נצח כאן ועכשיו

״במציאות ישראלית דרוכה ומוקצנת, שחווה לאחרונה קיטוב צורב, ניכרת מגמה משמעותית בקרב הסטודנטים שמתאפיינת בטיפול בחומרים מקומיים, חלקם נוסטלגיים ובעלי הקשרים תרבותיים נרחבים, ואחרים פרטיים, משפחתיים ואחרים״, כך כותבים הילה שאלתיאלי ונדב ברקן, אוצרי התערוכה ״נצח – עיצוב מברר מקום״ של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. התערוכה, המוצגת במרכז אדמונד דה רוטשילד, שואפת לאפיין את מבטם של אנשים צעירים העוסקים בתהליכי עיצוב חזותי, ואף להוביל שיח על עיצוב מקומי.

״העבודות בתערוכה מנסות לבחון את מידת שייכותן למקום שבו חיים ויוצרים הסטודנטים, למקום שממנו הם מגיעים ולמושגים על ציר הזמן – עבר, הווה ועתיד״, מוסיפים האוצרים, ומרחיב על כך ראש המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית בשנקר, דקל בוברוב: ״מעניין אותנו לראות מתי בתהליך עבודה של סטודנט הוא מסתכל ׳קרוב׳, לא בהקשר של מחאה או ביקורת, אלא בשיעור של עיצוב תדמית או איור. כל אחד עושה מה שמעניין אותו ופתאום אנחנו רואים שעולים תכנים של מקומיות ושייכות״.

אלה, לדבריו, עומדים בניגוד מסויים לתחושה הרווחת שלפיה דור הסטודנטים העכשווי גדל בעידן של גלובליזציה, אינטרנט. ״יש תפיסה כאילו הדור הזה לא מחובר למקומיות. כשמעצב בונה לעצמו אתר או מעלה פורטפוליו של עבודתיו הוא ברוב המקרים עושה זאת באנגלית. גם הנראות של מוצרים ומותגים בשוק המקומי מחוברים לזהות בין־לאומית.

״ברב־שיח בנושא מיתוג, שהתקיים במסגרת התערוכה, עלתה שאלה לדיון מתי -אם בכלל -מותג מקומי מסתכל כהשראה על הסביבה המיידית שלה הוא מיועד. כשמעצב עובד הוא מחוייב ללקוח, לבריף. מתי אם בכלל נגיד ללקוח שהמוצר שלו מיועד לכאן – לקהל מקומי ודובר עברית״, מעלה בוברוב שאלה היפותטית.

יש מותגים ישראליים שמדגישים במכוון את הישראליות שלהם.

שאלתיאלי: ״הבחנו שהנטייה לשימוש במוטיבים חזותיים מקומיים מופיעה במקומות רומנטיים, נוסטלגיים. במיתוג גבוה ובוטיקי, מיתוג שמיועד לקהל הרחב הוא יותר Wannabe – עם צליל של חו״ל״.

במה מתבטאת מקומיות בעיצוב חזותי?

שאלתיאלי: ״היה מעניין לגלות שלא מדובר בהכרח בציטוט ישיר של כתב או אפיון חיצוני. אנחנו רואים השראות חזותיות מהעבר ׳המפואר׳; מחיפוש אחר טקסיות״.

בוברוב: נקודת המוצא של התערוכה הייתה בעצם התגלית שאנחנו מופתעים. העיסוק של הסטודנטים בשכבות שונות של עומק – חזותי ותוכני – היה חקרני, מתעניין. אני מאמין שעצם החיפוש והספק של הסטודנט, הרמת העיניים מהמחשב והתבוננות סביב – הם חלק אינטגרלי מעבודת העיצוב״.

כך למשל עולה מפרויקט ״עצי ארצנו״, של איריס בן אהרון, שביולי האחרון הוצג כפרויקט גמר: על גבי שולחן בתערוכת הבוגרים התרכזו שלל זני עצים ארצישראליים, עשויים בטכניקות שונות של קיפולי ניר והדבקות. עבודה עמלנית וירטואוזית שיצרה מגדיר בוטני תלת־ממדי. בתערוכה העצים פזורים פה ושם ברחבי החלל האלגנטי של הגלריה, וכך הם מתחברים להקשרים רחבים יותר. הדקל מאזכר את שדרות הדקלים שניטעו בשדרות הכניסה ליישובים ואילו ברוש בודד, הניצב לצד תצוגת ספרים שחלקם נראים כחוברות זיכרון, נראה כנציג סמבולי של הברושים המקיפים את בתי הקברות.

איתי רווה חקר את צורת המבנים של מגדלי מים ביישובים ברחבי הארץ. הוא הגיע למסקנה שהמגדלים, שרובם נטושים כיום ועומדים מוזנחים וחסרי שימוש, שימשו בימי הזוהר שלהם כאביזר חזותי להתהדר בו. בהיעדר בנייה מונומנטלית בהתיישבות הצנועה באופייה של שנות הקמת המדינה, הפכו רבים מהם לחלק מסמלי היישוב. פרויקט אחר של רווה העניק לתערוכה את הכותרת והלוגו שלה: הוא יצר את הלוגו כחלק מעיצוב לספר זיכרון. בכניסה לתערוכה המילה ״נצח״ מופיעה כפסל עשוי קרטון גלי – חומר מתכלה וזול, שמהדהד את תרבות האלתור הישראלית ואת העמדה הצינית כלפי כל מה שנראה נצחי־לרגע.

גל הלל מנסה לתפוס את רעש הסביבה הישראלית העכשווית, עתירת רעש התנגשויות חזותיות: פסל ״התרוממות״ של קדישמן בכיכר הבימה שלבש פני חזרזירים, ״טנק מצוות״ של חסידי ברסלב, שלטי הפגנות ורבי קומות משמשים בערבוביה רועשת בכרזה של ״אפוקליפסת החברה הישראלית״.

״אחד מתפקידיה של האקדמיה לעיצוב הוא להסב את תשומת ליבו של הסטודנט למקום שבו הוא חי, שנולד בו או היגר אליו בלי שניתנה לו זכות הבחירה. אנחנו רואים לעתים שהחיפוש מדלג על דור ההורים – אני רואה את זה לדוגמה בהקשר של הדור שחווה משבר אמון לאחר רצח רבין. ההורים האלו הפנו מבט לעולם הגדול והם כאילו מגוננים על ילדיהם מבחוץ. בתהליך של הדחקה או הפרדה בין הזהות האישית למקום שבו הם חיים״, אומר בוברוב. ״הדור של הילדים כבר מסתכל חזרה על המרכיבים של החוויה. זה בדיוק האופן שבו היינו רוצים שסטודנט לתקשורת חזותית ידבר״.

עבודתה של תמר מינקוביץ מתייחסת באופן ישיר לרצח רבין – בפרויקט גמר שעסק במימוש חזותי של מידע (אינפוגרפיקה) היא משחזרת את כתם הדם על דפי ״שיר לשלום״ שנמצא בכיסו של רבין אחרי הרצח. צורת הכתם מוצגת בשכבות של נייר בגווני אדום, כמעין מפה טופוגרפית תלת־ממדית, שבה הכתם, כמו הזיכרון, הולך ומצטמצם (או מתעצם, תלוי בנקודת המבט). טל סולומון ורדי יצר סרט אינטימי ומרגש, המבוסס על שיחות עם סבו. זיכרונותיו של הסב שהיה לוחם במלחמת השחרור חושפות מציאות של הלם קרב שהודחק במשך שנים רבות ״כי כך היה צריך״.

שאלתיאלי מספרת שלא מעט מהעבודות מגיעות מקורס ׳עיצוב חברה תרבות׳, ושהגישה החקרנית שמנחה הקורס נועדה ליצור למעצבים־לעתיד תשתית רחבה של מקורות.״זו דרך לעודד להיות אנשים יוצרים, לא רק טכנית, אלא תרבותית״, מסביר בוברוב. ״בסוף שנה ג׳ הם כבר יכולים לצאת לשוק כמעצבים גרפיים, וזה בדיוק משאיר את השנה הרביעית לחיפוש אחר זווית ועניין אישי״.

התערוכה מוצגת בחלל בלתי שגרתי בעבור עבודות סטודנטים, וזה חלק מהמטרה: ״זה עוד ערוץ לפגוש קהל ולהעביר חוויה, כשנכנס אדם שעובר ברחוב או כשבאים הנה לערבי השיח, אנחנו מבודדים את התוכן מהאקדמיה ואומרים משהו על המקצוע שלנו, דברים שהם עקרוניים לנו. היה לנו חשוב להעמיד תערוכה שיוצרת סביבה, מיצב ולא פרויקטים מבודדים. להתנהג קצת כמו תערוכת אמנות. להציג תהליכים ולתת לקהל לחוות״.