״תמיד השטן״, דרמה גותית־פסיכולוגית המבוססת על ספרו של דונלד ריי פולאק, הוא אחד הסרטים מעוררי הציפייה של נטפליקס בקיץ בנוכחי. הסיבות לכך הן הצלחתו של הרומן שעליו הוא מבוסס, ובעיקר צוות השחקנים שגייס הבמאי אנטוניו קמפוס לעיבוד הקולנועי: רוברט פטינסון, טום הולנד, מיה ויסקובסקה, ג׳ייסון קלארק, סבסטיאן סטן ואחרים. הקאסט לא מאכזב, אך זה לא מספיק כדי להציל את התוצר הסופי, שלא מצליח לעמוד בציפיות הגבוהות שניתלו בו.
על פני מספר קווי עלילה ופרקי זמן, שמשתרעים מסוף מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה־60, הסרט מתאר עולם קר ואכזרי. את העולם הזה מאכלסות בעיקר דמויות בזויות: רוצחים סדרתיים, שוטרים מושחתים, גנגסטרים, פדופילים וקנאיים דתיים. החוט המחבר בין כל הטיפוסים, הזמנים וקווי העלילה הוא המקום שמאגד אותם, קלמנטיף אוהיו, וצירופי מקרים מחופשים ליד הגורל.
הסרט מתאר עולם קר ואכזרי. את העולם הזה מאכלסות בעיקר דמויות בזויות: רוצחים סדרתיים, שוטרים מושחתים, גנגסטרים, פדופילים וקנאים דתיים
הדמויות שאינן מרושעות הן חלשות, אובדניות, מנוצלות, טראגיות ויתומות, והן מגיחות ונעלמות מהר כפי שהופיעו. הדמות היחידה שאפשר לראות בה גיבור מעורר־הזדהות היא ארווין ראסל (שמגולם בבגרותו, כמעט שעה לתוך הסרט, על ידי טום הולנד). הוא היחיד שפועל כסוכן מוסרי שלא נענה לדיכוטומיה של קורבן או מקרבן. הסיפור מתחיל מהנסיבות שהובילו להולדתו, דרך שרשרת הטרגדיות שפקדו את שושלתו, ועד להתמודדות עם הנבלים שחיים סביבו.
רוברט פטינסון מתוך תמיד השטן. צילומים: Glen Wilson, נטפליקס
על אף הדיכוטומיה שמאפיינת את ״תמיד השטן״, בבחינתו את הטבע האנושי ובייחוד את האלימות הטבועה בו, לא עולה ממנו שאלה מוסרית, ואין בו תשובה מורכבת שנחשפת בהדרגה. במקום לערוך מסע לבחינת התת־מודע האנושי, הוא מציע תמונה פשטנית וצפויה, שחוזרת על עצמה כמו תקליט שבור: הטבע האנושי הוא אלים, אכזרי, תאב בצע וכוח, והאדם יעשה ניצול ציני בכל דרך שיוכל כדי לממש את טבעו האפל.
המסר זה מגולם בתמהיל צפוף של טרגדיות, סבל ואלימות קיצונית, ומתווך באמצעות דימויים גרפיים מטרידים וקריינות עצלנית ומפורשת (בקולו של הסופר עצמו, דונלד ריי פולאק). המספר הכל־יודע לא משאיר מקום לדמיון לגבי גורל הדמויות: הוא מגלה לפרטי פרטים את הרגעים שיבואו, ובכך מעקר את המתח.
אך כידוע החיפזון מהשטן – וזה מעט אירוני של״תמיד השטן״ אין טיפה של סבלנות. הקורבנות והמקרבנים מוגדרים שניות ספורות לאחר שהם מופיעים על המסך. במקום להראות, קמפוס מעדיף לספר; במקום להוביל את הצופה במסע פתלתל אל נבכי הלא־מודע, הפסיכולוג מספר לפציינט בדיוק מה מסתתר בנבחי נפשו האפלה, בפגישה אחת צפופה. לא במפתיע, הגילוי הוא שהאיד בוער, משתולל ופורץ החוצה.
אך כידוע החיפזון מהשטן – וזה מעט אירוני של״תמיד השטן״ אין טיפה של סבלנות. הקורבנות והמקרבנים מוגדרים שניות ספורות לאחר שהם מופיעים על המסך. במקום להראות, קמפוס מעדיף לספר
מכיוון שהסיפור גדוש בקנאות דתית, סגידה ופולחן, כנסיות, פסוקי קודש ואנשי כמורה, אפשר לחשוב שהסדרה מקדמת מסר מאשים כלפי הדת, המשמשת כמעין מטבע מטאפורי שמצדו האחד מסמל את אלוהים, ומצידו השני אלימות ואכזריות – את השטן עצמו. הצלב חוזר שוב ושוב, כדי לשחק עם קונוטציות של דת ואלימות הכרוכות זו בזו.
בסצנה הראשונה של הסרט, קבוצה של חיילים במלחמת העולם השנייה מוצאים חייל פשוט עור שנצלב על ידי היפנים וגואלים אותו מייסוריו. אותה סצנה חוזרת בווריאציות שונות, סמליות וממשיות לאורך הסרט, ומדגישות כי הצלב הוא לא רק סמל לדת, אלא גם צורה של הוצאה להורג.
טום הולנד
אך האמירה של ״תמיד השטן״ היא תעמולתנית, צפויה וחסרת שיניים כמעט כמו נקודת מבט אנטי־דתית זו. היא מסבירה שברירת המחדל האנושית כרוכה ביצרים ודחפים הרסניים, והדת משמשת כמנגנון של רציונליזציה למימוש הדחפים הללו – לרמות, לאנוס, ולהקריב אדם את חברו, אם רק ימצא סיבה הלכתית לכך. במילים אחרות, זה לא הצלב, אלא המשמעות שאנו בוחרים לתת לו והאופן שבו אנו משתמשים בו.
אל מול הפשטנות הנרטיבית, ״תמיד השטן״ היא יצירה קולנועית עשויה היטב: יש לא מעט רגעי צילום יפהפיים, פס הקול והעיצוב תורמים לאופי הזמן והתקופה והעריכה מוקפדת. גם השחקנים והשחקניות מצליחים להתרומם מעל מגבלות הנרטיב. רוברט פטינסון לדוגמה, מצליח לגלם סטראוטיפ חלול בצורה מהפנטת, וטום הולנד מוכיח כי הוא יודע לעשות את העבודה גם בלי תקציבי ענק של זיכיון כמו ספיידרמן.
כל אלו רק מחזקים את התחושה המלווה את הצפייה בסרט, והיא ש״תמיד השטן״ היה יכול להיות סרט טוב יותר. הוא מרדד את העומק ואת הביקורת החברתית שניכרו בספר, ובמקום זאת גורם לתכניו לגלוש לפשטנות. ובשביל סרט שעוסק בצדדים המודחקים והאפלים של הנפש האנושית, זו בעיה גדולה שהוא לא מציג דבר מעבר לתפיסה מכנית של המובן מאליו.
תמיד השטן (The Devil All The Time)
בימוי: אנטוניו קמפוס
ארצות הברית, 2020, 138 דק׳
נטפליקס
ביל סקרסגרד (משמאל)
The post תמיד השטן: בחינה פסיכולוגית בנבכי המובן מאליו appeared first on מגזין פורטפוליו.
