Yuval:
הי אבי, בוקר טוב. מה שלומך?
Avi:
בוקר טוב, מצוין! אצלך?
Yuval:
לא רע בכלל! בוא נתחיל אולי בכך שתספר קצת על עצמך, לטובת מי שלא מכיר, מה למדת, מה אתה עושה ככה בכללי
Avi:
נולדתי בקנדה וגדלתי בישראל. למדתי פילוסופיה, משפטים ואמנות, עבדתי כעורך דין כשנתיים לפני שהתחלתי לעסוק באמנות, ובשנים האחרונות אני מתגורר בגרמניה, כיום בעיקר בין דרזדן וברלין
Yuval:
מה שמסביר, אני מניח, את החיבור שלך לתערוכה…
Avi:
אכן. החל משנת 2013 אני כותב את עבודת הדוקטורט שלי על הקשר שבין משפט ואמנות
Yuval:
וואלה. אפשר לשאול יותר ספציפית על מה אתה כותב? כי אני יודע שדוקטורנטים לא אוהבים את השאלה הזאת…
Avi:
אני מקווה שאני בשלב שאני כבר יכול לענות על זה. בעיקרון, הדוקטורט שלי הוא מהדיסציפלינה של האוצרות ואני בוחן פרויקטים אוצרותיים ואמנותיים מהשנים האחרונות. המהלך מורכב, באופן כזה או אחר, משלושה חלקים. האחד, בחינה של הקונגרס שעשתה יעל ברתנא בברלין בשנת 2012, כשאני מבקש להצביע על מרכיבים משפטיים או שאלות של צדק שעולות מהקונגרס שלא באו לידי ביטוי באופן מובהק על ידי האמנית או על ידי הבינאלה לאמנות של ברלין, שהקונגרס היה חלק ממנו.
השלב השני הוא ניסיון לפרש, לקרוא, להבין עבודות אמנות באמצעות כתיבה אקדמית משפטית. השלב השלישי כולל חזרה לעולם האמנות במחשבה לבחון כיצד עבודות אמנות יכולות לפרש, לחשוב, לדמיין מחדש את עולם המשפט. עבודות ופרויקטים שאני מתייחס אליהם בדוקטורט כוללים אמנים כדוגמת יונאס סטאל, לורנס אבו האמדן ואחרים.
איך זה נשמע לך?
Yuval:
האמת, סופר מעניין. אני תוהה מתי ואיך עלה הרעיון של התערוכה בארטפורט
Avi:
תודה!
התערוכה נולדה מסדרת המפגשים ״לקראת דמיון משפטי״ שקיימתי יחד עם ורדית גרוס, המנהלת של ארטפורט, שבמהלכם הזמנו קבוצה של משפטנים, אוצרים, אמנים וחוקרי תרבות לשבת יחד, להכיר ולחשוב במשותף על הקשר שבין משפט ואמנות. השארנו את זה די פתוח במובן שהתערוכה כיעד סופי לא היה הכרח.
בשלב מסוים, אחרי שקיימנו מפגשים בארטפורט וגם בבית המשפט או במוקד לפליטים בתל אביב, ביקשנו לראות מי מהמשתתפים מבקשים לשתף פעולה, והיה מרתק לראות את הפרויקטים שנבנו, את המחשבות שעלו. אז הבנו שיש לנו גם אפשרות להתקדם אל עבר תערוכה
Yuval:
אבל למה בכלל תערוכה?
Avi:
השאלה למה תערוכה היא שאלה מצוינת, ואני מקווה שהתערוכה – הצעות לסדר – מצליחה במובן הזה לאתגר גם את המשפט וגם את האמנות/אוצרות. העובדה שהיא מורכבת ברובה על ידי פרפורמנסים ממשיכה את המחשבות של ורדית ושלי לגבי ״למה תערוכה?״ ומה המשמעות של חלל תצוגה, בעיקר כשהתהליך היה מחקרי יותר וכזה שחותר למהלכים אקטיביים שבהם האמנות והמשפט חוברים לפעולה משותפת.
חשוב לציין, כי המבנה של חלל התערוכה הולך להשתנות באופן תדיר: ישנם מספר אוביקטיים שישארו בחלל לאורך כל התערוכה כמו העבודה של הינדה וייס וטליה הופמן, לעומת עבודות אחרות שאפשר יהיה לראות רק דרך השתתפות פעילה כמו בעבודה של תנועה ציבורית, עינת עמיר, טליה הופמן ורועי רוזן
Yuval:
אתה יכול אולי להגיד משהו על העבודות שיוצגו בתערוכה? או לספר על שתיים או שלוש עבודות שמייצגות משהו במהות שלה, מבחינתך?
Avi:
בשמחה.
בחלוקה גסה אפשר לומר שחלק גדול מהעבודות עוסק במחשבה ובביקורת שיוצאת מתוך טקסט משפטי. כך לדוגמה, העבודה של הינדה וייס שנעשתה בשיתוף עורך הדין אסף וייצן, מתבססת על החלטה משפטית שעסקה במבקשי מקלט בישראל. הפעולה המשותפת של הינדה ואסף לקחה את הטקסט וקידדה אותו באמצעות צבע, בניסיון לאפשר לא רק למומחים משפטיים להתקרב לטקסט, להבין אותו, וגם לאפשר לבקר אותו, להנגיש אותו לציבור הרחב.
מהכיוון השני, העבודות האחרות בתערוכה נוגעות במנגנונים של כוח ושליטה. כך לדוגמה העבודה של טליה הופמן, שהיא חלקה עבודת סאונד וחלקה עבודת פרפורמנס. טליה קיימה סעודות מקדימות עם משפטנים, פסיכולוגים, סוציולוגים, חוקרי תרבות ופילוסופים שאכלו יחד ושוחחו על המשמעות של אוכל ומזון, לחם וחוק. טליה תקיים בתערוכה ארוחות אינטימיות שיהיו פתוחות לקהל הרחב ובמהלכן, יחד עם פרפורמריות אחרות, הן יזינו את המשתתפים.
שתי העבודות מצביעות על ניסיון לחשוף מנגנונים משפטיים ולהביא אותם לכלל הציבור, כשהטקסט המשפטי הוא מהותי (כך גם בעבודה של עינת עמיר) או המחשבה על הכוח שמסדיר ושמאפשר צדק ומשפט
Yuval:
אז אני רוצה לשאול משהו שאני שואל בדרך כלל בסוף, אבל נראה לי שהפעם זה הזמן: מה אתה רוצה שיקרה למי שמגיע לתערוכה? שמה הוא ירגיש? או יבין? עם מה אתה רוצה שהוא ייצא ממנה?
Avi:
אני מאד מקווה שראשית יעלו במבקרים/ות בתערוכה ולמשתתפים בפרפורמנסים השונים מחשבות אודות מערכת המשפט והחוק, והאופן שבו היא משנה, מכתיבה, מרכיבה את חיי היוםיום שלנו. החוק והמשפט נראים לנו, לרוב, כנעלמים, סמויים, או מצד שני כדבר הידוע ושמור רק למומחים בתחום. התערוכה מבקשת להעניק כניסה וכלים לכולם לחשוב על המשפט מהמקום הכי קרוב ואינטימי, ועד למשפט ולמנגנונים שמקיימים אותו, שגם אליהם אנחנו יכולים ואף חייבים להיכנס, לקחת בהם חלק, ובעיקר לדמיין אותם מחדש.
לדמיין מחדש גם את המשפט וגם את האמנות, ולהבין את הכוח והמשמעות האדירה שטמונה במשפט ובחיבור שלו עם אמנות. לעיתים זה נראה לא סביר, או שמדובר בשני תחומים שונים לחלוטין, אך התערוכה, אני מקווה, יש ביכולתה לגרות להמשך פעולה אקטיבית. המשפט, החוק והצדק אינם עוד דבר זר ורחוק אלא קרוב, מאתגר ומרתק
Yuval:
אתה לא חושש שזה קצת שאפתני? ולא שיש לי בעיה עם שאפתנות, ולא שאני חושב שלכל פעולה – ודאי אמנותית – צריכה להיות סיבה קונקרטית ורצון להשפיע על העולם.
ובכל זאת…
Avi:
זה נשמע שאפתני? שאפתני מדי?
Yuval:
במובן מסוים כן. בכל זאת (רק?) תערוכה, ובכל זאת חיבור לא צפוי שעלול להרתיע (או מצד שני לסקרן!)
Avi:
חייב להודות שלא חשבתי על זה באופן הזה. בכל תערוכה שאני אוצר אני מבקש לאתגר את עצמי ואת מי שתבקר בתערוכה. הניסיון שלי הוא לחבר בין מחשבות רחבות שלי אל עבר נושאים קונקרטיים, מקומיים וגלובליים, שנראים לי רלוונטיים ונכונים לתקופה של התערוכה. זה אכן מאתגר ועלול להרתיע, אבל אני חושב שבמרחב הזה שבין המאתגר למסקרן, בין המרתיע למושך, טמון כוח רב. זה המקום שמתוכו ניתן לדמיין, לחשוב, לפנטז על אמנות ומשפט באופן חדש.
אני גם תמיד שמח להיות מופתע מחדש עד כמה הקהל הרחב, מושג לא נהיר ממש לכשעצמו, מבקש להסתקרן, לעמוד במצבים חדשים, ולוקח על עצמו להשתתף באופן פעיל בעיצובן של מחשבות חדשות במרחב אמנותי
Yuval:
אותי הצלחת לסקרן, זה בטוח
Avi:
שמח שהצלחתי.
לעיתים גם אני נע בין המחשבות של כיצד להבהיר ולקרב אנשים לעניין המשפט מבלי שישמע דידקטי, יבש, משעמם. צריך, כמובן, להכיר בזה, שמערכת המשפט יש בה את כל זה גם. אבל, כמו בדברים אחרים, דווקא מה שנדמה להיות בלתי עביר, בלתי מובן, במבט קרוב מתגלה עולם שמושתת על טקסט ועל אמצעים חזותיים, שהגישה אליהם כמעט ולא מתאפשרת לנו, וחבל. המשפט והחוק אינם בבעלות גורם כזה או אחר, ויש לנו אחריות להתייחס אליהם, ממש ״לגעת בהם״, להבין ולשנות אותם גם
Yuval:
יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Avi:
תודה לך, וחשוב לי לומר תודה לכל האמנים/ות ומשפטנים/ות שמשתתפים בתערוכה – זה עדיין לא מובן מאליו בעבורי שמעבר להבדלים ולתפיסות העולם השונות אפשר היה לייצר חיבורים ופרויקטים, שלדעתי, לא רק יאתגרו את מי שתבקר בתערוכה, אלא גם יעניקו להם אפשרות להביט אחרת אחרת על עצמם ועל העולם שסביבם.
אוקי, זה נשמע שאפתני מדי, עכשיו שאני חושב על כך.
בוא נסכים – התחלות של דימיון ומחשבות על משפט ואמנות? בכל זאת התערוכה נקראת – הצעות…
Yuval:
נסכים לגמרי
