Don’t think about making art, just get it done. Let everyone else decide if it is good or bad, whether they love it or hate it. And while they are deciding, go and make some more art
Andy Warhol 

אנדי וורהול שם את הכל בפרופורציות. זה מאוד פשוט. אמנות ועיצוב קודם כל צריך ליצור (ועדיף שיהיה מאהבה). אחרי זה אפשר להניח לאמנות. לתת לה לרגש אחרים. יצירה טובה מחברת את הגוף למחשבה בדרך שרק אהבה יודעת לחבר. וכולנו שם. מתרגשים מאמנות מסוג אחד. מבקרים את האחרת. אבל מודעים מאוד לדרך של כל אחד מאתנו לאהוב את האמנות ואת העיצוב כחלק מהבית שלנו. אמנות טובה נותנת לנו אורך נשימה. מרחב להתבוננות. ורפלקציה נהדרת על החיים שלנו. 

גלריה גל גאון. צילום: שירן כרמל

גל גאון בגלריה. צילום: גלריה גל גאון

בסוף שבוע הקרוב אנחנו מזמינים אתכם לבוא ולהתרגש מאמנות ועיצוב, שנאספו ונתלו בין כתלי הגלריה בדיוק כמו אוסף פרטי בבית שלעיתים נוסעים על פני יבשות בשביל להציץ בו. אוסף עבודות של נבחרת מדהימה של יוצרים, שמגיע מהגלריה בתל אביב לבתים מופלאים בארץ ובעולם. באוסף עבודות (נפלאות) של יובל שאול, רון קדמי, אילן גריבי, אדווה קרמר, גיא לוגשי, מירה נחמן, אילנית ויגוצקי, אוהד צפתי וגם עבודות טריות טריות של קובי סיבוני.

אז אם אתם אוהבים אמנות ואוהבים גם עיצוב ואוהבים לגלות את מרחב הרגש המופלא בינהם, אתם מוזמנים לבוא ולהתרגש יחד איתנו; לראות, ללמוד, למשש, לגעת, להכיר וגם לקנות חלק מהאוסף. 

הגלריה של גל גאון, נחמני 22, תל אביב (מול מלון הנורמן)
יום חמישי | 7.11.19 | בשעות 17:00-22:00
יום שישי | 8.11.19 | בשעות 10:00-15:00
יום שבת | 9.11.19 | בשעות 17:00-22:00

צילום: גדעון לוין

יובל שאול, VACATION IN RED. צילום: גלריה גל גאון

גיא לוגשי, רעש לבן. צילום: גלריה גל גאון

THINKING OF THE KISS, גלריה גל גאון. צילום: מ״ל

The post ‎אוהבים אמנות קונים אמנות בגלריה של גל גאון appeared first on מגזין פורטפוליו.

אירוע האמנות הלא־מסחרי הגדול בתל אביב־יפו ייפתח היום (7.9) ויימשך עד שבת (9.9), בהשתתפות מאות אמנים וחללי תצוגה. הנושא הנבחר השנה הוא ״שינוי שימוש״, והאירוע המרכזי בחוצות העיר יתקיים בשדרות ירושלים ביפו.

אוהבים אמנות. עושים אמנות הם אירועי דגל ביוזמת המחלקה לאמנויות בעיריית תל־אביב יפו ובהפקתה, שחוגגים את האמנות השוקקת בעיר בהשתתפות מאות אמנים ומתחמי תצוגה. כחלק מהמדיניות לעידוד ותמיכה באמנים עצמאיים הפועלים בעיר, מקימה ומפעילה העירייה מרכזים לאמנים ויוצרים במבנים פנויים, המוסבים למרכזי יצירה ותצוגה עד להשלמת תהליכי התכנון והביצוע העתידיים שנקבעו להם.

המרכז הראשון מסוג זה שנפתח בעיר היה גבירול בשנת 2014, שבמשך חמש שנות פעילות אירח למעלה מ־200 אמנים ויוצרים. במקביל לסגירתו נפתחו שלושה מרכזים חדשים המאפשרים ליוצרים לשכור חללי עבודה במחירי עלות או בחינם, להפיח חיים במבנים שוממים, ולתרום לקהילה שסביבם.

״שינוי שימוש״ ממשיך את הקו הנושאי של השנה שעברה, שבו הופנה המבט אל הקשר שבין אמנות, סביבה וקהילה. השנה יושם הדגש על שינוי השימוש של מבנים, ועל תכניות ומתחמים של רזידנסי במודלים שונים, הפועלים בעשרה מוקדים ברחבי העיר, מצפון העיר ועד יפו. בכל אחד מהם מתוכננת פעילות מיוחדת לסוף השבוע, בנוסף לפעילות הקבועה.

חמודי ג׳נאם, מתוך האירוע המרכזי. צילום: מ׳׳ל

עופר לאופר, מתוך האירוע המרכזי. צילום: מ׳׳ל

תחום בזמן // האירוע המרכזי בשדרות ירושלים

אירוע אמנות שמהדהד את הסף שבין הרס ובנייה ובין התחדשות ואובדן. שדרות ירושלים נתונות ב״זמן ביניים״ בעקבות עבודות אינטנסיביות להטמעת הרכבת הקלה. פני האזור כולו משתנים וחלקים נרחבים בשדרה הופכים לאתר בנייה ״זמני״. במשך סוף השבוע יוקפאו עבודות הבנייה בשדרות ירושלים ובמקומן יוצבו עבודות אמנות ופעולות אשר יתבעו בחזרה את מרחב השדרה. עבודות וידאו, ציור, מיצב וסאונד־ארט יתפרשו לאורכה של הגדר התוחמת את שטח העבודות ויאפשרו מפגש ציבורי, שוטטות ופעולה בשדרה הפצועה.

בין המציגים: תזמורת ארמון בזמן, מאיה דוניץ, ראפת חטאב, כרם נאטור, ראידה אדון, רונית גולדשמידט, חמודי ג׳נאם, דוראר בכרי, עומר שיזף, עופר לאופר, מאיה שהם, טליא יאנובר, עאישה עראר, ניב גפני.
מנהל אמנותי: אמנון רון. ליווי אמנותי ואוצרות: דפנה קרון.

שדרות ירושלים, בין הרחובות עולי ציון ויהודה הימית | חמישי 19:00–23:00, שבת 19:00–23:00. לפרטים נוספים >>

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

רזידנסי בעיר: בלוק כתיבה

בבית הוניגמן לשעבר פועל היום מרכז לכותבים אמנותיים שמארח כיום כ־50 יוצרים ויוצרות, כולם כותבים מקצועיים, בהם תסריטאי טלוויזיה, תסריטאי קולנוע, סופרים, מתרגמים, דוקומנטריסטים, כותבי סדרות ילדים ומחזאים. בנוסף, בלוק כתיבה תומך בכותבים באמצעות תוכנית אמנותית ומקצועית (כיתות אמן, סדנאות, רזידנסי, מלגות וסיוע כלכלי), מתוך שאיפה לחזק את קהילת הכותבים בארץ ואת מעמדם של הכותבים בתעשייה כולה. במהלך סוף השבוע יוקרנו במקום סרטים מאת כותבי המקום, ייערכו סיורים סגורים לצלמים במבנה הנטוש ויתקיים אירוע סטוריטלינג לילי.

סלמה 60 | חמישי, שישי ושבת 19:30-22:00. לפרטים נוספים >>

בלוק כתיבה. צילום: סיון מויאל

מדריכות הסיור – אלומה רז וליאור שור. צילום: יח״צ

בן יהודה שטראסה בסטודיו בנק

מרכז האמנות והסדנאות סטודיו בנק יציג את התערוכה החדשה ״בן יהודה שטראסה״ (אוצרת: הדס קידר, עוזרת אוצרת: יוליה יבלונסקי). סטודיו בנק הוא פרויקט ארעי, שממלא בניין משרדים שעומד לעבור שינוי ובנייה בעתיד. אווירת הזמניות פוגשת את תחושת העבר הממלא את מדרכות רחוב בן יהודה – שחוצה לאורכה של ״העיר שצמחה מהחולות״ ומדיף ניחוח אירופי שהביאו עמם העולים הראשונים מארצות אירופה. ברחוב עדיין פועלים בעלי חנויות ומלאכות שדורשות משאבים איכותיים וזמן רב, ומתקשות לשרוד בעידן היעילות והארעיות, ואופי הרחוב הייחודי נתון בסכנת הכחדה. התערוכה מחברת את היוצרים השוהים בבניין לבעלי עסקים בשכונה, שיצרו יחד פעולות העוסקות בעבר, בהווה ובעתיד של הרחוב.

בן יהודה 71 | חמישי, שישי ושבת 19:30-22:00. לפרטים נוספים >>

קיר בעיר #9 – אניסה אשקר

עבודת קיר חדשה בפרויקט ״קיר בעיר – אמנות על הדרך״, מאת האמנית אניסה אשקר. עבודה הקיר מאגדת סדרת שיצרה אשקר בעקבות ואן גוך ומירו, ואת הסדרה ״הפרח הסוגד לשמש״. כותרת היצירה – ״צובעת את חזרתךָ בריסיי, בצבעי חוטי השמש המוזהבים״ – היא מחווה חומרית ופיזית העוברת דרך הציור לפעולה פרפורמטיבית של ציור־איפור; פעולה חושית, חושנית, המתבצעת באמצעות אצבעות הידיים. לרגל ההשקה יתקיים מיצג מיוחד בהשתתפות הקהל.

בניין העירייה, אבן גבירול 69 | חמישי, שישי ושבת 19:00-21:00. לפרטים נוספים >>

אניסה אשקר

הילה טוני נבוק. צילום: טל ניסים

הילה טוני נבוק / הרחבה בסימטא

לפני כשנה הציגה הפסלת הילה טוני נבוק את התערוכה ״הרחבות״ באָטֶליֶה שמי שבקיבוץ כברי, שכללה סדרת התערבויות פיסוליות צבעוניות ומשחקיות בעבודות הברזל של האמן יחיאל שמי. בתערוכה השתמשה נבוק בחומרים מתכלים, יום־יומיים וזולים בצבעוניות עזה, בכדי לחשוף איכויות חדשות, פריכות ושבריריות, ביצירתו של שמי. התערוכה, שאצרה סמדר שינדלר, עוררה דיון מחודש ביצירתו של שמי בהקשרים מגדריים ובין־דוריים.

במסגרת אירועי אוהבים אמנות. עושים אמנות. ולרגל השקת קטלוג התערוכה, תבצע נבוק הרחבה של ההרחבות, הפעם במרחב הציבורי של תל אביב. ההרחבות החדשות יתייחסו לשני פסלים של יחיאל שמי שמוצבים במסטת מיכה בעיר.

סמטת מיכה | שישי, 12:00 – 14:00. לפרטים נוספים >>

חיות אמנות – סיור פסלים למבוגרים

ברחבי גני יהושע מוצבים עשרות פסלים של האמנים המובילים בארץ. במסגרת סיור חדש, רכוב ברכבת הפארק, יוצגו מספר פסלים ודיון בהיסטוריה של הפסל ויוצרו, על פיסול במרחב הציבורי בפארק ועל ההקשר הרחב לגוף היצירה. בכל תחנה יחברו המדריכות את היצירה לטקסט שונה ורלוונטי ממגוון עולמות וסגנונות. את הסיור, שילווה בחוברת ייעודית, ידריכו אלומה רז וליאור שור.

פארק גני יהושוע | שישי, 14:30 – 16:30 | ההשתתפות בתשלום. לפרטים נוספים >>

השקת סטודיו שפירא

​מרחב משותף לאמנים ויוצרים בשכונת שפירא יושק בסוף השבוע בחגיגה שכונתית הכוללת מוזיקה חיה, סדנאות ודוכנים. בסטודיו תפעל סדנת פיסול ויסופק ציוד, ייעוץ והכוונה למשתתפים. באירוע ההשקה יציגו האמנים אורן פישר, נועה בלנרו, אפרת גורן ושמרית קרני את תהליכי היצירה שלהם, תתקיים סדנת ציאנוטייפ בהנחיית אסיה וקסלר, סדנת מסיכות בהנחיית דיה בלזר, משחקיית אמנות בהנחיית מיכל אבולעפיה ושיעור רישום בטבע בהנחיית איתי שמואלי. לצדם תבצע עלמה שניאור מיצג מחול, תפתח תערוכה שאצר ניר מצליח לעמותת כנפיים, ואמני שכונת שפירא יציעו למכירה את עבודותיהם.

מרכז קהילתי שפירא, ישראל מסלנט 27 | שישי, 12:30-14:30 | לפרטים נוספים >>

סטודיו שפירא. באדיבות האמנית דיה בלזר

תיקון חצות: על יחסי המוזיאון ושדה האמנות בישראל

כחלק מהדיאלוג ארוך השנים בין מוזיאון תל אביב לאמנות ובין שדה האמנות בישראל, יזם המוזיאון אירוע יוצא דופן, שבו יוכל הקהל הרחב להציב למוזיאון שאלות באופן ישיר ופתוח. האירוע יתקיים במקביל לתערוכה של תמר הירשפלד ״ארץ חדשה״, שתהיה פתוחה לקהל באותה העת. על השאלות שיופנו מהקהל יענו דורון רבינא, האוצר הראשי של המוזיאון ודלית מתתיהו, אוצרת בכירה וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון.

לאורך השנים העלה הציבור, בפלטפורמות שונות, תהיות וקובלנות הקשורות בהכרעות אוצרותיות, בשאלות של ייצוג של נשים, פלסטינים, שאלות על צנזורה, על תערוכות פרסים, על הכוחות המעצבים את סדר היום של המוזיאון ביחס לאמנות בישראל, ועוד. על כל אלה, ועל נושאים אחרים שיעלו ישירות מצד הקהל, יענו שתי דמויות מפתח מהמוזיאון, מתוך רצון לדיאלוג מעניין ופורה, ואולי אף מעצב ביחס לסדר היום של המוזיאון בעתיד.

ביתן הלנה רובינשטיין – יום חמישי, 7.11.19 – בשעה 21:00. האירוע פתוח לקהל הרחב ואין צורך בהרשמה מראש.

The post הרשימה המשותפת 7.11 // אוהבים אמנות. עושים אמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אדוה, מה שלומך הבוקר?

טוב, שמחה לקראת התערוכה

״שומרת לילה, בואי לגן תכלת״, התערוכה החדשה שלך בגלריה במרכז ההנצחה בטבעון (אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי), היא חלק מעבודה מתמשכת שלך באותו נושא ובאותה שפה

כן. זאת מסתבר עבודת חיים, שכל פעם אני פוגשת ממקום אחר. מגלה וחוקרת זוויות שונות של חיי והביוגרפיה שלי, שחלק נכבד ממנה קשור לקיבוץ

הצגת לראשונה את העבודה שלך, בכל עוצמתה, בתערוכה ״לינה משותפת״ שאצרה טלי תמיר בביתן הלנה רובינשטיין, ב־2005. זו הייתה תערוכה מכוננת בתודעה הציבורית וביחסים של שדה האמנות עם חיי הקיבוץ. את מרגישה שיש לך פה תפקיד, שליחות חברתית, או שזה הכל אישי?

במיצג־מיצב ״תפור בבטן״ שהצגתי במסגרת התערוכה ״לינה משותפת״, זאת הייתה הפעם הראשונה שהעבודה נגעה באופן ישיר ומודע בנושא הקיבוץ, אבל מתבהר לי שרוב עבודותיי גם לפני זה נגעו בנושא זה, אם כי באופן פחות מודע. במיצגים שעשיתי בתחילת דרכי האמנתית הייתי מטגנת בובות עם חומרי מזון שונים. היצירה היא כלי מחקר אישי, תרבותי ופוליטי בעבורי. דרכו אני לומדת את עצמי ואת העולם ומאפשרת התבוננות מעמיקה במקומות חשוכים בתוכי ובחברה שבה אני חיה.

זה כלי שמאפשר לשהות בתוך כאב שקשה לגעת בו בדרכים אחרות. השהייה בכאב מבחינתי היא הכרחית בתהליך של צמיחה והתפתחות. מקומות סגורים וכואבים מדי מצמצמים את הנפש ואת החברה, כך אני מאמינה, ומושכים אחורה. ואילו הפתיחה והשחרור של אותם מקומות מאפשר אוורור והתקדמות הלאה לעבר עתיד נושם ומואר יותר.

בעבר פעלתי יותר בקונטקסט פוליטי, הייתי יותר מחוברת לפצע החברתי פוליטי מדיני, ועבודותיי היו מאוד נוקבות. במהלך השנים, ודרך תהליך אישי שעברתי – במסגרת לימודי תרפיה באמנות אינטנסיביים באנגליה ובארץ – הבנתי שכל הפצעים הפוליטיים, החברתיים והלאומיים נוגעים בפצע הנפשי האישי שלי ומופעלים ממנו.

בתור מטפלת באמנות אני עובדת הרבה עם ילדים והורים בטיפול דיאדי, ומשתדלת ליצור מרחב מרפא לפצעי ילדות ולטפל בהם בזמן

יכולתי לנחש שהתרפיה לא זרה לך – הן כמטפלת והן כמי שהאמנות משמשת בעבורה תהליך תרפויטי?

אני מדמה את התהליך שאני עוברת עם עבודותיי למעין ספירלה בתנועה מתמדת. כמובן שכשאני מוצאת את החיבורים וההקשרים בין הפצעים האישיים שלי לפצעים של החברה והסביבה שלי, העבודה נהיית יותר כנה ואותנטית. כנראה מאז ומתמיד עשיתי לעצמי טיפול באמנות, מאז שאני זוכרת את עצמי אני יוצרת. ממש מילדות מוקדמת. אני חושבת שבזכות האמנות הצלחתי להתגבר על הרבה קשיים שחוויתי בחיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

למזלי, מאז שהייתי קטנה היו סביבי מבוגרים שהעריכו וחיזקו אותי במרחב היצירתי הזה שחייתי בתוכו. בגן היו לי מטפלות – שבי ומלכה – שכל הזמן פירגנו לי בכל מה שעשיתי והאמינו בכישרוני. בתיכון היתה לי מורה לאמנות מופלאה שתמכה ביצירה שלי וקשה לתאר כמה הקשר איתה היה לי משמעותי. היא היתה הרבה יותר ממורה, חברה, מטפלת… היום היא מטפלת רגשית, ואומרת שאני באופן לא מודע הייתי המטופלת הראשונה שלה. היא ליוותה אותי שנים, והיצירה הייתה נוכחת כל הזמן. בעיקר האמונה הכל כך חזקה שמה שאני עושה הוא טוב, הוא ראוי ושווה. עם כל הנשים היקרות האלה אני בקשר עד היום. זה מאוד מחזק.

גם הורי תמכו בי בדרכי האמנותית, אבא שלי במיוחד. מגיל צעיר (תיכון) היה לי סטודיו בקיבוץ בזכותו, והקיבוץ השתתף איתי בהוצאות על חומרי היצירה. הוא היה מסיע אותי לחוגי ציור בכל רחבי הארץ, ועוזר לי בהקמת המיצגים והמיצבים המורכבים שלי

את מספרת כאן כמה תומכת הייתה הסביבה, והנה בעבודות יוצאת לאור טראומה קשה מהסביבה התומכת הזו

נכון. בעבודות שלי יש תמיד שני פנים, או יותר. היו דמויות שומרות בגן תכלת, שהחזיקו אותי בילדות וזה היה מזלי, ועל כך אני מודה עד היום שהיו סביב פיות כאלה. אבל בתוך כל החום הזה היו הרבה רגעים בודדים, והניגוד הזה בין החום לבין האין הוא מאוד חזק וצורם. אני מניחה שיש הרבה דברים שאיני זוכרת מהלינה המשותפת, מכיוון שמגיל שבועיים הייתי בבית ילדים והזיכרון המודע לא קיים בגילאים כאלה, אבל הזיכרון הפיזי כן. ככל שאני מבינה ולומדת למה תינוק זקוק, אני נדהמת לגלות כמה חוסר היה באופן שבו גדלתי. זה ברובד המודע. ברובד הלא מודע, לרוב עולים לי דימויים קשים, של בובות, ילדות פצועות, חתוכות, אנוסות וכו׳…

הדימויים פשוט עולים דרך הידיים שלי, שפועלות באופן עצמאי. אני מאפשרת לדימויים לעלות ומתבוננת בהם. לא תמיד אני מבינה בדיוק למה כל דימוי קשור, לפעמים יש לי השערה. חשוב לי לקבל את מה שעולה, אפילו אם זה קשה וכואב ולאפשר לדימוי הזה לחיות, לא לברוח ממנו. אני מאמינה שרק כשאני אוכל לאחוז את כל החלקים שבי, היפים, הכואבים, המפחידים, המסוייטים, אני אוכל לחיות בשלום עם עצמי ועם הסביבה ויהיו לי כוחות נתינה גדולים יותר

״גן תכלת״ (אם איני טועה) היא הכותרת הכי ספציפית שנתת עד כה לעבודות שלך. זה נשמע מתוק, וכמי שמגיעה מרקע קיבוצי בעצמי אני מנחשת שיש פה מסר כפול: גן תכלת הוא משהו טוב ומשהו רע

תכלת זה צבע רך, נעים, מכיל ומגונן. כן, יש ניגוד בין הרוך של הצבע לבין תחושת הבדידות והיתמות שמתלווה לגן. הגן היה בעבורי גם מקום רך, אוהב ומכיל, אך בלילות חוויתי בדידות עצומה והכל באותו מקום. כביכול בבוקר היו מגיעות הפיות, ובלילה היו מתעוררים לחיים מכשפות ושדונים

יתמות. אפילו לא נטישה, את מדברת על יתמות ממש?

יתמות – תחושה שאין אף אחד. כנראה זה מה שחוויתי, אפילו אם זה רק בלילה. מין צניחה כזאת לבור חשוך ומפחיד, ואין אף אחד שנמצא על ידי ויכול להוציא אותי או לעצור את הנפילה העמוקה הזאת אל תוך החושך. עד היום אני חווה את תחושת הבדידות הזאת, זה כנראה נצרב בי באופן עמוק מאוד

בואי נחזור לתערוכה החדשה – שנפתחה ב…תצוגת אופנה?

כן, תצוגת אופנה: חלק מהפרויקט הנוכחי הוא שמונה שמלות צבעוניות שתפרתי מבגדי תינוקות. בשמלות אלה יש משחק של נעדר ונוכח. מתוך עשרות בגדי תינוקות שמהם נעדרים התינוקות, אני יוצרת מעטפת אחת וספציפית ומגדירה ומנכיחה אישה. העיסוק שלי בבגדי תינוקות, שהוא החומר המרכזי בתערוכה הזאת, קשור מצד אחד להיעדר של התינוק ומצד שני המגע שלי בחומר הרך והנעים הזה מאפשר לי להתחבר למקומות ראשוניים ולעולם תינוקי, ילדי

את משתפת פעולה כבר שנים עם אמנית הקול המעולה אתי בן־זקן. מה חלקה בתערוכה?

אתי בן־זקן היא זמרת, סופרת ואמנית רב תחומית מעולה ביותר. יש בינינו חיבור עולמות שכזה שפועל באופן יותר מודע וגם מתחבר לתת מודע הקולקטיבי שלנו. העברתי לה חומרים כתובים הקשורים לתערוכה, והיא דלתה מתוכם משפטים ושילבה אותם בשירי ערש חרישיים. העבודה הקולית מול המיצב שלי הן שתי עבודות שמהדהדות אחת את השנייה ומנהלות דיאלוג אמנותי.

גם טשטוש הזהות הוא נושא מרכזי. יש דמויות ללא תווי פנים בתערוכה ובמהלך התערוכה אבצע מיצג פעולה, שבו אני יוצרת פנים, מעניקה זהות ותופרת בגדים לבובות קטנות בצבע תכלת, שנתפרו בהזמנה מיוחד בשבילי ב״בובטיק שריד״, שבו עובדות כיום שבי ומלכה שהיו המטפלות שלי בגן תכלת, ויהודית שהיתה הגננת שלי. מצחיק לא?!

מרגש וחמוד אפילו. אני חייבת לומר לקורא.ת המבועת.ת: לא הכל כל־כך עגום, יש הרבה רוך בבובות, בעבודות הטקסטיל וגם ביחסים בינך לבין הקיבוץ ואנשיו… תקני אותי אם אני טועה?

בהחלט יש הרבה רוך בעבודותיי. וגם הרבה קסם. יש גם הרבה קסם במקום שבו גדלתי, בקיבוץ שריד. אני רואה את זה מעורבב, קסם ועצבות, ומהמקום הזה אני פועלת. אני לא באה בעמדה מאשימה נגד הקיבוץ וחבריו, אלא יותר ממקום של התבוננות חרישית ומעמיקה על חוויותיי. התערוכה בטבעון – מקום שהוא חלק מנוף ילדותי – מאפשרת לי לגשת לעבודה דרך חיבור ישיר עם הקיבוץ, וזה בפני עצמו חוויה מבורכת. יש לי הרבה עבודה מול המקום, ואני שמחה שמאפשר לי לעשות זאת באופן יצירתי, אוהב ומשעשע

יש לי תחושה שמדי כמה שנים מתעורר דיון ער בענייני הקיבוץ של פעם, והדור שלנו הוא דור הביניים של מי שגדלו בימי השיא של האידאולוגיה הקיבוצית וכבוגרים ראו בהתפוררותה. שמעת על קבוצת הפייסבוק החדשה והסוערת ״אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ״ – קבוצה סגורה שקמה והתפתחה בשניות לממדי ענק, ויש בה רמת שיתוף וחשיפה יוצאת דופן?

בהחלט. גם פרסמתי שם את התערוכה וזכיתי להרבה פרגון. אחרי כל כך הרבה שנים הזכרונות כל כך חיים ובועטים. מסיפורים טראומטיים ועד כאלה מצחיקים. אבל המדהים הוא שהכל כל כך חי

The post אדוה דרורי עושה אמנות מזכרונות ילדות ורגשות מעורבים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

מילי ברזילאי, בן  33, תל אביב.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות.

מה בצלחת?

אורז ודגים.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלה אני מציג תערוכת יחיד בגלריה דנה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי. במרכז התערוכה ציור ריצפה על כל שטח הגלריה, שניראה ומשמש כלוח מחיק לבן כאשר המבקרים מוזמנים לקחת טוש ולהשתתף בציור או לשנות אותו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני מתעניין ביכולת שלי לשנות דימויים שנחרטו לי בזיכרון ומוצא שהיכולת של ציור להזיז צבעים מאפשרת לשנות את הדימוי. הצבע הוא היכולת של הדימוי להשתנות, והדרך לשימוש בצבע נימצא אצלי בחוויות ילדות ומשחקיות שמאפשרת לפרוץ גבולות. חשוב לי להסתכל על ילדים והחוויה שלהם בתוך העבודות. ילדים מסמנים לי מה מפעיל ואיך לפעול, שיהיה יפה ונוגע בלב.

 איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

הייתי בשיקאגו במשחק בין מנצ׳סטר יונייטד לפריס סיינט ז׳רמן, באיצטדיון הפוטבול העירוני. לפני המשחק ירדתי לכר הדשא ושוחחתי כמה דקות עם זלאטו איברהימוביץ׳. זו היתה הפעם ראשונה שהרגשתי כמו נמלה. למדתי הרבה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

ציור קולקטיבי של 120 אלף איש במארקנה בריו דה ז׳נרו; שכל החבר׳ה מהפאבלות העניות יירדו מההר  ויצטרפו יחד לאלו שחיים במגדלים על החוף, שכל אחד יקבל צבע וירגיש חופשי להתבטא בתוך גבולות המגרש באופן שווה. הפרויקט במימון קאטרי.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

אני אוסף שעונים של איגוד נהגי המשאיות באמריקה, ולאחרונה מצאתי שעון של נשיא האיגוד מ־1967.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // מילי ברזילאי appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביאנקה ספריינס אוהבת נייר וקורעת אותו. זה היה יכול להישמע כפרדוקס שמזמין הרמת גבה, אבל לא: קריעת נייר היא המדיום האמנותי שלה, ובימים אלה היא מציגה בגלריה פריסקופ, בתל אביב, תערוכת יחיד של יצירותיה ״שמיכות ביטחון״ (אוצרת: טל בק). ספריינס, ילידת הולנד הנשואה לישראלי, הגיעה לארץ לפני 12 שנה. לחוויותיה כעולה חדשה, כמי שעזבה את מולדתה והייתה צריכה להכות שורשים במקום אחר, היא נותנת בתערוכה ביטוי מטפורי באמצעות עבודות נייר שהיא יוצרת בקריעה.

העבודות המורכבות מקרעי ניירות הן קומפוזיציות אמנותיות מקוריות ומובחנות. ״נייר הוא מהות חיה שיש בה ניגודים כמו ין ויאנג; הוא ׳צנוע׳ ועדין, ועם זאת יש בו חוזק״, אומרת ספריינס. ״אני קורעת אותו בידיים כי כך אני מגישה קרבה אליו כחומר היצירה שלי. לרוב אני קורעת אותו ביד חופשית, כדי שהמראה לא יהיה מהוקצע מידי, ולפעמים מציירת צורות על תבנית וקורעת את הנייר בהתאם״. 

ביאנקה ספריינס

בצעירותה למדה ספריינס עבודה סוציאלית, אך מעולם לא עסקה בכך. ״תמיד הייתי יצירתית ונמשכתי לעיצוב ולאמנות. בהולנד הייתה לנו חברת עיצוב מצליחה, בעיקר עיצוב לילדים, ועיצבנו בעבור חברות בין־לאומיות ידועות. אחרי שנים שגרנו באמסטרדם החלטנו שאנחנו עוברים להתגורר בארץ, ואז התחלתי באקספרימנטים שלי עם נייר; אהבתי מאוד מוזאיקה, אבל פחות את קשיות החומרים שמהן היא עשויה, אז התחלתי ליצור אותה משכבות של נייר שקרעתי.

״היום אני משתמשת בנייר עם טקסטורה (פבריאנו) שמיוצר באיטליה: אני צובעת אותו ורק אחר כך קורעת אותו, כך שעם הקריעה שכבות הצבע נחשפות. עם הזמן וההתנסות גם ׳פיתחתי׳ מניפולציות לתנועות היד שלי כשהן קורעות את הנייר, על מנת לקבל אפקטים מסוימים״.

ביטחון וכבוד, קבלה והכלה

על פניו, ספריינס מציגה בתערוכה אוביקטים ביתיים מהסביבה היום־יומית. אולם, בבסיס העבודות עומדות תמות עמוקות של קיום אנושי, של חיים ושל הבטים הומניטריים. האוביקטים המרכזיים ב״שמיכות ביטחון״, שמהם אף נגזר שמה, הן שלוש שמיכות שנוצרו מאלפי קרעי נייר. ״כל הנושא של עקירה והגירה, של פליטים ומהגרים שנאלצו לעזוב את ארצותיהם ואיבדו את המקום שלהם, את הביטחון ואת תחושת המוגנות, מעסיק אותי, במיוחד כמי שחוותה מעבר לארץ אחרת למרות שזו הייתה בחירה.

״מהמקום הזה נולד רעיון השמיכות, שהן לדידי אוביקט בסיסי־ראשוני, שמייצג חום והגנה עם הרבה ציפיות והקשרים פיזיים ומטפוריים. כשאנחנו נולדים עוטפים אותנו בשמיכה, ולהבדיל אלף הבדלות, גם במוות עוטפים את גוף המת. בחיים ׳שבין לבין׳ אנחנו זקוקים לשמיכה, פעם כעוטפים ופעם כנעטפים; כאם לדוגמה, אני רוצה לתת אותה לבנותיי כדי להגן עליהן ולהעניק להן את הטוב ביותר, וכאדם בקהילה אני רוצה לקבל אותה במונחים רגשיים של תחושות ביטחון וכבוד, הגנה, קבלה והכלה״.

שמיכות הנייר של ספריינס מאתגרות את התכונות החומריות של הנייר: הן גדולות, כ- 2X1.8 מטרים, ותהליך עבודה על כל שמיכה אורך, לדבריה, בין חודש לחודשיים. ליצירתן היא עושה שימוש בטול (בד רשת עדין) שעליו ולתוכו היא תופרת־שוזרת ניירות, ועל השכבה התפורה מדביקה קרעי ניירות נוספים. חומר ההדבקה עשוי משורש צמח יפני, שבאמצעות בישול הופך לדבק טבעי שאינו משפיע על צבעי הניירות, כשבסיס הטול מעניק לשמיכות גמישות ותנועה. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לצד השמיכות מוצגת סדרה של חמישה כדים/כלי קיבול, שעשויים מניירות שחורים ובמבט ראשון נראים כאוביקטים אסתטיים מושלמים, אך כשמתקרבים אליהם מתגלים בהם פגמים, כמו חורים, קרעים וחתכים. כמו בשמיכות, כך גם בכדים ההשראה ליצירתם הגיעה מחבלי קליטתה בארץ והם המבטאים ״את הקשיים ואת המורכבות של הקיום האנושי. לצד הרמוניה יש הרבה דיס־הרמוניה והתרחשויות קיצוניות כמו שאנחנו מכירים היטב בארץ״. מוצגים נוספים בתערוכה מגלמים את תחילת מסעה האמנותי כיוצרת נייר עכשווית; תבליטים מפוסלים עם מוטיבים אורגניים־חזרתיים, שנוצרו כהפשטה של אלמנטים טבעיים שמקורם בנוף ילדותה של ספריינס, שגדלה בקרבת הים הצפוני.

את שאריות הניירות שנשארות לה אחרי הקריעה, היא שומרת ״לצעד הבא״ כדבריה, שיהיה אולי יצירה בעיסת נייר. ״אני לא יודעת מה יהיה המשך דרכי כיוצרת ואם נייר תמיד יהיה ׳החומר שלי׳. מה שאני כן יודעת זה שעכשיו הוא האהבה שלי, ושאני מתכוונת להמשיך וליצור שמיכות, הפעם בהשראת טקסטילים עם רקמת ׳סוזני׳ שבטית, שמקורה במרכז אסיה במדינות כמו קזחסטן, טג׳יקיסטן ואזרביג׳ן. למרות כל הקדמה הטכנולוגית, ולמרות שכחברה אנו מתקדמים מאד ומתוחכמים מאד, כפרטים, כבני אנוש, אנחנו עדיין זקוקים לשמיכות״.

The post ביאנקה ספריינס קורעת ניירות ויוצרת מהם שמיכות appeared first on מגזין פורטפוליו.

חפצים הם דברים חומריים שאפשר לראות ולגעת בהם, הממלאים תפקידים משמעותיים בחיינו בהבטים רבים. בלעדיהם אנו עירומים, פיזית ורגשית. החיבור הרוחני שיש לאדם לאורך ההיסטוריה עם חפצים האוחזים בכוחות מיוחדים או באמונות תפלות הוא חיבור מוכר, אך אם נתבונן מסביבנו, נבין שלא רק אלו הם החפצים הרוחניים בחיינו, אלא גם פריטי לבוש, קעקועים ומוצרים טכנולוגים שונים המקשרים אותנו ליקומים וירטואליים ורוחניים חדשים.

תערוכת לה־קולטור גדולה וחגיגית בנושא חפץ/רוח, בשיתוף מגזין A5 וסטודיו ג׳לאדה, תערך במזא״ה 9 בסוף השבוע הפותח של שבוע האיור. כ־130 אמנים מקומיים, צעירים ומבטיחים יציגו בתערוכה 180 יצירות אמנות שימכרו במחירים ברי־השגה. כמיטב המסורת, לה־קולטור תשתף פעולה עם יוזמות עיצוב ואמנות מקומיות שיצרו פרויקטים משותפים.

סרגיי איסקוב

קטיה בריודין

ניר פפרברג

• מגזין A5 ישיק לראשונה מהדורה שתוקדש כולה לאיור, ותופק בפורמט חדש ומסקרן. המגזין יושק וימכר בחנות הפופ־אפ של המגזין בגלריה.
• ג׳לאדה טורס, סטודיו לעיצוב איור ומסעות, ישתף פעולה עם מעצבת הטקסטיל לי קורן, המקעקעת תמר בר, המאיירת תום מלניק והמעצב איתי בלאיש, שישיקו בתערוכה קולקציה משותפת של מטפחות. בנוסף תציג ג׳לאדה טי־שירט חדשה במהדורה מוגבלת. הסדרות יוצעו למכירה בחנות למזכרות, חולצות והדפסים מאוירים שנוצרו בשיתוף הפעולה עם מיטב המאיירים והמעצבים בישראל.
• הקדרית רותם פייפר והמאייר יהונתן מילו לויטס יצרו בחימר לבן ודיו שחור פרויקט המורכב מצורות אבסטרקטיות, וכולל קולקציית צלחות יחידות מסוגן בעבודה ידנית.

לירון כהן

אנגלינה נזימוק

ענת גוטמן

לה־קולטור תציג תערוכת אמנות עכשווית במחירים של עד 500 ש״ח, ותחשוף אמנים ואמניות צעירים וצעירות בתערוכה אחת על מנת להנגיש את האמנות המקומית לקהילה שלה ולכל צרכני האמנות הישראלים. בתערוכה יוצגו יצירות אמנות מקוריות בשלל טכניקות האיור, בהן דפוס משי, חיתוך עץ ולינולאום, אקווטינטה, מונוטייפ, ריזוגרף, ודפוס דיגטלי, מהדורות מוגבלות או יצירות מקור.

משתתפים:

אוצרות: איתי בלאיש
הפקה וניהול תערוכה: רותם פייפר, איתי בלאיש, גבריאל ביינץ
עורכים ומעצבים מגזין A5: טלי גרין, קרן גפני, גולן גפני; עורך שותף: איתי בלאיש

המציגים בתערוכה: אדר קיילין | אולג פדורקוב | אולגה ויישביין | אור דהן | אור מאיר נגר | אורי טור | אורן מרטן | איה מערבי | איליה יהודובסקי | איריס גרין | איתמר חפץ | אלה בן עמרם | אלייה דוד | אליס קורניוק | אלעד אורן | אנג׳לינה נזימוק | אנסטסיה מורזינסקי | אריאל טופלר | ארנון לקס | בינה כץ | בן אלחדף | גד טש | ג׳ורדן טאנר | גיא זיידנברג | גיה קסטן | גיל זבלודובסקי | גלעד אבוהב | ג׳ני רונן | ג׳ני שוקין | ג׳סיקה מוריץ | דביר נחמני | דור בר שלמה | דור בשרי | דנה ברנר | דניאל נחום | דניאל קיסרי | דפנה ברזילי | דריה וסילייב | דריה קונשטיק | הגר בן ישי | הגר ברקת | הדר סולטנה | הטייס | הילי נוי | הלה שלג | ויקטוריה שלקוביץ׳ | ורד גריף | חלי כהן | חמוטל חיון | טוהר שרמן – פרידמן | טלי גלייצר | יגאל טליאנסקי | יהונתן מילא לויטס | יהלי גרופי | יובל קפצן | יסמין נקאש | יסמין רושקה | ירדן אדר | כרמל ברנע ברזנר ג׳ונס | ליאור הילזנרט | ליאן ברונשטיין | ליה שורץ | ליהי אופיר | לירון כהן | לנה פריידמן | מאי עקאד | מאיה נקר | מיה קלינגר | מונבז | מורן כהן | מיטל שושן | מיכאל איפרגן ותום אסיסקוביץ׳ | מיכל אהרוני | מיכל אלקלעי | מיכל וינטראוב | מירי דביר | מיתר גיני | מרי קושלביץ׳ | נדיר גיל חרל״פ | נואי זהבי | נוי כהן גל | נויה מזרחי | נורית לאור | נטשה זנבות | נינה מנדלסון | ניקול טובין | ניר פפרברג | נעמה להב | סיגל סגל | ספיר איל | סרגיי איסקוב | סתיו לוי | עדי איילי | עדי בן- יוסף | עדן פוקסיאנו | עודד אבולעפיה | עומר בינדר | עידו בק | עידן טסלר | עינב צייכנר | עינת מגל שמאלי | עלמה גרין | עמית מושקוביץ | עמר שרייבר | ענבר כספי | ענת גוטמן | פול רוזנבוים | פז אייזנטל | צחי דינר | קארין בנטל | קוסטיה פרם | קורין אביסדריס | קורנליה קולבובסקה | קטיה בריודין | קטיה פשקוב | קייט פריזליס | קים קדוש | קרן קרסיק | קתרינה ברנובסקי | רון הנזל נבו | רוני בהיר | רונית בוטנרו | רועי אדר | רועי הרמלין | רותם בן ארי | רותם זוהר | רותם נפתלי | רותם שריד | שחף מרקוס | שי פיגל | שיר דניאל | שיר מורדו | שירה גלעדי | שירי ורניק | שירן חזון | שירן קריחלי | שני דבורה | שרית ברטוב | תומר אזולאי|  Elfassi |  Munbaz Art

אמני מגזין A5: עודד אבולעפיה | ליהי אופיר | סרגי איסקוב| אלון ברייאר | דור בשרי | הטייס | נדב וייסמן | מיכל וינטראוב | אורי טור | אור יוגב | דרור כהן | לירון כהן | ענבר כספי | בינה כץ | נינה מנדלסון | דניאל נחום | ניר פפרברג | יסמין רושקה | אורי ריקוס | ג׳ני שוקין | נועה שניר | גל שריר

חפץ/רוח: לה־קולטור, A5 וג׳לאדה בשבוע האיור
21.11 חמישי 18:00 – 23:00 | פתיחה חגיגית
22.11 שישי   11:00 – 17:00
23.11 שבת   11:00 – 20:00
מזא"ה 9, תל אביב. הכניסה חופשית.

ג'ני שוקין

אורי טור

The post חפץ/רוח: לה־קולטור, A5 וג׳לאדה בשבוע האיור appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מיה, בוקר טוב

בוקר אור יובל, נעים מאוד

בחזרה! מה שלומך? נראה שזו תקופה אינטנסיבית

אכן. אינטנסיבית ונפלאה. מרגיש לי שזו קצת גם ״העונה״: יש מלא תערוכות, פסטיבלים ומופעים כרגע

מלא! וזה רק מתחיל. ובואי נתחיל בלקצ׳ר־פרפורמנס שאת עושה בפרינט סקרין במסגרת אלט קונטרול דליט. נראה לך שיום אחד יהיו מילים בעברית לדברים האלו או שחבל על המאמץ?

אני לא חושבת שיהיה מונח כזה בעברית. אני מרגישה שיש לנו גם משיכה לאנגלית, בעבורי היא כרגע השפה של האינטרנט. הכל אחפש גם בעברית וגם באנגלית. וגם אני מרוצה שזה שילוב של מקשים, שילוב של פעולות. כמו אקורד על המקלדת

מיה שרבני צילום: אורי זאב סגל

ספרי אם כך מה זה הדבר הזה שאת עושה בפרינט סקרין?

אני מעבירה הרצאה על הפעילות המעודכנת שלנו במעבדה בימים אלה. מצגת שסוקרת את הממצאים מהתקופה האחרונה ומה שאנחנו עובדים עליו ומעסיק אותנו. 

לדוגמה, יש לנו פרויקט שמנסה לחבר את הטכנולוגיות של זיהוי הפנים, הפילטרים וכל העיסוק ב״פרצוף״ למציאות שהשתנתה ויזואלית מאז שהסלפי נכנס כל כך חזק לתמונה. ותופעת הלוואי המדאיגה ביותר היא אנשים שמאבדים את חייהם ברגע הצילום הזה. זה נקרא ״סלפיסייד״, (מלשון המילה התאבדות באנגלית). זו כבר ממש תופעה

וואלה. כמה אנשים בשנה? ומה בדיוק קורה שם?

אנשים מבקשים להנציח את עצמם ברגע שיא כלשהו; להוכיח שהוא קרה. ו… מסתבכים ממש! מדובר כבר על כמה מאות מקרים בשנה. המעקב הסטטיסטי בנושא עוד לא מספיק מאורגן אבל כבר יש יותר רישום ואפילו תיעוד של רגעים איומים שכאלה. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בחור שניסה לעשות סלפי עם דוב והדוב תקף אותו, מישהי שניסתה לעלות על איזו נקודה גבוהה ולהצטלם עם הנוף וצנחה למותה, מעשי קונדס שהסתיימו במוות, נערים שניסו לצלם את עצמם קופצים מרכבות, מישהו שטיפס על עמוד חשמל. זה ממש מגוון, מסוכן ולא כל כך נמצא בתודעה הציבורית. יש ניתוח פסיכולוגי שמעלה טענה שזו הדרך של האנשים האלה להגיע באופן מכוון תת־מודע אל מותם ולמות מוות גיבורים.

בהרצאה עולה השאלה של ״מהו פרצופי האמיתי?״. לפעמים דרך הפילטרים, והעיוות מתגלה האמת

מה זאת אומרת? איזה עיוות?

כשאתה מצלם סלפי אתה תופס את ה״עצמי״ שלך באותו רגע. והיום יש טכנולוגיות שמזהות את תווי הפנים ומציעות עיוות ופילטרים… ויש חוויה שכך מתגלה הפרצוף האמיתי. מתנסים בזה אנשים מכל הגילאים, כל פעם יש טרנד אחר: לראות את עצמך זקן, צעיר, בגוף גבר או אשה, בתור חיה, בתוך גביע של גלידה או עם פוני ורוד. זה אין־סופי. וההגשמה הרגעית הזו תופסת אצלנו נפח רגשי. אנחנו עוברים תהליכים במפגש עם הטכנולוגיה שעוד מוקדם להבין מה ההשלכות שלהם

בתוך גביע של גלידה

סלפי ללא פנים

תגידי, כמה זמן את מתעסקת בזה? ואולי תגידי משהו על קונטרול אלט דיליט?

בהחלט. אני ״גיליתי״ את העומק של האינטרנט בשנה ב׳ בלימודים שלי בבצלאל. נכנסתי ליו־טיוב ומאז (כבר 10 שנים) אני ״חוקרת בהמשכים״ את העולם הזה וזה חלק מהיום־יום שלי ומפעילות הסטודיו. לפני שלוש־ארבע שנים החלטנו לאחד כמה מוחות וחברים ולפתוח מעבדה וקבוצת דיון/תמיכה לתחום. זה מפגש מלא הומור, אנחנו בעיקר רוצים ״לבדוק את החומרים״ בשטח. לראות מה הקהל חושב על הדרך שבה פילחנו את התופעות היותר משונות שיש כרגע ברשת.

חשוב לנו לגעת בנושאים שקשורים לכולנו. לכל מי שיש היום סמארטפון יש כלי נשק / מחקר / מצלמה / מצפן / מפות… זה הולך ותופס נפח. כל אפליקציה מנסה לשדרג לך את החיים ועוד לא ברור ושקוף מה הדאטה, עד כמה אנחנו נתונים לתנועה שמוחלטת מלמעלה. ובסופו של יום יש לזה אספקטים פילוסופיים של ממש. ובטח השפעות רגשיות וחברתיות

מי זה אנחנו? מי עוד חברים בקבוצה?

אני מנועה מלשתף. אני כרגע היחידה שהחליטה לצאת עם זה (בתמיכת החברים). חלקם אנשים שיותר נוח להם להתנהל בצ׳אטים ופורומים מאשר בפסטיבלים ובתערוכות

וואלה. נישאר סקרנים. ותגידי, את רואה את העיסוק הזה קשור גם לאמנות שאת עושה, לתערוכות שאת מציגה? לדוגמה, הצעת הגשה, תערוכת היחיד שלך ב״אתר״ שבמוזיאון יפו?

בהחלט. קודם כל זו אני

ובדיוק כמו בפילטרים גם בתערוכה ביפו יש לי כמה כובעים ואני מראה הרבה צדדים שלי. ובתוכה אני ממש זכיתי להביא לאור ולהכיר בעצמי דמות בשם ״טינה נעמי סיידא״, אלטר־אגו משעשע במיוחד, אבל גם ממש אשה שמצילה אותי מעצמי לפעמים. 

טינה נעמי סיידא. צילום: אודי שרבני

הצעת הגשה. צילום: מיה שרבני

טינה היא המארחת של התערוכה, מקבלת את פני הקהל לחלל הקשתות ההיסטורי של המוזיאון. יש שם פרוייקט צילום גדול, פסלים ובמרכז מיצב של מדף בן 15 מטר שכולו מלא ספרי בישול. בעקבות תאונה וחבלת ראש טינה התגלתה לפני כמה שנים כמישהו ש״המתכונים מדברים אליה״. היא מציעה קריאה פתוחה ופרשנות אישית לשאלות החיים באמצעות המתכונים.

וכמו הפיד האין־סופי, וכמו ההקשרים הייחודיים שהאינטרנט מאפשר לי לעשות, גם בתערוכה הזו קיים איזה צד אפל של הרשת שמחבר את הכל

באיזה מובן? איך הצד האפל של הרשת קשור לתערוכה?

קודם כל טכנית, בזכות הרשת, מצאתי והשגתי את הכמויות של ספרי הבישול, וזכיתי לפגוש במסע כל מני אנשים. אני חושבת שגם המפגש והשיחות איתם התנקזו לתוך האנרגיה של טינה ומה שיש לה להציע לעולם. ובכלל אמצעי התיוג, האיסוף, הצילומים שמנסים להציג ולשמור על הערך של הכלים והאנשים שמוצגים שם (סבא וסבתות שלי..). אני עוסקת באירוח על כל גוונים וגם באינטרנט אני כל הזמן אורחת

זה נכון…

הסלון של טינה באתר. צילום: מ״ל

צילום: דין אהרוני

התערוכה תכף נסגרת והבנתי שאת עושה אירוע נעילה מסקרן. מה מתוכנן בו?

נכון, התערוכה מסתיים ביום שלישי 12.11 ובמשך של הנדיבות שתירגלתי לאורך כל הדרך אני וליא ציגלר(מנהלת אמנותית ב״אתר״) נחגוג במפגש משותף של עוד ועוד דמויות שלנו, ובעיקר נחלק מתנות את ספרי הבישול כך שהתערוכה תתפרק מעצמה. בדמיון שלי זה קצת כמו רגע הניצחון בסוליטר שהכל בא על מקומות בשלום ורגע אחרי מתפרק לכל עבר.

התערוכה מורכבת ממפגש עם אנשים. האינטרנט בדרכו המשונה הוא גם מרחב מפגש עם אנשים בעבורי. כך או כך אני גולשת בשני העולמות. כל הזמן משפרת את הטכניקה שלי ומסכימה לעוד שכבות שלי לקבל מקום. זה לטפח את ריבויי הפנים שכבר יש בכל אחד מאיתנו. ולהנות מהטכנולוגיות שמאפשרות לנו את זה

יפה! מה הלאה? מה התכניות לעתיד?

אני חוזרת לסטודיו, לעכל וליהנות מממה שהיה ומהמליון ואחת רעיונות שעולים לי לראש בכל רגע. ואני עובדת על פרוייקט עתידי שעסוק בנושא של טעינה: כולנו כל הזמן מאבדים וצורכים אנרגיה. אני מנסה לחקור ולהציע עמדות טעינה בכל מני רבדים: אנרגטי, פיזי ואפילו פשוט עוד שקע לטלפון הנייד

סיקרנת! יש למה לחכות. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

שאני גאה בעצמי שהצלחתי לצלוח את השיחה הזו עם מעט שימוש באימוטוקונים (אני מכורה), ושהוכח מדעית שלחייך מרים ת׳מצברוח ואת האנרגיה בגוף ובנוירולוגיה במוח. אז תנו לשפתיים שלכם להימתח ולעלות לצדדים. תודה

קונטרול+אלט+דליט: מיה שרבני
פסטיבל פרינט סקרין, המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון
רביעי 20.11 בשעות 20:30-21:00, 21:30-22:00, 22:30-23:00

The post קונטרול אלט דליט: מיה שרבני צוללת לתוך הרשת appeared first on מגזין פורטפוליו.

הביאנלה הארצית השביעית לרישום, ביוזמת בית האמנים ירושלים, תפתח בגלריות ציבוריות ובחללי תצוגה במרכז העיר ב־23.11 ותוצג עד 15.2.20. הביאנלה, שמתקיימת מאז 2001, תכלול תערוכה מרכזית בבית האמנים ותערוכות נוספות בבית טיכו, בסדנת ההדפס ובגלריה ברבור, תערוכות נפרדות שיקיימו יחסי גומלין ויקראו כמהלך אוצרותי אחד.

למעלה מ־600 יוצרים נענו לקול קורא להשתתף בביאנלה, מתוכם נבחרו מרבית מ־55 האמנים המשתתפים. עשרות המשתתפים ומאות היצירות שיוצגו, מצטרפים לחגיגת אמנות מקיפה, המשרטטת את כיווני העשייה והשינויים שחלו במדיום הרישום המסורתי, אך הדינמי ומתחדש תדיר.

את הביאנלה, שתתקיים השנה תחת הכותרת ״רשמים VII – קו פעולה״, אוצרת הדס מאור. התערוכות יתרחקו מהתפישה הקונבנציונלית את הרישום כפעולה של קו על נייר או מצע דו־ממדי. תחת זאת, הביאנלה מבקשת להנכיח את כוחו של הקו הרישומי במרחב תלת־ממדי ולהציג הבטים ספציפיים בתחומי הפיסול, המיצב, הפרפורמנס והסאונד, כאלו הניזונים מהבנת עומק של פעולת הרישום אך מתגלמים בסופו של דבר באופן תלת־ממדי במרחב.

נחום טבת, אחד מארבעה. צילום: אלעד שריג

אבנר פינצ׳ובר, פרט מתוך הוידאו Riot Glass. צילום: בצלאל בן־חיים

נגה יודקוביק־עציוני, קשר עין. צילום: טל ניסים

בית האמנים

התערוכה בבית האמנים, באוצרות הדס מאור, תעסוק ביחס בין רישום לחלל; באופן בו פעולת הרישום מסמנת במרחב נפחים, פוערת בו פערים, מותירה בו סימנים וצלקות, או מציבה ביחס אליו שאלות. התערוכה תכלול בעיקר עבודות ספציפיות לחלל עם דגש מיוחד על הממד הפרפורמטיבי שבבסיסן.

משתתפים: מיכה אולמן, מאיה אטון, יעל אפרתי, ורדי בוברוב, טלי בן בסט, גיא גולדשטיין, מיכל הלפמן, עדי ויצמן, אירית חמו, נחום טבת, עמית לבלנג, סיגלית לנדאו, רמי מימון , ליהי ניידיץ, נרדין סרוג׳י, אבנר פינצ׳ובר, סיאה פרמינגר, לימור צרור, ענת קינן, תכלת רם, רונה שטרן, נועה תבורי, ליאור תמים.

מפגשי גלריה עם האוצרת יתקיימו בשבת, 28.12, בשעה 12:00 ובשלישי, 21.1, בשעה 18:30.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

סדנת ההדפס

התערוכה בסדנת ההדפס, באוצרות אירנה גורדון, תציג עבודות שאינן בהכרח הדפסים אבל נושאות בתוכן אלמנטים ותכונות היכולים להיקשר להדפס, כמו תבניות ושיבושן, יצירת סריג ופרימתו, היחס בין המרובה והמשוכפל למקור ועוד.

משתתפים: אתי אברג׳ל, נלי אגסי, אריה ברקוביץ, אנה דן, מאיה ז״ק, יעל יודקביק, מאיה כהן לוי, יהושע נוישטיין, מלאכי סגן־כהן, אבישי פלטק, נאווה פרנקל, שוש צ׳חנובסקי, טליה קינן, אשחר חנוך קליינגבייל, משה רואס, עמיר רוזנברג, ואניה שאוב, עירן ששון, אמיר תומשוב.

מפגשי גלריה עם האוצרת יתקיימו ברביעי, 11.12, בשעה 19:00 ובשישי, 7.2, בשעה 10:00.

עמית לבלנג, פרט מתוך קיר. צילום: מ״ל

ליהי ניידיץ, הדמיה למיצב Enola Gay

גלריה ברבור

התערוכה בגלריה ברבור תציג מגוון של גישות ופעולות המתייחסות לרישום; חיתוך, הדבקה ויציקה שמתבצעות בחומרים מסורתיים של רישום, עבודות המתייחסות לחלל הגלריה, פסלים שמהווים מצע לרישום ועבודות דו־ממדיות שנקודות המוצא והסיום שלהן חורגות אל מימדים נוספים. אוצר התערוכה: אברהם קריצמן.

משתתפים: מתן אורן, נטלי אילון, רון אסולין, דוד בן הרא״ש, מיכל גלבוע דוד, שיראל הורוביץ, ניר הראל, נגה יודקוביק עציוני, ליאב מזרחי, נועה שוורץ, נטעלי שלוסר, תמר שפר.

מפגשי גלריה עם האוצר יתקיימו בשישי, 20.12, בשעה 12:00 ובשישי, 30.1, בשעה 12:00.

בית טיכו

בבית טיכו תוצג תערוכת יחיד של חן שיש, באוצרות תמנע זליגמן, ובה מספר סדרות של עבודות חדשות, מרביתן עשויות דיו ואקריליק על נייר. חן שיש בוחנת את היחס שבין האקראי למכוון, כשבדימוי האקראי מוצאת שיש השראה להשלמת הדימוי. מפגשי גלריה עם האוצרת יתקיימו ברביעי, 27.11, בשעה 19:00 וברביעי, 18.12, בשעה 19:00.

אירועים נוספים:

• שבת, 23.11, 18:30 – פתיחת התערוכות ופרפורמנס בבית האמנים
• שלישי, 24.12, 19:00 – השקת קטלוג רשמים VII , בית האמנים
• שני, 13.1, 13:00-17:00 – מסע ברשמיםVII – מפגשי אוצרים בתערוכות
• חמישי, 23.1, 20:00 – זבוב: ערב סאונד ופרפורמנס, גלריה ברבור
• שבת, 15.2 – אירוע נעילה בבית האמנים

תכלת רם, שעות נוספות. צילום: ליאת אלבלינג

The post הביאנלה הארצית השביעית לרישום: קו פעולה appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״שיח.גלריה״ שתיפתח ביום חמישי (14.11) בגלריה BY5 שואבת השראה מעולם הטבע הפולש לחיינו, ומקבילה את חיי הפרא של צמחים ופרחים בטבע לחוויה אנושית, חושית ופסיכולוגית – קצת סוריאליסטית – של חריגה מגבולות המוכר והידוע, צמיחה והשתנות בלתי צפויה. התערוכה, שאוצרת חגית פלג רותם, היא חלק משבוע האיור 2019. האמניות ג׳רי שי שריג ורונית בכר פועלות במדיומים שונים ופרשנויות אישיות תחת תמה משותפת.

שי שריג מציגה עבודות רקמה בעבודת יד, משולבות בצילום והדפס. הצילומים מבוססים על שוטטות בגנים הבוטניים של אוניברסיטת תל אביב והתבוננות בטבע העירוני. על גבי הדימויים היא רוקמת ריקמה גדושה, עמלנית ואקספרסיבית בחוט שחור, ובחוטים מתכתיים בזהב, ברונזה וכסף. הדימוי המתקבל הוא סוער, רוחש חיים ופרוע חוטים. הרקמה משנה כיוונים במפתיע, החוט לעתים מהודק ולעתים רופף, זולג ומשתפל לעבר הרצפה, בהשראת גידולי צמחייה, שחלקם מטופלים בשליטה קפדנית וחלקם נתונים לגידול טבעי וצמיחה בלתי מרוסנת.

ג'רי שי שריג. צילום: אבי ולדמן

ג'רי שי שריג. צילום: אבי ולדמן

רונית בכר

בכר מציגה איורים חתוכים בפח דק, של דמויות אנושיות לבושות בדים בהדפסי דוגמאות צמחיות, פרחוניות, המעניקות עושר ותנועה לדימויי הגוף. הראשים, לעומת זאת, הם ראשי פרחים מפוארים, עלי כותרת שיצאו מפרופורציה והם מושכים את העין ומרהיבים, באותה מידה שהם מטרידים ודורשים מהצופה להשלים את הפערים בין האנושי לטבעי, בין הנובל לפורח, בין העדין לעוצמתי. הדימויים הם רפלקציה והשלכה של אופי הפרח על תנועה אנושית ולהפך, והם מעלים תחושה ש״הגיוני״ ואפשרי שנפגוש דמויות כאלה או פרחים כאלה ברחוב.

התוצאה אפופת קסם ומרהיבה, אך בה בעת מעוררת אי־שקט ותחושת דריכות, בניסיון לזהות את חוקיות הצמיחה, לטוות נרטיבים אפשריים ולהשכין סדר חדש בעולם. העבודות בתערוכה מעוררות מחשבה על יופי ומשיכה לטבע, על רצון להיטמע בעושר הטבעי ו״לאבד את הראש״ – כפי שקורה לדמויות. הן מובילות קו אסוציאטיבי שעובר מנשף הפרחים של הנס כריסטיאן אנדרסן דרך חנות קטנה ומטריפה ועד לטרנדים הבולטים בעולם העיצוב ותרבות המגורים כיום – עם כניסת הצמחייה הגדושה לחללי פנים, ריבוי העציצים והגינות הביתיות גם בדירות עירוניות קטנות, ושילוב דוגמאות צמחיות בחפצים ופריטי ריהוט ובהדפסי טקסטיל ואופנה.

שתי היוצרות הן בוגרות התואר השני במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שם נפגשו. שיתוף הפעולה היצירתי שלהן נמשך זו השנה השנייה, אחרי שבשנה שעברה הציגו יחד בתערוכה Out of Line. גוף העבודות החדש של כל אחת נוצר במיוחד לתערוכה זו וניתן לראות התפתחות בקו העבודה האמנותי שלהן, הן באופן אישי והן בשיתוף הפעולה הקונספטואלי והפיזי בחלל.

גלריה BY5, המארחת את התערוכה היא גלריית הבית של עמותת אמני הקרמיקה בישראל.

גלריה BY5, רח׳ בר יוחאי 5, תל אביב. הפתיחה 14.11 בשעה 20:00. שעות פתיחה מיוחדות בשבוע האיור. 

רונית בכר

ג'רי שי שריג. צילום: אבי ולדמן

ג'רי שי שריג. צילום: אבי ולדמן

The post ״שיח.גלריה״: חיי הפרא של צמחים ואנשים, בתערוכה שתיפתח בגלריה BY5 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אדריכלים צעירים מוזמנים להגיש פרויקטים מצטיינים לתערוכת ארבעים על ארבעים ולפרס רזניק. הפרס, על שם האדריכל דוד רזניק ז״ל יעניקו פרסים בגובה 15,000 ₪ לפרויקטים מצטיינים בשתי קטגוריות: פרויקטים בנויים ופרויקטים שלא נבנו. התערוכה תציג פרויקטים של עד ארבעים אדריכלים צעירים מתחת לגיל ארבעים בשתי קטגוריות: פרויקטים בנויים ופרויקטים שלא נבנו.

התערוכה, שתאצור האדריכלית מיכל אהרוני, תוצג זו הפעם העשירית. השנה תתמקד האוצרות והתצוגה ברעיון ואופן ביטויו האדריכלי בפרויקט; בתרגום האדריכלי לרעיון מופשט ובמעבר מרוח לחומר. התצוגה תשלב ביטוי מסורתי – אלמנט קבוע וחזרתי של פרטים אישיים וטקסט אודות הפרויקט, תכנית חתך, חזית פרט והדמיות – לצד ביטוי חופשי ואישי לביטוי מיטבי של רעיון הפרויקט בעזרת סאונד, וידאו, מודל, קומפוזיציית חומרים ואמצעים אחרים.

לאחר מיון ראשוני ובחירת העבודות שיוצגו בתערוכה, יתכנס צוות שיפוט חיצוני לבחירת הפרויקט המצטיין בכל קטגוריה, לו יוענק פרס רזניק. הקריטריונים לשיפוט הם: מקוריות הרעיון, אופן הצגתו והגשמתו במבנה הבנוי או בתכניות והדמיות במקרה שלא נבנה.

אדריכלים מתחת לגיל 40 מוזמנים להגיש מועמדות לתערוכה ולפרס באחת משתי הקטגוריות: פרויקטים בנויים (מגורים, מסחרי, ציבורי, עיצוב פנים) או פרויקטים שלא נבנו. מיון העבודות הראשוני ייעשה בעילום שם.

הגשת מועמדות תכלול:

• דימויים לפרויקט: עד חמישה דימויים, כקבצי JPEG, עד חמישה מגה. שם הקובץ יכיל את שם העבדוה בעברית ושנת סיום, ללא שם המגיש. (לדוגמה: בית פרטי ברעננה, 2018).
• תקציר הפרויקט: קובץ PDF ובו טקסט קצר, עד חצי עמוד, המתאר את הרעיון הייחודי לפרויקט ואת ביטויו האדריכלי. ללא פרטי המגיש.
• פרטים אישיים: קובץ PDF נפרד ובו פרטים אישיים בלבד. הקובץ יכיל שם מלא, מספר תעודת זהות, תאריך לידה, מוסד לימודים, שנת סיום הלימודים ואת שמות העבודות שהוצעו.
• כל מועמד רשאי להגיש שלוש עבודות לכל היותר, מתוכן תיבחר עבודה אחת. לא יתקבלו פרויקטים שהוצגו בתערוכות תחרויות אחרות, וכן לא יתקבלו פרויקטים שנעשו במהלך לימודי תואר ראשון. עבודות שיחרגו מההנחיות המפורטות לא יוגשו לבחינת הועדה.
• ההשתתפות בתערוכה פתוחה לחברי התאחדות האדריכלים בלבד וכרוכה בתשלום סמלי של 180 ₪ שיגבה לאחר בחירת העבודות לתערוכה.
• תאריך אחרון להגשת מועמדות: 2.12
• את החומרים יש לשלוח במייל שכותרתו שם המציע/ה, לכתובת: 4040exhibition2020@gmail.com

The post קול קורא: תערוכת 40|40 ופרס רזניק לאדריכלים צעירים appeared first on מגזין פורטפוליו.

איסוף אשפה דיגיטלית, שינוע בגדים יד שניה, מטמנות בלתי חוקיות: אלו רק חלק מהנושאים שמופו ונחקרו לקראת התערוכה פסולת: כל מה שמוצק נמס לאשפה (Junk. All That Is Solid Melts into Trash), שנפתחה במוזיאון ואן־אבה באיינדהובן בחודש שעבר (אוצרת: מרטינה מוצי; נעילה: 17.11) כחלק השבוע העיצוב ההולנדי שהתקיים בעיר. 18 מעצבים, בוגרי האקדמיה, ״נברו״ בפחי הזבל של הכלכלה העכשווית, בחנו את הצריכה והשינוע של מוצרים מעוצבים, ועסקו באופן שבו פסולת ופינויה מתנהל ומתרחש בעולם.

זו השנה השנייה שבה האקדמיה לעיצוב באיינדהובן משתפת פעולה עם המוזיאון בתערוכה תחת הכותרת GEO-DESIGN, פלטפורמה ותכנית לימודים חדשות, שעוסקות בעיצוב בהקשרו הכלכלי, הגיאוגרפי והפוליטי. בשנה שעברה זו הייתה חברת עליבאבא הסינית שעמדה במרכז התערוכה עם פרויקטי מחקר עיצוביים. אלו האירו כיצד חברת הענק הלכה וגדלה בסין ובעולם והפכה לאחראית על שינוע מיליוני מוצרים ברחבי הגלובוס, השפיעה על שינויים של נתיבי הסחר העולמי, סיפקה תעסוקה לאנשים רבים גם באזורים מרוחקים, כסממן לכלכלה זמינה, עוצמתית וחובקת עולם.

לוטה דה האן

כהמשך למוצרים רבים המיוצרים בסין, שנקנים דרך הרשת בשקלים בודדים, התערוכה הנוכחית עוסקת במקום שבו מוצרים אלו מסיימים את חייהם: פסולת, אשפה וזבל. מוצרי צריכה שהופכים חיש קל לפסולת שאין לה דורש, אך מיד לאחר מכן, בתום זריקתם לפח, מתחילה תעשייה משגשעת של שינוע, איסוף, הטמנה והיפטרות מהפסולת. 

318 מ״ר ניילון נצמד, 313 יריעות פלסטיק, 470 קופסאות קרטון

״יחד עם העיסוק הגובר בשינויי האקלים ובמשאבי הטבע המתכלים״, אומר ג׳וזף גרימה, המנהל האמנותי של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, ״יש להתייחס לאשפה בתהליך הייצור כשלב בלתי נפרד בעבור כל מוצר המיוצר באופן המוני, ולהבין באילו מערכות של כוחות פוליטיים וגיאוגרפיים הם פועלים״. גרימה מדגיש את תפקידם ואחריותם של מעצבים בעולם של כלכלה גלובלית. בעבורו, מעצבי העתיד יספקו פתרונות כוללים יותר לעיצוב מוצרים, ברמה אסטרטגית ומערכתית; משום שזבל הוא לא רק תוצר לוואי, אלא חלק מכל פעילויות היום־יום ולכן יש לכלול אותו בתהליך החשיבה כנושא בפני עצמו.

ג׳וזף גרימה: יש להתייחס לאשפה בתהליך הייצור כשלב בלתי נפרד בעבור כל מוצר המיוצר באופן המוני, ולהבין באילו מערכות של כוחות פוליטיים וגיאוגרפיים הם פועלים

ואכן, לרוב העוסקים במלאכה, העיסוק באשפה הוא שלב פחות מעניין ומרגש בתהליך הייצור, שכן שלב זה קורה בסופו, לאחר הקניה והשימוש במוצר. אשפה, מן הסתם, פחות אטרקטיבית לשיווק ולמכירה, למרות שגם היא, כפי שמתברר בתערוכה, חלק בלתי נפרד ממערכת הסחר העולמית והיא אף מייצרת תהליכי ונתיבי מסחר חדשים: דרך ניתוח דיגיטלי או איסוף נתונים, המעצבים בתערוכה התחקו אחר מסלול הפסולת בעולם, ומצאו מטמנות נסתרות, שערוריות הקשורות לפינוי אשפה כבדה או דיגיטלית לצד כלכלת זבל אפורה ובלתי חוקי. בכך הדגימו כי אשפה היא נושא רגיש, כזה שמבקשים לא רק להיפטר ממנו לאחר השימוש, אלא משהו שרוצים להסתיר ולכסות הרחק מן העין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לדוגמה, אינס גלוואניה (Ines Glowania) בחנה ממרחק את מצב האשפה ופינויה ברצועת עזה, ואת השפעותיה על הכלכלה המקומית. ממקום מושבה בהולנד, גלוואניה התקשתה להגיע לבקר באזור ולשוחח עם המקומיים באופן אישי, ולכן היא יצאה עימם קשר באמצעות המדיה החברתית וראיינה אותם על הרגלי פינוי הפסולת שלהם. היא מיפתה בעזרת עדויות מאוירות את האופן שבו הם נפטרים מאשפה, בתוך מערכת סגורה ומבודדת, שבה מוצרים יכולים להיכנס פנימה אך אשפה אינה יכולה לצאת. נקודת המבט של הפרויקט בוחנת את רצועת עזה כדוגמה חיה למה יקרה לעולם כולו כשייגמר המרחב להטמנה ופינוי פסולת, ואין מוצא אלא למצוא חלופות לטיפול בזבל. 

אינס גלוואניה

דורותה גאזי ושי רביב

דורותה גאזי (Dorota Gazy) ושי רביב (Shay Raviv), בשיתוף סטודיו STBY, חקרו את האופן שבו לקטני ומפני זבל (waste-pickers) בלתי פורמליים משפיעים על כלכלת הזבל העולמית. על פי מחקרים של האו״ם, במקרים מסוימים לקטנים אלו דואגים לפינוי של 50 עד 100 אחוז של הפסולת המקומית.

בשיתוף שתי סטודיות שונים לעיצוב – Studio José de la O ו־ Quicksand, האחד במקסיקו סיטי והשני בבנגלור – הן אספו דוגמיות מאותו זבל שנאסף, ותיארו דרך צילומים של האוביקטים את האנשים העובדים במקצוע זה, את חיי היום־יום שלהם ואת האופן שבו עיסוק זה מתחבר למערכת הכלכלית שאליה הם שייכים. לרוב, מלקטי הזבל עושים זאת למחייתם במדינות מתפתחות, ועושים זאת כברירת מחדל על מנת להתפרנס. המחקר ואופן הצגתו הוויזואלי, בלי להציג את המלקטים עצמם, שופך אור על ניהול האשפה בעולם ועל המערכת הכלכלית שמניעה אותו: מהו מאזן הכוחות במקרה זה, מי מפעיל את הלקטנים האלו ומי מרוויח מכך שהם עוסקים בכך. 

מיצב זה, כמו מחצית מהמיצבים בתערוכה, הוצאו מחלל המוזיאון והוצבו ברחבי העיר בחללים מסחריים כמו חנויות ומסעדות. כך, בשיטוט קניות בעיר, המבקרים יכלו להיתקל בפרויקטים התוהים על טיבה של הצרכנות העכשווית, ומציבים מראה מול קהל הקונים הרוכשים חפצים עטופים בפלסטיק או כאלו שאולי בקרוב יהפכו לזבל בעצמם.

הפרויקט של הסטודיו למחקר חומרים אליסה ונינקה (Alissa+Nienke) יחד עם משרד האדריכלים Atelier to the Bone והמעצבת קירסטי ואן נורט (Kirstie van Noort), עוסק בנקודה העיוורת שלרוב אין מתייחסים אליה כשעוסקים בקיימות: פסולת אריזות. בהולנד ניסו לצמצם את פסולת הבניין כך שרבים מחלקי הבתים הסטנדרטיים מיוצרים מראש כיחידות מוכנות ורק מורכבות באתר הבניה, לעיתים על ידי בני הבית בעצמם. המעצבות שיתפו פעולה עם אחת מחברות הבניה הגדולות בהולנד המייצרות יחידות אלו, ואספו את כל העטיפות האורזות את החלקים שהם 318 מטר רבוע של ניילון נצמד, 313 יריעות פלסטיק ו־470 קופסאות קרטון, המרכיבים יחד בית אחד חדש באיינדהובן.

אליסה ונינקה, Atelier to the Bone, קירסטי ואן נורט

לוטה דה האן

פרויקט אחר עוסק במה קורה כשבגדים עוזבים את הולנד ועוברים דרומה, לאפריקה. הפרויקט של לוטה דה האן (Lotte de Haan) עוסק בתרומה של בגדים ובדים יד שניה לאפריקה, תעשיה המוערכת בחמישה מיליארד יורו בשנה. תוך יצירה של שמשיות העשויות מבגדים ממוחזרים מארצות המוצא מהם הגיעו, דה האן חקרה את ההשפעה שיש לתרומות הטקסטיל מהמערב על הכלכלה המקומית בכמה רבדים של הייצור: כיצד הם משפיעים על היצוא, היבוא והיצור המקומי, וגם מול התחרות הגוברת של יצור הטקסטיל בסין. היא התמקדה בזמביה והציגה כיצד תעשייה שלמה של חייטים ויוצרים גוועת, בזמן שתעשייה חדשה של מסחר, מיון בגדים ושיפוצם מתחילה לצמוח במדינה. 

אם לא עכשיו, אימתי

רוב הפרויקטים בתערוכה לא מתרכזים במערב, אלא מנסים להרחיב את המבט על עולם העיצוב תוך עיסוק במגוון של מדינות מחוץ לאירופה. בכך הם מסיטים את המבט האירו־צנטרי הנראה לרוב בתערוכות מסוג זה. המעצבים המשתתפים בתערוכה התמודדו עם אחד הנושאים החשובים של התקופה: איך להשתמש במשאבים המוגבלים שיש לכדור הארץ, כיצד אפשר לחסוך בהם או לשהתמש בהם בחוכמה, בחומרים ובחפצים הנותרים לאחר השימוש.

אלו מתארים מצבים בעייתיים במיוחד, שבהם מעורבת פוליטיקה מקומית ועולמית כמו גם השפעה על הכלכלה המקומית. יחד עם זאת הם אינם מציגים הצעה לפתרון לבעיה האשפה העולמית אלא מציגים את המחקר שעשו, במדיום ובהחלטות ויזואליות שונות באופן אסטתי ומיוחד. 

אולם, העיסוק המרוחק וה״מייפה״ של בעיית האשפה מסיט את הצופה מלהתעמת עם הנושא החשוב והרציני. למעצבים, ובעיקר מעצבי מוצר, כמו למתכנני מוצרים אחרים, אחריות רבה על השאריות הנותרות לאחר תהליך הייצור והשימוש, והאשפה הרבה הנוצרת היא כשל מהותי בתהליכי העיצוב, היצור והצריכה.

על כן, יחד עם הנימה הביקורתית של התערוכה, צרם שאין בתערוכה, לדוגמה, עבודה שמבקרת את אופן התכנון של אריזות עצמן או מחשבה יצירתית לגבי פתרונות עיצוביים אפשריים לבעיות הנידונות. דבר כזה מתבקש ממעצבים מוכשרים שמבינים ש״אם לא עכשיו, אימתי״, ממש כפי שהכריזה התמה השנתית של שבוע העיצוב.

The post איינדהובן 2019: כל מה שמוצק נמס לאשפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

דמיינו לעצמכם את עצמכם, בעוד כעשור או שניים, מעוניינים לעשות קעקוע. אלא שהקעקועים של העתיד יראו, ויבוצעו, אחרת לגמרי. דמיינו שהעולם האמנותי והעולם המדעי משלבים ידיים, ובמסגרת אותו שיתוף פעולה ביניהם ביצוע הקעקוע שלכם ייראה כך: בתחילה תאושפזו ותוכנסו לחדר ניתוח, בהמשך יפתח המנתח את האמה שלכם, יסיר את אחד הוורידים, ולשתי הקצוות יחבר וריד חדש – מלאכותי – שצורתו המפותלת מרכיבה מילה שתבחרו מראש. לאחר שזרימת הדם תחודש, והדם יזרום בצורה תקינה דרך הווריד הטיפוגרפי, יסגור המנתח את האמה. לאחר שתתאוששו מהניתוח, יבוצע שלב אחד אחרון: נוזל פלורסנטי זרחני יוזרק לתוך הווריד החדש.

פיתרון שכזה מציע כבר היום הטיפוגרף עודד עזר, במסגרת פרויקט הטיפוגרפיה הניסיוני שלו, העונה לשם Veining. מי שמתעקש על מונח עברי, ייתכן כי המילה ״ורידאות״ תהיה מדוייקת. עד שיהפוך למציאות, אם בכלל, Veining הוא פרויקט עיצוב בדיוני. הוא מציג ניתוח השתלת וריד טיפוגרפי תלת־ממדי, שנטמע בהצלחה בתוך מחזור הדם של גוף הגבר שלתוכו הושתל, בעוד שלווריד החדש מוזרק בהמשך נוזל פלורסנטי היוצר מעין שלט ניאון חי ונושם. התוצר הסופי של הפרויקט הוא סרטון וידאו שאורכו קצת יותר משתי דקות, שבמהלכו מתואר באופן ריאליסטי ומעורר צמרמורת ניתוח השתלת הווריד הטיפוגרפי.

עודד עזר, VEINING. צילומים: מ״ל

עודד עזר

הצילום, הבימוי, העריכה, הסאונד – כל אלה מבוצעים ברמה כה גבוהה, כך שהצופה כמעט ומשתכנע כי מדובר בתיעוד של ניתוח אמיתי. ״אתה יכול לבוא ולטעון שכבר היום אפשר לבצע תהליך כזה מבחינה כירורגית״, מספר עזר. ״אז ביררתי עם מנתחים אמיתיים, לא מתחזים כמוני, והבנתי מהם שהרפואה עדיין לא ערוכה לדבר כזה. עדיין יש חשש שהמערכות יקרסו בעקבות כזה ניתוח. זה לא יעמוד במבחן של איש מקצוע אמיתי מבחינה כירורגית״.

המילה שמושתלת בגופו של המנותח היא Promises – הבטחות. ״קודם כל רציתי להדגים את הטכניקה, אך הבחירה במילה הספציפית הזו היא לא אקראית״. כאן נכנס לפרוייקט ממד אישי: ״כל אחד היה בוחר לכתוב משהו אחר. אני בחרתי במילה הזו כי אני חושב שאנחנו מתחילים את החיים עם עיניים גדולות, והעולם הוא הבטחה אחת גדולה. באיזשהו שלב בחיים שלנו אנחנו מבינים שזה מה שיש – וזה נהדר. דברים שלא השגנו אולי לא נשיג יותר. דברים אחרים שכן השגנו אולי הם בעצמם ההבטחות. יש פה זווית אישית, אפילו אינטימית, שלי עם עצמי״.

האזור שבו השפה הכתובה חיה הולך ומצטמצם

עזר, בן 47 – טיפוגרף, מעצב גרפי ומחנך, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי (כיום המחלקה לתקשורת חזותית) בבצלאל – הוא מייסדו של ״סטודיו עודד עזר״ שמתמחה בעיצוב תדמית, עיצוב פונטים עבריים ועיצוב טיפוגרפי, ובעברו ממייסדי קואופרטיב מעצבי הפונטים הגילדה, שבה היה חבר בשנים 2002–2006. בין הפונטים העבריים הבולטים שעיצב – אלכימאי בשנת 2001 ורץ בשנת 2011. משנת 2009 הוא חבר באז׳י (AGI – Alliance Graphique Internationale) – ארגון המעצבים הגרפיים היוקרתי בעולם. בפרויקטים של טיפוגרפיה ניסיונית הוא עוסק משנת 2000 – כשנתיים לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, ועבודותיו בתחום זה פורסמו בספר ״עודד עזר: מדריך הטיפוגרף לגלקסיה״ שיצא לאור בשנת 2009 בגרמניה.

Veining נולד לפני כשנה. ״מאוד רציתי לחזור לפעילות אקספרימנטלית, כזו שממוקמת בצד היותר הגותי של הטיפוגרפיה; כזו שבודקת מהי טיפוגרפיה וכיצד אנחנו צריכים להתייחס אליה היום, או מחר״. החזרה שעליה מדבר עזר באה לאחר תקופה עמוסה של עבודה בסטודיו, עיצוב פונטים חדשים למטרה מסחרית, והוראה במכון טכנולוגי חולון. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״הפרוייקט האקספרימנטלי האחרון שביצעתי הייתה תערוכת Practical Particles שהצגתי בינואר 2015 בגלריה ויטרינה במכון. מאז חיכיתי להזדמנות שיהיה לי זמן להתעסק במשהו שהוא יותר אקספרימנטלי. לפני שנה התחלתי לחשוב על אופציות חדשות בנוגע לשאלה איפה אפשר להשתמש בטיפוגרפיה היום״, מספר עזר.

״אנחנו יודעים שהסיפור של טיפוגרפיה עובר שינוי ממש בימים אלה. התיפקוד של טקסטים, של אותיות ומילים, משתנה בצורה דרמטית. האזור שבו השפה הכתובה חיה הולך ומצטמצם, וזה רק יילך ויחריף. באופן טבעי, בכל פעם שבו האזור שבו אתה חי הולך ומצטמצם, אתה מחפש מקומות להתפשט אליהם. פרויקט Veining הוא תוצאה של החיפוש הזה: הוא בודק לאן ניתן להתפשט.

״התיפקוד של טקסטים, של אותיות ומילים, משתנה בצורה דרמטית. האזור שבו השפה הכתובה חיה הולך ומצטמצם, וזה רק יילך ויחריף. באופן טבעי, בכל פעם שבו האזור שבו אתה חי הולך ומצטמצם, אתה מחפש מקומות להתפשט אליהם״

״מבחינתי, טיפוגרפיה לא מוגבלת לנייר או למסך״, מדגיש עזר. ״היא משהו שכיום אמור להתערב או להשתתף בעבודת צוות עם הדפסות תלת־ממד, עם כירורגיה, עם תפיסה של תוספים לגוף״. ההחלטה שקיבל עזר להכנס לוורידים הייתה אינטואיטיבית. ״חשבתי לעצמי – איפה הטיפוגרפיה יכולה עוד לחיות, ואז ירדתי מתחת לעור. דמיינתי מצב שבו אני מעין מנתח טיפוגרף״. מוטיב זה הוא מוטיב חוזר שמאפיין את עבודותיו של עזר – לא אחת הוא מוצא את עצמו חושב דרך תפקיד או עיניים של מישהו אחר. ״בתור מנתח טיפוגרף שאלתי את עצמי איך אני יכול לבצע כזה ניתוח״.

Typosperma

מי שמכיר את גוף העבודות של עזר, יוכל לזהות חוט מקשר לפרויקט טיפוגרפיה בדיונית אחר שלו – Typosperma משנת 2006, שזכה להצלחה בין־לאומית ואף הוצג בשנת 2009 במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק. ״Veining ו־Typosperma מאוד דומים. הייתי מגדיר את Veining כילד של Typosperma. שם לבשתי בפעם הראשונה את החלוק הלבן, ועכשיו בפרוייקט החדש – 13 שנה לאחר מכן, חזרתי אליו״.

טיפוגרף של המאה ה־21

אז מהו פרוייקט Veining? האם זו יצירת אמנות? האם עבודת עיצוב? לדבריו של עזר, לא זה ולא זה. לטענתו, מדובר בז׳אנר בפני עצמו, שמהותו טיפוגרפיה ניסיונית, ושאותו הוא התחיל לצד טיפוגרפים נוספים מהעולם לפני מספר שנים. ״הייתי בין הראשונים שעשו את זה, אנשים לא ידעו איך לאכול את זה. הראשונה שהעניקה לז׳אנר הזה שם הייתה פאולה אנטונלי – אוצרת העיצוב של המומה בניו יורק – שכינתה את הפרויקטים האלה פרויקטי טיפוגרפיה בדיונית.

הראשונה שהעניקה לז׳אנר הזה שם הייתה פאולה אנטונלי – אוצרת העיצוב של המומה בניו יורק – שכינתה את הפרויקטים האלה פרויקטי טיפוגרפיה בדיונית. היא הגדירה את הז׳אנר – דבר שאיפשר לו לחיות

״היא הגדירה את הז׳אנר – דבר שאיפשר לו לחיות. את השם הזה היא העניקה בעקבות עבודות שאני עשיתי. היא נתנה שם לתחום שעד אז נפל בין הכיסאות, כי לא מדובר בעיצוב ולא באמנות״. עזר אימץ את הטרמינולוגיה של אנטונלי, ומגדיר גם הוא את Veining כפרויקט טיפוגרפיה בדיונית.

שלא כהרגלו, יצר עזר את Veining עם משתתפים רבים. ״עבדתי עם צוות גדול מאוד״, הוא מספר. ״הראשונה הייתה מריה רפופורט – מאיירת ישראלית מוכשרת, שיחד עשינו סקיצות הכנה. התפקיד שלה היה להמחיש לי את הניתוח שאני רוצה לעשות. דרך הדיאלוג איתה הבנתי מה אני מחפש. המחשבה הראשונית שלי הייתה שנעשה מניפולציה בוורידים: נפתח את היד, אני בתור מנתח אבצע את הלטרינג בוורידים, נסגור בחזרה את העור – בעוד שהוורידים מתפקדים לחלוטין, ואז יראו אותם בצורת המילה עצמה״.

אך בשלב מוקדם היה לעזר ברור שהאיורים ישמשו רק לסקיצות. ״האיורים כמדיום לא מתאימים לי להיום. הם התאימו אולי לפני 15 שנה. לאחר מחשבות על מדיומים שונים כגון הדמיות בתלת־ממד, הגעתי למסקנה שווידאו הוא המתאים ביותר״. השלב הבא היה חיפושים אחר מישהו שיעזור לו לבצע את הסרטון. פניות לחברות פוסט־פרודקשן מקומיות לא עלו יפה. ״לא הצלחתי אפילו לקבוע פגישה, הייתי קטן מדי בשבילם״.

הפיתרון הגיע באופן מפתיע מאיטליה: עזר מלמד בין השאר בתכנית לתואר השני בסיציליה. באחת הנסיעות פגש שני מרצים אמנים אורחים שהגיעו במיוחד ממילאנו. הוא סיפר להם על הפרויקט ועל המצוקה שלו באי מציאת עזרה בביצוע הסרטון, והשניים הפנו אותו לניקולא פירדו – ארט־דיירקטור איטלקי בחברת קינופטיה שממוקמת בגנואה. את הסרטון יצרו פירדו והצוות שלו בפחות מחודש.

״לאורך כל הפרויקט התנהגתי גם כמי שהגה את הרעיון וגם כארט־דיירקטור. עשיתי את הבימוי העקרוני, והצוות האיטלקי התייעצו איתי על דברים ספציפיים. צורת העבודה הייתה מאוד מלהיבה, כי הייתי צריך לתת אינפוטים בזמן אמת כשהם עבדו על הסרטון. התוצאה הסופית הייתה מאוד קרובה למה שהיה לי בראש כשהגיתי לראשונה את הרעיון.

״מבחינתי אני טיפוגרף שפועל במאה ה־21, במסגרת של מה שהטכנולוגיה מאפשרת לי״, מסביר עזר. ״התפקיד שלי כטיפוגרף הוא לקדם את הענף שלי, ואני כל הזמן עסוק בלחפש מתודולוגיות שייקחו את הדבר הזה קדימה. אני לא מתיימר להיות כירורג מהפכן; אני כן מתיימר להיות טיפוגרף חושב – כזה שמייצר תוצרים שעוסקים בשאלה מה היה אילו?״.

Veining של עודד עזר הוא פרויקט מלהיב לצפיה, אך בו זמנית גם קשה לצפות בו; כזה שמתחשק לעצור את הצפייה בו בגלל הוורידים, המזרק והדם, אך במקביל מרתק באופן שרוצים להמשיך ולצפות. הסקרנות עולה על הגועל – האם הניתוח יצליח? לאן כל זה מוביל? עזר מודע לגרוטסקיות: ״הגרוטסקיות היא מכוונת, ואפילו יש כאן שמץ של הומור, או הומור שחור״. מבחינתו של עזר טיפוגרפיה היא דבר חי. ״אני לא חושב שטיפוגרפיה היא דבר קפוא, או דבר אקדמי״, הוא מדגיש. הטיפוגרפיה של Veining היא טיפוגרפיה חיה, תרתי משמע. אולי בעוד עשור או שניים נבצע כך את הקעקועים שלנו, אולי הגוף שלנו יהפוך לשלט ניאון אנושי. מי יודע.

The post עודד עזר: טיפוגרפיה לוורידים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי בלה, בוקר טוב, מה שלומך?

בוקר טוב, שלומי מצוין תודה רבה

ומזל טוב על גינה להשכיר! תגידי, איך הוא הגיע להוצאת מודן? זה נחמד מאוד שהוצאת ספרים לוקחת פרויקט גמר ומוציאה אותו לאור

תודה רבה! זה באמת מאד מרגש. מה שקרה זה שהספר קיבל הרבה תשומת לב חיובית בתערוכת הבוגרים בשנקר, ואחרי סיום התואר בתיה קולטון שהנחתה אותי במסגרת פרויקט הגמר במחלקה לתקשורת חזותית, העבירה את הספר לעדה ורדי המעצבת של הוצאת מודן. זה לקח זמן, אבל הם התעניינו ובסופו של דבר פנו אלי שנפתח את הספר ונוציא אותו לאור

נייס. מניח שלא ראית את זה קורה כשהתחלת לעבוד על הפרויקט…

לא רק שלא ראיתי את זה קורה, אפילו להפך. חברים מסביבי אמרו לי שזה משהו שאני אהיה חייבת להוציא, ואותי זה הפחיד לחשוב על זה. חשבתי שהוא לא טוב מספיק

קטעים. אז בואי נחזור אחורה: יש פרויקט גמר, צריך רעיון. למה החלטת לעשות מדריך מאויר לגידול צמחים? מאיפה הגיע הרעיון?

בלה פוטשבוצקי במרפסת הביתית

צמחים וטבע תמיד היו חלק מהחיים שלי, ומהרגע שעברתי לגור לבד טיפחתי עציצים ופרחים איפה שרק היה אפשר. כשהגיע הזמן לפרויקט הגמר היה לי חשוב לבחור נושא שקרוב ללבי, שיהיה לי כיף לעבוד עליו וזה היה חיבור די מיידי. כשהתחלתי לבדוק את הנושא גיליתי שאין היום בחנויות אף מדריך שדומה למה שאני מחפשת. אז הפרויקט התפתח מתוך איזושהי הבנה שקיים פה חוסר, והיתה לי הזדמנות למלא את החוסר הזה

אז איך מתחילים? קודם כותבים? מאיירים? במקביל?

אני התחלתי ממחקר: לא רק מחקר של מדריכי גינון אלא מדריכים בכלל; איך הם נראים, איך הם כתובים, איך הם מעוצבים, כמה הם נגישים וכו׳. בתחילת הדרך הסתכלתי אפילו על ספרי בישול. כל דבר שיכל לתת לי השראה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

משם התחלתי להרכיב את הפרקים. בשנקר, כשעובדים על פרויקטים כאלה, בדרך כלל מעודדים לסיים קודם כל עם הטקסט כי זה חלק די גדול מהעבודה שלוקח זמן והמטרה היא שיהיה מספיק זמן לאיורים ולעיצוב הספר. אז זה מה שהשתדלתי לעשות, וכך היה גם בעבודה מול מודן. אחרי שסיימנו עם הטקסטים התחלתי לאייר כל פרק בנפרד. חשוב לזכור שעברה שנה מאז שסיימתי בשנקר ועד שהתחלתי לעבוד על הספר במודן, ובינתיים סגנון האיור שלי התפתח והיה לי חשוב לאייר הרבה מהדברים מחדש. נוספו גם פרקים שלא היו בפרויקט הגמר

איזה פרקים התווספו?

״עצים בעציצים״ לא היה בפרויקט הגמר, וגם הפרק ״להיט באדנית״ שמדבר על צמחי בית ומרפסת פופולריים שכמעט תמיד אפשר למצוא במשתלה כמו גרניום ופטוניה לדוגמה. וגם לפרקים שהיו קיימים הוספתי עוד סוגי צמחים ועוד אינפורמציה

ומבחינת האיורים? אמרת שסגנון האיור שלך התפתח: יכולה להרחיב? ולהגיד באותה הזדמנות כמה מילים על האיורים בספר?

בטח. בשנה האחרונה שלי בשנקר התחילה ההיכרות שלי עם צבעי עיפרון והתאהבתי בהם. זה כלי שמאפשר לאייר איתו מאוד בעדינות, ומצד שני אפשר גם לעשות קווים חזקים עם נוכחות. כך שעם אותו הכלי אתה יכול ליצור שני איורים שונים בתכלית. העבודה בשכבות של צבעים מאפשרת עושר מרתק של גוונים והתוצאה נותנת תחושה מיוחדת, נעימה ואוורירית. הסגנון התפתח, כי כמו כל דבר, כשאתה מבלה הרבה שעות בעיסוק במשהו אתה כל הזמן לומד תוך כדי ומתמקצע. היה לי הרבה זמן ללמוד את הכלי הזה וכבר לא התחברתי לאיורים הישנים

אז איירת הכל מחדש???

כמעט הכל, כן יש כמה איורים שנשארו מהפרויקט, אבל לא הרבה. יש גם את דמות הציפור שהכנסתי לספר עוד מימי הפרויקט, שנדדה לה גם לספר הנוכחי

ומבחינת הטקסט? אני מניח שגם הוא היה צריך לעבור איזו עריכה מדעית או משהו כזה, לא?

כמובן! קודם כל כשעבדתי על פרויקט הגמר לא מאד הקפדתי על הדיוק של הטקסט, כי הוא היה חלק יחסית שולי מהעבודה. עיקר העבודה היה עיצוב הספר והאיורים שלו. אחרי שהוחלט להוציא אותו לאור עבדתי לצד יאיר גולדברג, הנדסאי נוף ומומחה לעצים עם המון שנים נסיון בתחום, שתרם המון מהידע שלו וחידד לי הרבה מהדברים. מטבע הדברים נוסף המון טקסט. וכמו שציינתי קודם, נוספו שני פרקים שלא היו שהיה צריך לכתוב, וגם לפרקים הקיימים נוספה עוד אינפורמציה

אז עכשיו את ממש מומחית גם בלגדל צמחים וגם בלאייר אותם. משהו השתנה בדירה שלך מבחינת הצמחיה?

אני לא יודעת אם הייתי קוראת לעצמי ממש מומחית, פשוט יש לי עכשיו הרבה יותר נסיון. מבחינת הצמחיה לא השתנה הרבה, אבל אני כן מרגישה שאני לומדת להבחין יותר טוב מה קורה עם העציצים שלי, מתי צריך להתערב ואיך. ואני כל הזמן ממשיכה ללמוד. אני כל הזמן אומרת וממשיכה להגיד שכולם יכולים לגדל צמחים בבית. זה באמת שאלה של להבין את חוקי המפתח הבסיסיים ועם הזמן מפתחים איזושהי רגישות לזה.

מה הצמח האהוב עלייך ומה זה שהכי אהבת לאייר? והאם זה אותו אחד?

אני מאד אוהבת פוטוסים. הפוטוס הוא צמח עמיד ויפהפה שפשוט תמיד נראה טוב; וכן, אני מאד נהנת גם לאייר אותו. גם סביון כחלחל זה סוג של סוקולנט שאני מאד מאד אוהבת גם לגדל וגם לאייר. הוא מלא אופי. אבל זו שאלה קשה, מאד קשה לי לבחור רק צמח אחד!

סביון כחלחל! מיד הולך לבדוק איך הוא נראה. מה עכשיו? ובכלל מה את עושה מאז שסיימת את הלימודים?

מאז סיום התואר ועד עכשיו אני עובדת כמאיירת ומעצבת גרפית פרילנסרית. ממש לאחרונה עברתי עם בן הזוג שלי לחיפה, שזו עיר שמלאה בטבע ונוף לאן שלא הולכים. אז יש לי פה המון השראה ויוצא לי לצייר לא מעט סתם בשביל עצמי. חוץ מזה יש לי גם כל מני חלומות על פרויקטים ושיתופי פעולה בין מאיירים ומעצבים פה בעיר, אבל בינתיים אני לאט לאט מתאקלמת בעיר

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

אל תמנעו מלגדל צמחיה בבית כי אתם פוחדים שתהרגו אותה. זה חבל! ירוק בבית זה נעים וזה כיף וזה עושה טוב בלב. תלמדו את החוקים הבסיסיים, תשאלו שאלות, תמנעו מלהטביע את העציצים וגם אם מת לכם צמח זה לא נורא,  זה חלק מתהליך הלמידה וזה בסדר

מהפה שלך לאזניים של אלוהי הצמחים!

The post להיט באדנית: המדריך המאויר של בלה פוטשבוצקי לצמחיה הביתית appeared first on מגזין פורטפוליו.

שתי תערוכות חדשות ייפתחו בחמישי (14.11) בבית בנימיני לקרמיקה עכשווית. בגלריה הגדולה תוצג התערוכה הקבוצתית ״ולתפארת…״ שתעסוק במזכרות, ובגלריה הקטנה תוצג כחלק משבוע האיור התערוכה ״חי צומח אורנמנט״, ובה קרמיקה ארמנית ממשפחת בליאן.

 ולתפארת…

מזכרת היא חפץ, מוצר תרבותי המופק בהקשר חברתי־תרבותי מסוים, הן לצרכים פנימיים של הקבוצה התרבותית שבמסגרתה הוא נעשה והן לצרכים חיצוניים מול קבוצות אחרות. מזכרת היא עדות חומרית־מוחשית המקפיאה באופן סמלי זיכרון של אדם, תחושה, חוויה חולפת או מקום. במילים אחרות, המזכרת אינה רק אוביקט; היא טעונה במגוון רעיונות, רגשות ומטאפורות, שהופכים אותה ליותר מאשר החפץ עצמו.

רונית מירסקי. צילום: נימו נונמכר

אורנה דגני. צילום: לירז פאנק

התערוכה הקבוצתית שאוצרות גלינה ארבלי ועדי קרליץ, תציג 51 עבודות; הדרך שבה הן משתמשות בסמלים ובדימויים שונים הנשענים על מוטיבים בהיסטוריה המקומית, משקפות עמדות שונות ביחס לערכים ולאידיאלים שאפיינו ומאפיינים את החברה הישראלית. חלקן נוגעות במרכיבים אישיים וחלקן מבקשות לפרק את הבניית הזהות הישראלית הלאומית שעליה גדלנו מאז קום המדינה. הן דורשות מהצופה לבחון את עמדתו שלו לגבי האופן שבו הוא זוכר ואף תופס את המקום שהוא חי בו ולשאול מה קודם למה – האם המציאות מייצרת מזכרת או שמא המזכרת יוצרת מציאות?

משתתפים: אביב ליכטר ושי זילברמן, אור בורנשטיין, אורנה דגני, אילון ערמון, אילת גרי, אלון מנחם, אמיר צובל, אנה רות פקטורוביץ, אסתי קנובל, גד צ׳רני ועידו צ׳רני, ג׳ודית אשר, גליה חי יעל מואב ענת שראל ונשות הג׳הלין מחאן אל׳אחמאר, דויד זכריה, דניאל אלקיים, דפנה שרתיאל, הגר ציגלר,  ויטה לנסקי-זר, ויקטוריה ויקי מרודי, טל מור סיני, טלילה אברהם,  יעל בלבן, יעל סרלין, יריב טוויג, מאיה בן דוד ואורי בן צבי, מור הררי, מיכל כספי, מירב רהט, מעיין זלוטקין, מתי מונחם, נחמה גולן, נטע דרור, ניבי להבי ועמרי פישר, שאול כהן, שלומית גרנט-פלדור, רונה זינגר, רונית מירסקי, רותם דולינסקי, רחל רוטמן גרג׳י, רינת גלבוע, רמי טריף, רועי פביאן, שושנה גבעון, שיר עשת עמיאל, שלומית אתגר, שני דבורה, שרון מורו, שרון רשב"ם-פרופ,  שרון שמאי זהבי, תחיה ועודד פרידלנד, Behold – נטע אשרי ותום כהן, Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן.

בוקר הרצאות בתערוכה יתקיים ביום שישי 27.12, ערב הנעילה.

רמי טריף. צילום: יח״צ

מתוך עבודות משפחת בליאן. צילום: נישאן בליאן

חי צומח אורנמנט

שלוש משפחות אמני הקרמיקה הארמנית הגיעו בשנת 1919 מן העיר קוטייה (Kütahya) שבתורכיה לירושלים, בהזמנת המושלים הבריטים שביקשו לשפץ את אריחי כיפת הסלע בהר הבית. שלושת המשפחות אוהנשין, בליאן וקרקשיאן התיישבו בירושלים ומאז נשארו בה, יצרו ופעלו כאמני קרמיקה.

הסדנה של משפחת בליאן ברחוב דרך שכם בירושלים נקראה Palestinian Pottery. נישאן הסב ובנו סטארק היו קדרים מחוננים אשר יצרו סוגים שונים ומגוונים של כלים, כדי שתיה, קומקומים וכלי אוכל שונים. מרי בליאן הבת הייתה ציירת, אמנית אשר פיתחה שפה אמנותית של איורים משופעי צבעים וצורות אותם איירה על הכלים השונים. איורי בליאן ייחודיים בהיותם מספרי הסיפורים של הקהילה הארמנית; אלו איורים דינאמיים ומרתקים אשר מייצרים מתח בין זיכרונות וסיפורים מסורתיים לבין מחוזות הווה וסיפורים עכשוויים.  התערוכה, שאוצרת עינב ברנס אליאסוב, תוצג במסגרת שבוע האיור.

שיח גלריה בתערוכה יתקיים ביום שישי 29.11 בשעה 11:30.

כדים, מתוך עבודות משפחת בליאן

The post מזכרות ואורנמנטים: תערוכות חדשות בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי דנית, בוקר טוב, מה שלומך?‎

בוקר טוב! אני מצוין ואתה?‎

גם, לא רע בכלל. ומזל טוב על עוד השג, והפעם – אם אני מדייק – את מופיעה ברשימת 100 הנשים המשפיעות לשנת 2019 של הבי.בי.סי!‎

חחח תודה רבה‎. משפיעות נשמע גדול‎

זה באמת גדול! יש כותרת מדויקת יותר?‎

אני מניחה שכך הם הגדירו את זה‎, אבל אני כאן בסטודיו שלי מתחילה עוד יום שיגרתי ‎

איפה זה כאן?‎

ברחוב הרכבת 58 מוזמן לקפוץ‎

כתבתי לי. מה הרגשת שסיפרו לך על הרשימה של הבי.בי.סי? איך הם נימקו את הבחירה?‎

הם קודם יצרו איתי קשר לבשר שנבחרתי, זה היה ממש נחמד. הם אמרו שהם עוקבים אחרי העשייה שלי, שהם מאמינים בחזון שלי וחושבים שזה נושא מאוד חשוב ולא פתור, ולכן הם רוצים להזמין אותי להרצות באירוע הרשמי בניו דלהי

קולקציית Liberty

נייס. ומה לא פתור? הדפסות תלת־ממד? כי התחושה שלי היא שזה קצת כמו, נגיד, פוטושופ: בהתחלה כולם התלהבו מהתוכנה והשתמשו בפילטרים ואפקטים, והיום כולם משתמשים בה וזו תוכנה קצת שקופה, למרות שהיא יודעת לעשות מיליון דברים. את מבינה למה אני מתכוון?‎

הנושא שלא פתור הוא בעיקר איך עושים אופנה שהיא מחזורית ולא חד פעמית. היום רק 1% מהבגדים של העולם ממוחזרים אחרי השימוש. עם חדשנות ושימוש בטכנולוגיה נוכל להגיע לאחוזים גבוהים יותר, אם לא 100%. ולא ממש הבנתי מה הכוונה שקופה‎

״איך עושים אופנה שהיא מחזורית ולא חד פעמית? היום רק 1% מהבגדים של העולם ממוחזרים אחרי השימוש. עם חדשנות ושימוש בטכנולוגיה נוכל להגיע לאחוזים גבוהים יותר, אם לא 100%״

שקופה במובן שהיא הפכה לטבע שני, אף אחד לא ישוויץ לך היום שהוא משתמש בפוטושופ!‎

נכון לגמרי‎. אולי עוד כמה שנים גם שימוש במדפסות יהיה דבר טבעי ופשוט‎

אז בואי נלך רגע ארבע־חמש שנים אחורה. אני זוכר את פרויקט הגמר שלך במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, אפילו ביליתי איתכם יום שלם ביום של התצוגה, ואני תוהה כשהגית את הפרויקט אז, מה הניע אותך? מה רצית לעשות?‎

נכון!! אני זוכרת אותך ביום של התצוגה!‎

מה שהניע אותי זה נטו סקרנות‎: ראיתי את המדפסות האלו, מדפסות ביתיות שיכולתי למצוא בתל אביב, ורציתי להבין אם אפשר להדפיס איתן בגדים ובדים‎. לא ידעתי שזה יהפוך להיות הקריירה שלי ‎

תספרי למי שלא יודע, מה הצגת אז?‎

אחרי מחקר ופיתוח של תשעה חודשים הדפסתי את קולקציית הבגדים הראשונה שהודפסה מהבית במדפסות ביתיות, וזה הוכיח קונספט והיתכנות

ואיך התגלגלת משם? תעשי לנו תקציר של הארבע שנים האחרונות?‎

לקראת סוף הפרויקט, לקראת ההגשה, הזמן הלך ונגמר והחלטתי להביא הביתה שש מדפסות כדי לעמוד בלוחות הזמנים של שנקר. דן, בן הזוג שלי, ראה אותי מתעוררת בלילה להחליף חומרים ולהוציא את הבדים מהמדפסות, פשוט הייתי לידן 24 שעות. הוא חשב שזה מטורף שאני אשכרה מדפיסה בגדים והחליט לצלם סרטון קצר שמסביר מה אני עושה.

הוא הציע בלעדיות לפשניסטה, אחד האתרים המשפיעים והחשובים בתחום האופנה, שביקשו לכתוב על הפרויקט. עכשיו כבר אי אפשר לראות אבל הכתבה הזו שברה שיאים והיא אחת הכתבות הכי משותפות בכל השנים של פשניסטה, אפילו קיבלתי מכתב הוקרה מהעורכת‎

נייס!

אחרי שהסיפור התפרסם שם זה פשוט רץ בכל העולם‎: הניו יורק טיימס, וולסטריט ג׳ורנל, ווג ועוד מאות כתבות‎. והסרטון שפורסם שם שדן הכין קיבל שבע מיליון צפיות בשבועיים‎. אחר כך הוזמנתי לדבר בטד בניו יורק. ההרצאה שלי תורגמה ליותר מ־40 שפות, מה שהראה לי את ההתעניינות הרבה וחוסר בידע בנושא.

אחרי שההרצאה התפרסמה הוזמנתי להרצות באין־ספור אירועים וכנסים ואוניברסיטאות לאופנה‎. כעבור שנה בערך קיבלתי הצעה מעניינת מהמארגנים של האולימפיאדה בברזיל: הם ראו את הקולקציה שלי ורצו לראות אם אני יכולה לעצב שמלה לאחד מקטעי הפתיחה של המשחקים הפארא־אולימפיים. אחרי שבעה חודשים של עבודה השמלה הייתה על הבמה, לבושה על ידי איימי פורדי, מדליסטית אוליפית קטועת רגליים. היא רקדה בקטע סמבה עם שותף רובוט בקטע ריקוד ממש מרגש ויפה ‎

אבל איך מזה מגיעה התובנה של קיימות ואופנה מחזורית?‎

במהלך השנים והעבודה עם הטכנולוגיה הבנתי את היתרונות הרבים שיש להדפסת בגדים להציע לנו‎. לדוגמה, כשעבדתי על השמלה לאולימפיאדה לא יכולתי להפגש עם הרקדנית לפני החזרה הגנרלית: היא הייתה בארצות הברית, אני בישראל והצוות בברזיל. ביקשתי ממנה להוריד אפליקציה שבה היא לקחה שתי תמונות של עצמה ושלחה לי את הדמות שנוצרה, ובכך קיבלתי את כל האיפורמציה על מידות הגוף שלה. ‎הזנתי את המספרים במחשב בתוכנת המידול של השמלה ויצרתי שמלה שהתאימה לה כמו כפפה מבלי לפגוש אותה באופן אישי לפני‎.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במהלך כל העבודה על השמלה שלחתי סימולציות מממוחשבות לצוות בברזיל.‎ לא היה שום בזבוז של חומר, מה שלא אפשרי לעשות עם בדים‎. כשאני מדפיסה בגד, לא נותרות שאריות: משתמשים בהכל יש. בעתיד, כשהחומרים ייתפתחו ויהיו יותר דומים לבדים שאנו מכירים היום, אלו כל היתרונות שיש לטכנולוגיה להציע והיא מהווה אלטרנטיבה הרבה יותר נקייה לעולם שאנו מכירים ‎

Birth of Venus

איך את רואה את העתיד של עולם האופנה, מנקודת המבט שלך?‎

תראה, מתחילה להיווצר מודעות רבה. אני לא אלאה אותך במספרים, אבל תעשיית האופנה היא אחת המזהמות ביותר. מאז שהאופנה המהירה נכנסה לחיים שלנו העולם הולך ונהרס. המודעות עולה והצרכנים מבקשים בגדים יותר נקיים שלא נתפרו בתנאי עבדות, אבל אני מאמינה ששינויים קטנים לא יספיקו כאן. אנחנו צריכים לשנות את תהליך ייצור הבדים והרכישה לגמרי מאפס. ‎

״מאז שהאופנה המהירה נכנסה לחיים שלנו העולם הולך ונהרס. המודעות עולה והצרכנים מבקשים בגדים יותר נקיים שלא נתפרו בתנאי עבדות, אבל אני מאמינה ששינויים קטנים לא יספיקו כאן. אנחנו צריכים לשנות את תהליך ייצור הבדים והרכישה לגמרי מאפס״

אני מאמינה שבעזרת יותר מחקר ופיתוח בתחום של הדפסת בגדים נוכל לייצר שינויי מהותי ולהפוך את עולם האופנה לנקי יותר, אתי יותר והרבה יותר מחזורי‎. בעזרת בגדים שהם קבצים דיגיטליים נוכל לשלוח בגדים בקלות, נוכל להתאים אותם למידות גופינו, לא יהיה צורך במלאי אין־סופי ולבסוף נוכל למחזר את הבגדים, לייצר מהם חומרים חדשים ולהדפיס בגד חדש‎

מתי את חושבת שזה יקרה? כי אפילו לי זה נשמע קצת כמו מדע בדיוני‎

חחח, נכון. זה נשמע אולי רחוק אבל תעשיית המוסיקה השתנתה בן רגע בשניה שמוסיקה הפכה להיות דיגיטלית. כבר לא הולכים לחנות וקונים דיסקים כמו פעם, פשוט מורידים קבצים דיגיטליים לטלפון שלך‎. אני מאמינה שברגע שהחומרים ייתפתחו ומדפסות יהיו יותר מהירות זה יהיה עניין שבשגרה להדפיס בגדים בבית שלך או בחנות הקרובה‎. 

אני מאמינה ומקווה שעד 2030 נראה שינויים משמעותיים בתחום ‎

זה אומר שאת אופטימית…‎

חחח אופטימית ומעודכנת לשינויים שקורים ‎

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

תודה רבה שהזמנת אותי לראיון אני מרגישה סוג של סגירת מעגל :)‎
ותבוא לבקר‎

The post דנית פלג: מאז שהאופנה המהירה נכנסה לחיים שלנו העולם הולך ונהרס appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

הוזמנתי על ידי גלית אילת לאצור יחד איתה את התערוכה ״רע מנעוריו״ בשנת 2009, כמעט שנתיים אחר שהתחלתי לעבוד במרכז לאמנות דיגיטלית כרכז תכנית החינוך, ואני אסיר תודה על כך. זו היתה זכות להיות חלק מצוות חדור מטרה שמחפש בכל יום דרכים חדשות לבדוק מה אמנות יכולה; מקום אידיאלי להתפתח וללמוד בו, כי התחושה היתה שאפשר לעשות הכל. לא רק שלא היתה צנזורה עצמית, היתה הליכה נחושה אל השוליים ובדיקת גבולות מתוך תחושת אחריות של מוסד ציבורי, אחריות כלפי הקהילות השונות אותן הוא משרת.

התערוכה ״רע מנעוריו״ ביקשה להעלות לדיון סוגיות הנוגעות לציות, לציות לסמכות, לקונפורמיזם, לאחריות ואחריות חברתית, לאי־ציות ולנון־קונפורמיזם בכלל ובחברה הישראלית בפרט. היא שילבה חומרים שונים, עבודות אמנות וסרטים תיעודיים העוסקים בחברות, בציות, בכוח, בסמכות ובהתנגדות. בתוך אלה עלו כחוט השני שלוש מתודות עיקריות: סימולציה, ניסוי ושחזור, שניתן לראות בהן מתודות המעצבות את מציאות ימינו. בין האמנים שהציגו היו דויד ריב, טרטקובר, אבי מוגרבי, ארתור זמייבסקי, רוד דיקינסון ואחרים.

זה היה פרויקט קשה שכלל עבודת מחקר ארוכה ומקיפה, מספר רב של ראיונות וצפייה בחומרים לא פשוטים. התערוכה לקחה את הצופים שלה עד הקצה ובחנה את הסיבולת שלהם, ואכן חלק גדול מהתגובות אליה היו קשות. כרכז תכנית החינוך פגשתי בתגובות אלו באופן רציף, לאורך כל שלושת החודשים בהן הוצגה. שיעורים רבים בנוגע לתיווך אמנות עכשווית לקהלים שונים נלמדו באותה תקופה. זו היתה גם הפעם הראשונה שבה מצאתי מקום שטוב לי בו בתוך השדה המקצועי שלי, ואז בכלל נפתח רעב, שעדיין לא ידע שובע ואני מקווה שלעולם לא ידע.

רן קסמי אילן. צילום: דבורה אורבך

מתוך ״רע מנעוריו״ מרכז לאמנות דיגיטלית. צילום: מ״ל

התחנה האחרונה

ב־26.10 נפתחה התערוכה הקבוצתית הסְפַר האחרון (The Final Frontier) בגלריית משכן האמנים הרצליה. אני משתדל לאצור לפחות תערוכה קבוצתית אחת בשנה, והשנה זה כמעט והתפספס לי, עד שראיתי את העבודה של אריק וייס בתערוכת הסיום של תכנית לימודי ההמשך במדרשה ומשם הכל התגלגל די מהר. עניינה של התערוכה הקבוצתית הסְפָר האחרון הוא הצורך להתנתק מכוח המשיכה, הכוחות שינצלו את הצורך הזה, וכמובן, החלל העצום והאדיש שניצב מנגד לו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודות שבתערוכה שואבות מתוכניות החלל האמריקאית, הסובייטית והנוכחית, פרי יזמות פרטית. זו תערוכה שבנויה כמעין תערוכת חלל חינוכית, גרסת כיס של מוזיאוני חלל, אך כל המוצגים בה מרחיקים אותנו מן המיתוס של חקר עולמות חדשים ושל העוז הדוחק בנו להגיע למקומות שרגל אנוש טרם דרכה בהם. תחת זאת הם מחזירים אותנו אל המקום שבו הרגל האנושית שלנו דורכת בכבדות ממש עכשיו. חוץ מאריק וייס משתתפים לי אורפז, אמיר יציב, נטלי יששכרי, סימון פיית׳פול ודני מאיר. זו קלישאה, אבל הפקת התערוכה הזאת מרגשת אותי בעוצמה שמפתיעה אותי, ואני ממש גאה בתוצאה.

מכל מלמדי השכלתי

אני לא מגיע למקצוע מלימודי אוצרות ומוזיאולוגיה. בהכשרתי אני אמן, ובבסיסו של עניין הדיאלוג שלי עם אמנים מבוסס על הדרך בה תמיד דמיינתי שצריכה להיות מערכת יחסים בין אוצר לאמן. למדתי מרבים וטובים לאורך הדרך, וחשוב לי מאוד להזכיר שניים.

לפני כל האמנות העכשווית עבדתי בתיאטרון, והכלים שרכשתי בעולם הזה משרתים אותי נאמנה עד היום. שיעור משמעותי אחד מיני רבים שאני זוכר מגרי בילו בבית־צבי, היה בפעם אחת שנדנדתי לו כשאכל (ומי שהכיר את גרי ידע שעדיף לא לעשות זאת) עם שאלת מטא לגבי האמנות ותפקידה. בסופו של דבר הוא הניח את המזלג, הביט בי ואמר: ״שהאמנות תדאג לעצמה, אתה תדאג למקצוע״. בגדול אני עושה את זה עד היום: קם בבוקר והולך לעבודה. כשהעבודה מתבצעת היטב אני לחלוטין בלתי נראה.

גלית אילת, שקיבלה אותי לצוות המרכז לאמנות דיגיטלית, לימדה אותי שנדיבות משתלמת. השנים בהן עבדנו יחדיו אפשרו לי לחלום ולבצע, חידדו את התודעה הפוליטית שלי וסיפקו לי שעות ארוכות של שיחות שמשרתות אותי עד היום. גלית היא זו שהכניסה אותי למקצוע והיתה כמו רשת בטחון, סוג של ידיעה שאתה יכול לקפוץ מקצה הצוק ולדעת שיהיה בסדר.

הצבה בתערוכה ״הספר האחרון״ משכן האמנים. צילום: מ״ל

הצבה בתערוכה ״סוטים״ במרכז לאמנות דיגיטלית. צילום: מ״ל

תערוכת החלומות

אני לא חולם על תערוכות בלילה, אני פחות בעניין של פנטזיות ויותר בעניין של יישום. יש פרויקטים שלא עלה בידי לבצע, אך הם לא נחשבים אבודים; מבחינתי פשוט יושבים על מדף ומחכים, הם בטח לא פנטזיה. מה שכן, אני הכי טוב כשאני חלק מצוות, ובשנים האחרונות אני עובד בעיקר לבדי. יש לי תוכניות להגדיל את צוות המשכן ולחזור להיות חלק מקבוצה שמייצרת דברים שעולים על סך מרכיביה.

בקרוב אצלך

בארבע השנים האחרונות משכן האמנים הוא הפרויקט המרכזי שלי, ומימוש הפוטנציאל של המקום הזה הוא היומיום שלי. סדר היום של המקום מתבטא בתכנית התערוכות, אירועים, הופעות, הוצאה לאור, תכנית אירוח וחדרי סטודיו לאמנים. המשכן נראה טוב יותר ויותר, אך הוא עוד רחוק ממימוש הפוטנציאל המלא שלו. בתקופה הזו אני אצרתי את רוב התערוכות, אך בשנה האחרונה אצרה כאן טלי בן נון את תערוכת היחיד של רותי דה פריס.

בשנה הקרובה מתוכננים יותר אוצרים אורחים במשכן, כדי להרחיב את טווח המבט והפעולה של המקום. בין השאר יאצרו כאן לאה אביר, בר ירושלמי וגלעד מלצר. הפרויקט הקרוב של המשכן הוא ההוצאה לאור של ספר החידות של שחר פרדי כסלו (את התערוכה ניתן לראות כרגע במוזיאון תל אביב והיא מומלצת בחום) שעוצב באופן מבריק על ידי רחלי כנרות וזוהר קורן.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הצבה בתערוכה ״שיחדש״ של ליאור זלמנסון במשכן האמנים. צילום: דור אבן חן

The post מגלים אוצרות // רן קסמי אילן appeared first on מגזין פורטפוליו.

עיר בר ותשעה קירות אמן בקריית המלאכה

מקום לאמנות בקריית המלאכה תארח שתי תערוכות חדשות שיפתחו הערב (חמישי). התערוכה ״עיר־בר״, במסגרת שבוע האיור, תציג איורי עפרון של שקד גינות. האיורים הם חלק מספר פואטי למבוגרים שעוסק בנקודות המפגש בין עירוניות ארץ־ישראלית לטבע מקומי דרך ארבעה סיפורים. כל אחד מהסיפורים מתמקד בעיר אחרת ובמין אחר של בעל חיים, ומבטא פן אחר של עירוניות, של טבע ושל השטח החופף בין השניים.

המפגש עם חיות בר בסביבה עירונית יכול להצית תחושות של פחד, פליאה, התרגשות וחרדה, ולעורר מחשבות על המקום שאנחנו תופסים בעולם. איורי העיפרון משמשים ככלי לשחזור התחושות והמחשבות הללו, ופותחים צהר לפרשנות, למחשבה ולדמיון. עיר־בר נוצר כפרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בהנחיית מעין לויצקי.

לצד עיר־בר יוצגו תשעה קירות אמן, שיחשפו עבודות חדשות מהסטודיות והיוצרים הפועלים בקריית המלאכה. התערוכה, שאוצרים דליה דנון וניר הרמט, תוצג עד סוף החודש (30.11). בהשתתפות: אודליה אלחנני, אורנית שיראזי, אלי דינר, אסנבי, ג׳וזיאן ונונו, רתם רשף, שחר סריג.

עיר־בר, שקד גינות

אודליה אלחנני. צילום: יח״צ

רתם רשף. צילום: יח״צ

דיסאוריינטציה בסדנאות האמנים טדי

המונח ״אוריינטציה״, התמצאות, מקורו במילה הלטינית ״oriens״ או ״orientis״ שמשמעותה היא ״לזרוח״, וגם ״מזרח״, אליו כוונו המפות העתיקות. פעולת ההתאמה של מפה לתמונה הנכונה של העולם, כלומר סיבובהּ לכיוון מזרח, היה קרוי אוריינטציה. עם המצאת המצפן תפס הצפון המגנטי את הכיוון המרכזי של משרטטי המפות המערביים. דיסאוריינטציה היא מצב של חוסר התמצאות מרחבית, שבו אנו מאבדים את הכיוון הגיאוגרפי, הגשמי, או הרגשי, המטפורי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התערוכה ״דיסאוריינטציה״ תפתח מחר (15.11) בגלריה החדשה שבאצטדיון טדי, מתחם שמטיבו עומד בפני עצמו בכל הקשור למיקומו במרחב, מנותק ממארג החיים העירוני של הרחוב, השכונה והקהילה. עבודותיהם של ששת האמנים המשתתפים עוסקות בהגדרות של מקום וביחס שבינו ובין הסימנים החזותיים הממפים אותו, הן מסמנות מקום ובו בזמן מערערות על האפשרות להתמצא בתוכו. בהשתתפות: יעל בורשטיין, רן סלוין, דניאל פלאי, נירה פרג, אסתר שניידר, פז שר. אוצרת: אירנה גורדון.

פז שר. צילום: מ״ל

מתוך הוידאו Kept Alive, נירה פלג

דניאל פלאי, פריס, סירה

הגלריה לאמנות אום אל־פחם

ביום שבת, 16.11, יפתח בגלריה לאמנות אום אל־פחם מקבץ תערוכות חדש, שבמסגרתו תוצגנה חמש תערוכות יחיד ותערוכה קבוצתית. בקומת הכניסה החדשה של הגלריה, תוצג תערוכה רטרוספקטיבית מיצירתו רבת השנים של האמן והשייח׳ הסופי המנוח וליד אבו שקרה. בקומה הראשונה תוצג ״תוקף חדש״, תערוכת יחיד של מחמוד קייס שנשענת על מגרש גרוטאות באזור מגוריו, ובה מקבץ פסלי פח מכלי רכב שיצאו מכלל שימוש. לצדה יוצג פרויקט הגמר ״לא מוגדר״ של לובנא עוידאת, בוגרת טרייה של בית הספר לאמנות בשנקר, שבו היא מתמקדת בעץ ובתפוח – חומרים טעוני משמעות בהקשר המקומי – ויוצרת בעודה עדינה מרחב פיסולי פואטי.

בקומה העליונה, תוצג התערוכה הקבוצתית ״ירוק, שחור, אדום וכחול״ מעבודותיהן של אלא היתם, עאישה עראר, סוהא פרוג׳ה וחנין חסדייה – ארבע אמניות שסיימו את לימודיהן בשנים האחרונות בפקולטה לאמנויות המדרשה. ״קו אדום | עצים שרופים״, תערוכת היחיד של דורון גזית, תמשיך את התמקדות האמן במתיחת עורק מטאפורי במקומות שנפגעו מהתחממות כדור־הארץ ומנזקי האדם.

קו אדום | עצים שרופים, דורון גזית. צילום: יח״צ

אדמה חרושה בלילה, וליד אבו שקרה. צילום: יגאל פרדו

לא מוגדר, לובנא עווידאת. צילום: אחיקם בן יוסף

עאישה עראר. צילום: יח״צ

״נקודת זכות״ – תערוכת מכירת אמנות מטעם הרוח הישראלית למען ילדים ובני נוער בסיכון

תערוכת מכירה מטעם ארגון הרוח הישראלית, שמטרתה להגביר מודעות ולסייע לארגון לגייס כספים למען ילדים ובני נוער בסיכון, תתקיים זו השנה השביעית בתמיכת בנק דיסקונט. ״נקודת זכות״, שתפתח הערב, תציג למעלה מ־150 יצירות אמנות שתרמו כ־120 ממיטב האמנים בישראל. השנה, לראשונה ב״נקודת זכות״, יציגו גם אמנים ממעבר לים שהתגייסו אף הם למען המטרה.

התערוכה והמכירה יתקיימו בגלריית למון פריים, אשר מעמידה לרשות הרוח הישראלית את שני חללי התצוגה שלה בנמל תל אביב. את התערוכה אוצרות ורה פלפול ושולמית נוס, ויוצעו בה למכירה יצירות אמנות בציור, צילום, רישום, אובייקטים ופיסול, קולאז׳ים ועבודות וידאו. העבודות שנבחרו מהוות צוהר להיכרות עם העשייה האמנותית העכשווית המגוונת בישראל ובעולם. התערוכה תלווה בקטלוג ותוצג עד 22.10.

בין המשתתפים: אולגה קונדינה, דוד עדיקא, זויה צרקסקי, פיליפ בולקיה, ציבי גבע, חנה סהר, שי אזולאי, טל ירושלמי, לאור גריידי, מיכל ממיט וורקה, מוריה בכר, מוש קאשי, מיכל לויט, דוד גרשטיין, נטליה זורבובה, ניר אדוני, עידו מרקוס, פיטר יעקב מלץ, רן הדרי, שולי בורנשטיין-וולף, אסף שני, אריה ברקוביץ, גוסטבו בר ולנזואלה, אוסנת יהלי סרגבילי, שרון רשב״ם־פרופ, יהודית שרייבר, אביגיל פריד, גיורא שטרייכמן, ג׳ניפר בלוך, טלי נבון, טליה ישראלי, יואל גילינסקי, יונתן אולמן, יונתן סטירין, מירה צדר, נאווה אייבל, נולי עומר, מיקי גולדשטיין, הוארד פוקס, שולמית ניר, עומר אודוין, שרית לילה האס, ואחרים. האמנים הבין־לאומיים: אלפרדו פאלמרו, איירו, בטיסט לאון, פרנסואה בל, קנג׳י שיבאטה, מגלי סנצ׳ז, מריה סברבובה, מאט בילפילד, פרננדו צ׳מארלי, מיגל ואלינס, ומוניקה נובאק.

ג׳ניפר בלוך. צילומים: יח״צ

ליאור גריידי

יואל גילינסקי

דוד עדיקא

The post הרשימה המשותפת // 14.10.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עדי, הי גלינה. מה קורה? מה שלומכן?‎

הכל טוב, רגע לפני הכיף של ההקמה‎

נרגשות מאוד לקראת הבאות‎

יפה! אז אולי נתחיל בלספר מאיפה הגיע הרעיון לעשות תערוכה על מזכרות?‎

לפני כשנתיים, לפני חגיגות ה־70 למדינה ישראל, עלה במוחינו רעיון לאצור תערוכה בנושא מזכרות, על מנת לבחון את מעמד המזכרת כיום. מה אנחנו רוצים לזכור ומה אנו רוצים לשכוח. בינתיים הזמן התגלגל מחגיגות ה־70 ולחגיגות הבחירות ‎

70 כבר עברנו, ואז הזדמנה לנו האפשרות להציג את התערוכה בבית בנימיני שמצאו את הרעיון מעניין ורלוונטי לימים אלו. לפני שנה וחצי, ‎ לא ידענו עד כמה הוא יהיה רלוונטי‎

רלוונטי באיזה מובן?‎

רלוונטי במובן של לאומים שונים, מוצאים שונים, והאופן שבו כל אחד מאלו מקבל מקום להישמע במדינתנו

מה שמעניין הוא שחלק מהעבודות, שהגיעו ממקום מאוד אישי, קיבלו ״חיים חדשים״ מתוקף המציאות הפוליטית המורכבת והפכו לעבודות בעלות ממד קולקטיבי

ניבי להבי ועמרי פישר

אז רגע לפני הדוגמאות, ספרו קצת על התהליך: יש רעיון, יש מקום, איך ממשיכים? לאיזה כיוון כיוונתן?‎

רצינו להגיע לקהל רחב של יוצרים מתחומים שונים. הפצנו את הקול הקורא דרך פלטפורמות שונות, החל מבתי הספר לעיצוב בארץ, רשימת התפוצה של בית בנימיני, קולגות, ואף השמענו קריאתנו דרכך

ידענו שאנו רוצות לאצור תערוכה רבת משתתפים, מתוך כוונה לחקות חנות מזכרות עמוסה, כמו זאת של תיירים שאפשר לראות בכל אתר תיירותי. כך יהפוך חלל הגלריה לסוג של חנות מזכרות. בעקות הקול הקורא קיבלנו מעל 170 הצעות, שמעיד על עניין רב של יוצרים בנושא. לשמחתנו קיבלנו הצעות מיוצרים בטווח גילאים רחב, החל מבוגרים טריים של האקדמיות לעיצוב ועד ליוצרים ותיקים בתחומם.‎

היוצרים מגיעים מרקעים שונים, וכל אחד נושא בחובו סט של זיכרונות וחוויות שמתוכן נולדה העבודה

כמה עבודות מוצגות בסוף בתערוכה מתוך ה־170 שקיבלתן?‎

בתערוכה מוצגות 53 עבודות, שמתוכן שתיים הן מיצגים שיפתחו את התערוכה

זה הזמן לספר עליהן. תבחרו כל אחת שתי מזכרות ותרחיבו קצת לגביהן?‎

ניבי להבי ועמרי פישר חברו יחד ויצרו עבודה במיוחד בעבור התערוכה. העבודה תוצג בגג הגלריה, ובה הם מזמינים את המבקרים לפרק באופן סימבולי את חומת ההפרדה ולקחת ממנה פריט כמזכרת הביתה. הם מבקשים לבחון את האפשרות של פירוק ״מנגנון המזכרת״, במובן של הפיכת החומה לפריט מזכרת, טרם פירוקה, ואולי המהלך הזה יביא את הבאות. בכך הם שואלים אם לקיחת מזכרת מאפשרת להיפרד מהדבר עצמו או להעלימו, כפוטנציאל להיות מעין נבואה שמגשימה את עצמה

עדי קרליץ: ניבי להבי ועמרי פישר שואלים אם לקיחת מזכרת מאפשרת להיפרד מהדבר עצמו או להעלימו, כפוטנציאל להיות מעין נבואה שמגשימה את עצמה

עדי קרליץ

טל מור סיני יצר עבודה במיוחד לתערוכה (שהתהוותה בשיחות וואטסאפ, מאחר והוא משלים את לימודי הדוקטורט שלו באוסטרליה), הקוראת למבקרים בתערוכה לפעולת מחאה פוליטית. טל יתלה 120 מעטפות על אחד מקירות הגלריה, המיועדות ל־120 חברי וחברות הכנסת החדשים שעתידים להיכנס לתפקידם בימים אלו – בהציעו לקהל לנצל את ההזדמנות לברכם על דרכם החדשה ובו זמנית להזכיר להם את היותם עובדי ציבור וכי שינוי המציאות בדרום ישראל, אזור הסובל ממציאות של בלוני תבערה, אינו סובל דיחוי. ‎

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כל מעטפה ממוענת לחבר/ת כנסת נבחר/ת ובתוכה מזכרת – דימוי/ייצוג של בלון תבערה. המבקרים בתערוכה מוזמנים לקחת את המעטפות, להשלים את הפעולה של הכנת הבלון, להוסיף מסר אישי ולשלוח אותן לחבר/ת הכנסת כתזכורת למצב בדרום וכפעולת מחאה

אני מתחיל להבין את מה שעדי אמרה מקודם, את הקשר למציאות הפוליטית המורכבת‎

אכן, ויש דוגמה נוספת: בערב פתיחת התערוכה, יתקיים מיצג ״שלגונים נאמנים״ של דניאל אלקיים ואלון מנחם, שבו הם יחלקו שלגונים בצורת ארץ ישראל כתגובה מחתרתית להצעת חוק הנאמנות בתרבות. צורתו החיצונית של השלגון מייצגת את הסימבוליות שבחוויה הציונית הפטריוטית. כשמסיימים ללקק את השלגון (יהיה טעים!) צורתו של המקל שנחשפת , ומגלמת את האבסורד והסתירה שבדימוי שעטף אותו. צורת המקל (תתגלה בערב הפתיחה) מעמתת אותנו עם תחושותינו לנוכח המזכרת שנשארה בידינו

רינת גלבוע. צילום: יונית שילר

לצד עבודות בעלות קול פוליטי ביקורתי, ישנן גם עבודות בעלות קול אישי, שכל אחד מאיתנו יוכל למצוא נקודת חיבור אליו.‎ לדוגמה, העבודה של רינת גלבוע כוללת שלושה בולי יום זיכרון שאיירה ועיצבה בעבור דואר ישראל בשנים 2014, 2015 ו־2019‎. בישראל קיימת מסורת ארוכת שנים שבה כל משפחה שכולה מקבלת לביתה מכתב משר הביטחון בתוך מעטפה מעוצבת ועליה בול יום הזיכרון של אותה השנה.‎

כמעצבת בולים, היא קיבלה לא אחת שיחת טלפון או מכתב מהורה שכול שביקש לשתף אותה בתחושותיו ביחס לדימוי המופיע על הבול.‎ בתערוכה יוצגו הבולים ולצידם מספר מכתבים מהורים שכולים, כך שהבולים שעיצבה מהווים ביטוי לזיכרון קולקטיבי, אך גם זיכרון אישי

מעניין. באיזו מידה אתן חושבות שהתערוכה הייתה שונה אם הייתן עושות אותה לפני שנתיים? עשר שנים? ‎

שאלה טובה. יכול להיות שלקראת חגיגות ה־70 היינו יותר אופטימיות, ומאז המציאות הפכה למורכבת יותר. כאזרחיות ויוצרות במדינת ישראל אנו מרגישות שזה הזמן להשמיע את קולנו בהצגת עבודותיהם של יוצרים שהנושא קרוב לליבם. כל העבודות הן פוליטיות. עם זאת, ישנן עבודות רבות שעוסקות בהבטים אישיים של זיכרון ומזכרת. נקודת המוצא בהן היא מסורת משפחתית, זכרונות עבר, טעמים, ריחות והרצון לשמר אותם

שרון מורו

אורנה דגני. צילום: לירז פאנק

אני רוצה לשאול על הרצון לשמר: מזכרות הן אכן משהו שרוצים לשמור, אבל מהדוגמאות שנתתן עולה אולי יותר הרצון להגיד משהו חדש על העבר או על המקום. לאו דוקא לשמר אותם‎

בפעולה של שימור העולה בתערוכה, אנו מבקשות לתת לקולות שונים ולא לקול אחד להשמיע את עמדתם לגבי מה כדאי לשמר ואיך. ‎

מתוך כך עולה השאלה – האם המציאות מייצרת מזכרת או שמא המזכרת יוצרת מציאות?‎

הו. הגענו לשלב הפילוסופי של השיחה שלנו… מה התשובה שלך?‎

אני צריכה לענות על השאלה שאני שאלתי? ‎

ברור

רוב האנשים היום יוצרים כמעט ללא הפסקה סוגי מזכרות ומפיצים אותן הלאה: בין אם זה פוסט בפייסבוק, ציוץ בטוויטר, טוקבקים ועוד כל מני פלטפורמות כאלו. לכן מרגיש שהמזכרת באה קודם, ולאחר מכן המציאות.אני מוסיפה לכך כוכבית*: יכול להיות שמחר בבוקר אקום ואשנה את דעתי

גלינה ארבלי

גלינה ארבלי: החפץ מעצם קיומו, מספר סיפור על משהו שהתקיים או משהו שהיינו רוצים שיתקיים, כך שאני רוצה להאמין שחפץ יכול לייצר מציאות, או הזמנה לשינוי מציאות. לפחות במרחבים שבהם אנו פועלות

מנקודת מבטי, בעולם החפצים, החפץ מעצם קיומו מספר סיפור על משהו שהתקיים או משהו שהיינו רוצים שיתקיים, כך שאני רוצה להאמין שחפץ יכול לייצר מציאות, או הזמנה לשינוי מציאות. לפחות במרחבים שבהם אנו פועלות

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎‎

חשוב לנו לומר, שכחלק בלתי מהתערוכה העוסקת במזכרות, משולבת בה חנות מזכרות, בה ניתן יהיה למצוא פריטים שלא בהכרח נראה בחנויות של תיירים ‎

אנו מזמינות אתכם לבקר בערב הפתיחה, ובזמן ליקוק השלגון – חשבו גם על המציאות שבה אנו חיים‎

״ולתפארת..״: תערוכת מזכרות – בית בנימיני, העמל 17, תל אביב
אוצרות: גלינה ארבלי, עדי קרליץ
פתיחה: 14.11; נעילה: 28.12; יום עיון: 27.12
משתתפים: אביב ליכטר ושי זילברמן, אור בורנשטיין, אורנה דגני, אילון ערמון, אילת גרי, אלון מנחם, אמיר צובל, אנה רות פקטורוביץ, אסתי קנובל, גד צ׳רני ועידו צ׳רני, ג׳ודית אשר, גליה חי יעל מואב ענת שראל ונשות הג׳הלין מחאן אל׳אחמאר, דויד זכריה, דניאל אלקיים, דפנה שרתיאל, הגר ציגלר,  ויטה לנסקי־זר, ויקטוריה ויקי מרודי, טל מור סיני, טלילה אברהם, יעל בלבן, יעל סרלין, יריב טוויג, מאיה בן דוד ואורי בן צבי, מור הררי, מיכל כספי, מירב רהט, מעיין זלוטקין, מתי מונחם, נחמה גולן, נטע דרור, ניבי להבי ועמרי פישר, שאול כהן, שלומית גרנט־פלדור, רונה זינגר, רונית מירסקי, רותם דולינסקי, רחל רוטמן גרג׳י, רינת גלבוע, רמי טריף, רועי פביאן, שושנה גבעון, שיר עשת עמיאל, שלומית אתגר, שני דבורה, שרון מורו, שרון רשב״ם־פרופ, שרון שמאי זהבי, תחיה ועודד פרידלנד, Behold – נטע אשרי ותום כהן, Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

רמי טריף. צילום: יעלי גבריאלי

אביב ליכטר, שי זילברמן

The post ״ולתפארת״: האם המציאות מייצרת מזכרת או שהמזכרת יוצרת מציאות? appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

דני מיכאל רוזנברג, 45, הרצליה.
אתר (אלבום מוזיקלי וחזותי) / פייסבוק / אינסטגרם / וימאו

סטטוס זוגי?

נשוי + שתי בנות + הכלב זיגי (כולם מופיעים בתערוכה).

מה בצלחת?

הרבה מלח, הרבה סוכר, הרבה בצק, הרבה כולסטרול, לא נוגע באניס. חוץ מזה שום דבר לא נשאר אצלי הרבה זמן בבטן.

מתוך התערוכה ״חיקוי לחיים״ בכברי. צילומי הצבה ועבודות: שירה טבצ׳ניק

״אמא מתה״. צילום: מ״ל

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו מוצגת תערוכת היחיד שלי ״חיקוי לחיים״ שאצר אבשלום סולמן בגלריה השיתופית בקיבוץ כברי. בתערוכה רישומים, סרטים ומכתב המלצה מאימא שלי. גוף הרישומים מורכב מעבודות פחם גדולות המתארות פריחה ונעורים, מול מוות וקמילה המתגלמים בדיוקנאות חברי משפחתי. כנגדם מוצגת כוורת של עשרות רישומים שנעשו בין־לבין בשנים האחרונות ומהווים יומן גרפי של הווי מחיי העבודה והפנאי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לצד הרישומים, בלב התערוכה, מוצגים שלושה סרטי וידיאו המתארים את דיוקני בין ילד להורה, כליצן טרגי במרחב הבורגני. שווה לרוץ לכברי לראות את התערוכה כי היא תעלה בכם חיוך וצחוק לצד מחשבות אקזיסטנציאליות שילוו אתכם לפחות כל הדרך חזרה למרכז.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

יצרתי סרט בשיתוף פעולה כפוי עם האמנית הפולניה קטרז׳ינה קוז׳ירה בו ליוויתי אותה ככלבה האישי בביקורה בארץ כאורחת המדרשה. היא שיתפה איתי פעולה מהרגע הראשון ואפילו קנתה לי עצם. את שעת ביקורת העבודות האישית המסורתית המרתי בשיעור בפולנית בו היא תרגמה לי את השיר I want to be your dog של The Stooges, אותו שרתי לכבודה עם עזיבתה את הארץ.

חוץ מזה, חלמתי לאחרונה שאלברכט דירר מארח אותי בסטודיו שלו בקריית המלאכה, בלוק כמו בדיוקן העצמי שלו כישו, עם מעיל פרווה גדול וכבד ותלתלים שופעים. הוא היה לבבי מאד והכין לי כוס תה.

מתוך הווידאו ״צייר החיים המודרניים״

״קיץ (גני לוקסמבורג)״. צילום מ״ל

מה פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

יש יותר מדי חלומות ופחות מדי חיים, אז מהשרוול: בין מבחר סרטים שאני מתכנן לעשות, אשמח למימון סרט בו ישתתפו שון בין או סטאלן סקארסגארד (מי שפנוי) ככפילים של הצייר הגרמני מרטין קיפינברגר שיעביר לי סיור גלריות ברחובות ברלין. או, לחילופין, סכום כסף שיאפשר לי להפיק קליפים לשירי אלבום מוסיקלי שהוצאתי בשנה שעברה, מה שיבוא קודם. אבל הייתי שמח יותר שאנשים ירכשו עבודות שלי, מאשר לקבל פרסים.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

בתחום ההנעלה עברתי לאחרונה מקמפר לסקראצ׳רז.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך הווידאו ״צייר החיים המודרניים״

The post מה קורה // דני מיכאל רוזנברג appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתחילת 2018 קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. המעצבת יוקי פוקודה, שאותה הכרתי במהלך חילופי סטודנטים בגרמניה ב־2009, סיפרה לי שהיום היא פעילה בארגון iGDN – International Gender Design Network, ארגון בין־לאומי שבראשו עומדת כיום חוקרת העיצוב והמגדר הידועה ד״ר אוטה ברנדס. הארגון מקדם נושאים של מגדר ושוויון בפרויקטים עתירי עיצוב, וגם מעצבים שעוסקים בנושא. במסגרת פעילותו, מדי שנה מעניק הארגון פרסים בתחום העיצוב מודע־מגדרית בשלוש קטגוריות: מעצבים צעירים, מוצרים חדשניים וחברות או יוזמות שמקדמות את תחום העיצוב המגדרי בכלל.

פוקודה יצרה איתי קשר בעקבות פרויקט שיצרתי, שהתפרסם כמה ימים קודם לכן במגזין העיצוב Dezeen. הפרויקט, שעסק בשיער כאלמנט אסתטי בתכשיטי נשים, סיקרן את אנשי הארגון, והם הזמינו אותי לעצב את פסלון הפרס שיחולק לזוכים בקטגוריות השונות בטקס שהם עורכים בסוף השנה. ההצעה ריגשה אותי כבר מההתחלה: קודם כל משום שאני חושבת שמטרת הארגון חשובה ומעניינת, אבל גם משום שעיצוב של אוביקט שהוא רק סמי־פונקציונלי מאפשר לי לעבוד בחופש מוחלט ולהתפרע עם הקשר וסמליות.

רישום מתוך תהליך הפיתוח. צילומי תהליך: מ״ל

התהליך התנהל לאורך השנה במיילים ובשיחות סקייפ. הצעתי את הקונספט שבניתי בעקבות מטרת הארגון ופועלו. הם אהבו מאוד את הרעיון, ולכן נתנו בי אמון מלא להמשיך את התהליך כפי שאני רואה לנכון. חלקתי איתם סקיצות, מודלים צורניים, בחירות צבעוניות והתלבטויות בנוגע לגודל ולצורה. בתגובה קיבלתי התפעלויות, תרועות וחיוכים. הם היו הקהל האוהד ביותר שהיה לי עד היום (חוץ מאמא שלי, כמובן).

את הפסלונים יצרתי בהשראת כוכבי ים. ביולוגים מגדירים חלק מהיצורים הימיים האלה כ״דיכוגמיים״, מה שאומר שהם יכולים לשנות את מינם במהלך חייהם, ואפילו יותר מפעם אחת. זנים מסוימים של כוכבי ים משנים את מינם בהתאם לסביבה שלהם; לפי טמפרטורת המים, הימצאות מזון בסביבה וצרכי הִתרבות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פיתחתי את צורת הפסלון ואת שטח הפנים שלו בהתבסס על המראה והמרקם של כוכב הים. על ידי הטמעת האזכורים הוויזואליים האלה בעיצוב, רציתי להצביע על כך שהתפיסה הקיימת של מין ומגדר מושפעת מאוד מנורמות חברתיות. אפילו בטבע, הרעיונות האלה מורכבים ונזילים הרבה יותר מכפי שאנחנו חושבים. הפסלונים עשויים ביציקת פורצלן בשתי שכבות וגילוף בעבודת יד. אפשר לקרוא עוד על כך בראיון שנערך איתי מטעם הארגון.

החשיבות של מודעות למגדר בעיצוב היא עצומה; רבות מהתפיסות החברתיות שקשורות למגדר מוכתבות או באות לידי ביטוי גם בעיצוב, ויש לו כוח להכיל או להדיר

בנובמבר שעבר הוזמנתי לעיר קלן, שם נערך טקס הענקת הפרסים, כדי לספר על תהליך פיתוח הפסלונים. הטקס היה מרגש ומעשיר, והקשר שלי עם iGDN המשיך גם אחריו. השנה הוזמנתי שוב לייצר את הפרסים, להגיע לטקס (שהתקיים אתמול) ולספר על תהליך העיצוב.

אגסי על בימת האירוע

החשיבות של מודעות למגדר בעיצוב היא עצומה; רבות מהתפיסות החברתיות שקשורות למגדר מוכתבות או באות לידי ביטוי גם בעיצוב מוצר ובעיצוב אופנה. לעיצוב יש כוח להכיל או להדיר: הוא מכתיב מה יהיה מיועד למי, וכך מקל או מקשה על השימוש במוצר. למשל, מוצרים רבים מיועדים לשימוש על ידי גברים ונשים באופן שווה, אך מעוצבים למבנה גוף גברי. מחקרים עכשוויים מראים שהטיה זו עלולה אף לסכן את חייהן של נשים, לדוגמה בעיצוב כלי רכב, אפודי מגן וכן הלאה.

הפרויקט משתלב בעבודתי כמעצבת ויוצרת בעלת סטודיו עצמאי בתל אביב, שבו אני מעצבת ומייצרת מוצרים באופן עצמאי וגם עבור חברות מקומיות ובין־לאומיות. עבודותיי הוצגו במגוון תערוכות, שבועות עיצוב ומוזיאונים ברחבי העולם. את הקולקציה האחרונה שלי, ״מלאכותי״, השקתי ביריד צבע טרי 2019 (הפרויקט נבחר לקבל את התמיכה הנדיבה של חממת המעצבים במפעל הפיס). במרץ 2020 אציג עבודות חדשות במסגרת הביאנלה לאמנות ועיצוב, שתפתח במוזיאון ארץ־ישראל בתל־אביב.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post פרסי העיצוב המגדרי // נעמה אגסי appeared first on מגזין פורטפוליו.