בשנה שעברה השיקה Designit, חברה שעוסקת בעיצוב ובחדשנות עסקית, את סדרת אירועי העיצוב Form. האירועים, שמתקיימים אחת לארבעה חודשים, עוסקים בנושאים שונים ומהווים במה למעצבים מתחומים שונים להכיר, לשתף, ולהציג מחשבות ועבודות. ביום שני 16.9, ערב לפני הבחירות, יתקיים האירוע הרביעי בנושא Design & Words. במרכז האירוע יתקיימו שלוש הרצאות ולצדן מינגלינג, מוזיקה, בירה ואוכל, וכן יוצעו למכירה גליונות המגזין Issues.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

את רצף ההרצאות יפתחו ינק יונטף ודניאל גרומר, מסטודיו פונטף לעיצוב ופיתוח גופנים עבריים ולועזיים. יונטף ייסד את הסטודיו בשנת 1994 וגרומר הצטרף אליו לפני כשנתיים. פונטף מציע ספריית אותיות עשירה ומקצועית לשימושים מגוונים בכותרות ובטקסט, לסביבות דפוס ותצוגות מסך. יונטף וגרומר יספרו על תהליך יצירת הגרסאות החדשות למשפחות האותיות של צבי נרקיס, ויחשפו פונטים שמעולם לא ראו אור בעבר.

מירב פרץ היא מעצבת ומרצה בכירה בשנקר, בעלת עניין בקשר בין פרפורמנס באמנות, בתיאטרון ובשירה לבין מגמות מתפתחות בתחום העיצוב. פרץ תדבר על מספר פרויקטים טיפוגרפיים ניסיוניים שבוחנים את היחסים בין החד־פעמיות והזמניות של פעולת ההקראה של טקסט פואטי, לבין אפשרויות התרגום שלה באמצעות כלי עיצוב שונים; מרקמה ידנית ועד שימוש בכלים של עיצוב פרמטרי ומציאות רבודה.

Sans Serif, מעצב גרפי עם מצלמה, יספר לראשונה על עבודותיו העוסקות בחיבור בין אותיות שילוט מקוריות ורקדנים מכל העולם, דרך המבנה האנטומי המשותף לאות ולאדם, ליצירת שפה טיפוגרפית-כוריאוגרפית חדשה.

Words & Design
יום שני 16.9, Designit | 18:30, ראול ולנברג 18, תל אביב
הרשמה ופרטים נוספים באתר האירוע

The post Form – ערב של מילים ועיצוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי טלי, בוקר טוב. מה שלומך?

בוקר טוב מצוין, תודה. יום שבת בבוקר בדרך כלל מוקדש לגלישה בבלוגים ותכנים סביב סטיילינג תרפי

יפה. בואי נדבר באמת על סטיילינג תרפי: אני מודה שעד שקיבלתי ממך את המייל בפעם הראשונה לא הכרתי את המונח. ספרי עליו קצת?

בשמחה. המונח לא היה קיים

סטיילינג תרפי הוא שילוב בין עולם הטיפול ממנו באתי לעולם הסטיילינג והאופנה אליו נחשפתי. אני באה מתחום הטיפול והמחקר, עבדתי בבית חולים פסיכיאטרי במשך שנים רבות והתעסקתי בבריאות הנפש, לא היה לי שום קשר לעולם העיצוב. אם כי תמיד חיפשתי דרכים יצירתיות לטפל, אז השתמשתי במוזיקה, בצילום.

לסטיילינג נחשפתי לבדי, בעקבות שינויים אישיים בחיים שלי, הלכתי ללמוד סטיילינג בשנקר מתוך חיפוש אישי עמוק בהרבה מכפי שהבנתי בזמנו. חיפשתי להגדיר את עצמי מחדש, חיפשתי שינוי. הבנתי שאין הלימה בין הלבוש שלי, לא רק למידות הגוף החדשות שלי אלא למי שהפכתי להיות. וכך הגעתי ללמוד סטיילינג

מתי זה היה?

זה היה ב־2013-2014. מה שקרה לי במהלך הלימודים היה פריצת דרך עצומה. הבנתי שכשאני משנה את איך שאני מתלבשת אני משנה את איך שאני חושבת. הבנתי שבלבוש יש מנעד רגשי שלם בלתי מזוהה ובלתי מדובר. הפסיכותרפיה מתעלמת מלבוש באופן מחפיר במשך שנים רבות. לא היה לי מענה לתחושותיי והסתובבתי עם ההבנות האלה במשך תקופה עד שאזרתי אומץ להגיע לקהילה המקצועית שלי באמירה הזו, שיש סטיילינג תרפי.

בינתיים התחלתי להתעסק בסטיילינג, ממש סטיילינג, אבל בדרך שלי. התחלתי לחקור את ההשפעה של המשחק עם הלבוש על נשים בקליניקה שלי וגם בסביבתי, וכמובן עליי. במקביל התחלתי לחקור את הפסיכולוגיה של הלבוש, כל בדל מידע על הקשר בין לבוש לזהות, מגדר, מיניות. וזה כבר התחום שלי

עטיפת הספר סטיילינג תרפי

מה זה אומר הפסיכולוגיה של הלבוש? כי במבט מהצד – היום – זה נראה די ברור מאליו שיש קשר הדוק בין האופן שבו אנחנו מתלבשים למה שקורה לנו, למי שאנחנו, למי שאנחנו רוצים להיות

נכון, אתה אומר זאת בטבעיות, אבל אי אפשר להתעלם מזה שבעבור חלקים רבים באוכלוסיה העיסוק בלבוש נתפס שטחי, שולי, חסר משמעות. נכון שיש חקר סביב הלבוש אבל אין הכרה בנגיעה שלו בעולם הנפש, הטיפול. וסטיילינג תרפי זה צעד אחד אחרי, זה לא רק שברור שיש קשר, אלא מה אני רוצה לעשות עם הקשר הזה. ובכלל בעבור נשים, הקשר הזה טעון רגשית ברמה כבדה. לכן הרעיון הוא לא רק להבין שהבגדים שלי חשובים בעבורי אלא למה, ומה אני יכולה לעשות עם זה

אז לאן לקחת את זה?

לקחתי את זה לעבודה על דימוי גוף, על מיניות ועל פתיחות לחוויה. אני אסביר: רוב הנשים שאני עובדת איתן עסוקות מאוד בדימוי הגוף שלהן. כשאני שואלת אותן על הלבוש, הן עונות על הגוף. במחקר שערכתי עם אוניברסיטת חיפה גיליתי שכמעט 40% ממדגם של מעל 700 נשים, בוחרות בגדים כדי להסוות את גופן. הן לא עסוקות בסטייל, אלא בהסוואה של פגמים בגוף. הן עסוקות במי שמצופה מהן להיות.

נושא המיניות קשור מאוד גם לנשים וגם לקהילה הלהטב״ית. אני עובדת עם טרנסג׳נדריות על המעבר, בדגש על הבגדים והשפעת הבגדים בתוך התהליך המורכב שהן עוברות. ונושא הפתיחות לחוויה קשור לכל מי שהחשיבה שלו שמרנית והבגדים מאפשרים פתח ליצירתיות ושינוי בחיים, בדיוק כפי שאני חוויתי.

לגבי המיניות, חשוב לי לציין שאני עובדת במרכז לנפגעות טראומה מינית, גם שם הבגד הוא מיקרוקוסמוס לנושא הפגיעה, המיניות הנשית, ההגדרה העצמית

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

וההחלטה לכתוב ספר? מתי וממה היא נבעה?

ההחלטה לכתוב ספר נבעה מתוך הפיתוח של עולם התוכן המדהים הזה, היה לי ברור שאני צריכה לצאת עם זה החוצה. הספר מתאר קודם כל את החוויה שלי, ומתוכה נותן ניראות לעולם הרגשי והנפשי מאחורי בחירות לבוש של נשים. מ־2015 אני בפיתוח ומחקר של עולם התוכן הזה וחיה אותו. הספר היה ביטוי טבעי לכך.

נשים שקוראות את הספר מספרות על תהליכים מדהימים שהן חוות עם עצמן, ממש משנות את אופן הלבוש שלהן, מבלי שסטייליסטית פיזית הגיעה אליהן הביתה. זה סטיילינג אחר, שבא מבפנים החוצה, ואחר כך משפיע גם מבחוץ פנימה

את יכולה לתת דוגמה או שתיים ספציפיות?

אני יכולה לספר לך על אישה שהגיעה אליי, והמשאלה שלה הייתה להתלבש לגמרי אחרת. בכל פעם שנכנסה לחנויות גילתה שהבגדים שמוצאים חן בעיניה אינם למידות גופה. לעתים רכשה בגדים קטנים ממידתה ואיחסנה אותם בארון, בכוונה להוריד ממשקלה וללבוש אותם. ארון הבגדים שלה היה עמוס מאוד בפריטים, מהם רבים שאינה לובשת. זו אישה שכל חייה נאבקת במשקלה, שונאת את הגובה שלה ואת רוחב גופה ומידותיו. היו שנים שהייתה רזה, אך מאז שילדה בשלישית לא הצליחה לרדת במשקל. ״בגד החלומות״ שלה היה ג׳ינס צמוד. כשנכנסנו לעומק בחירה זו, גילינו שהצורך להרגיש מושכת ויפה עמד מאחורי הכמיהות שלה, אם כי הגדירה את גופה כנשי מאז ומעולם.

מול הארון היא הרגישה כאוס פנימי וחיצוני. גילינו שלוש מלתחות שונות בארון שלה – אחת לתקופות שבהן היא בשיא משקלה, מורכבת מבגדי הסוואה; אחת לתקופות שבהן היא רזה יותר, שבה בגדים מגוונים יותר; ומלתחה של בגדים מהעבר שלא לבשה שנים. היא הבינה שהפרידה מהבגדים האלה היא משמעותית. זו פרידה מהמרדף המתמיד אחר שינוי הגוף שלה.

עם האישה הזו עסקתי רבות בצרכים הרגשיים שלה מהבגד ובדרך לענות עליהם, עם הבגדים הקיימים. עודדתי אותה להיפרד מכל מה שאינו במידה שלה. הרכבנו מספר אאוטפיטים שלכל אחד מהם נתנו כותרת רגשית, בהתאם לצרכים הרגשיים שלה מהבגד. לדוגמה, אחד מהם היה ״בגדים סקסיים״ – סט בגדים שעסק ברשות לחוש מינית גם אם הגוף שלי לא מתאים לסטנדרטים שהגדירו לי כל חיי. אותה אישה סיפרה לי בין השאר על קונפליקטים רבים עם הבת המתבגרת שלה סביב לבוש, ועל החשש שלה שבתה מפתחת הפרעת אכילה

אז בואי ספרי קצת על מה יש בספר, איך הוא בנוי

בשמחה. הספר מתחיל בסיפור האישי שלי – איך גיליתי את סטיילינג תרפי ועשיתי פריצת דרך בחיי בעקבות שינוי שהתחיל מבחוץ. בהמשך אני מספרת על העולם הרגשי מאחורי בחירות הלבוש, באמצעות ממצאי מחקרים שכללו ראיונות עומק עם נשים על דימוי הגוף שלהן ועל הלבוש שלהן.

בהמשך אני מספרת כיצד אפשר להשתמש בבגדים, ממש בתהליך אישי, על מנת להכיר את עצמנו טוב יותר. כשאני מספרת על המחקר שעוסק בקשר בין לבוש לאישיות, כל אדם יכול לקבל הצצה לשאלה, מה הבגדים שלי מבטאים מתוך האישיות שלי? זו הצצה חשובה, כי אז אפשר לעבור לצעד הבא, וגם בזה הספר עוסק, מה את רוצה לבטא באמצעות הבגדים שלך? הספר מלא בתרגילים, הוא בנוי בצורה של מדריך לעזרה עצמית. (אחד מהתרגילים בספר עוסק בצילום עצמי ובחוויה הייחודית של חקר עצמי דרך צילום).

אני מתייחסת לפסיכולוגיה של שינוי באמצעות בגדים כדי לשקף לקוראים, ששינוי פשוט באופן הלבוש יכול להניע שינויים עמוקים בהרבה. בנוסף בספר יש ראיונות עם נשים יקרות שדרכן אני משקפת חלקים בסטיילינג תרפי – ליאת לוי קופלמן, מעין קרת ונינט טייב. וגם שלוש בוגרות של סטיילינג תרפי שעברו את הדברים וסיפרו מעט מהסיפור שלהן

אז אני רוצה לשאול עוד שאלה: את מדברת פה רק, או בעיקר, על נשים. כמובן שברור לי למה, אבל מהניסיון שלך מה ההבדל ביחס לגוף היום ב־2019 בין גברים לנשים?

שאלה מצוינת. כשהתחלתי לעסוק בסטיילינג תרפי היה לי ברור שאני פונה לנשים, כי מחקרים על דימוי גוף הראו פער גדול מאוד בין בנים לבנות. בנות עסוקות בגוף שלהן מגילאים מאוד צעירים. מה גם, שמחקרים ממש מצאו והראו שנשים מגיבות אחרת. נשים בוחרות בגדים לפי מצב רוחן בבוקר וגברים לא. נשים לא מצליחות לתפקד היטב קוגנטיבית בבגד ים, לגברים זה לא שינה. אלה מחקרים שעיצבו בי תפיסת עולם מסוימת.

ואז פגשתי את השטח יותר ויותר והבנתי שמתחולל שינוי חברתי. עולם דימוי הגוף זולג גם לגברים, ואני לא מדברת רק על הקהילה הלהטבי״ת. בנים שגדלים היום מושפעים מאוד מהאינסטגרם וגם להם יש דמויות שמעצבות את דימוי הגוף שלהם. אומרת את זה בצער, לאור העובדה שבג׳ק קובה מוכרים עכשיו גם מחטב לגברים. מעניין יהיה לראות ממצאי מחקרים עשר שנים מהיום, על התקופה שלנו עכשיו, כי מתחולל שינוי

אני לא מאוד אופטימי. את אופטימית?

הדבר היחידי שכן מעורר בי אופטימיות, זו תנועת הבודי פוזיטיב. יכול להיות שברגע שתנועת הבודי פוזיטיב תתחזק עוד ועוד, היא תסייע לבלום גם את ההשפעה המזיקה על בנים

הלוואי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

קודם כל תודה לעינת אובריאן ותומר מלובן הנפלאים על עיצוב הסטיילינג תרפי שלי, ותודה לכרמל קרמן העורכת.

מעבר לכך אנחנו מדברים פה על אנשים חופשיים ומשוחררים, עד כמה שאפשר להיות משוחרר בעידן האינסטגרם, אבל חשוב לי להגיד שיש גם אוכלוסיות שעבורן בגד נושא משמעות כאובה וקשה, ודווקא דרך הבגד אפשר לעבור חוויה של ריפוי והתחזקות, התחברות פנימה לצורך צמיחה. בעבור אישה עם היסטוריה של תקיפות מיניות, היכולת להתלבש כרצונה יכולה לעזור לה להתחבר לעצמה, לאפשר לעצמה נוכחות בעולם הזה.

אני מאוד מקווה שדרך הספר אצליח להגיע לכל מי שהיחסים שלה עם הלבוש שלה חשובים לה, גם אם לא בהכרח מודעת לכך, ולסייע לה בעבודה על שינוי

יפה. אז רק נגיד למי שרוצה, איפה אפשר להשיג את הספר?

הספר נמצא בצומת ספרים, סטימצקי, באתר עברית ובאתר האינטרנט שלי

The post טלי סטולובי: להתלבש כמו האשה שאת רוצה להיות appeared first on מגזין פורטפוליו.

חוף הים בבית רומנו

האמנית אנה מירקין תציג הערב (חמישי, 12.9) מיצב תלוי מקום, לערב אחד בלבד, שיהפוך את חלל גלריית החדר בבית רומנו לגרסה מופשטת לחופי תל־אביב. המיצב נוצר מתוך געגועים לחוף הים של העיר; חלק בלתי נפרד ממנה, על מרכיביו הטבעיים, האנושיים, וכיסאות הפלסטיק האיקוניים שהפכו לסמל בתרבות הישראלית.

שכבה מס 5 היא חלק (חמישי) מגוף עבודות מתמשך, המורכב מסדרה של מיצבים ואוביקטים. גוף עבודות זה מתייחס לחוויות פסיכדליות ברמה האסתטית ורעיונית, בדומה לשכבות של תודעה הוא נבנה ונחשף בהדרגה, וכל שכבה מתמקדת מתמקדת בתופעה חברתית ספציפית. המיצב יוצג בין השעות 20:00-23:00.

אנה מירקין

בתיה קולטון, מתוך הספר להתראות באנטרטיקה

בתיה קולטון

בתיה קולטון ורותו מודן פותחות את הארכיון שלהן

המאיירות רותו מודן ובתיה קולטון יפתחו בסוף השבוע (שישי ושבת, 13-14.9) את הארכיון שלהן לסוף שבוע אחד בלבד. באירוע יוצעו למכירה הדפסים חתומים משלל יצירות: ספרי ילדים וקומיקס, לוחות שנה, איורי עיתונות ועוד. באירוע, שיתקיים בבית ההדפסות ״רע – בית מלאכה לצילום״, הקהל יוכל לבחור מתוך תיק העבודות העשיר של שתי המאיירות. האיורים הנבחרים יודפסו במקום על נייר כותנה איכותי ובשיטת פיין־ארט, וכל ההדפסים ייחתמו על ידי היוצרות. שישי, 13.9, 16:00-10:00 | שבת, 14.9, 20:00-10:00.

אליזה ון יולן ווינסנט וולסמה, מתוך התערוכה במוזיאון הנגב. צילום: Uwe Walther

גילי אבישר, דגלים מופשטים. צילום: לנה גומון

חוט של מחשבה – סיפורים גלובליים בטקסטיל

התערוכה הבין־לאומית הנודדת ״חוט של מחשבה – סיפורים גלובליים בטקסטיל״ מגיעה לישראל, ותפתח הערב (12.9) במוזיאון הנגב לאמנות בבאר־שבע. התערוכה מגוללת את סיפורו של הבד והטקסטיל כחלק ממארג של תרבות, עמים ושפות בעולם ומציגה טכניקות אמנות שונות בתהליך ייצורם בהן אמנות ומלאכת היד נפגשות, ומשולבות בה טכניקות אמנות מקומית המצטלבות עם שינויים גלובליים וחברתיים בעולם. מיצב מיוחד בגלריית טרומפלדור שבעיר העתיקה יוקדש לסדנת האריגה בבאוהאוס, שהשנה מציינים 100 שנים להיווסדו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

את התערוכה אצרו סוזאנה וייס ואינקה גרסל, ואת האוצרות המקומית ערכה ד״ר דליה מנור, מנהלת ואוצרת מוזאון הנגב לאמנות. בתערוכה יוצגו עבודותיהם של אמנים בין־לאומיים עכשוויים ואמנים ישראליים שנוספו לתערוכה הנודדת, ועבודותיהם עושות שימושים שונים בבדים ובחוטים, וגם עבודות וידאו, מיצב וצילום.

משתתפים: בותינה אבו מלחם, גילי אבישר, קטיה אויכרמן, אנדריאס אקסנר, נועה אשכול, אולה פון ברנדנבורג, ורדה גצוב, אולף הולצאפפל, היידי הינרכס, פרנץ ארהרד וולטר, זילה הומה חמיד, כריסטה ייטנר, אליזה ון יולן ווינסנט וולסמה, אווה מאייר וערן שרף, קארן מיכלזן קסטניון, אולי פישר, יודית ראום, אילנה רווק. נעילה: 7.12.

איה זמיר, מתוך התערוכה גנו של הגולם. צילום: טל ניסים

נוי הורוביץ. צילום: ליאור תמיר

גנו של הגולם בחיפה

תערוכה שתפתח במוצאי שבת (14.9) במוזיאון מאנה כץ בחיפה תזמין את הצופים לשוטט ״בגנו של הגולם״, ובכך לבחון את הקשר המורכב בין האדם ובין העולם הדיגיטלי שיצר. עולם זה הוא לפעמים כמו מראה מעוותת, המשקפת את רצון האדם להשיג שליטה ולהתעלות מעל מגבלותיו הפיזיות והאנושיות – שאיפה שמובילה לתוצאות לא צפויות.

בעידן הדיגיטלי העכשווי האדם יצר ״גולם״ – מחשבים, טלפונים חכמים, רובוטים ועוד. הם מארגנים באופן מוחלט את חיינו, את המידע שברשותנו, את התקשורת שאנחנו מנהלים. הם משולבים בקיום שלנו באופן כל כך עמוק עד שברור שהשתנינו בצורה בלתי הפיכה. רבים מאיתנו שואלים בסקרנות ובחשש: לאן כל ההתפתחות המואצת הזו צועדת? האם כך אנחנו אכן משפרים את חיינו? או שמא אותם גלמים עתידים לקום על יוצריהם בני האדם? היכן הגולם־המחשב נגמר והאנושי מתחיל?

אוצרות: מיכל בן יעקב ודפנה פלק. משתתפים: אורי גרשוני, מור אפגין, רומי ארדן, כרמי דרור, טד וויטקר, איה זמיר, ענבר חגאי, נוי חיימוביץ׳, שרון פדידה, יואל פלד, יעל פרנק, דינה קלברמן, דניאלה תקבה.

רומי ארדן

The post הרשימה המשותפת 12.9.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

המעבר מרחוב צ׳לנוב אל התערוכה של מיה גורביץ בגלריה אינדי הוא כמו נפילה למציאות אחרת, קצת כמו עליסה בארץ המראות. ברגע הראשון מרגישים את המזגן המצנן שמצליל את המחשבה, ואז הרגליים שוקעות בשטיח הרך בצבע כחול עמוק, שממלא את כל רצפת הגלריה. התחושה הזו, של תעתוע המקום והזמן, מלווה את כל התערוכה.

זרעי פירות הלילה נזרעו בעת שהות אמן של גורביץ בטירת שרטנברג שבאוסטריה. בלילות היא טיילה בשטחי הטירה ובימים חקרה וגילתה את סיפורה של הנסיכה אלאונורה, שגרה בטירה ונחשדה כערפדית. הסיפור כמובן גירה את סקרנותה של גורביץ, אבל הוא רק נקודת ההתחלה. כך, בחלל הכניסה של הגלריה שני צילומים גדולים מהתקופה באוסטריה: שמי הלילה זרועי אלפי כוכבים מעל הטירה וחלוק אבן יוצר את תחושת הקסם.

עוד לפני הכניסה לחלל השני תופס את העין עצם לא ברור ובו קבוע צילום של שעון יד ישן בין שפתיים, כאילו הזמן נובע מתוך הפה. לא ברור האם מדובר ברמפה או אבן ראשה של מצבה, ולכך בדיוק מכוונת גורביץ. היא מבקשת לנתק את החפץ מהמשמעות היום־יומית שלו ולצקת בו תוכן חדש.

״החיבור בין הצילום לאוביקט משחרר את האוביקט מההגדרה שלו ונוצר היגיון פנימי חדש״, אומרת גורביץ, ומספרת שרק בעת ההתקנה של העבודה בתערוכה, הרבה אחרי שיצרה את הדימוי, פתאום הבינה את החיבור לפרקטיקה עתיקה נגד ערפדים, לפיה היו שמים בפיו של המת אבן גדולה שתמנע את חזרתו מהמתים. מבחינתה עבודה זו היא המפתח לקריאה של כל התערוכה. יצירת האוביקטים היא דבר חדש בעבור גורביץ שהתרכזה עד כה בצילום: דווקא החומריות של האוביקטים היא שטוענת את הדימויים ביתר כח.

על כוננית רפאים עתיקה, מחוסרת גב ופתוחת דלת, קבעה גורביץ צילום הלקוח מווידאו שצילמה באותה טירה באוסטריה, של עטלף מתעופף סביב מנורה עתיקה. הווידאו מהפנט ואי אפשר להסיר את העיניים מהעטלף המסוחרר, אולם בצילום הסטילס העין נמשכת דווקא אל המנורה והצל שהיא מטילה, והעטלף הופך לצל מטושטש אך מתגמל בעבור מי שמזהה אותו. מעל הכוננית צילום של רוח רפאים; כלומר, מעקה מדרגות עטוף בניילון.

איך גורביץ הופכת אותו לרוח רפאים? זה הקסם שלה. גם אחרי שהסבירה בדיוק את הסיטואציה שבה צולמה התמונה והטכניקה שבה השתמשה (אין פה פוטושופ), נותרה בי התחושה שזו דמות שמתבוננת בי בזמן שאני מסתובבת בגלריה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בצד הקרוב לחזית הגלריה הציבה גורביץ מזוודה ישנה שממנה יוצא מעין סולם מקופל או ספסל ממתכת. נראה כאילו הוא בתנועה ותיכף ילבש את צורתו המסורתית, אך לא. זהו חפץ שגורביץ עיצבה על מנת לשטות במתבונן ולגרום לנו להרהר על האופן שבו אנחנו תמיד נוטים לתת לחפצים זהות פונקציונלית מזוהה. היא מאלצת את הצופה להתעמת עם העמימות ולשהות בה.

החלל הפנימי של הגלריה חסום על ידי עגלת מזוודות ישנה שגורביץ ריפדה את התחתית שלה באותו שטיח כחול שממלא את הגלריה. מבט פנימה חושף עבודת וידאו של עטלף מעופף בתוך סבך. מבט שני מגלה שמדובר בהקרנה על טפט המוצמד לקיר הגלריה, ואלו משתקפים במראה ומתלכדים לדימוי אחד חידתי. החסימה הלא חד משמעית שייצרה גורביץ בגישה לעבודה מתייחסת לחוסר היכולת שלנו הצופים להתמודד עם אי ודאות, עם הצורך שלנו להציץ מאחורי הפרגוד כדי לראות ולהבין הכל. היא רוצה דווקא למנוע מאיתנו את הסיפוק הזה ולהכריח אותנו להתמודד עם הדחף. העובדה שאנחנו מביטים במראה ולא רואים את עצמנו מהדהדת את האגדות על ערפדים, שדמותם אינה משתקפת במראה. אז מה זה אומר עלינו?

״ככל שאני מתעמקת בזה יותר אני מבינה שהתערוכה הזו היא על זמן״, היא אומרת: ״זמן שעצר, זמן כממד פלואידי שמאפשר תנועה בתוכו. אין פה ניסיון לחזור אל העבר מבחינה היסטורית או נוסטלגית, אלא פשוט תפקידו של הזמן בחיינו״. הדבר בא לידי ביטוי כמובן בשעון שעצר בפיו של המת, אבל גם באורך החשיפה של הצילום ובקוסמולוגיה, תורה לקריאת הכוכבים. הקוסמולוגיה והאסטרונומיה העסיקו את גורביץ בתקופת השהות באוסטריה: ״עקבתי אחרי תנועת הכוכבים בשמיים כל לילה והרגשתי שאני השעון״.

מעל הכל התערוכה מסכמת דרך של שנתיים בערך בעבודתה של גורביץ (״אני מנסה לבטל את החלוקה של עבר־הווה־עתיד ולתת רצף אחד שלם של מחשבה״). בנוסף התערוכה מעלה שאלות על זמניות ועל נוודות שמהדהדות דרך המזוודה הישנה, עגלת המזוודות והשטיח האופייני למלונות. זו סוגיה שמעסיקה את גורביץ בשנים האחרונות ומתחברת לשאלות גלובליות ותרבותיות שמתייחסות לבית, למקומו של אדם, לשייכות שלו ובמקרי קיצון גם לפליטות. ״הנוודות היא חלק בלתי נפרד מהמהות שלי. יש לי הרבה שאלות על שהייה, על שהות והשהייה, שגם הופיעו בתערוכה קודמת. המקום הזה לא סתם נראה כמו בית מלון, אם כי אני מנסה לשחרר אותו מההגדרה שלו ורק לרמוז ולהדהד רעיון ותחושה״.

פירות הלילה, מיה גורביץ
אוצרות: עירית כרמון פופר ואילנית קונופני
גלריה אינדי, צ׳לנוב 42, תל אביב
נעילה: 21.9

The post פירות הלילה של מיה גורביץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

גילי אבישר, 39, תל אביב.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

5 שנים ומעלה עם ישי ופיצי החתולה.

מה בצלחת?

משתדל כמה שפחות לאכול דברים מהחי אך לא תמיד מצליח, החבר אדוק ממני מה שלפחות מונע ממני להכניס כאלו דברים הביתה. כשאני מבין שהאוכל של החתולה מושך אותי אני מתגנב לשווארמה בחוץ.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בחודש שעבר נפתחה תערוכת יחיד שלי במשכן לאמנות עין־חרוד, שמוצגת במסגרת פלטפורמת האמנות פרסייט, לצד תערוכות יחיד של תכלת רם ושל ציון אברהם חזן. ההזמנה לתערוכה הגיעה אלי כחודשיים לפני יום הפתיחה; התמסרתי מיד. בתערוכה מוצגות עבודות בד וחבלים שנעשו במהלך השנה האחרונה.

בתוך הפעולה התמידית בסטודיו אני לוקח חלקים מעבודות קודמות ומחבר אותן מחדש, כך שתחילת העבודה על יצירה אינה בנקודת זמן מסוימת שאני מודע לה. לדוגמה, אחת העבודות המרכזיות בתערוכה הנוכחית כוללת דימוי של עין שהיה חלק מיריעת בד שנעשתה ב־2006, הוצגה במסגרת תערוכת יחיד בממנגן שבגרמניה, והופיעה שוב במשכן כחלק מעבודה חדשה וגדולת ממדים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אחרי אין־ספור פעמים שבהן הרגשתי שכותרת לתערוכה וטקסט כבלו את היצירה שלי ולא סייעו בהבנתה, רציתי הפעם להציע לצופה להתהלך בחלל, להתמסר לפעולת הצפייה ולמפגש בלתי אמצעי עם היצירה, מבלי שיהיה מונחה על ידי כותרת, טקסט, הקשר זה או אחר ופרשנות.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

בפברואר האחרון הייתי בניו יורק ופגשתי את סטנלי סטאלר, צלם של סצנת הגייז משנות ה־70 שעבד גם במקביל למייפלת׳ורפ ומצלם עד היום. ישר התמסרתי לסשן צילום של שלוש שעות, שהיה אחת החוויות החזקות שעברתי שם.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

עבודת במה ותלבושות לאופרה בארץ או בחו״ל. כסף יבוא ברגע שהפרויקט יגיע, כך שזה לא מה שמונע מזה לקרות.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

אני די אובססיבי עם כובעים, כך שרוב הסיכויים שכובע תמיד יהיה הפריט האחרון.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // גילי אבישר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב ליאת, מה שלומך? ומזל טוב על תערוכת הבוגרים הראשונה של התכנית, נקודות השקה

בוקר טוב, תודה רבה. ימים מרגשים

בהחלט. ואת מציינת כמה זמן בתפקיד? שנה?

נכנסתי לתפקיד ב־1.1.19, אז אני שמונה חודשים בתפקיד. קצת קשה להאמין, האמת, הזמן הזה היה כל כך גדוש ואינטנסיבי ומסעיר, שעבר בהרף עין

אז אולי לפני שנדבר על התערוכה, מילה על התכנית? מה קורה שם?

כמו שאתה יודע, התכנית נפתחה לפני שנתיים, וזה מחזור הבוגרים הראשון שלנו, יש את תכנית הלימודים, שכל קורס בה הוא הרפתקאה מרתקת בפני עצמה, הרבה אירועים מיוחדים, סדנאות אורח, הרצאות, אורחים ואורחות מחו״ל, ואת הסטודנטים והסטודנטיות, שכל אחד ואחת מהםן מפתח/ת פרוייקט משלו. את הקידום של הפרוייקטים, הדחיפה לחדשנות, לא רק במובן הטכנולוגי, וגם הרבה שאלות עקרוניות שאנחנו עסוקים בהן – מהו מחקר בקונטקסט של עיצוב, איזה אתגרים חדשים עומדים בפנינו במאה ה־21, מהו מרחב האפשרויות של אנשי תקשורת חזותית, בחברה, בתרבות, בתעשייה… גדוש ומרתק אצלנו.

והטייטל המחייב של ״התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית היחידה בארץ״, דוחף אותנו לחשוב את השדה מהיסוד, לקחת חלק בניסוח השאלות, ולא רק במענה על שאלות שכבר נוסחו

ואני מניח שחלק מהתשובות ומהניסוחים שלכם מופיעים בתערוכה

מה שמשתקף בתערוכה הוא קודם כל מגוון הגישות, המדיומים: כל פרויקט מנוסח בשפה חזותית אחרת, שואל שאלות אחרות. אבל יש גם גרעין משותף שהוא החתירה שלנו להעמקה ותעוזה, התפיסה של הבוגרים והבוגרות כיוצרים עצמאיים, שיש להם עמדה ביחס לעולם ושהם מבטאים אותה באופן חזותי מתוך רצון להציע לעולם משהו חדש

נעה אלון

נטע כהן

שירלי רוכמן

אז רגע לפני שנצלול לפרויקטים, כמה בוגרים מציגים השנה ואיך מתבצע תהליך העבודה על פרויקטי הגמר שלהם

השנה נציג 13 פרויקטים, ולצידם תערוכה קבוצתית. הפרויקט אצלנו נקרא ״פרויקט מרכזי״ ולא ״פרוייקט גמר״, כי בניגוד לפרויקטים שמפותחים בתכניות אחרות, או בתואר הראשון, לא מדובר בפרויקטים שנולדים כמה חודשים לפני סיום התואר, אלא בפרויקטים שהפיתוח שלהם מתחיל כבר עם הכניסה לתכנית. המהלך של הפיתוח שלהם מתחיל בהנחיה קבוצתית וממשיך בהנחיה אישית: לכל פרוייקט יש מנחה מתחום הפרקטיקה ומנחה מתחום התיאוריה, מתוך הסגל המעולה שלנו.

באופן כללי אנחנו עובדים קשה כדי להזין את הפרויקטים, לאתגר את הסטודנטים והסטודנטיות לצאת מאיזורי הנוחות שלהם.ן, לראות איך עוד הםן יכולים.ות לפעול, לשאול שאלות שהםן עוד לא יודעים את התשובות עליהן

אז אני יודע שזה לא פשוט לבחור ולא נוכל לעבור על כל הפרויקטים, אבל תני דוגמה לפרויקט או שניים שלפי הבנתך מנסים – כמו שאמרת מקודם – לחשוב על השדה מהיסוד, לקחת חלק בניסוח השאלות, ולא רק במענה על שאלות שכבר נוסחו

קשה לבחור. זה קורה בפרוייקטים באופנים שונים, אז אולי אענה באופן עקרוני ואתן דוגמאות. בסדר?

כן

״קודם כל, יש שאלות שנוגעות לתקשורת, מהי תקשורת ואיך היא מתרחשת במרחב החזותי, איזו שפה מעצבת את המרחבים שאנחנו חיים בהם, איזה מסרים אנחנו מקבלים ומוסרים. זו שאלה אתית, פוליטית, תרבותית״

קודם כל, יש שאלות שנוגעות לתקשורת, מהי תקשורת ואיך היא מתרחשת במרחב החזותי, איזו שפה מעצבת את המרחבים שאנחנו חיים בהם, איזה מסרים אנחנו מקבלים ומוסרים. זו שאלה אתית, פוליטית, תרבותית, ויש כמה פרוייקטים שעוסקים בשאלות הללו באופנים שונים מאד, כמו הסרט ״ההבטחה״ של רוני עזגד, או הפרויקט של עדי טקו, ״בין שמיים לשמיים״ – מיצב אודיו־ויזואלי, שהגרעין הקונספטואלי שלו נוגע בשאלה איך אנחנו מבינים את המרחב השמימי, איזו צורה אנחנו, בני האדם, נותנים לו – במיתוסים, בדימויים, במדע ובאמנות. זה נוגע בשורשי ההוויה האנושית, בנסיון שלנו להבין את העולם, לארגן אותו, לייצר, לחשוף ולמסור משמעות.

עופר גץ

יש שאלות שנוגעות למרחב הטכנולוגי, איך הוא מעצב את חיינו, את הזמן שלנו, איך אפשר לפעול בו, וגם לשבש אותו, אני חושבת כאן על הפרויקט של עופר גץ, ממשק אקספרימנטלי שמנסה לגשר על הפער בין הלינאריות של הסיפור וההפתעה שמובנית לתוך משחק, אבל גם על הפרויקט של חיה שפר, ששואל על האפשרות שלנו לייצר מרחב למחשבה בתוך הרעש הדיגיטלי שמציף אותנו.

ויש שאלות שקשורות לביטוי ויצירה, למרחבים שבהם המדיומים השונים מבטאים חקירה אישית או מושגית, והערעור על הגבול המדומיין בין עיצוב ואמנות לדוגמה. אני אישית לא חושבת שהגבול הזה הוא מעניין במיוחד. אני גם לא יכולה שלא להתייחס לעובדה שהתערוכה תיפתח יומיים אחרי הבחירות

באיזה אופן?

תקשורת היא עניין פוליטי. היא נוגעת בהגדרתה ביחסים בין בני אדם, באפשרויות שלנו לקיום משותף

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מה אם כך בקריאה של הפרויקטים או בחווית הביקור בתערוכה, יומיים אחרי הבחירות, עשוי להשתנות?

בפרויקטים העניין הזה מקבל מקום מרכזי, כשאלת יסוד. יש גם פרויקטים שמתייחסים למציאות הפוליטית הקונקרטית שלנו, כמו הפרויקטים של נעמה נחושתאי, שמציגה מבט ביקורתי על הנורמליזציה של שגרת החירום, או הסרט של רוני עזגד, שוב, שמצביע על האופן שבו השיח המיליטריסטי מעצב את המרחב האישי והמשפחתי, הסרט של נסטיה פייביש על המורכבות של הזהות הפוסט סובייטית בישראל, ועוד ועוד.

נעמה נחושתאי

אני חושבת שיש בתערוכה מסר משמח. קשה לעמוד מול קבוצה כה כשרונית של אנשים, שאכפת לה באופן עמוק ממציאות חיינו, גם במובן האוניברסלי, של השאלה מהם סיפורים, ומהו דיאלוג, ולעבור לסדר היום.

ויש גם פרוייקטים כמו הספר של שירלי רוכמן, שחוקר את האתיקה של עיצוב אריזות מזון; הפרוייקט של שני אבגי, שמציע ממשק טיפוגרפי גנרטיבי; פרוייקט ציור של נעה אלון, שחוקר את היחס שלנו אל הטבע; הפרויקט של דניאל ויינברג, ששואל על היחס בין זכרון ודמיון; הספר של יניב טורם ששואל על אמונה ודרך אישית במשעולים אליה; המיצב של טל בוניאל, שחוקר את הכח החזותי של הארכיון; סרט אנימציה של נטע כהן, שבלי לעשות לו ספוילר – בוחן את המרחב היום־יומי באיזורי הדמדומים של התודעה.

אתה רואה, אני לא יכולה לבחור…

אני רואה…

הזכרת מקודם את הערעור על הגבול המדומיין בין עיצוב ואמנות, ואמרת שאת לא חושבת שהגבול הזה הוא מעניין במיוחד. מצד אחד אני מסכים איתך לגמרי, מצד שני את בכל זאת פועלת במסגרת שנותנת בסופו של דבר תואר בעיצוב, ובתכנית שהמילה תקשורת מופיעה בכותרת שלה. זה מתקשר לי לשאלה אחרת שמעניינת אותי – עד כמה ההיתכנות של הפרויקטים הייתה חשובה במובן של זה צריך לעבוד, להיות פונקציונלי ברמה כזו או אחרת

״אנשי תקשורת חזותית הם הרבה יותר מ־Design Thinking או Problem Solving. הממד הפרקטי והחדשנות חשובים כמובן, אבל הכלים של תקשורת חזותית הם הרבה יותר ממכשירים להשגת מטרות חיצוניות או התייעלות כלכלית״

אני חושבת שאנשי תקשורת חזותית הם הרבה יותר ממה שמושגים כמו Design Thinking או Problem Solving תופסים. הממד הפרקטי והחדשנות חשובים כמובן, אבל הכלים של תקשורת חזותית הם הרבה יותר ממכשירים להשגת מטרות חיצוניות או התייעלות כלכלית. בקונטקסט של התואר השני, שבו הסטודנטים.ות בוחרים בפרויקט בנושא שמעסיק אותם, חוקרים אותו ומפתחים אותו במרחב החזותי, התוצאה היא ביטוי אישי, מושגי, ביקורתי, שנעשה בכלים חזותיים. זה מעלה מדי פעם את שאלת הגבול בין עיצוב ואמנות, ושוב, אני לא חושבת שהיא מעניינת במיוחד, ודאי לא אם היא מיועדת לחסום או להגביל את האפשרות לפעולה.

אני תופסת את שאלת הפונקציונליות באופן רחב יותר – מהי ההשפעה הפוטנציאלית של ביטוי כזה בעולם, איזה מרחב חדש הוא מייצר

נסטיה פייביש

אז אני רוצה לשאול מכיוון אחר: התקשורת. כמה חשוב שהפרויקטים יהיו תקשורתיים? שהקהל שיגיע לתערוכה יבין אותם? כי הרבה פעמים בתערוכות של תארים שניים גם מיטיבי הלכת לא תמיד מבינים, וזה לא בהכרח רק ״אשמתם״ של הפרויקטים. לא תמיד תערוכה היא המרחב הנכון להצגת פרויקטים מורכבים

הפרויקטים הם מאד תקשורתיים, הסטודנטים מגיעים אלינו כשהם כבר פועלים בשדה של התקשורת החזותית, אבל אני מניחה שצריך יהיה להגיע לתערוכה כדי לראות איך זה מתממש, איך העמקה לא באה על חשבון בהירות והנאה חזותית. זאת שאלה שנוגעת לתפיסה הומניסטית, ליחס שלי אל האחר. אלא אם אתה מתכוון להפוך את השיחה הזו שלנו לספר, כדאי שלא ארחיב…

אבל כן צריך להגיד, שלפעמים דברים נראים לא בהירים כי הם מאתגרים את הנחות היסוד שלנו, וההבנה מתרחשת בדיליי. אי אפשר להיות פורץ דרך וגם לקוות להיות מובן כל הזמן

אהבתי. למרות שזה דווקא רעיון לא רע, עניין הספר… תגידי מילה על התערוכה הקבוצתית שהזכרת בהתחלה?

קודם כל בתערוכה הקבוצתית משתתפים גם ירונימוס ואנקטי אשכנזי, שממשיכים עם פיתוח הפרוייקט שנה נוספת. קובי לוי ואני אצרנו אותה מתוך העבודות הנהדרות שהסטודנטים.ות יצרו בקורסים השונים. לאורך השנתיים מצטבר אצלנו כזה עושר יצירתי, שרצינו לחלוק אותו. לחגוג אותו

יפה. מה עוד יקרה סביב התערוכה? איזה עוד אירועים?

קורה הרבה מאד. קודם כל, בימים שלקראת הפתיחה נקיים בה שיחות, לא ביקורות אלא ביקורים, שיובילו שתי אורחות שלנו מחו״ל – טרייסי וולר, ראש תכנית התואר השני בתקשורת חזותית ב־RCA ויוהאנה לבנגרד, ראש תכנית התואר השני בתקשורת חזותית בקונסטפאק, שבדיה. ביום שישי אחרי הפתיחה (20.9) נקיים פאנל בהשתתפותן, ובהשתתפות בן ואן דר ואל, שמלמד בין היתר באיינדהובן, תחת הכותרת Meaningful Dialogues, שיעסוק במושג של דיאלוג בקונטקסט של תקשורת חזותית.

בשבוע אחרי יוהאנה לבנגרד ובן ון דר ואל יעבירו סדנאות אורח לסטודנטים, וביום שישי האחרון של התערוכה (27.9) נקיים פאנל שנקרא ״חקירות חזותיות״ בהובלת הבוגרים/ות, ועם אורחים מרתקים מהשדה המקומי. אורחים.ות מרתקים.ות

נשמע בהחלט מרתק. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

בהמשך למה שאמרתי לעיל, אני חושבת שההתעקשות על מושג הדיאלוג נושאת מסר חברתי אופטימי, ויש בה גם מן התגובה למרחבי הפוליטיקה הממשית והצורה שהם תופסים בשנים האחרונות.

וצפויה פתיחה שמחה וחגיגית, מוסיקה, יין ומזגנים, כך שיהיה לא רק מרתק, אלא גם מהנה

טל בוניאל

דניאל ויינברג

The post נקודות השקה: המחזור הראשון של התואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

שנקר הנדסה. עיצוב. אמנות. (חל"צ) ביססה את מעמדה כאחת המכללות המובילות בישראל ומחלקותיה אף זוכות למעמד יוקרתי ומוביל בדירוגים בינלאומיים. השילוב בין הפקולטות להנדסה, עיצוב ואמנות עומד בבסיס הרב-תחומיות האקדמית הייחודית של המוסד, כשהוא מאפשר לסטודנטים ולמרצים לחבר בין טכנולוגיות פורצות דרך עם תפיסות עיצוביות ואמנותיות עכשוויות.

נשיא/ת שנקר יישא באחריות לניהול האקדמי של שנקר ויפעל להמשך קידומה ופיתוחה של שנקר – הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית. הנשיא הנבחר ייצג את שנקר בפני הגופים המופקדים על ההשכלה הגבוהה, הציבור, גורמי חוץ ועוד, ויהיה כפוף לוועד המנהל ולחבר הנאמנים של שנקר. מועד כניסה לתפקיד: 1.3.2020.

אמות המידה המרכזיות לבחירת נשיא שנקר הינן:

• תואר פרופסור, בעל הכרה ומוניטין אקדמיים.
• היכרות קרובה עם מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ומחוצה לה, ובפרט בעל הבנה ומעורבות בעולם האקדמיה, התרבות והיצירה האומנותית.
• כושר ניהולי מוכח בתפקיד בכיר, יזמות, מנהיגות ויכולת לקדם פיתוח אקדמי ותשתיות פיזיות. על נשיא שנקר שייבחר יהיה לגבש מדיניות בתחומי הפעילות העיקריים של מוסד אקדמי (הוראה, מחקר, קשרים בין מוסדיים וכן קשרים עם הציבור והתעשייה וכו׳).
• יכולת יצירת שיתופי פעולה מסחריים וגיוס תרומות.
• קשרים מקצועיים־עסקיים עם תאגידים וגופים מקומיים ובין־לאומיים.
• הזדהות ערכית עם מטרות המכללה, חזונה, אופיה ומעורבותה הקהילתית.

הגשת מועמדות תיעשה על ידי הרואים עצמם מתאימים, תוך צירוף קורות חיים מפורטים בעברית ובאנגלית, מכתב נלווה המתאר את התאמתם לתפקיד וכל מסמך אחר שתומך בעמידתם באמות המידה הנ״ל ובהתאמתם לתפקיד. את קורות החיים יחד עם החומר הנלווה יש לשלוח באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת Michraz2020@Shenkar.ac.il, וזאת עד ליום 19.11.2019 בשעה 12:00.

• המודעה מנוסחת בלשון זכר, אך מיועדת לשני המינים, זכר ונקבה, כאחד.
• ועדת האיתור שומרת על זכותה שלא לפנות לכל מועמד שיגיש מועמדותו, לפנות בעצמה למועמדים פוטנציאליים, לבחור במועמד שלא השיב למודעה זו או שהשיב לה באיחור וכן לבחור במועמד שלא התקיימו בו כל אמות המידה המפורטות לעיל.
• דיוני הועדה יתנהלו בסודיות מלאה.
• פניות מתאימות בלבד תיעננה.

The post קול קורא: נשיא שנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתחילת החודש נתלו ברחבי ירושלים כרזות עם הסיסמה ״שיעופו כולם!״. הסיסמה – במקור !Que se vayan todos – ליוותה את ההתארגנויות האזרחיות בארגנטינה בשלהי 2001, שנולדו כתגובה למציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית במדינה בניסיון להביא להחלפת השלטון. ההתארגנויות שהעניקו קול וכוח לאזרחים, התייחדו בביטוייהן האסתטיים, הטקסטואליים, החזותיים והצליליים. הבטים אלו הם נקודת המוצא לתערוכה שאוצרים קבוצת סלה־מנקה במרכז מעמותה בבית הנסן: כותרת התערוכה היא הסיסמה שביטאה את תחושת היעדר הייצוג של העם בממשלה ואת האכזבה הגדולה מההנהגה הפוליטית.

לקראת התערוכה, שתפתח ביום הבחירות (שלישי, 17.9), התקיים בשבוע שעבר בגן הסוס שחזור של תהלוכות מחאה עממית בשם קסרולאסו (Cacerolazo). סירי המטבח (Cacerolas) של המשתתפים הפכו לכלי נגינה שליוו את קריאתם לשינוי עמוק בחברה ובשלטון.

התערוכה תתייחס להתארגנויות אזרחיות בארגנטינה בשלהי 2001. ההתארגנות והסיסמה שליוותה אותה, שהביאו בסופו של דבר להחלפת השלטון בארגנטינה בשנת 2001, היו השראה לתנועות אזרחיות במקומות שונים בדרום אמריקה. התערוכה תכלול מיצב סאונד כמחווה ל״קסרולאסו״, שחזור של מסוק הקרטון שבנו הארוריסטים (Erroristas) בהפגנה בבואנוס־איירס ב־2017, וחדר שיוקדש ליצירתו של האמן הפורטוגלי־ארגנטינאי ז׳ואאו דלגדו. אירועים נוספים יתקיימו ויתפרסמו במהלך התערוכה, שתנעל ב־25.10.

משתתפים: ז׳ואאו דלגדו, קבוצת סלה־מנקה בשיתוף אמיר בולצמן ואריאל ערמוני, ישעיהו רבינוביץ, הפיראטיות־פיראטיות, ירדן ארז, דולסה ומאיה שלייפר

The post שיעופו כולם! מחאה עממית בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

הקורסים היחידים שלא הברזתי מהם בימי הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, היו אלו שעסקו ב״כאן ועכשיו״. הערצתי את דוד טרטקובר, להב הלוי ויוסי למל, וכל הזמן תהיתי למה יש כל כך מעט מהם. אני חושב שזה היה הרגע שבו הבנתי שכל מי שבוחר ללמוד בישראל תקשורת חזותית מעט נדפק. ולא כי אני חושב שכל מעצב גרפי בישראל חייב לתרום את חלקו ולהגיב למציאות הפוליטית, שאגב אינה עניין רק של שמאל או ימין, גם אקולוגיה, זכויות להט״בים, פליטים, זכויות נשים; אפילו תכנים כלכליים הם חלק מהיריעה.

אם לרופא יש את הידיים שלו בחדרי ניתוח על מנת להציל חיים, לעורך דין יש את הקול שלו בבתי משפט כדי להגן על הצדק, הכח של המעצב הגרפי הוא צורות, צבעים וגופנים שיכולים לתקשר, להשפיע ולקחת אחריות על הנעשה סביבנו. אז למה נדפק? כי אנחנו לא חיים בשוויץ. יש מעט מאד מעצבי מחאה בישראל, והקשר בין מעצבים לפוליטיקה קצת מזכיר לי את הקשר של זמרים, אמנים או יוצרים אחרים שמעדיפים לא ״להתלכלך״ ולצאת מה״ארונות״ הפוליטיים שלהם. פוליטיקה זה כאב ראש, ולמה לי פוליטיקה עכשיו.

״אם לרופא יש את הידיים שלו בחדרי ניתוח על מנת להציל חיים, לעורך דין יש את הקול שלו בבתי משפט כדי להגן על הצדק,
הכח של המעצב הגרפי הוא צורות, צבעים וגופנים שיכולים לתקשר, להשפיע ולקחת אחריות על הנעשה סביבנו״

מי שמכיר אותי יודע שאני לא איזה לוחם חופש אידיאליסט, או מטיף פוליטי חמום מח:  אני הרבה פחות רובין הוד, אלא יותר דון קישוט. כל מעצב יכול להעביר חיים שלמים כמעצב לא לגעת בפוליטיקה. אבל יש לנו אחריות חזותית ולא רק על איך שהמדף בסופר יראה או איך יפעלו האפליקציות הכי מגניבות. במסגרת הטור שלי ב־Xnet אני משתדל להציף תכנים שעוסקים בפוליטיקה מקומית ובין־לאומית; מניתוח מותגי של ארגוני טרור כמודאע״ש והמפלגה הנאצית, מחאות מקומיות,הסקירות הקבועות שלי של מערכות הבחירות בארץ, ועד קמפיינים חברתיים ופוליטים מהעולם.

כמרצה, כשהתבקשתי פעם להעביר קורס מיתוג במרכז האקדמי ויצו חיפה, אמרתי לראש המחלקה, ירון שין: ״מצויין, אבל בתנאי שאני לא מלמד אותם למתג שוקולד מריר או אורז אורגני, מזה יהיה להם עוד הרבה בהמשך״. ״אז מה כן?״ הוא שאל אותי. ״אני רוצה ללמד אותם למתג תנועות מחאה פוליטיות״. כמעצב, אני חושב שזה היה בתואר השני בלונדון שממש יצאתי מהארון הפוליטי שלי, עם עשרות פרויקטים ומחקרים שנעשו במסגרת הלימודים, ולא מעט כרזות וסטיקרים להפגנות, שבהן אני אוהב לשחרר את זעמי מידי פעם על המציאות.

״חייבים את הירוק של מרצ ואת הכחול של ישראל״

החיבור שלי עם המחנה הדמוקרטי התחיל אי שם בגיל 18, שבו גיליתי את הבית הפוליטי שלי במרצ. הזדהיתי עם המפלגה באופן הרמטי ממש: מדינית, חברתית, ואפילו כלכלית. הצבעתי לה תמיד, גם כשלעיתים לא התחברתי לעומדים בראשה, או עם הדרך שבה היא פעלה. אידאליסט בגרוש, אבל אידאליסט. בשנת 2015 אפילו שיתפתי פעולה, והסכמתי לככב על פוסטר קמפיין הבחירות שלה.

כשפורסם שסתיו שפיר ואהוד ברק חברו למרצ והקימו את המחנה הדמוקרטי – קצב פעימות הלב שלי הלך וגבר, אבל באותה מהירות שבה הטמפרטורה בחדר שלי עלתה בשתי מעלות, כך גם גברה אכזבתי עם השקת המיתוג הראשוני. אני לא מהמעצבים שפונים באופן יזום ללקוחות פוטנציאלים, עד היום איכשהו הדברים תמיד הגיעו אלי. הפעם דחף פנימי בתוכי היה בלתי נשלט ממש. קלישאתי או לא, אבל הבחירות בסבב הנוכחי שלהן הן צו שעה נדיר, הזדמנות חד פעמית שהמדינה שלנו קיבלה רגע לפני הגשמת כל התחזיות האפוקליפטיות. אין הרבה פעמים שאתה מקבל בחיים הזדמנות שנייה לתקן גורל.

זה היה ערב חמישי, העליתי פוסט קצר ומהיר בפייסבוק על אותו מיתוג חסר מיתוג שפורסם. קיבלתי עשרות לייקים ותגובות, ובאחת מהן שמו של איתמר ויצמן מהמחנה הדמוקרטי תוייג. למי שלא מכיר, ויצמן הוא איש רב פעלים, שלפני כמה שנים הוא הקים את אחד המותגים הכי קולים בעולם שנקרא Cool Cousin, אבל בכלל אני נתקלתי בו כאחד מהמקימים של V15 בבחירות שלפני ארבע שנים, ואפילו כתבתי על המיתוג שלהם בעבר.

בצעד שהפתיע אפילו אותי, התקשרתי אליו, ושאלתי: ״טוב, מה הקטע? מי הסטודיו? מה זה זה?״.

איתמר שתק לרגע, ובאלגנטיות האופיינית שלו שאל אותי: ״צודק, זה היה משהו שעשינו זריז, היינו חייבים משהו״. באותה זריזות הוא שאל: ״בא לך להציע לוגו אחר?״.

ללא שום שליטה בסוגרים, המילים יצאו מפי: ״ברור!״.

״אבל אנחנו כבר באויר! אז יש לך 24 שעות״, הוא ענה.

למזלי, תכננתי להגיע ממילא לסטודיו באותה שבת לסגור איזו מצגת לאיזה לקוח, אז אמרתי לו: ״סבבה, יש לי כמה שעות בשבת, אכין משהו, כן כן, לא לא״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

וכך, ללא בריף מסודר, עם הכוונה זריזה של איתמר – ״חייבים את הירוק של מרצ ואת הכחול של ישראל״ – וחיזוק של אחד המעצבים הכי פוליטיים היום בישראל וחבר יקר, סני ארזי, במוצאי שבת של סוף יולי רקחתי את הלוגו של ״המחנה הדמוקרטי״ בישראל. 24 שעות אחרי, לאחר מו״מ קואליציוני מפרך, איפשהו לקראת חצות הוא התקבל. יומיים של קצת ליטושים, בדיקות, והלוגו הועבר לידיים הנאמנות של צוות הקמפיין שגובש, ואני המשכתי לדרכי.

אני לא מאמין ב״המצאת גלגלים״ עיצובים חדשים, בטח שלא בעולם הפוליטי, או ביצירת פרובוקציות עיצוביות – עד היום כל מי שניסה לעשות נכשל (ע״ע הימין החדש, בחירות 2019 מועד א׳) – אלא במתיחת גבולות המוכר. זה מספיק. צריך להיות רלוונטי למהות, להיות עדכני עיצובית ומעט בלתי צפוי – ואז זה נוקאאוט.

״אני לא מאמין ב׳המצאת גלגלים׳ עיצובים חדשים, בטח שלא בעולם הפוליטי, או ביצירת פרובוקציות עיצוביות – עד היום כל מי שניסה לעשות נכשל – אלא במתיחת גבולות המוכר. זה מספיק. צריך להיות רלוונטי למהות, להיות עדכני עיצובית ומעט בלתי צפוי״

מחקר מקומי ובין־לאומי קצר, והיה לי ברור מה אני לא רוצה לעשות: גופנים באלכסון, נקודות אדומות (ונקודות בכלל), כתמים בצורה של מריחות מברשת, או כל מיני פסי הדגשה מתחת לסלוגנים. רציתי לוגוטייפ טיפוגרפי פשוט, נקי, חזק ועוצמתי. הגופן שנבחר הוא היציאה הבאה של ינק יונטף, שעבר הרחבה ידנית של 105%. האייקון שיצרתי מורכב משילוב משולש של הסימן שוויון (=), דגל של מאבק, וציטוט מתוך דגל ישראל של שני הפסים. המגן דוד היה מחוץ לתחום.

האתגר הצבעוני היה לא פשוט: עד היום לא חוויתי מקרה שהצבעים ירוק וכחול השתלבו באופן הרמוני, הם דומיננטים וטונליים באותה עוצמה, הם לרוב שני צבעים ״קרים״, והשילוב שלהם אחד ליד השני בעיקר הזכיר לי את הצבעוניות של ״הבית היהודי״. החלטתי שבניגוד לשאר ״המתחרים״ בזירה – זה יהיה לוגו ללא צבע מלא (solid color), אלא עם מעברי צבעים שבין כחול לירוק. רציתי שזה יהיה לוגו שתהיה לו תנועה, ולא רק בגלל הצורה הפיזית של הדגל שבו, אלא גם בגלל הצבעוניות. לא האמנתי שזה ״יעבור״ את הלקוח בכזו קלות. בניגוד לעולם המסחרי, או לזירה הפוליטית הבין־לאומית, בזו המקומית שלנו אין כמעט לוגואים של מפלגות שאינם בצבע אחיד מלא. אני מסיר בפני מקבלי ההחלטות את הכובע.

זה כבוד עצום עבורי לקחת חלק, גם אם מזערי, במאבק להחלפת משטר נתניהו, ולעזור למחנה הדמוקרטי, גוף פוליטי חדש עם המצע של מרצ; הממלכתיות, האחריות והעוצמות של אהוד ברק; הערכים של ניצן הורוביץ והכריזמה האין־סופית של סתיו שפיר. את קמפיין הפרסום כבר לא עיצבתי; ארגז הכלים הועבר בתחילת אוגוסט לצוות הקריאייטיב המוכשר. וכן, אני מסתובב ברחובות לעיתים מלא גאווה, ולעיתים המעצב שבי נזעק כשאני רואה דברים שאמרתי להם במפורשות: ״את זה יהיה אסור לכם לעשות!״.

אבל אתה לומד לשחרר. לוגו או עטיפה מיתוגית לקמפיין פוליטי הוא לא הדבר הכי חשוב. בעשורים האחרונים ראינו לא מעט דוגמאות למיתוג מדוייק וחדשני שאינו היה ערובה לניצחון, בדיוק כמו שלוגו נוראי איננו ערובה לכישלון (ע״ע טראמפ והילרי קלינטון 2016). בסופו של דבר אנחנו בוחרים בקלפי דרך, אנשים וערכים.

ואני, בלוגו שיצרתי, פשוט ניסיתי לשלב אותם עם צורה גרפית וכמה צבעים משתנים. זו תרומתי הצנועה למאבק. אני מקווה שב־17 בספטמבר נחליף סוף סוף את משטר נתניהו, עם או בלי לוגואים יפים.

צאו להצביע.

The post עודד בן יהודה: להשפיע על המציאות עם או בלי לוגואים יפים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי תמר, מה שלומך?

הי יובל! שלומי מעולה, תודה

יפה. אולי נתחיל רגע בלספר כמה מילים על תמה, מרכז לימודי אמנות ותרבות של המוזיאון שבראשו את עומדת: מה קורה שם?

שמחה על השאלה ועל האפשרות לחשוף את מה שאנחנו עושים ליותר אנשים

המוזיאון (כמו מרבית המוזיאונים בעולם) פועל בזירה רחבה הרבה יותר מאשר רק תצוגת תערוכות: הוא מרכז תרבות שבו מתרחשות המון פעילויות. בין היתר מתקיימים במוזיאון קונצרטים, ימי עיון, סרטים ועוד מגוון אירועי תרבות. תמה היא המרכז האמון על הרבה מהתוכן העיוני הפונה לקהל המבוגר: אנחנו מציעים הרצאות, סדרות מפגשים, קורסים, סיורים מודרכים (בתוך המוזיאון ומחוצה לו בהקשרים שונים), ימי עיון ואירועים מיוחדים. הכל כמובן בדגש על אמנות ותרבות

ואם אני מבין נכון, תמה מלשון theme

נכון הרבה מהסדרות שלנו בוחרות תמות מתוך הקורה במוזיאון, בארץ או בעולם – ועוסקות בהן מתוך פרקטיקות שונות (קבוצות דיון, הרצאות או סיורים לדוגמה)

אז אם לחזור לתשובה שלך ממקודם, אפשר להגיד שמוזיאון הוא כבר לא רק המבנה ומה שמוצג בו, אלא מן שלם שהוא הרבה יותר מסך חלקיו?

בהחלט. אפשר לראות את זה כאן במוזיאון עם המניפה המרהיבה של תוכן שהוא מציע למגוון רחב מאוד של קהלים. את אותו הדבר אנחנו מנסים לעשות בסדרות שלנו בתמה. יש לנו קורסים הפונים לקהל הרחב שפחות מכיר את השדה האמנותי – אך מעוניין מאוד להחשף אליו ולהרחיב את הידיעות, לצד קורסים יותר קטנים, המבוססים על קבוצות דיון או הקשרים תרבותיים מורכבים יותר, הפונים אל קהלים אחרים

בואי אם כך נדבר תכל׳ס ותתני 2־3 דוגמאות

קח לדוגמה קורס כמו ״מה שהיה הוא שיהיה: נושאים על סדר היום בעיניהם של המאסטרים הגדולים״; סדרה נפלאה בהנחיית האמן והכותב יונתן הירשפלד. זאת סדרה שבה הוא בחר מספר נושאים שבועים בסדר היום הציבורי היום (מחאת הנכים, #metoo, הקשרים אקולוגיים ועוד) – ובודק אותם מול יצירות של המסטרים הרנסנסיים הגדולים. סדרה מסוג זאת רלוונטית לכל מי שמעורב חברתית בקורה בעולם – אפילו קצת – ומרחיבה את היריעה להקשרים היסטוריים ואמנותיים

הרצאה בגן הפסלים. צילום: יערה אורן

יונתן הירשפלד. צילום: מ״ל

מעניין! מה עוד?

סדרה נפלאה אחרת תחת הכותרת ״ארט פואטיקה: שירה חושבת אמנות״ בהנחיים אלומה רז וליאור שור (״חיות אמנות״) – מבוססת כולה על סיורים מודרכים בתוך המוזיאון ומחוצה לו, ומפגשים בין תערוכות עכשוויות לקטעי שירה נבחרים. כמובן שמדובר בסדרה קטנה יותר (מכיוון שהיא מבוססת על סיורים מודרכים ולא מתקיימת בתוך אולם הרצאות) – אך גם פותחת צוהר למפגש עם עולם התרבות בהקשר אחר לחלוטין

אז יש לי שאלה: למי מיועדות ההרצאות האלו, אפרופו ״לכל מי שמעורב במה שקורה בעולם״? קהל מקצועי? חובבי אמנות? צריך ידע מוקדם?

אנחנו עושים מאמצים גדולים מאוד לפנות לאנשים מכל קשת האוכלוסיה. המוזיאון משתדל להיות מרחב לכל הקהלים – והמטרה היא שכולם ירגישו בו בבית, כי הוא שייך לכולנו. אם אנחנו מתייחסים לקורס ״מה שהיה הוא שיהיה״ – סביר שרובו של הקהל הישראלי מצוי בשיח על חלק גדול מהנושאים, מכיוון שהם על סדר היום הציבורי חדשות לבקרים. קורס כזה יכול להיות מעניין למי שמגדיר את עצמו כ״מיטיב לכת״ באמנות, וגם למי שרוצה לבוא ולהרחיב את אופקיו, גם אם אין לו כל ידע מוקדם

״אנחנו עושים מאמצים לפנות לכל קשת האוכלוסיה. המוזיאון משתדל להיות מרחב לכל הקהלים – והמטרה היא שכולם ירגישו בו בבית, כי הוא שייך לכולנו. קורס יכול להיות מעניין למי שמגדיר את עצמו כ׳מיטיב לכת׳ באמנות, וגם למי שרוצה לבוא ולהרחיב את אופקיו, גם אם אין לו כל ידע מוקדם״

תמר סופר. צילום: מ״ל

סדרות כמו ״ארט פואטיקה״ – או לחלופין ״בית מדרש לאמנות״, קבוצת דיון בהנחיית דלית מתתיהו (אוצרת האוסף הישראלי של המוזיאון) ונמרוד מתן (מרצה, משורר ופילוסוף), שבוחנת טקסטים ספרותיים ומפתחת דיון ער בינם לבין הנעשה בעולם האמנות – פונות לקהל שמרגיש יותר בטוח בתוך השיח הספרותי או האמנותי. זה לא אומר שמי שפחות מכיר לא ייהנה מסדרה כזאת כמובן – אך מראש אנחנו מניחים שסדרות כאלה יכולות לרתק אוכלוסיות אחרות

שאני אגלה לך מה מעניין אותי במיוחד מהסדרה שלכם השנה?

כן! הכי מעניין

״טרמינל 3: סיורי גלריות וירטואליים בזמן אמת״ ו״אתיקה״. מה זה אומר עלי?

זה בעיקר אומר עלי

תסבירי

טרמינל 3 היא הסדרה הגדולה ביותר שלנו. מכיוון שגם אני חשבתי שהיא מעולה – ולכן תכננתי אותה כסדרה הכי גדולה שלנו השנה – גם מבחינת אולם וגם מבחינת העוצמות השווקיות שלנו. כנראה שקלעתי לדעת גדולים!

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אספר לך קצת עליה: בכל מפגש אנחנו ״מטיילים״ מאולם ההרצאות למוקד אחר בעולם – בירת אמנות שונה, ורואים מה קורה בה בזמן אמת. לצורך העניין – אם תגיע למפגש על פריז שיתקיים בחודש מרץ, ויום אחר כך תסע לפריז לטיול – תוכל לבקר בכל התערוכות שעליהן ידובר במפגש. המפגשים הם גם רב־תחומיים – חלקם יעסקו באמנות ובסצנת הגלריות או התערוכות המרכזיות במוזיאונים, ואחרים יגעו גם בשדות תרבותיים נוספים. המפגש על שנחאי לדוגמה יועבר על ידי הדס צוקר – מעצבת אופנה שחיה שם שנים רבות, ויעסוק בין היתר בעיצוב. המפגש על מקסיקו סיטי יועבר על ידי עדי אופנהיים שהוא אדריכל – ולכן יתן דגש גם על הארכיטקטורה, ועוד

נייס! ואתיקה? נושא מדובר בעולם האמנות בתקופה האחרונה

אני חייבת להגיד שנגעת בנקודה רגישה מעט. כשבנינו את הסדרה – ואני מסכימה איתך, מדובר בנושא רלוונטי מאין כמותו, וכזה שנידון בהרבה והוא עקרוני לכולנו – היינו בטוחים שהסדרה תהיה אחת מהסדרות הפופולריות שלנו. להפתעתנו, זה לא מה שקורה. יש רישום יפה, אך בשום אופן לא מה שחשבתי שיהיה בסדרה שכזאת.

בשיחה עם קולגה ניסיתי להבין למה זה קורה, והיא העירה הערה מעניינת: בעיניה, בעולם שבו המוסר במידה רבה פשט את הרגל (ראש ממשלה נחשד בשחיתויות, נשיא ארצות הברית גם הוא, דמם של עיתונאים ואנשי משפט הפקר, ועוד), והגבול האתי שלנו הוא במידה רבה רק האחריות הפלילית, המושג קצת פשט את הרגל והפסיק להיות רלוונטי. ואולי בגלל זה – אנשים מראש פחות מסתכלים על נושאים כאלה כעקרוניים לתרבות הפנאי שלהם, או כנושא להשקיע בו אנרגיה וזמן…

הסדרה הזאת היא סדרה חשובה: היא עוסקת באופנים שבהם התרבות משקפת הקשרים של מוסר ושל אתיקה. לדוגמה, מה בין תיעוד דוקומנטרי לבין האתיקה של במאים אל מול המצולמים?

או רות פתיר שתדבר על אתיקה של בינה מלאכותית באמנות, ורותי דירקטור שתדבר על אתיקה במוזיאונים הגדולים

נכון. רות עוסקת בנושאים אלו גם בתור יוצרת וגם כמרצה במגוון מקומות בארץ.

דוגמה נוספת מהקורס, שהיא רלוונטית מאין כמותה בשיח בעולם היום הוא ההקשר של אמנות שדודה – יצירות שה״ביוגרפיה״ שלהן לא ברורה לחלוטין – מהרגע שבו יצאו מידיו של האמן ועד הרגע שבו הגיעו למוזיאון. לעיתים היצירות הללו עברו ידיים בעייתיות – נניח, נגזלו על ידי הנאצים ונמכרו מהם הלאה. מה קורה ליצירות כאלה למי הן שייכות?

אז אחרי שפתרנו את כל בעיות האתיקה וטיילנו מסביב לעולם, בואי נדבר על הפרטים הטכניים: איך זה עובד? איפה נרשמים? ואיפה יש את כל הפרטים של מחירים ותאריכים

מרבית הקורסים מתחילים מיד אחרי החגים, בחודש נובמבר. חלקם מתחילים בסמסטר ב׳ סביב חודש פברואר/מרץ. את כל הפרטים אפשר למצוא בחוברת הקורסים שלנו. אפשר גם להתקשר ולקבל עותק למייל או בדואר, למרות שאם אנחנו בענייני מה שקורה היום – אז בואו נהיה ירוקים :). הרישום מתבצע בטלפון 03-6077070 או במייל, כאן אצלנו במוזיאון

The post התמה של מוזיאון תל אביב ל־2019/20 appeared first on מגזין פורטפוליו.

Fix 'n' Gyro, תערוכת יחיד להדס רוזנברג־ניר, תציג החל מיום חמישי (19.9) עבודות חדשות וישנות של האמנית. התערוכה תסכם שלושה עשורים של אחת מאמניות הקרמיקה הבולטות בישראל, ובערב הפתיחה יושק גם ספר אמן על יצירתה. לרוזנברג־ניר שפה אישית מזוהה והיקף עבודה רחב, ואלו הקנו לה הכרה והערכה רבה בשדות האמנות והקרמיקה. ביצירתה נוכח המתח המובנה בין שיח האמנות לבין השפה הקרמית; המפגש בין שני שדות אלו יוצרים התנגשות מבורכת המתיכה בו זמנית מושגים כמו טכנולוגיה ואינטואיציה, תכנון וחוסר שליטה, מסורת ועכשוויות, רוח וחומר – לכדי אמירה מורכבת, פואטית ופוליטית.

שם התערוכה נובע משיבוש שם הכוונות שהותקנו במטוסי תקיפה ישנים, להם כוונת אחת ״טיפשה״ (Fix), כלומר קבועה, וכוונת שנייה ״חכמה״ (Gyro) כלומר מתקנת את הסטייה של הכוונת הראשונה בהתחשב בתנועה, בזמן, במהירות ובמיקום המטוס במרחב. רוזנברג־ניר יוצרת מתוך כמיהה למעין סט כוונות אישי, כזה שיכול לתקן טעות, לתת פרספקטיבה ולהוות משענת טכנולוגית – אשליה של מכשיר מדעי היוצר סדר בעולם ומאפשר לחמוק מסחרחורת, מטעות בניווט, מבלבול באוריינטציה, מנפילה או התרסקות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודות החדשות בתערוכה, פורמטים עגולים ותלת־מימדיים, ספק משטח עבודה לאובניים וספק קריאת תיגר על משטח הציור הריבועי המקובל, מתכתבות עם תולדות הקרמיקה ותולדות האמנות בעת ובעונה אחת. הפורמט העגול מזכיר חור הצצה, או חור הזעיר דרכו נכנס האור בקמרה אובסקורה והופך את המציאות על ראשה, עדשת המצלמה הלוכדת מציאות בדימוי, או טלסקופ המקרב אותנו לנופים רחוקים. אוצרת: שלומית באומן. שיח גלריה יתקיים בתערוכה ביום שישי, 27.9, בשעה 11:30. נעילה: 2.11.

הדס רוזנברג ניר, Fix 'n 'Gyro. צילום: רם ברכה

הדס רוזנברג ניר, פנתר כחול. צילום: רון עמיר

הדס רוזנברג ניר. צילום: רם ברכה

תחנה בזמן 2019 – בוגרי מלגת סטודיו ראשון

בגלריה הקטנה תפתח בחמישי תערוכת תחנה בזמן, שתציג מעבודתיהם של בוגרי מלגת סטודיו ראשון לשנה זו: אלון יונג, אתי פרץ ודורון נעמה גלפר. את התערוכה אוצרת רוית לצר, והיא תוצג עד 16.10.

מלגת סטודיו ראשון מזמנת לזוכים בה הרפתקה אנושית וחומרית כאחד. שנת המלגה מאפשרת התמקצעות והתמחות בתחומים שונים: קדרות, בניית יד, פיסול פיגורטיבי, מחקר טכנולוגי, ניהול סטודיו ועוד. המפגש עם מרצות ומרצי בית הספר ועם אמני תכנית שהות אמן בבית בנימיני מזמן התבוננות ולמידה מעמיקה של אופני לימוד שונים ומגוונים ובחינה של מהלכי חשיבה ויצירה של אמניות ואמנים פעילים בתחום. במשך שנת המלגה לצד העבודה והלמידה בבית הספר ממשיכים המלגאים להתפתח וליצור גוף עבודות שעבור חלקם הוא המשך ישיר של תקופת הלימודים ועבור אחרים גוף עבודות חדש.

אלון יונג, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, רואה באדם בעל חיים שהינו חלק מהמערכת האקולוגית. אלון יציג בתערוכה זוג פסלים וסדרת מיכלים, דרכם הוא בוחן שאלות הנוגעות למערכת היחסים בין האדם לבין הסביבה בה הוא חי; מהתקופה בה היה חלק מן הטבע ועד ימינו אנו, בהם הוא תופש את עצמו כנפרד מהטבע וכשולט בו.

אתי פרץ, גם היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, בחרה להתמקד בעבודת הגלגל ליצירת שתי סדרות אובייקטים שונות. הראשונה עוסקת בפירוק והרכבה של כלים שימושיים שונים הנבנים בדיוק רב לכדי אובייקט אחד המסמן בהיותו מורכב את הפוטנציאל החבוי בין חרכיו. הסדרה השנייה  עוסקת בנפחים שלמים ומושלמים, רכים ועגלגלים אשר בנויים כגוף אחד המורכב לכאורה מכמה גופים המפוענחים על ידי עיני המתבונן.

דורון נעמה גלפר, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, מתייחסת לגוף האישה וקימוריו בסדרת אובייקטים הנקראת קימורים, ומלווה במחקר טכנולוגי וצבעוני שיצרה בהשראת הריבוי והגיוון האנושי. בסדרה נוספת תציג דורון פסלוני נשים, פרשנות אישית אינטימית שלה לקמעות, פסלוני אלילים וצלמיות פריון. מיניותן של הצלמיות מוקצנת ומלאה הומור, יכולת ההכלה שלהן, פשטות הנגיעה והחן הופך אותן לחפצים יקרי ערך.

אתי פרץ. צילום דקלה מוסקוביץ

The post הדס רוזנברג־ניר ובוגרי מלגת סטודיו ראשון בתערוכות חדשות בבית בנימני appeared first on מגזין פורטפוליו.

ירידה קטנה אל מתחת לרחוב יפו הסואן שבמרכז ירושלים, בין מגרש חניה צידי למבנה לשימור בבעלות אחד הבנקים הגדולים, מובילה לעולם אחר. הסטודיו של האחים Gab ו־Elna, היוצרים תחת השם Brothers of Light, הוא מחילת ארנב אל עבר ארץ הפלאות: ציורי קיר, קנבסים גדולים, מדבקות על רהיטים וכוסות שתיה – בכולם נגעו ידיהם של השניים, עמוסי צבעים רווים, קווים גרפיים ודמות אחת עם מקור המזכירה פינגווין שחיה בתוכם. הסטודיו הזה הוא בסיס הבולמוס היצירתי של גאב ואלנה, שבעבורם מציאת פיסת שטח ריקה לעבודה היא משימה שאין לה סוף. 

יצירות הרחוב של האחים פזורות במרחב הציבורי: מקיר החתך של בניין תעשיה שברחוב הרכבים בתלפיות, דרך היצירה שבבית הספר לקולנוע סם שפיגל, ציור בבניין כלל המושמץ או בפינות אקראיות ברחבי דרום תל אביב. סגנונם המובחן משלב משטחי צבעים מנוגדים, שימוש חוזר בקווים מעוגלים שחורים ולבנים, ונקיון גרפי שלרוב אינו מאפיין את היצירות בקירות השכנים.

הערב (17.9) תיפתח בגלריה ביתא ״טריפ אחרון בירושלים״, תערוכה של האחים – גאב בן ה־28 ואלנה בן ה־32. זו תערוכת פרידה מהעיר שבה גדלו, רכשו את ההשכלה שלהם והתחילו לצייר בה על קירות; רגע לפני שהם עוברים לצפון. ״אנחנו מחפשים שקט. מקום זול יותר, רגוע יותר, שמאפשר לתכנן דברים לטווח ארוך״, מספר גאב.

תהליך העבודה בגלריה ביתא. צילום: Aroke

 ״במקור אנחנו מקטמון הישנה, שנינו בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אבל לא למדנו יחד באותן שנים. הלימודים הייתה פאזה אחרת בחיינו, רק אחריה התחלנו לעשות את מה שאנחנו עושים היום. תמיד עשינו את זה קצת, אבל אחרי שסיימנו את הלימודים התחלנו לעבוד ודי נמאס לנו מהעולם של פרסום וישיבה מול מחשב מבוקר עד ערב. התחלנו לעשות קירות וזה גדל משם.

״גדלנו בבית שלא הייתה בו טלוויזיה וכל הזמן היינו בחוץ. נכנסנו לבצלאל בגיל מוקדם אחרי התיכון, הגענו מרקע של אמנות אבל אז הבנו שאנחנו לא רוצים את העולם של עיצוב שמתרחק מכל מה שגדלנו עליו; לחוש את הדברים, להסתובב ביניהם. לי אישית זה לא גורם להרגיש טוב שאני לא יכול לעשות לגמרי את מה שבא לי לעשות״.

כשהם נשאלים כיצד התחילו את הרומן עם קירות העיר, הם מספרים על השלג שפקד את ירושלים בחורף של 2015. ״חיברנו תנור קטן במרפסת הסגורה ופשוט התחלנו לצייר״. זה היה הקיר הראשון. ״רחוב זה עוד פלטפורמה, עוד מדיום באומנות בשבילנו״, מוסיף אלנה. ״זה משלב להיות בחוץ, לפגוש אנשים, כל קיר שאתה עושה הוא כמו משימה שאתה יוצא אליה. זה לא כמו לעבוד בסטודיו עם קנבס או דף. זה שונה, זה אף פעם לא אותו דבר. הדבר הזה ממכר. אתה מתחיל בקיר קטן, לאט לאט גדל, מכיר אמנים, מכיר את התחום״. 

הכל יונים וקירות גבוהים

מנעד היצירה של אלנה וגאב – שאימצו את שם התערוכה הראשונה המשותפת שלהם כשמם המקצועי – מבטא אמנם שחרור מהכבדות המאפיינת את ההתנהלות בזירת האמנות הפלסטית, אך הוא לא נטול חוקים משלו. ״ברחוב החזק שולט. אתה צריך שהדברים שלך יקפצו החוצה. אתה צריך להיות מגובש. ההרחוב וא לא זירה סלחנית: הוא מכריח אותך למצוא את השפה שלך בשביל לבלוט מעל כל מה שקורה בו״ מספר אלנה.

״אנחנו מציירים המון סיטואציות שאנחנו חווים ביחד, שקורות ברחוב, מערבבים אותן עם דברים של אמנים מהעבר״, מוסיף גאב. ״האמנות שלנו היא מאוד ויזואלית – אנחנו מציירים משהו ואדם אחר יכול לראות משהו אחר לגמרי. הרבה אנשים שואלים אותנו מה יש בציור, אבל אנחנו רוצים להשאיר להם מקום לחשוב. אנשים רוצים תשובה. היינו עכשיו בפסטיבל בקאריביים: הצבעים היו מטורפים. אנחנו יוצרים מתוך החוויה שאנחנו חיים אותה. זה פחות להעביר מסר מגובש, זו דרך חיים שאנחנו מביאים לאמנות שלנו״.

כיצד אתם בוחרים קיר?

אלנה: ״הרבה פעמים אתה מסתובב על אופניים או באוטו ורואה קיר שאתה רוצה לעבוד עליו, שיתפוס את האנשים שנוסעים ברכב או את האנשים שיוצאים מהרכבת בירושלים. אנחנו חושבים כאילו היינו מפרסמים משהו, אבל אנחנו לוקחים את זה למקום טוב״.

גאב: ״זה בא מהעולם של הסקייטבורד. שנינו התחלנו בגיל מאוד צעיר לרכב על סקייטבורד, היינו הרבה בחוץ וחיפשנו ספוטים לרכב בהם. זה אותו דבר כמו לחפש קירות: אתה יכול לראות קירות שכל מי שהולך ברחוב רואה אותם. ככל שאתה עושה יותר נפתחות לך האופציות לעוד קירות. יש ספוטים שאתה יכול לעבוד מאוד מהר ויש ספוטים שיש לך זמן בהם, כמו מקומות נטושים לדוגמה״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אחד הפרויקטים האהובים על השניים נעשה במקום שכזה. בנסיעה אחת לבית שאן הם מצאו מפעל תרופות נטוש שבנייתו מעולם לא הושלמה והתאהבו. יותר משנה לאחר מכן השניים שבו וציירו שם את אחד מציורי הקיר הגדולים ביותר שיצרו.

תהליך העבודה על Fourheads, בית שאן, 2019

Fourheads, האחים על רקע הקיר הגמור

אלנה: ״מהרגע שנכנסו לשם הרגשנו שאנחנו במקום שחייבים לחזור אליו. לקח לנו יותר משנה לחזור אבל בסוף עבדנו שם. היינו שם חמישה ימים, עבדנו עם רולרים וישנו באוהל. ציירנו סצנה שמתפתחת בארבעה שלבים, סיטואציה שמסתבכת. בשבילנו זה יותר אינסטליישן, אתה נכנס לחלל, הכל יונים וקירות גבוהים, כמו קפלה. אתה מרגיש קטן ביחס לציור״.

גאב: ״זה לצאת לעשות משהו שעוד לא עשית. להוכיח לעצמך שאתה יכול לעשות את זה. יש בזה ממד של אקסטרים. לעמוד על סולם גבוה עם מקל של עשרה מטרים עם צבע״.

עבודות בסדר גודל שכזה קשה לבצע בארץ: הפיקוח המשטרתי, היחס העירוני כלפי יצירות רחוב (״יש לנו ציור בבן סירא שהעירייה באה והתקינה ארון חשמל על חצי ממנו. זה מבאס״), ודלות האמצעים הביאה את השניים ליצור הרבה בחו״ל. אחת המדינות שבהן הם פעילים ביותר היא צרפת, שם השתתפו בפרויקט ברובע ה־12 בפריז. השניים הביאו את סגנונם הייחודי אל קיר שמתחלף כל ארבעה חודשים, שעליו מוזמנים לצייר אמנים מכל העולם. ישנו גם פרוייקט במקסיקו של יצירת מתחמי תרבות באזורים מתפתחים שאליו הם נוסעים בקרוב.

גאב: ״בארץ לא נותנים לנו את החופש כמו שנותנים לנו בחו״ל. שם נותנים לך קיר גדול ולפעמים אפילו לא מבקשים סקיצה. פה זה עובר אישור של בעלי הנכסים ולכל אחד מה יש להגיד. הבירוקרטיה פה קשה. גם אין מי שמסדר לך את הקירות האלו לרוב אתה צריך לעשות את רוב העבודה״. 

מה בנוגע לגלריות ולחללים מסודרים יותר?

אלנה: ״נראה שגלריות פחות מעוניינות בתחום זה של אומנות אורבנית״.

ואתם מעוניינים בהן?

גאב: ״אנחנו לא תופסים את עצמנו כאמני רחוב, אנחנו תופסים את עצמנו כאמנים. אנחנו גם מציירים בחוץ וגם עושים קנבסים, פסלים…מה שמעניין אותנו. הכל בארץ מרגיש מקוטלג. עדיין יש כאן הייפ סביב ׳אומנות רחוב׳״.

אלנה: ״זו אמנות לכל דבר. אי אפשר שלא להשוות עם מה שקורה בחו״ל- שם אמני רחוב מציגים בגלריות, מציגים עם אמנים פלסטיים. בארץ זה תמיד נופל לכותרת של ׳אומנות רהחוב נכנסת לגלריה׳. זה תקוע במשהו ראשוני״.

מה הייתם רוצים שיקרה?

אלנה: ״שיבינו שיש לזה כוח חזק ברחוב ושיתייחסו בהתאם. שיאצרו את זה ויזמינו אמנים לקיר מסוים״.

סינדרום ירושלמי

 בתערוכה בגלריה ביתא מציגים האחים מנעד רחב של עבודות, בעיקר מהשנה האחרונה, ״הרבה קנבסים, עבודות על נייר, אינסטליישן, וידאו שמתאר את הפרויקט שעשינו בבית שאן וקצת מאחורי הקלעים על איך אנחנו עובדים. וכמובן ציורי קיר״, אומר אלנה. 

איזו חוויה אתם חושבים שהקהל יחווה שם?

״אני מקווה שקצת טריפית. בריחה מהמציאות״.

אוצרת התערוכה, אביטל נאור וכסלר, משתמשת גם היא במילה מציאות כשהיא מתארת את היצירה שלהם. ״האחים דיברו הרבה על חוויה הזייתית, על כך שמסתכלים על משהו שרגילים להסתכל עליו אבל הוא נראה אחר. אני חושבת שזה סינדרום ירושלמי באופן כללי – יש בעיר הזו משהו מאוד אפרורי, יום־יומי, אנשים הולכים לשוק, אבל גם המון תופעות הזויות. זה חלק מהחומר של העיר. בגלל שירושלים כזו קשוחה היא מוציאה ממך את הקצוות; המקום הזה שמסתכל על המציאות ומעבר לה״.

פיל רוז׳, מרטיניק (הקאריביים), 2019

כיצד זה בא לכדי ביטוי ביצירה שלהם?

״הצבעוניות פסיכדלית והאלמנטים עם אורנמנטיקה כמו חמסות או שערים ארכיאולוגיים נראים לי כשילוב נכון לעיר שמנסה להיות גם כאן ועכשיו וגם באיזה עולם עתיק וגם במתיחות חברתית ופוליטית כל הזמן. זה לא במקרה שהם ירושלמים, כאן אתה לא יכול להתחמק מדו קיום עם כל מני דברים. הכל טעון כל הזמן. הם עושים משהו מאוד מעניין בחיבורים בין הדברים״.

מה את יכולה לספר על תהליך האוצרות של התערוכה?

״האחים רצו ליצור תערוכה בגלריה. חלק מהעבודות ממוסגרות, ישנה התבגרות. הם חושבים על הצבה, על קומפוזיציה ועל התייחסות לחלל. הם יצרו הרבה עבודות נייר, עבודות על קנבס, כאלו שצריכות קיר לבן. שניהם בוגרי בצלאל, להציג בגלריה זה דבר שהם עשו במהלך השנים ועכשיו הם עושים את זה בירושלים.

״לצד זה הם יצרו עבודות חדשות מתוך שיחות שקיימנו, שיש בהן התייחסות לבחירת צבעים כדי שתהיה תקשורת בין החלקים. בתערוכה יהיו שני מיצבים, עבודות קיר מותאמות־חלל, וגם בתוך התערוכה עצמה יהיה המתח הזה שבין משהו יותר מעונב למשהו יותר חופשי״.

Brothers of Light, טריפ אחרון בירושלים
גלריה ביתא, יפו 155, בית סיידוף, ירושלים
נעילה: 27.9

The post הטריפ האחרון בירושלים של Brothers of Light appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

נירית פרנקל, הנדסאית אדריכלות, בת 46, גרה בקדימה. חולקת עם אמה, הנדסאית האדריכלות שרה פרנקל, את המשרד המשותף פרנקל אדריכלות ועיצוב פנים.
פייסבוק / אינסטגרם

מפרט טכני

אולם התצוגה החדש של חברת LIGHTIN בהרצליה פיתוח. האולם נחלק לשתי קומות – קומת כניסה וקומת מינוס 1, כל אחת בשטח של כ־200 מ״ר.

נירית פרנקל (משמאל) ושרה פרנקל. צילום: רואי בר גיל

הפרטים הקטנים

ביקשנו ליצור חלל בוטיקי, קונספטואלי עם אווירה של בית לכל דבר, שייצר תחושת שייכות. בד בבד ביקשנו ליצור חלוקה ברורה, שתנגיש את הפריטים המוצגים בחלל, כדי לאפשר למבקרים בו להתמצא במרחב בקלות ולבחון עד כמה הפריטים מתאימים למרחב הפרטי שלהם. כך כל אחד יכול למצוא פינה שתואמת את העדפתו האישית, ושהוא יכול להזהות איתה מבחינה סגנונית.

כדי ליצור מרחב ביתי וקז׳ואלי, תפיסת התכנון בחלל הושתתה על הנגשת התצוגה בצורה שונה מהמקובל: לא איש מכירות מול קונה, אלא סביבה מחבקת שמאפשרת לקיים את השיחה גם בפינות ישיבה אקראיות, כמו ספות ותאים. בכניסה לחלל ניצבת ספריה גדולה במיוחד – בגובה חמישה מטרים וברוחב שישה – עשויה נגרות אומן בגוון כחול ירקרק, שמייצרת אימפקט ומציגה את גופי התאורה באופן יצירתי ומכבד. מול הספרייה ניצב בר ארוך שעליו אפשר לשבת, לעבור על תכניות העבודה ולבחור את הגופים המתאימים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בחלל שבו מוצגים גופי תאורה בסגנון כפרי, שעשויים ממתכות כמו נחושת או פליז במראה עתיק, השתמשנו ברקעים כמו בטון ו־OSB (סגסוגת עצים) ליצירת קונטרסט בינם לבין המרחב; באזור שבו מוצגים גופי התאורה התעשייתיים השתמשנו ברשתות ברזל; ובחלל המודרני הקפדנו לשמור על מקסימום ניקיון ויזואלי. הזרימה בין החללים ממשיכה ואף חוצה את חלל השירותים, שם הותקנו גופי תאורה מחוברים בצינור אינסטלציה, שמהווה חלק מעיצוב הגופים עצמם ובכך הופך גם לחלק מחלל התצוגה הפעיל.

לאזור התצוגה של גופי התאורה הקלאסיים נבחרה צבעוניות מונוכרומטית של שחור ולבן, והוא רוצף בפרקט פישבון מעץ אלון טבעי, שמוסיף חמימות נדרשת. מכיוון שמדובר בגופים מאד מתוכשטים ומרובי פרטים, היה חשוב לנו לבודד אותם בתוך המסה ולתת את הבמה הראויה לכל אחד מהם. לכן יצרנו ארון חלל תצוגה מחולק לתאים, שבכל אחד מהם מוצג גוף אחד או שניים, בהתאמה לפרופורציות ולנפחים שלהם. באופן זה נוצרה תפאורה שתואמת את הסגנון הקלאסי של גופי התאורה, בעוד שהשילובים בין הברזל והעץ ובין השחור והלבן הקונסטרסטיים מעצימים אותם.

פרט שולי

ככל שמתקדמים בציר הזמן אנחנו נוכחים שטרנדים טיבם לחלוף. לכן הגישה הנכונה היא להיצמד לסגנונות שכבר הוכיחו את עצמם וממשיכים לעשות זאת, ולדבוק בהם בעת יצירת מסגרת התכנון. את הטרנדים החביבים עלינו אפשר לשלב ברמת האקססוריז, כך שקל להחליף אותם כשמתחשק.

תמונה מביתה של נירית פרנקל, עם השולחן. צילום: גלעד רדט

לפרטים נוספים

הייתי רוצה לעצב שוק אוכל או חנות ממתקים, שמתחברים עם שתי אהבות גדולות שלי: עיצוב ואוכל. בחנות ממתקים יש משהו מאוד נאיבי שמדבר אל הילד שבנו, וממש לא משנה באיזה גיל אנחנו, ועיצוב שקשור באוכל מערב תשוקה ואהבה.

פריטים נבחרים

אני מאוד אוהבת את שולחן הקפה שניצב בסלון ביתי הפרטי כי הוא ממצה את התפישה העיצובית שלי, שדוגלת בפיוז׳ן ושילוב ישן וחדש, גס ונקי במוצר אחד. משטח השולחן עשוי אדני רכבת בעיבוד ראסטיק, והרגליים עשויות נירוסטה מכופפת.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

The post מידע פנים // נירית פרנקל appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ההיסטורית מגוללת את סיפורו של בית המחסה למצורעים מאז משכנו הראשון, שהוקם בסוף המאה ה־19, ועד היום – כשהוא משמש בית של תרבות. כעשור לאחר פתיחת התערוכה ההיסטורית לראשונה בשנת 2009, תפתח ב־18.9 התערוכה המחודשת, שאצרה קארין שבתאי, מלווה בייעוץ היסטורי של רות וכסלר.

על קירות החלל ייפרש ציר זמן, שיציג את השינויים הרבים שחלו במתחם במהלך יותר ממאה שנה בתחומי הרפואה, החברה והתרבות. בתערוכה יוצגו רהיטים מקוריים מבית המחסה, חפצים אישיים של מטופלים ופריטים רפואיים שנותרו במתחם לאחר סגירתו בשנת 2000.

The post פתיחה מחודשת של התערוכה ההיסטורית בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

בכניסה לחלל התערוכה של יעל בורשטיין העיניים צריכות להתרגל רגע למבנה העומק של החלל. תחושה של כניסה לתוך מרחב מוזר, שטוח, אחיד, עוטפת את הצופים יחד עם הצבע האפור הבהיר של הקירות. שם התערוכה ״טהור וקשה ולבן העולם״ אינו מבאר דבר, אך התחושה היא שפסענו לתוך חלל שהחוקים בו אחרים, שכל זווית ראייה בו רושמת רישום אחר.

״אחד הדברים שבולטים לעין בתערוכה הזו (לעומת תערוכות אחרות) הוא שיש בה משהו עקרוני שחומק מהגדרה. לא ניתן להיכנס ולהגיד על מה התערוכה. באמנות הרבה פעמים זה לא על מה, אלא על האיך״, אומרת דלית מתתיהו, אוצרת ראשית לאמנות במוזיאון תל אביב, שאצרה את התערוכה. ״השאלה על מה התערוכה היא שאלה שיש לי עליה מלחמה ניצחת עם הצורך להעביר מסרים ברורים. הרצון הזה להגיד או להבין מיד על מה התערוכה – זה חיפוש במקום הלא נכון. אין פה סיפור חד משמעי, יש פה קרעי מציאות״.

ומוסיפה האמנית, יעל בורשטיין: ״העבודה על התערוכה הזו החלה לפני שבע שנים. כמובן שהיו גלגולים וההצעה שהייתה לפני שבע שנים קיבלה כיוונים חדשים. התחלתי לעבוד עם האוצרת נילי גורן ז״ל ומאז היו שינויים גם אצלי וגם במוזיאון. החללים השתנו. בשנתיים שלוש האחרונות זכיתי לעבוד עם דלית, ש׳קיבלה  אותי׳ להמשך העבודה, והדיאלוג שלנו היה חזק ונדיר: אני רואה את זה כשיחה בהירה ועמוקה בינינו.

״דלית היא אוצרת ייחודית, שבאה מאמנות, אבל התשוקה שלה היא לכתיבה, למילה, לספרות. אני גם שואבת הרבה השראה משם, וכך יש בינינו שיחה ׳מחוברת׳, משהו שנקרא לו ׳בין המלים׳; השיחה בינינו היא דווקא על השתיקות והפערים ופחות על המצוי״.

מנין מגיע שם התערוכה?

״כותרת התערוכה שאובה משיר של אברהם בן יצחק, משורר מתחילת המאה ה־20 שהיה אהוב ליבה של לאה גולדברג. אני אוהבת את השירה שלו. הוא לא כתב הרבה אבל הוא הותיר עליי רושם רב. חיבור של מילים שמייצר הצעה לעולם שהוא גם טהור, וגם קשה וחומרי וגם לבן, שיוצק קור בתיאור הזה – יש במשפט הזה מעין תיאור עם מרווחים – שנותן לצופה לטייל בתוכו כמו בחלל התערוכה, שהיא עולם אלטרנטיבי״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

וכפי שהן מתארות זאת, את הקשר הפואטי בין השתיים הצופה מוצאבחוויית החלל של התערוכה, יותר מאשר בהסבר המילולי. ״אנחנו רואות שיש אנשים שמקבלים על עצמם את אזורי העמימות של התערוכה ויש אחרים, שיוצרים לעצמם סיפור על מנת להסביר את התפקיד של כל אחד מהרכיבים״, אומרת מתתיהו. ״התערוכה היא הצעה של עולם. אני חושבת שבכל תערוכה או עשייה של אמן יש איזו הצעה לעולם אלטרנטיבי למציאות שאנחנו חיים בה״.

בולט במיוחד המעבר בין דו־ממד לתלת־ממד בפיסול. הפסלים המתנוססים לגובה, מזווית מסויימת נראים כקו דקיק שכמעט נעלם. הצילום הוגדל ויצא מהקשרו – מוויזואליה צילומית הפך למרחב.

״בקטלוג בחרנו לא להראות את ההיסטוריה של העבודה שלי. אני עובדת הרבה עם קולאז׳. אני מתחילה כל יום בין עשר דקות לשעתיים של רישום ומשם עוברת לקולאז׳ – שבו העשייה היא חיתוך והוצאה של דימוי וחיבור לדימוי אחר, עיסוק בפרגמנטים. כך הדברים התחברו הנה. אני עוסקת בפיסול ורישום באותה גישה״.

אני ראיתי דמויות בפסל המופשט, גובה ודקיקות א־לה ג׳קומטי. עץ שנשרף ונוצר ממנו אוד דקיק. את רואה בזה פיסול או רישום במרחב?

״אני פחות עסוקה בהגדרות. אני חושבת שלפיסול לרוב יש איזו נטייה להתבדל – לעמוד על פודיום ולהציג את עצמו. פה רציתי שיהיה יותר בלתי אמצעי, החלל מזמין את הצופה לאיזשהו טיול בגן, גן פסלים שכל אחד פוסע בו ורואה בנקודות מסוימות בחלל דברים שמתגלים לך – נקודות שהתפיסה מייצרת בהן משהו חדש: אם עומדים מול האיש העומד, פתאום מגלים שיש עוד אחד. זה מה שמעניין בפיסול ובתלת־ממדיות – שבכל מקום מגלים משהו אחר, ופה נוצר יחס בין עין הצופה לבין החלל ובכל זווית השטיחות הופכת למשהו אחר״.

איך בכל הדיוק וההיגיון והטוהר הזה, ניצב פתאום הקיר החשוף והמנופץ, קיר גבס פשוט, שעומד בניגוד חד לאלגנטיות של המרכיבים האחרים.

בורשטיין: ״הריסוק הוא ביטוי לתהליך שקיים בכל מקום, ש פה בקיר זרות ואלימות שהיא גם מפתח אחר לראות את העבודה כולה״.

מתתיהו: ״זו הזדמנות להאיר משהו חשוב: יש איזו תפיסה בינארית, שאם משהו קרוע ושבור אז הוא אקספרסיבי ורגשי ויש בו תשוקה, ואם הוא מהוקצע ונקי, הרי שהוא קר מאופק ושכלתני. וזה לא נכון, כי הקרע והריסוק והשבר קיימים בכל התערוכה. אלא שהם מתגלים באופנים שונים. זו הבחנה חשובה, כי ככה בוחנים תערוכות ואמנות בכלל – ברגע שרואים אמן פרוע – אומרים עליו שיש לו תשוקה. ואם הוא רושם קו מינימליסטי, מדויק או עדין, אז הוא לא״.

יש פה תחושת עומק שצריך להיפתח אליו ולקלוט אותו ברמה החושית, תפיסתית. משהו שבתחילה הוא מאוד קר ומתחיל לעטוף אותך כשאת פוסעת פנימה.

בורשטיין: ״אני נמשכת להפשטה ולמינימליזם לא בגלל האסתטיקה, שנהוג לכנות אותה ׳רזה׳ או ׳אלגנטית׳. היופי שבדברים, בעבורי, נמצא בתהליך של חישוף או התקלפות, משהו יותר פרימיטיבי. ולכן אנשים רבים מתחברים – כי זה מינימליזם שמצליח לתמצת ולמצות איזה משהו שהוא טרום גברי/נשי, טרום מילולי – משהו קדום וראשוני שקיים אצלנו״.

את החלק המילולי בחרה מתתיהו, האוצרת, להציג באופן בלתי שגרתי, גם בקטלוג התערוכה. ״מכיוון שהעבודה היא רישום בחלל ונוצר נרטיב פתוח בין האלמנטים בחלל, ניגשתי אל הקטלוג כבמה לטקסט מסוג חדש, כתבתי מחזה״, היא מסבירה.

קראתי את זה כמו תיאטרון אבסורד. הארכיאולוג מדבר עם דמות עומדת או שוכבת, חור בקיר מגיב בקוצר רוח. היחסים בין הדמויות, שהן בעצם פריטים דוממים, מאוד טעונים.

״נכון – האלמנטים בחלל מדברים בינם לבין עצמם. יש פה כל מיני שאלות שכביכול מדברות על הצורה בלבד ואנחנו לא נוהגים לתת להן חשיבות – שיווי משקל, חומריות, יחסים שבונים את העולם. הצבע האחיד משטיח את החלל כמו אשליה אופטית של מצע ציורי. הפסלים שפזורים בו והיחסים ביניהם מעלים משהו תיאטרלי, אשלייתי־סיפורי״.

יעל בורשטיין, טהור וקשה ולבן העולם
מוזיאון תל אביב. נעילה: 4.10

The post העולם השטוח של יעל בורשטיין appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי גוני, בוקר טוב. מה שלומך?

בוקר טוב. נהדר. לא מתוח מידי לא רפוי מידי…

איך את מסכמת בינתיים את השבוע שלאחר הפתיחה?

מרגישה שמתחילה לראות את המיצב כמרקם אחד, גם ההתבוננות הזו לוקחת זמן. ושמחה ממפגשים עם אנשים

לגמרי. ספרי קצת על הרקע של התערוכה, למה אמפיביה?

אמפיביה היא מצב של גם וגם, זו מחלקת הדו־חיים, יצורים שמרגישים בנוח בשתי סביבות חיים, ומבחינתי האמפיביות משתכפלת בהמון רבדים של התערוכה. האמפיביות קשורה גם בצורות עצמן – משפך וצינור, שתי צורות שמתגלגלות בכל פסלי הגומי במיצב

מה מעניין אותך ביצורים שמרגישים בנוח בשתי סביבות חיים?

זו תפיסת חיים שמבקשת לחבר את מה שלכאורה נראה כניגודים. במקום לומר או או, בעד ונגד, האמפיביות היא ראיה של כל המרקם

מעניין. במילים אחרות הכל על הרצף?

אם תרצה אקולוגית, אנחנו על אותו כדור, ואם תרצה ביום־יום, הפוליטי או האישי, אנחנו לא באמת אינדיווידואלים ועצמאיים, לא כאנושות או כאנשים…

תסבירי?

מענין אותי לראות מה יכול לחבר אזורים של נפרדות וחלוקה. המציאות שלנו מאוד מחלקת: לדוגמה, כבר בחלוקה לקטגוריות כמו חי־צומח־דומם. אותי מענין לראות את הדימיון בין משפך מן האנושי (שד, אוזן), החי (מדוזות), מהצומח (פטריה, עץ) והאוביקט ה״דומם״ שמשמש אותי בסטודיו

ספרי אם כך על תהליך העבודה על התערוכה: אמפיביות היה הנושא שלה מלכתחילה? מאיפה התחלת? כמה היה מתוכנן וכמה היה תוצאה של דברים שקרו בדרך?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

השם אמפיביה הגיע רק כשהיינו צריכים לנקוב בו…

העבודה על התערוכה התחילה במובנים מסוימים ממש מזמן – מתחילת החקירה האמנותית שלי בגומי. אבל העבודה הקונקרטית על התערוכה גם היתה תקופה מאוד צפופה, מן דופק מהיר של עבודה לאורך מספר חודשים. התחלתי כמו תמיד בהתייחסות לחלל וחשיבה עליו ואיתו. מתוך החלוקה שלו לשכבות של כבלים נולדה שאר התערוכה, כל פעם החלק שאליו היה צריך להתייחס. המיצב נבנה יחד עם הזמן שחלף.

אז הכל תוצאה של דברים שקרו בדרך…

גוני חרל״פ. צילום: מ״ל

הזכרת את המחקר שלך עם גומי, ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר?

המשיכה שלי בתוך האמנות היתה תמיד לפיסול ולמיצב, ולתלת־ממדיות, שאפשר לא רק לראות, אלא גם לחוש בה בעוד אופנים. את החקירה בפולימרים התחלתי לפני יותר מעשור, כשרציתי להבין איך מייצרים פסלי ויניל יפנים שנקראים קייג׳ו, ועשויים ממה שכונה ״ויניל״. לאחר שלל ניסויים הגעתי לכמה חומרים שאיתם אני אוהבת יותר לעבוד, גומי וסיליקונים, ומאז נדבקנו… הגומי הוא חומר מרתק עם המון יכולות הבעה. זה חומר גמיש ורך ושקוף ואטום ומתעתע

לגמרי. עד כדי כך שנראה לי שאם אחזור לתערוכה בעוד שבועיים העבודות לא ייראו בדיוק אותו דבר, יש בהם משהו חי (שלא לדבר על מה יקרה אם המזגן לא יעבוד…)

העבודות לא יראו אותו הדבר כי גם אתה לא תהיה אותו הדבר…

אבל גומי הוא בהחלט חומר שהחיות שלו פורצת ונראית לעין. ההשתנות והעובדה שהחומר נענה לחוקי הטבע ולא רק ל״רצון״ שלי זה חלק מהכיף. זה החלק של המקריות, וזו גם הסיבה שהפסלים תלויים: כח המשיכה כמו ״מוזמן״ לעשות מה שהוא ממילא עושה

לפעמים העבודות בתערוכה הן אמורפיות, חסרות צורה מוגדרת, לפעמים הן לגמרי מדמות יצורים חיים, ולפעמים גם וגם. עד כמה היה לך חשוב שנזהה שם פרצוף או תנועה של בעל חיים?

הפיגורטיביות ממש קפצה הפעם החוצה, קשה לי לומר ש״התכוונתי״. המשחק בסטודיו עם צורות הגלם שלי – עם הצינורות האדומים לדוגמה – הולידה יצורים שהפכו יותר ויותר אנושיים או חייתיים. זרמתי עם זה, אבל כל הזמן זה על הגבול, וזה גם וגם. ויחד עם זאת אני שמחה על הפיגורטיביות, יש בה בפני עצמה משהו שמחבר

אני רוצה לשאול על הגם וגם הזה, האמפיביות הזו, שמצד אחד אני הכי בעדה, ומצד שני אני תוהה אם – באמנות בכל אופן – היא לא לפעמים חוסר החלטיות, רצון לרצות, לא לנקוט עמדה. איך את נמנעת מליפול למלכודת הזאת? למקום שכל דבר שאני רואה יכול להיות גם וגם, שבו האמן (או האמנות) לא נוקטים עמדה

עמדה היא משהו מאוד טריקי. בדרך כלל אני מגלה שעמדות ודעות נוטות להתחפר בתוך עצמן… העמדה שלי היא שעמדות הן אובר־רייטד, והפעולות הן מה שחשוב. כשאני מדברת על חיבור אני לא מתכוונת לריצוי. צריך גם לראות את הקונטקסט שאנחנו חיים בו, של עולם מרובה דימויים ואינפורמציה: מה יכול להסיט רגע את המבט מהאייפון? יש פה אלמנט של פיתוי, אבל אמנות היא פתיינית מטיבה

איזו חוויה אם כך את רוצה לזמן למבקרים בתערוכה? רגע אחרי?

שוב ושוב אני עדה לאופן שבו הגומי מפעיל את המבקרים, שבעיקר רוצים לגעת, למשש. אני מאשרת שיגעו, אבל בעדינות, ומקווה שיקחו איתם הלאה את המגע העדין הזה, גם כשהם יוצאים לפקק בהרצל

אמפיביה • גוני חרל״פ. אוצר: אייל דותן
מקום לאמנות בקריית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב
נעילה: 5.10

The post גוני חרל״פ: נערת הגומי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי היתה ״לאן?״ בשנת 2011 במרכז לאמנות דיגיטלית, יחד עם איל דנון ורן קסמי אילן. זו היתה תערוכה בשני פרקים שעסקה באפשרויות היסטוריות, עתידיות ופנטסטיות לקיום לאומי יהודי בארץ ישראל ובמקומות אחדים. באותו זמן עסקתי בקשרים בין פילוסופיה פוליטית ופעולה אמנותית, והייתי מעורב בהקמתו של מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ובפרויקט הלקסיקון שעניינם מחשבה ביקורתית. את אנשי המרכז הכרתי מקרוב כמה שנים קודם לכן, ואיל הזמין אותי להצטרף לפרויקט.

זו היתה הזדמנות בעבורי להתנסות ולחשוב על הקשר בין החזותי לפוליטי ולהיסטורי. בפרויקט השתתפו אמנים רבים בהם תנועה ציבורית, יעל ברתנא, מוטי מזרחי, יוחאי אברהמי ודורון תבורי, מייקל בלום ואחרים. עוד קודם העסיקו אותי במחקר צורות של התערבות אמנותית (interventions) כטקטיקה של מבוכה והבכה פוליטית, ואיכשהו הכל התחבר יחד. אני חושב שזה היה רגע מפתח לחיבור שמעסיק אותי עד היום בין מחשבה, היסטוריה ודימוי.

אודי אדלמן, ברקע ג׳סי – עבודה של אלונה רודה במסגרת פרויקט קירונית. צילום: מ״ל

פרחי ארצנו, המרכז לאמנות דיגיטלית, 2019. צילום: דפנה גזית

היסטוריות, מראה הצבה של יוחאי אברהמי, המרכז לאמנות דיגיטלית, 2013

התחנה האחרונה

ב־7.9 נפתחה התערוכה ״קירונית״ במרכז לאמנות דיגיטלית: תערוכה שעוסקת באמנות המתקיימת בשלל סגנונות בדו ובתלת־ממד על קירות ציבוריים, והיא כוללת סדרה של עבודות חוץ חדשות במתחם המרכז וסביבתו. זה פרויקט גדול שמשתתפים בו האמנים שחר פרדי כסלו, הילה טוני נבוק, אלונה רודה, רענן חרל״פ, מאיר טאטי, אלעד לרום ואיתי רווה, לצד סקיצות ותכניות של עבודות קיר היסטוריות של אברהם אופק, גרשון קניספל ופנחס עשת.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרויקט הזה התפתח במסגרת המכון לנוכחות ציבורית שהקמנו בשנים האחרונות. המכון נוצר כדי לעסוק ביחסים החברתיים־פוליטיים המתקיימים במרחב הציבורי דרך תערוכות ופעולות בו, בניית ארכיון לפעולות אמנים מהעבר, וקבוצות למידה משותפות לאמנים וחוקרים סביב נושאים שונים. בהקשר זה, ״קירונית״ היא המשך ישיר לטרילוגיית התערוכות ״מונומנט/פעולה״ שעסקה באמנות במרחב הציבורי במהלך המאה ה־20 והציגה את עבודות האדמה והחלל של עזרא אוריון, פעולות אפמראליות ומושגיות משנות ה־70, ויחסים עם אנדרטאות כחלק מהנוף המקומי.

אני חושב הרבה על קשרים שאמנות מקיימת עם המרחב החוץ־גלרי ועל האפשרות להיות גורם משפיע ומעצב בחיים הציבוריים. השאלה של המרחב הציבורי כמרחב של פעולה, במובן זה, היא שאיפה לנסח יחסים אפשריים וחדשים בין גורמים שונים במרחב הזה – אזרחים, מוסדות, אוביקטים.

לאן? פרק ארכיון, המרכז לאמנות דיגיטלית. צילום: מ״ל

איתי רווה, פרט מתוך נוף תרבותי בתערוכה קירונית

מכל מלמדיי השכלתי

קשה להצביע על תערוכה או אוצר ספציפי שלמדתי ממנו במיוחד. לפעמים אני אוסף רעיונות קטנים, פתרונות או צורות מתערוכה כזו או אחרת שמשמשות אותי בבניית תערוכות. במידה רבה אני חושב שהעבודה שלי מושפעת יותר מתרבות פופולרית, מדימויים של פריסה ושימוש חלל בקולנוע הוליוודי כמו גם מצורות של סביבות איזוטריות ומהתנסות מעבדתית.

בהרבה מובנים התפיסה האוצרותית מושתתת מבחינתי על חשיבה תאורטית, שאותה ספגתי יותר מכל משלושה מורים משמעותיים שליוו אותי בלימודים: עדי אופיר, מיכל בן נפתלי ויגאל חלפין. כל אחד ואחת מהם עיצבו בעבורי תפיסות ורעיונות שמשפיעים עד היום על כל הפעולה האוצרותית שלי ועל המחשבה שלי בכלל, ואני חב להם חוב גדול.

תערוכת החלומות

על מרבית הפרויקטים שלי אפשר לחשוב כמהלך של יצירה מושגית. אלה פרויקטים שמבחינה אוצרותית בנויים כניסיון להשיב לשאלה ״מה הוא X?״ – מה היא היסטוריה? מה היא אנדרטה? מה היא פעולה? פעמים רבות המהלך הרעיוני הזה מתגלה כפריסה של כיוונים ומחוות שונים, מתמשכים או מנוגדים ביחס לאחרים. כבר כמה שנים אני חושב על מהלך רחב בו אזמין קבוצת אמנים וחוקרים לקרוא יחד מסה פילוסופית מסוימת אשר מתוך הלימוד המשותף תפתח סדרת עבודות ואירועים שיגיבו או ינסחו חלופות חזותיות למושגים התאורטיים.

בקרוב אצלך

בתקופה האחרונה אני פועל לגיבוש צוות בין־לאומי של אוצרים ומוסדות סביב רעיון הקושר בין המלחמה הקרה להתפתחות פעולות אמנות בסביבות חוץ־גלריות. השאיפה היא לייצר מוקדי מחשבה, התכנסות ותצוגה שיבחנו צורות מקומיות וגלובליות של פעולה.

כרוניקה>מדינה בכיכר ציון, פרפורמנס פולמוסי במרחב הציבורי, פסטיבל מתחת להר 2013. צילום: מ״ל

אתרי שיגור LA, עזרא אוריון. צילום: מ״ל

עוד בשנה הקרובה מתוכנן אירוע רב־תחומי לזכרו של אורי קצנשטיין, שהיה חבר יקר ונפטר במפתיע לפני שנה. האירוע יזמן אמנים לפעול מתוך החיבורים המיוחדים שאורי יצר כאמן בין פרפורמנס, סאונד ופיסול, ואני מקווה שנצליח לייסד זאת כאירוע שנתי. בנוסף, במכון לנוכחות ציבורית אנחנו נמצאים ברצף פגישות אחרונות של קבוצת אמנים ואוצרים מוצלחת סביב שאלות על גבולות והפרדות, שאביטל ברק מובילה יחד איתי, ואנחנו מתכננים קבוצה חדשה שתתחיל ב־2020 לעסוק במסעות ותנועה במרחב.

חוץ מזה, אני מפתח רעיונות לפרויקטים שעניינם הקיום האנושי בהווה ובצורות תרבות שכנראה לא יהיו רלוונטיות עוד בימי חיינו. ככלל, מאוד מעניין אותי הרגע המסוים הזה שאנחנו חיים בו, כשהמציאות הגלובלית מאחדת חוויה אנושית במקומות מרוחקים, אבל גם מייצרת הפרדות חדשות. מעניין אותי לחשוב על האופן שבו דברים הולכים להשתנות בעשורים הקרובים, טכנולוגיה שנמצאת בתאוצה מדהימה, לצד משברי קיום אנושי, והפוסט־אנושי שנמצא מעבר לאופק.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, רונה שטרן. מתוך התערוכה נאו־אנדרטל. צילום: תום בוקשטיין

The post מגלים אוצרות // אודי אדלמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

אירוע האדריכלות בתים מבפנים, שמתקיים זו השנה ה־12 בשיתוף עיריית תל־אביב יפו, ייערך בסוף השבוע (חמישי עד שבת, 19-21.9). כמדי שנה יציע לציבור סיורים וביקורים בבתים, מבנים ואתרים מעניינים, מסקרנים ובעלי ערך־מוסף.

אירוע בתים מבפנים יעמוד בסימן חגיגות המאה לבאוהאוס לציון חנוכת בית ליבלינג, מרכז העיר הלבנה. תמהיל האתרים המגוון ינסה להמחיש איך ועד כמה הושפעה העיר מהסגנון שהתגבש בבאוהאוס, ובאיזו מידה הוא ממשיך להשפיע עליה גם כיום; הן בבחירות עיצוביות ואדריכליות של מתכננים הפועלים בה, והן בהחלטות הנוגעות לפיתוחה העתידי.

לצד מבנים, אתרים וסיורים המגלמים את רוח העבר, ובהם שנחשבים כציוני דרך בתולדות תל־אביב יפו, יכללו בין הביקורים מבחנים וחללים המגלמים הלכי רוח עכשוויים, וכן מנעד פעילויות נוספות, שרובן ככולן עוסקות בהיבטים תרבותיים מקומיים ובזוויות שונות של החיים בעיר.

בית גורביץ׳. צילום: דניאל חנוך

בית גורביץ׳. צילום: רוני הרמן

בית גורביץ׳ |  יהודה הלוי 123

תוכנן על־ידי האדריכלים זברודסקי את בלקס בשנת 1937. תוספת ושימור: אלון בן נון אדריכלים, 2019. דוגמה לבניין טיפוסי בסגנון הבינלאומי האופייני לתל אביב של שנות ה־30, שהצטיין בשימוש שעשו מתכנניו המקוריים בחומרים כמו אריחי חרס מגוונים, מרזבי אבץ ומעקות נפחות (ללא ריתוכים). בסיורים שבהדרכת אדריכל אלון בן־נון תוצג תפיסת השימור של הבניין וכיצד יושמה בו, והם יסתיימו בביקור בדירת הגג.

בית קריגר דה־רוטשילד | שדרות רוטשילד 71

תוכנן על־ידי האדריכל זאב רכטר ב־1934. תוספת ושימור בוצעו ב־1999 על־ידי האדריכלים מיכל וחזי ברקוביץ׳. בבניין, שתוכנן בסגנון הבין־לאומי, התגוררה מאז בנייתו משפחתם של הרופאים ד״ר משה וד״ר פני (צ׳לנוב) קריגר, והוא משמש כיום כמלון בוטיק. הסיורים יתחילו בחדר ההסבה שבקומת הכניסה עם סיפור תולדות הבית, שעוצב מחדש בשנת 2012, ויימשכו בדירות המאופיינות בעיצוב עכשווי המשמר את סממני הבאוהאוס ובחדר המדרגות המשותף, שנותר בעיצובו המקורי. לחלק מהסיורים יתלוו נכדיהם של בני הזוג קריגר.

בית קריגר. צילום: מקאלה בורסטוב

בית קריגר. צילום: אסף פינצוק

גן השבילים המתפצלים. צילומים: אבנר כהן

גן השבילים המתפצלים | מול שדרות רוטשילד 13

אבנר כהן, חוקר אמנות ומדריך טיולים בתל אביב, יוביל סיור שיקלף את העיר הלבנה, המאופיינת בסגנון הבנייה המודרניסטי הבין־לאומי בעל הקווים האופקיים והמרפסות הלבנות, תוך חשיפת סיפורם של הבניינים האקלקטיים שנדרסו תחת חלום הבאוהאוס.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הסיור יעבור בין בניינים אקלקטיים באחוזת בית, יציג את סגנון האדריכלות האקלקטי המקושט והרב־גוני, את הנחייתו הגורפת של יעקב בן סירא (שיפמן), מהנדס העיר תל אביב בין השנים 1929 ל־1950, לחפות את כל הבניינים האקלקטיים בעיר בחזיתות מודרניסטיות בסגנון הבינלאומי (באוהאוס), ואת הרקע התרבותי שעמד מאחורי מהלך כוחני זה כסיבה האפשרית להיעלמתו (כמעט) של הסגנון האקלקטי מהנוף התל־אביבי. כמו בסיפורו של בורחס ״גן השבילים המתפצלים״, ינסה כהן לדמיין כיצד יכולה הייתה להיראות העיר לולא נכפה הסגנון הבינלאומי על מתכנניה ועל תושביה.

משרדי Natural Intelligence | רחוב תוצרת הארץ 6, בניין TOHA

ביקור במשרדים החדשים של חברת נטורל אינטליג׳נס, שתוכננו ועוצבו על־ידי רואי דוד אדריכלים. המשרדים ממוקמים במגדל TOHA החדש, שתכננו רון ארד ואבנר ישר, ומתפרשים על פני שתי קומות מלאות שפונות לאטריום שבלב המבנה. בעיצוב הפנים שולבו אלמנטים מסביבות חוץ שונות כמו גרפיטי, חלונות ראווה וצמחייה, כדי לייצר חלל המאופיין בתחושת מרחב וחופש.

משרדי Natural Intellegence. צילומים: איתי בנית

מלון לינק. צילומים: סיון אסקיו

מלון לינק תל אביב | שדרות שאול המלך 39

הצצה למלון שתכנן האדריכל רני זיס ועוצב על־ידי דנה לייטרסדורף. המלון, שנפתח ב־2018 במגדל המשרדים המערבי של בית הדר דפנה, תוכנן בקונספט של מלון אורבני חדשני המיועד לאנשי עסקים ולתעשיית ההייטק. ככזה הוא כולל חללי עבודה משותפים וחדרי עבודה להשכרה, ובחלליו מוצגת אמנות רחוב. המלון מאפשר לבצע תהליכי הכניסה והיציאה באמצעות אפליקציה שהיא מעין מדריך קונסיירז׳ אישי. את הסיורים תלווה מעצבת המלון דנה לייטרסדורף.

Timeless | סטודיו 6B

את ציר הזמן העובר כחוט השני בין אתרי בתים מבפנים מגלמת גם התערוכה Timeless, שתוצג בסטודיו 6B. התערוכה, שיצרו סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית בבית־הספר, תשלב מוזיקה, עיצוב ואמנות, בשיתוף פעולה עם תחנת הרדיו ECO 99fm, שם נהגה הרעיון כהמשך ישיר של מדיניות התחנה להביא למאזיניה יריעה מוסיקלית רחבה המאגדת זמנים, תקופות ואמנים כביטוי תרבותי וערכי. העבודות בתערוכה מפגישות תמונות עבר של זמרים עם תמונות עכשוויות שלהם: הסטודנטים קיבלו לידיהם תמונות משתי תקופות החיים והעניקו לזמן שחלף ביטוי אמנותי שמשמעותו מתקבלת מהחיבור ביניהן. לדברי אוצר התערוכה בועז כהן, שדרן רדיו, מוזיקאי, סופר ומרצה לתרבות: ״אמנם עדיין לא המציאו את מכונת הזמן, אבל תמונותיהם המרגשות של אמני מוזיקה ישראלים איקוניים עם הגרסאות הצעירות שלהם, עשויות להיות הדבר הכי קרוב למסע בזמן״.

אלון אולארצ׳יק. עיצוב: מיכל ממן, סטודיו 6B. צילומים: ארכיון פרטי, אילן בשור

נורית גלרון. עיצוב: יפרת ארגמן, סטודיו 6B. צילומים: אלבום פרטי, אוהד רומנו

Sail Tel Aviv

אירוע בתים מבפנים יחצה השנה את גבולות היבשה בעזרת Sail Tel Aviv – פסטיבל הספורט הימי שיציע מגוון פעילויות ואטרקציות באווירה ימית וחופית לכל אורך רצועת החוף של העיר. האירוע נערך ביוזמת חברת אתרים ובשיתוף העירייה, הפורום לקידום השייט ומועדוני ספורט ימי. במסגרת אירועי בתים מבפנים הציבור מוזמן לבקר בספינת מחקר ימית, בספינה עתיקה משוחזרת, להתרשם איך נראית יאכטה במפנים, לצאת לסיורי צפרות ועוד.

רשימת האתרים ואירועים המלאה מפורסמת באתר בתים מבפנים

ה

Sail Tel Aviv. צילום: דניאל חנוך

Sail Tel Aviv. צילום: גל פרידמן

The post פנימה והחוצה: בתים מבפנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתים מבפנים בוורקשופ

מתחם העבודה למעצבים Workshop יחגוג יום הולדת שנתיים עם Workshop Exhibitions. התערוכה, שאוצרת יערה רז, תחשוף את עבודותיהם של מגוון המעצבים הפועלים במתחם, ביניהם אדריכלים, מעצבי פנים, צלמים, נגרים, מעצבים בבטון ועוד.

במסגרת התערוכה יתארח במתחם אירוע ״בתים מבפנים״, ומדי שעה עגולה יצאו מהמקום סיורים מודרכים. הערב (19.9 בשעה 18:00) יתקיים שיח גלריה עם האדריכל ערן שמש, ובמוצאי שבת (21.9) יסתיים האירוע בקוקטייל שקיעה חגיגי בגג, דייג׳י ואווירה יצירתית.

צילום: אביב פרסבורגר

צילום: מיטל חדד

צילום: מיטל חדד

ארכיטקטורה קולית מאוסטריה במשכן האמנים הרצליה

הערב (19.9, 19:00) יארח המלחין ואמן הסאונד האוסטרי פיטר סטיליי את האמנית הרב־תחומית סוזנה שודה (Schudini the sensitive) לערב חד־פעמי של ארכיטקטורה קולית, במשכן האמנים בהרצליה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פורום התרבות האוסטרי ומשכן האמנים הרצליה יקיימו ערב ייחודי בגלריית המשכן, במסגרתו פיטר סטיליי, המתארח במשכן מזה חודשיים במסגרת תכנית האירוח לאמנים אוסטרים, יציג יצירה דיגיטלית חדשה המורכבת מסאונדים שהקליט, אסף וערך מרחבי הארץ. סטיליי עוסק באדריכלות סאונד, אמנות מיצב, הלחנה, אמנות רדיו, סביבות סאונד לתיאטראות ותכניות אקוסטיות במרחב הציבורי. עבודתיו הן מעין הרחבה של גבולות הפיסול, באדריכלות סאונד תלת־מימדית שמקדדת את החלל.

בערב, שיורכב ממיצבי סאונד וקונצרט אינסטליישן, תתארח האמנית סוזנה שודה, החוקרת באמצעות פעולתה את נוכחות האינדיבידואל בתוך החברה. באמצעות פירוק של סביבות חיים ושימוש באלמנטים מחיי היום־יום, היא חושפת והופכת את המנגנונים האנושיים לברי תפיסה.

פיטר סטיליי. צילום: יח״צ

חזרה לבסיסי בכברי

אטלייה שמי שבקיבוץ כברי יציג החל משבת (21.9) תערוכה משותפת ליאיר גרבוז, זלי גורביץ ורוני חג׳ג׳. שלושה יוצרים שעסוקים במילה, בשפה, בתרבות ובזהות שקשורות לשפה, בתדר של הדברים; בחזרה לאותיות, למילים, לתווים, לחומר. התערוכה תתייחס לחזרה לבסיס ולפשוט, ששימשה ציר מרכזי בעבודה של יחיאל שמי.

שלושת האמנים המציגים בתערוכה, עוסקים כל אחד בדרכו, במהלכים של פירוק והרכבה, וביחס שבין חלל נתון ויצירה. יאיר גרבוז יציג גוף עבודות נייר ורישום מינימליסטיות שטרם הוצגו, בעזרתן ינסה למצוא ולהגדיר את הגורם הלא משתנה באמנות, את היסוד ההמשכי שלא נולד מהשיח. שירתו של זלי גורביץ מצויה בין משחק לבין אמת, כפי שהוא אומר ״הדבור עצוב גם כשהוא קצוב״. רוני חג׳ג׳ יצר גוף עבודות שנשען על חיבור חומרי גלם בסיסיים המצויים בכברי, ומשמשים כאותיות, כמילים, כתווים המצפים בדריכות ליד מחברת ותחביר. אוצרת: סמדר שינדלר. נעילה: 21.12.

קויו וולדורף, מתוך בוגרי בסיס לאמנות

יאיר גינזבורג. צילום: לנה גומון

בן מימון. צילום: לנה גומון

תערוכת בוגרים – בית ספר בסיס לאמנות

תערוכת בוגרי 2019 של בית הספר בסיס לאמנות, שתפתח בשלישי (24.9), תציג את עבודותיהם של בוגרי המחזור השני המסיים את לימודיו בבית הספר בסיס לאמנות, מאז עבר למשכנו החדש בהרצליה.

בתערוכה יוצגו גופי העבודות של ששת הבוגרים, הנוטות אל הייצוג הדו־מימדי, ונפתחות לקשת רחבה ועשירה של דימויים. העבודות נוצרו מתוך עניין, השפעה הדדית ושיחה קרובה, ובה בעת ניכרת בהם עצמאות מחשבתית והתייחסות נוקבת אל התרבות העכשווית ואל המרחב הפוליטי, בו פועלים הבוגרים כל אחד בנפרד.

בפרויקטים נוכחות שאלת מעשה האמנות בעידן הפייק והריאליטי, כמו גם שאלת הפוזיציה של האמן ותוקף פעולתו, ספקנות והתמסרות למדיום. ששת הבוגרים של מחזור זה, צמחו ופעלו קרובים זה לזה, במהלך שלוש שנות הלימוד, באמצעות שיח מתמשך ובשותפות יצירתית, תוך שהם מכילים את השוני, הניגודיות, והמטען הייחודי לכל אחד ואחת.

בוגרים: יאיר גינזבורג, קויו וולדורף, חיים ליבק, בן מימון, אירה קרמר, יובל קרסו. אוצרים: טליה ישראלי ויורי כץ. נעילה: 5.10

חיים ליבק. צילום: לנה גומון

בן מימון. צילום: לנה גומון

יאיר גינזבורג. צילום: לנה גומון

אירה קרמר. צילום: לנה גומון

יובל קרסו. צילום: לנה גומון

The post הרשימה המשותפת 19.9.19 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

סמאח שחאדה, 32. חיה ועובדת בחיפה.
אינסטגרם

סטטוס זוגי?

רווקה.

מה בצלחת?

אוכלת כמעט הכל, אבל מרוחקת קצת מהבשר. המטבח האיטלקי הוא האהוב עליי ביותר, והכי הכי פיצה.

צילומי העבודות: אלעד שריג

צילומי הצבה: מרגריטה פולין

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו מוצגת תערוכת היחיד שלי, ״מהלכת קסם״, במוזיאון תל אביב לאמנות, כחלק מזכייתי בפרס שיף לאמנות פיגורטיבית ראליסטית לשנת 2018. את התערוכה אצרה עמנואלה קלו, והיא מוצגת עד 21.10.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתערוכה מוצגים בעיקר רישומים ריאליסטיים בעפרונות ובפחם שיצרתי בשבע השנים האחרונות, שעוסקים בנושאים משפחתיים, אישיים, חברתיים ופוליטיים, בהקשרים של מקום וזהות והתמקדות בדמות ובתפקידי האישה בתרבות הערבית ובחברה המסורתית, להשתייכות ולמציאות שבה אני חיה. בנוסף, אני מציגה בתערוכות בארץ ובעולם, ועבודותיי נמצאות באוספים פרטיים וציבוריים בבית־לחם, בלבנון, בתל אביב ועוד.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

לאחרונה פגשתי את השף אסף גרניט, שהוא בעיני אמן בתחום שלו. נפגשנו באירוע של ידידי מוזיאון תל אביב, ;כלל שיח גלריה בינינו בתערוכה שלי. אני עוסקת הרבה ביצירה שלי באוכל ובהקשרים התרבותיים שלו, והמפגש בינינו עם הידע המעמיק של אסף בנושאים האלו היה ממש מרתק.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

החלום הוא תערוכת יחיד שתהיה לי אחד המוזיאונים הכי גדולים בעולם – בלובר, במומה, בטייט – וזה יעלה המון המון כסף למסגור, לקטלוג ו ו ו…

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

קניתי טי־שירט שנדלקתי עליה מפול&בר, שכתוב עליה I'm not the muse. I'm the artist.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // סמאח שחאדה appeared first on מגזין פורטפוליו.