Yuval:
הי ענת, מה שלומך?
Anat:
תודה מצוין… יום ששי, היום הכיף ביותר בשבוע
Yuval:
לגמרי! ומפה לשם התערוכה נפתחה לפני כמעט חודשיים, אז אני רוצה להתחיל דווקא מהשלב הזה, ואז לחזור אחורה. חודשיים לאחר הפתיחה, מעניין אותי מה את יודעת היום על התחום, על העבודות, על התערוכה, שלא ידעת לפני שהיא נפתחה. מה הפתיע אותך אולי? מה למדת מהתגובות של המבקרים?
Anat:
האמת שטווח התגובות על התערוכה עדיין מפעים אותי. התערוכה מדברת לקבוצות גדולות של מבקרים, מאנשים מהתחום, כלומר מאמנות פלסטית ומעיצוב, ועד לאנשים שאין להם שום קשר לאמנות ומושכים אותם לתערוכות באף…. כל יום שישי ושבת אני מקבלת הודעות בטלפון ובמייל מאנשים שלא ראיתי אותם מזמן, או מאנשים שאני בכלל לא מכירה, על תחושת ההתפעמות שיש להם מן התערוכה. יש בה כנראה משהו שמרגש את הקהל באופן מיוחד, אולי בגלל הפער שבין הציפייה – עבודות מנייר – למה שנגלה להם בסופו של דבר.
ובענין מה שאני למדתי: זה חיזק בי מאוד מאוד את התחושה שהיתה אצלי כבר זמן רב מאוד – ושבאה לידי ביטוי גם בביאנלה לקרמיקה הקודמת שאצרתי – שאין שום הפרדה בין אמנות לאומנות (קראפט), ושאם אמנים טובים מכל התחומים מחברים קונספט לצורה ומקבלים החלטות אמנותיות אינטליגנטיות, התוצאה היא עבודות טובות ומתוחכמות ולא משנה איך קוראים להן
Yuval:
איך את מסבירה את זה?
Anat:
אני חושבת שהתערוכה מאוד חומרית. יש בה הרבה עמלנות ומתיחת גבולות בנוגע למה שאפשר לעשות עם חומר, ועוד חומר ״פשוט״ ויום־יומי. יש בה משהו מ״השמיים הם הגבול״ בענין הזה, ויש עוד כמה סיבות, אם מעניין אותך לשמוע
Yuval:
ברור שמעניין. אחרת לא היינו פה…
Anat:
יש מגוון גדול של עבודות מנקודות מוצא שונות, מכיוון שכעמדה אוצרותית קראתי לכל מי שעוסק בנייר להציע ובמקביל פניתי לאמנים ומעצבים שונים, כך שאת העבודות יצרו אמנים פלסטים, מעצבי מוצר, מעצבי טקסטיל, אדריכלים, צורפים ועוד. זה פותח להרבה אופציות, כך שכל אחד יכול למצוא בתערוכה משהו שמושך אותו.
בנוסף עבדנו (עמרי בן ארצי ואני) רבות על עיצוב החלל שיהיה מזמין וזורם, שיהיה ספייס ושאנשים יוכלו להתמקם בכל פעם מחדש ולראות עבודות מזוויות שונות שיקראו להם להמשיך. וזה עובד: אנשים אומרים לי שנעים להם בתערוכה ושהם ממש לא רוצים לצאת ממנה. בדרך כלל, וזה בסדר גמור, הם מתעייפים נורא בתערוכות וכל הזמן חושבים על הקפה שהם סוף סוף ישתו בישיבה בקפיטריה… אולי הצלחנו בעניין הנינוחות בחלל גם כן.
קצת לא נעים לי מהתשבוחות העצמיות הללו. אני מדווחת מה שאני שומעת אחרי זמן מה שהתערוכה כבר רצה, ובאמת מגיעות אליה כמויות אדירות של אנשים וקבוצות כל הזמן. זאת אחת התערוכות שאני הכי שלמה איתה ואני מאוד מאוד שמחה בה
Yuval:
אז אני רוצה להצטרף למחמאות ולחזור אחורה בזמן: כשקיבלת על עצמך את המשימה לאצור את התערוכה, מה היה הקשר שלך לנייר?
Anat:
היה לי הקשר הרגיל, מהיותי אוצרת שבאה מן האמנות, אבל בעיקר היכרתי התייחסות של אמנים פלסטיים לנייר בהיותו מצע, מתחום התחריט או הרישום. אני חייבת לומר את האמת, שכמו לגבי תחום היצירה הקרמית, הגעתי לאוצרות עם תשוקה לחומר לאמנות ולעיצוב, אבל לא עם ידענות מפליגה בתחום. אני אוצרת שמתבוננת כל הזמן על מה שקורה, וחושבת שגם אם אני לא באה מהתחום, אני יכולה לראות איכות ותחכום ביצירה בין אם היא בתחום העיצוב או האמנות. אני מאוד אוהבת את המפגשים בסטודיו ולומדת מהם מהר והרבה כל הזמן. אני חוקרת לעומק כל תחום שאני אוצרת וממשיכה ללמוד מהמפגשים האלה.
אני לא אוצרת שבאה מתוך התחומים הספציפיים אלא כמתבוננת מבחוץ, ואולי יש בזה גם יתרון. אני מגיעה לאמנים ולמעצבים די נקייה מידע קודם על מי ומה, ובגלל זה גם משוללת מחוייבות כזו או אחרת
Yuval:
דיברת בהתחלה על מתיחת הגבולות והשמיים הם הגבול. את יכולה לתת 2-3 דוגמאות מתוך התערוכה?
Anat:
כן, בהחלט. אחת העבודות שלוקחות את העיסוק בנייר לאיזשהו אקסטרים היא עבודתן של שירה שובל ואריאל בלונדר, שלקחו את המרכיב הבסיסי שקיים בכל נייר – הצלולוז (התאית) – והפיקו אותו בתהליכי מעבדה ננו־טכנולוגיים בשיתוף עם הפקולטה לחקלאות ברחובות. הם פירקו פסולת נייר לחלקיקי הננו של הצלולוז לכדי נוזל שקוף, ויצקו ממנו פרפרים המשנים את צבעם על פי שבירת קרני האור עליהם, שהוצגו כאוסף פרפרים נדיר או כתכשיטים יקרי ערך.
יש עבודות שיש בהן היפוך בין היופי שהנייר מאפשר בטכניקות שונות לבין תוכן קשה וטעון. לדוגמה, סימה לוין יצרה טריפטיך קולוסלי במידותיו, כולו ברישום חופשי בחירור במחטים בעוביים שונים. העבודה שנראית כנוף קסום ומואר, מתארת את יער הכרמל השרוף והמת (מהשריפה של 2010). יש כאן עבודת עמלנות מטורפת שמחוררת את הנייר עד מוות, ועובדת על גבול האחזקה של הנייר את הסיבים שממנו הוא עשוי. מתיחת גבולות כזו, שבודקת את אפשרות הנייר להחזיק את עצמו מבלי להיקרע, קיימת גם בעבודת מסכי הנייר של שירי כנעני, שמדפיסה בחומר שצורב את הצלולוז שבנייר ומחורר אותו עד הגבול שהוא עדיין נשאר שלם, משחק שמאפשר מראה פיוטי.
כמובן שכל העבודות בתערוכה שיש בהן טכניקות של חיתוך נייר, לרוב ידני, יוצרות סוג של רישום בסכין עד כדי פירוק הנייר כך שהקווים שנותרים בקושי נושאים אותו. יש עוד כל כך הרבה דוגמאות, כי הרי זה הקונספט של התערוכה – לקחת את הנייר למצבי הקצה שלו. רציתי לקרוא לתערוכה ״קצה החומר״ או ״מצבי קצה״ שזה מה שביקשתי שיקרה בתערוכה. לא כל העבודות לוקחות אל הקצה אבל בהחלט מתקרבות אליו מאוד
Yuval:
איפה עובר הגבול, אם כך, בין ספקטקל חומרי, או עמלנות מטורפת, לבין עבודות שיש בהן גם מהות? אני יודע שאין לזה תשובה אחת, אבל פעמים רבות בתערוכה שעוסקת בחומר, אני תוהה אם העמלנות הזאת לא באה לפעמים על חשבון קונספט
Anat:
נכון, יש סכנה כזו, ואז האימפקט שאתה יוצא איתו מהתערוכה קצת עקר. אתה נהנה, אבל זה עובר די מהר, כי להתפעמות מווירטואוזיות יש טווח זמן די קצר. אם כי היום אנחנו כבר יודעים שעידן הקראפט הטוטאלי, שבו לבעלי המלאכה היו מיומנויות וירטואוזיות בתחומם (כמו בימי הביניים או ברנסנס או ברוקוקו ובבארוק), כבר תם ולא יחזור יותר.
אבל אם תעבור על רוב העבודות בתערוכה תראה שלרובן יש גם קונספט משמעותי מאחוריהן. אני תמיד נמשכת לעבודות שיש בהן גם ענין רעיוני ויש רבות כאלה בתערוכה. לדוגמה, עבודתה של קרן בן הלל היא עבודה מרהיבה וגדולה בחיתוך נייר ידני, עשויה משלוש שכבות של חיתוך על גבי נייר בהיר. בתחילה אתה רואה ספקטקל מקסים של צורות, ורק אחר כך אתה מבין שיש כאן שלוש שכבות של מגזרות: הראשונה מתארת מבט על של מפת בתי הזיקוק בחיפה, השניה מתארת את מפת ההרחבה שלהם, והשלישית מתארת פיצוץ ענק ומרהיב (כדוגמת היופי בצורניות של פצצת האטום המפורסמת), וזה נכון לעוד הרבה עבודות שכבר נכתב עליהן.
אני רוצה לומר עוד משהו בקשר לעמלנות ולקראפט שבולטים בתערוכה. התערוכה נותנת בהחלט ביטוי לדיון התיאורטי המתקיים בשיח העיצוב בעשר השנים האחרונות לגבי הדיאלוג בין ״קראפט ישן״ ל״קראפט חדש״ – ביטויים שעלו לאחרונה. כלומר, המגמה של החזרה לעמלנות ולקראפט הן בתחום העיצוב והן בתחום האמנות הפלסטית כתגובת נגד לגלובליזציה ולאחדותיות שנוצרה בעקבותיה בתחומי העיצוב (כמו באופנת המותגים למשל).
זה דירבן אמנים לחזור אל הסטודיו ואל עבודת היד וליצור אובייקטים one of a kind, בדומה לתגובת הנגד שקמה במעבר בין המאה ה־19 ל־20 ושהתבטאה בתנועת הארטס אנד קראפטס. בתערוכת הנייר יש שילוב בין עמלנות ידנית לבין שימוש בטכנולוגיות חדשניות דיגיטליות לפעמים באותה עבודה ממש, וגם זו תופעה מאוד מרתקת בעולם ובשיח העיצוב
גלשנו לרצינות בשיחה…. (-:
Yuval:
לא עד כדי כך… ויש לי שאלה: מעבר להבטים הטכנולוגיים, את מזהה הבדלים נוספים בין הארטס אנד קראפטס של לפני 100 שנה לבין העיסוק בזה היום?
Anat:
הארטס אנד קראפטס ביקשו להתרחק לחלוטין מכל מיכשור תעשייתי ולחזור לבית המלאכה ולעבודה הידנית, ליצור חפצים יחידאיים כנגד פס הייצור התעשייתי, ואילו כיום גם אמנים שיוצרים עבודות one of יכולים להתחיל תהליך ידני בסטודיו, לשלב תהליך טכנולוגי כלשהו ולחזור לידני, והשעטנז הזה מרתק. ההתנגדות היא למותגיות ולגלובליזציה, לא לטכנולוגיה.
החזרה לידניות כמו אצל תנועת ה״קראפטיביזם״ היא ביטוי אידאולוגי ליציאה נגד תאגידים, כלכלה כוחנית והשטחה של עולם העיצוב. המגמה היום ניזונה מהאינטרנט, וגם התופעה של שיתוף ידע באינטרנט (בניגוד לשמירת הידע אצל חברות תאגידיות) קשורה לעניין הזה
Yuval:
יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Anat:
התערוכה נתנה לי הזדמנות נוספת לגלות עוד ועוד את עולם העיצוב הישראלי המרתק (בנוסף לעולם האמנות שהכרתי עוד קודם). יש בו אנשים מתוחכמים ומוכשרים, ואני מקוה להמשיך ולפעול כדי להציג עוד ועוד ממנו בתערוכות נוספות. אני רוצה גם להודות למעצב התערוכה עמרי בן ארצי שהיה שותף נפלא ועשה עבודה נהדרת וגם לכפיר מלכא, המעצב הגרפי של התערוכה והקטלוג. גם הם נציגים מוכשרים של עולם העיצוב הישראלי
