קו כהה, קו בהיר, סולם

הי רביד, מה שלומך?

נפלא. איך אתה?

מעולה! מזל טוב לקראת הפעם הרביעית של שירת חפצים. זה די יוצא דופן, לא? שתערוכה נודדת ככה ממקום למקום, ועוד תערוכה של שירה וחפצים

לגמרי. אני באמת לא מכירה הרבה מקרים של תערוכות נודדות בארץ

ואיך את מסבירה את זה?

היא כנראה ממש טובה…

☺

בהחלט. ועכשיו ברצינות? או יותר ברצינות?

תראה, זאת תערוכה שיוצרת משהו חדש משני דברים מוכרים: שירה + חפצים יום־יומיים. החיבור, והאופן שבו הוא מוצג, קומוניקטיביים מאוד. המבקרים בתערוכה יכולים לקחת לעצמם שירים ולהכין ספר שירי חפצים אישי

ספרי אם כך על התערוכה באופן כללי, מה מוצג בה, מאיפה הרעיון וכן הלאה

בתערוכה מוצגים 30 שירים, וכל שיר מוקדש לחפץ אחד או יותר, מסננת, מאפרה, מקרר (״וואו, איזה אבסורד…״) וכן הלאה. יחד השירים האלה מכוננים ז׳אנר חדש – שירת חפצים – שלא היה קיים קודם לכן. אני מלמדת היסטוריה ותיאוריה של עיצוב במכון טכנולוגי חולון, וחובבת שירה, כך שכשחיפשתי השראה בשנים האחרונות לעבודת עיצוב עם הסטודנטים, החיבור היה טבעי. לקחתי שני סטודנטים מוכשרים מתקשורת חזותית שיעבדו יחד איתי: מולי יחבס כעוזר אוצרות וניר ליבמן כגרפיקאי. היה תענוג לעבוד איתם

ואיך מוצגים החפצים?

אין חפצים בתערוכה, רק שירים. כל שיר מודפס ב־2,500 עותקים וניצב בערימה, שמודבקת בגבה עם ״דבק פנקסים״. המבקרים בתערוכה תולשים מהערימה את השירים שבהם הם חפצים

אז אנשים נכנסים לחלל ויש שם שירים על חפצים, ועל זה אני רוצה לשאול (ואני מניח שאני לא הראשון) על התגובות שלהם. אני מניח שחלקם שואלים למה זו תערוכה? והאם אלו עבודות אמנות? או שירה? ולא כל כך חשובות לי ההגדרות כמו הדיון שנוצר

להפתעתי אף אחד לא שאל אותי עד כה למה זו תערוכה, להיפך – מגיעים אלי אנשים ואומרים לי שהבינו מייד את העניין, שהשירים עצמם הם חפצים, ושהממד של החפיצה (הבחירה בשיר) בא לידי ביטוי בגובה העמודות – ככל ששיר יותר נחפץ כך העמודה שלו נמוכה יותר. מהתבוננות מהצד, כמעט כל המבקרים קוראים את כל השירים, וכמעט כולם בוחרים רק חלק מהשירים, את אלה שאהבו. כך שיוצא שביקור ממוצע בתערוכה נמשך לא פחות מ־20 דקות

איך בחרת את השירים, מעבר לכך שהם מציגים חפצים? וכמה היה לך קל או קשה למצוא אותם?

עשיתי עבודת מחקר מקיפה, שכללה ימים על ימים של קריאה בספרי שירה בעברית מכל השנים, עד שהחלטתי להתמקד בשירה עכשווית, כדי להביא למבקרים תמונה עדכנית של השירה העברית. זה נראה כאילו שכתיבה על חפצים בשירה היא דבר שכיח, אבל זה לא כך. היה קשה למצוא שירי חפצים, אך לבסוף נשארתי עם כ־100 מוצלחים, שמתוכם בחרתי 30, הקף שגם התאים לגודל הגלריה וגם שיקף את מהות הסוגה החדשה על שלל הגוונים שלה, כפי שרציתי ליצור

ומה אפשר ללמוד על חפצים מהשירים שבחרת?

אפשר ללמוד על ההבדל בין עיצוב באמצעות צורה וחומר לבין עיצוב באמצעות מילים. לדוגמה בשיר של מלכי טסלר:

*

קו כהה

קו בהיר

קו כהה

קו בהיר

קו כהה

קו בהיר

קו כהה

קו בהיר

סולם

*

ואפשר גם ללמוד על האופן שבו חפצים משקפים מערכות יחסים בין בני אדם. לדוגמה בשיר של עדי קיסר, ליל כוכבים, שנפתח כך:

הַסְּדִינִים שֶׁלִּי מְקֻמָּטִים בַּצּוּרָָה

שֶׁצָּבַט אוֹתָם הָאִיש שֶׁיָּשַן כָּאן

לַיְלָה אֶחָד

וְעוֹד אֶחָד.

או על האופן שבו חפצים משקפים אותנו או את פועלנו, לדוגמה בשיר של המשורר והפעיל החברתי שלומי חתוכה, שמזהה את עצמו עם הקופסה השחורה ש״רושמת״ את טיסה 742 משנת 1952. באמצע השיר מופיע הבית הבא:

רָשַׁמְתִּי מוֹרוֹת

שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי אֶת קֶשֶׁת הַצְּבָעִים,

רָשַׁמְתִּי הוֹרִים

שֶׁנָּעֲלוּ אֶת פִּתְחֵי הַבָּתִּים.

רָשַׁמְתִּי מְאָרְחוֹת,

רָשַׁמְתִּי סֶלֶקְטוֹרִים.

רָשַׁמְתִּי בַּמַּרְאָה אֶת פְּנֵי הָאוֹיְבִים

וְעַל מָסַךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה פָּנִים חֲסֵרִים.

בִּדְיוֹקָן אֶחָד רָשַׁמְתִּי שְׁתֵּי נָשִׁים:

אֶת דּוֹדָתִי לֵאָה

וַאֲחוֹתָהּ הַתְּאוֹמָה

זוֹ שֶׁנֶּעֶלְמָה;

תגידי, יש הבדל בין התגובות של מעצבים לתערוכה ולשירים לבין תגובות של מה שנקרא לו כרגע הקהל הרחב? או הקהל שהגיע לתערוכה בשלושה מיקומים שונים, בשלושה הקשרים שונים?

כן. כשהתערוכה נפתחה לראשונה בחולון, המבקרים בה היו מרצים וסטודנטים לעיצוב, והם הבינו את התערוכה כמקור השראה לעיצוב. לדוגמה, אילון ערמון, מעצב נפלא שמרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי, לקח את השיר של אהרון שבתאי והחליט ליצור סביבו סדרת הדפסים שיבטאו את המופיע בשיר באופנים שונים. השיר הוא בן ארבע מילים:

אֲנִי תַּלְמִיד

שֶׁל כִּסֵּא

במקומות האחרים הייתה, אני חושבת, יותר היקסמות מהסוג החדש של התערוכה, מהשילוב בין הדיסציפלינות

ועכשיו התערוכה תהיה חלק מאירועי כנס השפה העברית העשירי בראשון לציון. אני סקרן לראות מה יהיו התגובות שם

גם אני. ואנחנו מציגים עם עוד ארבע תערוכות בגלריה גורדון לונדון, שאוצרת אפי גן, כולן מוקדשות להבטים חזותיים של השפה העברית. יש משוררים שהכתיבה שלהם מתמקדת בחפצים כמו אהרון שבתאי, דנה מרקוביץ ושגיא אלנקוה. להם, אפשר לומר, יש יחס מיוחד לחפצים. המשוררת והמוזיקאית יעל בירנבאום אמרה לי פעם משפט שנחקק לי בראש – ״הבעיה של העולם היא לא שמתייחסים לאנשים כמו אל חפצים, אלא שלא מתייחסים לחפצים כמו אל בני אדם״. גם בירנבאום בתערוכה, עם שיר על מאפרה

אהבתי! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

בהחלט, צריך לתת קרדיט גדול לגלריה ויטרינה ולמכון טכנולוגי חולון על התמיכה בהקמת התערוכה

בהחלט, וגם נציין את כל המשוררים שמשתתפים בתערוכה: מאיה בז׳רנו, ערן הדס, אלפרד כהן, עדי קיסר, טל ניצן, נוית בראל, שגיא אלנקוה, אהרון שבתאי, גלעד כהנא, צאלה כץ, רוני סומק, תהל פרוש, אגי משעול, רועי צ׳יקי ארד, יודית שחר, יונתן לוי, ענבל אשל כהנסקי, אופיר משרקי, יהונדב פרלמן, חזי לסקלי, ורדה בן חור, רות לורנד, דניאל עוז, מרחב ישורון, אלה נובק, דנה מרקוביץ, שלומי חתוכה, מלכי טסלר, ואן נויין ויעל בירנבאום.