לפני חודשיים וחצי חזרתי מחופשה קצרה בשטוקהולם. כשנחתתי בשדה התעופה בן גוריון ונכנסתי לאולם ביקורת הדרכונים, על אחת מהמכונות האוטומטיות הונח כיסא כתר פלסטיק הפוך. ניחשתי שהוא לא הונח שם במקרה, ואכן – המכונה שעליו הוא הונח לא פעלה. היה מי שחשב שזה הפיתרון הקל והמהיר ליידע את הנוסעים שייפנו למכונות אחרות. אחרי הכל – למה לחפש פיתרון אלגנטי יותר אם אפשר פשוט לקחת את הדבר הכי זמין ולהשתמש בו; את המטרה הוא השיג, זה בטוח. וכמובן שצילמתי את המחזה: עיצוב ישראלי במיטבו.
ולמה אני נזכר בכיסא הזה? כי בחודש שעבר התפרסם במוסף כלכליסט ריאיון שלי עם ויטולד ריבצ׳ינסקי, שכתב את הספר "Now I Sit Me Down". ריבצ׳ינסקי הוא אדריכל, סופר ופרופסור אמריטוס לאדריכלות באוניברסיטת פנסילבניה. הוא כתב כ־20 ספרים נוספים, בהם כאלה שבוחנים היבטים שונים של הקשר בין האדם לאדריכלות ולעיצוב שבתוכם הוא חי, לדוגמה בבתים או בקניונים, ופרסם אינספור מאמרים על עיצוב ואדריכלות, בין השאר בניו יורקר ובניו יורק טיימס. ב־2014 הוא זכה בפרס העיצוב הלאומי של ארצות הברית בקטגוריית Design Mind, המוקדשת לתיאוריה ומחשבה על עיצוב.
״אני תמיד מסתכל על כיסאות, בכל מקום שאני מגיע אליו״, הוא סיפר לי בשיחת טלפון מרתקת. ״בהשוואה לפריטי ריהוט אחרים, שולחנות לדוגמה, אנשים מפתחים יחס אישי לכיסאות שלהם: לכל אחד יש הכיסא המועדף עליו בבית, כיסאות ששמורים לאנשים מסוימים, כיסאות שהם ירשו מהסבא והסבתא שלהם. אנחנו משתמשים בכיסאות כדי לאכול ארוחה עם המשפחה או כדי לקרוא ספר, והכיסא שאנחנו משתמשים בו הופך להיות חלק ממה שאנחנו עושים, ולכן חלק מאיתנו. כיסאות הם חפצים אינטימיים, הם מדברים אלינו״.
בזכות נקודת המבט הזאת, ״Now I Sit Me Down״ לא רק מגולל את ההיסטוריה של עיצוב הכיסאות, ובעצם מספק הצצה להיסטוריה של העיצוב בכלל, אלא מתעד כרוניקה של התנהגות אנושית. במקום האימרה הידועה הגורסת שצורה של אובייקט צריכה להיגזר מהתפקיד שלו (Form follows function), ריבצ׳ינסקי מסביר שהצורה נגזרת מהתרבות (Form follows culture). כדי להשלים את התפיסה הוא מצטט את המעצב הדני הנס וגנר, שאמר שתהליך העיצוב והייצור של כיסא מסתיים רק כשמישהו יושב עליו.
ואמנם, כל עוד הכיסא נמצא בחנות הוא נחשב אובייקט תעשייתי רגיל, אבל מרגע שהוא נכנס לחלל הביתי הוא מקבל משמעות, ייעוד ושייכות. ומרגע שמתיישבים עליו, הוא גם מסמן טריטוריה: לא בכדי כשילדים רבים הם מתלוננים ״הוא תפס לי את המקום״, וכשאנו רוצים להתיישב במסעדה אנחנו שואלים ״האם המקום הזה פנוי?״. מעבר לכך, לכיסאות יש גם משמעויות דתיות (הכס הקדוש, הכיסא הריק בליל הסדר), ומשמעויות פוליטיות: ולא, הכוונה היא לא ל״משחקי הכס״; מספיק להיזכר כיצד ב־2010 מי שהיה אז סגן שר החוץ, דני אילון, החליט לנזוף בשגריר טורקיה בישראל והושיב אותו על כיסא נמוך במשרדו. ״העיקר שיראו שהוא נמוך ואנחנו גבוה ויש פה דגל אחד״, אמר אילון לצלמי הטלוויזיה.
אחד הדברים שהתבהרו לריבצ׳ינסקי במהלך הכתיבה הוא שמעבר לכך שהכיסאות מושפעים משינויים תרבותיים, הם גם משפיעים עליהם, וזהו תהליך גומלין ארוך ומורכב. ״כשאתה מסתכל על ההיסטוריה של כיסאות ושל ישיבה אתה מגלה שבמשך הזמן רוב האנשים לא ישבו על כיסאות כשהם אכלו או אירחו. הם ישבו על מזרנים, והריהוט היה נמוך יותר. זה נעלם ולא חזר, בין השאר כי אתה צריך הרבה משרתים שיגישו לך את האוכל: כיום מי שלא יושב על כיסא אלא על הרצפה או השולחן משבש את הסדר ה׳טבעי׳. ישיבה על הרצפה היתה מקובלת בבוהמה האירופית בשנות העשרים של המאה הקודמת או בארצות הברית בשנות השישים, והיתה מעין מרד. אבל אתה עדיין רואה אנשים יושבים על הרצפה בנסיבות מסוימות כשהם מחפשים נוחות שהם לא מוצאים, בשדות תעופה לדוגמה״, אפרופו שדות תעופה.
לדבריו, המעבר של תרבויות רבות מישיבה על הרצפה לכיסאות שינה את האדריכלות ואת הבגדים. ״כשאתה יושב על הרצפה אתה צריך בגדים משוחררים יותר, לא נוח לשבת בבגדים הדוקים. אם אתה מסתכל על אדריכלות יפנית מסורתית, התקרה בחדרים לא גבוהה במיוחד, זה קשור לעובדה שאתה יושב נמוך, דבר המחייב גם פתרונות אחסון נמוכים. אם אתה חושב על חלונות, גם המיקום שלהם משתנה לפי הגובה שבו אתה יושב״.
לבסוף, המסקנה מאירת העיניים ביותר של ריבצ׳ינסקי, היא שבניגוד לחפצים רבים אחרים, הכיסא לא באמת השתנה מאז הומצא לראשונה. השינויים שכן התרחשו בעיצובו ושימושיו הם יותר תרבותיים מטכנולוגיים, והכיסא לא בהכרח נהיה טוב יותר או נוח יותר עם השנים. כך, בפרפרזה על האמרה ״אתה מה שאתה אוכל״, אפשר להגיד ״אתה מה שאתה יושב עליו״, או במילותיו של ריבצ׳ינסקי: ״בסופו של דבר הדרך שבה אנחנו בוחרים לשבת, ומה שאנחנו בוחרים לשבת עליו, אומרת הרבה עלינו – על הטעם שלנו, החפצים שאנחנו בוחרים להשאיר איתנו במשך השנים והערכים שלנו״.
—
לקריאת הכתבה המלאה במוסף כלכליסט
