מי

רינת יצחק, בת 47, אדריכלית ואמנית רב תחומית בין־לאומית. גרה בתל אביב, אחרי כ־20 שנה בבברצלונה ובסיביליה שבספרד. ממשיכה לנוע על קו תל אביב – דרום ספרד, לפרויקטים ויצירה.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

 אחרי מערכת יחסים ארוכה ומקסימה.

מה בצלחת? 

הכל מהכל, כל עוד זה צמחוני; כשצלחת מוגשת עם תשומת לב ומלווה ביין טוב, אני בעננים. האוכל עבורי הוא יצירת אומנות בפני עצמה, שמפעילה את כל החושים.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם? 

תערוכת היחיד הראשונה שלי מאז שובי לארץ, ״חלונות בירוק״ עלתה באפריל ותוצג במשך שנה במרחב הפתוח של פארק הירקון (גני יהושע) בתל אביב. זוהי תערוכה מיוחדת למקום (site specific) ואינטראקטיבית, שמתייחסת להתבוננות בטבע שבעיר. בשונה מתערוכות המוצגות בגלריה או בחלל המוגדר בקירותיו הלבנים, התערוכה בגני יהושע היא דינאמית ומשתנה במהלך שעות היום ובחילופי עונות השנה. בתערוכה מוצגות עבודות שעשיתי בעשור האחרון בנושא טבע, והיא מאפשרת להוסיף להן מימד אחר. בין העבודות שזורים ציטוטים של אנשים שונים שחלפו בפארק וענו לשאלותיי: ״מה מביא אותך לפארק?״ או ״מה זה גורם לך להרגיש?״. היצירות והמילים ארוגים יחד למיצב חוויתי באורך קילומטר, המזמן את הצופה להביט בפארק המוכר במבט חדש.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התערוכה פתוחה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. המבקרים מוזמנים לצלם את זווית הראייה האישית שלהם ולשתף אותה באינסטגרם, דרך התיוגים: windows_in_green_tlv# / #חלונות_בירוק_תלאביב. לאורך עונות השנה יתקיימו פעילויות יצירתיות וסדנאות אמנית בתערוכה, אחריהן אפשר לעקוב באתר.

באוקטובר הקרוב תיפתח בחבל אנדלוסיה בספרד תערוכת רטרוספקטיבה שלי בפסטיבל La Palmilla 33. היא תוצג בכפר פואבלה דל ריו (La Puebla del Rio) ליד סביליה. בתערוכה משתלבים אמני במה ששיתפתי איתם פעולה בספרד: רקדנים, זמרים, נגנים ומשוררים, היא תהיה הזדמנות להוקרת תודה להם ולכפר, שהיה אבן דרך חשובה בחיי ובקריירה שלי.

אחד הפרויקטים הגדולים שלי בסביליה היה כיכר היונים. הפרויקט התמקד בכיכר קטנה, בתוך פארק מריה לואיזה. הכיכר מלאה ביונים לבנות ויש בה מסורת בת מאה שנה שמשפחות מצטלמות בכיכר. אנשים שלחו סיפורים אישיים וצילומי משפחה לאתר ייעודי שהקמתי. הסיפורים והתמונות חשפו תקופות שונות בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של סביליה, לאורך ארבעה דורות. הפרויקט כולל ארכיון מקוון עם סיפורים אישיים של אלפי אנשים, שמשמש כשימור זכרונות קולקטיבים. בנוסף לתערוכת יחיד שהוצגה במוזיאון העירוני.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פדריקו גוזמן, צייר ספרדי, חבר במסע החיים והיצירה ב־11 השנים האחרונות. חלקנו סטודיו ושיתפנו פעולה בפרויקטים רבים. השיחות שלנו מפרות את היצירה האחד של השניה עד היום.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

כשיש לי חזון לפרויקט הרעיון קורם עור וגידים ונהיה חי, כמו חלום שהופך למציאות. אם זה צריך להיות – זה יקרה. פרויקט החלומות שלי הוא פרויקט רחב היקף שיתהווה לאורך זמן ומתוך היכרות עם קהילה, שיוצרת יחד באופן אותנטי. אצטרך פנאי, שקט כלכלי ו״אנטנות פתוחות״ שיובילו אותי לאנשי הקהילה, לשיתופי פעולה, לחומרים, לספקים ולמקומות הנכונים שהפרוייקט מבקש. אצטרך אמון מהמממנים לדרך העבודה שלי, תוך כדי חקירה ותהליך יצירתי, שמצמיח את הפרויקט כמו מעצמו. זמן משוער: שנה וחצי. תקציב: כ־600 אלף שקל. איפה הוא יוצג: במוזיאון ישראל.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית? 

נעלי אצבע חדשות, לקיץ הישראלי

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // רינת יצחק appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרויקט 48 מחול, שנכנס השנה לשנתו השביעית, הוא סוג של בליינד דייט מחולי. במסגרתו אני מזמינה כוריאוגרפים, רקדנים, ויוצרים מתחומי אמנות שונים למרתון בזק, שבו בשני סבבים של 24 שעות בלבד, הם ייצרו יצירות מחול חדשות לבמה שיעלו בפני קהל לצמד ערבים חד־פעמיים.

תהליך היצירה הלא־שגרתי הזה מתחיל בהגרלה, שקובעת את האנסמבלים היצירתיים שיעבדו יחד. האנסמבלים האקראיים הללו כוללים הרבה פעמים אנשים שמעולם לא עבדו זה עם זו, אולי מגיעים מאסכולות שונות ומדרכי פעולה ויצירה שונות. כאן דרכיהם מצטלבות לפתע, וביממה אחת אינטנסיבית ומלאת אדרנלין במיוחד הם מתערבבים, רעיונותיהם מתנגשים ומתמזגים, והתוצרים האמנותיים (והבין־אישיים) הם בלתי צפויים ורעננים מאין כמוהם.

דנה רוטנברג. צילום: זוהר ראלט

כל האנסמבלים מתבקשים להגיב לרפרנס אחד משותף – קטע וידאו קצר. בשש המהדורות הקודמות מנעד הרפרנסים הרחב כלל יצירות אמנות קנוניות, נאומים פוליטיים, סרטונים ויראליים ועוד כיד הדמיון הטובה. בתחילת כל מופע מוקרן הקטע גם לקהל, ומהווה עבורו את נקודת המוצא לצפייה בעבודות. בתום המופע הראשון, נערכת הגרלה שניה חיה מול הקהל בה כל השמות חוזרים אל הכובע ומוצאים מחדש: אותם אמנים מיוזעים, בהרכבים חדשים. מן הבמה אנחנו מזנקים חזרה אל הסטודיו לחזרות נוספות לקראת הסבב הבא, שיסתיים בהופעה חיה למחרת.

כפי שחוקי המשחק הרגילים נשברים בפרויקט, כך גם קירות הסטודיו, שבימים כתיקונם הוא חלל הרמטי סגור ומסוגר: כל החזרות של הפרויקט מצולמות ומשודרות בסטרימינג כך שאפשר להציץ לתוך חללי הסטודיו ולראות את העבודות קורמות עור וגידים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשהתחלתי את הפרויקט לפני שבע שנים, שאבתי את השראתי מפרויקט דומה בתחום התיאטרון (14/48 ביוזמתו וניהולו האמנותי של רועי מליח־רשף). שם ראיתי לנגד עיניי איך שחקנים ושחקניות שאני מכירה היטב הופכים את עורם היצירתי כשהם נזרקים לתוך תפקיד שלא נתפר למידותיהם. ראיתי כיצד הם מגלים בעצמם (והעולם מגלה בהם) יכולות משחקיות שלא נדרשו מהם עד כה, כיוון שרוב הזמן, מטבע הדברים, כל דמות כתובה מחפשת לה טייפ־קאסט שיגלם אותה.

גם בעולם המחול, אז חשתי, אנחנו ממהרים להגדיר את עצמנו, ומנעד יכולותינו לעיתים מוגבל על ידי ההזדמנויות האמנותיות הנקרות בדרכנו. אנחנו ממהרים לזהות בעצמנו חוזקה כזו או אחרת מהתנסויות קודמות, ונעים לנו לשחזר את התחושה הטובה של ״את זה אני יודעת שאני יודעת״.

פרויקט 48 מאפשר לאמנים לצאת מאזורי הנוחות היצירתיים שלהם ולו לרגע, ולהתנסות בחוויות חדשות. במופעים החיים בתום כל יממה, הקהל ממש יכול לחוש את אותה ראשוניות של רגע הגילוי של מחוזות חדשים, ואת החד־פעמיות שמאפשרת לזה לקרות. זה לא דומה למה שאנחנו מכירים. אותו ליטוש אינסופי שאנחנו שוקדים עליו בתהליכים יצירתיים ארוכי־טווח, מפנה את מקומו לקפיצות ראש אמיצות אל הבלתי נודע, ולהיות חלק מזה זו זכות אדירה ובלתי ניתנת לשחזור, לצופים ולמשתתפים כאחד.

אחת מגאוותיי היא שלאורך שנות הפרויקט נולדו שיתופי פעולה שספק אם היו מתאפשרים אלמלא אותו אלמנט עיוור של הפגישה. גאוותי השניה היא גילוי הכוח הטמון במימוש היכולת שלנו להתקבץ, to come together כמאמר הביטלס, סביב מטרה משותפת, ואלה ימים חשובים לתרגל את היכולת הזו. אנחנו נדרשים לה, ונמשיך להידרש לה בתקופה הקרובה – כאמנים וכאזרחים.

לצד המירוץ היומיומי השואב, האישי, לצד היעדים האינדיבידואליים שאנחנו חותרים אליהם ללא לאות, לצד העולם העשיר שאנחנו מקיימים איש איש לחוד, יש גם אופציה של ״יחד״ וזו חזקה ועוצמתית מסך כל מרכיביה. הכוח היצירתי הפועם בקבוצה של כ־40 אמנים שמתכנסים יחד הוא אדיר, לכך גם נמזגים שיתופי הפעולה הרחבים שמאפשרים הפקת פרויקט כזה, שגם הם לא מובנים מאליהם: להקת המחול בת־שבע שמארחת את הפרויקט זו השנה הרביעית, מרכז האמנויות ביכורי העתים שנותן בית לכל החזרות, ואני כאוצרת. וכשכל אלה נוגעים ובוחשים יחד בתכנים אמנותיים רלוונטיים, ולעיתים אף נפיצים, משהו זז בעולם.

פרויקט 48 מחול יתקיים בין התאריכים 1-2 באוגוסט במרכז סוזן דלל בתל אביב.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post דנה רוטנברג // פרויקט 48 מחול appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online

ביקרתי בסטודיו של שי יחזקאלי בקרית המלאכה בתל אביב באחד מערבי השבוע, הרחובות כבר התרוקנו וארבעת גרמי המדרגות שטיפסתי עד לקומה האחרונה בבניין היו כמעט נטושים מאדם. יחזקאלי מזמין ומאיר פנים. נדמה שהוא בנה לעצמו עולם משלו, מעין מקום מפלט נינוח בנבכי מפלצות הבטון הכאוטיות. התיישבנו במרכז הסטודיו, מוקפים בעבודותיו, וצללנו ישר לעניינים.

״אני מתעסק בעיקר בציור ומעט ברישום״, הוא אומר. ״אלו שני עולמות שונים שכמעט ולא מתחברים בעיני״.

ספר לי קצת על תהליך העבודה שלך.

״אני מגיע לסטודיו כל יום, ועובד על כמה עבודות במקביל. בדרך כלל יש אחת או שתיים שמטרידות אותי יותר מכל השאר. ובמקביל אני יוצר ציורי פאלטה (pallet paint); אלו ניירות, משטחי עץ, או כדים, שאני מורח עליהם את שאריות הצבעים הלא נחוצים, עד שהם מקבלים משמעות משלהם. אני נוהג לקפוץ מדבר אחד למשנהו, מעולם אחד לאחר, משאלות מסוימות, שאני לפעמים מרגיש צורך להתרחק מהן לזמן מה כדי לא להיתקע, ולהיות מסוגל לסיים ולהתמודד איתן. לפעמים התהליך יכול להימשך שנתיים ולפעמים אני מסיים עבודה בפחות מיום אחד. אולי זו פשוט הפרעת קשב״.

ומאיפה אתה שואב השראה?

״אין חוקיות״, הוא אומר בתוקף. ״לפני כמעט עשור חדלתי מציור מהתבוננות או מתמונות. הבנתי שמה שדוחף אותי להיות שעות בסטודיו זו לא הפרשנות של דימוי מסוים. אני מעדיף להגיע לציור טאבולה ראסה, בלי סקיצה או מחשבה על מה אני רוצה לצייר אלא מתוך ג׳סטה של צבע שמובילה אותי הלאה. כאשר יש לי בראש כמה דימויים או מאפיינים, שאני חוזר אליהם כמעט בכל עבודה מאז שהתחלתי לצייר. מצד אחד הם חרוטים לי בראש כל כך טוב שאינני צריך להתבונן ומצד שני אני כל הזמן מעבד ומשנה אותם.

״זה האתגר בשבילי; יותר מעניין אותי לא לדעת מה יקרה ולבנות משהו מכלום. כמובן שלעיתים קרובות אופן העבודה הזה גם מתסכל, בהמון ציורים יש שכבות על שכבות של צבע ומחיקות. זו מעין ארכיאולוגיה ברוורס; אני חופר כלפי מעלה כדי למצוא את מה שאני מחפש מבלי לדעת בכלל מה זה״.

I was Given Peeping Holes to what Life Might Be

Boot and Hat

אז איך אתה יודע שהגעת לסוף, שהציור שלם? הרי אפשר לחפור ולחפור עד אינסוף.

״אני לא יודע. יש את הרגע המכריע הזה אליו אני שואף להגיע אבל הרעיונות נוצרים במהלך העבודה, בעזרת שאלות של קומפוזיציה, צבע, ותוכן. והשאלה הגדולה מכולן – איזה סיפור אני מספר? התוכן בעבודות שלי נוגע בנושאים שמעניינים אותי לאורך שנים; שאלות של זהות, היסטוריה ותרבות של המקום בו גדלתי, והחינוך הדתי שקיבלתי. לאילו מהמאפיינים שקשורים בו כבר אלפי שנים אני יכול להתחבר היום״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

באפריל האחרון ננעלה ״מערבה״, תערוכת היחיד של יחזקאלי בגלרית מינדי סולומון במיאמי ״במרכזה עמד רעיון המערב האולטימטיבי בתפיסה העכשווית, וההתייחסות האישית שלי לנושא בעזרת דימוי היהודי הנודד שהולך איתי מאז 2012״, הוא מסביר ואני מתעניינת במיוחד איך האמריקאים התחברו ליצירות שלו.

״מאוד מאתגר אותי לתרגם את העבודות שלי לקהל בינלאומי. משיחות עם אנשים על העבודות שלי הבנתי שהרבה מושגים שנראים לי מובנים מאליהם אינם מוכרים לרוב האנשים, אלא מאוד נישתיים לעולם הדתי. זה לא היה שונה במיאמי מבארץ. לעומת זאת, מושגים שקשורים להוויה הישראלית כן הייתי צריך להסביר יותר בארה״ב״.

Big Kad

זה משהו שאתה חושב עליו בזמן היצירה?

״לא. בשלבים צעירים יותר בחיי התחבטתי בשאלה עד כמה אמנות צריכה להסביר פניה לתייר, והגעתי למסקנה שהיא לא צריכה. אם מישהו רוצה לדעת מה עומד מאחורי ציור יש לו איך לברר, כי כל האינפורמציה נגישה. קטלוגים, טקסטים מתערוכות וספר האמן זמינים כולם להורדה מהאתר שלי. אבל אין נכון או לא נכון, ואני מאמין שציור ואמנות בכלל לא צריכים לדרוש או לכפות את הסיפור שלהם על הצופה. בטח לא אני והסיפור שלי״.

הגישה הצנועה של יחזקאלי לעצמו ולדרכו בעולם האמנות מפתיעה אותי. הוא נותן לדברים לקרות ונראה שהגיע לציור בכלל במקרה: ״העיפו אותי מהתיכון וכשהחברים סביבי התחילו תארים אקדמאים אני עוד השלמתי בגרויות״, הוא אומר. ״במקור רציתי ללמוד ספרות והיסטוריה אבל באוניברסיטה ביקשו פסיכומטרי ולא רציתי לבזבז על זה עוד שנה. חבר שלמד בבצלאל המליץ לי לבדוק שם ואני פשוט חיפשתי את התחום שיהיה מספיק פלורליסטי ופתוח. לא באמת חשבתי שמי שלומד אמנות יהיה אמן. התקבלתי ודברים התגלגלו, אבל התמודדתי עם תהליך מאתגר שלא כל חברי ללימודים חוו; קודם כל הייתי צריך להבין מה זה בכלל עולם האמנות, ואז לחקור אותו, לצלול פנימה ולחפש את עצמי בתוכו״.

את דמות היהודי הנודד הוא משלב בעבודות ״מעין דיוקן עצמי מהמקום האישי בו אני חש תלוש מהמקום בו אני חי. כמובן שיש לי פה את הפינה שלי והאנשים שאני אוהב, אבל באופן כללי קשה לי עם המקום הזה״

אם מסתכלים על היצירות שלו לאורך השנים, ניתן להבחין בשינוי קל בסגנון ובשפה אי שם בסביבות שנת 2014. ״משהו השתנה אצלי כאמן ברגע שהתחלתי ללמד״ הוא מסכים איתי ומסביר: ״לפני כן התפישה האמנותית שלי הייתה נגועה בציניות, הייתה לי גישה חשדנית שעצרה אותי מלעשות דברים שנראו לי מתחנחנים מידי או לא חשובים מספיק. בגלל שהגעתי מהחינוך הדתי לא הכרתי אמנים ולא הסתכלתי על אמנות כמשהו נשגב, ואז, בבצלאל, התחלתי לגלות אמנות מודרנית ועכשווית. שמתי לב שכל מה שנלווה לאמנות מנסה לחקות את ההילה של הדת; השקט המופתי בגלריות ומוזיאונים, האיסור לגעת בעבודות, הדיבור על רוח, והעיסוק במחשבות נשגבות שעומדות מאחורי כל יצירה. כל זה עניין אותי אינטלקטואלית וחושנית, אבל הרגשתי שיש פער בין משמעות הרוח בתפיסה שהכרתי לבין החוויה האמנותית; מדובר בדברים יפים שאינם מהווים תחליף לדת. אז לא רציתי ׳לעבוד על הצופה׳ ולגרור את הציורים שלי למקום נשגב. אבל מהר מאוד הבנתי שבאמנות, מספיק לתלות ציור על קיר והוא הופך נשגב. כשהתחלתי ללמד וראיתי איך אמנות משפיעה על אנשים, איבדתי הרבה מהספקנות והסכמתי להתמסר ליצירה שמשתמשת בכל הסקאלה, הציורים שלי הפכו לעשירים יותר בצבע בלי שאחוש רגשות אשמה וביקורת עצמית. אבל יש דברים שעדיין קשה לי לעשות, כמו אשליות של עומק ופרספקטיבה״.

Maarava III

אני מנסה להבין אותו דרך הדימויים החוזרים בעבודות. בציוריו מופיעות בעיקר דמויות גבריות, וברישומים, שהם מעין יומן, מופיעות יותר דמויות נשיות. ״כשאני מצייר, זה בדרך כלל דיוקן עצמי, לא בהכרח פיזי אלא רעיוני״, הוא מנסה להסביר לי מאיפה נובע הפער. ״אני מרגיש לא בנוח לצייר אישה כי מרגיש לי שזה לא ענייני, לא מקומי לייצג אישה בציור. כשם שלא נוח לי לצייר אנשים אחרים – אני מנסה להלביש את מהות הדמות על דימוי האלטר אגו שלי בציור, כך שאני לא מצייר עולם של גברים, אלא את העולם שלי, ואני גבר״.

את דמות היהודי הנודד הוא משלב בעבודות ״מעין דיוקן עצמי מהמקום האישי בו אני חש תלוש מהמקום בו אני חי. כמובן שיש לי פה את הפינה שלי והאנשים שאני אוהב, אבל באופן כללי, ובמיוחד בשנים האחרונות, קשה לי עם המקום הזה, והוא מרגיש לי לא שלי. מצד שני, מעולם לא חייתי בארץ אחרת ואני לא מרגיש בבית בשום מקום אחר בעולם.

״זה מתקשר בעיני למיתוס של אדם המקולל לברוח ממקום למקום אבל לעולם לא להרגיש שיש קרקע בטוחה תחתיו, מקום שהוא בית. לא מדובר בהכרח ביהודים; היום זה קורה בהמון מקומות בעולם עם הפליטים, ואני בטוח שיש גם שבדים שחשים כך״.

אנחנו נפרדים לשלום ואני ממשיכה לתהות בשאלות שמטרידות גם אותי יום יום, בעודי יוצאת מהסטודיו וצועדת לכיוון ״הבית״.

The post שיחת סטודיו // שי יחזקאלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הבריף

הבריף שקיבלתי ממוזיאון ארץ ישראל היה מפתה ומסובך: התבקשתי ליצור סיפור מסגרת שילווה את התערוכה ״חיות ליל קיץ״ של הפסל ארהל׳ה בן אריה. זה היה מפתה כי הפסלים שלו נורא יפים ומלאי דמיון, יש להם אסתטיקה גרפית חזקה והם נראים כמו חיות מיתולוגיות שברחו מכוכב קדמוני. חשבתי שזה יהיה מענין למצוא את הסיפור שלהם וכשנקודת המוצא האמנותית מוצלחת זה תמיד עוזר.

האתגר היה בכך שמטרת סיפור המסגרת היא להנחות את המבקרים בתערוכה, להוליך אותם ולגרום להם להתענין בפסלים, דבר שמעולם לא עשיתי; וגם שהפסלים היו עדיין בשלב של מוקאפ, דגם מוקטן וצנוע של הדבר האמיתי.

ההשראה

ההשראה המרכזית היתה הפסלים של ארהל׳ה. בחופשת הפסח קפצנו לביקור בסדנה שלו (שבהחלט צריכה לקבל תערוכה משלה). ניסיתי לספוג את רוחם של הדברים ושל ארהל׳ה. היה חשוב לי שהמקום של הסיפור ישאר נאמן לפסלים וישרת אותם: ארהל׳ה נוהג להגיד שהפסלים שלו יצאו ממערה, זה היה נראה לי אמין מאד. ביחד עם המיקום והזמן של התערוכה – תערוכת ערב בגן המוזיאון, התגבש הרעיון של גן שמיימי שבו משוטטות בחופשיות ובתנועה חיות הכוכבים של ארהל׳ה. הפסלים, אפילו שהם כבדים וגזעיים מאד, יש בהם קלילות וגמישות והתרגום שלהם לחיות נעות ומרחפות בחלל היה טבעי וזורם.

התהליך

כדי לדבר אל הילדים שמגיעים לגן נוצרה דמות המספרת, אביגיל, חוקרת חובבת של חיות כוכבים, אך בעיקר מספרת סקרנית שמוליכה אותנו בשבילי הגן. בעבורה יצרתי מן מסע לילי (שבשבילה הוא בשיגרה), שבמהלכו היא שטה בסירה (הפסל שאני הכי אוהבת בכל התערוכה) שסבא שלה, ארהל׳ה, בנה בעבורה, ופוגשת את החיות הנעות במרחב שסביבה. אביגיל משתפת את המבקרים בהליכותיהם ובהעדפות הקולינריות של החיות השונות, מצילה גור פילים מחור שחור ומספיקה לחזור הביתה לישון.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זה היה החלק הקל יחסית האתגר היה ליצור תואם בין הסיפור לשטח ושהמסע במרחב יהיה מונחה אבל לא קבוע מדי, שיאפשר נקודות אחיזה במציאות וישאיר גם מקום לדמיון ולחופש תנועה של ילדים שמתרוצצים סביב ועל הפסלים, חוקרים ומפעילים אותם. זה היה אתגר לא פשוט, גם בגלל חוסר התמצאות במרחב מולד שלי אבל בעיקר מכיוון שעד שלב מאוד מתקדם בעבודה הפסלים עדיין לא הוצבו בגן. הפער היחיד שלא גושר בסוף הוא ״חית המדרגות העצומה שניצבת בקצה השמים״- שהתבררה כצנועת מידות

הדגמים המוקטנים של ארהל׳ה בן אריה. צילום: מ״ל

חיות ליל קיץ, מוזיאון ארץ ישראל. צילומים: ענבל מרמרי

עיצוב טוב

עיצוב (ואיור) טוב הוא כזה שמצד אחד מצליח להתלות באילנות גבוהים – שמקורות ההשראה שלו מגיעים ממקומות גבוהים אומנותית ורעיונית, אבל מצד שני הוא נגיש ועממי ויודע לתקשר ולהתפענח בקלות בעייני כל מתבונן. כמובן שאני משוחדת אבל בשבילי יש באיור משהו שמטבעו מכיל את הדואליות החשובה הזאת, שמצליח לקפל בתוכו רפרנסים ורעיונות מופשטים אבל גם לתקשר אותם בקלות לתמונה. חשוב שתרבות תהיה דבר נגיש ולא אליטיסטי, ועיצוב טוב משדר את הנשמה היתרה שיש בתרבות ואת זה שהיא נגישה ומדברת לכולם.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מועדון תרבות / חיות ליל קיץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

את עבודת הווידאו ארט המונומנטלית של ליסה ריהאנה ״המרדף אחרי ונוס [נגועים]״ ראיתי לפחות 12 פעמים, כשהוצגה בביתן ניו זילנד בביאנלה בוונציה ב־2017. המבקרים היללו אותה, הצופים התרגשו ולא רצו לעזוב, והיא נחשבת לאחת העבודות הבולטות שיצאו מהביאנלה והמשיכו להכות גלים בעולם. יצירת מופת או ״מיסטרספיס״, כמו שריהאנה מדגישה בלשון נקבה. כשנודע לי שהיא מגיעה למוזיאון ישראל בירושלים נמשכתי אליה בחבלי געגועים, וחיוך גדול עלה על פניי ברגע המפגש. היא רזתה קצת (המסך כאן באורך 17 מטרים במקום 21, כפי שהוקרנה בוונציה), אבל לא איבדה מאומה מכוחה. 

העבודה היא סרט אנימציה שאורכו כשעה, וליתר דיוק פעמיים 32 דקות, בשינוי דק ומשמעותי בין שני החצאים. היא מבוססת על ציור טפט צרפתי רומנטי מתחילת המאה ה־19, ששמו ״הפראים מהאוקיינוס השקט״. הטפט המקורי תיאר את יופיים של איי האוקיינוס השקט ותושביהם, על מנהגיהם הזרים והמוזרים. בגירסה של ריהאנה הופך הטפט רקע להצגת סצנות ממסעותיו של מגלה הארצות קפטן קוק, והערה עכשווית על תוצאותיהם הרות הגורל.

דמותה של ריהאנה עצמה, שהגיעה לארץ לפתיחת התערוכה, דווקא הפתיעה אותי. למרות שראיתי את תמונותיה, ככל הנראה טיפחתי בסתר ציפייה ללוחמת פראית, דמות שכאילו יצאה מהמסך והיא זועמת את זעם הילידים ומצויידת ביכולות כישוף. במקום זאת, פגשתי אישה נעימת סבר, שמשדרת יותר מכל תחושת נינוחות וסקרנות כלפי סביבתה – אותה סקרנות שהיא מצפה למצוא אצל צופי העבודה. זו הפעם הראשונה שלה בישראל, ואנחנו נפגשות כשהיא כבר כמעט בדרך לשדה התעופה.

ליסה ריהאנה, מתוך עבודת הווידאו המרדף אחר ונוס [נגועים]

״תוכנית הנסיעות שלה בשנתיים האחרונות, מאז נחשפה העבודה בביאנלה בוונציה, מזכירה את מפת הגילויים של קפטן קוק״, אומרת אוצרת התערוכה, דורית שפיר, וריהאנה צוחקת ומאשרת ״צברנו כמות מבהילה של מיילים״.

מגלה הארצות ג׳יימס קוק נשלח ע״י המלך ג׳ורג׳ במחצית השנייה של המאה ה־18 לגלות נתיבי מסע ומסחר באוקיאניה ולאתר את היבשת הדרומית ביותר, ״טרה אוסטראליה״ שאיש לא ידע בדיוק היכן היא. שלושת מסעותיו של קוק לחצי הדרומי של כדור הארץ שינו את פני העולם ובישרו את ראשיתה של תקופת קולוניאליזם חדשה ומרחיקת לכת, שיש הרואים בעידן הגלובליזציה של ימינו את נכדתה הרחוקה.

״המפגש של קוק עם הילידים ותרבותם באיי פולינזיה, ניו זילנד ואוסטרליה, היה גם מהלך של כיבוש (בדרכי נועם) עבור האימפריה הבריטית ובהמשך של שכנותיה האירופאיות״, אומרת ריהאנה, שהחלה לחקור את הנושא בעקבות מפגש בלתי צפוי משלה עם הטפט האידילי, שנתקלה בו בשנת 2005 במוזיאון בקנברה, בירת אוסטרליה.

היא נולדה בניו זילנד בשנות ה־60 והיא בת למשפחה מעורבת – מוצאה בריטי מצד אמה ולאביה שורשים מאוריים ילידיים, ויש לה גם שורשים יהודיים מצד אחת מסבותיה, שברחה מאירופה לניו זילנד במלחמת העולם השנייה –  היא מגלה בראיון לפורטפוליו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הטפט המקורי מראשית המאה ה־19 היה עשוי מ־20 לוחות צבעוניים בגובה שני מטרים, שהורכבו מכאלף הדפסי עץ. התמונות המתוארות בטפט מושפעות מדיווחיו הכתובים ומיומנו המאוייר של קפטן קוק ומרישומים שעשו אמנים שהתלוו אליו כדי לתעד את המסע. הטפט – שהיה חביב על עשירי אירופה וצפון אמריקה – מייצג את העניין הרב שעוררו מסעות הגילוי לאיי האוקיאנוס השקט, שהציתו את דמיונם של עשירי התקופה. אך למעשה הוא מציג תמונה אידילית ורחוקה מן המציאות, ובה דמויות אקזוטיות בתלבושות מוזרות.

ריהאנה מצאה עצמה מרותקת לאופן הייצוג של האחר ביצירה שהיא מתארת כ״רקיחה, המצאה פלאית שהורכבה ב׳אי־שם׳ של מישהו אחר״. בפעולה אמנותית וטכנולוגית מרשימה, שארכה יותר מעשור, היא השתמשה בטפט כדי לשנות את הסטראוטיפים העולים ממנו ולפרש אותו מחדש. היא עבדה עם שחקנים ורקדנים ושתלה דמויות אנושיות במקום הציורים המקוריים. במסגרת הסרט אנשים נפגשים ונפרדים, רוקדים, מתקוטטים, יולדים, חיים ומתים.

ליסה ריהאנה. צילומי הצבה: לורה לכמן

ביקרתי בביאנלה עם קבוצות שונות ובכל פעם נתקלתי באותה כמיהה: לראות רק עוד תמונה, רק עוד קצת. מכיוון שהעבודה המשכית, אנשים מבינים שבכל רגע נחשף משהו חדש, ומתקשים מאוד לעזוב.

״עבור הצופים זוהי ראיית ההיסטוריה מזווית הראייה שלי. כי חלק גדול מהעבודה היה בחירות אמנותיות שלי: החלטתי לספר את הסיפור באופן שאנשים לא ראו אותו בעבר – בסרט נע שבו שום דבר לא נחתך החוצה, הסיפור הולך ומתגולל לנגד עינינו. קצת כמו ההיסטוריה שבה שום דבר לא נמחק רק זז לאחור״.

אחת הבחירות האמנותיות הייתה לגלם את קפטן קוק בדמות אישה, במחצית השנייה של העבודה. מאין הגיע הרעיון?

״באופן כללי רציתי להראות דברים שמאחורי הקלעים. רציתי להדגיש את החברותא וגם את ההווי הנשי. יש לי חברה בניו זילנד שהיא אישה מאוד גבוהה ויש דמיון פיזי בינה לבין קוק. עד כדי כך שבנעוריה שם החיבה שלה היה קוק. וזה יצר אצלי חיבור אפשרי. אבל עצם המחשבה על קוק בדמות אישה נבעה מכך שכשהוא ירד מהספינה האנשים לא היו בטוחים אם הוא גבר או אישה. הלבוש המהודר, מכנסי האברקיים וחולצות המלמלה, בלבלו את אנשי הפסיפיק. גם הספינה עצמה – עבור הילידים היא הייתה כמו מעין ספינת חלל שנוחתת לפתע״.

הם חשבו שהוא חייזר?

״סוג של. הם העריצו אותו כאל. התקלה בספינה במסע השלישי גרמה לשבירת המיתוס של קוק. אם הספינה התקלקלה, איזה מין אל הוא? קוק נרצח בהאוואי בסוף המסע השלישי שלו. ככל הנראה ביתרו את גופתו וחילקו את חלקיו לראשי השבטים, כאות כבוד לקפטן – וזו אחת הסצנות הדרמטיות בסרט״.

העבודה על הפרויקט נמשכה כ־12 שנים. ״המחשבה איך להעיר את התמונה לחיים הייתה מורכבת. שנה שלמה לקח לנו ליצור את קו הרקיע ולבחור בטכנולוגיה שתבטיח את העמידה של העבודה בסטנדרט עתידי – ובאמת, בין הזמן שהתחלנו לבין הצגתה הייתה התקדמות טכנולוגית מטורפת.

״חשיבה נוספת הייתה על הסיפורים שנבחרו: האוקיאנוס השקט תופס רבע משטח העולם, והאמירה שאנשי הפסיפיק מאוחדים בקשר ימי מדברת בעצם על ההפרדה, המרחק והגיוון האנושי. הם ידעו לשוט ולעבור אבל זה אזור עצום ומדובר באנשים שונים. הכותרת מאזכרת את הרגע המדעי שבו בכל העולם יצאו מדענים ומגלי ארצות למפות את המרחק של ונוס מכדור הארץ. מה שהחל את  המירוץ הקולוניאליסטי של אומות אירופה ברחבי העולם״.

במקור הוצגה העבודה בחלל נפרד משלה, והייתה מוקד עלייה לרגל בביאנלה. במוזיאון ישראל משולבים לצידה תחריטים ושטיחי קיר, עבודות שמשוייכות לתקופה ולאזור אוקיאניה, מאוסף המוזיאון, לצד שחזור של חלק מהטפט המקורי שהיווה לה השראה. 

״אני אוהבת לראות את הפרויקט בקונטקסט המוזיאלי כי הארטיפקטים שמסביב נותנים לו את ההיבט האנושי״, אומרת ריהאנה. ״כמה יידע היה ואבד, כמה מלאכות וחפצים שיצרו אנשים בתרבויות שונות. יש גם בדיחות פנימיות בסרט: הרגע של גניבת הביגוד המערבי והניסיון ללבוש את הפריטים בדרכים משונות; תרבות הטאטו כתרבות שבטית של המלחים. מעניין אותי האופי ההיברידי של הידע, המעבר בין תרבויות והניכוס התרבותי״.

אין בסרט הרבה דיכוי, להיפך, מי שסופג את עונש המלקות הוא אחד המלחים.

״קוק שלט באנשיו באמצעות הצלפות. זה היה עונש מקובל כדי לדכא ניצני מרדנות. מהמסע הראשון ועד לשלישי עלה מספר העונשים מאות מונים, כי אנשי הצוות רצו לברוח ולהתיישב באיים החמימים והשופעים. הם באו מאירופה הקרה והאפורה, עבדו בפרך על הספינות והנה גן עדן טרופי״.

החלטתי לספר את הסיפור באופן שאנשים לא ראו אותו בעבר – בסרט נע שבו שום דבר לא נחתך החוצה, ההולך ומתגולל לנגד עינינו. קצת כמו ההיסטוריה שבה שום דבר לא נמחק רק זז לאחור

למה בחרת בתוספת ״נגועים״ לשם העבודה?

״המאורים במשך זמן רב נחשבו לעדה גוססת. ככלל, המחלות שהגיעו עם הספינות מהמערב היכו בילידים״.

הבחירה להדגיש את ההיבט ה״ממאיר״ של הקולוניאליזם יכולה להתפרש כייצוג סימבולי. מה גם שהמבט האירופו־צנטרי, על פי ריהאנה, לא באמת התבונן בילידים. ״כשאני ראיתי את הטפט הצרפתי לראשונה לא יכולתי לזהות את אנשי הפסיפיק, שעברו שינויים מרחיקי לכת. מסתבר שהצייר חזר ממסע אחר, בדרום אמריקה, והוא צייר את הילידים ואת הצמחייה על פי זכרונו האישי בארצות שונות לחלוטין״, היא מספרת.

החופש האמנותי היה נחלתו של המבט המערבי הלבן בהתבוננות על ה״אחר״ – מצד אחד רואה את הקסם של התרבות הזרה, איי הפרא והילידים החופשיים כחיות בר, ומצד שני מנסה לשנות אותם בדמותו. 

״אני גדלתי בשנות השבעים והייתה לא מעט גזענות. אבי גדל בבתי ספר אנגליים שניסו לעקור ממנו את השפה המאורית. בשנות השמונים בבית הספר לאמנות היו מלחמות ופילוסופיות אחרות, למי מותר לייצג את המאבק של האחר. ואם כבר מדברים בשמם של אחרים לפעמים בסטודיו הזמנתי אנשים שיספרו את סיפורם וישירו את שירם – וזה נכנס לפס הקול״.

את הפס־קול המורכב יצר שותפה לעבודה, ג׳יימס פינקר, והוא מכיל לצד שירים אבוריג׳ינלים, כלי נגינה מאוריים וכלי הקשה מטהיטי, גם עוגב כנסייה, שריקת מלחים ותקתוק השעון ששימש את קוק במסעו השני והשלישי (ושהיווה השראה לדמותו של קפטן הוק בפיטר פן). בקטעים הפחות הרמוניים משולבות הלקאות ומריבות, רציחות, מעשי אונס ומאבקים, שהולכים ונעשים צורמים.

עבודה כל כך משמעותית לאורך כל כך הרבה זמן, ידעת שאת יוצרת מאסטרפיס?

״מיסטרספיס״, היא מתקנת. ״האמנתי בפרויקט ורציתי לעשות את זה, כמובן שלא ידעתי בתחילת הדרך איפה נוכל להציג״. בימים אלה היא ממשיכה להתעניין במאה ה־18, ויוצאת למסע חדש, בעקבות דמותה של שארלוט בדג׳ר – אסירה בריטית שנשלחה למושבת העונשין באוסטרליה, ואחרי שעברה במספר ״מפעלי נשים״ יצאה לניו זילנד. היא נחשבת למי שהנהיגה מרד על הספינה ונוס והתיישבה באי הצפוני של ניו זילנד. ונוס אם כן, ממשיכה ללוות את מסעה של ריהאנה.

מה את רוצה שיקרה לצופים, מה היית רוצה שירגישו בצפייה בעבודה?

״אמפתיה. אני מקווה שתתעורר בהם אמפתיה – זהו רגע מאוד מפחיד וקשה של התבדלות והתנכרות בעולם כיום ובני האדם זקוקים לאמפתיה. אני מגישה את העבודה לקהל כמחווה פרושת ידיים ומבקשת קבלה דומה. אני מקווה שהסקרנות של האנשים תהיה דומה לתחושת הגילוי של מגלי הארצות״.

The post ליסה ריהאנה: העולם זקוק לאמפתיה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון הכט מזמין סטודנטים וסטודנטיות לאמנות לתואר ראשון ושני להגיש את מועמדותם לתחרות השנתית ליוצרים צעירים בתחומי האמנויות הפלסטיות (ציור, צילום, פיסול, וידאו ארט ומיצב), ולשלוח הצעות לעבודות בהשראת אוספי הארכאולוגיה והאמנות של המוזיאון. לזוכים יוענקו פרסים כספיים: למקום הראשון 8,000 ₪, למקום השני 6,000 ₪ ולמקום השלישי 4,000 ₪. בנוסף, יקיים המוזיאון תערוכה לעבודות הזוכות.

המוזיאון, הממוקם בקמפוס אוניברסיטת חיפה, מציג תערוכות בארכאולוגיה ובאמנות. תערוכת הקבע בארכאולוגיה מתמקדת בממצאים מן התקופה הכלקוליתית ועד לתקופה הביזנטית בארץ־ישראל וכוללת מטבעות, חותמות, משקלות, תכשיטים, צעצועים, נרות שמן וכלים מחיי היום־יום. לצדה מוצגות תערוכות מתחלפות בנושאים אלו.

אוסף האמנות של מוזיאון הכט, אשר מונה יצירות מקוריות של מאנה, מונה, פיסארו, ואן־גוך, מודיליאני, סוטין, שטרוק ורבים אחרים, מורכב משתי קבוצות עיקריות. הגדולה שבהן עוסקת בכמה מההיבטים והסגנונות החשובים של האמנות הצרפתית – החל בשנות ה־30 של המאה ה־19 וכלה בשנות ה־30 של המאה ה־20. חלק אחר של האוסף מוקדש לאמנות יהודית מאמצע המאה ה־19 ועד תחילת המאה ה־20. קבוצה זו כוללת ציורים, רישומים והדפסים שנוצרו על-ידי אמנים יהודים מצפון וממזרח אירופה.

• הגשת מועמדות תכלול: קורות חיים, תיק עבודות בפורמט PDF, ותיאור העבודה המוצעת (עד 300 מילים, רצוי לצרף סקיצות)
• העבודות המוצעות יהיו בהשראת אוספי האמנות והארכאולוגיה של מוזיאון הכט
• מוזמנים להגיש מועמדות סטודנטים או בוגרי מחזור לימוד 2019, בגילאים 20 עד 35
• תאריך אחרון להגשת המועמדות: 28.11.2019
• להגשת מועמדות ושאלות, פנו למייל iberkowit@univ.haifa.ac.il

אריאל הכהן, אחת העבודות הזוכות מהשנה שעברה

הצבה בתערוכה רבדים של זהות, שאצרה אינה ברקוביץ לזוכי השנה שעברה

The post קול קורא: תחרות יוצרים צעירים במוזיאון הכט appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב מירי, מה שלומך? מזל טוב על חדר משלהם!

בוקר אור, הכל מעולה תודה לאל. תודה רבה

תגידי, כמה זמן עבדת על הספר?

חודשיים, מכיוון שהיו לי צילומים מקצועיים מתוך הפרויקטים יכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה בזמן קצר

וואלה. והפרויקטים שבתוך הספר, מאיזה שנים הם?

הראשון משנת 2015

אז בואי נלך צעד אחד (או חמש שנים) אחורה, ותספרי איך בכלל התחילה העבודה על פרויקטי הגמר למען הקהילה

בשנים 2008 עד 2013 היה לי מדור במגזין העיצוב נישה, שבו טיפלתי בחללים באמצעות הום־סטיילינג של לפני/אחרי. במסגרת המדור הזה פנתה אליי עמותת עולם חסד, שהציעה לי ״לסדר״ (פעם ככה קראו לעיצוב) הוסטל לנוער בסיכון. הסכמתי, וכשניפתחה הסקולה שלי ב־2013 החלטתי לחבר בין העשייה במדור לבין בית הספר, ומאז הכל היסטוריה…

אז רגע לפני שנמשיך, ספרי כמה מילים על עצמך ועל בית הספר לטובת מי שלא מכיר

מירי בלבול. צילום: סלי בן אריה

צילום: נויה שילוני

מירי בלבול, בת 57, נשואה בטוב ליעקב, אמא לשלושה. אני הבעלים של בית הספר סקולה, לימודי הום־סטיילינג, שחרט על דגלו את החיבור בין עיצוב, קהילה ואנשים. לסקולה שלי מגיעים אנשים שרוצים ללמוד את מקצוע ההום־סטיילינג וכאלה שרוצים לעשות הסבה באמצע החיים. בית הספר נמצא במתחם התחנה בתל אביב ושלוחה צפונית שלו נמצאת בבית מלאכה ליצירה ישראלית, במושב רגבה ליד נהריה

ואיך בא לידי ביטוי החיבור בין עיצוב, קהילה ואנשים?

בשני מישורים, כשהראשון בעיקרו הוא בפרויקטי הגמר, שמוקדשים כולם למען הקהילה: אוכלוסיות מוחלשות, בתי ילדים, הוסטלים, בתים לחיילים בודדים, בתים לנשים שיצאו ממעגל הזנות והסמים, ואפילו כהוקרה ללוחמי האש הצפוניים כאות תודה לעבודתם הגדולה בקיץ לפני שנתיים עם השריפות הגדולות. אני מקבלת גם פניות מאנשים פרטיים: לדוגמה, מהאמא של תאיר ראדה ז״ל, לעצב מחדש את החדר שלה, פרויקט מטורף ומורכב במיוחד.

התלמידות בסקולה לא רק לומדות הום־סטיילינג: אני מלמדת את המקצוע דרך האנשים שזה לא פחות חשוב מהעיצוב

לגמרי. אני לא חושב שאפשר להפריד בין השניים…

זה מאוד חשוב לי ואני רואה את שניהם כיחידה אחת

והלימודים? כמה זמן הם נמשכים ומה הם כוללים?

הלימודים נמשכים כארבעה וחצי חודשים, כולל פרויקט הגמר שהעבודה עליו נמשכת בערך שבועיים. הרעיון של הפרויקט מבחינה לימודית הוא להקביל את האילוצים בעבודת ההום־סטיילינג לפרוייקט, זמן, מקום וכסף מוגבלים; עבודה עם אילוצים. הלימודים כוללים את כל נושאי הליבה של עבודת ההום־סטיילינג: סגננות עיצוב, השראה, צבעים, תאורה, טקסטיל, ריהוט, העמדה, קומפוזיציות, עבודה עם אנשים ואפילו תמחור

צילום: נויה שילוני

צילום: שגיא מורן

מה את יכולה לספר על הפרויקטים שמוצגים בספר?

האמת, כולם מיוחדים, אבל אנסה לבחור… יש הוסטל לנערות עם הפרעות אכילה שהוצאו מבתיהן בצו בית משפט; בית לחיילים בודדים שפנו אלי באופן אישי בפנייה נרגשת לעצב להם את הבית המוזנח שהם גרים בו, שלושה חיילים קרביים; בית מעבר לנוער ששוקם ואמור לתרגל את החיים הנורמטייבים בחוץ בדירה משלהם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני מאמינה שעיצוב מגיע לכל אחד, גם לאלה שהפרוטה אינה מצויה בידם, ולכן אפשר לעשות שינוי בכל תקציב. באמצעות צבע אפשר לעשות 50 אחוזים מהשינוי, שידרוג רהיטים קיימים, רכישת רהיטים חדשים ולא יקרים. התהליך מותאם אישית לדיירי הבית: מאוד חשוב לעשות את ההתאמה הזו אחרת הבית לא יהיה שלהם; חשוב לשלב פריטים שלהם בעיצוב, כמו מזכרות מחו״ל, פריטים מירושה, חפצים סנטימנטליים שמעוררים בבעלי הדירה רגש ודברים טובים. זה מכניס את האישי בעבורם והמון המון אופי

לגמרי

כדי להגיע לתוצאה טובה בעיצוב חשוב להכניס לתוכו את האהבות, את המזכרות ואת האופי והסגנון הספציפי של האנשים. עבודת המעצב צריכה לנתח את האופי של מי שגר בבית ולייצר בעבורו את הבית המותאם לו באופן אישי ולא את טעמו של המעצב. כך לדוגמה, בחירות הצבעים צריכה להיות מותאמת ספציפית לדיירי הבית ולא מתוך טרנדיות עכשווית. בעניין הריהוט מתחשבים במה שנישאר ומתאימים לו את המשך העיצוב. לדוגמה, אם בבית ישנה ספה גדולה שחייבת להישאר, המעצב חייב להתחשב בה ולהתחיל להתניע את העיצוב ממנה

צילום: נויה שילוני

צילום: אורית ארנון

אז אם נחזור לספר, משהו חשוב נוסך להגיד לפני שמסיימים?

את הספר אפשר לרכוש באתר ובחנויות עיצוב. הוא לא ימכר בסטימצקי וצומת ספרים כדי שאף אחד לא יגזור קופון, מהסיבה שכל הכספים מופנים לטובת הפרויקטים הבאים בסקולה. המיזם של הספר אמור להכפיל את השפע שלו באמצעות ההכנסות ממכירתו, שיופנו לפרויקטים הבאים. כך נוכל להמשיך בעשייה המבורכת ואף להגדיל אותה

אז יש לי שאלה לגבי התהליך: כמה מבין אלו שפונים יודעים מה הם רוצים? או שהם בדרך כלל באים ורק מבקשים עזרה?

יהיו כאלה שחושבים שהם יודעים, אבל חלק גדול מאלה טועה. ישנם עוד פרמטרים חוץ ממה שהם רוצים, כי יש את התקציב ולא תמיד זה מתאים. לפעמים אנשים רוצים דברים שאינם עומדים בתקציב ויש קושי. הרעיון במצבים כאלה הוא לעשות תיעדופים לחללי הבית.

מצד שני, יהיו כאלה שיודעים בדיוק מה הם רוצים והם מוכנים מבחינת תקציבים, ואז צריך להתאים את הצרכים של הלקוחות לתקציב וכמובן לסגנון שלהם. באופן אישי אני אוהבת יותר לעצב לאנשים עם מגבלות תקציב, וכמובן שאני לא מסרבת לאלה עם התקציבים הגדולים מאוד… באילוצי תקציב היצירתיות הרבה יותר גדולה

The post חדר משלהם: מירי בלבול מאמינה שעיצוב נכון משנה חיים appeared first on מגזין פורטפוליו.

את התואר הראשון עשיתי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בלימודים התמקדתי באיור ובאנימציה ולאחר סיום הלימודים עבדתי כפרילנסרית על פרוייקטים לחברות כמו גוגל וסי.אן.אן. החוויה הפיזית והרגשית שלי כפרילנסרית לא הייתה פשוטה: עבודה ממושכת מול מסך ותלישות מסוימת שמתלווה לעבודה שכזו, יצירתית ככל שתהיה, נתנו את אותותיהן. אחרי כמה שנים של עבודה הרגשתי שאני זקוקה לתקופה של עשייה חופשית, במנותק משיקולים כלכליים ובתוך הקשר מאתגר ודינמי שיאפשר לי להתפתח.

ה־RCA היה בתודעה שלי תקופה די ארוכה. כבר בזמן בצלאל התעניינתי בעבודות שיצאו משם, בעיקר מאנימציה ומפרינט. אחרי בצלאל, בנוסף לעבודה כפרילנסרית, עבדתי על סדרה של הדפסים בסדנת ההדפס בירושלים במסגרת מלגת אמן צעיר. זו הייתה חוויה משמעותית שהשפיעה על הבחירה שלי במחלקה להדפס ב־RCA.

חן וינר. צילום: כרמל רובינשטיין

פרויקט הגמר

סדנת הדפס היא מקום שאני מרגישה בו מאוד בנוח. ההיסטוריה של הדפס שזורה בחיי היום־יום, זה מדיום שנמצא בתווך שבין תקשורת לאמנות וזו נקודת מוצא שיכולתי להתחבר אליה. המבנה המחלקתי של ה־RCA מאפשר התעמקות והתמקצעות טכנית ותיאורטית במדיום ספציפי, יחד עם איזו נזילות בין המחלקות שמייצרת שיח ותנועה מתמדת בין המדיומים השונים. כך יצא שבסופו של דבר פרויקט הגמר שלי לא כלל הדפסים, אבל החשיבה על הדפס ביחס למגע, כעדות למפגש וכסימן אינדקסלי, השפיעה על העשייה שלי.

פרויקט הגמר שלי הוא מיצב פיסולי, תוצר של תקופה ממושכת של התנסות אינטנסיבית עם חומרים בסטודיו. המיצב כולל תצורות שונות של נייר: עבודת רצפה ואוביקטים שעשויים מעיסת נייר ועבודה תלויה שעשויה מנייר טואלט צבוע. העבודה היא תוצאה של מפגש פיזי ישיר עם חומרים ובמובן הזה אין לה משמעות שתבועה בשפה או בנרטיב. יש בה כוונה לתעדף את הגוף ואת ההפשטה של החוויה הגופנית על פני ההבעה הליניארית והמובנית של השפה. ה״תופעות״ שהחומר מציג הן תופעות בסיסיות כמו מעבר והשתנות של צבע, התפוררות, ביתור של חומר לשניים וכו׳. יש הרגשה כאילו הדברים נמצאו ולא נעשו, או שתמיד היו קיימים, אבל הם לחלוטין בנויים ואף באופן די סיסטמטי ומוקפד.

לונדון

בשנה הראשונה ללימודים חילקתי את זמני בין עבודה בסדנה לבין כתיבת התזה, שעסקה במורשת של בודהיזם באמנות מודרנית ועכשווית. התנסיתי בטכניקות הדפס כמו ליתוגרפיה, תחריט, ציאנוטייפ ומונוטייפ, והמשכתי לעשות אנימציה (ידנית) ולחשוב על הקשרים שבינה לבין הדפס. במהותן, העבודות שיצרתי (וגם התזה שכתבתי) סבבו סביב החוויה הפיזית והכמעט פרה־שפתית של להיות בעולם. במהלך השנה השנייה החל תהליך של מעבר מדו־ממד לתלת־ממד, מדימוי לחומר. העשייה שלי מאוד השתנתה וקיבלה אופי הרבה יותר חומרי ומרחבי.

הלימודים ב־RCA היו מורכבים ולא חפים מחיכוכים. מוזר ככל שזה נשמע, גם בית ספר לאמנות כמו ה־RCA מבוסס על מחקר כאילו שהוא אקדמיה למדעים ומאוד דוחף את הסטודנטים ל־Research based Art. הרציונליזציה של תהליך היצירה באקדמיה הוא משהו שלא השלמתי איתו. יחד עם זאת, בית הספר הוא אורגניזם דינמי ויש בו כל מני זרמים, ומקורות אדירים של ידע חומרי, תיאורטי ואנושי שכל הזמן הפתיעו ואתגרו אותי. אני מאוד שמחה על ההזדמנות שניתנה לי.

עתידות

אני מתכננת להישאר בלונדון בעתיד הקרוב, וכרגע עובדת על תערוכה קבוצתית עם חברות מה־RCA שאמורה להיפתח בספטמבר ב־Lewisham Art House. יש כל מני אפשרויות בפתח אבל עוד מוקדם לדעת לאן הדברים יתפתחו. חוץ מזה, כרמל רובינשטיין – מעצבת, צלמת מדהימה וגם חברה טובה – ביקרה אותי בלונדון לקראת תערוכת הגמר. כרמל עושה מגזין תיעודי על אנשים ובאה ללונדון לדבר ולצלם אותי לקראת הגיליון הראשון שיהיה עלי ועל ארט הנדלר בטייט מודרן. המגזין מתעד אנשים ברגעי המפגש איתם – איתי זה היה בעיקר סביב החיים בלונדון וההכנות לתערוכה, אבל מדובר בשיחה זורמת ולא ערוכה, כך שנוצר הרכב ייחודי של נושאים. הגיליון הראשון ייצא בחודשים הקרובים.

The post RCA 2019 // חן וינר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי טל, הי דנה, מה שלומכן?

מצויין

התגובות לתערוכה מאוד טובות ואנחנו נערכות לשיח גלריה ביום חמישי הקרוב (1.8 בשעה 20:00)

נייס. אז בואו נתחיל מהתחלה: מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה?

הרעיון נבנה כחלק מרעיון גדול יותר שעבדתי עליו בגלריה בבית האדריכל, והוא לבחון את הגלריה עצמה כמקום להתרחשות, כמרחב לפעולה ולשינוי. רציתי להיעזר בחלל של הגלריה על מנת להבין מה הם הכלים שאנחנו נדרשים אליהם בתכנון ועיצוב. במסגרת הזו הוצגה התערוכה ״הנחיות מרחביות״ בחודש מרץ השנה, שבחנה את אופן השימוש בחלל באמעות סאונד ותנועה. בייסקאמפ נולדה במטרה להשלים את התמונה ולחשוב באמצעות התערוכה על הכלים הנוספים הנדרשים בעבורנו במקצוע

כחברה בוועדת התערוכות של האגודה, שמעתי מדנה על נושא התערוכה ומיד הצטרפתי אליה למסע. מבחינתי האתגר הראשון היה ליצור תערוכת אדריכלות מולטידיסציפלינרית השונה באופייה מתערוכות אדריכלות שבהן המבקר נפגש בשרטוטים וצילומים של מבנים שאינם מתקשרים, ואף עלי, אדריכלית במקצועי, הן מטילות שיממון… בנוסף חשבתי שהנושא רלוונטי לאור התמורות הקורות היום בעולם שמחייבות אדריכלים ומעצבים לעדכן את ארגז הכלים ולהרחיב את הידע שלהם

שיממון! אני שמח שאת אומרת את זה, כי הפונטציאל של תערוכות אדריכלות הוא כל כך גבוה ומרתק, ואז בדרך כלל יש עוד ועוד שרטוטים ותכניות. אבל את זה אולי נשאיר לאחר כך…

ניני ורשבסקי. צילום: דימה פוליבקין

עירית אביר. צילום: מ״ל

אז יש נקודת מוצא, ואז מה? מאיפה מתחילים את העבודה?

העבודה התחילה בכתיבת טקסט משותף כקול קורא המזמין מעצבים, לא רק אדריכלים, לקחת חלק במסע ולנסות לחשוב את תחומי העיצוב והאדריכלות מחדש עם פנים לעתיד; ללכת למקום פחות ברור מאליו. לכן גם הלכנו למושג בייסקאמפ, שהמקור שלו לא מגיע מעולם האדריכלות והעיצוב והוא מתקשר למסעות אקסטרים

נכון, הוא גם מדבר על מרחב, מקום שאפשר לשהות בו ולהתכונן לקראת המסע. וכמו שאמרה טל, התחלנו בניסוח קול קורא: רק זו משימה שדורשת הרבה דיוק והתכוונות, כשהמחשבה היתה לחפש את התשובות במקומות חדשים, ולאו דווקא לפנות לאדריכלים או אמנים שאנו מכירות. הקול קורא הזמין אדריכלים, אמנים ומעצבים לשלוח עבודות שעוסקות בבסיס שלהם בעבודה, והשתדלנו לפתוח את זה לנושאים רחבים – כלומר, שהבסיס יכול לבוא מעולמות המוסר, הידע ההיסטורי, הכלים הטכניים, הנוסטלגיה וכן הלאה

רצינו שלא ישארו רק באיזורי הנוחות שלהם אלא יחדדו את הסוגיה תוך הרחבת פרספקטיבה

הרעיון העיקרי, לפחות כך בדמיון שלנו, היה שהגלריה תתפקד כסוג של בייסקאמפ בתקופת התערוכה

נכון. ובנוסף רצינו שיעלו שאלות חדשות ויבחנו תחומים הנושקים לדיסציפלינה כמו כלכלת שיתוף, טכנולוגיה, עירוניות אחרת וכו׳

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אז אני רוצה רגע לחזור למה שטל כתבה, למסעות האקסטרים: זו התחושה שלכן? שמעצבים ואדריכלים נמצאים בתקופת קיצון? שהשינוי גדול כל כך מלפני עשר או 20 או יותר שנים?

אני חושבת שהמשמעות של המסע היא פחות בתמורות שחלו בשנים האחרונות, אלא שהמקצועות האלו הם בפני עצמם מסעות די מאתגרים, שבכל רגע נתון אתה מתכוונן לאיזה פסגה חדשה. וכן, ישנם שינויים ותמורות שאנחנו לא בהכרח מספיקים להכיר תוך כדי המסע היום־יומי. ולפעמים צריך לעצור לרגע ולהתבונן, להתכוונן מחדש

טל דה לנגה. צילום: מ״ל

טל דה לנגה: העולם משתנה, האינטרנט כמשאב למידע וידע הוא מהפכני, התקשורת משתנה. אדריכלים צריכים להכיר את העולם הכלכלי והיזמי, מדעי המחשב, טכנולוגיה, מדע, ממסד ועוד. החינוך למקצועות האלו צריך להשתנות בהתאם

במהלך העבודה על התערוכה פניתי לבחון מה אומרים ראשי מחלקות לאדריכלות בכל העולם, ולמה הם חושבים שיש לכוון את הבוחרים במקצוע הזה. פרופ׳ נרי אוקסמן אמרה (בתרגום חופשי): אנחנו לא פותרי בעיות אלא מחפשים פתרונות לבעיות שיתכן ולא יתקיימו…

 ולשאלתך: כן, העולם משתנה, האינטרנט כמשאב למידע וידע הוא מהפכני, התקשורת משתנה ואדריכלים צריכים להכיר את העולם הכלכלי והיזמי, וגם מדעי המחשב, טכנולוגיה, מדע, ממסד ועוד. כמרצה בכירה באקדמיה הרבה שנים אני חושבת שהחינוך למקצועות האלו צריך להשתנות בהתאם. אבל, זה כנראה לשיחה אחרת

זה באמת לשיחה אחרת, למרות שכאמור זה מקביל וקצת ביצה ותרנגולת

בצניעות ולא באלימות כובשת

נחזור לתערוכה: הוצאתן קול קורא, קיבלתן עבודות והצעות: הופתעתן? או שקיבלתן מה שחשבתן שתקבלו?

ראשית, הקול הקורא הביא לקבלת עבודות מגוונות וזו כבר הייתה התחלה טובה. בנוסף אופי העבודות היה מגוון: עבודות בחומר, איור, סאונד, תחריט וכו׳. כשבחנו את העבודות הצטיירה תמונה מעניינת, אם כי קצת שונה ממה שאני לפחות ראיתי בעיניי דמיוני. עם זאת עדיין חלק מהעבודות היו יותר מופשטות וחלק הסתכלו על המסע באופן שונה

ויקטוריה ויקי מרודי. צילום: דימה פוליבקין

תמר עופר

נופר כהן. צילום: דימה פוליבקין

אחד הדברים המשמחים היו שהגיעו הצעות ממגוון של אנשים, בגילאים שונים ובשלבים שונים בקריירה המקצועית. גם אמנים ומעצבים נענו לאתגר, ולא רק אדריכלים – מבחינתנו זו היתה התחלה טובה. אחד הדברים שחזרו על עצמם היה ההתמקדות של הצעות רבות בנושא הבית כבייסקאמפ. זה אמנם לא מפתיע מאוד, אבל זה הביא אותנו להתבוננות מחודשת על הרעיון של התערוכה, וגם למחשבה איך אפשר בכל זאת לחדד נושאים נוספים שנראו לנו חשובים, וליצור איזון על מנת שתתקבל יריעה רחבה יותר של רעיונות

תנו קצת דוגמאות מתוך התערוכה?

אחת העבודות שאני שמחה מאוד שמשתתפת בתערוכה, היא עבודה של האדריכל אסף מאיר. אסף הוא בוגר ה־AA בלונדון מלפני כ־20 שנה, והוא הציע את הפורטפוליו של הפרויקט שלו מהשנה הראשונה ללימודי אדריכלות, בטענה שדווקא הוא משפיע עליו באופן מאוד מובהק עד היום. בתערוכה מוצג הפורטפוליו המלא שלו, שמכיל שרטוטים ידניים, ציורים, תצלומים ואפילו מודל תלת־ממדי שנשמר עד היום. יש בו גם תמימות וראשוניות, אבל גם המון חוכמה ודיוק

אסף מאיר

בר קדזן. צילום: הגר השילוני

העבודה של בר קזדן, בוגרת המכון טכנולוגי חולון (בהנחיית גל גאון), התחילה מנקודת המוצא של היותה בת לאב מפקח בנייה. היא יצרה סדרת תכשיטים מחלקים שנאספו במחסני ברזל, חומרי בניין וכו׳. זו נקודת מוצא מעניינת מהבית, דרך אוביקטים לעולם שונה מנקודת המוצא. העבודה של ניני ורשבסקי התייחסה, בניגוד לרוב העבודות, לחזרה מהמסע ולא ליציאה אליו. ניני יצר גזרות מבתים שתכנן ובכך הפך את הבתים לפרישות אבסטרקטיות המאפשרות התבוננות נוספת ואחרת על הנושא של תכנון בית. פה נכנס גם אלמנט הזיכרון.

תגית כלימור מתייחסת לבית הן כמושא זיכרון והן כדיאלוג בין טבע ואדמה לבין המבנה ומביעה עמדה לגבי האופן שבו אדריכלים צריכים להתייחס למשאב היקר הזה של הטבע: בצניעות ולא באלימות כובשת

ישנן גם שלוש עבודות שמתעסקות במיפוי ככלי עבודה וחשיבה בשלושה הבטים שונים לחלוטין: העבודות של עירית אביר, תמר עופר ונופר כהן. אצל עירית המיפוי הוא רגשי ואינטואיטיבי: היא שמה מזוודה עם חפצים, ואוסף אסוציאטיבי של מילים, כולם חלק מחיי היום־יום שלה. לעומתה, תמר עופר שהיא ממש על סף סיום לימודי אדריכלות בבצלאל, מציגה מיפוי של כל השדה האדריכלי – החל מהרשויות וכלה באבטיפוס של האדריכל. נופר כהן, מעצבת צעירה, יצרה עבודה במיוחד בעבור התערוכה שמשתמשת בסאונד (או רעש כפי שהיא קוראת לזה) על מנת למפות את המרחב שבו היא נמצאת – במקרה הזה – הגלריה עצמה

סאונד ככלי לחשיבה תכנונית אינו ברור מאליו ומוסיף שכבה מעניינת ומעוררת מחשבה המשלבת פיוט עם קונקרטיות של המקום

עיניים פקוחות לרווחה ואומץ

מעבר לכך שהטכנולוגיה והאינטרנט משנים את העולם ואת המקצוע, מה אפשר ללמוד מהתערוכה על העתיד (או אפילו ההווה) של המקצוע?

אני חושבת שאחד הדברים שנלמדים כאן הם שקצב השינוי הוא לא כל כך מטורף, ושאנחנו (בני האדם היוצרים) דווקא מעוניינים לשמור על ערכי העבר. ההווה והעתיד מורכבים במידה רבה מכל מה שכבר למדנו, זה לא נעלם לחלוטין. המסקנות כאן די דומות לחלק מהרעיונות שעלו גם בתערוכה הבית העתידי (שבוע האיור 2018) – שאנחנו רוצים לשמור על הבית שלנו, על מה שאנחנו מכירים – ולהשתמש בערכים האלו בתוך המרחב החדש או המשתנה; לא לוותר על הבסיס שצמחנו ממנו. זה לא סותר, אגב, את היכולת להתפתח וללמוד דברים חדשים

דנה גורדון: אנחנו רוצים לשמור על הבית שלנו, על מה שאנחנו מכירים – ולהשתמש בערכים האלו בתוך המרחב החדש או המשתנה; לא לוותר על הבסיס שצמחנו ממנו. זה לא סותר, אגב, את היכולת להתפתח וללמוד דברים חדשים

דנה גורדון. צילום: דימה פוליבקין

התערוכה, באופן מפתיע אולי, אינה עוסקת בכל הרבדים של האינטרנט כפלטפורמה. אפשר ללמוד ממנה שלמרות השינויים בעולם, החיבור היצירתי הוא עדיין לא פעם קמאי ובסיסי. מצד שני, שווה לבחון את החלל עצמו כמרחב פעולה, נושא שחבל שלא מוצה. כמו כן, אפשר ללמוד שלאדריכלות ולעיצוב דרכי ביטוי מגוונות שאפשר לעשות בהן שימוש ובכך להרחיב את גבולות החשיבה/יצירה/עשייה/הבעת עמדה. זה מאוד מעשיר ומוציא מהשממון…

בנוסף, ההתנסות של דנה ושלי באוצרות משותפת הייתה מעשירה ומאתגרת ועם זאת נטולת מניירות אישיות ותוך דיאלוג מאוד פורה. גם זה לא ברור מאליו. לפרגון יש כוח

אני לגמרי מסכימה עם טל, גם לנו היה מסע אישי בתוך התערוכה – גם בנפרד, אבל גם בעבודה המשותפת. בערב הפתיחה, אגב, תוך כדי שיחה עם אחת המשתתפות, הבנתי שהיה פה גם אלמנט של לשאול שאלות שאני מנסה לברר עם עצמי באופן יום־יומי

בעיניי אין סתירה בין חיבור למקורות לבין התבוננות יותר מחייבת על הקורה סביב ועל המחשבה איך זה נוגע לנו כאנשי מקצוע וכמחנכים, ומה הכלים שעלינו להוסיף. כמו שכתבנו במאמר ״עדכון רשימת הציוד המפורטת״, נושאים או תחומים שבעבר היו פחות רלוונטיים לתחום, היום יכולים להיות מנוע לשינוי

אז אם אתן צריכות לתת עצה אחת קצרה ותמציתית למעצב או האדריכל שבדיוק מסיימים את הלימודים, מה תהיה אותה עצה?

להעיז, וכמה שיותר

מוח גמיש, מולטידיסציפלינריות כתפיסת עולם, עיניים פקוחות לרווחה ואומץ

יוסי וסיד, מתוך מיצב הבית המקורי, סטודיו 89

לנה ארבוב עטואר, מתוך מיצב הבית המקורי, סטודיו 89

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

חשוב לפרגן למשתתפים, שהעיזו ויזמו והביאו מעצמם

תודה לסטודיו 89 על אוצרות אחרת והבאת שכבה נוספת של חשיבה על הנושא: גלגולו של הזכרון לעבודה האדריכלית. אושרי כהן נדר ואור־יה רוזמן איזנשטדט פנו לשישה אדריכלים – אילן פיבקו, אמנון רכטר, טולה עמיר, יוסי וסיד, לנה ארבוב עטואר ודניאל שטרסבורגר. הן מציגות את זכרונות הילדות שלהם ואת האופן שבו הזכרונות האלו עיצבו את התודעה ואת העבודה האדריכלית שלהם.

ואנו מקוות לפגוש אותך שם. תודה רבה, היה מעניין לחשוב שוב על הבייסקאמפ

BASECAMP (עד 8.8), הגלריה בבית האדריכל, המגדלור 15, יפו. שיח גלריה: יום חמישי 1.8 בשעה 20:00. משתתפי התערוכה: אילון ערמון, אסף מאיר, בר קזדן, דני ראובני, ויקטוריה מרודי, נופר כהן, ניני ורשבסקי, ניצן סט, עירית אביר, תגית כלימור ואורי הלל, תמר עופר. מיצב ״הבית המקורי״ באוצרות סטודיו 89 ובהשתתפות: אילן פיבקו, אמנון רכטר, דניאל שטרסבורגר, טולה עמיר, יוסי וסיד, לנה ארבוב עטואר

The post בייסקאמפ: ארגז הכלים המתחדש של אדריכלים ומעצבים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי

מיטל צימבר, מעצבת פנים.
אתר

מפרט טכני

משרדי חברת ההייטק CrazyLister, ממוקמים בקומה ה־19 של מגדלי ב.ס.ר בבני ברק. המשרדים פרוסים על פני מפלס אחד בשטח של 200 מ״ר, המשרת את 18 עובדי החברה. משך העבודה על הפרויקט היה קצר, כשלושה שבועות.

צילום: שחר תמיר

הפרטים הקטנים

אל הקומה ה־19 במבנה עברו עובדי החברה מהקומה הראשונה של אותו המבנה, בגלל התרחבות החברה. החלל הקודם היה מחולק בקירות פנימיים; הלייאוט שלו חסם אינטראקציה הכרחית בין העובדים, ובמעבר לחלל החדש ניסינו ליצור חיבור. הסיבה השלישית לבחירה במיקום החדש, כמובן, היא הנוף האורבני ומעורר ההשראה.

המשרד שקיבלנו לידנו היה מחולק אף הוא, אך במנות גדולות במיוחד בהן ביצענו חלוקות נוספות. הפעם חילקנו את החלל בעזרת אלמנטים אווריריים, שמאפשרים קשר בין חללי העבודה. כך למשל באזור הכניסה, שם יצרנו דלפק קבלה מרווח ומזמין, ומאחוריו חציצה עשויה טקסטיל וזכוכית שמגדירה את עמדות העבודה הסמוכות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >> •

הנחיית קברניטי החברה היתה ליצור חלל נטול היררכיה. כל אחד מהעובדים קיבל מרחב עבודה גדול ומפנק. בתוך כך יצרנו שני חללים משותפים. האחד הוא חדר הישיבות, במרכזו שולחן עגול וכן דלפקים הפונים לכיוון הנוף ומשמשים את העובדים להפסקות צהריים או ישיבות מצומצמות. חלל משותף נוסף הוא חדר הפאן, שתפקידו לעורר השראה ולאפשר לעובדים להתנתק כשצריך, לאגור כוחות ולצבור רעיונות. החדר מאובזר בכל טוב; עמדות פלייסטיישן וקונסולות משחקים, מקרן ומערכת סאונד מתקדמים, ואפילו עמדת בר, אותה יצרנו מחלקי פחחות של רכב ישן.

את סכמת הצבעים המעוררת בניתי יחד עם גרפיקאי החברה. נצמדנו לערכיה ול־DNA הצעיר והרענן. מעטפת החדרים מבוססת על ברזל ובטון, להם שידכתי אלמנטים עשויים עץ שמוסיף מימד של חמימות, וצבעים עזים ודרמטיים של כחול, צהוב, ורוד, כחול ועוד. התוצאה היא אורבנית, שיקית עם קריצה לתרבות הפופ ארט. בחדרי העבודה בחרתי למתן מעט את הצבעוניות, כדי לאפשר לכולם להמשיך ולהתרכז בעבודתם.

פרט שולי

אני פחות מאמינה ומתחברת לטרנד ״הגוון הלוהט של השנה״. נכון, מותגי הצבע הבינלאומיים משתמשים בטריק הזה כאקט שיווקי, אבל הבחירות לרוב הן תמוהות ולאו דווקא קשורות למציאות או לטעם הישראלי. אני מאמינה שצבע צריך להתאים לאופיו של המרחב, לתנאים בו ולטעמם של בעלי הבית. למרות שניתן בקלות לשנות ולצבוע בגוון אחר, אני מאמינה ביצירת מעטפת שתישאר רלוונטית במשך זמן רב.

לפרטים נוספים

הייתי שמחה לקבל את הזכות לעצב חלל עבור מדונה. מעבר להיותה דמות לא שגרתית (בלשון המעטה) שעושה הרושם שמעניין ומאתגר לעבוד איתה, מדונה היא אישיות שעברה כברת דרך, אספה שלל חוויות ומראות מאינסוף המקומות ששהתה בהם לאורך הקריירה שלה, מה שיסייע ליצירת עיצוב מיוחד ומורכב. למרות שהיא לגמרי לא נראית, מדונה כבר בת 61. יש לה ניסיון חיים, היא יודעת להביע את עצמה וערה לצרכים – בדיוק מסוג הלקוחות שאני אוהבת לעבוד איתם גם בשוטף.

פריטים נבחרים

הפריט האחרון שרכשתי עבור הבית שלי היא פינת אוכל מעץ אלון דודו. זו פינה לא שגרתית, שצדה האחד מלבני והשני עגול. המשטח העליון דק ואלגנטי, וחיבורי העץ על גווניו השונים מוסיפים אופי וייחוד למרחב.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

The post מידע פנים // מיטל צימבר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בן 30, במקור מעמק יזרעאל בצפון.

למדתי עיצוב תעשייתי בבצלאל, אבל כבר מהתיכון בערך ידעתי שאני רוצה להתעסק בתחום הרכב ומשכתי לשם במהלך התואר (פרוייקט הגמר שלי עסק ברכב יוקרה אוטונומי). ההתלבטות שלי לתואר השני הייתה בין גרמניה (פפורצהיים) לבריטניה (RCA). החלטתי ללכת ל־RCA בגלל שהם שינו את מסלול עיצוב הרכב למתכונת עדכנית וחדשנית יותר. אני הייתי חלק מהמחזור הראשון תחת השם ״תחבורה חכמה״ (intelligent mobility) במקום ״עיצוב רכב״ (transportation design).
www.ordavidshachar.com

אור דוד שחר. צילום: Winfried Reinhardt

סקיצות מפרויקט הגמר

מתוך פרויקט הגמר

פרויקט הגמר

הפרויקט הוא הצעה לרכב שיתופי בעבור ספוטיפיי, שבו הנוסעים יכולים להתאים נסיעה בשירות לנוסעים אחרים עם טעם מוזיקלי דומה, ובצורה זו לפתח קשרים חברתיים בעיר. את ההשראה לפרויקט קיבלתי מהנסיון שלי כסטודנט לבד בלונדון, וההרגשה שאני לא מכיר אף אחד בתוך עיר כל כך גדולה. די מהר הצלחתי ליצור מעגל חברתי שסבב סביב הופעות ואירועים סביב מוזיקה. הנסיון האישי הוביל אותי למחקר על בדידות בעיר הגדולה, שהראה שמספר האנשים שמרגישים בודדים ומנותקים בעיר גדל מידי שנה.
התהליך כלל פיתוח השירות שהשימוש ברכב מציע – החל ממעגל השימוש הראשוני שמציע למשתמשי ספוטיפיי לחלוק נסיעה עם מישהו בעל טעם מוזיקלי דומה ועד שימוש כ״רכב הסעות״ לאירועים מוזיקליים בעיר ומחוצה לה, תוך שימוש בטכנולוגיה (רכבים אוטונומיים, אלגוריתמים ליצירת פלייליסטים משותפים בכל נסיעה וכו׳), לטובת הפיכת העיר למקום יותר חברותי ופחות מנוכר.

הדמיות לפרויקט רכב שיתופי לחברת P2

רכב שיתופי לחברת P2

פרוייקט נוסף שעבדתי עליו במהלך הלימודים היה רכב שיתופי לחברת P2 – חברה דומה לווי־וורק המציעה שירותי חללי עבודה משותפים לתקופות קצרות. הבריף התחיל כרכב/שירות שיתופי המיועד לשוק הסיני, ואני בחרתי להתמקד בתרבות הסטארט־אפים בסין והמספר הגדול של החברות המציעות משרדים משותפים.
הפרויקט מציע רכב שירות ייעודי לחברת P2 שמשמש כרכב שאטל לאיסוף והורדה של העובדים בכל אחד מסניפי החברה בעיר (בשנגחאי יש לחברה תשעה סניפים כרגע), וגם כמשרד נייד בין המשרדים שאפשר לשכור בעבור פגישות. העקרון מאחורי הפרויקט היה לאפשר עוד חלל שיתופי ייעודי לחברה שבו המשתמשים השונים יוכלו ליצור קשרים עסקיים, ולשתף רעיונות גם במהלך הנסיעות לעבודה תוך מתן שירותי מזון שתיה וטכנולוגיה.

עתידות

חזרתי לארץ ואני עובד במשרה מלאה כמעצב של חברת Samsara Luggage, איתה התחלתי לעבוד כפרילנסר עוד כסטודנט בבצלאל. התכנית לעתיד היא למצוא אתגרים נוספים של תחבורה חכמה ופתרונות חברתיים להתניידות בתוך העיר ומחוצה לה.

The post RCA 2019 // אור דוד שחר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בן 34, בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. אחרי הלימודים עבדתי בתל אביב במשך חמש שנים כפרילנס במגוון פרויקטים: כנס העתידנים של ארי פולמן, ערוץ Baby First TV, סטודיו פוינק, סטודיו פיל ועוד. מצד אחד, הרגשתי בר־מזל שזכיתי לעבוד בכל המקומות האלו ושאני מתפרנס מתחום שהפרנסה בו לא תמיד מובטחת ויציבה, אך בשלב מסוים עלתה בי תחושה של דריכה במקום. רוב הזמן הייתי בורג בפרויקטים שאחרים הובילו, ולא היו לי הזמן או המסגרת המתאימים להתפתח כיוצר ולעבוד על פרויקטים משלי.

כך התגבש הרעיון לנסוע ללימודי תואר שני באנימציה, מסלול שעדיין לא קיים בישראל. האפשרויות הצטמצמו לגובלנס בפריז או ה־RCA בלונדון. התרשמתי שמגובלנס יוצאים סרטים מרהיבים אך לעיתים קצת חסרי עומק, בעוד שב־RCA הדגש הוא על התוכן ועל התנסות בשיטות עבודה שונות, מה שהטה לבסוף את הכף לטובתו. בבחירת המסלול לא יצאתי יותר מדי מאזור הנוחות שלי ובחרתי באנימציה נרטיבית, אך במהלך הלימודים מצאתי שאני גם מתחבר לעולם האנימציה הדוקומנטרית שלא ממש הכרתי לפני כן.

יאיר הראל. צילום: מ״ל

פרויקט הגמר

הפרויקט, ״White Darkness״ (חושך לבן), נולד מתסריט שפיתחתי לפני שמונה שנים בעבור סרט הגמר בבצלאל, אך לבסוף נגנז ובמקומו עשיתי סרט אחר שלא לגמרי הייתי מרוצה ממנו. במובן הזה הפרויקט ב־RCA הוא תיקון ובדיעבד טוב שהוא נולד רק עכשיו, כי כנראה שבזמנו לא הייתי בשל ליצור אותו.
זהו סרט נרטיבי קצר המבוסס על חוויית ילדות שלי. גדלתי במשפחה דתית וכשהייתי בן שבע הוריי נפרדו, וכך יצא שכל שבת הלכתי עם אמא שלי לתפילה בבית הכנסת, וכשהיא ישבה בעזרת הנשים ישבתי אני לבד בעזרת הגברים, הילד היחידי בלי אבא. הפעם הראשונה שהייתי שם בלי אבא שלי מחוקה לי מהזיכרון, ובאמצעות הסרט המצאתי את הזיכרון המחוק ההוא, והצגתי את כל מה שעלול לקרות לילד שנקלע לסיטואציה כזו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הרבה סרטי אנימציה היוו לי השראה במהלך העבודה, ביניהם פרספוליס (והתוצאה אולי דומה לו מדי), שעוסק גם הוא בזכרונות ילדותה של הגיבורה ובשאלות סביב זהותה הלאומית והדתית; Weekends הנפלא, המתאר את עולמו של ילד להורים גרושים; וגם Howl של בוגרי בצלאל נטלי בטלהיים ושרון מיכאלי, המתאר את התמודדותה של אם חד הורית עם התנהגותו החריגה של בנה.

הפקת סרט שמתרחש כמעט כולו בתוך בית כנסת היא אתגר גדול, במיוחד כשהוא מופק רחוק מישראל בהנחיית מרצים לא יהודים, ומוצג לקהל שאינו דובר עברית ולא ביקר בבית כנסת מימיו. לכן הקפדתי שהתרבות שמוצגת בסרט תהווה רק רקע לנושאים יותר אוניברסליים של העלילה שיכולים לגעת בכולם: יחסי הורים־ילדים, בדידות, נסיונו של החריג להשתלב בחברה.

פריים מתוך White Darkness

פריים מתוך White Darkness

כחלק מהמחקר המקדים לסרט ביקרתי בבתי כנסת שונים, צילמתי תמונות וסרטונים ששימשו לי כרפרנס, ובעיקר הקלטתי הרבה סאונד שעזר לי להציג את ההתרחשות בצורה הכי אותנטית שאפשר. בלימודים הדגישו בפנינו את החשיבות של הסאונד, ועודדו אותנו לעצב אותו בעצמנו ולהשאיר כמה שפחות עבודה למעצב סאונד חיצוני, דבר שלפני הלימודים לא עלה בדעתי לעשות.

דבר נוסף שעשיתי לראשונה בסרט הזה הוא מעבר (עדיין יחסית זהיר ומאופק) בין טכניקות שונות, תוצאה ישירה של אווירת חציית הגבולות, ההתנסות וערבוב שיטות העבודה שהרגשתי סביבי במחלקה לאנימציה ובקולג׳ כולו. האווירה הזו נתנה לי הזדמנות לצאת מגבולות האנימציה המיינסטרימית שאליה הורגלתי בתעשייה, וטרפה בעבורי את כל הקלפים של נכון ולא נכון באנימציה. יש עוד תיקונים ושיפורים שאני רוצה לעשות בסרט, ונראה שייקח עוד זמן עד שהוא ממש ייצא לאוויר העולם, אך גם מהגרסה הכמעט גמורה שהצגתי בינתיים בתערוכת סוף השנה שהסתיימה לא מזמן אני בסך הכל מרוצה.

Ambassador

לונדון היא עיר יפהפייה, מרתקת, ואין סוף לדברים שאפשר לראות ולעשות בה, אבל המעבר אליה לא היה קל בעבורי. מלבד הקשיים הברורים הכרוכים במעבר למדינה חדשה, מצאתי את עצמי די מהר נאלץ גם להתמודד עם ההתעניינות של הבריטים במצב הפוליטי בארץ. קרה לי לא פעם שאנשים שמעו שאני מישראל ומייד ראו בי כתובת לכל שאלה או הערה שיש להם בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

לדוגמה, בעל הבית בדירה הראשונה שלי בלונדון, שאיתו גרתי במשך חודש ב־Airbnb, התגלה כמאוד מעורב ובעל עמדה ביקורתית כלפי ישראל. ידעתי על האווירה הלא אוהדת שקיימת באנגליה עוד לפני המעבר, אך לא חשבתי שאאלץ להתמודד איתה כל כך מוקדם וכל כך מקרוב.

פריים מתוך Ambassador

החלטתי להקדיש את פרויקט השנה הראשונה שלי ב־RCA להתמודדות הזאת, ויצרתי סרט קצר שמתאר את המפגש שלי עם בעל הבית ההוא. את הנושא הטעון של הסרט בחרתי בכוונה לאזן עם עלילה קומית ודמויות קרטוּניות. הרבה יוצרים ישראלים שבוחרים לעסוק בסכסוך מביאים איתם קול של אשמה ובושה והכאה על חטא, וזה בסדר גמור ואני גם מזדהה עם זה, אבל עלה בי צורך חזק לבטא גם קול אחר. ממה שחוויתי בלונדון קיבלתי את התחושה שישראל קצת הפכה להיות שק חבטות של אנשים שספגו הרבה דיסאינפורמציה ולא באמת מבינים את המורכבות של המצב בארץ.

השתדלתי שהסרט לא יביע עמדה ברורה בנושא המדובר אלא פשוט יציג לצופים את החוויה האישית שלי, ובעיקר יעורר בהם את השאלה עד כמה אפשר לנקוט עמדות כל כך נחרצות לגבי עניינים מורכבים של מדינה רחוקה. ובכל זאת, במהלך העבודה עליו הצית הפרויקט כמה דיונים סוערים בכיתה שלי, והעבודה עליו לא היתה קלה, במיוחד כשגם לרוב המרצים שלי היו דיעות לא רחוקות משל אותו בעל בית.

העבודה על הסרט גילתה לי שיש בי כנראה דחף לקחת את תפוח האדמה הכי לוהט במדורה ולנסות לקלף אותו. בהרגשה שלי, אם כבר זכיתי בכמה דקות שבהן יושבים אנשים וצופים בסרט שהכנתי, האם לא כדאי לנצל אותן כדי לנסות לעבד נושא אקטואלי שרלוונטי לחיים שלי וגם שלהם? את הסרט, שהחלטתי לקרוא לו בפשטות Ambassador, עד היום לא ממש סיימתי. אולי אחרי שאסיים את התיקונים של סרט הגמר אתפנה גם אליו, ואולי מדובר בתפוח אדמה לוהט מדי שעדיף שכבר לא אגע בו יותר. אני עדיין לא יודע.

עתידות

כרגע אני עדיין בלונדון. במשך זמן רב חשבתי שאשאר כאן אחרי הלימודים ואנסה לעבוד. יש כאן לא מעט סטודיואים לאנימציה, חלקם מוכרים, מצליחים ואהובים עליי מאוד. סיורים שאירגן לנו הקולג׳ וגם תערוכת סוף השנה עזרו לי ליצור קשרים עם חלק מהם, ולמרות הכל נראה שאני עתיד לחזור בקרוב לישראל.

הפקת סרטו החדש של ארי פולמן המספר את סיפורה של אנה פרנק נמצאת כעת בעיצומה, ואני עתיד להשתלב בה כאחד האנימטורים. זו סיבה בהחלט מספיק טובה בשביל לחזור לארץ, וכמובן שיהיה גם נעים וטוב לראות שוב את כל האנשים שהיו חסרים לי בתקופה הזו. בעתיד הרחוק יותר אני מקווה לחלוק את הידע והניסיון שצברתי ולהתחיל ללמד, וכמובן להמשיך תמיד להתפתח וליצור.

The post RCA 2019 // יאיר הראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

9, תערוכת יחיד להילה עמרם במוזיאון הרצליה, במסגרת זכייה בפרס קשת לאמנות עכשווית. את התערוכה אצרה מלגושה לודוויז׳יאק, מנהלת ואוצרת ראשית של CCA וורשה. מוצגת עד שבת 24.8.

מי אני

נולדתי בחיפה. את התואר הראשון למדתי בבצלאל. אחריו למדתי במדרשה בתוכנית ללימודי המשך, אך פרשתי ממנה לקראת הסוף. יוצרת רב־תחומית, חיה ועובדת בתל אביב.

מציגה את עבודותי בתערוכות בארץ ובעולם, בהן תערוכת היחיד ״הפרעת התמוטטות המושבה״ בגלריה דנה לאמנות ביד מרדכי, התערוכה הקבוצתית ״אוצרים בע״מ״ במוזיאון פתח תקוה, תערוכה במוזיאון דארווין במוסקבה, הצגת המיצב ״Glasstress״ בביאנלה בוונציה ועוד. בשנת 2002 זכיתי בפרס קרן שרת, בשנת 2014 בפרס עידוד היצירה, ולפני שנתיים בפרס קשת לאמנות עכשווית.

העבודה

התערוכה שואבת השראה מתנועת ה־DIY BIO, ששמה לעצמה למטרה לעשות דמוקרטיזציה למדע ולהביאו לרשות הרבים. חברי התנועה הם ביו־האקרים; סוכנים חופשיים הפועלים ללא פיקוח, בבתיהם, באופן חוץ־ממסדי. הם תומכים בגישה חופשית למידע, בהנדסה גנטית בלתי־פורמלית ובשוויון הזדמנויות לכל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הביו־האקרים מייצגים פוטנציאל יצירתי עצום, כמו גם סכנת הרס נוראית. תיאורטית, הם עשויים להביא לפריצת הדרך המדעית הגדולה הבאה, שתקדם את האנושות לעתיד טוב יותר, או לשחרר את כוחו המשחית של טרור ביולוגי שעלול להביא את העולם אל סופו.

תעבירו את זה הלאה

בקיץ האחרון אוצרת הפרויקט, מלגושה לודוויזיאק, הזמינה אותי לתוכנית שהות אמן בת חודש ב־CCA וורשה, אותו היא מנהלת ואוצרת. ה־CCA בוורשה הוא מוזיאון מרתק לאמנות עכשווית שהתמקם בתוך טירה ״מזויפת״, שהיא בעצם שיחזור לא נאמן למקור של בית חולים מהמאה ה־18 שנחרב במלחמת העולם השנייה. כל זה ממוקם בלב פארק ענק ויפהפה.

פלוס אחד

ב־2012 נוצר שיתוף פעולה ביני לבין האוצרת אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת ביתן הזכוכית במוזיאון ארץ־ישראל, במסגרת התערוכה אוצרים בע״מ שאצרה רויטל בן־אשר פרץ. בעבודה זו הזדמן לי לצלול לעומק  מרתף הביתן, הגדוש אוספים היסטורים וארכיאולוגים.

בעקבות החיבור נוצרה העבודה Still Glass, מיצב העוסק בשאלות אקולוגיות־פוליטיות־תרבותיות ומשבש צירי זמן על ידי שימוש בכלים ארכיאולוגים, הקרנות על גביהם והתערבויות שונות. שלוש לאחר מכן הוזמנתי לעשות עבודה דומה במוראנו וונציה, בתערוכת לווין לבינאלה הנקראת Glassress, הפעם עם אוסף היסטורי מקומי. כחלק מהפרויקט, עבדתי בסדנאות הזכוכית בצמוד למאסטרו שיצר עבורי העתקים מדוייקים של כלים היסטוריים לצורך העבודה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post עבודה בעיניים // הילה עמרם appeared first on מגזין פורטפוליו.

ממגרשי משחקים חסרי חיים ואולמות תיאטרון נטושים ועד לקתדרלה של רותקו ביוסטון, טקסס, טל גולני מציירת חללים של מבני תרבות, בתהליך של הפשטה וזיכוך. את המבנים שהיא מרוקנת מאנשים, מקישוטים ומרהיטים, היא מעבירה לחללי התערוכה שלה, בקנה מידה מדוייק וקרוב למדי למקור. בתערוכה החדשה ״דלת הזזה״, שאצר רן קסמי אילן, היא מציירת את מבנה הגלריה של משכן האמנים בהרצליה, ומחזירה לתוכו את הציור, כך שהחלל מכפיל את עצמו מבפנים, כמו במראה מכושפת.

בוקר טוב טל, ברכות על התערוכה, נראה מ ה מ ם!

תודה רבה, מאוד מאוד מרגש!

איך את מרגישה אחרי הפתיחה? יש איזו עייפות או שההיי מחזיק?

עדיין בהיי מטורף, והתגובות עדיין ממשיכות, שזה משמח כל כך. באמת שגם הפתיחה עלתה על כל הציפיות שלי

טל גולני, צילומי הצבה בתערוכה דלת הזזה. צילום: דור אבן חן

צילום בתערוכה: רן קסמי אילן

זו שאלה שמטרידה אותי תמיד: את עובדת בסטודיו על פרויקט ענק, שתלוי כל כולו בהצבה בחלל הנתון. את לא חוששת שזה ישתבש? שהתוצאה לא תהיה מה שצפית?

וואוו, ברור שיש חששות, בלי סוף, כל הזמן המחשבה שאם זה לא יעבוד כמו שדמיינתי, האם ההסתובבות בחלל תהיה כמו שאני רוצה. הסטודיו שלי גם כל כך קטן לעומת הציורים שאני מציירת, כל פעם עובדת על חלק די קטן ואין לי את התמונה הכללית. כמובן שעשיתי הדמיית מחשב לפי הפרופורציות של החלל ושל הציורים, להבין איך זה יעבוד בחלל, ובזכות צוות הקמה ממש ממש משובח זה יצא בדיוק כמו בהדמיה

כמה מטרים הציור?

19 מטר

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

למה את מציירת מעטפת של חלל לחלל קיים? שאלת את עצמך פעם?

אני חושבת שהבחירה בעיסוק במשכן היתה לי טבעית, גם בגלל שכל הפרויקטים שלי בשנים האחרונות היו בהשראת מבנים שנבנו באמצע המאה ה־20, וגם בגלל הארכיטקטורה המיוחדת שיש למשכן. המוטיבציה הראשונה שלי בפרויקט היא תחושת הצופה בהליכה בתוך המיצב, אני חושבת שהרצון שלי לגרום לו תחושת שוטטות לצד תחושת בלבול.

בחרתי במשכן כי חשבתי שיהיה מעניין ליצור דיאלוג כפול בתחושת פנים וחוץ, אם מצד הפנים של הציור לעומת הפנים של המבנה, וגם הדיאלוג שהציור בעצמו יוצר. לדוגמה, בהצבת ציור דלת המשכן מבפנים ובחוץ, בציור עצמו הן מוצבות אחת מול השניה. אני חושבת שהעיסוק בזה יוצר נדבך נוסף לכל המיצב

באופן כללי את עוסקת במבנים, בעיקר מבני תרבות, ומותירה אותם מרוקנים. מה המשמעות של כניסה למשכן וציור שלו, מבחינתך, לעומת האפשרות להציג ציורים רבים ושונים בתערוכה?

אני חושבת שההזדמנות ליצור מיצב שלם, מעביר מסר הרבה יותר חזק, ובנוסף הבחירה לבחור במקום שהוא מוסד להצגת אמנות, פנינה אלוהית וקדושה בעיני, ולבחור לצייר את הרגעים הפחות רלוונטים להצגת ציור, כמו דלת הכניסה לגינה, המעברים בין החדרים, הפינה הנסתרת בגינה – זה מהלך הוצאת התוכן מהמקום עצמו; לתת לו מקום אחר, התבוננות על דברים אחרים בחלל

את קוראת לתערוכה ״דלת הזזה״ אבל זו מעין דלת סתרים, כניסה לנרניה שבתוך הראש שלך. לאן את רוצה שהצופים יגיעו?

לכל מה שהיום־יום לא מאפשר להם, הרצון שהצופה יטייל בציור, וישהה מולו… שמעתי את זה הרבה וזה גם מאוד מאוד ברור שאני מושפעת מרותקו, וגם בחירת צורת הציור שלי קשורה אליו, בניית הציור שהקירות והעמודים מצויירים ברמה כמעט מופשטת, מאוד מאוד דקה, לעומת הרצפה שמדמה פרקט עץ שמבחינה חומרית חשובה לי. נראה לי שאני רוצה שהציור יהיה מקום של מפלט והתבוננות

מה שמביא אותנו לאור – את פותחת תערוכה בשלהי יולי, שיא החום והשמש הישראלית נותנת בראש, והאור בציור שלך – סקנדינביה. מאיפה זה?

ראשית היה לי חשוב לקרר את כל מי שמגיע

יפה מצידך. את ואולפור אליאסון בטייט מודרן, משחקים לנו בראש עם מזג האוויר… נראה לי שזה עובד יותר טוב ממזגן

בהחלט!

בחירת הצבעוניות שלי זהה במהלך השנים האחרונות, אין לי דרך להסביר את זה, אבל אני משתמשת בחמישה פיגמנטים לכל הציורים, במינונים שונים, וזה פותח לי עולם שלם. בנוסף הצבע שיוצא בערבוב מרגש אותי, ולכן ממשיכה

נראה שהלכת וויתרת על צבעים בפאלטה – בעיקר חמים. ואחרי שוויתרת על דמויות בציור, יש משהו מסתורי, כמו רוח רפאים בציור או רוח של הציור עצמו שיוצאת אל החלל שהוא מקיף (מבינים מה אני אומרת בכלל?)

אני מאוד מבינה! ואני חושבת שהעברתי תהליך של ניקוי משמעותי, אם מבחינת הצבעוניות, מבחינת כמות הצבע וכמובן הדמויות שהיו המרכז בתחילת הדרך… אני חושבת שאני בוחנת את הסבלנות שלי וגם של הצופה להתרכז במשהו מאוד מינימלי בציור, אם אפשר להגדיר את זה ככה.

וגם, הציור מדבר על מה שלא קיים בו: מה המהות של המקום? האם יש לו אפשרות קיום בלעדיה? האם חלל תצוגה בלי אמנות עדיין מפעיל אותנו?

אפשר לשאול שאלה מעצבנת? זה מאוד לא פרקטי – ציורים של 10־20 מטר. מי יכול להכיל אותם? לאן הם מיועדים בעיני רוחך?

לאוסף מוזיאון כמובן! לא פרקטי אבל אני מאוד אופטימית:) אני מאוד בהתכווננות להעביר את הפרויקט הלאה לבית חדש, גם בשלמותו וגם ביחידות נפרדות, מה שיבוא

ברור. אני בעד. ובעיקר אני מעריכה את זה שאת עובדת לפי הראש שלך, ולא מחפשת לעשות קל ונוח לצופה או לאספנים פוטנציאליים. כמה זמן את עובדת על כל ציור?

תודה! אני מאוד מאמינה ללכת אחרי האני האמיתי. על הפרויקט הזה לקח לי חמישה חודשים של תכנון סקיצות והדמיות ושמונה חודשי ציור מאוד אינטנסיביים

ותוך כדי את לא נמלטת למשהו קל מדי פעם? פה ושם ציורים קטנים?

כן בטח, אבל הם בדרך כלל יהיו קשורים לפרויקט עצמו. נגיד יש לי רעיון לציור הבא, אז אני אבדוק את זה בציור קטן יותר ואתמסר לו, נגיד בגודל 100X90, ויותר ״אשחק״ איתו ואראה לאן זה לוקח אותי לפני שאני מתחילה את הציור הגדול. גם לפעמים, שבא לי לצאת מהפרויקט לרגע, אני יוצאת החוצה ומצלמת את קריית המלאכה ואז מציירת את זה: זה נותן לי אפשרות לצייר באופן יותר משוחרר מחשבתית. לדוגמה:

טל גולני, בעקבות צילום מחלון הסטודיו

לייק

תודה מרשה לעצמי שם יותר צבע

תארי לך מה היה קורה אם הסטודיו שלך היה משקיף על שדות ופסטורליה… לא היית מזהה את עצמך

מאמצת… חחחח, בטוח. אני תמיד חייבת להיות בשליטה, ואת כל הדברים שלי מסביבי ‍

כשמסיימים פרויקט ענק כזה יש אחר כך איזו התרוקנות? צריך זמן הבשלה לדבר הגדול הבא?

למזלי אני כבר עובדת על הפרויקט הבא אז אין מקום להתרוקנות, שזה מושלם בשבילי. בנובמבר אציג תערוכת יחיד בגלריה בגליל שבעכו, שתעסוק במלון אליזבט בטבריה שעומד נטוש כבר 60 שנה. הוא היה הפנינה האדריכלית של הצפון בזמנו, הסתובבתי בהריסות כארבע שעות והיה מרתק!!! בסופו של דבר אני מתרכזת בתערוכה בחדר האוכל שלו, אשתף שהציור יהיה יותר גדול מ־19 מטר

זה מעניין – כל השיחה רציתי לשאול אותך אם היעד הבא שלך זה חדרי האוכל הנטושים בקיבוצים או משהו דומה, והנה – חדר האוכל של המלון הנטוש

באמת?! מדהים

ובמקום כזה – את לא מתפתה להבליט גם את הפרטים המצועצעים? שנדליר? שטיח?

פחות.. מרגישים לי כמו הסחות דעת בציור… חלונות ומעברים מפעילים אותי

זה כמו לכתוב שירה, פערים בחלל. ומצד שני זה ריאליסטי (כמעט) לגמרי. כשאת עובדת על ציור אחד שמותאם לחלל, מה התפקיד של האוצרים – איפה רן קסמי אילן (בהרצליה) או הגר בריל (בעכו) נכנסו לתמונה?

האוצר.ת שותפה בדיאלוג, בעיקר ברמה הרעיונית של מהות הציור והמהלך, ובמיוחד בשלב הסקיצות ואיך החיבור יראה בחלל. בכלל חשוב לי דיאלוג בסטודיו

אז נאחל בהצלחה, גם בהרצליה וגם בעכו

טל גולני, דלת הזזה. אוצר: רן קסמי אילן
משכן האמנים הרצליה, רחוב יודפת 7, הרצליה. נעילה: 7.9

The post דלת הקסמים של טל גולני בהרצליה appeared first on מגזין פורטפוליו.

רותם רשף יוצרת חזית חדשה לבית האמנים

פרויקט החוצות החדש של רתם רשף על חזית בית האמנים בתל אביב, עדן בשתי מערכות, מבקש לשלב בין הפלטפורמה של המרחב הציבורי לבין שעת הבחירות המתקרבת, בכדי להציע פעולה חזותית אקטיביסטית שאולי תהדהד מעבר לגבולות שדה האמנות ותשפיע על התודעה החברתית והפוליטית של הצופים.

שני ציורים יוצגו זה אחר זה במהלך החודשים הקרובים; אחד לפני הבחירות והשני לאחר הקמת הממשלה. הציורים לקוחים מתוך הפרויקט החדש והמונומנטלי ״עדן (פרקים בתולדות הישוב)״ אותו יצרה רשף בשנתיים האחרונות, ושזו חשיפה ראשונה מתוכו. התערוכה מבקשת להציע אופק אופטימי ולהזכיר לקהל הצופים את הפוטנציאל שלהם להשפיע לטובה על האופן בו כולנו חיים כאן. החלק הראשון יושק הערב (חמישי 1.8), ויוצג לקהל בכל ימות השבוע ובכל שעות היממה.

רתם רשף, עדן בשתי מערכות: חלק 1. צילום: אבי אמסלם

אלטרנטיב ניישן בגלריה זוזו

גלריה זוזו תארח את קבוצת אמני גלריה נולובז – גלריה שיתופית לאמנות, בתערוכה אלטרנטיב ניישן. בספטמבר 2019 יחגגו שתי הגלריות שנתיים של פעילות שהחלה במקביל ובמקרה באותו החודש. יוזמת הקמת שתי הגלריות משתייכת לתנופת הופעת החללים האלטרנטיביים שהוקמו ברחבי ישראל בשנות ה־2000, במקביל לסגירתם ודעיכתם של חלק מחללי התצוגה הקנונים. תופעה מקומית זו היא חלק מתהליך גלובלי של התחזקות יוזמות אלטרנטיביות בעשורים האחרונים, לא רק בשדה האמנות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הצגת סיפורה הייחודי של גלריה נולובז בתערוכה אלטרנטיב ניישן, היא מחווה לעולם הגלריות השיתופיות (קוֹאוֹפֶּרָטִיביות) ולחללי התצוגה האלטרנטיביים. נולובז היא גלריה שיתופית בשכונת פלורנטין, עמותה ללא מטרות רווח, המופעלת בהתנדבות על־ידי אמנים החולקים ונושאים במשותף בנטל התפעול ובחדוות המימוש. מציגים: עדי ארגוב, מירב בן לולו, גיורא ברגל, סיוון גרוס, אדווה דרורי, רקפת וינר עומר, רענן חרל״פ, אבי לוין, חגי לוריא, קרין מנדלוביץ, תמר סימון, ירמי עדני, אליסף קובנר, אלינה רום כהן, שוני ריבנאי.

תמר סימון

חגי לוריא

עדי ארגוב

מירב בן לולו

רקמה וזהב בבית האמנים

במקבץ התערוכות שיפתח הערב (חמישי 1.8) בבית האמנים בתל אביב: האמנית ברכה גיא מציגה עבודה יחידה שבה עיבדה צילום מילדותה לרקמת גובלן. הרקמה עשויה חוטים שנותרו בבית הוריה, מחווה לעבודת הרקמה של אמה. בעבודת רקמה איטית וממושכת, מנציחה גיא את דמות הילדה התמימה שהייתה. זר פרחי זהב על ראשה, עשוי נטיפי החוטים השזורים נוצצים באור יקרות כזיכרון מתוק לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית, ומהדהדת זיכרון חיים, קמילה, יופי וגעגוע.

השחקנית והאמנית הרב־תחומית נולי עומר תציג בתערוכה IN THE NAME OF GOLD את הדואליות שבזהב הנחשק ונשגבת מצד אחד, ואילו מצד שני – כוחו מנוצל למטרות הרסניות. עומר, שהתפרסמה כקומיקאית (״דבי ונולי״), בוחרת לתרגם את הביקורת שלה להומור. העבודות בתערוכה עשויות אסאמבלאז׳ ורדי־מייד, רקמה, ציורים על בד ועל צלחות. אוצרים: ורה פלפול ואריה ברקוביץ׳.

אייל ברוך יציג בתערוכה ״רבדים סבוכים״ סדרת עבודות שבהן אלמנטים מעולם הצומח משולבים בציור ריאליסטי ליצירת דימויי טבע סבוכים ודינמיים, המעוררים תחושת יופי ואיום. אוצר: אריה ברקוביץ׳. עוד יפתחו בבית האמנים תערוכות יחיד של דלית שחם, לאה אורגד, שיקו כץ ואיריס נדל, וכן סלון קיץ מאוסף בית האמנים. נעילה: 24.8.

נולי עומר, מתוך In the Name of Gold

ברכה גיא

אייל ברוך, רבדים סבוכים

בית פנימי בגלריה ND

התערוכה ״אני בתוך הבית נמצא״, שתפתח בשבת (3.8) בגלריה ND ברמת גן, צמחה מתוך התבוננות בעבודותיהם של האמנים המשתתפים. שתי האמניות ושני האמנים משקפים בעבודותם אירועים וסיפורים המתרחשים במרחב ביתי הגשמי והרוחני. זהו מבט ספירלי שמייצג את הסביבה הקרובה, בתוך הבית הפרטי ומסביב לו.

הרכב המשתתפים משקף את נושא הבית גם בהקשר הפוליטי והמקומי בתוך ההוויה הישראלית, מתוך מבט אישי ואינטימי של האמנים בעולמם הפרטי. הבית הוא לעתים הגוף, כלי קיבול לנפש, לעתים הוא הסטודיו או הרחוב הניבט מחלון החדר, לעיתים הוא משפחה, אבל ואבדן לצד חיים. לעיתים הבית חדר המיטות, הריהוט הניבט לאמן ביומו, ולפעמים הבית עצמו הוא החסר, הנעדר, ואליו הכיסופים. משתתפים: אסאלה, אסד עזי, עפר שומרון, ליאור שטיינר. אוצרת: רונית רוט חדד. נעילה: 24.8.

אסד עזי, מתוך הבית בו אני נמצא

ליאור שטיינר, יש ארוחות חינם

The post הרשימה המשותפת 1.8.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

ארבע תערוכות חדשות יפתחו במוזיאון פתח תקוה לאמנות הערב (חמישי 1.8), באירוע פתיחה שיכלול מופעי פרפורמנס. התערוכות יבחנו את הקשר המורכב בין אמנות וטכנולוגיה מזוויות שונות, בהן התפתחות הבינה המלאכותית, יצירה אנושית מול יצירת מכונה, השפעת הדיגיטלי על האנושי, שעתוק, פרשנות והומור עצמי.

DEEP FEELING: רגשות ובינה מלאכותית

התערוכה ״DEEP FEELING: רגשות ובינה מלאכותית״ תאיר את החיבור שבין האנושי לטכנולוגי, בדגש על רגשות. בינה מלאכותית היא ענף מתפתח במדעי המחשב, שמאופיין ביכולות שעד כה אפיינו את האנושות בלבד – כמו למידה מתפתחת ועצמאית. מראשית שנות ה־90 התפתחה הטכנולוגיה הדיגיטלית במהירות וגרמה לשינויים מרחיקי לכת בהיבטים הפוליטיים־חברתיים. שינויים אלו, כמו תפיסת העצמי שעברה מהפיזי אל הווירטואלי ולרשתות החברתיות, או תפיסה שונה של המרחב דרך שימוש בטכנולוגיות GPS, עוררו את השיח על השפעת הדיגיטלי על האנושי.

האמנים המשתתפים בתערוכה הם מהבולטים בשילוב בין אמנות וחדשנות, והם מדגישים את ההיבטים הפילוסופיים והרעיוניים שביצירה עם הדיגיטלי. מקצתם שיתפו פעולה עם מתכנתים, אחרים התבססו בתחום מדעי המחשב והציגו בתערוכות רבות. תוך שימוש בטכנולוגיות שונות הם בוחנים את מקומו של הרגש, בזמנים בהם האינטליגנציה המלאכותית נדמית לעתים גדולה מהאדם. היצירות עוסקות בשינויים החברתיים והרגשיים בהווה ובעתיד, ונוצרו במיוחד עבור התערוכה.

אמנים משתתפים: ניבי אלרואי, איל גרוס וערן הדס, דור זליכה לוי, ליאור זלמנסון, פאביו לטאנצי אנטינורי (ספרד), מאיה מגנט, ליאת סגל, מירי סגל, דניאל סמול, רוני קרפיול. אוצרת: נוהר בן אשר. שיח גלריה עם אוצרת התערוכה והאמן פאביו לטאנצי אנטינורי יתקיים ביום שבת, 3.8.19, 11:00

ליאת סגל, FOMO, מתוך התערוכה DEEP FEELING

דניאל סמול, מתוך התערוכה DEEP FEELING

פאביו לטאנצי אנטינורי, אלים משועבדים זמנית, מתוך התערוכה DEEP FEELING

עולם בתוך עולם

ישעיהו שיינפלד היה צייר ישראלי, שנולד בקישינייב, מולדוביה, עלה בשנת 1928, התיישב בפתח תקוה ועבד במחצבה. שיינפלד החל לצייר רק בגיל 62, והתמסר לסגנון האמנות הנאיבית. בפרויקט מיוחד בשיתוף חברת אינטל, נסרקו יצירותיו של שיינפלד והוטמעו לתוך מערכת בינה מלאכותית. המיצב האינטראקטיבי יצלם את הצופה המשתתף, ויצייר אותו מחדש בסגנון יצירותיו של שיינפלד. תכנון וביצוע: יקיר זהר, דימה קנבסקי. הפרוייקט נעשה בשיתוף המייקרים של אינטל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

גחליליות פצועות וברקים בצנצנת

״אם הייתי יכול לאסוף ברקים בצנצנת, הייתי נותן אותם לגחליליות פצועות, שישובו לנצנץ ויראו שוב את דרכן״. ציטוט זה מדברי משורר אינטרנטי עלום לוכד את רוח התערוכה, את האפשרות להתבונן באוסף קטן, לעתים אזוטרי או אקלקטי, ולהרוויח שפע של תובנות שעולות מאותו ריבוי מרוכז. התערוכה תעסוק באוספים; לא באספנות כתכונה או פעולה, אלא בשאלה מה אנחנו יכולים לראות ולהבין מתוך התבוננות במקבץ, בריבוי. באופן שבו ההצגה של פריטים מאותה משפחה זה לצד זה משפיעה על דרכי הקריאה שלהם. המִקבצים בתערוכה לא שואלים על תכונת האספנות, אלא במה שעולה מעצם הנחֲתם בצוותא, ובמבט המרובד והמרובה שהם מחוללים. משתתפים: חמודי ג׳נאם, אוריאול וילנובה, אנה לונד, רות פתיר, גבריאל קורי, סלין קונדורלי. אוצרת: נועם סגל.

התערוכה גם מחביאה ״ברקים בצנצנת״, ותארח תערוכה בתוך תערוכה: ״G/host״, שנאצרה במסגרת קורס ״תערוכה דה פקטו״ בתוכנית לתואר שני במדיניות ובתיאוריה של האמנויות בבצלאל, ובשיתוף התואר השני לאמנויות (בהנחיית נירית נלסון וע. ההוראה אילנית קונופני). התערוכה מציגה ״רוחות רפאים״ של עבודות אמנות ישראלית קאנוניות. בצוותים של אמן/ית ואוצר/ת נוצרו עבודות מחווה ליצירות מאוסף קרן לוין לאמנות ישראלית, הכולל למעלה מ־3000 יצירות. על אותן היצירות יגיבו במסגרת התערוכה כותבים וכותבות בטקסטים שילוו את יצירות-הרפאים. התוצאה היא תצוגה של אוסף אמנות ישראלית נחשב דרך אי־הצגתו.

משתתפי התערוכה G/host:
אמנים/יות: מתי אלמליח, שחר אפק, בר דביר, נוי חיימוביץ, רוני טרבלסי, ארנסט סילבסטר־לונץ, ליהי ניידיץ, רעות קרן. אוצרים/יות: שולמית אוחנה, דניאל ונטורה, עדי יניב, נטלי כהן, מורן סולימרסקי־נועם, דביר שקד. כותבים/יות: עודד וולקשטיין, דלית מתיתיהו, גילי סיטון, שאול סתר, גיא פינקלשטיין, נעם פרתום, רועי צ׳יקי ארד, יערה שחורי, ניר שאולוף.

בועת ציור

התערוכה ״בועת ציור״, מעבודותיהם של הקריקטוריסטים ניר מולד ועמוס אלנבוגן, תציג סדרת איורים הומוריסטיים, שחושפים וממחישים את מורכבות יחסינו עם אמנות וטכנולוגיה. הקריקטורות מצליחות להפתיע בטוויסט ממזרי ומצחיק: פתיחת תערוכת ציורי מערות פרה־היסטורית, רגעים גדולים מתולדות האמנות או הצעת נישואים בין רובוטים. התערוכה משלבת הדפסים לצד ציורים על קירות הגלריה עצמה. אלה יחד מייצרים מבט רווי הומור – גם עצמי – הן על פעילותו של מוזיאון לאמנות, והן על השפעת הטכנולוגיה על האמנות בפרט ועל החיים כיום בכלל. התערוכה תלווה בתכנית עשירה לקהל הרחב הכוללת סיורים, הרצאות לכל המשפחה וסדנאות קיץ לילדים. אוצרת: רעות פרסטר.

רות פתיר, החולמים, מתוך התערוכה גחליליות פצועות וברקים בצנצנת

גביאל קורי, מים בבקבוק 1, מתוך התערוכה גחליליות פצועות וברקים בצנצנת

עולם בתוך עולם: באדיבות מוזיאון פתח תקוה לאמנות

The post מפגש בין אמנות וטכנולוגיה בתערוכות חדשות במוזיאון פתח תקוה לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי

ויק יעקובסון פריד, 39, גרה בברייטון, אנגליה.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם 

סטטוס זוגי

עם החצי השני שלי, חגי פריד, כבר 20 שנה. הוא צלם, אהוב ליבי, מנהל הסטודיו שלי, שותף לעסק ושותף לחינוך הביתי לשני ילדינו. הורים לנבו בן חמש וריבר בת חצי שנה.

מה בצלחת? 

טבעונים כבר קרוב לחמש שנים. אנחנו גרים בברייטון, שהיא העיר הכי טבעונית באנגליה ומהמובילות בטבעונות באירופה. עיר חוף מהממת עם וייב מעולה, פרנדלי, איזי גואינג ושעה ברכבת מלונדון.

אנחנו אוכלים בעיקר בבית, כי חגי מאוד אוהב לבשל, ואנחנו מכורים לחומוס הביתי שהוא מכין לנו לעיתים קרובות. אוהבים כמעט את כל סוגי האוכל ומחסלים הרי פירות וירקות בשבוע.

צילומים: מ״ל

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם? 

כרגע מציגה את תערוכת היחיד ״חור שלם״ בגלריה P8, שאצרה כרמית בלומנזון. התערוכה תוצג עד ה־10.8, ומחר יתקיים בה שיח גלריה (שבת 3.8 בשעה 12:00). התערוכה בוחנת את החיפוש אחר השלמות החמקמקה של החיים כחלק בלתי נמנע של ההוויה האנושית. שם התערוכה מכיל אבסורד וסתירה פנימית מהולה באירוניה, המבטאים את החיפוש האין־סופי אחר הביטחון והאושר. צורת המעגל בגלריה חוזרת על עצמה כשהיא חסרה וכשהיא מלאה. הריק והאָין נוכחים בתערוכה, והם בעלי משקל משמעותי גם בעבודות הרישום המקיימות משחקי פוזיטיב־נגטיב. 

לפני כשנתיים יצרתי עבור המוזיאון לאמנות האיסלאם את המיצב ״בעין הסערה״, שנרכש לאוסף האמנות העכשווית במוזיאון. אני מרגישה שהרוח וההיגיון של אותו מיצב מתקיים גם בתערוכה הנוכחית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה? 

חגי ואני טיילנו סביב העולם במשך שנה. כשהגענו למומבאי שבהודו מצאנו את עצמנו כניצבים בכמה סרטים ופרסומת בבוליווד. שילמו לנו ושיכנו אותנו במלון במומבאי, ובכל בוקר עשו לנו סשן של איפור ותלבושות במשך שעה. כך יצא שפגשנו הרבה שחקנים ממשפחת קומאר, ביניהם אקשאיי קומאר. זו היתה חוויה הזויה ומצחיקה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

יש הרבה פרויקטים שאני מפנטזת עליהם. אחד מהם הוא ליצור גרסה ענקית לעבודה ״חור שלם״ (עיגול הקריסטאלים) ולהציב אותה בהיכל הטורבינות בטייט מודרן. בנוסף, הייתי מאוד שמחה שמוזיאון ישראל ירכוש את העבודה מהתערוכה לאוסף האמנות העכשווית שלהם; כירושלמית לשעבר זה מרגיש לי בית מתאים ומדויק עבורה.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית? 

נוטה לא לקנות בגדים באופן כללי, מעדיפה ארון בגדים מאוד מינימליסטי. כן יצא שקניתי לא מזמן ארבע חולצות מהקולקציה המשותפת של H&M ו־Morris&Co. החולצות שימשו לעבודות אמנות שיצרתי והצגתי בתערוכת יחיד ביריד צבע טרי השנה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // ויק יעקובסון פריד appeared first on מגזין פורטפוליו.

בת 31, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה וצורפות בבצלאל. הגעתי ל־RCA לאחר שביקרתי בתערוכה של אלכסנדר מקווין במוזיאון ויקטוריה ואלברט בשנת 2015 במסגרת חילופי הסטודנטים ברומא, שם נחשפתי לתחום של ההיסטוריה של האמנות והעיצוב. התערוכה השפיעה עליי עמוקות: הבגדים, עיצוב התערוכה, החשיפה לתהליכי העבודה ותחושת ההיי שנשארה עימי עוד כמה חודשים טובים. החלטתי שאני חייבת להגיע ללונדון בחזרה וללמוד תואר שני.

התחלתי לחקור ולבדוק תארים בבתי ספר השונים, ולבסוף התכנית של History of Design – תכנית מיוחדת של ה־RCA ומוזיאון ויקטוריה ואלברט – שבתה את ליבי. התכנית מאפשרת ללמוד תחום חדש יחסית בשדה האקדמי, תחום מולטידיסציפלינרי ששואל תאוריות ומתודות מתחומים שונים בהם פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה של האמנות ומגדר. המיוחד בתוכנית היא שהיא משלבת אוצרים, חוקרים מהתחום ואנשי המוזיאון, וכך מתאפשר לימוד עם אוספי המוזיאון שהם רבים ומרתקים.

ענבר גולדנר. צילום: ענבל קידר

מתפרה בבעלות מר מרקס מסר במזרח לונדון, שנות ה־30, מתוך אוסף המוזיאון היהודי בלונדון

פרויקט הגמר

בחרתי להתמקד בפרויקטים האישיים שלי באופנה, למרות שבלימודים עסקנו בכל תחומי העיצוב מאוביקטים ועד דפוס וכו׳. הפרויקט הראשון שלי עסק במניפות והשני במשקפי שמש. פרויקט הגמר שלי היה עבודת מחקר, תזה שכותרתה הייתה: ״If Your Father Was a Furrier You Went Into the Fur Trade, If He Was a Tailor, You Went Into Tailoring״: Comparison of the Clothing Industry between the Jewish Diasporas – Eretz Israel and London, 1918-1940

עסקתי רבות בלבוש אתנוגרפי יהודי בבצלאל וכעוזרת אוצרת בתערוכה ״מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי״ במוזיאון ישראל. פרויקט הגמר שלי בבצלאל עסק באינטרפטציה אישית שלי ללבוש יהדות בוכרה שחקרתי רבות. בלונדון עסקתי רבות בשאלות על יהדות גלותית, איך ומה זה להיות יהודי מחוץ לגבולות ישראל, שאלות של זהות.

מתוך המחשבות האלו החלטתי להשוות בין הקהילות היהודיות שהיגרו לארץ ישראל וללונדון ועסקו בתעשיית הלבוש בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. ארץ ישראל ולונדון (גם ניו יורק, אבל זה כבר לדוקטורט) היוו מוקדים גדולים להגירה היהודית בכלל ולאנשי תעשיית הלבוש בפרט וחשתי שישראל צריכה להיות בעין אחת עם מדינות העולם כשמדובר בנושא זה. התעניינתי במיוחד בטכניקות הייצור, בחומרים, בפיתוח הגזרות ובאנשים שעבדו בתעשייה זו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף עניין אותי לבחון האם היה קשר בין שימוש בטכניקות המסורתיות מאירופה לקשר ולחיבור שלהם להיסטוריה שלהם כיהודים, ולמה יהודים הצליחו כל כך בתחום הטקסטיל. בכל מדינה בחנתי את האספקטים השונים של תעשיית הלבוש לפי החומר הארכיוני שמצאתי באותה המדינה והתנאים השונים ששררו באותה המדינה ועיצבו את התעשיות באופן אינדיבידואלי.

שילבתי בין דיסציפלינות ותאוריות שונות מתחום ההיסטוריה של האופנה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ותאוריות של גלות. התאוריה העיקרית שעליה התבסס המחקר שלי מושאלת מסוציולוגיה ממחקר על גלותיות וזיכרון קולקטיבי שיכול לחבר קהילה לאורך דורות. כך, זיכרון של תנועות ידיים שמייצרות לבוש, הנישה הכלכלית־היסטורית של יהדות אירופה שנקשרה לתעשיית הלבוש, והעברת הידע מדור לדור של טכניקות ייצור – הם ששימרו את הזהות הקהילתית של עובדי תעשיית הלבוש, ללא קשר לזמן ומקום.

אתר הארגון Research Collective for Decolonizing Fashion

Research Collective for Decolonizing Fashion

במהלך התואר עבדתי עם קולקטיב חוקרות וחוקרים בין־לאומיים בשם Research Collective for Decolonizing Fashion, שמערערים על הטענה הרווחת שאופנה היא תופעה שהתפתחה בתרבות המערבית־אירופאית בלבד ומעלה את המודעות לאופנה גלובלית. כל חוקר הגיע ממדינה אחרת בעולם וחקר תחום אחר. התפקיד של קבוצת הסטודנטים שלנו היה למתג מחדש, לבנות ולהשיק את הזהות של הקולקטיב באתר שבנינו וברשתות החברתיות השונות.

זו הייתה התנסות מדהימה לעבוד עם אנשים מתרבויות שונות ומדינות שונות שכולם חוקרים ומתעניינים באופנה ממדינות שונות, לבחור אילו נושאים ראויים לייצוג ולהעלאת המודעות לאופנה שהיא לא בהכרח מה שאנו חושבים שהיא.

עתידות

חזרתי לארץ ממש לא מזמן. אני עובדת על פרויקט מעניין ובמקביל מחפשת עבודה בתחום העיצוב או כ־Design researcher, שבה אוכל לשלב את הידע הפרקטי והתיאורטי שצברתי במהלך השנים. אני פתוחה מאוד להצעות שונות ופרויקטים שיבואו.

אינסטגרם הארגון Research Collective for Decolonizing Fashion

The post RCA 2019 // ענבר גולדנר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בימים אלה מוצגת בגלריה העירונית בבית ״יד לבנים״ ברעננה תערוכת ״קם יריד בבית״, שבה מוצגים מיטב האיורים לספרות ילדים שאיירה בתיה קולטון. בתערוכה, שאצרה אורנה פיכמן, מוצגים איורים שאיירה קולטון לספרי ילדים לצד איורים לפרויקטים שונים. בין השאר מוצגים בתערוכה סקיצות ואיורים מקוריים מספרים שאיירה בשנים האחרונות, ביניהם ״דוקטור איי־כואב״ ו״אל תגנבו לי את התור״.

״הפורמט של ספרי ילדים הוא פורמט נפלא לאיור, פורמט נפלא לספר סיפור״, אומרת קולטון. ״הוא נותן לי כמאיירת הרבה מקום, הוא כולל הרבה כפולות עמודים. אבל מה שמיוחד בתערוכה הזו, הוא שאני לא רק מציגה את האיורים המקוריים, אלא גם חושפת את דרכי הפעולה. הערך המוסף הוא לראות את אחורי הקלעים של הספר: יש איורים שלא נכנסו לספר ויש סקיצות – שבעזרתן אפשר להיכנס למוח של המאיירת ולהבין איך היא חושבת. מהתבוננות בסקיצות אפשר ללמוד איך אני בונה קומפוזיציה, על מה אני מוותרת, אילו דמויות אני בוחרת להכניס, וכו׳. אני מעניקה לצופים הצצה ל׳איך עשיתי את זה׳״.

מתוך המסע אל האי אולי מאת מרים ילן־שטקליס, הוצאת דביר

מתוך ארץ הגרביים האבודים מאת עונגי אונגר, הוצאת סער

על אף שהתערוכה מתמקדת באיוריה של קולטון לספרות ילדים, אין שום דבר ״ילדותי״ בשפה החזותית שהיא יוצרת. ״בין אם אני מאיירת בעבור ילדים או בעבור מבוגרים – סגנון האיור דומה״, היא מדגישה. ״אני עושה את אותו מהלך כשאני מאיירת לילדים ולמבוגרים. זה לא שאני אומרת לעצמי – עכשיו אני מאיירת לילדים, ולכן הסגנון יהיה נחמד וחמוד וקליל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״הפרשנות שלי כמאיירת לילדים היא כמעט כמו למבוגרים, אבל בכל זאת יש גבולות. כמו שיש נושאים שעליהם לא כותבים לילדים, כך גם באיור. אמנם אני לא עושה הפרדה ואומרת לעצמי שעכשיו אני אהיה דידקטית או חינוכית בגלל שמדובר בילדים, אבל מראש בתכנים עצמם יש איזה שהוא הבדל״.

״כל איור לטקסט מהווה בעבור קולטון מעין יציאה ל׳משחק הרפתקה׳ מתמשך, הכולל תהליך ארוך מלא מחשבה של חיפוש אחר הרפרנס במאגרים האין־סופיים של המציאות״, כותבת האוצרת אורנה פיכמן בקטלוג התערוכה, ״שכן אין קולטון רואה עצמה רק כנותנת שירות ומציירת את מה שכתוב, אלא גם ככזו שיוצקת לאיור תוכן ופרשנות מקורית, מגובשת ומפוקחת משל עצמה. כשקולטון תעביר את הטקסט דרך הפריזמה שלה, היא תחלוק לו כבוד אבל בד בבד היא תמתח את גבולותיו, תבדוק אותם ותחפש את כל מה שלא יכולנו לראות״.

קו פרשת המים

קולטון, ילידת 1967 המתגוררת בתל אביב, היא מאיירת ויוצרת קומיקס מהבכירות בתחום בישראל. היא איירה למגזינים ולעיתונים בארץ ובחו״ל, הייתה מאיירת הבית של עיתון ״דבר״ ועבדה באחת מחברות המולטימדיה הראשונות בארץ, שם כיהנה בין היתר כארט־דירקטורית של מחלקת האנימציה. במקביל לעבודתה כמאיירת מסחרית, היא הייתה חברה בקבוצת הקומיקס האלטרנטיבית ״אקטוס טרגיקוס״ שפעלה בשנים 2010-1996 (יחד עם רותו מודן, איציק רנרט, ירמי פינקוס ומירה פרידמן).

קולטון, שלמדה בין השאר איור בוויטל ועיצוב קרמי בבצלאל, מלמדת כיום איור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. בשנים האחרונות היא מתמחה בעיקר באיור ספרי ילדים ונוער, שמרביתם יצאו לאור גם בשפות זרות. עבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם, היא זוכת פרס העיצוב של משרד התרבות בשנים 2003 ו־2018, ואף זכתה בארבעה ציונים לשבח בפרס בן יצחק לספרי ילדים על איוריה ב״שרשרת זהב״, ״רוץ בן סוסי״, ״היה היתה צפרדע״ (עם אקטוס) ו״דוקטור איי־כואב״.

מתוך אל תגנבו לי את התור מאת עודה בשאראת, הוצאת כתר

מתוך הספר דוקטור איי־כואב מאת קורניי צ׳וקובסקי, הוצאת קדימה

מתוך גלגוליו של מעיל מאת קדיה מולודבסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית נח

מי שעוקב מקרוב אחר עבודתה של קולטון יכול היה להבחין בשנים האחרונות בשינוי ויזואלי – מעין קו פרשת מים בעולמה החזותי. ולא סתם קו פרשת מים: את הקו הממוחשב החליפו הקו הידני ולצידו צבעי המים. אך השינוי אינו מייצג תפנית, אלא דווקא התפתחות, היא מספרת. ״לפני שלוש שנים חזרתי ללמוד ציור. במשך הרבה שנים עבדתי על המחשב ואז פתאום דיגדג לי בידיים. ההמשך הטבעי של החזרה ללימודי הציור היה קבלת ההחלטה שאת ספר הילדים הבא שאאייר אנסה לבצע באופן ידני ולא ממוחשב. אולם, רוח הדברים אינה שונה, והקשר בין העבודות קיים״, היא מדגישה.

את הטכניקה הידנית אפשר למצוא לדוגמה באיורי הספרים ״דוקטור איי־כואב״ מאת קורניי צ׳וקובסקי (2017, הוצאת קדימה), שבה עשתה קולטון שימוש בצבעי עיפרון בלבד, ו״אל תגנבו לי את התור״ מאת עודה בשאראת (2018, הוצאת כתר), שבה השתמשה בצבעי עיפרון ובצבעי מים. לעומת זאת, את הסגנון הממוחשב – זה שכולל את הקונטור והמילוי שמזוהה עם עבודתה המוקדמת יותר של קולטון – אפשר למצוא באיורי ״המסע אל האי אולי״ מאת מרים ילן־שטקליס (2014, הוצאת דביר) ו״גלגוליו של מעיל״ מאת קדיה מולודבסקי (2016, הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית נח).

האיורים בספר ״ארץ הגרביים האבודים״ מאת עונגי אונגר (2017, הוצאת סער) מעניינים במיוחד, שכן אלה מעין יצור כלאיים; משהו שנפל בין הכיסאות, אבל במובן החיובי. איורים אלה משלבים בין ה״ישן״ ובין ה״חדש״ של קולטון. טכנית, הם בוצעו במחשב, אבל האופי שלהם הוא ידני. שם אפשר לזהות את אפקט שיעורי הציור; שם גם לא נעזרה קולטון ברפרנס.

קולטון מדגישה שקיים מכנה משותף בין האיורים. ״לכל טכניקת ביצוע – בין אם עיפרון, צבעי מים, אקריליק או מחשב – תהיה תגובה שונה. בכל טכניקה חופש הפעולה של היד הוא אחר. לדוגמה, בעבודה על המחשב יש לי אפשרות בזכות הרזולוציה הגבוהה להיכנס לפרטי פרטים. אבל בסופו של דבר לכל הטכניקות יש שפה כללית משותפת – של הבעה, של רעיון, של צבעוניות וכו׳. לדוגמה, אם העבודה שלי גרוטסקית, היא תהיה כזו ללא קשר לטכניקת הביצוע. לא נטשתי את המחשב ומעכשיו אני אאייר רק באופן ידני. פשוט הוספתי לעצמי עוד ידע. כל דבר הוא עוד נדבך ועוד תוספת. שום דבר לא מנותק, זה כל הזמן נצבר״.

קם יריד בבית, בתיה קולטון
הגלריה העירונית בבית ״יד לבנים״, רעננה. נעילה: 17.8

מגזרות נייר, מגזין עיניים

מתוך הספר דוקטור איי־כואב מאת קורניי צ׳וקובסקי, הוצאת קדימה

מתוך אל תגנבו לי את התור מאת עודה בשאראת, הוצאת כתר

The post קם יריד בבית: בתיה קולטון מאיירת לילדים appeared first on מגזין פורטפוליו.

המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר היא אחד ממוקדי העניין בתערוכות הבוגרים בשנים האחרונות. אחת הסיבות לכך היא אסתטית טהורה – העבודות ברובן יפות, מושכות ונעימות למגע. אבל סיבה אחרת, חשובה יותר, היא שבהיעדר תעשיית טקסטיל בארץ, הפכה המחלקה לבית גידול של רעיונות יצירתיים, על קו התפר שבין אמנות לעיצוב מוצר ואופנה, ולחממה טכנולוגית שחלק מהבוגרים מנצלים היטב, כדי לפתח חומרי טקסטיל חדשים וחשיבה על חומר כחלק מעולם השימושים העתידי. ככזו יוצאים ממנה לא פעם כשרונות שהופכים לשחקנים משמעותיים בשוק המקומי והבין־לאומי. בסקירה הקצרה כאן הבאנו כמה מהפרויקטים הבולטים של בוגרות המחלקה השנה.

גיא מגידס. צילומים: אחיקם בן יוסף

גיא מגידס // מצד שלישי

נקודת המוצא של גיא מגידס הייתה ראייה ביקורתית של תעשיית האופנה המהירה, צרכנות היתר ותרבות הרכישה וההשלכה של בגדים שבו ״אנו מחליפים את לבושנו תוך אשליה של החלפת זהויות בקצב מהיר, ובכך מטעינים את קצב תעשיות האופנה. בעידן זה אני מעוניינת לשמר בגדים ואיתם גם זיכרון של זהויות רופפות בחברה״.

מגידס פיתחה טכניקה של דחיסת הבגדים בשילוב עם דבק מיוחד בהשראת תהליכים המוכרים בתעשיית ליבוד עץ וחומרים מרוכבים. את הבגדים לשעבר היא דוחסת לצורת לבני־בנייה. הפרויקט שלה הוא מחקר חומרי שהחל מהשאיפה לייצר חומר בנייה מפסולת טקסטיל, שמצויה בשפע בעולם הסובל מצריכת יתר. בהמשך ניתן לחשוב על שימושים נוספים לחומר שיש לו ערכים דקורטיביים ופונקציונליים בתחומים נוספים. הבגדים פורקו לפיסות מרובעות ונבנו בשכבות כאשר כל בגד נדחס בשלמותו ללבנה אחת. כך נשמר זיהוי מבנה הבד המקורי, הצבע, הדגמים ומאפייני החומר ואיכותו, כך שמתהווה ״ספריית זיכרון וזהות״ בחומרי גלם חדשים.

מאיה צביקל. צילום: אחיקם בן יוסף

מאיה צביקל // תחושה דיגיטלית

פרויקט הגמר של מאיה צביקל בוחן את השאלה האם ניתן לתרגם את החוויה המוחשית של חומר טקסטילי סרוג ולהעביר אותה דרך מסך דיגיטלי שטוח. מה שעובד במקרה של חומרים ויזואליים ושמע, עדיין אינו אפשרי בחוש המגע. ״שאלת הייצוג המוחשי אל מול הייצוג הדיגיטלי הכרחית בתקופה שבה חוויית המסך הדיגיטלי נוכחת באופן נרחב ועמוק בחיינו, מושכת, ממכרת, צורכת זמן ואנרגיה ומקיפה אותנו מכל כיוון. הסריגים מעוצבים במטרה להציף את מאפייני המגע והחושים של הטקסטיל, באמצעות מרכיבי עיצוב כמו צבע, מבנה, מקצב ומרקם״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

נעמה וולוב // Monet, Designed Mosquito Nets

נעמה וולוב יצאה ממסגרת החשיבה על טקסטיל בשימושים המקובלים שלו, ועיצבה סדרה של דוגמאות לרשתות נגד יתושים לחלונות בצביעה ובהדפס או הדבקה. התוצאה משלבת עבודת עיצוב שיוצרת עניין ודקורציה מתוחכמת. היא מוסיפה ערך אסתטי לרשתות התכליתיות, ומסבה אותן לפריט דקורטיבי המהווה חלק מעיצוב הבית. הפרויקט מציג שלד רעיוני של פטנט טקסטילי, שבו השתמשה בטכניקות דפוס דיגיטלי וטפט ויניל בחיתוך צורני.

נעמה וולוב. צילומים: אחיקם בן יוסף

ענאל מרלי // כביש מהיר

ענאל מרלי פיתחה טקסטילים מורכבים לתעשיית הרכב – בפרויקט שזכה לכותרת ״כביש מהיר״. תוך שימוש בהדפסת משי, הדפסה דיגיטלית, חיתוך לייזר והטבעה, היא מציגה סדרת חיפויים אופנתיים ובעלי אופי מובחן לפנים הרכב, בהתאם לסגנון והטעם האישי של הנהג.ת. הריפוד מיועד לכסאות ולריפוד הפנימי, כולל ההגה וידית ההילוכים. העיצוב מחלק את הנהגים לקבוצות טיפוסיות, ומציע מנעד של בדי ריפוד: מהשגרתיים דרך בדי עור, ועד לבדי צלילה, סריגים, קטיפה ומשי.

ענאל מרלי. צילומים: ענאל מרלי

רוקסי מונטאנו // כתם

רוקסי מונטאנו חקרה את דם הווסת הנשי כחומר לצביעה והדפס על טקסטיל. פרויקט הגמר שלה שילב עבודת מיצג אמנותי (מתועד בווידאו) עם תצוגה של בדים משלבים שונים של הניסוי ועד לבד קטיפה מודפס בדפוס משי. את כותרת הפרויקט ״כתם״, בחרה כדי להציג את המהפך המחשבתי שדרוש מהתייחסות למחזור החודשי ולדם הווסת כבזויים ומלוכלכים, לעבר מעמד של חומר לגיטימי ושימושי. המחקר שלה כלל ניסויים בחומרים שונים וב״קבורה״ של בד טבול ומוכתם בדם, ובדיקת התוצאות הטבעיות שלו. הטקסטיל משמש מבחינתה עדות למחזורי החיים הנשיים ומבטא ״את יופיו של הטבע האנושי המוסתר מאחורי טאבו וסנקציות״.

רוקסי מונטאנו. צילומים: נטאשה זריקר

רימה שלום // פרח אדום

רימה שלום יצרה קולקציית הדפס שעוסקת בצמחייה בסכנת הכחדה בישראל. היא בחרה ב״קחוון קצר פירות״ כנציג בודד מתוך 613 פרטים במגדיר הישראלי לצמחים בסכנת הכחדה, ויצרה ייצוג גרפי וטקסטילי לפרח, שהיא מתארת כמוכר וחסר ייחוד, כזה שאיש אינו שם לב ובוודאי לא ידוע שהוא בסכנת הכחדה. ״בילדותי, נהגתי לצייר פרחים דומים ליום הולדתה של אמי, שעד היום קוראת לי ברוסית ׳רמשקה׳ שפירושו פרח ממשפחת הקחוון״, היא מתארת. את הניתוח הגרפי של הפרח היא הופכת לסימנים מודפסים על גבי הטקסטיל – בד וויניל – באדום ושחור, ומציגה אותם במעיל ״חפץ שימושי וסימבולי של הגנה״.

רימה שלום. צילומים: אחיקם בן יוסף

The post בוגרים 2019 // המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.