נכון לעכשיו: מיכל איתן מסכמת חמש שנים בראשות התואר השני לעיצוב תעשייתי בבצלאל

״כשנכנסתי לניהול התוכנית לפני חמש שנים, הייתי באופן מובהק שונה ממי שהקים את התוכנית, פרופ׳ עזרי טרזי. עזרי היה מעצב והתווה קו חשיבה שסובב סביב עיצוב. הבחירה בי ובמה שאני מייצגת היוותה תפנית וכיוונה למקום שבו עיצוב יכול להשפיע על עולמות אחרים. ואכן, אנחנו לא כל כך מלמדים עיצוב בתוכנית, אלא יותר עסוקים באיך עיצוב יכול להניע מהלכים ותהליכי שינוי בשדות שבעבר לא היו קשורים אליו לכאורה״.

כך מתחילה מיכל איתן לסכם את חמש השנים שבהן עמדה בראש התוכנית לתואר שני בעיצוב בבצלאל. בתקופת כהונתה של איתן עשתה התוכנית חישוב מסלול מחדש, קריאה מעודכנת של השוק וצרכיו, של הקריירות הפתוחות בפני מעצבים והדרכים שלהם להשתלב ביותר תחומי תעשייה ועבודה מבעבר. ״הדבר המובהק ביותר שהבאתי עמי היה השפה של עולמות הקיימות והניהול, האסטרטגיה, המינהל״, היא אומרת בראיון עם פרידתה מהתפקיד, בעקבות הוראות המועצה להשכלה גבוהה, ששינו את הקריטריונים לראשות תארים שניים בתחומי עיצוב ואמנות (ועל כך בהמשך). בשנת הלימודים הקרובה תיכנס לתפקיד ד״ר רומי מיקולינסקי.

לא קישוט, לא עטיפה

התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל (M Des) הוקמה לפני כעשור, ופעלה בשני מסלולים ״אודות עיצוב״ ו״ניהול עיצוב״. איתן, בעבר סמנכ"לית בחברת צ׳ק פוינט, מהצוות המצומצם של הקמתה; בעלת תארים בניהול ובתכנון ערים ומומחית בתחום הקיימות וחשיבה אסטרטגית, הצטרפה לסגל התוכנית כשחקנית חיזוק, והייתה אחראית למיקוד בנושאי ניהול ואסטרטגיה. עם פרישתו של טרזי התמודדה איתן על ראשות התוכנית ולאחר מינויה הובילה שינוי במונחי הלימוד.

החשיבה היום יותר מערכתית ופחות מוטת מוצר?

איתן: ״בעבר היה השיח בעיקר על שפות שונות, איך מעצבים ומהנדסים יכולים לדבר אחד עם השני. אני חושבת שאחד הדברים החשובים שהכנסנו לתוכנית הוא היכולת לדבר עם כל מיני קהלים ודיסציפלינות. אחת המטרות שלי הייתה לדבר על עיצוב בכנסים מקצועיים לא של עיצוב: חינוך, קיימות, פטנטים – כך הרחבתי את הקהלים ופתחתי את ההבנה בשטח, שעיצוב יכול להיות כלי משמעותי בהרבה מאוד שדות״.

את מתארת עבודה ״החוצה״, לעולם, ולא ״פנימה״ לתוכנית.

״היה איזה מהלך של היפתחות לעולם שהיה צריך לבוא לידי ביטוי. אם מסתכלים היום מה התוכנית עושה – בשנה הראשונה שנכנסתי לתפקיד הגדרנו חזון שמטרת התוכנית לייצר השפעה בעולם המשתנה במהירות כיום, מבלי לוותר על ארגז הכלים של המעצבים. את החזון ניסחתי בתהליך שכלל את כל הסגל – והסגל שלנו רחב (בין מורי התוכנית גם יובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו). מגוון התחומים שאנחנו מלמדים והעובדה שזוהי לא תוכנית מונוליטית, אלא בית ספר שיש בו שלושה מסלולים, הם התנאים שמאפשרים לכל אחד לבחור ולהתמקד״.

לשני המסלולים הקיימים עד אז הצטרף מסלול עיצוב וטכנולוגיה, שפתיחתו, אומרת איתן, היתה המשימה הראשונה שקיבלה על עצמה. ״אולי זו אחת הסיבות שבחרו בי. יש לזה משמעות כפולה – הדבר הראשון היה שבצלאל צריכה להסתכל על ההתפתחויות בעולם הדיגיטלי, שלעיצוב יש תפקיד מפתח בטכנולוגיות חדשות, הוא לא יכול להיכנס בסוף התהליך, הוא לא קישוט או עטיפה, אלא עיצוב חייב להיות משולב אינהרנטית בפיתוח הטכנולוגי.

״אתן לך דוגמה – אם מדברים על חפצים שמתקשרים זה עם זה, לא יתכן שאלה יפתחו את הטכנולוגיה ואלה יעצבו את הכיסא ובסוף הם ייפגשו. זו הייתה נקודת הזדמנות שמעצבים יעלו במדרג החשיבות ויצטרפו אל שולחן ההנהלה והפיתוח״.

את המסלול פיתחה איתן יחד עם אייל פריד, העומד בראשו. פריד, פסיכולוג בהשכלתו, בעל תואר שני באינטראקשן דיזיין, למד בתוכנית איבראה במילאנו – תוכנית ניסיונית נחשונית שהקימה ומימנה חברת אוליבטי. ״הקמת המסלול של עיצוב וטכנולוגיה בבצלאל סימנה את הכיוון שבו אנו הולכים וגם אפשרה לנו להיות במקום שעונה על צורך אמיתי של השוק – גם בעולם התעסוקה וגם באקדמיה – צריכים אנשים שיידעו לדבר בשתי השפות״.

והמשמעות השנייה?

״באופן ברור התוכנית פונה לאנשים מבחוץ, שיגיעו לתואר השני מהעולם הטכנולוגי. רק כחצי מהכיתה הם מעצבים, והרי אי אפשר ללמד מהנדס להיות מעצב בשנתיים – ולהיפך״.

אבל לא לשם כך הם באים. הם באים להסתכל מלמעלה, לא?

״אנחנו מאפשרים לאנשים לעבוד בצוותים משולבים. המסלול הטכנולוגי היה חידוש בתוכן שלו, וגם העמיד הסתכלות כוללת על שלושה תחומים שעיצוב יכול להשפיע עליהם. כבר בשנה הראשונה עשיתי שינוי והאחדה של המערכת, כך שהמבנה שלה מאפשר לאנשים להצליב דיסציפלינות ולהעשיר את הלימודים שלהם בחלקים אחרים. חשוב לומר שלפני כן הלומדים בשני המסלולים לא נפגשו זה עם זה. מכיוון שאנחנו מלמדים בקבוצות אינטרדיסציפלינריות, הכיתה תמיד מאוד מגוונת. גם בקרב המעצבים בתוכנית, זה לא רק מעצבים תעשייתיים שבאו ללמוד תואר שני, מגיעים אלינו בוגרים מכל המחלקות – צורפות, תקשורת חזותית, כולם.

״תהליך הכניסה לטכנולוגיה, מעבר לחשיבות ולערך של התרומה לתעשייה וכדומה, נתן עומק והרחיב את המגוון של התוכנית עצמה. דרך זה התחדד עוד יותר ההבדל בין האנשים בשלושת המסלולים״.

וזה לטוב או לרע?

״זה מעשיר. לדוגמה, נסענו בסמסטר האחרון עם כל הסטודנטים למו״פ ערבה בחצבה, נפגשנו עם מרכז הפיתוח של משרד החקלאות והסתכלנו על איך עיצוב יכול לתרום לחקלאות במצבי קיצון. הסטודנטים בתוכנית עובדים בקבוצות מעורבות, כל אחד מביא ארגז כלים אחר ואפשר לראות שהם נותנים ערך רב, כל אחד מזווית הראייה שלו. המצגות שעשינו בחצבה אחרי ארבעה ימים בלבד היכו אותם בתדהמה״.

התרומה הזאת היא גם יישומית?

״במקרה בדוגמה הספציפית הזו כן. אחד המדענים לוקח את זה לכיוון מעשי ועובדים על מחקר משותף, על שימוש בפסולת של כפות תמרים. זה הדבר שהמשיך, אבל היו שם כל מיני רעיונות. השאלה הגדולה היא תמיד אם יהיה מישהו שיש לו מספיק דרייב לקחת את זה הלאה״.

מעיצוב מוצר לעיצוב פוסט־מוצר

במשימתה השנייה, לצאת עם הפנים החוצה, פעלה איתן ״למצוא את מוקדי ההשפעה שלנו בעולם״, כדבריה. ״אפשר לראות שהתכנים בתוכנית השתנו כדי להראות מגמות עולמיות, שינויים ברמה הכללית ואיפה אנחנו נמצאים בתהליך הזה. אני אישית חוקרת את ההשפעה של אינטליגנציה מלאכותית (AI) על עולם העיצוב, ואני חושבת שהמערכת האקדמית צריכה כל הזמן לבחון את עצמה ביחס לזה.

״הצורה שבה אנחנו מלמדים עיצוב – בצוותים מעורבים מדיסציפלינות שונות – הרבה יותר נכונה ללימוד מהשיטה הפרונטלית שמקובלת עדיין במערכת ההשכלה הגבוהה. אנחנו מעבדים את הידע, הקורסים המרכזיים הם מעבדות עיצוב וגם כשמדברים במסלול ניהול עיצוב, שבסופו התוצר הוא תוכנית עסקית, מדובר בעבודה שהם עשו – הם לא למדו על״. 

את רואה את זה כחלק משינוי תקופתי?

״אני חושבת שבמקביל לירידה גדולה בכל מערכת ההשכלה הגבוהה – הבן שלי אומר שאת הפילוסופים הגדולים הוא יכול לקרוא לבד. מה היתרון שיושבים 300 סטודנטים באודיטוריום, מול מרצה שמקריא להם? – דווקא בעיצוב הלימוד הוא המפרה ביותר. אנחנו בוחנים את העולם: דמוקרטיה, פייק ניוז, קיימות, פערים חברתיים־כלכליים – אנחנו מסתכלים על הדברים אחרת״.

את מתייחסת לאופן ההתבוננות של מעצבים ככישורים ייחודיים.

״נכון. הם יכולים לגשת לנושא בדרך אחרת והם יכולים למצוא פתרונות יצירתיים בתוך המרחב הגדול. אנחנו עוברים מעיצוב מוצר לעיצוב פוסט־מוצר, המעצב נדרש להסתכל על תהליכים, על שירותים, המוצר כאוביקט הרבה פחות משמעותי אם הוא בכלל קיים. מעצב מסתכל על כל התהליך ויודע לתת תשובות, כי נקודת ההסתכלות שלו מגיעה מהאדם, מהמשתמש, מהצורך – לא מהפיתוח הטכנולוגי, אלא מהכיוון האנושי של המשוואה. בסיס ההכשרה של המעצב מגיע מאמפתיה למשתמש וזה משהו שנמצא כיום במחסור״.

לגמרי במחסור.

״את קמה בבוקר וקוראת את העיתון ומשתאה כמה חסר. מה שאנחנו מלמדים זה לקחת על עצמך את נקודת הראות והצורך של המשתמש. אם אני מסתכלת על פרויקטי הגמר של השנה – לקראת סיום התקופה שלי – אני רואה מהלך, מעבר ברור בין הנושאים שמתעסקים בהם והאופן שבו מספרים את הסיפור״.

את מה שאת רואה הציבור (אפילו המקצועי) מתקשה לראות. דרוש הרבה מאוד הסבר.

״אנחנו משקיעים הרבה מאמץ ואנרגיה לתת כלים לתווך את הידע. אחד השינויים הדרמטיים שאנחנו מלמדים זה המעבר מיוצר לאוצר, Creator to Curator. למעצבים יש תפקיד משמעותי בתיווך המציאות בכל דבר שהם נוגעים. אם אני שואלת מה עשיתי בחמש השנים האלה, זה לזקק את הדברים המשמעותיים שקורים בעולם העיצוב ולהפנות אותם לעולם התכנים הרחב יותר, ואני אומרת את זה בסיפוק. זו היתה המשימה שלי״.

הרגשת זרות בכניסתך לבצלאל?

״ברור. וגם הכניסה שלי לתפקיד הייתה מלווה בהרבה חשדנות. ריחפה מעליי השאלה מה מישהי כמוני עושה שם. אבל זו שאלת בסיס – האם מישהו שאינו מעצב יכול להוביל את התחום הזה. לקח זמן להבין את החשיבות. אבל צריך לזכור שנכנסתי לבצלאל ולימדתי בתוכנית לתואר שני שש שנים קודם, כשהוקם המסלול לניהול עיצוב. הגעתי בהזמנתו של אלעד פרסוב, שלמד במסלול דומה באוניברסיטת פראט בניו יורק, מעין מינהל עסקים למעצבים.

״תוכניות מסוג זה הוקמו במקור על מנת להכשיר מנהלים שינהלו מעצבים – בסמסונג יש עשרה מעצבים וצריך לנהל את המחלקה הזו – כך התחיל התחום. אבל ב־20 השנים האחרונות חל שינוי דרמטי באופן הראייה של השדה, בגלל שיש השתנות נורא מהירה של העולם והכלים הסטנדרטיים של יעוץ ארגוני ומינהל לא מספיקים.

״משנות ה־90 התחילו לומר שצריך לעשות הפוך – לקחת את האופן שבו מעצבים פותרים בעיות ולהחיל את אותם כלים על עולם הניהול (ו־IDEO, שבה מעורבים מעצבים ישראליים הובילו את זה). למה – כי אנחנו מתחילים מהמשתמש. עושים ניסוי ועושים פרוטוטייפ בתהליך חזרתי, והוא מדוייק יותר. החל מאותה תקופה המתודולוגיה והכלים של חשיבה עיצובית נכנסו לשימוש, ואנחנו מלמדים את כל התואר בכלים של חשיבה עיצובית״.

ואת אומרת ״אנחנו״. הפנמת לגמרי את הכלים הללו.

״לגמרי. אני מגיעה מעולם הניהול ונכנסתי לתוכנית בתור מומחית ליזמות וניהול. לימדתי תמיד לצד מעצב – בהתחלה לצד עזרי טרזי ובהמשך רועי ביגר, שהיה סטודנט שלי והיום הוא ראש המסלול לניהול עיצוב. רועי מייצג את המודל הקלאסי – איך אנחנו רוצים שהבוגרים של התוכנית יעבדו: הוא סמנכ״ל עיצוב בחברה למכשור רפואי ועומד בראש מסלול אקדמי״.

חשוב שהמרצים מגיעים מהשדה המעשי ולא מהאקדמיה הטהורה?

״זה מאוד משמעותי. אם העיצוב חפץ חיים, במיוחד בעולם רווי מוצרים, הוא חייב להיפתח לעולמות אחרים. כפי שניהול מחיל על עצמו כלים של חשיבה עיצובית, פתחתי את דרך החשיבה של התוכנית למרחב גדול, עם כניסה של ׳לא מעצבים׳ ללמוד וללמד. השנה יש לנו מחזור חזק בצורה יצאת דופן – הצלחנו לפצח את התמהיל הנכון בין מעצבים ללא מעצבים, ואיך הוא צריך להיות הכי מפרה.

״אחד התחומים שהצלחנו לחולל בהם שינוי הוא הנושא של עיצוב שירות והכניסה של עיצוב למינהל הציבורי. זו לא פחות ממהפכה. בחמש שנים האחרונות – גם ברשויות מקומיות וגם במשרדי ממשלה ובחברות ציבוריות השתלבו בוגרים שלנו״.

מה הם עושים שם?

״הם מנהלים תהליכי שינוי בכלי חשיבה של עיצוב״.

מי פתח להם את הדלת?

״התוכנית העבירה סדנה בחשיבה עיצובית במסגרת פרויקט ׳ישראל דיגיטלית׳ בניהול הג׳וינט, לפקידות הבכירה ביותר במשרדי הממשלה. ישבו שם 50 אנשים, ובפעם הראשונה שעשינו את הסדנה הזאת ראיתי, באופן תיאטרלי אפילו, את סימני השאלה על הפנים של האנשים. ובשעה אחת בצהריים – אני יכולה לשים את האצבע – נעמד תור של אנשים שאמרו לי אני רוצה להביא את זה אלינו. מאז כבר כמה שנים זה עובר, והסטודנטים שלנו הגיעו לעבוד בסורוקה, ברכבת ישראל, בעיריית ירושלים, בעיריית תל אביב. שרה אוסלנדר, מעצבת הראשית בצוות החדשנות של בלומברג, מובילה את התחום״.

בשנים האחרונות הייתי יותר בעיריית ירושלים מאשר בבצלאל

ומה קורה במסלול ״אודות עיצוב״?

״זה הדבר השלישי שאני גאה בו. בראש המסלול עומדת מאיה בן דוד, מעצבת סופר מוכשרת שמובילה את המשימה שלקחנו על עצמנו – לייצר את השיח של העיצוב ולראות איך יוצרים את הקהילה של העיצוב. שני המסלולים האחרים (ניהול וטכנולוגיה) פתוחים במהותם לדיסציפלינות אחרות. אודות עיצוב הוא מסלול שיש בו רק אנשים עם השכלה בעיצוב.

״ראינו בצורה מובהקת, ואני מאוד מאמינה בזה – ששני המסלולים האחרים מתקיימים בבצלאל בזכות הבסיס החזק בעיצוב. זה הלב של התוכנית. והמהלכים שעשינו בשנתיים־שלוש האחרונות היו לייצר בית לאנשים שרוצים לדבר ולהעמיק בחקר התחום הזה.

״בשנה האחרונה נפתחנו והזמנו מעצבים אחרים ליצור איתנו – אם זה מרצים מחו״ל ואם זה הבוגרים שלנו – אנחנו רוצים לתת להם בית, אם הם רוצים לחקור, לכתוב, אם הם רוצים לשבת להתדיין ולעשות פינג פונג מחשבתי עם אנשים אחרים. המרחב הזה של השיח על התחום, באיזה כיוונים הוא הולך, זה משהו שהמסלול אודות עיצוב מוביל ומפרה״.

את מדברת על תהליכים תת קרקעיים ולא על העיצוב כפי שאנשים מכירים אותו. לא ״מוצרי מעצבים״ ולא ״תשבור לי קיר, תעשה לי יפה״.

״כך אני תופסת את המנדט של בצלאל בחברה הישראלית או באקדמיה – לסמן את המקומות שאנחנו צריכים להיות בהם ולהוציא את הבשורה שעיצוב משפיע. בצלאל באופן היסטורי היה גוף אקדמי שמסמן את המגמה, וזה מה שראיתי כתחום האחריות שלי – לא למשוך את התואר הראשון עוד שנתיים, אלא לפתח קשר עם העולם.

״כשרק לימדתי, למרות שהייתי חלק מסגל התוכנית, אלה שלמדו באודות עיצוב לא נפגשו איתי. הכניסה שלי התבססה על הרגע הנדיב של האנשים להכניס מישהו חיצוני, לתוך הקהילה הזו. גזרתי על עצמי שנתיים של שתיקה בתחום המקצועי של העיצוב. הדבר העיקרי שעשיתי זה להיות מנהלת מאפשרת, כיוונתי ואמרתי את דעתי, אבל בעיקר נתתי לאנשים לפרוח, לא אמרתי על כלום שהוא לא אפשרי: לא תקציב ולא מגבלות ולא פרויקטים מופרכים שאנשים רצו – עם גופים אחרים ועוד. הייתה אווירה גדולה של יצירה בשנים האלה והיה כיף״.

וגם עברתם לבית הנסן.

״נכון. אני מרגישה אחריות אישית לאופי של פעילות בצלאל בהנסן. זה ניסוי חברתי של אקדמיה בתוך קהילה יוצרת. אני חושבת שבשנים האחרונות הייתי יותר בכיכר ספרא (בעיריית ירושלים) מאשר בבצלאל. אני מאמינה באמת ובתמים בחשיבות של ההמצאות שלנו בירושלים, ואנחנו צריכים להיות מעורבים באקו־סיסטם של ירושלים אם אנחנו חפצי חיים. זו זכות הקיום של התוכנית הזו ואני חושבת שהובלתי את הפתיחות והרצון לעשות דברים משותפים עם גופים בירושלים״.

דוגמאות?

״כל שיתופי הפעולה של התוכנית – קורס עיצוב שירות עם העירייה, חברות מהסביבה העסקית של ירושלים, פעילויות עם רוח חדשה, המגזר השלישי. בית הנסן אפשר לנו ליצור משפחה וקהילה, ולתמוך בחיבור בין המסלולים והעובדה שיש לנו מרחב, כולל החצר והגינה. בתחילת הדרך התלבטנו – יש מחיר לניתוק הזה מבצלאל, אבל הערך שזה נתן לנו לתוכנית היה רב. וזה 100 סטודנטים, אוסף מדהים של אנשים שרובם מבוגרים, לא מיד אחרי תואר ראשון. אנחנו קולטים בעיקר אנשים אחרי כמה שנות נסיון והם נותנים ערך של עומק. רובם באים לעשות שינוי מקצועי. התואר הזה מיועד לאנשים שעל סמך הידע הקיים שלהם מוסיפים עוד שכבה״.

לאחר הרהור היא מוסיפה: ״זה מאוד מתאים לאופי ולהתנהלות האישית שלי: כך היה בצ׳ק פוינט, בהקמת הטלוויזיה בכבלים ובכל מקום. אני מרגישה שהקריירה שלי היא לא לינארית, אני לא מתקדמת בצורה הרגילה, היום אני לא אלך לתפקיד יותר גבוה בשרשרת העיצוב. החמש שנים האלה היו בשבילי בית ספר – ואני עוד לא יודעת מה הדבר הבא שאעשה, אבל אשתמש בעושר החשיבה הזה ובכלים של עיצוב בכל דבר שאעשה בעתיד״.

למה בעצם את לא ממשיכה בתפקיד?

״אני מסיימת את הקדנציה שלוש שנים מוקדם מהצפוי, בעקבות החלטת המל״ג שקבעה, שבראש תוכניות התואר השני באקדמיות לאמנות ועיצוב, יעמדו בעלי תואר דוקטור או פרופסורים בתחומם״.

מיהם הפרופסורים שאינם ד״ר?

״במערכת ההשכלה הגבוהה יש מסלול שנקרא המסלול המקביל, שבו מוענק תואר פרופסור לאנשים מצטיינים בתחומם, וזה תקף במיוחד בתחומי יצירה אבל לא רק. הקריטריונים לכך הם הישגים מקצועיים – נאמר מספר תערוכות, יזם מאוד מצליח, אם אתה מומחה – בעל השפעה ניכרת על תחומך. אני נאלצת לפרוש מכיוון שאני לא נופלת בקטגוריות הנכונות – אני לא ד״ר באקדמיה ואני לא מעצבת מומחית״.

מעניין. אנחנו הרי לא בדיוק בתקופת המומחה לדבר יחיד.

״ההחלטה הזאת היא גזרה קשה, כיוון שהתואר שלנו הוא מעשי ואין כיום מקום שמכשיר דוקטורים מעשיים באקדמיה בישראל. בעולם יש Practice based PHD״.

מה הדבר הבא שתעשי?

״כרגע אני נשארת חלק מהסגל של התוכנית ויש לי עוד תחומי אחריות בבצלאל, בין השאר אני מניחה תשתית למעבדות יזמיות של בצלאל. אני מלמדת שלושה קורסים – אסטרטגיה, יזמות וקורס על תרבות הצריכה – שנוגע במגמות המרכזיות שמשפיעות על חיינו, והקשר שלהן לעיצוב. אני גם מנחה הרבה פרויקטי גמר בתחומים הקרובים אליי, קיימות ויזמות״.

מה את מלמדת מעצבים מתוך האני מאמין האקולוגי שלך? להתאפק? לא לייצר?

״אני עוזרת לפתח את התודעה, המודעות והמשמעות של ייצור מוגזם של תהליכי ייצור, של הפעילות שסובבת את התפקידים שלהם. הקורס הזה מסתכל על הצמיחה של האוכלוסייה, על הגלובליזציה, על קפיטליזם, על תהליכים בסיסיים שמתרחשים בעולם, ואיזו אחריות יש למעצבים. הרי מה עושה המעצב?, הוא מייצר משהו נחשק שאני ארצה לקנות״.

את אומרת להם אל תייצרו?

״אנחנו באקדמיה, ואני שואלת את השאלות הקשות, על הצד האתי. התוכנית הזו מתעלת את אוסף היכולות שלהם״.

לעשות טוב?

״כן! לא לסגור את העיניים. האם אלך לעבוד בחברה שמייצרת סיגריות? או הימורים?״.

מובן,  אבל זו הדרך שלך, שלא מתאימה לכל אחד.

״נכון. אבל אני מסתכלת אחורה על הקריירה שלי ואומרת בסיפוק שמעולם לא עשיתי משהו שנוגד את העקרונות שלי. ויש לי עוד תוכניות גדולות״.

The post נכון לעכשיו: מיכל איתן מסכמת חמש שנים בראשות התואר השני לעיצוב תעשייתי בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.