חגית:
בוקר טוב רונה, מה שלומך? איפה אני תופסת אותך בסוף הקיץ?
רונה:
בוקר טוב! עובדת על הכנת סילבוסים לשנה הקרובה – הרבה קורסים ועניינים שונים
חגית:
איפה את מלמדת?
רונה:
בבצלאל, מוסררה, מנשר, אורנים, אוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. נכון לסמסטר הקרוב
חגית:
לא מעט! תוכלי לספר קצת על מעללייך בשנים האחרונות ובכלל על עצמך (לטובת מי שפחות מכירים)?
רונה:
כן: למדתי תואר שני באמנות באוניברסיטת קולומביה ניו יורק ולאחר התואר נשארתי לגור ולעבוד בניו יורק כעשר שנים. בשלוש השנים האחרונות אני בעיקר בארץ, עם גיחות עבודה לניו יורק ומקומות אחרים, לתערוכות ולעבודה בתוכנית לתואר שני בקולומביה.
בעשר השנים שחייתי בניו יורק הצגתי מספר תערוכות יחיד בניו יורק, באוסלו ובהלסינקי (וגם תערוכות קבוצתיות והקרנות וידאו וכו׳). בנוסף הוצאתי ספר אמנית – ספר שהוא פרוייקט חיים למעשה, חלום שהתגשם – פרויקט גדול מאוד בשם: Let it Bleed. הספר יצא במהדורה מוגבלת של 500 עותקים, שכולם סולד אאוט לצערי
חגית:
לצערך – במובן הטוב…
רונה:
כן. רציתי שיהיו יותר עותקים, לפחות 1,000, ושזה יהיה יותר נגיש לחנויות ספרים. אבל זה לא היה תלוי בי, כי הספר יצא בהוצאת ספרים מיוחדת, Little Big Man Books בארצות הברית, והם החליטו שזה יהיה ספר אספנות
חגית:
לא פלא שאיבדתי את המעקב אחרייך – עכשיו אני בציפייה לראות את הפרויקטים הללו בתערוכה בארץ. נשמע שב־10-15 שנים את כבר מצויידת לרטרוספקטיבה
ג׳ינג׳יל, ג׳לאלה ובאבא שוע
חגית:
ועכשיו מספר לספר – הפרויקט שלכבודו התכנסנו לראיון הזה הוא ספר הילדים די־לי־לול שכתבה שלומית כהן אסיף ואת צילמת. הספר נכתב בהשראת שיר ערש עממי עיראקי, ומספר על סבא, שמנגר לנכדתו בובת עץ מדברת שיודעת לאהוב ולהיות אהובה. וכך מתפתחת לה מערכת יחסים בין נכדה לסבא ולבובה.
מעניין שלמרות שיש כל כך הרבה צילום מסביב, זה אירוע די נדיר – אני לא זוכרת הרבה ספרי ילדים מלווים בצילום מבויים, במקום האיור הרווח
רונה:
נכון. עורכת ספרי הילדים בהוצאת עם עובד, דלית לב, היא עורכת מיוחדת, עם יצירתיות וחזון ואומץ, ואנטי מיינסטרים. שוחחנו על זה בעבר פה ושם, וכשהגיע לידיה הטקסט של שלומית כהן אסיף היא כנראה דמיינה את זה מצולם. היא שאלה אותי אם אני מוכנה, ויצאתי להרפתקה לא נודעת – שבפועל הייתה מורכבת יותר ממה שחשבנו מלכתחילה. אבל כנראה זה תמיד כך…
רונה יפמן. צילום: גוני ריסקין
חגית:
ומאין ההשראה? איך החלטתם על אווירת הצילומים?
רונה:
הסופרת, שלומית כהן אסיף, ביקשה שניפגש במוזיאון מורשת יהדות בבל באור יהודה. היה לה חשוב שנראה פריטים מסויימים שיש בסיפור, כמו ג׳ינג׳יל – צמיד פעמונים שהיו עונדים לתינוקות בעיראק על הרגל (ככה ידעו היכן הפעוט מסתובב בבית הגדול); או ג׳לאלה, שזו נדנדה מיוחדת לילדים (במקור מעץ), ובכלל שנחווה מעט מהרקע של הסיפור, הרי מדובר על באבא שוע (סבא שוע). ולמרות ששלומית אמרה שהכל מומצא, הטקסט מרגיש כמו זיכרון ילדות, דפדוף באלבום תמונות ישן
חגית:
את חושבת שהמעבר למדיום של צילום גרם לה לחשוב על אופי יותר תיעודי – שנצמד למציאות ולפריטים אותנטיים?
רונה:
היא לא אמרה או הדריכה אותי מה ואיך לצלם. לגמרי שחררה. חוץ מהסיור שבו ראינו תצלומים מעיראק ומההגירה לארץ (שזה שונה מאוד) וכך התוודעתי לתרבות של יהודי עיראק, והבנתי שחשוב שתהיה לה נוכחות אותנטית בספר
חגית:
כמה זמן זה לקח ומתי עשיתם את הצילומים – לפני הקורונה?
רונה:
צילמנו בנובמבר-דצמבר שנה שעברה. כל התהליך לקח הרבה זמן, משהו כמו שנה וחצי. חלק מהאתגר היה למצוא את הדמויות המתאימות, האווירה, הלוקיישן…
הצילומים נערכו ברובם בבית הסבתא־רבתא של מיכל (הילדה בספר), שעלתה מעיראק. היא והסבא־רבא שניהם מבגדד, גידלו שם משפחה לתפארת. הבית שלהם ממש התאים, עם כל הכריות, והסלון, והנדנה ושזה היה ממש מדהים שזה התחבר ככה
חגית:
מעניין. הלכת ל״מקורות״ גם בתחום של ספרי ילדים מצולמים? זה ז׳אנר ייחודי, כי לא מדובר בספר טבע או ספר צילומים בנושא כלשהו, עם טקסט מלווה לילדים. במקרה זה הצילום הוא מעין המחזה של הסיפור, ומצד שני יש לו חיים משלו, יצירה שלך לצד היצירה הספרותית
רונה:
הסתכלתי על ספרי ילדים מצולמים – אם כי אין הרבה. יש את סדרת ילדי העולם הקלאסית־אייקונית משנות ה־60, שצילמה הצלמת הנהדרת חנה ריבקין־בריק. חלק מהטקסטים נכתבו על ידי ידידתה אסטריד לינדגרן המופלאה (שכתבה גם את בילבי, דמות הגיבורה שעבדתי איתה בעבר) וגם על ידי לאה גולדברג.
אבל בספרים בסדרה זו לא ברור מה היה קודם, הטקסט או המפגש עם הילד/ילדה, שגרים במקום מסויים בעולם (אקזוטי מן הסתם) ויש להם חיים מסויימים. וזו הייתה דרך להכיר וללמוד על חיים ותרבויות אחרות של ילדים בעולם. כי לא הייתה אז ממש טלוויזיה שמראה את זה. הייתה סקרנות עצומה, והספרים מילאו את החלל הזה.
רונה:
אני זוכרת כילדה כמה אהבתי את הספרים האלו, ובמיוחד את נוריקו סאן הילדה מיפן. ועד היום אני נהנית לקרוא אותם לבתי בת החמש. וחלקם נדירים ממש, מצאתי רק בספריות
חגית:
נכון – זו הייתה סדרה יוצאת דופן באיכותה. כשהילדים שלי היו קטנים חיפשתי בנרות את נוריקו סאן. במבט של מבוגרת היה מפתיע לגלות כמה הטקסט נראה אנכרוניסטי, ולעומת זאת הצילומים לא התעייפו בכלל
הרעיון של האותנטי, התיעודי, גם בעבודות שלי באמנות, הוא מאוד משמעותי. משם אני מגיעה. יחד עם האלמנטים האותנטיים והתיעודיים נכנסו גם אלמנטים סיפוריים מבויימים יותר. והתמונות צולמו במחשבה של כמו סטילס מתוך סרט
רונה:
לי לא מפריע שהטקסט מיושן. אני אוהבת ספרי ילדות ישנים…
אז בהחלט הסדרה זו הייתה השראה גדולה. הרעיון של האותנטי, התיעודי, גם בעבודות שלי באמנות, זה מאוד משמעותי. משם אני מגיעה. אבל במקרה הזה היו המון אתגרים שונים. לא הצלחתי למצוא בדיוק סבא וילדה שיוכלו להתאים אז הז׳אנר קצת השתנה, ויחד עם האלמנטים האותנטיים והתיעודיים נכנסו גם אלמנטים סיפוריים מבויימים יותר. והתמונות צולמו במחשבה של כמו סטילס מתוך סרט
הקסם של אלבומי המשפחה
חגית:
את מגיעה מתכני צילום ישירים, לעתים קשים. כאן היית צריכה ללכת לכיוון הנאיבי, הילדי. זה היה אתגר?
רונה:
כן זה היה אתגר להיכנס לראש של ספרי ילדים, ואני מרגישה שעדיין אני מנסה לפענח את השפה הזאת. אבל אני לא רואה את התכנים שלי כקשים. הם לא קשים: הם צבעוניים, מצחיקים, בועטים, יפים, אהובים (עבורי).
אני לא בוחרת או נמשכת לצלם את נושא הצילום כי הוא קשה, בכלל לא. אני בוחרת בדמות שנראית לי סופר מעניינת עבורי (שאוכל ללמוד ממנה הרבה) ושאחרים גם יוכלו להתעניין ולמצוא ערך במה שיש לה לספר ולהראות. ואני נהנית להיות במחיצתן.
דמויות כמו גיל אחי (האמן גיל יפמן), מרתה בוק, טניה/ בילבי, שנחאי קיית ונתיבה; הם החברים שלי. והקשר מאוד מתהדק דרך העבודה המשותפת, אז הם למעשה שותפים.
במקרה של הספר, זו הייתה עבודה מוזמנת, ניסיתי להוסיף רובד מצולם לטקסט של שלומית. ואני חושבת שאת צודקת: יש שני רבדים לסיפור. ויש גם דברים שהם לא בהכרח מצולמים בפריים אבל נמצאים בדמיון של הקורא
רונה וגיל יפמן: ינשופים, 1998. צילום: רונה יפמן
Let it Bleed, הוצאת Little Big Man Books
חגית:
העובדה המעניינת שעולה כאן בשיחה ומחדדת תחושה שהייתה לי קודם – שבשנות ה־60 הייתה אולי פריחה, או קבלה יותר טבעית של צילום כחומר לספרות. ועכשיו, 50 שנה אחרי, כשהצילום כל כך נפוץ ברמה המיידית, דיגיטלית, יומיומית, נראה שיש דימויים רבים סביבנו, כמעט כמו מילים.
כוונתי – שהספר החדש נותן קונטקסט שונה לצילום, שנראה כאילו היה בתרדמה (או לא מוערך מספיק במשך תקופה ארוכה)
רונה:
שאלות מעניינות את מעלה. ספרי צילום הם דרך נהדרת להעביר את המדיום של הצילום מבחינת הגודל, האיכויות, האינטימיות של הצופה עם התצלום. כמו הקסם של אלבומי המשפחה, שאין להם תחליף (או הקרנת שקופיות).
אין כמו אוביקט של ספר לצילום. ובכלל. גם ספרי ילדים אני מאוד מאוד אוהבת ורואה בהם ערך עצום! אין תחליף לספר: גם להקריא וגם להתבונן יחד או לבד (לשמחתי, בתי מאוד אוהבת ספרים אז יש לנו כמויות)
חגית:
את נמשכת לפרינט בכלל? גם בספר האמנית שהוצאת וגם בהרפתקה הזו זה ניכר
רונה:
אני בהחלט מקווה להוציא עוד ספרי צילום בהמשך הדרך. לכל גוף עבודה שלי (שנמשך בדרך כלל 5-15 שנים או יותר בתהליכי העבודה) יש סוג של נראטיב (לא במובן הקלאסי), שפורמט של ספר יכול להתאים מאוד. ואני מקווה שזה ייצא לפועל, אם כי זה סיפור יקר ולא כלכלי. אבל אין לזה תחליף.
עם כל האהבה שלי למסכים ולווידאו ולקולנוע שבזה אני גם עוסקת, לספרים אין תחליף. והערך החינוכי והנפשי של זה עצום
חגית:
אני מסכימה איתך. וחושבת גם על העניין הטקטילי, המגע, הריח, המשקל של ספר – שלא מספק במסכים
רונה:
בגלל העידן הדיגיטלי, שכביכול זה ״לא עולה כסף״ כמו לפתח פילמים ולהדפיס תמונות, ולכל אחד יש מצלמה בכיס, אז פחות חושבים על האיכויות, האור, אמצעי ההבעה של הצילום. וחבל.
גם אני ככה, כשאני עם מצלמה דיגיטלית או עם הטלפון. לכן כשאני ממש מתכווננת על משהו אני עדיין מצלמת בפילמים עם המצלמה בפורמט בינוני שלי
חגית:
אז בעבודה את מצלמת אנלוגי, ושומרת על איזה ריחוק מהתוצאה? במקום לדבר על ״זילות״ הצילום בימינו אפשר לדבר על תפוצה (בלתי נמנעת) לעומת מיקוד בצילום מוכוון קונטקסט, כמו במקרה הזה
רונה:
לכן יש המון מה ללמוד – למי שבא ללמוד צילום באקדמיה או בית הספר לאמנות. כמה שזה נראה כביכול נגיש וקל, זה מדיום עמוק ומורכב. ולמצוא שפה ייחודית דרושים שלבים ותהליכים
חגית:
הילדה שלך היא קהל היעד של הספר? ניסית את זה בבית?
רונה:
המשפחה שלי הייתה חלק מזה. וזה רובד נוסף שקיים בספר: מכיוון שלא מצאנו בובת עץ, ליאור שביל, שהוא אמן, אדריכל ואוטודידקט מוכשר ביותר (וגם בן זוגי), נכנס לפרויקט וגילף בובה מעץ. קיבלנו בול עץ ברוש ריחני מחבר טוב, וללא התנסות קודמת, ליאור החל ליצור את הבובה. לגלף, לשייף… היא הייתה מיועדת לבתו האהובה ארייה, שהייתה גם היא שותפה לתהליך.
בובה זה משהו פנימי, והאמת היא שהבובה נגלתה לעינינו רק יומיים לפני הצילומים… לא הכרתי את אופייה ומראיה לפני כן
חגית:
והיא השפיעה על התוצאה? כמו שחקנית דיווה שתופסת הרבה מקום
רונה:
כן, הבובה הזאת היא משהו! ג׳ינג׳ית עם אופי
חגית:
איך הפרויקט הזה מתחבר לרצף העבודה שלך?
רונה:
ספר הילדים הוא איזה ״פאוזה״, הרפתקה בפני עצמה שלימדה אותי המון. אני כרגע מתמסרת לפרוייקט אמנות חדש שיהיה מוצג בעוד שנה וחצי
חגית:
בהצלחה, ושנה טובה!
רונה:
שנה טובה
די־לי־לול | שלומית כהן־אסיף, רונה יפמן
הוצאת עם עובד
יצירת הבובה: ליאור שביל; עיצוב הספר: גילה קפלן; שחקנים: מיכל שמש האס, אורי גבריאל
The post מדף הספרים של רונה יפמן appeared first on מגזין פורטפוליו.
