הי איריס, בוקר טוב. מה קורה?

בוקר טוב הכל טוב מתכוננים לסוף השבוע

מגניב. ספרי בכמה מילים מה הולך לקרות?

אנחנו פותחים את תערוכת המקרר השלישית, אירוע אמנות של שלושה ימים שיתפרס על כל מתחם המקרר. אבל הכי חשוב: אנחנו פותחים מקום חדש, עצמאי, גלריה והתחלה של בר

התחלה של בר. אהבתי…

תעשי רגע תקציר הפרקים הקודמים לטובת מי שלא עקב: מהו המקרר?

גם אני לא תמיד עוקבת…

המקרר הוא חלל אמנות שפועל בתוך בית הקירור לשעבר של השוק הסיטונאי של תל אביב שפעל שם כ־35 שנה. כשהשוק עבר לצריפין גם בית הקירור סיים את הגלגול הראשון שלו ועמד ריק כעשר שנים. עד לפה פרק א׳. ב־2015 ושלהי 2017 גילי זיידמן ואנוכי קיימנו בו תערוכות פופ־אפ גדולות. בין תערוכה לתערוכה המקום נשאר ריק, אבל לפני שנה וחצי היה טוויסט בעלילה והמקום נפתח מחדש והפעם כחלל לסטודיואים. זה היה פרק ב׳

ועכשיו?

עכשיו גילי זיידמן, מייסדת־האם, עברה להיות האוצרת של מוזיאון ערד, והאמן והאנימטור שחר דיויס הצטרף אלי וביחד פתחנו לפני חודש גלריה עצמאית במקום ואנחנו מתכננים להפעיל גם בר. האירוע הקרוב הוא חגיגה של כל ההתחלות האלו בהשתתפות 50 אמנים והמון הפתעות, יוזמות ורעיונות מסביב. בעתיד המזהיר יהיה פעילות שוטפת של הגלריה

איריס פשדצקי. צילום: טלי אלמליח

טלי או, criminals

יפה! למי המקום בכלל שייך? של מי היה השוק הסיטונאי?

שאלות גדולות. אין לי מושג של מי היה השוק… אולי של תנובה? בכל מקרה בית הקירור היה תמיד בבעלות פרטית וגם היום המקום בבעלות פרטית. אחד השותפים היה הבעלים עוד בתקופת השוק ויש לו סיפורים נהדרים על כל התפוחים והריחות של הנקטרינות שהיו במקררים

נחמד! כמה סטודיואים/אמנים פועלים כיום במקרר? ומי הם?

יש 23 אמנים ויש מקום לעוד קצת זה מאוד מגוון, יש אולפן הקלטות של רן בגנו, הרבה אמנים פלסטים, קצת מעצבות, אנשי וידאו, ציירים וציירות. חלק מהם גם ישתתפו בתערוכה הקרובה: עלינא דקל, טליאו, רונית מירסקי, עידו דגן, שירה משולם חיזקיה, אורנה שפירא, מיקל לזר, גבירה חכם וג׳ני איגליץ. מקווה שלא שכחתי מישהו. חוץ מזה עשינו קול קורא, הזמנו אמנים להצטרף, ובתערוכה יהיו 50 אמנים, כולל רננה נוימן (כפרה עליה) שבאה מניו יורק במיוחד כדי להציב את העבודה שלה

כמה גדול המקום, והסטודיואים?

המקום כולו 1,900 מ״ר, אבל לא הכל פעיל. והסטודיואים במגוון גדלים, 10-70 מ״ר. שאספר על עוד תכנונים?

כן!

יאללה

ביום שישי יהיה שיתוף פעולה עם רובין פוד, מיזם מחיפה שמפעיל מסעדה שלמה שמתבססת על ירקות ופירות שהיו מיועדים לזריקה מטעמי תרבות השפע, והם הופכים אותם למטעמים. הם באים אלינו, עם שלל המתנדבים והפעילים שלהם ויכינו ארוחת שף ומסיבת שוק צהרים. כל זה ביום שישי. אני מקווה שמשהו מהחיים הקודמים של השוק יתחבר עם התערוכה ועם הגלגול הנוכחי של המקום.

יש גם הופעה של ארגז חול, פעילויות וסדנאות לילדים גם בשישי וגם בשבת, ובשבת אנחנו עושים הקרנת מחווה מיוחדת לשלי פדרמן, אמנית וידאו שנפטרה לפני כמה שנים. אנחנו נקרין את סלפיש, עבודת וידאו שלה, בסטודיו של רן בגנו, שהזכרתי מקודם שכתב את המוסיקה לעבודה.

חשוב לומר שאף אחד לא מקבל תמורה, כל האמנים שותפים בהתנדבות וכולם גם לוקחים חלק בהפקה, בהקמה, ובשיווק. זו הפקה לגמרי diy בלי תמיכה מוסדית או עירונית או כלשהי. אני חושבת שמשהו מהאופי של ההתמסרות של כולם מחלחל גם לאופי של התערוכה. בכל מקרה, כולנו מאוד מתרגשים ומתלהבים מההזדמנות הזו

איתי מרום, Dogs

מיטל קובו, הצד השני

רלי דה פריס, שארית. צילום: שירה טבצ׳ניק

חיבור לדברים שקורים עכשיו ומגיבים למציאות

אני רוצה רגע להתעכב על ״בלי תמיכה מוסדית או עירונית או כלשהי״. לשם את חותרת? או אולי השאלה, מה המודל (הכלכלי, הארגוני) שאת שואפת אליו?

שאלה מצויינת שאני שואלת את עצמי כל יום. אני חושבת הרבה על דברים שקורים בירושלים – כמו המזקקה, מעמותה, ברבור, בר קיימא – ואני באמת עוד לא יודעת לאיזה כיוון המקום יילך, אבל הייתי רוצה להצליח לשלב בין תמיכות לבין הכנסות כדי לשמור על עצמאות וחופש. וגם כי אנחנו רוצים לבנות מקום שיש בו גם מקום לחוות אמנות, וגם מקום לאמנים ליצור ולהתנסות, אבל גם מקום לשבת ולדבר להיפגש. בגלל זה הכיוון של הבר.

אני מאוד בעד תמיכה אם זה מה שאתה שואל, אבל לתערוכה הזו לא הצלחתי להשיג והחלטתי לעשות אותה בכל זאת

ואיך כל זה מתחבר לפעילות האמנותית שלך עד היום? אולי תספרי קצת מה הוביל אותך לזה?

מאז שגילי ואני עשינו את האירוע הראשון המשכנו לעבוד ביחד כצוות אוצרותי עצמאי. כלומר, יזמנו הפקנו ואצרנו תערוכות ואירועים גם במקרר וגם מחוץ למקרר. היה תענוג

לפני כן דברים התגלגלו. תחילת דרכי היתה בצילום וידאו, סיימתי תואר שני בבצלאל וחיפשנו מקום לתערוכת בוגרים. ככה הגעתי למקרר ומשם עברתי לעבודה עם גילי, ואפשר לומר שמאז שפגשתי את המקרר קצת התאהבתי בחלל ואני כל הזמן מדמיינת איך הוא יכול להיות מקום מהסוג שחסר לי בתל אביב ואיזה חלל מדליק ומלהיב זה ליצור בו ולהזמין עוד אנשים לעשות בדיוק אותו הדבר.

אני עדיין ״ממקבלת״ את המקרר עם לעשות וידיואים אבל אין ספק שהרבה הרבה פחות. ובשנים האחרונות אני כותבת על אמנות פלסטינית איפה שאפשר, אבל זה כבר סיפור אחר

תמר לב און, הקרחון

דליה גוטליב, אם דיה

רונית מירסקי, מטבעות

אז אם לחזור לאמנים במקרר ולתערוכה, איזו אמנות מעניין אותך להציג במקרר? שתאכלס את היום־יום של המקרר? 

מעניין אותי להזמין אנשים, לקבל הצעות רעיונות ומחשבות; שזה יהיה מקום שפתוח לעשייה והתנסות. היתרון בדלות החומר הוא האנרגיה של האמנים שמרגישים שותפים לדבר. וגם הזמינות: אין לי לו״ז תערוכות ל־2020, זה אומר שאפשר לייצר תערוכות שיש להן חיבור לדברים שקורים עכשיו ומגיבים לתרבות ולמציאות הנוכחית שלנו.

מעבר לזה, מנקודת מבט אוצרותית, המקרר הוא יישות עצומה עם התחלה מעל פני הקרקע, קרביים וחלק תחתון תת־קרקעי מפואר. אם חושבים על החלל הזה כעל משהו חי, אז כל מה שקשור להצבות, לעבודות סאונד, לעבודות תלויות־מקום, לעבודות אימרסיביות, לכל אלו יהיה פה ממש כיף

אפרופו לו״ז, נזכיר אולי בכל זאת שבסוף נובמבר יהיו דברים מגניבים בשבוע האיור!

נכון! שלוש תערוכות. ובאוגוסט אנחנו מתכננים פסטיבל אנימציה שיהיה במקביל לאירועי האנימציה של אסיף בסינמטק. שבוע האיור הוא דוגמה מצויינת, כי גם תהיה הפקה של המקרר שייצא לה קול קורא שמזמין אמנים להשתתף, וגם יהיו אמנים שיש להם פה סטודיו שיקחו חלק, וגם הזמנו עוד קבוצות להשתמש בחלל לתערוכה שלהם

מהמם! אני כבר מחכה. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים? אולי פרטים טכניים, איפה מוצאים אתכם?

חשוב לאללה, אתה צודק: סוף שבוע הקרוב – חמישי, שישי, שבת (6-8.6) – כניסה חופשית להכל. הכניסה בסמטה שבין החשמונאים 90 לקניון המופלא של גינדי

The post המקרר של האמנים בתל אביב מעלה הילוך appeared first on מגזין פורטפוליו.

אאוטסט קונטמפוררי ארט פאנד ישראל היא עמותה פילנתרופית ישראלית המשתייכת לקרן אאוטסט העולמית, שמונה כיום שמונה סניפים: אנגליה, גרמניה־שוויץ, ישראל, הולנד, סקוטלנד, הודו, אסטוניה ויוון). באמצעות מימון פרטי מתומכיה ופטרוניה תומכת אאוטסט ישראל בהפקת פרויקטים מתחום האמנות העכשווית הישראלית, תוך שימת דגש על תמיכה ביצירה חדשנית, רב תרבותית ומשמעותית.

אאוטסט מזמינה אמנים ואוצרים להגיש מועמדות לתמיכה בהפקת פרויקט אמנותי חדש, שיוצג לראשונה בחלל ציבורי במהלך שנת 2020, בארץ או בחו״ל.

תנאי הגשה:

• הפרויקט המיועד לתמיכה טרם הוצג בעבר.
• חלל התצוגה הוא חלל אמנות ללא מטרות רווח, בארץ או בחו״ל.
• מועד פתיחת התערוכה יחול במהלך שנת 2020; יש להגיש מכתב הזמנה רשמי לתערוכה.
• התמיכה מיועדת לאמנים ישראלים השוהים בארץ או בחו״ל.
• הפרויקט יכול להיות בכל מדיום אמנותי (ציור, צילום, פיסול, וידאו, מיצג, מיצב, רב תחומי).
• הפרויקט יכול להיות מוצג במסגרת תערוכת יחיד או תערוכה קבוצתית.

גובה המענק ינוע בין 10,000 ל־40,000 ש״ח (כולל מע״מ).
המועד האחרון להגשת הבקשה הוא ה־31 באוגוסט 2019
תשובות יישלחו בסוף אוקטובר 2019
לשאלות נוספות אפשר לפנות למייל outset.opencall@gmail.com

תהליך ההגשה כולל מילוי הטופס הדיגיטלי בלינק והעלאה של קובץ PDF אחד הכולל:

• מידע קצר על הפרויקט: יש לציין את מיקום התערוכה, תאריכי תצוגה (פתיחה ונעילה), שם אוצר/ת.
• ביוגרפיה קצרה של האמן/ית (עד 200 מילה): אנא ציינו לימודים, תערוכות יחיד וקבוצתיות וכדומה.
• תיאור הפרויקט (עד 500 מילה).
• חמישה דימויים מהפרויקט המוצע לתמיכה (סקיצות, הדמיות ועוד).
• עד עשרה דימויים מפרויקטים קודמים של האמן/ית כולל כותרות (טכניקה, גודל, שנה).
• תקציב כללי של הפרויקט, כולל מקורות הכנסה נוספים/מתוכננים.
• ביוגרפיה קצרה של האוצר/ת (עד 200 מילה).
• מכתב הזמנה רשמי ממנהל/ת חלל התצוגה.
• על הקובץ להיקרא בשם המלא של האמן.
• אפשר להגיש מועמדות בעברית או באנגלית.

בין מטרותיה של אאוטסט ישראל: תמיכה במימוש והפקת פרויקטים של אמנים ישראלים המוצגים לראשונה במוזיאונים ובחללי אמנות ללא מטרות רווח, תרומת עבודות משמעותיות של אמנים ישראלים בהם אאוטסט תומכת לאוספי מוזיאונים ציבוריים בארץ ובעולם, תמיכה בנסיעות מחקר של אוצרים ישראלים למוקדי אמנות חשובים בחו״ל, הבאת אוצרים ואספנים בין־לאומיים לארץ והעמקת הקשר והחשיפה של עשייה מקומית בשדה האמנות הבין־לאומי.

כמו כן אאוטסט ישראל מפעילה תכנית שהייה ייחודית, שמארחת אמנים ואוצרים בין־לאומיים ומקומיים באאוטסט ביאליק רזידנסי. הרזידנסי הוקם בשנת 2013 על מנת לאפשר הפקת עבודות חדשות לקראת תערוכה, מחקר ושיתוף פעולה במסגרת הרצאות וסדנאות עבודה במוסדות אקדמאיים ובחללים ציבוריים, על מנת לייצר דיאלוג וקשר עם הקהל המקומי.

The post קול קורא לתמיכה בפרויקט אמנותי מטעם אאוטסט appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסטיבל אדריכלות ישראלית 2019, שקיימה התאחדות האדריכלים ובוני ערים בישראל, הגיע לסיומו הערב בטקס הענקת פרסי אות האדריכלות הישראלית. הפרסים הוענקו לפרויקטים מצטיינים בקטגוריות הבאות: מבנה מגורים בניה רוויה, מבנה מגורים בניה פרטית, מבנה ציבור, מבנה חינוך, תכנון ועיצוב עירוני, אדריכלות המחר, מבנה מסחרי ועיצוב פנים. בנוסף הוענקו פרסי מפעל חיים על מצוינות תכנונית לאדריכלית ד״ר ניצה סמוק ולאדריכל משה צור, שבחירתם הוכרזה בשבוע שעבר.

העבודות הזוכות נבחרו מתוך למעלה מ־150 עבודות שהוגשו לוועדות השיפוט, שיוחדו לכל קטגוריה בנפרד, ולדברי האדריכל איתי בן חיים, יו״ר אות האדריכלות הישראלית, הענקת הפרסים במסגרת הפסטיבל היא הזדמנות לקידום מצוינות מקצועית והכרה בפועלם של אדריכלים ומעצבים ראויים״. להלן רשימת הזוכים עם נימוקי השופטים:

קטגוריית אדריכלות המחר

Playing Planning – רון סבג, אוהד סולומון / הפרס הוענק על המצאת כלי חדשני לעבודה ולתקשור הדיסציפלינה, שפותח הבנה של העולם האדריכלי למשתמשים שמחוץ לתחום ומציג מתודולוגיה חדשה.

רון סבג ואוהד סולומון

קטגוריית מגורים בניה רוויה

״אדרת הכפר״ כפר יונה – HQ אדריכלים / תכנון יוצא דופן שמתמודד עם פירוק ה־H הבנאלי ומציג יציאה יצירתית מהקופסה. הפרויקט מציע אלטרנטיבה פרוגרמטית ואסתטית מבריקה, ועושה זאת בתקציב מוגבל ובגיאומטריה נקייה ופשוטה היוצרת מוצר אדריכלי שונה בנוף האורבני.

קטגוריית מבנה חינוך

קמפוס הביתה, עמק המעיינות – סטודיו תים אדריכלים / פרויקט תכנון של קמפוס שלם, המחבר בטבעיות וברכות מבנים ושימושים שונים בחיבור הוליסטי בין מבנה, חצר ופנים, תוך ירידה מוקפדת לפרטים. פרויקט עשיר וצנוע כאחד, המייצר ברגישות רבה אינטימיות וחופש בו זמנית.

קטגוריית מגורים – בניה פרטית

בית בלב החורש – אדריכל רוני פרידמן BE Architects / הדגמה מהודקת של קונספט שנולד מקונטקסט – הנחת כף היד מבלי לגעת בחורש הטבעי ורצון לשמר את הערכים הקיימים, כאילו הבית, הצנוע והמאופק, ניצב שם מאז ומעולם. החיבור הוא מעצב החוויה הפנימית ומעברי פנים – חוץ נעימים, חווייתיים ורכים.

רוני פרידמן. צילום: שי אפשטיין

משה צור, אמיר מן, ארנה צור, עמי שנער אדריכלים

קטגוריית מבנה ציבור

נמל התעופה הבין־לאומי ע״ש אילן ואסף רמון – משה צור, אמיר מן, ארנה צור, עמי שנער אדריכלים / תכנון שמציג שפה אדריכלית קונקרטית וברורה בכל פרטיו – מהצורה והמעטפת ועד עיבוד חללי הפנים והפטיו. הגם ששפתו אינה רגולרית, היא מגלמת מידה של איפוק, ריסון וצניעות, כתוצר של מחשבה קונספטואלית מקיפה; תרגומה מעביר תחושה של שדה תעופה בין־לאומי, וההקפדה על הביצוע מדגישה את איכויות התכנון. לקריאה נוספת

קטגוריית מסחר/משרדים/תעסוקה/ מלונאות

מגדל עזריאלי שרונה – משה צור אדריכלים בשיתוף אדר׳ דוד עזריאלי / מגדל שתכנונו יוצא הדופן מתייחס לצללית של קו הרקיע של העיר ותורם לה רבות. המבנה פיסולי, ייחודי ומורכב, ובה בעת מאופיין בניקיון עיצובי ברור, שמכל כיוון, בכל שעה של היממה, בכל עונה ובכל תאורה, מציג נראות שונה ומפתיעה.

ברנוביץ גולדברג אדריכלים בשיתוף פיצו קדם אדריכלים לחברת פיטרו. צילום: עמית גירון

קטגוריית עיצוב פנים

פיטרו, אולם תצוגה לריהוט – ברנוביץ גולדברג אדריכלים בשיתוף פיצו קדם אדריכלים / תכנון מקורי שמבטא רעיון שלם וברור השואב השראה מתהליך הייצור של הלקוח ומתרגם אותו ברמה פואטית בעיצוב החלל. לקריאה נוספת

קטגוריית תכנון ועיצוב עירוני

התחדשות טיילת תל אביב יפו – מייזליץ כסיף אדריכלים / פרויקט מצטיין בסטנדרטים בין־לאומיים של עיצוב מרחב ציבורי ותורם למיצובה של תל אביב כעיר תיירות עולמית. התכנון, שמצליח לשמור על אופי החוף החולי כטבעי ופתוח למרות כמות גדולה של פרוגרמות שמשתלבות לאורכו, יוצר פסיפס של מצבים המחזקים זה את זה.

The post הוכרזו הזוכים באות האדריכלות 2019 מטעם התאחדות האדריכלים ובוני ערים בישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הביאנלה ה־58 לאמנות בוונציה נפתחה בחודש מאי, תחת הכותרת ״שתחיו בזמנים מעניינים״. האוצר ראלף רוגוף מבקש לאתגר את תפיסת המציאות שבה אנו חיים, והוא עושה זאת באמצעות התערוכה המרכזית שאליה הזמין כ־80 אמנים מרחבי העולם, המציגים המון וידאו, התייחסויות לנושאים של איכות הסביבה וההתחממות הגלובלית, לנושאי גוף ומגדר, זהות אישית, פוליטיקה וחרדה מפני העתיד הלא נודע. מסביב לתערוכה המרכזית כ־90 מדינות מציגות תערוכות קטנות יותר, בביתנים לאומיים – חלקם ביתני קבע בשטחי הביאנלה וחלקם פזורים ברחבי ונציה. ענבל סיני בחרה עשרה ביתנים שכדאי לראות + אחד משלנו.

1. 1. ליטא / (Sun & Sea (Marina

הביתן הליטאי הוא הזוכה השנה בפרס אריה הזהב לביתן המצטיין, עם המיצג החי ״שמש וים״. בתוך האנגר ישן מחוץ לשטח הארסנלה (אחד מתחמי הביאנלה הרשמיים) נבנתה תפאורה המדמה סיטואציה יום־יומית קלילה ונעימה של בילוי בחוף הים. חול, מחצלות ומגבות, שמשיות, ילדים משחקים, כלבים מתרוצצים ואנשים רובצים ״בשמש״, וכדרך אגב שרים אופרה מלודית. עם ההאזנה למילות האופרה, מתגלים מסרים אישיים של הדמויות, ואט אט מתרחבת היריעה לנושאים כלליים יותר, נוקבים וביקורתיים, הנוגעים להתחממות גלובלית, לתרבות השפע ולאיכות הסביבה.

שלוש אמניות ליטאיות, רוג׳ילה ברג׳יוקייטה, ואיווה גריניטה ולינה לפייטה ( Rugilė Barzdžiukaitė, Vaiva Grainytė, Lina Lapelytė) שותפות ליצירה האסתטית ונעימה למראה (ובמקרה הזה – גם לשמיעה), שמותחת את גבולות האמנות המוצגת בביאנלה ובאותה עת מצליחה לגעת בנושא חשוב ולהזיז משהו בבטן. הקהל מאזין ומתבונן בהתרחשות במבט מלמעלה, ממרפסת עילית המקיפה את זירת המיצג. המרחק מהתמונה החיה מחדד את התחושה שאין ביכולתנו להתערב או לשנות את המצב, בדיוק כפי שקורה עם נושאים הנמצאים תכופות בשיח הציבורי ואנו בוחרים להתעלם מהם בנוחות ולא לפעול לפתרונם.

ליטא. צילום: Andrea Avezzù

ליטא. צילום: Andrea Avezzù

2. 2. צרפת / Deep See Blue Surrounding You

התור לביתן הצרפתי בג׳רדיני בימי הפתיחה של הביאנלה התארך למספר שעות, ודובר עליו כאחד הביתנים שחייבים לראות. האמנית זוכת פרס טרנר, לור פרובוסט (Laure Prouvost), בחרה להכניס את הקהל אל עולם מקביל, מנותק מהמקום שבו אנו חיים, ותוך שילוב ייצוגים של תשוקה ופנטזיה, היא מתמקדת בשפות, משחקי מילים ותרגומים.

הכניסה לביתן מובילה את המבקרים אל מרתף מלא הריסות, שכביכול היה חלק מהתוכנית המקורית של האמנית לחפירת מנהרה, המקשרת בין הביתן הצרפתי לזה האנגלי (פרובוסט הצרפתייה חיה ועובדת בלונדון). בקומה העליונה חדר לבן עם רצפה תכלכלה בוהקת המדמה פני ים שבהם צפים חפצים שנסחפו וזיהמו ואת המים: מקליפות ביצים וטלפונים סלולריים ועד ליצורים ימיים (בניפוח זכוכית) וגופות יונים (מפוחלצות). במרכז הביתן היא מציגה וידאו־ארט בדיוני המתאר מסע משועשע שמתחיל בפריז ומסתיים בוונציה, ובו דמויות מגוונות לוקחות חלק בשילוב של מוזיקה, ריקוד, מעשי קסמים ומגוון שפות.

כשם העבודה ״Deep See Blue Surrounding You״, פרובוסט מצליחה להקיף את המבקרים בחוויה ולשאוב אותם לעולמה הבדוי, תוך שהיא מותחת ביקורת על היחס שלנו לטבע ולים בפרט, בעולם האמיתי. השילוב של אלמנטים בניפוח זכוכית ונציאנית ושטיחים ארוגים מוסיף לתעתוע.

צרפת. צילום: Francesco Galli

צרפת. צילום: Francesco Galli

3. 3. גאנה / Freedom

זו הפעם הראשונה שגאנה מציגה ביתן לאומי בביאנלה בוונציה, והיא מצליחה להציב רף ציפיות גבוה לשנים הבאות. תחת השם ״גאנה – חירות״ מוצגות בארסנלה עבודות של שישה אמנים בני גאנה הבולטים בזירה הבין־לאומית, בחלל מרשים שתכנן האדריכל הכוכב דייויד אדג׳יי, בריטי שמוצאו בגאנה. המיצב בכללותו מתייחס לאופן שבו התפתח החופש האישי במדינה מאז קיבלה עצמאות ב־1957. עבודותיו של האמן הידוע אל אנטסואי (El Anatsui) שכבר הציג מסביב לעולם ובמספר הזדמנויות בביאנלה, פרוסות על פני קירותיו של חדר שלם. היריעות של אנאטסואי עשויות פקקי בקבוקים, חומרי עטיפה וחומרים יום־יומיים, חומר דל שהוא טווה לכדי יצירות ייחודיות ואלגנטיות.

בחדר נפרד מוצגת עבודת וידאו של ג׳ון אקומפרה (John Akomfrah) המציגה את הנופים המרהיבים של גאנה, על חלקיה המיושבים והפראיים, ועוסקת באלימות אנושית ואקולוגית. מנגד, מיצב ״מפעל הבקבוקים״ של סלאסי אווסי סוסו (Selasi Awusi Sosu) מעיר הערה משלימה על ההשחתה האנושית. חדר שלישי מוקדש לפורטרטים וצילומי הסטודיו היפהפיים של פלישיה אבאן (Felicia Abban) הידועה כצלמת המקצועית הראשונה בגאנה, ואלה מתכתבים עם ציוריה של לינט יאדום־בואקייה (Lynette Yiadom Boakye) שדורשים מהעין הצופה לנרמל את דימוי האדם השחור בחברה גלובלית, שלעיתים קרובות מדי דוחקת אותו לשוליים.

יאדום בוקייה, כמו אדג׳יי, גדלה וחיה בבריטניה והייתה מועמדת לפרס טרנר היוקרתי לאמנות. קירותיו המעוגלים של המבנה שתכנן אדג׳יי והתאורה המדוייקת מעניקים לכל צילום וציור הילה ומקום משלו, ולחלל כולו עוצמה ייחודית. האמן השישי איברהים מהאמה (Ibrahim Mahama), שהתפרסם בעולם ואף בארץ בזכות עבודות השקים המרשימות שלו, מציג מיצב שברובו מבוסס על משטחי דגים מעושנים, מפות ושרטוטי מבנים וארונות מבתי ספר, ודרך החפצים הוא עוסק ברבדים שונים של ההיסטוריה הגנאית.

הביתן מוקדש לזכר אוקווי אנווזור (Okwui Enwezor), אוצר הביאנלה בוונציה ב־2015, ששימש יועץ לתערוכת גאנה הראשונה בביאנלה ונפטר לפני חודשיים. התערוכה והביתן יועתקו לגאנה בסיום הביאנלה, במטרה לעודד את תיירות הפנים במדינה.

גאנה, איברהים מהאמה. צילום: Italo Rondinella

גאנה, לינט יאדום־בואקייה. צילום: Italo Rondinella

גאנה, אל אנטסואי. צילום: Italo Rondinella

4. לקריאה נוספת

   • סיורים לביאנלה בוונציה 2019: שנחיה בזמנים מעניינים

     יום שבת, 1 ביוני 2019

   • אמני הביאנלה בוונציה: צעירים, נוודים, ביקורתיים (ולא ישראלים)

     יום חמישי, 28 במרץ 2019

5. 4. שווייץ / Moving Backwards

הכניסה לביתן השוויצרי מתבצעת מ״אחורי הקלעים״ אל תוך חלל המעוצב כבמה, עם וילון־מסך מחוטים כסופים ומנצנצים, שנפתח ונסגר מול הקהל בחלקים שונים של העבודה – שעיקרה וידאו־ארט המציג מחול. חמישה רקדנים מפזזים לצלילי מוזיקת היפ־הופ על המסך הגדול. מהר מאוד מתברר שהבמה שעליה רוקדים המציגים (בסרט) היא אותה במה שעליה יושב הקהל (בביתן) – מה שמעמיד אותנו במקום של פרפורמרים פוטנציאליים. בקצביות שהולכת ומתעצמת, הרקדנים מבצעים כוריאוגרפיה מוקפדת שברוב חלקיה הם נעים לאחור, כשם התערוכה: ״Moving Backwards״.

עיצוב התלבושות והארט החדשני, המגדריות הלא ברורה של הרקדנים, ברובם מבוגרים יחסית ולא ״ייצוגיים״, המוזיקה הקצבית ואווירת מועדון הלילה, מעודדים את הקהל לחקור סוגים שונים של תשוקה. עם השהייה בחלל והצלילה אל תוך המסך, מיטשטשת התחושה של מקום, זמן וכיוון, ונהיה קשה יותר להבחין בין מה שנע קדימה למה שנע לאחור.

חצר הביתן מעוצבת כמו בר של מועדון, שם מציעות צמד האמניות, פאולין בודרי ורנאטה לורנץ (Pauline Boudry & Renate Lorenz), עיתונים שבהם אמנים, חוקרים, אקטיביסטים חברתיים ופילוסופים מביעים את מחשבותיהם בנוגע למושג שטבעו ״תנועה לאחור״. האמניות מבקרות את ממשלת שווייץ, שלטענתן לא מייצגת אותן ואת עמדותיהן, ואת החברה כולה שנמצאת לגרסתן ברגרסיה התפתחותית: סגירת שערים בפני פליטים, בניית חומות והתבדלות לאומית, חוסר סובלנות, חזרה לתא משפחתי מסורתי והפחתה בשימוש בשפה נטולת מגדר – כל אלה, מצביעים על נסיגה קולקטיבית במקום התקדמות.

שווייץ. צילום: Francesco Galli

5. 5. אוסטרליה / Assembly

האמנית אנג׳ליקה אייסיטי (Angelica Aesiti) הפכה את הביתן האוסטרלי בג׳רדיני לזירה עגולה ואדומה העוטפת ומקיפה את הצופים. העבודה ״אסיפה״ (Assembly) צולמה בחלקה בחלל המליאה של הפרלמנט האוסטרלי בקנברה, שמושביו אדומים ומבנהו עגול. היא מוקרנת על שלושה מסכי ענק, מסביב לקהל שיושב בנעימים באמפיתיאטרון קטן ועגול, מכוסה שטיח אדום מקיר לקיר. הביתן מעניק למבקרים מעין מפלט זמני מההמולה המתרחשת בחוץ, בעוד שעבודת הווידאו מתייחסת למצב הרעוע של דמוקרטיות ברחבי העולם, דרך מוזיקה ושפה.

מסיטי תרגמה את מילות שירו של הסופר האוסטרלי דוד מאלוף דרך מכשיר הקצרנות סטנוגרף, שמקשיו נראים כקלידי פסנתר. את השפה המקודדת שקיבלה היא תרגמה לתווים ולחן, בעזרת מקס ליינדברט, ובסרט הווידאו מספר נגנים מפיקים את צלילי המוזיקה בכלים שונים. קקפוניה, קולות מתנגשים, ודמות נשית שבתנועות ידיים (הלקוחות ממחאות סוציו־פוליטיות בפריז 2017) מעבירה מסרים של אי־שביעות רצון, שתיקה ואופוזיציה. כל אלה מתחברים יחד לעבודה יפהפיה והרמונית במפתיע, המעודדת הקשבה ומעבירה מסר ביקורתי על המצב בזירה הבין־לאומית ועל הדרך שבה אנו מתקשרים.

אוסטרליה. צילום: Bonnie Elliott

אוסטרליה. צילום: Bonnie Elliott

6. 6. הפיליפינים / Island Weather

רצוי לחלוץ נעליים בכניסה לביתן הפיליפיני, ולטפס על שלושת האיים השקופים שיצר האמן מארק ג׳וסטיניאני (Mark Justiniani) במיצב החווייתי ״Island Weather״. האיים המוגבהים בנויים ממתכת זכוכית ומראות, שבשילוב עם אוביקטים ייחודיים ממדינת הארכיפלג – תבלינים, צמחים, אבנים ושיקויים, חפצים ביתיים וערימות מסמכים – יוצרים אשליה אופטית של תהום אינסופית.

בעבודתו מתייחס ג׳וסטיניאני לגיאוגרפיה ולהיסטוריה של המדינה, לאיכות הסביבה ולבעיות חברתיות. שלושת האיים בוחנים מושגים כמו מסעות וקולוניאליזם, מדגישים את תפקיד האמן בהבניית והצגת האמת ואת העובדה שמראה חיצוני יכול להיות מטעה ושגוי. התאורה החשוכה בחלל מוסיפה נופך דרמטי להליכה על משטח הזכוכית מעל התהומות, ותורמת לאיבוד תחושת המשקל, הבטחון והפרספקטיבה של המבקרים.

הפיליפינים. צילום: Italo Rondinella

הפיליפינים. צילום: Italo Rondinella

7. 7. ברזיל / Swinguerra

אי אפשר להשאר אדישים לצלילים המקפיצים ולדמויות המרקדות בקצביות מדבקת בביתן הברזילאי. במרכזה עבודת וידאו של צמד האמנים ברברה וגנר ובנימין דה בורקה (Bárbara Wagner & Benjamin de Burca), שמציגה רקדנים מבצעים כוריאוגרפיות מרשימות, במה שנראה כמו תחרות או קרב ריקודים. הרקדנים מגיעים ברובם מקבוצות מיעוט בשולי החברה, והצילום הבוטה והישיר מעניק להם את מרכז הבמה.

שם העבודה, ״Swinguerra״, משחק מילים שנשען על Swingueira, סגנון מוזיקלי צפון־ברזילאי, ריקודי סווינג ו־guerra – מלחמה. תוך שימוש בסגנון דוקומנטרי ושיתוף מלא של הרקדנים בתהליך היצירה, מבקשים וגנר ודה בורקה לבחון מאפיינים של תרבות ברזילאית עכשווית ואת הקשר המורכב שלהם להגדרות של גזע, מגדר, זהות, עימות ותשוקה. בזמן של מתיחות פוליטית וחברתית בברזיל בפרט ובעולם בכלל, מתעקשים האמנים להעלות לדיון מושגים חשובים כמו נראות, זכאות, וביטוי עצמי של כל קבוצות האוכלוסיה השונות. גם מי שלא יתחבר לאמנות ולמסרים יסחף עם המוזיקה וינענע את האגן.

ברזיל (סטיל מווידאו). באדיבות הביאנלה של סאו פאולו

ברזיל (סטיל מווידאו). באדיבות הביאנלה של סאו פאולו

8. 8. טייוואן / 3X3X6

טאיוואן מציגה מקבץ של מיצבי וידאו המותירים רושם חזק על הצופה במבנה ששימש כבית הכלא של במאה ה־16, והיווה השראה לאמנית שו לי צ׳אנג (Shu Lea Cheang) בתכנון התערוכה 6X3X3. הכותרת מתייחסת לארכיטקטורה הסטנדרטית של בתי כלא כיום: תא בגודל של 3×3 מ״ר מוקף ומצולם ב־6 מצלמות מעקב בו זמנית. בקשר ישיר לנתונים האלו, החליטה האמנית להפוך את החלל למערכת מעקב מורכבת ועתירת ידע, המעוררת שאלות על האופן שבו טכנולוגיות עכשוויות מעצבות את זהות הפרט, ובעזרת טכנולוגיה לזיהוי פנים הופכת את המבקרים לחלק אינטגרלי מהיצירה.

בנוסף, היא חקרה עשרה מעצרים היסטוריים ועכשווים שבוצעו על בסיס ״עבירות״ בתחום של מגדר, מין, וגזע, ויצרה בהשראתם עשרה סרטונים שמשלבים קולנוע, תרבות קומית, צילום קווירי, אפקטים מיוחדים ומשחקי וידאו. צ׳אנג מצליחה ליצור תחושת תקופה שמחוץ להיסטוריה, או היסטוריה מחוץ לזמן, שמאתגרת מושגים נורמטיביים ומוסכמות חברתיות. בסוף התערוכה מגיעים המבקרים לחדר בקרה שבו הדימויים והנתונים נפגשים. החוויה מהפנטת וכדאי לצלול לתוך המיצג בראש פתוח ללא לחץ של זמן.

טייוואן (סטיל מווידאו). צילום: מקטלוג התערוכה

9. 9. הודו / Our Time for a Future Caring

האוצרת רובינה קרוד (Roobina Karode) בחרה להקדיש את הביתן ההודי, החוזר להשתתף בביאנלה לאחר שמונה שנות היעדרות, לציון 150 שנה להולדת המנהיג הפוליטי והרוחני של המדינה, מהאטמה גנדי. תחת הכותרת ״Our Time for a Future Caring״ שבעה אמנים מתייחסים להשפעתו של גנדי על האומה וברוחו, הם מבקשים לעורר מחאה שקטה, התנגדות פסיבית, בעולם רווי האלימות וחוסר הסובלנות של ימינו. העבודה הבולטת בחשיבותה בביתן, ״Covering Letter״ של האמן ג׳יטיש קאלאט (Jitish Kallat) מכניסה את הצופים לאולם חשוך שבו מוקרן על פני מסך ערפל מכתב שכתב גנדי להיטלר שבועות בודדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. העברת המסרים בין אחד מתומכי השלום הגדולים בהיסטוריה לאחד מפושעי המלחמה הנוראיים מכל, המוגשת במעטה אפלה ואדים מתפוגגים, יוצרת אפקט מטלטל ומזמינה את הצופה להתבונן פנימה בביקורתיות.

עבודות יפהפיות נוספות הן זו של אטול דודייה (Atul Dodiya) ״ענפים שבורים״ – שמונה ארונות ויטרינה ישנים, המציגים לראווה גפיים תותבות ופריטים שיקומיים משומשים, שמסמלים את המורכבות הפוליטית והחברתית בהודו; וסדרה של 16 ציורים של ננדלה בוס (Nandala Bose), מחלוצי האמנות המודרנית בהודו ודמות מרכזית במודרניזם הקונטקסטואלי.

הודו. צילום: Italo Rondinella

הודו. צילום: Italo Rondinella

10. 10. איראן / Of Being and Singing

בביתן האיראני, ששוכן בסמטה נסתרת ברובע סן מרקו בעיר, האוצר עלי בחטיארי (Ali Bakhtiari) מציג עבודות של שלושה אמנים אירניים עכשוויים, שלמרות הסנקציות הרבות המוטלות על מדינתם, מעלים מסרים של אהבה, שלום ותקווה. תחת הכותרת ״Of Being and Singing״, השתמשו האמנים במדיומים שונים; החל מעיסת נייר ופלדה, ועד מצלמות מעקב משולבות בחפצים יומיומיים.

ריזה לוואסני (Reza Lavassani) עבד במשך שלוש שנים על עבודתו ״חיים״: שולחן ארוך בצורת L מעיסת נייר אפורה, המקנה לו מראה של בטון כבד וקשיח. השולחן מעוטר בכשרון מרשים במפות, כלי אוכל, פירות ואפילו ציפורים – כולם עשויים מאותו חומר אפור, שמשדר תחושה שקטה של אי־נוחות.

סמירה אליחנזדה (Samira Alikhanzadeh) מציגה סדרת עבודות רב שכבתיות, שבקדמתן דמות אישה בשמלה המוטבעת על מסכי רשת מברזל, ובלוח מאחוריה מילות שירים פרסיים. דמויות הנשים המוקפדות משנות ה־50 שנגזרו מתוך האלבום המשפחתי מאלצות את הצופה להשלים את הנרטיב כיד הדמיון. עלי מיר עזימי (Ali Meer Azimi) יצר מיצב וידאו הכולל מצלמות מעקב חבויות בין פריטים יום־יומיים שהוצבו במעין מסלול מכשולים סוריאליסטי, והקרנות וידאו המושכות את העין ומכניסות את הצופים לתוך העבודה מבלי שיחושו בכך. העבודות יפות למראה ובאופן מעניין במקום לחגוג את החיים הן יוצרות אפקט הפוך, של שקט וריק המעוררים מחשבה.

איראן, ריזה לוואסני. צילום באדיבות גלריה אסאר

1+ ישראל / FHX

לסיום, אי אפשר להתעלם מהביתן הישראלי, שאיה בן רון הסבה את תפקידו לבית חולים שדה המטפל ברעות חולות שבהן נגועה החברה, באוצרותו של אבי לובין. עם הכניסה לביתן מתבקשים המבקרים לקחת מספרים, כמו בתור לקבלה בחדר מיון, ונשלחים לשבת באזור ההמתנה, שם מוקרנים סרטוני הדרכה המסבירים על המתרחש בביתן, הרעיונות העומדים מאחוריו והאנשים שהגו אותם. ההמתנה הארוכה מסתיימת כשכל אחד בתורו מוזמן ל״ייעוץ״ אצל האחיות כדי לבחור באיזו בעיה ירצה לטפל (ולמעשה, באיזו עבודת וידאו יבחר לצפות). משם ממשיכים, בליווי צמוד וכיסויי נעלים סטריליים, לתאים מבודדים, המזמינים אותנו לצעוק כדי לשחרר אגרסיות. השלב האחרון ב״טיפול״ מתבצע בשכיבה על מיטת טיפולים וצפייה אישית, עם אוזניות, בסרט הנבחר.

אני צפיתי בסרטה של בן רון No Body, העוסק בטראומה מינית שחוותה בילדותה. מלבדו מוצעים סרטים של האמנים רועי ויקטוריה חפץ וזוהר מלינק, עידית אברהמי, ואמן פלסטיני אנונימי. למרות הרעיון המקורי והביצוע המוקפד, החוויה בביתן כולו (וגם תחושתי לאחר הצפייה בסרטה של בן רון), היא של ריחוק סטרילי וכמעט פטרוני, שלא מאפשר חיבור רגשי עמוק לנושאים הקשים שבהם הוא מתיימר לטפל.

ישראל. צילום: Francesco Galli

איה בן רון, No Body. צילום: עודד קמחי

The post הביאנלה בוונציה: 10 ביתנים נבחרים ועוד 1 משלנו appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב הילה, מה קורה? מזל טוב על חוּצי!

בוקר מצוין. תודה רבה יובל!‎ אצלי מעולה, מקווה שגם אצלך‎

גם אצלי. קומיקס ראשון שגם כתבת וגם איירת לילדים. נכון?

נכון מאד. איירתי קודם ספרי ילדים, והוצאתי חוברות קומיקס, אבל ״חוצי״ הוא ספר הקומיקס הראשון שכתבתי ואיירתי. היה לי ניסיון קודם עם ״כשכושי חיות״, טור הקומיקס שלי ב״נשיונל ג׳יאוגרפיק קידס״, שגם התמקד בילדה סקרנית וכל פרק סיפר על הרפתקה אחרת שלה – אבל זה כמובן שונה מאד מלכתוב ולאייר ספר עם עלילה אחת ארוכה

אכן. מאיפה הגיע הרעיון לספר? ספרי קצת על הרקע‎

את ההשראה לספר קיבלתי, איך לא – מהחתול שלי, חוצי. גם הוא כמו החתול בספר, יוצא לסיבובים יומיים כשאני בסטודיו וגם הוא חוזר עם מציאות מעניינות בפרווה. בשלב כלשהו אחרי שאימצתי אותו גיליתי שגם השכנים שלי מכירים אותו מקרוב – נתנו לו שמות משלהם ובילו איתו במהלך הימים. היה לי מאד קשה לקבל את זה בהתחלה אבל הבנתי שזה חוצי.

הילה נועם וחוּצי, החתול והספר. צילום: מ״ל

גיליתי שיש גם משהו נורא מספק בהבנה שהחתול שלך בוחר לחזור אליך בכל יום מחדש: הוא מאמץ אותך, ולא להפך. זה הגיע למצב שכשהוא חלה ונאלץ לעבור לאוכל מיוחד הסתובבתי בשכונה ושמתי פתקים בתיבות דואר למי שידעתי שחוצי מבלה אצלו שחוצי עבר לדיאטה מיוחדת. זה היה השלב שבו הבנתי סופית שקיבלתי את החיים הפוליגמיים שלו.‎

כמובן שהחיים האלה של חוצי גם הכניסו לי הרבה פחדים לגבי המקומות הלא ידועים שהוא מסתובב בהם – והם היו ההשראה לסיפור

הוא ממש יכול להיות נער הפוסטר של הזוגיות התל־אביבית החדשה…‎

לגמרי! אם כי הוא החל בחיים האלה עוד כשהייתי סטודנטית בירושלים. ירושלם יותר פתוחה משנדמה כנראה

כנראה. ונחזור לתהליך: יש רעיון לספר: מה עכשיו? מאיפה מתחילים? ידעת מהתחלה שאת רוצה לצייר ולכתוב קומיקס? ‎

הרעיון לסיפור התחיל בכלל כפנזין שכתבתי ואיירתי כשהייתי בשנה ב׳ בבצלאל בעפרונות, ורציתי להוציא אותו לאור לקראת פסטיבל הקומיקס. זה היה סיפור אפל ומשעשע על ילדה שמגלה את העולם דרך האוצרות שהחתול שלה מביא לה בפרווה. הראתי את הסקיצות למי שהיה אז החבר שלי וכיום בעלי, הוא אמר לי – זה לא יכול להיות פנזין, את צריכה להוציא את זה כספר ילדים בהוצאה!

בשנייה שהוא אמר את זה הסקיצות נכנסו למגירה לא יצאו משם. מה לי ולהוצאת ספרים אמיתית?! יום אחד, אחרי שסיימתי את הלימודים והתחלתי לאייר ספרים ולעבוד עם הוצאות, פנתה אלי דלית לב, העורכת בהוצאת עם עובד ומי שהיתה העורכת של הספר ״חוצי״, ושאלה אם יש לי איזה ספר ילדים שכתבתי. נזכרתי בסקיצות במגירה והתחלתי לפתח את הסיפור.

חוץ מספרי ילדים גם היה לי נסיון בכתיבה ויצירה של קומיקס. הגעתי לדלית עם שתי אופציות – אופציה אחת כפיקצ׳רבוק ואופציה שניה כקומיקס. דלית התלהבה מאד מהקומיקס – משהו בשילוב של הסיפור עם האימג׳ים וההתפתחות שלו לאורך זמן עבד כנראה. ומשם התחילה העבודה של פיתוח הסיפור. זה לקח זמן – הדמויות התגלגלו, הסיפור התעצב עד שלבסוף נוצר הסיפור כפי שהוא כיום

ובאיזה שלב האיור נכנס לסיפור? בסוף הכתיבה? תוך כדי? איך הם השפיעו אחד על השני?‎

העבודה התחילה בכתיבה בלבד – כתיבה של תסריט. זה אומר חלוקה כתובה של פריימים ותיאור מילולי של מה רואים בכל פריים ומה כל דמות אומרת, וגם אם יש ״הוראות למצלמה״ – מדיום שוט, לונג שוט, פריים רוחבי, פריים לאורך. זה עוזר לי לדמיין את הקומיקס ולשנות דברים לפני שאני מכניסה איורים כדי לא לעשות עבודה מאומצת של איור ובניית פריים, בשלב שהסיפור עוד נבנה.

אחרי שהסיפור עומד פחות או יותר עברתי לאייר סטוריבורד – זה אומר איורים כלליים (אבל מפורטים מספיק כדי שיאפשרו לי להראות ולהתייעץ עליהם) שממחישים את התסריט. בשלב הזה מגלים שהרבה דברים עדיין צריכים להשתנות: ברגע ששמים את הדברים על הדף עם הדמויות והקומפוזיציות והקצב שנוצר, הסיפור עוד ממשיך להתפתח. יש לי ערמה של עשרות מוק־אפים של סטוריבורדים שהכנתי בזמן התהליך הזה. כל ורסיה שונה ומעוצבת ומבוססת יותר מזו שלפני. אחרי שהגעתי לסטוריבורד שהרגשתי ש- שזהו! הכל עומד, הסיפור, האופי של הדמויות, התהליך שהן עוברות, וכמובן – הסיום, רק אז התחלתי לאייר את הסקיצות עצמן – כלומר את הקו של האיורים – כמו שהן יראו בסוף רק בשחור לבן, לפי הלייאאוט הסופי של הספר.

רק אחרי שהכל עמד כמו שצריך, והייתי מרוצה מכל הסקיצות התחלתי את העבודה עם האקריליק. זה היה תהליך שדרש העתקה של הסקיצות לנייר אקוורל עם שולחן אור ואז ציור במכחולים וצבע. עד אז הסיפור חי אצלי בראש בשחור לבן, פתאום הוא קיבל חיים וצבע והשאלות העיקריות שהתמודדתי איתן עברו מאיך לבנות את הסיפור מבחינת עלילה, לאיך לבנות את הסיפור מבחינה צבעונית. בסופו של דבר איירתי 50 עמודים באקריליק והתובנות שלי לגבי צבע התגבשו והתעצבו הרבה במהלך העבודה. זה היה מרתק

אני מפחד לשאול כמה זמן זה לקח לך…‎

אממ… ארבע וחצי שנים של עבודה ‎

וואוו. אז אם לחזור לתהליך, מה התובנות שקיבלת לגבי השימוש בצבע?‎

בעיקר שאלות כמו איך לייצר פוקוס, במיוחד כשכל פריים מכיל המון פרטים. איך להציג תהליכים שעוברים על דמות, נגיד באמצעות תאורה, מעברים של אור וצל. איך לייצג צבעוניות של מקומות, נגיד פנים וחוץ, או להבדיל בין הבית ה״רגיל״ שבו גרה הגיבורה של הספר לבית מלחיץ – כמו זה שהדמות המפחידה, ד״ר ינשופי, גרה בו.

אגב, גיליתי שבמהלך העבודה, לדוגמה בתקופה שעבדתי על הסצנה שמתרחשת בבית של ינשופי – הדחוס ועמוס והאפל – הרגשתי בעצמי שאני כבר מחכה לשלב שבו הסיפור יתקדם והדמויות ייצאו סוף־סוף החוצה ואוכל גם אני סוף־סוף לנשום לרווחה

בואי נדבר על ד״ר ינשופי! למה רצית להכניס אלמנטים של סיפור אימה לספר? זה ז׳אנר שאת מחבבת?‎

האמת שמעולם לא הייתי חובבת אדוקה של סיפורי אימה, אבל הרגשתי שהסיפור של חוצי דורש את זה. הפחדים שלי לגבי מה קורה לחוצי (החתול המקורי) כשהוא יוצא מהבית שלי קיבלו המחשה ויזואלית בספר. במהלך העבודה עלו שאלות לגבי המינון המתאים של אימה בספר ילדים, ואיך ילדים יקבלו את זה. וכשהגעתי עם השאלות האלה לדלית לב, העורכת, היא אמרה לי בפשטות שילדים אוהבים לפחד.

זה שיחרר אותי לחלוטין ונתן לי חופש לפתח את הממד המפחיד והמאיים בסיפור. באופן כללי תמיד נמשכתי לעסוק במקומות האדג׳יים של ספרות ילדים, לבחון את הגבולות שלה

יפה! ומה הלאה? יהיה לחוצי ספר המשך? נראה לי שמתבקש‎

האפשרות לסיפור המשך בהחלט נמצאת במחשבותי. אני עובדת עכשיו על רומן גרפי חדש. זה פרויקט שאני מאוד שמחה ונרגשת לקראתו, אבל עוד מוקדם למסור פרטים. אגב, סיפרתי לך שחוצי יצא לאור גם בצרפת?‎

נכון! עכשיו אני נזכר. מתי הוא יצא? ומה היו התגובות?‎

הוא יצא לאור בסוף ינואר בהוצאת Même pas mal, והושק בפסטיבל הקומיקס אנגולם. הקשר שלי עם ההוצאה התחיל לפני שנה וחצי, באותו פסטיבל (הגעתי לשם כדי להפעיל דוכן קומיקס יחד עם האמדראם, קבוצת הקומיקס שאני חברה בה). זאת הוצאת קומיקס ממארסיי שמוציאה ספרים לא שגרתיים, אדג׳יים, באיכות הפקה מעולה. חשבתי שהם עשויים להתעניין ב״חוצי״ למרות שעד אז הם לא הוציאו ספרים לילדים, ולשמחתי כך היה. חוצי (בצרפתית: Vadrouille) הוא ספר הילדים הראשון שהם הוציאו.

הפסטיבל השנה היה המקום הראשון שבו היה אפשר לקרוא את ״חוצי״, בגרסה הצרפתית. זאת היתה הפעם החמישית שלי באנגולם – בפעם הראשונה הגעתי כתיירת, ואחר כך כבעלת דוכן ומתמודדת על אחד הפרסים – אבל הפעם ההוצאה הזמינה אותי, ומצאתי את עצמי יושבת בדוכן וחותמת לילדים על הספר. כנהוג בפסטיבל, זו לא ״חתימה״ אלא הקדשה מאוירת שמשתנה מרוכש לרוכש. הלו״ז היה מאוד קפדני.

זה היה ביקור מושלם. ההוצאה שכרה בית בעיר, וכל היוצרים שלה התגוררו בו בזמן הפסטיבל – עם ארוחות משותפות ושיחות מעניינות אל תוך הלילה, לפני או אחרי בילוי בעיר. אחרי ארבע וחצי שנים של עבודה על הספר, היה מאוד מרגש לחזות סוף סוף בתגובות של האנשים, ועוד בצרפת – אומת הקומיקס האיכותי

נייס. תספרי משהו על הרומן הגרפי החדש או שניאלץ לחכות בסבלנות?‎

לצערי אני עדיין לא יכולה לחשוף את הפרטים ‎

לא נורא, נחכה בסבלנות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

בטח: ביום שישי (7.6) תתקיים ההשקה לספר. זה יקרה ב־12:30 ב״סיפור פשוט״ בנווה צדק, תל אביב. יוצגו בה מבחר אורגינלים מהספר ונערוך בה הקראת קומיקס. זה פורמט ממש נחמד שמקובל מאד בפסטיבלים בחו״ל – הצגה על מסך של פרק מהסיפור – פריים אחר פריים – והקראת התפקידים השונים. יהיו גם פעילויות לילדים בהשראת הספר ומיץ עם או בלי אלכוהול – בהתאם לגיל

בנוסף אשתתף בשבוע הספר בדוכן של עם עובד – בתל אביב (18.6) ובירושלים (19.6). אגיע עם כלי ציור כמובן

The post החתול של הילה נועם התחיל לבלות אצל השכנים. בסוף יצא מזה ספר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים טכניים

מגדיר צמחים, גלריה B.Y5 (אוצרת: מיכל מרחב), בר יוחאי 5, תל אביב. נעילה 22.6

מי אני

טלי קלנר גזית, מעצבת רב־תחומית. המפגש של החמר האציל, הפורצלן, בשילוב משיכות המכחול, מרתק אותי. הידע והניסיון בקליגרפיה מהווים עוגן לעבודות מינימליסטיות בחומר ובצבע, אני אוהבת את הבלתי צפוי בעבודה. הקנים המועדפים עלי הם אלה שהשתנו במהלך השרפה, שהרקינו ראש קלות או נסדקו.

המקריות הזו, כמו המקריות בטבע, מעוררת עניין. וכשהטעויות מתרחשות, למדתי מהיפנים את סוד ה־KINTSUGI – שימוש בזהב נוזלי כדי לחבר את השברים או למלא את החלל שנוצר ביניהם, לקבל את הסדקים וחוסר השלמות באהבה. ה״תיקון״ יוצר סוג חדש של יופי.

העבודה

ניסחתי מגדיר צמחים משלי תוך כדי שיטוט בנופי הארץ. אני חורטת זיכרונות של טבע הנחרטים בי, מתרגמת תחושות של מגע ורגש. עולם הצמחים הצבעוני מתורגם לעושר של שחור ולבן המאפשר להתמקד במקום בצבע – בחקר הצורה והמבנה, להרגיש בכל קו או משיכת מכחול את הרוח הנושבת בצמחים, את התנועה המתמדת שבטבע.

במהלך זה מופקעים הצמחים מהגדרתם, מתוך מחשבה שהלא מוגדר מעניין ומאתגר יותר. במיצב נוצר מתח מבני בין צורת הגליל הגאומטרית לרישום והחריטה האקספרימנטלית. ליצירת העבודה היה הכרח להרחיק עד סין, להשתמש בטכנולוגיות שהתפתחו שם ממסורת הכדרות העתיקה במשך אלפי שנים המאפשרות היום להגיע לתוצאות חדשות.

תעבירו את זה הלאה

אני אוהבת במיוחד לראות את העבודות שלי משתלבות בבתים של אנשים והופכות חלק מחיי היום־יום שלהם. אדם הבוחר לחלוק את חייו עם הנופים שיצרתי – שמרגיש את הרוח שבהם – ממלא אותי אושר.

ולהציג בסין, זה חלום; בתרבות שהמסורת של עבודה בפורצלן היא אחד הנדבכים שלה. מכיוון שנקודות המבט של התרבויות שלנו כה שונות, המפגשים ביניהן מדוייקים. אם יבחרו להציג עבודות שלי – יהיה זה הישג גדול בעבורי.

פלוס אחד

את פלטות הפורצלן גיליתי בשהותי בסין. וואי, המעצב בסטודיו שבו עבדתי, יוצק משטחי פורצלן דקיקים ומשתמש בהם לשילוט בבתי מלון. עצרתי אותו מלחתוך את המשטחים והשתמשתי בהם כקנבס. היופי שבהן הוא העדינות והלובן, האפשרות להמשיך את משיכות המכחול מפלטה אחת לשנייה, וכן ההפתעה שנוצרת בשריפה. הפלטות השבריריות מתעקמות, מתעגלות ולעיתים נשברות. החיבורים שנוצרים ביניהן והתיקונים של השברים הופכים חלק מהעבודה.

 

The post עבודה בעיניים // טלי קלנר גזית appeared first on מגזין פורטפוליו.

שברירים בגלריה שלוש

טל אמיתי־לביא ואמיר תומשוב מציגים בגלריה שלוש בתל אביב תערוכה משותפת שאצרה שיר מלר־ימגוצ׳י, ומשרטטים יחד ״כרוניקה של חורבן ידוע מראש״. אמיתי־לביא יוצרת בחומרים פריכים ושבריריים כמו מלח, חול, אבקת סודה וחוט תפירה שחור. עבודותיה משלבות דימויים כאוטיים של התפרקות, התפוררות וקריסה, העולים גם מהחומר עצמו – חומרים שדורשים משנה זהירות, רגישים לכל מגע והופכים את ההתמודדות עם ההרס לחלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. בעבודות הא משיבה את הסדר על כנו רק כדי להדגיש את הפגיעות והרגעיות של החומר.

תומשוב, אדריכל בהשכלתו, מתייחס אל החורבן כאינהרנטי לכל תהליך בנייה. יצירת מבנים היא אחד הסממנים הראשונים של כל ציוויליזציה ומגלמת בתוכה את השאיפה לסדר, יציבות וקביעות. תומשוב מצביע על העיר כמנגנון בעל רעב בלתי פוסק לבנייה,  אשר החורבן אורב לפתחו, ומאיים על יציבותו.הוא מציג רישומים עדינים וחיתוכי נייר של ערימות לבנים, שלדים חשופים של בניינים על גבי כריכות ספרים משומשים ודגמים פוסט טראומטיים של עיר בקריסתה. קנה המידה הזעיר, מבט־העל ממנו אנו צופים בדגם והצבע הלבן המשרה על כל הסצנות תחושה של מרחק, כל אלה מעמעמים את הקושי הטמון במראות ההרס ומאפשרים להתייחס לאובדן כאל עוד אחד מדפי ההיסטוריה המלאים בערים הנבנות זו על חורבותיה של זו.

טל אמיתי לביא בגלריה שלוש

מייק ברנט בגלריה בית מאירוב. צילום באדיבות פביאן לקוברה

מייק ברנט בחולון

בשבוע שעבר נפתחה בגלריה המשכן בית מאירוב בחולון התערוכה ״משה״, במסגרת תערוכות גיבורי תרבות של העונה הישראלית לעיצוב בחולון. התערוכה, שאצרו אילנה כרמלי לנר ורפי וזאנה, מוקדשת לזמר מייק ברנט, שהגעתו המטאורית אל הבמות בעולם הגדירה מחדש את המונח הצלחה של כוכב תרבות מקומי ואת תופעת הערצת ההמונים של כוכב ישראלי בארץ ומעבר לים. בתערוכה מוצגות מערכות לבוש שעוצבו בעבור ברנט בשנים 1970־1975, חליפות, מעילים, אביזרי אופנה ונעליים, תקליטי זהב, פרסים ותעודות, תמונות שנחשפות לראשונה מהאלבום הפרטי, קטעי וידאו, פריטי אספנות, פסלונים, יצירות אמנות ואלבומי מעריצים, פורטרטים שצולמו לאורך שנות הקריירה, כתבות ושערי מגזינים בין־לאומיים, כתבי יד מקוריים ומסמכים אישיים ועוד.

טליה ימיני בגלריה זה זה זה

שרון רשב״ם פרופ בגלריה זה זה זה

אפריקה זה כאן

בתערוכה הקבוצתית ״אפריכאן״ שנפתחת הערב (חמישי) בגלריה זה זה זה בנמל תל אביב, אמנים מקומיים מגיבים על התרבות והאמנות האפריקאית. תופעת ההגירה מאפריקה שינתה את הנוף האנושי והביאה איתה עיסוק והתבוננות מקרוב באדם האפריקאי, ״הפליט״ ו״האחר״. העבודות בתערוכה מושפעות מהתרבות האפריקאית, משפת הרחוב, אמונות ומנהגים, טכניקות ומוטיבים עממיים. האוצרת גילת אלקסלסי בחרה עבודות של מאיה אטון, טליה ימיני, שרון רשב״ם פרופ, יריב פישרמן, זירו סנטס, חוה גל־און, אסתר נאור, אצ׳י ורנר נירי, אתי מור ושולי בורנשטיין וולף.

The post הרשימה המשותפת // 6.6.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון תל אביב

שבוע לפני פתיחת התערוכה ״ארץ חדשה״, אני נכנס לביתן הלנה רובינשטיין ובמבט ראשון נדמה שהכאוס של תקופת ההקמה התמתן, ושכעת הכל מוכן לפתיחה החגיגית ביום רביעי (12.6). כרזת התערוכה שעיצב אבי בוחבוט, כטייק־אוף על סרטי מדע בדיוני ופנטזיה הוליוודיים, נתלית ברגעים אלו על חזית הביתן. היא מציגה את הירשפלד מעורטלת, לראשה משקפי מציאות וירטואלית שעליהם מצוייר המבט שלה, מה שיוצר תחושה מטרידה.

אני מביט בהירשפלד שעל הכרזה ותוהה על הפער בין האסתטיקה העתידנית והמוקפדת שמוצגת בה לעומת הגודש האין־סופי שבתוך הביתן. ״האסתטיקה הזו יוצרת הזרה למה שאנחנו הולכים לראות בחלל״, אומרת אוצרת התערוכה, ענת דנון סיון: ״מציאות מאובנת ששקעה וקרסה לתוך עצמה. הווה שהפך להיות עבר. בדיוק המקום בין הציפייה שלנו לפגוש ארץ חדשה, פנטזיה עתידנית, לבין הגילוי של השקיעה של אותה ארץ. זה בדיוק זה. הישן־חדש הזה, עבר־עתיד־הווה. המבט הכפול של איך האמנית מסתכלת עלינו ועל המציאות עצמה״.

״לא סתם התערוכה נקראת ארץ חדשה. היא מדברת על האופן שבו אנחנו תופסים את המקום, חושבים עליו, מדמיינים אותו, חווים אותו: בין הנוכח והממשי למדומיין והאוטופי, עם קריצה לשיר של שלמה ארצי ולאלטנוילנד של הרצל. היא מדברת על המורכבות של החברה הישראלית וגם על המקום שבו זהות היא מצד אחד מאוד לאומית ופטריוטית, שורשית, מחוברת, ומצד שני גלובלית. והמתח הזה נמצא בתערוכה: הדברים אף פעם לא חד משמעיים, תמיד אירוניים, פועלים כנגד עצמם״.

if you can't beat them, join them

השיחה עם דנון סיון מתקיימת רגע לפני שמתחילים לתלות את כיתובי העבודות על הקירות, נקודת זמן חשובה בכל תערוכה, שקובעת במידה רבה את מידת התיווך של האמנות לקהל המבקרים. המחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא איך לעזאזל עושים לתערוכה כזו כיתובים. ״שאלה טובה״, היא אומרת בחיוך.

״הכנו לייבלים בודדים, את אלה שאפשר לייחס לאובייקטים סגורים כמו עבודות הווידאו, אבל למרחב הפיסולי עדיין לא הצלחנו לייצר את הכיתוב המדוייק. זה המקום שבו המוזיאון צריך להסביר ולתווך את חוסר הגבולות של האמנות של תמר. במובן הזה, אנחנו, כמו המבקרים בתערוכה, בסוג של דיסאוריינטציה.

״גם אם אתה מכיר את הביתן, אתה נכנס אליו ולרגע אתה לא מבין איפה אתה נמצא. זו הדרך של תמר להכניס אותנו לעולם שלה ולגרום לנו להרגיש שאנחנו אבודים. זה המר־מתוק שלה: המציאות לא מסודרת כמו שאנחנו מצפים, עם היררכיות וגבולות ואור וחושך וחי ומת. הכל פרוץ. היא שוברת את הגבולות, פותחת הכל ומרכיבה מחדש. המבקרים יכנסו לחלל וירגישו חוויה של שכרון חושים, של משיכה ודחייה, צחוק ועצב. זה המרחב הכאוטי של התערוכה״.

זה קצת ״המטריקס״ גרסת הירשפלד, 2019.

״לחלוטין. לאורך התערוכה אנחנו רואים (ושומעים) אותה מפוצלת, היא בכל מקום״.

וגם שומעים אותה. זה נורא מבלבל, כל כמה רגעים הסתובבתי כי חשבתי שהיא קוראת לי.

״כן, היא אומרת ׳בואו, תראו תראו תראו׳. אבל מה היא מבקשת מאיתנו לראות? היא אסכולה של אדם אחד. מפוארת. מרהיבה ומשתקת״.

את יודעת, מהרגע הראשון שנכנסתי לחלל תהיתי איך אוצרים כזו תערוכה?

״הרבה נשימות. דמיון מודרך״, היא צוחקת. ״if you can't beat them, join them – אני הצטרפתי לחגיגה הזו. יש תערוכות שבהן אתה מגיע עם האמן, תולה עבודות, מעלה קצת, מוריד קצת. פה זו הייתה חוויה הרבה יותר מורכבת. וככל שהתקרבתי לתמר הבנתי עד כמה היא מתמסרת ליצירה. לעצמה. לעולם שלה״.

לעשות מוניטור, כמו מיילדת

גם אני מתחקה אחר העולם שלה בחלל התערוכה, ומנסה לזהות את החפצים שזזו, שהתווספו, שנשארו במקום מהשבוע שעבר, ואני כבר מחכה לפגישה הבאה שלי עם הירשפלד שנקבעה מיד לאחר פתיחת התערוכה ב־11 בלילה. זו לא טעות: נראה לי שלא הייתה יכולה להיות תערוכה מתאימה יותר מ״ארץ חדשה״ כדי לחנוך את שעות הפעילות החדשות והמבטיחות של ביתן הלנה רובינשטיין: ימים שני-חמישי ושבת בשעות 16:00-24:00 (בשישי אין שינוי).

אני חוזר לדנון־סיון ושואל גם אותה על מה התערוכה. לרגע אני חושד בה שהיא התכוננה לשאלה הזו אחרי שקראה את הראיון שלי עם הירשפלד מהשבוע שעבר, כי היא עונה: ״קשה להגיד בשתי שורות במה התערוכה עוסקת״. האמת שהיא צודקת: גם אני לא בטוח שאני יכול לענות במשפט אחד על מה התערוכה, גם אחרי כמה ביקורים והיכרות עם העבודות של הירשפלד מהעשור האחרון.

גם לא בשני משפטים.

ובכל זאת, היא האוצרת. אם מישהי צריכה לדעת להגדיר, זאת היא: ״תמר נוגעת במורכבות של הקיום האנושי, בחיים עצמם, במציאות, באותה מידה שהיא עוסקת בחיים הפרטיים שלה״, עונה דנון סיון. ״היא לוקחת חלקים טרגיים, אלימים ואכזריים והופכת אותם ליפים, קומיים. היא כותבת טרגדיה במבנה של קומדיה, יוצרת עולם מקביל, מדברת על מציאות מדומה במובן הרחב של המילה (לא רק במובן הטכנולוגי).

״זה משאיר אותנו, הצופים, אמביוולנטיים. זה לא פתור. ככה נשמר מתח גדול ואולי גם תחושה של חוסר אונים. אנחנו צוחקים כך כל הרבה בתערוכה אבל בוכים בפנים: אנחנו רואים את החיים במערומם, את הדברים שאסור לנו לראות, את הגועל, ההפרשות, החיים, המוות, המין. הכל נמצא שם, הכל פתוח. זה היקום של תמר הירשפלד״.

אבל רוב המבקרים במוזיאון לא יודעים מי זו תמר הירשפלד, ולא בטוח שהספקטקל יגרום להם להתעניין.

״בזמן הקמת התערוכה הגיעו תיירים לביתן והרשינו להם בשקט בשקט להיכנס. הייתה לנו חוויה טובה של מפגש עם צופים שלא יודעים מי זו תמר ולמה הם נקלעו, ותוך עשר דקות הם הבינו ודיברו על זה שזה מצחיק ועצוב, שזו המציאות. אז אני חושבת שזה עובד, שהיא מצליחה לחדור ללב הקהל דרך היצירה שלה״.

מה מקור המשיכה שלך לתמר ולעבודות שלה?

״מעסיק אותי המקום שבו אמנות נמצאת בחיכוך מתמיד עם המציאות, איפה אנחנו מותחים את הגבול בין אמנות לחיים עצמם. מעניינים אותי אמנים שעוסקים בקו התפר הזה, שיש מרכיב נזיל ביצירה שלהם: איך אמן היום, בתחילת המאה ה־21, ממשיך לעסוק באמנות? מה מערכת היחסים שלו עם העולם: הוא בא להציל את העולם? לתקן אותו? לרפא את עצמו? את החברה? הפרקטיקה של שימוש בהומור חשובה גם למושגים של תיקון, של הכאה על חטא, של ריפוי. היא משאירה אותנו בחוסר ודאות, ואני אוהבת את אי הוודאות הזו״.

״כשיצאנו לדרך לפני ארבע שנים, היה רק את הסרטון עם שלדון (השלד), וחשבנו כבר אז להציג את עבודת הווידאו מפורקת בכמה חללים. היו במוזיאון מי שחשבו שאין בכך צורך ושמספיק אולי לעשות ג׳סטה פיסולית, במובן של ׳בואו נשים גבול לדבר הזה שהוא חסר גבולות׳. לשמחתי החלטנו בסוף שאם חוקי היצירה שלה הם עודפות, צריך ללכת איתם. הבנו שנחטא ליצירה אם נעדן אותה, שצריך לאפשר לה חופש. זה התבטא בכך שמבחינה אוצרותית איפשרתי לה לעבוד, התקרבתי והתרחקתי, היו ימים שממש הרגשתי שאני באה לעשות מוניטור, כמו מיילדת; שאני צריכה לתת לדבר הזה להיוולד ומדי פעם לבוא לבדוק דופק ולבדוק אם הכל בסדר״.

זו המילה שאני הכי אוהב במהות של אוצרות: לאפשר.

״יום אחד הגעתי לסטודיו שהיא עבדה בו וכבר לא היה בו מקום, אז היא עברה גם לקומת הקרקע. נכנסתי לחלל וכולו היה מכוסה בגרוטאות: צמיגים, סוודרים, אופניים, מראות, מחשבים, מאווררים, רדיאטורים, גדרות; כל מה שהיא פגשה ברחוב היא בלעה, עיכלה וכיסתה בגבס. הסתכלתי על מה שקורה שם ושאלתי איפה נכניס את כל הדבר הזה. צריך לעצור. זה פשוט היה אין־סופי. הרגשתי שאני רצה אחריה, ביקשתי להפסיק.

״אבל ברגע שהיא הפסיקה עם זה, היא מיד התחילה לעבוד על משהו חדש. היא פשוט משקפת כל הזמן את מה שקורה בחוץ: את המוזיאון, את עצמה, את העולם, והכל נחשף. יש תחושה שהיא באמת רואה הכל, וזה בדיוק המקום שהרגשתי אצלה את השוטה, את הליצן שמתבזה ולועג לעצמו, אבל אחרי שאתה יוצא מהמפגש איתו אתה מבין שיש לו מטרה נעלה יותר. זו נקודה שהייתי צריכה ללמוד להכיל, של אמן שנמצא ברגע מאוד דרמטי, וברגע שהבנתי את זה היה לי הרבה יותר קל: נתתי לכל הדברים לקרות בצורה הכי פראית, הכי טבעית, וזו הייתה חוויה אדירה״.

The post ארץ חדשה // ״המטריקס״ גרסת הירשפלד, 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

יריד הרהיטי השנתי ״סלון דל מובילה״, שעומד במרכזו של שבוע העיצוב במילאנו, מקפל בתוכו ״תערוכה״ נוספת, אטרקטיבית לא פחות: עיצובם של ביתני התצוגה. החברות, שמתחרות על עינו ותשומת ליבו של הקהל הרב שגודש את מרכז הירידים, משקיעות בעיצוב הביתנים כאמצעי להדגיש את ייחודן וכתצוגת יכולת. עד לפני מספר שנים, וליתר דיוק עד לפני שנות המשבר הכלכלי שחווה העולם, עיצובי הביתנים היו ״שואו״ בפני עצמו, רווי דרמה וגימיקים, שהפכו לא פעם למפגני ראווה פומפוזיים עד כדי הסטת תשומת הלב מהתצוגה עצמה. בעשור האחרון ועד היום, כך נראה, התופעה התמתנה. הביתנים השנה היו אסתטיים להפליא, יצירתיים ומושקעים לעילא, והצליחו להרשים גם בלי הרבה רעש וצלצולים.

השאיפה להתבלט ולהדגיש ייחוד ומקוריות היא ברורה, מובנת, ולעולם מהווה חלק בלתי נפרד מרעיון של יריד או תערוכה, אך השנה עלתה תחושה שהדרך ליצירתם תפסה כיוון מתוחכם וענייני יותר: העיצוב אינו מנותק או עומד בפני עצמו בתפקיד של מחולל באזז, אלא חותר להיות קריא יותר, כשהוא מעוגן בקונספט רעיוני מהודק. הרעיונות עצמם שונים ומשתנים מחברה לחברה, אבל באופן כללי ניכרת התמקדות שעושה את העבודה.

ויטרה. צילומים באדיבות הביטאט

ויטרה

מותג הרהיטים השווייצרי בחר להתכתב עם מציאות התקופה והקדיש את עיצוב ביתן התצוגה ביריד לחשיפת ארבע סביבות חיים עכשוויות, שמגלמות סגנונות שונים: אספני, בוהמייני, יזמי ונוודי. לכל אחד מסגנונות אלה יוחד אזור נפרד משלו, שתרגם והמחיש את מאפייניו באמצעות פריטי הקולקציות שהוצגו בו – מהם פריטים חדשים של מעצבי־על שמרבים לשתף פעולה עם המותג; ומהם פריטים איקוניים של ויטרה משנים עברו, בפרשנות ססגונית חדשה על פי לוחות השראה שיצרה המעצבת הלה יונגריוס, המובילה את מעבדת הצבע של החברה. השילוב נועד להדגיש את האני־מאמין של המותג, אשר לצד התחדשות מתמדת מבקש להוכיח שעיצוב טוב נותר רלוונטי גם עשרות שנים אחרי שנוצר.

דדון. צילומים באדיבות טולמנס

דדון

מותג רהיטי הגן, שמעלה על נס למידה מתמדת של הטבע ומרחב החוץ, הגדיר את נושא הביתן כמעבדה – המקום ללמוד מהטבע, לשאוב ממנו השראה וליצור. תכנון הביתן התמקד בסביבת הנוף שמקיפה אותנו, תוך עיבוד קונספט של בית חווה, הכולל חיות וצמחים. אלה, מהמיקרוסקופיים ביותר ועד המאסיביים ביותר, הודגמו על קירות הביתן באמצעות רישומים אמנותיים, כמקור אינסופי לדמיון ויצירה. לריהוט היפה, בגוונים הקרובים לטבע יותר מתמיד, נוסף אלמנט חיפוי כמעין סכך של גזעים וענפי עצים.

קרטל. צילומים באדיבות הביטאט

קרטל

הביתן של חברת קרטל, שחגגה השנה 70, הזמין את המבקרים למסע בין 22 חלונות ראווה, שכל אחד מהם עוצב כסוג של ״הצעת הגשה״. הרעיון הענייני נולד מתוך חשיבה שיווקית, לפיה מה שלא מוצג כראוי לא נמכר. וכך – כל חלון הציג קומפוזיציה אטרקטיבית של פריטים מתוך הצע הקולקציות של המותג. החלונות נועדו להעניק השראה בראש ובראשונה לקמעונאים שמייצגים את החברה ברחבי העולם, ולספק להם רעיונות כיצד לחשוף את מוצריה בצורה מיטבית.

את החלק הקונספטואלי של החגיגה הותירה קרטל לתערוכה מרשימה שהציגה במוזיאון במרכז העיר, סמוך לדואומו – אותו מוזיאון שחצי שנה קודם הציג את תערוכת קראוואג׳ו. לרגל שנת ה־70 העבירה את החברה את מרבית הפריטים מהמוזיאון הפרטי שלה שנמצא בפארק תעשייה מחוץ לעיר, והציגה רטרוספקטיבה של מוצריה לדורותיהם.

סנקל. צילומים באדיבות אינובייט

סנקל

הקונספט של הביתן של סנקל גובש כמחווה ל״רובדי העומק״ של מילאנו – לרשת המטרו, שמהווה מרכיב משמעותי ורב חשיבות בהתנהלות העירונית. באופן אירוני, ההשראה נשאבה מטעות בתכנון מסלול הנסיעה של שתי חברות צוות הקריאייטיב של המותג – תקלה שאירעה בשבוע העיצוב לפני שנתיים – שהביאה אותן אז לתחנת טוראטי של קו 3, הצהוב. האווירה ששררה שם הייתה בעבורן ״התגלות״, שסימלה את הקידמה המודרנית־תקשורתית של העיר, שבשילוב עם עם השמרנות שלה יוצרת קלאסיקה עכשווית.

הקו והתחנה, שמחברים ומרחיבים את דרכי הגישה מפרבר סאן דונטו שבדרום מזרח מילאנו לאזורים שבצפון מערב העיר, תורגמו לעיצוב הביתן שהכניסה אליו מצטטת בנאמנות את הכניסה לתחנה ואת הצבעים השולטים בה. הקולקציה, בעיצובו של לוקה ניצ׳טו, נצמדה אף היא לאותה פאלטת צבעים – אפור, צהוב ואדום – וגם השמות שניתנו לפריטים נשאבו מעולם המושגים של המטרו: ספת ״התחנה הבאה״, ספסל ״מסעף״ ושטיח Mind The Gap, שמזהיר את הנוסעים מפני המרווח שבין הרציף לבין דלתות הרכבת.

זנוטה. צילומים באדיבות הביטאט

 זנוטה

הביתן של זנוטה בחר בתמה של ״תשוקה לאורבניזם״, והציג מסעות סביב העולם וסביבה עירונית כמושא תשוקה משותף לקבוצות אוכלוסייה השונות זו מזו בסגנון חייהן ובתחומי העניין שלהן. התצוגה התבססה על תפאורה מטרופולינית, עם חלונות ענק שהשקיפו על קווי הרקיע של הערים הנחשקות בעולם – ניו יורק, שנגחאי, ברלין, פאריס, רומא וברצלונה. התצוגה שילבה פרטי ריהוט חדשים, עם קלאסיקות מודרניות ופוסט מודרניות כייצוג שנועד לסמל את העירוניות הרבגונית.

אלסי. צילום באדיבות טולמנס

אלסי

לאחר שנים שבהן הדיר את רגליו מחללי התצוגה הרשמיים ובחר להתמקם על ציר הכניסה ליריד, עשה המותג אלסי כניסה לאולם העיצוב העכשווי. הביתן הציג קולקציות ופריטים של המותג מאז שנות ה־30 ועד אביב/קיץ 2019, ועשה זאת בצורה משעשעת והומוריסטית שנועדה לחגוג את העיצוב האיטלקי. כמחווה מרגשת לזכרו של אלסנדרו מנדיני, מעצב־העל שהלך לעולמו בחודש מרץ האחרון, במוקד הביתן ניצבה הקרוסלה שעיצב בשנת 2000.

על הקרוסלה, שיצר בזמנו על מנת להוקיר ולהנציח את המורשת של אלסי ואת תרומתה לעיצוב האיטלקי, הוצגו אייקונים מבית היוצר של המותג אשר מצאו מקום של כבוד בפנתיאון העיצוב, כמו הקומקום עם הציפור שעיצב מייקל גריבס, המסחטה המפורסמת של פיליפ סטארק והפותחן בדמות האישה שעיצב מנדיני עצמו.

The post מילאנו 2019: הביתנים שעושים את הסלון appeared first on מגזין פורטפוליו.

מזכרת היא חפץ שמעורר רגשות וטומן בחובו משמעויות רבות ומרובדות. התערוכה ״ולתפארת…״ מבקשת לעסוק בנושא הזיכרון והמזכרת בתקופה העכשווית. מזכרת מתעדת זיכרון של רגע, של מקום, של אירוע, של טעם ועוד. פעמים רבות המזכרת היא אוביקט שאפשר לאסוף או לרכוש. העידן הדיגיטלי מאפשר לתעד זיכרון אישי או חברתי באופן נגיש יותר מאי פעם, לייצר זיכרונות אישיים ומזכרות חזותיות ולחלוק אותם עם ההמון באופנים שאי אפשר היה לדמיין בעבר. בה בעת הייצוג הדיגיטלי יכול ליצור ניכור מחפצים משום שהוא מרחיק אותנו מהחפץ הממשי. לפיכך עידן זה ואפשרויותיו משפיעים על הזיכרון ותוצריו – המזכרות.

התערוכה תבקש לבחון כיצד יוצרים מתחומים שונים מגדירים אוביקטים כלשהם כ״מזכרת״ ומהי חוויית הזיכרון שלהם בהקשר המקומי, פוליטי, חברתי ותרבותי של מדינת ישראל בשנת 2019; הקשרים המשפיעים השפעה ניכרת על האופן שבו אנו זוכרים אירועים ומנסחים אותם הן כזיכרון אישי והן כזיכרון קולקטיבי. שאלה נוספת שהתערוכה שואפת לבחון היא מהי ״חנות מזכרות״, באילו מרחבים מצויות או נעדרות חנויות מזכרות וכן מה תפקידן ומעמדן בעידן הדיגיטלי.

קרמיקאים/יות, אמנים/יות, מאיירים/ות, מעצבים/ות גרפיים, מעצבי/ות מוצר, אדריכלים/ות ומעצבי/ות פנים, מעצבי/ות אופנה, מעצבי/ות תכשיטים, צלמים/ות, מוזיקאים/ות ומשוררים/ות מוזמנים להציע עבודה לתערוכה העוסקת בסוגיות ובשאלות המוצגות בקול הקורא או בנושאים קרובים. כחלק מהתערוכה תיפתח חנות מזכרות, וההצעות לתערוכה יכולות להתכתב עם נושא זה.

על ההצעה לכלול:

• טקסט עד 100 מילים על שולח/ת ההצעה
• דימוי או סקיצה של עבודה קיימת בפורמט JPEG בגודל עד 1MB
• טקסט עד 100 מילים המפרט את הרעיון העומד מאחורי העבודה ואת החיבור שלו לנושא המזכרות
• העבודה צריכה להיות פנויה להצגה בגלריה למשך כחודשיים
• אפשר לשלוח הצעות להצגת עבודה חד פעמית בערב הפתיחה

את ההצעות יש להגיש באמצעות לינק זה. מועד אחרון להגשת הצעות לתערוכה: 04.07.19
לשאלות ולפרטים נוספים: mazkarot2019@gmail.com

The post קול קורא: ״ולתפארת…״, תערוכה בנושא מזכרות בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

יערה אורן, בת 36, גרה בתל אביב.
אתר/ פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם הצייר איתי שמואלי. חולקים את חיינו עם החיה המופלאה זלוטי.

מה בצלחת?

אוכלת כמעט הכל עם חיבה גדולה לטארט פירות. הירק היחיד שטרם הצלחתי להתיידד איתו זה לפת.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו אני מציגה בתערוכה הקבוצתית ״לשמור מרחק – על אינטימיות בציור עכשיו״, שנפתחה לא מזמן במוזיאון פתח תקווה (אוצרת: ליזה גרשוני). בנוסף מוצגת כעת בגלריה עינגע בתל אביב תערוכה זוגית שלי ושל עדן בנט בשם ״בעיית הסוכן הנוסע״, שבה אני מציגה ציורים מופשטים לצד הצבות פיסוליות של עדן.

גלריה עינגא. צילומים: לנה גומון

נקודת המוצא של התערוכה בדיאלוג בין שתינו שהחל לפני שנה וקצת סביב ההזמנה להציג תערוכה משותפת בגלריה. במהלך התקופה הזו חלקנו רעיונות, חומרי גלם ודימויים אחת עם השנייה וערכנו ביקורי סטודיו הדדיים. התהליך הזה יצר חברות חדשה ומאוד משמחת, ומקבץ עבודות שמגיבות אחת לשנייה וזולגות זו אל זו. אני מציגה בתערוכה ציורי שמן על בד ועל נייר שמתייחסים ליסודות ציוריים בסיסיים ומגיבים לסביבה שבה נוצרו בדרום העיר. בנוסף אני מציגה עבודות פנדה על נייר בשם ״סדרת הבירוקרטיה״. אלו עבודות על גבי דפי A4 משומשים כמו חשבונות, מערכי שיעור, טפסי הגשה ושאר מסמכים שהופכים למצע ציורי.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

לא יצא לי לפגוש אמן מפורסם, אבל אם הייתי יכולה לנדוד בזמן ולזמן מפגש כזה, היית שמחה לביקור בסטודיו של ריצ׳ארד דיבנקורן.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אני אוהבת שהאמנות זולגת אל תחומים אחרים והייתי שמחה לעשות מדי פעם פרויקטים עם יוצרים מתחומי עשייה שונים. לדוגמה, לעצב קולקציה משותפת יחד עם מעצבי אופנה או ליצור תפאורה למופע מחול. מסקרן אותי לראות כיצד החשיבה היצירתית תבוא לידי ביטוי תחת מגבלות ומוטיבציות שונות. בנוגע לכסף, יהיה נחמד אם הוא פשוט לא יהווה שיקול.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

שמלת טריקו יפה וכיפית של המעצבת קארין A, שלבשתי לפתיחת התערוכה בעינגע כמובן.

---

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // יערה אורן appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה המשמעותית הראשונה שאצרתי הייתה ״התשוקה לפריז״ ב־2012 במוזיאון מאנה־כץ בחיפה. התערוכה עסקה ב״אסכולת פריז היהודית״, תנועה שהתהוותה במחצית הראשונה של המאה ה־20 וכללה בעיקר אמנים שהיגרו ממזרח אירופה כמו חיים סוטין, מארק שאגאל, מישל קיקואין ומאנה כץ. כמי שהגיעו ממקומות רחוקים לעיר שנתפסה בעיניהם כ״ארץ המובטחת״ של האמנות המודרנית, הם שאפו להשתייך לשדה האמנות הפריזאי הגועש ולהגדיר לעצמם זהות אמנותית ייחודית.

התערוכה הזו הייתה משמעותית בעבורי באופן אישי: כמי שעלתה לארץ מרוסיה ב־1990, העסיקו אותי מאוד שאלות של זרות ושייכות. עסקתי בשאלה מה המשמעות של הפעילות האוצרותית שלי, כמהגרת, בתוך שדה האמנות הישראלי. התמודדתי עם חשש מפני סטיגמות תרבותיות על עולי רוסיה. זו בהחלט תחנה שיש לה חשיבות גדולה בשבילי. הגעתי לעסוק באוצרות אחרי 15 שנים של עבודה במחלקות שונות במוזיאון חיפה ובמקביל באותה תקופה השלמתי תואר שני בחוגים לתולדות האמנות ולהיסטוריה באוניברסיטת חיפה. כיום אני כותבת את הדוקטורט שלי על אסכולת פריז היהודית.

בשנים האחרונות, כאוצרת ראשית של מוזיאון חיפה עסקתי במגוון רחב של נושאים מרכזיים בתרבות העכשווית: בסימני החזרה למודרניזם אחרי העידן הפוסט־מודרני (באשכול ״פוסט־פוסטמודרניזם ≠ אוטופיה, 2016), בתום עידן האנונימיות (באשכול התערוכות ״אנונימקס״, 2017), באקטיביזם אמנותי עכשווי (באשכול התערוכות ״אמנות מסוכנת״, 2017), בתרבות הצריכה (באשכול התערוכות ״Shop it!״ 2018), ועוד. בכל אחד מאשכולות התערוכות שיתפתי פעולה עם אוצרים נוספים והצגתי זה לצד זה אמנים ישראליים בולטים לצד צעירים ופחות מוכרים, ואמנים בין לאומיים רבי השפעה.

סבטלנה ריינגולד. צילום: רן הלל

מאנה כץ, מחווה לפריז, 1930. צילום: סטודיו ורהפטיג ונציאן

יאני לינונן בתערוכה Shop It!. צילום: מ״ל

התחנה האחרונה

הפרויקט האחרון הגדול שאצרתי הוא אשכול התערוכות ״Fake News – Fake Truth״, שנפתח במוזיאון חיפה לפני כחודשיים ויוצג עד ספטמבר. אשכול תערוכות זה שואף לשקף את רוח התקופה – את העידן של ״פוסט־אמת״ ו״פייק ניוז״ במציאות הפוליטית העכשווית ואת משבר האמון בתרבות ובתקשורת, בעיקר בעקבות השפעת האינטרנט. אמנים רבים, מישראל ומרחבי העולם משתמשים באסטרגיות של רמייה, בדיה ואחיזת עיניים, כדי לשקף את המציאות המלאה בדימויים שקריים ומתעתעים.

אשכול התערוכות מייצג את העיסוק המתמשך שלי, כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, ביכולת של האמנות לחשוף את מה שעומד מאחורי מראית העין של תופעות תרבותיות וחברתיות בולטות, ואת הכוח שלה לשנות את המציאות. עניין אותי לעסוק במהות של אמיתות כוזבות, בדברים שהם ״פייק״, כחלק ממשחק הפוליטיקה של זהויות. התעניינתי במשחקי המסכות המתוחכמים שהאמנים יצרו בעקבות ההתייחסות שלהם לנושאים האלו.

רונית ברנגה בתערוכה Fake News Fake Truth. צילום מ״ל

דמיאן הירסט בתערוכה Fake News Fake Truth. צילום: באדיבות האמן

כרם נאטור בתערוכה Fake News Fake Truth. צילום: באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד

במסגרת זו אני מציגה בין היתר סדרת עבודות של דמיאן הירסט – אחד האמנים הנודעים בעולם. היה מעניין לנהל תקשורת עם כל מני נציגים שדיברו בשמו. כאילו הוא עצמו מסתתר מאחורי סיפור הבדיה שהוא מציג והפך לסוג של ״פייק ניוז״ בדרך ההתנהלות שלו… הוא כמו מגלם באופן מרתק את מה שביקשנו לדבר עליו בתערוכה. עוד היה מעניין לבחון כיצד כבר בשנות ה־70 האמנים הישראלים הקדימו לעסוק במציאות הפיקטיבית והמתעתעת שנוצרת על ידי תקשורת ההמונים, עוד לפני שממש דיברו על זה כאן. זו עוד הוכחה מרתקת ליכולת של אמנים לראות את הנולד.

מכל מלמדיי השכלתי

התרשמתי מאוד מהתערוכה ״מלאכה בנים״, שאצרה תמי כץ־פרימן במוזיאון חיפה ב־2007. התערוכה התמקדה בשימוש במסורות של מלאכות יד באמנות העכשווית, בעבודות של אמנים גברים – בין היתר כייצוג של שינוי בהגדרות של זהות מגדרית, או כביטוי של כמיהה לעסוק באופן תרפויטי בעבודה ידנית, בניגוד למאפיינים של התרבות הדיגיטלית המנוכרת והאנונימית. התערוכה הציגה מאפיין משמעותי של רוח התקופה מזווית ראייה מקורית, באופן אמיץ ובקנה מידה גדול, מתוך התייחסות הן למציאות הישראלית והן לתרבות הגלובלית. הרגשתי שהתערוכה הייתה מאירת עיניים גם מבחינת האמירה התיאורטית שלה, וגם מהבחינה החווייתית.

ארז ישראלי בתערוכה מלאכה בנים במוזיאון חיפה

דניאל סילבר בתערוכה מלאכה בנים. צילום: באדיבות האמן וגלריה גבעון

בקרוב אצלך

בסתיו הקרוב, בנובמבר 2019, יוצג במוזיאון חיפה לאמנות אשכול תערוכות חדש שעליו אני עובדת כעת. נתנו לו בשלב זה שם זמני בהשראת עבודתה הנודעת של יעל ברתנא ״כשנשים ישלטו בעולם״ (״What if Women Ruled the World?״). במוקד התערוכות תעמוד השאלה אם אחרי מאבק פמיניסטי ממושך, אכן התרחש מהפך בתפקידי המינים המסורתיים בעמדות מפתח של השלטון, ואם דבר זה תקף גם לגבי עולם האמנות העכשווי. הפרויקט בוחן את השאלה אם תיתכן סולידריות נשית שתוכל לכונן סדר נשי, באופן שיכול להתעלות מעל הגבולות המוכרים של מדינות וזהויות.

כאוצרת אני מעוניינת בהיסטוריה אלטרנטיבית, והקפיצה לעתיד מדומיין, דרך עיניים של נשים, מסקרנת אותי מאוד. מעניין אותי לשאול אם נשים יכולות להוביל בעתיד מהפכה אמיתית. בהקשר זה גם חשוב להתייחס לישראל, שנמצאת בלב המזרח התיכון, לעומת מקומות אחרים בעולם. אשכול תערוכות זה יציג תמונה חדשה ומורכבת שחוקרת הבטים פוליטיים, גיאוגרפיים ופסיכולוגיים של הנשיות.

קוקו פוסקו, חדר משלך: נשים וכוח באמריקה החדשה. תיעוד של מיצג. צילום: באדיבות האמנית

תערוכת החלומות

מסקרן אותי להמשיך וליצור תערוכות שקוראות לחשיבה מהפכנית ופורצת דרך ושמציגות מבט לעתיד. אני רוצה להמשיך ולהציג פרויקטים אמנותיים שמציעים חזון, נבואה, פעילות מהפכנית וכד׳. מסקרנת אותי מאוד היכולת של אמנים לאתגר, לחדש, לעורר השראה, להוביל דרך, לחולל מציאות, והעיסוק בתרבות ובחיים עכשוויים דרך עבודותיהם של אמנים.

The post מגלים אוצרות // סבטלנה ריינגולד appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף שבוע העיצוב ירושלים

הי רן, הי טל. מה קורה? שלושה ימים לפני הפתיחה של שבוע העיצוב, מה מאחלים? חג עיצוב שמח?‎

שהכל יקרה לפי התכנית‎

לגמרי. רק מלהסתכל על התכניות של HQ להנסן אני מחזיק את כל 20 האצבעות שיש לי כדי שזה יקרה. רוצה כבר לטפס‎

כולנו יובל‎

הרעיון הוא עיצובי לא אמורים לטפס‎. זה בונוס‎

ביקשנו מ־HQ לשנות את הדימוי, ההתמצאות, והסירקולציה בהנסן‎. הפתרון שניתן, מורכב ככל שיהיה, הוא די פשוט ומבריק‎: המזרח תמיד למעלה‎; אנחנו מטפסים על החזית של הנסן ממערב למזרח, עד מעל הגג, ויורדים חזרה למטה דרך החצר הפנימית. זה מסובב את הבניין ב־90 מעלות‎: אם הנסן הוא באוריינטציה ברורה של דרום־צפון‎, אז עכשיו, בגלל גרם המדרגות הזה, שעולה 11 מטר, הוא הופך להיות בניין של מערב־מזרח‎, עם פתחים חדשים שנפערים בכל קומה‎

מגניב! מת כבר לראות את זה קורה

90 מעלות, HQ אדריכלים

בית הנסן, ההקמות

אבל בואו נחזור אחורה: אני רוצה לקחת אתכם שנה אחורה, לסוף שבוע העיצוב של השנה שעברה. נגמר שבוע העיצוב 2018, מה המסקנות? מה אתם רוצים שיקרה השנה? מה לקחתם משם והבאתם לשבוע העיצוב הקרוב?‎

2018… זה נראה כאילו זה היה לפני שנים‎.

היה שבוע מוצלח אבל רצינו לחזק כמה נושאים מבחינה אסטרטגית כמו קשר עם הקהילה המקומית, חיזוק הנושא הבין־לאומי, עבודה עם האקדמיות ושיתופי בפעולה בעיר. מלבד זאת היה לנו חשוב ליעל את העבודה עם המעצבים המשתתפים ולראות את ההמשכיות של האירוע של 2019 במקומות נוספים בעולם‎. מעבר לכך רצינו להגיע למקומות חדשים ומאתגרים בפרויקטים השנתיים ולא להרגיש שעשינו עוד מאותו הדבר‎

מנקודת מבט אוצרותית אנחנו הולכים ומתהדקים כל שנה, ומייצרים – אני חושב – נרטיב חזק שמתפרק ומתאחד דרך כל הפרויקטים למסר חד וברור. מה שנראה בהתחלה כאתגר, לדחוס השנה הכל לתוך בית הנסן, מתברר כיתרון חזק ומשמעותי ביכולת של כל המפלצת מרובת־הראשים הזאת לבנות סיפור של ממש

אז בוא נפרוק את זה לתכל׳ס. ספרו על ההיילייטס של השנה‎

אז ברפרוף, כי יש המון – חוץ מהפרויקט של HQ אדריכלים, יש פביליון שמוקם בחצר הנסן שיצרו דניאל זרחי, לילך שטיאט ודפנה קרון, שמתפקד כשעון שמש בין מזרח למערב; רוני לוית בתערוכה מרתקת על התפקיד שמפות משחקות בחידוד המסרים של מי שמשרטט אותן; הדס זמר בן ארי וגלעד רייך בתערוכה שמפרקת את דמות הגמל המעופף שעיצב אריה אלחנני ל״יריד המזרח הקרוב״;‎ פרויקטים של בוטיק שווארמה, חמש אקדמיות מציגות, שוק זריחות של בצלאל, מגזין KAJET מרומניה‎, וכמובן המון פרוייקטים מרתקים בתערוכה המרכזית שלנו‎. וזה על קצה המזלג‎

דניאל זרחי, לילך שטיאט ודפנה קרון, ממזרח השמש

איה בנטור וגלי בליי, גמלים פורחים באוויר

שיתופי הפעולה בצוותים הבין־לאומיים ואירוח המעצבים וקבוצות העיצוב מחו״ל בדגש על יפן, טייוואן וסין‎, ועצם העבודה שפונים אלינו מטוקיו, מאיינדבהובן, מפריז וממילנו להציג את שבוע העיצוב ירושלים‎. ואני חושב שפרויקט השדכן קפץ מדרגה באתגר ובתוצאות

לגמרי!‎ באמת עבודה מדהימה של דניאל נחמיאס ואדריכל טארק נאסר

פרויקט השדכן נולד מהמחשבה על איך מחברים עיצוב לעיר, לכלכלה מקומית ועשייה רוחבית: איך מרחיבים את מעגלי ההשפעה של בית הנסן ושבוע העיצוב למקומות שקשה להגיע אליהם ושעיצוב הוא לא תחום חזק או רלוונטי אצלם. מתוך זה התחלנו לפני שלוש שנים פרויקט קטן ברחוב עזה שעלה על הציפיות, הבהיר לנו המון דברים ובעיקר נתן לנו תיאבון לעוד.

המשכנו עם העיקרון של חיבור מעצבים עם בעלי מלאכה מתוך מחשבה שימורית. ואנחנו עוסקים במקומות שונים בארץ בחשיבה איך משמרים את כל התחומים האלה של בעלי מלאכה ואומנים כמו מסגר, נפחים, סנדלרים, נגרים וכיוצא בזאת, שנעלמים בשוק הקפיטליסטי במערכי הייצור ההמוני‎. לכן לקחנו את בעלי המלאכה כקהילה חשובה ביחד עם מעצבים מקומיים, הפעם ממזרח ירושלים, והפרויקט עובד מדהים וחוצה גבולות גם בין דורות וגם מבחינה גיאוגרפית ותפיסתית‎.

עביר נאג׳ר ויעקוב נתשה, פרויקט השדכן. צילום: עודד אנטמן

שאדי פרנסיס מג׳לטון ועארף סייד, פרויקט השדכן. צילום: עודד אנטמן

אגב, גם מעיריות אחרות בארץ וממקומות אחרים בעולם, כולל קשר מהאיחוד האירופי, התעניינו במודל הזה ובחשיבות שלו כחלק ממערך שימור המלאכות‎

נייס! זה באמת פרויקט יוצא דופן, ונראה שהוא מתחבר לכם יופי לתמה השנתית השנה – מזרח. טל, רוצה לספר קצת עליה, מאיפה היא הגיעה?

אין מקום כזה מזרח‎ ‎

האמת שהפעם זה די פשוט‎: המזרח טעון פה, את זה אנחנו יודעים,‎ ובאופן מחזורי הוא גם מאוד טעון בעולם – מה שקורה בסין, ברוסיה, תרבות שמגיעה מכאן לשם, המזרח התיכון ותהפוכותיו‎. הנושא בוער תמיד ועכשיו יותר מתמיד‎, אבל בחקר האינטנסיבי שלנו גילינו דבר מאד מעניין.‎

אתה יושב?‎ כדור הארץ הוא עגול‎. ולכן, אין מקום כזה מזרח‎, ומה שאנחנו נוטים לתאר כמזרח הוא לא עניין גיאוגרפי, אלא סך של השלכות תרבותיות, חברתיות, היסטוריות וגיאו־פוליטיות שמושלכות עליו, תלוי נקודת המבט שלך. ואת המנגנונים האלה, שאנחנו משליכים על המזרח, רצינו לחקור, ובסופו של דבר לפרק‎.

אז אנחנו מנסים להסתכל על מזרח בכל קני המידה שלו – מהצד המזרחי של ערים מסוימות בעולם (ירושלים וברלין לדוגמה, ממזרח אירופה, המזרח התיכון ועד מזרח אסיה. ודרך שורה של פרויקטים, מיצבים, אירועים ותערוכות, להתחיל לתהות על המונח הזה – החל מהפרי־קונספציה שלנו של מזרח מול מערב, דרך ההיברידים שהוא מייצר, העתידים שהוא מציע, המזרח של מי הוא תלוי נקודת המבט, ולבסוף מה שאנחנו יודעים כולנו אבסולוטית – אם אנחנו יכולים להסכים על משהו – שהשמש זורחת במזרח, וזה סיבוב כדור הארץ‎. בסוף, אני רוצה שאנשים ייצאו מהתערוכה מעורערים מהנחות היסוד שלהם על המונח הזה ״מזרח״‎

אגב, לא כולם מסכימים שכדור הארץ הוא עגול…‎

גם זה בתערוכה, של רוני לוית‎. מאמיני הארץ השטוחה‎

מעניין לראות גם איך רואים אותנו הצופים עלינו מאסיה

Zhijun wang, Carles Carabi & adidas, Tianzhuo Chen, Hyperbation CLUB ALL

שני דבורה

אני רוצה רגע להתעכב על הבחירה במזרח ולא במזרחי או מזרחיות. זה שיח אחר? מקביל? הוא קיים בשבוע העיצוב?‎

בקול קורא שפרסמנו הנושא לא קיבל המון מקום, ובסוף השימוש שעושים במושג הזה במלחמת התרבות המיותרת שפתחו פה הוא שולי בשיח של העיצוב המקומי. וזה מבלי להמעיט בדחיקה של תרבות שנעשתה פה ומנסים לעשות אותה גם היום‎

אבל גם הוא קיים, בפרויקטים כמו של שני דבורה או של רונן אידלמן שיוצגו בתערוכה המרכזית‎. מעבר לכך, להתמקד בנושא אחד כזה, במקום לקשור רוחבית את התופעה, יהיה לחטוא לקשרי הרוחב שהמונח הזה מייצר גלובלית: המזרח הוא מסתורי, הוא אחר, הוא איום, כמעט תמיד בעיניים מערביות.‎ אבל אנחנו לא מסתכלים אל המזרח מנקודת מבט מערבית, אלא על המונח ״מזרח״, וכל סט ההקשרים שהוא מייצר בקני מידה שונים, ואז אני חושב שנוצרת פרספקטיבה רחבה שנוגעת גם בשאלות האלה, אבל בהקשרים גדולים יותר‎

תחושה של קהילה ושותפות

אז דיברנו קצת על המזרח ועל התמה, ועל מה אתם רוצים שיקרה למבקר מהבחינה הזו, ואני רוצה לעבור לשדה ולתחום בכלל. ראיתי פרסומת של שבוע העיצוב שדיבר על אירוע העיצוב הציבורי הגדול והמשפיע בישראל. הגדול זה ברור, בואו נדבר על משפיע: איך אתם רואים את ההשפעה של שבוע העיצוב על השדה ועל התחום בכלל?‎

אני חושב שמעל הכל, הציבוריות של האירוע במובן של מימון ציבורי של המשרד לירושלים והרשות לפיתוח ירושלים הוא חסר תקדים לאירוע תרבות מסוג זה, והבסיס הזה מאפשר לנו להעיז לאתגר את עצמנו וגם את המעצבים המשתתפים.

במהלך ההקמות בשנה שעברה ניגשה אלי מעצבת ותיקה שמלמדת במוסדות הכי טובים ומצליחה בזכות עצמה, ואמרה לי שהכי חזקה מבחינתה היא התחושה של קהילה ושותפות בין המשתתפים כחלק מדבר גדול וייחודי, וזה חסר בתחום התרבות בכלל בארץ: אירוע ש־90 אחוז מהמוצג בו נעשה במיוחד ושכל המעצבים ממומנים, הקהל נכנס ללא תשלום ולמרות האיכות והמורכבות של תכנים, קהל גדול ומגוון של עשרות אלפי אנשים מגיע אליו‎

אני אגיד שההזדמנות הבאמת נדירה למעצבים לצאת מתוך תוכן ולא מתוך מטרה רווחית, מייצרת הזדמנות לחדד קול שרלבנטי לתכונות של המקום הזה, מקום שכמו שכתבנו פעם, מונע יותר מכל מתוך קונפליקט ולא מתוך תעשייה או קראפט‎. וזה משמעותי: בטווח הקצר והארוך, מערכתית ואישית‎

מ.ש.ל‎

יפה. מה עוד חשוב לפני שמסיימים? כי מן הסתם יש עוד המון מה להגיד‎

זו תקופה מאד לחוצה של הקמות. שבוע לפני הפתיחה כרגע אין פה כמעט כלום, ועוד שבוע יהיו פה עבודות של 200 מעצבים ואוצרים מהארץ ומחו״ל. ובכל זאת, כשאני כותב עכשיו מתוך החצר של הנסן, נראה שהולך להיות מצוין השנה, יותר טוב מתמיד. זה מרגש במיוחד בשבילנו, כי גם אנחנו הולכים לראות הכל פעם ראשונה, ואני מקווה גם בשביל כל מי שיבוא. אז תבואו. יהיה כיף

סטודיו סווטלודג׳

אני רוצה להגיד מילת תודה לפני שהתחלנו, יש קבוצה של מעצבים צעירים שנקראת סווטלודג׳ שהכירה לי יעל בורשטיין שהנחתה אותם בבצלאל. הם מובילים את המיתוג של שבוע העיצוב השנה ואנחנו כולנו כל כך נהנים מהדרך והתוצאה. שאפו‎. וגם תודה לטל‎

נכון! תודה! ההתגייסות פה היא לא נורמלית. בתנאי קומנדו קם פה משהו מטורף, ואחרי ההפקה, והצוות, וכל זה, בסוף זה הכל הכל הכל המעצבים.‎ זה באמת מרגש, ובטח שנה רביעית, שהקהילה הזאת רק הולכת וגדלה. ותודה לך רן, על המחמאות‎

שנה תשיעית! שנה הבאה עשור!‎

יאללה זהו. יום חמישי, 13.6. בואו

שבוע העיצוב ירושלים בית הנסן – רחוב גדליהו אלון 14, ירושלים
שעות פעילות: ערב הפתיחה, 13.6 – 19:30-23:00; 14.6- 16:00-10:00; 15.6- 22:00-10:00; 20.6-16.6 – 22:00-16:00

The post שבוע העיצוב ירושלים 2019 // המזרח לא מנקודת מבט מערבית appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מעיין, מה קורה? מה שלומך?

אהלן. הכל מצויין

יפה. בואי נתחיל בתכל׳ס: על מה את הולכת לדבר בהרצאה שלך בכנס זמן דיגיטלי?

על האבולוציה של המיתוג בעולם החדש: איך מייצרים תפיסה מותגית ומערכות יחסים עם מותגים בעולם רווי זירות ופלטפורמות; ועל מאחורי הקלעים של תהליכי מיתוג, הסקיצות שנפסלו, ההרפתקאות והגמישות שגרעין של רעיון טוב מחוייב לעבור – ההתאמה שלו למציאויות השונות עד שהוא יוצא לאור

בואי נדבר על העולם החדש: מהו אותו עולם ומתי הוא יפסיק להיות חדש?

השינויים שהעולם עובר מחייבים אותנו המעצבים לא רק לשנות את דרך החשיבה שלנו, ואת הדרך שבה אנחנו ניגשים לפתור בריף, אלא לשנות גם גם את דרך העבודה. לדוגמה, כשאנחנו ניגשים לרעיון אני במקביל בודקת את ההתפתחות שלו בעולמות הסושיאל, בדף, באינסטה ובקמפיין. רעיון טוב מחוייב לחיות במקביל בעולמות מקבילים. דוגמה נוספת היא שהיום צורת העבודה שלנו היא רבת פלטפורמות ולכן שיתופי הפעולה ביננו המעצבים רבים יותר, מה שהופך את העבודה להרבה יותר מורכבת והרבה יותר מעניינת וכייפית

זה בדיוק השלב לדוגמה, ואולי גם דרך שאלת המשך: אני תוהה עד כמה הדבר הזה הוא טכני, ועד כמה הוא מהות. אז יש עוד פלטפורמה: מה זה משנה לעומת הפלטפורמות שהיו בעבר?

זה שינוי מהותי ואתן דוגמה. אהבה פנו אלינו ליצור רעיון למהלך שיחגוג את שנת ה־30 שלהם. רוב הפעילות של חנויות אהבה היא בין־לאומית באירופה, בארצות הברית ובמזרח רחוק. חלקן חנות בתוך חנות (לא חנויות עצמאיות), ולכן הרעיון שחיפשנו הוא רעיון שיש לו רלוונטיות בין־לאומית ולא מקומית, שיכול לעבוד הן בעולם הפיזי והן בעולמות הדיגיטליים. חיפשנו רעיון שיהיה אפשר לשתף, וכמו כל סיפור טוב, צריך שיהיה בו אמת ושיהיה רלוונטי לתקופה ולזמן שלו.

אהבה. צילומים: Shake Design

באותו הזמן היינו בשיא מהפכת ה־me too והרגשנו שיש שיח חשוב בעולם על נשיות, כוח נשי ותפיסת יופי חדשה אותנטית. אל התובנה הזאת רצינו להתחבר: פנינו ליוצרות, מאיירות ואמניות, וביקשנו מהן לייצר בעבורנו את אידיאל היופי הנשי שלהן, כדי לחגוג את השונה, נשיות אחרת, יופי שבא מבפנים

ומה היה אותו אידיאל?

קיבלנו פורטרטים נשיים ואישיים, שיותר מכל מעבירים תחושה ולא רק אסתטיקה חיצונית. עבודת בחירת הפורטרטים היתה מורכבת, עם המון התלבטויות משותפות עם הלקוח: מצד אחד רצון לאמירה בעלת משמעות ומצד שני עבודה שהיא תקשורתית ומסחרית

אני לא בטוח שהבנתי עד הסוף איך האופן שבו הרעיון יצא לפועל מביא לידי ביטוי את אותו עולם חדש שאת מזכירה

״העולם החדש״ – וכדאי שנפסיק לקרוא לו ככה, כי מיד אנחנו ניתפס כ״עולם ישן״ – הוא עולם של נרטיבים: של מותג, של חברה, של אדם, שנקבע ומשתנה כהרף עין. מלכים מומלכים ומומתים בטוקבקים, ברשתות, בשיח ברשת, והעבודה שלנו כממתגים, או כאדריכלי התפיסות, היא עדינה ומורכבת. בעולם שמקדש אותנטיות, שבו לקמוס הזיוף כל כך רגיש – אין מקום לטעויות. והעבודה שלנו היא לבנות תפיסה, סיפור שהוא מרגש ורלוונטי ואותנטי לקהל שלו. זה לא רק עבודה של קמפיין, זה לא רק עבודה של מעצבי אתרים / אריזות / פנים וכו׳… מעל הכל יש סיפור שמאגד את הכל יחד

״העולם החדש״ – וכדאי שנפסיק לקרוא לו ככה, כי מיד אנחנו ניתפס כ״עולם ישן״ – הוא עולם של נרטיבים, שנקבע ומשתנה כהרף עין. מלכים מומלכים ומומתים בטוקבקים, ברשתות, בשיח ברשת

או־קיי. בואי תתני עוד דוגמה? אולי פיקסי?

פיקסי הוא מותג חדש בשוק המשקאות המוגזים: פשוט, לא? אז זהו שלא. 75-95 אחוזים מהמותגים החדשים שמושקים נכשלים, מכיוון שאנחנו מקובעים בהרגלים שלנו ובתפיסות שלנו, ומאוד קשה לחדור לתוך העולם ולפנות מקום למותג חדש. לכן, כשטמפו פנו אלינו, בראשות ענת סגל מנהלת השיווק, חיפשנו תובנה אמיתית לקהל היעד של ״נהנתנים קלאברים תל־אביביים״; או בשפה יותר יפה: צעירי המילניאלס.

פיקסי. צילומים עידו איז׳ק למנצ׳

חיפשנו ליצור מותג כייפי, כזה שעושה לך חשק לשבת על הים בבריזה לפנות ערב, וזיקקנו תובנה שאחד הדברים הכי חשובים הוא יכולת הבחירה האישית: להיות אינדיבידואל, עם אמירה שיש בה אופי ואישיות. לכן כל המותג נבנה כמותג אופנה, כל טעם עוצב עם כמה אפשרויות לבחירה, ואקססוריז, כפכפים, מגבות לים, בגדי ים, שיתופי פעולה עם מעצבים ושפה נועזת ובולטת.

כשעיצבנו את הבקבוקים של פיקסי עיצבנו אותם ככאלה שיעשו חשק לאנשים להצטלם איתם סלפי: כמו אקססורי, כמו תיק או גרביים מגניבות. ובאמת גם יצאו גרביים מגניבות נורא של פיקסי…

אפרופו ״נועזת ובולטת״, כשאני מסתכל על העבודות של שייק, אחד הדברים שתפסו לי את העין זה השימוש בצבע. נראה שאתם לא מפחדים מצבע וזה ממש נחמד

i am a girl on a mission. ככה אומרים?

אנחנו עובדים הרבה עם חברות מסחריות ורוב העבודה שלנו היא ל־mass market. המשמעות של זה היא שהעיצובים שאנחנו עושים נמצאים במיליוני בתי אב. יש בי תחושת שליחות ואחריות גדולה מכיוון שאלה מוצרים שנמצאים בסביבת המחייה שלנו פה בארץ, והם חלק מהמציאות הוויזואלית של מה שאנחנו קונים בסופר, מה שנמצא אצלנו במקרר, בבתים, בכף היד. ולכן מגיע לנו להיות מוקפים באסתטיקה: לצבוע את העולם, טיפה טיפה באופטימיות ושמחה… משאלת לב צנועה וענווה.

מעבר לזה אני אוהבת לדבר ברור: אוהבת לדבר בשקיפות, להיות ישירה, לחוות דברים בעוצמה. יש מקום (וצבע) גם לשקט ולרוגע. ויש גם כאלה עיצובים, אבל אין אצלנו עיצובים מגומגמים

מה זאת אומרת מגומגמים?

עיצובים שהם כמו לחיצת יד רפוייה

אהבתי. אני הולך לגנוב לך את המטאפורה הזו

חחחח בכיף. לא דיברתי על מילקי

קדימה. דוגמה אחרונה לפני שנפרדים

שוק המעדנים בארץ מגלגל מאות מליונים בשנה, וב־2014 פרצה מחאת המילקי כמטאפורה על יוקר המחייה; והקרב על המילקי, הוא חי וקיים. ועדיין, מילקי הוא מלך המעדנים, הכי אהוב והוותיק ביותר בארץ, חגג השנה 40.סוד הקצפת של המילקי, ככה אומרים, הוא אחד הסודות השמורים ביותר במחלבה של שטראוס

40! אז מה מיוחד בספר המותג שהכנתם למילקי?

מילקי. צילומים: גל בן זאב

כשניגשנו למלאכת העיצוב, דבר ראשון הבנו שזירת ההתרחשות היא לא במדף, ולא בטלוויזיה אלא ברשת. הקהל של מילקי הם ילידי הרשתות, ועל אף העובדה שמילקי הוא צעיר ומגניב ומפתיע בטעמים ובהמצאות שלו – השפה המיתוגית שלו היתה חולה בסגלת. מלבד סגול – במשך 39 שנה, לא היה קיים כלום. עבדתי ביחד עם הצלמת המוכשרת גל בן זאב, ויחד חקרנו את המשמעות של מילקי והסיפור שהוא יכול להביא. דמיינו שיש לו אלטר אגו – ושמילקי הוא בעצם פופסטאר

ואיך זה בא לידי ביטוי במדף ובטלוויזיה וברשת?

כל נגיעה של מילקי קיבלה טוויסט מהאלטר אגו שלו. עיצבנו לו פונט עם הפרעה, פתחנו את סקאלת בצבעים שלו, עיצבנו חנות פאשן של מילקי, חנות פופ־אפ שנפתחה בשרונה בפסח, וביקרו בה מעל ל־30 אלף מבקרים. כל התקשורת השיווקית הותאמה מחדש לשפה החדשה של מילקי, ומכיון שיש הרבה ידיים שעוסקות בפעילות של מילקי, העברנו סדנאות מותג עם השפה החדשה לכל השותפים ועבדנו איתם כדי להטמיע אותה

אז רגע לפני שנפרדים. מה העצה האחת שאת יכולה לתת למי שקופץ ראש לבריכת המיתוג של 2020? מה הכי חשוב?

העצה שלי היא מבט הרבה יותר רחב על מיתוג; לצאת מתוך מסגרות חשיבה של מנדטים עיצוביים; לחשוב כל הזמן רחב רחב רחב – על עולמות מקבילים, איך הרעיון עובד ומתפתח בפלטפורמות השונות, כי הכל נזיל וזולג אחד לתוך השני

כנס זמן דיגיטלי #16 ייערך על ידי מכללת מנטור ביום רביעי 12.6 בסינמטק תל אביב. בין המרצים: יוסי אוחיון, יוסי למל, עדי רביד, מעיין רשף ריבן, טובי בן הרצל אודיה גונן, גיא ביבי ועוד. מחיר כרטיס החל מ־90 ₪ באתר הכנס

The post מעיין רשף ריבן: בלי עיצובים מגומגמים appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי 

לימור חקמט שחורי, מעצבת פנים, בת 50, מתגוררת בשכונת המשתלה בתל אביב.
פייסבוק/ אינסטגרם

לימור חקמט שחורי. צילום: נטי לוי

מפרט טכני

 תכנון מרכז המכרזים לאבני גלם במתחם הבורסה ברמת גן. המקום מיועד לשרת קניינים המגיעים מרחבי העולם ויכולים לשכור בו שטח לתקופות קצרות לצורך פעילותם בתחום, כמו הוצאת מכרזים לבדיקת אבנים לייצור יהלומים ורכישתם.

הפרטים הקטנים

שטחו של המרכז 170 מ״ר, והוא ממוקם בקומה האחרונה בבניין רב קומות. מרחב הקומה שימש קודם לכן כאולם המכונות של הבניין, והאתגר הראשון היה לפנות את כל המערכות שהיו בו על מנת לפלס את הרצפה לצורך תחילת העבודה. תנאי השטח ויתרון של תקרה גבוהה, המתנשאת לגובה שישה מטרים, אפשרו לתכנן מעין קובייה פנימית, המכילה חדרונים קטנים ומבודדים ויזואלית ואקוסטית זה מזה, שבהם מתבצע תהליך זיהוי ובדיקת אבני הגלם.

במרחב הריבועי שעוטף את הקובייה תוכננו החללים הציבוריים, שמשמשים לפעילות השוטפת במתחם: עמדת קבלה, אזור המתנה, משרדים של מנהלי המתחם, מטבחון ולאונג׳ לנוחות המשתמשים. ההגדרה החשובה והחד משמעית של הפרוגרמה הייתה לעשות שימוש בתאורת יום הנדרשת לצורך בדיקת היהלומים. היות והיה חוסר בפתחים בחלל, התאורה שתוכננה על ידי יועצת התאורה רמה מנדלסון נשענת על פרופילי לד עם נורות המפיצות גון לבן בוהק, שבא לידי ביטוי בכל השטח. על מנת לרכך את הבוהק, בעיקר בחלל הציבורי, נעשה שימוש בחומרים חמים: הריצוף בוצע בפרקט בדיגום אדרת דג, והקירות חופו בשכבת בטון בגון אפור חם (ביצוע: בטונדה). באזורי הלאונג׳ וההמתנה חופו הקירות בסרגלי עץ, ופריטי הריהוט שנבחרו הם בגוונים חמים. 

לפרטים נוספים 

הייתי שמחה לתכנן את הבית ומתחם התפילה והיוגה של הדלאי לאמה בדרמסאללה שבצפון הודו, שם הוא חי מאז ברח מהשלטון בטיבט. לפני כשנתיים ביקרתי במקום, והוקסמתי מהנופים ומהשלווה שהמתחם מקנה לאלו שחיים ופועלים בו ממקום של שליחות אלוהית. אני מניחה שהסיבה לבחירתי היא גם ההתעסקות שלי בלמידת תורות הבודהיזם והקבלה, והרצון להתחבר יותר לרוחניות שיש בהן תוך כדי הבנת צרכי התכנון.

פרט שולי

הייתי מוותרת על טרנד האריחים דמויי הטראצו, האריחים ששלטו בשנות ה־60 וה־70 בארץ ושאני זוכרת היטב מילדותי (גם היום עדיין אפשר למצוא אותם בבניינים ישנים, בעיקר באזור חדרי המדרגות). רוב האריחים המנסים לחקות אותם נראים פלסטיים ולא משכנעים, אולי כי הכרתי את המקוריים. אם למעצב חשוב לשלב טראצו בפרויקט שהוא מתכנן היום, עדיף לבחור באופציה חלופית כמו יישום החומר ביציקה, ובוודאי לא באריחים ״המדמים״ את המקור.

תמונה מאוסף פרטי מגלריה לומנס. צילום: מ״ל

פריטים נבחרים

הפריט האחרון שרכשתי הביתה הוא תמונה מאוסף פרטי שהוצגה בגלריה לומנס בתל אביב. אני אוהבת את תחושת המרחב האין־סופי שהיא מציגה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

The post מידע פנים // לימור חקמט שחורי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב בלו. יופי של תקופה עוברת עליך, נציג רומניה בביאנלה בוונציה והשבוע מציג עבודה במסגרת Unlimited היוקרתית בארט־באזל‎

נכון, עסוק מאוד. זה עוד לא הכול – לפני חודש נפתחה גם תערוכה במוזיאון לאמנות עכשווית בגנט (בלגיה), מוזיאון SMAK שבה מוצג מיצב גדול שלי מאוסף המוזיאון, ובנוסף נפתחה במוזיאון היהודי באמסטרדם תערוכה בשם ״אמנות וקבלה״ שבה אני משתתף עם כ־15 יצירות במעין מיני תערוכת יחיד, לצד יצירות של אמנים כמו אניש קפור, אנסלם קיפר וגם ספר היצירה העתיק ביותר מאוסף הוותיקן. ועוד מיצב בתערוכה בגלריה בבוקרשט‎

קיר הוורדים, בלו סימיון פיינרו בביתן הרומני בוונציה. צילום: YAP studio

בלו סמיון פיינרו. צילום: פאוול קוראג'ו

זה מאוד מבלבל. במובן הטוב של המילה

בוא נתחיל עם הביתן הרומני בביאנלה – שם ראיתי את התערוכה. בכניסה אנשים מוזמנים לטמון עלי כותרת של ורד אדום בקיר מחורר – זה נראה קצת כמו משאלות לכותל‎

הכותרת ״שייך לשום מקום וזמן אחר״ מתייחסת לתחושת הנדודים וחוסר ההקבעות למקום וזמן. רציתי להתרכז בחזית ובמבואה של הביתן, מבנה דרמטי־פשיסטי משנות ה־30. במחשבה שלי ראיתי את זה כאילו שאני מארח את המבקרים הבאים לביתן. רוב העבודות בתערוכה חדשות שנעשו במיוחד למקום (סייט ספסיפיק). לתערוכה יש חלק נוסף בבית מכון התרבות הרומני בוונציה. 

קיר החורים בחזית הביתן מזמין כל אדם לקחת עלה כותרת של ורד (בכל יום יש ורדים אדומים טריים באגרטל מול הקיר) ולחשוב על משאלה כשהוא טומן את העלה בקיר. שם העבודה, ״מונומנט של האין״, מצביע על שבריריות החיים ועל זמניות הרגע. אי אפשר להתעלם מכך שזה מזכיר את הכותל וכמובן גם את ירושלים. אבל בניגוד לכותל שמסמל את הנצחיות ואת המשמעות הדתית והרוחנית הטעונה (אולי אפילו לב הסכסוך), כאן זה קיר שמסמל את האנושיות והרגעיות של חיינו. עלי הוורד מתייבשים ועפים ברוח. זה בדיוק ההפך ממונומנט הנצחה מקובל: פה יש הנצחה של הרגע החולף, של העלה הנידף. 

בפתח הביתן הצבתי עבודה נוספת, אינטראקטיבית שיצרתי בשיתוף פעולה עם המחלקה למדעי המחשב של אוניברסיטת קליפורניה (ראש החוג גם הוא ישראלי, פרופ׳ אלכס ניקולאו). אנחנו עושים שילוב בין אמנות עכשווית לטכנולוגיה של בינה מלאכותית: יצרנו דמות שמתקשרת עם הקהל באופן ישיר, על פי דמותו של המשורר היהודי הרומני פאול צלן. עבודה נוספת שנעשתה עם אוניברסיטת קליפורניה היא צמח בעציץ שקורא לך לגעת בו, שברגע שאת נוגעת הוא מתחיל לשוחח איתך. אבל אם נוגעים יותר מידי הוא מגרש אותך

הוא באמת צעק עליי, קצת נבהלתי…

יש הרבה סימבולים בעבודות שלך – אדמת ירושלים, מנורה שמציינת את ימי השבוע, כובע חסידי שנראה כגומה שחורה בקיר, ומכונות כביסה בפעולה מתמדת כאילו מוציאות את הכביסה המלוכלכת לעין כל (זו וריאציה על עבודה שהצגת לפני שנים בבית הגפן בחיפה)

מכונות הכביסה משמשות בתפקיד כפול: משמעות של תיקון והיטהרות מחולי וכאב שקרו בעבר וקורים גם היום ומעין ״מבול״ עכשווי ששוטף את העולם ומפנה מקום למציאות טובה יותר. מתוקנת. לא במקרה המכונות מתוצרת גרמניה, על כל המשתמע מכך. הבגדים הם משמעותיים בעיניי. הכנתי מדים לעובדים בביתן שעליהם רקומות מילות שיר של פאול צלן. זה המשך להתכתבות שלי עם הטקסטים שלו לאורך השנים

שיחה עם בינה מלאכותית. צילום: YAP studio

הספריה, צילום מתוך קטלוג הביתן הרומני בוונציה

בעבודות שלך יש מצד אחד הרבה מאוד סמליות ורפרנס לטקסטים מכוננים, ומצד שני דיבור על האין, על ההיעדר והחסר. איזה משני הקצוות האלה יותר חשוב לך? הריק או הזיכרון והרפרנס?‎

הריק או האין הם לא פחות חשובים מהקיים ומהזיכרון. תמיד קיימת דואליות בין האין ליש. הניסיון שלי ביצירה כמשל – זה כמו לנקוש בדלת ולחכות שהדלת תיפתח. מה שנמצא מאחורי הדלת הוא האין – הריק. כמו בספריה שהצבתי בחלל המבואה (למול מכונות הכביסה) כל הספרים לבנים ועמודי המדפים יוצרים את האותיות ״ש״ ו״ם״. כמו טקסט שבו האותיות נוכחות אבל הלבן שבין האותיות הוא לא פחות חשוב. הספרים עם הדפים הלבנים מצביעים לאזור זה – מה שבין השורות, שלא נאמר במפורש

הביתן של רומניה שבו מוצגת העבודה שלך באופן מאוד דומיננטי, זכה לציון כאחד הביתנים המוצלחים של הביאנלה השנה. איך אתה רואה אותו מתחבר להקשר הכללי של הביאנלה – חיים בזמנים מעניינים? ‎

״חיים בזמנים מעניינים״ הוא ביטוי אירוני. כביכול זמנים לא מעניינים הם זמנים של שלווה ושלום – שפע, חיים טובים, נהנתנות, המדגישים יותר את האנושיות והחיים, בניגוד לזמנים מעניינים מבחינה היסטורית, שמתייחסים לתקופות של מלחמות, סכסוכים וכאוס. במקרה של המיצב שלי יש הקשרים ישירים לשואה ולטרגדיות האנושיות של ימינו. הרפרנס לירושלים לדוגמה – שהיא מקום של סכסוך בלתי פתיר, של התנגשות דתית עמוקה. ביחס לכל זה השאיפה לתיקון ולהיטהרות נוכחת באותה מידה כמו הסכסוך, כשמיצב מכונות הכביסה מסתובבות בצורה אובססיבית, ללא הרף בניסיון עיקש לשטוף ולמחות את הכל, בלי להשאיר כתם של דם או לכלוך.

פאול צלן שחווה את השואה התאבד, כשהכאב גבר על הרצון לחיות. הוא זרק את עצמו למימי הסיין בפריז כי לא יכול היה לשאת את החיים. את התחושות האלה המכונות אמורות לשטוף. הרצון לחיות ולהגיע לשלווה רוחנית צריך להיות חזק מהמוות. ‎זו נקודת המבט של הפילוסופיה היהודית – ובחרת בחיים. הרצון לחיות וליצור מסגרת שמאפשרת חיים היא מעל הכל ‎

כלומר – למרות כל ההיעדר, הכאב וזכרון העבר, אתה מוצא מקום לאופטימיות?‎

אופטימיות שמלווה בשאיפה לתיקון מתמיד, שזהו גם אחד העוגנים בתפיסה היהודית. על אף הקטסטרופות, מלחמות וכאבים, ליצור מסגרת לחיים ולא למוות ליאוש לאבדון. לדעתי זה גם תפקיד האמן, הפילוסוף, המשורר – להסתכל בצורה ביקורתית על העולם ולהשאיר מקום ליצירת חלל עבור החיים. זה בעיני התפקיד החברתי של האמן. לא לרפא רק את עצמו אלא להיות מודע גם למעמד החברתי של האמנות שנוגעת משמעותית בממד הרוחני חברתי.‎

אותה תפיסה אנחנו מנסים ליישם בביאנלה הים תיכונית בסחנין. שעל אף הסיסוכים יש מקום לחיים, לדו שיח, לתיקון ולאנושיות בין הקהילות ודתות השונות. תוך מתן כבוד לאחר.‎ פה הייעוד האמיתי שלי כאמן, לנסות להשפיע בממד החברתי. ליצור חלל לדו שיח, הדברות ומפגש, תוך הכרת האחר והשונה בין הקהילה היהודית והערבית, ללא דעות קדומות

נאבקים על הנורמליות באמצעות האמנות. ספר משהו על ההזמנה להציג בארט בזל‎

בלו סימיון פיינרו, Unlimited בזל. צילום: מ״ל

בשנה שעברה השתתפתי בארט בזל מסגרת הביתן של גלריה פלאן בי (Plan B) מברלין, שמייצגת אותי. השנה הזמינו אותי להציג בתערוכה הבין־לאומית Unlimited. זו תערוכה של עבודות גדולות ונסיון לפרוץ גבולות – כמו שמעיד השם Unlimited. האוצר ג׳אני ג׳צר מניו יורק ראה מיצב שלי בביאנלה האחרונה במוזיאון MAK בווינה והזמין אותי להציג מיצב דומה, שמבוסס על מערכת טפטפות מים. בשנים האחרונות רוב הפעילות שלי מתקיימת בחו״ל, בעיקר באירופה, בתערוכות וירידי אמנות גדולים והחשיפה רחבה מאוד

מקסים, בהצלחה. וכמו שאני מכירה אותך – אתה כבר עובד על הדבר הבא?‎

תודה.

בימים אלה אני עובד על תערוכת יחיד עם יצירות חדשות שתוצג בהמשך הקיץ בגלריה פלאן בי בברלין. וגם עובד על הביאנלה הבאה בסחנין, יחד עם השותפה לפרויקט ולחיים, אביטל בר שי. הביאנלה הפעם תחגוג עשור לקיומה, זה כמעט נס במדדים חברתיים.

אפשר להגיד שהיא מציבה תשובה הולמת לנושא התערוכה בוונציה. אגב בביאנלה בוונציה ניצלתי את ההזדמנות לפגישות עם אנשי אמנות מדובאי, מטוניסיה, מבחרין, ירדן ואפילו איראן, במטרה לערוך שיתופי פעולה ולפרוץ את הגבולות הפוליטיים. אני מאמין שאפשר לעשות דברים יחד באמצעות האמנות. חזרתי מעודד ואופטימי – קשה לתאר את ההתלהבות והרצון לדו שיח מכל הצדדים. יש רצון עז לקיים דיאלוג אמיתי באמצעות האמנות. אנחנו חושבים שאם נפעל בצורה זהירה ואחראית נוכל לפרוץ הרבה מחסומים. 

אנחנו מודעים לזה שאנו חיים במרחב קשה, עם לא מעט התנגדות משני הצדדים. אבל יש גם לא מעט תמיכה, ואני מאמין שהפעילות הזו היא משמעותית וחשובה, ותביא לשינוי בסופו של דבר מתוך פעילות מתמשכת לאורך זמן.

אני חושב שלא מספיק להציג אמנות בגלריות ומוזיאונים ולפתח הישגים אישיים, אלא גם יש חשיבות גדולה לצד החברתי. במהות האמנות לחבר ולערוך שיח. זה לדעתי תפקיד האמן במאה ה־21, לצאת מפעילות בסטודיו למרחב הציבורי במטרה לשנות ולהשפיע

The post בלו סמיון פיינרו: מהביאנלה בוונציה לארט באזל appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב עומר, מה קורה? מזל טוב על הספר החדש!

תודה! בהחלט מרגש

וזה מזל טוב כפול, כי זה ספר ילדים ראשון שגם איירת וגם כתבת. איך זה קרה?

נכון. יצא לי לאייר כבר ספרים בעבר, וזו חוויה אחרת: כמו להיות אמא ואבא בבת אחת. פנה אלי יותם שווימר, עורך בהוצאת טל מאי, ושאל אם אני מעוניין לכתוב סיפור שגם אאייר בעבור ההוצאה. חזרתי אליו עם כמה רעיונות. הוא מאוד אהב את הרעיון של ספר ילדים פרוע ונתן לי אור ירוק לרוץ הלאה. התחלתי לעבוד על הטקסט ואחרי כמה שנים גם על האיורים

אחרי כמה שנים???

כן, קרו הרבה דברים. נולד לי עוד ילד, עברנו ערים ודירות. החיים עצמם. אבל אני חושב שגם הייתי צריך לשכוח שאני הסופר כדי להבין איפה אני יכול לפעול בתור מאייר. יש בזה אלמנטים סכיזופרנים, אבל אני חושב שזה עבד. באיורים אני נוטה לחתור תחת הטקסטים שמובאים לי ולחפש כיוונים שונים שהטקסט לאו דווקא נוגע בהם, או רק רומז להם. במקרה הזה פשוט הזדהיתי יותר מדי עם הסיפור, ולקח זמן עד שהתנתקתי ממנו. אז אני מריץ קדימה ארבע שנים – והספר יצא

כן, אני זוכר שבפעם האחרונה שצ׳וטטנו, סביב הקומיקס באורך שמונה מטרים שלך, אמרת ש״כסופר יש לי המון ביקורת על העבודה שלי כמאייר. זה מוזר ומפתיע״. איך זה בא לידי ביטוי בספר?

עומר הופמן

הפריסה של הספר לקחה המווון זמן. אם אני לא טועה, יצרתי ארבע או חמש פריסות שונות במרוצת התהליך, וכל אחת מהן הייתה שונה במהות שלה. לדוגמה, הייתה גירסה שבה בני המשפחה היו מוצגים כדמויות עצומות־ממדים. זה יצר סיפור כיפי וגרוטסקי, אבל גם מאוד מפחיד. מספיק מפחיד כדי שנייצר עוד גירסה. 

לשמחתי בספר הזה הייתה לי פחות ביקורת על עצמי כמאייר. אני חייב את זה גם למיכל מגן שהייתה המעצבת של הספר: היא הייתה המבקרת הראשונה של האיורים ועזרה בגיבוש של השפה הוויזואלית שלו. אז את חלק מהביקורתיות פשוט העברתי לאחריות של מישהו אחר

בוא נלך אחורה ומהתחלה: מאיפה הגיע הרעיון לילד שזורק את המשפחה שלו מהבית?

אני חושב שזו חוויה נפוצה של ילדים, לכל הפחות כזו שאני זוכר – יש עולם פנימי שאתה רוצה לחוות, אבל העולם החיצוני כל הזמן מתערב וקובע כללים נוקשים. זה נכון שצריך לקבוע גבולות, אבל לפעמים לאף אחד לא אכפת אם אתה באמצע ספר או לא. ככלל אני מאוד אוהב לכתוב סיפורי קומיקס אבסורדיים; לכן רציתי גם לספר סיפור ילדים אבסורדי, כזה שברור שהוא לא אמיתי אבל גם לא מנסה לנפץ את האשליה אלא זורם איתה עד הסוף

והעניין ״החינוכי״? איזה משקל היה לו, אם בכלל? היו דברים שרצית להכניס ולא הכנסת כי בכל זאת, ספר ילדים?

אני לא חושב שספר צריך להיות חינוכי. יש ספרים חינוכיים וזה מצוין, אבל חייבים להיות עוד נרטיבים שונים לילדים. צריכות להיות עוד אפשרויות, פרועות יותר, פחות מוסרניות. אם כבר, היו דברים חינוכיים שלא נכנסו לספר (:

אני חושב שלילדים מגיע סיפור עם פנטסיה פרועה שלא נמדדת באמות מידה הוריות. הסיפור מסופר מנקודת מבט של ילד, כזה שבתא המשפחתי אין לו כוחות מול המבוגרים. הספר נותן לו את הפנטסיה, ואני לא חושב שיש מה לפחד ממנה. הילדה שלי לפני כמה שנים הכריזה, מתוך כעס עלי כמובן, שאני לא האבא האמיתי שלה. שאלתי מי האבא האמיתי, אז היא נתנה לי סיפור נפלא, שהאב הביולוגי בכלל מת במלחמה, כי הוא היה חייל גיבור, למרות שהוא היה גם חייל גרוע שלא ידע להילחם ולכן מת. 

זה היה סיפור נפלא, והיא לא סיפרה אותו מתוך כעס, אלא מתוך מחשבה והתעמקות. אני חושב שזה נהדר שיש לפנטסיה הזו מקום. אני מוכן להיות אבא לא אמיתי בשבילה כל פעם מחדש

אני איתך לגמרי, תמיד בעד שמצליחים לערער קצת את ההגמוניה. ומבחינת האיורים, מה אתה יכול לספר על הקו האיורי, הצבעוני, על התהליך? זה היה ליניארי? היה קודם סוג של סטוריבורד להכל? ומה השתנה תוך כדי?

התהליך של האיור פחות או יותר עבד כמו באיור ספרים קודמים. אחרי שהייתה פריסה סופית של הספר, שזה סוג של סטוריבורד, המשכתי לעיצוב הדמויות ומשם לאיור את הכפולות. אני בדרך כלל לא מבצע איורים לפי הסדר, אלא מתחיל מאיור שאני מרגיש שיש לי חזון ויזואלי בעבורו והוא משמש לי תבנית לסגנון של שאר האיורים הספר. 

מה שהשתנה בספר תוך כדי עבודה היו סיפורי המשנה שנמצאים ברקע של הסיפור. כמו שציינתי, יש לי תמיד רצון לספר סיפור מקביל לטקסט, ולקח לי זמן איפה אני יכול לעשות את זה. אז יש את הדוור שמקבל את החבילות ודואג להם, אבל אז גיליתי תוך כדי עבודה (באמת, יש דברים שלא חושבים עליהם עד שהספר חצי מוכן), שליואב יש הרבה צעצועים. לכן החלטתי לתת להם להצטרף אליו ולהגיב יחד איתו לסיטואציות בספר. אפשר גם לקרוא את זה כאילו יואב עצמו מציב אותם, כהמשך של הרגשות והמחשבות שלו. עם זאת , יש רק מקום אחד שאחת הבובות ״קמה לתחייה״, אבל אני לא מגלה איפה

אני אוהב במיוחד גם את השבירה עם כפולות הטיפוגרפיה הידנית: ״זה שלי!״, ״אוכל״, ו״מה זה בלאגן הזה״. לגמרי החזרת אותי לגיל 5 או משהו כזה…

זו הייתה לגמרי הכוונה. אני חושב שאצל ילדים, הצעקות האלה נתפסות כמשהו מוחשי הרבה יותר, קצת מטלטל

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים? עשה לך חשק לעוד ספר?

זו הייתה חוויה נהדרת אז כן, זה פתח את התיאבון. מקווה שיתנו לי להוציא עוד ספרים לא חינוכיים בעליל (:

לגמרי

The post עומר הופמן חושב שלילדים מגיע סיפור שלא נמדד באמות מידה הוריות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ליאור, מה קורה? מזל טוב על התערוכה!‎

תודה רבה רבה, מתרגש מאד‎

יפה! קודם כל אהבתי את השם, שִׂיחָדָש

הוא לא שלי, אלא של ג׳ורג׳ אורוול. Newspeak היא השפה שהוא מציע, שכיכבה גם ב־1984, רדוקציה של אנגלית שנועדה לשליטה במחשבות דרך הגבלת יכולת הביטוי.‎ אני לא בטוח מאיזה תרגום היא התחילה להופיע בעברית כ״שיחדש״, כנראה בתרגום בהוצאת עם עובד‎ של ג. אריוך (שם העט של המתרגמת ג׳נטילה ברוידא)‎

ועם זה בדיוק רציתי להתחיל, כי רציתי להגיד שהוא לא באמת חדש, השיח, אפילו במובן שלך. כמי שעוקב אחרי העשייה האמנותית והתרבותית שלך, זה מסוג שהנושאים שאתה מתעסק איתם הרבה זמן: הדיאלוג עם בינה מלאכותית, כיצד הטכנולוגיה משנה את תפיסת המציאות שלנו. נכון?‎

לגמרי. התערוכה היא תוצר של מחקרים אמנותיים וחברתיים שלי שהתחלתי כבר לפני יותר מחמש שנים. כל שנה אני נהנה לאצור את פסטיבל פרינט סקרין במדיטק חולון, שבו הנושאים האלו עולים, אבל הפעם הרגשתי שאני לראשונה מבצע תהליך עומק, אמנותי, שבו אני מייצר קו ברור בנוגע לשאלות של בינה מלאכותית בהקשרים של שפה. 

ליאור זלמנסון. צילום: בוריס גילטבורג

וגם לך יש חלק בזה: ב־2015 הצגתי בבית הנסן ב־oops, תערוכה שאצרת שעסקה בטעויות, את העבודה Excess Ability, שמראה מה קורה כשמפעילים את הכתוביות האוטומטיות של יו־טיוב על ועידת העיתונאים שבה השיקו את הכתוביות האוטומטיות. הטעויות שהיו בחלקן מצחיקות ובחלקן מבהילות, התחילו אצלי תהליך ארוך תחת השאלה מה קורה כשרובוטים ואלגוריתמים מתווכים לנו את השיח והשיחה? מה אנחנו מאבדים בדרך? איזו שפה חדשה נוצרת?‎

שמח שהזכרת את oops, מאוד נהניתי לעבוד עליה. אבל אם לחזור אליך, אני יודע שזו שאלה גדולה, אבל מה הבנת על הנושא בחמש השנים האחרונות? ואיך תרגמת את התובנות בתערוכה?‎

אולי הדבר הכי גדול שהתחדד אצלי הוא שבינה מלאכותית לא רק הופכת את המחשב ליותר ״אנושי״, אלא ככל שהיא מוטמעת בתהליכים יום־יומיים, היא הופכת אותנו ליותר ״ממוחשבים״. לדוגמה, צפיתי לא מעט בסרטוני יו־טיוב שבהם אנשים מתקשרים עם העוזרות הממוחשבות והבוטים, וראיתי עד כמה התקשורת שלנו נהיית מוגבלת, ממוכנת, ונוטה להשתמש ב״ציווי״.

אנחנו רוצים שהמחשב יבין אותנו ולכן אנחנו צריכים לתקשר איתו לא כאל אחד כמונו אלא כאל תייר, כאל ילד או לעיתים כאל עובד זר, אך כשדיבור זה נהיה יום־יומי הוא חודר למציאות כולה. כשילדים מתחנכים מגיל צעיר לדבר קודם אל המחשב, הדיבור הזה ממשיך אל מול האנשים האחרים בחייהם

הדבר הזה מובן, אנחנו רוצים שהמחשב יבין אותנו, הוא עדיין בעל מוגבלויות ניכרות ולכן אנחנו צריכים לתקשר איתו לא כאל אחד כמונו אלא כאל תייר, כאל ילד או לעיתים כאל עובד זר, אך כשדיבור זה נהיה יום־יומי הוא חודר למציאות כולה. כשילדים מתחנכים מגיל צעיר לדבר קודם אל המחשב, הדיבור הזה ממשיך אל מול האנשים האחרים בחייהם 

מעניין! לא חשבתי על זה

בתערוכה זה מתרגם לעבודה ״Basic Basic English״. הלכתי להיסטוריה לשנות ה־30 של המאה ה־20 ולניסיון לצמצם את השפה האנגלית (על ידי הבלשן/סופר סי קיי אוגדן) ל־850 מילים בלבד, שאפשר יהיה ללמד בקלות כל אחד במדינות הכבושות של האימפריה הבריטית. כעת לקחתי את אותן 850 מילים ונתתי לאנשים מהמדינות הללו (לדוגמה הודו או קניה) להקריא באנגלית. זה תהליך שלוקח כ־25 דקות בכל פעם. 

לאחר מכן הרצתי את קובץ הקול לאלגוריתם זיהוי הקול של גוגל, זה שמזין את העוזר האלקטרוני שהם בנו, ומחקתי מהמילון כל מילה שהעוזר פספס לפחות ב־30 אחוז מהמקרים. נשארתי עם מילון של 648 מילים בלבד. בתערוכה, יש מעין הולוגרמה שהיא האנשה של עוזרת ממוחשבת והיא מלמדת אותך כיצד יש להשתמש בשפה החדשה ולדבר איתה.‎

התוצאה יכולה להיראות מצד אחד אוטופיסטית, אנו הולכים לקראת הבנה מחודשת בין אנושי ללא אנושי, ומצד שני דיסטופית שכן השפה החדשה מלאה בציוויים ובניסיונות לפשט משמעות, להימנע מכל דבר שהוא לא ברור לרבות מטאפורות ודימויים

אני אולי מקדים קצת את המאוחר אבל אני תוהה מה קורה שמתרגמים את המחקר לעבודת אמנות. למה אתה עושה את זה? מה אתה מקווה שיקרה לקהל? לאיזה תגובות אתה מצפה, אם בכלל? כי יש הבדל בין לספר על זה לבין ליצור מזה אמנות‎

אני איש אקדמיה בעבודתי היום־יומית. כמובן שהיה מקום למחקר של ממש הבוחן את נקודה זו, ואני עדיין מעריך שיש סיכוי שאגיע לכך בעתיד.

במחשבתי על תערוכה רציתי להפגיש בין האנושי ללא אנושי, בצורה המוחשית ביותר האפשרית, ואת זה אי אפשר להשיג בדפי נייר עמוסים בהערות שוליים. התרגום של מחשבות המחקר לגלריה פיזית לא היה פשוט, והייתי אף אומר שהמחקר עצמו נגמר בשנה הקודמת ושבשנה האחרונה אנו רק חושבים על איך מציגים את כל זה בהקשרי גלריה. 

בתהליך הזה הבנתי שהתערוכה שלי עוסקת לא רק בשאלות של שפה, ובטח לא רק בשאלות טכניות או חברתיות, אלא בתהליך היצירה של הבינה הלא אנושית; הדרך שבה היא יוצרת משפטים או אימג׳ים או אוצרת (בלי להתכוון) אוביקטים רבים, פשוט על ידי זה שהיא מזהה אותם כשייכים לאותה מחלקה. כמו כן יש בתערוכה התייחסות לדימוי הפופולרי שיש לנו של בינה מלאכותית בציבור הרחב – כעל נקבה וכנותנת שירות, דמויית דיילת מכירות כמו בסרטים דוגמת ״היא״.

יש בתערוכה התייחסות לדימוי הפופולרי שיש לנו של בינה מלאכותית בציבור הרחב – כעל נקבה וכנותנת שירות, דמויית דיילת מכירות כמו בסרטים דוגמת ״היא״

במובן רב, הבנתי שלמרות הנושאים הגדולים של שפה ושיח, אני מועסק לא פחות בשאלות של דימוי הלא אנושי, של אמנות הנאצרת על ידי הלא אנושי, וכן של התוצאות הרגשיות של המפגש בינינו לבין הממוחשב.‎ כתוצאה מכך אני רוצה להאמין ולקוות שבתערוכה החוויה לא תהיה לימודית, אלא דווקא אסתטית ורגשית

אהבתי! ספר מה עוד יש בתערוכה‎

המיצב השני והגדול שמשלים את התערוכה נקרא ״Image May Contain״. אם במיצב אודות השפה הרזה אני מתמקד בחוש השמיעה של הבינה המלאכותית, פה אני בוחן את הראייה. מסתבר שפייסבוק פיתחו אלגוריתם שיכול לזהות אוביקטים מסויימים בתמונות ולתרגם אותם כשם אלטרנטיבי לתמונה. ולמה זה נדרש? מדובר בפיצ׳ר שנועד לעיוורים: כשהם גולשים בגרסה קולית של פייסבוק, הם מאזינים לשם התמונה כתחליף לתמונה שלא יוכלו לראות.

עד כאן טוב ויפה, בדומה לכתוביות האוטומטיות של יו־טיוב שעוזרות לחירשים, גם פייסבוק עוזרת ״להנגיש״ טכנולוגיה בסיועה של הבינה המלאכותית. הבעיה מתחילה כשהאלגוריתמים עושים עבודה מאוד מאוד בעייתית. מה שעשיתי בגלריה זה לקחתי עשר תמונות ששינו את העולם ב־100 השנים האחרונות, לדוגמה רצח קנדי. התמונה של קנדי נוסע בשיירה שניות לפני היריה, תורגמה על ידי האלגוריתם ל ״עשרה אנשים, מכונית״; לא ברור מה העיוור אמור להבין מזה

קטעים

ואז מה שבחרתי לעשות זה לאתר את כל התמונות שקיבלו את אותו תיאור בדיוק בפייסבוק. הגעתי לעשרה אנשים ליד מכונית חתונה באסיה, ועשרה ילדים ליד מכונית משטרה, ככל הנראה באוסטרליה, ועוד כהנה וכהנה. השתמשתי בטכניקה של הדפסה לנטיקולרית, המוכרת לנו מהגלויות בחנויות המזכרות שבהן יש כמה תמונות שזזות כשאנו מזיזים את הגלויה. יצרנו עשרה אוביקטים שבכל אחד התמונה המקורית ששינתה את העולם ועוד 5-6 תמונות הזהות לה על פי האלגוריתם, ואת כל האוביקטים התלת־ממדיים הכנסתי למיצב אחד גדול שמרגיש כמו תא־הדים, או מבוך מתעתע שבו כל צעד שלך משנה את כלל הדימויים שאתה רואה

אז עוד שאלה בהמשך למקודם: מה שתיארת עכשיו נשמע מגניב, אבל אני תוהה איפה עובר הגבול בין עבודה מגניבה לעבודה עם ערך (וזה לא סותר כמובן). או אולי השאלה אחרת, גם בהמשך לשאלה הקודמת: ביקרתי בתערוכה, הבנתי שלהסתמך על טכנולוגיה זה דבר בעייתי, מה עכשיו? מה אני יכול לעשות? אפשר או צריך להילחם בה? ‎

וכן, אני יודע שזה הרבה שאלות ולא שאלה אחת…‎

ראשית, אני חושב שזה קצת מוזר בעולם האמנות לדבר על דיכוטומיה של מגניב מצד אחד ובעל ערך מצד שני. אני חושב שאמנות, להבדיל מעיצוב וממדע, היא בעלת ערך בעצם יצירת החוויה הרגשית והאסתטית, ואני מודע לכך שכיוצר טכנולוגי קל לי ליפול למלכודת של ״המגניב״ ואני מאד מנסה ביחד עם האוצר המופלא, רן קסמי אילן, לא ליפול למלכודות המוכרות. במובנים רבים, גלרייניים, זו תערוכה אנלוגית משהו, ורוב הטכניקות שהשתמשנו בהן להצגה אינן ״חדשניות״.

אני חושב שזה קצת מוזר בעולם האמנות לדבר על דיכוטומיה של מגניב מצד אחד ובעל ערך מצד שני. אני מודע לכך שכיוצר טכנולוגי קל לי ליפול למלכודת של ״המגניב״ ואני מאד מנסה לא ליפול למלכודות המוכרות

לגבי האמירה בתערוכה, אני חושב שזה יהיה פשטני להגיד שטכנולוגיה זה דבר בעייתי. אני חושב שטכנולוגיה היא גם דבר נפלא וזה די לא ייאמן מה אותם אלגוריתמים מסוגלים לעשות. אני מעריך מדעני מחשב ואנשי בינה מלאכותית רבים, אבל אני מנסה לומר דבר אחר: אני חושב שכבר כיום, אפילו שהאלגוריתמים אינם מושלמים, אנו במידה רבה נשלטים על ידיהם. כמעט כל התוכן שאנו נחשפים לו מסונן, מתועדף ומוצג לנו עקב חישוב אלגוריתמי. אני רוצה להנגיש את המורכבות של ״העין האלגוריתמית״ הזו: אני לא רוצה רק לחשוב מה היא לא עושה טוב, אלא ״מה היא עושה״ בכלל

אז מה היא עושה?

אני חושב שהיא מייצרת נקודות ראיה חדשות, שפות חדשות, וזה יהיה קצת פשטני להגיד שזה טוב וזה רע. אין לי ספק שבעבור חלק, שמראש חוששים מטכנולוגיה, התערוכה עלולה להזין את הפחדים שלהם, ואני חושב שאם אנשים יתקרבו ויחשבו על העבודות ועל חווית הצפיה וההאזנה, הם יבינו שיש פה בעיקר הזדמנות למפגש עם האחר הלא אנושי, על שלל ההטיות והמגבלות שלו, ועל התוצרים שלו, שבין אם נרצה לבין אם לא, מהווים את הדימויים המרכזיים שלהם אנו נחשפים בעידן האלקסה והסירי, הפייסבוק והאינסטגרם

אז אני חייב לשאול: אתה אופטימי? גם בכלל בחיים וגם בכל הקשור ליחס אדם־טכנולוגיה?‎

בוא נגיד שאני חושש בימים אלו מהמשבר האקולוגי יותר ממה שאני חושש מהשתלטות הבינה המלאכותית. אני באמת מאמין שבהקשר של השני, המודעות הולכת וגדלה, ויש שיח אקדמי, חברתי ואמנותי אמיתי בדבר השפעת האלגוריתמים על חיינו. יש במהלכים שנעשים בשנים האחרונות גם כדי לשנות קצת את חברות הענק כדי שיחשבו על ההשלכות האתיות והעתידיות של מעשיהן, אבל אנחנו כמובן עדיין לא שם. עדיין יש סכנות אמת שהחברה שלנו הולכת להיות פחות שיוויונית ופחות אנושית בגלל כל הטכנולוגיה. בגדול, למרות הכל, אני נשאר חיובי בנושא הזה. כאמור, בעניין משבר האקלים, אני הרבה פחות

כן, יש עוד סוגיות שאני פחות אופטימי לגביהן אבל זה נושא לצ׳אט אחר… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

אני חושב שתערוכה מסוג זה מרוויחה המון משיח, ולכן אני מודה גם לך על ההזדמנות לשוחח על זה וגם מזמין את הקוראים לשני אירועי שיח בנושא. הראשון בשבת 15.6 בשעה 11:00 עם הדוקטורים רומי מיקולינסקי, נטע אלכסנדר וערן פישר; והשני בשלישי 2.7 בשעה 19:00 עם ד״ר כרמל וייסמן, ד״ר עפרי אילני ובר חיון. כל זה, במשכן האמנים הרצליה

שִׂיחָדָש
משכן האמנים הרצליה, רחוב יודפת 7, הרצליה
ב, ד 10:00-14:00; ג, ה 15:00-19:00; שישי, שבת 10:00-14:00

The post השִׂיחָדָש של ליאור זלמנסון appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי נעה, מה קורה? מה שלומך?

פצצה. מה שלומך?

גם. לא רע בכלל. ומזל טוב על ״איה 50״!

תודה, קראת?

ברור! אני מרגיש שאני עכשיו יודע עלייך כל מה שצריך…

מה חשבת?

את לא יודעת שלא שואלים כאלו שאלות? למרות שהייתי אמור לדעת שתשאלי. בכל זאת קראתי את הספר… אבל אני לא מתחמק: אהבתי!

יש!

נכון. ובואי נדבר על הספר: ספרי עליו בכמה מילים

נעה כץ. צילומים: מ״ל

או.קי: נובלה גרפית אוטוביוגרפית, סיפורים מהחיים שלי, מרגע שנולדתי עד מכירת בית הילדות שלי. אני חושבת שתמצא שקומיקסאים מאוד אוהבים להתעסק בעצמם

איך את מסבירה את זה, את העניין של העיסוק העצמי? (ולא שיש בזה משהו רע, כמה מחבריי הטובים ביותר וכו׳, כולל אני, אוהבים להתעסק בעצמם…)

לא יודעת לגבי אחרים, אני יכולה להגיד על עצמי שאני כותבת יומן מגיל צעיר ותמיד מצאתי בזה נחמה גדולה, ומאז שהתחלתי לכתוב ולאייר נובלות גרפיות הכתיבה קיבלה פן חזותי, אבל ההשפעה של זה נותרה כמעשה תרפיוטי. המכירה של הבית שבו גדלתי מאוד השפיעה עליי, והייתי צריכה לפרוק. בסוף יצא מזה ספר

אז איך מתחילים?

באמת שמהעמוד הראשון. כולם מתפלאים כשאני אומרת את זה, כי תמיד מתכננים וכותבים הכל מראש, אבל אני עבדתי דף דף, ללא כל תכנון. אמא שלי מאבחנת דידקטית ואיבחנה אותי שבע דרגות מתחת לנורמה באימפולסיביות שלי. אני פשוט עושה לפעמים בלי לחשוב, ואיכשהו זה הסתדר. בלילה הייתי מדמיינת ובבוקר הייתי עושה

וואלה. ועבדת לפי סדר כרונולוגי?

כן, הזיכרון שלי לטווח הארוך מצוין, אבל לפעמים אני שוכחת מה קרה בבוקר. זה גם קל יותר כי הייתי שם, ולא רק שהייתי שם, הפכתי לדמות הראשית בסיפור. אני זוכרת איך היה נראה שלא צריך להמציא שום דבר, קצת מסע בזמן

לא נתת לך בכל זאת קצת חירות לשחק עם המציאות? להוציא אותך טובה יותר? לעגל פינות?

לא, לא חשבתי שצריך

וואלה. מעניין. והשפה הגרפית? מתי ואיך היא התגבשה?

מהכפולה הראשונה. קבעתי את החוקים, צבע אחד – צהוב, צבע שני- שחור, זגזוג בין סגנון ריאליסטי וחופשי לפי הווה ועבר בהתאמה, שזה משהו שעשיתי גם ב״4״ ועבד לי יופי

תגידי מילה על ״4״ לטובת מי שלא מכיר?

4 הוא פרויקט הגמר שלי מבצלאל, קומיקס דוקומנטרי להט״בי על סיפורי יציאה מהארון, גילוי עצמי, חוויות של להט״בים ישראלים, שהוצאתי לאור באופן עצמאי ב־2016. ספר קטן שעיצב את השפה הוויזואלית שלי, נגע בהרבה אנשים והכניס לי לראש ש״בסדר, זה מה שאני עושה עכשיו״

קצת כמו לצאת מהארון…

זו הפעם הראשונה שממש התעסקתי גם בעצמי בקומיקס, מכיוון שהפרק הראשון היה עליי, ומצחיק שאז הרגשתי שפרק אחד עליי זה כמעט יותר מידיי ושאני מוכרחה להתעסק בעוד אנשים (ואז עושה 150 עמודים רק על עצמי בספר הבא שלי)

ואם לחזור לספר, למה צהוב ושחור?

אני חושבת שזה כי השולחן שלי בסטודיו צהוב ושזה חדר לי לראש

קטעים. בואי תתני 2-3 דוגמאות מתוך הספר לאופן שבו תירגמת את הסיפור האישי שלך לקומיקס, מה המדיום נתן לך

לדוגמה, בפורמט הספר, רקע הדפים הוא לבן, אבל לקראת סוף הספר הדמות שלי נרדמת וחולמת חלום, ואז רקע הדפים הופך לשחור. כשצוחקים עליי בחטיבת הביניים על גודל המצח שלי, רואים סצינה שאני הולכת והמצח שלי גדל וגדל ואני מועדת ומתבלבלת. יש מעברים שמאוד אהבתי לעשות מסיפור לסיפור: לדוגמה, כשאני מורידה את המים באסלה ואז רואים את המים מסתובבים באסלה, ובפאנל הבא רואים בריכה עם דמיון ויזואלי לאסלה, ואז ממשיכים לסיפור בבריכה. וכמובן שבירת הקיר הרביעי, כשהדמויות בספר הקומיקס שואלות ומדברות על ״איך מתקדם הספר״…

נייס! איפה את רואה בספר המשך של הלימודים בבצלאל ושל ״4״, ואיפה את רואה בו משהו חדש?

נראה ש״4״ יצר מפלצת שאני מאוד שמחה שנוצרה. ובהרגשה שלי הכל חדש, כל הזמן, ואולי זה משהו שרק אני שמה לב אליו, אבל אם מסתכלים על ההתחלה של הספר והסוף שלו, אפשר לראות את הקו משתנה. זו עבודה של שנתיים שאני מרגישה שפיתחה אותי כקומיקסאית וכמאיירת, אם זה טכנית בקו האיורי שלי, ואם זה גם בכישורי הסטוריטלינג שלי ובכל מיני השפעות שקיבלתי מספרים אחרים שקראתי, אם הם ספרי קומיקס או פרוזה. אני גם שמה לב ביומן שלי שאני כותבת פתאום אחרת, אני מביעה את עצמי באופן שונה עכשיו, המילים שלי יותר מתאימות, זה הכל אבולוציה

איזה יופי. ושנתיים? אני חייב להגיד שהספר נראה ממש נטול מאמץ. בקטע טוב, כן?

אני חושבת שהוא חיכה לצאת ממני הרבה זמן ולכן הוא זרם ממני בטבעיות

אז עכשיו שאלת מיליון הדולר: הקהל. יש קהל לרומנים גרפים בישראל?

אני חושבת שזה מתפתח ויותר אנשים בישראל נחשפים לזה שקומיקס זה לא רק לילדים, כל מי שמוציא בישראל רומן גרפי הוא כמו חלוץ שנותן כתף לזה. אני גם מוציאה את הספר דרך הוצאה (פרדס) כך שהספר ייחשף להרבה אנשים שאני מקווה שיתעניינו בו כשהם יראו אותו בין הספרים האחרים

בהחלט. אז איפה אפשר לקנות וכמה עולה?

סטימצקי, צומת ספרים, בכל מקום! מחיר קטלוגי: 96 שקלים

The post נעה כ״ץ: קומיקסאים מאוד אוהבים להתעסק בעצמם appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

צורות של חיוך, חלל ״המעבדה״ במוזיאון העיצוב חולון, עד 26.10. התערוכה מציגה את תהליכי הפיתוח של מגוון מוצרי מונקי ביזנס, החברה שייסדתי לפני 25 שנה.

מי אני

אני מעצב ומוכר מוצרים מגיל מאוד צעיר. בבית הספר היסודי יצרתי מחזיקי מפתחות יחד עם עמרי, אחי ושותפי היום. בתיכון ציירתי על חולצות בצבעי בדים, במהלך הצבא עיצבתי חולצות גלישה למותג ״גזוז״ ומדבקות לגלשנים לחברת ״גלשני אלמוג״. רציתי ללמוד עיצוב גרפי, נרשמתי לבצלאל ולא התקבלתי למחלקה לתקשורת חזותית, אבל למזלי בעצת חבר נרשמתי גם למחלקה לעיצוב תעשייתי והתקבלתי. כך זכיתי בממד נוסף, בארבע שנים מדהימות, בחברים לחיים, והתחביב הפך למקצוע. כיום אני גם מלמד קורס של עיצוב ויזמות במחלקה שבה למדתי.

העבודה

עם השנים הפכנו מעין ״הוצאה לאור״ למוצרי עיצוב עם הומור, וכיום אנחנו משתפים פעולה עם עשרות מעצבים מקומיים. כאידאולוגיה אנחנו עובדים עם מעצבים מקומיים בלבד, על אף שפונים אלינו מעצבים מכל העולם. במהלך השנים פיתחנו מעל 150 מוצרים שהגיעו לשוק, ושמרנו ארכיון המתעד תהליכי הפיתוח, שכולל סקיצות, דגמים, ניסיונות ייצור ועוד.

יעקב קאופמן למונקי ביזנס. צילום: סטודיו דן לב

יחד עם אוצרת התערוכה, עדי המר, וצוות המוזיאון, בחרנו מדגם מייצג של תהליכי הפיתוח של 17 מוצרים שונים שמאפשרים הצצה אל ״אחורי הקלעים״ של פיתוח המוצרים שאנחנו מכירים מחנויות המוזיאון והעיצוב. כך, בתערוכה אפשר לראות תהליכים של מוצרים שעיצבו מעצבים מדורות שונים עם גישות שונות. לדוגמה, מסחטת לימון שעיצב פרופ׳ יעקב קאופמן שהיה מורה שלי, מוצגת לצד קרחום בצורת דב שעיצבה עלמה שחם שהייתה סטודנטית שלי.

בתבנית הסיליקון לביצה מטוגנת בצורת שמש בענן שעיצב אביחי שורין, מוצגים דוגמאות שונות של קושיות חומר הסיליקון שנבחנו בתהליך הפיתוח על מנת להגיע לתוצאה הטובה ביותר, ובמלקחיים למטבח שעיצב דב גנשרוא, מוצג תהליך של בחינה מבנית וחמרית במהלך העיצובי לצד סקיצות ידניות שרשם המעצב.

תעבירו את זה הלאה

אני תמיד נהנה לראות את המוצרים שלנו בשימוש אצל אנשים בבתים, במיוחד אם זה אצל אנשים שאני לא מכיר.

דוליקה. צילומים: אסנת בן דב

פלוס אחד

אני מאוד אוהב את ״דוליקה״ הכבשה, שיצאה לשוק לפני 20 שנה בשנת 1999 ויוצרה בשיתוף פעולה עם חברת רימוני פלסט. העיצוב של מתקן אחסון מפלסטיק בצורה של חיה היה יוצא דופן באותה תקופה, והמוצר זכה לתשומת לב ולהצלחה מסחרית. בתערוכה מוצג דגם ראשוני מקרטון ביצוע לצד דגמים שעשינו לראשונה במדפסת תלת־ממד, שהייתה טכנולוגיה חדשנית מאד בסוף שנות ה־90 של המאה הקודמת.

---

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

האיור ברקע: איתן אלוא

The post עבודה בעיניים // עודד פרידלנד, מונקי ביזנס appeared first on מגזין פורטפוליו.