בין ישן וחדש, בין חכם וטיפש

הי שלומית, בוקר טוב. מה שלומך?

בוקר טוב, מצוין

יפה! אז בואי נתחיל, אולי מהשאלה הצפויה: איך אוצרים שתי תערוכות כאלו באותו זמן?

הצמידות בזמן ממש לא הייתה מתוכננת ולא הייתה פשוטה. על התערוכה ״קראפט ישן, קראפט חדש״ המוצגת בבית בנימיני עבדתי עם היוצרים מעל שנה. זו תערוכה של עמותת ״אמנים יוצרים מישראל״ המאגדת בתוכה מקצועות קראפט שונים (צורפות, טקסטיל, זכוכית) והעבודה על התערוכה הייתה ממושכת וכללה הרצאות שלי ושל יוצרים אורחים, מפגשים אישיים וכדומה.

התערוכה ״חומרים חכמים, חומרים טיפשים״ הייתה פרי יוזמה שלי והוגשה כהצעה לגלריה ויטרינה ע״ש ג׳וליה מזרחי, הגלריה המחקרית של מכון טכנולוגי חולון. מועד התערוכה נקבע על ידי מנהלי הגלריה וכשראיתי את הסמיכות – חשכו עיני. כשהבנתי שלא אוכל לשנות את מועדי פתיחת התערוכות פשוט הכנתי את עצמי נפשית לגודש של העבודה ועכשיו אחרי הפתיחות מסתמנת רגיעה…

ואיך מחליטים מה הולך לאן…

בזה לא היה קושי כי החפיפה בין שדות הפעולה של התערוכות אמנם קיימת אבל לא גדולה. הראשונה עוסקת בניסיון של יוצרי קראפט ותיקים להגדיר אותו מחדש לנוכח השינויים הטכנולוגיים והקונספטואליים המשמעותיים שחלו בשנים האחרונות, ואילו התערוכה השניה עוסקת בשאלה ״מה הוא חומר חכם״? האם בכלל יש דבר כזה חומר טיפש״?

גם מבחינת שיטת העבודה על התערוכות התהוו שני תהליכים שונים. בתערוכת הקראפט יצא קול קורא שהזמין יוצרים להציע הצעות לנוכח נושא מסוים. בתערוכה השניה אני יזמתי פנייה למעצבים ספציפיים כמו גם לספריית החומרים ע״ש אהרון פיינר עדן, מוזיאון העיצוב בחולון. עבדתי בשיתוף פעולה עם צוות ספריית החומרים על התערוכה והיה ביננו דיון פורה ומעניין

אבל בשתי התערוכות יש בסופו של דבר דגש על חומר. נכון?

אולי בעקיפין. תערוכת הקראפט עוסקת בשאלות שמעסיקות יוצרי קראפט, והחומר היא אחת מהן. ואילו תערוכת החומרים עוסקת ישירות בחומר. דוגמה טובה היא המושג ״זיכרון״: בתערוכת הקראפט זה מושג מטאפורי, ויש הרבה עבודות שעוסקות בזיכרון אישי, זיכרון ילדות חומר כנשא של זיכרון וידע; ואילו בתערוכת החומרים המושג זיכרון מתמקד בזיכרון של חומר מבחינת טכנולוגית.

לדוגמה, חומר חכם הנקרא ניטינול. אם נמתח קפיץ ניטינול עד כדי איבוד צורה – הוא יחזור להיות קפיץ באמצעות מגע וחום של כף היד. בשדה של החומרים החכמים זה נקרא ״חומר זוכר״. במקרה זה לא מדובר במטאפורה אלא בתכונה של החומר.

החומר תמיד נמצא בלב העשייה בקראפט ובעיצוב. אולם בכל אחת מהתערוכות מתבטאת גישה שונה לחומר. פרויקט אחד של המעצבת התעשייתית טליה מוקמל מוצג בשתי התערוכות. בפרויקט זה היא אופה לחם מעורבב בחול על גבי משטח מתכת שעבר צריבה פוטוכימית שיצרה מעין רשת אורנמנטלית. התוצאה מרתקת ומפגישה גם מבחינה מטאפורית וגם ממשית בין ישן וחדש לבין חכם וטיפש

אז אני רוצה לשאול מין ״שאלת על״ לגבי שתי התערוכות, ומה הן אומרות על מה שמעסיק כיום מעצבים (ואנשי קראפט ומייקרים). לתחושתי זו תקופה מבלבלת, במיוחד ליוצרים צעירים, ואני תוהה אם גם את שמה לב לזה? והאם כל השינויים התכופים בין ישן וחדש וחכם וטיפש לא גורמים לפעמים לאיבוד הפוקוס מרוב הרצון להישאר מעודכן

אולי זו תקופה מבלבלת אבל היא מאוד מרתקת. בנוסף, כבר קשה מאוד להגדיר מהו ״עיצוב תעשייתי״ או ״עיצוב מוצר״. במובן זה אני חושבת שזו הזדמנות מעולה לחשיבה מחודשת: אנחנו בפיתחו של עידן היברידי שבו הכול כמעט אפשרי (חומרית וטכנולוגית), ואולי השלב הראשון הקריטי למעצבים הוא איפיון ופיתוח חומרים חדשים ולאו דווקא עיצוב מוצרים או אובייקטים.

היום המעצב פועל בעולם חומרים כאילו הוא נמצא במעין סופרמרקט ענק של חומרים והוא בוחר במה ואיך להשתמש. אבל מה אם המעצב יהפוך להיות ״מתכנן חומרים״? תחום השייך כולו למהנדסי חומרים היום. האם זה ישפיע על איכות החיים שלנו? כיצד?

ולגבי הרצון להתעדכן, מכיוון שהידע הוא דינמי ומשתנה, מעצבים צריכים להסתגל במהירות לפעולה במצבים משתנים. במובן זה לספריית חומרים יש תפקיד משמעותי כמתווכת בין השינויים המהירים המתרחשים בעולם החומרים (עשרות חומרים חדשים מידי חודש) לבין מעצבים

מעניין אותי אם כך, אם היה לך עכשיו המנדט לעשות את השינוי באקדמיה, מה היית עושה? איך היית חושבת מחדש על מסלול ההוראה של התחומים האלו, ובמיחוד בעיצוב?

ראשית אני סבורה שבתי ספר לעיצוב חייבים לשים דגש חזק על קיימות, עבודת צוות (לדוגמה שיתופי פעולה עם מהנדסי חומרים ומהנדסים בכלל, ביולוגים וכדומה), והבנה של תהליכי ייצור מבחינה טכנולוגית ואתית כאחד. המעצב של המחר יצטרך להתאים את עצמו לעולם דינמי ומשתנה ולפתח חוט שדרה אתי על מנת שיוכל לפעול באחריות בתוך ״ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות״ מבלי להסב נזקים.

יתכן שזה תהליך שכבר החל, אולם מכיוון שאנחנו נמצאים בתקופת מעבר בין תפישות שונות ובין טכנולוגיות חדשות, פיתוח של גישה מקיימת – מתוך הבנה צורנית, חברתית, כלכלית וטכנולוגית ללימודי עיצוב – חשוב והכרחי. אפשר לראות את התקופה שלנו כתקופת המעבר בין תפיסות שונות כסוג של חלון הזדמנויות…

אני חושב שחלק מזה קשור גם להגדרות, אפרופו מה שכתבת. מה זה מעצב? מה זה חדש? מה זה ישן? מה זה קראפט? וכן הלאה… וזה חלק ממה שמבלבל. אני לא טוען שפעם היה טוב יותר, אבל אולי שפעם היה פשוט יותר.

אולי…

בהקשר זה, אם נחזור לתערוכות, שתיהן עוסקות במיפוי כלשהו, מיפוי שהוא תוצאה של השאלה הנמצאת בבסיס תערוכות אלו. בתערוכת הקראפט התייחסתי ליוצרי הקראפט כאנציקלופדיות מהלכות שהידע הגלום בהן נמצא בגוף ובידיים. זה גוף של ידע שהשאלה המהותית לגביו הייתה ״איך להוציא את הידע הרב הזה לאור באופן רלוונטי״?

בתערוכת החומרים אני עוסקת במיפוי ובשימוש בחומרים חדשים ומסורתיים (לדוגמה, בדיונים עם צוות ספריית החומרים עלו שאלות כמו ״מה הופך חומר לחכם?״, ״מהו בכלל חומר חדש? או חדשני?״ וכדומה). אולי בתקופה של בלבול, מיפוי וקטלוג עוזרים לנו להבנת שדות הפעולה שלנו.

בהחלט. מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?‎

וואו… יש הרבה תוכניות. אולם, כרגע אני לוקחת קצת הפסקה מאוצרות במובן הישיר של המילה. ביום חמישי סיימנו להעמיד את אוסף הקבע של העיצוב הקרמי בכנסת (פרויקט שנמשך כשנתיים) שאותו אצרתי. זהו אוסף שיעמוד קבע בכניסה לחדרי ועדות הכנסת. אחרי כל זה נראה לי שאפשר קצת לנוח‎…

לגמרי. בכל מקרה נראה לי שבהזדמנות אחרת נדבר על הכנסת, זה נשמע מעניין לא פחות!‎ משהו חשוב נוסף להגיד‎ לפני שמסימיים?

כן: בעקבות התערוכות יתקיימו ימי עיון שונים. ביום רביעי ה-27.1 יתקיים יום עיון בעקבות התערוכה ״חומרים חכמים, חומרים טפשים״ במכון טכנולוגי חולון, בנין 6, חדר 102 (הרשמה ללא תשלום, מספר המקומות מוגבל). ביום ראשון ה-7.2 בשעה 12:00 יתקיים יום עיון בעקבות התערוכה ״קראפט ישן, קראפט חדש״ בגלריה מקום לאמנות, שביל המרץ 6, תל אביב