עם סיום הסמסטר הראשון לכהונתו כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, מצא את עצמו לוקה אור בסיטואציה יוצאת דופן, שמאפשרת ללמוד גם על המחלקה שבראשה הוא עומד וגם על השינויים שהוא ינסה להוביל בתפקידו החדש והמאתגר. שתי תערוכות שמציגות את בוגרי המחלקה ועבודתם מוצגות בימים אלו: ״משכתבים היסטוריה: מכאן לשם ובחזרה״ (אוצרים: קרן תומר, דודי ראב״ד), שמוצגת בגלריה ויטרינה של הפקולטה לעיצוב במכון, ו״ניסוי וטעייה״ (אוצרת: גלינה ארבלי), שמוצגת בגלריה פריסקופ.
האחת סוקרת 30 שנות פעילות של בוגרי ומרצי המחלקה, השנייה מציגה רק את בוגרי מחזור 2016. האחת מציגה תוצרים שונים ומגוונים במנעד רחב של עשייה, השנייה מציגה רק שלבים מתוך תהליך העבודה על פרויקט הגמר (ללא התוצאה הסופית). האחת כללה עבודת תחקיר ואוצרות מקיפה, השנייה קרמה עור וגידים תוך שבועיים בלבד. ובכל זאת דבר אחד (לפחות) משותף לשתי התערוכות: משתיהן עולה התחושה של חדוות העשייה של מי שעבד עליהן ושל מי שמציג בהן.
״בלי חדוות עשייה אי אפשר לעבוד במקצוע הזה״, אומר אור במשרדו במכון. ״יש לי אח תאום שעובד במקצוע שלא מגדיר אותו, אבל אני לא מכיר מעצבים שהעיסוק שלהם כמעצבים לא מגדיר אותם. וזא לא פשוט: לחץ הוא חלק מובנה מתכנית הלימודים אבל אין מה לעשות, זה סוג של סיירת, אלה לימודים שאתה צריך להיות מאוד מחוייב אליהם. כשהייתי סטודנט אילון ערמון היה ראש המחלקה ושנאתי כשהוא אמר ׳אתם צריכים סכין בין השיניים׳.
אבל זה המקצוע, אני לא מכיר אותו אחרת. ואלה המעצבים שאנחנו רוצים להוציא בסוף, ואלה הסטודנטים שאנחנו רוצים לקדם: אנשים שמנסים להגדיל את הקופסה ולהבין מה עוד הם יכולים ללמוד ולהפיק ממנה. המטרה שלנו כמחלקה היא להוציא בסוף מעצבים שיידעו להתמודד עם האתגרים שיהיו שם כשהם יסיימו בעוד ארבע שנים, גם אם אין לנו מושג מה הם יהיו. הקצב שבו הדברים משתנים הוא מטורף, וזה נכון גם לי כראש מחלקה וגם לסטודנטים״.
זמיש: זריז וגמיש
אור, יליד 1975, הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון (2003) ומרצה בה מ־2006. לצד עבודתו האקדמית הוא בעל סטודיו המפתח ומעצב מוצרי צריכה, צעצועים, מוצרים אינטראקטיביים ומוצרי קונספט ניסיוניים. בעבר הוביל פרויקטים מורכבים בתחומי עיצוב מוצר וממשק משתמש בעבור חברות סטארט־אפ מובילות כגון מודו וסאנדיסק. הבחירה בו התקבלה כמינוי טבעי מאחר והוא דמות מוערכת במחלקה ובפקולטה לעיצוב במכון, ומכיוון שהוא נתפש כאדם הנכון להצעיד את המחלקה קדימה ולמלא את נעליו הגדולות של קודמו בתפקיד, דודי ראב״ד.
״אני חושב הרבה על המעצבים שאנחנו רוצים להוציא מהמחלקה, מזה נגזר הכל״, הוא אומר. ״מי זה המעצב העתידי הזה של עוד ארבע שנים? ואני לא יודע עד הסוף את התשובה. אחד הדברים הכי החשובים הוא לשמור על יכולת של גמישות וחדשנות. אני קורא לזה ׳זמיש׳: זריז וגמיש.
״בשונה ממי שסיים ללמוד עיצוב לפני עשר שנים, מי שמסיים ללמוד כיום, בתוך שנתיים יכולות להשתנות לו הטכנולוגיות והתוכנות שהוא עובד איתן. מצד שני, אי אפשר לוותר על הבסיס המקצועי־תעשייתי: אם יש לך אותו תוכל לפעול בכל תחום. הבסיס הוא הכלים שמאפשרים לך יכולות של גמישות ויצירתיות בתוך מערכת דינמית״.
כדוגמה הוא מביא את התערוכה בגלריה פריסקופ, שמציגה נקודות זמן שונות בתהליך הפיתוח של פרויקטי גמר נבחרים של המחלקה מהשנה שעברה. התערוכה מציגה עולם של ניסוי וטעייה, חיפוש ובחירה, שעברו חפצים שונים לפני שקיבלו את זהותם וצורתם הסופיות; צמתים, גילויים והתחבטויות בתהליך פיתוח המוצר. אפשר לראות דרכם משחקים, ניסיונות והשתעשעויות בחומר, בחירות שלא נלקחו, אפשרויות שלא הגיעו אל קו הסיום, והחלטות שהובילו להחלטות אחרות.
״בתחילת השנה נפגשתי עם הסטודנטים ואמרתי להם שאני מוכן לקדם כל יוזמה שיש להם. אני רוצה שהם יפתחו כלים של אחריות ושליטה על גורלם; שיבינו שבמחשבה של יום, ובעבודה של שבועיים, הם יוכלו לעשות תערוכה. זה אחד הכלים הכי חשובים שאנחנו יכולים ללמד אותם, יזמות, אפילו רק בשביל העשייה וההתפתחות. זה כמו סקיצה, אתה חייב לעשות אותה בשביל שתדע מה דעתך עליה. חשוב שהסטודנטים יידעו להגדיל את הקופסה של העשייה.
״לכן אני שמח שנוצרה ההזדמנות להציג את התערוכה הזו, גם כי זו פעם ראשונה שאנחנו כמחלקה מתנסים בלהציג דברים שהם לא פרויקט מוגמר. הייתה החלטה משמעותית לא להציג את הפרויקט הסופי אלא רק את התהליך. זה יצר פוקוס על הקסם הזה שקוראים לו תהליך, שהרבה פעמים אנחנו שוכחים אותו ולא מתייחסים אליו. אחרי הכל, התוצר הסופי הוא סך כל התהליך שהמעצב עבר: החומרים, הסקיצות, האסתטיקה, הסמנטיקה. וזה גם לי האיר נקודה חשובה, שמדברת על תיעוד, איסוף וארכיון של המחלקה. זה חשוב לא להיות בוואקום״.
גאוות יחידה
על תחושת הוואקום מנסה לענות גם התערוכה ״משכתבים היסטוריה: מכאן לשם ובחזרה״, שקשה להפריז בחשיבות שלה לסטודנטים במחלקה, בכך שהיא מוצגת בגלריה במכון ולא מחוצה לו. לפי אוצרי התערוכה, ביסודה היא באה לחזק את הקשר בין האקדמיה לשדה המקצועי, ובין המחלקה לעיצוב תעשייתי לבוגריה שנפוצו לכל עבר. כך, התערוכה מציגה נקודת מבט משולשת: שינוי תחום העיצוב במהלך ארבעת העשורים האחרונים, שינוי מגמת העיצוב התעשייתי במכון והשינוי שעברו המעצבים המציגים בתערוכה מימי לימודיהם ועד היום.
״אני ממש מרוצה מכך שהתערוכה מוצגת פה במכון ולא במקום אחר״, אומר אור. ״המנעד של הפרויקטים שמוצגים בתערוכה מעורר השראה, ואני שמח שהסטודנטים נחשפים אליו, גם בהקשר של המשפחתיות. זה אחד הדברים הכי חשובים, יש לנו כוח כמחלקה, עם גאוות יחידה, ואפשר לחזק את זה עוד יותר ולהשתמש בזה עוד״.
מה יבין מהתערוכה מי שלא מגיע מהתחום?
״אחד הדברים הכי מעניינים שיכול להבין מבקר מבחוץ, שהוא לא מעצב, הוא שזו מחלקה עם היסטוריה, גוף שיש לו מסורת; שזו מחלקה שיש לה בסיס איתן ומסורת אמיתית״, אומר אור. ״למעצבים, בלי קשר למחלקה, יהיה מעניין לראות את ההתפתחות של עיצוב בארץ לאורך זמן. העובדה שהמציגים למדו במכון היא ערך מוסף. מעניין לבחון את הקשר בין מה העסיק את המעצבים במהלך הלימודים למה שהם עושים עכשיו.
״אפשר לראות בתערוכה סוגים שונים של עשייה שאפשר להתפתח אליהם מהלימודים. הרבה מהדברים נמצאים עמוק בעיצוב התעשייתי, אבל אני שמח גם על אלו שלא, כמו המובייל של סטודיו רדיש; הפרויקט המחקרי של נעמה אגסי, מחקר על הצבע טורקיז; העבודות של עינת קירשנר, שעוסקות בקצה העליון של עיצוב מוצר, בניואנסים שהופכים מוצר ליוקרתי; או סטודיו hu.be שמתעסקים בעיצוב חללים. הייתי שמח אם היו יותר דוגמאות של אנשים שלמדו עיצוב תעשייתי ושהעבודות שלהם עוסקות ב־UX או בעיצוב דיגיטלי״.
איפה אם כך עובר הגבול בין מולטידיסציפלינריות לבין התמחות מקצועית?
״התשובה היא כן…״, הוא אומר בחיוך. ״אחד הדברים שאנחנו חוזרים אליהם הוא לחזק את מה שאנחנו ידועים בו, וזה הפן המקצועי. ומה זה בין השאר המקצועיות של מעצב תעשייתי? הגמישות. הסטודיואים הגדולים בארץ ובעולם עושים עיצוב מוצר, נוגעים ב־UX, עיצוב שירות, גרפי, תעשייתי.
״אני מגדיר את עצמי כמעצב, הסקרנות מובילה אותי, אני מאוהב בלעשות יוזר אקספריינס כמו גם בעיצוב צעצועים או דברים לבית. כחלק מהעבודה באקדמיה אנחנו מייצרים הגדרות, אנחנו חייבים, אבל אחת הסיבות שהפסקנו את החלוקה למסלולים במחלקה היא כי רצינו להפסיק להתעסק איפה מסלול אחד מתחיל ואיפה השני נגמר״.
ואיך זה יבוא לידי ביטוי בתכנית הלימודים?
״אני מאוד אופתע מעצמי אם בעוד שנה לא יהיה לנו קורס במחלקה שמתעסק ב־UX. זה משהו שאין לנו עדיין ושאני רוצה לספק לסטודנטים, כי אחרי הלימודים יש פחות עיסוק בהגדרות. אנחנו אמנם חלק מפקולטה לעיצוב, אבל אין מספיק שיתופי פעולה בין המחלקות בפקולטה או בין הפקולטות השונות במכון.
״בנוסף, אני מתכנן שבוע סדנאות לשנים ג׳ ו־ד׳, שאני מקווה שיקרה מהשנה הבאה. מעבר לקורסי הליבה ולהתייחסות הליניארית ללימודים, אני רוצה עוד ערוץ שהוא יותר שובב, יותר מהיר, שיאפשר לנו להתנסות בכל מיני תכנים שמעניינים אותנו בזמן קצר יותר; לא בהכרח עם המרצים שלנו, לא מהתכנים הרגילים, משהו שיפתח לסטודנטים את הראש, שייצר ערך שאי אפשר לייצר בקורס שנמשך סמסטר שלם. וכמובן שיש עוד הרבה תכניות״.
מהבחינה הזו עיצוב ״תעשייתי״ הוא שם קצת אנכרוניסטי.
״נכון, למרות שאני לא יודע מה השם נכון. נוח לי יותר רק עם ׳עיצוב׳, נוח לי עם ׳עיצוב מוצר׳. לעיצוב מוצר יש משמעויות שונות, היום מדברים על עיצוב מוצר גם בעולם הדיגיטלי, ההתייחסות למוצר היא פוקוס שדרכו אפשר להבין משתמש וחווית משתמש. אם תקשורת חזותית היא הגדרה נכונה, כי הם מתעסקים בתקשורת, אנחנו מתעסקים בממשק של אדם עם מוצר; המגע בין האדם למוצר זה מה שאנחנו עושים וזה מה שחשוב. יכול להיות שעם ההגדרה של מי אנחנו נוכל להבין מה השם הנכון, אבל זה תהליך. כמי שאין לו סבלנות ולא אוהב לדחות סיפוקים אני בתפקיד שצריך לתכנן שנתיים קדימה, אבל זה מה יש״.
מתסכל?
״כן, כמובן. אנחנו כל הזמן הולכים קדימה אבל אנחנו תלויים במפה שאנחנו מנווטים לפיה; השאלה היא מתי היא צויירה: אנחנו צריכים לשרטט אותה מחדש כל הזמן. זה להיות בחזית הגל, ואחרי זה לעזור לגל הזה לקרות. החיים שלנו לחוצים, מלאים, עושים פשרות, גם הסטודנטים חווים את זה. זו גם החולשה וזה גם הכוח שלנו. לא משנה מה אתה עושה, אין את הזמן של השקט, אנחנו לא כאלה. זה לא המקום וזה לא הסטודנטים.
״כאקדמיה יש דברים שאנחנו לא נוגעים בהם מספיק, כמו הבעת עמדה, לגרום למישהו להרגיש או לחשוב משהו דרך אוביקט. לעומת תקשורת חזותית, בעיצוב תעשייתי אנחנו פחות נוגעים בזה, לא רק אצלנו, בכל העולם. אני מאוד מעודד את זה: הבעת עמדה זה הכוח של הסטודנטים, לא משנה מה אתה עושה, גם אם יש בריף מחברה מסחרית. גם כמעצבים תעשייתיים יש לנו את היכולת להביע עמדה״.
