מישירה מבט בעיניים מלוכסנות

חריטות חרוצות לעומק במשטח דיקט שטוח וציור שמשלב טקסט בכתב ראי, נראות כמעין הדפס שאינו מודפס. רבות מעבודותיה של איילת זהר, בתערוכת היחיד המוצגת בגלריה מינוס אחת של אוסף ״הארץ״, שומרות על המתח העצור בדברים שהוצאו מהקשרם המיידי. אחרות מציגות מראה בולט לעין במבט ראשון, המסווה תחתיו מראות-משנה, לא פחות משמעותיים, שדורשים מבט שני ושלישי. כאלה הם ציורי הקיר הדקורטיביים-כאילו, שנעשו במיוחד לקירות הגלריה, ומבין עיטוריהם צצה לפתע מציאות פוליטית קשה ואלימה. דמות צלף אורב בין ציורי צמחים וציפורים בטפט צבעוני בכניסה לתערוכה; קיר שלם שהוחתם בהטבעת כפות רגליה וידיה של האמנית, וביניהן צללית של מטוסי קרב ובעפרון מחיק רשומים שמות כפרים פלסטיניים שנמחו מהמפה ומהזיכרון.

האמנות של איילת זהר נטועה עמוק במציאות הישראלית, אך המחקר שלה מתמקד באמנות המזרח – לאחר שחייתה ולמדה בסין וביפן. העיניים המלוכסנות ״המתבוננות במתבונן״ בעבודת וידאו שהיא ממקמת על גבי ציור קיר צבעוני, נועדו ליצור מפגש מבטים בין זרים, לערער את תחושת המוכר, המובן מאליו, מסבירה זהר. כך גם המפגש הבלתי אפשרי בין נופי צפון הארץ, על גבול הלבנון, למראה הקלאסי של ציורי הרים ונופים סיניים. פצצות התאורה בשמי הכפר הלבנוני מארון א-ראס כאילו נלקחו מאחד מחגי הזיקוקים האהובים במזרח הרחוק.

זהר היא אמנית ייחודית, חוקרת ואוצרת, שמתמקדת באמנות יפנית וסינית. רבות מעבודותיה אינן מוכרות, והתערוכה היא הזדמנות מעניינת לפגוש ולהתבונן בחלק מעולמה, מזווית ראותה. הקשר מזרח-מערב והפערים התרבותיים בין ישראל לארצות מזרח אסיה משתקפים בעבודותיה, המתפרסות על פני למעלה משלושה עשורים. חלק מהעבודות שואלות מוטיבים מאמנות המזרח וחלקן מנהלות עימה שיח של חומרים וטכניקה. יותר מכל יש בהן שיקוף משהו מהיחסים המורכבים של האמנית עצמה עם המקומות בהם היא חיה ושוהה: שאלות על מקומה שלה ושייכותה, על שפת האם האמנותית שלה ועל יכולת הבחירה במקום שבו היא פועלת, חוקרת, נוסעת, שוכנת.

התערוכה ״שקוף למשתמש״, היא התערוכה השלישית המוצגת בגלריה של האוסף, ותערוכת היחיד הראשונה מתוכו, אחרי שתי תערוכות קבוצתיות תמטיות. ״לא קל היה להחליט על תערוכת יחיד באוסף שיש בו מעל ל-300 אמנים ואלפי עבודות״, אומרת אפרת לבני, אוצרת אוסף והתערוכה, אולם היא מסבירה, כי יש בהתמקדות באמן אחד גם מעין המחשה של אופן הפעולה של אוסף רב-שנים, המלווה אמנים בדרכם המקצועית ולא רק דוגם נקודתית מעבודותיהם, כאשר הם בשיאם או בפריצתם.

כמי שנדדה ולמדה בין ישראל ליפן, סין, אנגליה וארה״ב, זהר חוזרת ומתמקדת בנושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. כותרת התערוכה ״שקוף למשתמש״ (כשם אחד הציורים בתערוכה) שאולה ממונח בתחום המחשבים, המתאר מצב שבו שרשרת פעולות ופקודות ארוכה וסמויה מובילה לפעולה סופית אחת אצל משתמש הקצה. לבני כותבת, כי ההשאלה של המונח הזה לעולם החברתי מתארת את הסתרת המחיר האמיתי – אנושי, כלכלי, אקולוגי – שנגבה לאורך שרשרת הייצור / מתן השירותים / ניהול הסכסוכים וכדומה, מעיניו של ״משתמש הקצה״ (האזרח). ״מצב שבו מצד אחד הדברים מתקיימים ומתרחשים אך מצד שני אין להם נראות או שהנראות שלהם מוכחשת, הוא רלוונטי ליצירה של אילת זהר בכמה מישורים: אם ביחס לזיקה שהיא מקיימת עם אמנות מזרח-אסיה, השקופה בעבור האמנות הישראלית, שרואה עצמה כחלק מאמנות המערב בלבד; אם בנוגע לעיסוק שלה בזהויות מרובות ומפוצלות ובפרקטיקות של הסוואה, חיקוי והתחזות שהן נוקטות; אם בביקורת שהיא מפנה כלפי מחיקה של סובייקטים או כלפי התנהלות צבאית ושלטונית אלימה ונצלנית, המסווה עצמה כנתונה והכרחית; או אם בהיבט האוטוביוגרפי, שבו גוף היצירה הוותיק והענף של זהר הוא חסר נראות פומבית ואינו מוכר כמעט לממסד האמנותי ולשוחרי האמנות״.

זהר בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון, מרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, דוברת יפנית וסינית. המפגש שלה עם תרבויות מזרח-אסיה הוא בעל תפקיד מכונן בחייה האישיים והמקצועיים כאחד. ביצירתה היא משלבת שתי תפישות אמנותיות שונות: ״בניגוד לאמנות המערב, שמאז הרנסנס מנסה ליצור ׳חלון למציאות׳ ייצוג מציאות אובייקטיבית, באמנות האסיאתית נוכח יותר האופן שבו אדם מייצר דימוי ומניח אותו על המשטח. והדימוי הזה הוא מתווך בחוויה בין היוצר למתבונן. הדגש הוא על הביצוע, ה׳איך׳ ויש בו טקסיות וממד פרפורמטיבי״, אומרת זהר.

זוהי אחת הסיבות לנוכחות המשמעותית של חומרים בציוריה: דיקט, החומר המזוהה עם אמנות ישראלית, עם מורשת ״המדרשה״ ו״דלות החומר״, הופך אצלה מצע לחריטה לעומק ולמעין פיסול שטוח, דו-ממדי. היא שואלת את משיחת המכחול מציורי דיו מסורתיים, ומוסיפה לה השלכות כמו מגבת במראה דגל ״כחול לבן״. את החרסינה המזוהה כחומר סיני (ומכונה צ׳יינה) היא משלבת בציור אריחי המטבח או האמבטיה הניצבת במרכז התמונה. ״השכיבה באמבט היא מעשה לא פונקציונלי, השתרעות שדומה לשכיבה על ספת הפסיכולוג״, היא אומרת, ״ביפן זהו ריטואל יומיומי, אצלנו הוא כמעט לא קיים״.

״את האמנות שלי״, אומרת זהר, ״אני תופשת כעקבות בחומר. הציור כתיעוד של פעולה, ככתיבה של החזותי, כסימן שאותו מותיר הגוף״. אולם הממד הפרפורמטיבי שהיא מדברת עליו, אף הוא מוסווה וסמוי מהעין. באחת הפעולות הקיצוניות שלה העמידה זהר לוחות ציור מאחורי קו המטרות במטווח ירי, ואספה אותם אחרי ש״נפצעו״ וחוררו בכדורי אקדח. היורים לא ידעו שהם פוגעים בציור, ואולי אם היו יודעים היו חשים קושי לירות, או תחושה טעונה אחרת. אך זהר רוצה כנראה להדגיש דווקא את החסימה הזו: את היד היורה והעיניים שאינן רואות מה נמצא מאחורי קו המטרה הראשון. עד איזה עומק מגיעה הפגיעה.