מרתה ריגר קושרת יחד את צורת הביצה והסימבוליזם הרחב שלה עם מושג הגן במערב ובמזרח כדגם מוקטן של הטבע שמוכנס לסדר תרבותי-אנושי ומכאן סדר אלוהי. ״ביצי קולומבוס״ שלה מחברות באופן חומרי ומטפורי את ה-know-how של עולם הקרפאט הקרמי עם החד-פעמיות ומעשה הבריאה של האמנות, ויוצרות מרחב צפייה פנימי וחיצוני, היסטורי ואישי.
ריגר טוענת את מושגי הביצה והגן באספקטים אוטוביוגרפיים של זיכרון ותת-מודע, פנטזיה ומציאות, בהשראת עליסה בארץ הפלאות. היא מתווה מסע סמוי ומשורג בין תחנות חייה מברזיל לישראל ובין דרכו של הפורצלן והכלי הקרמי מהמזרח למערב וחזרה: מהמשתלה שהייתה לאמה בריו דה ז׳נרו, ומרצפות העיר המעוטרות והצורניות הדחוסה וגדושה של הפאבלות (שכונות העוני) של העיר, דרך הדגמים המסורתיים של המזרח הרחוק למוטיבים מקומיים של המזרח התיכון, כמו עצי תמר ומקשות אבטיחים, שלרגע מהפנטים באסתטיקה שלהם, ובמשנהו נדמים לראשי נפץ או למטעני צד.
״ביצת קולומבוס״ הוא שמו של סיפור המיוחס לכריסטופר קולומבוס וקושר בין מסעותיו וגילויו לפעולה פשוטה לכאורה והומוריסטית של העמדת ביצה קשה על חודה. המיתוס העוסק בערכה של חשיבה מקורית ושוברת-מוסכמות, מצטלב עם המסעות והגילויים הגיאוגרפיים, החומריים והרגשיים שבלב יצירתה של ריגר.
בד בבד, עבודותיה מרכיבות טופוגרפיה של פרגמנטים וסדקים הנולדת מתוך המתח המובנה בקדרות ובקרמיקה שבין כלי סגור לפתוח ובין דחיסות החומר לשבריריות המיכל/קליפה, ומתוך המפגש בין חומרים קרמים גסים לתערובת העדינה של הפורצלן. ריגר לוקחת את השבר אל מול הצורה השלמה ויוצרת באמצעותו מעשה מרכבה של משטח חלופי, בתולי, שכולו הליכה על פי תהום.
ריגר מאמצת את דגמי שבלונות העיטור הסיניים – סימן ההיכר של המורשת העתיקה והעכשוויות ההמונית המסחרית של הפורצלן הסיני – על מנת לשבשם ולחתור תחתיהם. היא יוצרת נוף מרהיב ומתעתע המבוסס על עיטורי סימבוליים, אוטוביוגרפיים, המשלב סמלים דתיים, מוטיבים בוטניים, ואת טביעות אצבעותיה שלה עצמה. זהו נוף ששפתו אינה קריאה באופן מיידי, ופענוחה המושהה מציע למתבונן יופי חזותי ופיסולי שכולו דיסאוריינטציה, ערעור ושבירה.
