כבר קרוב לשלוש שנים שלימור תמיר ויניב עמר עובדים יחד ככלים שלובים ועושים אמנות טוטאלית, בקנה מידה חריג. אחרי שהציגו בקיץ האחרון בבית טיכו בירושלים הם חוזרים הביתה, לרמת גן, שם יפתחו ביום חמישי ה־25.5 את התערוכה ״אזרחות זרה״, בה הם מציגים את עבודתם מהתקופה האחרונה ומארחים מספר אמנים נוספים. מדובר במיצב ענק, בו הם מתייחסים אל חצר הסטודיו שלהם כאל ״מקלעת שמש״ נקודת מיקוד השואבת אנרגיה ועוצרת בתוכה את האוויר, את האנשים הבאים בשעריה ואת ההתרחשות המתקיימת בה, כבועה סגורה בתוך עצמה.
אין מקום שנראה רחוק יותר מאמנות מאשר צומת עלית. המבט נסתם בגדרות החפירה של הרכבת הקלה, הגוף לכוד בטבעת הכבישים החונקת את הצומת הסואן. ובצד הדרך אפקט נרניה: דלת סתרים נפתחת ומאחוריה מתגלה יקום מקביל. לשם אנחנו מוזמנים כאורחים לרגע, פליטים מהמציאות, אזרחים זרים במערכת בלתי מוכרת ולא לגמרי מובנת.
התערוכה חולשת על שטח של למעלה מדונם וכוללת בתוכה ארבעה מבנים ושרידי מבנים מתקופות שונות בהיסטוריה הפרטית של המקום. מאז שגילו את המקום וקיבלו רשות להשתמש בו – תחילה לתערוכת הגמר ובהמשך כסטודיו קבוע – עמר ותמיר מפנים מהמתחם ערימות של פסולת שהצטברו במשך שנים; מנכשים עשבים בצד אחד ומעודדים את צמיחתם באחר; מבראים חללים נטושים מפחי שמן וניירות עתיקים שנערמו בהם, ויוצרים סצנות הזויות בחלקים של מבנה חסר גג.
בכל עבודה שלהם הם נאחזים במקום, במאפייניו וחומריו הפיזיים. אך זוהי רק נקודת מוצא, משם הם מפתחים את היצירה כנרטיב הקושר את כלל הממצאים בשטח והופך את המקום לסיפור, שהמעבר אליו מבלבל ומעורר משיכה ורתיעה בו זמנית
האמנים הקימו במקום חממה ומערכת השקיה שמקיימת מערכת חיים וצמיחה, במקביל לפעילות הסטודיו וחלקים נוספים בחצר שהפכו לאזורי התרחשות שונים: באחד מיטלטלות נדנדות התלויות מגובה רב, באחר ניצבים עמודי עץ מחודדים והוא נראה כאתר פולחן פגאני. המבקרים מטיילים במקום על גבי גשרונים ושבילים מעורערים ומתחת לעננה של אדי מים. זוהי חוויה חושית ופיזית יותר משניתן להסבירה.
תמיר ועמר, בוגרי בית הספר לאמנות בשנקר (השוכן בבניין עלית ההיסטורי, מעבר לכביש מהסטודיו), פיתחו שפה משותפת של עבודה תלויית מקום. הם עובדים כצמד באופן אינטואיטיבי־מושכל: בכל עבודה שלהם הם נאחזים במקום, במאפייניו וחומריו הפיזיים. אך זוהי רק נקודת מוצא, משם הם מפתחים את היצירה כנרטיב הקושר את כלל הממצאים בשטח והופך את המקום לסיפור, שהמעבר אליו מבלבל ומעורר משיכה ורתיעה בו זמנית.
כך עשו בעבודתם הראשונה שירותי סיכה ורחיצה, שהוצגה כפרויקט גמר עם סיום לימודיהם בשנקר לפני שנתיים, ובפרויקט חנהלנד, שהציגו במסגרת תערוכת ״זום 2016״ בשלוחת מוזיאון ישראל בבית טיכו. בשתי העבודות הללו יצרו עולמות דחוסים בשכבות של מידע, המבוססים על סיפורם של האנשים שפקדו את המקום וחיו בו ועל ההיסטוריה העובדתית והמדומיינת של מקום המיצב – בירושלים היה זה ביתו לשעבר של ארגון יד שרה בעיר ובית משפחה ערירית מתקופת קום המדינה; ברמת גן מוסך היסטורי וסליק מחתרתי של ההגנה, ככל הנראה.
על בסיס זה הם עורמים ומאכלסים את החלל בשלל סיפורים צולבים ונפרדים; בנוכחות רפאים של דמויות שונות שמאכלסות את המקום, וביחד עם דמיונו של הצופה מעניקות לו עומק מתעתע, כמראה אינסופית. העבודה הנוכחית אינה שונה במהותה מהקו העקבי שלהם, אך יש בה בכל זאת הבדל חשוב: זוהי עבודה בתהליך בלתי גמור. היא אמנם צמחה מזכייתם בפרס הראשון בפרויקט ״להעיר״ של מינהל התכנון הממשלתי (הפרויקט נועד להיות ״חלק ממהלך רחב לעידוד העירוניות בישראל״), אך בפועל היא פעולה עצמאית. היא מתרחשת בסטודיו ופועלת כמעין פרויקט ללא גבולות, חלון הצצה לחיי היומיום של האמנים, שלא בקלות ימצאו חללים לתצוגה ומימון ההולם את הפרויקטים הייחודיים שלהם.
הם עורמים ומאכלסים את החלל בשלל סיפורים צולבים ונפרדים; בנוכחות רפאים של דמויות שונות שמאכלסות את המקום, וביחד עם דמיונו של הצופה מעניקות לו עומק מתעתע, כמראה אינסופית
עד שייצאו לפרויקט הבא, הם ממשיכים ומעבדים את חלקת העיר שלהם, כחלוצים גואלי קרקעות. נאחזים בשטחה של תחנת השירות הנטושה, בשוליים העמוסים ורוויי הפיח של מתחם הבורסה על מגדליו העשירים.
בתערוכה מתארחים האמנים אמנון בנשלום, תם מרקוס, מעיין קראים והדר עזריה וקבוצת עבודה של סטודנטים משנקר בהנחיית אביטל גבע.
