הסיפור של במים מתרחש במלון בשגנחאי, שהופך למציאות הזמנית של המספרת, אשה שיצאה לבד לנסיעת עבודה ארוכה. את רוב הערבים היא מבלה לבדה באחת מהמסעדות שבמלון, בבר, בחדר, או באיזורים אחרים של המלון התלת מגדלי העצום שבו היא שוהה. ההתרחשויות רבות: לפעמים נדמה לה שהיא נקלעה לקונספירציה, ולפעמים נדמה שהיא רואה חזיונות שווא. בניסיון מאוחר להסביר לעצמה את פשר ההתרחשויות היא לוקחת את הקוראים חזרה למלון.
אילו מההתרחשויות שבמלון קרו במציאות? אילו קרו במקומות אחרים? ואולי המלון לא באמת קיים, אלא כצומת של מציאויות אחרות? ציר הסיפור נע ומדלג בין מעליות ומדרגות נעות, מסתחרר ברצף מתעתע של אירועים, כאשר כמעט כל מפגש של המספרת עם עובדי המלון, עם המתקנים, עובדי המסעדות והאורחים מוסיף עוד תעתוע.
״כשהתחלתי לכתוב את הסיפור לא כל כך ידעתי לאן הוא ייקח״, מספרת חכימי. ״בדרך כלל כשאני כותבת קשה לי לתכנן, התחלתי לכתוב אותו בזמנים הריקים שהיו לי בנסיעות עבודה במלונות ששהיתי בהם, וחשבתי שיהיה בסיפור הזה משהו אפל אולי אפילו מן סוג של סיפור מתח, או אימה. לאורך הזמן הזה של הכתיבה שלחתי קטעים וגרסאות מתעדכנות גם לעודד וולקשטיין, העורך של הספר, וגם ללירון. הם היו הקוראים הראשונים של הסיפור הזה עוד לפני שהתגבש ממש. למעשה התחלנו בעבודה המשותפת עוד לפני שידענו, לפני שהפכה והתלכדה הנובלה לכדי ליצירה אחת, כבר מקטע הסיפור הראשון ששלחתי ללירון, היא ענתה לי בציור, והציור החזיר אותי בהבזק מהיר למלון בשנגחאי״.
״׳במים׳ היא יצירה משותפת שהתחילה במקום אחר, כשקראתי לראשונה את הטקסט, והרגשתי בשנגחאי של תהילה״, אומרת כהן. ״בעיקר נהניתי מהאפשרות לשבת ביפו ולדבר על מקום כל כך רחוק דרך העיניים, המילים והלב שלה; לדמיין את הנהגים והמוזיקה של הרחובות ולהבין איך לובי של מלון הופך זירה; להריח את העשן ולנסוע בתוך גוגל אימג׳ס עד אליה; לקרוא על בתי אופיום ומסורות עתיקות ולהביא את העשן לארץ. המילים נחתו לקווים והקווים למקומות וזיכרונות בדויים או שהיו״.
כהן היא אמנית, חיה ויוצרת בין יפו לירושלים, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. עוסקת בעיקר ברישום ציור פיסול ווידיאו ארט ומציגה פעילה בתערוכות בארץ ובעולם. חכימי היא משוררת ומהנדסת מכונות, זוכת פרס ברנשטיין לספרות לשנת 2015. ספר ביכוריה ״מחר נעבוד״ יצא בשנת 2014 בהוצאת טנג׳יר, והיא פרסמה שירים וסיפורים בעיתונים וכתבי עת שונים.
השתיים מכירות מגיל צעיר: ״אנחנו מכירות מחטיבת הביניים, אבל בעצם אולי הכרנו מלפני, או יותר נכון לומר שהכרנו את אותם המקומות, כי גדלנו בשכונות שכנות עד גיל 12-13 ואז המשפחות שלנו עברו לאותו ישוב במרכז הארץ״, מספרת חכימי. ״אחר כך נפגשנו שוב ביפו, שם אני גרה וללירון יש סטודיו. אפשר להגיד שרוב חיינו, כל אחת בחייה, סבבו אותנו נופים דומים. נפגשנו לפני כמה שנים שוב בתערוכה של לירון, וככה יצא לנו להחשף אחת ליצירתה של השנייה ונוצר החיבור. היו כל מיני נסיונות ספונטניים לשיתופי פעולה טקסט-ציור ולירון גם ציירה את הכריכה לספר השירים שלי, מחר נעבוד״.
ההחלטה להוציא את הסיפור בפורמט הנובלה הגרפית (בעיצוב של אבי בוחבוט) נבעה מהרצון של השתיים לייצר ממד חושי נוסף לסיפור, כמו להמשיך את כוונתו המקורית בתעתוע שהמילים לא מספיקות בו. הציור יכול לדבר את הטקסט במקומות שהמילה לא מגיעה אליהם, הן אומרות, ואולי אפילו לדבר אתו, והטקסט מצדו מגיב אליו חזרה. המגע בין המילים לדימויים מחולל בהדרגה מציאות אחרת, עולם מחוץ למלון, עולם מחוץ לעולם, שכולנו, המספרת והקוראים, נוכל לנשום בו. הרי כדי להכניס את העולם עצמו, זה של הסיפור וזה של הקוראים, לתוך המלון, צריך לייצר עולם חדש, אחר.
במובן הזה, הממד הגרפי אינו מלווה עלילה מילולית חתומה. היחסים הפעילים בין הסיפור לבין האופציה הגרפית הם במידה רבה לב התנועה שהספר מנסה להוליך. הציורים מורים על עולם המדבר עם הסיפור ובה בעת חורג ממנו, פותח לו מוצא אל הלא ידוע. בסופו של דבר, הבחירה בפורמט של נובלה גרפית היא גם ניסיון להפגיש בין צורות שונות של סיפור, למתוח את גבולותיו, ומתוך כך למתוח את גבולותיה של המציאות ולנסות להגיד עליה משהו, בזמן הזה.
