שני זקן
אני עוסקת בשאלות של פירוק והרכבה של הדימוי הצילומי; פעולת הפירוק מתקיימת הן בדימוי עצמו והן בקונטקסט שלו. אני תולשת את הרגע הבנאלי מהסביבה הטבעית שלו ומטמיעה אותו במערך חדש של דימויים והקשרים. חלק גדול מהצילומים לקוח מתוך אלבום משפחתי: פעולת הפירוק־שחזור מנסה להחיות מחדש את הצילום, תוך שהיא משבשת אותו.
המניפולציות שאני מפעילה על הצילומים מייצרות התרחשויות חדשות, הקשורות בתנועה ובמרחב, דבר שמאפשר לי לחשוב על צילום כעל חומר אלסטי – לא רק כזה המתאר רגע בזמן, אלא כמשקף משך, רצף של זמן. עבורי, השיבושים, החיתוכים ויצירת הקומפוזיציות החדשות מרחיקים את המקור ומייצרים העתק לזיכרון שלא קיים.
שני זקן
Appearance
שלומית לק
אני מצלמת את זכרונות הילדות המתוקים שלי, מנקודת מבט מפוכחת ומרירה ומתוך ביקורת עצמית. כילדה אהבתי להתרחץ אצל סבתא לוצי, אחרי שהייתי מבלה שעות ארוכות בבריכה המקורה של הדיור המוגן ״גני עומר״, על יד באר־שבע. סבתא שלי החזיקה עבורי (ולעתים נאלצתי להיזכר שגם עבור שאר הנכדים) מגבת בצבע צהוב, רחבה ורכה במיוחד. ההתנגבות בה זכורה לי כחוויה של ממש.
גם השחייה בבריכה, בג׳קוזי ובבריכת הילדים – כל זה צרוב כזיכרון ילדות משמח ומרגש; שעות של משחקים עם עצמי והופעות חיות לסבתא לוצי, שישבה על כיסא והתבוננה בי בסבלנות על שפת הבריכה.
ככל שגדלתי, הבריכה נראתה לי יותר עלובה, קטנה ורדודה. חשדתי גם במידת ההיגיינה שבג׳קוזי וגם בבריכה עצמה. רמת התחזוקה לא גבוהה, הבריכה ישנה. שמתי לב יותר ויותר שרוב השוחים בבריכה הם אנשים מבוגרים. רעד של חלחלה מעצמי נבע מחלחלה אמיתית אודות המחשבה על הדבר.
בשנים האחרונות גם בחדר הרחצה של סבתא לוצי השתדלתי שלא להשתמש. ביולי האחרון החלטתי לחזור לגני עומר, לדיור המוגן. כאורחת המקום, ללא קשר משפחה, עם אישור כניסה מיוחד, בתיאום מראש, מצאתי את עצמי משוטטת בחום היבש במרחבים הציבוריים.
שלומית לק, מתוך ״גני עומר״
זהירות אין תרמוסטט
ללא כותרת
אביחי אברהם
איני יודע הרבה על הזמן והמקום שבהם אני פועל. אין לי עוד צורך לדעת. המשחק הלשוני שבו המחשבות פועלות, שבו התקשורת יכולה להתקיים, טוב לי כשלעצמו. אני מצביע, ולעיתים כל שאני מבקש להכיר הוא האצבע המורמת, היד המונפת (ואם כבר מונפת, אז שתהיה עם מכחול, או פרחים, או משהו נחמד אחר). המילים נמצאות על קצה הלשון, ולעיתים כל שאני מבקש להגיד הוא הגוף הפועל במרחב. אני מצייר ואומר את מה שנאמר כבר לפני.
אביחי אברהם
דניה לטר
עבודותיי בסדרת ציורי השמן Monster Movie מבוססות על צילומי מסך מתוך סדרת טלוויזיה אחת (לייב־אקשן) על ציידי מפלצות. הציור מתיק את הדימוי מהמקור ומרומם את תרבות הטראש הטלוויזיונית, כשהוא משווה אותה ליצירות אמנות קלאסית. מצד אחד העבודות קורצות לעבר יצירות אמנות ידועות, ומצד שני, לציורי כרזות קולנוע או סצנות אקשן בקומיקס.
דניה לטר, Boiler Room
Dead Man Walking
שרון ברויאר
בתוך מערכת אקולוגית הכל נושם וחי. אין בעל בית אלא מערכת מורכבת של יחסים בין גורמים, שלפעמים נראים חסרי חשיבות. מי גשם מצטברים לכדי שלולית, לכאורה הם רק נקווים ומחלחלים לאיטם לאדמה. אבל השלולית לא לבד: היא אחת עם הציפור ששותה ממנה, עם העשב שיונק אותה אל תוך גופו ובמעלה הגבעול, ועם היתושה שמחליקה על פניה.
מרחבי האדם ״הסטריליים״ מתנהגים לרוב כמו דיקטטורה, שבה בעל הבית הוא המפעיל של המרחב. כיור מתמלא ומתרוקן כמו גאות ושפל, והכל בחסות זן קוף אחד במרחב המלא בחפצים. מה היה קורה אם בית היה מתנהג כמו מערכת אקולוגית? ואיך נראה גוף שמתנהג כמו מערכת אקולוגית?
שרון ברויאר
חיה שפס־אבטליון
אני בוחנת אספקטים של אור, מרחב וזמן בצילום: האור משמש כחומר של ממש בעולם הדימויים שאני יוצרת. מרבית העבודות נוצרות תוך מפגש עם מיצבי־אור של אמנים אחרים במוזיאונים ובגלריות. באמצעות צילום ישיר בחשיפה ארוכה, ובשילוב פעולה פיזית של הנעת הגוף והמצלמה במקצבים שונים, אני יוצרת דימויים מופשטים, המהווים עקבות של תהליך היצירה שלהם – תמונות של צילום, הפותחות פתח לראייה דינמית באמצעות המדיום.
מעניין אותי טבעו האופטי של האור. יכולתו להשתנות באמצעות תנועה ולאורך זמן מאפשרת לי ליצור ספקטרום של דימויים, בדומה להמשכיות אנרגית האור במחזור החיים בטבע.
חיה שפס־אבטליון
שלומית לב־רן
בוגרת התוכנית המשותפת של המדרשה לאמנות ובי״ס פרדס
אני מציגה סיפור מסע של נערה/אישה, בת דמותי, דרך המטמורפוזה ״הכואבת והבלתי נמנעת״ של ההתבגרות. בניגוד לארכיטיפ ״מסע הגיבור״, הגברי בעיקרו, המרים על נס את ניצחונותיו של הגיבור כנגד כל הסיכויים, מסע הבריחה מההתבגרות נועד מראש לכישלון.
בעבודת הפוטו מונטאז׳, מביטות ״שלומית האמנית הבוגרת״ ו״שלומית הילדה״ זו בזו, כשעיניהן של האישה והילדה הוחלפו ביניהן. ציורי צבע גדולים וציורי אקוורל קטנים מציגים את ״יומן המסע״ האישי מנקודת מבטי הפרטית. בספר ובעבודת וידאו אני עוסקת בנקודת המפגש שבין הילדות לנשיות הבוגרת, דרך מפגש מפתיע עם נערה בגיל ההתבגרות.
שלומית לב־רן
טליה פרי
בוגרת התוכנית המשותפת של המדרשה לאמנות ובי״ס פרדס
בעבודותי אני מבקשת לבחון את פעולת התפילה ביחס לפעולת האומנות, ואת המתח שקיים בפעולות אלו בין אקטיביות לפסיביות, גורל ושליטה, הסרת אחריות ועירנות. אני סקרנית לגבי רגעים שבהם הגבול דק בין המעשה האקטיבי בהווה לבין הציפייה לנס והתערבות אלוקית.
במרחב האומנות אני חושבת שאני מודעת לפעולות שלי, אך מגלה עם כל משיכת מכחול את הסיפוק מחוויית המקריות. בסדרת הציורים אני מבודדת דימויים יומיומיים מחיי, שמתחברים עם סיפורים ושאלות באמונה.
ביתני מפעל הפיס, ״תחנות המזל״, נראים בעיניי כביתני תפילה והתבודדות באמצע העיר. מילוי הפתק של ההגרלה, ״ההימור״, הוא הפעולה האקטיבית שאמורה לחולל שינוי על־טבעי בטבעי. זוהי פעולה של קצה שבוחנת את מעשה האמונה ומגלה שאלות על המתח בין האמונה בקב״ה לחיי המעשה. בעבודת הווידיאו שיצרתי הביתן עצמו יצא להתבודד במדבר.
הדמות שמגיעה אליו הופכת אותו לביתן התבודדות בצורה סזיפית מעגלית, ואינסופית. זוהי מעין תחנת שיגור לחיבור ארץ ושמים, גשמיות ורוחניות.
שועלים
מאזניים
צ'אנס
דוכן התבודדות (צילום מווידאו)
The post בוגרים 2020 // המדרשה לאמנות, בית ברל appeared first on מגזין פורטפוליו.
