איתן בראונשטיין, בן 33, בוגר המחלקה לתואר ראשון Public Private. לפני שהגעתי לאיינדהובן הייתי עוזר נגר בגן הבוטני בירושלים, טבח, מרכיב מכני וממסגר תמונות. בנוסף למדתי שנה אחת במחלקה לאדריכלות בבצלאל.
הלימודים בתקופת הקורונה והעיסוק בפרויקט הגמר בפרט, היו חוויה לא פשוטה. אופי הלימודים באקדמיה, ובמיוחד במחלקה שלי, הם מעשיים מאוד. ההתנהלות היא חופשית ומצפים שהרעיונות, התוכן, המחקר – ובגדול הכל – יבואו מאיתנו. אנחנו לומדים לחשוב תוך כדי עשייה, דבר שהופך לאתגר גדול כשהסדנאות, שבהן הייתי רגיל לבלות כ־12 שעות ביממה, סגורות רוב הזמן. פתאום הייתי תקוע בבית עם המחשבות שלי מבלי לדעת מה לעשות או איך לפרוק אותן.
פעם בשבוע היתה לנו שיחת סקייפ של כחצי שעה עם המנטור המיועד לנו כדי לדבר על ההתקדמות, הצעדים הבאים ואז חזרה לקופסה. המנטור שלי היה המעצב הספרדי שאני מאוד מעריך, נאצ׳ו קרבונל. זו מציאות מנוגדת מאוד לחיים הרגילים באקדמיה, שבהם הייתי מוקף חבר׳ה יצירתיים מכל הסוגים ומכל העולם. כמובן שגם חיי החברה נפגעו מאוד אבל זו רוחה של התקופה.
הייתי רגיל לעבודה פיזית, לבנות מודלים ואוביקטים בכל קנה־מידה ומכל החומרים הבאים ליד. בגלל המגבלות נאלצתי לעבור ולשבת מול מסך המחשב רוב הזמן, צורת עבודה שהיתה זרה לי יחסית. במידה מסויימת המציאות החדשה עזרה לי לעבוד על כישוריי הווירטואליים, לקחת צעד אחורה ולחשוב.
האקדמיה נפתחה מחדש כשבועיים לפני תאריך ההגשה, על מנת לאפשר לנו לבנות את הפרויקטים. היינו צריכים להיות מוכנים ככל האפשר ולעבוד ביעילות כי לא היה זמן לטעויות, שאותן אנחנו לרוב מעריכים ולומדים מהן.
איתן בראונשטיין. צילום: Xander Bruce Cummins
פרויקט הגמר
באקדמיה חשוב שהפרויקט הגמר יהיה אישי ככל האפשר. כירושלמי, וכישראלי המתגורר בחו״ל, מה שהופך אותך ליותר ישראלי, הנושא של גבולות קרוב לליבי ובו החלטי להתמקד. רציתי למצוא דרך לעבוד עם הרעיון ובפיזיות של הגבול, מבלי לעסוק בפוליטיקה שבדבר.
בשונה מרוב הפרוייקטים שעשיתי בעבר, שנבעו מתוך חומר וטכניקות עבודה, הפרוייקט הזה התחיל כנושא כללי שהתחלתי לחקור. רציתי להבין מה הוא גבול ונתקלתי בציטוט של הסוציולוג האמריקאי Richard Sennett שעניין אותי:
The boundary is an edge where things end; the border is an edge where different groups interact
הציטוט הביא אותי בסופו של דבר לפרויקט הגמר (חשוב לציין, אחד מהשניים שאנו מייצרים בתקופה הכל כך קצרה הזאת), שאותו אני מכנה Another Brick In The Wall. התוצר מבוסס על קיר לבנים משעם, שבניגוד למבנה סטטי מציע מבנה דינמי שמאפשר לאלה הנמצאים משני צידיו לתקשר זה עם זה תוך כדי משחק של הסרת והעברת לבנים.
הלבנים נשלפות ואפשר ליצור פתחים בגדלים שונים ומגוון צורות. הקיר הופך לאלמנט דינמי שמפריד בין החללים ובתום המשחק אפשר להחזיר את הלבנים למקומן ולהחזיר את המבנה לקדמותו. המשחק הקונסטרוקטיבי שנוצר מאפשר לבנות כל דבר העולה על הדעת, וככל שמסירים יותר לבנים כך הופך המבנה לשקוף יותר.
השיטה מיועדת לבתי ספר יסודיים ונועדה להפוך לחלק בלתי נפרד מהאדריכלות של המבנה. במהלך תהליך העבודה יצרתי קשר עם בית־ספר יסודי באיינדהובן על מנת שאוכל לבדוק את המוצר בשטח. בניתי והתקנתי במקום קיר ויצרתי מעל ל־100 לבני שעם, שאיתן יכלו הילדים לשחק. העבודה הכרוכה ביצור הלבנים היתה דבר בלתי נשכח, אך גם ההתלהבות של הילדים ושל המורים.
צילומים: מ״ל
פלוס אחד
סדרת חפצי קרמיקה שנוצרו בעזרת לחץ אוויר המופנה אל גבס בזמן תהליך ההתמצקות שלו. זרם האויר מאפשר להשפיע על הגבס לפני התגבשותו ולתת לפני השטח מרקם מיוחד שנוצר באופן טבעי. הצלחת היא תוצר של השימוש בלחץ האוויר בשילוב של כוח צנטריפוגלי. לחץ האוויר גרם לתופעה, והכוח הצנטריפוגלי הביא להתפשטותה ולצורה הסופית של הצלחת.
הפרויקט הזה הוא בין האהובים עלי, בגלל חוסר היכולת לחזות את התוצאה הסופית. כמובן ששלטתי על עוצמת הלחץ, המרחק מהגבס ופרמטרים נוספים, אבל בסופו של דבר האוביקטים נוצרו באופן טבעי והתוצאה תמיד הפתיעה אותי. הרגשתי יותר כמדען ממעצב, בכך שאני הייתי זה שהיה אחראי על הפרמטרים והתיעוד, אך לבסוף הדבר נוצר מעצמו.
עתידות
כרגע אני נע בין איינדהובן לניימיכן, היכן שהחברה שלי מתגוררת, עד כמה שאפשר לנוע בימים אלה. אני מתכוון להשאר בהולנד בתקופה הקרובה למרות הגעגועים לארץ.
הכוונה שלי היא למצוא עבודה בתחום, עבודה קבועה ככל האפשר. הרעיון של לפתוח סטודיו משלי או להיכנס שותף עם חבר הוא מפתה, אבל זה לא נראה כמו הזמן המתאים. נראה גם שהרבה מאלה שעשו זאת מתקשים בכך. אשמח למצוא סטודיו מעניין בקנה מידה קטן, כדי שאוכל לקחת חלק בכל תחומי העשייה והמחשבה. מצד שני, אי אפשר להיות בררניים מדי בימים אלה; קודם כל אשמח לעבודה.
The post איינדהובן 2020 // איתן בראונשטיין appeared first on מגזין פורטפוליו.
