אחת המוסכמות בעולם העיצוב היא שלכל מעצב צריך להיות בתיק העבודות לפחות כיסא אחד או שניים שהוא עיצב. ״בדיעבד, אני חושבת שלכל מעצב צריך להיות לפחות זוג אחד של משקפיים״, אומרת מיה דבש, אוצרת התערוכה מבט על שעוסקת במשקפיים ובחוש הראייה, ושנפתחה אתמול במוזיאון העיצוב חולון. ״אתה מכיר את הסיטואציה שאתה מדבר עם מישהו והעיניים שלו נוצצות? ככה זה היה, כאילו עניתי להם על משאלת לב״, מספרת דבש על התגובות של 50 המעצבים שמהם ביקשה לתת פרשנות לשאלה מה הם משקפיים?
״חלק גדול מהמעצבים לקחו את המשקפיים ושיחקו עם רעיון המסיכה; את זה אתה לא יכול לעשות עם כיסא. הם עסקו בזהות, במצבי רוח, ביחסים, בתחושות, בנסתר וגלוי, לצד כמובן עיסוק בחומרים, במחברים, במבניות. הם חזרו לשאלות קדומות שכבר נמצא להן פיתרון, וניסו להתמודד איתן בדרך חדשה.
״אחרי הכל, יש אתגר גדול בעיצוב משקפיים: זה פריט נורא פשוט לכאורה, הוא גם מאד ברור, ולא באמת השתנה – צריך עדשות וידיות. לכן יש אתגר גדול בלחדש במקום כל כך שגור ויום־יומי. לכולם יש היום משקפים, אם לא משקפי ראייה אז משקפי שמש. מעבר לכך, להבדיל מכסא, משקפיים הם אוביקט שיש לנו יחסים מאוד אינטימיים איתו: הוא חלק מאיתנו, מהזהות שלנו, מהאופן שבו אנחנו רוצים להציג את עצמנו. יש במקום הזה מרחב כל כך גדול של חופש פעולה, ואני חושבת שאולי זו אחת הסיבות שהבקשה לענות על השאלה מה הם משקפיים עוררה במעצבים כל כך הרבה תשוקה״.
אספן של סיפורים
המשקפיים, פריט עיצוב נחשק ואחת ההמצאות החשובות ביותר בהיסטוריה האנושית, נולדו בראש ובראשונה כאביזר רפואי על מנת לתקן פגם בראייה. אולם, ברבות השנים ובניגוד למוצרים רפואיים אחרים, הם עברו תהליך של אבולוציה תרבותית מעולם הרפואה לעולם תרבות הצריכה, האופנה והלייף־סטייל. משקפיים הפכו לסממן של אופנה, למעמד סוציו־אקונומי ולאחד האוביקטים המגדירים את הזהות שלנו.
דבש מספרת שהרעיון לתערוכה החל מהמפגש עם האוסף הנדיר של קלוד סמואל – אופטומטריסט ופעיל זכויות אדם, בן לשושלת ארוכה ומפוארת של משפחה צרפתית, שעסקה כבר באמצע המאה ה־19 בחיתוך עדשות והתאמתן לצורכי ראייה, ומאוחר יותר בעיצוב משקפיים לחברות אופנה מובילות. ״זה היה כמו להיפגש עם סיפורים, לא רק עם חפצים״, היא נזכרת.
״קלוד הוא אספן של סיפורים: הוא אוסף מקטעי זמן, והמפגש עם האוסף החייה תקופות, טיפוסים, תחושות וחוויות. לדוגמה, יש לו אוסף של מניפות שיש בתוכן עדשה, שקשה להבחין בהן. הוא מספר איך במאה ה־19 נשים באופרה היו מרגלות אחת אחרי השנייה, ואתה מיד מרגיש חלק מאותה תקופה: אתה יושב בתוך האופרה, רואה את הנשים האחרות ואת המבטים שהן שולחות אחת לעבר השנייה, אתה מבין שהמניפות שיחקו חלק ממשחקי פיתוי וריגול.
״לצד המניפות יש באוסף גם מקלות הליכה של גברים, עם עדשה בקצה, וגם פה אתה יכול לראות בדמיון את הטיולים בפארק, איך הם הסתכלו אחד על השני או על נשים אחרות. כשקלוד מספר את הסיפור של האוסף אתה ממש יכול להריח את הריחות ולשמוע את הקולות״. כך, בין מאות הפריטים מהאוסף של סמואל שמוצגים בתערוכה אפשר למצוא סקיצות של עיצוב משקפיים מבית האופנה של פייר קרדן, שעוצבו על ידי אביו של סמואל; המשקפיים הראשונים בעלי ידיות, מונוקולים, משקפות תיאטרון ומשקפי מספריים ששימשו את האריסטוקרטיה הפריזאית של המאה ה־19; משקפי אסקימוסים אותנטיים עשויים עצם, משקפי ג׳ון לנון ואלטון ג׳ון; משקפיים סיניים מתקפלים מהמאה ה־17 משקפיים עשויים שריון צב ועוד.
״לקח לי המון זמן עד שפיצחתי איך אני רוצה לספר את הסיפור של האוסף, עד שהבנתי שאני רוצה לספר סיפור של תרבות, מנקודת המבט של המשתמש, ולהתעכב על הנקודות בזמן שבהן המשקפיים שיחקו תפקיד מרכזי״, מספרת דבש על אופן תצוגת האוסף של סמואל בגלריה העליונה של המוזיאון.
״חילקנו את האוסף לחמש תחנות תרבות. התחנה הראשונה נקראת האדם הרואה, והיא כוללת בין השאר את כד המים שהיה אמצעי הראייה הראשון, שדרכו הגדילו את האותיות, לצד קופסה של עיניים תותבות. התחנה השנייה, ארגונומיה, עוסקת ביחסים הטפיליים של המשקפיים עם הגוף, עד הרגע שבו הטכנולוגיה איפשר לייצר משקפיים עם ידיות מעוגלות שיורכבו על האזניים, ששימשו בעיקר בזמן רכיבה.
״התחנה השלישית עוסקת בפיתוי וריגול, עם משקפיים שכבר לא משמשים רק כאמצעי לתיקון הראייה אלא ככלי תקשורת בין אנשים. התחנה הרביעית היא התחנה של המהפיכה התעשייתית, של האדם העובד שצריך משקפי מגן והאדם שמטייל עם המכוניות הפתוחות והאופנועים. התחנה החמישית עוסקת בגיבוש זהות, ומציגה משקפיים כדרך ליצור תדמית, אביזר שמאפשר להביע את עצמך דרך מוצר צריכה שהוא גם פריט אופנתי״.
מתי נכנסו המעצבים הישראליים לתערוכה?
״אחרי שפתרתי את החלק של האוסף, של העבר, עברתי לעסוק בחלק של ההווה והעתיד: איך אנחנו רואים דברים ואיך רואים אותנו. לשם כך פנינו ל־50 מעצבים ישראלים כדי שיתנו את הפרשנות שלהם לשאלה מה הם משקפיים. זה מאוד מעניין לבדוק את מה התפקיד של המעצבים בכל אחת מהתחנות, אם אלו הנזירים שעסקו בראייה, או המעצבים שעונים על צורך, פותרים בעיות ועוסקים בארגונומיה, ועד למקום שבו הם יכולים לתת את הפרשנות שלהם.
״בקטלוג התערוכה מופיע מאמר של גלית שבו ויונתן ונטורה, מדיקליזציה הפוכה, שבו הם מדברים על כך שמשקפיים הם אולי המוצר היחיד שבמקום להעלים את הפגם הם מבליטים אותו באמצעות עיצוב. זה די מוזר לחשוב שהיו תקופות שאנשים נורא התביישו ללכת עם משקפיים, זה אפילו נחשב כמשהו לא מנומס, ואילו היום יש שאנשים שיכולים לעשות ניתוח להסרת משקפיים אבל לא עושים אותו, או שיש אנשים שילכו עם משקפים בלי מספר כהצהרה אופנתית״.
מה חשוב לך שיקרה למבקרים בתערוכה?
״הייתי רוצה שאנשים יחשבו דרך התערוכה על ראייה ועל נקודות מבט; שלא יתייחסו רק לאוביקט אלא למה שהוא מייצג, מה אנחנו רואים דרכו. אחד הסיפורים שחזרתי אליהם במהלך העבודה על התערוכה, וזה מאוד אקטואלי היום, הוא הסיפור של בגדי המלך החדשים. מה זה אומר שרק הילד היה יכול להגיד המלך הוא עירום: מה, אף אחד לא ראה את זה? הרי כולם לכאורה ראו את אותו דבר. זה גרם לי לשאול האם אנחנו באמת רואים את אותו הדבר? איך אנחנו רואים את העולם?
״אנדי וורהול אמר שלפני המצאת המשקפיים אנשים היו רואים בצורה מאוד שונה אחד מהשני את העולם, ואז הגיעו המשקפיים שגרמו לנו לראות את העולם באופן שווה. אבל, האם אנחנו באמת רואים באופן דומה? תחשוב איך פעם אנשים עסקו במקצועות לפי יכולות הראייה שלהם: אם הראייה שלך לרחוק לא הייתה טובה לא יכולת להיות צייד. זה נורא משונה הדברים האלו. ככלל במהלך העבודה על התערוכה גיליתי המון דברים מפתיעים שלא ידעתי לפני כן: ידעת שזבוב רואה 360 מעלות? תחשוב איזו יכולת מדהימה, שמבוזבזת על זבוב״.
—
התפרסם לראשונה בגירסה אחרת במגזין טיים אאוט
