מה אנחנו רואים כשאנחנו מביטים למזרח? בעיניים מערביות, המזרח תמיד ייצג את האחר, כמסתורין או כאיום, ולא פעם שניהם. אך מה שאנו נוטים לייחס כמזרח, קרוב, תיכון או רחוק, לא בהכרח קיים, אומרים ענת ספרן, המנהלת האמנותית של שבוע העיצוב ירושלים וטל ארז, האוצר הראשי של שבוע העיצוב, שיתקיים בתאריכים 13-20.6 בבית הנסן בירושלים.

״אולי זה נשמע טריוויאלי, אבל הדבר החשוב ביותר להבין על המזרח הוא שהוא לא באמת קיים. כדור הארץ הוא עגול, ומה שאנו נוטים לחשוב עליו כמזרח, הוא סט של השלכות תרבותיות, כלכליות וגיאו־פוליטיות שמנוסחות בעיקר על ידי איפה שאתה נמצא. שבוע העיצוב ירושלים 2019 מנסה לפרק את הנחת היסוד המוקדמות הזאת, ולהדגיש את המקום החשוב שעיצוב לוקח בניסוחה ובמסמוסה״.

מעיר שהיא עצמה צומת בין הקטבים, שבוע העיצוב ירושלים 2019 – בניהולם של חן גזית ורן וולף, חברת רן וולף – יתמודד עם השאלה הרגישה של המזרח. הוא יעשה זאת לא על ידי הפניית המבט מזרחה מנקודת תצפית מערבית, ולא בהסתכלות אל עבר של חילופים תרבותיים ומאבקים פוליטיים. הוא לא יסתכל אל המזרח, אלא על ה״מזרח״ – כמונח, ככיוון, כנקודת ייחוס אבסולוטית וכסט של מערכות יחסיות שהוא מייצר ברחבי הגלובוס; כעתיד ולא כפולקלור. ככזה הוא ינסה, החל מהפרי־קונספציה וכלה באבסולוטי, לפרק את המונח דרך סדרה של תערוכות, פרויקטים, מיצגים ומיצבים, ותוכנית אירועים עשירה.

Alice Wong, Aryan Javaherian & Kobi Vogman: Identifying Orientalism

The New Old Vase

שבוע העיצוב הוא יוזמה של משרד ירושלים ומורשת ושל הרשות לפיתוח ירושלים, ומתקיים בתמיכת הקרן לירושלים. האירוע שמתקיים מ־2011 בניהול בית הנסן הוא אירוע השיא של מארג הפעילות השנתי ומהווה את פרויקט הדגל של בית הנסן. בשנת 2016 התרחב שבוע העיצוב לאירוע בין־לאומי המתפרס על שורת אתרים בירושלים ומכיל ערב רב של אירועים, מופעים ותערוכות עיצוב מקומיות ובין־לאומיות.

מדי שנה שבוע העיצוב מתמקד בתמה מרכזית שבוחנת סיטואציות ירושלמיות וישראליות ייחודיות בעלות רלבנטיות בין־לאומית, מתוך מחשבה כי הנוף התרבותי הייחודי בישראל הופך אותה למעין מעבדה חיה של נושאים גלובליים בוערים, ומתוך אמונה כי על עיצוב להגיב לנושאים אלו.

השנה יתמקם שבוע העיצוב במבני בית הנסן השונים ובטראסות הגן, תוך שינוי לא רק של התכנים שהבניין מכיל, אלא גם של הבניין עצמו, דרך מיצב ענק של משרד HQ אדריכלים, שיתפקד כתותב על המבנה ו״יחצה״ אותו לשניים, וישנה את הנראות, התנועה, ההתמצאות בו, וגם ייצר חללים חדשים וייחודיים.

״90 מעלות״ הינה מערכת פיגומים אלכסונית העולה ממערב למזרח ומייצרת מרפסת תצפית חדשה מעל גג בית הנסן, שצופה למזרח. הגישה לבניין תעשה דרך גרם המדרגות האלכסוני בחזית הבניין והכניסה אליו תתאפשר דרך פתחים חדשים ומפתיעים. המבנה ממשיך בפטיו עם גרם מדרגות המוביל גם הוא לטרסת התצפית.

90 מעלות, HQ אדריכלים

ח״כ זאב אלקין, שר להגנת הסביבה, לירושלים ומורשת: ״שבוע העיצוב ירושלים הינו חלק משמעותי בלתי נפרד ממגוון הפעולות שהמשרד מקיים בירושלים במטרה לחזק את העיר ולמקמה על מפת החדשנות והעיצוב הבין־לאומיים. מדובר באירוע מרכזי בעבור קהילת העיצוב המקומית שמושך אליו מעצבים מכל העולם להציג את עבודותיהם באווירה המיוחדת שאפשר למצוא רק בירושלים״.

רן וולף, מנהל שבוע העיצוב: ״זו השנה התשיעית שבה אנו מקיימים את שבוע העיצוב בבית הנסן. מרגש לראות כיצד אירוע שהחל כיוזמה מקומית הפך לאירוע בין־לאומי בעל השפעה רבה על עולם העיצוב. האירוע פתוח לציבור ללא עלות והקהל הרחב יכול לחוות את העיר ולהכירה דרך שיח אמנותי ייחודי ובלתי אמצעי״.

OSCILLATION, Candas Sisman

ערב הפתיחה

ערב הפתיחה של שבוע העיצוב יצוין במספר התרחשויות ומופעים. לצד חשיפת כלל התערוכות והמיצבים, יתקיימו ברחבי בית הנסן שלל התערבויות חיות: רקדנים, דיג׳יי וראפרים ירושלמים יופיעו בפביליון החדש שיוקם בחצר בית הנסן; חלל התערוכה Club All יהפוך למועדון לילה סיני בהשתתפות פרפורמרים, לייב סט מוזיקלי ובר; סלון אירוח וטיפוח יזמין לטיפולי ציפורניים, קעקועים, שיער ועוד על ידי קבוצת מעצבים ואמנים; בוגרים ומרצים מבצלאל יהפכו את הטראסות של בית הנסן ל״שוק זריחות״ ויפרשו את מרכולתם הפרפורמטיבית והקולינרית; פרפורמנס שבו אמנים יצרו דיאלוג אמנותי עם רחפן מצייר בזמן אמת ועוד.

כמו בכל שנה ערב הפתיחה יסתיים בהופעה בהפתעה. לצד הביקור בתערוכות ובמיצגים יוכלו המבקרים ליהנות במהלך שבוע העיצוב ממתחם אוכל ומשקאות מבית פיצה פלורה, מבית הקפה של משק עפאים, ובר הדיר ולבקר בחנות הפופ אפ לעיצוב ישראלי של אסופה.

דניאל זרחי, לילך שטיאט ודפנה קרון, ממזרח השמש

פרויקטים רב שנתיים

במסגרת התכנית הרב שנתית ״זירות עיצוב״ יוקם השנה הפביליון, הפועל כשעון שמש – ״ממזרח השמש״ – על ידי האדריכלים דניאל זרחי ולילך שטיאט ואמנית הפרפורמנס דפנה קרון, בחצר בית הנסן. המבנה הזמני שהוזמן ותוכנן במיוחד לחצר בית הנסן, יהיה חלל דינמי שמשתנה לאורך שעות היממה וימות השבוע. החלל יהווה נקודת מפגש ויתקיימו בו מדי יום אירועים, מיצגים, עבודות סאונד ווידאו הבוחנות ושוברות את התפיסה הדיכוטומית של מזרח מול מערב. בערב הפתיחה יופיעו דיג׳יי רמזי וראפרים ממזרח ירושלים: (Saz, Muzi Raps, Raed Bassam, Adnan Ahmad) ויערך מופע מחול של האמנים שירה אביתר ואביתר סעיד.

״מעבר למזרח״ – התערוכה המרכזית של שבוע העיצוב בבית הנסן שיאצרו של טל ארז וענת ספרן – תבחן את תנועות הרוחב המגדירות את השפעת המזרח על המערב ולהפך, כמו גם את מקומו של המזרח התיכון בציר זה ואת מעגליות כדור הארץ, דרך 25 פרויקטים חדשים וקיימים מהארץ ומהעולם. ביניהם, עבודת של מעצבים מטורקיה, מאנגליה, מבלגיה ועוד, כמו כן במסגרת שיתוף פעולה עם Design Art Tokyo יוצגו עבודות של שני מעצבים מיפן.

בנוסף יוצגו בתערוכה ארבעה פרויקטים חדשים במסגרת תכנית הצוותים הבין־לאומית, המתקיימת זו השנה השלישית והינה פרויקט דגל של שבוע העיצוב. תכנית הצוותים הבין־לאומית מחברת בין מעצבים מקומיים ובין־לאומיים, כשהשנה הצוותים הבין־לאומיים מגיעים מאוסטריה, אנגליה, ארצות הברית והולנד.

פרויקט השדכן, Shady Francis Majlaton & Aref Sayed. צילום: עודד אנטמן

במסגרת תכנית העסקים הקטנים השנתית תוצג מהדורה חדשה של פרויקט ״השדכן״ בהובלת דניאל נחמיאס וטארק נאסר וביוזמת שבוע העיצוב ירושלים. בשנתו השלישית יחבר הפרוייקט בין שמונה מעצבים צעירים ובעלי מלאכה וותיקים ממזרח ירושלים, חברון ובית לחם ליצירת פרויקטים חדשים לשבוע העיצוב. אדריכלית, מעצב תעשייתי, אמן, מעצב גרפי ומעצבת טקסטיל משתפים פעולה עם נפח זכוכית, רוקמות, בונה כלי נגינה עתיקים, מומחה לבמבוק ועוד.

תכנית ״זרקור מקומי״ ששמה כל שנה דגש על תופעה, דמות או תקופה מכריעה בתולדות העיצוב המקומי, תציג השנה את התערוכה ״גמלים פורחים באויר״ באוצרותם של גלעד רייך והדס זמר בן־ארי. בתערוכה, עליית הגג של בית הנסן תהפוך לחלל של מציאות היברידית שבו המזרח והמערב מפיקים אחד את השני ללא הרף. סמל ״הגמל המעופף״, שילוב מדומיין בפני עצמו, שעיצב אריה אלחנני בעבור ״יריד המזרח הקרוב״ שנוסד בתל אביב ב־1932, משמש כנקודת מוצא לתערוכה המתחקה אחר תהליך עיצוב המרחב החזותי המקומי לפני שהתקבע, דרך סדרה של עבודות אינטראקטיביות. במסגרת התערוכה יתקיים ערב עיון עם אקדמאים מתחום מחקר המזרח התיכון.

Zhijun wang, Carles Carabi & adidas, Tianzhuo Chen, Hyperbation – CLUB ALL

המזרח עולה לירושלים – מעצבים מהודו, טאיוואן, רומניה, יפן וסין

פרויקט INDIANAMA של סוכנות הקריאטיב ANIMAL מהודו, יציג סדרת פוסטרים אנימטיביים מרהיבים מאת 70 מעצבים שונים ממהדורת 2017 של הפרויקט, המציעים אלטרנטיבות לדימויי התיירות המיושנים של הודו.

מנהל שבוע העיצוב של טאיוואן, בן צ׳יו, יציג סדרת אובייקטים של עיצוב טאיוואני עכשווי הבודק את המתח בין המדינה המתועשת למסורת ארוכת שנים של קראפט, השואבת ממקורות שונים ורב תרבותיים הקיימים במדינה זה מאות שנים.

עורכי ומייסדי המגזין הרומני KAJET יציגו עבודת וידאו אינטראקטיבית הבוחנת את העבר והעתיד הדיסטופי והאוטופי של מזרח אירופה, דרך עריכה אינטנסיבית של חומרים קיימים מההיסטוריה וההווה של האזור.

Club All: הדס צוקר תציג מבט על תרבות סינית עכשווית, העוסקת בהיברידיות שבין מסורות סיניות עתיקות ותאוצה טכנולוגית וכלכלית דרך עבודותיהם של שלושה מעצבים סינים עכשוויים החוברים יחד לחלל אחד אינטנסיבי באווירת מועדון: Hyperbation ,Tianzhou chen ,Wang Zhijun.

שיתוף פעולה בין שבוע העיצוב ירושלים לסטודיו הקראיטיב מטוקיו FigLab. הסטודיו הוא מעבדת המחקר והחדשנות בתחום הפיתוח הוויזואלי של Amana – אחת מחברות התקשורת הגדולות ביפן. עבודות הסטודיו משלבות בין פרפורמנס, מוזיקה ועיצוב לטכנולוגיות חדישות כגון רובוטיקה, מסכי דיו דיגיטלי ועוד. בשבוע העיצוב ירושלים יוצג לראשונה פרויקט חדש שבו רחפן יצייר דימויים גרפיים שנוצרים בזמן אמת על ידי מעצבים ישראלים בעזרת טכנולוגיות מתקדמות לזיהוי תנועה. הפרויקט בסיוע משרד החוץ – שגרירות ישראל בטוקיו.

SATOYAMA – Yuri Himuro. צילום: Masahiro Muramatsu

רוני שוורץ, אי

שוק, מפה ובוטיק שווארמה

תור לזריחה – פרויקט ייחודי של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בהובלת האמן והמעצב גיא קניגשטיין. קבוצת בוגרים ובוגרות מכלל המחלקות בבצלאל הוזמנו להסתכל לשמש בעיניים ולמכור את הזריחה. היוצרים שישתתפו בפרויקט יפעלו ללכוד, לחקות ולהשהות את הזריחה כרעיון, חוויה, ריטואל, תהליך, טכנולוגיה, מוצר או מקום. ה״תערוכה״ תורכב מקבוצת עגלות/דוכנים פעילים, כשהיא שואבת השראה משווקי רחוב במזרח הקרוב/רחוק ופסטיבלים נודדים, ומכילה מנעד מייצג של היצירה באקדמיה עם דגש פרפורמטיבי.

Orientation – תערוכה של המעצבת רוני לוית, תציג תפיסות שונות לתיאור כדור הארץ כפי ששורטטו ע״י קרטוגרפיים או נבנו אוטומטית ע״י אלגוריתמים ממוחשבים, בשילוב של יצירות אמנות אישיות. כך היא מנסה לשרטט את דמותו של המושג הגיאוגרפי היחסי ״מזרח״ – החל מהמפות האימפריאליסטיות שהגדירו בעבור העולם המודרני את צורתו, ועד עיוותים ואג׳נדות רדיקליות בתצוגה החזותית של העולם על ארבעת רוחותיו. כל אלו ינסו לתת ביטוי למזרח בעולם שצורתו חמקמקה, בו מפות אינן רק מפות אלא כלי לביטוי אישי, להגדרת זהות ולמכירת רעיונות.

THIS IS FOR MY MOTHER – בהובלת סתיו פורגס, בוטיק ״שווארמה״ – סלון יופי שיתארחו בו מגוון אמנים, יוצרים ומומחים מדיסציפלינות שונות למפגש, שיח ופעולה שיעסקו כולם בחוויית האירוח והטיפוח. החלל יפעל לאורך כל השבוע, יעוצב על כל פרטיו על ידי אמנים ומעצבים אורחים ויזמין את הקהל לקחת חלק בעמדות טיפוח הציפורניים, במספרה, בשיחות הסלון, באירועי פרפורמנס ובמפגשים מפתיעים.

אמיר צובל ואיתי בלומנטל, החוט המקשר

(ا-ب) (א-ב) – עיצוב גרפי ערבי

סדרת הרצאות, סדנאות ומפגשים העוסקת בהבטים שונים של עיצוב גרפי בערבית, עברית ואנגלית. עיצוב תלת־שפתי הוא מקרה ייחודי למדינת ישראל שמהווה אתגר למעצבים ואנשי רוח המעוניינים להפיץ את משנתם בשלוש השפות. הסדרה מבקשת להעלות את מודעות הקהל המקצועי, כמו גם הקהל הרחב, לאתגרים העומדים בפני מעצבים, תוך ניהול שיח אודות דילמות עיצוביות, חברתיות ותרבותיות.

אוצר הסדרה, חנא קופטי, יחד עם המעצבים הפלסטינים נואל עראפת, חמודי ג׳נאם, סיקו טאטור ואורחים נוספים יערכו במהלך השבוע חמישה מפגשים ביניהם: הצגת המדריך המודפס ״עצות למעצב הישראלי״ המתמקד בשפה ובטיפוגרפיה ערבית, סקירה של כרזות פלסטיניות, עיצוב פלסטיני עכשווי שבין חיפה לרמאללה ועוד.

אקדמיות לעיצוב

מהי נקודת המפגש בין המזרח והמערב? היכן השניים מתנגשים וכיצד המפגש ביניהם, טעון או סימביוטי, מוליד היברידים חדשים? חמש אקדמיות מובילות לעיצוב בישראל מציגות מיצבים, עבודות סטודנטים ועבודות בוגרים שמנתחים ומפרקים את נקודות המפגש בין קצוות המולידים את החדש. אל חמישה חדרים זהים בגודלם הוזמנו מכון טכנולוגי חולון, בצלאל, שנקר, החוג לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה, המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה – להציע נקודות מבט עכשוויות של המוסדות שמכשירים את מעצבי העתיד.

אירועים נוספים בחללי שבוע העיצוב ובחצר הבר ה״דיר״

• במהלך ימי שישי ושבת יפעל ה״סלון של גאון״ שבו תזמין האוצרת גלית גאון מבחר מעצבים ואוצרים מהארץ ומהעולם לשיחות על עבודותיהם המוצגות באירוע.
• הקרנת סרטים ברחבת הבר ה״דיר״.
• ערב בשיתוף ״מדינת ירושלים״ – מגזין אינטרנט עצמאי שלוקח בעלות על הסיפור של ירושלים דרך המצאה מחדש של עיתונאות מקומית – הקרנת סרטים ושיח.
• סדנאות והצגות לילדים ולמשפחות של תיאטרון ״הקרון״.

עידן סידי וגל שריר, גנים פרטיים קטנים

פרויקטים נוספים

פרויקט ״החוט המקשר״, תוצר מחקר משותף בן שנה של המתמטיקאי איתי בלומנטל והמעצב אמיר צובל, מפנה זרקור לעבר עובדי בית הנסן הערבים ממזרח ירושלים וחיבורם למקום, דרך עבודת אמנות וקראפט המשלבת אלגוריתמיקה, פבריקציה דיגיטלית ומתודות מעולם ההאקינג והמייקינג.

גנים פרטיים קטנים – המעצבים גל שריר ועידן סידי – בתוך הגן הסגור של בית הנסן מסתתר לו גן נוסף, גן של סיפורים. 12 עמודים לבנים, שלא מסגירים במאום את תוכנם. כל אחד מהם הוא גן פרטי קטן, האוצר בתוכו סיפור של פרח ארץ ישראלי. לכל גן כזה, שער כניסה, שדרכו יכול רק אדם אחד להציץ, להיות המבקר היחיד בגן, ובה בעת, להישאר מחוצה לו.

צומח דומם – המעצבת שלי פרימן – מיצג של ערוגות פרחים מקיפולי נייר (אוריגמי) שחוברו לענפי עצים אמיתיים שנאספו במהלך שיטוטים במרחבים שונים, בטבע ובעיר. תהליך הכנת הפרחים כרוך בהשתקעות אובססיבית מדיטטיבית בפעולת הקיפול, מחייב ריכוז, שקט ומיומנות. את השקט, הריכוז והניתוק התודעתי המדיטטיבי הזה מבקשת העבודה להנחיל לצופים בה. ׳צומח דומם׳ מזמינה את הצופים לנתק את עצמם מן הקצב התזזיתי של חיי השגרה המערביים, המכוונים תמיד אל עבר מטרות עתידיות, ולהשתקע בהתבוננות בפרטי הפרטים של הפרחים והענפים.

Siri Zen Garden – בשנים האחרונות, הטכנולוגי והרוחני מתמזגים ומייצרים עולם חדש. מדיטציה באפליקציה הפכה בעולמנו לכלי ראוי ונפוץ והתורה של היוגה, עברה רדוקציה, והפכה לספורט. אם כך, מדוע סירי אינה יכולה להיות מורתנו הרוחנית? ״siri zen master״ של המעצבים ׳קבוצת ורבורג׳ הוא גן זן טכנולוגי המבקש להחזיר שאלות אלה חזרה אל המרחב, ותוהה על המתח, ואולי דווקא השילוב הטבעי, שבין הטכנולוגיה והרוח, בין הדימוי המשובש של המזרח וזה של המערב.

עודד בן יהודה

תערוכות לווין

המוזיאון לאמנות האיסלאם יארח את ״תיכון המזרח התיכון״, תערוכת היחיד של עודד בן יהודה. בעבודה זו, שנעשתה לאחר מחקר שערך בן יהודה בלימודי תואר שני בלונדון, שבו פירק וניתח את המונח ״מזרח תיכון״, הוא מבקש להסתכל על האפשרות לשנות את אותה מציאות, את הסטיגמות, את הקלישאות ואת דרך החשיבה המסורתית והמקובעת. באמצעות ביטול גבולותיה של מדינת ישראל ואיחודה עם שכנותיה הוא מקים מדינה חדשה – The Middle Middle East – שמנסה לנסח מחדש את המציאות שבה אויבים הופכים לשכנים, ושכנים הופכים לבני עמם.

גלריית ״המקלט״ תארח את האמן ז׳ק ז׳אנו בתערוכה ״נון. צדיק. מזרח״ (אוצרת: נעה לאה כהן). התערוכה מפתחת את נושא המזרח כדי לדון בנקודת הציון, מכמה נקודות מבט: כסימון קונקרטי, טכני ופיזי; כמקום שמסמן את המקום שאליו שואפים ללכת – כמטאפורה; ובלשון העברית הטעונה ברבדים – אפשר לדרוש את המושג עצמו כ״נון (חמישים) צדיקים״ ברובד המכיל אלמנטים קבליים. ז׳אנו, יוצא מרוקו, יוצר מתוך מוצרי המסורת המזרחיים ועיצובם, קונגלומרט של דימויים וייצוגים. מתוך מאגר נתונים ותיבת אוצרות זה הוא שואב השראה ליצירותיו ויוצר פרשנות בתוך עולם המסורת. וזהו הציר מרכזי בעבודתו – סמן, מסומן ומסמן.

ובית אליאנס יערוך ביום חמישי 13.6 מסע לילי תחת השם ״פְּרוֹטוֹ״: עשרות אמנים וקולקטיבים ממגוון תחומים חברו על מנת להפוך את כל שלושת הקומות של בית אליאנס למסע לילי מושלם אל עבר הזריחה; ליל שוטטות, מיצג אמנות, חאפלה עתידנית ומרחב הזיה. ניהול אמנותי: בולי דקל ויאיר מוס; הפקה: יעל ברמן.

שבוע העיצוב ירושלים בית הנסן – רחוב גדליהו אלון 14, ירושלים
שעות פעילות: ערב הפתיחה, 13.6 – 19:30-23:00; 14.6- 16:00-10:00; 15.6- 22:00-10:00; 20.6-16.6 – 22:00-16:00

The post שבוע העיצוב ירושלים 2019 // התכנית המלאה appeared first on מגזין פורטפוליו.

״גוף מחול מקום – מופע פוגש עיר״ הוא אירוע המחבר גוף רוקד ושר אל מקום ועיר – ירושלים, שהיא לא עיר אחת או מציאות אחת. כמו 70 השמות השונים שלהם זכתה העיר ירושלים, יש לה צדדים שונים, חלקם מנוגדים, ופנים רבות. הפרויקט חוזר לירושלים זו השנה השנייה ״להשתלט״ על מיקום מעניין והיסטורי בעיר. היצירות שנוצרו במהלכו נותנות ביטוי לירושלים, שבהווייתה, ולפעמים אף כנגד רצונה – היא פלורליסטית: שוכנים בה זה לצד זה הישן והחדש, האמונה והכפירה, היופי והכיעור, הרוע והחמלה, הקדושה והטומאה.

נטע פולברמכר. צילום: אלון זיכרמן

״גוף מחול מקום – מופע פוגש עיר״ הוא פרויקט רב־שנתי שיזמה והובילה המחלקה למחול של עיריית ירושלים, בשיתוף פעולה מרגש עם האקדמיה למוסיקה ולמחול. אני, לשמחתי, מנהלת אותו אמנותית זו השנה השנייה. השנה בחרנו לעבוד במרכז הספורט ההיסטורי של ימק״א (YMCA), שתוכנן על ידי אדריכל ארתור לומיס הרמון, ונחנך בשנות ה־30 של המאה הקודמת על ידי גנרל אלנבי. המרכז, ובו בריכת השחייה המיתולוגית, שהיתה הראשונה בישראל(!), ניצב כעת נטוש בעקבות המעבר למרכז ספורט חדש שנחנך בעיר לפני מספר שנים. היצירות שיוצגו בבכורה בפרויקט מגיבות למרווח שבין מה שהיה ומה שיהיה, בין מלא לריק, בין זיכרון לשכחה. במהלך המופעים הקהל ישוטט בין היצירות השונות ובין החללים השונים שבהם הן מתרחשות – בין בריכה ריקה, מלתחות עזובות, ועוד.

בעבורי הפרויקט מציע רבדים שונים ומשרת מספר מטרות: הפרויקט מגשר בין סטודנטים מצטיינים למחול ובין קהילת הכוריאוגרפים הירושלמית. תוך תהליך אינטנסיבי של מחקר, לימוד ויצירה, המחבר את הסטודנטים בשנתיים האחרונות ללימודיהם ליוצרים ולעיר, הפרויקט מייצר אופק תעסוקתי לבוגרי האקדמיה לאחר סיום לימודיהם. ברמה האישית, אותי גם מעניין ליצור מודל חדש לשיתופי פעולה אמנותיים ופדגוגיים בין מוסדות שונים, ולפתח סוג חדש של מופע במרחב הציבורי, שמבטא נכוחה מציאות מורכבת ורב־גונית מאין כמותה. לנגד עיניי אני רואה פרויקט המאפשר לקהל לחוות ולהתנסות בחוויה רב חושית, מאתגרת ומעוררת מחשבה.  

באמצעות הפרויקט הזה אנחנו בוחנים יחד את היכולת שלנו כבני אדם לראות מצב פוליטי, חברתי, לאומי ותרבותי כאחרים מכפי שהם נראים ומיוצגים לרוב בימים אלה. אנחנו מתרגלים בזמן אמת את היכולת שלנו לדמיין למלל ולארוג מציאות אחרת מתוך הנמצא והקיים. חשוב לי כאדם וכאמנית לייצר מרחב אפשרי למפגשים רב־תרבותיים שנראים לנו בלתי אפשריים – רגעי חיים שיש בהם פוטנציאל להניע שיח חדש בין בני אדם, שחולקים עיר אחת בעולם אחד.

מתוך המופע של סחר דאמוני. צילום: בן וייזר

גוף מחול מקום. צילום: דורון שכטר

שבע כוראוגרפיות מקצועיות מרקעים וסגנונות שונים הוזמנו ליצור עם ועל רקדני האנסמבל, תוך תהליך המתכתב ומתערב בעיר ירושלים ומתערבב בה. הפרויקטים היו תהליך של שנה שלמה, שכללה לימוד, מחקר ופיתוח של יצירות מקור, המבקשות להרחיב את הקשר בין תנועה, מקום וקהל, בחיפוש אחר שפות תיאטרליות רעננות. הפרויקט שואב השראה ומהדהד מונחים כמו ארכיאולוגיה, היסטורולוגיה וגיאו־פוליטיקה בהקשרה המיוחד של העיר ירושלים והנרטיבים השונים שהיא מציעה (או לא מציעה – שהרי גם להיעדר יש נוכחות עזה).

היוצרות שנבחרו על ידי הוועדה האמנותית הן מאיה ברינר, מעין גור, מיה יוגל, סחר דאמוני, שרון ולבסקי, שרון שגיא והיוצרת האמריקנית הנחשבת אן ליב יאנג. כל אחת מהיוצרות הנהדרות הללו מביאה לעבודתה עם הרקדניות קול אחר ושפה אחרת, אבל כולן שואבות השראה מההיסטוריה של החללים השונים שבהם נופיע, ומהמפגש ומשיתוף הפעולה עם הרקדניות עצמן. זהו תהליך מאתגר ומעשיר ברבדים רבים, והרקדניות והכוריאוגרפיות גדלות בתוך התהליך הזה כאמניות, כנשים, כאזרחיות מעורבות, ובכלל.

במסגרת הפרויקט הרקדניות יצרו קשרים מקצועיים שנמשכים גם לאחר סיומו. כך לדוגמה, לפני שנה הרקדנית הפלסטינית הנהדרת ראנד טהא נפגשה בתהליך יצירה עם הכוריאוגרף אלעד שכטר, וממשיכה השנה לאחר תום לימודיה לעבוד ולהופיע עם הלהקה שלו, ״קטמון״ – בסולו שהתחיל את דרכו בפרויקט גוף מחול מקום הראשון שהעלינו, בשנת 2018. ראנד מסיירת עם היצירה שנוצרה בפרויקט בקנדה ובאירופה. בעבורי, כמנהלת האמנותית של הפרויקט, זה פשוט מרגש לראות שגם לקשרים המקצועיים שנרקמים בין הרקדניות ליוצרים יש המשך לאחר סיומו של הפרויקט למרות אופיו החד פעמי ותלוי המקום, וגם לעבודות עצמן.

לפרויקט של שנת 2019 אני יוצאת בתקווה שאנסמבל המחול והפרויקט כולו יהוו מעבדה כוריאוגרפית מלאת חיים ועניין, שתסייע להפוך את ירושלים למרכז ליצירה כוריאוגרפית עכשווית – אחת המטרות המשמעותיות שהצבתי לעצמי לקחת בהן חלק בשנים האחרונות.

גוף – מחול – מקום: מופע פוגש עיר מרכז ימק״א ירושלים, רחוב המלך דוד 26 ירושלים
יום שני 27 במאי בשעות 19:00 / 21:00; יום שלישי 28 במאי בשעות 16:00 / 20:00; יום רביעי 29 במאי בשעות 19:00 / 21:00

צילום: בר ברמן

The post נטע פולברמכר // גוף מחול מקום appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

מאז שאני זוכר את עצמי ציירתי. תמיד ציירתי על מחברות, ספרים, בראשי, בדרך לבית הספר עם גיר על קירות הבתים. כמו כן, תמיד נדדתי: עם הוריי ולאחר מכן גם לבדי. מעברי מגורים בין שתי מדינות, צרפת וישראל, טמנו תחושה של אי־מקום (non place), של ״אוהל מועד״ תמידי. רק שכאן החלק הקדוש הוא האמנות.

גדלתי בעיר טולוז שבדרום מערב צרפת. זכור לי היום הראשון בבית ספר אליטיסטי צרפתי, בכיתה ד׳, לא מבין מילה, אך משום מה נהנה מכל רגע של גילוי, של אי הבנה, של תרבות חדשה לגמרי. בראייה לאחור, אותה הגירה בנתה את אישיותי הסתגלנית, יצירתית, בין־לאומית, פתוחה, אך בו בזמן גם לא מתפשרת. כשנשאלתי על מקצועי לעתיד, השבתי ללא היסוס: ״רופא״. כבר כילד רציתי לעשות טוב ולהציל את האנושות. והנה אני כאן, ״מרפא״ נפשות מבעד ליצירתם של אחרים.

שרון תובל. צילום: גיא יחיאלי

את שני התארים הראשונים שלי למדתי כדי לרצות את הוריי, תואר ראשון בטכניון בהנדסת תעשייה וניהול, תואר שני במנהל עסקים בבית ספר גבוה למסחר בפריז. את התואר השני שני שלי במדיניות ותיאוריה של האמנות, בצלאל, למדתי מתוך בחירה שלי ותחושה עמוקה של שייכות. במהלכו התחברו להם נחילי מימוש עצמי מהולים בתחומי עניין שפתחו בולעני ידע שסוחפים אותי עד היום.

מהיצירה עברתי ללימודי שימור והערכת אמנות למכירות פומביות, משם, יחד עם בן זוגי, המשכנו לרכוש ולאסוף אמנות. אך כל זה לא הספיק. בחודש יוני לפני עשור, לפני תערוכות הבוגרים, החלטתי להקים קבוצת אמנים צעירים, בוגרים טריים, ו״ללוות״ אותם במהלך השנתיים הראשונות לחייהם האמנותיים, חינם, ללא שום התחייבות מצידם. כך אצרתי את התערוכה הראשונה שלי בגלריה של בית הספר לאספנות ומכירות פומביות ״שורשים״ לשעבר בכיכר הבימה, תל אביב.

משם המשכתי באופן טבעי ואצרתי תערוכות בחללית בירקון 70, באמסטרדם, בלונדון, במכון לאמנות בבת ים יחד עם הילה כהן שניידרמן לתערוכה שלא אשכח, ״משחקים באש״ (בעקבות אסון הכרמל), ותוך שנתיים הזמינו אותי לאצור תערוכה לאמנים ישראלים צעירים ביריד ארט רוטרדם ושלוש תערוכות קטנות במוזיאון חיפה תחת מהלך אוצרותי של האוצרת רותי דירקטור.

התחנה האחרונה

עשייתי האוצרותית מחולקת לשני תחומים שאותם אני מיטיב להפריד. אני האוצר של רשת ישרוטל מזה שמונה שנים, ואני מרגיש שעדיין קשה בשדה האמנות המקומי המקובע, לחשוב על אוצרות מחקרית ״קלאסית״ בחללים לבנים יחד עם תערוכות נושא המוצגות בחללים ציבוריים של בתי מלון. בראייה לאחור אני חושב שאפשר להתרשם מהדרך שעשיתי יחד עם מנכ״ל הרשת, ליאור רביב.

בזכות פתיחותו לעולמות חדשים, הוא מאפשר לבנות במות תוכן חדשות המונגשות לקהל הרחב בישראל. דוגמה טובה לכך הן תוכניות הרזידנסי במלון יערות הכרמל (AFAR) והתוכנית החדשה במלון בראשית מצפה רמון (MARP). בשנה שעברה הוזמנתי להנחות פאנלים ביריד LOOP לווידאו ארט ברצלונה, והבנתי עד כמה תוכניות הרזידנסי שיצרנו יחד עם הרשת, ייחודיות בעולם.

עבודתה של אורלי הומל בתערוכה מעברים, בית הנסן. צילום: מ״ל

גדעון לוין, 21 22 23, גלריה BASE LEVEL. צילום: גדעון לוין

להיות יותר מסלע, גלריה P8. צילום: שחר אפק

הבייבי האחרון שלי בחסותה של רשת ישרוטל, היא המעבדה בהרצל 119 (תל אביב), חלל לאמנות ניסיונית שמתקיימים בו פרויקטים ותערוכות, כולל שהות לצורך האקספרימנט. כשמדברים על ניסוי, ללא הבט כספי, האמנות משתחררת מקונבנציות ומקבלת משמעויות אחרות מתצוגה קבוצתית או יחיד הממשטרת את החשיבה, ובסופו של דבר את האסתטיקה.

התערוכה המחקרית המשמעותית האחרונה שאצרתי היא ״חשומה״ בבית האמנים, תל אביב. התערוכה מהווה התחלה במחקרי אודות עצמי, שורשיי המעורפלים, ונותנת במה לאמנים ישראלים ממוצא ערבי (המילה מזרחי פסולה בעיניי). התערוכה רק החלה דרכה אל העולם הגדול: היא תוצג במוזיאון MACT בדרום שוויץ בספטמבר הקרוב, ולאחר מכן תנדוד לגלריה CIRCLE ONE בברלין, ומשם העולם גדול. העיסוק בשורשים החל בתוכנית שהות האמן שלי במרוקו לפני שלוש שנים, שהות שפתחה לי צהר למחקר אודות פוליטיזציה של נרטיבים היסטוריוגרפיים.

מכל מלמדיי השכלתי

לפני מספר שנים הדרכתי סדרת סיורי אמנות בעולם. אחד הסיורים המוצלחים התקיים ב־2015 בביאנלה בוונציה שאצר אוקווי אנווזור (Okwui Enwezor) שנפטר בחודש מרץ האחרון. בביתן האנגלי הציגה שרה לוקאס את התערוכה ״I Scream Daddio״ (אני צועקת אבהל׳ה), באוצרותו של ריצ׳ארד ריילי. לוקאס, אמנית פוסט־פמיניסטית מרתקת, עשויה מדי.אן.איי של לוחמת גרילה, חדה, מהודקת, מעין אמא שנייה שלי. היא מכונה ״הילדה הפרועה של האמנות הבריטית״, ועוסקת במיניות, במגדר, בפורנוגרפיה, בסאדיזם.

אף על פי שהתכוננתי וחקרתי רבות אודות הביאנלה, הדמויות המרכזיות המציגות והאוצרות, זכור לי הרגע שבו הגעתי אל הביתן האנגלי ומולי ניצב הפסל הענק ״Deep Cream Maradona״, פאלי, צואתי, חלמוני, אורגני. אבדו כל מילותיי. כל דבריי התמוססו אל מול היופי וההתרגשות שחשתי. הטוטליות שלה כבשה אותי בן רגע. מעין חיבור עמוק בין הנפש, לאיבר המין ולאמנות. המשולש הקדוש.

שרה לוקאס בביאנלה בוונציה. צילומים״ מ״ל

התערוכה הותירה בי שתי תובנות חשובות בתחום האוצרות: חשיבות תהליכי היצירה ואופני תצוגתם, ויחסי הכוחות בין אוצר לאמן. גדולתו של אוצר טוב היא להבין את המינון הנכון של אמירתו ביחס לרצונותיו ועבודותיו של האמן. כשישנו איזון, התערוכה מנצחת. החל מאותה ביאנלה שבה אנווזור הציג בפעם הראשונה אמנים אפריקאים רבים שטרם הציגו במערב, חלחל בי הרצון לחקור ולהציג אמנים שבאו מהרקע האתני שלי, משם גם נולד רצוני לחזור למרוקו בפעם השנייה. רק מחקר עצמי עמוק מאפשר לחדור לעומקי נפשם של הצופים. ועובדה, ״חשומה״ היא הצלחה שכבר מוצגת באקדמיה כחלק מקאנון על אמנות ו״מזרחיות״ (על פי תפיסתי, שמו של הקורס דורש שינוי).

תערוכת החלומות

הווייתי באופן כללי מחברת בין הנפש למחשבות ושואפת ליישומן במציאות. מזה מספר חודשים אני לומד אצל ד״ר נדין שנקר את עשרת הטקסטים היפים בזוהר. בתורת הקבלה גוף האדם מחולק לספירות שונות, החל ״מהכתר״ למעלה שהוא הווייתנו, רצונותינו, דרך ״החוכמה״ שהיא אסופת רעיונותינו בצורתם המופשטת, ״הבינה״ המתרגמת אותם מהפשטה למילים, וכך יורדים עד לספירת המלכות שהיא היישום עצמו, כלי הקיבול של כל השפע.

אני מרגיש שהזרימה בין הכתר למלכות בהווייתי שוטפת ויותר רציפה עם חלוף הזמן. באמצעות מחקר עצמי עמוק אני מבין שהכל משחק ושכל מה שאחפוץ בו באמת מתגשם. שיא הפסגה באוצרות היא לאצור ביאנלה חשובה בעולם: לנצח על התזמורת, לדעת להרכיב תמהיל נכון של תערוכות, ועדיין לשלוט ברמת הפרט הכי מדויקת. הצעד הבא שלי הוא הגשמת החלום הראשון ולאצור במוזיאון חשוב בדרום שוויץ. אם ארצה להגיע לפסגה, אגיע ללא ספק, וכל סביבתי תהיה שותפה למהלך.

בקרוב אצלך

אני עובד על כתיבה מחודשת של קטלוג התערוכה ״חשומה״ שיופק כספר באנגלית לקראת התערוכה במוזיאון MACT/CACT ובמקביל עובד על מספר ניסויים שהתקיימו במעבדה בחצי שנה הקרובה, כמו תערוכת בוגרות של הקורס לאמנות ו״מזרחיות״ בסמינר הקיבוצים בראשותה של ד״ר זמירה פורן, מעבדת מחול ציורי של איתן דור שב לכבוד שבוע האיור הקרוב, ועוד. בנוסף לכל זאת אני ממונה על רכישת אוספי אמנות לפרויקטים חדשים בארץ ובחו״ל. כן ירבו.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מגלים אוצרות״ לחצו כאן

חשומה, בית האמנים, תל אביב. צילום: אלה אורגד

טליה מוקמל, Terra Cotta #2.2, מתוך קראפטולוגיה. צילום: רמי זרנגר

The post מגלים אוצרות // שרון תובל appeared first on מגזין פורטפוליו.

צורפות היא שפה: שפה, שאוצר המילים שלה הוא מתכות שונות, אבנים יקרות וחומרים חדישים ועכשוויים, המצטרפים זה לזה באין־סוף דרכים, כשם שמילים מצטרפות למשפטים, אומרת ד״ר איריס פישוף, אוצרת התערוכה שפת התכשיט, שתיפתח ביום חמישי (30.5) במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. בתערוכה – המציגה על ציר זמן של כ־1,000 שנים דיאלוג בין תרבות, דת, עבר והווה – יוצגו עבודות צורפות ייחודיות המיוחסות לשלוש הדתות המונותיאיסטיות הבולטות בירושלים: אסלאם, יהדות ונצרות. 

חלק נוסף של התערוכה עוסק בצורפות בת זמננו. 45 צורפים ישראלים יצרו בהזמנת המוזיאון עבודות צורפות ותכשיטים השואבות את השראתן מאוסף הצורפות האסלאמי של המוזיאון, כשהם מתייחסים לחפץ ספציפי, מוטיב, הבט צורני או משמעות. העבודות שנוצרו פורצות את תחום הצורפות המסורתית לטובת עיסוק בתכנים הנוגעים בזמן ובמקום שבו אנו חיים.

עבודות הצורפות החדשות יוצגו לצד מקור השראתן מאוסף המוזיאון, מפגש היוצר דו שיח מסקרן בין עבר והווה, מסורת ושינוי. שבעה מהמשתתפים מספרים על תהליך העבודה וההשראה שלהם ליצירת התכשיט החדש.

רמי טריף

העבודה מבקשת להאיר את התפיסה הפטריארכלית המשתנה או ה״מתעדנת״ של הגבר הערבי החדש, ולייצר דיון על אודות מעמדו ותפקידו בתא המשפחתי בפרט ובחברה בכלל. היא מורכבת מ־50 סיכות דש גבריות (Lapel pin) המייצגות את ההיררכיה של הפטריארכיה הגברית הערבית. עיצובן מאגד תכשיט אופנה מערבי עם גלעין זית עשוי כסף, שקושר את הסיכות לסביבתן התרבותית המקומית ומזהה אותן עם שליטה וגבריות ועם רכוש וירושה כחלק מן המנגנון הפטריארכלי הכולל.

ורד בבאי, Touch wood

ורד בבאי 

כשעיצבתי את התכשיטים לתערוכה חשבתי על חרוזי הקרמיקה הכחולים שראיתי במוזיאון ועל יוצרם: מי הוא היה? בן כמה היה כשיצר אותם? מה היו מקורות ההשראה שלו והאם עבד בשמחה או במחויבות? בעקבות הדיאלוג הדמיוני עם אותו אמן יצרתי חרוזי מזל שמשמרים את זהות החרוזים העתיקים ומתייחסים למבניותם ולקסם הגאומטרי שלהם, אך בה בעת גם מנוגדים להם מבחינת הצבע, החומר והעמידות.

מירב רהט 

העבודות שיצרתי הן אינטרפרטציה עכשווית, מקומית ואישית ותגובה לשפתם החזותית של התכשיטים הברבריים, המספרים על מקומות ותקופות, על מסעות (פיזיים) ועל משאות (רגשיים) הטמונים בחומריהם. בין פסי פח מסחורות מיובאות לחומרים מקומיים שנאספו בסביבה הקרובה, בין חומרי יום־יום תעשייתיים לחלקי תכשיטים מהאוסף של חוקרת תרבות האסלאם איילת יחיאב ז״ל, תכשיטים אלה מציפים סוגיות המתייחסות להיסטוריות, להווה, לזהות תרבותית ולזיכרון בעידן של גלובליזציה.

מירב רהט, what's the matter

נגה הראל, איברי הרפאים שלי ותחושה של נפרדות

נגה הראל 

סדרת העבודות שלי מתייחסת לכוחה התרפויטי של האמנות וליכולתו של האמן להתחדש ולצמוח. העבודות נוצרו בזמן התמודדות עם משבר גדול בחיי האישיים; העשייה והניסור החוזר, הנמרץ, חילצו אותי מהתופת הרגשית וסייעו לי למצוא מחדש גאולה ומשמעות. העבודות מתארות תהליך של שינוי שבו תחושות של אובדן, חסר וכאבי מוות התחלפו בהתעלות רוחנית ובהשלמה עם חוויית הנפרדות.

עידו נוי 

תולדותיהם של כתרים, עטרות, קסדות ותכשיטים או פריטי לבוש חבישים אחרים מלמדות שבעיצוב רבים מהם נעשה שימוש בצורות ובמוטיבים אדריכליים. כזאת היא לדוגמה קסדת הקרב של אביר תורכי בן המאה ה־16, מהחפצים המרשימים המוצגים במוזיאון. צורתה ככיפה בצלית משקפת את אדריכלות המסגדים. בעולם השמי הקדום נהגו נשים לשים על ראשן כתרים שעוצבו כחומות העיר. המסורת היהודית כינתה אותם ״עיר של זהב״ או ״ירושלים של זהב״, וסביר להניח שעוצבו בהשראת חומות ירושלים. ביצירתי הקרויה ״ירושלים של זהב: כתר חומות״ אני מציע כתר מעודכן של חומות ירושלים וצריחיה, בהשראת חומות הבטון שהוקמו בשנים האחרונות.

עידו נוי, ירושלים של זהב – כתר החומות

עיטור מצח, הודו, המאה ה־19

עינב בן זנו, רחל

זוג עגילים, סוריה, המאה ה־6 עד ה־7

עינב בן זנו

את רוב העבודות שלי אני יוצרת בחוט כסף טהור, והוא החומר שהולם את האינטואיציה והאינסטינקט שלי. החוט מחבר אותי ליסוד הזמן ומציע לי ממד חדש של מרחב. ככל שאני עובדת איתו, אני מצליחה ״לגעת״ יותר ו״להיות״ יותר בצומת המרתק שמנקז לתוכו את העבר, ההווה והעתיד הלא ידוע. המרקם המחורר שאני יוצרת באמצעות החוט לוכד את האוויר, את הריק, את הקלילות ואת הכובד גם יחד, ומאפשר לי לבנות חיים שלמים ולספר סיפור אישי שהוא גם סיפור אוניברסלי.

ריל גרינפלד 

התכשיט שבחרתי כמקור השראה הוא תכשיט פוריות ברברי ממרוקו מהמאה ה־19. צורתו הכדורית־סגלגלה מעוטרת בסמלי כסף ואמייל נגד עין הרע המסמלים פריון. בתכשיט הפוריות שעיצבתי אני מבקשת לצקת תכנים וסמלים חדשים מעולמנו המודרני. הגלולה למניעת היריון היא הסמל והאמצעי לפוריות מתוכננת בימינו. לכן שמרתי על צורתו הסגלגלה של התכשיט המקורי ואעצב תליון כקופסת פלסטיק שבתוכה גלולות למניעת היריון. את הקופסה הזאת מעטרים סמלים נגד עין הרע עשויים כסף וגלולות למניעת היריון. התכשיט הודפס במדפסת תלת־ממד ובייצורו משולבים צורפות קלסית (הלחמה) וחפץ מן־המוכן (רדי מייד) – לוח הגלולות למניעת היריון.

ריל גרינפלד, פוריות עכשיו

חרוז סגלגל ותליוני מטבעות, מרוקו, המאה ה־19

The post שפת התכשיט במוזיאון לאמנות האסלאם appeared first on מגזין פורטפוליו.

עמותת שניר, העוסקת בקידום שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות, חוברת השנה ליריד צבע טרי באמצעות פרויקט הגלויה הסודית – פרויקט הדגל החברתי שמלווה את היריד משנתו הראשונה. במהלך עשר השנים האחרונות, כל ההכנסות מהיריד הועברו למרכז מאירהוף לחינוך לאמנות של מוזיאון תל אביב. השנה, פרויקט גלויה סודית חבר לשבוע האיור – אירוע תרבותי המתקיים מזה חמש שנים, בתמיכת עיריית תל־אביב-יפו ובשיתוף פורטפוליו.

כמחווה לעמותת שניר ולפעילות הנפלאה של מתנדביה הרבים – המלאכים של שניר – התמה הנושאית לגלויה היא גיבורים, והמאיירים הוזמנו להציע את פרשנותם לנושא זה. במסגרת הפרויקט יוצגו למכירה ביריד צבע טרי מעל 1,000 עבודות איור מקוריות בגודל גלויה, של מאיירים ואמנים בעלי שם לצד מאיירים ואמנים צעירים וסטודנטים. כל הגלויות מוצגות במחיר אחיד של 180 ש״ח לגלויה ובעילום שם. רק לאחר הרכישה, מגלים הרוכשים מי האמן שאת יצירתו ייקחו עימם.

עמותת שניר נוסדה בשנת 2010 במטרה להושיט יד לנערים ולנערות משכבה סוציו־אקונומית נמוכה, ולתת להם הזדמנות לחיים אחרים. העמותה פועלת בשכונות מצוקה, בבתי ספר במדד טיפוח גבוה, בהם לומדים בני נוער שנולדו למציאות קשה. העמותה מפעילה תוכנית חינוכית הוליסטית, ״הכוכבים של שניר״, שנותנת לנערים ולנערות כלים כדי לפרוץ את הגבולות של עצמם, ללמוד ולהבין שהבחירה בידיהם. כל ההכנסות מפרויקט הגלויה הסודית ביריד צבע טרי, יתרמו השנה לעמותת שניר, העוסקת בקידום שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות.

עיריית תל־אביב–יפו בשיתוף פורטפוליו, מקיימים מדי שנה את שבוע האיור במסגרת אירועי ״אוהבים אמנות. עושים איור״, המוקדשים לאיור ישראלי מקורי ונותנים בימה למאות מאיירים מקומיים – ותיקים, צעירים ובעלי שם עולמי. במהלך עשרה ימים ושני סופי שבוע, הקהל הרחב מוזמן לעשרות תערוכות, סדנות, מפגשי מאיירים, חנויות פופ־אפ ועוד – שנפתחים במקביל בכל קצוות העיר, ובמרביתם הכניסה היא ללא תשלום. שבוע האיור השישי יתקיים בתאריכים 21–30 בנובמבר 2019.

The post צבע טרי 2019 // הגלויה הסודית appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבועיים של אירוע אמנות מתגלגל בגלריית המדרשה – הירקון 19 של הפקולטה לאמנויות המדרשה, המכללה האקדמית בית ברל, בתל אביב. בשונה מתערוכות אמנות שמעמידות את היחיד במרכז, אירועי ״מחנה משותף״ בגלריה של המדרשה מתקיימים על פני תקופה של 14 ימים, ומציעים לקהל הרחב להתבונן בתהליך יצירה שיתופי בזמן אמת. במשך שבועיים קבוצת האמנים שוהה בחלל הגלריה, עד לאירוע פתיחת התערוכה שבו יוצגו התוצרים.

הקומה התחתונה של הגלריה הוקמה כסט צילומים, זירה לעשייה, חלל דינמי שנוצרות בו עבודות, מצולמים סרטים ונוצרים אוביקטים שיוצגו בקומה השנייה. ביחד האמנים ינסו לבחון את הפוטנציאל של שיתוף פעולה, שקיפות ודינמיקה חברתית כחומרי גלם ליצירה.

אוצרת: רותי סלע. משתתפים: אביחי אברהם, אור פז, אור פטר, עודד יונס, אלקנה לוי, גליה שרתיאל, טל אקשטיין, טליה כצנלסון, יעל שטיין, יפעת לאב גנוז, מיקה עמיר, מעיין כהן, נחמה שלף, נטלי ויתקין, סנדרה אורס, שחף אידה, שלומית לק, תאיר לוי, תמר סילבר.

גלריית המדרשה – הירקון 19
רחוב הירקון 19, תל אביב. א׳-ה׳ 13:00-20:00, יום ו׳ 10:00-14:00
פתיחת התערוכה ומסיבה: יום שלישי 28.5; נעילה: 1.6

The post מחנה משותף 2 בגלריית המדרשה appeared first on מגזין פורטפוליו.

כמי שעוקב אחרי צבע טרי משנתו הראשונה, סיקר את היריד לאורך השנים, שיתף איתו פעולה בעבר, וביריד הנוכחי שותף בפרויקט הגלויה הסודית ואוצר פרויקט בעיצוב טרי, את הרמז לשינוי הצפוי שעובר היריד מצאתי בלוגו המחודש שלו, שהושק בחודש שעבר (בכל זאת אני גם מעצב גרפי…). מעבר לעיצוב החדש, אם בעשור הראשון לקיומו של היריד שורת הטקסט שהתלוותה ללוגו סיפרה על ״היריד לאמנות עכשווית״, כעת היא מכריזה על Fresh Fair & Gallery Weekend.

את הוויתור על המילה אמנות בלוגו אפשר להסביר בכך שבשנתו ה־11 – ובמיקום קבוע, אקספו תל אביב (לשעבר מרכז הירידים) – יריד צבע טרי הוא כבר מוסד שהקשר שלו לעולם האמנות ברור. התוספת של ״גלרי־וויקנד״ סיקרנה יותר. היריד – שיפתח ביום חמישי (30.5) – משנה את המתכונת המוכרת שלו. במקום תצוגת הגלריות המסחריות ביריד עצמו, שעברה שינויים לאורך השנים, יתקיים ברחבי העיר ״סופ״ש גלריות״, שבמסגרתו הקהל יוזמן לשוטט בין היריד המרכזי לבין עשרות תערוכות ברחבי העיר. חלקן נפתח ללא קשר ליריד, וחלקן ייפתח במיוחד לרגל המאורע בגלריות, במוזיאונים ובחללי תצוגה אלטרנטיביים כמו מלונות, בוטיקים וברים.

״זה אותו יריד, אפילו מבחינת המיקום, רק שהפעם יש לו מעטפת: הוא מתרחב ושולח את זרועותיו לעיר״, מבהירה יפעת גוריון, ממייסדות היריד והמנהלת האמנותית והאוצרת הראשית שלו. ״המטרה והחזון שלנו נשארו להיות יריד שיהווה תמונת ראי של שדה האמנות בארץ, להיות פלטפורמה למשהו קיים; לא להמציא. הפוקוס שלנו הוא להציג תמונה רחבה ככל האפשר של מה שקורה.

״אבל מעבר לכך, מטרת העל – או החזון הגדול – היא לגרום לשינוי היררכיות בחברה באופן כללי: להרים על נס את עולם האמנות והתרבות כמשהו שנמצא בבסיס של החברה, שחשוב לדמותנו כחברה פלורליסטית״.

אז יש יריד מרכזי, והשנה יש גם מעטפת. 

״כן. המעטפת היא שלל תערוכות לווין במסלול סיבובי שמתחיל ונגמר ביריד. רוב התערוכות בעיר הן לא תערוכות שאנחנו יזמנו אלא תערוכות שמתקיימות ממילא ואפילו נפתחו כבר, תערוכות שראינו לנכון להפנות אליהן זרקור, להשתמש בפלטפורמה שבנינו, ביכולת שלנו להביא קהל ולנתב את תשומת הלב; להשתמש בכוח שלנו לטובת דברים שמתקיימים גם בלעדנו, בין אם במיינסטרים ובין אם בשוליים. 

״זו פשוט הרחבה של מה שאנחנו עושות. יש לנו פלטפורמה שעובדת כבר עשר שנים, וכשאומרים צבע טרי אנשים בעולם העיצוב והאמנות יודעים במה מדובר. אנחנו רוצות להפעיל את הנכסים שיש לנו ולהרחיב את השדה באופן שמתאים לשדה האמנות בישראל״. 

תמר קרוון, חדר משלי. The Box

נטליה זורבובה, סטודיו הברביזון בגלרי־וויקנד. צילום: מ״ל

אפרופו להתאים, כבר כמה שנים יש לצבע טרי יחסים מורכבים עם הגלריות המסחריות. המודל החדש יפתור את זה?

״ההחלטה לצאת עם מודל הגלרי־וויקנד היא פרי דיאלוג שיש לנו עם הגלריות לאורך השנים: איך אנחנו יכולות לשרת את הצרכים שלהן, למצוא את הדרך הנכונה לשיתוף פעולה. חלקן הצטרפו למודל החדש, אצל חלקן זה המודל שהן חיכו לו. אבל מעבר לגלריות יש עוד חללים שמשמשים במה לתצוגת אמנות, ואנחנו רוצות לתת ביטוי למגמה הזו שקיימת בארץ ובעולם יותר ויותר, מקומות שלא נועדו בהכרח להצגת אמנות״.

״אני יזמית, זה עסק. הסיכונים הם חלק מהמשחק. אבל אני מאמינה שאם את מציעה לעולם משהו בעל ערך, העולם יכיר בערך הזה. היכולת שלנו להשתנות, להתגמש, להמציא את עצמנו מחדש, היא אחת היכולות הכי חשובות שלנו, זכות הקיום שלנו״

את לא חוששת שפחות אנשים יבואו ליריד המרכזי? 

״אני יזמית, זה עסק. החששות קיימים, הסיכונים הם חלק מהמשחק. אבל אני מאמינה שאם את מציעה לעולם משהו בעל ערך, העולם יכיר בערך הזה. היכולת שלנו להשתנות, להתגמש, להמציא את עצמנו מחדש, היא אחת היכולות הכי חשובות שלנו; זכות הקיום שלנו: להמשיך להיות חשובות לשדה, להיות קשובות למה שקורה, למי זקוק וראוי לפלטפורמה שאנחנו נותנות, ולהביא אליה קהל. 

״גם כשהכנסנו את העיצוב לצבע טרי אנשים הרימו גבה ושאלו אם אנחנו לא חוששות, והשינוי הזה הוכיח את עצמו בענק. לאורך הדרך יש גם כשלונות, לדוגמה צבע משפחתי שהקהל שהגיע אליו יצא בעיניים בורקות וקיבלנו עליו פידבקים מדהימים, אבל לצערי עדיין לא מצאנו את המודל הכלכלי להרים אותו. כך שחיים של יזמות, גם בתחום הזה, הם ניסוי וטעייה. ללא פחד״.

זיהית שינויים בירידי אמנות אחרים בעולם? 

״גם ירידים מבוססים כמו Frieze או ארט־באזל מכניסים מודלים חדשים, מעדכנים ומתעדכנים. מי שלא משכיל להתעדכן ולהשתנות בהתאם לסביבה המשתנה, לא שורד; אין לו זכות קיום. זה מאוד ברור. היכולת להיות היבריד, לא מקובע בפורמט או מודל אחד, היא חשובה. לא רק באמנות ובעולם העסקי, גם בחיים האישיים. העולם משתנה בקצב יותר ויותר מהיר, באופן יותר ויותר רחב, וכולנו נדרשים להשתנות, להתאים את עצמנו, להזיז הצידה דברים שלא נכונים לנו. זה תהליך מתמיד. 

״פה גם העניין שלי לקום בבוקר, וזה קורה גם בגלל שאני מוקפת בשותפות ובצוות שרואות את הדברים באופן דומה. נשים מוכשרות במיוחד עם גמישות מחשבתית ויצירתית. ללכת יחד, קדימה, ולא לדרוך במקום״.

מעדיפה להיות אופטימית

כבכל שנה, במתחם היריד המרכזי, יוצגו תערוכות חדשות בפורמטים המוכרים של צבע טרי: חממת האמנים העצמאים (שמספרם צומצמם בחצי במטרה לתת לכל משתתף מקום גדול יותר לתצוגה), מתחם עיצוב טרי, ביתן וידאו ומדיה חדשה באוצרות המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, פרויקטים למען הקהילה כמו פרויקט הגלויה הסודית ותערוכה מרכזית בין־תחומית.

בין החידושים השנה יהיה אפשר למצוא את פוקוס בוגרי החממות, עם תערוכות יחיד לחמישה אמנים; חממת מפעל הפיס לעיצוב, עם שישה מעצבים צעירים נבחרים; פרויקט מיוחד המשלב טכנולוגיה חדשנית של חברת קורנית עם אופנה מבית משכית; ובימת מיצגים והופעות של עמותת הכוריאוגרפים. ״צבע טרי חי!״ היא תכנית חדשה אחרת שתציע מיצבי־משך – עבודות אמנות תהליכיות, שיעניקו חוויות משתנות לאורך זמן, ורצועת מופעים ופרפורמנס.

ניב תשבי, חממת העיצוב של מפעל הפיס. צילום: מ״ל

סתיו פורגס, חממת האמנים הצעירים. צילום: עודד יונס

האם האקלקטיות והרב־תחומיות הן צו השעה? ניסיון לירות לכל הכיוונים ולפנות למכנה משותף רחב ככל האפשר? גוריון לא חושבת שב־2019 צריך להתחייב על הגדרות וגבולות ברורים. ״אחת המגמות הברורות בעולם היא הדיפוזיה בין עולמות העיצוב, האמנות, הקראפט והטכנולוגיה; לואו־טק והיי־טק, פרפורמנס ומופעי־משך – אמנות תלויית־זמן, ביריד מסחרי. ההגדרות מתמסמסות.

״השאלה מה ההגדרה של הדבר הזה, אם זה אמנות או עיצוב או משהו אחר, היא לא חשובה. זו לא השאלה. גם התערוכה המרכזית שלנו מדברת על הדבר הזה: אין גבולות, אין היררכיות; אין צורך בהגדרות האלו, אין צורך שמישהו יגיד מה זה. יש צורך לאצור, לסמן, להחליט מה ראוי להציג, ואת זה אנחנו משתדלות לעשות בצורה הטובה ביותר״. 

״השאלה מה ההגדרה של הדבר הזה, אם זה אמנות או עיצוב או משהו אחר, היא לא חשובה. זו לא השאלה. אין גבולות, אין היררכיות; אין צורך בהגדרות האלו, אין צורך שמישהו יגיד מה זה. יש צורך לאצור, לסמן, להחליט מה ראוי להציג, ואת זה אנחנו משתדלות לעשות בצורה הטובה ביותר״

את לא חוששת שהאימוץ של תערוכות קיימות ברחבי העיר יכול להיראות כמהלך ציני? כפעולה שמטרתה לעשות לכן חיים קלים?

״לא, זה ממש לא חיים קלים: להביא קהל זה אף פעם לא קל. הפורמט של הגלרי־וויקנד הומצא בדיאלוג עם הגלריות, בניסיון להבין אותן ואת הצרכים שלהם, ומתוך הבנה שהצרכים של גלריות, כמו קולקטיבים אחרים, יכולים להיות מסופקים טוב יותר בעיר כל כך קטנה כמו תל־אביב-יפו, אם נביא את הקהל אליהן ולא נבקש מהן להעמיס את הגלריה לטנדר ולהגיע אלינו. בדינמיקה של שדה האמנות המקומי, זה הפך לפחות מתאים לבנות עיר של קירות ולהביא גלריות ממקומן הטבעי אלינו״.

וסוף השבוע הזה לא מתנגש קצת עם מה שעומד מאחורי אירועי ״אוהבים אמנות עושים אמנות״ של העירייה?

״׳אוהבים אמנות׳ הוא אירוע חשוב שפותח את עונת התערוכות וקורה תמיד בסתיו, בעוד שאנחנו תמיד באביב. לא עלה ולא יעלה על דעתנו לקיים אירוע באותו זמן; לא יקרה מצב שנקרא תיגר על התקופה הזו של פתיחת התערוכות. ואנחנו אמנם לא אירוע רשמי של העירייה, אבל כמובן שקיבלנו את ברכתה למהלך.

״מעבר לכך, הפוקוס שלנו שונה מ׳אוהבים אמנות׳: המטרה שלנו היא להגיע עם תכנים שונים למקומות שלא בהכרח משתתפים ב׳אוהבים אמנות׳, לא להתחרות. אנחנו מאמינות שאנחנו נקודת סף לקהל רחב שלא מתעניין בהכרח ביום־יום באמנות ובעיצוב, ואם אנחנו מצליחות לגרום לו להתעניין בצבע טרי, אולי הוא יתעניין באירועים נוספים לאחר מכן״.

מספר המבקרים של צבע טרי הוא 35 אלף מבקרים בכל שנה, שזה אמנם מספר מרשים, אבל אולי הגעתן לתקרת הזכוכית שלכן?

״יכול להיות, אבל אנחנו עובדות על זה ולא מסתפקות במספרים האלו, חותרות להרבה יותר. זה נכון שגם 35 אלף מבקרים מדי שנה זה יפה, אבל אנחנו חושבות שמה שאנחנו מציעות יכול להגיע לעוד אנשים. אנחנו עושות הכל כדי שזה יקרה.

״אני מעדיפה להיות אופטימית: אני נתקלת בעוד ועוד אנשים שלכאורה אמורים להכיר את היריד, אבל אני לא מתבאסת שהם לא מכירים אותו כי אז אני יודעת שיש עוד קהל שאפשר להגיע אליו. גם אני לא מגיעה לכל התערוכות שאני רוצה לבקר בהן, לפעמים אני אפילו לא יודעת על קיומן. אנחנו מוצפים במידע ולפעמים מפספסים דברים טובים. התפקיד שלנו הוא שהם לא יתפספסו״.

הדר מיץ, Wild horses. פוקוס בוגרי החממה

לילה קלינגר, send nudz. צילום: אלישבע גברא

מה יבינו מי שיבקרו בצבע טרי על אמנות ישראלית עכשווית?

״שזה לא תחום שהגבולות שלו פרוצים אלא שהם לא קיימים. שזה תחום מגוון, מאפשר, פלורליסטי, פתוח. למי שלא מכיר את התחום חלקו ייראה כמפתיע ואפילו מוזר, אבל אני מקווה שהביקור יגרום לו לצאת עם איזו מחשבה חדשה, ואולי אפילו להתאהב. זו התוצאה הכי טובה של ביקור ביריד. אני אפילו לא צריכה שיבינו, אני רוצה שירגישו: לא צריך לחשוש מלא להבין. אם אתה מרגיש משהו כלפי חלק מהעבודות, אפילו כלפי עבודה אחת שתיצרב לך בזיכרון, אני את שלי עשיתי. 

״ואמרתי את זה בעבר: אני מאמינה בלהציג אמנות לקהל רחב ממקום שלא מתנחמד אבל גם לא מתנשא. ממקום שאומר אתם מבינים מספיק בשביל לצרוך את הדבר הזה. העולם הזה פתוח ורוצה אתכם, זה חשוב, בואו תראו. וזה גם יענג אתכם, ישמח אתכם, יתן לכם חוויה שתרצו להכניס ליום־יום שלכם״.

מה השאיפות לעתיד? יש עוד שינויים בקנה?

״אנחנו כל הזמן שומרות על עיניים ואזניים פתוחות למה שקורה בעולם. אנחנו חושבות שחלק מהתפקיד שלנו הוא לזהות מגמות ולהצביע על הדבר הבא. כרגע, מכיוון שזה מודל חדש, יש חששות ויש תהיות מה נכון, מה ניקח איתנו הלאה ומה נשאיר בצד. עכשיו, רגע לפני היריד, העיניים שלי מביטות לשם. דקה אחר זה נשב ונתחקר את מה שהיה, ונחליט מה נכון להמשך הדרך״.

ראלי סמית ואסנת יפה צימרמן, בית קום איל פו. צילום: R+O design

The post צבע טרי 2019 // יפעת גוריון: בלי גבולות, בלי היררכיות, בלי צורך בהגדרות appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

אדריכל רון שפיגל, בן 42, מתגורר באלפי מנשה.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

מפרט טכני

תכנון חוות סוסים במשמר השבעה. החווה מיועדת ל־15 סוסים ומדובר בגידול עצמי שבא מאהבה, לצורך תחרויות ולא בהבט העסקי. שטח החווה משתרע על כ־17 דונם, שמתוכם כ־1,000 מ״ר בנויים, והיא כוללת 15 תאי סוסים, אזור תפעול, וארבעה תאים גדולים לגידול יונים – תחביב נוסף של בעל המשק. כמו כן יש בה מגרש רכיבה, ווקר (העיגול להולכת הסוסים), ו־ROUND PAN (אזור שנועד לריצת הסוסים ותחום בקיר מסביבו כדי למנוע הסחת דעת).

רון שפיגל. צילום: מ״ל

הפרטים הקטנים

הפרויקט נבנה במקביל לבניית בית מגורים בקונספט מודרני. בה בעת מדובר בחווה, כך שהמטרה הייתה לייצר מבנה שירגיש כפרי מחד, ומאידך לא יהווה ניגוד משמעותי לבית המודרני שממוקם בצמוד. הדגש העיקרי הושם על החיבור והאהבה של הלקוחות לסוסים, שאף מחברים בין האב ובניו. לצורך זה יצרנו בעבורם מקומות ישיבה בין התאים, כמו גם באזור המשרדים, שעוצב כמעין סלון – חיצוני ופנימי.

המתחם באמצע החווה יועד לשמש כאזור בילוי, ובאזור היונים השקענו חקר, כדי ליצור בית תחביב. הקו העיצובי, שגובש בשיתוף עם בעלת הבית, נועד ליצור חיבור הרמוני בין החווה לבית המשפחה. למרות שחוות מעצם הווייתן הן בעלות אופי כפרי, ניסינו לשמור על קו קליל יותר, שמשלב נגיעות מודרניות: פלטת צבעים שנבחרה נשענת על צבעוניות בהירה, לחיפוי העמודים נעשה שימוש בלבני סיליקט, כל העץ ששולב בעיצוב נצבע בלבן אטום, והתאים נבנו מבטון חשוף עם פרזולים כהים.

פרט שולי

הייתי רוצה לוותר על כל טרנד שהוא מוגזם. כשלוקחים משהו לקצה הוא מפסיק להיות מעניין והופך להיות קיטשי. באופן אישי אני הכי פחות מתחבר למגמה קלאסית: אמנם היא לא ממש טרנד, אבל אותי קלאסיקה משעממת ואני לא מוצא בה משהו מסקרן.

לפרטים נוספים

הייתי שמח לעצב בית לעומר אדם. הוא נחשב היום למיינסטרים, שמחבר בין קהלים שונים ומכיוונים שונים, והשילוב הזה שמתקיים אצלו – ולדעתי יצר כאן תרבות חדשה – מעניין ומסקרן אותי. אין לי ספק שעם כל ההצלחה שלו, הבית הוא המקום הכי חשוב לו עם המשפחה שעוטפת אותו, כך שהייתי רוצה לייצר בעבורו את השקט הזה.

פריטים נבחרים

בחדר המשחקים של הילדים יצרתי מעין אקווריום, שמאפשר לשמור איתם על קשר עין ולהרגיש אותם. לשיטתי זה משהו שיוצר חיבור ותחושה כיפית ונעימה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

האקווריום בחדר הילדים האישי. צילום: רגב כלף

The post מידע פנים // רון שפיגל appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמנית חנאן אבו־חוסיין, ילידת אום אל פחם, חיה ויוצרת בירושלים מאז שנת 1995. עבודותיה עוסקות בזהות ובמקומיות, בנשיות ובגבריות, בחומר ובזיכרון ובמפגש בין תרבויות. בתערוכה ״מיצבים״, המוצגת במקומות שונים במוזיאון ארץ ישראל, מתכתבת האמנית עם נושאים אלה, בתוך הבית ומחוצה לו, עם האישי, המשפחתי והקהילתי, ועם שאלות הנוגעות לזהות ולמקום.

במבואת בניין התערוכות המרכזי (מרכז רוטשילד) מוצגות עבודות וידאו המתארות־מתעדות את האמנית בפעולותיה. העמל והעמלנות הופכים מול עיני הצופים לסמלים, לשיח בלי מילים, למפגש אינטימי עם אישה ועם תרבות. במבואה מוצגים גם המיצבים סמנדרה (ערמת מזרנים) ו־My Mother Blanket #2, המאפשרים מפגש הטומן בחובו זיכרונות מהבית, הערבי והיהודי.

משמיכת הנדוניה עוברת התערוכה לגן הארכיאולוגי של המוזיאון, לשני מיצבים מותאמי־חלל המוצגים בטחנת הקמח ובבית הבד – בוקג׳יה (צרור) ו־In Between the Destruction of the Father, המכניסים את עבודת נשים לשני מוסדות שבחברה הערבית המסורתית היו נחלתם של גברים. המיצבים יוצרים גם מפגש בין ההיסטוריה של שני העמים – גן המוזיאון משתרע בקרבת חורבות הכפר הפלסטיני שיי׳ח מואניס, ובית הבד וטחנת הקמח הם מבנים שהוקמו בהשראת מבנים פלסטיניים. נדמה שהמפגשים ויחסי הכוחות המשתקפים בעבודותיה של האמנית מייצגים רבדים ארכיאולוגיים ועכשוויים של חיינו.

״האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי״, אומרת אבו־חוסיין. ״יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומהצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, עוסקות במעמד האישה ובשאלות הנוגעות לזהויות המקומיות: הפלסטינית והיהודית והמרחב שביניהן. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה.

״החומרים המשמשים אותי הם חומרי בניין, כמו בטון ומלט. החומרים הללו מתייחסים לבנאי הערבי שבנה את הארץ, ומצד שני לחומת ההפרדה שחותכת את הארץ. החומה הזו אמנם מפרידה בין שני העמים אבל היא עדיין מאפשרת לראות את מה שמעבר לה. בעבודות נוספות השתמשתי בחומרים המאפיינים מלאכות נשיות כמו מחטים וחוטי תפירה, שהם חומרים רכים. בחירת החומרים המגוונת לאורך שנות הפעילות האמנותית שלי, מתייחסת ליחסי גברים-נשים ולמקומה של האישה בחברה הערבית ובחברה הכללית״.

מיצבים, חנאן אבו־חוסיין מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל-אביב
נעילה: 30.11

The post חנאן אבו־חוסיין – מיצבים appeared first on מגזין פורטפוליו.

1. אוהד בנית ל־COS

חברת האופנה COS בישראל הולכת בעקבות החברה העולמית, והזמינה את המעצב אוהד בנית שיציג את Down To Earth: מיצב פיסולי שיפתח לקהל בסוף השבוע בחלל של בנק החקלאות הישן, ברחוב קרליבך פינת החשמונאים בתל אביב (ניהול אמנותי: אייל דה ליאו). המיצב כולל קומפוזיציות צורניות גיאומטריות, התלויות על גבי צינורות עשויים זכוכית תעשייתית, מוארים מבפנים, שמעניקים תחושה של עומק הודות למשחק של אור וצל.

היצירה פותחה בהשראת 100 שנה לתנועת הבאוהאוס, והיא מתכתבת במיוחד עם עבודותיו של הצייר והצלם ההונגרי לסלו מוהולי־נג׳י. לדברי בנית: ״אני שואב השראה מהסביבה היום־יומית שלי. השימוש בחומרים לוקליים זמינים מביא איתו הזדמנויות אין־סופיות: לקחת את המוכר ועל ידי מניפולציה לייצר משהו חדשני שמושך ומפתיע. בעבודה הזו רציתי להעניק ביטוי ויזואלי ופיזי למשחקים שבין מרקמים, צורות, וצבעים. סוג של עיסוק אובססיבי במשקלים וקומפוזיציות. יצרתי דיסוננס וחיברתי בין הקטבים החומריים של האלמנטים השונים. נוקשה הופך רפוי כמו בגד תלוי על חבל כביסה״.

אוהד בנית, COS. צילום: איתי בנית

נורית ירדן במלון אוטופיה

2. מלון אוטופיה בלייטהאוס

קולקציית מלונות בראון משתפת פעולה עם דנה גילרמן, שאצרה תערוכת פופ אפ מרשימה בקומה מינוס אחת של מלון לייטהאוס, בצומת הרחובות אלנבי – בן יהודה. קומה זו עתידה להפוך מיד לאחר התערוכה למתחם כנסים ואירועים וכן לספא וחדר כושר – ולדברי גילרמן ״מרחב מנותק מהחוץ המתכתב עם המונח הטרוטופיה שטבע מישל פוקו״. כ־40 אמנים משתתפים בתערוכה מלון אוטופיה המייצרת מרחב רב־מדיומלי ורב־תרבותי שמצליח להעביר את תחושת הבו־זמניות של המינימליסטי והעמוס, המקורי והמשוכפל, הגבוה והוולגרי, המוכר והזר. עבודות קיר גדולות מידות, יצירות סאונד, וידאו, ציור ומיצב יוצרים ״מרחב שברור איך נכנסים אליו אך לא ברור איך יוצאים ממנו״.

רשימת המציגים בתערוכה כוללת את אביב גרינברג, אורי הולבן, אורית רף, אריאלה ורטהיימר, בלה וולובניק, גיא חיות, גיל יפמן, דידי שמאלי המבורגר, דניאל ורטהיימר, דפי רייס דורון, ורד ניסים, טל אמיתי־לביא, יעל פרנק, יפעת בצלאל, לטיסיה בולו, מורן ויקטוריה סבג, מרים כבסה, נאוה אוזן, נבט יצחק, נורית ירדן, נועה יפה, סלי קריסטל, סשה סרבר, עדי גרשון, ענת בצר, קורין קיציס, רחלי שרפשטיין, רע בן־דוד, שחר מרקוס ושירה זלוור.

שרית שני חי, באוהאוס. צילום: רוני כנעני

3. קולקציית באהאוס בסטודיו שרית שני חי

סטודיו שרית שני חי, ברחוב נחמני 39, ישיק במסגרת סופ״ש צבע טרי קולקציית רהיטים חדשה בהשראת הבאוהאוס. שני חי היא אמנית ומעצבת הנמצאת בתהליך תמידי של חקירה סקרנית, בדיקת גבולות שילוב של מנעד רחב של אסכולות, תחומים ודיסציפלינות, ברבדים השונים של עיצוביה. בקולקציית ״באוהאוס״ היא מקשרת בין מיקומו של הסטודיו בלב ״העיר הלבנה״, אתר מורשת עולמי של הסגנון הבין־לאומי, ומנסחת מחדש צורות מוכרות לשפה עיצובית הנעה בין האמורפי לגיאומטרי ובין הגריד לאסימטרי. הקולקציה כוללת מערכת ישיבה מודולרית, ספריות, שולחנות, מיטות, שטיחים בעבודת יד ופריטים משלימים נוספים.

בדומה לרוח הבאוהאוס, שני חי שואפת לייצר סביבת חיים הומניסטית, שלאדם יהיה יותר נוח, נעים וטוב. בתשומת לב לפרטים היא מקפידה על עבודת יד אמנותית בעץ ומשלבת מוטיבים אדריכלים נקיים עם מרקמים וטקסטורות המבטאים יכולות עיצוביות ואמנותיות גבוהות. הניסיון הרב שלה בעיצוב הסביבה הביתית, וההבנה העמוקה של ההשפעה הסביבתית על התפתחות הילד בשלבי הגדילה השונים, מוסיפות לקולקציה של שני חי ממד חשוב שמעבר להיבט העיצובי.

עפרה אייל עם עדי ושי לחובר. צילום: ארז בן שחר

4. עפרה אייל בסטודיו עדי ושי לחובר

זוג הצורפים עדי ושי לחובר מארחים את הציירת עפרה אייל בסטודיו שלהם ברחוב דיזנגוף 203, ויוצרים מפגש בין מלאכת הצורפות המסורתית וציורי מיניאטורות. קולקציית GOLDEN AGE, המוצגת במקביל גם ביריד (בביתן 11B) קושרת בין דימויים מהטבע לנפש האדם. דימויים זעירים משובצים בין אבני חן וזהב טהור, כקישוטי גוף שהם ביטוי למצבי נפש ורוח. אייל ולחובר הן חברות קרובות מגיל שש, וזוהי הפעם הראשונה שהן יוצרות יחד ומשלבות ציור במכחולים זעירים וצבעי שמן עם צורפות מגרגירי זהב, חוטים דקיקים, פנינים זעירות, יהלומים צבעוניים, טיפות אמרלדים קטנטנות, ועוד. ״הדימויים נלקחו מהטבע, מסערות, סבך, קוצים, דם, טיפות וריצודי אור, נימפות, אהבה, מוות וגולגלות, אותם הפכנו לקפסולות של רגשות, שניתנים לענידה כמו קמיעות״, אומרת לחובר.  

שם הקולקציה מתייחס לתכשיטים ולתור הזהב באיור אנגלי. תקופה שבה מוטיב ״גן העדן האבוד״ עבר כחוט השני בין יצירות ספרותיות והיצירה האמנותית. לדבריהן, החזרה לרומנטיקה ולמסורות קלאסיות אקטואלית גם לימינו, והפרוייקט קורא תיגר על המעבר ליצור המוני, לעיצוב ממוחשב, לטכנולוגיזציה של תחומי היצירה.

לורה לי ברץ׳ בתערוכה אני מובייל בסטודיו קוצ׳ינטה. צילום: כרמית שיין אדרי

5. סטודיו קוצ׳ינטה וגיל יפמן

קוצ׳ינטה – קולקטיב פליטות אפריקאיות יציגו בסטודיו פתוח את התערוכה ״אני מובייל״, שיתוף פעולה עם האמן גיל יפמן, אמנית הטקסטיל לורה לי ברץ׳, והאוצרות תמר למדן וכרמית שיין אדרי. הסטודיו ברחוב שביל התנופה 1 בקריית המלאכה יהפוך לסדנה חיה, שבו זמנית מציגה את קולקציית המוביילים שיצרו חברות הקולקטיב ואת העבודה בתהליך. המובייל הוא אובייקט המבטא תנועה מתמדת, מושפע מכוחות חיצוניים ותלוי באוויר. האוצרות רואות בו ביטוי סימבולי למשבר הפליטים בעולם. תערוכה זו היא המשכה של התערוכה ״תלוי באוויר״ שהציגו השתיים במסגרת שבע האיור 2018, וזכתה להתעניינות רבה של הקהל.

The post צבע טרי 2019 // 5 תערוכות לוויין appeared first on מגזין פורטפוליו.

ג׳וזף בויס הכריז באחד ממייצגיו ש״כל אחד הוא אמן״. כיום אנו חיים בעידן המייקרים, המדיה החברתית והפייק ניוז כשהגבולות בין מטאפורה, מציאות ובדיה, הממשי והווירטואלי, האמן, היוצר והצופה מטשטשים להם עוד יותר. אנו חיים יותר ויותר ב״חברת הראווה״ והאמירה ״אל תסתכל בקנקן אלא בתוכו״ הופכת להיות אניגמטית יותר ומעלה את התהיות – עד כמה גדול הפער בין החיצוניות לפנימיות, בין השופוני למהות ובין האמן לצופה (והאם קיים בכלל יש קנקן או שהוא רק וירטואלי) ומה הקשר ביניהם כיום.

התערוכה The Making of the Making of, שתוצג בשבוע האיור 2019 בגלריה עומר תירוש ביפו, הינה ״מֶטָא תערוכה״, להלן ״תערוכה על תערוכה״, שבעזרת הטכנולוגיה תאפשר ליוצרים להראות את ״אחורי הקלעים״ של עולם האמנות – את הקשר (או הנתק) בין שדה האמנות, האמן, תהליך היצירה, התוצר, מקום התצוגה והצופה.

מהו תהליך העבודה כיום של יצירת האמנות הישראלית העכשווית בעידן שבו לא ברור האם מתחילים ״על הקו״ או ״מחוץ לקו״ (online ו־offline), איפה בכלל ה״קווים״ הללו נפגשים ומהי התפיסה היחודית ומומחיות האמן בעידן שבו חלק נכבד מאוכלוסיית העולם עסוקה בביטוי עצמי מתמיד ברשתות החברתיות השונות.

יוצרים, אמנים, מאיירים ומעצבים מוזמנים להגיש הצעה/ות ראשוניות ליצירות במדיה מעורבת: איור ידני או ממוחשב עד גודל של חצי גליון עם שכבת מציאות רבודה אודיו־ויזואלית. כל אמן שיעבור את המיון הראשוני יקבל חשבון של ארטיוויב עם שלושה פרויקטים בחינם (לא מסחריים). האמן יוכל להשתמש במערכת גם לצורך האמנות הפרטית שלו – גם אם העבודה שלא לא תבחר להשתתפות בתערוכה.

מועד אחרון להגשת הצעות: 1.7. לאחר מכן המועמדים שעברו את המיון הראשוני יוזמנו למפגש הכרות ואוריינטציה עם התוכנה והתערוכה.

יזמי התערוכה: אומנות או למות, גלריה עומר תירוש
צוות התערוכה: רן גפן, אמיר שלם; אוצרות: מור רשף סיון, רעי דישון
טופס הגשת מועמדות >>

The post קול קורא: The Making of the Making of appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

רננה נוימן, בת 34, גרה בברוקלין, ניו יורק.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

רווקה.

מה בצלחת?

הכל עם טחינה, ועדיף של הר ברכה (אז אם אתם באים לבקר…).

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

כרגע אני משתתפת בתערוכה Kara Walker Presents: The Colossus of Rutgers, בברוקלין ארמי טרמינל, ואני מציגה בה את העבודה ״נלקח זמנית״ (Temporarily Removed), מיצב־וידאו בשילוב אנימציה שצולם במוזיאון רוקפלר במזרח ירושלים ובמוזיאון המט קלויסטרס. העבודה מאחדת בין כל מני מצבים שבהם משהו ״נלקח זמנית״ מהקונטקסט שלו – בין אם זה אוביקט במוזיאון שנלקח לשימור, אותו אוביקט שנלקח ממקומו המקורי והוזז למוזיאון, או מוזיאון שהוקם בתוך טירה שנלקחה מצרפת וננטעה בצפון מנהטן. זה מעין חלום בהקיץ שבו קופצים בין זמנים, יבשות, ומצבי תודעה.

Temporarily Removed

בחודש יוני אשתתף בתערוכת המקרר השלישית ואציג שם את A Room With a View – מיצב וידאו שצילמתי במלון הנטוש חוות הברון בזכרון יעקב לפני כשנתיים. עניין אותי הניגוד בין בית מלון כמקום מפלט מהחיים היום־יומיים לבין המראה של החדרים שבהם צילמתי, שנראים כמו מוצב עזוב אחרי מלחמה. אלו הקטבים שבינהם העבודה נעה, בעודה מנסה להיאחז בזיכרון שנעלם ואולי אף פעם לא התקיים.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

במשך השנתיים שלמדתי ברטגרס לתואר שני השתתפתי בקבוצת מחקר שקארה ווקר הקימה והובילה, ובמהלכה נסענו לאטלנטה ולניו אורלינס כדי לחקור אנדרטאות וזכרונות. אני משתתפת כרגע בתערוכה שמסכמת את הפרויקט. היה כיף ומעורר מחשבה, במיוחד אחרי כמה דרינקים.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

הפרויקטים שלי תמיד מתגלגלים אחד מתוך השני: פרויקט חדש הוא חלום בהקיץ של הפרויקט הקודם. עוד חלום זה להיות חלק מתהליכים ארוכי טווח עם אנשים שאני מעריכה ואוהבת.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

טי שירט כתומה וגרביים באותו הכתום בדיוק.

---

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

A Room With a View

The post מה קורה // רננה נוימן appeared first on מגזין פורטפוליו.

סיורים לביאנלה ה־58 לאמנות בוונציה

הביאנלה תיפתח ב־11 במאי ותימשך עד 24 בנובמבר 2019. הסיורים הראשונים יתקיימו החל מ־15 במאי.

אוצר הביאנלה הנבחר לשנה זו הוא ראלף רוגוף, מנהלה של גלריה הייוורד בלונדון – מוסד תרבות ציבורי רדיקלי וחדשני. רוגוף העניק לביאנלה את הכותרת האירונית ״שתחיו בזמנים מעניינים״ והסביר את בחירתו: ״בעידן דיגיטלי, שבו פייק ניוז ו׳עובדות אלטרנטיביות׳ מזהמים את השיח הפוליטי וזורעים חוסר אמון, התערוכה תדגיש את הגישה שלפיה לאמנות יש תפקיד חברתי ויצירות אמנות נועדו הן לספק הנאה תרבותית ואסתטית והן לקדם חשיבה ביקורתית״.

סיורי ספטמבר 2019

יום ה׳ 5.9.19 – יום א׳ 8.9.19 / הסיור מלא /
יום ה׳ 12.9.19 – יום ש׳ 14.9.19 / קבוצה פרטית /
יום ה' 19.9.19 – יום א׳ 22.9.19
יום ב' 23.9.19 – יום ה׳ 26.9.19

מועדי הסיורים באוקטובר ונובמבר יפורסמו בהמשך.
ניתן לתאם סיורים פרטיים בתאריכים המתאימים לכם.

את הסיורים עורכת ומדריכה חגית פלג רותם, עיתונאית ומומחית לתרבות חזותית, עורכת האמנות של מגזין פורטפוליו. כל סיור הוא תוכנית אצורה היטב, מעין סמינר מרוכז באמנות עכשווית, הנטוע בהוויה הייחודית של ונציה – בתנועה המתנהלת על המים, בארמונות הרנסנסיים המתפוררים ובמבוך הסמטאות של העיר. נבקר בביאנלה על חלקיה הרשמיים והנסתרים; בתערוכות נבחרות במוזיאונים ובאתרים המפתיעים והמעניינים ביותר ברחבי העיר. ניפגש עם אמנים ואוצרים, עם אוכל מקומי ומנהגים מרתקים בעיר שחוברה לה יחדיו מאלפי איים קטנטנים.

מספר המשתתפים מוגבל עד 15, הארגון פרטי והיחס אישי.
הסיורים מתוכננים לארבעה ימים ומותאמים למועדי טיסות ישירות של אל על, אך תוכלו לשלב טיסות על פי בחירתכם. 

לפרטים והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com

הארסנלה במבט על. צילום: Andrea Avezzù Courtesy La Biennale di Venezia

כבכל שנה תכלול הביאנלה תערוכה מרכזית בינלאומית ותערוכות של אמנים המייצגים עשרות מדינות בעולם. את ישראל תייצג השנה איה בן רון בליווי האוצר אבי לובין, שעל פי המעט הידוע בשלב זה בכוונתה להפוך את הביתן הישראלי למעין בית חולים שדה לטיפול ברעות חולות – נושא ההולם גם את התמה המובילה של הביאנלה.

יש המזהים את ונציה עם מסכות הקרנבל, יש שחושבים על הגונדולות ועל צריחי הכנסיות וזוכרים את העיר המוזרה כמלכודת תיירים. אבל זו לא ונציה של הביאנלה לאמנות. בתקופת הביאנלה, לאורך חצי שנה, העיר כולה הופכת למוזיאון פתוח ורחב ידיים. אמנות עכשווית נכנסת לארמונות, לכנסיות ולמחסני מכס שהפכו למוזיאונים. הביאנלה ה־58 לאמנות תיפתח ב־11.5 ותימשך עד 24.11. ובמאה ה־21 גם מסורת שהחלה לפני 130 שנה יודעת שהיא צריכה לחדש ולרגש, להפתיע בכל פעם מחדש, כדי שלא לאבד את מקומה כאירוע האמנות החשוב בעולם.

לקריאת כל הכתבות על הביאנלה – לחצו כאן

The post סיורים לביאנלה בוונציה 2019: שנחיה בזמנים מעניינים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אתי, בוקר טוב. מה שלומך?‎

הי יובל, הכל טוב…

הכל מוכן לתערוכה?‎

מתארגנת בשלבים, כל שלב והצרכים והדרישות שלו, לומדת המון מהתהליך.‎ המון החלטות שמעלות מחשבות ודילמות מעניינות. אבל בגדול, הכל מוכן

יפה. ספרי קצת מה תציגי

בתערוכה אני מציגה אוביקטים פיסוליים שיצרתי מעץ שנקרא פאולוניה ושמזכירים ״סירות״, כל סירה עם המטען אישי שלה. חלקם מונחים וחלקם ניצבים.‎ הם בסגנון מינימליסטי, החומרים מדברים בעיקר: בעיקר העץ, הגוף שאליו מצטרפים ברזלים חלודים, יריעות גומי, רפיה וזכוכית‎. האוביקטים מאפשרים לצופה ללכת למקום האישי שלו‎. אני משתדלת שהטיפול בעץ ישמר ראשוני ולא מהוקצע מדי

אתי גדיש דה לנגה

כתבת שכל סירה עם המטען אישי שלה. למה הכוונה?‎

הסירות הן סוג של אוביקט מעבר, וכל אחת נושאת איתה מטען אבסטרקטי רגשי מהעולם האישי שלי. לפי תגובות הצופים אני מבינה שגם הם מתחברים מאוד לעבודות דרך העולם שלהם ‎

מעניין שאת מדברת על אוביקט מעבר, זה משהו שיש לו אורינטציה מהעולם הטיפולי־ילדי. רוצה אולי להרחיב? ‎

אני גרה על הים, יוצאת הרבה עם הקיאק הזוגי שלנו לים, ומכאן כנראה החיבור לסירות, במקביל לזה שבשלוש השנים האחרונות ליוויתי בטיפול מקרוב את גסיסתה של אימי. הסירות הן בהחלט חלק מהמקום הארעי והלא קבוע שלנו בעולם הזה. העבודה הפיזית עם העץ והמחשבות על היצירה הבאה עזרו לי בכל פעם לשמור על שפיות ולהישאר במקום הילדי, שמאפשר לשחק ולפנטז וליצור, בשעה שהחיים של אמא לידי נגמרים בצורה קשה.‎

היצירה עזרה לי במקום הזה של היותי סבתא עם חיים מלאי פעילות ויצירה ובמקביל מטפלת בהורים שסוף חייהם הוא תהליך כואב וקשה.‎ אחד הפסלים הראשונים שלי היה אנוביס, אל השאול המצרי, שתפקידו היה ללוות את המתים לעולם הבא; הפסל עם הרבה חיצים, ברזלים חלודים, שמפלחים את הסירה בדרכה‎. כמו סירה אחרת שלי, מלאה בשעווה שמתוכה עולות מדרגות, או סירה שעומדת על רגליים דקיקות שכל תנועה סביבה מנדנדת אותה בעדינות‎.

הסירות שלי עשויות מחומרים קשים שמתחברים לעץ הפאולוניה הרך והנעים. אגב עץ הפאולוניה, לעץ יש צינור יניקה פנימי שנוצר כנראה בגלל צמיחה מאוד מהירה של העץ, וכשאני חוצה את הגזע לחצי, אני מקבלת שקעים שנוצרו מהצינור הזה. השקעים האלה מתחברים לעולם נקבי קדום ואני לא נוגעת בהם, מתוך כבוד למקום וליופי שלהם, אני רק עובדת סביבם. אנשים חושבים שיצרתי בכוונה את השקעים ולא מבינים שזה העץ שאני מנהלת איתו דיאלוג

וואלה. מעניין. עכשיו אני סקרן לבוא ולראות את העבודות‎

אנשים שמגיעים אלי לסטודיו נגנבים מהאווירה, מהמקום, מהפסלים וממש רוצים להשאר ולספוג את המקום‎

ספרי קצת על הדרך האמנותית שלך, על המסלול שעשית עד לתערוכה הזו, לטובת מי שלא מכיר‎

לפני שפיסלתי בעץ הפאולוניה פיסלתי בעצים שמצאתי מבוני פרגולות למיניהם. לפני כן פיסלתי באיטונג, בקלקל, בבטון – פסלים שלי נמצאים בבתי ספר בזכרון יעקב, בכרכור ובבנימינה. פסל גדול שלי ממתכת נמצא כבר 30 שנה בפארק פסלים בצריפין.

אני בוגרת המדרשה, יש לי תואר ראשון ושני מאוניברסיטת ברייטון הול בלידס. כל חיי הבוגרים לימדתי מבוגרים וילדים אמנות, כולל שנים רבות של הגשה לבגרות באמנות, אחד הדברים הנפלאים שעשיתי בחיי בגלל העבודה הצמודה עם חברה צעירים. במשך שנים בניתי תפאורות למועצות בנימינה, אלונה וקיסריה; תפאורות ענק של עבודת ציור בגדלים של 7 מטר גובה על 22 מטר רוחב, דברים שהיום עושים על מדבקות או משחקים עם תאורה.

עשיתי פרויקטים קהילתיים גדולים באיזור שלי, המפורסמים שבהם הם פרויקט שעמד כמה שנים בחוצות קיסריה, ״דגים מדברים״, ופרויקט במוזיאון המדע בחיפה עם 60 דינוזאורים שפיזרנו ברחבי העיר. כל השנים ציירתי בסטודיו שלי והשתתפתי בתערוכות קבוצתיות, כולל במוזיאון בת ים בתערוכה בנושא אוכל, שם הצגתי ציורים מסדרת הארטישוקים שלי.‎

אני יוצרת כבר הרבה שנים בחומרים שונים ומגוונים. אפילו יצרתי סרט דוקומנטרי בן 45 דקות לערוץ 8 עם נגה תקשורת. הייתי המפיקה והבמאית של הסרט ״ציפור חדשה בבקשה״, אפשר לראות אותו ביוטיוב והוא הוקרן בדוקאביב בשנת 2000 וכמה פעמים בערוץ 8. הייתי חייבת לספר את סיפורה של תרצה קרן שנלחמה בסרטן וטיפלה במקביל בציפור שנמצאת בסכנת הכחדה עולמית – הבז האדום שמקנן ביישובי אלונה

אז איפה את רואה בתערוכה הנוכחית המשך לעיסוק האמנותי שלך ואיפה את רואה בה, אם בכלל, משהו חדש? ‎

התערוכה הזאת היא קפיצת מדרגה בעשייה שלי, היא זיכוך ודיוק של דברים, היא ביטוי למקום שיצרתי שבו אני נמצאת כל יום ובכל שעה שאני רק יכולה (בין מטלות החיים). התערוכה היא תוצאה של ידע, של בשלות, של יכולות, של התבוננות על החיים ושל הרבה משחק עם חומרים בסטודיו שמרתקים אותי. כל יום הוא חוויה חדשה עם האתגר והקושי הפיזי של העבודה עם העץ.

כרגע מוצגים שישה פסלים שלי בתערוכה קבוצתית בחדרה, בסגנון שונה: פיגורטיביים, היברידיים, קצת סוריאליסטיים, מדברים נשיות ועם הומור. את הפסלים ״האחרים״ שלי אני אמורה להציג בשנה הבאה, וכמו שאמרה לי שרי פארן מפריסקופ – הם התת מודע שלי‎

מה הדבר הכי חשוב לך שיקרה למבקרים בתערוכה? בזמן הביקור, אחריו? ‎

וואוו, שאלה ממש טובה. הייתי רוצה שהם יתרגשו באיזשהו אופן, שייצאו עם מחשבה קטנה, הרהור, ניגון קטן בלב שעלה להם מההתבוננות בעבודות. שייהנו מהעץ ומהעבודות, שיתחברו לזרימה של החיים… שייזכרו בעבודות שלי ברגעים מרגשים בחיים שלהם, כמו שאני מתרגשת מאמנים שהצליחו לגעת בי

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

אני מרגישה מבורכת שאני יכולה להיות כולי ביצירה סוף־סוף: לעבוד על התערוכה עם טל רואי דה לנגה, חברה וגיסה ויוצרת שאני מאמינה בה, עם שיתוף פעולה ופירגון של בעלי. ‎אני רק רוצה להמשיך ליצור ולהפתיע את עצמי כל יום מחדש. וחולמת על להמשיך ליצור עד גיל מבוגר, כמו לואיז בורז׳ואה ההורסת‎

פאולוניה גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב
ב׳-ה׳ 17-20:00; שישי-שבת 11-13:00
פתיחה: 6.6; נעילה: 6.7

The post הסירות של אתי גדיש דה לנגה הן ״חלק מהמקום הארעי שלנו בעולם הזה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

את סמסטר א׳ של שנת הלימודים הנוכחית בילה קובי פרנקו – מעצב גרפי ומרצה לעיצוב מהבכירים שפועלים כיום בישראל – כסטודנט בבית הספר לעיצוב בזל Schule für Gestaltung Basel, הידוע בעולם בשמו האנגלי Basel School of Design. מדובר באחד המוסדות החשובים בעולם ללימודי עיצוב גרפי; ברשימת הבוגרים והמרצים לשעבר שלו מופיעים שמות של כמה מהמעצבים הגרפיים המשפיעים של המאה ה־20, ביניהם ארמין הופמן, וולפגנג וויינגרט ואמיל רודר. בתוכנית לתואר שני שבמסגרתה למד פרנקו, הנושאת את השם Visual Communication and Iconic Research, לומדים סטודנטים מרחבי הגלובוס, ואת ספסל הלימודים חלק פרנקו עם מעצבים ממדינות כמו קוריאה, פורטוגל ואיטליה.

את חילופי הסטודנטים ביצע פרנקו במסגרת לימודיו כסטודנט השנה השניה בתוכנית לתואר השני בעיצוב בשנקר. ״מאז שסיימתי את לימודי התואר הראשון לפני 20 שנה, הרגשתי שחסרים לי המחקר והחופש היצירתי שמהם נהנים סטודנטים״, מספר פרנקו.

קטלוג התערוכה ״פוטואופ״, אוהד מטלון, מוזיאון תל אביב, 2014

קטלוג התערוכה ״אור אחרון״, דוד עדיקא, המוזיאון הפתוח לצילום תפן, 2015

״חיפשתי מסגרת שתאפשר לי את העומק שלא תמיד אני יכול להגיע אליו בעבודה על פרויקטים מסחריים, וגם פלטפורמה או חממה שבה אוכל לפתח חלק מהפרויקטים שאני שומר למגירה. אתגר נוסף היה יציאה מגבולות העיצוב הגרפי הקלאסי והתמודדות עם טכניקות וחומרים שאני לא עובד איתם ביום־יום. התוכנית לתואר שני בשנקר שמה דגש על עיצוב מולטי דיסציפלינרי, ובמסגרת זו עניין אותי לעבור מדו־ממד לתלת־ממד, מעולם הדפוס לעבודה עם חומרים אחרים״.

הקטלוג הופך לתערוכה

פרנקו, בן 46, נחשב לאחד המעצבים הגרפיים הבולטים שפועלים כיום בישראל, ובשנה שעברה הוענק לו פרס משרד התרבות והספורט לעיצוב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (כיום המחלקה לתקשורת חזותית), ובעלים של סטודיו לעיצוב שמתמחה בעיצוב לתחומי התרבות והאמנות. בין השאר הוא עובד עם מוזיאונים וגלריות דוגמת מוזיאון העיצוב חולון ומוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שלו הוא משמש כמעצב הבית. פרנקו הוא גם מרצה בכיר בשנקר: הוא מכהן כראש המסלול לעיצוב גרפי במחלקה לתקשורת חזותית ומלמד מגוון קורסים החל ממבואות, דרך טיפוגרפיה ועד הנחיית פרויקטי גמר.

אך על אף שבתואר השני בשנקר הוא חיפש פתרונות מולטי דיסציפלינריים, כשהגיע שלב בחירת מוסד לחילופי הסטודנטים בחו״ל, בחר דווקא בבית ספר שמתמחה בתחום שבו הוא עוסק בעבודתו היום־יומית. ״בחרתי במוסד לימודי שהבסיס הלימודי בו הוא עיצוב גרפי נטו״, הוא מדגיש. ומדוע בזל? ״שווייץ היא מעצמת עיצוב גרפי. עיצוב שוויצרי תמיד השפיע עליי וריתק אותי – גם כסטודנט, ובשלב מאוחר יותר גם כמרצה. יחד עם זאת, הידע שהיה לי לגבי העיצוב השוויצרי היה די שטחי. לא הכרתי את התרבות המקומית ולא הייתי חשוף לצורת העבודה ולתפיסה של המעצבים השוויצרים״.

הספר כתערוכה

פרנקו מספר על פרויקט שעליו עבד בלימודיו בבזל במסגרת קורס בשם ״הספר כתערוכה״: ״במסגרת הפרויקט התבקשנו לבחור גוף עבודות של אמן או תערוכה ספציפית ולעצב קטלוג. אני בחרתי לעצב מחדש קטלוג שעיצבתי בשנת 2013 בעבור התערוכה ׳העין העירומה: צילום סוריאליסטי במחצית הראשונה של המאה ה־20׳, שאצרה ד״ר איה לוריא במכון שפילמן לצילום״.

לדבריו של פרנקו, העיצוב החדש איפשר פרשנות אקספרימנטלית וחופשית יותר. ״התוצאה הסופית היא 70 כפולות שעל צידן הקדמי מופיע דימוי אחד מהתערוכה, ועל צידן האחורי מרוכזים הטקסטים והמאמרים. הדימויים מופיעים בגודל אחד לאחד של היצירות – דבר שהכתיב גם את גודלו הגדול של הפורמט: 23 ס״מ רוחב על 40 ס״מ גובה. הכפולות מקופלות אחת בתוך השנייה ללא הדבקה, חיבור או הידוק – דבר שמאפשר פתיחה ו׳פירוק׳ של הקטלוג לכפולות. על ידי פעולה זו הופך הקטלוג ל׳תערוכה׳, ועונה על נושא ״הספר כתערוכה״״.

על פרויקט מרתק נוסף עבד פרנקו במסגרת קורס בשם ״ביטוי אישי״: ״הפרויקט עסק בדיוקן עצמי. בחלקו הראשון היה עלינו לייצר בנק של 120 חומרי גלם, שמחולקים לארבע קבוצות: 30 צילומים, 30 אלמנטים טיפוגרפיים על בסיס שם ושם המשפחה, 30 קומפוזיציות צורניות מופשטות ו־30 סלוגנים נטולי עיצוב. כל התוצרים הודפסו ונאגדו לספר השראה אחד״. לדבריו של פרנקו, עניין אותו לפתח את כל 120 חומרי הגלם באופן המאפשר קריאה דו כיוונית.

״הדבר נבע מצורת הדיפדוף ההפוכה בין לועזית לעברית. לכל דימוי מתוך ה־120 היו שני כיווני קריאה והתוצאה הסופית היא ספר הניתן לדיפדוף מארבעה כיוונים שונים״. בחלקו השני של הפרויקט התבקשו הסטודנטים לעצב כרזה המשלבת בין חומרי הגלם ומערבבת בין הקבוצות לכדי יצירת דימוי אחד. פרנקו עיצב סדרה של שלוש כרזות. ״גם בעיצוב הסדרה חיפשתי פתרון גרפי המאפשר היפוך של כל כרזה ומייצר קריאה כפולה״.

ביטוי אישי

אוטופיה לסטודנט

על אף הדמיון לבריפים ישראליים (״מי מאיתנו לא עבד על דיוקן עצמי״), מסיפוריו של פרנקו עולה שישנם לא מעט הבדלים בין לימודי עיצוב גרפי בבזל לאלו בישראל. ״הלימודים בבזל הם אוטופיה לסטודנט״, טוען פרנקו. ״הסטודנטים השוויצרים משלמים שכר לימוד מזערי, חשופים לאין־ספור מלגות, תחרויות ופרסים, רובם לא צריכים לעבוד, ובנוסף בית הספר מסבסד להם את ההגשות״. אך ההבדלים המשמעותיים הם בדרכי ההוראה.

״תפיסת ההוראה שם שונה מאשר אצלנו, גם בתואר הראשון וגם בשני, וקיים שוני מהותי בדגשים ששמים המרצים על הקונספט לעומת הצורה. לתחושתי היחס היה של 20% דגש על קונספט ו־80% דגש על צורה. דבר נוסף הוא קצב ההתקדמות: העבודה על הפרויקטים בבזל הייתה מאוד איטית. הבריף שניתן מראש הוא מאוד מוגדר, המשימה מאוד קטנה ועובדים עליה הרבה זמן. בתוך אותה משימה קטנה מבצעים הסטודנטים אין־ספור בדיקות. בסופו של דבר התוצאות מדהימות; יש עומק והבנה צורנית מאוד גבוהים״.

פרנקו מספר שהתואר הראשון בעיצוב גרפי בבזל נמשך שלוש שנים, לעומת ארבע שנים אצלנו. מרבית הקורסים מתנהלים כסדנאות ורוב הביקורות שמקבלים הסטודנטים הן ביקורות אישיות, גם בתואר הראשון וגם בתואר השני. ״שיטת נתינת הביקורות הנהוגה אצלנו, שבמסגרתה ניתנת ביקורת מול כל הכיתה, כמעט ולא קיימת שם״, הוא מדגיש. לא רק שכמעט ואין ביקורת כיתתית, אלא שכמעט ואין כיתות. ״הסדנה היא המקום שבו מבלים את רוב הזמן, בעוד שהמרצים עוברים בין הסטודנטים בעודם עובדים על הפרויקטים ומעניקים להם ביקורות אישיות״. על אף השיטה, הסטודנטים נחשפים לעבודות של חבריהם. ״סטודנטים יכולים לעבור בין העמדות ולראות מה אחרים מעצבים, ואף להאזין לביקורת שמעניק המרצה״.

דיוקן אישי

עוד מוסיף פרנקו, שהביקורת שהמרצים מעניקים על עבודות הסטודנטים כמעט ולא מבקרת, אבל הסטודנטים לומדים ממנה, והתוצאות מעולות. איך זה ייתכן? ״זה מתחיל מזה שלשוויצרים יש תפיסת אסתטיקה גבוהה, שאותם הם ינקו בילדותם. הם מוקפים בעיצוב מצוין, כל שבוע נפתחת שם תערוכת עיצוב ובערך 80% אחוז ממה שאתה רואה ברחוב הוא עיצוב מדהים ומעורר השראה. אז מכל הדברים האלה הם לומדים, עוד בטרם שכף רגלם דרכה באקדמיה לעיצוב. בנוסף, הסטודנטים השוויצרים קוראים ולומדים המון לבד; הם מאוד עצמאיים״.

כמו כן, כל הסמסטר שם מחולק באופן שונה לחלוטין. ״זה לא כמו אצלנו: 14 שבועות של הוראה שמסתיימים בתקופת הגשות לחוצה. בבזל, אמנם חלק מהקורסים נמשכים סמסטר שלם, אך במקביל ישנם קורסים שנמשכים שישה שבועות בלבד ומתקיימים פעמיים בשבוע, כשאורכו של כל מפגש הוא יום שלם. לעיתים מתקיימות סדנאות בשבוע אחד מרוכז. בסיכום הכולל כמות שעות ההוראה בהשוואה לישראל היא זהה, אבל במסגרת החלוקה הזו הסטודנטים השוויצרים עובדים במהלך הסמסטר רק על שלושה-ארבעה פרויקטים במקביל. זאת בניגוד לישראליים שעובדים על שבעה או שמונה״.

השאלה היא איזו שיטת הוראה טובה יותר, שלהם או שלנו?

״לשיטת ההוראה השוויצרית הפרטנית יש מינוסים ויש פלוסים. מצד אחד מדובר במינוס בכך שלא מתקיים דיון כיתתי והסטודנטים לא נחשפים לכל הביקורות, אך מצד שני יש פלוס בכך שהביקורת הפרטנית הרבה יותר ארוכה וממוקדת. היתרון הגדול הוא שבאופן זה הסטודנט מתקדם בעבודה בזמן השיעור. בסדנה שנמשכת שמונה שעות, שבמהלכן הסטודנט עובד ברציפות על אותו פרויקט, המרצה מקיים מספר סבבי ביקורות בין הסטודנטים״.

ולגבי שיטת חלוקת הסמסטר?

״גם עם השיטה הזו יש בעיות״, טוען פרנקו. ״אך יחד עם זאת, יש משהו חכם בזה שסטודנט עובד על פרוייקט יומיים בשבוע ולא פעם אחת בשבוע כמו אצלנו. כך הוא זוכר את הביקורת והוא יכול לשפר את התוצאה בתוך זמן קצר. עוד יותר אפקטיבי מבחינה זו הוא פרויקט שעליו עובדים שבוע. בתוך חמישה ימים מרוכזים ואינטנסיביים מסיימים פרוייקט שאצלנו עובדים עליו סמסטר שלם״.

האם הדבר בכלל ישים אצלנו?

״אני לא יודע עד כמה השיטה הזו ישימה בישראל. קשה לי לדמיין מרצה ישראלי שמסוגל לעזוב את מקום העבודה שלו לחמישה ימים ולבוא להעביר סדנה רצופה. בבזל 99% מהמרצים לעיצוב גרפי לא עובדים בעבודה נוספת; המקצוע הנוכחי שלהם הוא הוראה״.

שמאל-ימין, כרזה, 2017

The post קובי פרנקו: יומן מסע שוויצרי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מוניקה, הי מאיה. מה שלומכן?

מצוין! מתרגשות

לגמרי! ואתה?

גם, לא רע בכלל! מודה שלא הספקתי לבקר עדיין ב״מאחורי קירות המוזיאון‎״, אבל ראיתי תמונות וזה נראה ממש טוב! ואולי נתחיל בזה שתספרו מאיפה הגיע הרעיון לערוכה, מי פנתה למי וכן הלאה

צד א׳ אומרת: העלינו רעיונות לתערוכת הילדים הבאה, ומאיה הציעה לעשות תערוכה על תערוכה, אבל שלא יהיה בה כמעט כלום. משהו מינימליסטי. מכאן התפתח הקונספט לתערוכה שעבדו עליה ארבע נשים (מוכשרות) וגבר מוכשר גם הוא. התערוכה מציגה את האופן שבו חושבים על תערוכות, וזה היה נושא לא פשוט לפיצוח. מאיה אליך

מוניקה באמת שיתפה פעולה עם רעיון קצת חתרני, אבל לקחה את זה לכיוון שיותר תואם את המוזיאון ואת העשייה בו

למה לעשות תערוכה על איך עושים תערוכות? ולמה דווקא במוזיאון גוטמן?

נחום גוטמן הוא בית ספר לאמנות של איש אחד, שטיפל ועסק בכל המדיומים של האמנות, וחטף ביקורת לא פשוטה על הרב־תחומיות שלו. בנוסף, הוא גם כתב. התנועה שלו מאמנות לספרות, מדימוי למילה, הזליגה שלו בין המדיומים של האמנות, אפשרו לנו לעסוק בתדרים של עבודתו, יחד עם עבודת המוזיאון. אמנות היא לא דבר טבעי, היא נעשית במחשבה רבה הן מצד האמן והן מצד האוצר או המוזיאון. ההצלחה של תערוכה היא באופן שבו היא מביאה את הנושאים המורכבים האלה לחלל.

מוניקה לביא: אמנות היא לא דבר טבעי, היא נעשית במחשבה רבה הן מצד האמן והן מצד האוצר או המוזיאון. ההצלחה של תערוכה היא באופן שבו היא מביאה את הנושאים המורכבים האלה לחלל

ההתערוכה חושפת את מה שנעשה מאחורי הקלעים של המוסד המוזיאלי. היא נותנת תשובות לשאלות שהן לכאורה בנאליות, אבל אנשים לא עוצרים לחשוב עליהן במהלך ביקור במוזיאון – מהו בכלל המוסד הזה, מהי תערוכה, איך מתבוננים, מה תפקיד הצופה, למה זה חשוב? התהליך של הקמת תערוכה כולו – מהמחקר ועד לתלייה – נסתר מעיני המבקרים שרואים רק את התוצאה הסופית. חשבנו שהחשיפה לתהליך הזה תעורר עניין וסקרנות

מאיפה אם כך וממה מתחילים?

מתחילים בכניסה לתערוכה שמתפצלת לחללים: הסטודיו של האמן, אולם יצירות המופת, אוסף המוזיאון, אוסף הילדים שנבנה תוך כדי התערוכה, תערוכה משותפת לנחום גוטמן ולמבקרים, ומשחק ענק להרכבה בסלון שנבנה במיוחד תוך התבוננות במקור הגוטמני.

האוסף של הילדים הוא נדבך משמעותי בתערוכה, פרויקט Ongoing: ילדים יוצרים את העבודות בסטודיו, מקטלגים אותן באוסף ומשאירים אותן במוזיאון. זה משהו שמאפשר לילד ״להיקשר״ למוזיאון ולהבין לעומק את העשייה שלו. זה מאפשר לו לחזור לבקר שוב בתערוכה ולראות איך ילדים אחרים התייחסו ליצירה שלו – אני חושבת שזה יהיה מאוד מרגש בעבור ילד לבוא שוב למוזיאון ולראות שהעבודה שלו משתתפת בתערוכה קבוצתית שילד אחר אצר, שמישהו התחבר לאמנות שלו. זה מעניק ערך ומלמד על האיכות הנדיבה שיש באמנות

תוכלו טיפה להרחיב מה קורה בשאר החדרים? כי אני לא בטוח שהבנתי לגמרי מה קורה לדוגמה באולם יצירות המופת, או בסטודיו של האמן

הקצת קשה להסביר, אתה צריך להגיע לראות!

ובכל זאת…

אני אנסה לעמוד באתגר: התערוכה מוצגת באגף בית הסופר ההיסטורי, שנבנה ב־1887. אנחנו הפכנו את החלל לחלל תצוגה שמוצגת בו תערוכה של נחום גוטמן. אפשר לראות קלאסיקות דוגמת איורי לובנגולו מלך זולו, פרש ערבי על סוס לבן, דיוקן מרים גוטמן בוסקלה, אניות במפרץ חיפה. על בסיס יצירות אלה בנינו חללים כשבכל אחד מהם מודגש אספקט אחר של יצירתו של נחום גוטמן, ושל עבודת המוזיאון, וגם, של פעולת הצופה בתערוכה.

לדוגמה, בחלל שבו מוצגת היצירה ״אניות בנמל חיפה״, נבנה מעין סלון עץ יפני, ובו אפשר לשבת, להתבונן בציור ולהרכיב את חלקיו על שולחן משחק בחלל. כך מצד אחד ניתן הרבה מאוד מקום ליצירה אחד תוך יצירת חווית צפיה שקטה, רגועה ופרטית, ומצד שני יש הזמנה להתבוננות מעמיקה, שגורמת להיכרות אינטימית עם כל חלקי הציור, ואגב כך הבנת נושאו, צורותיו, צבעיו ושיטת המחבר המשוכללת של נחום גוטמן. בכל אחד מחלי התערוכה, נעשתה פעולת תכנון ועיצוב ייחודית, מעניינת ומפעילה

אני אוסיף משהו על החדר היפני כי הוא החלל האהוב עלי בתערוכה – יש בו התייחסות למדיטציה, לזן במובן של של ניקיון ושקט ויזואלי, חיבור לאדמה (הילדים יושבים סביב שולחן נמוך על הרצפה), מינימליזם – בפניהם ניצבת עבודה אחת בלבד, גדולת ממדים, שמקיפה אותם והם צריכים לגייס יכולת ריכוז גבוהה וסקרנות, להתבונן היטב ולטוות מחדש את חלקי היצירה על פני המשטח. הטעויות שהם עושים הן הפרשנות שלהם ליצירה כמו שאני רואה את זה

מוניקה לביא. צילום: גילי אבישר

מאיה קשביץ. צילום: נטלי שור

יותר טוב! וזה זמן טוב לדבר על עיצוב החלל, ועל השימוש המעניין בצבע

על עיצוב התערוכה עבדו במאית הווידאו רוני עזגד והאדריכלית ענת לוי. שתיהן גייסו את המעצב הגרפי עדי טקו ויחד הובאו כל מני אפשרויות שמתוכן בחרנו. בנוסף, אופי התערוכה היה של חומרים כמו עץ, קרטון ונייר, כך שהכול בעל אופי של בית מלאכה, קראפט, סטודיו – עושה חשק ליצור. אני אישית הבאתי הביתה כן ציור, והתחלתי לצייר על כל דבר שזז. מומלץ לבוגרי בצלאל ושאר בתי ספר לאמנות שפנו לתחומים משיקים

הלכנו על צבעוניות מאוד בסיסית, ואולי גם נוסטלגית. היא עזה ולכן יש בה משהו מושך ואטרקטיבי בעבור ילדים, אבל היא לא מתיילדת. יש משהו בעיצוב שהוא מאוד משחקי, אבל מכבד ומתייחס לילד כאל אדם עצמאי וסקרן

לא פחדתן ליפול למקום קצת דידקטי? בשאיפה להסביר מה אחנו עושם במוזיאון?

לא. אנחנו יצירתיות! בתערוכה משחקים, עושים תערוכה יחד עם העתקי יצירות של נחום גוטמן, וכן, גם לומדים למשל מה זו איקונוגרפיה. למה לא?

מאיה קשביץ: אוצר נשמע כמו מקצוע משעמם בהגדרה, אבל כשיש לך חדר מלא יצירות אמנות יפהפיות ולוח מגנטי, ואתה צריך לבחור ולהתאים ולתת שם ולכתוב סיפור, זה כיף גדול!

אני חושבת ששמנו דגש מאוד גדול על הפן המשחקי בתערוכה, על למידה דרך עשייה ולא דרך קריאת אינפורמציה מייגעת, וזה היה כל הרעיון. אוצר נשמע כמו מקצוע משעמם בהגדרה, אבל כשיש לך חדר מלא יצירות אמנות יפהפיות ולוח מגנטי, ואתה צריך לבחור ולהתאים ולתת שם ולכתוב סיפור, זה כיף גדול!

להיפך, מצופה פסיבי, הפכנו את הצופה לאקטיבי. ומוזיאון, בעקרון, כמוסד שמציג תרבות חומרית, הוא מוסד עם בסיס דידקטי

אם כבר אנחנו מדברים על אוצרות: מה החלק שאתן הכי אוהבות בתהליך?

את ההמצאתיות, את הרגע שבו הידע מתחבר לנראות, את החיבור בין הדברים, את האופן שבו כל הרעיונות עפים באוויר ואז הם נוחתים כל אחד במקומו. זו גם הנאה עצומה לעבוד בצוות עם אנשים כל כך מוכשרים ויצירתיים באופן נטול אגו ועם שמחת עשייה

מאיה, מה אצלך?

זו הפעם הראשונה שאני אוצרת תערוכה לילדים, וזה מאוד שונה מתערוכות לקהל בוגר, למרות שאולי אין באמת חלוקה כזו. אבל דרך העבודה על התערוכה הזו הבנתי את הכוח שיש לאמנות בהשפעה על הקהל הצעיר, דווקא משום ששם עוד לא נוצרת התנגדות של האינטלקט ה״בוגר״, ואז נוצרת חוויה שהיא שונה באמצעות הדרך שבה הילדים שלנו מתבוננים באמנות כמו בחיים, והדרך שבה אנחנו מתבוננים בה דרכם.

ונכון, היה לנו צוות מדהים ולמדתי מכל אחד מהם המון

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

המוזיאון כולו לובש חג ומתחדש. יש לנו גשר חדש שמחבר בין הבנין ההיסטורי לבנין החדש, והמוזיאון הופך בכך להיות אחד החללים המעניינים בעיר. בקומה העליונה והמחוברת מוצגת התערוכה ״נופים נעלמים ומפות נסתרות״, שחוגגת את נחום גוטמן כקרטוגרף ומראה את הקשרים בין חלקי יצירתו, שנראו לכאורה חסרי הקשר ישיר. המוזיאון מזמין חווית צפייה טוטלית שמתמודדת עם מחשבות ותפיסות מקובעות על אודות המרחב שבו אנו חיים, ושמציגה קריאה מפתיעה ולא מוכרת של המרחב התל־אביבי-יפואי

אנשים שואלים אותי לאיזה גיל התערוכה מתאימה, אני חושבת שאם יש לכם ילדים בבית, לא משנה באיזה גיל, בואו לראות. ילד בן שנה יוכל לזחול וליהנות מהצבעוניות והצורות המושכות, ילד בן שלוש יוכל ליצור ולהתנסות בחומרים וילד בן שמונה יוכל לפצח סודות איקונוגרפיים של יצירת אמנות (בלי לדעת שזה מה שהוא עושה)ף ולהציג יחד עם נחום גוטמן. זה הרבה, לא?

ואני אוסיף: גם אם אין לכם ילדים תבואו

מאחורי קירות המוזיאון, מוזיאון נחום גוטמן, שמעון רוקח 21 נווה צדק, תל אביב.
אוצרות: מוניקה לביא, מאיה קשביץ; עיצוב: רוני עזגד, ענת לוי, עדי טקו.

The post מוזיאון נחום גוטמן: תערוכה על תערוכות appeared first on מגזין פורטפוליו.

ב־20 השנה האחרונות מיכל קסטיאל מלמדת עיצוב. שנתיים לאחר שסיימה את הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי וויצו חיפה, החלה ללמד ב־1999 במכון אבני. ״למרות שקיבלתי תעודת הוראה מוויצו לא חשבתי שההוראה תהיה התחום שלי. הגעתי למכון אבני בידיעה שאני באה לסמסטר ונשארתי שם 16 שנים. זו הייתה חוויה מפעימה: הקשר שנוצר עם הסטודנטים, היכולת לגעת בהם, לייצר שינוי גם בידע גם בממד האנושי. 

״כשהתחלתי לעבודה ההוראה הייתה עיסוק צדדי והעיצוב היה הדבר המרכזי. אני עדיין עובדת בפרקטיקה, אבל אם יש משהו שבאמת ממלא אותי זה היכולת שלך לגעת באנשים דרך הכבוד והאהבה למקצוע, דרך היותם בני אדם. אנחנו קודם כל בני אדם, ואנחנו מקפידים לעבוד גם בפרויקטים חברתיים כדי שהסטודנטים יידעו שיש להם כוח לייצר הד בקהילה ושזו החובה שלהם כמעצבים״.

מיכל קסטיאל. צילום: אורלי ליסצקי

לפני שמונה שנים החלה קסטיאל ללמד במקביל גם במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה: תפיסה חזותית, אריזות, פרויקטי גמר, טיפוגרפיה, קונספט ועוד. בשנה האחרונה, לאחר שסיימה את התואר השני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון, מונתה לאוצרת גלריה ויטרינה במכון. ״לפני שלוש שנים הבנתי שאני מחפשת שינוי, ולכן הלכתי לתואר השני בחולון ששילב קונספט, מולטי־דיסציפלינריות, תפיסה עכשווית, מדע וטכנולוגיה. אז נתקלתי בקול הקורא לניהול המסלול לתקשורת חזותית במרחב״. 

לא הכרת את התכנית קודם?

״לא, וזה נשמע לי גאוני, כי בשנים האחרונות התחלתי להתעסק בעיצוב מרחבים חינוכיים חוץ־כיתתיים בבתי ספר, וזה היה נראה לי בדיוק זה: הדבר הזה של המעצבים החדשים, המולטי־דיסציפלינריים״. 

הבוגר החדש

לאחר שקסטיאל השתחרה משירות הקבע בחיל המודיעין, היא הצטרפה להוריה שהיו בשליחות בפריז והחלה ללמוד אמנות. כעבור שנה החליטה לחזור ארצה ללימודי עיצוב גרפי בוויצו חיפה, בשנים 1993-1997. אחרי שנתיים של עבודה, תחילה כמעצבת בסטודיו של יורם רובינגר ולאחר מכן במשרד הפרסום באומן בר ריבנאי היא פתחה סטודיו עצמאי, שהיה פעיל עד השנה שעברה. במסגרת עבודתה התמחתה בעבודה עם עם משרדים ממשלתיים, השב״ס, חיל האוויר, מערכת החינוך ועוד.

בימים אלו היא מסיימת את שנתה הראשונה כראשת המסלול לתקשורת חזותית במרחב בבית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה למנהל. המסלול נפתח לפני חמש שנים, כהתמחות קטנה במחלקה לעיצוב פנים, וכיום בשנה א׳ הוא מונה כ־60 סטודנטים. קסטיאל, בת 48, היא השלישית שעומדת בראש המסלול לאחר שהחליפה את המעצבת אפרת ידיד בן עזרא.

״הסטודנטים שלנו מבינים שהעולם הולך למולטי־דיסציפלינריות״, אומרת קסטיאל. ״הם רוצים להתעסק במרחב אבל לא להיות מעצבי הפנים הקלאסיים: לדעת לעסוק בשילוט, במיתוג, בתערוכות, במרחבים וירטואליים, במציאות רבודה ובמציאות מדומה. בנוסף הם לומדים טיפוגרפיה, אימג׳ מייקינג, קונספט, עיצוב לווידאו. הכל״.

דוגמה לשני פרויקטים מסוגים שונים של סטודנטים במסלול, קסטיאל מספרת על שני פרויקטי גמר שיוגשו בסוף השנה. האחד, האפליקציה ״לוקלית״ של שירלי קוטרגין, שעוסקת בעיר אשדוד, העיר שבה גדלה קוטרגין וברצון שלה להפוך אותה למקום חי יותר. האפליקציה עובדת על בסיס המיקום של המשתמש, בשיתוף ההעדפות שלו. המטרה היא לגלות למשתמשים מקומות בילוי חדשים ולתת במה לעסקים חדשים.

יעל יפת, Hidden Void

ב־HIDDEN VOID יעל יפת בחרה לתכנן ספרייה המשלבת בתוכה חלל לגלריות מתחלפות ברחוב ארלוזורוב 62 בתל אביב. כיום המקום משמש כמרכז מסחרי קטן, שעל אף מיקומו האטרקטיבי במרכז העיר אינו מצליח למשוך קהל רב. תהליך העבודה שלה החל בכך שהיא מילאה את החלל בפלטות עץ זהות במרווחים שווים.

לאחר מכן, התחילה לגרוע מתוך מסת הפלטות קונוסים בגדלים ובכיוונים שונים, וכך נוצר חלל של ספרייה. שיטת עבודה זו יצרה חוויה טוטאלית בעבור המתהלך בחלל – התחושה היא שפלטות העץ עוטפות אותו, ושהוא רואה ולא רואה בו זמנית את כל המתרחש סביבו. בתוך הספרייה נוצרת תחושה של הצצה אל המבקרים האחרים מעבר לפלטות ובכך ההבדל בין הפרטי לציבורי מיטשטש.

מה השתנה מאז שהמסלול נפתח?

״בהתחלה זה היה יותר להכניס תכניים גרפים לעיצוב פנים, החיבור עם המרחב היה מנותק יחסית. לאט לאט נוצר היבריד בתכנים, וזה מה שאני רוצה לזקק: לבנות את דמותו של המעצב ההיבריד החדש. זה לא מעצב גרפי שצריך לדעת להתמודד עם תוכן מורכב, אלא מעצב שצריך לדעת לדבר מרחב דרך שילוט, דרך תערוכה, וכמובן דרך כל העולמות הווירטואליים. אנחנו מכניסים אותם ואת המציאות הרבודה לתוך המרחב״. 

כולם לומדים היום מציאות רבודה ומציאות מדומה.

״אנחנו מוסיפים לזה לשרטט תכניות, לעשות חתכים, הדמיות מרחביות. הסטודנטים שלנו מבינים גם בחומרים, בארגונומיה, בתאורה ובתכנון מרחבים מבית פרטי דרך חללים מסחריים״. 

מה החזון שלך? מה את רוצה לשנות?

״רוב מי שמתחיל ללמוד היום, וגם אנחנו, יחליף התמחויות, קריירות, מקצועות. לא נתחיל ונסיים את אותה העבודה כמו ההורים שלנו. אני רוצה לייצר ורסטיליות תעסוקתית רחבה שתאפשר לך להחליט לאיזה כיון ללכת. כמעט כל המשרדים לעיצוב פנים צריכים כיום מעצבים גרפיים וכל המשרדים לעיצוב גרפי צריכים מעצבי מרחב. אנחנו מכשירים פרסונה אחת שיושבת על הצרכים האלו וזה רק ישתכלל עם חיבורים בין־תחומיים נוספים״.

רוב מי שמתחיל ללמוד היום, וגם אנחנו, יחליף התמחויות, קריירות, מקצועות. לא נתחיל ונסיים את אותה העבודה כמו ההורים שלנו. אני רוצה לייצר ורסטיליות תעסוקתית רחבה שתאפשר לך להחליט לאיזה כיון ללכת

מצד שני יש ערך גם להתמחות בדיסציפלינה אחת, או אפילו תת־התמחות.

״חלק מהתפקיד שלנו באקדמיה זה לא רק להכשיר אנשים אלא לייצר מכלול, שנעים לשבת איתו בסטודיו, לעבוד איתו בצוות. לאחרונה הקמנו במחלקה סטודיו אין־האוס, שכולל תשעה סטודנטים מצטיינים משנה ג׳. הם מייצרים את כל הנראות הוויזואלית של בית הספר, של תערוכת הבוגרים, הכל עובר שם. אני מנחה אותם אבל הם מנהלים את הסטודיו בעצמם, מאלף עד ת׳, מהקונספט ועד הביצוע.

״אני רואה את התפקיד שלי, הייעוד שלי, בלזקק את התכנים. זה לא מה אני לוקחת מתקשורת חזותית ומה אני לוקחת מעיצוב פנים, אלא איך אני מייצרת תכנית לימודים שמי שיתמחה בה יהיה כמו מעצב הפונטים הכי טוב או מעצב החללים המסחריים הכי טוב. זה לא קצת תקשורת חזותית וקצת עיצוב פנים; זה דמות הבוגר החדש המולטי־דיסצפילינרי״.

The post נכון לעכשיו: מיכל קסטיאל, תקשורת חזותית במרחב, המכללה למנהל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי נקראה ״צייר לי כסא״, בגלריה החווה בחולון, ב־2017. זו הייתה תערוכה קבוצתית שהתבססה על אוסף נדיר של חפצי אמנות, רהיטים ופריטים מעוצבים בסגנון אר נובו (מאוסף מי־דן). לצד הפריטים העתיקים הצגתי עבודות של תשעה מעצבים צעירים, ששפתם העיצובית מתכתבת עם מוטיבים מרכזיים באר נובו ומעניקה להם פרשנות עכשווית. בתערוכה השתתפו נעם גאיה אלוני, תמר גליק, יוסי מדר, אור גלס, אלירן יקשין, אריאלה זוכוביצקי, הדס כהן, מיכל ואיליה גיטלמן ותמר ברניצקי.

במסגרת לימודי אוצרות התמחיתי במשך שנה במוזיאון העיצוב חולון ומיה דבש (אוצרת המוזיאון) סיפרה לי על הכוונה לייחד את ״עונת העיצוב״ בשנת 2017 בעיר לנושא אוספים ואספנות. עם המידע הזה יצאתי לחפש אוספים מעניינים לתערוכה. כך הגעתי לענת ויוסי מי־דן מנווה צדק, שאוספים חפצי אמנות מהעולם למעלה מ־30 שנה. את ההזדמנות להציג קיבלתי מרפי וזאנה, האחראי על תוכנית התערוכות בחללים העירוניים של עיריית חולון, שהציע את גלריה החווה.

אמנות ועיצוב מהווים חלק מרכזי בחיי מתחילת לימודיי לתואר ראשון בבצלאל. עם סיום הלימודים עבדתי בכמה משרדי עיצוב ובהמשך כמעצבת גרפית עצמאית. לפני ארבע שנים החלטתי להירשם ללימודי אמנות לתואר שני באוניברסיטת בן־גוריון במסלול אוצרות ובתום הלימודים התחלתי לפעול באופן עצמאי. חודשים ספורים לאחר שסיימתי את כתיבת התזה הגיעה ההצעה המשמחת, לאייש את משרת האוצרת בגלריה רוזנפלד. בשנה האחרונה הספקתי לאצור ברוזנפלד כעשר תערוכות – של אמני הגלריה ושל אמנים צעירים בתחילת דרכם.

אנה לוקשבסקי, מתוך התערוכה ״מבט מפוכח״

שירלי וגנר, מתוך התערוכה ״על המצולם״

התחנה האחרונה

לפני שבועיים נפתחו במקביל שתי תערוכות בגלריה רוזנפלד: התערוכה ״על המצולם״ של שירלי וגנר (בחלל המרכזי), שמציגה סדרות של תצלומי נוף מדומה, אשר נוצרו כולם כתפאורה בחלל הסטודיו של האמנית, בעבודת יד עמלנית, במשך חודשים ארוכים. מיצב הוידאו ״פנקיסטיסקופ״ חושף לראשונה את סט הצילום כפי שנבנה בסטודיו, ומעתיק אותו אל חלל הגלריה. המיצב מציע למבקרים חוויה רגשית חזקה שיש בה שילוב של נוסטלגיה, אשליה וניפוצה.

ב״רוזי״, חלל הפרויקטים של הגלריה, מוצגת התערוכה ״360״ של כרמי דרור. עבודותיה מבוססות על פרקטיקה של מיפוי מודלים תלת ממדיים, והיא מרבה לעסוק בהתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים ובהשלכותיהן על חיינו.

שירלי וגנר מתוך התערוכה ״על המצולם״

רונן זן, מתוך התערוכה ״חאן אל אחד׳ר״

כרם נאטור מתוך התערוכה ״גוף בעקבות רוח״. צילום: כרם נאטור

מכל מלמדיי השכלתי

התערוכות פורצות הדרך שאצר יונה פישר, אחד האוצרים החשובים והמשפיעים בישראל, העידו על כישרונו לזהות את המגמות החדשות והלכי הרוח בשדה האמנות. סקרנותו האינטלקטואלית וראייתו האמנותית מהוות עבורי מקור השראה. במיוחד חביב עליי אופן כתיבתו התמציתי והמדויק, ויכולתו לנסח אמירות רבות משמעות ולהציע אבחנות חדות בקיצור נמרץ ובסגנון בהיר וקריא. את אופן הביטוי התמציתי מחד, והעשיר מאידך אני שואפת לאמץ בטקסטים שאני כותבת.

תערוכת החלומות

מדובר בחלום גדול אך לא בלתי אפשרי – לאצור תערוכה ראשונה בישראל של האמן היפני־אמריקאי און קווארה. עבודת התזה שלי עוסקת באמנות סדרתית ומתמקדת ביצירתו של קווארה כמקרה מבחן מרכזי. משנת 1966 ועד מותו, בשנת 2014 עסק אך ורק בייצור אמנותי של סדרות עצומות מימדים, שהידועה בהם היא ״Today״. הסדרה כוללת למעלה משלושת אלפים קנבסים מונוכרומטיים, שבמרכזם דימוי אחד ויחיד – התאריך שבו נוצר. מדובר באמן מעניין במיוחד גם באופן התנהלותו. הוא מעולם לא התייחס לעבודתו – בכתב, בעל פה או באופן אחר. הוא סירב להתראיין ונמנע מלהופיע בפתיחות תערוכותיו. לא הצטלם ולא נפגש עם יותר משישה אנשים בו זמנית. דמותו החידתית של קווארה מוסיפה ממד מעניין לכל מהלך מחקרי ופרשני אודות יצירתו.

בשנת 2015 הוצגה בגוגנהיים בניו יורק התערוכה הרטרוספקטיבית ״Silence״, ששמה משקף נאמנה את הלך רוחו של האמן. ציורי התאריכים הוצבו על הקירות הספירליים של המוזיאון באופן שהולם את אחת התמות המרכזיות ביצירתו – הזמן. בתערוכה מסוג זה מהווה הצבת העבודות, הדומות זו לזו, אתגר מרתק.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה בגלריה תחתום את העונה הנוכחית ברוח תערוכות הבוגרים המוצגות בחודשי הקיץ. הזמנו שמונה בוגרים של המחלקה לצילום בבצלאל, אותם פגשנו בתערוכת סיום התואר הראשון בשנה שעברה – הפועלים יחד כקולקטיב בשם ״הסלון 5״. חברי הקבוצה יציגו עבודות חדשות ויערכו מיצב־מיצג חד פעמי תלוי־מקום. בחלל נפרד יוקרן הסרט ״יום אחר״ של חבר הקבוצה שי דרור.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מגלים אוצרות״ לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // מיה פרנקל טנא appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי: האדריכל טיל ובר, האחראי על החומרים והצבעים בחברת ויטרה
איפה: מכללת שנקר, רמת גן
מתי: יום שני, 29.4
מה: הרצאה במסגרת ביקור של ובר בהזמנת המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר

01. ״טקסטיל נותן לחלל אופי כמו טי־שירט שאנחנו בוחרים ללבוש״

משרדים נראים היום אחרת מבעבר, אין בהם רק את כורסאות המנהלים מהעור החום. המשרד היום הוא מקום שמחליפים בו רעיונות, ואפשר להיות נועז בעיצוב שלו. זו אחת הסיבות לכך שבוויטרה אנחנו רוצים להיות מזוהים לא רק עם העיצוב של הכיסאות והספות שלנו, אלא גם עם פאלטה יחודית של צבע וטקסטיל.

אחת הדרכים לעשות את זה היא על ידי שימוש נבון בטקסטיל, אחד הדברים העתיקים ביותר שאנחנו מתעסקים איתם כבני אנוש – עור, פרווה – כביטוי של תרבות וזהות. טקסטיל נותן לחלל אופי כמו טי־שירט שאנחנו בוחרים ללבוש. כמובן שזה גם עניין של טעם, אבל יש לנו היום יותר חופש להעניק אופי לרהיטים ולחללים. מספיק להסתכל על עולם האופנה כדי להבין את זה, וזה מה שאנחנו עושים בוויטרה.

02. ״אתה יכול ליצור משהו שאתה לא אוהב, ולהבין את הערך שלו״

אחד הדברים הכיפיים בעבודה שלנו הוא ליצור קומפוזיציה צבעונית, אבל האתגר הוא להבין איך לעשות את זה כמו שצריך. להרכיב את הפאלטה הצבעונית שלנו זה מלאכת אוצרות. זה לא מקרה שהגוונים של הצהוב או של האדום בקולקציה מסוימת, או אצל מעצב מסוים, מתאימים אחד לשני. יש הרבה מחשבה מאחורי זה.

אחרי שהחלטת על פאלטה צבעונית, אתה יכול להכניס הפתעה, משהו רענן, טוויסט, בוסט של אנרגיה. אם אתה מודע לצבע אתה יכול ״ללחוץ על הכפתור״ וליצור משהו שאתה לא בהכרח אוהב, אבל שאתה מבין את הערך ואת הסיבה לקיום שלו. אתה יכול ליצור אווירה שאתה רק רוצה לשבת לרגע בפנים ולנוח, גם אם זה לעולם לא יהיה הבית שלך. אתה יכול ליצור עולמות שלעולם לא תתכנן לעצמך, אבל תוכל להרגיש בהם בבית, ושגם אנשים שלא יבינו את הבחירה שלך, יוכלו להרגיש ולהעריך את ההשקעה.

ויטרה, שבוע העיצוב מילאנו 2019. צילום: Eduardo Perez & Vitra

לוח ההשראה. צילום: Eduardo Perez & Vitra

ויטרה, שבוע העיצוב מילאנו 2019. צילום: Eduardo Perez & Vitra

לוח ההשראה. צילום: Eduardo Perez & Vitra

ויטרה, שבוע העיצוב מילאנו 2019. צילום: Eduardo Perez & Vitra

לוח ההשראה. צילום: Eduardo Perez & Vitra

03. ״חשוב לזכור שבמילאנו אין שום דבר מקרי, הכל בחירה מתוכננת של צבעים וצורות״

התצוגה שהצגנו השנה בשבוע העיצוב של מילאנו התבססה על ארבעה טיפוסים: הבוהמיין, הנווד המודרני, האספן והיזם גלובלי. שאלנו את עצמנו על האמנות שהם אוהבים, מה הם אוהבים לאכול, איזו מוזיקה הם שומעים. התחלנו לעשות לוחות השראה שקשורים לסיפורים שלהם, קצת כמו לצייר עם אוביקטים, ליצור קומפוזיציה בחלל. ולמרות העבודה המדוקדקת שכללה סקיצות מפורטות כדי לקבל את התחושה הרצויה, עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח במאה אחוז. יש לי הרבה ספקות, זה חלק מהתהליך היצירתי.

החלל שיצרנו לאספן קיבל הכי הרבה תגובות. הקומפוזיציה הייתה ברורה, בחירת הצבע מקודדת. זה גרם לאנשים לחייך, להתרגש, וגם לנו. כל אחד התאהב במשהו אחר: בעבודה של ג׳ף קונס, בשטיח הכתום של פרונט, במראה הכללי. אבל חשוב לזכור שלא היה שם שום דבר מקרי, הכל בחירה מתוכננת של צבעים וצורות.

04. ״אני רוצה לשלוט בתמונה״

הסיבה שבגללה אנחנו מציגים במילאנו סביבות שלמות שהמבקרים לא יכולים להיכנס אליהן, היא הרצון שלנו ליצור את התמונה האחת שכולם יראו. ברהיטים עצמם אפשר להתנסות בחלל הציבורי, אבל אני רוצה לשלוט בתמונה. ויש גם את ענייני הביטוח של החפצים ואת המחשבה על מה יקרה כשמאות אלפי אנשים יעברו שם.

Aluminium Chair Group. Photo: Marc Eggimann

Vitra Colour Library Wheel, 2008. Photo: Labadie / vanTour

The 2016 Vitra colour wheel for Jasper Morrison. Photo: Labadie / vanTour

The 2016 Vitra colour wheel for Hella Jongerius. Photo: Labadie / vanTour

05. ״הלה יונגריוס אוהבת את חוסר השלמות״

הלה יונגריוס התחילה לעבוד עם ויטרה ב־2005 עם ספת פולדר, שמה שמאפיין אותה הוא כריות בגדלים שונים וטקסטילים מסוגים שונים; היא אוהבת את חוסר השלמות. היה לנו קשה למצוא את הגוונים האדומים שיתאימו אחד לשני, עד שלבסוף ויטרה ביקשה ממנה להיות הארט דירקטור של צבע וטקסטורה: יש לה את הזמן לחקור ולחשוב שלנו כחברה אין. 

התוצאה היא שאנחנו אוצרים ומייצרים את הצבעים שלנו. כיום לכל מעצב יש ספריית צבעים מתוך ספריית הצבעים השלמה שלנו, ולהסתכל על הצבעים שכל אחד מהם משתמש, זו דרך מעניינת לראות את האופי של מעצב, להבין קצת איך הוא עובד, דרך צבע.

The post 5 דברים שלמדתי מטיל ובר appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

דנה ברוזה, מעצבת פנים, בעלת הסטודיו danka design, בת 37, גרה בחיפה.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

מפרט טכני

סושי בר ROKU, משתרע על שטח של 95 מ״ר וממוקם ברחוב הנמל בעיר התחתית של חיפה, אזור שבשנה האחרונה זכה לתחייה מחודשת עם ברים, מסעדות ומועדונים חדשים. המקום כולל חלל אירוח עם בר ישיבה רחב ידיים משולב עם מטבח חיצוני, אזורי ישיבה נוספים ומטבח הכנות מוצנע מן העין.

דנה ברוזה. צילום: Roshianu@Moloko

הפרטים הקטנים

ה־ROKU הוא סושי בר צעיר, עם תפריט ״טהרני״ – רק סושי, שפונה למביני עניין, שמעריכים חומרי גלם איכותיים וטריים במיוחד ואת הטיפול הנכון בהם. הסושי היווה את השראה לעיצוב החלל, שבדומה לו מתרחק מכל הסממנים האוריינטליים המקובלים בסושיות. העיצוב שומר על מינימליזם ברמה החומרית והצבעונית, ומושתת על עץ אלון טבעי ועל גווני שחור ולבן בלבד.

במרכז בר הישיבה רחב הידיים ניצב מקרר הדגים המציג לראווה את הדגה הטריה, ומזמין את הסועדים להתרשם מהדיוק, מההשקעה ומתשומת הלב שבהכנת המנות. כלי האוכל, בגווני שחור בלבד, מסודרים כמו חיילים לכל אורכו של הבר הישיבה, ומעליו תלויים גופי תאורה פשוטים במקצב קבוע. על גבי בסיס הבר נתלו מתלי תיקים מברזל, שיוצרו ייעודית לפרויקט, ולצד היותם אלמנט שימושי, יחד עם כלי האוכל וגופי התאורה הם יוצקים ממד של קצב ודיוק לחלל.

מעבר לדיוק והמינימליזם, המטרה הייתה שהחלל יבטא גם ״החוצפה״ של הסושי, את ההימנעות מחנופה לקהל המיינסטרים ואת התעוזה. גווני השחור והלבן, כגוונים היחידים שנבחרו בעבור העיצוב, באים לידי ביטוי בציורי קיר שנוכחותם בחלל דומיננטית; גולגולות, נמרים, חרבות ופרחים שמקשטים כל חלקת קיר פנויה, וכולם הינם פרי מכחולן של ארבע אמניות צעירות, שציירו אותם ישירות על גבי הקיר.

הקשיחות שבבחירת הגוונים רוככה רק במעט בתא השירותים המונגש, שבו החליף את מקומו של הלבן גוון ורוד. ציור של נחש אימתני ורדרד מתפתל לכל אורכם של הקירות, ודלת התא נצבעה גם היא בוורוד, המותאם לגון אריחי הריצוף.

פרט שולי

אני משתדלת להימנע משימוש בחומרים ואלמנטים שמחקים נראות של חומר אחר, כמו אריחי גרניט פורצלן שנראים כמו פרקט עץ, או טפט שנראה כמו בטון. הסיבות הפרקטיות לפיתוח חומרים מסוג זה והיכולת שלהם להתגבר על חסרונות מסוימים של חומרים מקוריים, ובעיקר המחיר, מובנים לי, אבל יש בהם משהו מזויף. במקרים שהחומר המקורי לא ניתן ליישום, עדיף פשוט לוותר ולמצוא פתרון עיצובי אחר, שלא יפגע באותנטיות החומרית.

לפרטים נוספים

הייתי רוצה לעצב מחדש חלל ישן מאוד, כזה עם תקרות גבוהות וקירות שחוו סיפורים ואנשים שונים לאורך שנים רבות. במבנים ישנים כאלה יש איזשהו קסם, ששמור רק להם. האתגר האמיתי בעיצוב מחדש של חללים כאלה הוא מציאת האיזון הנכון של חדש וישן, עם הרבה כבוד לאנשי המקצוע ולשיטות הבניה והעיצוב שננקטו בזמנים מוקדמים יותר.

פריטים נבחרים

למוזיקה יש מקום חשוב בבית שלנו, וממש לאחרונה השקעתי במשפחתי ובי, כשתכננתי לנו שידת תקליטים ומדיה שתואמת בול את הרצונות והצרכים שלנו, ויש בה המון מקום לאחסון תקליטים. תודה ליניב יהודאי על הגשמת החלום!

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

שידת התקליטים הביתית. צילום: Roshianu@Moloko

The post מידע פנים // דנה ברוזה appeared first on מגזין פורטפוליו.