בהווייתו הציורית בעז נוי ״אורב בחיפוש מתמיד אחר פיסות מציאות שיהפכו למושאי ציוריו״, כותבת שני ורנר בטקסט המלווה את התערוכה. כך, אנשים קרובים, סמטאות חיפאיות, תקריבים ופנורמות, מקבלים טיפול דומה בעת מעשה הציור. ״נדמה כי אצל נוי תנועת המכחול היא המשך ישיר לרחשי הלב. כתם הוא פצע, וריק הוא הפסקה, ופלטת הצבעים הייחודית, היא כמו עדות לתפיסה חושית של רגעים שחולפים. כי הציור הוא לא רק הדימוי. הוא קור של לילה, ומגע של קרן שמש ראשונה, וריח של עץ, או רעד של צפירת מכונית – הציור הוא הזמנה למסע; ונוי מתמסר, הוא נרטב בצבעים, מצטנן ומתלהט״.
עבודות הווידאו של בן־נון מתמקדות במערכת היחסים שבין אם לבנה, כפי שהיא משתקפת בפעולות יום־יומיות שונות במרחב הביתי. העדר התקשורת בין הדמויות נוכח בעזיבתו של הבן את הבית ויציאתו לדרך עצמאית (״אצבע״, 2011), ומתעצם עם חזרתו הביתה כעבור מספר שנים, כשהתקשורת היחידה בין האם לבנה מתקיימת דרך מחוות גופניות (״התקרבות״, 2016).
נעילה: 1.4