אבי שיאון // פָּתַחְתִי דֶלֶת, וְעָמַדְתְּ שָׁם
פרויקט הגמר של אבי שיאון, בוגר המחלקה לצילום במנשר, עוסק בנשיות ובהתבגרות הגוף, תוך בחינת יחסי כוחות בין הצלם לאובייקט שלו. השם הפיוטי ״פָּתַחְתִי דֶלֶת, וְעָמַדְתְּ שָׁם״ מתאר תהליך עבודה שבו במשך כשנתיים צילם שיאון את אשתו, איילה, כשהוא מתכתב עם מסורת ארוכה של צילום וציור מודל נשי, אבל גם עם מעמדה המקודש של ״אשת האמן״ באמנות – בתפקיד מודל, מוזה, רעיה ומושא תשוקה. ״במהלך המסע הצילומי הזה, איילה שיחקה, התחפשה, התפשטה מולי, ואפשרה לי לראות צדדים חדשים לא רק בגופה אלא גם באישיותה.
התמונות מבקשות לחקור את הגוף הנשי המבוגר, דרך התייחסות לסטריאוטיפים של דימוי הגוף הצעיר דווקא. אלה, מקבלים משמעות שונה מבעד המצלמה החוקרת־חושפת: עדינות של הבעות, יציבות במחוות גוף, תנועה והקפאה״. לדבריו הוא ״בוחן את גבולות החשיפה של הגוף והנפש, ומאידך הוא מציג אותה כדמות חזקה המודעת לסיטואציה, לגופה החשוף וגם לכוחה מול הצלם״.
אבי שיאון
אנדריי איסקרוסלקו // זכרונות ביתי
גוף העבודה של אנדריי איסקרוסלקו, בוגר המחלקה לצילום בוויצו חיפה, מורכב כפסיפס מפיסות עבר והווה. כמי שגדל בבית מהגרים, עם זכרונות ילדות שכבר נראו לו בדויים בחלקם, השיבה עם המצלמה לבית סביו ברומניה היתה כמו מסע בזמן. ״מצויד במצלמה יצאתי למסע אל עברי – מהמקום שהוא ביתי, אל המקום שהיה ביתי. אל המקום אליו נושאים אותי זכרונותיי מימי החופש הגדול של ילדותי, שביליתי בביוש ובשטיי שברומניה, ימי הקיץ עם סבי וסבתי״. איסקרולסקו מביא בצילומיו ניחוח של עולם אחר, לא של ילדות אלא של זקנה שנותרה בבדידותה – זיקנה עיקשת, נאחזת במנהגים אנכרוניסטים ובנוף שהפך לנדיר בעולם האחיד שבו אנו חיים היום.
״זיכרון אחד נותר חד בזיכרוני. נסענו בשבילי עפר, עלינו על גבעה ועצרנו לאכול אוכמניות בצד הדרך. לפתע הגענו לעולם השייך לעבר, באר־מים, תנור חימר, רפת ושירותים אליהם צריך ללכת עד לפינה רחוקה בשדה. התרוצצתי ושחקתי בין גבעולי התירס, שתיתי חלב שחלבתי מהפרה – נדמה היה לי שהזמן עצר מלכת״. קרובי משפחה ומכרים רחוקים, קשישים בבדידותם, ממלאים את צילומיו שנראים כשלוחי מבטו של ילד סקרן, שהפך לבוגר בעל מבט עדין וחומל.
אריאל הכהן // אופטיקלנד
בפרויקט הגמר שלו במחלקה לצילום בבצלאל, עוסק אריאל הכהן בתשוקה לראות, באמצעי הראייה המממשים תשוקה זו, ובקשר של אלו לשליטה ויחסי כוח. הכהן בוחן את המבט – הישיר, העקיף, הפרשני או המוסח, באמצעות הצילום. המצלמה אינה רק כלי מתעד אלא אמצעי הדגשה ומניפולציה, שמוביל את מבטו של הצופה אל היעד (לעתים בלתי ידוע) שאליו מכוון אותו הכהן.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
בהצבת הפרויקט המינימליסטי, שיבץ הכהן במרחב מבטים צולבים, מבטים מצמיתים, מבטים רבי משמעות, הקבלות והתנגשויות – בין הדינמי לסטטי – בקבוצת השחיינים העומדת לזנק אל ים סוער, ונציג בודד שולח מבט לאחור (משקפות השחייה משמשות תזכורת לאמצעי הראייה והכיסוי); בין ההירואי לפאסיבי – בקבוצת החיילים הישנים באוטובוס. משחקי משמעות של ראייה והסתרה – בין העין המוסתרת בדיוקן גבר יחיד לבין הגבר האחר, המישיר מבט.
אריאל הכהן, כח עליון
שאטל
ארקדי ספיבק
ארקדי ספיבק מתבונן בבית־סטודיו שלו ככר פעולה ממנו הוא יוצא למסעות דמיוניים, מלווה בחתול שחור שהוא מכנה ״נושא הכלים שלי״, כאילו היה הוא עצמו דון־קישוט שחוקר עולם קטן מאוד – פנים הבית. ספיבק, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל, משתמש במגבלות העומדות בדרכו כנקודות המוצא לעבודות. חדרי הבית, החפצים והדמויות משנים את ייעודם ותכליתם, פונקציות חדשות נבדקות, ומועלות אפשרויות לפעולות בתוך הממלכה הביתית: במקלחת הוא יושב לאכול, שואב אבק הופך לכלי נשק או למכשיר עינוג עצמי, את גופו הוא משכיב למנוחה על מתקן לייבוש כביסה או הופך אותו לכלי נגינה המפיק צלילים מוזיקליים.
העולם המקביל המתקיים בחלל הבית מורכב מטקסים חושפניים. ״נוכחותי מגולמת לעיתים מתוך עמדה של תשוקה ולעיתים כאקט נרקיסיסטי, שהופך את האמן למעין קדוש מעונה״. הפעולות הנעשות במרחב הבנאלי והיום־יומי מציעות קריאה אירונית ומבט מפוכח ומשועשע – שאותו מספק גם החתול המשתומם. רגעי התיעוד הפרטיים של פעולות בנאליות ואבסורדיות, כמשחק ילדים שנתפס בעין המצלמה, מעלים שאלות על גבריות, על יצירה ועל חופש.
לקריאה נוספת
אקדי ספיבק, מזבח כביסה
יום עומר // להחזיק מים
תהליך הצילום של יום עומר ממוקם על התפר שבין צילום דוקומנטרי לצילום מבוים. בפרויקט הגמר שלו במחלקה לצילום בבצלאל הוא מביט על סביבתו הקרובה והחיצונית באופן זהה, ויוצר חיבורים בין עולמות שונים. הצילומים נראים לרגע חסרי ייחוד, ומיד לאחר מכן מתפענחת מהם איזו אינטימיות חושפנית. ״בתצלומים טמונים מערכי ניגודים המעצימים את הדרמה – עוצמה ועדינות, סדר וכאוס, יופי והתכלות. הם מדגישים את החוויה האנושית האותנטית, את שבריריות האדם ואת חוסר השליטה בחייו, ובזאת יוצרים הזדהות״.
המתח הטעון בעבודות נובע גם מהשילוב של צילומי ״רחוב״, בהם מככבות דמויות הנראות מרוחקות מעולמו של עומר, בעוד שחלק מגיבורי העבודות הם בני משפחתו הקרובה. גם אם הוא עצמו אינו מצביע על ההבדלים, עולה רגישות מיוחדת מהאופן בו הוא מתעד ומתבונן במחלתו של אביו, במשפחה הסובבת את מיטת חוליו וברגעים של התכנסות אישית, במרחב פרטי שנחשף לעין הצופה.
יום עומר
צליל דקלו
צליל דקלו מהמחלקה לצילום בבצלאל מנסה להביע תנועה בצילום סטילס, ובוחנת את הקושי שבסתירה בין גוף נע לצילום המקפיא את הרגע, ״באמצעות שינוי המרחב והזמן של האובייקט בהעברתו אל תוך העולם המטאפיזי שבו הוא ממשיך לנוע בחופשיות״. בדרך מקורית היא בוחרת להכפיל את הדימוי, לחתוך את הנייר המודפס ולשלב בו קיפולים וחוליות – כאמצעים שיאפשרו לגופים המצולמים לנוע במרחב הקפוא של הפריים שלה.
״קצת אחרי תחילת העבודה על פרויקט הגמר התגלתה אצלי בעיית ראייה, שהקשתה על היכולות הצילומיות שלי וגרמה לשינוי בפרספקטיבה – בדרך שבה אני רואה דברים. מאותה נקודה השפה הצילומית שלי התעצמה, בהתאם לחוויה שחוויתי, ההכפלות והחשיפות הכפולות בצילומים הפכו לאינטנסיביות״. דקלו משתמשת בטכניקות דיגיטליות ובעבודת־יד, כדי ליצור הרף עין של תנועה באוביקט הקפוא. חלק מהעבודות דינאמיות ומגיבות לתנועה סביבן, כמובילים קינטיים ולצידן היא מציגה הדפסות בגדלים בלתי שגרתיים ואלבומים המחזירים את הצילום לממד הביתי.
צליל דקלו, דנה ומרים
שלו אריאל // היופי החדש
״הן היופי והן הכיעור שייכים למי שיודע לראות ולהעריך אותם״. שלו אריאל מקבץ בפרויקט הגמר שלו במכללת הדסה דימויים שהיו מסווגים כ״מכוערים״. על־פי ראייתו ניתן לגרום לכיעור להראות יפה בעיני הצופה: ״יופי וכיעור מוגדרים מכוחן של מוסכמות חברתיות, אולם בעידן הפוסט־מודרני השתנו המוסכמות, בין היתר אלו הנוגעות למיתוס היופי ולמגדר.
החשיפה לדימוי טעונה ומייצגת מנעד רחב של סמלים תרבותיים והיסטוריים, שעליהם נשענים הפרשנות והניתוח האישיים שלנו כצופים. לפיהם אנו מחליטים בשבריר שנייה – האם הדימוי יפה או מכוער.״ באמצעות ההחלטות האסתטיות והאמנותיות שלו, אריאל מנסה להטות את הסיווג ולגרום לחישוב מחדש של ערכי היופי.
שלו אריאל
The post בוגרים 2019 // צילום appeared first on מגזין פורטפוליו.
