באיטליה התאהבתי באריחים ובעבודת היד: אהבתי את הרעיון של עידון ועיבוד חומרי הבניה והפיכתם ליותר אמנותיים. פגשתי יצרן אריחים בסיציליה, ופתאום הייתה לי חברה וקולקציית אריחים משלי
״חווית הנגינה והכתיבה המוזיקלית לימדה אותי ליצור הרמוניות ומרווחים נכונים בין תווים באופן אינטואיטיבי, ואת זה לקחתי לתחום העיצוב שבו אני אוטודידקטית. המוסיקה מלווה אותי תמיד, ומשפיעה על העבודה שלי למרות שאני לא עושה בה שימוש מודע. אני סומכת על כך שכל מה שחוויתי בחיי כבר נמצא שם; אני לא צריכה למשוך את זה בכוח״.
איך הגעת לעיצוב?
״זה היה צירוף מקרים. הייתי נשואה לצלם אופנה, וכשהייתי בת 28 הייתה לו הזדמנות לנסוע לעבוד במילאנו ורצינו לחוות את החיים במקום אחר. זה היה אחרי ששיפצנו בית בדנמרק והבניה הייתה חלק ממני: העבודה עם החומרים, יצירת חלל שנרגיש בו בבית. מכרנו את הבית ועברנו לאיטליה עם שני הילדים שלנו. באיטליה התאהבתי באריחים ובעבודת היד: אהבתי את הרעיון של עידון ועיבוד חומרי הבניה והפיכתם ליותר אמנותיים. פגשתי יצרן אריחים בסיציליה, ופתאום הייתה לי חברה בשם Made a Mano וקולקציית אריחים משלי.
״מה שהניע אותי הייתה התשוקה. התאהבתי בסיציליה, התאהבתי ביצרנים, באופן שבו כולם עבדו עם עפרון, הכל היה כל כך קונקרטי: צבעים, אריחים, עפרונות, כמו להיות שוב ילדה. זה לא הצריך השכלה מסויימת אז פשוט קפצתי פנימה״.
והתחלת לעצב אריחים משלך ולתת ליצרנים הוראות?
״כן. בהתחלה למדתי איך הם עובדים ועשיתי את זה בעצמי; לא ידעתי איך לעבוד על מחשב. אחר כך יצרתי בעבורם סטנסילים והם התבוננו בי ואמרו ׳איזה פאטרנים משונים׳, חשבו שאני משוגעת. מילדות הם למדו לצייר דוגמאות של לימונים, אשכולות ענבים ואורנמנטים שונים בעפרון ובמכחול, ואני רציתי דוגמאות יותר נוקשות שעובדות בכל הכיוונים ויוצרות המשכיות. זה חייב אותם להשתמש בסטנסיל והיה להם משעמם, הם חשבו שזה נאיבי וצחקו מאחורי הגב שלי, אבל די מהר קיבלנו תגובות נהדרות מסוכנים ואדריכלים שרצו את האריחים. ארבע שנים אחרי שהגעתי לאיטליה הייתי צריכה לסגור את העסק הקטן שלי ופתחתי מחדש את החברה עם שותף שהיה אחראי על היצור״.
את מספרת על זה כמו על תחביב, על ההנאה מהעשיה ושניגשת לזה כמו ילדה, אבל הרי זה עסק. באת לארץ חדשה, זיהית פוטנציאל בעיסוק המסורתי. ההצלחה הזאת לא מובנת מאליה.
״אני לא יודעת, דברים פשוט קרו. אהבתי אסתטיקה יפנית, גנבתי דוגמאות עתיקות של קימונו שלא היו מוגנות בזכויות יוצרים. זו היתה עבודה משחקית״.
באת כמוזיקאית בלי רקע בעיצוב ובמנהל עסקים. איך מצאת את דרכך?
״לקח לי זמן להבין עם מי אני צריכה לעבוד והיכן לשווק את המוצרים שלי. ב־2014 עזבתי את החברה הקודמת והקמתי חברה משלי, כיוון שעבדתי עם שותף שלא היה השותף הנכון בעבורי, כפי שהרבה אנשים חווים בחייהם האישיים. זו הייתה טעות מצידי לקחת מישהו אחר שיטפל בהיבטים העסקיים מתוך מחשבה שלא אהיה מספיק טובה בהם, אבל זה היה חלק מתהליך הצמיחה. השנתיים האחרונות היו פסגת החיים העסקיים שלי כי עכשיו אני זו שמחליטה מה לעשות ולצד מי אני רוצה לעבוד. הצוות שלי כולל תשעה אנשים וסוף סוף אני יכולה להתמסר לצד היצירתי כפי שתמיד רציתי. אחרי 15 שנה חזרתי למקום שממנו התחלתי ושבו נמצאים הצדדים החזקים שלי״.
איך את מתחילה את תהליך העיצוב? הרי לרוב מעצבים מעצבים מוצר שעומד בפני עצמו, או שהם מקבלים הזמנת עבודה ועובדים על פיה, בעוד את מעצבת חומרי גלם לשימושם של אחרים. איך זה עובד?
״זה נכון. חלק גדול מהעבודה שלי מוקדש במטרה לצמצם ככל האפשר את הפער בין הכוונה הראשונית שלי לתוצאה הסופית. לדוגמה, בתום העבודה על קטלוג הצבעים סרקתי אותם והתוצאה הדיגיטלית הייתה שונה מאוד מהגוון המקורי של הצבע. נדרשו זמן וסבלנות כדי להגיע לתוצאה הרצויה, אבל אני עקשנית ויודעת מה אני רוצה שיקרה בסוף. אני אוהבת שבתוך הצבע עצמו יש עושר, שהוא עובד עם האור שבא מבחוץ ונראה אחרת בכל שעה של היום. אני יודעת שחברות הצבעים הגדולות משקיעות הרבה משאבים כדי שהצבעים יהיו שווים ככל האפשר בכל שעות היום, אבל אני לא נשמעת לחוקים הללו״.
חלק גדול מהעבודה שלי מוקדש במטרה לצמצם ככל האפשר את הפער בין הכוונה הראשונית שלי לתוצאה הסופית. אני עקשנית ויודעת מה אני רוצה שיקרה בסוף. אני אוהבת שבתוך הצבע עצמו יש עושר, שהוא עובד עם האור שבא מבחוץ ונראה אחרת בכל שעה של היום
הלקוחות בדנמרק פתוחים למגוון צבעוני?
״כולם מדברים על הרוח הנורדית של האפור־תכלכל, אבל בקופנהגן יש הרבה צבעים; הרבה מחזיתות הבניינים צבועות. אנשים פתוחים לצבע, אבל הם פשוט צריכים לקבל הדרכה – איזו השפעה יש לצבעים סמוכים זה על זה, איך מערבבים ביניהם. אנחנו מייצרים ומעצבים את המוצרים שלנו אבל אנחנו צריכים לתת לאנשים את הכלים להשתמש בהם״.
איך את בוחרת איזה עיצוב לפתח? זה עניין עונתי? יש קולקציות? עניין של דרישה?
״בדיוק סיימתי לייצר קו אריחים חדש, שונה מאוד ממה שיצרתי בעבר. זה קרה לאחר שהוזמנתי לעצב קו של מצעים ומגבות מטבח בעבור חברת טקסטיל. העבודה עם החומר החדש שחררה אותי מדפוסי העבודה שאני מורגלת בהם, ורק כשסיימתי חשבתי מה יקרה אם אעביר את אותו עקרון לאריחים״.
איך זה שינה את צורת המחשבה שלך?
״לרוב אני עובדת עם פאטרנים משוכפלים, כמו בטפט – את בוחרת אלמנט ואז את הפרופורציה והמרווחים הנכונים כך שתיווצר דוגמה אינסופית. בסדרה החדשה מדובר במוטיב שאין המשכיות שלו באריח אחד, כך שהדוגמה נוצרת רק כשמניחים את האריחים זה לצד זה. זו טרמינולוגיה אחרת״.
לו היית יכולה לעצב כל דבר במה היית בוחרת?
״אני מייצרת לבנים, כמו לגו, שיכולות לשמש ליצירה של הרבה אוביקטים, והייתי שמחה להשתמש בהן כדי ליצור מוצר. עם זאת אני מודעת לכך שכרית או תכשיט אפשר לאבד או לזרוק, והייתי רוצה לעבוד יותר בתחום של עיצוב חללים. זו תפיסה רחבה יותר; לתרום למשהו שיישאר אחרי״.
