The post לונדון 2019 / לוח השראה appeared first on מגזין פורטפוליו.

״יאללה!״, תערוכה חדשה בסדרת גיבורי תרבות של העונה הישראלית לעיצוב בחולון, תוקדש למועדון הכדורגל בית״ר ירושלים. התערוכה תציג את ההיסטוריה של המועדון, שורשיו, הגלגולים השונים שעבר, סמלים ודמויות בולטות, ותתייחס לכדורגל כתופעה החובקת בטים אידאולוגיים, לאומיים וחברתיים, העונה על צרכים אנושיים להשתייכות והזדהות.

״מטרת התערוכה היא להפנות זרקור על אירועים ומהלכים היסטוריים משמעותיים, המבוססים על ערכים ועקרונות שראוי ללמד או להזכיר לדור הצעיר ולאלה הוותיקים״, מסביר רפי וזאנה, יוזם ואוצר התערוכה. ״כקבוצה שהפכה את הכדורגל לדת ואת אוהדיה לצבא מאמינים, מעניין לבדוק כיצד הכדורגל, על מגוון תפקידיו, הופך לחלק בעיצובה החברתי והתרבותי של קהילה ומדינה, וכיצד בית״ר ירושלים מתמודדת עם האתגרים החדשים שעת זו מביאה״.

בית״ר ירושלים נוסדה בשנות ה־30 של המאה הקודמת, ושחקניה הצעירים השתייכו למחתרות האצ״ל והלח״י. הזיקה האידיאולוגית לתורתו של זאב ז׳בוטינסקי ולתנועה הרוויזיוניסטית רקמה מראשית הדרך את החיבור שבין פעילות לאומית מחתרתית לוחמת לשאיפה להגיע להישגים בתחום הספורט, דבר שהתבטא באופי הפוליטי של המשחקים אל מול יריבים מבית ומחוץ. בשנות פעילותה עד קום המדינה עברה הקבוצה תהפוכות, פעילות מחתרתית, הגליית חבריה לאפריקה וחזרה לארץ.

נעלי המשחק של יוסי בניון. צילומים: רן יחזקאל

צילום: קובי גדעון, באדיבות לע״מ

חולצת המשחק של בניון, 1995

בשנותיה הראשונות של המדינה הצעירה, התחזק תפקידו של הכדורגל בעיצוב החברה. אל מול קבוצות המזוהות עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית והממסד והאליטה, ייצג מועדון הספורט של בית״ר ירושלים את אלו המזוהים עם השכבות החלשות, המזרחיים ואלו שהאמינו שרוח גבית מצד האוהדים והתומכים תוביל להצלחות ספורטיביות, ולתקיעת יתד בהוויה החברתית והפוליטית בישראל. המשחק הפך לכלי מחאה פוליטית וחברתית, שנקשרה גם במהפך הפוליטי בשנת 1977, שנה אחרי הזכייה ההיסטורית הראשונה של בית״ר ירושלים בגביע המדינה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התערוכה תתייחס גם להווה ולהתמודדות היומיומית של הקבוצה ובעליה הטריים עם האתגרים החדשים בעידן הרשתות החברתיות ומעורבות ההמונים, התרחבות השלוחות של הקבוצה בפריפריה לחינוך הדור הצעיר וריענון תדמיתה. בין המוצגים ההיסטוריים, פרטי ארכיון, סמלים ומדים מתקופות שונות, צילומים נדירים מרגעים משמעותיים על המגרש, צילומים היסטוריים ואפילו חלק משער ימק״א המקורי, ישולבו עבודות אמנות של אורי ליפשיץ, יצחק מבורך, דודי שמאי ואחרים.

בית״ר ירושלים, היא אייקון תרבותי בחברה הישראלית, ואפשר לראות בה מיקרוקוסמוס של תהליכים חברתיים ופוליטיים השזורים זה בזה, במגרש ומחוצה לו. ההיסטוריה של המועדון נטועה בתקופת טרום המדינה. שירים רבים נכתבו לקבוצה ובוצעו על ידי זמרים פופולריים בנוסף לסרטים תיעודיים, מאמרים אקדמיים וביוגרפיות, מערכונים וסאטירה בועטת. כל אלה מחזקים את מעמדה כ״קבוצה של העם״, או ״הקבוצה של המדינה״, כפי שמכנים אותה אוהדיה.

יאללה! בית״ר ירושלים – התערוכה
פתיחה: 26.9 | נעילה: 31.12
אוצר: רפי וזאנה
גלריית המשכן, בית מאירוב, חולון

נעלי המשחק של אלי אוחנה

החולצה של יוסי בניון, 2019

The post יאללה בית״ר! – התערוכה appeared first on מגזין פורטפוליו.

גולן טאוב, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר (2014), הקים השנה את MOTHER OF ALL יחד עם נועה פסטרנק גבאי, בוגרת תואר שני בכלכלה באוניברסיטת תל־אביב. ניתן להשיג בסטודיו בתיאום מראש בפנייה דרך האתר ובחנויות רזילי, סטורי, קום איל פו, בוטיק 5, סטייל פור רנט ועוד.

שמלת רוזי 

השמלה הפכה להצלחה מסחררת מהרגע שהוצאנו אותה. היא עושה חסד עם כל כך הרבה נשים: אין לה בטנה, היא עשויה מבד דק ונשפך שאינו צמוד בכלל, ומי שלובשת אותה גם נראית מעולה וגם מרגישה קלילה. הרגע שבו נסרין קדרי לבשה אותה ותייגה אותנו היה הרגע שהגביר כל־כך את החשיפה לשמלה ולמותג בכלל, והפך אותה לכזה להיט.

גולן טאוב. צילום: גיא נחום לוי

אין מספיק בגדי ערב

לרוב, כדי למצוא שמלת ערב, בנות מסתובבות ברח׳ דיזנגוף בתל אביב ומוצאות פה ושם שמלה של מעצב מקומי, או שהן קונות אונליין. אנחנו שומעים מהקניינים בחנויות שאין מספיק בגדי ערב, במיוחד בטווח מחירים נגיש, וכשחושבים על זה – כמה מעצבי אופנה עצמאיים ומסחריים עושים כאן בגדים כאלה? כמעט ואין, שזה אבסורד ביחס לתעשיית האירועים והחתונות בישראל. 

המותג נולד מצורך – יותר בגדי ערב בטווח מחירים נוח. מצד אחד נוצץ וצבעוני, ומצד שני על־זמני, נקי ושומר על פשטות. רוב השמלות שלנו בנויות בגזרת מעטפת ומונחות על הגוף בנוחות, בלי להצמד, מבדים נעימים וקלילים שאינם מתקמטים. נוכחנו לגלות עד כמה הצורך היה משמעותי כשגם החנויות וגם הלקוחות קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, וקיבלנו טלפון מסטורי רק שלושה חודשים אחרי שיצאנו עם המותג.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

קולקציית סתיו־חורף 19 החדשה שמה פעם נוספת דגש על צבעוניות עזה, סקסיות וגלאם. אלו קווים מנחים שאני מביא איתי עוד מימי הלימודים בשנקר, ״להרים״ כל דגם שאני מעצב כדי שיתאים לערב ויהיה יותר נוצץ. אנחנו לא מפחדים מנצנצים ומברק. הבגדים שלנו פשוטים כביכול: אין יותר מדי התערבות עיצובית או דיטיילים מסובכים, אבל מאחורי הקלעים אנחנו עובדים קשה על הגזרות שאנחנו בונים, ומודדים אותן על כמה בנות כך שהן יחמיאו באופן מושלם למגוון מבני גוף.

צמד חמד

בסוף הלימודים בשנקר זכיתי בתחרות ונסעתי להתמחות שהפכה לעבודה בחו״ל. כשחזרתי לארץ הקמתי את TAUB, מותג תיקים המיוצרים באיטליה ומשווקים בפריז ושנחאי, ובארץ אפשר למצוא אותם כעת ברזילי. לאחר כמה שנים הקמתי את MOTHER OF ALL יחד עם נועה פסטרנק גבאי. אני המנהל האמנותי ונועה, שמגיעה משוק ההון, אחראית על הפן העסקי. נועה היא ה־לקוחה של המותג, ולכן היא גם מאד מעורבת בתהליך העיצובי. שיתוף הפעולה בינינו הכרחי – אני לא יכול ללבוש את הבגדים ולהרגיש אותם עליי, אני לא יודע המון דברים שבנות יודעות.

במהלך שנות החברות שלנו נועה ואני עיצבנו קולקציות למגירה, ובסוף החלטנו להרים את הכפפה ולצאת עם זה החוצה. בישלנו את זה הרבה זמן וכשהקמנו את המותג הכל כבר היה מוכן, ידענו בדיוק מה ואיך ואיפה, ודברים כמו למכור את הקולקציה בחנויות המובילות (רזילי, קום־איל־פו, סטורי, סטייל־פור־רנט) קרו מהר ביחס לגיל הצעיר של המותג שלנו.

המותג מהאינסטגרם

האימג׳ זה דבר שמאד חשוב לי, ולא רק לי, הוא צריך להיות חזק. אני חושב שכשאשה קונה שמלה היום, לאירוע או שלא לאירוע, העניין שהשמלה תיצור בפיד האינסטגרם שלה הופך לחלק מהשיקול. לשמחתי הבגדים שלנו נראים מעולה בצילומים בגלל השימוש בצבע, סאטנים ונצנצים. הם גם מתחברים לאימג׳ים של אופנת רחוב עכשווית בקרב סלבריטאיות ומובילות דעה מהעולם. השמלות שלנו קרויות כולן על שם דוגמניות־על אגדיות: נעמי (קמפבל), לינדה (אוונגליסטה), קייט (מוס) – האיט־גירלז שהתחילו את כל זה.

מדי פעם אנחנו גם מייצרים דגמים ממש מופרעים, כאלה שנוצרו רק בעבור האימג׳. אני אוהב לעצב פריטים תיאטרליים ולשמחתי אלו הפריטים שמושכים הכי הרבה עניין. הם אלה שמופיעים אחר־כך על אמניות וסלבריטאיות כמו A WA ונסרין קדרי, או קאסט שלם של תכנית טלויזיה של ״קשת״ שמצטלמת בימים אלו.

שחררו קצת, זה רק בגדים

המוטו שלי כמעצב הוא שאופנה צריך לקחת בקלות וליהנות ככל האפשר, בסופו של דבר אלו רק בגדים. כשאני יוצר שמלות אני פשוט נהנה, נהנה לשפוך צבע, לעשות מחשופים, לבחור בד פאייטים שכולם אומרים לי שאף אחת לא תרצה ללבוש – אלו הדברים שכיף לי לעשות. גם הלקוחה שלנו נהנית מאופנה – היא משוחררת, לא מתביישת בגוף שלה, אוהבת לשחק עם האאוטפיט, כמו לדוגמה ללבוש שמלה שהיא גם ז׳קט, או לשחק עם שכבות. 

הנשים שלובשות את הבגדים שלנו מספרות שהן מרגישות נשיות ומקבלות המון מחמאות, וזו המטרה שלי. אם הצלחתי להשפיע על אמא שלי ואחותי בפרט ועל נשות ישראל בכלל, ולתרום להרגשה, לנראות ולהנאה שלהן – עשיתי זאת. זו תמצית העבודה שלי.

לוח השראה

MOTHER OF ALL היא אם כל חי – חווה. היא ההשראה המרכזית של המותג. יצאנו מתוך הסיפורים והאמונות עליה – עירומה, חזקה, נועזת מספיק כדי לאכול מהפרי האסור – והפכנו אותה לאם־טיפוס מודרנית ונוצצת של הלקוחה שלנו: מכתיבת אופנה, ראשונה, זו שמביאה את הבשורה. המחווה הקטנה שלנו לחווה היא אלמנט של עלה, שבא לידי ביטוי בכל הדגמים שלנו; בדרך־כלל אפשר יהיה למצוא אותו באיזור הקשירה של המעטפת. 

עתידות

האסטרטגיה שלנו בשלב זה היא להגביר את המודעות למותג ולהפיץ אותו בסיטונאות, דרך בוטיקים. בשנתיים הקרובות נרצה לצאת גם לחו״ל, זה משהו שיצא לי לעשות עם TAUB ולכן אנחנו לא מפחדים מזה, יש לזה פוטנציאל אדיר. 

מעבר לזה, בטווח הרחוק השאיפה היא לבנות בית אופנה שמציע פריטים נוספים. אני אוהב להיות ורסטילי בעבודה שלי וליצור בהרבה כיוונים, ובהמשך אשמח להביא את זה לידי ביטוי, אבל כרגע חשוב לנו להיות ממוקדים ולמצב את עצמנו במקום שכשמישהי צריכה שמלת ערב – היא באה אלינו.

The post צווארון כחול־לבן // MOTHER OF ALL appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב ענר, מה שלומך?

בוקר טוב, מצויין

סיקרנת כששלחת לי מייל וכתבת בו על תנועת אמנות חדשה בשם פוסט אוביקט

פוסט אוביקט הוא פרויקט אמנות דואר אנטי צרכני וחינמי שמטרתו ליצור התבוננות אחרת באוביקטים ובעצמנו. זו צורה חדשה של אמנות שמחברת טקסט לאוביקט. הטקסט נשלח בדואר לפני האוביקט כשהמטרה היא לנסות לעורר תשוקה של נמען לפריט דרך טקסט. אני התחלתי את זה בתל אביב ועניינתי בזה אנשים בעולם בעיקר אמנים שמתנסים בזה בברלין, בקנדה ובארצות הברית

ומה היו התגובות?

זה עורר המון עניין. אנשים מאוד מתחברים לזה ומסתקרנים. תחשוב על זה שלצד חיי היום־יום שלנו אנחנו מוקפים בפריטים ובחפצים ומקיימים עימם סוג מסוים של יחסים. אנחנו משתוקקים אליהם, משתוקקים לרכוש אותם, להיות הבעלים שלהם, כל הצרכנות מתבססת על זה. אבל התשוקה לפריט לעתים קרובות מסתיימת ברגע הקניה, אפילו עוד לפני שהוא מגיע הביתה: פריטים רבים שאנו רוכשים נזרקים באיזו פינה בבית, ולעתים אנחנו אפילו לא משתמשים בהם, למרות שהפריט נקנה בכסף רב ועורר חשק גדול.

הפריטים הפכו חסרי יחוד, לא מעניינים, להוציא רגע אחד של תשוקה. זה מדבר אל הרבה אנשים ״לשחק״ במשחקי דואר, להעלות תשוקה לפריט דרך הטקסט שנכתב אליו. כל הרעיון הוא שהפריט יווצר בדמיון של הנמען עוד לפני שהוא מקבל את הפריט. רגע המפגש של הפריט המדומיין עם הפריט האמיתי הוא רגע מעניין: בדרך כלל אין התאמה ביניהם, וזה יוצר תהליכים נפשיים מעניינים

אבל אם יורשה לי להקשות, זה לא לגמרי פוסט אוביקט, כי האוביקט עדיין שם. ברגע הראשון ששמעתי על פוסט אוביקט המחשבה הראשונה הייתה על העולם הדיגיטלי

נכון, זה מאוד קשור לעולם הדיגיטלי. אבל דווקא מכיוון הפוך: האוביקט הוא שם כמו שאתה אומר, אבל בעולם הדיגיטלי הוא נוכח פחות, ואובדת הייחודיות שלו. כשאתה רוכש פריט לצידו מופיעים עוד עשרות פריטים דומים, ומתברר שהוא לא מיוחד בכלל. לתנועת פוסט אוביקט יש גם מסר חברתי, והיא משתדלת להיות דיגיטלית באופן מינימלי. הרעיון הוא לחזור ולהשתמש בתקשורת המכתבים של פעם, ולא באפליקציות, לשמר משהו מהחוויה של לקבל מכתב בדואר או פריט בדואר שאתה מחכה לו.

ענר גוברין

אנשים מתחברים גם למסר החברתי הזה. הרי חברות כמו אמזון רוצות רק שתהיה מסופק, מבסוט, ותצרוך עוד ועוד. פוסט אוביקט לא רוצה לספק אותך: זה בחינם, כך שהמוען לא מכר סחורה ולא חייב את הדירוג של הנמען. במקום זה הוא רוצה לגרום לנמען לחשוב, לתהות, להסתקרן. הוא לא חושש לאכזב את הנמען. חברות כמו אמזון רוצות שתדע כמה שיותר על הפריט ותדמיין כמה שפחות, פוסט אוביקט רוצה שתדע כמה שפחות ותדמיין כמה שיותר

אהבתי! אתה יכול לתת קצת דוגמאות לפריטים שנשלחו ואולי מה היה התיאור שלהם?

יש המון סוגים של פריטים וטקסטים. לדוגמה, יש סדרת פריטי ערים: אני יוצא לעיר מסוימת בישראל או כשאני בחו״ל ובמסע הזה אני מוצא כל מיני פריטים, לפעמים ברחוב, לפעמים בשווקים, הם מספרים סיפור מסוים והנמען מקבל מפה איפה מצאתי כל פריט, ומה סיפור מסגרת. לפעמים הפריט הוא חלק מתעלומה בלשית שהנמען משתתף בה ומעורב בה, לפעמים שני אנשים שונים כותבים לנמען שיש ביניהם מערכת יחסים כלשהי והם מנסים לערב את הנמען דרך הפריטים.

יש גם סדרות של פריטים. לדוגמה, יש סידרה של פריטים לא מזוהים: אתה מחזיק את הפריט ביד ולא מצליח להבין מה הפריט, לא מזהה אותו. יש סידרה של פריטים מניפולטיביים:, פריט מניפולטיבי הוא פריט שאמור ״לגרות״ את המוח שלך להגיב באופן מסוים, לדוגמה לצחוק או לפחד או להגיד כמה זה ״חמוד״, והטקסט מעודד את הנמען לא להיכנע למניפולציה של הפריט, להילחם בה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חלק מהפריטים הם יפים ואפשר לשים אותם בסלון, אבל לא כולם. יש פריטים שהם חלקי חרקים או צמחים, או דוגמה אחרת, יש לי חבר כירורג ששולח לי פריטים שהוא הוציא מהבטן של ילדים ומבוגרים שבלעו אותם. יש אוסף של טישיו משומשים של מנהיגי אומה וגנרלים, פריטים שהם פרודיה על אספנות

וואוו. כמה אנשים כבר חברים בתנועה?

כמה עשרות חברים בארץ ובעולם. כל אחד שמקבל ממני פריט מתבקש לשלוח טקסט ואחר כך פריט לאדם אחר. בשביל להיות אמן פוסט אוביקט כל מה שנדרש הוא אהבת אדם, עניין בפריטים ודמיון

ומאיפה אתה מגיע לכל זה? ספר קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר?

לפני זה אני רוצה רק לומר שפוסט אוביקט הוא חלק מאמנות דואר. הרבה אנשים בעולם עוסקים באמנות דואר, תנועה שהתפתחה בשנות ה־50 על ידי ריי ג׳ונסון ואמנים נוספים בניו יורק. יש להם אתרים באינטרנט ובפייסבוק והם שולחים אחד לשני יצירות אמנות, בדרך כלל זו גלויה מצוירת אבל גם יצירות גדולות יותר.

אני פסיכולוג קליני, מרצה בתכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן ופסיכואנליטיקאי במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. חוץ מזה אני אספן חובב

הא! עכשיו הכל ברור, הייתה לי תחושה שיש פה יצר אפסנות כזה או אחר. ולא שזה מופרך, אבל אותי תגיד משהו על החיבור בין פסיכולוגיה ופסיכואנליזה לעיסוק שלך באמנות ובאוביקטים?

יש באמת יצר אספנות, לא יודע אם בורכתי או שזו שעבוד וקללה. יש קשר בין העבודה הפסיכואנליטית לבין פוסט אוביקט. בשניהם הנושא המרכזי הוא תשוקה: מתי תשוקה נדלקת, מתי היא נכבית, איך אפשר לשמר תשוקה, או לכבות אותה כשהיא פוגענית ובלתי רצויה. מה עושים עם תשוקה עודפת ממכרת, או איך מטפלים בתשוקה כבויה שלא מאפשרת לך להיאחז בחיים.

חפצים מעוררים תשוקה סימבולית לאוביקט אבוד, שנדמה לנו שהיה לנו אותו פעם ושאם רק נשים את ידינו עליו נרגיש סיפוק אדיר. ברור שזה אף פעם לא קורה כמובן שבאנליזה עולים כל האוביקטים האבודים של המטופל, וההתמודדות שלו איתם

אתה חושב שהעתיד צופן לנו פחות אוביקטים פיזיים, אפרופו עידן דיגיטלי?

אני חושב שתמיד תהיה תשוקה לאוביקטים אמיתיים, קונקרטיים, בגלל הכמיהה לאוביקט האבוד שגם הוא קונקרטי וכזה שאפשר לגעת בו. היום התחום של אספנות פורח כפי שלא היה בעבר, יש געגועים למה שהיה פעם ולא יחזור עוד, לעולם אבוד, והפריט באופן סימבולי מסמל אותו. לכן אני חושב שלצד ההתפתחות של העולם הדיגיטלי תהיה השקעה ליבידינלית עצומה, אם להתבטא בז׳רגון מקצועי, במה שהיה פעם ולא יחזור עוד, בקונקרטי, בפיזי, במצוי, במה שאפשר לגעת בו, במה שהוא ייחודי וחד פעמי, אחד מסוגו

כל עוד הוא מגיע והדואר לא מאבד אותו…

הדואר הוא סיפור עצוב של הזנחה…. הוא לא נתפס עוד כחשוב. אנשים מוכנים להשלים עם ההזנחה הזו פשוט כי הם תלויים בו הרבה פחות בגלל הדיגיטציה. גם שרותי הדואר המרושלים מסמלים את התמוטטות העולם של פעם. את העולם הזה אי אפשר להחזיר אבל פוסט אוביקט מנסה לשמר משהו מהאיכויות שלו

אז איך מצטרפים? מה עושה מי שקורא את הכתבה ואומר אני גם רוצה

חיכיתי שתשאל את זה… אני מזמין את כל מי שרוצה לקבל טקסט ופריט ולשמוע עוד פרטים על התנועה לכתוב אלי: postobject100@gmail.com. חלק מהפריטים, הטקסטים והרעיונות מופיעים גם בעמוד הפייסבוק של פוסט אוביקט, וגם שם אפשר להתרשם

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

יש עוד המון. אבל נראה לי שנעצור בזה, לתת זמן לדברים להיות מובנים ולהתעכל

The post פוסט אוביקט: לעורר תשוקה לפריט דרך טקסט appeared first on מגזין פורטפוליו.

תל אביב, קיץ 1969. שלושים וחמש מעלות בצל. מישל קישקה, נער צעיר בן 15, עושה את דרכו לדודתו פולה, אחות של סבו מצד אימו. זו פעם ראשונה שלו בישראל. את דודה פולה הוא מעולם לא פגש, היא עלתה לארץ מפולין בראשית שנות ה־30 וגרה ברחוב נחלת בנימין. הוריו רשמו את כתובתה על פתק וציידו אותו בשוקולד בלגי בעבורה.

בדרכו לדודתו מושך את תשומת ליבו דוכן שסביבו הצטופפו קונים רבים. הוא לא דיבר עברית, השפה שבה דיברו המקומיים נשמעה לו כמו סינית. המוכר מקפיץ מה שנראה לקישקה כקציצות בשר לתוך לחמניה חלולה עגולה. הקונים מוסיפים ללחמניה המוזרה כפות נדיבות של רוטב עגבניות. קציצות בשר ברוטב עגבניות – בדיוק כמו בבלגיה, הוא חושב לעצמו.

מפה לשם, את דרכה סיימה הלחמניה העגולה החלולה – או בקיצור: פיתה – בפח הזבל, לאחר ביס אחד בלבד. אלה לא היו קציצות בשר ברוטב, זה היה פלאפל עם חריף. קישקה הכיר בדרך הקשה את המאכל הלאומי. הלם קולינרי שהוא חלק מהלם תרבותי. מקום חדש, מנטליות חדשה. הסאגה מסתיימת בפרצוף מאדים של נער בלגי, שלימים יהפוך למאייר, קריקטוריסט ואמן קומיקס בין־לאומי מהבולטים והחשובים שפועלים בעשורים האחרונים בישראל. לימים, את החריפות המקומית הוא יאמץ – הפעם ככלי לביטוי כקריקטוריסט.

פלאפל עם חריף, הוצאת מודן

סצנת הפלאפל, שלדבריו של קישקה אכן התרחשה במציאות, היא זו שפותחת את הרומן הגרפי החדש שלו – ״פלאפל עם חריף״. היא גם זו שהעניקה לרומן את שמו. הספר, שרואה אור בימים אלה בשפה העברית (הוצאת מודן), יצא לאור בצרפתית כבר בחודש ספטמבר בשנה שעברה, והופץ בצרפת, בלגיה, שווייץ וקוויבק שבקנדה. הספר מתאר את מסעו של קישקה בישראל, החל מביקורו הראשון בארץ ועד לעשור הנוכחי. קישקה מספר את סיפורו האישי, אך סיפור זה הוא מראה של החברה הישראלית. ציר הזמן הפרטי שלו הוא ציר הזמן ההיסטורי של מדינת ישראל. ״בעבור הקורא מדובר במסע בזמן״, מספר קישקה.

מה קרה למדינה

קישקה, בן 65, הוא מאייר, אמן קומיקס וקריקטוריסט מהבכירים שיוצרים כיום בישראל ומהידועים בעולם. הוא נולד בעיר ליאז׳ שבבלגיה להורים ניצולי שואה. בתיכון למד הנדסת בניין ובשנת 1973 החל בלימודי אדריכלות באקדמיה שבעיר הולדתו. בשנת 1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, קטע את לימודיו ועלה לישראל. שנה לאחר מכן המשיך בלימודים, הפעם במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, שאותם סיים בשנת 1978 ומאז הוא מאייר עצמאי. מזה 36 שנים הוא משמש כמרצה לאיור באותה מחלקה שבה למד, שכיום נושאת את השם המחלקה לתקשורת חזותית.

הוא אייר עשרות ספרים לילדים ולמבוגרים ובעבור עיתונים. סיפורי קומיקס שכתב ואייר הופיעו בירחונים שונים. הוא שימש כקריקטוריסט הבית של ערוצי טלוויזיה בארץ ובצרפת, ואייר כרזות בעלות אופי הומוריסטי, שמציגות את חיי היום־יום של אנשים בארץ ובעולם. קישקה זכה בפרסים רבים: בשנת 2008 זכה בפרס דוש לקריקטורה ובשנת 2011 הוענק לו אות אביר מסדר האמנויות והספרות הצרפתי. הוא גם עוסק בפעילות ציבורית: בשנים 2010-2004 כיהן כיו״ר איגוד הקריקטוריסטים, הוא חבר בארגון הבינלאומי ״קריקטוריסטים למען שלום״ והיה חבר ועדת ההיגוי של הקמת המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון.

קישקה יוצר קומיקס מגיל צעיר, וסגנונו הושפע ממסורות הקומיקס של ארץ מוצאו. ״אתה לא בוחר סגנון. סגנון בוחר אותך״, הוא מדגיש. ״זה לא אני בחרתי לעשות את הדברים ככה, הדברים שאני עושה הם הדברים שתמיד דיברו אליי, מאז שאני ילד. הם הפכו לחלק מה־די.אן.איי שלי. אני נמצא בעולם הויזואלי של קומיקס צרפתי־בלגי מגיל 4. לקומיקס הזה יש הגדרה, כמו שיש הגדרה לקומיקס האמריקאי ולקומיקס היפני. זה ערש התרבות שלי ואני זורם עם זה, כי ניזונתי מזה ורציתי להיות כזה כשאגדל. כמובן שעם השנים אני כל פעם מוסיף לזה קצת, אבל זה הבסיס ואלה היסודות״.

הוא לא נוהג לאייר לפי רפרנסים מצולמים, אבל בפלאפל עם חריף הוא חרג ממנהגו וביצע מחקר ויזואלי נרחב, שבמסגרתו חיפש תמונות של מקומות, פרטים ואנשים. ״היה לי חשוב שכל הרפרנסים יהיו מדוייקים לתקופה, והיה לי חשוב שתהיה אמינות היסטוריות״, הוא אומר. ״היות והשפה החזותית שלי היא קצת קריקטוריסטית, היה חשוב להשתמש ברפרנסים מדוייקים מבחינה היסטורית. הרי שפה קריקטוריסטית היא לא פוטו־ריאליסטית, הפרופורציות שלה לא מדוייקות. היא אמנם ניזונה מהנטורליזם אבל יש בה הרבה מאוד חופש והגזמה.

״כך לדוגמה, בישראל של שנות ה־70 לבשו הרבה חולצות משובצות ומכנסיים מתרחבים, או הלכו עם שיער אפרו ופיאות לחיים ארוכות, ולכן כל אלה מופיעים בספר בעמודים שמתרחשים בעשור זה. כל זה עזר לי להיות אמין. השימוש בדמויות שלבושות ומסופרות באופן מדוייק בא מתוך רצון לשקף תקופה״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״פלאפל עם חריף״ מחולק לשלושה פרקים, שכל אחד מהם עוסק בתקופה שונה בחייו של קישקה. ״הפרק הראשון מתרכז בתקופה שקדמה לעלייתי לישראל, ועוסק במה הביא אותי לעלות לארץ. חשבתי שחשוב לספר שהייתי ילד יהודי בתנועת נוער סוציאליסטית, שביקרתי בישראל ושהתאהבתי בה. בפרק זה מתוארים גם עלייתה של אחותי לארץ ומלחמת יום הכיפורים״. הפרק השני עוסק בעליה. ״זהו פרק שמתמקד בשנים הראשונות שלי בארץ 1978-1974. מתוארות בו ארבע שנים היות וזהו הסטטוס של עולה חדש – לאחר מכן אתה הופך להיות ישראלי. במהלך ארבע השנים האלה למדתי בבצלאל, הכרתי את אישתי, התחתנו, נולד לנו בן וקנינו דירה. למדתי את השפה, התחלתי לאייר והחל התהליך של הפיכתי לישראלי״.

את חלקו השלישי של הספר מגדיר קישקה כ״סוג של חשבון נפש עם המדינה״. כיום הוא כבר אינו עולה חדש, אלא ישראלי לכל דבר ועניין, ויש לו הרבה מה לומר בנושאים פוליטיים וחברתיים: ״עליתי לארץ כציוני נלהב למדינה סוציאליסטית קטנה, וכיום אני מוצא את עצמי חלק מהמיעוט ולא מהרוב, במדינה שהיא מאוד ימנית והרבה יותר דתית – שלא דומה למדינה שאליה עליתי״. לדבריו, העולים שמגיעים כיום מצרפת לארץ, הם עולים מאידיאולוגיה דתית. רבים גם באים כי הם סובלים מאווירה אנטישמית.

״שום דבר מזה לא היה לי, באתי לכאן כחניך השומר הצעיר שהרגיש שישראל זה המקום שלו – לא בלגיה ולא פולין של סבא וסבתא שלי. אני חילוני מוחלט ואני שייך למחנה השלום. לא רציתי להפוך את הספר הזה לכרזה פוליטית, אבל כן רציתי להסביר שפעם הייתה עליה שהיא טהורה. דרך החוויות האישיות והמשפחתיות שלי אני מספר להם מה קרה למדינה הזאת״.

את אותם סיפורים מספר קישקה בספר לעיתים בעזרת סצנות ריאליסטיות, ולעיתים הוא עושה שימוש בסצנות סוריאליסטיות. באלה הריאליסטיות הוא מספר את סיפורו כפי שהתרחש, אך בעזרת תיאורים סוריאליסטיים הוא נותן פרשנות לתחושות שהוא חש. אחת הסצנות הסוריאליסטיות הבולטות בספר מתרחשת בזמן מלחמת יום הכיפורים. בסצנה מוצג קישקה עצמו יושב ומשרטט בכיתתו בבלגיה בהיותו סטודנט שנה ראשונה לאדריכלות.

שולחן השרטוט הבלגי מתואר כמדבר שבו נוסעת שיירת טנקים, לצד טנקים אחרים פגועים שמיתמר מהם עשן סמיך. גופו של קישקה בבלגיה, אבל המחשבות והלב בישראל: גיסו, חייל מילואים בשריון, גויס בצו 8; אחותו נמצאת לבדה עם התינוק; בן דודו נפצע בטנק שעליו פיקד ברמת הגולן; מדריך שלו לשעבר נפל בשבי המצרי. החדשות מדאיגות, קישקה לא מוצא מנוח; רוצה להתנדב, אבל ישראל מעוניינת בעיקר במילואימניקים.

״זה פריים שאני מאוד אוהב״, הוא אומר. ״אפשר לראות בו באופן חזותי, כמובן לצד הטקסט, איך אני קרוע בין הקשר שלי לבלגיה לבין האהבה שלי לישראל. 3,300 ק״מ מזרחה ממקום מושבי בבלגיה מתרחשת מלחמה שמאיימת על המדינה. הדף הופך לדיונות של סיני, ובמקום בתים ומבנים אדריכליים יש טנקים בוערים. באופן זה אני מעניק פרשנות ויזואלית שלא מסבירה את הטקסט, אלא מעצימה אותו. היא אפילו הופכת אותו לסוג של פואטיקה״.

כעבור שש שנים

״פלאפל עם חריף״ הוא הרומן הגרפי האוטוביוגרפי השני שיצר קישקה. בשנת 2012 פירסם רומן גרפי בצרפתית בשם ״הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא״, שחשף באופן רגיש אך יחד עם זאת בהומור, את טראומת השואה במשפחתו. הספר זכה להצלחה ולשבחים בעולם, תורגם עד כה לתשע שפות, ובימים אלה הוא מעובד בצרפת לסרט אנימציה, שייצא בשנה הבאה תחת השם ״הסודות של אבא״. בעברית יצא הדור השני לאור בשנת 2013 (הוצאת חרגול). ״פלאפל עם חריף הוא לא ספר המשך של הדור השני״, מדגיש קישקה. ״הוא פשוט ספר נוסף, שמספר על משהו אחר״.

הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא, הוצאת מודן

״הרעיון לכתיבת פלאפל עם חריף נולד עוד כשכתבתי את הדור השני. בדור השני אני מציין שסיימתי את התיכון, התחלתי בלימודי אדריכלות, ובעמוד הבא אני כבר קופץ לסיום הלימודים בבצלאל. נעדרת מהספר כל התקופה שבמסגרתה עליתי לארץ, למדתי ארבע שנים, התחתנתי ונולד לאישתי ולי בן. זה לא היה המקום לספר את כל זה, אבל ידעתי שאספר את זה בשלב מאוחר יותר״.

למה זה לקח שש שנים?

״במהלך השנים האחרונות הייתי בתוך לופ שקשור להצלחה ולחשיפה של הספר הראשון. הסתובבתי בעולם – טסתי להשקות ולתערוכות והרצאתי אודותיו. לא היה לי זמן לשבת בשקט ולכתוב את הספר השני. רק כעבור כמה שנים התיישבתי לכתוב, ועבדתי עליו במהלך ארבע שנים; חצי מהזמן על הכתיבה וחצי על הציור״.

הקווים העגולים של הדור השני ושל פלאפל עם חריף הם זהים. אך יש שוני חזותי מהותי בין שני הספרים: הראשון צויר בשחור לבן בלבד, לעיתים בקונטור ללא מילוי ולעיתים במילוי שחור, בעוד שבספר השני שולטים הצבעים וכמעט נעדר ממנו קו קונטור שחור. ״ההחלטה לאייר את הדור השני בשחור לבן הייתה החלטה מושכלת״, מספר קישקה. ״השחור לבן הוסיף דרמה. הוא הוסיף עניין חזותי בדף, לצבע השחור היה תפקיד מכריע. בפלאפל עם חריף לעומת זאת אין כמעט שחור. הדבר היחיד שצבוע בשחור הוא צבע השיער שלי, פשוט כי יש לי שיער שחור. קווי הקונטור מצויירים בחום אדמדם״.

חמישה עשורים חלפו מאז אותו יום קיצי של שנת 1969, שבו גילה קישקה את הפלאפל עם חריף; גילה את הישראליות. מזה 45 שנה הוא חי בישראל, יוצר בה, מגיב למתרחש בה וחווה את כל החוויות – הטובות והרעות, הקשות והנעימות, שחווה כל ישראלי. את כל אלה הוא מעביר בספרו החדש ברגישות ובהומור האופיינים לו על פני כמעט 90 עמודים, בכישרון רב של ציור ושל כתיבה, ובשפה ייחודית. ולגבי החריף? ״כיום אני כבר אוכל חריף, התרגלתי אליו…״.

The post פלאפל עם חריף: הרומן הגרפי והאוטוביוגרפי החדש של מישל קישקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

העבודות של בוגרי המחלקות לאמנות באקדמיות הן במידה רבה חלון הצצה לראש של ״דור מסויים״, כמו שקראה לזה פעם לינה דנהאם. הבוגרים הם לא בני דור אחד, כפי שאינם בני חברה אחת אחידה. הן והם בניה ובנותיה של החברה הישראלית על פניה המרובדות והמחורצות בתהומות שרובצים בין מיקרו־חברות.

עבודותיהם עוסקות בזהות מינית ומגדרית, במשפחה וקהילה, בהגדרות ישנות וחדשות, קיימות וחסרות, שמרניות ורדיקליות. העבודות הן לעתים עוקצניות, לעתים אגוצנטריות ולפעמים הן מצליחות ללכוד איזה הלך רוח, שמשקף תקופות רחוקות וחלקים מהתרבות או מתולדות האמנות, באופן שמעיד על הקשר רחב יותר, רב־דורי. כזה שגם אם אינו יכול לנסח בבהירות את הרגע שבו הוא מתקיים, לפחות אינו מתכחש לשורת הרגעים שקדמו לו.

אורי זמיר // קרקע אחורית

אורי זמיר, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, הקים חלל שמעביר את הבאים בקרבו דרך מנהרת זמן ומקום, ומטיל אותם בתוך פנטזיה רבת רבדים ששואבת השראה מסרטי דייויד לינץ׳ מ״קטיפה כחולה״ ועד ״טווין פיקס״, בשילוב אווירת הניכור של ביקור מהוסה במוזיאון. את עצמו הוא ממקם בתווך – מרחף בעבודת וידאו כאיש שנורה מלוע תותח ועלול למצוא את מותו באותה מידה שיש לו סיכוי להגיע אל העתיד, או אל מקום חדש וטוב.

זמיר משלב פיסול ורדי־מייד בטיפול אינטנסיבי: פסל בגודל אדם של שומרת בתערוכה, עם מדים מגוהצים ופרנץ׳ מניקור, מקבל במקום ראש מנורה קוטלת חרקים. מזגן מיושן הופך למפל מים חיים, ומתגלה כבשורה המרעננת של הקיץ. בעולמו של זמיר אנחנו פוגשים חומרים שנשרו מתולדות האמנות והתרבות, סטו ממסלולם והם מתנגשים אלה באלה: נחש פתייני גולש ואורב מוסווה למחצה בין מרצפות טרצו; שרידי דמות כלב מפוסל במראה מוכר כציור סוריאליסטי. האנושי והחייתי, גן העדן והגיהנום, התמסרות הגוף לשטף המים המזכך או התפלשות בקיטש תרבותי מסואב.

קרקע אחורית, אורי זמיר

קרקע אחורית, אורי זמיר. צילום: מ״ל

נועה אירוניק // Horse shit; an analogy of post post post modern painting

נעה אירוניק, בוגרת בית הספר לאמנות בשנקר, מכניסה את הצופים לתמונה, בסגנון הקפיצה המפורסמת של מרי פופינס לתוך הציורים בפארק. בגוף העבודות שכותרתו Horse shit; an analogy of post post post modern painting היא יוצרת עולם דקיק כדיקט אך עשיר בצבע ובמבע, של דימויים גרוטסקיים, לעגניים ומעוררי צחוק ומבוכה בו זמנית. הציור שלה מבוסס על מבט היסטורי על ציור פיגורטיבי, ובאופן ספציפי היא אומרת, ״על תפקידם המפואר של סוסים בתולדות האמנות״ – כחלק מתמונת ניצחון, מקרבות אפיים ועד למסעות ציד פסטורליים. הסוסים בעבודותיה הם משת״פים של החברה האנושית הדקדנטית: הם מעשנים, נותנים בדיקת שתן, מסתדרים בקומפוזיציות בלתי אפשריות (אחת מהן היא פסל ״סוסטיקה״ על משקל צלב קרס סוסי).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

את אלה היא משלבת אסוציאטיבית עם מה שהיא מכנה ״מחשבות רנדומליות מהאוטובוס״, ומערבלת יחד לכדי אבסורד משעשע ומעורר רגשות סותרים של משיכה ודחייה. המיצב שהקימה חותר תחת החשיבות של ציור כעבודה יקרת ערך והופך את ציוריה לתפאורה, שבתוכה מוזמנים הצופים למצוא את מקומם, להצטלם, להזדהות או להזדעזע.

העבודה המודעת לעצמה ולצופה בו זמנית, מספקת את הסחורה ״מתוך ידיעה שהאדם המערבי העכשווי שרוי במצב של תיעוד עצמי מתמשך״, והיא מספקת פוטו־אופ בין דימויים טרגיים והומוריסטים. אבל מתוך הקלילות האיורית והצבעוניות המופרזת עולה תמונת עולם מחניקת גרון באותה מידה שהיא מתריסה וניהיליסטית.

נועה אירוניק. צילומים: מ״ל

דסטה איילין // ישראתיופי

דסטה איילין, בוגר המכון לאמנויות תל חי, מציג מבט חברתי ואישי של דור המאבק החברתי של יוצאי אתיופיה. בקול ייחודי, הנובע בין היתר מבחירת המדיום שלו – הדפסי תחריט על נייר פשוט, לצד עבודות הדפס וציור – הוא מצליח לבטא את הדילמה והחיפוש, כמו גם את התעוזה וההתגבשות של סגנון אמנותי ואמירה משמעותית.

״מחפש את עצמי, את הזהות שלי, מאיפה אני בא. אני יהודי, אתיופי, ישראלי (ישראתיופי). נולדתי באתיופיה ובגיל שלוש עליתי לארץ הקודש – ציון. הזיכרונות והסיפורים ששמעתי ממסע העלייה לציון הובילו אותי לחקירה על מה שבין אתיופיה לישראל. בעזרת גילוף העץ הלבוד נחשפים רבדים עמוקים של גווני צבע בעץ. באמצעות העבודה בעץ אני מקלף מעליי שכבות, סטיגמות, מחשבות שהיו לי על עצמי, על החברה. הדימויים ההיברידים מהווים חלק בלתי נפרד מעולמי האישי, והם משלבים דמיון עם מציאות״.

דסטה איילין. צילומים: מ״ל

בנימין הסנוט // חי צומח דומם

בנימין הסנוט, בוגר המדרשה לאמנות בית ברל, הציג אלמנטים פיסוליים שונים בחלל, שהמשותף להם היה הומור אירוני ותעתוע ויזואלי. ״אני מתעסק בעיקר בפיסול בנושאים שקשורים לעולם החי והצומח, ולתרבויות ולמלאכות קדומות. אני עובד בעיקר בעץ ובחימר, שעוברים תהליך של עיבוד וטרנספומציה, שגורמת להם להתנהג כחומרים אחרים. לעיתים עבודות הפיסול הופכות לצילום והפסל (המקור) המצולם אינו מוצג״.

כך לדוגמה בעבודה ״פטרייה״, נראה מקטע מצולם מתוך יער שפיסל הסנוט מעץ. הצילום אף הוא משמש מעין תחליף מראה בדו־ממד לפיסול ולחומר המקורי. העבודה ״ברווז״ היא סירת משוטים שהתהפכה על פיה, וראש הברווז התמים, כמעט מגוחך, נראה כהערה על אוזלת יד וילדותיות, בקנה מידה של עולם המבוגרים. שתי עבודות יפות במיוחד שהוצבו זו מול זו היו פסלי קיר של חלקי מזון: מצד אחד סטייק בשר עסיסי ומשוייש עשוי קרמיקה, ומצד שני נתח סלמון כתמתם, עשוי עץ. המשחק עם אוכל והצגתו כפאר היצירה המשיך את הקו הביקורתי־ציני של הסנוט.

בנימים הסנוט. צילום: טל כהן

צילומים: מ״ל

מרסל ביטון // אדרי במאה שערים

מרסל ביטון, בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, יוצרת בעבודותיה ריטואלים וטקסים דרמטיים, ומגלמת את הקטבים של חוויות חייה: שואבת השראה מהאמנית הקובנית־אמריקנית אנה מנדיאטה ומהתרבות הפופולרית, לצד עולמה האישי – בת לרב ממוצא מזרחי בקהילה אשכנזית חרדית בקנדה, שבגרה ועברה לירושלים. עבודתה מניעה את המבט בין הנפשי־פרטי מצד אחד והתרבותי־יהודי הקולקטיבי מצד שני; בביטויים הנעים בין עדינות ופגיעות לבין פוטנציאל לאלימות.

היצירה ״אדרי במאה שערים״ היא שחזור מדויק של סצנה מהסרט ״ארוחת בוקר בטיפאני״. ביטון בנתה את הסצנות במדויק על פי סצנת המקור – דימוי לדימוי, שניה אחר שניה, תוך שימוש באותו סטורי־בורד ואותה תנועת מצלמה. עם זאת, ביצירה החדשה התנאים השתנו: אודרי הפכה לאדרי האוכלת ספינג׳ במקום קרואסון; וההתבוננות באבני החן של טיפאני משועתקת למבט בוחן באבני הקיר הירושלמיות של מאה שערים.

הסרט עשוי במסורת החדשה של ז׳אנר קולנוע־נשים, המשגשג בעשור האחרון בחברה החרדית: קולנוע הנעשה, משוחק ומוקרן במעגל הסגור של נשים חרדיות. בעולם קולנועי זה גברים אינם קיימים כלל, או לחלופין מיוצגים על ידי נשים. בעולם החדש של ביטון יש ייצוג יתר לנשים, שבעבר היה נהוג להסתירן ולמחוק את קיומן (גם באמנות ובתיאטרון למשל) – מעין תיקון עולם או שיבוש המפר את המוסכמות.

מרסל ביטון

אמיל ספארקל // קו אדום

אמיל ספארקל, בוגר המחלקה לאמנות במכללת אורנים, הציג עבודה שומטת לסת באיכותה, כמו גם באבסורד שהיא אוצרת בחובה. פרויקט קו אדום החל מפעולת רישום סקיצה על נייר והתפשט לתוך חללים, אוביקטים וחלקי מבנה ישנים במרחב המכללה. הפרויקט התפתח מפעולת רישום אובססיבית וחסרת מעצורים, שהצמיחה עמה שאלות בנושאים רבים בחלקם: מקומה של אמנות, יצירת מופת והגדרותיה, חשיבות הפעולה היוצרת, חוויית הצופה והשאלה המרכזית: מהו הגבול? ובאיזה גבולות מדובר.

בעטים, לורדים וצבע אקרליק אדום, ספארקל ״מצטט״ ציורי מופת בתולדות האמנות. בעבור הצופה זה חידון זיהוי: קטעים מהגרניקה של פיקאסו, החדר הצהוב של ואן גוך (מצוייר באדום), האישה בזהב של קלימט (באדום) והמונה ליזה של לאונרדו דה וינצ׳י. סזאן, מונה, רמברנדט ועוד מגדולי המאסטרים, בני תקופות שונות, מקבלים ״טיפול״ אחיד של רישום קו מפעים ברמתו, ומוצאים את מקומם על פני הרצפה, הקירות, הכיור והשירותים – בחדרים נידחים. הציור האין־סופי מציג מצד אחד את היכולת המרשימה של היוצר ומצד שני את החיפוש אחר ״מקום״ ראוי לו, הגדרה וייעוד.

אמיל ספארקל. צילומים: מ״ל

פאינה פייגין גאורגייש ונגה אור ים // נוע תנוע ארץ כשיכור

פרויקט הגמר של פאינה פייגין גאורגייש ונגה אור ים, בוגרות המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים, מתבונן במבנה האדריכלי של מבני ״תחנה מרכזית״ במקומות שונים בארץ, ומנסה לפענח את הקודים של שליטה על תנועת הפרט במרחב הציבורי. באמצעות החומר הצילומי־תיעודי השתיים חושפות מנגנוני שליטה ממסדיים, אנכרוניסטיים משהו, שהתחבורה הציבורית היא אחת מזירות ההתרחשות שלהם. הבחירה לעסוק בתחנות מרכזיות קשורה בזיהוי מבנים אלו כמרחבים לימינליים, הן מבחינת המבנה והמטען ההיסטורי שהוא נושא, והן ביחס למהות תנועת ההמון העובר בתוכו.

גם אם מדובר למראית עין בתחנות מעבר נייטרליות, המבנים והמרחב משקפים רבדים חברתיים־פוליטיים, מקומיים וארציים. הצילום האדריכלי מנקה את המציאות האנושית אל מחוץ לפריים והיעדר החיים, יחד עם הנוכחות הדומיננטית של בטון וזוויתיות מהונדסת היטב, משדרים לצופה את הדואליות שבין המבנה התמים לכאורה או נייטרלי, לבין המבט הפרשני של היוצרות.

פאינה פייגין גאורגייש ונגה אור ים

The post בוגרים 2019 // אמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עינת, בוקר טוב. מה שלומך? ואיך היה בשנחאי?

בוקר אור, נהדר, היה מדהים! מה שלומך?

בסדר גמור! זו פעם ראשונה שהיית בסין? אף פעם לא הייתי ולגמרי בא לי כבר להגיע לשם

כן, פעם ראשונה, והיה כל כך חם! הרבה יותר חם מפה. תל אביב ושנחאי נמצאות כמעט על אותו קו רוחב, במרחק של כמעט 8,000 ק״מ

הו! זה תמיד מעודד לשמוע על לחות של אחרים. איך קרה שהצגת בשנחאי? ספרי קצת על התערוכה ועל הרקע שלה?

בהחלט, היה מרענן וקריר לחזור

הוזמנו להציג על ידי נגה שחר, האוצרת של גלריה Froots בשנחאי ובביג׳ין. נגה אוצרת תכשיטים ואמנות, ואחרי שהיא ראתה את ספר האמן של דיויד גוס (בן זוגי, צייר, מרצה לעיצוב, חוקר ועורך) ושלי, ״סינדרום בהשאלה״, היא הציעה שנמשיך לעסוק במפות, ונתייחס הפעם גם לשנחאי. שמחנו מאוד: שנינו אוהבים מפות, עסקנו בהן לא מעט בתערוכות קודמות – מפה כסוג של ייצוג, התפיסה שלה, מה שעומד מאחוריה, חומרים, היסטוריה, רעיונות… 

עינת לידר בתערוכה

שייח מוניס

שנחאי – תל אביב

התחלנו כנקודת מוצא בתערוכה הקודמת שעשינו יחד (סינדרום בהשאלה, סדנאות האמנים 2015) שם התייחסנו לתל אביב שבה אנו גרים היום ולערים שבהן נולדנו וגדלנו (דיויד בקייפטאון ואני בירושלים). בפרויקט הנוכחי צללנו והעמקנו לסביבה הקרובה, וגם לרחוקה – בשנחאי. מבט העל הזה ביחס לירושלים, לתל אביב ולשנחאי איפשר לנו לבחון תפיסות רעיוניות ופרקטיות הנוגעות במיפוי, וליצור בהתייחס אליהן קשרים צורניים וחומריים בין מרחב אורבני, חומרים אישיים וציבוריים ותהליכי יצירה

מעניין. מה אם כך אתם מציגים בתערוכה?

ציורים ותכשיטים מחומרים אישיים והיסטוריים. דיויד משתמש בטמפרה, במלט, בדיו ספיה העשוי מעלי תה ובדיו יפני (סומי־אי) על נייר כותנה ונייר במבוק. ואני, מתוך הסביבה האישית, משתמשת בצלחות אוכל משפחתיות ישנות, בכלי בישול אישיים משומשים, בשיער, בפלדה, בזהב, בכסף, בנחושת, באלומיניום, גומי, בכותנה, בשאריות רהיטים, בהדפסה תלת־ממדית (פלסטיק, כסף, פליז).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודות הן דו שיח ביננו. קודם כל שמחנו מאוד על ההזדמנות לעבוד ביחד. תחומי הידע והיצירה שלנו משלימים זה את זה, חוקרים, רואים, מבינים, אוספים חומרים מכל מקום שאפשר בדרך, ובו זמנית מתחילים לעבוד. מדי פעם אחד/ת מאיתנו מגיח מהסטודיו מתרגש ממשהו בצד הטכני או החומרי, משתף וחוזר חלילה…

זו לא פעם ראשונה שאתם עובדים ביחד. נכון?

נכון, זו פעם שלישית, הראשונה הייתה בסדנאות האמנים בתערוכה ״זה לא אישי״, לאחריה בתערוכה ״סינדרום בהשאלה״, ועכשיו מעין דו שיח מתמשך. בעבודות אנחנו מבקשים לנסות לקרוא ולפענח יחד שאלות שמטרידות את שנינו – כל אחד מכיוונו הוא/היא – בתהליך היצירה, במקום שבו יוצרים, ברעיון, בצורה. אנחנו מכירים עוד מהתואר הראשון בבצלאל, שם נפגשנו, תמיד יוצרים אחד ליד השניה, אבל רק 13 שנה אחר כך התחלנו גם לקיים גם דו שיח יצירתי שהצגנו. כלומר, הוא תמיד היה קיים, אבל לא קיבל ביטוי עד אז

תל אביב

שנחאי

שנחאי

אז שתי שאלות: האם את רואה הבדל/התפתחות או כל דבר אחר בין הפעם הראשונה שבה עבדתם ביחד לבין זו הנוכחית, והאם יש הבדל בין התגובות לעבודות בארץ לבין התגובות במקום רחוק כמו סין?

כן, נקודות ההשקה מתפתחות, מסתעפות, התחלנו יותר כקווים מקבילים בתערוכה הראשונה, אחד מול השני, דו שיח יותר מרוחק, ולאחריו התקרבנו והתבוננו מאותה זווית. ב״סינדרום בהשאלה״ כל אחד מהעיר שבה נולד ועכשיו – חוקרים ביחד, ואז כל אחד חוזר לחומריו הוא, ואז נפגשים ומדברים, מראים, מתייעצים, וממשיכים…

לגבי האופן שבו נראו העבודות בסין: הן עוררו עניין רב, החל מההשוואה והנגיעות ההיסטוריות בשנחאי, בגטו, במחשבות על מיפוי, על חומרים היסטוריים (דיויד) ואישיים (אני), על הגוף כחלק מתפיסת המציאות הזו – בתכשיטים ועוד. חלק מהתערוכה היה גם סיור למבקרים בסביבת הגטו היהודי של שנחאי.

בנוסף, במסגרת ההרצאות שנתנו שם, שאלו המבקרים גם שאלות רבות על ישראל, יצירה, ועלינו, על יצירה בזוג, משני תחומים שונים, אז התיחסנו גם להשוואות ממשיות, וגם מטפוריות. לדוגמה, שטחה של תל אביב יפו הוא כ־52 קמ״ר, שטחה של שוואי (Xuhui) הוא כ־55 קמ״ר. האוכלוסייה של תל אביב יפו היא 444,000 תושבים, ובשנחאי גרים 982,000 תושבים

איך היה הביקור בגטו?

היה מרגש. במקום היה בית כנסת יהודי כאתר היסטורי, היינו גם במה שהיה פעם בית ספר יהודי והיום הוא בית ספר למוסיקה. כ־100 שנים לאחר הסכם ננקינג, בסוף שנות ה־30 ותחילת ה־40 של המאה ה־20, כ־30,000 פליטים יהודים ברחו מהנאצים מגרמניה ומפולין ויכלו למצוא מקלט בשנחאי בגלל המדיניות שאפשרה זאת (המקום היחידי מלבד ספרד של פרנקו שיכלו להיכנס ללא ויזה). אלו היו פליטים ללא אזרחות (כי נשללה ממדינת מוצאם). הגטו היהודי  הוגדר רשמית כ״אזור לפליטים ללא אזרחות״: הוא היה ללא חומות, הוגדר על ידי הכבישים של האזור, והתנאים היו שהיהודים היו צריכים ללון בו בלילה, ובכדי להיות מחוץ לאזור בלילות היו צריכים אישור מיוחד

לא ידעתי. ואם לחזור לעבודות – מבחינת רצף העבודות שלך, כיוצרת, איפה את רואה בעבודות שאת מציגה בתערוכה המשך לעיסוק בחומר ובמקומיות, ואיפה יש בהן משהו חדש, התפתחות כזו או אחרת?

ההתפתחות היא בהמשך הפירוק של המפה, בנגיעות ובחלוקה שלה על הגוף, ובאינטראקציה של המפה איתו. לדוגמה, בסיכות המפות של שנחאי העשויות מוט מכופף ואחוז בלחץ על ידי השערות שלי, או בעבודות שבהן פירקתי כלי בישול מהמטבח כיום (תוצרת סין…). בנוסף התחלתי שם גם סדרה של סיכות למפות דרכים של ירושלים מופשטות, המאפשרות להזיז את גבולותיהן על הגוף. יחד עם זאת המשכתי גם עם המפות של תל אביב בהדפסה תלת־ממדית, מעין ייצור המוני של העיר לסין…

זה קצת מזכיר לי את השיחה שלנו מלפני עשר שנים על התערוכה ״הסדר הושב על כנו״ בגלריה פריסקופ. גם שם הצגת סיכות, שהתבססו על חלקים אחרים של תל אביב, כפרים ערביים שכבר לא קיימים – סומייל, שייח מוניס, סלמה, מנשייה, ג׳מאסין ואבו כביר. את יודעת להסביר מה מעניין אותך במפות? ובקשר שאת יוצרת להן לסביבת הגוף?

נכון, אני זוכרת את השיחה המרתקת ההיא ביננו! והתערוכה הזו אכן מרפררת גם לשם, צודק:)

כאן המשכתי רק עם שני כפרים, שייח מוניס, שהוא אוניברסיטת תל אביב של היום, והכפר ליד האזור שבו אנו גרים, מנשייה. היתר בתערוכה הן מפות שבהן לא עסקתי בעבר – מפת דרכים של ירושלים, מפת שנחאי והרובע שבו הצגנו – ואליהן גם צירפתי את מפת המזרח התיכון העוסקת לא בשטחים אלא במזג האוויר. 

מרתק אותי לאפשר לענוד את העבודות, זה התחיל כסיכות ועכשיו יש גם טבעות (שמרכיבות חלקית את מפת תל אביב), ענקים שמאפשרים לשים את ירושלים על הגוף ולשחק איתה, ועוד. העבודות בתערוכה מבקשות מהצופה/ עונד לעצור לרגע, להשתהות ולנסות לקרוא ולפענח מחדש את הקונבנציות אודות השטחים והמודלים המוכרים שנוצרו ביחס אליהן, בין הדימוי והייצוג לבין המציאות

ותמיד הקשר למקום. זה משהו שתמיד קיים אצלך

כן, תמיד יש קשר למקום, לחומרים, לזמן… המקום הוא מושג מאוד טעון במציאות שלנו, בכל מובנים, והגוף, אנחנו – חלק מזה. זה נראה לי כל כך טבעי לחבר בין הגוף למחשבות האלה

לגמרי. משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שמסיימים?

התערוכה בגלריה Froots בשנחאי (סין) עד ה־30.11 למי שיספיק בשנה הבאה ממשיכים לבייג׳ין, ללמוד וליצור, גם שם ניגע במחשבות על מפות, זיכרון, היסטוריה והרפלקציה שלה להיום, תכשיט, ציור, חומר וגוף

The post עינת לידר שמה את ירושלים, תל אביב ושנחאי על הגוף, ומשחקת איתן appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי נקראה ״עד עצם היום הזה״. היא הוקדשה לשמלות כלה קונספטואליות, והוצגה בגלריית החווה בחולון ב־2012. אצרתי אותה בעקבות הזמנה של רפי וזאנה מעיריית חולון, ובהמלצתו של אייל דה־ליאו (וזו הזדמנות למסור תודה לשניהם).

במקור למדתי עיצוב אופנה בשנקר, עבדתי בקסטרו שלוש שנים כמעצבת בגדי גברים. אהבתי מאוד לעבוד בקסטרו, אבל הרגשתי שהלב שלי לא שלם, ורציתי לבדוק מה בדיוק המקום שמתאים לי בעולם. יצאתי לעצמאות, וכדי להתפרנס התחלתי לעצב באופן עצמאי שמלות כלה בבית. כדי לקדם את העסק שלי פתחתי בלוג בשם ״נקודות״ והתחלתי לכתוב על אופנה והשראה. זה קרה די מהר; הבלוג משך הרבה קוראים ותשומת לב, ופתאום שמתי לב שהרבה יותר מעניין אותי לשבת ולכתוב את הבלוג מאשר לעצב שמלות, והבנתי שאני בכיוון הנכון. מעין זיגדון, אז העורכת של ״סגנון״, הציעה לי לכתוב בעיתון, ומשם עברתי לכתיבה וסגרתי את הסטודיו.

ענבל ספקטור, מתוך התערוכה Happily Ever After. צילומים: דודי חסון

עומר פוזנר וחגית כסיף

ליהי הוד

מרדכי אברהם

ב־2012 עברתי לגור בניו־יורק; את תערוכת שמלות הכלה אצרתי מרחוק, והגעתי לארץ להקמה. זו היתה תערוכה קבוצתית שהשתתפו בה מעצבים מובילים בישראל כמו ויקטור בלאיש, ליהי הוד, אלון ליבנה, תמי בר לב, אפרת קליג, מרדכי אברהם, אניה פליט, רונן לוין ואחרים.

במקביל לתערוכה הזו, אצרתי תערוכת צילומי חתונות שהוצגה בשדרות דה הוז בעיר. אחרי ההתנסות הזו הבנתי שזה המקום שבו אני רוצה לפעול ונרשמתי ללימודי אוצרות ומחקר אופנה, התקבלתי ל־NYU ושם עשיתי את התואר השני שלי, ומאז אצרתי חמש תערוכות נוספות.

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי נקראת ״טיימס סקוור 10: מגלים מחדש את אופנת ניו יורק״ והיא נוצרה מתוך אוסף צילומים שנמצאו ברחוב 14 בניו יורק, על המדרכה ליד פחי הזבל, לפני עשר שנים. 25 קופסאות עם כיתובים ביפנית משכו את תשומת לבה של מעצבת ואמנית בשם גייטן ברטול. בתוכן היא מצאה אלפי שקופיות של כל תצוגות האופנה שהתקיימו בניו יורק בשנות ה־80 וה־90.

יערה קידר. צילומים באדיבות גלריה ZAZ10TS

היא שמרה אותן במשך עשר שנים אצלה בבית, ואז בשיחה אגבית הזכירה את האוסף לצילי צ׳רני, שהיא ישראלית, והבעלים של גלריית ZAZ10TS בניו יורק. צילי התקשרה אליי והציעה שאלך לראות את החומרים כדי לראות אם אפשר להפוך אותם לתערוכת מחווה למעצבים שעבדו בבניין של הגלריה – בניין ארט־דקו שמאז 1930 עובדים בו בעיקר מעצבי אופנה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הגעתי לראות את האוסף ונשמתי נעתקה. היו שם מעל ל־5,000 שקופיות ובתוכן ממש אוצרות – כל מעצבי האופנה הגדולים האמריקאים מצולמים שם בתחילת דרכם: ראלף לורן, דונה קארן, ליז קלייבורן, מארק ג׳ייקובס והסופרמודלס קייט מוס, סינדי קרופורד, נעמי קמפבל – כולן הולכות על המסלולים. במשך שנה חקרתי את האוסף עד שבניתי את הקונספט לאוצרות; הגדלנו את השקופיות הקטנות להדפסים גדולים שממחישים את התקופה. בחרתי להתמקד בצבעי שחור וזהב שאפיינו את התקופה וגם את הגלריה, שממוקמת בלובי של בניין.

אנה סוי, נעמי קמפבל ולינדה אוונג'ליסטה בתצוגה משנת 1994

מכל מלמדי השכלתי

התערוכה של אלכסנדר מקווין, שאצר אנדרו בולטון במכון התלבושות של המטרופוליטן ב־2011. אני חושבת שזו תערוכה שיצרה מהפיכה בתפיסה של אופנה בתוך המוזיאון וגם באקדמיה. התערוכה הזו לימדה אותי שהשילוב בין פנטזיה למחקר הוא דבר שיכול לקרות במציאות. ביקרתי בתערוכה הזו שבועיים אחרי שהיא נפתחה והיא השפיעה עליי בצורה עמוקה. כעבור ארבע שנים היה לי כבוד ענק לעבוד במשך שנתיים במכון התלבושות, במסגרת ההתמחות שעשיתי בלימודים, וזו עד היום אחת החוויות המכוננות של חיי.

תערוכת החלומות

וואו. זאת שאלה מעולה. הייתי רוצה לאצור תערוכה על מדונה.

בקרוב אצלך

ספר! את הצילומים שאספתי מתערוכת צילומי החתונות אני מפתחת בימים אלה לספר עם הוצאה אמריקאית. זה הזמן גם להגיד שאני עדיין מחפשת צילומי חתונות יהודיות לאוסף, ואם הקוראים רוצים לשתף אותי בתמונות נוספות, הם מוזמנים לכתוב לי למייל info@yaarakeydar.com. אני מחפשת צילומים מדהימים או צילומים שיש מאחוריהם סיפורים מדהימים (וכמובן – שמלות כלה וחליפות חתן יוצאות דופן), של חתונות שנערכו בין המאה ה־19 ועד שנות ה־80.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

רונן לוין, מתוך התערוכה Happily Ever After. צילומים: דודי חסון

ויקטור בלאיש

אלון לבנה

The post מגלים אוצרות // יערה קידר appeared first on מגזין פורטפוליו.

BIB, הביאנלה לאיור ברטיסלבה (Biennial of Illustrations Bratislava) היא אירוע בין־לאומי ללא כוונת רווח, שמתקיים בחסות אונסק״ו החל משנת 1967, אחת לשנתיים. גולת הכותרת של הביאנלה היא תערוכה־תחרות של איורי מקור מתוך ספרי ילדים ונוער מכל העולם, שיצאו לאור בשנתיים הקודמות לביאנלה. חבר השופטים הבין־לאומי מעניק פרסים הכוללים מענקים כספיים. לצד התערוכות מתקיימים סימפוזיונים בין־לאומיים למאיירים מקצועיים וסדנאות אמן למאיירים צעירים. מארגני הביאנלה הם משרד התרבות של הרפובליקה הסלובקית, הוועדה הסלובקית של אונסק״ו ו״ביביאנה״, בית האמנות הבין־לאומי לילדים. 

השתתפות המאיירים בביאנלה לאיור ברטיסלבה מאורגנת בכל ארץ על ידי ארגונים רלוונטיים. בכדי לקדם את מאיירי ישראל הוקם בשנה שעברה הוועד הישראלי לביאנלה לאיור ברטיסלבה, שחבריו הקבועים הם שלושת מייסדיו: טניה שטרנזון, אוצרת האמנות של אגוד האמנות למען ישראל (Art Association for Israel); ד״ר מרטין רודן, קונסול הכבוד של סלובקיה בישראל, ד״ר לספרות בפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בירושלים; מרים פוזנר, מנהלת ספריית שער ציון – בית אריאלה ומחלקת הספריות בעיריית תל־אביב-יפו. בנוסף, צורפו לוועד לשנים 2018-2019 המאיירת עפרה עמית, כזוכת פרס BIB לשנת 2017 ויואל כהן, מבקר ספרות ילדים. כל חברי הוועד, כמו גם חברי ועדות השיפוט, עובדים בהתדבות מלאה. 

עינת צרפתי, השכנים

בחירת עבודות המאיירים לביאנלה של 2019 נעשתה על ידי ועדת מומחים שכללה את פרופ׳ אילנה אלקד־להמן, מרצה במכללת לוינסקי; האוצרת אורנה גרנות, מנהל ספריית האיור באגף הנוער של מוזיאון ישראל; ויובל סער, האוצר הראשי והיזם של שבוע האיור של תל אביב, והעורך הראשי של מגזין פורטפוליו. בסך הכל יוצגו בביאנלה 150 איורים ו־26 ספרים של 16 מאיירים ישראלים: יעל אלברט, אביאל בסיל, אורית ברגמן, יאנה בוקלר, אורה איתן, איה גורדון נוי, מאיה איש שלום, רעיה קרס, נעם נדב, הדר ראובן, גלעד סליקטר, עינת צרפתי, נטלי וקסמן שנקר, ענת ורשבסקי, גל ויצמן. בנוסף, המאיירת מריאנה רסקין תשתתף בסדנה בין־לאומית של מאיירים צעירים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מלבד סער, חבר השופטים הבין־לאומי יכלול גם את המאייר והאוצר עלי בוזרי (Ali Boozari) מאירן, המאיירת והסופרת דזדמונה מק׳קנון (Desdemona McCannon) מאנגליה, המאיירת וחוקרת ספרי הילדים גראסה לימה (Graça Lima) מברזיל, המוציאה לאור וחברת הנהלת הביאנלה אקוס אופורי (Akoss Ofori) מגאנה, המאיירת והסופרת נור אמילה מוהד יוסף (Nor Emila Mohd Yusof) ממלזיה, דיקן האקדמיה לאמנוית של לטביה אלכסיי נאומבוס (Aleksejs Naumovs), האנימטור והמאייר איגור אולייניקוב (Igor Olejnikov)  מרוסיה, המאיירת דניאלה אולייניקובה (Daniela Olejníková) מסלובקיה, חוקת ומבקרת האמנות והסופרת טטיאנה פרגל קובה (Tatjana Pregl Kobe) מסלובניה, ומנהל סרפיית ילדים וחוקר תרבות ילדים ז׳יגנג וואנג (Zhigeng) מסין. 

The post יובל סער, האוצר הראשי של שבוע האיור והעורך הראשי של פורטפוליו, ישפוט בביאנלה לאיור של ברטיסלבה appeared first on מגזין פורטפוליו.

חצי שעה לתוך השיחה עם ג׳ורדן נסאר, אני כבר יודע איך הוא יענה על השאלה הבאה שלי: it's complicated. ולא שאני מאשים אותו, שדווקא זה הביטוי שחוזר על עצמו הכי הרבה בשיחה שלנו: במקרה שלו זה *באמת* מסובך; או לפחות מורכב.

יום שישי, השעה 13:00, שבוע לפני פתיחת תערוכת היחיד שלו במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, ונסאר לא רוצה לפספס את האוטובוס האחרון לרעננה, לארוחת ערב עם המשפחה של בעלו, האמן עמיר גוברשטיין (הם הכירו לפני שמונה שנים בברלין וחיים יחד בניו יורק). הוא בן 34, דור שני למשפחה פלסטינית, נולד בניו יורק וגדל באפר־ווסט־סייד. משפחתו של אביו עזבה את ישראל בתחילת המנדט הבריטי, אימו ממוצא פולני גדלה כקתולית. לפני שש שנים כשסבתו מתה הוא גילה ״שוב״ ששמה במקור היה דוידוביץ׳, והפנים שהיא הייתה יהודייה.

הוא מקשיב למוזיקה ערבית, אוכל בניו יורק חומוס כמעט כל יום, גדל כאתאיסט, מבין עברית, מדבר אנגלית וערבית, וכבר יש לו סנדוויץ׳ מועדף ברשת אר־קפה. ״אני פה כבר שישה שבועות וזה לא מרגיש כמו טיול, זה מרגיש כמעט בית״, הוא אומר. ״זה הבית של בעלי: כשבכל יום שישי בערב הכל סגור, אני הולך לארוחת שישי כמו כל אחד וצריך לתפוס את האוטובוס לרעננה״.

ג׳ורדן נסאר. צילום: אלכסנדר רוטונדו

הוא ארט דיירקטור של מותג האופנה הישראלי־ערבי־פלסטיני Adish, וקשה להסיר מבט מהקעקועים שמעטרים את גופו, במיוחד ביום קיץ חם כשהוא מופיע לראיון בלבוש מינימלי. ״אני לא ישראלי בישראל, לא פלסטיני בפלסטין. בביקורת הגבולות אני נראה כמו תייר, וברמאללה כשאני אומר אהלן וסהלן או לחלופין what's up, יש מי שמופתע. אבל זה אני; למדתי לחיות עם זה״.

אפשר להיות פלסטינאי ולהתחתן עם בחור ישראלי

בשבת נפתחה תערוכת היחיד של נסאר, ״הים שלנוכח עינינו״. זה היה ימים ספורים אחרי שהוא נבחר לאחד מ־50 האמנים שכדאי להכיר כרגע על ידי פלטפורמת האמנות Artsy. בשנים האחרונות הוא התפרסם בעבודות הרקמה שלו, שיתוף פעולה עם נשים פלסטינאיות, שהציגו קול ייחודי בסצנת האמנות העכשווית. לתערוכה בתל אביב הוא התבקש על ידי ניקולה טרצי, אוצר התערוכה והמנהל של המרכז לאמנות עכשווית, ״לעשות משהו אחר״. 

נסאר בחר להפוך את הקומה הראשונה של המרכז לדירת חדר, כזו שאם היה עובר לגור בארץ, כך הייתה נראית הדירה שלו. כל החפצים בדירה – מהרהיט הגדול ביותר ועד לאחרון הקישוטים – יוצרו בשיתוף עם בעלי מלאכה מקומיים בהתאם למסורות אומנותיות מקומיות: מאריגים בדואיים ועד חפצי זכוכית חברון; מחמסות המיוצרות ביפו ועד עבודות עץ מבית לחם; מסלים מעשה ידיהם של עולים חדשים מאתיופיה ועד קרמיקה ארמנית.

הים שלנוכח עינינו. צילומים: מ״ל

״כשאני מציג את עבודות הרקמה באמריקה ובמקומות אחרים בעולם, השיחה שנוצרת היא על הרקמה כמדיום מסורת, על הקשר שלי לשני המקומות, ישראל ופלסטין. ההבנה באמריקה של מה שקורה פה היא שחור או לבן, והמטרה שלי היא להראות שזה מורכב. מאוד. גם ב־ADISH אנחנו מראים לעולם שזה גם ישראלי וגם פלסטיני, למרות שלאנשים קשה לחשוב ששיתוף פעולה כזה יכול להתקיים.

״אבל לא הכל שחור ולבן, יש ניואנסים: אתה יכול לאהוב את ישראל ולהיות נגד הכיבוש או להיות פלסטינאי ולהתחתן עם בחור ישראלי. כשהתחלנו לצאת אמרו לי ׳אתה לא יכול לצאת עם בחור ישראלי׳. מה זאת אומרת? זה טיפשי.

אתה יכול לאהוב את ישראל ולהיות נגד הכיבוש או להיות פלסטינאי ולהתחתן עם בחור ישראלי. כשהתחלנו לצאת אמרו לי ״אתה לא יכול לצאת עם בחור ישראלי״.
מה זאת אומרת? זה טיפשי

״אבל בישראל אף אחד לא צריך לשמוע את ה׳שפיל׳ הזה. אני דור שני של פלסטינאים באמריקה. גדלתי על מוזיקה פלסטינית, על אוכל פלסטיני, ואני קורא לעצמי פלסטיני למרות שאבא שלי גדל ונולד באמריקה. אני חושב על נוסטלגיה ועל הדרך שבה אנשים מדברים על המולדת: אבא שלי גדל על הסיפורים של הוריו שהיגרו לאמריקה, סיפורים שהם אולי חצי דמיוניים, חלקם קסם, שלא מתארים מקום ׳אמיתי׳. וזה לא נעצר שם: אני שומע את הסיפורים עם התוספות של אבא שלי, ואז הדמיון שלי מתווסף כשכבה נוספת, עם תמונות הנופים הדמיוניות הרקומות שלי״.

של הארץ המובטחת? 

״הארץ המובטחת, לשנה הבאה בירושלים בלה בלה בלה; אבל זה גם פוסט נכבה של פלסטין. אז אמרתי שאני נצר של שתי תפוצות ואני אעשה את הבית שלי שיהיה מוכן כשאחליט לחזור לארץ המובטחת של שני הצדדים״.

לא פשוט.

״מהר מאוד הבנתי שלאנשים יהיה רעיון ברור מה זה בית פלסטיני, אבל לא עניין אותי מה הם חושבים. כשסבא שלי עזב זה היה ב־1921, זו הייתה הההתחלה של המנדט הבריטי, אחרי שלטון הטורקים. הוא עזב את שכם ועזב את הארץ על אניה מחיפה. לכן אני מדבר על הארץ בין הים לירדן, לא משנה איך קוראים לה. ולקחתי את התשוקה שלי לקראפט כדרך להסתכל על מי חי פה, איזה קראפט הביאו לפה מרחבי העולם: האתיופים, הבדואים, הפלסטינים, הארמנים בירושלים, ואפילו הבחור הרוסי מנחלת בנימין שעושה פה זכוכית וביקשתי שיעשה לי פמוטים ירוקים עם פרחים״.

להשפיע בכל פעם על מישהו אחד

סיור קצר בתערוכה ואחד הדברים הבולטים לעין הוא האסתטיקה המוקפדת והצבעוניות הירוקה ששולת בחפצים. נסאר בחר להגביל את הסקאלה הצבעונית של האוביקטים לירוקים: ״העץ הוא עץ, המתכת היא מתכת, אבל כל מה שיש בו צבע זה בין לבן, בז׳ וירוקים״. 

למה ירוק?

״זו הייתה אלימניציה. לא רציתי אדום כי זה חזק מידי, לא כחול כי זה ישראלי, לא צהוב כי זה קונטרסטי. בנוסף לא רציתי שזה ייראה כאילו הלכתי לשוק הפשפשים וקניתי את מה שבמקרה מצאתי, שפשוט היה שם באותו רגע. בקטלוג התערוכה לצד כל אוביקט יהיו כתובים השנה (2019), מי עשה את האוביקט ובאיזו עיר, בלי שם הארץ. זה קצת אנתרופולוגי, הכל נעשה בין הירדן לים התיכון ב־2019״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף, מכיוון שחלק גדול מחבריו אמנים, הוא הזמין גם אותם להכין דברים לתערוכה: ״בעלי הכין מזוזה, אורן פנחסי הכין פמוטים, גיא ינאי ציור, ליאור גריידי צילום. מצד שני כל החברים הפלסטינאים שלי סירבו כי התערוכה בישראל.

״ויש לי מה להגיד על זה: לאף אחד לא אכפת שאתה לא מביא עבודה לתערוכה בתל אביב חוץ מלך, והתוצאה היא שאין בתערוכה אמנים פלסטינאים נוספים. אתה יכול להרגיש נעלה כשאתה עם החברים שלך שלא הכנת עבודה, אני מבין את זה כמובן, אבל בסוף זה כמו לפרסם פוסט ברשתות החברתיות במקום לעשות שינוי. הבעייה היא שפחות מעניין אנשים לשנות, ויותר חשוב להם להראות שהם משנים; אם היה אכפת להם הם היו באים לפה״.

ברור לך שזה יותר מורכב מזה: בסוף יש טוב ויש רע.

״ברור, אבל בעיקר מהצד של הממשלה והצבא. זה משהו שאני רגיל מאמריקה: אני לא מזדהה עם הממשלה או הצבא אבל אני אוהב לגור בניו יורק. זה הבית.

״זה מסובך…

״יש לי בניו יורק חברה פלסטינית שהיו לה מפגשים לא נעימים עם הרשויות בישראל. כשהקמנו את אדיש, היא הייתה הראשונה שאמרה ׳מה זה הדבר הזה, מה קורה פה?׳. היא הייתה סקפטית ואמרתי לה שבפעם הבאה שהיא באה לפה שתיפגש עם קוסאי, השותף שלי ברמאללה. היא פגשה אותו בשנה שעברה, הוא עשה לה סיור במפעל, פגשה את העובדות, ובסוף היום היא כבר לבשה חולצה שלנו. נפתח שם איזה סדק קטן והיא הבינה שחלק מהישראלים הם אחרים. שיש שותפות. בשבילי זה עניין גדול, הפוטנציאל להשפיע בכל פעם על מישהו אחד״.

״הערבים בחיים שלי יודעים כמה אני גאה ואוהב את החלק הערבי שלי, אז זה שאני מציג בתל אביב או שותף באדיש גורם להם לשאול שאלות, לנסות להבין מה זה הדבר הזה. אותו דבר היהודים או האמריקאים: אני נשוי לישראלי, אוהב את תל אביב, אז אפשר לדבר איתי על נושאים ולגלות שהם מורכבים; לשאול שאלות ולא להניח שהכל ברור וחד צדדי. זה מי שאני: אני אוהב את המשפחה שלי ברעננה וברמאללה; בשבילי זה עובד.

אני אוהב את המשפחה שלי ברעננה וברמאללה; בשבילי זה עובד. כשאנשים לא יודעים איך למקם אותי אני מרגיש שניצחתי. זה בסדר להיות פריוויליגי אם אתה משתמש בפריווילגיות שלך למטרות הנכונות

״כשאנשים לא יודעים איך למקם אותי אני מרגיש שניצחתי. זה בסדר להיות פריוויליגי אם אתה משתמש בפריווילגיות שלך למטרות הנכונות. יש לי פריוויליגיה ללכת ברחוב ולעבור כמישהו לבן, וכששוטר עובר לידי אני מודע לזה. בזכות הדרכון האמריקאי שלי אני יכול לבקר ברמאללה וזה חשוב שאשתמש בפריווילגיה הזו. יש לי חברים שהגיעו לתל אביב מניו יורק, אמרתי להם שהם לא יכולים לבקר בתל אביב ולא לבקר ברמאללה. לא יכול להיות ששתהיה לך פריווילגיה ולא תעשה איתה כלום; זה לא בסדר.

״באמריקה הדיבור הוא שאם אתה לבן ורואה משהו לא בסדר, אתה צריך לעצור את הבחור הלבן השני. זה אותו דבר, תשתמש בפריוויליגות שלך לעזור למי שאפשר, זה יותר טוב מלהאשים את עצמך״.

זה מסובך…

״עקבתי באינסטגרם אחרי מישהו שמנהל רזידנסי לאמנים ביריחו וזה סיקרן אותי, אז שלתי לו אימייל. הוא ענה לי בפירוט ובסוף כתב שהוא יודע שאני מסתובב בתל אביב ושהם לא עובדים עם אנשים שעשו רזידנסי בישראל, שהם לא מאמינים בפרופוגנדה של דיאלוג ושיתופי פעולה שמוחקים את הכיבוש. את האמת, ברגע הראשון זה היה טראומטי: אני? בוגד?

״ואז אמרתי רגע, תזכור את המשפחה שלך, את אדיש, את הנשים, חלק מהן פלסטינאיות שגרות במחנות פליטים ומבינות שהבחור הזה עושה משהו טוב למען שלום והבנה. בסוף זה קנה מידה: אם אני אמן צעיר אקראי שמפרסם בפייסבוק שאני מחרים את ישראל, זה לא עושה כלום. אם אני מדונה זה אולי יעשה כותרות; לי אין כוח לכותרות״. 

להאשים את ישראל בניכוס של החומוס זה מטופש 

בחזרה לתערוכה; או לדירה. יש שולחן אוכל, יש מטבח, יש חדר שינה, יש סלון, אפילו יש מרפסת, אבל ״לא משהו לעשות איתו סלפי״, אומר נסאר בחיוך. ״לא איזה ספקטקל. רציתי שקט, אינטימיות, צריך להסתכל מקרוב על הפרטים. אתה לא נכנס ואומר ׳וואוו, תראה את הקרייזי־קסבה־אינסטליישן הזה׳. רציתי שתרגיש כאילו אתה בא אלי הביתה ואני לא שם. זו הדירה שלי, ובמקרה הזה שום דבר לא מסובך; זה הכי נורמלי. אני מניח שהרבה אנשים יגידו ׳יש לי קערה כזו בבית׳, ׳קניתי משהו דומה בשוק׳. אשמח אם המבקרים יצליחו לראות את המשותף בין כל מה שמוצג״.

בנוסף יש בדירה שני חלונות ״פייק״, קופסאות אור, שמאחד מהם נשקף הנוף של הים ביפו ומהשני את הגבעות של פלסטין. ״אני אוהב שהנופים ממקמים אותך בתוך המקומות, ביניהם, משלבים אותם למקום אחד״. 

אפשר להגיד שלא עשית כלום בתערוכה, שרק חילקת הוראות.

״אפשר… זה מיצב קונספטואלי שמטשטש את הקו בין קראפט לאמנות. אם תיקח כוס מהתערוכה ותשים אותה בבית שלך, זו לא עבודת אמנות של ג׳ורדן נסאר. העבודה הייתה יותר התהליך, למצוא את אנשי הקראפט, לחפש אותם בחברון, לדפוק על דלתות, למצוא בחור ביפו שעושה חמסות ולבקש ממנו חמסה עם שש אצבעות, מבלי להגיד לו שום דבר מעבר לזה. 

״לא רציתי שזה יהיה הקראפט שהם תמיד עושים, רציתי שיהיה שם משהו ממני. כבר היו אנשים שרצו לקנות עבודות מהתערוכה: אני חושב שהם יוכלו לקנות סט, לא אוביקטים בודדים. זו התערוכה, לא כל אוביקט בנפרד, לא רק שרפרף״.

זה השלב בשיחה שבו עולה מילה אחרת, ״ניכוס״, אחד הביטויים החמים בעולם התרבות בשנים האחרונות: באופנה, במוזיקה, באוכל, באמנות ועוד. נסאר מודע כמובן לכך שיש מי שיראה במהלך שלו ניכוס של קראפט מסורתי על ידי האמן השבע מניו יורק, ומספר שכבר הייתה מי ששאלה אותו אם להציג עבודות קראפט בתערוכה בלי השמות של היוצרים, זה הדרך שלו להגיד שישראל גונבת מהם את המסורת כמו שהיא ניכסה לעצמה את החומוס.

זה גם השלב שבו הוא מגלה בקיאות מפתיעה בשיח החברתי הפנימי של ישראל. ״באמריקה אנשים כועסים על הניכוס של החומוס על ידי ישראל. אבל חצי מהאנשים פה אוכלים חומוס; חומוס זה חלק מהרקע התרבותי של הארץ הזו, אז להאשים את ישראל בניכוס של החומוס זה מטופש. אם אתה חוזר לרעיון שלא משנה איך קוראים למדינה הזו, אוכלים פה חומוס כבר מאות שנים גם כשקוראים לה ישראל.

״אנשים מתעצבנים לא על זה שיש חברות מישראל שמכינות חומוס ומוכרות אותו בעולם. הם מתעצבנים על זה שישראל רואה את עצמה כאומה לבנה, כמו העליונות הלבנה בארצות הברית. יש בישראל המון ערבים מממרוקו, מתימן, מטוניס, מכל המקומות שיהודים הגיעו מהם לישראל. בעיניי הם ערבים: יש ערבי־מוסלמי, ערבי־נוצרי וערבי־יהודי.

״אפילו האופן שבו מזרחים מדברים, חלקם חושבים את עצמם כלבנים. הרעיון להפריד בין המזרחים לערבים הוא הדרך של הממשל לגרום לאזרחים להצביע להם. העניין הוא שבמקרה של החומוס אי אפשר להסתיר את המזרחים או הערבים ולהתהדר בחומוס, ואז להגיד ששקשוקה היא ישראלית. או שאתה מתהדר בזה, או שאתה מתבייש בזה״.

ברור שאפשר.

״ברור. אבל זו הסיבה שאנשים מתעצבנים. זה אולי לא פופולרי אבל אני אוהב להזכיר למזרחים שהם ערבים. שטפו להם את המוח. בוא נהיה כמו באמריקה ונשנא את הגבר הלבן שמחליט הכל…״.

בסוף זה הדברים הקטנים: אני לא יכול להפסיק את הכיבוש, אני לא יכול להחליף את הממשלה, אבל אני יכול להתמקד בדברים הקטנים. זה מה שעוזר לי לקום בבוקר

״זה כאילו שאם אתה לא שחור אתה לא יכול לדבר על גזע, כי מה אתה מבין, גם אם אתה אומר את הדברים הנכונים, אבל אני חושב שאם אתה חלק מקבוצה אתה יכול לדבר על זה. אז לי ׳מותר׳, יש לי אחריות. בסוף זה הדברים הקטנים: אני לא יכול להפסיק את הכיבוש, אני לא יכול להחליף את הממשלה, אבל אני יכול להתמקד בדברים הקטנים. זה מה שעוזר לי לקום בבוקר״. 

אתה אופטימי?

״בטח. גם כשאני מתכנן משהו וזה לא עובד, אני אומר ׳נמצא כבר פיתרון׳, כמו נהגי המוניות ברמאללה. כשאתה רואה פלסטינים וישראלים שאיבדו בני משפחה מדברים אחד עם השני, למרות שיש להם את כל הזכות לשנוא אחד את השני, זה גורם לי להיות אופטימי. כשהתחלנו לעבוד באדיש עם רוקמות, חלק ממי שפנינו אליהן סירב בגלל השותפות הישראלית. אחרי שנתיים אחת מהן פנתה אלינו כי היא שמעה על הפרויקט דברים טובים. זה ממלא אותי באופטימיות.

״ולמרות שאני לא רוצה להגיד שזה בסדר, שאנשים מתרגלים להכל, גם לדברים הרעים, טוב לדעת שהחיים לא נהרסו לכולם. יש לפעמים את המחשבה הזו, שאם אתה צריך להילחם על החיים שלך, זה לא נותן לך שום רשות לעשות משהו אחר. אבל זה חשוב שילדים יוכלו לחלום להיות רופאים או זמרים: הם לא חייבים רק לחשוב איך לשחרר את פלסטין, מותר להם גם לחלום לגור בפריז. גם להם יש את הזכות להיות בני אדם וללכת לקולנוע, לחיות את החיים שלהם״.

ג׳ורדן נסאר: הים שלנוכח עינינו. אוצר: ניקולה טרצי
המרכז לאמנות עכשווית, רח׳ קלישר 5, תל אביב
נעילה: 16.11

The post בדרך הביתה: ג׳ורדן נסאר במרכז לאמנות עכשווית appeared first on מגזין פורטפוליו.

אמן הוידאו, המיצג והמיצב שחר מרקוס מציג במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב את תערוכת היחיד Data Mining. התערוכה מורכבת משבע עבודות וידאו בסגנון קולנועי, המתייחסות ליחסים בזמן, לאדמה, לגילוי ולהתבוננות בעתיד, שבכולן מרקוס עצמו הוא הגיבור המרכזי המוביל משלחות חקר. לצד עבודות הווידאו מוצבים שני אוביקטים מכניים גדולי־ממדים ומיצב ערוגות אבני בזלת, המרכיבים יחד מיצב שבו הצופה נדרש לתנועה בין החללים, ולחבור אל האמן ומשלחתו במסעם.

Data Mining – או בעברית ״כריית מידע״ – מתייחסת בדרך־כלל לתהליכי איסוף מידע בחברות היי־טק, ומאזכרת כריית משאבים מהקרקע. התערוכה משלבת עיסוק במעל ומתחת לפני השטח, ומציבה את הקונפליקט המרכזי המתקיים בין הסקרנות הדוחפת לחשוף את הידע הקבור, לבין האחריות לשימורו העתידי. מרקוס נוכח בעבודותיו בתפקיד הראשי, מחליף זהויות ותפקידים בו זמנית, ואליו מצטרפים שחקנים בתפקיד ארכיאולוגים, מדענים, מפני מוקשים ואחרים.

האמן, כארכיאולוג וכחוקר, מבקש לאתר תגליות ובאמצעותן לפענח את העבר, להבין את ההווה, ולחזות את העתיד. מרקוס מציע מרחב ארכאולוגי סמי־בדיוני, המתקיים ברובו באדמת ארץ ישראל: במדבר יהודה, ברוג׳ום אל־הירי שבגולן ובתל מגידו. הוא מתחקה אחר שיטות מחקר מדעי, ביולוגי, ארכאולוגי וגיאולוגי, בעזרת מיון, סינון ועיבוד חומרים פיזיים ורעיוניים. האתר הפיזי משמש כמנגנון ידע נצבר וכמקום בעל היסטוריה קמאית. מרקוס בתפקיד החוקר תר אחר צבירי ידע חבויים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הצבת התערוכה בשתי קומות מאפשרת לצופה להצטרף אל האמן ומשלחותיו במסעו מעל פני השטח בקומה העליונה, ובתחתונה – יורד האמן באופן אמפירי ומטפורי אל מעבה האדמה, אל העולמות התחתונים. המסננת המכנית, המשמשת בחפירות ארכיאולוגיות לסינון האדמה, ומקשרת בין הקומות ובין העולמות, עשויה להעלות על הדעת את אבן הגולל המכסה את פיר הכניסה, המוליך למטה אל חלל קבר עתיק. המוות נוכח ומתקיים בתערוכה במופעים שונים, כחלק ממכניזם קבורה מיתי.

Data Mining – שחר מרקוס
אוצרת: נורית טל־טנא
נעילה: 1.2.2020
מוזיאון ארץ ישראל, תל־אביב

The post משלחות חקר לכריית מידע: שחר מרקוס במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

כחוט השני – אמנות סיבים בבית אריה קלנג

לאורך ההיסטוריה נחשבה אמנות הסיבים למלאכה נשית, מטלה ביתית ולא מדיום אמנותי שווה ערך. התערוכה הקבוצתית ״כחוט השני״, שנפתחה ביום שלישי (24.9) בבית אריה קלנג באשדוד, מבקשת להציג דיאלוג בין אמנות הסיבים המסורתית לטכניקות יצירה עכשוויות ופורמטים חדשניים; בין השימוש בטכניקה עמלנית, קישוטית ופונקציונלית, לבין הבעה יצירתית אישית־חברתית־פוליטית; בין הפרט לבין ההשתייכות לכלל ולקהילה.

התערוכה המגוונת מציגה את עבודותיהם של 17 אמנים, המשלבות חומרים סיביים טבעיים ותעשייתיים, באופני יצירה מסורתיים כרקמה, הטלאה, קליעה, וליפוף, ובמדיות אמנותיות קלאסיות בהן פיסול, צילום, ציור, והדפס. היצירות עוסקות בטווח רחב של נושאים, חלקן במשמעויות הקושרות בין הצורני, החומרי והמושגי, וחלקן בנושאים סטראוטיפים אישיים המאפיינים לאורך ההיסטוריה את השימוש בחומרים כגון חוטים, צמר וטקסטיל.

משתתפים: חיים אבגי, שרונה אפרת, ריקי איתן בירנבוים, נטלי ביבי, הילה בנימין, מיקה בר, תמר ברניצקי, דודו דהאן, תמי הורוביץ, דנה הראל, רמי טריף, איילת יונטף, רויטל כהני, אליה לוי, נופר משעלי, ענת פרידמן, שירה שובל. אוצרת: תמי הורוביץ. מפיקה: ריקי איתן בירנבוים. נעילה: 30.12.

איילת יונטף. צילום: ריקי איתן בירנבוים

נטלי ביני. צילום: ריקי איתן בירנבוים

עלה תאנה, רמי טריף. צילום: מ״ל

החוט המקשר, אליה לוי. צילום: גילי בניטה

קרן רוסו – תולדות העתיד הקרוב

תערוכה חדשה לאמנית קרן רוסו תפתח הערב (26.9) במוזיאון תל אביב לאמנות. ״תולדות העתיד הקרוב״ תכלול שלוש עבודות וידיאו חדשות ורישומי פחם גדולי ממדים, שמתייחסות להיסטוריה התרבותית של גרמניה וחוקרות את הקשר בין אי־רציונליות לבין לאומנות, באמצעות בחינת מחודשת של המורשת האקספרסיוניסטית. עבודתה של רוסו נוגעת בתחומי ידע רבים ונשענת, בין היתר, על מקורות חזותיים, ספרותיים, מדעיים ומחקריים. היא מתעניינת ברגעים מסוכנים בהיסטוריה, שבהם מיתוסים ופריטים מזמנים קדומים מתמזגים באופן הרסני עם אידיאולוגיות פוליטיות ומנוצלים לביסוס נרטיבים פוליטיים. הסרטים מדגימים את כישלונן של אוטופיות אישיות, אמנותיות או לאומיות, ואת טשטוש הגבולות בין היסטוריה לפנטזיה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עבודות הוידאו מלוות מסעות בגופים אדריכליים משונים ומפתיעים. העבודה TET-Stadt משייטת בתוך מודל של עיר בסגנון מצרי קדום, שתכנן האמן האקספרסיוניסט ברנהרד הטגר בהזמנתו של יצרן ביסקוויטים גרמני ב־1917. המודל המקורי של העיר אבד, ורוסו משחזרת אותו לפי תכניות אדריכליות ותצלומים. היא שוזרת בסרט קטעים מסרט תעמולה בשם גרמנים נגד פרעונים. סרטה של רוסו מתאר בצילומי שחור לבן עטופי צללים עיר רפאים שוממת. המצלמה משוטטת ברחובות העיר, בין בניינים מונומנטליים לבנים ופירמידות, כשאת תנועתה מלווה סאונד אלקטרוני עכשווי מאת בניה רכס.

לצד הסרטים התערוכה כוללת גם רישומי פחם גדולים של מונומנטים היסטוריים, פסלים ומוטיבים ארכיטקטוניים, שרוסו משלבת בהם אלמנטים הלקוחים מסרטי מדע בדיוני. הרישומים יוצרים מציאות כלאיים, שמתמקדת בצד האפל של חלומות קולקטיביים, והם מעוררים במתבונן תחושת מסתורין מהולה ביראה.

Morlock Temple with Barlach Head, קרן רוסו

ללא כותרת, קרן רוסו

רזי גן העדן במוזיאון רוקפלר

אריחים מקוריים מכיפת הסלע ייחשפו לראשונה לציבור בתערוכה מיוחדת לרגל 100 שנה לקרמיקה הארמנית של ירושלים. הקרמיקה הארמנית, מסמליה המובהקים של העיר ירושלים, זוכה לתערוכה מיוחדת במוזיאון רוקפלר, בה יוצגו לראשונה אריחי קרמיקה נדירים מכיפת הסלע ומכנסיית יעקב הקדוש הארמנית ושורת לוחות מקוריים של גדולי האמנים הארמנים מתחילת המאה הקודמת.

בתערוכה, שאצרו פאוזי אבראהים ונירית שלו־שליפא, ייחשפו סודות הקרמיקה הארמנית ויוצגו בה דימויי גן־העדן הססגוניים המשובצים על קירות מבנים, בחצרות ובתוך בתים, וכן אריחים מקוריים מכיפת הסלע, מן הפטריארכיה הארמנית בירושלים ועוד. כך לדוגמה יוצגו אריחים מקבר דוד שהגיעו להר ציון במאה ה־17 מדמשק והושחתו בפעולת ונדליזם בשנת 2013, אריחי קרמיקה מקוריים מכיפת הסלע מהמאה ה־16 שהוסרו על ידי הבריטים במסגרת השיפוצים בהר הבית בשנות ה־30, וממצאים נדירים שהתגלו בפרויקט סינון העפר של הר הבית ומקורם בכבשן מבית המלאכה שעמד סמוך למסגד אל־אקצא.

לצד הממצאים ההיסטוריים, יוצגו עבודותיהם של מייסדי האסכולה של הקרמיקה הארמנית וממשיכיהם, יצירות של אמנים ארמנים וישראלים בני זמננו וכן מיזם של סטודנטים מהמחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, מחווה לקרמיקה ארמנית ולקרמיקה שנוצרה בימי בצלאל של שץ.

תליון דמוי ביצה ועליו הקדשה בארמנית של צליין לכנסיית דיר א-זיתונה, 1739. מאוסף הפטריארכיה הארמנית, ירושלים. צילומים: לורה לכמן

אריחים בחצר הפנימית במוזיאון רוקפלר

לוח אריחים בדגם פסיפס הציפורים, דוד אוהנסיאן, סדנת אריחי כיפת הסלע

The post הרשימה המשותפת 26.9 appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביום ראשון ננעל פסטיבל העיצוב השנתי של לונדון, ונראה שדיוני הברקזיט וחוסר היציבות הפוליטית לא פגעו בחגיגה. האירוע כלל תערוכות חדשות, אירועים ומיצגים בחללים ציבוריים, בגלריות ובחנויות ברחבי העיר, וכמדי שנה בעשור האחרון, גם מוזיאון ויקטוריה ואלברט (ה־V&A) השתתף בחגיגה והציג תערוכות ומיצבים מיוחדים.

המוזיאון הוותיק ידוע באוספי האמנות והעיצוב הנרחבים שלו, אבל ניכר ששיתוף הפעולה עם פסטיבל העיצוב הזריק לו רעננות. מספר פרויקטי עיצוב חדשים, שנוצרו במיוחד בעבור האירוע, הוצבו בכל עבר – מהשדרה הרחבה שמובילה למוזיאון ועד לאוביקטים שפוזרו ברחבי המבנה העצום. דרך הצבתם של הפרויקטים והמוצגים, כחלק מהתערוכות הקבועות, יצרה עניין רב: המיקס של אוביקטים עדכניים, טכנולוגיה חדשנית ונושאים רלוונטים, על רקע הפריטים הקלאסיים, לא רק תרם לעיצוב העכשווי אלא האיר באור שונה את התצוגה הקבועה של המוזיאון.

Non-Pavilion

כך, כבר ברחבת הכניסה החדשה למוזיאון אפשר היה להבחין בארבעה עמודים כתומים בוהקים שהוצבו על רקע המבנה המוכר. הם היוו חלק ממיצב Non-Pavilion, שבשילוב עם אייפדים שחולקו למבקרים, הציג למבקרים תרחישים שונים בשימוש בטכנולוגיית מציאות רבודה. כל הסרטונים עסקו בנושא של הצמיחה והצרכנות המוגזמת בעידן הנוכחי והשפעתם ההרסנית על הסביבה. לדוגמה, אפשר היה לראות גרמי מדרגות מרחפים ומנסים לאזן כדור בינהם: אלו ייצגו את השאיפה להגיע לאיזון בין האדם למשאבים שלהם הוא זקוק ולכדור הארץ.

בתרחיש אחר, הצופה ראה מבני ענק סביבו, מה שגרם לו לחוש קטן לפתע. תרחיש זה עסק ברעיון שאם בני האדם יתכווצו, השפעתם על הסביבה תקטן גם כן. העמודים שתחמו את החלל, כמו גם הסרטונים, עוצבו בסגנון נקי ומינימליסטי. הם הושפעו מטכניקה שוויצרית לסימון שטחי בנייה עתידיים באמצעות עמודים (Baugespanne), מה שנותן המחשה וויזואלית של הגודל וההשפעה שלהם על המרחב. זוהי דרכם של המעצבים לעורר מחשבה על הצורך בצמצום הנוכחות והאימפקט האקולוגי של האדם, ולהציע את האפשרות להיעזר בעיצוב ובכלים דיגיטלים על מנת לעשות זאת.

מעבר לאפקט האסתטי 

פרויקט נוסף שעסק בנושא הסביבתי היה Sea Thnigs (משחק מילים בין לראות דברים לים של דברים) של סטודיו סם ג׳ייקוב (Sam Jacob). הסטודיו הבריטי, יצר קוביה גדולה ממראה דו־כיוונית שריחפה מעל ראשי המבקרים בחלל הכניסה הראשי של המוזיאון. בתוך הקוביה הוקרן סרטון גרפי שבו צפו אלמנטים שונים בים שחור: צמחייה ויצורים תת־ימיים לצד חתיכות של פסולת פלסטיק. הסרטון מתחיל בשנת 1905, שבה החל השימוש התעשייתי בפלסטיק למוצרים, ומסתיים ב־2050, השנה שבה צופים ארגונים סביבתיים שכמות הפלסטיק באוקיינוס תהיה גדולה יותר מכמות החיים הימיים בה.

סם ג׳ייקוב, Sea Thnigs

לפי הסטודיו, הכוונה היתה ליצור תחושה אין־סופית שתשקף מצד אחד עד כמה האוקיינוס רחב, ומצד שני את גודל האתגרים הסביבתיים העומדים בפני החברה היום. האפקט שנוצר, של איום צבעוני שמרחף מעל ראשנו, היה מהפנט ומרשים. בנוסף הסטודיו הציג פרויקט נוסף שהוצב באגף הקרמיקה. במסגרתו הם יצרו מחדש כלי קיבול מהאוסף הקבוע של המוזיאון: מכדים עתיקים ועד בקבוק ליטר וחצי של שתיה קלה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אך הכלים החדשים עוצבו כולם מחומרים ממוחזרים או ברי־קיימא. כך לדוגמה, אגרטל אנגלי מהמאה ה־19 נעשה מחדש משבבי פלסטיק ממוחזר. המראה שהתקבל העלה חיוך: הצורה היא אותה צורה מוכרת של אגרטל אלגנטי, אך השבבים יצרו צבעוניות מקושקשת וחסרת אחידות. המעצבים ניסו להציע אסתטיקה חדשה: לצד הפרויקט הם ציינו שכשם שאנחנו מעריכים חומרים טבעיים כמו עץ או אבן, אנחנו צריכים לפתח הערכה גם כלפי חומרים ממוחזרים ואף למצוא את היופי במראה הלא־מושלם שלהם.

המיצג הבליט את אוסף הקרמיקה העשיר של המוזיאון, ויותר מכך הדגיש שהשימוש בחומרים ממוחזרים הוא השלב המתבקש הבא. על כן, על התעשייה לעשות מאמץ להשתמש בחומרים חלופיים ולפתח אסתטיקה חדשה. 

סם ג׳ייקוב

בחצר הפנימית של המוזיאון הוצב פרויקט מרשים נוסף שנולד בעקבות מחקר של חומרים אלטרנטיביים. בתוך הבריכה הקבועה ששוכנת במקום הונח מבנה במבוק ספירלי, שדמה לקן: Bamboo (竹) Ring, חלק מניסוי שערך האדריכל קנגו קומה בשיתוף עם אוניברסיטת טוקיו, שבמהלכו נבחן מארג של במבוק עם סיבי פחמן. השילוב מחזק את הבמבוק ומאפשר, לצד הגמישות והיופי של הבמבוק, לייצר מבנה קל משקל אך עמיד מאד.

המבנה שנוצר היה כה קל עד שהיה צורך להניח מספר ענפי במבוקים מלאים במלט בתחתית המבנה, על מנת שלא יתעופף. האדריכל, שאחראי בין השאר על תכנון האיצטדיון הלאומי בטוקיו לקראת אולימפיאדת 2020, הסביר שכוונתו הייתה לשלב חומר יפני מסורתי, המלווה את זכרונות ילדותו, עם טכנולגיה חדישה. הוא ציין שמעבר לאפקט האסתטי המרשים, הוא מקווה שהשילוב יוכל לשמש בעתיד לצורך בנייה, ויסייע לשלב בין אנשים ומקומות.

ברחבי המוזיאון הוצגו פרוייקטים מעניינים נוספים ואפשר היה להבחין שרבים מהם התמקדו גם הם בנושאים סביבתיים וחברתיים. יחד עם זאת, אם לחזור לברקזיט, היה מעט תמוה להיווכח שאף לא אחד מהפרויקטים התייחס למשבר הפוליטי החמור העכשווי בבריטניה. נראה שבסופו של דבר סצנת העיצוב הבריטית מתעמתת יותר בקלות עם הנושאים הבוערים ברחבי העולם מאשר עם מה שקורה בתוכה.

קנגו קומה, Bamboo (竹) Ring

The post אוקיינוס מרחף: שבוע העיצוב של לונדון במוזיאון ויקטוריה ואלברט appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

דניאל אוקסנברג, 27, תל אביב.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

מחכה לבחור שיביא לי פרחים שקטף בדרך אלי.

מה בצלחת?

שגרת חזה עוף ואורז. אבל מה שאני באמת אוהב זה כל מה שמתוקקקקקקקקקקקק.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו אני מציג תערוכת יחיד חדשה בשם ״מי שסיפר לעצמו שנפל על שפת מדרכה שסועה״ בגלריה ברבור בירושלים, באוצרות של אברהם קריצמן. התערוכה היא מיצב פיסולי־פרפורמטיבי שמזמין את הצופים לחוויה אינטימית בזירת התרחשות שכוללת ציור, פיסול, אובייקטים, תאורה ושחקנים (הראל וחניש, לייב לב לוין ונמרוד קינן). התערוכה ממשיכה מהלכים שאני בודק באמנות שלי, שנוגעים לדרמה הבנאלית של החיים היום־יומיים ולסביבה המוכרת של ״העכשיו״, שפוגשת עבר שכוח ונוסטלגי.

צילום הצבה מתוך התערוכה ״מי שסיפר לעצמו שנפל על מדרכה שסועה״. צילומים: אברהם קריצמן

דוד. צילום: פלורה דבורה

האלמנטים במיצב הם מעין אנדרטאות הנשענות על מראות העיר והדרכים, דימויים מהחיים ומהזכרונות שלי, שנולדו מתהליכים של התבגרות ושינוי. ניסיתי להתחקות אחרי מנחי גוף ופוזיציות של אדם במצוקה נפשית (אדם שרוע במיטתו, התכנסות לבכי) ולקבע אותם בקונסטרוקציות צבעוניות שמצד אחד יכילו את הכאב של הנפש הפצועה ומצד שני ינציחו אותו לעד. כך ליצור חלל שמושפע מהחוויות האישיות שלי אבל יחד עם זאת מנכס את הביוגרפיה הקולקטיבית של הצופים למעין היבריד של זמן ומקום אשלייתי.

הלכה למעשה התערוכה היא סט מזדמן שניתן לפירוק ולהרכבה בהתאם לדרישה, תפאורה לבחינת הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. המבקרים בה יוכלו לשהות ולנבור ביגונם הפרטי ככל שיתענגו על כך.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

לא יודע אם זה נחשב, אבל לפני שבכלל התחלתי את הלימודים בבצלאל פגשתי את אוהד נהרין אחרי בכורה של אחת העבודות שלו. זו היתה הפעם הראשונה שהצגתי את עצמי בתור ״הי, אני דניאל, אני אמן״. זה היה רגע משמעותי.

הקוסם. צילום: פלורה דבורה

אנטנה. צילום: מ״ל

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אני רוצה לייסד שלוש קבוצות של נהגי מרוץ פורמולה 1 שתתחרינה ביניהן, כל אחת תייצג צד אחר שבי – ״רגש״, ״שכל״ ו״גוף״ – ולהכריע אחת ולתמיד מי יזכה לקחת את ההגה של החיים בידיים ומי יעלה בלהבות בכישלון מפואר. בינתיים בתקווה שפרארי תסכים לתת חסות תמורת לוגו.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

גופיית רשת שחורה מ־MINISO בעזריאלי. 30 שקל.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

צילום: פלורה דבורה

בנייני משען. צילום: פלורה דבורה

The post מה קורה // דניאל אוקסנברג appeared first on מגזין פורטפוליו.

הידיעות על סגירת המותג מיכל נגרין גררו, כצפוי, דיון על מצבה הקשה של תעשיית האופנה הישראלית. לצד פירוט של רשימת המותגים שנסגרו לאחרונה, ממאוזנר ועד הוניגמן ו־TNT, החיצים שנשלפו באתרי התקשורת השונים, ביחס לסיבות שהובילו לצונאמי הנוכחי, כוונו אל הממותות הרגילות – המסחר המקוון באתרים מחו״ל, שמביא לזליגה בלתי פוסקת של כסף מקומי החוצה; לצד העובדה שהמותגים המדוברים התיישנו, נוהלו לא טוב או הציעו חזות של תמורה נמוכה ביחס לכסף. 

גם אם יש אמת בכל אחד מהסעיפים האלה, ויש בהם לא מעט, המציאות בשנת 2019 היא כזו – מסחר מקוון בין־לאומי מביא לקריסה של מרחב. למה הכוונה? ככל שצרכנים רבים יותר רוכשים אונליין, כך מושג המרחב שלהם הולך ונעשה פחות ופחות רלוונטי. בעבור צרכן הקצה, באופן עקרוני, זה לא משנה אם החבילה שרכש מגיעה ממחסן בצריפין או ממחסן בשולי לונדון. אם הוא חושק במוצר ותנאי המסחר מקובלים עליו – מחיר, מסים, זמן שילוח – זה לא באמת משנה לו מה מגיע מאיפה.

קריסת המרחב הזו מאלצת כיום את כל המותגים לקחת חלק בעולם הגדול. לא רק במובן של לייצא לעולם בהכרח (אם כי שמים פתוחים עובדים לכאורה גם בכיוון ההפוך), אלא ביישור קו עם הצעת הערך שצרכנים מקבלים במקומות אחרים. ופה טמונה הבעיה האמיתית של האופנה הישראלית: היא נותרה פרובינציאלית, מנותקת ובועתית בעולם היפר־גלובלי. במקום להפוך את המציאות החדשה הזו ליתרון, ולראות בה הזדמנות להשתתף במשהו גדול יותר, האופנה הישראלית ממשיכה להיכשל בשלוש חזיתות – אונליין, אג׳נדה וקונספט.

חזית ראשונה: אונליין 

שיחות מסדרון שהתקיימו לפני כשמונה שנים במשרדים של אחת מרשתות האופנה הגדולות בישראל הבהירו מעל לכל ספק – הדבר האחרון שהיא רוצה זה למכור בחנות מקוונת. ויותר מכך, כפי שציין אחד מראשיה, הצרכן הישראלי לא יעדיף להזמין הביתה על פני ללכת למדוד בחנות. הרי גם ככה יש לרשת המדוברת כמעט 200 סניפים בישראל (בערים מסוימות יש לה אפילו כמה וכמה סניפים), והדבר האחרון שהיא מעוניינת בו זה להסיט את פעילות ההפצה שלה מהפצה לחנויות להפצה ללקוחות פרטיים. ״מה, אנחנו חברת שליחויות?״, שאל אחד הקודקודים. 

טרמינל x, צילום מסך של עמוד הבית

וכך, הכניסה של רוב רשתות האופנה הישראלית למכירה מקוונת הייתה לכל הפחות צולעת, ונעשתה בחוסר חשק משווע. הרשתות הגדולות – כמו קסטרו, רנואר, דלתא, פוקס וגולף – לא רק הצטרפו מאוחר יחסית (בשנת 2013 והרבה אחריה) אלא שהשירות שהן הציעו היה בתחילה דלוח, בבחינת ״עזבו אותנו, ובואו פשוט לחנות״. הן הציעו אתרים עם חוויית משתמש מפוקפקת וזמני שילוח שחוצים את רף שלושת ימי העסקים ובכך מחמיצים לגמרי את המיידיות שקשורה ברכישה מקוונת מספק קרוב (קסטרו, דאז, אף התגאתה במשלוח שמגיע תוך שלושה ימים עסקים, וזאת במדינה שאפשר לחצות אותה מקצה לקצה בשמונה שעות). 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עלייתו לאוויר ב־2017 של אתר טרמינל X, השייך לקבוצת פוקס, אמנם הגיעה באיחור ניכר, שנים אחרי שרכישה מקוונת נעשתה למציאות מוגמרת, אבל לפחות בדבר אחד האתר חידש – משלוח בתוך 24 שעות. הקונספט המהפכני – הזמן היום וקבל מחר – אילץ מותגים נוספים ליישר קו, ולנסות להכריז שגם הם עומדים במשימה. אבל כותרת לחוד ומציאות לחוד. מספיק להיכנס לרשימת היישובים המרוחקים בטרמינל X או ברנואר לדוגמה, המוחרגים ממשלוח 24 השעות (וזוכים למשלוח של עד שישה ימי עסקים), כדי להיווכח שהמהפכה עוד מבוששת להגיע. 

בשורה התחתונה: מהירות תגובה יכולה להיות חזית עם יתרון יחסי מובהק ביחס למותגים זרים, אך זו אינה מנוצלת עדיין כהלכה.

חזית שנייה: אג׳נדה 

אם לשפוט על פי המהלכים האחרונים של מותגי אופנה רבים בארץ, הרי שרובם חושבים שקהל הלקוחות שלהם מנותק ופרובינציאלי לפחות כמוהם, ושהוא אינו מחובר בשלל ערוצים לסדר יום גלובלי. לראיה, כל מותג בין־לאומי משמעותי מבקש לקדם לפחות אג׳נדה חברתית או סביבתית הקשורה בעניינים המטרידים את קהל הלקוחות המכונה מילניאלס ואת יורשיהם – דור ה־Z. שקיפות ותנאי ייצור, קיימות, קידום של אוכלוסיות הנחשבות מוחלשות, שימוש בחומרים ממוחזרים וניסיון לצמצם טביעת רגל פחמנית הם חלק בלתי נפרד מהצעת הערך של שלל מותגים. תעשיית האופנה עוברת מהפכה הדומה לזו שעברה תעשיית המזון בעשור הקודם, שעניינה מודעות גדולה יותר של אנשים בנוגע לאיך ומאיפה הדברים שהם צורכים מגיעים. 

בין אם המהלכים האלה אכן משנים משהו, או שהם רק מאפשרים לאנשים לצרוך יותר בלב שקט, תעשיית האופנה בארץ מפנה אליהם גב ומתנהלת בהקשר הזה בשנת 1999. בזמן שמותגים בין־לאומיים רבים מאפשרים ללקוחות שלהם להתחקות אחר שרשרת הייצור, מכריזים על שימוש בחומרים מתחשבים בסביבה או מקדמים אג׳נדות הקשורות לגיוון אתני, אנחנו מקבלים לקראת ראש השנה את רותם סלע רוקדת על עמוד (קסטרו) או קולקציית קפסולה של רנואר עם נועה קירל שכוללת חולצה עם הכיתוב SLT (דאחקה שיכולה להיקרא כמו sounds like that, השיר החדש של קירל, או כמו Slut). 

בשורה התחתונה: כפי שאפשר להיווכח באתרי המותגים הישראלים השונים, כולל המותג Adika, שדווקא החל את דרכו כחנות מקוונת ונחשב למצליח למדי, החזית שעליה הם ממשיכים להילחם היא חזית המחיר, מבלי להבין שאם לפני עשור צריכה אחראית הייתה נחשבת צריכה של חפצים זולים, הרי שכיום לצריכה אחראית יש הקשרים אחרים לגמרי. ושאלה אחרונה: אם גם ככה רוב האביזרים ברשתות הזולות האלו עשוי פלסטיק וחיקוי עור, איך זה שאף אחד לא מיתג את הקולקציות האלו כטבעוניות? 

חזית שלישית: קונספט

אופנה מהירה נעשתה בשנות ה־90 לז׳אנר הבולט בשוק. הצעת הערך של מותגי אופנה מהירה, לרבות זארה, H&M ואחרים, הייתה נעוצה בהצעת פריטים בהשראת אופנה גבוהה במחירים נמוכים בהרבה. בתחילת 2000 אופנה מהירה נראתה כמו עתיד האופנה, ולראיה שורה של מעצבי על ביקשו לשתף פעולה עם מותגי אופנה מהירה פופולריים מתוך הכרה בכוחם ההולך והגובר.

מתוקף שיטת הפעולה של האופנה המהירה – התחלפות מתמדת של סגנונות בהתאם למגמות השונות – למותגי אופנה מהירה אין זהות עיצובית משל עצמם. כשחושבים על כל אחד מהם אולי חושבים על בגדים עכשוויים, אבל אף אחד מהמותגים האלה לא מותיר חתימה סגנונית מהותית. כל הרעיון שלהם הוא רעיון של זיקית: הם משנים את היהצע לפי הלך הרוח בשוק. 

אלא שאופנה מהירה מעוררת בעיה של זהות: אם כל מותגי האופנה המהירה רודפים אחרי אותן המגמות, הרי שאין הבדל מהותי בין הצע של אחת לאחרת. וכך, עם העשור השני של המאה ה־21, כשמותגי אופנה מהירה נעשו גלובליים יותר, מהר מאוד הם גילו שאין להם זהות מובחנת. בישראל, שוק קטן עם כמות מסיבית של מותגים זרים, זו יצרה בעיה קשה למותגים האופנה המהירה הישראליים. בלי הילה בין־לאומית, ומנגד – בלי חתימה סגנונית מובחנת – איזה יתרון יחסי יש להם? 

עולם האופנה הפופולרית זז בשנים האחרונות לעבר ניסיון לחבק מחדש זהות עיצובית, בדומה לשנות ה־90 שבהן למותגים (בנטון לדוגמה, או גאפ) היה סגנון מובהק. בעולם, הצלחה של מותגי ספורט נוסח פילה, שיש להם כתב יד ברור, או מנגד של מותגים כמו Fashion Nova, שפונים באופן מופגן לקהל יעד ספציפי, מעידים על שינוי חשיבה. בישראל המהלכים האלו עדיין לא קורים. מרבית מותגי האופנה מהירה, אם לחזור לסעיף הקודם, ממשיכים לדבר על מחיר וטרנד, אבל לא על סיפור מוצק יותר שמערב בתוכו סגנון, קהל יעד, אג׳נדה ונרטיב אופנתי. הם עדיין מנסים לפנות לכ־ו־ל־ם, בעולם שמשווע לדבר על שונות, גיוון ובידול.

בשורה התחתונה: מה שמבדיל בין סריג שחור אחד למשנהו הוא הסיפור שמספרים עליו. הסיפור שכרגע מספרים המותגים הגדולים בישראל הוא לכל היותר קלוש.

The post משולש ברמודה: החזית המשולשת שבה האופנה הישראלית מפסידה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

דניאל רולידר, בן 23, גר בקרית טבעון ובניו־יורק.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

רווק

מה בצלחת?

ה־כ־ל. חוץ מקוקוס.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו אני מציג בחנות־גלריה צ׳לסי בתל אביב (מקווה ישראל 22). זו התערוכה הראשונה שלי שכוללת גוף עבודות שמוקדש כולו לטבע, לנופים ולקשר של האדם עם הטבע שסביבו. בתחילת דרכי כצלם, לפני תשע שנים, צילומי נוף היו האהבה הכי גדולה שלי, ומשם התחלתי והתקדמתי לצילום הדוקומנטרי שאני עושה היום.

בשנה האחרונה למדתי במסלול לצילום דוקומנטרי ב־ICP בניו יורק, וזאת הפעם הראשונה שקיבלתי חינוך פורמלי בצילום. עד כה הצגתי בעיקר את העבודות שלי על הילדות בשכונת שיכון אלה בקרית טבעון, שהוצגו בין היתר במוזיאון העיר חיפה, בגלריה לאמנות ישראלית בטבעון וביריד בין־לאומי בגואנגז׳ו, סין, ואני שמח להציג הפעם משהו שונה. בתערוכה הנוכחית מוצגות עבודות שצולמו בטווח של שבע שנים מפרויקטים שונים בארצות־הברית, בצרפת, בלנזרוטה (האיים הקנרים) וכמובן בארץ.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

נכנסתי לסניף של סטארבאקס במנהטן עשר דקות אחרי שקניה ווסט היה שם. זה הרגע שהייתי הכי קרוב לפגוש מפורסם, או לפחות לדעת איך הוא אוהב את הפרפוצ׳ינו שלו.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

במחשבה ראשונה, אומר שלהמשיך לעבוד על הפרויקט שלי על החקלאות באיים הקנרים, שהתחלתי לפני שנתיים ורחוק מלהיות גמור. במחשבה רחוקה יותר, פרויקט החלומות שלי הוא ליצור בארץ מוסד שיוקדש כולו לתרבות הצילום. יש כאן כל כך הרבה נושאים שחשוב לתעד וסיפורים לספר, וכל כך הרבה צלמים מוכשרים, ויש פער בין הפוטנציאל הגלום לבין תרבות צריכת הצילום בישראל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הייתי רוצה להקים מוסד שיראה עד כמה תיעוד יכול לעורר שינוי, מקום שייתן במה לאמנים צעירים, שייערב את הקהילה בפעילויות שונות, יהיה מקום לשיח ודיאלוג, ומקום שבמקביל להכרה בהיסטוריה העשירה של צילום בארץ ובעולם – גם יהיה מודע למגמות חדשות, לדרכים לשלב בין אומנויות שונות, ולשאלה ״איפה נהיה מחר?״.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

חולצה בחמישה שקלים בדקטלון בסין.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // דניאל רולידר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בבוקר אחד בשנת 1965 פתח דן ריזינגר – אז מעצב גרפי צעיר בן 31 – את תיבת הדואר שעל קיר ביתו שבגבעתיים. בין המכתבים היה מכתב אחד לא שגרתי: היעד שממנו נשלח היה מוסקבה, ברית המועצות. באותה תקופה, מכתב שעשה את דרכו לישראל מאחורי מסך הברזל היה דבר נדיר. ריזינגר המופתע לא זיהה את השולח – לאון שוורצמן. הוא עמד והביט בפליאה במעטפה, שעליה היה רשום: ״לכבוד: האמן דן ריזינגר, גבעתיים, ישראל״. הוא לא העלה על דעתו כי פתיחת המעטפה תהיה צעד ראשון במסע ארוך, שבסיומו יעצב את אחת הכרזות החשובות בהיסטוריה של העיצוב הגרפי הישראלי.

ד״ר לאון שוורצמן היה רופא יהודי שהתגורר במוסקבה. כששלח את המכתב היה שוורצמן בשנות ה־60 לחייו. את ריזינגר הוא לא הכיר אישית, וריזינגר לא הכיר אותו. כיצד נוצר מצב שאדם אחד במוסקבה שולח מכתב לאדם אחר בגבעתיים, בעוד ששניהם אינם מכירים זה את זה? על מנת להבין את הסיטואציה יש לחזור שנה אחורה, ל־24 ביוני 1964 – יום הנפקת סדרת בולי ״האולימפיאדה בטוקיו 1964״ על ידי השירות הבולאי הישראלי; את הבולים עיצב ריזינגר.

כרזת שלח את עמי, 1969

מעטפת היום הראשון בולי אולימפיאדת טוקיו (עם חתימת דן ריזינגר), 1964, מאוסף רני רדזלי

״בדרך כלשהי הבולים הגיעו לרוסיה והתגלגלו לידיו של שוורצמן״, מספר ריזינגר. ״הוא גילה שאני עיצבתי אותם, וכך הגיע אליי. מה שהוא הצליח לברר זה רק שאני גר בגבעתיים. זו הסיבה שעל המעטפה היה מצוין שם העיר, ללא רחוב ומספר״. ריזינגר חשש לפתוח את המעטפה. ״קבלת מכתב מברית המועצות בשנות ה־60 היה דבר מחשיד. היות ולא הכרתי את השולח, פניתי לגורמי הביטחון וסיפרתי להם שקיבלתי מכתב מרוסיה. שאלתי מה עליי לעשות – לך תדע מה זה ומי זה. התשובה שקיבלתי הייתה: תמשיך להתכתב עם השולח״. 

צמצום והפשטה

ריזינגר, יליד 1934, הוא מעצב ואמן, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת התשנ״ח (1998) היה המעצב הגרפי הראשון שזכה בפרס ישראל, ונחשב למעצב החשוב בתחומו בתולדות המדינה. הוא נולד בעיר קאניז׳ה שביוגוסלביה (כיום סרביה), ובגיל 15 עלה עם אמו ואביו החורג לישראל, לאחר שאביו גויס לפלוגות העבודה בכפייה של צבא הונגריה, ומשם לא חזר. ריזינגר למד במחלקה לגרפיקה שימושית ב״בצלאל החדש״ בירושלים, בהמשך התגייס לחיל האוויר שם שירת כראש מחלקת הפרסומים והכרזות של החיל, ולאחר שחרורו מצה״ל עבד כמעצב בבריסל ובלונדון.

בחודש שעבר חגג ריזינגר את יום הולדתו ה־85. הוא היה בן 35 כשעיצב את כרזת ״Let My People Go״, כקריאה למשטר הסובייטי לאפשר את יציאת היהודים ״אסירי ציון״ מברית המועצות. כרזה זו היא אחת מבין כ־200 כרזות שעיצב לאורך עשורים של קריירה מפוארת, שבמסגרתה עסק גם במיתוג, עיצוב לוחות שנה, סופרגרפיקס ועוד. בין עבודותיו הבולטות: זהות תאגידית לחברת התעופה אל על, מיתוג שבעה משנות משחקי המכביה, עיצוב עיטורי צה״ל ועיצוב ״לוח שנה לתמיד״ לאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית MOMA בניו יורק.

אז מה היה במכתב? ״המכתב שכתב שוורצמן היה מאוד קצר״, מספר ריזינגר. ״הוא כתב שהוא בעצמו מצייר והביע התעניינות בבולים. באותן שנים הייתה צנזורה, הוא ידע שהרוסים מצנזרים ולכן לא כתב משהו שעלול לגרום לאי הגעתו של המכתב לישראל״. בנוסף למכתב הכילה המעטפה מספר תצלומים. ״כשפתחתי את המכתב, נפלו לידיי צילומים קטנים של ציורים שכללו כותרות כגון ציון ואקסודוס. הציורים, שצוירו על ידי כמה ציירים רוסים, הביעו התעניינות במה שמתרחש בישראל. את חלקם צייר ככל הנראה שוורצמן בעצמו, שרצה להביע את קירבתו״.

מכתבו של שוורצמן עורר אצל ריזינגר מחשבות בקשר ליהודי ברית המועצות וגורלם. ״יהדות רוסיה וברית המועצות הייתה באותה תקופה תעלומה כמעט מוחלטת בעבורנו. לא ידענו אם הם חופשיים, האם הם התבוללו וכו׳. אבל המכתב של שוורצמן עורר בי מחשבה שככל הנראה יש שם התעניינות גדולה במה שמתרחש אצלנו. כתבתי לו מכתב בחזרה, והוא השיב לי״. המחשבות הובילו לפעולה: ״המכתב הניע אצלי את ההבנה שצריך לעשות משהו בשביל יהודי רוסיה ולקראתם״, מספר ריזינגר. בתחילה ניסה לארגן את חבריו האמנים והמעצבים, במטרה שכל אחד מהם יצור עבודה שעוסקת בנושא, אך אלה לא הרימו את הכפפה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתקופה שבין המחשבות של 1965 לבין עיצוב הכרזה ב־1969, מספר ריזינגר, הייתה התארגנות של המחתרת היהודית ברוסיה, שתפסה תאוצה וקיבלה פרסום. במסגרת כך החלו לצוץ כרזות די בוטות בגנות המשטר הסובייטי. כשהתבוננתי בכרזות אמרתי לעצמי שאפשר להשמיע את הקול שלך מבלי לפגוע בדעה של האחר; אז עיצבתי את כרזת Let My People Go. הכרזה שלי לא משמיצה את ברית המועצות, מדגיש ריזינגר, אלא רק מבקשת חופש. סברתי שאתה יכול לטעון לצדק שלך, מבלי לדרוך על השני בצורה לא הוגנת. כמובן שחשבתי שהיהודים צדקו. בכרזה יש אמירה ישירה, אך בטון שאינו פוגעני״.

גזיר עיתון הגרדיאן הבריטי ובו תצלום כרזת שלח את עמי בהפגנה, 1972, באדיבות דן ריזינגר

עיצוב הכרזה מינימליסטי: משטחי צבע נקיים, צורות גיאומטריות, טיפוגרפיה ברורה. בולטים בה הצמצום וההפשטה. על גבי הכרזה כתב ריזינגר באנגלית ״שלח את עמי״. האות G היא היפוך מראה של סמל המגל והפטיש הסובייטי. צבע הכרזה: אדום, צהוב ולבן; צבעוניות ״ריזינגרית״ קלאסית. שימוש בצבעים חיים ועזים איפיינו את עבודותיו של ריזינגר לאורך כל השנים. אך לא מדובר רק בחתימת ידו האמנותית. בחירת הצבעים של הכרזה אינה מקרית או אסתטית בלבד, אלא סימבולית.

הכרזה הודפסה בהדפס משי בגודל חצי גיליון (50 על 70 ס״מ), במאות בודדות של עותקים. את העותקים לקח איתו סוכנו של ריזינגר לארצות הברית, שם מכר אותם לחנויות שהתמחו במכירת כרזות. בישראל הכרזה כלל לא הופצה. היא החלה לזכות בהתעניינות בעולם, בין השאר בזכות המכירה בארצות הברית. בהמשך, החלה הכרזה לצוץ בהפגנות במדינות כגון ארצות הברית, אנגליה ואיטליה, והשאר היסטוריה.

פעם טיפוגרפיה ופעם סמל

אז מהו מקומה של כרזת ״Let My People Go״ בדפי אותה היסטוריה? ראשית, היא נחשבת לפורצת דרך מבחינת השפה הגרפית שבמסגרתה עוצבה. על מנת להבין זאת יש להיזכר כיצד נראה העיצוב הגרפי הישראלי בשנות ה־60: דימויים פיגורטיביים, לרוב מאויירים, לעתים מצולמים, שאופיינו בתמימות. אם רצו למכור מיץ, אז מיקמו במרכז הכרזה בקבוק מיץ. שינוי התרחש רק לקראת סוף העשור, עם שובם של מעצבים ישראלים מלימודי עיצוב בלונדון, שהביאו איתם שפה גרפית חדשה ומודרנית. בניגוד לעיצוב הגרפי הפיגורטיבי־אילוסטרטיבי, כרזה זו של ריזינגר מייצגת גישה חדשנית, שבמסגרתה מתמצת המעצב מסר מורכב באמצעים חזותיים מצומצמים.

בנוסף, ״Let My People Go״ יוצאת דופן בתחכום שלה. זו עבודה רבת רבדים: ריזינגר הצליח להעביר את הקריאה לפתיחת השערים מבלי שהמילים ״ברית המועצות״, ״יהודים״ או ״עליה״ בכלל מופיעות. הוא עשה זאת בעזרת שימוש בצבעים הנכונים (צהוב ואדום – צבעי הדגל הסובייטי), בכתיבת הציווי שאלוהים שם בפיו של משה אל פרעה (ספר שמות), ובהפיכת המגל והפטיש הסובייטי לכדי יצירת האות G. הצורה הפכה לאות, והיא משחקת תפקיד כפול: פעם טיפוגרפיה ופעם סמל. 

״זיהיתי את האות G בסמל המגל והפטיש עוד לפני שהפכתי אותו״, נזכר ריזינגר. ״הבנתי שאם אעשה תמונת מראה ואהפוך את הסמל הסובייטי, תתקבל האות. השתמשתי בדו משמעות, שבה אני אומר דבר אחד אבל גם מתכוון לדבר נוסף. לקחתי את המשפט שבמקור עוסק ביציאת בני ישראל ממצרים, והצגתי אותו בהקשר חדש – של יציאת היהודים מברית המועצות״.

כרזת אמסטרדם מסדרת יעדי אל על, 1972-1968

כרזת לונדון מסדרת יעדי אל על, 1972-1968

זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה השתמש ריזינגר בשיטת החלפת אות בדימוי ובתמצות מסר באופן חזותי מצומצם. שנה קודם לכן, בשנת 1968, עיצב את כרזת ״אמסטרדם״ – הראשונה בסדרת כרזות אל על מהשנים 1972-1968, שפירסמו יעדי טיסה של חברת התעופה. על גבי הכרזות מופיע שם יעד הטיסה (עיר, מדינה, או יבשת). ריזינגר בחר אות אחת מתוך השם, והחליף אותה בדימוי שמייצג את היעד. כך, בכרזת אמסטרדם תיפקד פרח הצבעוני ההולנדי כאות L. בכרזה השניה בסדרה, זו שפירסמה את טיסת אל על לפריז, האות A היא מגדל אייפל.

זו גם לא הייתה הפעם הראשונה, או האחרונה, שבה עיצב ריזינגר כרזה סוציו־פוליטית שאת עיצובה יזם בעצמו. במהלך השנים עיצב כרזות אישיות בנושאים חברתיים, פוליטיים והומניטריים, חלקן קשורות בעברו. הראשונה מסוג זה הייתה כרזת ״עזרו לפליטי הונגריה״ שעיצב בשנת 1956. בהמשך יעצב כרזות נוספות, כשהבולטת שבהן, לצד כרזת Let My People Go, היא כרזת ״?Again״ משנת 1993, שבה העניק ביטוי גרפי לאזהרה מפני עליית כוחות ניאו־פשיסטים במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר. בכרזה מופיע כוכב אדום המפוצל לארבעה חלקים, באופן שיוצר צלב קרס.

כיום, בראייה לאחור, נחשבת Let My People Go לכרזה החשובה והמפורסמת מבין הכרזות שעיצב. ״בכל מאמר שפורסם עליי, הכרזה הזו הופיעה״, הוא מדגיש. עיצובה הפך אותו למעצב בין־לאומי, והיא זו שמיקמה אותו על מפת העיצוב העולמי – לצד גדולי המעצבים הגרפיים של המאה ה־20. ״זה לא שהייתי מעצב אנונימי עד אז בעולם. כתבו עליי פה ושם מאמרים, לדוגמה במגזין גרפיס. אבל הכרזה הזו גרמה לכיסוי הרבה יותר נרחב״.

מעבר להישג הגרפי, לכרזת Let My People Go הייתה גם חשיבות היסטורית. ״הכרזה מילאה תפקיד במקומות שבהם צצה התארגנות בנושא תמיכה בעליית יהודי ברית המועצות לישראל. היא הפכה לחלק מהוויזואליה של המאבק לעליית יהדות זו ונעשה בה שימוש בהפגנות.

״גפרור אחד יכול להצית מדורה גדולה״, טוען ריזינגר. ״הגפרור הזה היה המכתב של שוורצמן, ואת המדורה אני עשיתי״. ומה עלה בגורלו של שולח המכתב? כמה שנים לאחר שכתב לריזינגר, עלה ד״ר לאון שוורצמן לישראל. השניים נפגשו ונשארו בקשר במשך תקופה ארוכה.

כרזת שוב?, 1993

The post 50 שנה ל־Let My People Go: דן ריזינגר על מפת העיצוב העולמי appeared first on מגזין פורטפוליו.

לקראת ראש השנה פנינו לבעלי תפקידים חדשים בשדות העיצוב והאמנות שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. הם צמחו בשדות העיצוב והאמנות המקומיים ועסקו עד כה בהוראה, במחקר, בניהול וביצירה. חלקם רואים בתפקידם החדש הזדמנות לפיתוח רב־תחומי, חלקם מדגישים את האחריות הסביבתית, הפוליטית והחברתית שבתפקיד, וחלקם מקווים ליצור תחושת שייכות ובטחון שתוליד יצירתיות ורעיונות חדשים.

צעד אחר צעד עם בניית תכנית שימור, מורשת והנגשה ארוכת טווח, אני מקווה להביא להגשמת החזון של הקמת ״הבית לצילום״ בארץ, במוזיאון ארץ־ישראל

גיא רז. צילום: טל שוורץ

גיא רז

בן 55. אוצר לצילום במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

מה עשית קודם

מאז 1993 צלם, חוקר ואוצר עצמאי לצילום. במהלך השנים, לצד היותי צלם פעיל המציג בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם, התחלתי להתחקות אחר ההיסטוריה של הצילום בארץ. בשנת 2000 ערכתי שני גיליונות של מגזין האמנות סטודיו, שנקראו ״על היסטוריה של צילום מקומי״. אלו הובילו להוצאתו לאור של הספר ״צלמי הארץ״ (2003) ובו קורות חייהם של 200 צלמות וצלמים. מאז אצרתי תערוכות צילום בדגש מקומי, היסטורי ועכשווי בארץ ובעולם, רבות מהן הוצגו במוזיאון ארץ־ישראל.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה התמקדתי בכניסתי לתפקיד ולימודו בתוך מארג המוזיאון. לצד זה אצרתי ארבע תערוכות הממשיכות את רעיון חקר והצגת ההיסטוריה של הצילום בארץ. במוזיאון ארץ־ישראל אצרתי את ״דוד רובינגר – אמת צילמתי״ ואת ״הים של תל אביב״. במקביל אצרתי מספר תערוכות מחוץ למוזיאון, ובהן ״מיכה בר־עם –  קיבוץ״ בבית שטורמן, ו־״רינה ניקובה – בלרינה תנ״כית״ בפולין.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לאחר שנבנה השנה במוזיאון ארכיון חדש לאוספי הצילום החשובים של המוזיאון, השאיפה היא לקטלגם ולהנגישם דיגיטלית בעתיד, וכן לקלוט ולהציל אוספים נוספים. כמו־כן אני בעיצומו של מחקר מקיף על צלמי התנועה הקיבוצית, לקראת תערוכה עתידית. בכך, צעד אחר צעד עם בניית תכנית שימור, מורשת והנגשה ארוכת טווח, אני מקווה להביא להגשמת החזון של הקמת ״הבית לצילום״ בארץ, במוזיאון ארץ־ישראל.

במרכז תוצג אמנות מצוינת ופעילותו תהדהד את הרב־תרבותיות והסובלנות הדתית שמאפיינות את רמלה, על מורשתה המפוארת ומורכבויותיה

סמדר שפי. צילום: מיכל ביימן

ד״ר סמדר שפי

בת 55, אוצרת ראשית המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR.

מה עשיתי קודם

העשייה נמשכת במקביל לתפקיד החדש. מאז 2013 אני אוצרת אמנות עכשווית בבית ביאליק בתל־אביב. בעבודתי כאוצרת עצמאית, מתכננת את התערוכה העתידית ״רגישויות משותפות – סופה להתקיים״ (בהשתתפות מיכה אולמן, דוד בן הרא״ש, ורדי בוברוב, פסי גירש ואבנר שר), בביאנלה של ירושלים באוקטובר. חוקרת ומרצה במחלקה לעיצוב וחדשנות במכללה למינהל ובמקומות אחרים, הקרוב שבהם הוא כנס אקדמי שיתקיים בנובמבר באוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון.

ציון דרך מהשנה האחרונה

פתיחת תוכנית התערוכות המחקריות ״אמנות בקומה השנייה״ בבית ביאליק. בתערוכות אלו יוצרים עבודות במיוחד לחלל, לאחר מחקר בארכיון בית ביאליק. הפרויקט נערך לאורך כל השנה, בנוסף לתערוכות שמוצגות פעם בשנה ברחבי הבית. עד כה הציגו בסדרה דנה יואלי, תומר ספיר ואינגה פונר־קוקוס. לצד כל תערוכה נערך מפגש עם הקהל, אנשי־רוח וחוקרים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

 חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המרכז לאמנות עכשווית רמלה יפעל מתוך הכרה בחיוניות של תרבות ואמנות בחברה אזרחית פתוחה. במרכז תוצג אמנות מצוינת ופעילותו תהדהד את הרב־תרבותיות והסובלנות הדתית שמאפיינות את רמלה, על מורשתה המפוארת ומורכבויותיה. במהלך השנה ירחיב המרכז את תוכנית התערוכות והאירועים לחללים נוספים בעיר, יעמיק את הקשר עם הקהל ועם קהילת האמנים, שני תהליכים שהתחלנו בהם כבר בקיץ החולף.

בעולם רווי משברים אקולוגיים, על האקדמיה לקחת חלק בשיקולים ובהחלטות, ליזום באופן משמעותי את חקר התופעות והשינויים הסביבתיים בעולם מאיץ ומתפתח

יהושע גוטמן. צילום: מ״ל

יהושע גוטמן‎

בן 51. ראש המחלקה לפנים מבנה וסביבה בשנקר.

מה עשיתי קודם

לימדתי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ועד לאחרונה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, כ־16 שנה. אני בעלים ושותף בגוטמן אסיף אדריכלים, משרד שעוסק בכל תחומי המקצוע בארץ ובעולם, ובפרויקטים בעלי ערך ציבורי גבוה בכל רחבי הארץ.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בתחילת השנה ערכתי כנס בשיתוף מכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית במרכז הבין־תחומי בהרצליה בנושא ערים חכמות, שהיה סיכום למחקר הבוחן את ההשלכות הטכנולוגיות על סביבת חיינו היום־יומית במובנים הפיזיים, הפסיכולוגיים והאתיים. בצד המקצועי זכינו במספר מכרזים ציבוריים חשובים בתל אביב, בנתיבות, באשדוד, בירושלים, בראשון־לציון ועוד.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

בעולם רווי משברים אקולוגיים, ההופכים לאחרונה שנויים במחלקות, על האקדמיה בכלל ועל בתי־הספר לעיצוב בפרט, לרצות לקחת חלק בשיקולים ובהחלטות כלפי השימוש במאגרי האנרגיה העולמיים, ליזום באופן משמעותי ואקטיבי את חקר התופעות והשינויים הסביבתיים בעולם מאיץ ומתפתח. רבות נחקר ונאמר על בניה ירוקה, מרחבים ברי קיימא, מיחזור ועוד. אולם בפועל השימוש בשיטות אלה הוא שולי יחסית, יקר ואינו נגיש, ולא חולל שינוי משמעותי – מרחבי או תפיסתי – אצל המתכננים, המעצבים או הציבור הרחב.

לכן נחוצה פעולה אחרת, פורצת גבולות, שתציע דרכים חדשות לחשוב על רעיונות. במהלך השנה הקרובה נבחן האם פעולה פוליטית אנטי־סקטוריאלית, שנתמכת ברוח חברתית יצירתית מהפכנית, תוכל לשנות את שיטות התכנון והיחס לעיצוב, ואת המודלים המוכרים והתפיסה הרווחת לפיה קיימת סתירה פנימית בין הטבע לסביבה הבנויה, ועל־כן לא פעם נוצר קונפליקט תכנוני המחייב אחד על חשבון השני. האם כנקודת פתיחה לדיון אפשר יהיה לחשוב על שיתוף פעולה בין השניים?

אין מקום כזה בעולם. הרכב האוכלוסייה המגוון, בניגוד לבועות אמנות אחרות, מייצב את הפקולטה כמודל מעורר השראה, והדרך שבה אנו עוברים ביחד מעוררת תקווה

גיא בן נר. צילום: וולטר סמית

גיא בן נר

בן 50. דיקאן הפקולטה לאומנויות – המדרשה, מכללת האקדמית בית־ברל.

מה עשית קודם

מרצה ומורה במדרשה ובחוץ־לארץ, אמן פעיל בארץ ובעולם.

ציון דרך מהשנה האחרונה

מאמצים נואשים לצלם עבודה חדשה חרף דרישות התפקיד (תחזיקו לי אצבעות).

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המדרשה היא בעיני בית־הספר לאמנות הטוב ביותר בארץ (מבחינת צוות מרצים וסטודנטים). קיבלתי הצעות לנהל בתי ספר אחרים לאמנות אך סירבתי, ולמדרשה לא יכולתי לסרב. אין מקום כזה בעולם. הרכב האוכלוסייה המגוון, בניגוד לבועות אמנות אחרות, מייצב את הפקולטה כמודל מעורר השראה, והדרך שבה אנו עוברים ביחד מרתקת ומעוררת תקווה. אנו מנסים להעמיק עוד את הקשר בין אמנות למעורבות חברתית, ולעזור לכישרונות הצעירים שלנו להמריא אל־על. הם הדבר החשוב ביותר.

הקניית גמישות מחשבתית יצירתית במיוחד לסטודנטים על ידי התאמת קורסים ומגוון הנושאים הנלמדים במחלקה

אילן בז׳ה. צילום: יח״צ

אילן בז׳ה

בן 50. ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר.

מה עשית קודם

בוגר שנקר בהצטיינות במחלקה לעיצוב אופנה. מאז עבדתי כמעצב לחברת בגיר, פולגת, מנהל מסחרי לרשתות האופנה Golf&Co, מנכ״ל Tag Women וכסמנכ״ל סחר בקבוצת H&O / Carter's / Reserved. במקביל, ב־22 השנים האחרונות מרצה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה הייתי שותף מלא ופעיל במהלך הבאת והשקת המותג הבין־לאומי Reserved, מבית H&O, לארץ.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

פתיחת דלתות בין־לאומיות נוספות למחלקה, חיזוק הקשר בין חברות מובילות בחדשנות טכנולוגית ובין הסטודנטים לעיצוב אופנה, והקניית גמישות מחשבתית יצירתית במיוחד לסטודנטים על ידי התאמת קורסים ומגוון הנושאים הנלמדים במחלקה.

להוביל את הסטודנטים למימוש הפוטנציאל האישי בתכנית המבוססת על רב־תחומיות, מחקר, סקרנות ואתגר, אל אופק עיצובי־תעסוקתי עכשווי

מיכל קסטיאל. צילום: עידן גגרוס

מיכל קסטיאל

בת 48. ראש התכנית לתקשורת־חזותית במרחב, בבית־הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל.

מה עשיתי קודם

מעצבת גרפית ואוצרת, בעלת תואר שני בעיצוב רב־תחומי, מייסדת ובעלים של סטודיו mikas. עד לאחרונה שמשתי גם כאוצרת ראשית של גלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון. ההתמחות העיצובית שלי בשנים האחרונות היא במרחבי למידה ומיתוג מערכות חינוך בארץ. אני מרצה באקדמיה מאז שלהי שנות ה־90 במוסדות כמו ויצו חיפה, מכון אבני ומכללת רמת־גן.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה היתה לצוות ההוראה ולי הזדמנות לזקק את דמותו של המעצב הרב־תחומי החדש שכמעט ולא קיים בתואר ראשון בלימודי עיצוב בארץ, אך נפוץ מאוד בלימודי עיצוב בעולם. הקמנו בין היתר סטודיו לעיצוב על כל הבטיו, הפועל בין כתלי בית־הספר, ויצרנו בו מבנה עבודה זהה לתהליכי השוק, החל ממחקר וכתיבת בריף לפרויקט, דרך חלוקת תפקידים בסטודיו ועד תהליכי עיצוב שכולם משתתפים בהם. הסטודנטים מתנסים בתהליכי עבודה עם תוצרים לתיק עבודות והתנסות מעשית. מרגש לדעת ששום דבר מכל זה לא היה מתקיים בלי הסטודנטים בתוכנית ובלי העניין, הכישרון והרצינות המרגשת שלהם.

בכובע השני שלי בשנה החולפת, אצרתי יחד עם גלינה ארבלי את התערוכה ״שיבוש״, שעסקה במשבשי התרבות המבקשים לחולל שינוי מעמיק באורחות החשיבה שלנו; את תערוכת ״דימויים מהתחתית״, תערוכת כרזות מפורסמות מה־SVA שאפשרה התבוננות בנתח היסטורי של העיצוב הגרפי בחמשת העשורים האחרונים; ואת InProcess של הצורפת דניה צ׳למינסקי, שעסקה בתכשיטים המגדלים את עצמם, היבריד בין מעשי ידי אדם לטבע, ושאלה שאלות פילוסופיות על נראותם המשתנה מידי יום.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לדייק את דמות הבוגר שלנו לעתיד לבוא בארץ ובעולם. להוביל את הסטודנטים למימוש הפוטנציאל האישי בתכנית המבוססת על רב־תחומיות, מחקר, סקרנות ואתגר, אל אופק עיצובי־תעסוקתי עכשווי, במקום שבו אנו חיים מעצבים ויוצרים תרבות. כל זה בניהול משתף עם סגל המרצים מעורר־ההשראה שלנו.

אני רואה ערך עליון בחינוך הדור החדש של המעצבים להשפעה על תהליכים בחברה הישראלית. באופק ישנם כבר פרויקטים חברתיים שישלבו את הסטודנטים ויצרו מעורבות, אמירה ושינוי במקום שבו אנו חיים, מעצבים ויוצרים תרבות.

עלינו להבין כיצד לפעול במציאות זו אל מול תיווכם הקר, ההולך ומתגבר של מסכים ושל תודעות הפועלות בתדרים וירטואליים; על אלו אידאות על האמן הצעיר להגן בתוך מערבולות הידע והנראות העודפת

יוסף קריספל. צילום: ינאי יחיאל

יוסף קריספל

בן 45. ראש המחלקה לאמנות בבצלאל.

מה עשיתי קודם

אמן, צייר, מרצה בכיר במחלקה לאמנות בבצלאל. בוגר התואר הראשון והתואר השני לאמנות בבצלאל.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה הצגתי את תערוכת היחיד ה־13 שלי, ״רקע מזרחי״, בגלריה נגא לאמנות עכשווית. התערוכה עסקה במיקום מחדש של הציור, כציפוי וכרקע על גבי מצעים ואוביקטים שונים.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אחד האתגרים העומדים בפני המחלקה לאמנות הוא בתיווך לדור הצעיר – שחי בעולם שבו שולטים אינסטגרם, מציאות מדומה, ריאליטי, סלפי, פייסבוק ומדיות חברתיות – יישומים ותכונות שהשתרשו כתרבות המודדת ומעריכה את המציאות על־פי יכולתה להַראות או להיראות, ואת יצירת האמנות, שפועלת במרחבים מורכבים וסמויים, אפופת מסתורין וכמעט בלתי ניתנת לפענוח.

כשמצד אחד עומד אפלטון ומשל המערה, ומצד השני עומדת אפל והאצבעות המחליקות על מסך המגע, עלינו להבין כיצד לפעול במציאות זו אל מול תיווכם הקר, ההולך ומתגבר של מסכים ושל תודעות הפועלות בתדרים וירטואליים; על אלו אידיאות על האמן הצעיר להגן בתוך מערבולות הידע והנראות העודפת, וכיצד בתוך בליל סמיך ועכור זה ידע לאתר את קולו הפנימי ואת זהותו האישית.

מעל כל אלה, אני שואף להפוך את המחלקה לאמנות למרחב ליצירתיות, לידע, לניסיוניות ולפריצת גבולות של כל מה שמוכר, ידוע ומנוסח; מקום לביטוי, במה לדחפים אמנותיים, לתהיות, להובלת רעיונות חדשים ולאחרוּת. מרחב עדכני לחדשנות, לטכנולוגיות מתקדמות ולסימני הזמן, מקום ששואף לשיח ולפעולה במרחבים חברתיים וקהילתיים, מחשבתיים וגיאופוליטיים; מצע לאמנות חברתית, פוליטית ולגיבוש זהויות באופן שינסח ויקדם את השיח ואת הפעילות האמנותית בארץ.

השנה בלטו סרטים היברידיים, כאלו המשלבים וידאו ואנימציה, שני המסלולים שבהם המחלקה מתמחה. אופן השילוב בין פנטזיה ודוקומנטרי, ממחיש בצורה נפלאה את טבעיות החיבור בין שני מסלולי המחלקה

תמי ברנשטיין. צילום: תומי הרפז

תמי ברנשטיין

בת 43. ראש המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל.

מה עשיתי קודם

לפני ארבע שנים הקמתי, יחד עם המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, את פסטיבל האנימציה הבין־לאומי AniNation, ואני המנהלת והאוצרת של הפסטיבל. שימשתי כלקטורית ראשית של קרן גשר לאנימציה, הייתי מנהלת התוכן בחממת הסצנה, ביימתי ויצרתי סדרות, סרטים וקליפים בסטודיו שלי. הייתי מועמדת לפרס אופיר ולימדתי קרוב ל־20 שנה את התחומים שבהם אני עוסקת: בימוי, קונספט־ארט, אנימציה ואיור.

ציון דרך מהשנה האחרונה

סרטי הגמר של בוגרי המחלקה גרפו השנה עשרות פרסים בארץ ובעולם, בפסטיבלים החשובים ביותר בתחום. ההכרה הציבורית הזו ביצירה שהסטודנטים הקדישו לה את חייהם במשך שנה לפחות, היא מנוע משמעותי ומעודד לסטודנטים של השנים הצעירות יותר.

בהקשר זה, השנה בלטו סרטים היברידיים, כאלו המשלבים וידאו ואנימציה, שני המסלולים שבהם המחלקה מתמחה. אופן השילוב בין פנטזיה ודוקומנטרי, ממחיש בצורה נפלאה את טבעיות החיבור בין שני מסלולי המחלקה ולאן אפשר להגיע בחיבור שכזה. יהיה מעניין לראות כיצד זכיות אלו ישפיעו על יצירות השנים הבאות.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המחלקה היתה ועודנה סמל למצוינות. שמירה על רף גבוה דורשת תשומת־לב לשילוב מאוזן ועדכני בין טכניקות מסורתיות והבאתן לשלמות ובין שימושים טכנולוגיים חדשניים המאתגרים את האופן שבו אנחנו יוצרים למסך. אני מתכוונת להרחיב את הבסיס המקצועי שהמחלקה נודעת בו בשלל תחומים, לצד התנסויות יצירתיות, ניסיוניות, הכוללות יצירה בכלים טכנולוגיים מתקדמים. אני רואה חשיבות בקידום תלמידי המחלקה לתפיסה מולטי־דיסציפלינרית דרך התנסות רבה ככל האפשר בחיבורים שונים המטפחים יצירתיות, כולל שיתופי פעולה עם מחלקות נוספות.

אשמח לעודד סטודנטים להיות חלק מהמרחב שהם חיים בו, לקחת חלק במתרחש סביבם במבט ביקורתי שמבין כמה כח יש להיותם יוצרים. בשביל לעודד מצב שבו כל הדברים הנפלאים האלו יתקיימו, אני מתכוונת לטפח במחלקה את תחושת השייכות והביטחון ליצור בסביבה תומכת, כזו שמזכירה למרצים ולסטודנטים כל בוקר, שכל הקסם הזה שנקרא ״המחלקה לאמנויות המסך״ לא היה מתקיים בלעדיהם.

חיכוך מתמיד של הסטודנטים עם העולם, כשהמצלמה היא גורם מתווך ומפרש

ערן ברק. צילום: רועי ברק

ערן חדד ברק

בן 43. ראש המחלקה לצילום, המרכז האקדמי ויצו חיפה.

מה עשיתי קודם

שימשתי כרועה לעדר של 50 חמורים, טיילתי בעולם, הקמתי משפחה + שלושה ילדים. אחר־כך הפכתי לבמאי וצלם של סרטים דוקומנטריים וניסיוניים, אוצר תוכניות של קולנוע תיעודי, לקטור ומרצה בכיר לצילום ולקולנוע במכללת אורנים ובמרכז האקדמי ויצו חיפה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בתחילת השנה התמניתי לראש המחלקה לצילום. אחת המטרות החשובות שראיתי לנגד עיניי היא השתלבות של המוסד והסטודנטים בחיי העיר והקהילה. השנה, בפעם הראשונה, הצלחנו להציג את תערוכת הבוגרים שלנו במרכז פירמידה לאמנות עכשווית בחיפה, הממוקם בליבו של ואדי סאליב. זאת היתה חוויה מאתגרת, שהציגה את היכולות והקולות המגוונים של המקום.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מצפה לנו שנה עמוסה מאוד. אנחנו עומדים לראשונה לקיים קורס בשם ״סיפור, קול, תמונה״ באחד מבתי הסוהר בארץ בשיתוף עם אסירים; קורס נוסף יוצר חיכוך עם שכונת הדר בעיר והקהילה שבה; השתתפות בפסטיבל הצילום הבין־לאומי; ובעיקר חיכוך מתמיד של הסטודנטים עם העולם, כשהמצלמה היא גורם מתווך ומפרש.

הפורמט של גלריה לימודית והשיחה המתמשכת עם הסטודנטים לאורך השנה מזמנת רגעים קטנים של גילוי

אורית בולגרו. צילום: יח״צ

ד״ר אורית בולגרו

בת 41. אוצרת, מרצה וחוקרת, אוצרת הגלריה במכללת אורנים.

מה עשיתי קודם

אוצרת תערוכות במוסדות ציבוריים ופרטיים בארץ מאז 2007. זכיתי לעבוד בכמה מוסדות ברגעי התחדשות וצמיחה ולעצב את זהותם וחזונם, ביניהם מוזיאון בת־ים, מוזיאון חיפה ומכון שפילמן לצילום. כיום מתמקדת במחקר ובהוראת היסטוריה ותיאוריה של אמנות ואוצרות באורנים, בבצלאל, במכון טכנולוגי חולון ובסמינר הקיבוצים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה, בפתיחת התערוכות, הזדמן לסטודנטים ולי מפגש אינטימי עם האמנים המציגים שיצר מידה של קשב, ערנות ורגישות. בכלל, הפורמט של גלריה לימודית והשיחה המתמשכת עם הסטודנטים לאורך השנה מזמנת רגעים קטנים של גילוי.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

התערוכות השנה יתמקדו בחינוך ובמשפחה כמקרה מבחן וכמודל חינוכי; המוסד הראשוני ביותר של חינוך וחניכה. התערוכה הראשונה תפנה לעיצוב סביבות חינוכיות. שתי התערוכות הבאות יעסקו בדמות האב ובדמות האם כמודל חינוכי, גברי ונשי, ובציפיות המגדריות הסטריאוטיפיות מדמויות אלו. התערוכה הרביעית והמסכמת תציג את משפחות האמנים כחומר גלם ליצירה, כתא־גידול וכיחידת בסיס לבניית זהות, בה משפחות האמנים הופכים בדמותם סיטואציות ביתיות ושגורות למופרכות.

להמשיך בפיתוח האפיק הטכנולוגי־מדעי דרך שילוב קוד וקוגניציה, והאפיק החברתי של עיצוב משתף

ד״ר ליאת לביא. צילום: מ״ל

ד״ר ליאת לביא

בת 40. ראש התכנית לתואר שני בתקשורת־חזותית, בצלאל.

מה עשיתי קודם

הרקע שלי הוא רב־תחומי: בין היתר אני עורכת דין ובוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל. בעשור האחרון עסקתי בעיקר בפילוסופיה בכתיבה על אמנות, במחקר ובהוראה. המאמר האחרון שפרסמתי עסק בשאלה של זכויות רובוטים והומניזם במאה ה־21.

ציון דרך מהשנה האחרונה

ציון הדרך המשמעותי ביותר שלי מהשנה האחרונה הוא הכניסה לתפקיד ב־1.1.19. נחתתי לתוך עולם מרתק ומצאתי בו שותפים מדהימים. זו אחת התקופות המסעירות בחיי.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

בשנה הקרובה אני מתכוונת להמשיך בפיתוח של התכנית, בפרט בשני אפיקים: האפיק הטכנולוגי־מדעי, בקורסים כמו ״עיצוב בקוד״, שתלמד השנה בתכנית אביטל בן עזרא, ו־״קוגניציה ומדעי המוח למעצבים״, שילמד ד״ר רועי עמית. האפיק השני הוא החברתי, של עיצוב משתף, לדוגמה בהיפר־סטודיו ״מרד הסטודנטים״, שמעבירים פרופ׳ ענת קציר וד״ר אריאל הנדל, ובסדנת הנושא ״Social Dreaming״, של גיא שגיא. וזה רק חלק קטן מהתכניות.

האופי הרב־תחומי של המדיה החדשה מאפשר חיבורים מפתיעים, כר פורה ליצירה אמנותית חדשנית

איילה לנדאו. צילום: יח״צ

איילה לנדאו

בת 37. ראש המחלקה לאמנות מדיה חדשה, מוסררה – בית־הספר לאמנות וחברה על־שם נגר.

מה עשית קודם

מורה לאמנות בתיכון קשת בירושלים (עדיין) מרצה לפיסול במוסררה, אמנית פעילה ומציגה, לבד ובשיתוף עם אחרים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

תערוכה זוגית שהצגתי עם הצייר מתן בן טולילה בגלריה קו 16 בתל־אביב. התערוכה הגיעה אחרי שנים של עבודה משותפת זה לצד זו, ובה הצגנו אינסטליישן משותף ללא גבולות.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

הרצון הוא למקסם ולהנגיש את השילוב של טכנולוגיה מתקדמת עם עשייה אמנותית. האופי הרב־תחומי של המדיה החדשה מאפשר חיבורים חדשים ומפתיעים בין הפלטפורמות והפרקטיקות השונות, כמו גם שיתופי פעולה מסוגים מגוונים, ועל־כן טומן בחובו את הפוטנציאל להוות השראה וכר פורה ליצירה אמנותית חדשנית, שתצעיד את תחום האמנות קדימה.

The post ראש חדש לשנה החדשה // 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הזדמנות אחרונה לסיור מודרך עם חגית פלג רותם
סיורים בקבוצות קטנות ופרטיות, עד 15 משתתפים (הנסיעה פרטית, ההדרכה משותפת)

למהירי החלטה: יום ב׳ 7.10 – יום ה׳ 10.10  (אפשרות להמשיך למילאנו – עד יום ב׳ 14.10)
קבוצה חדשה, לבקשת הקהל: יום א׳ 27.10 – יום ד׳ 30.10
לפרטים והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com

הביאנלה, אירוע הפסגה של עולם האמנות, נפתחה ב־11 במאי ותימשך עד 24 בנובמבר 2019. אוצר הביאנלה הנבחר לשנה זו, ראלף רוגוף, העניק לה את הכותרת האירונית ״שתחיו בזמנים מעניינים״ והסביר: ״בעידן דיגיטלי, שבו פייק ניוז ו׳עובדות אלטרנטיביות׳ מזהמים את השיח הפוליטי וזורעים חוסר אמון, התערוכה תדגיש את הגישה שלפיה לאמנות יש תפקיד חברתי ויצירות אמנות נועדו הן לספק הנאה תרבותית ואסתטית והן לקדם חשיבה ביקורתית״.

שינויי אקלים מהירים, טכנולוגיה מואצת, פליטים ונדידת המונים, מלחמות וסכנת חיים, ייאוש ותחושת אפסות, שלטון מטורלל – אלה הם חלק מהנושאים המעסיקים את האמנים משתתפי הביאנלה. לצידם מככבים החיפוש אחר אינטימיות והגדרה עצמית, שאלות של ג׳נדר, דימוי גוף, קבלת הפגמים (שלנו ושל אחרים), אלימות ושחיתות והשחתה, והחרדה מפניהן. לקריאה נוספת על הביאנלה

סיורי ספטמבר 2019

יום ב׳ 2.9 – יום ד׳ 4.9 / קבוצה פרטית
יום ה׳ 5.9 – יום א׳ 8.9 / הסיור מלא
יום ו׳ 13.9 – יום א׳ 15.9 / קבוצה פרטית
יום ה' 19.9 – יום א׳ 22.9 / הסיור מלא

סיורי אוקטובר 2019

יום ב׳ 7.10 – יום ה׳ 10.10
+ מילאנו – יום ב׳ 7.10 – יום ב׳ 14.10 (כיפור-סוכות, החזרה לארץ ב-15.10 לפנות בוקר)
יום א׳ 27.10 – יום ד׳ 30.10

סיורי נובמבר 2019

יום ה' 31.10 – שבת 2.11 / קבוצה פרטית
יום א' 3.11 – יום ד' 6.11 / הסיור מלא
 יום ה' 7.11 – יום ש' 10.11  / הסיור מלא

לפרטים והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com

*הטיסה חזרה ביום המחרת

את הסיורים עורכת ומדריכה חגית פלג רותם, עיתונאית ומומחית לתרבות חזותית, עורכת האמנות של מגזין פורטפוליו. כל סיור הוא תוכנית אצורה היטב, מעין סמינר מרוכז באמנות עכשווית, הנטוע בהוויה הייחודית של ונציה – בתנועה המתנהלת על המים, בארמונות הרנסנסיים המתפוררים ובמבוך הסמטאות של העיר. נבקר בביאנלה על חלקיה הרשמיים והנסתרים; בתערוכות נבחרות במוזיאונים ובאתרים המפתיעים והמעניינים ביותר ברחבי העיר. ניפגש עם אמנים ואוצרים, עם אוכל מקומי ומנהגים מרתקים בעיר שחוברה לה יחדיו מאלפי איים קטנטנים.

• מספר המשתתפים מוגבל עד 15, הארגון פרטי והיחס אישי.
• הסיורים מתוכננים לארבעה ימים ומותאמים למועדי טיסות ישירות של אל על, אך תוכלו לשלב טיסות על פי בחירתכם.
• ניתן לתאם סיורים פרטיים בתאריכים המתאימים לכם.

לפרטים והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com

הארסנלה במבט על. צילום: Andrea Avezzù Courtesy La Biennale di Venezia

ליטא. צילום: Andrea Avezzù

אופרה על חוף הים בביתן של ליטא, זוכה אריה הזהב 2019

הפיליפינים. צילום: Italo Rondinella

גאנה, איברהים מהאמה. צילום: Italo Rondinella

כבכל שנה הביאנלה כוללת תערוכה מרכזית בינלאומית ותערוכות של אמנים המייצגים עשרות מדינות בעולם. את ישראל מייצגת השנה איה בן רון בליווי האוצר אבי לובין. בן רון הפכה את הביתן הישראלי לבית חולים שדה לטיפול ברעות חולות – נושא ההולם גם את התמה המובילה של הביאנלה.

יש המזהים את ונציה עם מסכות הקרנבל, יש שחושבים על הגונדולות ועל צריחי הכנסיות וזוכרים את העיר המוזרה כמלכודת תיירים. אבל זו לא ונציה של הביאנלה לאמנות. בתקופת הביאנלה, לאורך חצי שנה, העיר כולה הופכת למוזיאון פתוח ורחב ידיים. אמנות עכשווית נכנסת לארמונות, לכנסיות ולמחסני מכס שהפכו למוזיאונים. במאה ה־21 גם מסורת שהחלה לפני 130 שנה יודעת שהיא צריכה לחדש ולרגש, להפתיע בכל פעם מחדש, כדי שלא לאבד את מקומה כאירוע האמנות החשוב בעולם.

לקריאת כל הכתבות על הביאנלה – לחצו כאן

The post סיורים לביאנלה בוונציה 2019: שנחיה בזמנים מעניינים appeared first on מגזין פורטפוליו.

ישראל נבחרה השנה למדינה האורחת באירוע העיצוב DesignArtTokyo 2019, שיתקיים ב־18־27 באוקטובר, והיא מיוצגת באירוע בתערוכה ״גן העדן״, ובה מבחר יצירות עיצוב שהוצגו בשנים האחרונות באירועי שבוע העיצוב ירושלים. DesignArtTokyo הוא אחד מפסטיבלי האמנות והעיצוב הגדולים של יפן, הנערך מדי שנה בסתיו. השנה הוא חוגג את המושג ״רגשות״, ובהשראתו חללי פנים, אמנות, אופנה ואוכל מכל העולם מפרשים את הקונספט. בפסטיבל משתתפים מעל מאה מוסדות ואתרים ברחבי טוקיו והוא צפוי לארח יותר מ־200 אלף מבקרים ולזכות לחשיפה תקשורתית רחבה ביפן ומחוצה לה. העיצוב הישראלי בתערוכה שמגיעה משבוע העיצוב ירושלים יזכה לחשיפה משמעותית בפני הקהל היפני הרחב והמקצועי.

ישראל, מקום מפגשם של מזרח ומערב, ישן וחדש, קודש וחול, היא גם מקום הולדתו של עיצוב ייחודי. התמזגות המסורת עם המציאות העכשווית הביאה לידי מערכת אקולוגית תוססת ודינמית שבתוכה משגשגים טכנולוגיה, עיצוב ואמנות כאחד. בכל שנה, שבוע העיצוב מתמקד בתמה מרכזית המתבוננת על הנוף הסוציו־תרבותי הייחודי בישראל כמעבדה חיה לחקר סוגיות גלובליות דחופות, מתוך האמונה שעל תחום העיצוב להגיב לנושאים אלה. השתתפות שבוע העיצוב בטוקיו מציגה לראשונה מחוץ לגבולות הארץ את האג׳נדה האוצרותית שלו, הכשרון המקומי ואת רוחו הייחודית. 

שבוע העיצוב ירושלים הוא אירוע העיצוב הציבורי הגדול והמשפיע ביותר בישראל, ביוזמת המשרד לירושלים ומורשת והרשות לפיתוח ירושלים. משנת 2011, שבוע העיצוב מתקיים מדי שנה בבית הנסן מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה תחת ניהולה של חברת רן וולף. לאורך כל השנה מתקיים בבית הנסן מנעד רחב של פעילויות מגוונות שמטרתן לקדם את שדה העיצוב בירושלים, ואת אוכלוסיית המעצבים הישראלים בכלל. שבוע העיצוב הינו האירוע המרכזי במרקם הפעילות השנתית בבית הנסן, ומהווה את פרויקט הדגל של המקום. 

תמרה אפרת, מורן מזרחי, ד״ר עמית צורן Crafted Technology צילום: דניאל שכטר

דוב גנשרוא Beast of the Anthropocene צילום: מוטי פישביין

גיא משעלי, נתי טונקלרוט, Goren צילום: דור קדמי

תרבות, טכנולוגיה ומיתוס על יחסיהם השונים, ומתוך נקודת מבט ישראלית. מסע זה מגיע לשיאו בגן הספירלה, בו נפגשים שני מיתוסים מקומיים: המלח של ים המוות, וחיטה, מחוללת המהפכה החקלאית והחיים המודרניים, אשר עובדה לראשונה באזור. בתווך בין מיתוסים אלה של חיים ומוות מסתתרות פרשנויות אדריכליות לפרחים מקומיים בגנים פרטיים וסודיים. בדומה לגן העדן המקורי, גם גנים אלו ניתנים רק לדמיון אך הכניסה אליהם אסורה. 

התערוכה ״גן העדן״ עוצבה על ידי נטליה סאנץ לווינה וד״ר טאקשי ימאמורה מ־ YSLA אדריכלים וראשי המעבדה לאדריכלות באוניברסיטת Waseda טוקיו: ״עיצוב החלל שלנו שואף לחבר את העיצוב הישראלי על ידי התרת הקשרים המחברים אותו. החלל מציע למבקרים אפשרות ליהנות מיצירות האמנות מנקודת מבט אחרת, בתקופה אחרת ועם ידע אחר״.

אירוע הפתיחה יכלול בין השאר פרפורמנס ייחודי בהובלת מיכל אביתר וכרמל בר אשר, שיזמין את המבקרים לטעום דגים שנכבשו במיצב מלח נגוח עם תבלינים מקומיים שנוצרו במיוחד עבור התערוכה. האירוע יינעל בהופעה ייחודית בחלל התערוכה של הזמרת דקלה.

את הבחירה בישראל כמדינה האורחת הרשמית הובילה שגרירות ישראל ביפן. מרדכי בניטה, מנכ״ל משרד ירושלים ומורשת: ״אנו גאים להתארח לראשונה בטוקיו כמדינה האורחת הרשמית ועל ההזדמנות הנדירה לחשוף יצירה ישראלית, איכותית, וחדשנית בפני הקהל הבינלאומי. שבוע העיצוב ירושלים הינו חלק משמעותי ממגוון הפעולות שהמשרד מקיים בירושלים במטרה לחזק את העיר ולמקמה על מפת החדשנות והעיצוב הבינלאומיים. פעילות שבוע העיצוב בטוקיו מוכיחה שירושלים נמצאת בדיוק במקום הזה. אנו גאים בחשיפה החיובית שמקבלת העיר ופועלים באופן מתמיד לקידום שיתופי פעולה נוספים״.

יפה בן ארי, שגרירת ישראל ביפן: ״אנו נרגשים לחלוק עם הציבור היפני את היצירתיות והחדשנות הישראלית גם בשדה העיצוב. תערוכת ״שבוע העיצוב בירושלים״ היא הזדמנות נפלאה לחשוף את העיצוב הישראלי הייחודי על במה כה חשובה בטוקיו, הנחשבת לאחת מבירות העיצוב הבינלאומיות״.

מעצבים משתתפים: אבי בן שושן, אמיר צובל ואיתי בלומנטל, בר הורוביץ, דב גנשרוא, גיא משעלי ונתי טונקלרוט, גל שריר ועידן סידי, תמרה אפרת, מורן מזרחי וד״ר עמית צורן, טליה מוקמל, מיכל אביתר וכרמל בר, מוחמד מהלוואס, שאדי פרנסיס מג׳לטון, מיכל לויצקי.

פרטים נוספים באתר: www.jp.jdw.co.il

The post שבוע העיצוב ירושלים ב־DesignArtTokyo טוקיו appeared first on מגזין פורטפוליו.