Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

רותו מודן מחפשת את ארון הברית בארץ הדה־לה־שמטע

0
0

הדבר הראשון שאני אומר לרותו מודן על מנהרות, הרומן הגרפי החדש שלה, הוא שהספר מצחיק. ותוך כדי שאני אומר לה את זה, עולה לי חיוך על השפתיים כשאני נזכר בערב הרב של הדמויות שמאכלסות ומניעות את הרומן. ואז אני שואל אותה אם התחושה שלי נכונה, שהוא יותר מצחיק משני הספרים הקודמים שלה, הנכס וקרוב רחוק: בכל זאת עברו 12 ושבע שנים בהתאמה מאז שהם יצאו לאור וקראתי אותם בעונג רב.

״כן״, היא מאשרת. ״הוא יותר מצחיק. יש בו יותר משפטים מצחיקים בדיאלוגים״.

למה היה חשוב לך להצחיק?

״קודם כל אני תמיד רוצה להצחיק; להצחיק זה טוב. אני אוהבת להשתמש בנקודת מבט משועשעת והומוריסטית כדי לתאר סיטואציות רציניות. כמובן שכמו לכולם קרו לי דברים עצובים בחיים, אבל גם בהם תמיד יש איזה משהו שלא ׳מתואם׳ עם העצב, משהו אירוני, שמפריע לו; וגם להפך. זה החיים״.

ולמה בספר הזה?

״בגלל הסיטואציה המשוגעת שאנחנו חיים בה. זה הספר הכי פוליטי שלי, באופן ישיר. אמנם גם בסיפורים הקודמים שלי היו תמות כמו השואה או הפיגועים, אבל הסיפורים היו יותר אישיים, על משפחה, התמה האהובה עלי, ויתומים. תמיד יש יתומים בסיפורים שלי, אולי כי אני יתומה, וגם הפעם יש עניינים של אחים, יחסים בתוך המשפחה, יחסים עם ההורים, עם האבא שלא קיים ועדין נלחמים עליו, המטפלת הפיליפינית. היחסים של הגיבורה עם הבן שלה. הפעם המשפחה היא חלק מהנושא, אבל לא ׳הנושא׳״.

בשביל להגיד את הדיעה שלי יש פייסבוק

הספר מנהרות מספר את סיפורה של נילי ברושי, בתו של ארכיאולוג מהולל ששקע בדמנציה, החוזרת בסתר לאתר החפירות הנטוש של אביה כדי להשלים את מלאכתו ולהשיב את כבודו שנגזל במרמה לפני 35 שנה על ידי שותפו הוותיק והתככן, פרופסור מוטקה שריד. 

נילי משוכנעת שאביה עמד לחשוף את הממצא הארכיאולוגי החשוב מכולם, זה שבכוחו לזעזע את המזרח התיכון כולו: ארון הברית. כדי להגיע אליו היא מארגנת צוות בלתי אפשרי שכולל אספן עתיקות חמדן, מבריחים פלסטינים ,עסקן דתי־לאומי שמנהיג חבורת נערי גבעות, ואפילו את בנה היחיד, ילד בן שבע שמכור למשחקי מחשב. כצפוי, עד מהרה העניינים מסתבכים.

רותו מודן, מנהרות. הוצאת כתר

אולם, למרות הנושא הרגיש והנפיץ, מודן לא רצתה להפוך את הספר למניפסט פוליטי עם קול מובחן לטובת צד כלשהו של המפה הפוליטית. ״בחו״ל אני תמיד מרגישה שהציפייה ממני היא להסביר, לפתור את המצב. תמיד שואלים אותי מה הדיעה שלי. יש לי דיעה; יש לי המון דיעות. אבל העולם מלא בדיעות. זה היה נכון גם לפני 12 שנה אבל היום כל הזמן אנשים יורים את הדיעות שלהם אחד על שני״.

אז מה הדיעה שלך?

״אני באמת לא חושבת שהדיעה שלי על האסי או על הסכסוך טובה יותר מכל דיעה אחרת. ברור שני חושבת שאני צודקת, אבל אין לי פתרון.

״חוץ מזה שידיעה זה סטיקר. אני לא אשב חמש וחצי שנים כדי להגיד את הדיעה שלי; בשביל זה יש פייסבוק. אני רוצה לפרוס את נקודת המבט שלי על הסיטואציה, ובשביל זה צריך יותר זמן כי זה יותר מורכב מכן ביבי או לא ביבי. אני רוצה להציג מורכבות, תוך כדי שאני מנתקת את הדיעה שלי על המתנחלים, שזה נורא צפוי: אני מלמדת בבצלאל, אשכנזיה, גרה במרכז תל אביב, חילונית, אתאיסטית. אפשר לדמיין את הדיעות שלי, ולהפך. גם בשביל עצמי אני רוצה להתנתק, לא רק בשביל הקורא.

אני רוצה להציג מורכבות, תוך כדי שאני מנתקת את הדיעה שלי על המתנחלים, שזה נורא צפוי: אני מלמדת בבצלאל, אשכנזיה, גרה במרכז תל אביב, חילונית, אתאיסטית. אפשר לדמיין את הדיעות שלי, ולהפך

״אני רוצה להתנתק מהדיעה שלי ולהסתכל על האקדמיה, הציונות, המתנחלים, הצבא. אני רוצה להסתכל רגע מהצד ואולי להבין משהו בצורה יותר מפוכחת, לא דרך המשקפת״.

ואת חושבת שהצלחת?

״כשהתחלתי לכתוב ידעתי שיש לי דמויות של מתנחלים ואנשים דתיים, והדבר שהיה לי הכי קל לעשות זה להגיד שכל הסיפור שלהם דבילי, להגיד שהם משוגעים. ולא שאני לא צוחקת עליהם, חופשי, אבל רציתי להבין. אם אני לא מאמינה באלוהים אני יכולה להגיד שהם טפשים, אבל אני לא רוצה להגיד את זה; מה גם שאני יודעת שזה לא נכון״.

 

״רציתי להבין איך הם יכולים להאמין במשהו כל כך אבסורדי, לנסות להיכנס לנעלים שלהם. פה אני חושבת שבמידה מסויימת הצלחתי, ואני חושבת שזה עובר בספר. ברור שגדנקן ונערי הגבעות הם דמויות מגוחכות, אבל ניסיתי להבין מה מפעיל אותם.

״או החיילים: רובנו היינו בצבא, וגם אם לא, אנחנו מכירים את צה״ל ויודעים מה קורה שם: זו ארץ דה לה שמטע. אנחנו מכירים את האנשים האלו: הם לא עסוקים רק במלחמה וברצון לירות באנשים. אני בצבא עשיתי פונפונים בהיאחזות בנח״ל, וכולם נורא התפעלו כי עשיתי פונפונים ממש טוב.

פעם היה, עכשיו אין

מודן, בת 54, היא בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, שם היא מכהנת כיום כפרופסור ומרצה לאיור. בשנת 1996 יסדה יחד עם ירמי פינקוס את קבוצת הקומיקס האלטרנטיבית ״אקטוס טרגיקוס״ שפעלה עד 2010. לצד זאת עסקה מודן בתקופה זו באיור ספרי ילדים ובקומיקס לילדים.

הרומנים הגרפיים הקודמים שכתבה ואיירה, זיכו אותה בפרס אייזנר היוקרתי, שנחשב לאוסקר של עולם הקומיקס. הראשון הוענק לה בעבור קרוב רחוק (Exit Wounds), שיצא לאור בשנת 2008 (הוצאת עם עובד). הרומן, שמתרחש בתקופת הפיגועים הקשים בישראל של שנת 2002, מתאר מסע חיפוש של נהג מונית וחיילת, אחר אביו של הנהג, שהיה מאהבה של החיילת, לאחר שזו חשדה כי הוא האלמוני שנהרג בפיגוע בחדרה.

ב״אייזנר״ השני זכתה מודן בעבור הנכס, שיצא לאור בשנת 2013 (הוצאת עם עובד). הספר מתאר מסע בן שבוע בפולין, שבמסגרתו נוסעות סבתא ונכדתה לאתר נכס שהיה שייך למשפחה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה.

רותו מודן, הנכס, הוצאת עם עובד

קרוב רחוק, הוצאת עם עובד

הרעיון למנהרות (הוצאת כתר) עלה אצל מודן במקרה, כשנסעה בטרמפ לבצלאל עם חבר ומרצה במחלקה, דני בייקון, שבדיוק בנה את אתר המגילות הגנוזות לרשות העתיקות. השיחות בדרך לירושלים הזכירו לה שבשנות ה־20 שלה הכירה בחור, חבר של בן הזוג שלה, שהוא ואביו עשו חפירה ארכיאולוגית פירטית וחיפשו את אוצרות בית המקדש.

״אז זה היה קוריוז, ׳איזה משוגעים׳, אנקדוטה״, היא מספרת. ״פתאום, ממרחק הזמן, אמרתי רגע: זה אנשים חילוניים ממש כמוני, הכרתי את המשפחה, את ההורים, מה גורם לאנשים נורמטיביים, לא דתיים, לקום ולעשות מעשה כזה? לחפור במשך שנים בתוך הר? מה זה הדבר הזה? חשבתי שיש פה משהו קונפליקט מעניין. אמרתי מה זה הדבר הזה של ארון הברית, חוץ מאינדיאנה ג׳ונס, ואז הופיעה השאלה: אגדה? היה לא היה? ומה היה? הבנתי שאין לי מושג״.

למה הכוונה?

״כשאתה לומד במערכת החינוך החילונית אתה לומד את התנ״ך כסיפורי עמים, אגדה, ואז מתישהו בצורה מעורפלת זה נהיה היסטוריה; מלמדים על בית המקדש ובבל ובית המקדש השני והחשמונאים ומשם עוברים לציונות ולשואה. זו האינדוקטרינציה של הציונות. אבל מה באמת קרה שם? התחלתי לראות קורס אונליין שבודק את הארכיאולוגיה מול התנ״ך, וזו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי את ההיסטוריה של ישראל בצורה מסודרת.

״תוך כדי גיליתי שארכיאולוגיה היא תחום מרתק שיש בו הכל: היסטוריה, פוליטיקה, פשעים, שודדי עתיקות, אספני עתיקות, זייפנים, מריבות בין ארכיאולוגים על הפרשנות של הממצאים, התרגשות מגרעיני זית שמוצאים באיזו חפירה. ושישראל היא המקום הכי חפור בעולם, אבל עם הכי מעט ממצאים: אין פה כלום.

ישראל היא המקום הכי חפור בעולם, אבל עם הכי מעט ממצאים: אין פה כלום. מה יש פה: כדים, קצת מטבעות, חתיכת קיר שאומרים לך שהיה פעם ארמון. זה קצת משמים מבחינה חזותית: אין פה התפעלות של הספינקס, זה די ערימת גרוטאות. ומה שנותן להן את המשמעות זה הסיפור, שנותן לנו הצדקה להיות פה בכלל

״תחשוב מה יש פה: כדים, קצת מטבעות, חתיכת קיר שאומרים לך שהיה פעם ארמון. זה קצת משמים מבחינה חזותית: אין פה התפעלות של הספינקס, זה די ערימת גרוטאות. ומה שנותן להן את המשמעות זה הסיפור, שנותן לנו הצדקה להיות פה בכלל. 

״ראיתי איך הכל קשור, כמה עסוקים פה בעבר הרחוק, ולא בעבר הקרוב, שבכל רגע מחליפים שם של רחוב או של כיכר; זורקים את מלכי ישראל, קוראים לככר על שם רבין, ומתישהו יחליפו גם את זה״.

והגעת לאיזו מסקנה בסוף?

״במהלך התחקיר לספר גיליתי שעדיין מחפשים פה את אוצרות המקדש, במן ערבוב של מציאות ופנטזיה שמאוד אופייני לחיים פה. פגשתי שודד עתיקות פלסטיני, זו היה שיחה מעניינת. הוא נמצא בלב הסתירה: כפלסטיני האינטרס שלו להראות שלא היו פה יהודים, אבל כשודד עתיקות מה שמעניין אותו זה ממצאים עם סממנים יהודים. הוא יודע היסטוריה יותר טוב ממני, מי המלכים החשובים, ששווים יותר כסף.

״אמרתי לו ׳תגיד, אתה פלסטיני אבל אתה מתעסק בהיסטוריה יהודית, מה אתה אומר, היה מקדש בירושלים על הר הבית או לא?׳. הוא ענה שבטח היה מקדש. אז איך אתה מסביר את הסכסוך, שאלתי אותו. הוא אומר נכון, פעם היה מקדש, אבל מה זה משנה, עכשיו אין״. 

מאיפה הביאו עכשיו את הפרה

בראיון שפורסם בפורטפוליו בשנה שעברה, בעקבות ספר שיצא לאור בהוצאת University Press of Mississippi האמריקאית, ומציג מחקר מקיף ומעמיק על עבודתה של מודן, מודן התייחסה לקשר התמטי בין הטקסט לאיורים בספריה. ״אני לא עושה קומיקס כדי לצייר ציורים יפים״, היא אמרה. ״העניין הוא האם הציורים מעבירים את הסיפור, ואיך הם מעבירים את הסיפור. לדוגמה, אם בקו יש הומור, זה לא רק שהטקסט מצחיק, אלא גם הדמויות מצחיקות״. 

אני אפילו לא רוצה להגיד שבקומיקס טקסט וציור חשובים באותה מידה. אני אומרת דבר אחר: אי אפשר להפריד בין הטקסט והציור. זה סיפור שמסופר במילים ובציורים. הציורים הם כמו מילים, אתה לא יכול להפריד ביניהם

כעת היא מוסיפה ואומרת ״אני אפילו לא רוצה להגיד שבקומיקס טקסט וציור חשובים באותה מידה. אני אומרת דבר אחר: אי אפשר להפריד בין הטקסט והציור. זה סיפור שמסופר במילים ובציורים. הציורים הם כמו מילים, אתה לא יכול להפריד ביניהם. זו אפילו כמעט לא מחמאה כשמישהו אומר שהציורים נורא יפים. השאלה אם הסיפור עובד, איך הציורים מספרים את הסיפור״. 

איפה את רואה הבדל בין מנהרות לספרים הקודמים שלך?

״קרוב רחוק כתוב נורא רזה, יש שם מילה אחת שאפשר להוציא; שאני אומרת, לא היה חייב אותה. כל השאר מאוד רזה ומצומצם. בנכס כבר הרשיתי יותר שידברו ויספרו דברים, וכאן בכלל שחררתי.

״יכולתי לדוגמה לעצור רגע ולספר אגדה, או שמישהו יספר איזו חוויה; למתוח את גבול הסבירות, לאפשר צירופי מקרים, לא כל דבר צריך להיות מוסבר, הכל מסתדר. יש בו יותר חופש: זה סיפור, תירגעו. פתאום מביאים פרה: מאיפה הביאו עכשיו את הפרה האדומה הטהורה? אולי פעם הייתי יותר טורחת להסביר מאיפה. לא חשוב; יש שם פרה״.

״אני חושבת שהספר הזה הוא הכי מורכב והכי פרוע שלי; יחסית. אני לא אדם פרוע. אבל הציור יותר משוחרר, פחות ריאליסטי, יותר קריקטוריסטי אפשר להגיד, בסגנון, בתנועה. ויש בו הרבה יותר דמויות. בנכס היו בסך הכל חמש דמויות ראשיות, וכל השאר היו די ניצבים, דמויות שבאו והלכו. כאן יש איזה 20 דמויות שמלוות את הסיפור לכל אורכו ויש להן עניינים, הן צריכות לעבור דרך והתפתחות, הן לא רק באות והולכות. זה הרבה יותר מורכב לכתוב את זה, ואני לא חושבת שיכולתי לעשות את זה בלי לעבור מיילג׳ רציני״.

ומבחינת האיורים? 

״גם בציור שלי אני מרגישה שהשתפרתי. הספר הזה היה מסובך מבחינה צבעונית מכמה סיבות. הספרים הקודמים היו יותר עירוניים, לא היה שם כמעט טבע. פה האתגר היה לצייר נוף, וליתר דיוק נוף ישראלי שאין בו הרבה עצים. זה מן נוף אפור־ירוק־חום, צבעים שפחות קיימים בעיר. ובעיר יש צורות מוגדרות שאנשים המציאו, בטבע הצורות יותר מופשטות.

״ואתגר נוסף היה שחלק גדול מהספר מתרחש בחושך, וצריך לצבוע חושך; צריך שיראו מה קורה אפילו כשחשוך, שעדין יראו צבעים ושהמראה יהיה עשיר״.

וואלה. לא חשבתי על זה.

״גם אני לא, וזה היה מסובך. וזה לא סצינה אחת של לילה, יש המון סצינות חשוכות; ממש עברתי תהליך של למידה. הקורא לא אמור להיות מודע לזה כמובן, הוא לא צריך להרגיש את זה, ואני חודשים ישבתי וצבעתי, תוך כדי ההתמודדות עם הרבה דמויות. הכל היה יותר מסובך, בגלל זה זה לקח הרבה יותר זמן.

״זה המון עבודה. זה כמעט הרג אותי. כל פעם היה עוד משהו, וכל פעם זו פניקה. כשאני מתחילה לכתוב אני אומרת שבחיים אני לא אצליח לכתוב את זה. במשך שנתיים אינטנסיביות חוץ מללמד בבצלאל בעיקר כתבתי; שעות של התחבטויות.

״ואז להכין את הסטוריבורד: זיעה קרה, ואיך אני אצייר. ואיך אני אצבע. ואז בגלל שעשיתי גרסה עברית ואנגלית במקביל, והאנגלית יותר ארוכה, צריך לצייר את כל הבלונים מחדש. ואז הכריכה. זה היה חתיכת מרתון״.

עשה חשק לעוד אחד?

״בינתיים לא. ממש לא״, היא אומרת בחיוך. ״בחיים לא אכנס לעוד פרויקט כזה עוד פעם. לא שלא אצייר קומיקס, אבל עכשיו בא לי לעשות משהו קטן יותר״.

The post רותו מודן מחפשת את ארון הברית בארץ הדה־לה־שמטע appeared first on מגזין פורטפוליו.


Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:





Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: