תוך כדי תנועה

אמנים הם נציגים בולטים של קהילת הנוודים החדשים. לא מעט אמנים חיים במספר מקומות בו־זמנית ונודדים בין לימודים ותוכניות אירוח ושהות אמן (רזידנסי) בארץ ובעולם, כחלק מאורח החיים האמנותי. אפשר לקרוא להם מילניאלס, ואפשר גם לטעון (ובצדק) שלא מדובר בתופעה חדשה, כי הרי גם בשנות ה־50 של המאה הקודמת נסעו אמני ישראל לפריז; בשנות ה־70 כולם נשאו עיניים ורגליים לניו יורק; בעשור שעבר הייתה זו לונדון. ובכל זאת, הנדודים כיום שונים. לא מעט מהאמנים רואים את החיים בתנועה כמצב קבוע, לפחות לתקופה.

תורם לכך הרצון להתנסות בחוויות ולהיחשף לתרבויות, וגם השמים הפתוחים; הגישה לדרכונים זרים; רילוקיישן משפחתי או החיפוש אחר אפשרויות לצאת מהמעגל הסגור של עולם האמנות בישראל. לא פחות חשוב – האקדמיות לאמנות ועיצוב בארץ מעודדות ופותחות דלתות לחילופי סטודנטים, שילוב סטודנטים זרים בתוכניות לתארים מתקדמים בארץ וישראלים בחו״ל.

בין אמני החממה של יריד האמנות צבע טרי איתרנו חמישה אמנים נודדים שכאלה: אלכסנדרה וילצ׳ינסקה, ילידת פולין, חיה בתל אביב אחרי שסיימה את לימודי התואר השני (MFA) במחלקה לאמנות בבצלאל. לתואר ראשון למדה במחלקה לאמנות פלסטית בהאנטר קולג׳ בניו יורק. דיאנה קוגן, בוגרת התואר הראשון בבצלאל, שמציגה בצבע טרי זו השנה השנייה ברציפות, עברה השנה ללמוד בלייפציג, גרמניה, בעקבות מלגה.

״בחצי שנה האחרונה אני גרה בלייפציג. כחלק מההתפתחות האישית והאמנותית שלי החלטתי לעבור לחו״ל לתקופה. חיפשתי מסגרת שתוכל להעשיר אותי. שמעתי רבות על האסכולה הציורית בלייפציג והחלטתי לנסוע לשם ולנסות להתקבל לסוג של רזדנסי (שהות אמן). הגשתי באופן עצמאי וכמעט ספונטני תיק עבודות והתקבלתי במקום, זו הייתה הפתעה והתרגשות גדולה מאחר וכעבור חודשיים כבר נאלצתי לעבור לגרמניה״.

לדבריה, עם הנדודים משתנה גם נקודת המבט האמנותית. ״לחיות במנותק מהמשפחה ומהחברים ולהתבודד לגמרי בתוך האמנות והסטודיו היא חוויה מיוחדת, המעלה כל יום מחדש את סדר העדיפויות שלי, את הגדרתי כאמנית ויצירה במרחב זהות אחר ושונה. יש פה שקט מטורף, במיוחד בחורף. אין כאן מרוץ אחרי הזמן או תחושת הישרדות שיש בארץ. הקצב השונה מאפשר לחיות בנשימה קלה יותר וגם מאוד משפיע כמובן על האמנות שאני יוצרת כאן״.

דן אלון, בוגר התוכנית ללימודי המשך של המדרשה לאמנות בית ברל, חי בתל אביב ובברלין לסירוגין. בשנה האחרונה נדד גם בתוכנית רזידנסי בין ספרד ומרוקו, הציג תערוכת פרפורמנס בגלריה בונציה והשתתף במספר תערוכות בישראל. לדבריו, הוא עובד בכל מקום שהוא נמצא בו. ״בכל מדיום יש לי מקורות השראה אחרים, אבל אם אני רוצה לתת חתך אחד רוחבי – בכל המדיומים שלי ניכרת השפעה של המשפחה שלי והחיים האישיים שלי, הומור וקומדיה ולצערי, גם פוליטיקה״.

נעמה רונה, בוגרת לימודי אמנות בקמרה אובסקורה ובמנשר, חיה בשווייץ עם משפחתה, לשם עברה לפני 3.5 שנים בעקבות עבודתו של בן־זוגה. ״המעבר הזה מאוד השפיע על האופן שבו אני רואה דברים ויוצרת ׳וגרם לי לשאול שאלות על המקום שלי בתור אמנית ישראלית צעירה״.

מתוך התהייה הזו על מקומה ב״אילן היוחסין״ של האמנות הישראלית, רונה משלבת בעבודותיה דימויים מתוך עבודות של אמניות מוכרות – זויה צ׳רקסקי, דגנית ברסט, עילית אזולאי ועוד.

אסף הינדן, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל, שחזר לאחרונה מרזידנסי בברצלונה, מסביר איך העשייה משתלבת במעברים ממקום למקום: ״סביבת העבודה שלי היא ניידת. לצורך צילומים אעבוד בסטודיו מזדמן. אני מוצא את עצמי יותר פרודקטיבי כשאני לא נמצא ב׳סביבת עבודה׳ קונבנציונאלית, אני צריך תנועה סביבי״.

את ההשראה הוא מוצא באלבומים משפחתיים ישנים, אבל גם באינסטגרם. ״מאוד הושפעתי מאלבומים של סבא שלי שצולמו בעיירה קטנה בגרמניה של לפני מלחמה״ע ה־2. אני נוהג להסתובב לא מעט בשוקי פשפשים לחפש דימויים, נגטיבים לא מפותחים, בעיקר באירופה עם מוטיבציה גדולה למצוא דברים שמתקשרים לתאריכים חשובים בהסטוריה, אבל שמתועדים מנקודת מבט אישית, לא מקצועית״.

בתקופת הרזידנסי בברצלונה לדבריו, ״היה מאוד מעניין לחיות ולעבוד בגלריה וסטודיו שמגדיר את עצמו כחלל אומנות ללא מטרות רווח. עוברי אורח היו נכנסים לסטודיו, שואלים ומתעניינים. הייתי מאחל שפרויקטים כאלו היו יכולים להיתמך ולהתקיים גם בארץ באותה אורגניות״.