Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

שיחת סטודיו // ליהי תורג׳מן 

0
0

פורטפוליו בשיתוף Art Source Online 


כוחה של האמנות טמון בכך שהיא מהוות הוכחה ליכולתה של הרוח האנושית לשרוד, ואפילו לנצח מאבקים מסוימים. אנחנו פונים אל אמנות, ולמדיום הציור בפרט, כדי לזכות בהפוגה זמנית מהסבל ומהדאגות היום־יומיים שטורדים את מנוחתנו. 

אך עבור מי שאוחזים במכחול, היצירה היא לא תמיד חוויה מזככת או הסחת דעת ברוכה. בשביל האמנית ליהי תורג׳מן, אמנות – והתהליך הייחודי והמורכב שבו היא יוצרת אותה – היא מסע. מדי יום תורג׳מן צוללת אל תהליך עבודה פיזי בסטודיו שלה, בעיר טורינו שבצפון איטליה. בסיומו של התהליך, אותו היא מתארת כ״לעיתים אינטנסיבי ולעיתים מדיטטיבי״, היא מוציאה תחת ידיה ציורים בקנה מידה גדול. בעבודותיה היא מנתחת, מפרקת ובונה מחדש את התפיסה החזותית שלה אודות נושאים כמו חלל וזמן, זהות, שייכות, בית וסוגיות גיאו־פוליטיות. 

ליהי תורג׳מן. צילומים באדיבות האמנית

שיטת העבודה של תורג׳מן כוללת מאפיינים של ציור פעולה ונראית כריקוד דואט מתמשך של האמנית עם הקנבס, מולו ולעתים מעליו. היא משתמשת במגוון חומרים וצבעים שהיא מטמיעה על הבד באמצעות כלי היצירה העיקרי שברשותה: גופה הפרטי. תורג׳מן לוחצת, ממששת, מגרדת, דורכת ואפילו שורפת את החומרים שהיא עובדת עימם, בסדרה של פעולות אינסטינקטיביות, שמטרתן לחלץ מתוך המשטח הציורי צורות חדשות ובלתי צפויות.

בעוד שציירים לעתים שואפים להיות מאסטרים של טכניקה ומקדישים את עבודתם ליצירת מופעים של יופי, תורג׳מן היא סוג של כורת פחם, שחופרת בחשיכה בחיפוש מתמיד אחר מטילי זהב. 

החופש של הציור 

בשיחה שניהלנו באחד מביקוריה האחרונים בישראל, ממנה היגרה לפני כשנתיים לטובת חיים באיטליה, תורג׳מן מספרת שהיא שואלת את עצמה בראשית תהליך העבודה: ״מה אני יכולה לעשות היום? מה אפשר לחפש? לאן אפשר לכוון את תשומת הלב? ומשם מגיעות תובנות ביחס לעבודה״. 

הנוכחות הפיזית היא חלק בלתי נפרד, מערער אך גם מלא עוצמה, מהאופן שבו נרקמות יצירותיה. ״קשה להסביר את הבו־זמניות של הגוף שהוא גם מכונה שעושה אמנות וגם הגוף הפרטי שלך״, תורג'מן משיבה כשאני שואלת אותה אם היא מרגישה ששילמה מחיר על הבחירה לעבוד באופן כה תובעני עם גופה.

יש לי ימים של שקט, ואז התנועות שלי קלות. הגוף שלי קל, יש קלילות במערכת היחסים שלי עם הקנבס והחלל מסביב. אבל ישנם ימים שבהם אני לא יודעת את הדרך. לעבוד בימים כאלה זה קצת כמו לצאת לטפס על הר ביום של ערפל

היא מציינת שאין לה שליטה מוחלטת על החומרים בהם היא עושה שימוש בעבודתה. ״הם מתפשטים, הם זזים, הם מפתיעים אותי ויוצרים תגובות. אני תמיד מעוניינת בעבודה במימדים גדולים כי טמונה בה האפשרות לאבד שליטה במהלך העבודה, לוותר על שליטה מראש״. 

עם זאת, היא מודה שהאופן שבו היא יוצרת יכול להיות מתיש לעיתים. ״כשזה קורה זה אומר שיש איזו חסימה או קונפליקט. יש לי ימים של שקט, ואז התנועות שלי קלות. הגוף שלי קל, יש קלילות במערכת היחסים שלי עם הקנבס והחלל מסביב. אבל ישנם ימים שבהם אני לא יודעת את הדרך. להחליט לעבוד גם בימים כאלה זה קצת כמו לצאת לטפס על הר ביום של ערפל. זה סיכון. יש מצב שתטפסי ויהיה מזג אוויר רע, או שתאבדי את הכוח בחצי הדרך למעלה. ואז בעצם תהליך העבודה היא השתקפות של איך אני יוצאת מזה״. 

ללא גבולות ברורים

התהליך הפרוע שתורג׳מן מתארת אופייני גם לנושאים עימם היא מתכתבת ביצירות המונומנטליות שלה. בתערוכתה Center of Gravity שהוצגה בגלריה זומר ב־2016, תורג׳מן ביקשה לטפל בנושא הנפיץ של גבולות. היא התייחסה לאתרים ישראליים איקוניים כמו כיפת הסלע בירושלים, וניכסה את הסטטוס של המקומות הללו כדי ליצור טופוגרפיה מדוקדקת ואניגמטית, אותה הציגה בציורים שהטילו ספק בהנחה שלכל אדם יש נקודת התחלה, ממנה הוא יוצא אל המסע הפרטי שלו. 

העבודות בתערוכה – ביניהן לוחית פלדה שעליה הטביעה את המילה Passport באותו הגופן בו משתמשות רשויות הגירה ברחבי העולם – נראו כמו הזמנה עבור הצופה, להצטרף אל תורג׳מן אל טיול מתעתע ליעד לא ידוע.

״השאלה של גבולות תמיד תעסיק אנשים בכלל, ואמנים בפרט. כל התשתית שלנו כחברה מבוססת על גבולות״, תורג׳מן מסבירה את המחשבות שהובילו אותה ליצור את גוף העבודות ההוא. ״העבודות בתערוכה הזו נבעו פשוט מלהתבונן במקום, בסימון התחום שלו ולראות מה יש שם. כל אתר שהתעסקתי בו הכיל גם נקודת יציאה, פרצה, חור. היה משהו מנגד – מעבר להר, מעבר לים, בסוף המנהרה. זה היה העניין״. 

לדבריה, ההתעסקות בנושא נבעה גם מקשר אישי ובלתי פתור לסוגייה. ״באופן אישי תמיד הייתה לי בעיה עם גבולות ומחיצות. אף פעם לא הצבתי גבולות ברורים ביני לבין אחרים או ביני לבין המקומות שבהם שהיתי או החוויות שלי .זה היה מאוד סימביוטי והאמנות שלי הייתה ניזונה מהסימביוזה הזו״, היא נזכרת. ״אין שום ספר הדרכה בחיים שאומר לך: ׳אוקיי, הנה, כאן את צריכה להציב גבול׳. אבל למדתי לייצר הפרדות כשצריך״. 

תורג׳מן מראה לי יצירה שעמלה עליה בסטודיו הקודם שלה בתל אביב, בטרם עזבה את ישראל. ״זו עבודה מונומנטלית עבורי, וכשעשיתי אותה ליווה אותי פסוק מירמיהו: ׳שמתי חול גבול לים׳; גבולות זה דבר עתיק מאוד בהיסטוריה של האדם״. 

אחד הציורים בתערוכה Center of Gravity לכד את תשומת ליבי והמשיך להדהד בי שנים אחר כך. היצירה, שאותה כינתה בפשטות ובדיוק ״ברוך שובך בוגד״, התייחסה אל הסצנה המקראית בה מתואר משה, כשהוא ניצב על הר נבו. שם, האיש שהוביל את בני ישראל במדבר במשך 40 שנה קיבל הצצה קורעת לב בארץ המובטחת, אליה לא זכה להיכנס. 

צילום: ליאת אלבלינג

צילום: ליאת אלבלינג

תורג׳מן השליכה על הסצנה המשונה הזו את מבטה המחפש וטענה אותה בכמיהה שלה. הציור ייצג באופן לא מילולי אך עוצמתי להפליא את צער ההגירה, את הסבל של מי שגורלם הוא תמיד לעמוד בריחוק מסוים מלב הדברים ולקרוא בשקט את סוף הסיפור לפני שהוא בכלל התחיל. 

״אני מתעניינת ברגעים מיתולוגיים וארכאיים של התבוננות מרחוק במשהו שאתה משתוקק אליו ושואף להגיע אליו״, היא מסכימה עם הפרשנות שלי. ״זה מגיע ממקום פרטי אבל גם קולקטיבי. אני חושבת שזו ירושה עתיקה שקיבלנו ולא פשוט להשתחרר ממנה ,איזו השתוקקות לתפוס משהו חמקמק. עם השנים זה התבהר כתהליך עבודה, שהעניין העיקרי בו היא החקירה״, היא מהרהרת. 

תורג׳מן אומרת שאמנם אותם הרגשות שסערו בה כשיצרה את העבודה ההיא כבר מתנגנים בעוצמה פחותה, אבל הקול הפנימי שקורא לה לנדוד המשיך ללחוש בתקיפות. צלילו היה כה עז עד שהיא החליטה לעזוב את ישראל, בה למדה אמנות לתואר ראשון ושני בבצלאל. תורג׳מן הפנתה את גבה למולדת, בה ביססה את עצמה כאמנית צעירה ומבטיחה שהציגה את עבודותיה בתערוכות במוזיאונים נחשבים וגלריה מרכזית, והחליטה להכות שורשים במקום חדש וזר. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״אני שוכרת סטודיו בטורינו, היכן שאני חיה בימים אלה. בחיים לא הייתי בוחרת לגור כאן״, היא מספרת בצחוק מתגלגל. ״אבל דרך תכנית חילופי אמנים בינלאומית בארטפורט הגעתי לכאן לרזידנסי יחסית מבודד, בטבע, לא רחוק מטורינו, ואיפשרתי לעצמי להיות אורחת. צללתי לתוך מקום חדש עם תרבות, סיפורים ושפה שלא הכרתי והתאהבתי. בהמשך גם הכרתי את בן זוגי שחי כאן, אז נשארתי. זה היה מסע שיצאתי אליו בעקבות חיפוש. יש מסעות שאתה יוצא אליהם ומונע מעצמך להיקשר או להישאר, כי אתה יודע שבסופו של דבר תחזור הביתה. כאן, המסע הזה לא הוגדר עבורי כטיול עם תאריך סיום, יצאתי כי חיפשתי הזדמנות חדשה. 

״אני הולכת לסטודיו כל יום ומנסה הכל מחדש, להתחיל מאפס. ויש פה סתירה: אנחנו רוויים בעבר , בהיסטוריה של אמנות או בהיסטוריות אחרות שמלוות את הסיפור הפרטי שלי כאישה וכאמנית, אבל אני נוטה כל הזמן להתחיל מהתחלה״. 

חומרים מסוכנים מאוד

בימים אלה תורג׳מן עובדת על גוף עבודות חדש, שחלקים משמעותיים ממנו ומיתר היצירה עליה עבדה בעשור האחרון יראו אור בספר האמן הראשון שהיא תוציא בקרוב, אחרי שזכתה במענק לשם כך מטעם מפעל הפיס. 

בקשתה המתמדת להעמיק את השפה הציורית שהיא פיתחה ניכרת במיוחד בסדרת יצירות טרייה עליה עבדה בשנה החולפת, אותה היא מכנה ״We Are Dealing With Very Dangerous Materials״. בסדרה, המורכבת משמונה ציורים על גבי שאריות בד, תורג׳מן מספרת שבדקה ״את המתח בין המבט האינסטרומנטלי של מעבדנים, שלי, לבין הפנטזיה למצוא משהו נסתר בחומרים עלובים. כאילו אם נסתכל בצורה מסוימת, נגלה שם נתונים נחבאים״. 

תוך שימוש עדין בגוונים זהובים וכחולים, תורג׳מן מציגה בעבודות הללו דימויים ערטילאיים של דמות חוקרת. בציורים חוזרות זוג ידיים עטויות כפפות, תמונה שנטענת במשמעות מרתיעה במיוחד כעת כשעוד משתוללת בעולם מגיפה. הידיים שתורג׳מן מציירת נוברות באדמה, מחטטות ודוקרות ערימות מאובנים. ״בשנתיים האחרונות הסתכלתי על הרבה ארכיאולוגיה, באופן מאוד חופשי ופתוח ללא מתודה ומחקר״, היא מספרת על העניין שהצית בה את הצורך לעבוד על הסדרה. ״מחד, יש בסדרה הזו משהו אילוסטרטיבי״, תורג׳מן מוסיפה, ״ומאידך, החומר ה׳זר׳ בכל חתיכה הוא אמורפי ושרירותי לגמרי. השתמשתי בחתיכות חול שאספתי איתי לאורך הדרך, והחול כמו התאבן״. 

ההשראה לשמה של הסדרה הגיעה מעולם המלל שרוחש בנפשה של תורג׳מן. ״הכותרת מגיעה מיונה וולך, שאמרה: ׳אנחנו מתעסקים עם חומרים מסוכנים מאוד׳. היא דיברה על מילים, על משפטים, על שירה. אלו הם החומרים הרגישים, זה העניין״. 

עבודות אחרות מהתקופה האחרונה, בעלות אופי מופשט יותר, ממשיכות גם הן את המחקר שלה אודות התחביר הציורי וממחישות את הניסיון שלה לחדור אל מתחת לפני השטח – של הקנבס עצמו, ושל נקודות המפגש הארעיות, המטלטלות, בין כתם לקו, בין שורה על הדף לרגש שאין לו נפח או גוף ממשי. כשאני אומרת לה שניכר אותו מאמץ לחלץ רגעים מדויקים מתחת לפני השטח, תורג׳מן מסכימה. 

״לחלץ מתחת לפני השטח זה פועל שאני אוהבת שהשתרש אצלי בראש, וזה גם יהיה שמו של ספר האמן שלי: Unearth. תראי, לחפור ולחלץ אלו שני פעלים מעניינים הקשורים בלא נודע, במתיחת גבולות, בגילוי, בחקירה… רק לדמיין את האינסופיות של הפעולות האלו זה כבר מעורר השראה. נראה לאן זה יוביל״. 


הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אנגלית במגזין של Artsource.Online
לקריאת שיחות סטודיו נוספות בפורטפוליו לחצו כאן

The post שיחת סטודיו // ליהי תורג׳מן  appeared first on מגזין פורטפוליו.


Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:





Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: