משה שק המכונה ג׳וק (1936-2011) היה אמן ומחנך. תלמידיו הרבים הושפעו מדרכו, ביניהם אמנים ויוצרים כמו גם ילדים מקיבוצו, בית ניר. יצירתו של שק בוחנת באומץ את זיקתו למקום באמצעות דואליות בין הארכאי לעכשווי, בין האישי לאוניברסלי.
בעבודתו הוא מייצג את הכמיהה אל המקומי. גוף יצירתו הרחב נטוע עמוק בתרבות חומרית קדומה ובהערכה עצומה לבעלי מלאכה מקומיים פלסטינים. שק למד אצל רודי להמן (1903-1977) ובהמשך שימש אצלו כשוליה. ההגירה רבת התלאות מפולין (דרך סיביר ובוכרה) לא עמעמה את חושיו ביחס למקום, כותבת שלומית באומן, אוצרת התערוכה שתיפתח בבית בנימיני ב-11.8.
״כן, אני מזמושץ ולא מכנען, אבל נקלעתי לפה, למין אווירה שיש בה אמירה ואינני יכול להישאר חירש לאמירה הזו״ (מתוך ״משה שק: אל המערות״, גדעון עפרת). זיקתו של שק ל״כנענים״, תנועה תרבותית שפעלה משנות ה-40, אשר ביקשה ליצור תרבות חדשה הממשיכה את התרבויות הקדומות של היאזור, השפיעה מאוד על השפה החומרית-צורנית של יצירתו.
בתערוכה בחרה באומן תשעה אובייקטים של שק המוצגים בגלריה התחתונה, ואילו בגלריה העליונה מוצגות עבודות של 12 יוצרים, אמנים ומעצבים, המתכתבים במודע ולא במודע עם עבודתו. פסליו של שק מתוך הסדרה ״צלמים״, אשר הוצגה במוזיאון הפתוח תפן הם מעין טוטמים, ספק צורות מופשטות, ספק חיות, ספק כלי עבודה. הטוטמים הם אובייקטים אינטואיטיביים ומחושבים, הפועלים כיחידות עצמאיות אך גם יוצרים מערכת של יחסים ביניהם.
עבודותיהם של המשתתפים בתערוכה – יונתן אופק, הילה בן ארי, אהרל׳ה בן אריה, ניצה בר, טל גור, גלי גרינשפן, דורי זנגר שכטל, מגדלנה חפץ, טל מור סיני, דנה פלמון, ארז נאבי פנה, רינה קמחי, נועם רבינוביץ׳, אבּי שק – בוחנות את המרחב המקומי מתוך נקודות מבט שונות ומגוונות המתייחסות לגיל, מגדר, חומר מקומי, DNA תרבותי והגירה. התערוכה תנסה לבחון את המושג ״מקומיות״ אצל יוצרים מדיסציפלינות שונות, המשיקים באופנים שונים ליחסים בין חומר, צורה ומקום.
