מי?

טליה ישראלי, 42, עובדת בהרצליה.
אתר

סטטוס זוגי?

חיה עם הדס כבר קרוב לעשר שנים. אמא ליונה (7), שחר (5) וגפן (3).

מה בצלחת?

לא נעים להודות, אבל די הכל. עדיף חריף ועדיף מאוד, אחרת מרגיש תפל. אני אוהבת טעמים מוגזמים ולתקוע בכל דבר כוסברה. בירה ושוקולד מריר זה הכי טעים, מפתיע ואין סופי מבחינת וריאציות.

ציור קיר ברחוב המרד בתל אביב

טליה ישראלי, כניסה אחורית. צילום: יגאל פאדו

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו אני מציגה קיר אמנית בגלריה מאיה בתל אביב. ציור קיר שעשיתי במיוחד בעבור קיר הגלריה, באורך של יותר מארבעה מטרים, מהתקרה לרצפה. הציור עשוי בעיקר בהתזה בספריי צבע ובמסקנטייפ. בתוך העיסוק המתמשך שלי בציור בשמן על בד, אני מידי פעם עוצרת והופכת את כל מתודת העבודה שלי, משנה את הפרקטיקה ואת הלך המחשבה ביחס לציור. זה מעורר ולחלוטין מערער. הקיר בגלריה מאיה הוא הקיר השלישי שציירתי בזמן האחרון. ציירתי קיר אחד בשנה ב׳ בבצלאל, ולאחרונה חזרתי לעיסוק בקירות. זה ציור שיש לו מימד פרפורמטיבי, בגלל הגודל והסיטואציה. הוא קשור ומתייחס למקום בו הוא מצוייר, וחומרי הציור דורשים אפליקציה אחרת והרבה יותר תכנון. אני אוהבת את זה שהציור מופיע אחרת מאיך שרגילים לפגוש ציור, שלפתע אין לו רווח מהעולם והוא לרגע חלק ממנו. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף, אני מציגה בתערוכה זוגית במוזיאון אשדוד לאמנות, יחד עם הציירת ליליאן קלאפיש. התערוכה, שאצרו עדי הרוש ודפנה גזית, באה להצביע על קשר יצירתי ונושאי בעבודות שלנו, והיא רגע מאוד מעניין ומרגש בעבורי.

ציור הקיר בגלריה מאיה

פרט מציור הקיר בגלריה מאיה

ללא כותרת. צילום: יגאל פאדו

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פגשתי לפני כמה שנים בתל אביב את דיויד לינץ׳. היה מיסתורי, כמובן, ומלא הומור; לחיצת יד בלתי נשכחת וכריזמה מחשמלת. זה היה מפגש על גג בדרום תל אביב, עם ירח ענק ברקע. הייתי בסטודיו וציירתי, ממש לא רחוק משם, כשחברה סיפרה לי שהמפגש הזה מתקיים וקראה לי להגיע במיידי. האופן שבו הוא מדבר על היצירה שלו הוא גאוני כמעט כמו היצירה עצמה. הקולנוע שלו לימד אותי המון על ציור, על איך להפעיל דימויים ולתקשר באמצעותם.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

בקרוב אתחיל לעבוד עליו, הוא מצטבר ומתעבה אצלי בראש בכל מני אופנים כבר למעלה משנתיים. הפרויקט הוא ציור מאוד מאוד ארוך ומורכב, נושק למיצב אבל לבסוף מתאפק. הציור אוסף תכונות מציורי הקיר הענקיים ומציורי השמן ופולט משהו חדש. צריך 25 אלף ש״ח בערך כדי להוציא אותו לפועל. 

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

לפני חודש הייתי בפירנצה וקניתי חולצת רשת של lotto, שקשה לי להוריד, וסנדלים מקומיים מרצועות עור חומות. רק חסרה לי טוגה לבנה כדי להרגיש במאה הרביעית לספירה, אבל היה שם כל כך חם עד שלא הייתה ברירה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

ציור קיר מתקופת בצלאל

פרט מציור הקיר בגלריה מאיה

The post מה קורה // טליה ישראלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

התחנה המרכזית החדשה תארח בשבוע האיור 2019 תערוכה קבוצתית, ביוזמה משותפת של קבוצת הפיל הלבן וקבוצת OFF TOPIC. אמנים, מאיירים, אמני גרפיטי, מעצבים, אדריכלים ויוצרים מכל התחומים מוזמנים להשתתף בתערוכה, שתתקיים בחלל הקולנוע הנטוש שבתחנה המרכזית, בנושא ״פיל לבן״.

פיל לבן הוא כינוי לנכס רב ערך לכאורה, שהופך לעול ולמעמסה. מקור הביטוי בפילים לבקנים נדירים שמצוים בדרום־מזרח אסיה. מדובר בחיה הנחשבת כקדושה, כזו שאסור לפגוע בה ויש לדאוג לה, למרות שאינה מביאה תועלת ועלות אחזקתה גבוהה. באופן טבעי, התערוכה שואבת השראה מהמקום שבו היא מתקיימת – התחנה המרכזית. 

מתחת לפני האדמה, במעמקי התחנה המרכזית, מסתתר לו חלל שננטש ונשכח אי שם בהיסטוריה התל־אביבית. לאורכו של חלל זה עומדות תיבות אור ריקות, ששימשו בעבר להצגת כרזות הסרטים שהוקרנו בבית הקולנוע. את תיבות אלו יחזרו לקשט 48 פוסטרים נבחרים חדשים המציגים את המושג פיל הלבן בעיני האמנים המשתתפים. התערוכה תזמין את המבקרים להנות מחוויה אורבנית ולגלות מחדש חלל שנשכח.

התערוכה היא יוזמה משותפת של פרויקט הפיל הלבן ושל קבוצת האדריכלים OFF TOPIC, שעוסקים בפרויקטים שמטרתם להשפיע על המרחב הציבורי, ודוגלים בשיתופי פעולה עם אמנים מכל התחומים. פרויקט הפיל הלבן, שמוקם בימים אלו, נועד להפיח חיים בקומה הראשונה הנטושה של התחנה המרכזית החדשה. החלל יהווה בית לאמנים, עמותות, ארגונים חברתיים וחברות סטארט־אפ. חללי החנויות הנטושים יוסבו לחללי עבודה משותפים ברי השגה, ואולמות הקולנוע יוסבו למתחם כנסים ואירועים. אזורים נוספים ישופצו ויהפכו לסדנאות, גלריות לאמנים ועוד. 

• להגשת מועמדות להשתתפות בתערוכה יש לשלוח טקסט קצר הכולל שם מלא, פרטי התקשרות, תיק עבודות, תיאור העבודה המוצעת, הרעיון שמאחוריה והטכניקה המתוכננת.
• אפשר להציע יותר מעבודה אחת.
• במידה ומוצעת עבודה קיימת שמתאימה לנושא, יש לצרף את העבודה.
• העבודות ידרשו להתאים להדפסה בפורמט גדול. מידות מדויקות יועברו בהמשך לנבחרים.
• התערוכה תישא בעלויות הדפסת העבודות הנבחרות.
• להגשת הצעות, שאלות ופרטים נוספים: fftopic.arch@gmail.com‏o 
• מועד אחרון להגשת הצעות: 31.7

The post קול קורא: הפיל הלבן – תערוכה אורבנית בשבוע האיור appeared first on מגזין פורטפוליו.

אמי ספרד וניר מצליח נפגשו בלימודי התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה, אבל החיבור לעבודה משותפת לא היה מובן מאליו והבשיל רק בהמשך. ב״שקיעה״, תערוכה זוגית שהם מציגים בימים אלה במקום לאמנות בקריית המלאכה (עד 27.7), השניים יצרו יחד בית דמיוני שהוקם בתוך הגלריה, בהצבה מיוחדת למקום. על ידי הצבת קירות, חלונות ודלת עשויים נייר ומסכים, הם מחלקים את החלל ומזמינים את הצופים אל הבית פנימה. אולם הבית הוא מרחב שברירי ופריך, טעון ומבלבל. 

ספרד משלבת את עולם הרישום והציור עם עולם וירטואלי תלת־ממדי, המבוסס על פלטפורמות של משחקי מחשב. מצליח בונה עולם ציורי בחומרים פריכים ופגיעים: נייר אורז סיני, גרפיט, פחם, דיו, צבעי מים. הטיפול בנייר באמצעות דבק מעניק לו עמידות ועומק. האוצרת, שרון פוליאקין, סייעה להם באיחוד הקולות והסגנונות של עבודתם השונה להיגיון משותף, מבלי לאבד את השפה האישית המובהקת של כל אחד מהאמנים. 

המשחק בבית וירטואלי ושברירי עונה על סוגיות שמעסיקות את שניהם. ״תמיד חיפשתי פרטנרית לתערוכה זוגית, אבל כל השנים לא מצאתי חיבור טוב ואמיתי״, אומר מצליח. וספרד מוסיפה: ״הכרתי את העבודות של ניר, ולמרות שאנחנו עובדים במדיומים שונים הייתה לי הרגשה של חיבור. עולם הדימויים שממנו אנחנו שואבים וגם אופן הטיפול שלנו בדימויים הרגיש לי מאוד דומה. הדימויים שלנו תומכים ותורמים האחד לשני, גם לעבודה האישית וגם במשותף, יש איזון בינינו. כמובן שגם האופי של שנינו מתאים ומאפשר את העבודה יחד – דבר שהוא כלל לא מובן מאליו. היה תענוג לעבוד לקראת התערוכה״.

אמי ספרד וניר מצליח. צילום: ורד נסים

רצינו תהליך זוגי אמיתי: שכל אחד מתערבב ביצירה של השני, שיש דיאלוג מחשבתי, שיש איזונים אחד מול השני, שיוצאים מעולם דימויים זהה וכל אחד מדבר בשפה שלו ומוצאים את נקודות החיבור, תכלס זוגיות

״לא רצינו שתי תערוכות יחיד נפרדות או שאוצר חיצוני חיבר במקרה שני אמנים לתערוכה, כמו שקורה הרבה. רצינו תהליך זוגי אמיתי: שכל אחד מתערבב ביצירה של השני, שיש דיאלוג מחשבתי, שיש איזונים אחד מול השני, שיוצאים מעולם דימויים זהה וכל אחד מדבר בשפה שלו ומוצאים את נקודות החיבור, תכלס זוגיות״, אומר מצליח.

תכנון החוויה בחלל היה חלק מהעבודה לקראת התערוכה, מוסיפה ספרד: ״רצינו שאיך שנכנסים תהיה תחושה פיזית אחרת. ככל שהתקדמנו הקונספט התחדד ונוצרה לנו תמונה ברורה של החלל. השארנו מעט מקום למשחק, ושרון פוליאקין הביאה נקודת מבט חיצונית שדייקה את התוצאה הסופית״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התערוכה מפגישה גישה מסורתית של יצירה על נייר – של מצליח – אל מול עשייה וחשיבה דיגיטלית – של ספרד. דימוי של צילום חדשותי מהמדיה הופך לציור בגובה שני מטר וחוזר להיות דימוי בעבודת וידאו תלת־ממדית. על החלון עבודת נייר של מצליח, שנעשתה במיוחד למידותיו.

ספרד: ״אחד הנושאים המרכזיים שמעניין אותי לחקור זה הביטוי הציורי בתוך העולם הווירטואלי התלת־ממדי. השפה הציורית של ניר מסקרנת אותי. מעבר לקו, כתם, צבעוניות וקומפוזיציה, יש בציורים שלו חומריות – טקסטורה שעוברת טוב בתוך העולמות שלי״.

צילום: אבי אמסלם

מצליח מתאר את התהליך: ״יצאנו לדרך בבחירת מאגר דימויים מצומצם – עד עשרה דימויים שמגיעים מהעיתונות ומהתקשורת המקומית, ושאנחנו שנינו מחוברים אליהם. לאחר מכן אני רשמתי רישום ענק של בית על נייר אורז סיני, עם גרפיט והמון שכבות של דבקים מקשים משני הצדדים. בהמשך צילמתי את הציור, ואת הצילום אמי לקחה לעולם הווירטואלי שלה״.

דימוי הבית עלה כחלק מהעיסוק בתערוכה זוגית. ״ההחלטה לעבוד לפי חלל והמחשבה על תערוכה זוגית הובילו למחשבה על בית. מסתכלים פנימה על יחסי הכוחות הזוגיים, נפשיים, רגשיים, אישיים. ומסתכלים החוצה מהבית אל הציבורי, הפוליטי, ההיסטורי, האמנותי״, אומר מצליח.

עד כמה ההקשר הפוליטי של הדימויים נוכח ומשפיע על החוויה בתערוכה?

ספרד: ״אני חושבת שתפקיד האמן הוא להאיר תופעות, לכוון את הזרקור כדי לעורר מחשבה. אני מקווה שהתערוכה עושה את זה. חשוב לי לעסוק בנושאים פוליטיים כי הם משמעותיים מאוד בחיים שלנו בארץ. חשוב לי גם לעשות זאת בצורה מכילה שמאפשרת לאנשים להתמודד בדרכם״.

מצליח: ״במהלך השנים הפרספקטיבה שלנו כיוצרים משתנה. היא משפיעה על האופן שבו אנחנו חווים ומפרשים את החיים סביבנו. היום שנינו מוצאים את עצמנו במקום דומה, רואים את העולם דרך פריזמה של בעלי בית ומשפחה. נקודת המבט הזו מייצרת הזדהות ומדגישה את הקשיים במציאות המקומית ואת ההשפעות החברתיות, התרבותיות והמוסריות של המציאות הזו עלינו. חשוב לי שהקריאה הפוליטית של התערוכה תהיה עוד שכבה נוספת במכלול החוויות שהתערוכה מנסה לייצר, אבל לא תהפוך לקריאה היחידה שמכתיבה את החוויה של הצופה״.

מה היחס בתערוכה בין הייצוג הנשי לגברי?

ספרד: ״בעיניי, דמויות הנשים והגברים בתערוכה הן שיקוף שלנו, האמנים, ומייצגות את הרגשות והמחשבות שלנו. הייצוג הנשי והגברי משלימים האחד את השני ומייצגים את האיזון בין תפקידי ההורים בבית״.

מצליח: ״עבודות הנייר שלי הן חמות, גדולות, רגשיות, חומריות, בעלות גוף. סוג של תבליט ומטען וזיכרון, מסמלות פעולה רישומית פיזית שנעשתה על קירות הסטודיו בג'סטות ענקיות בסטודיו – אני רואה בזה פעולה גברית יצרית מאוד. בהמשך לזה בחלל התערוכה מופיעה פיאטה גברית, של גבר הנושא על ידיו את בנו, וכן דימוי של שני גברים תלויים בקליפס על חוט המתכת המתוח לכל אורכה של הגלריה ומחלק אותה לגריד״.

צילום: ורד נסים

שני האמנים עברו בשנים האחרונות תהליכי שינוי. מצליח עבר מציור על קנבס או נייר עם גבולות מוגדרים – ציור תלוי על קיר – לעבודת הצבה בחלל, של מגזרות נייר. ספרד עשתה מהלך של מעבר מציור ריאליסטי של שמן על בד לעבודה בתוכנות ועולם וירטואלי.

מצליח מתאר את התהליך כסוג של שחרור: ״בשנתיים האחרונות הדמויות והדימויים שלי פרצו את גבולות הקנבס ואת הפורמט של הנייר והשתחררו קצת מהכבדות שלהם. הם הפכו למגזרות נייר שקיבלו נפח פיסולי. כדי לנסות לשחות בבטחה בתוך מערבולות של מחשבות ושל דימויים ויזואליים, מהעבר ומההווה, עליהם להפוך מוחשיים ולהיגזר במספריים לצורה חד־משמעית. רק כך ניתנת לי האפשרות להסתכל עליהם מבחוץ.

״אני ממשיך לזקק את הנושאים שהעסיקו אותי כל השנים אבל מפרק את העולם שלי לדמויות, לרקעים ולהבזקי תמונות מסרטים, ברגע שבו הם פוגשים זיכרון ישן, מתחברים לציטוט מתולדות האמנות וביחד בונים עולם אסוציאציות חדש לי. הרצפה, הקיר והתקרה הפכו להיות שחקן מרכזי בעבודת האמנות. ההצבה של העבודות משתנה כל פעם מחדש בהתאם לחלל התצוגה, ובהתאם למקום שבו אני נמצא אותו רגע, אני מפרק את הציור לחלקים.

״זה מאפשר משחק אין־סופי בקומפוזיציה, שמשחרר את הציור מגבולות המסגרת והתלות בקיר. פעולות אלו מזמינות את הצופה לתוך מרחב העבודה ומכלילות אותו כחלק מהפעולה האמנותית, בין אם במובן הפיזי בין אם במובן המחשבתי. הצופה לא מקבל תמונה סופית ומוגדרת במסגרת, הוא יכול להמשיך לממש במחשבתו את פוטנציאל החיבורים האין־סופי של העבודות. העבודות בוחנות ואולי אף מתריסות כנגד המורשת של עולם הציור. מעבר לעיסוק החומרי/צורני גם העיסוק התוכני נושק ועוסק בגוף: אני מתעסק בפרימה של הפורמט, בוחן כיצד הנייר משתנה והופך להיות אלמנט ציורי פיסולי בחלל״.

ספרד: ״המעבר שלי קרה באופן טבעי. עניין אותי תמיד גם במדיום הציורי לייצר עולמות שאליהם יכול הצופה ׳לשקוע׳. טכנולוגיות תלת־ממד מאפשרות יצירת עולמות מורכבים עם שכבות נסתרות ומורכבות. הם מאפשרים אינטראקטיביות שמערבת את הצופה. אני חושבת שבאופן טבעי העיסוק במדיום הדיגיטלי מעלה שאלות על האופן שבו הדימוי משקף את המציאות בימינו״.

אמי ספרד וניר מצליח. צילום: אבי אמסלם

צילום: אבי אמסלם

The post בית הנייר של אמי ספרד וניר מצליח appeared first on מגזין פורטפוליו.

מעיל ״מחיקון״ דו־צדדי

המעיל הוא חיבור בין שני הקווים שלי, א״א ואילנה אפרתי. ב־א״א יצאתי מתוך בגדי ההגנה של אבא שלי, מהאנשים שהקימו את המדינה, וניסיתי להפוך את המדים לאופנה. בחיבור בין הקווים שלי באותה חנות חיברתי גם בין האופנה הסלונית ללבוש החלוצי, שלא התחברו בתקופתם. 

אילנה אפרתי. צילום: רוני כנעני

מעיל ״מחיקון״. צילומים: רן גולני

מצדו האחד המעיל מבוטן משי בדוגמת טקסטיל ״איקט״ מסמרקנד שציירתי בעצמי, ומצדו השני החאקי, המדים הישראלים שמחקו תרבויות וזהויות אתניות של מי שעלה ארצה. כך חיברתי בין שני העולמות: המסורתי והאלגנטי עם הצנוע והפרקטי. כמעצבת ישראלית אני מחפשת לתת תשובות עכשוויות שמבטאות משהו לגבי האופנה המקומית. לא מעניין אותי לקבל השראה מארץ רחוקה.

להרגיש בבית

במותג ״אילנה אפרתי״ התמקדתי בבגדים מחויטים מותאמים לארץ, כי בזמנו לא מצאתי בגדים כאלה. לקחתי את סגנון הלבוש האירופאי של העולים ארצה ונתתי לו טוויסט ים־תיכוני: חיוט רך, ללא בטנה, בחומרי גלם טבעיים וקלים.

התהליך העיצובי שלי מתחיל במחשבה על חומר הגלם, הוא זה שמוביל את המוצר. המוטו שלי הוא שבגד הוא הבית הראשון שלנו, ולכן חשוב להרגיש בו הכי בנוח. את תחושת ה״להרגיש בבית״ אני מחפשת גם בהנדסת הבגד על הגוף, שם מתחילה הנוחות, ואחר כך חושבת על אופן התפירה. מתוך התהליך הזה נגזרת תפיסת העולם העיצובית כולה, כי כשאני בוחרת להשקיע בבגד כל כך הרבה זה נעשה בציפייה שהוא ישרת את הלובשת בטווח הארוך, ולא יזרק כעבור עונה. 

ציור יד על בד משי באמצעות פגמנטים טבעיים כחולים. צילום: אילנה אפרתי

״אופנה״

למרות היותי אדם שרואה עולם ומכיר את הטרנדים, אני לא כל כך מבינה את המונח אופנה: זה מושג מאוד מעורפל שהפך למילה נטו ואני לא חושבת שזה בהכרח מה שמופיע היום על המסלולים. לפעמים אני בשלי וה״אופנה״ נושקת אליי, ולפעמים אנחנו במקומות אחרים וזה בסדר גמור. במובן הזה אני משדרת ללקוחה שלי שלווה ובטחון, ולא פחד, כי האופנה מניעה פחד: מה אם אני לא בעניינים? הבגד הזה עדיין טרנדי? שאלות ששאלנו בשנות ה־80 ונשאלות עד היום: זה מראה שמשהו כאן לא תקין. אופנה מכילה יותר, משקפת חברה פלורליסטית ופחות חרדתית, ולצערי אנחנו לא שם.

מחיר האותנטיות

מה שקורה לכדור הארץ זה באשמת הדור שלי שאמר ״נעשה״ ולא חשב על ההשלכות. ועכשיו, כעבור 30 שנה, הילדים והנכדים שלנו מגלים אותן. הסירוב שלי להשתמש בחומרי גלם סינתטיים או לייצר בעולם שלישי גרם לי להרגיש אאוטסיידרית לאורך כל הקריירה. זה סירוב אידאולוגי ויש לו מחיר מסחרי, אבל אני חושבת שכמעצבת יש לי אחריות ללקוחות שלי ומול מעצבים אחרים. התעשייה הזו מלאה באגו ובעיניי חשוב להבין שיש לנו אחריות לתת דוגמה דרך המוצר שאנחנו מייצרים.

יוקרה

שמתי לב שקהל הלקוחות שלי לא בנוי ממי שיש לה או אין לה כסף, אלא מי שיש לה או אין לה ערכים. הלקוחה שלי בוחרת להשתמש בכסף שברשותה כדי להביע עמדה. קניית הבגדים הפכה לסתמית – עברתי ברחוב וראיתי שיש הנחה, חברה קנתה אז גם אני קניתי; אין קשר לרציונל בתהליך הקניה. 

יוקרה אמיתית היא לעבוד יחד עם הלקוחה כדי להתאים לה מלתחה שתהיה בנויה מפריטים שהותאמו אישית בעבורה, בסגנון, בגזרה ובהתאם לצורך, ואת זה אפשר לעשות רק כשמחזירים את ההגיון לתהליך הקניה. יוקרה זה לא לקנות מותגי על, אלא להקשיב לעצמי ולצרכים שלי, לתת לי תשובות ענייניות ובגדים שעומדים במבחן הזמן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשעברתי לגור בחו״ל ב־2005 הפכתי את החנות למבוססת פגישה. לא כי אני סנובית אלא כי אני איננה, אני בחו״ל. יצרתי קושי לקנות, וזה הופך את הקניה למכוונת ומודעת יותר. אני לא מוכרת באינטרנט, זה לא מציאותי ולא אנושי. אנחנו קונים תמונה ומאבדים לגמרי את חוש המישוש בגלל הקניות באינטרנט והמגע במסכים. בנוסף, אני לא מנסה להציע קולקציה רחבה, כי בסוף זה משאיר הרבה בגדים מיותרים על הקולבים. כשלקוחה נכנסת לחנות שלי אני ממקדת אותה, לא מבלבלת אותה. המטרה שלי היא להחזיר את השליטה לתהליך הזה. 

המאהב האיטלקי

כשהקמתי את העסק בגיל 22 החלום היה לטוס לחו״ל ולייבא בדים, למכור לחנויות, אבל כשצלחתי את האתגרים האלו, האתגרים הבאים כבר לא עניינו אותי. לא רציתי לעשות קופה או לפתוח רשת חנויות; רציתי לומר משהו אותנטי דרך הבגדים, להלביש אנשים בבגדים אמנותיים ולעזור להם להיות ערכיים יותר. החלטתי לצמצם את העסק ולחלק את חיי בין העיר לטבע גם מתוך המשמעות האקולוגית וגם מחוסר הלימה בין עולם הערכים שלי לסגנון החיים הזה.

צילום: אילנה אפרתי

הבדים שאפרתי מכינה עם צמחים מהיער סביבה. צילום: אילנה אפרתי

צילום: אילנה אפרתי

את חומרי הגלם שלי אני מייבאת מאיטליה, וכך החל הרומן שלי איתה. שם אני מקיימת חווה חקלאית קטנה ומגדלת פירות וצמחים. פתאום השינויים העונתיים והאקלימיים נמצאים לך מול העיניים. לקיים את חיי העיר והכפר ביחד זה משהו שמשפיע על שני העולמות. בכל עונה מחדש אני הולכת ליער ומוצאת את אותם צמחים – לא גידלתי אותם, אף אחד לא השקה אותם, אבל הם צומחים. בעבורי המפגש עם הטבע באופן הזה מעורר אושר גדול, וגם מחשבות על הרצון שלנו לשלוט בטבע, הצורך לעשות ולשתול ולא להסתפק במה שהוא נותן לנו. אותן שאלות צריכות להתעורר גם בהקשר של צרכנות: האם אני באמת צריכה את הבגד הזה שמשתתף עכשיו במבצע סוף עונה?

ORTO

בחרנו לקרוא לספר ORTO, גן ירק באיטלקית, אך המילה עצמה מקורה מ־ORTUS בלטינית, שמתייחסת לגדילה, לצמיחה ולזריחה. בכל עמוד בספר ניסינו לתת ביטוי להוליסטיות הזו באמצעות צבע ואור, ובליווי מתכונים שכתבה ביתי אור רוזנבוים, שנותנים נקודת מבט נוספת על מה שקורה בכל זמן בשנה. השאיפה היתה שהוא ידבר בשפה אוניברסלית, השפה של הטבע: הזריחה, השקיעה, האור והצמחים. אני מצלמת באופן יום־יומי וכל התמונות בספר צולמו באייפד שלי, אין לי טלפון. זה חלק מניסוי החיים הזה שאני עושה על עצמי. 

השער של חודש אוקטובר. צילום: אילנה אפרתי

השער של חודש אוקטובר בספר, שנראה כמו ציור פלמי, הוא קומפוסט. זה הרגע שהוא מתחיל להירקב. כל פרט בספר קשור לעולם הערכים שלי ולמה שאני רוצה להגיד, במקרה הזה המחשבה על מה אנחנו זורקים. ברגע אחד אנחנו מסתכלים על משהו כאוכל או כבגד, וברגע אחר זבל שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתו יותר. באמצעות התיעוד הזה אני מציעה להתבונן על המחזור השלם של מה שאנחנו צורכים, ולחשוב מה קורה איתו לאחר שסיימנו את השימוש. זה ספר אינטימי שאפשר לקחת איתך, ולהתרגש מחדש בכל פעם שפותחים אותו, כמו תרופה. הוא נמכר באתר שלי ושל בתי, ״מסעות בגרדרובה״, ובסטודיו בתל אביב.

לוח השראה

הבית באיטליה הפך למקור השראה מחשבתי ורעיוני. השאלה מה עשו האנשים שגרו פה בשנה 1300 הובילה אותי למחקר תיעודי של דרך החיים הזו, כשהטבע הוא ספריית החומרים שלי. בשנים האחרונות אני מתעדת את הנוף של היער שסביבי דרך צמחים ובדים. אני ״מציירת״ עם הצמחים העונתיים שנמצאים במרחק 40 מטר מהבית, בונה קומפוזיציה על גבי הבד ואז מתרחש תהליך הצביעה וחוסר השליטה, והבדים הללו הופכים לזכרונות של ימים בטבע. הבדים שעליהם אני עובדת כעת ישמשו אותי ליצירת הבגדים בעונת 2020 הקרובה.

אילנה אפרתי בגן הירק

הצלחות בפעולה. צילום: אילנה אפרתי

כריכת הספר היא פרט מתוך צלחת קרמיקה שהכנתי. זה סוג נוסף של תיעוד שאני עושה: סרוויסים בהטבעת צמחים שאני מוצאת באיטליה או בתל אביב. נוצרת סדרה של ״מאובנים״ שאפשר לחוש עליהם את הטקסטורה של הצמח, ואף צלחת אינה זהה לקודמתה, כמו בטבע. בצלחות יש חור שאפשר להשחיל דרכו פתק ולכתוב משהו, בין אם איחול חג שמח או שם של מי שמיועד לשבת ליד הצלחת, כפי שנהוג בסעודות באירופה. לחילופין אפשר לחבר את המפית או להשתמש בלולאה לתלייה וליצירת קיר צלחות שמייצר תמונת נוף.

עתידות

אני רוצה לבטא את הדברים שאני עושה בדרכים נוספות, כרגע הכיוון הוא יותר אמנותי. בשנה שעברה, כחלק מפרויקט קבוצתי בבית בנימיני, הנחתי בדי פשתן על קומפוסט ועצרתי את התהליך בכמה נקודות. יש כאלה שהתפוררו לגמרי ויש כאלה שיחסית נראו שלמים, עם כתמי עובש. זה יצר אסתטיקה שונה ממה שאנחנו רגילים לראות – כזו של חוסר שלמות, של עובש – וזה קשור לאחד מהסימפטומים של צרכנות היתר: אנשים לא חושבים כמה זמן לוקח לבגד שלהם לחזור לאדמה.

לקריאת כל המדורים של צווארון כחול לבן לחצו כאן >>

The post צווארון כחול־לבן // אילנה אפרתי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתחילת השנה עמית טריינין שלח למיכל בוננו הודעה בווטסאפ ושאל אותה אם היא רוצה לעשות איתו תערוכה משותפת בגלריה ביתא לפסטיבל אאוטליין. מיכל אמרה: ״טוב״. וכמו שני מוזיקאים שנפגשים בלי כיוון מוגדר מראש על ״איזה תקליט יצא בסוף״, השניים יצאו למסע היכרות. 

הם כתבו שאלונים אישיים אחד לשני וענו עליהם. אחר כך החליטו שיעשו ביקורי בית אחד אצל השני. בהתחלה קבעו ביום חמישי, אבל עמית היה חולה, אז הם ביטלו. אחרי שבוע שוב קבעו בחמישי, אבל ירד גשם, אז הם דחו. בסוף הם נפגשו בירושלים ביום שלישי, היה מזג אויר נהדר. ״אכלנו ודיברנו. טיילנו לחרבת סעדים, לשכונה של סבתא של מיכל ולשוק. אכלנו חצילים בעזורה, אבל לא באמת ציירנו. במשך חודש אחר כך היה גשום וקר, ולא הצלחנו להיפגש בשום יום חמישי״.

הפגישה הראשונה בבית של מיכל

כשסוף סוף התבהר, הם נסעו לקיבוץ של עמית, בית־ניר. גם שוקי הכלב בא. הם טיילו למקום שפעם היה בו הכפר הערבי קידנא. הכל מסביב היה ירוק ופורח. אכלו, ציירו ודיברו. עמית סיפר על התקופה שגר בניו יורק ומיכל סיפרה על איך היא וצור הכירו. 

אחר כך הם קבעו פגישה עם האוצרת אביטל נאור וכסלר (״המבוגר האחראי״). ״שתינו תה מרווה, וניסינו להפוך את כל הטיולים והשאלונים לתערוכה. החלטנו להתחיל לצייר את המקומות שמשותפים לנו: תל אביב, ירושלים והקיבוץ, לענות באיור על השאלות מהשאלונים ולראות מה יקרה… הפעם יצאנו למסע מצויר. 

״נפגשנו בימי חמישי, לפעמים גם בשלישי, שמנו מוזיקה ברקע וציירנו מה שאנחנו אוהבים לצייר: אנשים, בתים, עצים ועציצים. ציירנו על שאריות של עצים מסדנת העץ של מוסללה, ששמרו לנו בביתא, על ניירות קטנים ועל ניירות גדולים, ציירנו על הקירות. ציירנו ביחד ולחוד, עמית גזר והדביק ומיכל רשמה בעפרונות. עבדנו כמו שילדים עובדים, בלי לחשוב או לתכנן יותר מדי. ובלי מחשב. היה כיף.

״לאט לאט התערוכה התגבשה, והדיאלוג שנרקם בינינו לבין אביטל, הפך לפורטרט משותף של שני מאיירים ישראלים, עם קווי ביוגרפיה דומים ודרכי ביטוי שונות, שמקבלות בתערוכה פרשנות חזותית למי שאנחנו ומה שסיפרנו על עצמנו זה לזו״. 

– – –

ביום רביעי (24.7) בשעה 20:00 יתקיים שיח גלריה בהשתתפות בוננו, טריינין ונאור וכסלר, שיספרו על תהליך העבודה, הרעיון העומד מאחורי התערוכה ושיתוף הפעולה ביניהם. המפגש יתקיים בגלריית ביתא, רח׳ יפו 155, ירושלים. הנה השאלונים שמילאו השניים והיוו את הבסיס לתערוכה, תחילה השאלות ששאל טריינין, ולאחר מכן השאלות ששאלה בוננו.

השאלות של עמית

שעה אהובה ביום

מיכל: אחרי 22:00 בלילה. זה הזמן שלי לקרוא, לכתוב.
עמית: 6:15 בבוקר כשהיום מתחיל והאור בחוץ רך אז אפשר לחשוב בשקט.

מקום אהוב בבית

מיכל: חדר העבודה שלי, הגינה בשמש.
עמית: הסלון – רוב הזמן אני מבלה שם, ולאחרונה גם המרפסת.

ספר אהוב

מיכל: פרקי התבוננות של קפקא, אבא ארך־רגליים.
עמית: יער נורווגי של הרוקי מורקמי, לא הכרתי כתיבה כנה כזו לפני כן.

התקליט הראשון שקניתי

מיכל: לא זוכרת. תקליטים שאהבתי: שירי אברהם חלפי של אריק איינשטיין, שיר במתנה של חווה אלברשטיין.
עמית: BREAKFAST IN AMERICA של סופרטראמפ. פעם ראשונה שהיה לי כסף משלי נסעתי באוטובוסים וטרמפים מבית־ניר ( הקיבוץ שבו נולדתי) לתחנה המרכזית ברחובות כדי לקנות אותו ולחזור. לקח לי כשלוש שעות לקנות את התקליט הראשון שלי.

ספר ראשון שקראת שזוכרת

מיכל: לא זוכרת. אבל אני זוכרת שאת הספר הראשון שהשאלתי בספריה של בית הספר, השאלתי כדי לעשות רושם על הספרנית. בחרתי ספר רציני של גדולים עם אותיות קטנות ובלי ניקוד. בסוף לא קראתי והחזרתי אותו כמו שהוא.
עמית: אני חושב שכל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי של דבורה עומר.

מה אקח איתי לאי בודד: שלושה סרטים 

מיכל: סוג של גילטי פלז׳ר – קומדיות רומנטיות שראיתי המון פעמים – כשהארי פגש את סאלי, נוטינג היל, החופשה.
עמית: סודות ושקרים של מייק לי, שיער וצלילי המוסיקה. תמיד כיף לי לראות אותם שוב. אבל נראה לי שהכי טוב באי בודד זה לקחת סדרה: חברים, שהיא הרבה יותר מהנה בצפיות מחדש.

מה אקח איתי לאי בודד: שלושה ספרים

מיכל: ספרים שאני יכולה לקרוא שוב ושוב, שמרגיעים אותי – הכיתה המעופפת מאת אריך קסטנר, פנין מאת ולדימיר נבוקוב, צ׳רינג קרוס 84 מאת הלן האנף.
עמית: אטלס, זן ואמנות אחזקת האופנוע, סיפור על אהבה וחושך. אף פעם לא קראתי את שניהם ולהיות על אי בודד נראה לי הזדמנות מצוינת לספרים עבים וארוכים.

מה אקח איתי לאי בודד: שלושה חפצים

מיכל: כרית, מברשת שיער, כורסה.
עמית: מקרר מלא אוכל (מותר?), סירה ומזרן נח.

אם הייתי גיבורת־על, איזו תכונה הייתי רוצה שתהיה לי

מיכל: הכי בנאלי – לעוף, להיות רואה ואינה נראית.
עמית: להיות בכמה מקומות בו זמנית.

מקום אהוב בארץ

מיכל: כנסיית הקבר בעיר העתיקה; היא נראית לי מרכז העולם. מגיעים לשם אנשים מכל קצות תבל, אני אוהבת להסתכל עליהם ולדמיין איך נראה הבית שלהם ברוסיה, ביפן, או בדרום אמריקה…
עמית: מטע הזיתים מהחלון של ההורים שלי אבל גם המוחרקה. אני אוהב מקומות גבוהים שאפשר לעשות מהם תצפית והמוחרקה היה אחד המקומות הראשונים שגיליתי בטיולים בילדות את העוצמה שיש בתצפית מגבוה והכיף שבזהוי ישובים מלמעלה.

מקום אהוב בחו״ל

מיכל: פריז.
עמית: אמסטרדם, שכונת JORDAN.

מקום שעוד לא הייתי ורוצה להיות בו

מיכל: ליסבון, בגלל פרננדו פסואה. אני אוהבת מקומות שהכרתי דרך ספרים, שיש להם מטען תרבותי.
עמית: טוקיו, יפן. במשך שנים כל מה שקשור למזרח הרתיע אותי. בשנים האחרונות הרתיעה התחלפה בסקרנות וטוקיו נהייתה יעד עיקרי לתחושה הזו.

מילה אהובה 

מיכל: כעת (לא יודעת אם אהובה, מילה של פעם שאני משתמשת בה הרבה).
עמית: טעייייייים (עם הרבה יודים ודגש על העין).

מילה שנואה

מיכל: להציף, להכיל.
עמית: גבר גבר.

קללה אהובה

מיכל: קיבינימט.
עמית: אידיוט.

מקצוע אחר שהיית רוצה

מיכל: להיות בעלים של חנות ספרים קטנה, ואם היו לי הכישורים המתאימים – להיות רקדנית או פסנתרנית.
עמית: שדרן רדיו.

אם הייתי חיה, איזו חיה הייתי

מיכל: נבחנית (מין מרמיטה), היא מצחיקה אותי.
עמית: ציפור.

מה אני הכי שונאת לעשות

מיכל: לתת ציונים, לסדר ניירת, הנהלת חשבונות.
עמית: כל פעולות ההפרדה למיניהן, כמו שקיות בסופר וניילון נצמד, שדורשות מוטוריקה בסיסית שכנראה אין לי וזה תמיד יוצא לי גרוע .

גילטי פלז׳ר סונג

מיכל: אגדת דשא.
עמית: טיטניק.

הטיטניק

לא נעים לי להודות ש… 

מיכל: אני מאחרת כרונית
עמית: גם אני, ואני גם דחיין נוראי.

השאלות של מיכל

אתה מרגיש שהגעת למקום שלך? מבחינת בית, עבודה, מה שחלמת עליו?

עמית: כמעט, יצרתי משפחה אלטרנטיבית מצוינת ומבחינת עבודה אני רוצה למסד את עניין שיתופי הפעולה כמו שלנו עם סדרה של יוצרים וגם לאייר ולכתוב ספר משלי ותערוכה גדולה שלי.
מיכל: כמעט. מבחינת בית ומשפחה כן, מבחינת עבודה עדיין לא – הייתי רוצה לכתוב ולצייר ספרים שלי.

מה נותן לך הרגשה של בית?

עמית: עציצים, שטיחים, תמונות.
מיכל: מטבח נעים, כוננית ספרים, כורסא, מנורה ושטיח.

איפה אתה הכי מרגיש בבית?

עמית: על הספה אצל ההורים.
מיכל: בבית בירושלים.

מה אתה אוהב לעשות?

עמית: לשתות קפה כשקם, לפגוש חברים, לראות סרטים, לחבק את עמרי, לצייר כשלא חייבים, לבלות עם נעמי ועמרי, לטייל בטבע, לרבוץ מול סדרה ( מזמן לא עשיתי), להקשיב למוסיקה, לנהוג, לארח אנשים.
מיכל: לקרוא, לכתוב, לצייר, לבשל, לחלום בהקיץ, לשוטט ברחובות, להסתובב בחנויות ספרים, לטייל עם צור בטבע, ללכת איתו לשוק ביום שישי, לשחק עם הילדים שלי במשחקי קופסה וללכת איתם לקולנוע, להיפגש עם חברות בבית קפה, לטוס לחוצלארץ.

אוהב לארח

מה אתה לא אוהב לעשות?

עמית: להפריד שקיות, לפתוח ניילון נצמד, להיות במינוס, לקפל כביסה ולשים בארון.
מיכל: כל מה ש״צריך״ לעשות – ניירת, בנקים, ביטוחים, טלפונים.

אתה אוהב לבשל? 

עמית: כן, רק שאני דוחה את זה לרגע האחרון ואז חושב איך בפעם הבאה זה יהיה יותר טעים.
מיכל: מאוד. בעיקר כשיש לי זמן ומתחשק לי לבשל משהו טעים. לא כשאני עייפה וכולם רעבים.

אתה אוהב לאכול?

עמית: הכי בעולם.
מיכל: מאוד. אני בעיקר אוהבת לתכנן מה אני רוצה לאכול, לחשוב על זה, לקרוא ספרי מתכונים או תפריטים במסעדות.

מה אתה אוהב לקרוא? 

עמית: ספרים ועיתונים אבל אני לא קורא מספיק כי אני בעיקר קורא ווטסאפים.
מיכל: בזמן האחרון בעיקר ספרים על ספרות, יומנים של סופרים, מסות.

מה מעניין אותך?

עמית: מאחורי קלעים של דברים מורכבים כמו פוליטיקה, סרטים וכדומה, אנשים, שיחות עם חברים, כדורגל, תחרויות וסטטיסטיקות משונות כמו מי העיר הכי נקיה בעולם…
מיכל: אנשים, ספרות, אמנות, קולנוע.

מה אתה אוהב לצייר?

עמית: בתים, עצים, פרצופים.
מיכל: פורטרטים של אמנים וסופרים.

אם יש לך בוקר פנוי, בלי שום מחויבויות, מה תעשה בו?

עמית: בטח אלך לקפה ואחשוב שלא ניצלתי את הזמן נכון.
מיכל: אלך לחנות הספרים אדרבא ולמוזיאון ישראל.

מה מערכת היחסים שלך עם הזמן?

עמית: אלוהים ישמור. תמיד הוא לפני.
מיכל: לא משהו… אני רודפת והוא בורח.

אנשים שאתה מעריך, מקור השראה

עמית: מייק לי, אנג לי, פינה באוש, מודליאני, ז׳אן זה בופה, הנריק דרשר, אטאק, מיירה קלמן.
מיכל: פרנץ קפקא, וירג׳יניה וולף, מיירה קלמן, דייוויד הוקני, וולף ארלברוך, סול סטיינברג, אביבה אורי.

באיזו תקופה היית רוצה לחיות?

עמית: הייתי שמח לחיות קצת באירופה בתקופה ללא מלחמות. בברלין, באמסטרדם או בלונדון שלפני עליית הנאצים היה לא רע אבל הסוף ידוע וזה מקלקל, אז הייתי בורח לפני.  סוף שנות ה־60 ושנות ה־70 באמריקה, או לחזור לשנות ה־90.
מיכל: לא יודעת אם לחיות, אבל אשמח להציץ ולהסתובב קצת – באירופה, במאה ה־19 ובין שתי מלחמות עולם.

מה אתה אוהב / לא אוהב בתל אביב?

עמית: אני אוהב שהיא כמו קיבוץ, מתנייד באופנים ומכיר הרבה אנשים ברחוב, אבל שיש גם מספיק פנים חדשות כל יום. אוהב את השפע שאני אף פעם לא משתמש בו אבל נוח לדעת שלידי. ולא אוהב את הפקקים והרעש (זה לא חוכמה) ואת הלחות בקיץ.
מיכל: אוהבת את הרגשת החופש שיש בתל אביב, שאפשר ללכת אותה ברגל בלי הפסקה, שאפשר להיעלם בה, את חוף הים, חנויות הספרים העצמאיות, האווירה בשבת, מסעדות ובתי קפה, שדרות רוטשילד, מוזיאון תל אביב, אנשים על אופניים כמו בקיבוץ. לא אוהבת שיש יותר מדי הצע ומבחר מכל דבר, את החשיבות של הכסף, של האופנות ושל הטרנדים, המגדלים.

מה אני שונא בתל אביב

ירושלים

מה אתה אוהב / לא אוהב בירושלים?

עמית: אוהב את זה שהיא כמו חו״ל, את השכונות הישנות, האווירה בחורף והמקומות החמים שאפשר להכנס ולהתחמם שבחוץ קר. אוהב את הזיכרון שיש לי ממנה כסטודנט, את זה ששומעים ברחוב אנגלית וערבית, גאה להראותה לאורחים מחו״ל, ואת השלג כשהוא באמת יורד בסוף. לא אוהב את הסגירות, את העובדה שהיא התרחקה ממני, את ההתחרדות, את הבניה המודרנית ואת הפקקים בכניסה לעיר.
מיכל: אני אוהבת את העיר העתיקה, בניינים ישנים עם היסטוריה, את היערות מסביב, עמק הצבאים, שוק מחנה יהודה, בתי קפה קטנים שכונתיים, פארק המסילה, הרכבת הקלה. לא אוהבת את התחנה המרכזית, שכונות שמתחרדות, גשר המיתרים, שיש מקומות שאני לא יכולה להיכנס אליהם.

מה אתה אוהב / לא אוהב בקיבוץ?

עמית: אוהב את הנוף, את המשפחה שלי, הדשאים, המרחב, השקט, אנשים שגידלו אותי ועיצבו את מי שאני, ערכים שספגתי, את איך שגדלתי בבית ילדים, את הברושים ליד המרפאה והאסם והבריכה, את הבועה ואת ההרגשה שאכפת ממני. אני לא אוהב את הלחץ החברתי, את האחידות, את השטחים המתים והמוזנחים.

The post מיכל בוננו ועמית טריינין מדברים על גשם (ועל הרבה דברים אחרים) appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשנועה קלנר, המנהלת האמנותית של פסטיבל אאוטליין, הציעה למורן ואור יוגב להציג בחלונות הראווה של בתי סיידוף המיועדים להשכרה ברחוב יפו בירושלים, היא הזכירה להם שהשנה ימלאו 60 שנה ליצירת המופת ״דירה להשכיר״ מאת לאה גולדברג, ושיהיה נחמד אם הם יוכלו לחבר את זה לנושא התערוכה שלנו. ״מיד התלהבו מהרעיון״, הם מספרים, ״וניסינו לחשוב איך נוכל להשתמש בסיפור כדי ליצור משהו משלנו ושיהיה רלוונטי למרחב הירושלמי והישראלי בפרט.

מורן (מימין) ואור יוגב. צילום: שלומי מוצפי

השניים – אח ואחות – החליטו שהדמויות ייצאו מתוך בניין הקומות אל הרחוב, ויהפכו לבעלות של חנויות שונות ומשונות. ״לצערנו לא למדנו הרבה מהמסרים של הספר כחברה, והם עדיין נוכחים ביום־יום שלנו, לכן חשבנו שזו תהיה הזדמנות טובה לעסוק בנושאים שבוערים בנו ועולים מהסיפור; נושאים ש־60 שנה אחרי שיצא הספר המקורי קיווינו שיעברו מהעולם או לפחות העיסוק בהם יפחת, כמו גזענות, שונות, קבלת האחר, סטיגמות וסטריאוטיפים, דעות קדומות, פמיניזם ועוד״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >> •

השלב הראשון כלל מחשבות ורעיונות איזו חנות תקבל כל דמות, ״כמובן שגם היה חשוב לנו להתייחס למגוון התרבותי והאתני שנמצא בירושלים: הבחירה בחנות היתה די אינטואטיבית ואסוציאטיבית, אבל באפיון הדמויות השקענו מעט יותר מחשבה כדי שלא יהיו צפויות״. כך, התרנגולת הפכה לבעלת חנות בגדים למידות גדולות, החתולה לספרית בסלון המתמחה ברסטות וצמות, הקוקיה לבעלת סוכנות נסיעות שעושה ביקורים בכל העולם, והסנאית למוכרת בפיצוחיה שבשמחה ובנחת אגוזים מפצחת. 

המסר החתרני בסיפור המקורי, שבו הדמויות הנשיות הן אלו שמובילות את הסיפור וגם אלו שבסופו של דבר מביאות לשלום בית, ובשילוב הרחוב הירושלמי שבו נשים מודרות לא פעם, יצר מתח ועניין גם אצל השניים. לכן היה להם חשוב להציב את הדמויות הנשיות בקדמת הבמה, כבעלות עסקים ויזמיות חזקות. 

העבודה על האיורים היתה בשותפות מלאה: בחלק מהאיורים אחד עשה את הסקיצה והשנייה צבעה ובחלקם הפוך. ״בין לבין העברנו ביננו את האיורים כמו בפינג פונג, כשכל אחד מוסיף ומשנה עוד חלק. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עובדים יחד, וגם הפעם היה כיף גדול. כל אחד מביא את עצמו ואת החלקים שהוא חזק בהם, והשני משלים בחלקים שפחות, ככה שקשה להגיד ולדעת מי עשה וכיף נורא לראות ולשמוע את התגובות של אנשים ליצירה המשותפת. אנחנו מקווים שבתקופה כזו האיורים שלנו יוסיפו מעט שמחה ותקווה, ושגם אנחנו נלמד לקבל את שכנינו, גם אם הם לא נראים וחושבים כמונו״.

The post אור ומורן יוגב שואלים: הנאים השכנים בעיניכם? appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

הפעם הראשונה שאצרתי תערוכה היתה בשנת 1985, במוזיאון ישראל בירושלים. התערוכה ״מעלין בקודש; שימוש שני באמנות יהודית״ עסקה בתופעה של מיחזור ושימוש ברדי־מייד בכלי פולחן יהודיים בני מאות ועשרות שנים; מנורת חנוכה שנעשתה מפח שנועד לקופסאות שימורי סרדינים, או קופסת מוהל שהיתה במקורה קופסת תכשיטים מכסף מעוטרת בציורי אמייל. באותם ימים מילאתי תפקיד של אוצרת לאמנות יהודית במוזיאון ישראל. התפקיד כלל כמובן גם את ניהול האוסף, ובתערוכה נכללו פריטים יוצאי דופן שמשכו את תשומת ליבי מתוך אוסף היודאיקה של המוזיאון.

איריס פישוף. צילום: רוני כנעני

הצבה בתערוכה שפת התכשיט

זוג קמעות לזרוע אירן, 1891, אוסף משפחת גרוס. צילום: ארדון בר חמא

ורד בבאי, חידודי עפרונות ודבק

התחנה האחרונה

בסוף מאי נפתחה התערוכה האחרונה שאצרתי, ״שפת התכשיט״, במוזיאון לאמנות האסלאם. זו תערוכת תכשיטים מורכבת ורחבת היקף, בהשתתפות 45 צורפים ישראליים (ואחד מגרמניה) שנמצאים בשלבים שונים בקריירה שלהם. הרעיון היה שמעצבי התכשיטים בני זמננו יערכו דו־שיח עם התכשיטים האסלאמיים ההיסטוריים שבאוסף המוזיאון ויגיבו לתכשיט מסוים, למוטיב, להיבט צורני, לטכניקה או למשמעות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שיח התרבויות בתערוכה מועשר במגוון יצירות צורפות שנוצרו לפני שנים רבות בתרבויות שונות ומרוחקות זו מזו. אלו יצירות שהיו בשימוש המאמינים בני שלוש הדתות: חפצי אמנות אסלאמיים בני כ־1000 שנים, אוצרות נוצריים בני מאות שנים מאוסף המסדר הפרנציסקני בירושלים, המוצגים בישראל לראשונה, ומבחר קמעות יהודיים מארצות האסלאם מאוסף משפחת גרוס.

מבחינתי האישית, תערוכת תכשיטים זו משקפת את השינוי שעשיתי בדרכי המקצועית לפני כ־15 שנים, כשהפכתי את תשוקתי לתכשיטים לתחום האקדמי והאוצרותי העיקרי שלי. דרך שהביאה לאוצרות מספר תערוכות בנושא, כולל ביאנלה לתכשיט במוזיאון ארץ־ישראל בשנת 2015, ולפרסום ספרי Jewellery in Israel.

הדס לוין, סיכת סיפור בחרוזים. צילום: רוני כנעני

ציפור מאיראן, המאה ה־11-12, המוזאון לאמנות האסלאם

שירלי בר-אמוץ, תליון החיה

מכל מלמדיי השכלתי

במרוצת השנים הושפעתי מתערוכות רבות שראיתי ומאוצרים שונים שפגשתי. דומה שהדמות שהשפיעה עלי במיוחד בראשית דרכי המקצועית במוזיאון ישראל היתה דמותו של ישי (ישעיהו) שחר. משחר, שאתו עבדתי על קטלוג ותערוכת אוסף פויכטונגר, למדתי מהי עבודת אוצרות מדויקת, קפדנית, ומעמיקה כמיטב המסורת הבריטית שבה למד. דמות נערצת נוספת היה יונה פישר, גם כן מתקופת עבודתי במוזיאון ישראל. העובדה שכבר בשנת 1977 הציג תערוכת תכשיטים של ביאנקה אשל גרשוני באגף האמנות של המוזיאון היא בעיניי פריצת דרך והכרה מוקדמת בכך שתכשיטים הם צורת אמנות לכול דבר.

תצוגת תכשיטים שהותירה בי רושם עמוק היא התצוגה של ה־Danner Rotunda במוזיאון העיצוב במינכן. ביקרתי בתצוגה בשנת 2014, זמן קצר לאחר שחודשה באוצרותו של אוטו קונצלי (Otto Künzli). מוצגים בה תכשיטים עכשוויים של למעלה מ־100 מעצבי תכשיטים מרחבי העולם, כחלק מתצוגת הקבע של המוזיאון. התרשמתי מהחלל ומדרך התצוגה, ובמיוחד מהקונספט האוצרותי שיצר הקשרים מרתקים בין העבודות.

נועה זילברמן, תכשיטי כלולות. צילום: רוני כנעני

נגה הראל, תליון וסיכה ניסור והשחרה

תערוכת החלומות

הייתי רוצה לאצור תערוכת נושא גדולה ומקיפה בהשתתפות צורפים ישראליים ובין־לאומיים כאחד. בחלום שלי מתחרים מספר נושאים אקטואליים, חברתיים ופוליטיים. הייתי שמחה להציג את תערוכת החלומות שלי במוזיאון בינלאומי גדול, כשברשותי תקציב בלתי מוגבל…

בקרוב אצלך

מאחר שזה עתה סיימתי לעבוד על תערוכה מורכבת ולא פשוטה, שלקחה את כל זמני, החלטתי לקחת לעצמי פסק זמן לפני שאבחר את הפרויקט הבא. בינתיים, אני בודקת אפשרות של ניוד ״שפת התכשיט״ ובוחנת פרויקטים אפשריים אחרים.

---

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הצבה בתערוכה שפת התכשיט

גביע מתחילת המאה ה־18.

דגנית שטרן שוקן וקובי רוט, סיכת אני למשל

ענת אבוקיה גרוזובסקי, תליוני למראית עין

The post מגלים אוצרות // איריס פישוף appeared first on מגזין פורטפוליו.

בסוף שבוע של אמצע יוני, אחרי מסיבת הפתיחה המחודשת של ארטפורט – תכנית הרזידנסי (שהות אמן) שהיא מנהלת כבר שש שנים – ורדית גרוס חזרה הביתה ואמרה לבן זוגה: ״אני חוששת ששוב יצרנו מקום שאנשים לא רוצים לעזוב״. אם זה נשמע אמביוולנטי, הסיבה לכך היא שארטפורט הוא מקום מכניס אורחים, אך בו זמנית גם מקום ששואף לשקט ובידוד: להיות אי של שלווה ומשב רוח קריר בחום ההביל של תל אביב.

את קומת הכניסה של הבניין המטופח בדרום העיר תופסת כעת תערוכה רבת משתתפים – מבוגרי כל המחזורים של האמנים שעברו בארטפורט: ציור של פאטמה שנאן לצד מיצב אריגים של גילי אבישר; הקולאז׳ים הצילומיים של רונית פורת מול ציורי השמן הקומי־טרגיים של אלעד רוזן; שטיח חדש של עידו מיכאלי, מספר את סיפורו של נמר שברח מגן החיות, וצילומים אניגמטיים של תמיר צדוק. בקומה העליונה צמד פרחים גדולי מידות בשחור לבן של גיא פיטשון, עבודות חדשות של ליהי תורג׳מן ושל נבט יצחק; טוני נבוק ודוד עדיקא מציגים דיאלוג יצירתי. וזוהי רק רשימה חלקית.

מתוך התערוכה בחזרה לארטפורט. צילומים: נועם פריסמן

״אני מאוד מתרגשת לפגוש אותך פה בבית החדש של ארטפורט״, אומרת גרוס, אחרי סיור מזורז בתערוכה, שהיא מציגה בה כל אמן ואמנית ולא מסתירה נימה של גאווה וסיפוק.

ופה זה ממש בית. קודם היה נראה שאתם מן פורט כזה, אזור מעבר פתוח לכל.

״זה נכון. אני גדלתי בתל אביב ולכן אולי לא יכולה להתרפק על ההשוואה לשבילי הקיבוץ, אבל במקום הקודם, ברחוב בן צבי, הייתה פתיחות מיוחדת בזכות העובדה שהחלל המשותף היה בחוץ, והרבה מהאינטראקציה הייתה במפגש אקראי ולא פורמלי. יושבים בחוץ ואוכלים בחוץ ומעשנים בחוץ, באור השמש עם הרבה ויטמין די. זה היה חלק מהקסם של המקום ואווירת החברותא שלו״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >> •

אחרי שנתיים של חיפוש אינטנסיבי, שעוררו ספקנות בענף בדבר המשך התוכנית, ארטפורט התיישב ברחוב העמל בדרום תל אביב, סמוך לקריית המלאכה שהפכה למרכז החי והבועט של הפעילות האמנותית בעיר. אבל הפעם התוכנית אינה חלק ממתחם רב־תכליתי. כמי שהגיעה לבגרות, היא משתכנת בבית משלה, שמכיל את כל הפונקציות – החל בחניה במרתף, עבור בגלריה רחבת ידיים בקומת הרחוב ואפילו חצר פנימית קטנה, לפתיחות ולבריחות מהמזגן, ועד לקומות ההנהלה, הסלון המשותף וחללי הסטודיו – שאותם יאיישו בסתיו שבעת האמנים החדשים, שזכו בשנה של חופש יצירתי: גיל יפמן, יעל פרנק, אלה ליטביץ, רות פתיר, דור זליכה לוי, חליל בלבין ומרב קמל.

פרופיל האמנים בהכללה הוא של מי שכבר רשמו לזכותם הצלחה והפכו למוכרים לציבור, אך עדיין עונים על הגדרת אמנים צעירים, בעשור הראשון מאז לימודי האמנות שלהם. ״אולי בשליש השני של הקריירה, אבל עד לא אמצע קריירה״, אומרת גרוס.

בניית קהילה

גרוס למדה משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואחרי לימודי אמנות בניו יורק עבדה בארגון האמנות קריאייטיב־טיים ובארטיס, ארגון הפועל לקידום אמנים ישראליים בחו״ל. כששבה לארץ עם משפחתה כתבה על אמנות במשך כמה שנים בידיעות אחרונות במקביל לפעילותה כאוצרת עצמאית. אל ארטפורט היא הגיעה לקראת סוף המחזור הראשון, והחליפה את אסא ביגר, שניהל את התכנית שיסד ג׳ייסון אריסון.

התכנית מאפשרת למספר אמנים (ואוצרים) נבחרים בכל שנה להתפנות לעבודה מרוכזת בתנאי נוחות נדירים. היא מעמידה לרשותם חלל סטודיו, מעניקה סדרת מפגשים מקצועיים ותכני לימוד והעשרה, ומשלמת מלגת קיום חודשית הדומה לגובה שכר המינימום במשק. לדברי גרוס, רבים מהם מנצלים את השנה הזו לשחרור מכמה מהמשרות הכפולות שלהם, ונהנים מהפנאי הפיזי והמנטלי שעומד לרשותם. במקביל הם נכנסים לאינטראקציה מתמשכת עם יוצרים אחרים, שמעודדת פיתוח והפריה הדדית.

אחרי פעילות רצופה של חמש שנים נאלצה התוכנית לצאת להשהייה עד שהגיעה למקום החדש. ״הבניין נבנה לפני חמש שנים בתכנונו של אדריכל צ׳רלי דורל (שזה שם דומה באופן מפתיע ומקרי בהחלט לשארל דובל – שמו של הסוכן הסמוי הבדוי בעבודתו של תמיר צדוק, מבוגרי ארטפורט)״, צוחקת גרוס. ״ישבה פה קודם חברת היי־טק. מעניין שזה אחד המקומות הראשונים שראינו כשהבניין עוד היה בבנייה, אבל אז היה מוקדם מדי להחליט. דווקא בסיבוב השני – כשהוא התפנה, לקחנו אותו ועכשיו אנחנו פה לפחות לעשר שנים. זה נותן תחושה שהגענו לאיזשהו בית״.

והתחושה הביתית אינה רק של אנשי הבית אלא כאמור, החלל נעים ומזמין גם למבקרים. ״מעצבי הפנים שלנו הם סטודיו בילגוראי פוזנר ומעצבי השילוט והמיתוג הם סטודיו ג2 שעשו עבודה מצויינת. ההתערבות העיקרית שלנו הייתה לעצור את פעולת המעצבים ולהגיד להם לא לעשות – להשאיר את הרוב כמה שיותר חשוף. בחלל הגלריה שניים מהקירות הם ניידים כדי לאפשר גמישות תצוגה. בנינו אזור של עמדות עבודה, מתוך מחשבה על הבוגרים שלנו ואנשים אחרים שעובדים איתנו.

״אנחנו עוד לומדים את הלוגיסטיקה של הבניין ואחת השאלות היא אם צריך לצלצל באינטרקום או שזה חסם. קודם היו פשוט עוברים ופה בכל זאת צריך לעבור את הדלת. אני בטוחה שאנשים יבינו עם הזמן שאנחנו מקום מקבל. שאפשר תמיד לבדוק אם יש מישהו ואפשר להיכנס, גם בלי שעות רשמיות. אבל עם כל הפתיחות, הסטודיואים לדוגמה אינם פתוחים למבקרים כל הזמן ולכל אדם – וזה דווקא חשוב. בסיטואציה הקודמת היה משהו מבלבל: רזידנסי אמור לתת לאמן גם מקום שקט ונוח לעבוד בו. אני אוהבת שיש זמנים לביקורים וזמנים לעבודה״.

איך אתם משתלבים בקונטקסט של רזידנסי בעולם?

״אני חושבת שיש לפחות שלושה סוגים של רזידנסי. האחד קשור באופן הדוק למקום שבו הם נמצאים – אם זה במאיץ החלקיקים בסרן, במחלקה משפטית כלשהי או בתוך אוניברסיטה. יש את אלה שנועדו לריטריט – על הר נידח באוסטריה או ביפן. ויש את אלה שהם יותר עירוניים, ויש להם את הווייב העירוני והם יוצרים רישות וקשרים. אנחנו דומים לקבוצת מקומות שיש בעולם כמו המיט פקטורי בפראג, שאליו אנחנו קשורים ולמודלים בארצות הברית.

״במתח שבין חשיפה ואירועים סואנים לבין השקט של היוצרים – יש תקופות שונות שבהן הצרכים של היוצרים שונים. יש פעילות פנימית של קבוצת האמנים השוהים. אני רואה את הפעילות של ארטפורט בשלושה מעגלים: האחד הוא המעגל הפנימי של האמנים בתוכנית (ובוגרי התוכנית – שגם הם חלק מהקהילה ויש לנו תוכנית תמיכה להמשך, כמו מלגות לסיום פרויקטים וכד׳). המעגל השני הוא של עולם האמנות. רגע אחרי הפתיחה הייתה פה סדנה ל־25 איש, שעשינו יחד עם השותף האמריקאי אסיילום ארט – שעסקה בכלים לניהול עבודת אמנים עבור עצמם (תקציב, כתיבת הגשות וחיפוש אחר רזידנסיז בין היתר).

דומה למה שמציע איגוד האמנים בזמן האחרון.

״זה מאוד נחוץ ואנחנו עושים את זה כבר שש שנים. זה פתוח גם לאמנים בקהילה הרחבה שפונים אלינו, לא רק למשתתפי התוכנית. אגב, אחת השותפות האמריקאיות שלנו דיברה על בניית קהילה. אצלי מיד התעוררה הציניות הישראלית וחשבתי על קהילה במידה של חשדנות, אבל זה אחד הדברים הכי חזקים שעלו מהאנשים – הצורך בתמיכה, יצירת קהילה מפרה ותומכת״.

הקסם שקורה ברזידנסי

ארטפורט מתגאה כיום בכ־30 בוגרי הרזידנסי (שרובם מציגים כעת בתערוכה), בכ־150 בוגרי הסדנאות, בעשרות אמנים שמשתתפים בירידי הספרים שיחזור בנובמבר ״ומרגישים פה מאוד בבית״, היא מעידה. ״לאמנים הישראלים זה נותן שקט לתקופה ארוכה יחסית. זה רעיון טוב לנצל את המלגה החודשית אבל לא לעזוב משרות. אני ממליצה לאנשים לא לעזוב הכול, כי בסוף שנה כזו צריך לחזור לעולם שבחוץ, אבל אני יודעת שיש נטייה לצמצם את העבודה השוטפת ולהגיד לא לפרויקטים מזדמנים, כדי להיות יותר בסטודיו״.

הם באים עם כוונה לשינוי בחייהם או בקריירה?

״יש את הקסם שקורה ברזידנסי. אנשים מגיעים ומדברים, ודבר מוביל לדבר. קורים דברים לא צפויים. זו אחת הסיבות לכך שתערוכות סוף השנה שלנו הן סדרת ׳נון פיניטו׳ – ובהן כל אמן מציג את שלו אבל רואים את החלחול וההשפעה של זה על זה״.

את השם (נון פיניטו) נתן במקור האוצר ניקולא טרצי, שהיה אחד ממשתתפי התוכנית וכיום עומד בראש המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (CCA). ״בשנה שאחר כך הייתה מלחמת צוק איתן, 2014 – המוזות שתקו, וכשניסינו למצוא שם חדש ועיצוב חדש ויתרנו. אני אוהבת את הרעיון שיש כמה יתדות קבועים בשנה, לא חייבים לשנות כל דבר״.

בוגרי התכנית מגיעים למקומות טובים, קריירות בין־לאומיות, תערוכות מוזיאליות. זה קרש קפיצה.

״אני רואה ושומעת מהם שזה אכן משמש כסוג של מקפצה. יש פה חשיפה מקצועית מדהימה – מגיעים לבקר פה צוותי מוזיאונים ואוצרים מקצועיים. אנחנו מנסים לייצר מפגשים עם שחקנים רלבנטיים. בפגישה שבועית קבועה יש לנו הזדמנות לדבר על נושאים שמעסיקים אותנו – לא רק על עולם האמנות (שמספק לנו לא מעט חומר). אנחנו עורכים ביקורי סטודיו, רואים סרטים ביחד, מארחים מרצים בתחומים שונים. התכנים נבנים בהתאם לקבוצה ורצונותיה ומתרחבים מעבר לעולם האמנות – לכל מה שמעניין אותנו״.

מה את יודעת היום שלא ידעת בתחילת הדרך של ארטפורט? איזה אמנים מתאימים ויוכלו להוציא את המיטב מהתכנית?

״זה מעניין. היה רגע במחזור השני שבו ליאור גריידי אמר ׳איזה כיף הולך להיות למי שיהיה פה בעוד שנתיים׳, ואני שאלתי – ׳מה, עכשיו לא כיף?׳ אבל ברור שעם הזמן לומדים ועושים את הדברים יותר טוב. אבל בשאלה מי מתאים ומי מתקבל חשוב לומר קודם כל – אני לא בוחרת את האמנים בארטפורט. יש ועדה של ארבעה אוצרים, שניים מהארץ ושניים מחו״ל, והם מתחלפים כל שנה. העין החיצונית הזו היא עין טובה וחשובה. לכל אוצר יש העדפות אחרות ולפעמים אנשים הגיעו לשורטליסט ובסוף הוועדה לא בוחרת בהם. אני בכל פעם מחדש שמחה להיות מופתעת.

מחקרים מראים שלמעלה מ־90% מלומדי האמנות לא הופכים לאמנים פעילים. חשוב לתמוך בשלב שבו אמן כבר בתוך המסלול ויש לאן לגדול. יש לנו מיקס של אמנים שהוא מאוד טוב ובריא לקבוצה

״אני יודעת כיום לומר שהשנה הזו ברזידנסי היא טובה במיוחד לאמנים שהם כבר אמנים פעילים לפחות חמש שנים – לא לגמרי בראשית דרכם. ההשקעה שלנו אדירה ואנחנו רוצים לראות אותה הולכת לאנשים שמחוייבים למסלול הזה ויודעים שזה מה שהם רוצים לעשות – מסלול שהוא לעתים מאוד לא מתגמל״.

בהחלט.

״מחקרים בארצות הברית מראים שלמעלה מ־90% מלומדי האמנות לא הופכים לאמנים פעילים וזה בסדר (זה קורה במקצועות רבים לא רק של יוצרים, אני למדתי משפטים ואני לא עוסקת בזה). זה חשוב לתמוך בכל שלב אבל השלב הזה שבו אמן כבר בתוך המסלול ויש לאן לגדול הוא שלב חשוב. בשנים האחרונות יש לנו מיקס של אמנים יותר ופחות מבוססים – וברור שכולם זקוקים לתמיכה, אבל המיקס הזה הוא מאוד טוב ובריא לקבוצה. יש דיאלוגים ועזרה הדדית מעניינת.

״כשחיפשנו מקום חדש, הדאיג אותי שהייתי יוצאת לא פעם מתוסכלת מחללים שנראו מבטיחים על הנייר, אבל בפנים לא הרגשתי שיש להם את ה׳משהו המיוחד׳ הזה. עד שמישהו אמר לי משהו נורא חשוב: המקום הוא רק מקום; אתם כבר תביאו את הקסם״.

בחזרה לארטפורט: תערוכת בוגרי ארטפורט לרגל פתיחת המבנה החדש
ארטפורט, רח׳ העמל 8, תל אביב. נעילה: 10.8
רביעי וחמישי 12:00-19:00, שישי ושבת: 10:00-14:00
משתתפים: רונית פורת, עידו מיכאלי, עינת עמיר, יאיר פרץ, רפרם חדד, גיא פיטשון, ליאור גריידי, נבט יצחק, נועה גור, רני לביא, תנועה ציבורית, נטליה זרובוב, הינדה וייס, גיא גולדשטיין, ציון אברהם חזן, רון עמיר, דוד עדיקא, טוני נבוק, נעמה ערד, מיכל בר אור, גילי אבישר, תמיר צדוק, גבי קריכלי, דרור דאום, ליהי תורג׳מן, יערה צח, פאטמה שנאן

The post נמל הבית: ורדית גרוס מנווטת את ארטפורט appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מירב בוקר טוב. מה שלומך? מה קורה?

אחלה. תקופה טובה, מרעננת

זה בטח קשור לעבודה שלך עם סימפלי גוד?

כן, בעיקר. שיתוף פעולה נפלא שמביא עימו תקופה עמוסה (אבל בקטע טוב), מעניינת ומאתגרת. ובלי קשר, תפסת אותי רגע לפני מעבר לבית מחודש

הו! מעבר בית. מרגש. תגידי, איך בכלל נוצר הקשר בינך לסימפלי גוד?

סיפור (קח כוס קפה). הכול התחיל לפני למעלה מעשר שנים: אני בעלת מותג בשם ״מנואלה״ של עיצוב מוצרי ילדים, עם רמת פניות וזמינות אפס לשיתוף פעולה. הפנייה השנייה הייתה לפני שלוש שנים, כשאני בשלבי סגירה של מנואלה ורגע לפני תואר שני בעיצוב בשנקר. גם אז סירבתי לדייט אבל התרשמתי מעקשנותם. לזכותם יאמר, שהם לא עצרו באדום, ולפני כשנה וחצי, כשסיימתי, פנו אליי שוב והרומן יצא לדרך

מי זה הם? ומה הם רצו?

״הם״ זוג אמביציוני ומקסים בשם אישי ואלינור, שיחד הקימו את סימפלי גוד, מותג המציע פיתוח, עיצוב וייצור של סדרת מוצרים מגוונת ורחבה, המספקת פתרונות עיצובים בשימוש נוח, פשוט ובטיחותי, כמענה לאימהות משלב ההריון ולתינוקות. המותג משווק בבלעדיות לרשת שילב. הפנייה אליי נעשתה על מנת לרענן את פני החברה לאחר 15 שנה, והם התעקשו לשלב את הליין והשפה היחודית של מנואלה, שכבר אי אפשר היה להשיגו, ובנוסף אותי כמעצבת, בתוך המרקם הקיים. בנוסף עלה הצורך להשתמש ביכולות שלי מעבר לים, על מנת לפתוח בהפצה גלובלית, בחו״ל

מירב פלם. צילום: יניב ברנס

SIMPLY GOOD, המיתוג החדש. צילום: מ״ל

אז איך ומאיפה וממה מתחילים?

מתחילים, כמו בדייט ראשון, בפגישה עיוורת בבית קפה. בתום הפגישה מצאתי עצמי מוקסמת מהם כזוג ומהפוטנציאל והאנרגיות שהם מביאים עימם. קיבלתי החלטה להמשיך לעצב מוצרים, תחת המטרייה שלהם, למרות שבזמנו חשבתי שכבר לא ארצה לייצר מוצרי צריכה בעתיד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שיתוף הפעולה החל בשינוי עמוק של המיתוג ויצירת שפה עיצובית אחידה וחדשה, דבר שבלט לי בחסרונו. הם זרמו איתי לחלוטין והחלטנו לצאת למסע ארוך ומאתגר. עבדנו על עקרונות שישמשו כמצפן, כבסיס יציב לאסטרטגיה המיתוגית, עיצוב שפה חזותית אחידה, והתחלנו לעבוד על מיתוג מחודש עם סטודיו ג2 הנפלאים

מה את יכולה לספר מבחינת העבודה על המוצרים החדשים?

מגוון המוצרים הקיים הוא נפלא אבל התקבלה החלטה לשנות ולאפיין מחדש את הטקסטילים. התחלתי לעבוד עם בתיה קולטון – חברה ומאיירת יוצאת דופן – ומשם נוצרה קולקציה מרעננת. במקביל ייצרנו מחדש את הבובות הרכות ותיקי הגן, שהם הדגל של מנואלה. בימים אלו יוצאת קולקציית תיקים חדשה, שיתוף פעולה עם אפרת ברוכי: תיקי החתלה להורים וילדים המשלימים את הקו המיתוגי, הלא מתיילד, של סימפלי גוד

רגע לפני הקו המיתוגי תוכלי להרחיב מה כוללת הקולקציה עם בתיה קולטון, הבובות הרכות, תיקי הגן? לא כולם מכירים

השפה הצבעונית מתבססת על צבעים נייטרלים (בניגוד לשחור/לבן המיתולוגי של החברה). הפאטרן של הלבבות והפלוסים הוחלפו בדמויות של חיות, כשהמוטיב החוזר בכולם הוא לוגו העיניים. עם בתיה עבדתי על שדרוג מוצר קיים בשם ״יוצרים עולם״ המיועד לגילאי שלוש ומעלה: לוח לבד שאפשר לתלות על הקיר, ואליו מתחברות דמויות שונות. בזכות העבודה המשותפת עם בתיה, הגענו למוצר משודרג ואיכותי – ארוז בתיק גב.

פוף־כרית. צילום: רוני כנעני

כרית בוסטר. צילום: רוני כנעני

תיקים בצורת חיות. צילומים: רוני כנעני

לשמחתי, התיקים והבובות הרכות שלי – הארנב, הפיל, הברווז – רלוונטיות גם לאחר 20 שנה, בעיצובן המקורי. תיקי הגן מקורדרוי, בצורת חיות, מוכרים בעיקר מפרסום של סורי קרוז (הבת של טום קרוז) בבלוג האופנה שלה

סורי קרוז! איך זה קרה?

האגדה מספרת שהיא נתפסה עם התיק בעדשות הפפראצי, עם אמה, משוטטטת ברחובות ניו יורק, ופעם נוספת בחנות גלידה, עם תיק הכלב הירוק. מנואלה שווקה בארצות הברית ונמכרה בחנויות עיצוב מובילות – Anthropologie, Moma, Conran Shop – ואני הכי גאה שגם לאחר שנה, היא בחרה ללכת עם אותו תיק. חברים שנתקלו ברשת בפרסום הזה, שלחו לי (בגאווה)

נייס! בואי נחזור עכשיו למה שציינת – הקו הלא מתיילד. למה הכוונה?

תמיד הייתה לי משיכה ל״ישן״ הטוב והמוכר מהבית, בד בבד עם הקדמה הטכנולוגית. הגעגוע לפשטות של הילדות והצעצועים שליוו אותי כילדה גיבשו את השפה העיצובית שלי. אני מאמינה שהמוצרים שלי, הפונים גם להורה וגם לילד, לא צריכים להתיילד. העיצוב צריך לשדר ניקיון ואיכות ולדבר לילד, ולא פחות מזה, להורה, בגובה העיניים.

אני מאמינה שעיצוב נכון הוא עיצוב שיודע לפשט צורה ולגעת בקהל היעד שלו. זה קשור לצורה, לצבע, ולחומר: לדוגמה, לארנבים שלי (מכיר?) אין בכלל ידיים; שמת לב? מבחינתי האוזניים מספקות. אני אוהבת לחפש חומרים ולא תמיד לבחור את הנגיש והמובן מאליו. כך השתמשתי בטייבק לבובות קשקוש בזמנו (החומר לא היה מוכר), פליז של שמיכות שימש אותי ליצירת הבובות הרכות וכן הלאה 

מאיפה בכלל הגיעה המשיכה שלך לעיצוב לילדים?

למדתי לפני למעלה משני עשורים במחלקה לצורפות ועיצוב אביזרים בבצלאל. זו הייתה מחלקה מגוונת באפשרויות, והכלים שקיבלתי שם אפשרו לי, היום, לייצר מוצרי וואן־אוף בכל תחום שאבחר, ועולם הילדים בזמנו היה קרקע פורייה ליצור יש מאין. אתגרה אותי המחשבה לתת מענה ולעוף עם מוצרים חדשים, שלא ראיתי בשוק הילדים

תיק החתלה. צילום: שרבן לופו

והיום, שני עשורים אחרי. מה עדיין תופס אותך שם?

בלי (או עם) קשר, התחלתי לעצב מוצרי ילדים לפני שפגשתי את שלי אני מחוברת לעולם הזה מתוך תמימות שקוסמת לי תמיד. בנוסף, אני מלמדת ילדים במסגרת בית־ספרית לחשוב מחוץ לקופסה ופותחת להם חלון ליצירתיות אחרת עם המון חופש. מבחינתי זה מאתגר לא פחות מלעצב: זו שליחות להשפיע על דור צעיר להיות פתוחים לחומרים, לטכניקות, ולהיות קשובים לאני מאמין שלהם, דרך עשייה

יפה! מה הלאה? מה התכניות לעתיד?

דווקא היום, בעולם רווי מוצרי צריכה, כזה שמתפתח ומתקדם בצורה מטאורית ושלצידו הרבה מוצרים דומים, מאתגר אותי להמשיך לעבוד בשיתופי פעולה פוריים, מרתקים ומפרים. האינטראקציה הבין־אישית היא זו שמניעה אותי קדימה. בעתיד הקרוב נציג עם סימפלי גוד בתערוכה בגרמניה – Kind & juend – ואינשאללה משם נמריא הלאה. אני מאמינה במותג ורואה עוד המון פיתוחים באופק

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

never say never: מסר אישי שאני לוקחת איתי הלאה לחיים. חשבתי שלא אעצב יותר מוצרי ילדים, לאחר סגירתה של מנואלה, אבל התשוקה לתחום ועקשנותם של סימפלי גוד עשתה את שלה. כיף לדעת שמוצרים טובים הם בני קיימא, גם אחרי 20 שנה, בגלגולים חדשים. או כמו שאומרים אצלנו במשפחה – הסחוג של סבתא ימימה, שאני מכינה בגלגול הנוכחי שלו, טעים (וחריף!) כמו לפני 20 שנה

The post רק טוב: הדרך של מירב פלם ממנואלה לסימפלי גוד appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשנת 1924 עיצב האמן ג׳וזף הרטוויג, מי שעמד בראש לימודי הפיסול בבית הספר הגרמני באוהאוס, משחק שחמט שנחשב לאייקון המזוהה עימו יותר מכל. כמעט 100 שנים לאחר שנוצר, מוצגת בתערוכה ״באוהאוס: שוברים את הכלים וכן משחקים״ באגף הנוער במוזיאון ישראל, מחווה פרשנית למשחק, שמותחת את קנה המידה השולחני שלו לכדי מיצב רצפתי בגודל 3X3 מטרים. התערוכה מתקיימת לרגל מלאת 100 שנים להקמת בית ספר הבאוהאוס, שלמרות שנות פעילותו הקצרות בין שתי מלחמות עולם – מ־1919 ועד 1933 – מתודות ותפיסות שהתגבשו בין כתליו הפכו לנכס צאן ברזל בשדה האדריכלות והעיצוב. גם הסיסמה המזוהה עימו יותר מכל, Form Follows Function, נותרה רלוונטית עד היום.

ניסו אדוט, מיצב השחמט. צילום: דרור עינב

על עיצוב וייצור השחמט הענק חתום ניסו אדוט, המייסד של ״ניסו״, חברת ריהוט עילית שהקים לפני 45 שנים ובה עובדים עמו היום שלושה דורות. אדוט לא למד בבאוהאוס, ולא נחשף לעקרונות התכנון המינימליסטי שיצאו מפתחו, אך נדמה שאלה טבועים בו אינטואיטיבית. שפתם המינימליסטית של הרהיטים שעיצב ויצר במהלך השנים, לכדה את עינה של נגה אליאש־זלמנוביץ, שאצרה את התערוכה במוזיאון ישראל במשותף עם ד״ר אלי ברודרמן, מנהל אגף הנוער, והיא ביקשה להיפגש עמו. הכוונה הייתה להכליל בתערוכה פינות פעילות ומשחק בהשראת הבאוהאוס, ומאפייני הניקיון והדיוק ההרמוניים של עיצוביו תאמו את שחיפשה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״צורת הלמידה בבאוהאוס, כפי שהגה אותה וולטר גרופיוס, מייסד בית הספר, שילבה בין אומנות – מלאכות שונות – לבין אמנות, כמכלול נטול היררכיות, שהיה בבחינת תגובה מידית להרס ולחורבן שזרעה מלחמת העולם הראשונה״, אומרת אליאש־זלמנוביץ. ״בית הספר האמין במשחק עם חומרים, צורות וצבעים כדרך התנסות חיונית לפני שמגיעים בכלל ליצור איתם, והוא נתפס כחלק אינטגרלי מתהליך הלמידה. להבדיל ממה שהיה מקובל עד אז, שאמנות לומדים אצל אמנים, ומלאכות שונות אצל בעלי מלאכה שעוסקים בהן, הבאוהאוס חתר לרב תחומיות ולאמנות עם תכלית״. 

כנער צעיר שבית הספר לא הלהיב אותו, בגיל 13 אדוט רצה לפנות לנגרות, אך נתקל בהתנגדות הוריו שחששו מפציעות, והוא החל את דרכו כשוליית רפדים. המשך דרכו הוא כבר היסטוריה רחוקה, שבמסגרתה התמקצע בכל המלאכות של עיצוב רהיטים, ובמהלך השנים אף פיתח לא מעט פטנטים ופתרונות יחודיים, אסתטיים ופונקציונליים, ששילב ברהיטים העשויים בעבודת יד.

ניסו אדוט, NISO. צילומים: עמית גושר

לכבוד התערוכה הוא התבקש להעלות הצעת עיצוב כלשהי, ועם זיכרון הילד שבו, שאהב לשחק שחמט, בחר להציג רפליקה של השחמט האיקוני של הרטוויג; לעצב אותו כחלל משחק, שמזמין את המבקרים בתערוכה להתארח בו ולפגוש שוב את הילד שבתוכם. ״העיצוב שמזמין את המבקרים לחוות אותו בגופם ולא רק במבט הוא מבחינתנו הקונספט שעומד בבסיס התערוכה, שמבקש להנגיש את הנושא שלה דרך התנסות וחוויה ישירה. הכוונה שלנו היא להעמיד את בית הספר במרכז, ולהדגים עד כמה המתודות שלו רלוונטיות גם היום״, מוסיפה אליאש־זלמנוביץ. 

במשך שלושה חודשים אדוט עבד על המיצג, החל מהתכנון והחשיבה על אופן הצגתו, דרך בחירת החומרים והטקסטורות, וכלה בייצור שבוצע בעבודת יד קפדנית. הלוח, כמו גם הכלים, מבוססים על שימוש בעץ ועטיפתו בעור, והם הוגדלו לקנה מידה המאפשר למבקרים מגע ישיר עמם: לנוע על הלוח ולחוש אותו ברגליים, או לחוש בידיים את הכלים ואת המהלכים שלהם. השחמט של אדוט מפקיע מהמשחק את ממד המלחמה, כשכל כלי הופך בו לצורה גיאומטרית שעיצובה נגזר מהפונקציה שלה במשחק, ובכך מייצג נאמנה את סיסמת הבאוהאוס בדבר הצורה העוקבת אחר הפונקציה. הגודל הוא שקובע את מעמד הכלי והצורה מרמזת על כיווני התנועה שלו; כך, הצריח הוא קובייה, הרץ מעוצב בקווים אלכסוניים שמאפשרים לו לנוע לכיוונים שונים, המלכה היא חצי כדור שיכול לנוע לכל כיוון וכן הלאה.

הבחירה לעטוף את הכלים ואת לוח המשחק בעור, אחד החומרים האהובים על אדוט ושבהם הוא מרבה לעשות שימוש, חייבה אותו במקרה זה למצוא פתרון לרגישותו של החומר על מנת להעניק לו עמידות והגנה, ובמסגרת תהליך העיצוב הוא פיתח שיטת גימור־ציפוי מיוחדת כפטנט שיאפשר את המגע עם כלי המשחק והלוח ללא חשש לפגיעה בהם. בתערוכה השחמט מוצג בקומה השנייה של המוזיאון, שמכונה PLAY, כשהוא ממוקם בסמוך לדגם מוקטן של בית הספר בדסאו, ולדברי אליאש־זלמנוביץ הוא מייצג כמה ממדים ״באוהאוסיים״ בעת ובעונה אחת: ״ביחס שהוא מייצר בין החלל ובין התנועה בו, באיכות היצרנית־אומנית הגבוהה שמקנה לו ממד אמנותי ומטשטשת אגב כך את ההבחנה בין שני התחומים, ובעובדה שמדובר במשחק, שאף הוא היה אחד המוטיבים בהם דגל הבאוהאוס, כפי שהגדיר יוהנס איטן, מהמורים הנחשבים שלימדו בבית הספר את רוח העשייה בו – משחק, חגיגה, עבודה״.

התערוכה במוזיאון ישראל. צילומים: אלי פוזנר

The post השחמט של ניסו אדוט במוזיאון ישראל: משחק, חגיגה, עבודה appeared first on מגזין פורטפוליו.

סיורים לביאנלה ה־58 לאמנות בוונציה

הביאנלה, אירוע הפסגה של עולם האמנות, נפתחה ב־11 במאי ותימשך עד 24 בנובמבר 2019. אוצר הביאנלה הנבחר לשנה זו, ראלף רוגוף, העניק לה את הכותרת האירונית ״שתחיו בזמנים מעניינים״ והסביר: ״בעידן דיגיטלי, שבו פייק ניוז ו׳עובדות אלטרנטיביות׳ מזהמים את השיח הפוליטי וזורעים חוסר אמון, התערוכה תדגיש את הגישה שלפיה לאמנות יש תפקיד חברתי ויצירות אמנות נועדו הן לספק הנאה תרבותית ואסתטית והן לקדם חשיבה ביקורתית״.

שינויי אקלים מהירים, טכנולוגיה מואצת, פליטים ונדידת המונים, מלחמות וסכנת חיים, ייאוש ותחושת אפסות, שלטון מטורלל – אלה הם חלק מהנושאים המעסיקים את האמנים משתתפי הביאנלה. לצידם מככבים החיפוש אחר אינטימיות והגדרה עצמית, שאלות של ג׳נדר, דימוי גוף, קבלת הפגמים (שלנו ושל אחרים), אלימות ושחיתות והשחתה, והחרדה מפניהן.

הרצאתה של חגית פלג רותם אמנות בזמנים מעניינים: תתקיים ביום חמישי 1.8 בבית האמנים בכפר סבא (רחוב גלר 3) בשעה 20:00; וביום שני 26.8 בוורקשופ, בשעה 20:00.

שלושה סיורים ראשונים התקיימו בחודש מאי. הסיורים הבאים בסתיו 2019:

סיורי ספטמבר 2019

יום ב׳ 2.9 – יום ד׳ 4.9 / קבוצה פרטית /
יום ה׳ 5.9 – יום א׳ 8.9 / נותר מקום אחרון /
יום ו׳ 13.9 – יום א׳ 15.9 / קבוצה פרטית /
יום ה' 19.9 – יום א׳ 22.9 / הסיור מלא /
יום ב' 23.9 – יום ה׳ 26.9 

סיורי אוקטובר 2019

יום ה׳ 3.10 – יום א׳ 6.10 
יום ב׳ 7.10 – יום ה׳ 10.10 (כיפור)
יום ו׳ 11.10 – יום ב׳ 14.10 (סוכות)
יום ד׳ 23.10 – שבת 26.10 (אחרי סוכות)
יום א׳ 27.10 – יום ד׳ 30.10

סיורי נובמבר 2019

יום ה' 31.10 – שבת 2.11 / קבוצה פרטית /
יום א' 3.11 – יום ד' 6.11 / הסיור מלא /
 יום ה' 7.11 – יום ש' 10.11  / סיור אחרון לביאנלה השנה (יציאה 7.11- חזרה 11.11)

לפרטים והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com

*הטיסה חזרה ביום המחרת

את הסיורים עורכת ומדריכה חגית פלג רותם, עיתונאית ומומחית לתרבות חזותית, עורכת האמנות של מגזין פורטפוליו. כל סיור הוא תוכנית אצורה היטב, מעין סמינר מרוכז באמנות עכשווית, הנטוע בהוויה הייחודית של ונציה – בתנועה המתנהלת על המים, בארמונות הרנסנסיים המתפוררים ובמבוך הסמטאות של העיר. נבקר בביאנלה על חלקיה הרשמיים והנסתרים; בתערוכות נבחרות במוזיאונים ובאתרים המפתיעים והמעניינים ביותר ברחבי העיר. ניפגש עם אמנים ואוצרים, עם אוכל מקומי ומנהגים מרתקים בעיר שחוברה לה יחדיו מאלפי איים קטנטנים.

• מספר המשתתפים מוגבל עד 15, הארגון פרטי והיחס אישי. 
• הסיורים מתוכננים לארבעה ימים ומותאמים למועדי טיסות ישירות של אל על, אך תוכלו לשלב טיסות על פי בחירתכם. 
• ניתן לתאם סיורים פרטיים בתאריכים המתאימים לכם.

לפרטים והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com

הארסנלה במבט על. צילום: Andrea Avezzù Courtesy La Biennale di Venezia

ליטא. צילום: Andrea Avezzù

אופרה על חוף הים בביתן של ליטא, זוכה אריה הזהב 2019

הפיליפינים. צילום: Italo Rondinella

גאנה, איברהים מהאמה. צילום: Italo Rondinella

כבכל שנה הביאנלה כוללת תערוכה מרכזית בינלאומית ותערוכות של אמנים המייצגים עשרות מדינות בעולם. את ישראל מייצגת השנה איה בן רון בליווי האוצר אבי לובין. בן רון הפכה את הביתן הישראלי לבית חולים שדה לטיפול ברעות חולות – נושא ההולם גם את התמה המובילה של הביאנלה.

יש המזהים את ונציה עם מסכות הקרנבל, יש שחושבים על הגונדולות ועל צריחי הכנסיות וזוכרים את העיר המוזרה כמלכודת תיירים. אבל זו לא ונציה של הביאנלה לאמנות. בתקופת הביאנלה, לאורך חצי שנה, העיר כולה הופכת למוזיאון פתוח ורחב ידיים. אמנות עכשווית נכנסת לארמונות, לכנסיות ולמחסני מכס שהפכו למוזיאונים. במאה ה־21 גם מסורת שהחלה לפני 130 שנה יודעת שהיא צריכה לחדש ולרגש, להפתיע בכל פעם מחדש, כדי שלא לאבד את מקומה כאירוע האמנות החשוב בעולם.

לקריאת כל הכתבות על הביאנלה – לחצו כאן

The post סיורים לביאנלה בוונציה 2019: שנחיה בזמנים מעניינים appeared first on מגזין פורטפוליו.

03 • פריז בוערת

נשים חסודות, גברים ״מופקרים״
יום שני, 29.7 | לירוי שופן • 19:30 פתיחת דלתות, 20:00 תחילת הרצאה
מאז המאה ה־17 גברים נהגו לקחת את המושב האחורי בכל הנוגע לאופנה; אבל האם אנחנו עומדים בפני מהפכה סגנונית?
לרכישת כרטיסים >> I לקריאה נוספת על אופנה בפורטפוליו

04 • בוגרים 2019: העתיד כבר כאן

יובל סער מארח מפגש עם בוגרים נבחרים מהאקדמיות לעיצוב ולאמנות
יום שני, 19.8 • 19:30 פתיחת דלתות, 20:00 תחילת הרצאה
מפגש עם הדור הבא של האמנים והמעצבים החמים היישר מתערוכות הבוגרים באקדמיות לעיצוב ואמנות.
לרכישת כרטיסים >> I לקריאה נוספת על בוגרי 2019

05 • הביאנלה בוונציה

חיים בזמנים מעניינים
יום שני, 26.8 | חגית פלג רותם • 19:30 פתיחת דלתות, 20:00 תחילת הרצאה
מופע אופרה בבגדי ים לקראת סוף העולם, בית חולים שדה לרעות חולות: אמנות בעידן הפייק ניוז והאור בקצה המנהרה.
לרכישת כרטיסים >> I לקריאה נוספת על הביאנלה

ביתן איסלנד בביאנלה בוונציה. צילום: Andrea Avezzù

06 • save the date

פרטים בהמשך
יום שני, 9.9 | עוד הרצאה בסדרת הבוטיק • 19:30 פתיחת דלתות, 20:00 תחילת הרצאה

07 • לונדון

התערוכות הגדולות ופסטיבל העיצוב
יום שני, 23.9 | יובל סער • 19:30 פתיחת דלתות, 20:00 תחילת הרצאה
היישר מפסטיבל העיצוב, ביתן הסרפנטיין וסטנלי קובריק שיוצא מהמסך במוזיאון העיצוב לונדון. יובל סער ישתף את הקהל בתערוכות המרכזיות של העונה בלונדון, וברעיונות העולים מהן
לרכישת כרטיסים >>

The post פורטפוליו לייב: מפגש עם דור העתיד והתערוכות הגדולות בלונדון appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

LEGEND – ספר אמנית ובו דמויות מומצאות, עבודות אמנות וסיפורים קצרים. ניתן לרכוש את הספר, שיצא השנה, בחנויות המשקיעות במיוחד בקטגוריית ספרי אמנות, ביניהן המגדלור, סיפור פשוט, תולעת ספרים במזא״ה, בסטסלרס, או ישירות באתר הספר.

מי אני

אני אמנית, אדריכלית, מרצה ועוד. מתעניינת וכותבת על אמיתות, בדיות וסיפורים, ובהתאם יוצרת ומזייפת המצאות במגוון גדול של מדיות. צברנית כפייתית של תמונות וזכרונות, בהם אני מפיחה חיים חדשים ומשלבת גם את עצמי. חברה בגלריה השיתופית P8.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודה

הספר LEGEND הוא חלק מחקר האמן כשקרן – הוא מציע נרטיב ישראלי חלופי, שבוחן ומבקר את מה שקורה סביבנו דרך סיפוריהן ומערכות היחסים של ארבעים דמויות מומצאות. הדמויות זוכות ברובד תת־מודע באמצעות יצירת אמנות: רישומים, קולאז׳, אובייקטים ועוד, המופיעים בספר, ומציעים פרשנות ויזואלית לעלילה הסבוכה.

הספר LEGEND. צילומי הספר: מ״ל

מתוך LEGEND

מתוך LEGEND

נקודת המוצא של LEGEND היא שתי תמונות של קבוצת ילדים/נערים, שאותה אני ממפה ומרחיבה לכדי רשת דמויות והמון סוגי מערכות יחסים וסיפורים שמותחים את היריעה בין קיטש לטראש. לאחר שכתבתי את הביוגרפיות של כל הדמויות, פניתי לכותבים רבים בהצעה להשתתף בפרויקט. שלחתי להם את הטקסטים וביקשתי מהם לבחור דמות ולכתוב עבורה סיפור קצר, שירחיב את היריעה ויגוון את הסגנון. קיבלתי עשרים סיפורים נהדרים, ששולבו בין הביוגרפיות ועשו אותי מאושרת ואסירת תודה.

תעבירו את זה הלאה

שני מסלולים מקבילים אצלי בראש: האחד הוא תערוכה מוזיאלית הכוללת את העבודות המקוריות שנוצרו עבור הספר, לצד האתגר שבהצגת ספר כתערוכה; והשני הוא הפיכת הדמויות לאלבום מוזיקה. תפור עליהן לככב בשירים.

מתוך LEGEND

תמר לב־און, הרוקמת והידעונית. צילום: אוראל כהן

פלוס אחד

״הרוקמת והידעונית״ – שטיח קיר ענק המוצג בתערוכת הקבע החדשה שנפתחה לאחרונה במלון יערות הכרמל (אוצר שרון תובל). התערוכה ״הבית של הלינה״ מתמקדת במושג הבית וההשתכנות. השטיח מייצג חלל ביתי ומשפחתי ועל גביו מרחפות דמויות אמיתיות/מיתולוגיות רקומות וצבעוניות, שיוצרות סיפורים ומיתוסים, בדיוק כמו שאני אוהבת. מקור הדמויות באלבומי המשפחה של סבתי, ובין סיפורי הקרובים הרחוקים אני רוקמת בדיות ושכבות של רפרנס.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך LEGEND

הצבת ״הרוקמת והידעונית״ בתערוכה

The post עבודה בעיניים // תמר לב־און appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב חן, מה שלומך?

תודה רבה. שלומי טוב. ושלומך?

גם, לא רע בכלל. החום הזה אמנם לא בשבילי, אבל זה לגמרי צרות פריוויליגיות, ודאי שכל עוד אני צמוד למזגן… בואי נדבר על מעידות בעמק המוזרוּת, התערוכה שאצרת במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. נראה לי שצריך קודם כל להגיד משהו על השם, לא?

כן. ״עמק המוזרות״ הוא מושג משנות ה־70 שמתאר את התחושה המטרידה שמעוררים אנדרואידים (רובוטים דמויי־אדם) או ייצוגים אודיו־ויזואליים של אנשים הדומים לבני אדם, ובכל זאת אינם ריאליסטיים או משכנעים די הצורך. זה מתייחס לדיסוננס שאני גוררת אותו קצת קדימה לדבר על הדימוי (הממוחשב) היום

חן תמיר. צילום: נועה יפה

ועכשיו את מכניסה לדיון הזה גם את פרקטיקת הפיסול, שזה מעניין בהתחשב להקשר הפיזי שלה

לגמרי. בתערוכה יש את כל המדיומים: כמובן שווידאו אך גם ציור, פיסול וצילום, וכולם מאתגרים את התפיסה הרגילה של המדיום. כלומר, צילום הוא לא באמת צילום עם מצלמה והדפסה וזהו. כל הקווים מטושטשים ואמנים היום משתמשים בכלים חדשים שמאתגרים את הסיווג המדיומלי המסורתי

אבל זה נכון גם בלי קשר לאותה תחושה מטרידה של רובוטים. מה החיבור שאת מנסה לעשות בתערוכה? איזה קשרים את רוצה ליצור?

אני לא מדברת על רובוטים, אלא על יצוג. הנוף הוויזואלי שלנו היום מורכב למדי מדימויים שנעשו על ידי מחשבים, לא על ידי אנשים, ואפילו לא על ידי מצלמות במובן הרגיל. התוצאה היא אסתטיקה חדשה שחודרת לשדה האמנות, אבל זה בכל מקום

ברור, לא התכוונתי לרובוטים בהכרח אלא לתחושה המטרידה: איך אותה תחושה מוזרה באה לידי ביטוי באמנות? אולי תתני כמה דוגמאות מהתערוכה?

בשמחה. לדוגמה, צעיר ממגדלנסברג (Jüngling vom Magdalensberg) של אוליבר לאריק, אמן שהציג תערוכת יחיד בסי.סי.איי ב־2015. זה עותק של פסל ברונזה רומי עתיק של נער, אך פה הפסל עשוי בהדפס תלת־ממדי, או ליתר דיוק סטריאוליתוגרפיה ודבקוק לייזר סלקטיבי (במקום גילוף) מחומרים סינתטיים שאין לי מושג אפילו מהם. הדמות חצוייה לחלקים כמו טלאים, משהו שמדבר על ריבוי ויזואלי וחומרי עכשווי.

אוליבר לאריק, צעיר ממגדלנסברג (מימין)

כרמי דרור, X

עוד דוגמה היא העבודה של כרמי דרור. הדימוי שיצרה נוצר בשילוב של צילום וסריקה בטכניקת פוטוגרמטריה (photogrammetry), שבאמצעותה סורקים מבנים או אוביקטים דוממים מכמה זוויות, ומייצרים תמונות רבות של אותו אוביקט. תוכנת המחשב מצליבה את כל נקודות ההשקה של התמונות וכך מייצרת מודל תלת־ממדי. התוצר נקרא ״ענן נקודות״ (point cloud): הנקודות המרכיבות את הדימויים אינן פיקסלים, אלא נקודות השקה בין לפחות שתי תמונות מוצלבות

מעניין

ומהצטלבות זו נגזרת כותרת העבודה: X. מכיוון שדרור לא הפעילה את הטכניקה הזאת על אוביקט דומם אלא על קבוצת אנשים, תזוזות קטנות כמו נשימות גרמו לאי־שלמות של ההצטלבות ול״התפרקות״ הדימוי. הוא דומה לצילום אנלוגי בחשיפה ארוכה או לתצלומים מראשית ימי הצילום, אך גם מזכיר גליצ׳ים בדימויים דיגיטליים, שבהם דמויות ״קופאות״ או מצטלבות זו עם זו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מעבר לפיזיקה של הדימוי, ישנו גם העניין בפיזיקה של בני אדם. דרור מבטאת עיקרון פיזיקלי: במהותו של דבר אנו עשויים מחלקיקים המצויים בתנועה מתמדת. ובמובן מסוים, אנו מורכבים מהחברה שלנו: אנו חלק מהסובבים אותנו, והם חלק מאיתנו. בדימוי זה, כמה דמויות הופכות לגוף אחד המורכב ובה בעת מתפרק

עוד דוגמה!

אמנית אחרת, רוני קרפיול, יצרה גם עבודת וידאו וגם פסל. עבודת הווידאו עוסקת בהווה ובעתיד של השימושים במידע המושג בנתיחות שלאחר המוות. בווידאו מככב ״אשף התקנה״ בדומה לזה הקיים במחשבים אישיים, המפרט תהליך ״חניטה״ שמשתמש בנתונים האישיים שנותרו לאחר מות הבעלים, ובמובן מסוים מקנה להם חיי נצח. דוגמה אחת לכך היא האופן שבו פייסבוק הופך את דפי הפרופיל של מנויים שהלכו לעולמם לדפי זיכרון וגם סוחר בנתונים שלהם או מוכר אותם לחברות אחרות.

רוני קרפיול, אברא כדברא

המוטיב החזותי העובר כחוט השני בעבודה כולה עוצב בהשראת מסיכת המוות המפורסמת מזהב של מלך מיקנה אגממנון (1500 לפני הספירה), שכאן מתווספים לה כיסים ובליטות בהתאם לתנודות המידע השונות. הפסל מצביע על הווידאו, ונעשה בהשראת מוטיב אחר המופיע בווידאו – היבריד של יד אנושית קטועה ושלט־רחק של Vive Virtual Reality. הוא נוצר בהשראת ״ידיים וירטואליות״ המוקצות לשחקנים במשחקי וידאו ומרמז ליכולת להתקיים כגוף ללא גוף בעולם הווירטואלי

אז אני רוצה לשאול על האסטתיקה החדשה הזו: איך היית מאפיינת אותה? מתארת אותה?

זו שאלה קשה. אני מביאה את העבודות בתערוכה להעיד על זה, אבל בגדול הייתי אומרת שהיא ״רבת פנים״ או עוסקת בריבוי: ריבוי של דימויים בתוך דימויים, ריבוי של חומרים וריבוי של טקסטורות, משטחים ומרקמים

אין לך תחושה לפעמים שהטכנולוגיה קצת משתלטת על האסתטיקה? שההיקסמות מהטכנולוגיה של האמנים או האקספרימנטליות מרחיקה את הקהל מהעבודה?

לפעמים, אבל לפעמים זה ההפך: זה כל כך מפתה! יש לדוגמה ריפרור לאנימציה, למשחקי וידאו, לסרטים בנויים על אפקטים גרפיים – כל אלה הם ״מדיומים חמים״ כמו שמרשל מקלוהן היה קורא להם, כלומר הם משתלטים לנו על החושים, מהפנטים אותנו (או את רובנו). התערוכה פחות מתעסקת בזרם שנקרא ״נט ארט״ או ״אמנות הרשת״ שבוחנת מחשבים, תוכנות מחשב ואת החלק היותר פורמלי או פיזי של טכנולוגיה. התערוכה, וזרם ה״פוסט אינטרנט״, מתמקדת יותר בהשפעותיה של הטכנולוגיה על חיי היום־יום ובמיוחד בתרבות החזותית שלה

עד כמה אם כך חשוב לך / לאמנים שנבין את העבודה? את האופן שבו היא נוצרה?

זה תלוי בעבודה ובאמן, אבל לרוב לא הייתי אומרת שזה כזה חשוב. אפילו אני לא ממש מבינה איך חלק מהעבודות נוצרו, או לפחות אני לא יורדת לפרטי פרטים של תוכנות מחשב או חומרים מסויימים. יותר חשוב התוכן, הדימוי, הסיפור…

יפה! אז שאלה אחרונה: מה הדבר הכי חשוב לך שיקרה לקהל שיגיע לתערוכה: בזמן הביקור, אחרי? איזו חוויה את והאמנים מזמנים לו?

אני חושבת שכמעט עם כל תערוכה, התקווה היא שהצופה ת/יצא מהתערוכה עם עיניים קצת יותר פקוחות ואוזניים קצת יותר קשובות וטיפה יותר רגישות לסביבה שלה, לעולם שלנו

הלוואי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

הייתי מציינת גם מחשבה על מחוברות: מה הקשר שלנו לאחרים, לסביבה, ואיך האינטרנט נותן לנו להיות מושפעים מהסובבים אותנו? מהעולם הגדול? למרות התרבות ההיפר־אינדיבידואלית שלנו, העידן שלנו מורכב ממחוברות לאחר. בכלל טכנולוגיה היא עשייה משותפת, של דורי־דורות של עבודה והמצאות ויצירה. וכל אחד ואחת מאיתנו תורמ/ת לה ומעוצב/ת על ידיה

צילומי הצבה: אייל אגיבייב

The post חן תמיר: אפילו אני לא ממש מבינה איך חלק מהעבודות נוצרו appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי איתי, בוקר טוב ומזל טוב על הקולקציה החדשה!

בוקר מצוין. תודה רבה!

תגיד, אתה סופר קולקציות? יודע להגיד איזו מספר היא?

האמת שלא

כמה זמן אתה בכלל בעניינים? תעשה רגע תקציר הפרקים הקודמים לטובת מי שלא מכיר

עובד קרוב לעשר שנים. התחלתי עם הבטון כהמשך ישיר ללימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר (סיימתי ב־2007): בעיקר חיפויים בהתחלה ותוך כדי תנועה התפתחתי לעוד נישות מבחינת מוצרים וחומרים

איך שהזמן רץ… אז מה כוללת הקולקציה החדשה?

איתי בר־און. צילום: מני שקד

הקולקציה החדשה מתחלקת לשתיים: חיפויים ותאורה. עיצבתי ארבע קולקציות תאורה וקולקציה אחת של חיפויים. מבחינת החיפויים זו פעם ראשונה שאני משלב בבטון חומר חדש, פליז. הרעיון היה להפוך את החיפוי למעין תכשיט, ליצור קונטרסט בין הבטון לפליז. עם הפליז יצרתי גרפיקה קווית ומינימלסטית, שבריבוי יוצרת פאטרנים שונים; חלקם רועשים וחלקם פחות. בתאורה, שהתפתחה אחרי החיפויים, אני מציג מגוון רחב יותר של חיפוש, הן מבחינה קונספטואלית והן מבחינה חומרית

מה לדוגמה?

לדוגמה, קולקציית BOOLEAN – מה קורה כשמציבים את שנאי החשמל במרכז הגוף, ומאפשרים לו ״להכתיב״ במובן מסוים את עיצוב הגוף כולו? התשובה לאתגר הזה נפתרה בבחירת צורת הבסיס – אותה דיסקית עגולה שנמצאת במרכז ומשמשת כבסיס לגוף כולו. מנקודה זו פותחו מעין זרועות שיוצאים ממנה, תוך שמירה על קווים נקיים ומינימליסטיים ככל האפשר, בשאיפה להשיג איזון בין הצורות, החומר, ועוצמת התאורה שגופים אלו מייצרים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בסדרה זו נכללים ארבעה גופים הכוללים תאורת לד: גוף שכולל דיסקית עגולה המשמשת כציר ראשי, שממנה יוצאת זרוע תאורה באורך 1.70 מטר, מה שמאפשר תלייה בזווית אנכית או בזווית אלכסונית בהתאם לצורך ולחלל שבו הוא ממוקם; גוף שבו הדיסקית העגולה נמצאת במרכז, וממנה יוצאות שתי זרועות תאורה באורך חצי מטר כל אחת, הניתנות להזזה כך שאפשר לתלות את הגוף בכל שיפוע שנדרש; דואט של שני גופים קצרים וזהים, שמשמשים כ״מראה״ הפוכה האחד של השני – פעם הדיסקית למטה, ופעם למעלה; וגוף צמוד קיר הבנוי מגליל מרכזי ובו השנאי החשמלי, שממנו יוצאות שתי זרועות גליליות קצרות ובהן תאורת ספוט – לד

גופי תאורה מקולקציית BOOLEAN

מאיפה הגיע הרעיון להציב את שנאי החשמל במרכז הגוף ולתת לו להכתיב את העיצוב כולו?

זה התחיל מבעיה שאתה נתקל בה כשאתה מעצב גוף תאורה מלד: השנאי ״תקוע״ ואז אתה מחפש דרך יצירתית בדוגמת רוזטה להסתיר אותו. במילים אחרות: לקחת את החיסרון ולהפוך ליתרון. יש היום שנאים קטנים שאתה יכול להסתיר בגוף עצמו, אבל היה לי חשוב להבליט את זה

ואם לחזור לבטון, זה חומר שאתה עובד איתו מפרויקט הגמר שלך: מה משך אותך בו אז, ומה ממשיך למשוך כיום כשהוא הפך למגה־טרנדי?

מה שמשך אותי אז הייתה הנגישות מצד אחד, והיכולת להגיע למוצר די מהר מצד שני. מעבר לזה החיפוש עם הבטון התחיל ביציקה לתבניות רכות והדיסוננס שנוצר ריתק אותי. היום אני הרבה יותר מומחה מבחינת החומר ומבחינת התבניות, וזה מאפשר לי לחקור טריטוריות חדשות בתוך הטריטוריה המוכרת

כמו לדוגמה שילוב הפליז?

כן. נפתחה לי פה נישה חדשה שאני ממש בהתחלה שלה: זה עולם שלם ומרתק

זה מה שהצגת בצבע טרי האחרון, נכון? מה היו התגובות?

כן. התגובות היו טובות: אנשים ניגשו אל הקיר וממש ליטפו אותו, זה היה מרגש

קולקציית החיפויים החדשה בשילוב פליז. צילומים: סטודיו מעיין

תגיד, מי הקהל שלך? יש כזה דבר טעם ישראלי? מה שהולך פה הולך גם בחו״ל?

הקהל שלי הם אדריכלים ומעצבי פנים וכמובן לקוחות פרטיים שאוהבים עיצוב מודרני, נקי. קשה לי להצביע על טעם ישראלי כי הוא מתחלק לכמה נישות, מה שכן יותר ויותר ישראלים נחשפים לעיצוב בדרך כזו או אחרת, זה המון בזכות העשייה המקומית והתערוכות שחושפות את הקהל לעולם הזה

אז מה אתה יודע היום שלא ידעת בתחילת הקריירה שלך? מה נשאר אצלך אותו דבר, לא השתנה, ומה התפתח או קיבל כיוונים חדשים?

וואו, המון! יש כל כך הרבה דברים שלא ידעתי בהתחלה, הכל היה כל כך בתולי ותמים, היום הסיפור הוא שונה לגמרי. אני הרבה יותר מחוספס, מנוסה, ממוקד. אני חושב שמה שבעיקר השתנה זה שככל שעובר הזמן אתה הולך ומשתכלל, משפר יכולות, ואז אתה ניגש בצורה אחרת כשאתה מעצב, לדוגמה איפה לא לבזבז זמן, גם אם אתה ממש ״חרמן״ על אותו רעיון אבל אתה רואה שזה מעכב אותך צריך לדעת לשחרר. מכיוון שאני גם יצרן אז אני כל הזמן לוקח בחשבון תהליכי עבודה, איפה לחסוך בזמן וכסף, כמה אני משקיע בפיתוח, מתי אני עוצר. בעבר הרשיתי לעצמי להתפזר ואני חושב שזה נבע בעיקר בגלל חוסר ניסיון.

מה שנשאר זה בעיקר החיפוש אחר הריגוש, שם כלום לא השתנה: אני עדין מתרגש כמו ילד כשנותנים לו צעצוע חדש

מה הלאה? לאן בא לך להמשיך?

בימים אלו אני עובד על הרחבת הקולקציות האחרונות. לדוגמה, בתאורה, אם ניקח את הקולקציה שהזכרתי, אני מרחיב אותה לעוד נישות בבית, בודק כיוונים חדשים על אותה שיטה

ויש איזו פנטזיה או חלום?

החלום הוא להרחיב את העשייה בחו״ל: להציג בתערוכות הנחשבות ולהיות מוכר בתעשייה הבין־לאומית

קדימה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

כן, בקרוב אני הופך להיות אבא וזה הדבר שמרגש אותי יותר מהכל. היא אמורה להיוולד בחודש שלי, ספטמבר. כל כך רציתי בת

הו! בשעה טובה. יש למה לחכות…

תודה!

The post המסע של איתי בר־און מהבטון אל הפליז appeared first on מגזין פורטפוליו.

המועצה האקדמית של שנקר הודיעה על מינויה של הדס הימלשיין לראשות המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. הימלשיין שימשה בשנים האחרונות כממלאת מקום בתפקיד ראשת המחלקה במשותף עם גלי כנעני.

הדס הימלשיין היא מעצבת ואקטיביסטית בתחום הטקסטיל. היא עוסקת במחקר ופיתוח של חומרים וטכניקות עכשוויות בטקסטיל, אריגה תעשייתית וידנית, עובדת ומקדמת שיתופי פעולה עם התעשייה בארץ ובעולם. הימלשיין היא בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שכעת תעמוד בראשה. עם סיום לימודיה השתלבה בתעשייה המקומית ובהמשך כמעצבת ראשית ומנהלת סטודיו בין היתר בדלתא, פיברוטקס, תפן טקסטיל ועוד. במהלך עבודתה הובילה תהליכי מיחשוב ודיגיטציה בתעשייה, קידמה שיתופי פעולה בשוק מקומי ובינלאומי, יזמה וניהלה פרויקטים, יצרה והפיקה קולקציות לתערוכות בינלאומיות בתחום הטקסטיל. כמו כן, הימלשיין חוקרת מגמות עכשוויות בטקסטיל, טכנולוגיות מתקדמות ויישומן בתהליך העיצוב, ומשמשת כחוקרת ב־CIRTex Shenkar, המרכז לחקר הטקסטיל בישראל על־שם דוד וברברה בלומנטל.

The post הדס הימלשיין מונתה לראש המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

אילן בז׳ה נבחר לראשות המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. הוא יחליף את לאה פרץ, שעמדה בראש המחלקה ב־22 השנים האחרונות והביאה אותה להישגים בולטים בין מחלקות האופנה המובילות באקדמיות בעולם. בז׳ה, מעצב אופנה בכיר בעל ניסיון רב באקדמיה ובתעשייה, הוא בוגר המחלקה בהצטיינות משנת 1995. לאחר הלימודים עבד בחברות אופנה מובילות בישראל: תחילה בחברת בגיר, כמעצב אופנת קז׳ואל ובהמשך כקניין ומעצב ראשי של אופנת הגברים של רשת גולף.

אילן בז׳ה. צילום: עידו לביא

בשנת 2008 מונה למנכ״ל רשת Tag Woman ובשנת 2011 לסמנכ״ל הסחר והאופנה של קבוצת H&O. כיום הוא מופקד על הצד הקריאטיבי בחברה, לצד תפקידו כחבר סגל בכיר במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר.

The post אילן בז׳ה מונה לראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

מרכז מחקר חדש במוזיאון ינקו דאדא

מוזיאון ינקו דאדא מציג שתי תערוכות חדשות, המלוות את חנוכת מרכז חדש לחקר הדאדא ואמנות בת זמננו. המרכז מציע לציבור הסטודנטים והחוקרים גישה לחומרי ארכיון, קטלוגים, חומרי מחקר ומרבית הספרות בנושא הדאדא ומרסל ינקו. המרכז הוקם בתרומת קרן בוריס לוריא ובליווי מדעי של החוג למידענות וספרנות באוניברסיטת חיפה. הקשר הישיר שבין הדאדא לקבוצת NO!art השפיע על עיצוב המרכז החדש; מדפי הספרים וחומרי הארכיון שוכנים בתוך מבנים שצורתם היא הכפלות של המילה NO!

התערוכה ״דווקא״ שנפתחה לפני שבוע מוקדשת לעבודותיהם של אמני קבוצת NO!art. במקביל נפתחה תערוכת יחיד לאמן הישראלי איתמר בגליקטר. כממשיכי דרכם של אמני הדאדא, עבודות הקבוצה מותחות את גבולות המונח ״אמנויות יפות״ ומעוררות דחייה ושאט נפש. רבות מהעבודות המוצגות מבוססות קולאז׳ ואסמבלאז׳, וחלקן משלבות רדי־מייד. בדומה לאמני הדאדא, חברי הקבוצה פעלו בשולי עולם האמנות בניו יורק ויצרו אמנות לא מסחרית, שמעוררת דחייה והתנגדות. לצד ״הפואטיקה של האשפתות״, הציבו עבודותיהם מחויבות ביקורתית, מחאה אנטי מלחמתית ואנטי צרכנית חריפה. משתתפים: בוריס לוריא, סם גודמן, סטנלי פישר, איסר ארונוביצ׳י, וולף ווסטל, ג׳ון פישר, יאיוי קוסאמה, סטלה וייטצקין, אלדו טמבליני, אלן ד׳ארקנג׳לו, אירו, סוזאן לונג, הרב בראון. אוצרת: רעיה זומר טל. 

סטנלי פישר, רוחות רפאים. צילום: מיילס לדין

יאיוי קוסמה, מופע אלף הספינות. צילום: מיילס לדין

איתמר בגליקטר, דאדא. צילום: מ״ל

רפלקס בגלריה אינדי

קבוצת אמני וידאו וצילום מטורקיה תתארח בגלריה אינדי, בתערוכה הקבוצתית ״רפלקס״. התערוכה, שתפתח הערב (חמישי 25.7) היא שיתוף פעולה ראשון בין אינדי, גלריה שיתופית לצילום בתל אביב, לבין חלל האמנות העצמאי ״נוקס״ שבאיסטנבול. נעילה: 17.8.

הדימויים שיוצגו בתערוכה הם תגובה לשליטה בגוף ובתודעה, תוצאה של קונפליקט המתקיים במרחב הגיאוגרפי בו חיים האמנים, בין העבר לעתיד. תגובות הצופים לדימוי מונעת לרוב ממטענים ופרשנויות הנובעים מהמפגש בין גוף, משטור, מגדר ופוליטיקה של זהויות. לכן, כדי להימנע מתפיסה מוטעית של הדימוי, מציעה התערוכה לצופים להיות מודעים לתגובה של הרפלקס כביטוי של האינדיבידואל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

Mert Cagil, Turkay, מתוך רפלקס בגלריה אינדי

Sevinj Yusifova, Uneasy, מתוך רפלקס בגלריה אינדי

בנו כלב אוצר: השנה האבודה של רפי לביא

תערוכה מעבודותיו של רפי לביא תפתח הערב (25.7) בגלריה גורדון. בתערוכה ״בעקבות השנה האבודה של רפי לביא 1961״ יוצגו עבודות של לביא מתוך האוסף של בנו כלב, שאצר את התערוכה. לצד עבודות האוסף, יוצגו עבודות חדשות של יאן ראוכוורגר, יאיר גרבוז ופיליפ רנצר.

״שנת 1961 היא השנה הראשונה שרפי לביא בדרך להשתחררות מוחלטת מעול הגשמיות של הדימוי ומהחומריות הטפייסית. זו השנה שבה הלך לחפש את עצמו בתוך הקו, תוך כדי שהוא מתמסר לו במלוא תשוקת הדעת״, כתב האוצר. ״השנה שבה הוא מצליח לנכס לעצמו כתב יד ייחודי ומיוחד, תוך כדי בעיטה באתוס המוסכם ומשתחרר מכל האיזמים, המוסכמות והמגבלות, מבין פתאום, ברגע של הארה, שבעצם יש עוד כמו אחד שטרם ניסה וזה כמו רפי בן השלוש. וכך, הוא מסתגר שוקע וצולל, רובו ככולו, בתוככי עצמו ומצליח להבליח לרגע לתוך עולמו שלו עצמו ולדלות משם את תמצית הווייתו.״

רפי לביא

מארק יאשייב, מתוך התערוכה מצפן בבית קנדינוף

בוגרי ויצו בבית קנדינוף

המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה מסכמת שלושה עשורים להקמתה, בתערוכה הקבוצתית ״מצפן״ שתציג עבודות של עשרות בוגרים פעילים. התערוכה, שאצרו ראובן קופרמן וערן ברק, תפתח בשבת (27.7) בבית קנדינוף שביפו. בערב הפתיחה (20:00) יכלול פרפורמנס של האמן רביע סלפיתי.

מיום הקמתה, המחלקה מבקשת לחקור ולחתור למגע באמצעות המצלמה אל מול סוגיות מורכבות ונפיצות. שאלות של זהות, מרכז ופריפריה, פרט מול החברה ועוד נידונות בכלים שמאפשר כיום המדיום הצילומי על גווניו השונים. המצפן מסמן כיוון, מורה דרך בין אינספור שבילים אפשריים. כמצפן רואה עצמה המחלקה לצילום כמתווה דרך, כיוון ומעניקה קול לפרטים שנוכחותם בתרבות ובחברה הכרחית.

בתערוכה יוצגו מיטב עבודות צילום ווידיאו של בוגרי המחלקה לדורותיה, ביניהם: אסף אורן, מתי אלמליח, פולי בלום, עומר בן צבי, ערן ברק, יעל גבריאלי, עודד הירש, אבי הרוש, שגית זלוף נמיר, טלי טילר, רענן טל, מרווה טרביה, מארק ישאייב, רועי כהן, שיר לוסקי, הדס מועלם, רביע סלפיתי, דורון עובד, אילייה רוג׳נסקי, סטס קורולוב, עמרי קרן לפידות, ליבי קסל, דורית שבת, נוגה שטיינר, טליה רוזין, ירון רוזנר ואחרים. חלל נפרד בגלריה יוקדש לצלם ולראש המחלקה לשעבר מיכה קירשנר ז״ל.

מתי אלמליח

רביע סלפיתי

רועי כהן

שיר לוסקי

The post הרשימה המשותפת // 25.7.19 appeared first on מגזין פורטפוליו.

נורית דרימר ואיב קריסטל גדלו במקומות שונים; נורית גדלה בירושלים ואיב ברומא. למרות זאת, את ילדותן מחבר קשר אישי המבוסס על אסון מקרי. נורית היתה בת ארבע ואיב היתה בת עשר כשהתרחש, הכביד עליהן את משקלו ושינה את כיוון סיפורן לנצח. השתיים נפגשו בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. בתערוכה ״ואז פתאום לנצח נצחים״, שתפתח בשבת (27.7), הן הופכות את חללי המרכז לאמנות ומחקר מעמותה בבית הנסן לסט צילומים של סרט, שמקורו בפנטזיות ובביוגרפיות של האמניות. השתיים מתייחסות למעמותה כאל אתר השחזור של סיפורן האישי, ומרחיבות רגע תיעודי בודד לרצף של סצנות בדיוניות למחצה המאורגנות בצורה קולנועית. התערוכה, שאצרו קבוצת סלה־מנקה, היא הזמנה לרגע טראגי מעברן של השתיים שהופך להווה תלת־מימדי פואטי.

איב קריסטל ונורית דרימר. צילום: עמית מן

״ואז פתאום לנצח נצחים״ היא התערוכה הראשונה של שתי האמניות הצעירות, בוגרות בית הספר לתאטרון חזותי בירושלים, שמשתתפות בתוכנית הרזידנסי לאמנים של המרכז לאמנות ומחקר מעמותה. התערוכה מתקיימת במסגרת אמנות בצומת – פסטיבל הקולנוע בירושלים, ובתמיכת קרן משפחת אוסטרובסקי.

״ואז פתאום לנצח נצחים״
נורית דרימר ואיב קריסטל. אוצרות: קבוצת סלה־מנקה
מרכז לאמנות ומחקר מעמותה, בית הנסן, במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים
פתיחה: 27.7, 19:30 | נעילה: 4.9

The post ואז פתאום לנצח נצחים appeared first on מגזין פורטפוליו.

יום ה' 1.8

20:00 – 21:30 / הביאנלה בוונציה / הרצאה • חגית פלג רותם
בית האמנים כפר סבא, רח׳ גלר 4, כפר סבא
פרטים נוספים • כרטיסים

יום ב' 19.8

20:00 – 21:30 / בוגרים 2019: העתיד כבר כאן / הרצאה • יובל סער
workshop, רח׳ משה מאור 3, תל אביב
פרטים נוספים • כרטיסים

מתוך פרויקט הגמר של אורי זמיר, בצלאל

תמר הירשפלד, ארץ חדשה. צילומים: מ״ל

יום ד' 21.8

20:30 – 22:30 / סיור בתערוכה: ארץ חדשה • יובל סער
ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב
פרטים נוספים • כרטיסים

יום ב' 26.8

19:30 – 21:30 / הביאנלה בוונציה / הרצאה • חגית פלג רותם
workshop, רח׳ משה מאור 3, תל אביב
פרטים נוספים • כרטיסים

ביתן איסלנד בביאנלה בוונציה. צילום: Andrea Avezzù

סיורים לביאנלה בוונציה – כל הפרטים כאן

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

The post אוגוסט בפורטפוליו: מפגשים, סיורים, הרצאות appeared first on מגזין פורטפוליו.