״פאקינג צרחתי באמצע מנהטן״. איך הגיע מאיר שביט למכור ב־Saks

״ירדתי למטה אחרי הפגישה, יצאתי לרחוב ופאקינג צרחתי באמצע מנהטן״ – כך מספר מאיר שביט, המעצב שעומד מאחורי מותג חולצות הטי והג׳קטים 36Pixcell, איך הגיב אחרי שהקניין של Saks Fifth Avenue חתם על הזמנת הקולקציה הראשונה שלו, לפני כשלוש שנים. ״אתה צריך להבין״, הוא מדגיש את חשיבות האירוע, ״Saks היה הלקוח הראשון שלי. אתה לא יודע את רמת הכוח של האנשים האלה״.

הרומן עם הכלבו הניו יורקי המפורסם, שמוכר את הנחשקים שבמעצבים הבין־לאומיים, סלל, כצפוי, את הדרך לעוד. המותג של שביט, 36Pixcells, שמנוהל מלוס אנג׳לס, הוא אמנם עדיין מותג קטן וצעיר, אך כבר אוחז בחנות מקוונת ונמכר ב־35 בוטיקים ובתי כלבו ברחבי העולם. חולצות הטי שלו, לרוב שחורות וכוללות מוטיב גרפי בולט, אף תועדו בפריים־טיים על השחקן רוברט דאוני ג׳וניור או על DJ מרטין גריקס, אחד הנציגים הבולטים של דור ה־Z, עם 13.3 מיליון עוקבים באינסטגרם. ״סלבס הם מאוד חשובים״, מציין שביט, שבימים אלה נמצא בביקור בארץ, בנוגע לטיפוח מערך היחסים עם ידוענים בכל הקשור לגדילת העסק.

לעבוד עם אנשים יפים

ללא השכלה פורמלית בעיצוב אופנה, שביט הגיע אל תהליך הקמת מותג בדרך עקיפה למדי, ולאחר תקופת חיפוש ארוכה יחסית. ההתחלה לא הייתה פשוטה. שביט (35) גדל ברחובות, ואחרי הצבא החליט להתמקד בצילום בכלל ובצילום אופנה בפרט. הדרך לתחוב רגל בדלת הייתה כמובן להתחיל מלמטה, ובשנת 2002 הוא החל לשמש כאסיסטנט לצלם מנחם עוז. ״רציתי להיכנס לעולם האופנה״, הוא מספר. ״רציתי לעבוד עם אנשים יפים, עם תאורה, עם טכניקה״.

לאחר שנתיים התשוקה לצילום גברה, אך הוא החליט על שינוי רדיקלי ועבר להתגורר בארצות הברית. בתחילה התוכנית לא הייתה לחלוטין מגובשת, ויותר הזכירה אמן שמחפש את דרכו בתעשייה סבוכה. ״טסתי עם אחי לניו ג׳רזי ומשם ללוס אנג׳לס. פגשתי שם משפחה וחברים, ובהתחלה התגוררתי אצלם. גרתי 10 חודשים בוואלי, ואז חזרתי לארץ. אבל כאן הרגשתי שלא מיציתי את LA, וב־2005 חזרתי לשם. בהתחלה עבדתי במחסנים של חברת טלפונים סלולריים. עבדתי קשה. ממש קשה. הצילום נותר תחביב לסופי שבוע או לשעות שאחרי העבודה. הייתי יוצא מהעבודה בערב, נוסע לבית קפה ועובד שעות על הפוטושופ״.

סיפורו של שביט רומז על מלכוד 22 – הצורך להתפתח מבחינה אמנותית נתקל כמובן בצורך הטבעי לעבוד ובקושי לקבל דריסת רגל בתעשייה צפופה ומנוכרת כמו זו האמריקאית. השינוי – כפי שקורה לעתים בקרב מהגרים – התרחש הודות לקשר הישראלי. ״נעשיתי חבר של מעצב השיער יוקי שרוני. הוא נמצא בלוס אנג׳לס כבר 30 שנים והוא מקושר לאנשים הנכונים. הוא זה שערבב אותי. הוא נתן לי צ׳אנס לצלם, וקישר אותי לחברת בגדים מקומית, שצילמתי בשבילה קמפיין״. מכאן הדרך הייתה קצרה להכרות עם רונן יחזקאל, מחצית מהצמד שעומד מאחורי המותג הניו יורקי לגברים ״פארק אנד רונן״. ״צילמתי עבורם קמפיינים ושלטי חוצות. החברות הזו אתם היא שהבהירה שלי מה זו אופנה. רונן היה זה שאמר לי ׳אתה לא מנצל את הפוטנציאל שלך. תעזוב את מקום העבודה שלך׳״.

אף אחד לא אומר לך כמה זה קשה

הזמנים היו ימי סוף העשור הראשון של המאה ה־21 ושביט לקח את העצה ברצינות והחליט לבדוק את המים העמוקים. בעזרת קשרים נוספים שטיפח, ולאחר שכבר החליט להשתקע בלוס אנג׳לס, עזב את העבודה הקבועה וניסה להעמיק את דריסת הרגל שלו בתעשיית הצילום המקומית. אלא שכפי שרבים אחרים בתעשייה הבחינו, גם הוא שם לב מהר מאוד כי תעשיית צילום האופנה עוברת שינוי רדיקלי, בעקבות כניסת אינסטגרם, שהכניס שחקנים רבים נוספים אל התחום ופרץ את הגבול בין צילום מקצועי לצילום חובבני. ״זה גרם לי לחשוב מה אני יכול לעשות״, הוא מספר. ״תמיד אהבתי חולצות טי, אז אמרתי – בוא נעשה טישרטים״.

על הנייר הרעיון היה פשוט – ליצור חולצות טי שמשלבות דימויים מופשטים שמקורם בצילומים שעברו מניפולציות דיגיטליות. המציאות כמובן הייתה קצת שונה. ״בזמנו לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה״, הוא אומר ופורץ בצחוק, כשהוא מחזיק מספר דגמים מתוך קולקציית החורף החדשה. ״לפני חמש שנים הייתי בלי שום ניסיון. בהתחלה הייתי נוסע מהוליווד, שם אני גר, לדאון טאון לוס אנג׳לס וקונה חולצות מוכנות בשביל להדפיס עליהן. אבל רציתי משהו יותר טוב. העסיקה אותי השאלה ׳איך אתה מביא את עצמך לזה שזו תהיה הטי שירט שלך?׳.

״אף אחד לא אומר לך כמה זה קשה לעשות חולצת טי״, הוא אומר נחרצות. ״קניתי בד, תפרתי 200 חולצות והכל נזרק לפח. למה, אתה שואל? כי הן היו מלאות בטעויות. אבל למדתי. במקביל התחלתי לחשוב על שם מתאים. רציתי משהו שיקשר בין צילום ואופנה, כי כל הקטע הוא לשלב הדפסים מפוקסלים על הבגד. קניתי חמישה דומיינים עם שמות שונים, ובסוף הוחלט על 36Pixcell, מושג שבעולם הצילום סימן רזולוציה גבוהה. לקח לי הרבה מאוד זמן להביא את המוצר לרמה של השם״.

הקשר הראשון עם Saks נוצר כאשר הציג את הקולקציה הראשונה של 36Pixcell ביריד אופנה לקניינים בלאס וגאס. ״מישהי שאני לא מכיר הגיעה לתא שהצגתי בו את הדגמים ושאלה ׳מי זה מאיר?׳. אחרי שהצגתי את עצמי היא אמרה שהיא הולכת לקרוא לצוות שלה. הגיעה קבוצה של שישה אנשים מטעם Saks – חמש בנות ובן אחד. השלב הבא היה להגיע לפגישה בניו יורק״.

היום הקולקציה נמצאת במקום אחר לגמרי, ומאחורי המותג גם עומד משקיע שקט. השחור של החולצות, הצבע השולט בקולקציה, הוא עמוק מאוד (״הייתי חייב להגיע לשחור־שחור״), הגזרה שוכללה והבדים עבים יחסית, מה שנותן לעיצוב הסופי יציבות. ההדפסים, ספק רובוטיים וספק שבטיים ומאוד ספציפיים, הם למעשה תמונות מרוטשות ומהונדסות של בניינים שצילם בלוס אנגל׳ס, ניו יורק ותל אביב (״מה שרוברט דאוני ג׳וניור לובש זה מגדל האופרה בתל אביב״), כשכל חולצה מגיעה עם כרטיס המפרט את מקור הצילום. גם מגוון העיצובים התרחב וכולל גם חולצות מכופתרות וז׳קטים קלים. סאקס, אגב, זכו לשורה של עיצובים במהדורה מוגבלת, וביניהם ז׳קט דו־צדדי שעל בטנתו היפה מודפס עיבוד ממוחשב של צילום הבניין המיתולוגי של הכלבו במנהטן.

שביט אמנם מסרב להסגיר פרטים נוספים לגבי עתיד המותג מלבד העובדה כי הוא ימשיך להתמקד בפיתוח חלקים עליונים והתאמת חלקים גדולים יותר של הקולקציה לנשים. עם זאת, הוא רומז כי שיתופי פעולה שונים, כולל אחד בארץ ואחד בחו״ל, עשויים לעמוד על הפרק. ״אני מאמין שאם מגלים משהו לפני שהוא קורה, זה הורס אותו. אז כולנו צריכים לחכות בסבלנות״.

The post ״פאקינג צרחתי באמצע מנהטן״. איך הגיע מאיר שביט למכור ב־Saks appeared first on מגזין פורטפוליו.