Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

המפעל: בית ריק מלא בלב ירושלים

0
0

המפעל הוא בית פתוח, אי חילוני ב״לב הי־ם״, כזה שאפשר להגיע אליו באמצע היום, לשבת על קערת דאל במטבח ולהצטרף ליצרנים שבונים את כל הריהוט במקום מדברים שנאספו בזבל; למחלקת ״מחקר ופיתוח״, שמתמקדת בלמידה ואיסוף על תולדות המבנה; לחנות ה״משכחות״, שמציעה מזכרות עם לוגו המפעל; או סתם לנהל שיחה בטלה בחצר.

את המקום מאפיינת יצירה מקומית, יום־יומית ונגישה, הפועלת ברדיוס של מלונות יוקרה, אזור תיירות ורשתות בין־לאומיות; ניגוד מובהק לזמניות, אחד מדגליה של קבוצת בית ריק שמפעילה את הבית מאז פתיחתו לפני שנה. הקבוצה החלה ב־2011 ״לפלוש״ למבנים נטושים, לשפץ אותם באפס תקציב, ולהזמין אמנים ליצור בהם, מספר גילי לוי, יוצר ומפיק מוסיקלי, מהמנהלים האמנותיים של המפעל. לאחר תקופה של עבודה דיסקרטית במבנה, שלפעמים התפרשה על פני חודשים, המבנה נפתח לקהל כהיכל תרבות זמני.

אותם מבנים תמיד היו בגדר מונומנטים היסטוריים. זו לא הייתה פלישה אקראית: ממלון הנשיא (הבריכה הראשונה בירושלים), דרך ״מפעל הסיבים״ (בית טמפלרי עתיק במושבה הגרמנית) ועד החווה של רחל ינאית סמוך לארמון הנציב. הכניסה למבנה לוותה תמיד במחקר היסטורי וחלק ניכר מהאמנות שהוצג באותם חללים הגיב לסיפור, לארכיטקטורה, ולפעמים גם לחורבן שנותר במבנה.

לאחר הפרויקטים הנ״ל הוזמנה הקבוצה לשפץ קרון רכבת בריטי מוזנח במתחם התחנה הראשונה. ״הרעיון של חידוש ושיפוץ קיבל דרך הפריזמה של בית ריק משמעות חדשה. לא מדובר בשימור־שיפוץ המפונפן שמונומנטים היסטוריים בדרך כלל זוכים לו, אלא בתהליך אמנותי שמביט על הדברים מההווה, שואל שאלות באמצע, מדגיש את השכבות ההיסטוריות, ולא פעם מתעקש על תהליכים לא פרקטים בעליל.

״הדוגמה הכי טובה שאני יכול להציע היא הרצפה במפעל. כשהחברים נכנסו למבנה הם חשפו את רצפת האבן הירושלמית המקורית, אבל גם השאירו חלקים משכבת הבטון והפי.וי.סי שהתווסף אליו בשלב מאוחר יותר. בעבור אנשי מקצוע השימור אולי מדובר בחטא, אבל אני מעדיף באופן אישי את ההסבר של איתמר המרמן, אמן וחבר בקבוצת בית ריק, ש׳ככה הרצפה מספרת את ההיסטוריה של המבנה׳. הגישה הזאת לוקחת בחזרה את השימור למקום עממי ומתירה בו מרחב לפרשנות; וזה נכון, וזה צודק. שימור לא צריך להיות צעצוע ששייך בלעדית לאריסטוקרטיה״.

גילי לוי. צילום: תומר זמורה

פולקלור עירוני

המפעל חגג לאחרונה שנה, עובדה מרשימה בהתייחס לרעיון הארעיות המלווה את הגרעין שהקים אותו, ועוד יותר מרשימה בכך שהבית שהיה ריק וכעת הוא כה מלא, עדיין מושך אליו מבקרים, יוצרים, שותפים ועוברי אורח, ומכיל בתוכו אירועים, סדנאות, תערוכות, יצירה מגוונת והיד עוד נטויה. שיתוף הפעולה עם החברה העירונית עדן, ״הממסד״ בכבודו ובעצמו, מאפשר את הפעילות הסדירה במקום, שהחלה לאחר ש״האירועים המחתרתיים בכל מבנה שפלשנו אליו, זכו לביקור של אלפי תושבים מכל הגילאים״, אומר לוי. ״היה ברור שנולד כאן פולקלור עירוני ואני חושב שאלה הדברים שהניחו את היסודות לאימוץ הממסדי של הקבוצה, ומשם הדרך לפרויקט המפעל הייתה סלולה״.

מה המטרה של המפעל? האם יש חזון, הישגים שאתם רוצים לגעת בהם, אמירה שחשוב לכם לומר?

״זו שאלה שמאוד קשה לענות עליה בלי לצאת ׳מלכת יופי׳, אבל הנה רשימת הקלישאות שעדיין מניעה אותנו בבוקר – אנחנו רוצים שלום, לא בפלקט. שלום בין אנשים לבין עצמם, בינם לבין חבריהם, בינם לבין השבט שלהם ובינם לבין השבטים האחרים שמקיפים אותם. אנחנו רוצים שהמפעל יהיה נווה מדבר מהשיח המעייף והאלים של צרכנות, פילוג והפחדה. אנחנו רוצים שאנשים ידעו לרגע קטן שהם לא לבד בעולם הזה ושיצירה ותרבות הן לא איזה קשקוש מתנשא כמו שמיתגו אותן. אלה הדברים הכי עממיים שיש ומי שטוען אחרת טועה ומטעה״.

זה הפרויקט הראשון של קבוצת בית ריק שנשאר עומד על תילו במשך זמן כה רב. איך אתה מסביר את זה?

״התשובה מתחלקת כאן לשתיים. זה ככל הנראה כבר לא פרויקט של בית ריק: אין מחלוקת שמדובר בפרויקט שנולד מתוך הקבוצה, אבל ברגע שהפרויקט הזה החליט שהוא מנסה למתוח את גבולות הארעיות, הוא הפך לפרויקט חדש – ממזר. והרכב האנשים שמפעילים את הפרויקט השתנה.

״מצד שני אפשר להתייחס להתבגרות הטבעית של אנשים. אפשר להגיד שבתחילת הדרך, כמה מחברי הקבוצה היו סטודנטים רווקים שעוד ׳מחפשים את עצמם׳. בגלגול הנוכחי החיים של אנשים כאן השתנו ויש ילדים שמסתובבים להם בין הרגליים. במצב הדברים הזה, במודע או שלא, החיים הופכים לריצה למרחקים ארוכים״.

רצפת הקפיטריה. שכבות ספריי בעיצוב של דבורה פישר. צילום: ילנה קווטני
האמנית הקטלאנית כריסטינה דחואן וציור הקיר בתהליך. צילום: יח״צ

הקהל שמגיע למפעל מגוון ביותר ובכל זאת, האם יש קהל מסוים שחשוב לכם שיגיע יותר? כזה שאתם רוצים להשפיע עליו?

״בהחלט. זו שאלה קלה: אנחנו רוצים שהקהל שיגיע יהיה כמה שיותר מעורב, לא מעניין אותנו לעשות פעילות לקליקה. כשהקהל שלך כולו מגיע מטווח גילאים ספציפי ומרקע תרבותי ספציפי, העסק גמור. קחי לדוגמה את פאב הסירה. זה אמנם ׳רק פאב׳, אבל זה עסק שקהל הלקוחות שלו מכיל תושבים ממזרח העיר, סטודנטים היפסטרים, ירושלמים מבוגרים, משוררים שיכורים, מוזיקאים מתוסבכים, משפחות עם ילדים בשעות הצהריים, תיירים, חרדים, דתיים לאומיים, חבר׳ה מהשכונות ולמעשה כל עמוד בקטלוג. וזה מרתק, כי אנשים הם בתכל׳ס הרבה יותר מורכבים מהמצגת השטוחה שהקטלוג מנסה לצייר. עמוק בפנים כולנו רוצים להרים את הראש ולקלוט שאנחנו לא בקנזס יותר״.

אתם מקבלים גב כלכלי מהחברה העירונית ״עדן״, האם לדעתך זה מגביל בצורה כלשהי או שההפך הוא הנכון – וזה דווקא משחרר אויר לנשימה? ובכלל, מה היחס שלכם לשת״פ עם גוף ממסדי?

״המפעל נתמך על ידי חברת עדן בסכום של 360 אלף ש״ח בשנה בנוסף להקצאת המבנה, ומעולם לא הייתה התערבות אמנותית בתכנים של המפעל. בכלל, לא ברור מאליו שבגוף עירוני יושבים אנשים שמוכנים ללכת לתהליכי עומק כאלה. ברור שהכי קל לעשות אירועים פומפוזים, לשחרר את הפוטו־אופ המיוחל של אלפי אנשים ברחוב ולסגור עניין. בעדן יש אנשים קשובים שנותנים עצות טובות ומבחינתנו מדובר בשותפי אמת לדרך.

״לשאלת ההתמסדות, אנחנו פחות היסטריים בנושא. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, כרגע יש לזה תשתית, התעניינות ונכונות ממסדית. ייתכן ויום יבוא וזה ישתנה וכבר לא יהיה. ביום הזה נגיד תודה על מה שהיה ולא נתעקש על מה שאין. בעולם האמנות מתקיים שיח כבד בנושא ׳התמסדות׳ ולדעתי מדובר בשיח מיותר. יצירה טובה נוצרת בתנאים ספציפיים בחלון הזדמנויות חמקמק. זה יכול לקרות בממסד ובלב המיינסטרים כמו ההצגות של חנוך לוין, ובאותה מידה זה יכול לקרות בשיטת גרילה כמו ההתאגדות החברתית סביב הרייבים המחתרתיים של 100 מטר.

״מהצד השני של המתרס, צריך לזכור שגם בשיטת הגרילה וגם תחת החיבוק האוהב של הממסד נוצרו כמויות נכבדות של ג׳אנק, רק שבמחתרת יש איזו הילה מסוכנת של מגניבות, כי היא מסיתה את תשומת הלב מאיכות הדבר״.

עולה הרבה בתשובותייך, ובכלל סביב קבוצת ׳בית ריק׳, מונחים ותודעה כלפי זמן. מלבד הברור מאליו, מה לדעתך זמני במפעל, ומה בכל זאת קבוע?

״רק זמן יגיד״.

ובכל זאת?

״סדנאות מתחלפות כל כמה חודשים, אירועים עולים באופן חד פעמי, אפילו האמנות על הקירות יכולה להשתנות, להימחק. הכל דינמי. מהצד השני צצים פרויקטים ארוכי טווח כגון קואופרטיב אמנים וייסוד של חנות אמנות. עם זאת, יש שני ערכים שאני דבק בהם ומייחל שישארו מהארעיות של בית ריק. הראשון הוא היעדר חרדת הקודש: כל דבר שנבנה עשוי להיהרס וזה בסדר. זה טבע העולם – הכל בר חלוף. לא פעם זה מאפשר לאמנים פלסטיים להרשות לעצמם דברים שאולי לא היו עוברים בסיטואציה רגילה. יש משהו יפה באמנות קצת פרומה שמטשטשת את הגבול בין הסקיצה לתוצר הסופי.

הדבר השני הוא ניצול מקסימלי של הזמן. כשהחול בשעון אוזל, השאלה שתמיד מתנוססת מעל הכל היא איך מנצלים את הזמן בצורה המשמעותית ביותר. זו שאלה שהולכת ונשחקת לא פעם במוסדות תרבות ותיקים, ודווקא השבריריות והאי וודאות הפכו להיות מנוע מרכזי בפעילות שלנו. במילים אחרות, אני מאחל לכולנו להמשיך להסתובב כאן עם עיניים אדומות מעייפות ורעידות קלות בידיים מצריכה מוגזמת של קפה. עדיף שאנשים שמפעילים מרכזי תרבות לא יהיו נינוחים״.

חמישי בחצות: ועדת קישוט ספונטנית. צילום: ילנה קווטני
ציור חציבה בטיח של פול טיילור. צילום: ילנה קווטני

איך המפעל משפיע על העיר, על ירושלים?

״רק האנשים שחיים בעיר יכולים לענות על השאלה הזו״.

אתה תושב העיר. מנקודת מבטך, ומהתגובות שאתה מקבל, מה המפעל שינה בסביבתו?

״תמיד יהיה מעניין יותר לשמוע אנשים בלתי תלויים עונים על השאלה הזו ולאו דווקא את הנחתום שמעיד על עיסתו. אבל בכל זאת, אם אני צריך לשים את האצבע על משהו, הייתי אומר שהיה חסר בלב ירושלים מרכז תרבות נגיש; מקום שלא צריך לחשוב פעמיים לפני שהולכים אליו. אפשר לקפוץ לקרוא כאן ספר, להביא את הילדים ביום שישחקו בחצר או לבוא לבירה בערב. אפשר להתעמק ביצירה, אפשר לפרוש לצד ולפטפט, אפשר להציע לנו רעיונות במסדרון ואפשר גם לבקש להשאיל את המברגה לשעה כי בדיוק עוברים דירה וצריך לפרק ארון.

הקלילות הזאת הייתה חסרה לי במרכזי תרבות, שלרוב אתה הולך אליהם רק כשקנית כרטיס לאירוע מסויים ושם נגמר הקשר שלך עם המקום. שלא תביני לא נכון, זה פורמט שגם יכול להיות טוב, אבל קהילה אמנותית ששואפת להתפתח צריכה פרקטיקה יומיומית ומפגש עם ספקטרום רחב של קהל ורעיונות והמפעל נוגע בזה״.

מה התכניות לעתיד?

להמשיך לפתח את הרעיון של מרכז תרבות ובית פתוח ליצירה, שקם בבוקר, וחי ונושם את הסביבה. יש לנו במגירה משהו כמו 325 תכניות שהיינו רוצים להוציא לפועל, ואמן שנצליח לבסס את המפעל כבית קבוע לרכבת ההרים הזאת״.

The post המפעל: בית ריק מלא בלב ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.


Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:





Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: