Yuval:
הי יעל, בוקר טוב, מה שלומך?
Yael:
בסדר גמור. תמיד קצת נרגשת בראיונות אבל שומרת על קור רוח:)
Yuval:
אז קודם כל אני רוצה להגיד שמאוד שימחה אותי ההחלטה שלכם להוציא לאור מחדש את יונה ונץ. שימחה אותי אף יותר התוצאה הסופית המודפסת והכרוכה שמציגה במגזרות הנייר איך הנץ הופך ליונה, הטנק לטרקטור, המטוסים לפרפרים והמשחטות למפרסיות
Yael:
כיף לשמוע
Yuval:
ספרי קצת על ההחלטה: איך זה קרה?
Yael:
האמת היא שלא הייתה לי התלבטות: ברגע שראיתי אצל פנינה קור את מגזרות הניר ידעתי שהספר הזה צריך לצאת לאור. הספר הזה עבר הרבה גלגולים: פאול קור יצר אותו לראשונה במגזרות ניר, בתקופה שהוא הושפע ממאטיס, אבל הוא לא הוציא אותו לאור. כעבור 20 שנה הוא יצר אותו שוב, באקוורל, והספר ראה אור תחת השם ״סיפור הנץ״. כשחשבנו לחדש אותו, פנינה קור שלפה פתאום את האיורים הישנים, ופשוט ידעתי שזה זה. זאת טכניקה שהיא מעבר לזמן, היא לא מתיישנת: זה הכוח של המגזרות, זאת פשטות שהיא מעבר לזמן
Yuval:
למה חשבתם לחדש אותו?
Yael:
כי מעבר לאסתטיקה ולשעשוע הוויזואלי, שפאול קור באמת היה אלוף בהם, יש פה נגיעה בנושא שלא נוגעים בו כמעט בכלל בספרות ילדים. ודווקא בפשטות שלו יש לדעתי הרבה כוח. יש מלחמה, יש שלום, יש יונים ויש ניצים, וצריך לדבר על הדברים האלה, לא לנמנם. כי זה בוער
Yuval:
כלומר, מה שאת אומרת זה שבמקרה הזה הרלוונטיות היא גם בטכניקה שלא מתיישנת, וגם בנושאים שלצערינו לא מתיישנים
Yael:
בדיוק. אני חושבת שיש בספר הזה הזמנה לדיאלוג, ודווקא בגלל שזאת הזמנה פשוטה וישירה, יש בה חן, וכוח, ואולי גם הזדמנות להגיע לקהל רחב יותר
Yuval:
ובחזרה לטכניקה: אני מסכים שזו טכניקה שיש בה משהו מעבר לזמן, ובכל זאת, זה לא ברור מאליו. לא כל מה שנעשה לפני כמה עשרות שנים מצליח להישאר רלוונטי. מנקודת המבט שלך, מה היה בעבודה שלו שמחזיק מעמד, שמצליח להיראות עכשווי?
Yael:
לפאול קור, בגלל שהוא היה גם מאייר וגם מעצב וגם סופר, היתה היכולת להגיד מעט ומדויק, ולהשלים באיור בדיוק את מה שהמילים צריכות. זה משהו שמאפיין יוצרים שהם גם וגם. גם לרינת הופר, לדוגמה, יש את היכולת הזאת, וזה מה שהופך את הספרים שלה לכל כך אהובים. אני יכולה באמת לחשוב על כמה וכמה יוצרים של ספרי ילדים בעולם, שהספרים שלהם מאוד דומים בחוויה שהם מעניקים: כריס הוטון האירי, לדוגמה, שגם הוא סופר ומאייר ומעצב; פיטר בראון האמריקאי; וגם ותיקים יותר כמו דיוויד מקי ואריק קרל. יש תמיד משהו פראי וישיר ביוצרים האלה, אולי בגלל שהם התחילו בציור ולא במילה
Yuval:
אני יכול להגיד שאני מסכים מהצד שלי, שמכיר יותר את הכרזות שהוא יצר
Yael:
ואגב, איור באמצעות מגזרות נייר לא פס מן העולם. כשהייתי ביריד ספרי הילדים בבולוניה ראיתי לא מעט יוצרים צעירים שעובדים דומה – אם ממש במגזרות אמיתיות, או במשהו שמדמה את זה במחשב; אמנים מפורטוגל, ממזרח אירופה. בכלל אני חושבת שיש מגמה של חזרה לפשטות.
והעובדה שהוא היה מעצב מאוד השפיעה על העל־זמניות של העבודות שלו. הוא הבין בדפוס, בהפקת דפוס, והספרים שלו תמיד היו מתוכננים בקפידה. הוא היה מכין דמי ועוד דמי לספרים שלו (הוא קרא לזה ״ספר תינוק״) ובזכות זה הוא הצליח לעשות ספרים שבתקופה שלו נחשבו מאוד חדשניים
Yuval:
מה שמוביל בדיוק לשאלה הבאה: פנינה קור הציגה את המגזרות, ואז? איך מתקדמים?
Yael:
המגזרות היו יפהפיות והיה לי ברור שאני רוצה אותן ולא את ציורי האקוורל, שנראו מיושנים למרות שנעשו כאמור מאוחר יותר. הבעיה היתה שחלק מהניירות נשרו עם השנים, ופה ושם היה צריך להשלים, ולכן חיפשתי מישהו שיוכל להיכנס לראש ולהשתחל ליד של פאול קור, ולהשלים את החסר ביראת קודש אבל גם עם תעוזה.
ולכן פניתי למאיה שלייפר. עבדנו יחד על ספר שירים של ספורטה, עם איורים של נחום גוטמן, וגם שם היא עשתה עבודה נהדרת; גם עדינה וגם עם נוכחות. והיא הצליחה לעשות את זה גם עם האיורים של פאול קור
Yuval:
אמרת להשלים את החסר ביראת קודש אבל גם עם תעוזה. את יראת הקודש אני מבין, אבל למה תעוזה?
Yael:
כי בשביל להיכנס לנעליים של יוצר אחר צריך תעוזה, לא כל אחד מוכן לעשות את זה. ולפעמים יראת הקודש משתקת, ואז לא עושים את מה שצריך. פה היה חשוב לעשות השלמות, כי אם לא היינו עושים הספר היה יוצא פחות טוב. חסר. ואז מה עשינו? טביעת אצבע זה משהו מאוד חמקמק בחידוש…
Yuval:
זה נכון… אגב, אני פתאום קולט, שלא אמרנו שום דבר על הטקסט, רק משהו כללי. את יכולה להגיד כמה מילים על הטקסט, על הסיפור?
Yael:
זה מצחיק, כי השינוי היחיד שעשיתי בסיפור הוא מאוד קטנטן, ממש ברמת הפיסוק, ובכל זאת הוא משמעותי. הספר שראה אור אחרי מלחמת לבנון מסתיים במשפט ״נץ יונה, יונה ונץ – זה סיפור שאין לו קץ.״
את הנקודה בסוף המשפט החלפתי לסימן שאלה. לא עשיתי את זה על דעת עצמי, ולא במנותק מהסיפור עצמו ומהדברים ששמעתי על פאול קור. הסיפור מעלה את השאלה האם אפשר להשתנות: ״היהפוך כושי עורו״ וכו׳. ולכן חשבתי שהוא צריך להישאר עם השאלה, לפתוח דיאלוג, ולא להסתיים עם קביעה כל כך קשה
Yuval:
וואלה. מעניין
Yael:
ושוב – השינוי נעשה מתוך מה שהספר רצה לומר לדעתי. יש שנאה, יש רוע, זה ברור. אבל הדברים יכולים להיראות אחרת
Yuval:
וכל זה מוגש לילדים. עד כמה זה חריג מספרי הילדים שיוצאים בארץ ובעולם?
Yael:
אני חושבת שבארץ מאוד נזהרים מלגעת בדברים, כי הכול כל כך טעון. ותמיד גם יש את החשש מהבנליות, ואז בעצם לא עושים כלום. מחכים שזה יעבור… אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נתקלתי בטקסט פוליטי לילדים. אני מקבלת עשרות כתבי יד בשבוע, ואף אחד לא מדבר על הדברים האלה, ובספר של פאול קור יש אוניות קרב וחיילים וטנקים וכאלה שמחרחרים ריב לעומת שוחרי שלום.
אני חושבת שהכוח של הספר נמצא דווקא בבנליות שלו. המטמורפוזה מוצגת באופן פשוט, לא מתחכם. יש חזרתיות שילדים אוהבים, יש שינוי שתמיד מפתיע, שעשוע, חריזה הבסיסית – זה עובד. זה נגיש. ואם זה יצליח להגיע לילדים ולעורר את המחשבה והדיבור – אז עשינו משהו
Yuval:
הלוואי
Yael:
הלוואי
Yuval:
מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Yael:
אמן?
Yuval:
אמן!
The post הנץ הופך ליונה, הטנק לטרקטור והמטוס לפרפר appeared first on מגזין פורטפוליו.
