הפעם הראשונה

בשנת 2008 אני ואשתי אורנה סיימנו לימודי תולדות אמנות באוניברסיטת תל אביב וחיפשנו את דרכנו. הרגשנו שישנו פער אדיר בין ״עולם האמנות״ שאנחנו הכרנו לבין הקהל הצעיר ולחברים שסבבו אותנו. החלטנו ליזום אירוע שיגשר על הפער הזה תוך מתן במה לאמנים צעירים ואפשרות לרכישת יצירות במחיר בר השגה, ככה שגם חברים שלנו יוכלו להרשות לעצמם לרכוש אמנות. המונחים ״חללים אלטרנטיביים״ ו״מחיר בר השגה״ לא היו נפוצים כמו היום. התערוכה נקראה ״פיק־אפ ארט״ בה הציגו כ־25 אמנים (ביניהם מאיה ז״ק, אניסה אשקר, מאיה בלוך ועוד) בליווי דיג׳יי והופעות חיות. האירוע היה מאוד מוצלח. הוא קיבל חשיפה תקשורתית נרחבת, הגיעו לפתיחה למעלה מ־1000 איש וכ־90% מהיצירות נמכרו. זה היה שיעור אדיר (ומזורז, וגם קצת יומרני) בעולם האמנות – עבודה מול אמנים, לקוחות, לוגיסטיקה, יחסי ציבור ואוצרות.

התחנה הבאה המשמעותית בקריירה שלי הייתה לצד האספן וסוחר האמנות סרג׳ תירוש. במשך כשלוש שנים שימשתי כיד ימינו – ניהלתי את חממת האמנים ״ST Art ואת אוסף האמנות הבינלאומי תירוש דה־לאון. אוסף אמנות עכשווית שהוערך בעשרות מיליוני דולרים וכלל עבודות אייקוניות של אמנים בכירים כגון ויק מוניז, אי ווי ווי, מרינה אברמוביץ׳, וויליאם קנטרידג׳ ועוד. דרך העבודה עם תירוש נחשפתי לראשונה לשוק האמנות הבינלאומי וזכיתי לשתף פעולה עם מוזיאונים, בתי מכירות, ירידי אמנות וגלריות מהשורה הראשונה בעולם.

תערוכה קבוצתית בגלריה זימאק

ירון הרמתי

ירון הרמתי (משמאל) ויק מוניז וסרג׳ תירוש במוזיאון תל אביב. צילום מ"ל

תערוכת עודד בלילטי

תערוכת יגאל עוזרי

את הניסיון האוצרותי המשמעותי שלי קיבלתי כשהגעתי לגלריה זימאק. בארבע השנים האחרונות אצרתי למעלה מ־30 תערוכות של אמנים מקומיים ובינלאומיים, ביניהם יובל יאירי, עודד בלילטי, שירלי שור, אנג׳ליקה שר, ניצן מינץ ודדה, אורית חופשי, מחמוד קייס, רוג׳ר באלן, פיט ואן דן בוג, פיליפ פסקוואה ועוד.

הכיף הגדול בחלל של זימאק הוא המבנה הלא קונבנציונלי, שבנוי מחדרים וחללים שונים (בניגוד ל״קוביה הלבנה״). אחרי עבודה בחלל כזה לאורך זמן, למדתי להכיר אותו על כל יתרונותיו וחסרונותיו. אני מכיר כל פינה וזוית בחדרים השונים, מכיר את התנועה של האנשים בחלל ואת כל נקודות המבט שלהם. זה מאפשר לבנות חלל מעניין, לספר סיפור ולייצר הפתעות.

התחנה האחרונה 

בימים אלו מוצגות שתי תערוכות יחיד שאצרתי בגלריה זימאק – אחת לציירת הישראלית המדהימה דנה זלצמן, והשניה לפסל האיטלקי ווילי ורגינר, שזוהי תערוכתו הראשונה בארץ. שני אמנים ריאליסטים השואבים השראה מן הטבע כביכול, אך כל אחד מהם מעביר, בשפתו הייחודית, את הרעיון ש״הטבע אינו דומם״.

דנה זלצמן בגלריה זימאק

דנה זלצמן

דנה זלצמן

ציוריה של זלצמן נראים במבט ראשון כציורי ״טבע דומם״ קלאסי, אקדמי, אך במבט נוסף מגלים שזלצמן מנהלת למעשה דיאלוג במקביל עם מסורת הציור המערבי ועם האסתטיקה היפנית, שלפיה חפץ יפה אינו בהכרח מושלם, אפילו לא שלם. שם התערוכה ״מונו נו אווארה״ (״הפאתוס של הדברים״, mono no aware) הינו מונח יפני המתייחס להלך רוח מיוחד במינו של רגישות אמפתית לבר־חלוף.

כמו בציוריה של זלצמן, גם פסלי העץ של ורגינר נראים במבט ראשון ריאליסטים, אך מכילים בתוכם רבדים נוספים ונסתרים מן העין. התערוכה ״קלאס״ שואבת השראה ממשחק הילדים הידוע ומרומן סוריאליסטי של הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאסר מ־1936 בשם זה. אצל ורגינר המציאות כפי שאנו מכירים אותה, אינה רלוונטית. המפתח להבין אותה נעוץ בגופים המתערבבים בין עולמות דמיון שונים במסע מן הארצי לגשמי.

מכל מלמדי השכלתי

ד״ר דיוויד גרייבס, שהיה מרצה שלי בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה, השפיע על אופן ההתבוננות והכתיבה שלי על אמנות. לגרייבס כשרון אדיר בהעברת רעיונות מורכבים בצורה נגישה, נהירה וברורה, גם כשמדובר בנושאים המורכבים והמופשטים ביותר. אני לא אוהב את המקומות שבהם ״השפה הגבוהה״ בטקסטים באה לפצות על רעיון פשטני. בהרבה מקרים הטקסטים משאירים את הצופה מבולבל, חסר אונים ובעיקר מובך. טקסט טוב מורכב לדעתי משכבות שונות של מסרים, אשר פונות גם לצופה המיומן אך גם לחובבן. 90% מהמבקרים בתערוכות, לא למדו תולדות אמנות ואינם בקיאים בז׳רגון המקצועי. אין סיבה לגרום להם להרגיש אי נוחות. בתערוכה הנוכחית של דנה זלצמן הזמנתי את גרייבס לכתוב מאמר לקטלוג שילווה את התערוכה והוא הציע דרך התבוננות מעניינת ומקורית.

וילי ורגינר

וילי ורגינר בגלריה זימאק

תערוכת וילי ורגינר

תערוכת החלומות

בפרויקט הגמר של לימודי התואר השני שלי, בתוכנית ״יזמות וחדשנות״ של המרכז הבינתחומי, פיתחתי פלטפורמה שמשלבת בין מציאות רבודה לאמנות במרחב הציבורי. הרעיון היה להטמיע עבודות אמנות ברחבי העיר בתערוכות וירטואליות, ולאפשר למשתמשים ״לגלות״ אותן בצורה משחקית ומעניינת. (כמה שנים מאוחר יותר יצא המשחק ״פוקימון גו״ שהחדיר לראשונה את אותה טכנולוגיה לקהל הרחב. וממש לפני כמה שבועות קראתי שאפל משיקה מיזם חדש של סיורי אמנות במציאות רבודה). במשך השנים חזרתי לענין ה״מציאות רבודה״ בשתי תערוכות – של מישל פלטניק בגלריה גורדון ובפרויקט של אורי לוין ביריד צבע טרי. בהמשך אף הייתי שותף לסטארטאפ ארטביט (סוג של שאזם ליצירות אמנות). הייתי שמח יום אחד לחזור ולהשלים את המיזם של אמנות ומציאות רבודה במרחב הציבורי.

בקרוב אצלך

בנובמבר תיפתח בגלריה זימאק תערוכת יחיד של יגאל עוזרי ותוצג בה סדרת עבודות חדשה ושונה מכל מה שעוזרי עשה בעשור האחרון. במקביל אני עובד על תערוכה של הפסלת האמריקאית קרול פויירמן, המוכרת בעיקר בזכות פסלי השחייניות ההיפר־ריאליסטים שהציגה בין היתר בביאנלה של ונציה. בהמשך השנה מתוכננים לי כמה פרויקטים עם אמנים (וחברים) שאני מאוד אוהב, כגון קובי אסף, אבנר לוינסון, והרן כסלו. צפויה שנה מעניינת.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // ירון הרמתי appeared first on מגזין פורטפוליו.

חממה בגלריה גורדון 

בגלריה גורדון נפתחת הערב (חמישי) תערוכת יחיד של אלה אמיתי סדובסקי ״חממה״. זוהי תערוכה ראשונה לסדובסקי מאז שזכתה ב־2016 בפרס אן וארי רוזנבלט, והציגה בבית האמנים תערוכת סרטי סטופ־מושן. בתערוכה החדשה יוצגו שבע עבודות גדולות מימדים מהשנה האחרונה. בין היתר יוצגו דיפטיך וטריפטיך

שמתארים חלל ביתי הנע בין המציאותי לפנטסטי, בטכניקה שאותה סדובסקי משכללת, הכוללת קולאז׳ בדים, צבעי שמן וצבעי אקריליק. שם התערוכה, ״חממה״ ״Glasshouse״ , מתייחס למבטו של הצופה, החודר פנימה אל תוך החללים הפנימיים, ביתיים, ומתוכם אל החוץ.

שיח גלריה בתערוכה ייערך ביום שישי 25.10 בשעה 12:00, נעילת התערוכה בשבת 26.10.

אלה אמיתי סדובסקי בגלריה גורדון. צילום: מ״ל

דמוקרטיה ואיום במוזיאון על התפר

במוזיאון על התפר בירושלים נפתחו שלוש תערוכות חדשות: ״דמוקרטיה עכשיו״, ״המאויים״ ו״יורים ובוכים״ (אוצר: רפי אתגר). התערוכות מעלות שאלות על התפוררות הדמוקרטיה על זכרון המפגש המרגש עם המוות ועל ההדחקה האנושית כנגד הזוועות המתרחשות על סף ביתנו. התערוכה הקבוצתית ״דמוקרטיה עכשיו״ מציגה רישומים, צילומים, וידאו ומיצבים, העוסקים במושג הדמוקרטיה וכשלונה – מה בעצם נותר מהדמוקרטיה, ומן הדרך החדשה שהבטיחה לעולם, שוויון זכויות והזדמנויות, לאחר המלחמות האיומות שהותירו את האנושות פגועה וחבולה. משתתפים: מרשל הריסון, דוד טרטקובר, ראשל ארדוס, שירלי פקטור, נועם ברסלבסקי.

 ״המאויים״ – תערוכת יחיד של נטע ליבר שפר, מתבססת על מאמרו המכונן של זיגמונד פרויד, ״המאויים״, שפורסם ב־1919, בו הוא מתאר את הביוגרפיה הנפשית של האדם המודרני, ואת אי יכולתו להיחלץ מהטראומה החרדה והמשיכה של תחושת הזרות בתוך האינטימיות. ליבר שפר מציגה איורי שמן של מסכות מוות, המקבעות את רגע המפגש עם המוות.

דמוקרטיה עכשיו במוזיאון על התפר. צילום: דניאל קמניסי, כוריאוגרפיה ראשל ארדוס.

גילה גרינפילד בבית האמנים. צילום: מ״ל

גילה גרינפילד בבית האמנים. צילום: מ״ל

ציורי סלון בבית האמנים

גילה גרינפילד מציגה בבית האמנים בתל אביב את תערוכת היחיד ״ציורי סלון״ (אוצר ליאב מזרחי). העבודות בתערוכה אינן רק ״סלוניות״, הן מושפעות מתהליכי השכפול, פירוק והרכבה האופייניים לטכניקת הקולאז׳, אולם בחלקן ישנם גזרי נייר ובחלק אחר זוהי אשליה בלבד. גרינפילד גוזרת פרגמנטים מהמציאות ומרכיבה מחדש חדרים שיש בהם התרפקות נוסטלגית או כמיהה להגשמת פנטזיה. אל תוך חללי הסלון המצוירים היא מצטטת יצירות אמנות מתקופות שונות – רובן של נשים יוצרות מתקופות שונות. בחלק מהציורים זהו רק גוף של אישה מפוסלת או דיוקן של אישה נערצת. גרינפילד מציעה את ציוריה כאלגוריה למצב קיומי: מתקלף, שבור, מפורק אבל בו זמנית בעל חן, בתוספת אלמנטים בארוקיים עמוסי פרטים.

שיח גלריה בתערוכה יתקיים בשבת 5.10 בשעה 12:00

הדסה גולדוויכט בספריה הלאומית. צילום: מ״ל

לווייתן בספרייה

אתמול (יום רביעי, 2.10) נפתחה בספרייה הלאומית בירושלים התערוכה ״יונה בספרייה״, של האמנית הרב־תחומית הדסה גולדויכט, ובה עבודות וידאו ופיסול בשילוב עם חומרים מהספרייה. התערוכה נפתחה כחלק מאירועי ״בסוד קולות רבים״ – פסטיבל פיוט, תפילה ומוסיקה יהודית בספרייה הלאומית, ובסמוך ליום כיפור – שבו נהוג לקרוא את ספר יונה העוסק בחטא, תשובה וסליחה. בפרויקט הזה מדמה האמנית את הספרייה עצמה ללווייתן ואילו יונה הנביא מדומה לקורא או לחוקר הבאים בשערי הספרייה ומגלים את סודותיה ואוצרותיה. בחלל התערוכה מוצב פסל לווייתן והמבקרים יכולים להיכנס אל בטנו ולשהות בה, כמעין חדר קריאה פרטי ומיוחד. 

לצידו עבודת הווידאו ״נשיקה״ שבה גולדויכט משחזרת טקס שהיה נהוג בקהילות יהודיות חסידיות, שבו נתנו לילדים ביום הראשון של הלימודים ללקק אותיות ופסוקים כשהם מרוחים בדבש. המבקרים בתערוכה יוכלו גם לראות דוגמאות של חמישה לוחות לימוד נדירים ומיוחדים של אותיות האל״ף־בי״ת העברי – כולם מאוספי הספרייה הלאומית שמקורם בקהילות יהודיות שונות ברחבי תבל.

לוח אלף בית, ונצה. צילום: הספריה הלאומית

הדסה גולדוויכט

The post הרשימה המשותפת // 3.10.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב נעמה. מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה‎

בוקר אור. אין תלונות. תודה רבה!‎

אולי נתחיל בשם התערוכה: לימבוטופיה. רוצה להסביר?‎

השם לימבוטופיה לקוח ממאמר של ד״ר ורד קרתי ופרופסור אילנה גומל. שמעתי ראיון עם אילנה שבו היא הסבירה את המושג, וזה לגמרי התחבר לי לתערוכה‎. על רגל אחת – מושג המתאר תחושה של התעקעות בהווה מתמשך‎. כשעבדתי על התערוכה ובשיחותי עם קרני המונחים דיסטופיה או אוטופיה עלו לא פעם, אך באמת זה לא היה ממש זה או זה, וכשנתקלתי בלימבוטופיה הבנתי שזו המילה שחיפשתי‎. התערוכה מתייחסת למופעי זמן שנתקעו, למוטיבים של גבול ומצבי ביניים‎

לימבוטופיה. צילומי הצבה ועבודות: טל ניסים

מה את מציגה בתערוכה?‎

אזהרת ספויילר: בעיקר עבודות אור שגם הן בלימבו בין פיסול לציור. בתערוכה יהיו יחסית מעט עבודות (כארבע עבודות), שתיים מתוכן מונומנטליות ומשתלטות על החלל, אך כל אחת מהן זקוקה לזמן ולמרחב והתבוננות. כלומר, אפשר להגיד את זה על כל עבודת אמנות, אבל במקרה הזה מכיוון שהעבודות עשויות מחומרים מורכבים ולא מזוהים העושים שימוש באור, נדרש יותר זמן‎

מה זאת אומרת חומרים לא מזוהים שעשוים שימוש באור?‎

בשנתיים האחרונות צללתי לתוך עולם ייצור מסכי ה־LCD, שם גיליתי עולם שלם של חומרים מרתקים, מפילטרים מקטבים עד לזכוכיות rgb, ואחרי אין־ספור ניסויים כאלה ואחרים עם אותם חומרים ותגובתם לחומרים אחרים הצלחתי לרתום אותם לאמנות שלי‎. זה התחיל באופן מאוד לואו־טק ואקספרימנטלי, ולקראת התערוכה הזו כבר ידעתי את התכונות של אותם חומרים ויכולתי להזמין אותם כחלקים ישר מהמפעלים בסין ‎

כל זה קרה בתואר השני בבלגיה, נכון? יכולה לספר קצת על התקופה הזו?‎

נכון. חזרתי לא מזמן אחרי שהות של שנתיים בבריסל ללימודי תואר שני. זו הייתה תקופה מדהימה שאיפשרה לי להתפתח ולגלות אופנים שונים של עבודה ומחשבה – דווקא מתוך הקושי של להיות זרה בסביבה חדשה. ובלי קשר, בריסל זו ממש אחלה עיר‎.

למדתי בבית ספר בשם  LUCA בבריסל, זו תוכנית ללימודי תואר שני באמנות רב־תחומית באנגלית. כשחיפשתי תוכניות תואר שני באירופה באנגלית (אחרי שכמעט מכרתי ריאה בשביל לממן לימודים בסלייד בלונדון, ואז הבנתי שזו לא אופציה טובה), באופן די אינטואטיבי בחרתי בבריסל כי הייתה לי תחושה טובה לגבי העיר, ובדיעבד אני מבינה שלא טעיתי. בית הספר בעיקר סיפק לי חלל עבודה וגישה לכל הסדנאות השוות (עץ, מתכת, פלסטיק וכו׳), כך שרוב הזמן ביליתי בסטודיו עם עצמי ויכולתי להרשות לעצמי לצלול לתוך העבודה והגילויים החדשים.

בהתחלה זה כמובן לא היה פשוט, הייתי די אבודה מהחיפושים, ודווקא מהמקום הזה התפתחתי‎

אז שם גם קרה המעבר מאדריכלות ואור טבעי למסכים ואור מלאכותי, אם אפשר להגדיר את זה בצורה פשטנית יחסית?‎

ממש כך. בארץ תמיד עבדתי ממקום של דיאלוג עם האלמנטים של הסביבה – אור, אדריכלות, הקשרים… וכשעברתי לבריסל פתאום לא היה לי את כל דברים האלו שהיוו את נקודת המוצא של היצירה תמיד. כך מצאתי את עצמי מחפשת נקודת מוצא חדשה, שבדיעבד אני מבינה שהיא לא כל כך שונה: אור השמש הישראלי הוא אור הלד המלאכותי, המרחב הוא המסך‎, והפירוק החומרי קורה בשניהם‎

Yuval:

ומבחינה צבעונית? מה קרה לסקאלת הצבעים שעבדת איתה לפני בלגיה?‎

זה נכון שהיא נרגעה קצת, אבל עדיין מגיחה מדי פעם… דווקא עכשיו בתערוכה היא נוכחת‎. אני חושבת שזה קשור בהתבגרות. שלא נאמר הזדקנות…

תזכירי לי בת כמה את? 30 וכמה?‎

30 וארבעה וחצי חודשים‎. אבל מי סופר…

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אז אם לחזור לתערוכה, ממה שראיתי וממה שאת מספרת ומכל הלימבו הזה, יש תחושה של מציאות מתעתעת, ואני רוצה לשאול עד כמה חשוב לך להיות מובנת? איזו חוויה את מזמנת למבקרים בתערוכה בזמן הביקור? רגע אחרי שהם יוצאים מהגלריה?‎

מה שחשוב לי זה פחות העניין של להיות מובנת או לא, אני לא רלוונטית יותר בחוויה של הצופה. אני רוצה לזמן למבקרים אפשרות להתמסר להתבוננות ולאפשר טווח מחשבה וביקורת, ללא יד מכוונת שלי. מבחינתי מה שחשוב זה הרבדים הסמויים בעבודה והמבקר יכול להבחין בהם או לא. במובן מסויים זה כמו ללכת לפסיכולוג – בסוף אתה מבין את מה שאתה רוצה להבין

אז פה ממש מתבקש לשאול מה את מבינה על האמנות שלך? על המוטיבציה שלך ליצור אמנות? האם משהו בזה השתנה מאז שסיימת את התואר הראשון בשנקר לפני ארבע שנים, אפרופו הבגרות וההזדקנות…‎

אופן המחשבה שלי על האמנות שלי ועל אמנות בכלל השתנה כמובן, נהייתי פחות סבלנית ומכילה אני חוששת, אבל לשמחתי או לצערי לא הרבה השתנה במוטיבציה שלי ליצור. זה עדיין מגיע מאותו מקום תשוקתי וכמעט הכרחי. גם אני תקועה בלימבו הזה שנקרא אמנות ‎

כן, נראה לי שלא פשוט לצאת ממנו. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

שלמרות שנוה אליעזר לא בדיוק משתלב בסיבוב גלריות טיפוסי, אני מקווה שאנשים יגיעו! ובכלל גלריה קו 16 היא פנינה בעיניי‎

נעמה רוט, לימבוטופיה. אוצרת: קרני ברזילי
גלריה קו 16, מרכז קהילתי נווה אליעזר, ששת הימים 6 תל אביב
פתיחה: 12.9; נעילה: 14.11

The post הלימבו של נעמה רוט: מבריסל לקו 16 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אריאל אסאו, 54, תל אביב.
אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם הציירת גליה אורי, ויש לנו שני ילדים – דריה ודויד.

מה בצלחת?

לא עושה עניין ואוכל פחות או יותר הכל. יכול לחיות על טחינה וקפה שחור.

צילומים: יניב אלון

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

תערוכה של עבודותיי מוצגת בגלריה חנינא עד ה־19.10. התערוכה מנסה להציע שני פתרונות דמיוניים, אוטופיים ואבודים לשאלת קיומו של העם היהודי, לאור נסיבות החיים כאן, האלימות וחוסר הוודאות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפתרון האחד הוא חזרה לתור הזהב של יהדות פולין בסוף המאה ה־19 ולמהלכי השתלבותה בחברה ובלאום הפולנים. הפתרון השני הוא מעין ניסיון להקים מחדש את האוטופיות הציוניות־סוציאליסטיות, כפי שבאו לידי ביטוי באדריכלות הברוטליסטית, אבל הפעם על אדמת מאדים; סוף־סוף קרקע בתולה (כנראה).

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

אני מנהל מזה שנתיים קשר אינטנסיבי וחי עם שני אמנים פולנים מתים: מאוריציו גוטליב ומורהו יאן מאטייקו. מפגש דמיוני עם שניהם הוא נושאם של כמה מהציורים בתערוכה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

פרויקט החלומות שלי הוא להציג בחלל גדול בפולין סדרת עבודות ענקיות שאבצע במקום, בה יתוארו שנות חניכותי (המדומיינת) בסדנא של מאטייקו, וכן קבוצת עבודות אחרת שנושאה סיפור האהבה בין קזימייז הגדול, מלך פולין, והמאהבת היהודיה שלו אסתריקה. הפרויקט יעלה, להערכתי, משהו כמו 30,000-40,000 שקלים.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

טי־שירט חדשה לפתיחת התערוכה (:

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // אריאל אסאו appeared first on מגזין פורטפוליו.

מירב לרך, מעצבת ומאיירת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, אמנית בגלריה 1of135.

גדלתי בקיבוץ מעגן מיכאל, וכשהייתי קטנה המשפחה שלי עברה לברזיל לכמה שנים מטעם הסוכנות היהודית – מקיבוץ קטן בישראל למטרופולין התרבותי העשיר והעמוס של סאו־פאולו. התאהבתי בתרבות שרחוקה ממני, ורציתי ללמוד את השפה, להתנסות באוכל המקומי, לקחת חלק ולהכיר התרבות והמאפיינים שלה, לזהות סמלים שחוזרים על עצמם. למרות הדימוי של ברזיל, החיבור שלי לטבע ולפרא דווקא הגיע מהקיבוץ: הייתה לי ילדות כזאת של לטפס על עצים, לדוג בבריכות דגים של הקיבוץ, להיות בחוץ בעיקר.

בשנה האחרונה יצרתי את סדרת האיורים הדיגיטליים Tribe. הסדרה פונה אל השבטי, הארצי והחומרי, אל תרבויות רחוקות במטרה להפגיש אותן עם זמננו. ההשראה לסדרה מגיעה מאמנות שבטית אפריקאית, טקסטיל אפריקאי מסורתי, כתבים קדומים, ציורי קיר ומסכות. הסדרה מתחקה אחר הסמלים האלו, והצבעוניות נשענת על גווני חמרה, עור אדמוני, חום וכחולים עמוקים.

האתגר בסדרה היה לייצר משהו גולמי, אינטואיטיבי ומשוחרר במדיה דיגיטלית מדויקת, שמאפשרת תמיד לחזור אחורה, לתקן ולשפר, עם קונטרול z שתמיד זמין. אתגר נוסף בעבורי נבע מתוך המחשבה על ניכוס תרבותי; נסיון להתבונן בייצוגים ויזואליים של תרבות מסוימת מבלי לקטלג אותה, אלא לכבד ולהעריך אותה, אולי גם לשאוף אליה באופן מסוים.

התחלתי מסקיצות בעפרון במחברת, שבהן חיפשתי לחלץ המאפיינים והסמלים בצורה חופשית, ולאחר מכן לתרגם אותם למדיה הדיגיטלית שבה אני יוצרת בשנים האחרונות. יש קסם במעבר מהחומרי לדיגיטלי ובחזרה אל החומרי – אלמנטים מסוימים אובדים במעבר הזה, ובכל זאת רציתי לשמר את האופי של התוכן, שהיה במקרה הזה גולמי, ולשמר את הרגעיות במעבר לכלי טכני שבו כל פיקסל מחושב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתקופה האחרונה אני מגלה עניין בחומריות שבאיור הדיגיטלי. ברגע שליצירה יש נתונים טכניים שהגדרתי וטמפרטורות צבעים מדויקות, היצירה היא קוד שפיתחתי. ה־Tribe מתעסק בכל זה: בקודים ובסמלים, בהתחקות אחר תרבויות רחוקות ועתיקות, ובשאיפה להביא ולהפגיש אותן עם סביבה עכשווית ומקומית.

כחלק מהמחקר נחשפתי לקבוצת הלוּבּה, מקבוצות הבנטו הממוקמות במרכז יבשת אפריקה, בדרום־מרכז הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. יש להם תרבות עתיקה בעלת היסטוריה מלכותית עשירה מהמאה החמישית, שמיוצגת עד היום דרך חפצי אומנות. בני הלובה פיתחו שיטות ואמצעים להפקת מתכות, יצירת תכשיטים, קדרות, גילוף בעץ ואומנות בשנהב.

רציתי להציג את הסדרה בפלטפורמה שמשלבת בין אמנות ועיצוב, כשאחד לא מאפיל על השני. 1of135 עונה להגדרה הזו: רשימת האמנים מורכבת מאמנים מוכרים, וגם מכאלו שבדיוק נשלפו מהתואר הראשון, כמוני. נדיר למצוא גלריה מסחרית שמתעסקת בתפר שבין עיצוב לאמנות, משלבת ביניהם, ונותנת הזדמנות לבוגרים טריים.

חלק מההשראה לסדרה מגיעה ממקורות עכשוויים – ביניהם פסלי הברונזה של סטפן פרמנטייר. הדואליות בפסלים, התמצות וההפשטה של צורות בסיסיות מרמזות על מסע, כמו מזכרת מחופשה מרוחקת. פרמנטייר משחק בשיווי משקל והיררכיות במשקלים, ומשתמש בצבעוניות מונוכרמטית ואלגנטית.

כמעצבת ואמנית רציתי להציג ולייצר את הסדרה עבור פלטפורמה שמשלבת בין שני העולמות האלו- אמנות ועיצוב, כשאחד לא מאפיל על השני. גלריה 1of135 עונה להגדרה הזו: רשימת אמני הגלריה מורכבת מצלמים ואמנים מוכרים, וגם ממעצבים גרפיים שחלקם מוכרים וחלקם בדיוק נשלפו מהתואר הראשון, כמוני. נדיר למצוא גלריה מסחרית שמתעסקת בתפר שבין עיצוב לאמנות, משלבת ביניהם, ונותנת הזדמנות לבוגרים טריים.

היצירות מוצגות בחנות הגלריה בתל אביב, אבל עיקר הפעילות אונליין. החוויה של לראות את היצירה שלך פומבית, נגישה לקהל כל־כך רחב ומגוון היא מעניינת – רגע אחד יצרתי לילה שלם בסטודיו לבד, ורגע אחר־כך אספנים, לקוחות ומעצבי פנים מזמינים את העבודות באתר.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post Tribe // מירב לרך appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

אדריכל מירון לוי, בן 53, גר בתל אביב באזור הצפון הישן.
פייסבוק / אינסטגרם

מפרט טכני

ספא סינרגיה במלון עין גדי. 1,300 מ״ר על גבעה הצופה על המפגש בין נחל ערוגות וים המלח.

הפרטים הקטנים

מיקום הספא במדבר היה האלמנט המרכזי בתכנון המבנה, במטרה לתכנן מבנה שישתלב בסביבה הטבעית וייטמע בתוכה. אנשים הולכים לספא כדי להירגע ולהתנתק מחיי היום־יום שלהם, ובעיניי המדבר הוא המקום האופטימלי לחוויה מסוג זה. את ההשראה לרעיון התכנוני שאבתי מארמון הורדוס במצדה; הרשים אותי במיוחד המבנה העגול במתחם, שניצב בקצה הצוק ובאמצעות גיאומטריה פשוטה מתמזג איתו. באופן דומה, הספא מבוסס על קו שעוקב אחר תוואי הטופוגרפיה של ההר, ומשלב בין הטבע לבין מעשה ידי האדם.

מירון לוי. צילום: חמוטל לוי

המדבר מייצר גם אתגרים מבחינת האקלים השורר בו, ועל־מנת ליצור מבנה אקולוגי במידת האפשר בחרנו לתכנן אותו כמבנה מוצלל עם חלל מאוורר ורחב הפונה לכיוון נוף ים המלח. כדי להעצים את התמזגות המבנה עם הסביבה המדברית, נבחרו חומרים טבעיים כמו עץ ואבן, ופאלטת צבעים בגווני המדבר. המכלול העיצובי נועד ליצור חווייה של שהייה שלווה והתמזגות עם הטבע עבור האורחים המגיעים למקום.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פרט שולי

אין לי בעיה עם טרנדים, בעיניי הם מאלצים אותנו לסדר את הרעיונות שלנו ולחשוב הלאה, על הדבר הבא. ברגע שאלמנט מסויים הופך להיות ״טרנד״ הוא מתחיל להישחק בהדרגה עד שהוא נעלם ומוחלף בטרנד אחר. אני מאמין שבתור מעצבים אנחנו תמיד שואבים השראה מהעבר ומסתכלים לעתיד, וטרנדים הם התוצאה של הסתכלות כזו.

הציור בביתו של מירון לוי. צילום: מ״ל

לפרטים נוספים

הייתי רוצה לעצב ברוח ג׳קסון פולוק. האמנות שלו תמיד עניינה אותי, כי הוא מתעסק ברגשות ראשוניים באופן מאוד פיזי. הטכניקה שלו חיברה בין המודע והתת מודע, בין גוף, תנועה וטקסטורה, וזה נראה לי מעניין ומאתגר לעצב חלל שייתן מקום לדינאמיקה מסוג זה.

פריטים נבחרים

הפריט האהוב, שלאחרונה נכנס אלי הביתה, הוא ציור של חבר יקר ומוכשר. הבחור הוא בריטי במוצאו שעזב לניו יורק, ובתקופה שהוא גר בתל אביב הוא אהב מאד את היכל התרבות ובמיוחד את גן יעקב הסמוך. הוא נהג לשבת שם הרבה ולשאוב השראה, ובציור הזה הוא משלב במרחב הגן נדנדה, מה שלתחושתי מבטא אותו ומקנה לעבודה אופי מיוחד, איזה מגע אנגלי־אירופאי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

The post מידע פנים // מירון לוי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשיח היום־יומי ובתרבות הפופולארית, הפך הגריד למונח חובק־כל, המסמן מנעד רחב של רשתות תקשורת ותשתיות פיזיות ומטאפוריות בהן מתנהלים החיים העכשוויים. השגרה החברתית, המקצועית והאישית מתנהלת באופן טבעי און־דה־גריד, עד כדי כך שהבחירה לחיות אוף־דה־גריד, או להתנתק ממנו חלקית, מתגבשת כתנועה וגישה אלטרנטיבית למקצב החיים המהיר.

גם באמנויות החזותיות, ביניהן תחומי העיצוב השונים, משמש הגריד כמערכת של תבניות להחלת תפיסות, זרמים ומסרים שונים. בנוסף, משמש מודל הגריד במבנים ובתאוריות במדעים המדויקים, בהנדסה ובאדריכלות, במדעי החברה והרוח. הגריד, מונח שאין לו מהות אחידה אך לכל שימושיו מכנה משותף, מגלם בו־בזמן ריבוי וגם חזרה, שוני וגם דמיון.

התערוכה (Gridded Fabric(ations , שתוצג בגלריה ויטרינה על־שם ג׳וליה מזרחי, תלווה את הכנס הבין־לאומי שיערוך המכון הטכנולוגי חולון במאי 2020, תחת הכותרת ״הגריד המולטי־דיסציפלינארי״. התערוכה מבקשת לתת במה לעושר הדמיונות החזותיים של הגריד, כמו גם לפרש את תפקידו בייצור הן תשתיות של חזון והן מציאות מיושבת.

התערוכה פתוחה לכל פרשנות ושימוש בגריד, ומזמינה עבודות עיצוב, אמנות, מודלים תיאורטיים וקונספטים להם ביטוי חזותי בכל מדיה שהיא; חומרים, חפצים, עיצוב גרפי, וידאו, דפוס, אינטראקטיב, פרטי לבוש, תהליכ עבודה, אמנות פלסטית, צילום, פרפורמנס ואחרים.

הגשת הצעה לתערוכה תכלול:

• עד 5 דימויים (במשקל כולל של עד 5MB). לעבודות וידאו או אינטראקטיב מומלץ לצרף קישור לצפייה.
• הסבר קצר (כ-500 מילים) על העבודה המוצעת
• פירוט טכני (כותרת, חומר, טכניקה, ממדים, המסגרת בה נוצרה, האם הוצגה בעבר)
• פירוט קצר על היוצר/ים המציעים ופרטי התקשרות (שמות מלאים, מייל, טלפון)
• מועד אחרון להגשת הצעות: 15.11.2019
• את ההצעות יש לשלוח למייל: vitrinaholon@gmail.com

The post קול קורא: גריד רב־תחומי בגלריה ויטרינה appeared first on מגזין פורטפוליו.

שער הברזל של האמנית שילפה גופטה נטרק בכוח אל הקיר שמאחוריו, מפיל ממנו שכבות טיח וסב על צירו, רק כדי להטיח את מלוא כובד משקלו על הקיר בצד השני. הצליל המהדהד של טריקת השער מעביר רעד קל בכל פעם מחדש במי שעומד מול השער החתום, שאינו מוביל לשום מקום, ממש כמו המבוך של התערוכה בג׳רדיני, שבליבה הוא ממוקם. גופטה, אמנית הודית החיה במומבאי, עוסקת בעבודותיה לא פעם בגבולות ובגדרות, והפעם היא ממחישה את נוכחותם באופן פיזי ומטלטל.

בחציה השני של התערוכה, בארסנלה, גופטה מציגה 100 מיקרופונים שהפכו לרמקולים, ומהם בוקעים קטעי שירה של 100 משוררים, שנאסרו ונרדפו בשל שירתם או דעותיהם הפוליטיות, במשטרים שונים ובתקופות שונות, מימי הביניים ועד היום. החלל מזמין את הקהל להלך בין הצלילים, והנוכחות הקולית יוצרת הד מרטיט להיעדר הפיזי של מקור הקול. שתי העבודות – האחת אלימה ובלתי מילולית והשנייה עדינה ופואטית (במלוא מובן המילה) – יכולות להיתפס כמעין תמונת מראה זו של זו. במקום שהמילים יכולות לגרום לשלילת חירותו של אדם, נסגר השער ללא מילים, באטימות מוחלטת שהשפה והדעת האנושית אינה יכולה לה.

שילפה גופטה

כריסטיאן מרקליי

כריסטיאן מרקליי, האמן השווייצרי אמריקאי שהציג בתחילת העשור בוונציה את ״השעון״ המרהיב, חוזר השנה לביאנלה עם עבודת וידאו חדשה, אף היא עשויה מחומרי קולנוע וסאונד קיימים. ״48 סרטי מלחמה״ היא עבודה רועשת, מאיימת, מחרידה ומטרידה, שנוכחותה מורגשת כבר בכניסה בשערי התערוכה בארסנלה (במקור – מחסני הנשק של המבצר המגונן על העיר ונציה). הרעש מבשר הרעות מתגלה כלימבו של מלחמות.

שובר את הפרדיגמה

מרקליי שובר שוב את הפרדיגמה הקולנועית ומוכיח שלא חובה להציג סרט בעריכה לינארית: במקום תמונה אחר תמונה הוא מציג תמונה בתוך תמונה בתוך תמונה. זו מסתירה את זו ומותירה ממנה רק חרך – יקום קורס אל תוך עצמו. המסר פשוט וברור: את הסרט הזה כבר ראינו, הפרטים לא חשובים. העולם כורע תחת מציאות של מלחמות, המסתירות זו את זו וקולות הזעקה ומטחי היריות עולים אלה על אלה עד שאין להבחין ביניהם ואין דרך לראות את התמונה השלמה או לפרק את מבנה השכבות המעיק שנראה על המסך.

במחצית השנייה של התערוכה, בג׳רדיני, מציג מרקליי סדרת הדפסי עץ גדולי מידות – כולם בהשראת ״הצעקה״, יצירתו הידועה של אדוארד מונק מסוף המאה ה־19 (וראשית ימי הביאנלה) – מתורגמים לשאגות הבוקעות מפיותיהן של דמויות קומיקס ומנגה. הצעקה היא הצליל הראשוני והפרימיטיבי ביותר להבעת מצוקה – וגלי הקול שאינו נשמע מהדהדים בטבעות העץ של ההדפס.

רעש, כאב ואיום הם חלק מהתפריט של התערוכה המרכזית בביאנלה ה־58, תחת הכותרת ״שתחיו בזמנים מעניינים״. האוצר, ראלף רוגוף, הזמין 80 אמנים בלבד, ובהחלטה לא שגרתית הוא מציג שתי תערוכות מקבילות מעבודותיהם – כשתי ״הצעות הגשה״. לפעמים אפשר לזהות את הקשר ואת ההמשכיות בין העבודות, אך בחלק מהן הבחירה נועדה דווקא לבלבל וליצור תחושת אי־הלימה, ללמדנו שזהו רק קצה הקרחון (לא תמיד הקצה הכי משכנע שלו) ואנחנו לא באמת מכירים את האמן דרך עבודה אחת או אחרת.

יין שיוז׳ן

יין שיוז׳ן

האמנית יין שיוז׳ן (Yin Xiuzhen) מסין מציגה פסל עצום, דמות ענק היושב בכסא מטוס בתנוחה של הכנה לנחיתת אונס. לצידה גלגל מטוס הפוך על ראשו. מבט מקרוב מגלה שהעבודות עשויות מכלי בית פשוטים – כלי עבודה, תרמוס, מייבש שיער וסיר בישול – ומצופות בחולצות טריקו. כך היא מתייחסת לטכנולוגיה המכזיבה, רמז לכך שגם המכשירים הכי משוכללים כמו מטוסים הם מעשה ידי אדם. באותה עת היא מאזכרת את תעשיית האופנה וסדנאות הייזע, אם כי היא מקפידה לאסוף את החולצות מאנשים שהיא פגשה/מכירה אישית, כך שלכל אחת מהן יש עבר וסיפור אנושי אישי. יחד החולצות יוצרות מרקם חדש.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התמה של חרדת טיסות, עומס תעופתי, טכנולוגיה וקידמה שעלולות לתעתע בנו – מעסיקה אמנים שונים ממקומות שונים בעולם. האמן המייצג את פולין בביאנלה, רומאן שטנצ׳ק, מציג את היצירה Flight – מטוס מנהלים שפורק לגורמים והורכב מחדש כשכל קרביו חשופים כלפי חוץ. המושג Flight – בעל שתי משמעויות – טיסה או בריחה – משמש מסגרת וקונטקסט נתון לפרשנויות מגוונות. עם זאת, הדימוי החזק של המטוס המרוסק ומאוחה, יוצר רפרנס לאירועים ספציפיים יותר, כמו התרסקות המטוס של נשיא פולין ומשלחתו בדרכם לוועידה ברוסיה ב־2010. שטנצ׳ק החל לפרק חפצים אלקטרוניים וחשמליים כבר בשנות ה־80, במקביל לכניסת הקפיטליזם הזוחל לגוש המזרחי. זו דרכו לשאול שאלות על האמון שאנו נותנים במכשירים ״משפרי איכות חיים״ ועל המחיר של חירות המחשבה והבחירה, כשהיא נענית למנגנון הצריכה והמרוץ הקפיטליסטי.

רומאן שטנצ׳ק

זהות, שייכות, ג׳נדר וכוח

אלכסנדרה בירקן מגרמניה עוסקת בנושאים של זהות, שייכות, ג׳נדר וכוח. מגוון החומרים והטכניקות המרהיב שלה נע מקראפט וחומרים מן הטבע, כמו ענפים עטופים בסריגה, ועד רדי־מייד טכנולוגי כמו אופנוע מפולח לשניים, ומולו חליפת האופנוענית שלה, שנפשטה כמו עור הדוב והיא מוצגת כשלל. בירקן מצביעה על משחקי כוח ועוצמה למול פגיעות ושבריריות אנושית. בעבודה ״מקור העולם״ היא מציגה שיליה בפורמלין, וכך מבטלת את ההגמוניה הגברית באמנות, תוך אזכור הציור המפורסם של גוסטב קורבה, אך גם הכרישי והעגל בפורמלין של דמיאן הירסט.

האמנית זאנל מהולי מדרום אפריקה מגדירה עצמה כ־Visual Activist, פעילה חברתית ופוליטית הלוחמת על מעמד וזכויות להט״ב. מהולי היא כוכבת חדשה, רבת נוכחות והשפעה, שעבודותיה מוצגות כיום במקביל במספר תערוכות בעולם (ביניהן עד החודש שעבר בגלריה הייוורד בלונדון, נמל הבית של האוצר רוגוף, בתערוכה המדוברת Kiss My Genders). בביאנלה, סדרת הדיוקנאות העצמיים העזים שלה מישירה מבט אל הצופה, ומאוד דומיננטית בחלל. בצילומים היא עוטה על גופה ובעיקר על ראשה חפצים ואביזרים מגבילים – חבלים כרוכים על הראש והצוואר; תסרוקת מכבידה; חליפה רשמית; שרפרף או סיכות ביטחון – שמרמזים על המאבק המתמיד והצורך להשתחרר ממגבלות, הגדרות, הדרה, רדיפה, שיעבוד וכו׳.

אלכסנדרה בירקן

זאנל מהולי

כריסטוף בושל הוא שווייצרי־איסלנדי, פעיל פוליטי שהאמנות שלו בשנים האחרונות עוסקת במקומם של הפליטים (בעיקר מאפריקה ומארצות האיסלאם) בעולם. הוא מדגיש את ההתכחשות של אירופה לשינויים הדמוגרפיים שמתרחשים בה. ב־2015, כנציג איסלנד לביאנלה, הוא הציג מסגד פעיל שהקים בתוך כנסיה (שעמדה סגורה שנים רבות). העבודה הייתה מיצג חי שבו הוזמנו תושבים ואורחים מוסלמים להתפלל, ולהזכיר שבוונציה וסביבתה אין מסגדים כלל, אך יש הרבה כנסיות סגורות וריקות מאדם. העבודה הפרובוקטיבית נסגרה על ידי הרשויות כעבור שבועיים.

הפעם הביא בושל ממספנה בסיציליה סירת פליטים שטבעה ב־2015 ורוב נוסעיה נספו. הוא הציב אותה כמו שהיא על גדת המרינה בארסנלה. מבקריו טוענים שזו לא אמנות – שהוא עושה שימוש מניפולטיבי בצרות של אחרים ומשקיע משאבים בהפגנות ראוותניות במקום לעזור לפליטים בדרכים מעשיות יותר. הוא טוען מנגד, שהיצירה גורמת לנו לדבר ולחשוב על משהו שאנחנו נוהגים לדפדף הלאה ולשכוח רגע אחרי שצקצקנו על גודל האסון. מבחינתו זהו ״רדי־מייד״ שהוצא מהקשרו – ממש כמו ה״מזרקה״ של מרסל דושאן.

כריסטוף בושל. צילום: Andrea Avezzù

ג׳ימי דורהאם

ג׳ימי דורהאם, יליד ארצות הברית (1940), שורשיו באמריקה הילידית והוא חי בברלין, כמו רבים מאמני הביאנלה ששייכים לחברת ״הנוודים החדשים״. דורהאם זוכה פרס אריה הזהב למפעל חיים (ולדברי רוגוף, האוצר, היה אפשר להעניק לו פרסים על שני מפעלי חיים לפחות). הוא משלב חומרים מהטבע וחפצים, בעבודות ביקורתיות על ניצול הטבע, שסעים ופערים חברתיים והרס הסביבה. יש בעבודות גם שילוב בין תרבויות – גבוה ונמוך, מערבי ואתני, בין האמנותי ליום־יומי ולרוחני, אך גם משהו מלעיג, על אמונה ואמונה טפלה; לדוגמה, שימוש בחומרים שנלקחו מהחיים המודרניים והנוחים בשילוב עם ראשי חיות שנראים כמו חלק מטקס שמאני.

כוכב נוסף שמומלץ לעקוב אחר עבודתו הוא אד אטקינס הבריטי, שעובד בעיקר בווידאו ובאנימציה ממוחשבת CGI. עבודתו המעניינת בביאנלה נקראת Old Food, ומתבססת על אופנת הפטיש לאוכל, לצילומי אוכל ולהגשות מעוצבות, או במילים אחרות Food Porn. אצל אטקינס ה־כ־ל נכנס לסנדביץ׳, הכל בר עיכול: אנחנו מתפעלים, מזדעזעים, ומעכלים הכול. כתפאורה לסרטיו הוא משתמש במה שנראה כמחסן תלבושות של תיאטרון, ומדגיש את העובדה שכולנו משחקים תפקידים ומזהים אנשים לפי תפקידם במחזה של חיינו.

אד אטקינס

אד אטקינס

האמנית המייצגת את איסלנד בביאנלה, שופליפטר (זהו שם הבמה של hrafnhildur arnardóttir) נתנה לעבודתה את הכותרת chromo sapience והיא מדברת על ״תבונת הצבע״ – כאיכות ראשונית שטבועה בנו: יכולת קליטה לא מודעת, חושית, לתדר או להשפעה של צבע/צבעוניות על התודעה ועל החיים בכלל. לדבריה, לצבעים יש יכולות ריפוי, והיא משתמשת בצבעוניות כדי ליצור חלל העוטף את הצופים כמערה ומחבק כחיית מחמד שעירה. היא יוצרת סביבה חושנית, טקטילית, עוטפת וחמימה, מושכת ומרגשת, שאכן מניבה מהמבקרים תגובות של הנאה ושלווה.

המיצב כולו מזכיר מערת נטיפים או השתברות קרני אור בארמון קרח, ומשולבת בו עבודת סאונד שנשמעת כבוקעת מבטן המערה. החלוקה הוויזואלית של החלל מתחילה מכהה ואפל, עוברת בצבעוניות פסיכדלית ומגיעה לבסוף לחלל בהיר ומואר, המעורר אסוציאציה לגאולה, לאור בקצה המנהרה.

שופליפטר

ביתן איסלנד בביאנלה בוונציה. צילום: Andrea Avezzù

The post חתימה טובה: אמני הביאנלה בוונציה שכדאי לעקוב אחריהם appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

בשנת 1997 אצרתי את התערוכה הגדולה הראשונה שלי: ״כסא פלסטיק״ בגלריה המומחה בנווה צדק – שהייתה בית חרושת נטוש לייצור אריחים. בתערוכה השתתפו 29 אמנים ומעצבים, בהם אלון רזגור, דרורה דומיני, דודו גרשטיין, בועז טל, הנס ואילנה פלדה, ערן שקין ועוד. הרעיון שמאחורי התערוכה היה מבט חדש על כיסא הפלסטיק המוכר של חברת כתר פלסטיק. הייתי כתב העיצוב של העיתון ״חדשות״ ז״ל ואחר כך של ״גלריה״ בעיתון ״הארץ״, ולכן פנו אליי מנהלת גלריה ״המומחה״ רחל טל שיר ובעלי כתר פלסטיק, וביקשו ממני לאצור תערוכה שתתייחס לכסא האיקוני הישראלי. התוצאות היו בהתאם: הרבה הומור, אבסורד, ביקורת. אמנם זו הייתה תערוכה גדולה ראשונה, אבל היה לי ניסיון קודם כאחד ממייסדי גלריה אחד העם 90, ושם אצרתי כמה תערוכות אמנות.

התערוכה הזו הביאה לכך שבתחילת הדרך האוצרותית שלי התמקדתי בעיקר בתערוכות עיצוב, בהן תערוכות מוזיאליות ותערוכות בעלות ערך מחקרי כמו ״עיצוב איטלקי בכסף״ במוזיאון ארץ ישראל, ״האגרטל״ בגלריה ״פריסקופ״ שאחר כך הפכה לתערוכה נודדת באמנות לעם. ו״בקשר לגוף״ תערוכה בפורום המוזיאונים. ב־2002 ניהלתי ואצרתי את התערוכות בגלריית החווה לעיצוב בחולון, ואחר כך מוניתי לאוצר ראשי של בית האמנים בתל אביב – תפקיד שאני מחזיק בו עד היום ובמסגרתו אוצר ומלווה תערוכות רבות.

צילום: אלה אורגד

מתוך ״כסא פלסטיק״. אילנה והנס פלדה, So many fucking white chairs. צילום: מ״ל

מתוך התערוכה ״ניתוח פלסטיק״. דניאל פלדהקר, תיבת אור צהובה. צילומים: אבי אמסלם

דניאל פלדהקר

התחנה האחרונה

בימים אלה אני חוזר ואוצר תערוכה אחרי שנים רבות בגלריית החווה בחולון – ״ניתוח פלסטיק״. התערוכה היא גם מעין סגירת מעגל עם אותה תערוכה ראשונה. המשתתפים גם הפעם הם תמהיל של מעצבים ואמנים בהם: ירון אליאסי, טלי בלומנהאו, דניאל פלדהקר, ורדי בוברוב, רוזה בן ארי, שולי בורנשטיין וולף, ינאי נבון ואבינועם שטרנהיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

נראה שהפלסטיק עדיין רלוונטי, אם כי היום מודעים יותר לנזקים שהוא עושה. התערוכה מציגה יישומים אחרים לחומרים הפולימריים, בהם שימוש במדפסות תלת־מימד, מיחזור צינורות השקיה, שימוש בדבק וטכניקות שממחזרות את החומר הביתי ליצירת מוצרים ואובייקטים חדשים.

מכל מלמדי השכלתי

ההשפעות על צורת האוצרות שלי הן ראשית מהמורים שלי, רפי לביא שאצר לתלמידיו תערוכות שהיו משפיעות בזמנן. הוא השכיל לשלב בין אמנים ותיקים וצעירים ולמקם את העבודות בחלל במקום הנכון להן. יונה פישר, שיצא לי להיות לידו כשאצר תערוכה בבית האמנים, וראיתי את המיומנות, הדיוק והקלילות, שבהן הוא מציב את התערוכה בחלל. וכמובן הסיורים בגלריות ומוזיאונים בעולם שמעניקים השראה ידע וחידושים בצורת התלייה, אמירה אוצרותית ושימוש בטקסטים.

רוזה בן ארי

ירון אליאסי

תערוכת החלומות

הייתי רוצה לאצור תערוכה שמשלבת בין מדיות עיצוב, ציור, פיסול, מוסיקה ותיאטרון. החלל יהיה אלטרנטיבי – חלל תעשייתי גדול מימדים ואמצעי תלייה לא מוגבלים שיאפשרו תנועת קהל  מעניינת ומפתיעה.

בקרוב אצלך

בימים אלה אני עובד על תערוכה גדולה לשוני ריבנאי בבית האמנים, על מקבץ תערוכות בגלריה לאמנות של מכללת לוינסקי ועוד פרויקטים.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

שולי וולף

אבינועם שטרנהיים

ינאי נבון. צילום: מ״ל

The post מגלים אוצרות // אריה ברקוביץ׳ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הביאנלה הרביעית של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית, העוסקת במפגש שבין אמנות עכשווית ועולם התוכן היהודי, תפתח הערב (חמישי, 10.10) תחת הכותרת ״לשם שמים״. יצירות של 200 אמנים מישראל והעולם, יוצגו ב־30 תערוכות ב־14 אתרים ברחבי ירושלים.

המשנה בפרקי אבות אומרת: ״כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים״. מכאן נושא הביאנלה, ״לשם שמים״ מאפשר בחינת המניע לפעולה באופן כללי וליצירה אמנותית בפרט, ומהדהד לרעיון מרכזי במסורת היהודית – המחלוקת. תהליך דינמי ולעתים מאתגר זה של חתירה לאמת, גם בעניינים בנאליים, קשור בלבו למסורת זו של מחלוקת. זהו נתיב המעצים את מסע האנושות בדרך לתיקון עולם ואולי אף להתעלות. רם עוזרי, מייסד הביאנלה של ירושלים והעומד בראשה, מסביר: ״שיח ומחלוקת נמצאים בלב תהליך היצירה. הביאנלה הרביעית של ירושלים בוחנת דו־שיח מגוון זה באמצעות השפה רבת־הרבדים של האמנות הוויזואלית, המאתגרת את קהל הצופים ומחוללת ויכוח״.

חורחה גיל

פיטר יעקב מלץ

מרינה אברמוביץ בבניין ימק״א

המבנה הייחודי, הנושא חזון של מפגש בין העמים, יארח שלוש תערוכות:
מפל מים – אמנית המיצג הנודעת מרינה אברמוביץ׳ את יצירתה מפל מים: הקרנת וידיאו של 108 דימויים שבהם נזירים טיבטיים שקועים במדיטציה ומדקלמים באופן חופשי. ברקע נשמע ״מפל״ של קולות הממלא את החלל, שבעבר שימש כבריכה הפנימית של ימק״א. המיצב, שהוזמן על ידי נציגי הדלאי לאמה, הוא סביבה היפנוטית של קולות ודימויים. אוצר: רם עוזרי.

זיארה: חוכמה מרוקאית משותפת – תערוכה מעבודותיהם של אמנים עכשוויים ממרוקו ויוצאי מרוקו, שאוצר עמית חי כהן. התערוכה מדגישה קשרים היסטוריים ומודרניים בין אנשים בירושלים ובמרוקו ומגלמת את הכמיהה ההדדית העמוקה של שתי הקבוצות לקרבה מחודשת. דרך אמנות ואופנה מרוקנית עכשווית, תבחן זיארה את היסודות העבריים שזכו להכרה פורמלית במרוקו, כחלק מהתרבות הכללית.

ללא כתב – האמנית ההודית אסתה בוטייל נסעה לאיראן, לישראל ולהודו במהלך יצירת העבודה, המתמקדת בשלוש מסורות עתיקות של מסירה בעל פה; הוודות ההודיות, האווסטה הזורואסטרית והתורה שבעל הפה היהודית. אוצר: רם עוזרי.

Hicham Beronhoud

לידה שרת מסד

מכון ון־ליר

לא בשמיים – התערוכה תציע מבט על הקשר שבין הרעיון הגולמי, המוטיבציה למימושו והפעולה הבוראת יש־מאין. מבט זה מאפשר להציג מגוון קולות, פרשנויות, מקורות השראה ואופני מימוש יצירתיים שכורכים עבודות אינדיבידואליות במערך קולקטיבי של הבעה. העבודות במדיומים השונים מציעות קריאה חדשה לתהליך היצירה החקרני של האמן, הכרוך בניסוי ותְּעִיָּה. בין המציגים: ליהי תורג׳מן, פיטר יעקב מלץ, חנאן אבו־חוסיין, שולי בורנשטיין־וולף, בברלי ברקת, יונתן אולמן. אוצרת: ורה פלפול.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מעלות – תערוכה זוגית לדורית פלדמן ורחל רוטנברג. סדרת העבודות כרוֹנוֺטופּ, מושג המאחד בין זמן ומקום, מתאפיינת בצירוף דימויים ובפרישת מרחב דואלי לקו־התפר שבין העבר להווה, בין הארצי לנשגב, בין מקורות הפילוסופיה היהודית וטקסטים עכשוויים, מתוך הכמיהה לאחד את ציר הזמנים בתודעת המקום של אתרים ארכיאולוגים היסטוריים בארץ, בדגש על אתר קומראן.

דורית פלדמן

שי עבאדי

מוזיאון וולפסון לאמנות יהודית

במוזיאון שבהיכל שלמה יוצגו שמונה תערוכות, ביניהן:

הגיעו מים עד נפש – בקיץ שעבר התארחו חמישה אמנים ישראלים בוונציה, המתמודדת בין היתר עם התחממות גלובלית, עם עודף תיירים ועם הזדקנות האוכלוסייה. הם ביקשו לחקור סוגיות הקשורות לשינוי האקלים דרך פריזמה יהודית. התערוכה המגוונת שיצרו, כתגובה לחוויה האישית של הכוחות המאיימים על העיר, מחייבת אותנו לחשוב, לפעול ולהגיב. אוצרת: אנדי ארנוביץ.

סופה להתקיים: רגישויות משותפות – התערוכה בוחנת את השאלה האולטימטיבית, איזו אמנות תשרוד את מבחן הזמן. היא כוללת עבודות אמנות במגוון מדיות, המלוּות בטקסטים עתיקים ועכשוויים המבודדים את היצרים שהניעו את האמנים להוציא לפועל את יצירותיהם. משתתפים: מיכה אולמן ,ורדי בוברוב ,פסי גירש ,דוד בן הרא״ש, אבנר שר. אוצרת: ד״ר סמדר שפי.

רחובות ירושלים

פסטיבל אמנות רחוב יהודי: שמים סביבנו – האמנות היהודית העכשווית יוצאת מהגלריה אל רחובות ירושלים. אמני רחוב יהודים, שישה מישראל ושישה מחו״ל, מבקשים להטביע חותם על העיר העתיקה־חדשה, רבת המורכבות והגיוון. הם חושפים את האמנות שלהם ואת עצמם לתנאים הפיזיים העירוניים ולשחיקת היום־יום, ומציעים מבט מרענן על מקום השמים בעיניהם. אוצרים: הלל סמית, עלי קפלן וילדמן וג׳ודי טל קופלמן.

תערוכות נוספות יוצגו, בין השאר, בקמפוס היברו יוניון קולג׳, בבניין כלל, בגלריה דואק – משכנות שאננים, בחוצות היוצר ובמרכז מורשת מנחם בגין.

במהלך הביאנלה, שתמשך עד 28.11, יתקיימו מפגשי שיח גלריה, דיוני פאנל עם אמנים ועם אוצרים, מופעי מוזיקה ומחול, סיורים ליחידים ולקבוצות בעברית ובאנגלית וסיורים בשפות נוספות בתיאום מראש. תכנית האירועים המלאה ושעות פתיחת התערוכות – באתר הביאנלה.

שולי בורנשטייןוולץ

יובל שאול

The post לשם שמיים: מרינה אברמוביץ בביאנלה לאמנות יהודית appeared first on מגזין פורטפוליו.

קול קורא לאמניות, יוצרים, מעצבות ומאיירים להגיש יצירות בנושא מעבר, תהליך ושינוי, לתערוכת התרמה לעמותת ״מעברים״ הפועלת לקידום הקהילה הטרנסית בישראל.

התערוכה ״אין טרנזישן״ התקיימה לראשונה בדצמבר 2018, בהשתתפות כ־70 אמניות ואמנים מכל הקשת המגדרית שבחרו לתמוך, לחזק ולאהוב את הקהילה הטרנסית ולקדם שינוי חברתי. בתערוכה הוצגו כ־170 עבודות במגוון טכניקות ופרשנויות שונות לנושא. ההכנסות ממכירת היצירות הועברו כתרומה לעמותת ״מעברים״, ומימנו סדנאות העצמה להקילה הטרנסית בישראל, בהן הכשרות מקצועיות, הגנה עצמית ועוד.

בעקבות הצלחת התערוכה הראשונה והרצון להמשיך לחזק את הקהילה הטרנסית, הפכה התערוכה ליוזמה שנתית. בתערוכה השניה בסדרה, גיוס התרומות יממן משרה מלאה או חלקית לאחד.ת מחברי הקהילה בתוך העמותה ויאפשר לחזק את פעילותה.

מלכיאלה בן שבת

לי־אור ברן

״הקהילה הטרנסית היא אחת מקבוצות המיעוט האמיצה, חזקה, כנה ומעוררת השראה שלכולנו, יש הרבה מה ללמוד ממנה״, מסבירות יוזמות ואוצרות הפרויקט, נעמה סגל ורותם פייפר. ״אנחנו מזמינות אתכם.ן להצטרף אלינו. יחד נפגין סולידריות ונשנה מציאות״.

הגשת העבודות:

• העבודות המוצעות (עד חמש עבודות למציע) יצורפו כקבצי JPEG בפורמט A3 (עד 1MB) בצירוף שם מלא, שם היצירה, טכניקה ומספר טלפון.
• את ההצעות יש לשלוח למייל: intransitionfair@gmail.com
• תאריך אחרון להגשת הצעות: 3.11

נעמה סגל

The post קול קורא: אין טרנזישן #2 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי

רחל קיני, 37, עין כרם.
אתר

סטטוס זוגי 

נשואה + 2.

מה בצלחת

אוכלת הכל אבל באיזון.

רחל קיני, ריקוד

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלה אני מציגה תערוכת יחיד (שישית) ״טבילה חופשית״, בגלריה רוזנפלד (אוצרת: מיה פרנקל טנא), ומשתתפת בתערוכה קבוצתית ״מהומה״ (אוצר: עידו מרקוס) במוזיאון קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מאז סיום לימודי במדרשה לאמנות ב־2008 אני עובדת בעיקר בצבעי מים. זו אהבתי הגדולה ושם אני במחקר מתמיד. בעבודתי בסטודיו בשלוש השנים האחרונות צללתי במתכוון לאזורים שנחשבים ״מסוכנים״, של חוסר שליטה ובוץ, כדי לגלות מה נמצא בקצה השני. זה הוביל להתפתחות מוזרה: הציורים ״דרשו״ לצאת מהשטיחות ולקבל נפח, ורבים הפכו לאוביקטים. בתערוכה ״טבילה חופשית״ אני מזמינה את המבקרים למפגש בגלריה וציור במשותף, בתאריכים 26.10 וה־1.11 (-:

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פגשתי את ג׳ף קונס ב־2008, בפתיחת תערוכה שלו בברלין. היה מבריק.

רחל קיני, פיקניק

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

פרויקט החלומות שלי הוא לשתף פעולה עם אנימטור/ית וליצור סרט אנימציה מהציורים שלי. אני רוצה לראות את הפיגורות משתחררות מהקיפאון ונעות. גם כשאני מציירת אני רואה את הדימויים בתנועה, ואת המרחב־עולם משתנה ומתפתח סביבם. לא יודעת בעניין המימון, אני עדיין בשלב החלומות.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

ביום רביעי האחרון קניתי תיק וינטג׳ מושלם בחנות יד שניה. יום למחרת קיבלתי טלפון מבעלת החנות, שאמרה שרכשתי את התיק שלה וביקשה לקבל אותו בחזרה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // רחל קיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

אנדרטאות מעוררות לרוב יראת קודש: הן צרובות בתודעה כמונומנטים של זיכרון, ומכתיבות התייחסות מכבדת לנושא שאותו הן מנציחות – אדם, אירוע או תקופה. ״בארץ קיים גודש אנדרטאות ביחס מדהים למדי של אנדרטה/אתר הנצחה על כל 760 מ״ר, מה שהופך אותן לחלק בלתי נפרד מהנוף המקיף אותנו ומהסביבה שבה אנו חיים״, אומרת מיכל בראור, אוצרת התערוכה אני, אנדרטה המוצגת בימים אלה בגלריה החדשה במוסררה.

בתוך כך, נוכח הריבוי המשמעותי, עולה השאלה עד כמה ערכן הראשוני של אנדרטאות כאתרים שנועדו להנציח ומצווים לזכור אכן נשמר ככזה ולא מתעמעם. במילים אחרות, עד כמה התוכן שהביא להקמתן נותר חי וממשיך לפעול על האדם במפגשו התדיר עמן, שכבר לא בהכרח קשור למעמד טקסי של זיכרון, ואפילו נכרך לא פעם בפעילות פנאי. 

ניר הראל

טל אלפרשטיין ויוליה קרן טורבן, monumentalize

״התערוכה היא ניסיון מינורי לבחון את היחס בין הגוף לאתר הזיכרון״ כותבת בראור בטקסט האוצרות שמתייחס אל התערוכה ואל התמה העומדת במרכזה: מפגש בין האדם והאנדרטה ו״תגובות זיכרון״ העולות ממנו. הרעיון לקיומה, מספרת בראור – בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל ובעלת תואר שני מהאקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון (RCA), העוסקת בהוראת אמנות לצד היותה יוצרת פעילה בתחומה – נולד מתוך סוג של ״דיאלוג הנחיה״ שהתקיים לאורך שנה בינה לבין שי כנעני, אחד היוצרים המציגים בה.

״שי עוסק בצילום ומתמקד בדיוקן עצמי. בשלוש השנים האחרונות הוא קידם פרויקט אישי בהנחייתי ובהנחיה של גסטון צבי איצקוביץ ותמיר צדוק, שבמסגרתו הוא בחן את הדיוקן שלו ביחס לאנדרטאות בכל רחבי הארץ. המחשבה הראשונית הייתה לקיים תערוכת יחיד של עבודותיו, אך בהמשך רציתי להרחיב את השאלה מהמקרה הפרטי של שי לשאלה עקרונית יותר, דרך חיבור בין העמדה האמנותית שלו ועמדות של יוצרים שבוחנים תמות דומות״.

הצעה לתפאורה

״אני, אנדרטה״ מציגה שלושה גופי עבודות שנוצרו במדיומים שונים: צילום של שי כנעני, עבודות דיגיטליות של ניר הראל, ופרפורמנס של טל אלפרשטיין ויוליה קרן טורבן. בבסיס העבודות עומדת השאלה מה עושה האדם הפרטי, האני היוצר, מול האנדרטה המייצגת תוכן לאומי־חברתי כלשהו, והתשובות שמציעים לה היוצרים שונות ומשתנות; מערבות רובד אנושי, רגשי ופיזי עם ממד מונומנטלי.

גוף העבודות של שי כנעני הוא תוצר של שלוש שנות ״מסע אנדרטאות״, שבמהלכו עבר את הארץ מצפון לדרום וצילם את עצמו איתן. בצילומיו הוא מעמת את גופו המתבגר ששיני הזמן כבר נתנו בו את אותותיו עם נצחיות האנדרטה, עם הזיכרון שנותר יציב וקבוע מול הזמן האוזל, ותוהה מהו ״מעמדו״ ביחס למרחב ״האנדרטי״. את תהייתו הוא מבטא באמצעות סיטואציות/מחוות גופניות בהשראת האנדרטאות, ש״מכתיבות״ אותן ובתוך כך מפעילות את גופו.

שי כנעני, אני – אנדרטה ללוחמי הפלמ״ח, מלכיה

באופן זה תופס כנעני את הזיכרון דרך הגוף ולא דרך המונומנט, כשהגוף, האני, מהווה בעבורו מקרה בוחן לחקור את יחסי הגומלין שלו עם האנדרטה. הדיאלוג שהתהווה אגב כך והונצח בצילומיו הוא תמצית עבודותיו – דיאלוג קיצוני בין הגוף החי ההולך ומתכלה לבין האנדרטה הדוממת וחסרת החיים, שחוצה את ממד הזמן בתכליתה לשמר את מה שכבר אינו קיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עבודתן המשותפת של טל אלפרשטיין ויוליה קרן טורבן, monumentalise, מתמקדת דווקא בשאלה איך זוכרים, ובוחנת את הנושא באמצעות פרפורמנס של גופים חיים. השתיים מזמינות לשחזר־לבנות אנדרטאות קיימות דרך הגוף, לצלם אותן ולשתף אותן באתר ייעודי, ול״נוחות״ המשחזרים הן מציעות מעין מדריך עם ״הוראות הפעלה״ מאוירות שיצר בעבורן האמן דן אלון.

מטבע הדברים, משך חייהן של האנדרטאות האנושיות קצוב מלכתחילה, ומותנה ביכולתם של הגופים לדייק את צורת האנדרטה ו״להחזיק מעמד״ ללא תנועה בתנוחה שנגזרה מהמבנה שלה. כשהיכולת האנושית מגיעה לקצה האנדרטה אמנם מתפרקת, אך זיכרון החוויה שביצירתה נותר חי בגוף. 

טל אלפרשטיין ויוליה קרן טורבן, monumentalize

ניר הראל, הצעה לתפאורה

עבודתו של ניר הראל, ״הצעה לתפאורה״, מציעה לחשוב על יחס וקשר בין גוף למקום מזווית אחרת. הראל מייצר מרחב דיגיטלי־פנורמי באמצעות גרפיקה ממוחשבת, כשהצופה ״ממוקם״ על מעין במה, דיגיטלית גם כן. מבטו סובב 360 מעלות, כשגופו נותר מחוץ למרחב זה והוא מוזמן לשוטט בו באמצעות תנועת אצבעותיו ועיניו בלבד. הגוף, האדם, הופך כך להיות נוכח ונפקד בעת ובעונה אחת: הוא לא קיים כדימוי בעבודה, והפוקוס הוא על המחוות הגופניות שלו – על המבט, על תנועת האצבעות ועל העיניים שמלוות אותה. מחוות אלה הן שמנווטות/מפעילות את העבודה ומאפשרות לקשר בין האדם והמקום להתקיים גם אם הוא אינו נוכח בו בדרך המקובלת.

״ללא כותרת (מפוספסת)״, היא עבודה נוספת של הראל, שמציגה דמות נעה שתנועותיה לקוחות מתוך מאגר תנועות שהוקלטו בעבור מחקר שנערך באוניברסיטת קרנגי מלון. תנועות הדמות נוצרות ופועלות בתוכה ובכך גם מפעילותה אותה, כשהחלל הדיגיטלי מגיב אליהן. הדמות הנעה מהווה גם את מקור האור בעבודה, וככזו, הצללים שהיא מטילה מייצרים שכבת תנועה נוספת. הראל מציע כך מרחב שאפשר לקרוא אותו כאנדרטה: כזיכרון של תנועה נטולת גוף ממשי שנושא אותה, וכשימור של תנועות גם בהיעדר גוף.

על תהליך העבודה על התערוכה, מספרת בראור, שהוא היה בעבורה ניסיון מעניין ששילב את המחקר האמנותי של תהליך האוצרות עם ניסיונה האישי כיוצרת. ״לידע שנדרש כדי לאצור תערוכה התווסף כך ההבט האישי שמכיר את ׳החושיות׳ של יוצרים, ומבחינתי זה היה רובד נוסף שהעשיר והעמיק את התהליך. תפיסות הזיכרון שהתערוכה מציגה אמנם שונות זו מזו וכך גם הביטויים האמנותיים שלהן, אך בה בעת קיימת השקה ביניהם. הם מאירים אלה את אלה ויוצרים גשטלט של תערוכה קבוצתית, דברים שנוצרים מתוך ׳הביחד׳״.

אני, אנדרטה: הגלריה החדשה, בית הספר לאמנות ולחברה מוסררה
אוצרת: מיכל בראור; משתתפים: שי כנעני, ניר הראל, טל אלפרשטיין ויוליה קרן טורבן
נעילה: 28.11

The post אני אנדרטה: בצילום, בדיגיטל, בפרפורמנס appeared first on מגזין פורטפוליו.

נולדתי בירושלים ב־1954. למדתי במחלקה לאמנות בבצלאל בשנים 1978-1974, ולאחר מכן המשכתי לתואר נוסף במחלקה לעיצוב גרפי בשנים 1979-1983. עד שנת 2012 עסקתי באמנותי, ב״נשגב״, אולם בשנה זו חשתי בשבר גדול ופניתי לכיוון אחר. לאן ילך אדם שחרב עליו עולמו האמנותי? ילך לשורשיו, לילדותו, לראשית דרכו. וכך נולד הכיוון החדש/ישן של עיסוקי האמנותי: מראות מנחמים – זיכרונות ילדותי בירושלים.

הוויית המשפחה, החברים, השכונה, הארץ של אז: ארץ געגועים של זמן אחר, מבטיח, מחזק ובעל חזון. כל זה עורר אצלי פרץ יצירתי בכתב ובציור שמביא עימו יבול רב – יריעה של ציורים אופטימיים אך גם נוגעים בשאלות של זמן וזיכרון, שנאספו בקפידה לכדי ספר: ספר געגועים שיצא לאור לפני מספר חודשים בהוצאת ״מרום תרבות ישראלית״. בספרי זה, מתאר אני את ארצנו היפה של שנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, בסיפורים קצרים פרי עטי ובציורים פרי מכחולי.

בספר שזורות דמויות ילדותי שהטביעו בי את חותמן: סבתא נונה שרה (דוברת הלדינו והעברית השבורה גם יחד), אימא טובה קורינה מקובה, אבא אהרון מפולניה, הדודה מתילדה מתורכיה ועוד רבים וטובים. בסיפורים ובציורים המלאים בגעגועים ובאהבה לתקופת עשור למדינה, אני חוזר אל עבר נופי ילדותי בירושלים של אז: שוק מחנה יהודה המיתולוגי, רחוב יפו, קולנוע ציון ועוד.

ספר געגועים, העטיפה

יואל גילינסקי

הנה סיפור לדוגמה, ״מחניודה בחמישי״.

–

אבא אהרון הלך באחד מימי חמישי, לשוק מחניודה לקניות לשבת.

״בוא, בוא הנה, אדון ארון… לא, לא תעזוב אותו, תקנה אצלי… ׳תה רוצה כסא לשבת קצת?… איזה גזוז בטעם אורנג׳דה?… אל תלך, מייד רוחץ לך אפרסק, כזה גדול כמו הכדור של מלמיליאן, באחריות״. ככה אהבו הירקנים בשוק המיתולוגי של אז, את אבא אהרון שלי, מה לא הציעו לו כדי שיהיה מרוצה ויבוא שוב ושוב.

אז אבא אהרון קנה בעמל־סחיבה רב שני סלי פלסטיק עצומים: אחד בצבע צהוב והשני בצבע אדום. הוא קנה הרבה ומכל דבר רק שופרא דשופרא, ולקראת סוף הסיבוב שלו בשוק, צדה עינו כלוב של שתי ציפורים אקזוטיות. הוא הניח את הסלים לרגע ומכיוון שהרגיש במחניודה בבית, הלך להתקרב לראות את הציפורים.

חזר די מהר ולא מצא את הסלים…

״אדון ארון, אני אקרא למשטרה״… ״איזה משטרה, תגיד לי במי אתה חושד ומייד אראה לו מה זה״… וכאלו הצעות.

״תעזבו, אני יודע, אתם אנשים טובים, מי שלקח את הסלים וודאי שאין לו כסף, אני שמח שלקח אותם… זה יסדר למשפחה שלימה את השבת״, נידב אבא אהרון שלי לקול מצהלות ומחיאות הכפיים בין הדוכנים. אבא אהרון קנה עוד שני סלים גדולים ועשה את כל הדרך הפתלתלה וקנה שוב ה כ ו ל. ובבית הייתה שמחה ואורה וברכה.

ארץ מולדת

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים

מאז ומעולם אהבתי את העיצוב הגרפי והציורי של שנות ה־30, ה־40 וה־50 של המאה הקודמת:תיאורי, צבעוני ושמח. כשהייתי ילד בירושלים של עשור למדינה, לא היה מחשב, אינטרנט או אפילו טלוויזיה בשחור לבן. היה מעט, היה צנוע. אימי וסבתי, מנוחתן עדן, היו בשלניות מעולות והרבה מהוויית הבית סובבה את הנעשה במטבח. כילד, חלמתי לעצמי עולמות שהיו מורכבים ממעט צעצועים, קוביות והרבה אריזות מזון שהיו מצויות בשפע. יצרנים כמו עסיס, צ-ד, עלית, ליבר, רבל או לנדוור הילכו עלי קסם; וגם כרזות קולנוע שהיו מצוירות ביד אמן ושלטי חנויות המצוירים והמעוצבים בקליגרפיה מופלאה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יש משהו בגרפיקה השימושית של אז שמעניקה מרחב יצירתי, בשילובה עם צעצועי ילדות וחפצי ״ישראליאנה״ כובשי לב ועין, כמו לדוגמה הקומקום השורק, הסיפולוקס, צעצועי הפח והפרימוס. אך הכי הרבה אהבתי והתחברתי לעיצובים של האחים שמיר שהיו מהאבות המייסדים של הגדרת העיצוב הגרפי במדינתנו הצעירה. עד היום כשאני פוגש חברים בירידי נוסטלגיה ויש בנמצא אריזה, תווית או כרזה של האחים שמיר, מיד מתקהלים האנשים ומתחרים ביניהם, מי יזכה באוצר… ממש כך.

עיצובי הקופסאות שלהם שאני מרבה לצייר גם אותם משמחים אותי בכל פעם מחדש ומעירים בי געגועים לילדותי המכוננת. רבים נוספים שהשפיעו הם זאב רבן, אפרים משה ליליאן, ארתור שיק, הדודאים, נחום גוטמן, שושנה דמארי וקצרה היריעה מלהכיל. זו הייתה תקופת הפז של מדינתנו המתחדשת, שצמחה מתוך חלום ומתוך שואה. הזכרונות לעולם עומדים ומאירים לי את הדרך; ודרך הסיפורים והציורים אני שב במנהרת הזמן.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

חנוכה אז והיום

קפה פעם

פיתה שוקולד

The post יואל גילינסקי // ספר געגועים appeared first on מגזין פורטפוליו.

יריד FRIEZE, שהתקיים בראשית החודש בלונדון, מהווה את חוד החנית של האמנות העכשווית. ככזה, הוא כלל השנה את כל הלהיטים המוכרים כמו ג׳ף קונס, טרייסי אמין, טום ווסלמן וגם קארה ווקר האמריקאית, שהציבה במקביל בטייט מודרן פסל־מזרקה עצום, המבוסס על המזרקה מול ארמון באקינגהם, אולם מתאר את סבלם של העבדים השחורים.

גם מקומם של הגימיקים לא נפקד, כמו לדוגמה המכונה האוטומטית שהציב האמן הבריטי ראיין גנדר, שבמקום משקאות מאפשרת מכירה של עבודות אמנות במחיר קבוע של 500 פאונד (במקור המחיר היה 1,000 פאונד, אולם התברר שהמכונה לא איפשרה לקבוע סכום זה). איזו יצירה תנפיק המכונה? אין לדעת, צריך לקחת צ׳אנס. לא רבים עשו זאת, אבל הנה, כותבים על זה, כך שאולי המטרה הושגה.

גלריה דיוויד זווירנר. צילום: לינדה ניילינד

גלריה סיימון לי. צילום: לינדה ניילינד

יריד FRIEZE MASTERS, אחיו הצעיר של היריד המרכזי, נפתח ב־2013 ומוצגות בו יצירות אמנות משחר ההיסטוריה ועד שנת 2000. רבות מהגלריות – במיוחד הגדולות שבהן כמו גגוזיאן, האוזר ווירת׳ ודיוויד זווירנר – מציגות בשני הירידים במקביל, יצירות בעלות אופי שונה. אם ב״פריז לונדון״ צו השעה הוא יצירות חדשות ועדכניות, הרי שב״פריז מסטרס״ הדגש הוא על יצירות של אמנים איקוניים, מכל התקופות.

הכוכב השנה היה ציור בשם ״המשורר״ של סנדרו בוטיצ׳לי, מתחילת המאה ה־16, שהוצג על ידי גלריית טריניטי. תג המחיר עליו הוא 30 מיליון דולר, כיאה ליצירה האחרונה של המאסטרו שנמצאת בידיים פרטיות. מקום של כבוד ניתן כאן גם למסטרים מקומיים כמו לוסיאן פרויד, דייויד הוקני ופאולה רגו הבריטים.

בניגוד לשנים קודמות שבהן רבות מהגלריות אצרו את התצוגה באופן מוקפד ומעניין, והקדישו אותה לאמן אחד או לנושא ספציפי, השנה ברוב הביתנים הוצגו הלהיטים הגדולים של הגלריות ללא מאמץ אוצרותי מיוחד. שני מקרים ספציפיים לכדו את תשומת הלב. גלריית מריאן בואוסקי הקדישה את כל התצוגה ליצירות של האחים האאס: כלי קרמיקה בעלי מראה ייחודי וצבעוניות מרהיבה השואבים השראה מצמחיית ים ופטריות שונות. טכניקת הצביעה נותנת תחושה שמדובר ביצורים חיים ותנועת המדפים המרעידה אותם מדגישה זאת.

האחים האס, גלריה מריאן בואוסקי. צילום: מארק בלואר

גלריה The Art of Everything. צילום: מארק בלואר

גלריה The Art of Everything. צילום: מארק בלואר

גלריית The Art of Everything הקדישה את הביתן שלה לאמנים אזוטריים, מיסטיקנים שיצירותיהם עוסקות ברוחניות, תחת השם The Medium's Medium. נשמע מוכר? אכן: כמו בתערוכה ״יש עידן חדש: על הרוחני באמנות״ במוזיאון תל אביב, גם כאן הציגו יצירות של אמה קונץ והילמה אף קלינט. למרבה ההפתעה הגלריה העמידה למכירה יצירה של אף קלינט, אף על פי שהאמנית ציוותה בצוואתה כי יצירותיה לא יימכרו. עד כה נראה כי בני המשפחה כיבדו זאת, אולם כשנשאלה על כך, נציגת הגלריה זעה באי נוחות והסבירה שהיא לא יכולה להרחיב בנושא.

בין אמנות לעיצוב ו־54 המדינות של אפריקה

עקב החשיבות של היריד בעולם האמנות והעובדה שהוא מושך אליו אספנים ואוצרים רבים, התפתחו סביבו ירידים נוספים, שמציעים אלטרנטיבה או חוויה משלימה ליריד המרכזי. אחד מהם הוא PAD, יריד עיצוב ואמנות שחוגג את טשטוש הגבולות בין השניים. אפשר למצוא בו רהיטים ייחודיים, חלקם לא נראה כנועד לשימוש אלא יותר לרושם; ויש רושם. תכשיטים גם הם מהווים חלק גדול מהביתנים, עם יהלומים ואבנים יקרות בגדלים דמיוניים ובעיצובים אקסטרווגנטיים.

לחלופין, אפשר למצוא כאן גם תכשיטים שעוצבו על ידי אמנים ומעצבים ידועי שם ונושאים את החתימה האמנותית שלהם, דוגמת זאהה חדיד ואיליה ואמיליה קבקוב. לצד אלה הציגו גלריות אירופאיות שונות יצירות של אמנים כמו ג׳ורג׳ קונדו, יאיוי קוסמה, פיקאסו ובאזליץ. אחרי המהומה של היריד המרכזי היה משהו נעים ביריד קטן ואינטימי יותר, שבו גזעי העצים של כיכר ברקלי מהווים חלק אינטגרלי מהביתנים.

גלריה Dimore, יריד PAD London. צילום: פרנסיס אמיאנד

גלריה Carpenters Workshop, יריד PAD London. צילום: פרנסיס אמיאנד

גלריה Alexandre Biaggi, יריד PAD London. צילום: פרנסיס אמיאנד

גלריה Karen Swami, יריד PAD London. צילום: פרנסיס אמיאנד

גלריה VST, יריד PAD London. צילום: פרנסיס אמיאנד

גלריה AvantScene, יריד PAD London. צילום: פרנסיס אמיאנד

בבית סומרסט הוותיק והיפהפה נפתח במקביל יריד אמנות אפריקאית עכשווית בשם 1-54 (המתייחס למספר המדינות באפריקה). יצירות רבות עירבו טכניקות מסורתיות כמו שזירה ואריגה, באופן שמדגיש את מוצאם של האמנים. בחלק מהמקרים זה נעשה באופן טכני וצפוי, אולם במקרים אחרים הרעננות והמקוריות לכדו את העין ואת תשומת הלב. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התערוכה המרכזית של היריד הייתה תערוכת היחיד של האמנית הדרום אפריקאית מארי סיבאנדה, שהציגה שלוש סדרות המתאפיינות בצבעים. הסדרה הכחולה קיבלה את צבע המדים של המשרתת שחולמת על האפשרויות שחסומות בעבורה עקב אפליה וחוסר שוויון; הסדרה הסגולה ייצגה את המאבק המר באפרטהייד ולקחה את צבעה ממחאת הגשם הסגול בשנת 1989; ואילו הסדרה החדשה ביותר, האדומה, עסקה בקשר לכנסיה.

הפסלים והצילומים של סיבאנדה עוסקים בהיסטוריה המודרנית של ארצה דרך דמותה של סופי, האלטר־אגו של האמנית. התערוכה הייתה מרשימה ברמה מוזיאלית, ותרמה להבניית הקונטקסט של היריד כולו, שיצר עניין בעושר ובמגוון של היצירות והאמנים, רובם לא מוכרים.

מארי סיבאנדה, יריד 1-54. צילום: מ״ל

יריד 1-54. צילומים: מ״ל

The post FRIEZE 2019: הכוכבים, הגימיקים והעידן החדש appeared first on מגזין פורטפוליו.

עם יציאתו לאור של ״הספר השחור״ בשנת 1946 האמת הנוראית על גורלם של כמעט שלושה מיליון יהודים סובייטים נודעה ברבים. במקביל לגילוים של משפטי נירנברג נחשף העולם גם לזוועות בשטח הסובייטי: מאות העדויות והעמל רב של הסופר והעיתונאי איליה ארנבורג ועמיתיו נשאו פרי. 

תעלומת הספר השחור, סרטו של בוריס מפציר, הוא רומן גרפי ורומן קולנועי המשולבים אחד בשני. השאלה הנדונה בסרט היא מדוע, בפקודת הקרמלין, סדר הדפוס של הספר פורק, החלקים שכבר הודפסו נגרסו וכל חומרי הארכיון הוכנסו לגניזה בארכיון הסודי, כך שהספר נגנז ולא פורסם… 

סביר להניח שאילו הספר היה רואה אור בזמן אמת הוא היה משנה בעבור כולנו את האופן שבו אנו תופסים את השואה, את האנטישמיות המודרנית ואת חיי היהודים בברית המועצות. הסרט חושף את ההעלמה המכוונת של שואת היהודים בברית המועצות, את האופן שבו השואה העצימה את האנטישמיות המודרנית שפגעה ביהודים סובייטים גם אחרי 1945, ואת התהליכים שהביאו לסופו של הרומן היהודי־סובייטי ולהגירה המסיבית של יהודים מברית המועצות. בין משתתפי הסרט נמנים היסטוריונים בעלי שם בארץ ובעולם שמספקים מידע וקביעות חדשות וקונטרוברסליות.

מעבר לנושא המעניין והאתגר, זו היתה הזדמנות בעבורי לעבוד עם במאי ותיק שיצא למלחמת חורמה ב״אי הידע״ בנושא, וששם לו כמטרת־על לספר את סיפורם של היהודים המתים והשורדים שבשטחי ברית המועצות. זה הסרט התשיעי (!) שלו שעוסק בנושא זה ורק עובדה זו הספיקה בעבורי כדי להגיד ״כן״ לפרויקט עוד לפני שנפגשנו פיזית.

לרכך את המראות מבלי לוותר על האמת הדוקומנטרית

כבר בשיחות הראשונות בוריס העלה בפני בקשה: לתת ביטוי ויזואלי לאירועים שאין להם שום תיעוד. מבחינה זו העיצוב, האיור והאנימציה קיבלו על עצמם לשמש בסרט כתחליף לארכיב חסר. במילים אחרות, הם לא כלי עזר אלא מוטיב מוביל בזרימת הסרט, בשילוב החומרים האחרים כמו צילומי אתרי הרצח והעדויות, פרשנות מפי היסטוריונים, חומרי ארכיב מקוריים ועוד. 

בוריס היה מעוניין לתת לאנימציה את המקום של הארכיב הקיים. לשם כך, לדוגמה, החלטנו להחליף את כל תמונות הסטילס שבדרך כלל הן מרכיב חשוב ודומיננטי בקולנוע דוקומנטרי־היסטורי, ברפרודוקציות מאויירות בתנועה. חלק מהתמונות הללו מוכרות ומפורסמות וחלק לאקוניות ופורמליות, אולם לכולן היה דין אחד: החלפה ברפרודוקציה מאויירת ומונפשת.

בנקודה זו צורפה לצוות נועה גילהר – בוגרת טריה מהמחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה, שבראשה אני עומד- שהביאה עמה את כישורי האיור הווירטואוזיים של. יחדיו, כתף אל כתף, קבענו את הקו האמנותי של הסרט כולו מבחינה איורית, עיצובית ואנימטיבית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

השימוש בכלי האנימציה יצקו בדמויות תוכן רגשי, ויצרו אינטרפרטציה דרמטית, ואילו הנאמנות לאמת ההיסטורית שמרה על הכלים הללו לבל יסחפו למחוזות הדימיון וההגזמה. כך לדוגמה מופיעות בסרט סדרת דיוקנאות של דמויות הוועד היהודי האנטי־פשיסטי בברית המועצות, שמתחילות את דרכן כדמויות מפתח בממשל ובתרבות הרוסית ומסיימות כאסירים ובוגדים המוצאים להורג תחת ידי השלטון. התהליך שעברו מבעלי חשיבות והשפעה, לאסירים נדונים לגלות ומוות, הוא תהליך שאפשר להציג דרך איור ואנימציה, ובלתי אפשרי היה דרך התמונות המקוריות.

האנימציה אפשרה גם לחשוף את הצופה לזוועות שנעשו בתקופת הכיבוש הנאצי מחד, ולגונן עליו מפני הקושי לעיכול מאידך. דוגמה חזקה לכך הם בורות הריגה ורצח שתועדו בצילום. האנימציה איפשרה להראות את אותה הזוועה באופן המאפשר צפייה מבלי להראות את הקשה מנשוא כפי שמוצג בצילומי הארכיב. האנימציה גם מאפשרת את הבלתי אפשרי כמו גלישה אל מתחת לקרקע, אל אותן הגופות שעל אובדנן נבנו ישובים והוכשרו שדות מראה וחקלאות. ככלל האיור והאנימציה הם פתרון ששומר על האותנטיות של המקום, הרגע, האירוע והמהות, ומצליח להעביר את הכאב והדרמה. זה כלי שמטבעו מרכך את המראות מבלי לוותר על הנאמנות לאמת הדוקומנטרית.

להציל סיפורים נשכחים מהעבר

השנים האחרונות מאופיינות במגמת שינויים ואבולוציה בעשייה הקולנועית הדוקומנטרית. מגמה זו מכוונת לסטנדרטים של תוכן הפקתי גבוה בשלל צורות עבודה וביטוי קריאטיבי כמו שימוש נרחב וזמין יותר בצילומי גרין־סקרין, לצד שיטות צילום חדשות ומגוונות, מידול בתלת־ממד ועבודות פוסט פרודקשן מעמיקות. אחד הכלים החזקים, הנגישים והפופולריים ביותר בשנים האחרונות – הוא כמובן האנימציה.

האנימציה מאפשרת הוספת תנופה דרמטית ושלל פתרונות לבעיות אמת בהפקה הדוקומנטרית. היא כלי שהופך את הקולנוע הזה לאטרקטיבי יותר בעבור קהל רחב יותר וצעיר יותר, שלעיתים נרתע מישיבה ממושכת מול ״ראשים מדברים״ וחומרי ארכיון. לאנימציה יכולת להיות רצינית או מצחיקה, פנטסטית או ריאליסטית, לקצוב את הסרט ולאוורר אותו, ובעיקר לשרת את התוכן שלו באמצעים יחסית זולים מבחינה הפקתית; טיעון מכריע בשוק הדוקומנטרי המקומי.

הטכנולוגיה והציוד של היום מאפשרים להציל סיפורים נשכחים מהעבר וכבר כאן יש ניצחון גדול. בעבר לא היה אפשר להרים פרויקטים כאלו, העלויות היו מרוששות כל הפקה. היום כל מאייר מעצב ואנימטור יכול לנסוע ברכבת, לשבת בבית הקפה או להתרווח מול שולחן האוכל במטבח של ההורים ולייצר חומרי עיצוב ואנימציה באיכות הכי גבוהה.

תעלומת הספר השחור (2019, ישראל, 70 דק׳)
בימוי: בוריס מפציר; עיצוב, איור ואנימציה: ירון שין (סטודיו jewboy), בשיתוף עם נועה גילהר
פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה, יום חמישי 18.10 בשעה 18:00

– – –

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post ירון שין // תעלומת הספר השחור appeared first on מגזין פורטפוליו.

בסוף שנת 2018 הכריז המילון הבריטי הוותיק  Collins על המונח ״Single-use״ בתור מילת השנה, לציון ההתעניינות הגוברת בזיהום הסביבה והאוקיינוסים. לאחרונה הטילו מדינות רבות מגבלות שונות על שימוש והפצה של כלים חד־פעמיים, וחלקן הצהירו כי יחרימו אותם לחלוטין עד תחילת העשור הבא. בישראל, בניגוד למגמה, השימוש בכלים כאלו נפוץ במיוחד; צריכת הכוסות החד־פעמיות בישראל היא הגדולה ביותר בעולם ביחס למספר התושבים.

חד־פעמיים אינם רק כלי האוכל המוכרים, העשויים פלסטיק או נייר ומיועדים לשימוש אחד, אלא גם רוב סוגי האריזות, סוללות שאינן ניתנות להטענה חוזרת, מצלמות כיס מבוססות פילם שנועדו להשלכה לאחר פיתוח התמונות, מחטים סניטריות, נייר טואלט, עדשות מגע רכות ואפילו עטים שאינם ניתנים למילוי מחדש. מאז שנות ה־50 של המאה הקודמת זכו יותר ויותר מוצרים לגרסאות חד־פעמיות. בשנים האחרונות משתנה המגמה, וחד־פעמיות הופכת לאיטה לתכונה הראויה לגנאי, או לכל הפחות לספק.

תערוכה חד־פעמית, שאוצרים סמדר צוק־פרננד ואמיר צובל בגלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון, תבקש להתייחס למושג ״חד־פעמי״ כנקודת מוצא לדיון עיצובי. מחד בהיבטים הנתפסים כסביבתיים: מחזור חיי מוצר, אורך חיי חומרי הגלם לעומת אורך חיי המוצרים שמיוצרים מהם, שימוש חוזר, טיפול בפסולת וכדומה – ומנגד באספקטים תרבותיים ורעיוניים רחבים יותר המתבטאים ביצירה: זמניות מול נצחיות, אגירה מול השלכה, ערך נתפס וערך רגשי של חפצים, טבעי מול מלאכותי ועוד.

יוצרים ויוצרות מכל קשת תחומי העיצוב – מוצר, קרמיקה, צורפות, אופנה, תקשורת חזותית, אנימציה, וידאו, צילום ואדריכלות – מוזמנים ומוזמנות להציע לתערוכה עבודות קיימות או חדשות שעוסקות בנושא, מגיבות לו, מתכתבות אתו, דנות בו, מבקרות אותו או מאירות אותו באופנים מעניינים. מוצרים מוגמרים או קונספטים לייצור מסחרי, סדרות מוגבלות, פיתוחים חומריים וטכנולוגיים, שיטות ייצור ושימוש מחדש, עבודות וידאו תיעודיות או עלילתיות, ממשקים ושירותים ועוד כיד הדמיון הטובה.

על ההצעה לכלול:

• דימוי, תמונה או סקיצה ברורה של העבודה המוצעת, בפורמט JPEG או PDF בלבד, בנפח שלא יעלה על 5MB
• בהצעות של עבודות וידאו או עבודות דיגיטליות אינטראקטיביות, יש להוסיף קישורים לצפייה בפלטפורמות הרלוונטיות
• הסבר קצר, עד 150 מילים, המתאר את הקונספט והקשר לנושא
• מידות העבודה, חומרים וצרכי הצבה מיוחדים (אם קיימים), האם הוצגה בעבר (ובאיזו מסגרת)
• כמה משפטים על היוצר/ת
• את ההצעה יש לשלוח לכתובת singleuseexhibition@gmail.com
• תאריך אחרון לשליחת הצעות: 15.11.2019

The post קול קורא: תערוכה חד־פעמית appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

תערוכה משמעותית שאצרתי בתחילת דרכי היא ״בין גבולות המרחב לגבולות המקום – שיח צילומי על נוף הארץ״. התערוכה פיתחה הבט מסוים מתוך מחקר מקיף של ד״ר רות אורן, אודות תצלומי הנוף של ארץ ישראל באמצע המאה ה־20: השניות שאפיינה את תצלומי הנוף בנוגע לארץ ישראל, שמצד אחד הוצגה כארץ מיתית, מחוסנת מפגעי הזמן, גדולה וללא גבולות טריטוריאליים; ומצד שני הוצגה כארץ ממשית ריקה וקשה, משתנה ברוח המודרניות ומגודרת בגבולות.

התערוכה שילבה בין צילום היסטורי לצילום עכשווי ועמדה על הדומה והשונה ביניהם בהקשר למושגים לאומיים. היא הוצגה במוזיאון הפתוח לצילום שאותו אצרתי מ־2004 עד סגירתו ב־2017. הגעתי למוזיאון לאחר לימודים בקמרה אובסקורה בתל אביב. הייתי העוזרת של אברהם אילת שאצר את המוזיאון במשך תקופה מסוימת, והוא נתן לי לאצור תערוכה ראשונה, קטנה ואינטימית: תצלומי דיוקנאות של דב סגל, הצלם של קיבוץ שמיר. לאחר פרישתו של אילת החלפתי אותו באוצרות.

נעמה חייקין. צילום: מ״ל

עמירם ערב, הרי סיני, 1956

אבי אוחיון, ביקור הנשיא טראמפ בישראל, לשכת העיתונות הממשלתית

צלם לא ידוע, טקס בביקור האפיפיור יוחנס פאולוס השני בבית הנשיא

מרלי שמיר, בין אילת לגבול עם מצרים, 1949

התחנה האחרונה

בימים אלו מוצגת תערוכה שאצרתי בגלריה על־שם מורל דרפלר במוסררה. תערוכה לזכרו מתקיימת כל שנה מאז מותו בפיגוע בשנת 2001. התערוכה נקראת רוממות כחרב פיפיות והיא מתמקדת במה שאני מכנה תצלומי ״הרוממות״ שלו, שמתאפיינים במבע דיאלקטי של הגבהה והנמכה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חרב פיפיות היא חרב החדה בשתי קצותיה, ובהשאלה, פעולה העלולה להוביל לתוצאה הפוכה מן המבוקש: כיתרון שהופך לחיסרון. כך עבודות האמנות והתצלומים המוצגים בתערוכה מצליחים להפוך את היוצרות ולהעמיד את בעלי הכוח במצבי מצוקה (מטאפורית כמובן). בין שמדובר באיכות מדיומלית או בסיטואציה קונקרטית שתועדה על ידי הצלם, המובילות להיפוך (לרוב הן משולבות יחדיו), התוצאה מערערת וחושפת פערים בחד משמעותה של המציאות. בין משתתפי התערוכה: פבל וולברג, נורית ירדן, מיקי קרצמן ומשה ניניו.

נורית ירדן, ג׳סר א זרקא

מיקי קרצמן, סיכול ממוקד מספר 5-2011

הצבה בתערוכה רוממות כחרב פיפיות. צילום: מ״ל

נורית ירדן, יונת שלום

מכל מלמדי השכלתי

תערוכה שהרשימה אותי מאד היא התערוכה Artempo: Where Time Becomes Art שהוצגה בוונציה ב־2007 ונאצרה על־ידי Mattijs Visser, Axel Vervoordt ו־Jean-Hubert Martin. התערוכה שילבה בין יצירות אמנות מתקופות שונות, אוביקטים ארכיאולוגיים ומוצגים מדעיים.

הכוח של התערוכה, מלבד האיכות של המוצגים והעיצוב של החלל, היתה בדרך שבה היא זיקקה את הנושא באופן מדויק וצלול ועם זאת שמרה על מרחב לא מפוענח. היכולת ליצור חלל שאומר / לא אומר כאחת; שסוגר ופותח במקביל, היא אתגר אוצרותי לא פשוט ומהווה קריטריון להצלחתה של תערוכה לטעמי.

תערוכת החלומות

האמת שאין לי תערוכת חלומות. הייתי שמחה לאצור תערוכה ללא מגבלות של תקציב, זה בהחלט יכול להיות מרענן.

בקרוב אצלך

כרגע אני עובדת על תערוכה לאמנית הדר גד. התערוכה תעלה בחודש נובמבר במרכז האמנויות על־שם ברר, במעלות; מרכז אמנויות מרשים, שאני מתחילה לאצור מאז שנוגה מגדל, אוצרת המרכז ב־25 השנים האחרונות, החליטה לסיים את עבודתה.

גד מציירת נופים שדרכם עולה, בין השאר, שאלת הגלוי והנסתר. מושאי התבוננותה הם גם נופי עין חרוד, קיבוץ מפואר שהיווה מודל לחיקוי, וגם המרכז לבריאות הנפש ״שער מנשה״, מרחב בידודו של החריג. היבט זה ניכר גם בסגנונה המשלב בין מבע ריאליסטי לאקספרסיבי כאלמנטים שווי ערך במרחב ציור משותף.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הדר גד

הצבה בתערוכה רוממות כחרב פיפיות. צילום: יח״צ

The post מגלים אוצרות // נעמה חייקין appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב גילי. מה שלומך?

אני יופי ואתה?

גם. לא רע בכלל. במה נתחיל? אולי בטקסטים שהתחלת להקליט?

יאללה. ויש גם בלוג חדש שעלה השבוע לאוויר, רק אומרת

מזל טוב, נגיע גם אליו. תגידי, מאיפה הגיע הרעיון להקליט טקסטים על אמנות?

בגדול רציתי פורמט שהוא יותר מיידי וקצר מכתיבה; גם בשבילי וגם בשביל ה״קוראים״. אני עצמי מקשיבה לפודקאסטים בזמן נהיגה או שאני עושה דברים אחרים ונהנית מזה מאוד. מה גם שזה לא מצריך עכשיו ״איוונט״ של לשבת לקרוא משהו. אז התחלתי להקליט את עצמי מדברת וכרגע האורך הממוצע של הסרטונים הוא עשר דקות

מה היה הטקסט הראשון שהקלטת

התחלתי מהמלצות וסקירה של תערוכות בוגרים שהיו השנה. הכתיבה הרגישה לי איטית מדי וגם היו המון דברים שראיתי, ורציתי להעביר את הרשמים הלאה כדי שעוד אנשים יוכלו להספיק לראות את התערוכות. תהליך של כתיבה יכול לקחת במינימום כמה ימים והרגשתי שחבל על הזמן

זה לא קצת מוזר להקשיב לסקירה על תערוכות בוגרים בלי לראות את העבודות?

הפורמט שהתחלתי איתו הוא אינסטגרם, מלך הדימויים, ושם הוספתי לפוסט המוקלט גם דימויים של העבודות. השתמשתי גם בסטורי כדי לשלב בין טקסט קצר לדימויי העבודות ומשם הפניתי לפוסט. זה היה די מדהים וצבר תגובות גם של האמנים הצעירים עצמם וגם של אנשים מבחוץ, שאמרו שזה נתן איזו טעימה לגבי התערוכות ואפילו הלכו לבקר בכמה בעקבות כך

ואז מה? כי ״דלות החומר כאיכות באמנות ישראלית״, לדוגמה, זה כבר משהו אחר לגמרי

זה נכון דלות החומר זה כיוון אחר בכלל שאני עוד מפתחת. הוא נובע משני רצונות: האחד לחשוף סטודנטים לאמנות פלסטית למאמרים מכוננים בתולדות האמנות בדרך יותר נגישה, והשני הוא להתייחס למקומות האלו גם כדי לעורר שיח למי שכבר מכיר וגם כדי לחבר את דור האמנים והתאורטיקנים הוותיקים לאלו הצעירים. אז דלות החומר זו הייתה נקודת פתיחה קריטית מבחינתי, ומשם אני זזה בין נושאים שמעניינים אותי. יש גם חלום להקליט באופן מסודר מאמרים ארוכים נוספים בתולדות האמנות, אבל זה בהמשך

ומה התגובות בינתיים להקלטות? ואיפה אפשר למצוא אותן?

התגובות טובות מאוד וזה משמח. אנשים מגיבים ולפעמים באמת מתפתח גם דיון. את כל הסרטונים אפשר למצוא בערוץ שלי ביו־טיוב, ומהשבוע כולם יהיו בבלוג החדש תחת הרובריקה של פודקאסט וסרטונים

נייס. ובואי נדבר על הבלוג, אבל אולי קודם כדי לעשות סדר ולהבין מה יש בו, ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר

גילי סיטון בשיח מצולם עם האמנית נעמי טנהאוזר. צילום: דניאל חנוך

בשמחה. אז אני גילי סיטון, אמנית כותבת ומבקרת אמנות. אני בת 35, חיה ועובדת בתל אביב. אני בוגרת תואר ראשון של המחלקה לאמנות בבצלאל ותואר שני מהתכנית הבינתחומית באוניברסיטת תל אביב. התחלתי את הדרך שלי כאמנית אבל בסיום התואר הראשון הרגשתי שהידע התיאורטי שלי דל, ושאני לא מכירה מספיק את השדה שאני עובדת בו.

ככה נרשמתי לתואר השני באוניברסיטה שהוא רק עיוני וכולל קורסי בסיס ומתודות וקורסי בחירה שלקחתי מהמחלקה לתולדות האמנות, מגדר ועוד. שם דברים התחברו והצלחתי למזג בין הידע המעשי של האמנות לתיאורטי, מה שיצר דרייב חזק לכתוב. בשלוש וחצי שנים האחרונות אני כותבת במגזין המקוון ערב רב, ועכשיו גם יוצאת לדרך עצמאית בבלוג שנקרא ARToday

ARToday! אהבתי

חח תודה

מה את מתכננת לפרסם בו?

הבלוג יהיה דינמי וישתנה כמעט מדי יום. יהיו בו סקירה, ביקורת והמלצות על אירועי אמנות שמתרחשים בארץ, סקירה על אירועים ומוסדות אמנות שבהם אבקר ברחבי העולם, קטעי פודקאסט וסרטונים על נושאים מגוונים באמנות, ובהמשך גם הזמנה לסיורי אמנות למתחילים ומתקדמים, בעברית או באנגלית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בגדול אני רוצה שיקרו בו שני דברים. שזה יהיה גם ״בית״ לקהילת האמנות; שאמנים אוצרים ובעלי תפקידים יוכלו להתעדכן מה קורה ואיפה במקום אחד; וגם פלטפורמה נגישה לקהל הרחב שרוצה להכניס אמנות בגובה העיניים לחיי התרבות שלו. וכמובן לרכז את העשייה שלי במקום אחד ולא במספר פלטפורמות שהשתמשתי עד היום כמו אינסטגרם, פייסבוק, ערב רב וכו׳

אז קודם כל בהצלחה, להגיד שחסרה כתיבה על אמנות בארץ זה יהיה אנדרסטייטמנט. אבל זה הרבה עבודה, את יודעת… במקרה אני יודע

אני יודעת. אבל אני עושה את זה באהבה גדולה וזה מביא את הפרנסה שזה מביא. כרגע אני, בלי צ׳יזיות, באמת מגשימה את החלום שלי ואני שמחה על זה יום־יום. ונראה מה יוליד יום. בכל מקרה או שעושים באהבה או שלא עושים בכלל. משם השמיים הם רק ההתחלה

לגמרי. ואיך זה משתלב בפרקטיקה האמנותית שלך כיוצרת? ובאמנות הלבישה?

כרגע כל האנרגיות שלי מופנות לבלוג ולכתיבה. כמו שכבר הזכרת זו הרבה עבודה, והחלטתי לנתב את אנרגיות היצירה שלי למשהו יותר גדול מיצירה פרטנית בסטודיו. זו הייתה החלטה כבדת ראש אבל אני שמחה בה, וזה באמת הרבה יותר יעיל ומשמח להתרכז במקום אחד ומתוכו להצמיח רעיונות. 

אני עדיין עובדת, כותבת ומקליטה בסטודיו שלי, כך שהחומר תמיד סביבי. משם התחלתי והוא תמיד בהישג יד במקרה של פרץ געגוע

 אני כבר סקרן לקרוא. מתי הוא מתוכנן לעלות לאוויר? 

בלי נדר ביום חמישי, כבר עם המלצות חמות לתערוכות שתיכף ננעלות, וידאו חדש של שיחה מרתקת עם האמנית נעמי טנהאוזר ועוד מטעמים. אני מאוד מתרגשת ומקווה שהוא אכן יהיה מלא חיים ותנועה. הוא לא נועד להיות טפט: הוא נועד לייצר אינרציה וקשרים ואנרגיה של חיות. מאוד מאוד מקווה שזה יקרה

אז אולי נסיים עם איזה מסר לעולם האמנות? מה את רואה מסביבך? מה היית שמחה לראות יותר? פחות?

מסר לעולם

קדימה

לאנשים יש רעב ורצון להיחשף וליהנות מאמנות. ואין צורך לרדד אותה לשם כך, כי כשמעריכים וסומכים על הקהל הרחב ונותנים לו כלים להכיר את האמנות, הוא עושה זאת בשמחה. הייתי רוצה ששדה האמנות ירצה לזמן אליו קהל חדש, ולא יסתובב סביב ובתוך עצמו. אולי אני נאיבית, אבל זו גם השליחות המיסיונרית שלי

תראה, עם מה שמתרחש על הפלנטה שלנו, אמנות מרגישה לפעמים כמו זוטות, אבל אני מאמינה בכוח של האמנות קודם כל להיות מורה: להיסטוריה, למתמטיקה, לאזרחות. האמנות נותרה כמתבוננת ומבקרת של המציאות לכל אורך ההיסטוריה ושם גם טמון הכוח שלה. שנית, אמנות היא לא מותרות: היא תרבות, ותרבות היא הכרחית לחיים שפויים ולא רק חיים של הישרדות. חברה שאין בה תרבות אין בה חיים.

הייתי רוצה שיהיה חיבור יותר חזק בין אנשים מהשורה לבין שדה האמנות. אמנות היא לא מגדל שן, ומי שמטפח אותה ככזו עושה טעות. לאנשים יש רעב ורצון להיחשף וליהנות מאמנות. ואין צורך לרדד אותה לשם כך, כי כשמעריכים וסומכים על הקהל הרחב ונותנים לו כלים להכיר את האמנות הוא עושה זאת בשמחה. הייתי רוצה ששדה האמנות ירצה לזמן אליו קהל חדש, ולא יסתובב סביב ובתוך עצמו. אולי אני נאיבית, אבל זו גם השליחות המיסיונרית שלי

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

קודם כל תודה לך שהזמנת אותי לשוחח. ונשתמע בבלוג

בהחלט

The post ARToday: גילי סיטון מדברת וכותבת על אמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

ארטור – מרתון סיורי אמנות עכשווית בירושלים

מרתון סיורי האמנות ארטור יתקיים בסוף השבוע (חמישי ושישי, 17-18.11) בחול המועד סוכות בירושלים. הסיורים פתוחים לקהל הרחב בהרשמה מראש, מגוונים ומתאימים לקהלי יעד שונים, לצעירים ולמבוגרים שאוהבים אמנות.

״ארטור״ 2019 הוא מרתון האמנות השלישי המתקיים בעיר ויחשפו בו סיורים חדשים. הפעילות תימשך גם באירועים נוספים בהמשך השנה. את הפרויקט מפעילה ביתא – בית לאמנות חברה ועיר, בתמיכת המחלקה לאמנות חזותית בעיריית ירושלים, ו״ברוטינה״, רשות הצעירים בעיריית ירושלים.

בין הסיורים שיערכו: ״כוכבים בחוץ״, סיור גלריות ירושלמיות, סיור סטודיות בתלפיות, ״אמנות מחפשת מקום״ – יצירה ירושלמית אלטרנטיבית, סיור צילום אורבני, סיור ״אוֹצָרוֹת״ – על המפגש בין אוצרת ליוצרים, וסיור גלריות בשפה האנגלית.

להרשמה ופרטים נוספים על הסיורים >

מתוך הסיורים של ארטור. צילומים: מקסים דינשטיין

חיקוי לחיים בגלריה כברי

החיים עצמם הם חומר הגלם העיקרי בעבודותיו של דני מיכאל רוזנברג. תערוכת היחיד החדשה שלו, שאוצר אבשלום סולימן לגלריה השיתופית בכברי, מציגה מבט כפול על חייו כאב וכבן דרך שלושה גופי עבודה שונים מהעשור האחרון.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עבודות הוידיאו שיצר בשיתוף בנותיו והוריו מאפשרות לו להמציא את עצמו כפיטר־פן המושהה בכוח בין ילדות לאבהות ולבגרות. סדרת רישומי הדיוקן הגדולים של האנשים הקרובים לו היא מעין מדיטציה על מעגל החיים והתא המשפחתי, שהנעורים המנצים והקמילה והמוות הבלתי נמנעים, משיקים בו לאמנות. יומן הרישומים, שיצר תוך כדי חופשות משפחתיות ושבתות משותפות, מהווה מעין סיכום ביניים של יוצר העובד מתוך ובתוך החרכים שביום־יום. נעילה: 30.11.

דני מיכאל רוזנברג, sad but cocky

מתי הראל. צילומים: יח״צ

UN בגלריה P8

בתערוכה UN, שתפתח הערב בגלריה P8, יציג מתי הראל שתי קבוצות ציורים במדיומים שנים, העוסקים ביחסי פני־שטח, מידע ופאתוס. בעבודותיו בוחן הראל את היחסים בין האוביקט/הציור לבין תפקידו של הצופה כפעיל וכשותף לדבר העבירה האמנותית. שיח גלריה יתקיים ביום נעילת התערוכה – שבת 9.11. אוצר: מנחם גולדנברג.

רוח הזאב בתיאטרון ירושלים

רוח הזאב, תערוכת יחיד לאמנית שיאל נירן־יהלום, תפתח ביום שלישי (22.10) בגלריה התיאטרון שבתיאטרון ירושלים. התערוכה, שתציג עבודות מהשנים האחרונות במדיות וחומרים מגוונים, משלבת את שני העיסוקים המרכזיים בחיי יהלום; יצירה אמנותית וריפוי האדם והטבע דרך תורות עתיקיות.

החיבור הפנימי של האמנית לטבע, ליערות ולזאבים, כמו גם תשומת לב לשינויים הסביבתיים המתרחשים בעקבות מעורבות האדם, עומדים בבסיס סדרת העבודות. בציוריה גדולי המימדים מתגלים הרוח החופשית של הטבע והקשרים הסמויים המתקיימים בין האדם, הטבע ובעלי החיים. נעילה: 23.11.

שיאל נירן יהלום. צילומים: מ״ל

The post הרשימה המשותפת // 17.10.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.