כשקוסטיה פרמיאקוב התחיל לחפש טקסט לפרויקט הגמר שלו, הוא גילה שהטקסטים שגדל עליהם בתור ילד, לא נוכחים בתרבות הישראלית. ״כמו כל ילד רוסי גדלתי על צ׳וקובסקי ומרשק, ובקריאה מחודשת שלהם היום אני מעריץ אותם אף יותר״, הוא אומר. לבסוף בחר באחד משיריו של צ׳וקובסקי שהכי אהב בתור ילד, ״התיקן הענק״ (״הפרעוש״ בגרסה של לאה גולדברג), שמתחיל בתהלוכה של חיות ביער – שפרמיאקוב אפיין כטיפוסים שונים של מבוגרים – וממשיך כשהחיות נתקלות בג׳וק, שמטיל עליהן אימה ומאיים לאכול את ילדיהם. את המצב מצילה לבסוף ציפור דרור קטנה שעוברת במקום אוכלת את הג׳וק.
״זה טקסט מדהים: הוא מצחיק, הוא מפחיד, הוא מגוחך ולא חינוכי, ועם זאת כתוב בצורה וירטואוזית. הוא מציג את הפחדים הבסיסיים ביותר של כל ילד ומבוגר, ונותן טוויסט מעניין לדמות הגיבור״, אומר פרמיאקוב, שמציג את הספר בתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ״וילה וג׳ונגל״ (ראו הרחבה בסוף הכתבה). פרמיאקוב התבסס על מסורת של איור רוסי משנות ה־40 וה־50. התוצאה המקורית ויוצאת הדופן מצליחה לתת פרשנות עכשווית ומרשימה לסיפור המשעשע שבו החיות הגדולות והחזקות, כולן ללא יוצא מן הכלל, שוות בפני הפחד מהתיקן, בעוד שהמושיע שלהן מגיע ממקום לא צפוי.
איתמר מקובר אייר התרחשויות מהמערכה הראשונה של המחזה ״פר גינט״ מאת הנריק איבסן (1867) בטכניקה של כיפוף נייר. הפרויקט מציע פרשנות בפורמט מאויר תלת־ממדי מקורי, במקביל לפרשנות חזותית עכשווית ומלאת תנופה למחזה, המדגישות את רגשותיו הסבוכים של פר: בין אם כגיבור כל יכול, כפי שהוא מופיע בסיפורים שהוא מספר על עצמו ובשאיפותיו, או כשוטה הכפר שכולם שמחים ללעוג לו בשכרותו, ואפילו דמות הרשע המטילה אימה על הנשים הצעירות בכפר.
בר זוטרא יצרה אף היא פורמט מאויר תלת־ממדי, בדמות מיצב המורכב מאלמנטים המייצגים אוהל, נוף, כרזות ומדורה. דרך סמל המחנה זוטרא עוסקת בתמות שונות של זהות, או יותר נכון ב״חוסר״ שלו, תוך בחינה של חוסר שורשים, אי שייכות למולדת, שפת אם, זכרון, מסע. נקודת המוצא שלה היא הנרטיב האישי שלה, העובר לדיבור על מצב אוניברסלי רלוונטי לבני דורה. שטחי הפנים במיצב מציגים דימויים ונופים הנמצאים על התפר בין השטוח לעמוק, המציאותי למדומיין, המוכר ללא מוכר והסימבולי לאישי.
פרויקט ״אמריקה״ של עינב ויסמן כולל חוברות פעילות מקסימות לילדים בנושאי תערוכות אמנות עמי אמריקה במוזיאון ישראל. החוברות המאוירות שיצרה סובבות סביב אירועים חברתיים חשובים בתרבויות עמי אמריקה והן מכילות טקסט אינפורמטיבי, איורים ופעילויות יצירה. האיורים בחוברות מציגים את פרטי התערוכה בסיטואציות הטבעיות שלהם, ומשלימות לילדים את הפער בתיאור ההתרחשות. לבסוף, הפעילויות בחוברת מעודדות את הילד לחקור את התערוכה וליהנות ממנה בצורה שמתאימה לו.
פרויקט הגמר המרגש ומעורר ההשראה של תמר טל־אל, ״ממבה ממבבה ממ״, הוא ספר מאויר המספר את סיפורה של טל־אל, שנולדה חירשת. בגיל שלוש וחצי היא עברה ניתוח שתל קוכלארי, בגיל ארבע החלה לשמוע ובכיתה א׳ ידעה רק 20 מילים. ״עד היום אני חיה בשני עולמות במקביל, אחד שומע והשני לא״, היא מספרת, ובפרויקט הגמר שלה היא בחרה ליצור ספר שיעביר את החוויות והתחושות שלה דרך המילים והאיורים, ומעניקה הזדמנות נדירה להיכנס לעולמה ולהבין בצורה פשוטה אך לא פשטנית – שמאפיינת גם את הטקסט וגם את האיורים – את החיים היום־יומיים שלה.
אפליקציית גימ שעיצבה סתיו סואיה היא אפליקציה שעוזרת לאנשים עם גמגום לתרגל את שטף הדיבור שלהם, במטרה לאפשר סוגים שונים של תרגול בצורה נעימה, מלאה בהנאה ובתגמול. בנוסף, סואיה שמה דגש על העמקה בנתונים של התרגול ועל למידה של המשתמש. עיצוב האפליקצייה יוצר תחושה אורגנית וחיה כמו דיבור, ונע כל הזמן על המשחק בין תנועה לחוסר תנועה.
״עצב ושמחה זה לא כל הסיפור״, מכריזה טל טובול, שיצרה שני פוסטרים מאויירים בתנועה, המציגים שני אירועים משמעותיים ומרכזיים בחיים שלנו: חתונה והלוויה. במקור אלו היו אירועים אינטימיים ואותנטיים שנערכו בסביבה הקרובה עם האנשים האהובים והקרובים ביותר, אולם היום האירועים השתנו: מוזמנים או אורחים רבים שבאים לאירועים אינם מכירים כלל את הזוג או הנפטר, יש התייחסות רבה לחישובים כלכליים וכן הלאה. האיורים של טובול מתמקדים באורחים ובמוזמנים של האירוע, ולא בטקס עצמו: כל הדמויות עשויות ומטופלות בצורה שווה, העין של הצופה קופצת ומרצדת בין הסיטואציות השונות, והתוצאה מצליחה להיות מסקרנת ויחודית מצד אחד, ומצד שני כזאת שכל אחד יכול לזהות את עצמו בתוכה.
בסרט ״בני דוּדים״ (משחק מילים מוצלח בין דודי השמש לקרובי המשפחה), עוסקת לי חן במתח בין יהודים וערבים סביב סוגיות מים. נוף מיכלי המים השחורים הנמצאים על גגות בתים בשכונות ערביות למול דודי השמש הלבנים בשכונות יהודיות, הוא נוף ירושלמי שכיח. דרך מוטיב השחור והלבן מוצגים בסרט האחד שיש לו, מול האחד שאין לו, תוך שימוש באנימציה קלאסית ידנית ובקולאז׳ צילומים בשחור לבן.
הפאתוס הגברי ישראלי־פלסטיני מוצג ב״אפס:אפס״, הספר מעורר המחשבה שעיצב דן עוזרי. הכדורגל הישראלי הוא ראי של החברה הגברית שבה אנו חיים, הוא אומר, וככזה טומן בתוכו ערכים לאומיים כמו מסורת, כבוד, נאמנות לסמל ולקבוצה, הבקעה, פריצה, חדירה, כיבוש, ניצחון ותבוסה. הפרויקט משתמש בטקסטים ותצלומים על פוליטיקה, כדורגל ומלחמות, שיחד מתערבבים ויוצרים שיקוף אקטואלי ומטריד של החברה הישראלית.
משה רוזנשיין העניק פרשנות דיגיטלית עכשווית לספר יצירה, חיבור עברי עתיק, שריד מתוך תורת הסוד הקדומה, שחוקרים רבים מצאו בו את הגרעין של החוויה המיסטית היהודית. הספר זכה לפירושים מגוונים על ידי גדולי חכמי היהדות לאורך הדורות ונקרא כספר פילוסופי, מיתי, מתמטי, בלשני ומאגי, אך למרות ריבוי הפירושים משמעותו נשארה מסתורית. הספר עוסק בבריאת העולם ועל פיו הוא נוצר באמצעות 22 אותיות האלף־בית העברי, יחד עם עשר הספירות. רוזנשיין מציג פסוקים מתוך הספר ומפרש אותו בפורמט אינטראקטיבי. במקביל הוא חוקר את מושג הספר הדיגיטלי ובודק אפשרויות לחוויה מול טקסט כשהוא עובר מהנייר למסך.
שלוש הצעות לפרויקטים של בניה עתידית בישראל – תעלת הימים, איים מלאכותיים ובית המקדש השלישי – הניעו את נעם מעוז ב״מחוז חפץ״ לדמיין את העתיד הלא רחוק וליצור הדמיות דיגיטליות בעבור הצעות אלה. ״רבים שותפים לכמיהה לגילויים של מחוזות חדשים, לוחות חלקים שעדיין לא שורטט בהם הקו הראשון, מרחבים המחכים לעיצוב. תשוקה ליצירת יש מאין״, היא מצטטת את כרמלה יעקובי וולק ויפתח אלוני, מתוך גליון האף הנוצץ מגזין בלוק. דרך ההדמיות – המוזרות, המסקרנות, המלאכותיות והפנטזמטיות – מעוז מבקשת ליצור שיח על חשיבותו של הייצוג בימינו, ומציגה גם את המחקר הוויזואלי והטקסטואלי שערכה בספר.
וילה וג׳ונגל
שמה של תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, וילה וג׳ונגל, היא גלגול של הביטוי ״וילה בג׳ונגל״, שטבע אהוד ברק בשנת 2010 בהקשר של הסכסוך הישראלי־ערבי. ״זה ביטוי שנתפס כפוסט־קולוניאלי ונשחק מאז, תחת התובנה שגבולות ה׳וילה׳ וה׳ג׳ונגל׳ מטשטשים״, אומר קובי לוי, אוצר התערוכה ומרצה במחלקה.
״לצד הקונטקסט הפוליטי, השינוי בשם מבקש להציב את המושגים כשני כוחות יצירתיים שפועלים בתוכנו ומפעילים אותנו כיוצרים״, הוא מוסיף. כך, במקום טקסט אוצרותי אחד הוא מציג שני טקסטים המייצגים כביכול את שני המושגים. האחד, של ג׳וזף מולר ברוקמן, עוסק באתוס של המעצב כסוכן בשירות החברה והתרבות, בעל תפיסה פוזיטיבסיטית, מודרניסטית וכד׳. הטקסט שני נלקח מתוך מחזה בשם ״ומה אעשה בחרב הזו״ של אנג׳ליקה לידל (הוצג בפסטיבל ישראל האחרון). המחזה והציטוטים תוקפים את התפיסה הבורגנית, המודרניסטית, ההיררכית וההומניסטית ומבקשים לחזור למיתולוגיה, לגוף וכד׳.
הביטוי החזותי שהעניק לוי בעיצוב התערוכה בא לידי ביטוי בעיצוב מתקני תצוגה הבנויים כולם על גריד של 30*30 ס״מ. ״כל חלל בתערוכה זכה לטיפול יחידני״ בכל חלל ׳אירוע׳ אדריכלי שונה ובהתאם חלוקה תמטית של עבודת הסטודנטים המוצגות בהם. לדוגמה, בחלל הגלריה שבקומה 8 הוצב טוטם בגובה שישה מטרים, שמכיל ייצוג של כמעט כל הסטודנטים.
״באיזשהו אופן האוצרות ומתקני התצוגה יושבים על קוטב ה׳וילה׳ ועבודות הסטודנטים הפורעות ומשבשות את קריאות החלל יושבות על קוטב ה׳ג׳ונגל׳. בנוסף, בחרנו לעבוד עם הפונט החדש של דניאל גרומר ויצרנו אנימציה של מעין סמל הבנוי מקוביה ההופכת לסלע וחוזר חלילה. שניהם בסקאלה הצורנית והצבעונית של מתקני התצוגה״.
The post בוגרים 2017: המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל appeared first on פורטפוליו.
