Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all 3234 articles
Browse latest View live

קול קורא: תערוכות בגלריה בנימין

$
0
0

לקראת עונת התערוכות 2020, גלריה בנימין מזמינה אוצרים, אמנים וקבוצות לקחת חלק במהלכי הגלריה ולהגיש הצעות מגובשות לתערוכות קבוצתיות. את ההצעות יש להגיש עד 1.12.19. הגלריה תיתן עדיפות להצעות שיעסקו בשאלות עכשוויות מתחומי האמנות והתרבות, יבחנו נושאים אקטואליים, ויאתגרו את אופני התצוגה. בנוסף, הגלריה תעודד הצעות לאירועי אמנות משיקים, שייערכו במהלך התערוכה המוצעת.

גלריה בנימין היא גלריה שיתופית שחזונה הוא להוות גורם משפיע בזירת האמנות העכשווית, כבימה לשיח מאתגר בין חברי הגלריה, אמנים, אוצרים, אנשי תיאוריה ומקצועות משיקים וקהל שוחרי האמנות. גלריה בנימין הצטרפה לסצינת האמנות העכשווית בדרום תל אביב בשנת 2011 במטרה להרחיב ולהעמיק את השיח באמצעות תערוכות נושא עם אוצרים מתחלפים, שבהן יציגו אמנים אורחים ואמני הגלריה. במהלך שנות קיומה רכשה הגלריה מוניטין מצוין וקהל שוחרי אמנות נאמן.

הגלריה היא עמותה רשומה, מנוהלת על ידי חבריה. בנוסף לפעילותם העצמאית במדיומים שונים חברי הגלריה מספקים רשת ביטחון וליווי הנדרשים להפקה מוצלחת של התערוכות ולחשיפה לאוצרים, מבקרי אמנות ומובילי דעה אחרים בשדה האמנות. את התערוכות מלווים אירועים רב תחומיים שפועלים יחדיו להגשמת החזון של הקמת בית עצמאי ובלתי תלוי לתרבות ואמנות ללא שיקולים כלכליים.

הנחיות להגשת הצעות לקול קורא:
על ההצעה לתערוכה לכלול אוצר שיהיה איש הקשר עם צוות הליווי של הגלריה, יהיה אחראי על תהליך הקמת התערוכה, ולא יהיה בין האמנים המציגים. על ההצעה להכיל קובץ PDF השוקל עד 10 מ״ב ובו:

  • תזה אוצרותית מנומקת רלוונטית
  • הצעה לתערוכה עם הדימויים המוצעים לתערוכה כולל התייחסות לחלל הגלריה והצבה מוצעת – תרשים של חלל הגלריה.
  • הצהרות אמן, קורות חיים ועשרה דימויים מייצגים לכל אמן
  • קורות חיים של האוצר, נושאי העניין שלו ותיעוד מתערוכות קודמות
  • לתשומת לבכם, הגלריה אינה מבטחת את העבודות המוצגות ואינה משתתפת בעלויות ההפקה והשילוח
  • מועדי הגשה  והשתתפות בתערוכה

ההגשה במייל ל־binyamin.artgallery@gmail.com כששורת הנושא מציינת ״הצעה לתערוכה 2020״. את ההצעות יש להגיש עד 1.12.2019. תשובות יינתנו תוך חודש מתאריך זה. כל הצעה תיבחן על ידי ועדה מתוך חברי הגלריה ותישפט על בסיס איכותה והתאמתה לנושא ולמטרות הגלריה. לאחר מכן תשלח תשובה במייל.

אמנים ואוצרים מוזמנים לדון ברעיונותיהם לפני הגשתם וליצור קשר במייל ל־binyamin.artgallery@gmail.com עם הנושא ״ייעוץ לקראת תערוכה 2020״. הקריאה ממוענת לנשים וגברים כאחד.

The post קול קורא: תערוכות בגלריה בנימין appeared first on מגזין פורטפוליו.


איינדהובן 2019: טעימה ויזואלית ראשונה

שבוע האיור 2019

$
0
0

שבוע האיור יתקיים בפעם השישית ברחבי העיר תל־אביב-יפו, וייערך כבכל שנה לאורך עשרה ימים ושני סופי שבוע, החל מיום חמישי ה־21 בנובמבר ועד ליום שבת ה־30 בנובמבר, במסגרת אירועי ״אוהבים אמנות. עושים איור״ של המחלקה לאמנויות בעירית תל־אביב-יפו (יזם ואוצר ראשי: יובל סער – פורטפוליו; ניהול ואסטרטגיה: עידית שילוח). האירוע, שהפך למסורת ויצר פלטפורמה לתצוגת איור שלא הייתה קיימת בעבר, ממשיך לעודד את היצירה האמנותית בתחום ולמשוך אליו מאיירים ותיקים וצעירים כאחד, אקדמיות מובילות לצד התאגדויות עצמאיות של מאיירים, תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות.

השנה יכלול שבוע האיור 80 תערוכות בהשתתפות כ־700 מאיירים, מעצבים ואמנים ישראלים, שיציגו את עבודותיהם בתערוכות שיפתחו בחללי תרבות ואמנות, בגלריות שיתופיות, במוזאונים ובמקומות בילוי ברחבי העיר. כ־50,000 איש ביקרו בתערוכות שבוע האיור בשנה שעברה, מספר שצפוי לגדול השנה עם התרחבותו של האירוע; מרבית האירועים פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום.

תומר חנוכה, מתוך התערוכה No Hero

מרב סלומון, מתוך התערוכה מאוזולאום

נירית טקלה, מתוך התערוכה על כסף. צילום: אחיקם בן יוסף

גם השנה יציגו בשבוע האיור את עבודתם מיטב המאיירים והמעצבים בארץ, שמצאו בשבוע איור את הפלטפורמה האמנותית המתאימה להצגת עבודתם: המאיירת והסופרת מרב סלומון תציג מיצב שעוסק בהנצחת הזהות הנשית; יזהר כהן יחשוף צד אחר ביצירתו ויציג סדרת תחריטים אינטימיים; גלעד סליקטר יציג את תהליך היצירה הייחודי של ספרו ״צו 8״; איתי רון גלבוע, דודו גרשטיין, זאב אנגלמאיר וקרן כץ יציגו עבודות בדו־ממד ובתלת־ממד שעוסקות בנועזות, בתמות של ארוטיקה מנקודת מבט הומוריסטית, סרקסטית קומית ולא פעם אכזרית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

קולקטיב היוצרים של תומר חנוכה, אסף חנוכה וסמי קטן יסכם שלוש שנים של פעילות בתערוכת פרינטים מקיפה; אורית עריף תאייר בהומור האופייני לה מצבי אמת מביכים מחיי היום־יום שלה ושל אחרים; יעקב קאופמן, סטודיו מג׳נטה (רונן בבלי), סטודיו קאהן, תמר ברניצקי, סטודיו Reddish ומעצבים נוספים מתחומים שונים יאיירו בתלת־ממד את הנוף הנשקף מחלון הסטודיו שלהם.

בהמשך לשיתוף הפעולה של שבוע האיור עם יפו העתיקה, גם השנה ריכוז מיוחד של תערוכות יתקיים בדרום העיר באזור סמטאות יפו העתיקה, שוק הפשפשים ומתחם נגה, תוך שיתוף פעולה עם ״אתר״, תכנית הרזדינסי במוזאון יפו העתיקה. 18 תערוכות יוצגו שם בסך הכל, ביניהן: תערוכה שתציג את מיטב העבודות של שבוע האיור 2019 במקום אחד, ב־60 תיבות אור במרחב הציבורי של סמטאות יפו העתיקה; תערוכת סיכום עשור של דקל חברוני שתציג מיטב מיצירתו להופעות של להקות אינדי בארץ ובעולם; תערוכה בבית האדריכל שתעסוק בנוף העירוני בראי הבאוהאוס; ותערוכה שחושפת דור עכשווי של מאיירים ערבים ילידי הארץ בשנים 2015-2019. 

דקל חברוני, מתוך התערוכה חי על נייר

אפי ריבקינד, מתוך התערוכה פלאשבק. צילום: ארדון בר חמא

פאתן גיריס, מתוך התערוכה תשרפנא – נעים להכיר

״אפטרסקול״, בית ספר פופ־אפ למאיירים שנוסד בשבוע האיור בשנת 2017, ימשיך את השנה השלישית לפעילותו במוזאון יפו העתיקה ויקיים סדנאות וכיתות אמן על ידי מיטב המרצים והמאיירים בארץ. השנה, במסגרת שיתוף פעולה עם פורום התרבות האוסטרי תל אביב שמשמש במה לחילופי תרבות, אמנות ומדע בין אוסטריה לישראל, יתארחו באפטרסקול נציגים מקולקטיב TONTO, אחד מקולקטיבי האמנים המובילים באוסטריה בתחום האיור.

אדה סטרובל (ממייסדות הקבוצה) ומיכאל ג׳ורדן יעבירו סדנאות אמן, יפגשו עם מאיירים מקומיים ויסיירו בתערוכות. טונטו קומיקס מהווה פלטפורמה ״לדימוי טקסט וספרות״ שפועלת כחלק מרשת אירופאית של קבוצות אמני קומיקיס. טונטו פועלת בשדה האיור מאז שנת 1994 ובמהלך השנים פרסמה מאות פרויקטים ביניהם מגזינים, ספרים, תקליטורים, ועבודות איור שהוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות. 

נוכחות ניכרת מסתמנת השנה לדור ה־Z ולדור ה־Y בשבוע האיור, עם תערוכות שמתאפיינות בהתבוננות, בביקורת, ובמודעות עצמית לסממני התקופה. איה טלשיר, שסיימה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית בצלאל בשנה שעברה, מנסה בתערוכה ״מילניום״ לפענח כיצד להתקיים ״בעולם של הגדולים״, תוך עיסוק בקונפליקט של בני דורה שמתקיים בין הרצון להגשמה עצמית, לבין הצורך הבלתי נמנע להתבגר על כל המחויבות המשתמעות מכך.

איה טלשיר, מתוך התערוכה מילניום

סרגיי איסקוב, ממתוך התערוכה פיל לבן

ב״תערוכת יחיד״ – דור ה־Z מאייר את עצמו״, בוחנים בני נוער מרחבי הארץ את השפעות העולם הטכנולוגי על תפיסת עולמם, ומדברים על ההתמודדות עם מצבים שונים בעולם הפיזי והעולם הווירטואלי. תלמידי ותלמידות המגמה לאמנות פלסטית בבית הספר לאמנויות (קמפוס אריסון) ומוריהם מביטים בהשראה המניעה את יצירתם, בתערוכה ״מעורר השראה״.

נוסטלגיה, געגועים והתבוננות ממרחק הזמן לעידן האנלוגי באים אף הם לידי ביטוי במספר תערוכות שנוצרו בהשראת ספרים, אנציקלופדיות וגופי יצירה מעשורים קודמים. ב״עידן הענן״ לילך מדר מציגה סדרת קולאז׳ים על דפי אנציקלופדיה מאויירת לילדים בשם ״עולם המדע״ (1962); רחלי שרפשטיין מתחקה אחר החוברות הנוסטלגיות של ״דגמי בוקי״; התערוכה ״אגם הבירבורים״ תציג מחווה לכפולות המאוירות של דודו גבע; ובוגרי המחלקות לתקשורת חזותית לשנת 2019 מחיים ספרים ישנים מרשת הספריות העירונית בתערוכה ״יצאו מכלל שימוש״.

תערוכות נוספות יעסקו באינטימיות וארוטיקה מזוויות התייחסות שונות ונועזות, בנשיות ומגדר מזווית פוליטית־חברתית ואישית, בטכנולוגיה של מציאות רבודה, בקלישאות מהמטבח המקומי, בהצצה אל תהליך העבודה של מיטב מאיירי עיתון ״הארץ״, ביעדיה הקסומים והלא־תיירותיים בהכרח של ארץ ישראל, בתוצרי הלוואי הקטלניים והמזהמים של תרבות הצריכה, בסיפורם של מבקשי מקלט ומהגרים ובאיורי האופנה של ריקי בן ארי ז״ל, מעמודי התווך של האופנה הישראלית בשנות ה־80-60.

גם השנה יוצגו האירועים, התערוכות והפעילויות השונות באתר שבוע האיור, עם האיורים של אורי טור שאייר את תדמית שבוע האיור. הקהל הרחב מוזמן להתעדכן בזמן אמת במועדי האירועים, המפגשים והסדנאות (בשל שינויים ותוספות צפויים להתרחש בזמן אמת). בנוסף, במהלך שבוע האיור יתקיימו סיורים מודרכים בתערוכות ביפו וברחבי העיר. הסיורים (בתשלום) יתקיימו בהדרכת הצוות המיומן והמקצועי של Talking Art.

פרטים מלאים ועדכונים באתר שבוע האיור: illustrationweek.co.il

דין לנר, מתוך התערוכה רושם ראשוני

ריקי בן ארי, מתוך התערוכה ריקי בן ארי – אופנה בקו

The post שבוע האיור 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מגלים אוצרות // נוגה דוידסון

$
0
0

הפעם הראשונה

זמן קצר לאחר שסיימתי את לימודי האמנות במדרשה בית־ברל (2007), אחרי תקופה בהמון עבודות מסביב לתחום האמנות, הזמין אותי שמעון בן שבת מגלריה רו־ארט לקבץ אמניות ואמנים חדשים לגלריה. לא הגדרנו בהתחלה את התפקיד כאוצרות, אך זה מה שהוא הפך להיות. נכנסתי לתפקיד והיה צורך להעמיד שורת תערוכות שנתית מעכשיו לעכשיו. החלטתי שאתחיל בשלוש תערוכות קבוצתיות: ״ואקום״, ״אוטו״ על מתודות אוטומטיות ואוטיזם רגשי ו״נקודת מפנה 5״ על־שם מבצע צבאי מאותה תקופה ותחושת תקיעות מעגלית.

התערוכה הראשונה, ואקום, התקיימה בספטמבר 2011 והשתמשה במושג ״אימת הריק״ בתור המחשה ויזואלית לדרכים שבהן אנו מנסות למלא את החללים בחיינו. השתתפו בה קרן גלר, ליאב מזרחי, מתן בן טולילה, בעז אהרונוביץ׳, בר פבר, עדי נחשון, אמיר תומשוב, בשם הראל, ליאור וילנצ׳יק, סול ארז ויעל ברונר.

אלישבע לוי בגלריה רו ארט. צילום: יובל חי

תרגילי גמישות. צילום: כרמית חסין

נוגה דוידסון. צילום: מ״ל

יעקב ישראל, מתוך תערוכה בבית האמנים. צילום: מ״ל

עבדתי ברו־ארט במשך חמש שנים ואצרתי בתקופה זו תערוכות יחיד וקבוצתיות להרבה אמנים מדהימים, ועם רבים מהן נוצרו לי קשרים חזקים. אין לי ידע גדול משלהם לגבי מהי אמנות, אני פשוט נהנית לחשוב את התהליך היצירתי ולשאול שאלות על למה עושים את הדברים שעושים? למה לבחור בחומר מסוים, למה לבחור בדימוי מסוים? לא ממקום ביקורתי, אלא ממקום ששואף להגיע להיגיון הפנימי המפעיל את היצירה.

כיום אני מתמקדת באוצרות של פרויקטים ללא כוונות רווח בחללים ציבוריים, עירוניים ושיתופיים. גיליתי את הזירה היצירתית הירושלמית בצד ה־Non-Profit. הזדמן לי לעבוד לא פעם בירושלים מאז יצאתי לדרך עצמאית בחללים כמו בית האמנים בירושלים, ביתא וטדי. באחרון אצרתי תערוכת גמר למכללת אמונה לנשים. אני מאד מאמינה בכך שצריך ליצור בכל מקום ומעניין אותי מאד לעבוד במקומות שונים, לצאת מתל־אביב ולהבין שהיא לא המרכז היחיד.

מתוך התערוכה סלע אדם, מוזיאון בת ים לאמנות. צילומים: טל ניסים

התחנה האחרונה

סלע אדם, תערוכה שאצרתי במוזיאון בת־ים לאמנות, נפתחה בחודש שעבר ותציג עד פברואר 2020. זו התערוכה המוזיאלית הראשונה שלי ומבחינתי זו חגיגה לקבל חלל גדול ואת האפשרות לפרוש בו מגוון רחב של כיווני מחשבה כמכלול. צורת המבנה המעגלית של המוזיאון יוצרת אפקט שבו אפשר לראות ולחוות כמעט את כל העבודות יחד. זה מיד הפעיל אותי והיה לי ברור שאני רוצה להדהד את המעגליות הזו בעבודות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אוצרת המוזיאון, הילה כהן שניידרמן, נכנסה לתפקיד ותכננה בעצמה להעלות שלוש תערוכות ראשונות, והזמינה אותי לאצור את התערוכה הבאה אחריהן. היא ביקשה שאתייחס באיזשהו אופן לבת־ים ואתן מקום לסיפור שיש לעיר הזו לספר. התחלתי לחקור ומצאתי דברים מרתקים ומרגשים. הבשילה בי המחשבה שאם נאיר זרקור בכל נקודה שהיא על פני הפלנטה, נמצא עושר של היסטוריה אנושית, גיאולוגית, ביולוגית אין־סופית. החיים שהתרחשו על פני כל נקודה הכי קטנה הם בלתי נתפסים. כך גם בת־ים, וזו היתה הזדמנות להסתכל וללמוד על המקום הזה.

השכבה הראשונה של ההיסטוריה הציונית עם קבוצת יהודים דתיים מפולין שהתיישבו על החולות מדרום ליפו במטרה להקים אלטרנטיבה דתית־חקלאית לתל אביב החילונית והאורבנית (למדתי לראשונה גם שסבה של סבתי שלי היה ביניהם). המשכתי לחקור ומצאתי שבבת ים קיימים שרידים ארכיאולוגיים מכמעט כל התקופות של ההיסטוריה העשירה של ישראל, כנען, המזרח התיכון והלבנט.

התבוננתי בהיסטוריה עמוסת הסתירות והוויכוחים האידאולוגיים על שמות של מקומות, על סימון גבולות, על תאריכים. כך שהקפיצה אחורה בזמן אפשרה לי לראות את השתנות המפה כתהליך מתמשך. המקום בסיפור של 150 שנות ציונות, 2000 שנות גלות, או 500 שנות מלכות יהודה, התמקמו על ציר הזמן כחלק קטן מאד בתוך ההיסטוריה של מקום קטן כבת־ים או ישראל.

הסיפורים שהתרחשו בתוך ציר הזמן הזה הם אין־סופיים; רציתי להציף מקבץ קטן של נרטיבים נשכחים מיני רבים כדי לתת להם מקום בסיפור המקומי, לראות בהם חלק מהזהות של המקום ואותנו בתוכו כחלק ממה שמרכיב את הסיפור הזה. כולם חלק מהטבע, שנודד ומספח אל עצמו חלקיקים של מקומות אחרים בעולם, נמצא בהשתנות מתמדת.

מכל מלמדי השכלתי

השנה השתתפתי בסמינר בן חמישה ימים שהעביר פרופסור אנדרה לפקי, אוצר וחוקר שפתח בעבורי צורת הסתכלות לחלוטין חדשה על אמנות, פרפומרנס ופוליטיקת גוף. הסמינר התקיים במרכז כלים לכוריאגרפיה, כך שהקבוצה מנתה שילוב בין אנשי מחול, פרפורמנס ואמנות. המנחה הציג לנו מאמרים ויצירות שעוסקות בעבדות, בהיסטוריה שחורה ובאופן שבו מערכות המשפט, המשטרה והחינוך ממשטרות את הדרך שבה הגוף שלנו זז; אומרות לנו איך מנומס לזוז, ושאם נזוז באופן פתאומי בצורה לא שגרתית באמצע הרחוב יחשבו שאנחנו משוגעים.

לפקי גם דיבר על המופעים של משטור הגוף באמנות: איך מותר להתנהג במוזיאון, איזה סוג של מערכת ציות אינטואיטיבית זה יוצר לצופים, איזה סוג של קפיטליזם והיררכיה של ידע זה יוצר, ואיך הגוף של הפרפורמר מערער את הסדר הזה ומייצר מערך התנהגותי חדש, ביצירה הנוכחת רק ברגע המופע ואז נעלמת.

תערוכת החלומות

החלום שלי כרגע הוא להמשיך לפתח את המחקר שהתחלתי בו בבת־ים. הייתי שמחה לחקור היסטוריות רחוקות ומיתולגיות מקומיות של מקומות שונים בארץ ובעולם: בכל פעם להציף אוסף של נרטיבים נשכחים אחרים, תרבויות והיסטוריות מפוארות שלכולן מקום בסיפור וחייבים שיהיו בתוך השיח.

מעניין אותי להמשיך לחקור את הקונספט של ״היסטוריה״ כמפעל שמטרתו לרכז ולהסדיר את הידע, ולבחון באלו אופנים לימוד ההיסטוריה השתנה בתרבות הדיגיטלית – שבה הידע הפך לדמוקרטי לא רק בזמינות שלו אלא גם ביכולת של כל אחת לכתוב אותו – בוויקיפידיה, ברשתות החברתיות. כולם היום יכולים לייצר ידע כתוב. מעניין אותי לחשוב על תערוכת האמנות כפלטפורמה שיכולה לדבר על היסטוריה דרך הממד המדומיין. זה מרחב עם הרבה חופש, המערער את הנרטיב הנורמטיבי דרך הומור ואמפתיה.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שלי מתוכננת לדצמבר, תערוכה של שחר יהלום ונגה שץ בגלריה בנימין. השתיים הן אמניות, חברות ושותפות לצמד המוסיקלי Echo Bench. בתערוכה אנחנו רוצות לבדוק איך מבנה העבודה של שיתוף הפעולה המוסיקלי יכול להיתרגם לעבודה באמנות חזותית, הנוטה להיות אקט סוליסטי. תאריך הפתיחה של התערוכה יהיה השלב ראשון של הפרויקט ואחריו נערוך ערבי פרפורמנס – הופעות מוסיקליות ושיחות בחלל. בין לבין ההופעות הפתוחות לקהל, השתיים גם יצרו בחלל עבודות בפיסול, רישום, הדפס וחזרות לקראת ההופעות.

החלל יצטבר במהלך הזמן הזה ביצירות שייעשו בו – עבודות יתווספו ויורדו. הדבר הראשון שעניין אותי בפרויקט הזה היא המחשבה על כך שבעבודה שלי עם אמניות על תערוכות, הרבה מהקשר מתפתח במהלך זמן ההקמה. הימים הארוכים יחד מקרבים, והמפגש של העבודות עם החלל מוליד שיחות חדשות ומחשבות חדשות. מה שאני מבינה על האמנות של האמן לפני ההקמה, מקבל נפחים אחרים במהלך הימים האלה. אנחנו לא לוקחות את תאריך הפתיחה כזמן שבו אנחנו מפסיקות לעבוד על התערוכה ולחשוב אותה. במהלך זמן התערוכה אנחנו רוצות להשתמש בחלל כמרחב דינמי, תמריץ לשיחה ולפעולה, למחשבות ולעבודות חדשות שייעשו זמן אמת בחלל.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // נוגה דוידסון appeared first on מגזין פורטפוליו.

אופוס: קרני תכלת משיקה מותג תאורה מקומי

$
0
0

עיצוב כעיסוק לחיים לא היה כלל כיוון שחגי ורד חשב עליו. כמושבניק ובן למשפחת רפתנים הוא האמין שימשיך את המסורת המשפחתית, עד שהגיע הטיול הגדול של אחרי הצבא והפך את פני הדברים. במהלך הטיול הוא התחיל לצייר את רשמי החוויות שלו בצורה מפורטת עם המון פרטים קטנים: ״זו הייתה ממש אובססיה״, הוא נזכר. ״לא יכולתי להעביר יום בלי לצייר״.

כשחזר לארץ אחרי שנתיים היה לו ברור שהוא רוצה להעביר את עולם היצירה שנגלה לו לפסים יותר מעשיים ונרשם ללימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל. ״מה שמשך אותי היה דווקא עיצוב רכב, אבל כשבמסגרת הלימודים הגעתי לגעת בחומר הבנתי שזאת התשוקה האמיתית שלי״. 

עם סיום הלימודים הוא השתלב כמעצב בתחום מסחרי וביטחוני, מה שהאיר אצלו תובנה נוספת בקשר לעיסוקו: ״הבנתי שעיצוב תעשייתי ׳פר סה׳ הוא לא בשבילי. התפטרתי והתרכזתי בעיצוב גוף תאורה שישב אצלי בראש, וכשהשלמתי אותו שלחתי אותו למגזין דיזיינבום. הגוף, שהיה מעוצב מפליז ונירוסטה, פורסם באתר ובעקבות זאת פנתה אלי חברה מחו״ל עם הצעה להרחיב את העיצוב וליצור קולקציה״. 

Opus by Hagai Vered. צילומים: אורי גרון

זו הייתה התחלה טובה בדרכו העצמאית של ורד, שפתח סטודיו שבו עיצב בעיקר גופי תאורה עשויים ממתכות, שהן, לדבריו, אהבתו הגדולה. ״הרומן שלי עם מתכות התחיל בקורס בבצלאל, שבו נדרשנו לאפיין ישראליות דרך חומר. ניסיתי לשוות שפה עיצובית לפרופיל מתכת, שהיה מושלם בפשטותו, ובאמצעות עיוותים שיצרתי בו עם מכבש של עשרה טון הוא קיבל מופע חדש ואלגנטי.

להוציא מאוביקטים פשוטים ובסיסיים, כמו צינורות ופרופילים עשויים מתכת, מוצרים מעוצבים, שאנשים גם מוכנים לשלם בעבורם, זה לא פחות מאתגר מחשבתי. כשמדובר בגופי תאורה התהליך דורש גם הרבה אנרגיה וריכוז: כל שלב צריך להיות מתוזמר עם השלב שבא אחריו, ואסור ׳לפספס׳ שום פרט כי זה יכול למחוק יום עבודה שלם. אסור גם שהחלקים יקבלו טביעות אצבע, ייפלו או יישרטו, ומבחינתי זה סוג של הכלאה בין יצירת פורצלן לעבודת מסגרות״. 

מעקם ידנית עם פלייר ענק 

ההשראות של ורד מגיעות ״מעיניים פקוחות לסביבה״, כפי שהוא מגדיר זאת, וכל דבר שולי או זניח שנקרה על דרכו יכול לעורר אותן. שפת העיצוב שלו מינימליסטית, חותרת ליצירת אוביקטים המגלמים פשטות נקייה־מזוקקת, ודרכי העבודה שלו דוגלות בדיאלוג ישיר עם החומר, ללא שימוש בתוכנות תלת־ממד. ״תוכנת תלת־ממד לעולם לא תשדר צינור פליז 19 מ״מ כמו שהוא במציאות. כשלא מרגישים את החומר או מבינים את הפרופורציות האמיתיות שלו, העיצוב לא יכול להצליח״.

בתוך כך, גם הטכניקות שבהן הוא עושה שימוש הן כאלה שמותירות על החומר חותם של עבודת יד וערך של מגע אנושי וחם. ״אני עובד עם מלחציים ידניים כדי ליצור מעיכות בחומר, ובגלל העומס שנוצר הם בדרך כלל נשברים ואני צריך להחליף אותם לעיתים תכופות. זה קורה גם עם צינורות ברזל ענקיים שאני מעקם ידנית עם פלייר ענק. זו עבודה קשה  שגם היא מעמיסה על הכלי שנוטה להישבר מהעומס״. 

בימים אלה הושקה ב׳קרני תכלת׳ קולקציה של גופי תאורה שעיצב ורד, ואם יש בחיים רגעים ׳גדולים׳, המפגש עם החברה היה לדידו רגע כזה, ועוד יותר מכך בעבור מי שמגדיר את עצמו כמכור לריגושים ותופס את תחילת הקשר עם לקוחות כמה שמרתק אותו במיוחד. ״הזדמנתי לאזור שבו נמצא אולם התצוגה והחלטתי להיכנס פנימה כדי לבדוק אפשרות לקדם את מכירת גופי התאורה שלי. פגשתי את ורד קוריסקי, סמנכ״ל השיווק, ונוצר קליק מידי. בפגישה נוספת עם ניסים בן שוהם, המנכ״ל, כבר הוחלט שיוצאים לדרך״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בעקבות המפגש עם ורד החליטה החברה לקדם מותג כחול־לבן, שתכליתו להעניק במה למעצבים צעירים ומוכשרים שייצרו בעבורו קולקציות. השם שניתן לו הוא OPUS, שפירושו יצירה. הקולקציה הראשונה של אופוס, שמוצעת בלעדית בחברה היא Opus by Hagai Vered – קולקציה שכוללת 14 גופי תאורה מבוססי פליז, ברזל שחור וזכוכית שמשולבים בהם מרכיבים שבוצעו כ״קאסטם מייד״ בתהליכי כרסום או חריטה.

תהליך העיצוב נרקם על פי בריף שגובש במשותף עם החברה והגדיר את הקולקציה כ״קולקציית ביניים״ – סדרת גופי תאורה שמציגה איכות גבוהה ואסתטיקה מוקפדת בעלות נוחה ונגישה לקהל רחב. ״הברזל שולב בה בגלל הצורך לשמור על קווים חדים וברורים, שבפליז לא היו מתאפשרים, וככלל אני מאמין ששילוב בין חומרים ואפילו ׳ההתנגשות׳ ביניהם, יכולים להוביל לפיתוח פרטים מיוחדים וייחודיים״ מסביר ורד.

את התקופה שבה עבד על אבות הטיפוס לקולקציה הוא מתאר כאינטנסיבית: ״האתגר שלי היה ליצור מוצרים שיהיו ׳הכי מדהימים׳ שאפשר. אלו היו חודשים מטורפים עם מעט שינה ומאות סקיצות ידניות. הטובות שבהן הפכו לעשרות הדמיות והנבחרות מביניהן ׳ירדו׳ לביצוע״. 

חגי ורד. צילום: דניאל דביר

אם בימים כתיקונם ורד מעצב בסטודיו שלו שבמושב – הוא והחומר, ללא עובדים לצדו, כשכל שלבי התהליך, ובכלל זה השיווק, מוטלים על כתפיו כהצגה של איש אחד – הרי שההתנהלות מול קרני תכלת הייתה מרגשת ושונה מכל דבר שהכיר.

״כל המערכת התגייסה לעזור בפיתוח הקולקציה וההנהלה הייתה מעורבת בפרויקט. קיבלתי עזרה מכל המחלקות ואני מרגיש בר מזל להיות חלק מהמהלך הזה. להגיע לסיטואציה שבה אני מעצב קולקציה לחברה שעובדת עם מותגי־על בין־לאומיים זה משהו שלא יכולתי לחלום עליו. הפרויקט גם שינה את כל התפיסה שהייתה לי לגבי עולם התאורה״.

לקריאה נוספת

כמעצב תעשייתי בהכשרתו, הוא אומר, ״כל אובייקט שאתבקש לעצב הוא תמיד הזדמנות לחדש, לקדם ולשנות, אבל אין ספק שגופי תאורה הם המשיכה שלי. הם מהווים גורם מכריע בתחושה של חלל ומה שמשלים אותו. אמנם לפעמים אני פוזל גם לתחום הריהוט, אבל בינתיים זו רק פזילה, כי בתחום התאורה יש לי אתגרים ׳מסומנים׳ שהייתי שמח להתמודד איתם, כמו עיצוב גופי תאורה ענקיים למרחבים גדולים במיוחד״.

את הציור שסלל את דרכו לעולם העיצוב, הוא זנח. האובססיה שהייתה לו למדיום שינתה כיוון, לדבריו, ועכשיו היא משמשת אותו ככלי עבודה. ״אני עושה המון סקיצות ידניות למוצרים, אבל כבר שנים שלא ציירתי לשם ציור כמו ציור״. 

The post אופוס: קרני תכלת משיקה מותג תאורה מקומי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מים כהים: דניאל צ׳צ׳יק בעקבות הפליטים

$
0
0

Yuval:

הי דניאל, בוקר טוב. מה שלומך?‎

Daniel:

בוקר טוב, בסדר. ואתה?‎

Yuval:

לא רע בכלל! תגיד, איך קרה שמצאת את עצמך מפליג בים התיכון בעקבות פליטים?‎

Daniel:

לא הפלגתי‎: המסע נעשה לאורך החוף‎. בכל נושא משבר הפליטים והדימויים שיצאו ממנו, תמיד הסתכלתי על הים: איך הוא ראי כל כך מדוייק לנושא ולמשבר עצמו‎. כשפנו אלי מהצלב האדום, הצעתי לצלם רק את הים‎. הם התחברו ומימנו את הפרויקט

Yuval:

איך הם הגיעו דווקא אליך?‎

Daniel:

היתה כתבה גדולה במוסף הארץ שצילמתי, מסע מתחת ומעל לקווי המים בישראל. בעקבות הכתבה הגיעה הפנייה‎

Yuval:

מה כלל אם כך המסע? כמה ימים, איפה הוא עבר?‎

Daniel:

המסע התקיים במהלך חמישה שבועות לאורך החופים של ספרד, איטליה ויוון, ביחד עם צלם וידאו/אסיסטנט נפלא, אורן יזרעאל. בסופו של דבר השאיפה היתה להרכיב פואמה ויזואלית בהשראת המשבר והשיחות שקיימתי עם הפליטים‎

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

Yuval:

ספר קצת על המסע: מה חשבת שתראה שם, האם זה היה דומה למה שפגשת במקומות עצמם? מה חיפשת בעין שלך?‎

Daniel:

האמת, מה שראיתי היה די מה שחשבתי שאני הולך לראות. אבל בסדרה הזאת ובכלל בצילום שלי אני שואף לייצר טרנספורמציות, כלומר להפוך יום שמשי עם מתרחצים לדימוי קודר שמשקף את תחושות של אובדן והבטים שונים אחרים של המשבר‎. זה היה האתגר הכי גדול של הפרויקט בעבורי‎.

ראיתי חופים יפים, אנשים נופשים בים, נופים יפהפיים. זה היה מאוד הזוי לחשוב שכמה קילומטרים מהחוף מתרחש כל המשבר הזה‎. לא דיברתי עם מקומיים, אך ורק עם פליטים, באופן מסודר, במרכז של הצלב האדום‎

Yuval:

ומה אתה מציג בתערוכה?‎

Daniel:

בתערוכה אני מציג 17 עבודות, מתוך הספר שיצא בההוצאה הגרמנית Kehrer, מן סיפור בתוך סיפור שאצרה נטע לאופר המעולה‎

Yuval:

אז בוא נדבר על הצילומים: למה שחור לבן ולמה מגורען?‎

Daniel:

אני עובד אנלוגי: אם תלך אחורה לעבודות קודמות שלי, זו גם השפה בעבודות האישיות שלי. יש מפגש מורכב בין עבודה אישית לעבודה שהיא גם סוג של דוקו. לפרט למה שחור לבן ולמה מגורען זה כמו לשאול צייר למה הוא בחר בצבעים מסויימים: אני יכול לפרט אבל מרגיש לי קצת מיותר‎

Yuval:

דווקא סקאלה צבעונית נראה לי דבר רלוונטי ומעניין, אז אני אשאל אחרת: מה אתה רוצה, או היית שמח, שיקרה למי למי שנכנס לתערוכה ורואה את העבודות? איזו תחושה? עם מה היית רוצה שהם ייצאו ממנה?‎

Daniel:

משבר הפליטים, כמו כל נושא היום, הוא פוליטי. אני מנסה להכניס קצת נצח לנושא עכשווי, קצת פרורפורציות, חמלה אולי אפילו… הים היה פה תמיד וגם יהיה, אנחנו לא ממש. אני אשמח אם העבודה תפתח ערוץ להתבוננות יותר אנושית ופחות פוליטית־דעתנית על פליטים ומעבר‎

Yuval:

הזכרת מקודם שפה אישית. איך אתה מפריד בינה לבין העבודה היום יומית שלך כצלם חדשות? זה לא מתערבב?‎

Daniel:

אני לא צלם חדשות וגם לא הייתי – העבודה בעולם העיתונות מבוססת יותר על פורטרטים ונושאים אחרים‎. כשזה מתערבב כמו פרויקטים גדולים שעשיתי במוסף, בחו״ל בעיקר, זה דבר נפלא. כשעבודה יכולה להשתייך לכמה עולמות, זה רק מעמיק את העבודה‎

Yuval:

מסכים. והתכוונתי לצלם עיתונות, לא בהכרח חדשות…

תגיד, איפה אם כך אתה רואה את הפרויקט הנוכחי ממשיך את הרצף של עבודות אישיות קודמות שלך ואיפה יש בו משהו אחר? 

Daniel:

וואוו, שאלה מדהימה. אני כרגע במאבק מאוד גדול לגבי השתייכות הפרויקט באמת. זה נושא רגיש כי הסדרה באה להציף מודעות והתבוננות שונה על נושא, שהוא לא שלי באופן ישיר כמובן, ובאותו זמן אני עושה שימוש בשפה בעולם פנימי ובחווית חיים שלי, כדי לספר אותו‎

דניאל צ׳צ׳יק

Yuval:

זה לא נכון לגבי חלק גדול מהעבודה שלך כצלם שבכל יום/שבוע מצלם עולמות שאתה לא חלק מהם באופן ישיר? או שזה שונה במיוחד בגלל המרחק והנושא הטעון?‎

Daniel:

לא באופן כל כך אינטגרלי. בסופו של דבר כשאני עם כובע של מתעד לעיתון או לאירגון אחר, אתה רוצה שהלקוח יהיה מרוצה בסך הכל. הזהות בצילום תעודי נטו היא מאוד מוגבלת

Yuval:

הבנתי. אז עוד שאלה אחת, לגבי הספר: מה הוא כולל שלא מוצג בתערוכה?‎

Daniel:

עוד 50 עבודות, טקסטים של ארי פולמן וניקולה טרצי ופורטרטים של פליטים, מן אחורי הקלעים של הפרויקט. השראה מוואלס עם בשיר, שבירת קיר דמיוני בסוף הספר‎.

אולי קיר דימיוני זה לא הניסוח הנכון: מעבר בין עולם מנותק, למציאות קשוחה


‎מים כהים, דניאל צ׳צ׳יק. אוצרת: נטע לאופר
גלריה אלמסן, רח׳ הפנינים 1, יפו
פתיחה: 2.11; נעילה: 8.12

The post מים כהים: דניאל צ׳צ׳יק בעקבות הפליטים appeared first on מגזין פורטפוליו.

אירועי נובמבר במוזיאון פתח תקוה לאמנות

$
0
0

שיחי גלריה, הרצאות, מפגשים וסדנאות יתקיימו בחודש נובמבר במוזיאון פתח תקוה לאמנות, במסגרת התערוכות המרכזיות המוצגות במוזיאון – Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית (אוצרת: נוהר בן אשר), המאירה את החיבור שבין האנושי לטכנולוגי, בדגש על רגשות; גחליליות פצועות וברקים בצנצנת (אוצרת: נועם סגל); העוסקת במגוון באוספים קטנים, לעתים אזוטריים ואקלקטיים, ובשפע התובנות שעולות מאותם אוספים. ההשתתפות בכל האירועים כלולה בכרטיס הכניסה למוזיאון, למעט אם צוין אחרת.

2.11.19 בשעה 12:00
אסתטיקה נוירו-פסיכדלית – לעשות אמנות עם בינה מלאכותית
הרצאה מאת האמן איל גרוס
עידן ״המכונות היצירתיות״ החל בעקבות התפתחות טכנולוגיות למידה עמוקה. בהרצאה יסקור האמן את החידושים האחרונים שבחזית הטכנולוגיה של למידה עמוקה בדגש על עיבוד תמונה, עיצוב, יצירתיות, שירה ואמנות. במהלך ההרצאה יתבצעו הדגמות חיות של יצירת שירה ואמנות ע״י מחשב, ולבסוף דיון על אמנות אנושית בעידן המכונות היצירתיות. ההרצאה מיועדת לקהל הרחב ואינה דורשת ידע מוקדם.

רות פתיר, מתוך עבודת הווידאו החולמים

9.11.19, 12:00
שיח גלריה עם האמנית רות פתיר בתערוכה ״גחליליות פצועות וברקים בצנצנת״. 

16.11.19, 12:00
סיור מודרך בתערוכה ״Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית״ בהדרכת אוצרת התערוכה נוהר בן אשר. 

23.11.19, 10:30
מדברים בלשון – סדנה חווייתית לכל המשפחה עם האמן דור זליכה לוי
סדנה חוויתית להורים וילדים על טכנולוגיה ומילים, בה ילמדו המשתמשים כיצד ניצן להשתמש בסמרטפון ובטאבלט כדי ליצור עבודת אמנות משפחתית מרובת מסכים וקולות! מספר המקומות מוגבל, הסדנא מיועדת לילדים בכיתות ד׳-ה׳. מחיר לילד: 40 ₪. מלווה: 10 ₪.
לרכישת כרטיסים

23.11.19, 12:00
מפגש בתערוכה ״Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית״ עם האמן דור זליכה לוי אוצרת התערוכה נוהר בן אשר.

30.11.19, 12:00
סיור מודרך בתערוכה ״Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית״ בהדרכת אוצרת התערוכה נוהר בן אשר. 

דור זליכה לוי, לשונות

ניבי אלרואי, Pseudotime, מתוך התערוכה Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית. צילום: אלעד שריג

על התערוכות

DEEP FEELING: רגשות ובינה מלאכותית
התערוכה מאירה את החיבור שבין האנושי לטכנולוגי, בדגש על רגשות. ״בינה מלאכותית״ היא ענף מתפתח במדעי המחשב, שמאופיין ביכולות שעד כה אפיינו את האנושות בלבד – כמו למידה מתפתחת ועצמאית. מראשית שנות ה־90 התפתחה הטכנולוגיה הדיגיטלית במהירות וגרמה לשינויים מרחיקי לכת בהבטים הפוליטיים־חברתיים. שינויים אלו, כמו תפיסה ה״אני״ שעברה מהפיזי אל הווירטואלי ולרשתות החברתיות, או תפיסה שונה של ה״מרחב״ דרך שימוש בטכנולוגיות GPS, עוררו את השיח על השפעת הדיגיטלי על האנושי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

האמנים המשתתפים בתערוכה הם מהבולטים בשילוב בין אמנות וחדשנות, והם מדגישים את ההיבטים הפילוסופיים והרעיוניים שביצירה עם הדיגיטלי. אמנים משתתפים לפי סדר א״ב: איל גרוס וערן הדס, דור זליכה לוי, דניאל סמול, ליאור זלמנסון, ליאת סגל, מאיה מגנט, מירי סגל, ניבי אלרואי, פביו לטאנצי אנטינורי (ספרד), רוני קרפיול.
אוצרת: נוהר בן אשר

גחליליות פצועות וברקים בצנצנת
״אם הייתי יכול לאסוף ברקים בצנצנת, הייתי נותן אותם לגחליליות פצועות, שישובו לנצנץ ויראו שוב את דרכן״. ציטוט זה מדברי משורר אינטרנטי עלום לוכד את רוח התערוכה, את האפשרות להתבונן באוסף קטן, לעתים אזוטרי או אקלקטי, ולהרוויח שפע של תובנות שעולות מאותו ריבוי מרוכז. התערוכה עוסקת באוספים – לא באספנות כתכונה או פעולה, אלא בשאלה מה אנחנו יכולים לראות ולהבין מתוך התבוננות במקבץ, בריבוי.


שעות פתיחת המוזיאון: ב׳, ד׳, ו׳, שבת 10:00-14:00; ג׳, ה׳ 16:00-20:00
דמי כניסה: 20 ₪; ילד עד גיל 12: חינם.
פרטים נוספים באתר המוזיאון

ליאת סגל, FOMO, מתוך התערוכה Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית. צילום: אלעד שריג

The post אירועי נובמבר במוזיאון פתח תקוה לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הרשימה המשותפת 31.10 // פסטיבל AniNation

$
0
0

פסטיבל האנימציה הבין־לאומי AniNation ירושלים, חוזר בפעם הרביעית במהדורה מורחבת ויתקיים בעיר בשבוע הבא (6-10.11). האירוע יתפרש על פני חמישה ימי הקרנות והרצאות ממיטב סרטי האנימציה מרחבי העולם, סדנאות אמן, תערוכות, הרצאות, שוק, מפגש תעשייה, אירועי גיימינג, מתחמי מציאות רבודה, מסיבות ואירועים בסינמטק וברחבי העיר.

התכניה כוללת יוצרים מובילים מהארץ וממעבר לים, ומגוון רחב של קולות, טכניקות, גישות וקהלים. בין היתר יתארחו אמן הסטופ־מושן הארגנטינאי חואן פבלו זרמלה, אמן הסטוריבורד דורון מאיר, והאנימטורית והמפיקה הבכירה מפיקסאר – גיילן סוזמן – שבין עבודותיה נמנים סרטי צעצוע של סיפור ומפלצות בע״מ. בין האירועים הבולטים:

הסנוניות של קאבול // סרט הפתיחה של הפסטיבל

קיץ 1998. קאבול, בירת אפגניסטן, נתונה תחת שלטון הטאליבן. אהבתם של שני צעירים פורחת, כשהם בתוך הבית כמובן. הרחובות מוכים סבל ואלימות, אבל השניים לא מאבדים תקווה ומייחלים לעתיד טוב יותר. אלא שיום אחד תאונה בלתי צפויה גורמת לחייהם לקבל תפנית בלתי הפיכה. יצירת האנימציה של צמד הקולנועניות זאבו ברייטמן ואלאה גובה־מוולק עושה שימוש בטכניקה מיוחדת של צבעי מים.

זהו עיבוד קולנועי מהודק ונוגע לרומן של הסופר האלג׳יראי יסמינה חדרה מ־2002; הבחירה באנימציה נדמית כדרך האפקטיבית ביותר להביא את הסיפור הקודר הזה אל המסך הגדול, על כל דימויו עוכרי השלווה. הסרט הוקרן בבכורה במסגרת ״מבט מסוים״ בפסטיבל קאן ובהמשך זכה בפרס בפסטיבל האנימציה הנחשב באנסי. כרטיסים >>>

הסנוניות של קאבול

בוג'אק הורסמן

הרצאה: בוג׳ק הורסמן – דיכאון והקלה בסדרה בוג׳ק הורסמן / מעוז דגני

מי היה מאמין שהדמות הטלוויזיונית שהכי נזדהה איתה בעשור הנוכחי, היא דווקא סוס מדבר? סיפורו של בוג׳ק הורסמן, כוכב־עבר שמבלה את ימיו בין סמים לאלכוהול לשנאה עצמית, הוא רצף בלתי פוסק של כאפות רגשיות המתובלות בבדיחות ויזואליות ומילוליות; כשהדמעות מגיעות – והן מגיעות – הצופה כבר לא יודע אם הוא בוכה מצחוק או מעצב.

בזכות העושר הצורני, הפרקים שוברי הקונספט והאמירות הפוליטיות והפמיניסטיות, Bojack Horseman עושה לעולם האנימציה, ולטלוויזיה בכלל, מה ש־Watchmen עשתה לקומיקס; מגדירה מחדש מה הז׳אנר הזה יכול להיות ומה הוא צריך להיות. כרטיסים >>>

גיילין סוסמן. צילום: דבורה קולמן / פיקסאר

סדנת אמן עם גיילין סוסמן // Start to Finish: Making an Animated

מן ההתחלה ועד הסוף: איך עושים סרט אנימציה בפיקסאר. פסטיבל AniNation מתכבד לארח לראשונה, נציגה מאולפני פיקסאר. גיילין סוסמן, אנימטורית, סופרוויזרית מידול (בניית מודלים בתלת־מימד), תאורה ואפקטים, במאית ומפיקת אנימציה, מראשונות האנימטורים של פיקסאר.

סוסמן החלה את עבודתה באולפנים כבר ב־1990, אחרי שיצרה בחברת אפל״ את אחד מסרטי האנימציה הראשונים במחשב מק (Pencil Test). מאז, היתה סוסמן מעורבת לאורך 30 השנים האחרונות ביצירת הסרטים שוברי הקופות צעצוע של סיפור 1 +2, מפלצות בע״מ, למצוא את נמו ורטטוי. כרטיסים >>>

החיים הסודיים של חיות המחמד 2

שבת ינוקא – חגיגת קולנוע לילדים. כולל הקדמה קצרה של האנימטור דורון מאיר. הסרט החדש בסדרה של אולפני Illumination (״גנוב על הירח״, ״המיניונים״). מקס, כלב הטרייר החמוד, מתמודד עם כמה שינויים משמעותיים בחייו ובראשם התינוק החדש של הבעלים שלו קייטי. מקס כל כך דואג להגן על התינוק הקטן, עד כדי כך שהוא מפתח טיקים של חרדה. בעצת פסיכולוג הכלבים, המשפחה יוצאת לטיול ״מרגיע״ בחווה, שם הם פוגשים את כלב החווה האמיץ והוותיק רוסטר. בינתיים, הכלבה גידג׳ט האמיצה מנסה להציל את הצעצוע האהוב על מקס מדירה מלאה בחתולים, בעוד הארנבון המשוגע סנובול חושב שהוא גיבור על אמיתי לאחר שהבעלים שלו מלביש אותו בחליפה וגלימה. הסרט יוקרן בדיבוב לעברית. כרטיסים >>>

בסטלאל

לקט חגיגי של מבחר סרטי 2019 המצטיינים לשנים א׳ – ד׳ הישר מן המחלקה לאמנויות המסך בצלאל. הזדמנות חד פעמית להציץ לא רק אל סרטי הגמר, אלא אל תרגילים מצטיינים שנוצרו במהלך הלימודים עצמם. הכניסה חינם בהרשמה מראש

לקריאה נוספת

בסטאלאל. דימוי מתוך תמו – צור אדרי ותום פרזמן

החיים הסודיים של חיות המחמד 2

The post הרשימה המשותפת 31.10 // פסטיבל AniNation appeared first on מגזין פורטפוליו.


פריז של ז׳וזף דדון: סיור אמנות מקומי

$
0
0

הדרך הטובה ביותר לסייר בפריז היא עם התושבים המקומיים, אלו שיוצרים את התרבות בעיר ומכירים את הסודות היום־יומיים שלה. ״פריז של ז׳וזף דדון״, מבית Talking Art, הוא סיור אמנות עכשווית במסגרת סדרת סיורים בהדרכת פריזאים מקומיים – אמנים, אנשי רוח, מוזיקה, מחול ועוד. הסיור הוא מסע של חמישה ימים בהדרכת האמן הישראלי־צרפתי, הזמנה לפריז שלו, ובה סדנאות אמנים, אוכל ובתי קפה קטנים ולא מתוירים, חנויות ובוטיקים צבעוניים והתערוכות הטובות בעיר.

בין תכני המסע:
סיור גלריות בשכונת המארה ובתערוכות המדוברות של העונה: דגה, מונדריאן, קיקי סמית׳, חסן חג׳ג׳ ואחרים. בין התערוכות ישולבו מפגשי סטודיו עם אמנים מקומיים וגם בסטודיו של דדון, מפגש עם אוצרי בית הצילום האירופאי, חשיפה לפסל החוצות הענק של ג׳ף קונס שנחנך בימים אלה בעיר, ארוחת ערב משותפת בסטודיו לצילום בלב אחת השכונות המעניינות והלא מתויירות בפריז ועוד הרבה הפתעות.

לתכנית הסיור המלאה >>>

הסיור יתקיים בתאריכים 11-15.12.2019. לפרטים והרשמה צרו קשר עם יעל בן ארי במייל infotalkingart@gmail.com או בטלפון 054-8087082

ז׳וזף דדון. צילום: דוד עדיקא

מתוך סיור אמנות בפריז 2017. צילום: עידו הלוי

The post פריז של ז׳וזף דדון: סיור אמנות מקומי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה קורה // תמר סימון

$
0
0

מי?

תמר סימון, 41, גרה בתל אביב. חיה עם בן זוגי מזה שלוש שנים וחתולה.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

מה בצלחת?

בעיקר צמחונית. כל כמה זמן אני מגלה אוכל חדש ומכינה אותו בלי סוף, עכשיו זה טורטיות מכוסמת עם טחינה גולמית וסלט ירוק.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך, ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

העבודות שלי מוצגות בגלריה נולובז ברח׳ זבולון 19, תל אביב, בתערוכת יחיד (שנייה): ״כי רבים אנחנו״, שאצר אבשלום סולימן (עד ה־9.11). בתערוכה מוצגחם שני גופי עבודה שיצרתי במהלך השנתיים האחרונות: סדרה של ציורי דיוקן קטנים בצבע התלויים זה מול זה בחלק אחד של הגלריה, ועשרות רישומי דיוקן עשויים בעט כדורי זול על מצע נייר, שצופפתי על קיר אחר.

הדיוקנאות הבודדים על בד עסוקים בקיבוץ והכלאה של דבר־מה שנחשף מתחת לעור ומבעד לעיניים, והרישומים על הקיר הנגדי כוללים דיוקנאות של אנשים קרובים ואהובים, של שכנים מהיישוב יודפת בגליל המערבי, של דוגמנים מזדמנים ושל פנים ״גנובות״ מתצלומי עיתונות של מהגרים ופליטים אפריקאיים. בכולם מצאתי מבט־חוזר אינטנסיבי המקרין מהפנים אל החוץ.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

לא ממש פגשתי אמן מפורסם, אבל אם זה נחשב חלמתי לפני כמה שנים שישבתי עם פיקסו ודיברנו.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

להמשיך לעבוד בסטודיו ושזה לעולם לא יפסיק לעניין אותי.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

שתי חצאיות ארוכות ביריד במתחם יודפת.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // תמר סימון appeared first on מגזין פורטפוליו.

שיחת סטודיו // שירלי וגנר

$
0
0

שירלי וגנר היא יוצרת מלאת סתירות. היא אמנית מוערכת בתחום הצילום שבו היא פועלת כ־20 שנה, אך ממהרת להדגיש בשיחה את העובדה שהתחילה את דרכה כציירת. היא אף מסייגת שהיא לא מגדירה את עצמה בראש ובראשונה כצלמת, ובאותה נשימה מציינת שזה מכבר הפנתה את גבה למכחול ולקנבס. היא מלמדת צילום במכללת שנקר ובבית הספר לאמנות מנשר, אבל מצהירה שתוך כדי עבודה בחלל הסטודיו היא תופסת את עצמה כסטודנטית נצחית של עולם החומר שבו היא מתעסקת.

וגנר שבה לישראל לפני שלוש שנים אחרי שהות של שני עשורים בארצות הברית ומודה שהחזרה היוותה טלטלה, אך לא מתמסרת לדיון על ההשלכות המנטליות של השיבה ארצה על האמנות שהיא יוצרת. כשאני אומרת לה שעבודותיה גדולות הממדים והמורכבות מעוררות רגשות עזים בצופה, היא מופתעת. ״אני אף פעם לא חושבת במונחים של מטען רגשי״, היא מתוודה. ״אני תמיד חושבת על עצמי כעל עובדת באיזשהו תחום של מחקר של התרבות הוויזואלית״.

בניסיון ליישב את הסתירות – או להצליח לקבל אותן על מורכבותן – אנחנו משוחחות על גוף העבודות העשיר שלה, שאותו הציגה בארץ ובעולם, ועל נושא אחד ששזור בהן כחוט השני: היחסים הטעונים שבין הזיכרון לזמן השועט. 

התפוצצות במדבר

screen

בעת שאנחנו מדברות אני מודה בפניה שנתקלתי לראשונה בעבודותיה רק ב־2017, כשהציגה את התערוכה ״מעשה מרכבה״ בגלריה רוזנפלד בתל אביב. היצירות מאתגרות המחשבה, כמעט האבסורדיות בגודלן, התחקו אחר נופים שחקוקים בראשה של הצלמת, בין אם מדומיינים או אמיתיים. וגנר יצרה אז בסטודיו שלה סטים אפוקליפטיים למראה, מעין גלויות של סוף העולם. את האסונות הקטנים שבראה היא צילמה.

התוצר הסופי היה עבודות שבהן עשן מיתמר מעל שדות נטושים; זירות מפויחות נראו כמו סביבת הר געש כמה רגעים אחרי ההתפרצות. אני מספרת לווגנר שהצפייה בעבודות גרמה לי לחשוב על בעל חווה שהחליט באובדן עשתונות להצית את האסם שלו באש, ואז עמד במרחק בטוח והתבונן בנזק שגרם לו. 

היא מהרהרת רגע ומשיבה: ״הרבה שנים התעסקתי בנושא של המעגל הכושל והסגור בין בנייה והרס. הרס הוא סוג של תפאורה של בנייה, ובנייה היא סוג של תפאורה של הרס. אלו תהליכים דומים, ונוצר פה איזשהו כשל לוגי של אחד שכל הזמן קורס לתוך השני. זה מצב שגם משקף את התרבות הוויזואלית בישראל. אי אפשר לנסוע ברחוב בלי לראות אתר בנייה, וכשפותחים עיתון כל אתר בנייה נראה כמו הרס. הדיכוטומיה הזו מרתקת אותי״, היא אומרת, ועם זאת מדגישה שהיא ״כל הזמן מפרקת ובונה. לא רק הורסת״. 

שנה ושמונה שניות 

הליך הפירוק והבנייה שאליו וגנר מתייחסת הוא חלק בלתי נפרד מאופי עבודתה: במהלך חודשים סיזיפיים של פעולה ידנית ופרטנית, היא יוצרת לבדה בסטודיו. שם היא רוקמת עולמות תוך הימנעות משימוש בנקודת התייחסות ויזואלית, פרקטיקה שלא מאפיינת את מרבית הצלמים. היא נשענת אך ורק על חומרי הגלם שבהם היא משתמשת ועל הזיכרונות שיש לה אודות מקומות ומצבים שהותירו בה רושם. על פי רוב, אחרי שהיא מציגה את עבודותיה היא מפרקת את הסטים שעליהם עמלה, בלי שום סנטימנטים. ״אני חותכת״, היא מסבירה וצוחקת. ״ביי, פרידה. מסיימת את מערכת היחסים״. 

כשאני מביעה השתהות נוכח הקלות שבה היא משאירה מאחור תוצרים שבהם השקיעה ארוכות, וגנר מושכת בכתפיה. ״יש אמנים שאצלם הדברים ברורים והם הופכים להיות מוציאים לפועל של רעיון. ויש אמנים שמבינים תוך כדי עבודה על מה בכלל העבודה. אני חושבת שאני איפשהו ביניהם. צריך לאפשר לזה ללכת לאיבוד כדי להמשיך לדבר הבא״. 

שדה

סולריזציה. שדה וברושים

גם לבחירה הלא קונבציונלית שלא ליצור עם רפרנס יש לה הסבר. היא מספרת על מפגש עם קבוצת תלמידים שבו אחד המדריכים הטיח בה שמדובר בשיטת עבודה הנוגדת את האינטואיציה הבסיסית של כל יוצר. וגנר נזכרת שאותו מדריך שאל אותה כמה זמן לקח לה להשלים יצירה מסוימת.

״אמרתי לו: העבודה הזו לקחה לי חצי שנה, העבודה הזו לקחה שנה. אלו תהליכים ארוכי טווח. והוא אמר: ׳אני לא מבין למה? הרי בסוף, כשלחצת על המצלמה, מה היה שם? שלוש שניות?׳, אז אמרתי שהיו שמונה שניות, זה היה צילום בחשיפה ארוכה. אבל הסברתי שמבחינתי החשיפה זה לא השמונה שניות. זה השנה ושמונה שניות. זו הנקודה שחשוב לי להתעקש עליה עם עצמי. זה סוג של נשיאת צלב; זה המשא שלנו. זה מקום שצריך לאפשר לו להיות קודם כל״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אותו משא הוא גם מסע של וגנר, שבו היא תרה אחר ההשפעות שיש לזמן החולף על התצלום ועל האופן שבו העין האנושית תופסת את האוביקטים המתועדים. מחקר זה הגיע לשיאו בתערוכת היחיד האחרונה שלה, שהציגה בקיץ האחרון, אף היא בגלריה רוזנפלד. מקבץ העבודות שהעמידה, שאותה כינתה ״על המצולם״, היא פרשנות סוריאליסטית למדי של חוויות שאותן האדם יכול ללקט כשהוא מסתכל בסביבתו.

הדימויים הנוגים, בהם שדה ברושים אפוף קדרות בשחור־לבן או אורות מרצדים של עיר המנצנצים מבעד למסך תעשייתי למראה, הם מעשה תעתוע שביימה בקפידה. גם אחרי התבוננות שנייה ושלישית בתצלומים קשה להבין אם מדובר בשיקוף אמין של המציאות או בבדיה.

וגנר אומרת שהחליטה לקרוא לתערוכה כך תוך התייחסות למאמר של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, המתקרא ״על המאוים״. ״זה מאמר שמדבר על האופן שבו תחושת הפחד והאימה טמונים במצב הביתיות. ניסיתי לשאול איך אפשר להתייחס לצילום כאל ׳מאוים׳. כל התערוכה מונחית על ידי המחשבה על המתח שקיים בין הביתי – שזה הדימוי המוכר שאני משחזרת – לבין ה׳מאוים׳, האימה שחותכת פה כל הזמן. הצילום כאילו קם על יוצרו. המכניזם הפך להיות האיום״. 

זיכרון פלוס זמן שווה מקום

רבות מעבודותיה התממשו מתוך התבוננות במאפיינים התרבותיים של ישראל, שאותם וגנר ניסתה לפענח כשהתגוררה מעבר לים. כך נוצרו דימויים שהפכו אורחי קבע ביצירתה, כמו עץ האקליפטוס – סמל שקשור הדוקות לתנועה הציונית ולניסיונות החלוציים לעצב את דמותה של ארץ ישראל בראשית דרכה.

״היו עבודות ודימויים שנוצרו מתוך היותי שם. עמדתי בסטודיו שלי בניו יורק וכל החוויה הייתה של זיכרון מתוך מצב של אי נראות. הפער הזה בין כאן לשם היה פער קבוע שנסמכתי עליו. המרחק הפיזי יצר מרחק רגשי שאיפשר מקום לעבוד בו, ושממנו נולדו כל הדימויים״. 

שוטטות. אקליפטוס, חשיפת יתר

צילום ליל מס׳ 3. תקלה בחיישן

החזרה לישראל הכריחה את היוצרת לשנות את הגישה שלה לנופים שאת מהותם האסתטית ניסתה לפצח. ״הרבה שאלו אותי ׳איך תחזרי?׳ אם כל הבסיס לעבודה הוא להיות מבחוץ, ולא ידעתי לענות על זה״, היא מודה. ״מה שקרה זה שהעיסוק הפך להיות יותר קונקרטי, באי־הראייה; במה זה אומר להיות כאן ולא להיות מסוגלים לראות. הדימויים לא השתנו מאוד, אבל מה שפתאום חשוב לי במפגש איתם זה להצביע על מעשה ההתבוננות עצמו: איך אנחנו רואים דרך חיישן דיגיטלי, איך אנחנו רואים דרך צילום שהודפס לא נכון בחדר החושך. המסך על עינינו הפך להיות הנושא לחקור אותו״. 

התמורות שהחיים חוללו במדינה וגם בה עצמה הן נקודת ההתחלה שממנה וגנר יוצאת בכל פעם שהיא נכנסת לחלל הסטודיו, מרחב שהיא מכנה בחיוך ״מחילת הארנב של הצילום״. המקומות שאליהם היא מכוונת את העדשה הם ״משהו שנוצר כקונסטרוקציה, על פני זמן, מתוך הניסיון למשות את הזיכרונות שלהם. זיכרון פלוס זמן שווה מקום, זו בדיוק האקסיומה שנוצרת״.

אני שואלת אותה אם האמנות היא ניסיון לעצור את הזמן וללכוד את הרגע, והיא משיבה בעוד סתירה. ״המטרה שלי היא תמיד להגיע לא־זמניות. הדימויים לא מתרחשים בהכרח באיזשהו מקום נתון או בזמן נתון. כשאתה לא יכול למצוא את עקבותיו של המקום, אתה לא יכול לדעת מתי העבודה צולמה״. 

לקריאה נוספת

The post שיחת סטודיו // שירלי וגנר appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבוע העיצוב ירושלים: מקום 1 בטוקיו

$
0
0

Yuval:

הי ענת, הי טל. קודם כל מזל טוב על הזכייה בתערוכה הכי טובה בפסטיבל דיזיין־ארט טוקיו 2019. כבוד גדול!‎

Tal:

תודה! אכן מרגש‎

Anat:

תודה רבה!‎

Yuval:

איך קרה בכלל שהגעתם להציג שם?‎

Tal:

וואוו, סיפור ארוך – ענת?‎

Anat:

הכל התחיל בשבוע העיצוב בשנה שעברה, כשאריה רוזן – נספח התרבות שלנו בטוקיו – הגיע לבקר. שם בבית הנסן התחלנו לרקום תכניות משותפות. בהמשך השנה צצה הזדמנות לעשות פרויקט בגלריה בטוקיו ששייכת לאיומי סוזוקי, שביקשה להזמין מעצבים ישראלים להקים פרויקט בחצר הגלריה שלה. משם התחילו הדברים להתגלגל ולצמוח, דיזיין־ארט טוקיו נכנסו לתמונה, ובעיקר בזכות הקשרים שאריה רקם בטוקיו הפרויקט קרה‎. הזמנו מעצבים יפניים מדיזיין־ארט טוקיו לקחת חלק בשבוע העיצוב בירושלים, וידענו שאת חלק ב׳ של שיתוף הפעולה נעשה באוקטובר בטוקיו‎ ‎

Tal:

נזכיר גם שהתמה שלנו השנה היתה ״מזרח״, מה שתרם לקשר קודם כל בשבוע העיצוב 2019‎

אבי בן שושן

בר הורוביץ, פרויקט השדכן

ענת ספרן, רן וולף וטל ארז בקבלת הפרס

Yuval:

אז יש התעניינות ויש קשרים ויש רעיון. מה עכשיו? איך מתחילים? ‎

Anat:

התבוננות על הפרויקטים משבועות העיצוב האחרונים מגלה שיש לנו לא מעט פרויקטים מצוינים, ושבאוצרות חדשה אפשר לייצר מהם תערוכה חדשה ומרגשת‎

Tal:

זה משחק בין פתרונות של תוכן להרבה מציאות בשטח, וצריך לזכור שזה שטח שאנחנו לא נמצאים בו. שוב – תודה לאל על אריה, שהתחיל לרקום שם מערך קשרים שביסס מנגנון עבודה אפקטיבי. בשלב הראשון בעיקר ניסינו להבין איך אנחנו מעבירים תכנים ישראלים בלי להיות ״התערוכה הישראלית״ הגנרית. קצת מהרוח של שבוע העיצוב…

טל ארז: בשלב הראשון בעיקר ניסינו להבין איך אנחנו מעבירים תכנים ישראלים בלי להיות ״התערוכה הישראלית״ הגנרית. קצת מהרוח של שבוע העיצוב…

Yuval:

תרחיבו עוד על תהליך בחירת העבודות?‎

Tal:

התחלנו מלהסתכל על מה עבד בשבוע העיצוב, שחשבנו שיכול להיות חזק גם במקום אחר, ומהר מאוד הגענו לפרויקט המלח של מיכל אביתר וכרמל בר ולפרויקט החיטה של גיא משעלי ונתי טונקלרוט‎. זה נתן הקשר תוכני אבל גם שפה מסוימת של פרויקטים, חומריות וסקאלה מקומית‎

Anat:

היה לנו ברור שאנחנו לא הולכים לעשות משהו קטן ופשוט, ושהפרויקט חייב להיות סייט־ספסיפיק. ברגע שידענו מה החלל בנינו את התערוכה לתוכו. ספירל הוא מבנה מיוחד בלב רובע אומוטסנדו‎ בטוקיו, שדורש התיחסות מיוחדת לאדריכלות ולחוויה של המקום‎

Tal:

התחלנו לאסוף פרויקטים שהיה לנו קשר אליהם, שיצרו תחושה של מקומיות, אבל שגם מתמזגים זה לתוך זה. משם נולד גם הקונספט התמתי של התערוכה‎: גן עדן

כרמל בר

פרויקט החיטה, גיא משעלי ונתי טונקלרוט‎; גנים פרטיים קטנים, גל שריר ועידן סידי

Yuval:

איך זה בא לידי ביטוי?‎

Tal:

הסתכלנו על מקומיות – של כל מקום – כמתח וכמערכות היחסים בין ארבעה צירים: טבע ותרבות, טכנולוגיה ומיתוס. בהקשר הישראלי לכל אחד מהם יש בסיס מעניין וחזק. כל העבודות בתערוכה ממוקמות על ארבעת הצירים האלה‎. כשמשכנו את החוטים האלה לנקודת ההתחלה המקומית והתרבותית שלהם, נולד הקונספט של גן העדן, המיתוס הקדום ביותר, שבו עיצוב מתחיל

Yuval:

למה העיצוב מתחיל דווקא שם?‎

Tal:

זה הרגע שבו תרבות, מודעות נולדת. קח את העלה לדוגמה: חתיכת העיצוב הראשונה, לא?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

Yuval:

יש מצב. איזה עוד עבודות לקחתם?‎

Anat:

עבודות של דב גנשרוא – גולגלות של פרות שנמצאו בטבע ואז נסרקו והודפסו בטכנולוגיית תלת־ממד (בשיתוף עם סטראטסיס); כלים עשויים מקמח וחול של טליה מוקמל; כלים קרמיים של אבי בן שושן שממוקמים על התפר בין יצירות כנעניות עתיקות לאסתטיקה יפנית; עבודה של תמרה אפרת, בשיתוף עם המעבדה של עמית צורן באוניברסיטה העברית, המשלבת בין אלגוריתמים וקראפט; עבודות של פרויקט השדכן: שאדי פרנסיס מג׳דלטון, מיכל לויצקי, בר הורוביץ ומוחמד מהאלוואס; וגם החוט המקשר של אמיר צובל ואיתי בלומנטל‎

Tal:

פרויקט מדהים שהושק בשבוע העיצוב האחרון, וגם ביפן לא הפסיק להפתיע אנשים כשהוא מקבל פרשנות חדשה‎

Anat:

וגם פרויקט של סטודיו יפני – פיגלאב – שעשו בשבוע העיצוב האחרון את פרויקט הרחפן המצייר וכעת בטוקיו הציגו מסכי דיו אלקטרוני שפיתחו והציגו בהם אינטרפרטציה שלהם לארבע עבודות של מעצבים ישראלים, שהציגו בשבוע העיצוב האחרון‎.

תמרה אפרת ועמית צורן

דב גנשרוא

טליה מוקמל

בנוסף, לפני ימים ספורים נפתח הפרויקט שהתחיל את כל ההרפתקה הזאת בשכונת קאגוראזאקה בטוקיו. לילך שטיאט ודניאל זרחי חברו לעמנואל ויצטום ואיתן ויתקון ויצרו פיסת ירושלים באמצע טוקיו. בפרויקט שדה של עמודים, שמייצרים נוף המזכיר את כיפות ירושלים, כשעל כ־40 עמודים מוצבים QR קוד. סריקה בטלפון תשלח את הצופה היפני לרגע ירושלמי אחד – מוכר הבורקסים בשוק או צלילי פעמונים מכנסיית הקבר בסרטוני וידאו וסאונד. המיצב נמצא בחצר קסומה סביב עץ ומזמין להשתהות ולגלות ובעיקר לחוות את ירושלים דרך החושים.‎

הפרויקט נקרא ספריית ירושלים של הבלתי נתפס ויעמוד במשך שנה שלמה, שבמהלכה יתקיימו בו אירועים קטנים וחיבורים שונים בלייב בין טוקיו וירושלים ‎

Tal:

אני חושב שאחד הדברים היפים שקרו הוא הפיכת שלוש עבודות לעבודה אחת – המלח והחיטה שהזכרתי קודם, יחד עם הפרויקט ״גנים פרטיים קטנים״ של גל שריר ועידן סידי, שמילאו את החלל המרכזי של הספירל

Yuval:

מהתמונות זה אכן נראה סופר מרשים, אני תוהה כמה זמן לקח להקים את כל זה ומאיפה הגיעה החיטה…‎

Tal:

חחחח‎. סיפורים על זה לא חסר‎: זה השדה האחרון של החיטה שעוד לא נקצר ביפן‎, היא הגיע מהוקאידו, בצפון יפן‎

Anat:

היו לנו רק שלושה ימים להקים את כל התערוכה אבל בזכות הרבה עזרה מחברים מקומיים ומתנדבים, הצלחנו להעמיד את הכל בזמן‎

Yuval:

מטורף. ועל המלח אני לא שואל בכלל…

אבל אפרופו לא לרצות להיות ״התערוכה הישראלית״ הגנרית: מה היו התגובות שקיבלתם מהקהל המקומי (כמה קהל היה בכלל?), ומה היה אפשר להביםן על העיצוב הישראלי מהתערוכה

Tal:

היו למעלה מ־10,000 איש, שזה די מדהים והתגובות היו מעולות‎

ענת ספרן: רוב היפנים לא יודעים הרבה על ישראל ולא יודעים כלום על עיצוב ישראלי. בעבורם זה היה מפגש ראשוני, מרתק ומרגש‎

Anat:

הגיעו אלפי אנשים והיה מדהים לראות את התגובות של הקהל היפני לתערוכה.‎ רוב היפנים לא יודעים הרבה על ישראל ולא יודעים כלום על עיצוב ישראלי. בעבורם זה היה מפגש ראשוני, מרתק ומרגש‎

Tal:

אני חושב שהישראליות דווקא יותר נוכחת איפשהו, כי היא עמוק באופי ובטונים של התערוכה, ופחות בשואוקייס של ״זה מה שהולך בארץ״. קשה להתעלם מהתחושה שאלה דברים שנולדים עמוק מהמקומיות‎‎

Anat:

וכמובן שכל הנושא של טבע וגם של טכנולוגיה, שניהם מאוד נוכחים בתערוכה, קרובים לליבם של היפנים ולכן היה להם קל להתחבר למוצגים‎

שאדי פרנסיס מג׳דלטון, פרויקט השדכן

מיר צובל ואיתי בלומנטל‎, החוט המקשר

מיכל לויצקי, פרויקט השדכן

Yuval:

מה הכי הפתיע אתכם? או ריגש?‎

Tal:

קודם כל החלל. זה באמת כיף לעבוד בחלל כל כך טוב. וההתגייסות המדהימה של כל כך הרבה גורמים כדי לגרום לזה לעבוד. למרות שזה היה פרויקט קשוח, הוא לחלוטין לא הסתיים כפשרה, אלא במקסימום שהוא יכל להיות. זה די מדהים

Anat:

היו לנו הרבה שותפים מקומיים לפרויקט – סטודיו ysla (שעיצבו את תערכת ננדו בחולון, דרך אגב), עיצבו את התערוכה וגם רתמו את הסטודנטים שלהם לעזור בהקמות. זה היה מדהים לראות איך הם התחברו לפרויקט ואיך כל גורם שהיה שותף לו (והיו לא מעט), הרגיש שזה הפרויקט שלו והיה גאה בתוצאה)

Tal:

אה, והיה את הקהל בקימונו שהצטלם כל כך טוב…‎

Anat:

זה בהחלט היה מאמץ משותף וההצלחה הגיעה בזכות המסירות הגדולה של כולם‎

Yuval:

מה היו נימוקי השופטים לבחירה בכם? ובמי התחריתם? מה עוד קרה מסביב?‎

Tal:

היו 104 תערוכות, לא ראינו כמעט כלום, ככה זה תמיד באירועים האלה לצערנו… ‎

Anat:

השופטים מאוד התרשמו מהחוויה הכוללת של התערוכה – מהמורכבות שלה, הן ברמה הפואטית והן ברמת החלל, התכנים והסיפור הגדול של סך כל החלקים 

Yuval:

יפה. מה הלאה? התחלתם לעבוד כבר על 2020? השמועה אומרת שזה יום הולדת 10 לשבוע העיצוב ירושלים. יש כבר תכניות? פנטזיות לכבוש חלקים אחרים בעולם?‎

Tal:

התחלנו, יש ויש

Anat:

אנחנו צוללים מיד לעבודה על שבוע העיצוב 2020 כמובן. ויש גם תכניות להמשיך לנדוד בעולם. נפתח לנו התאבון…‎

Yuval:

תזרקו לנו איזו עצם על שנה הבאה?‎

Tal:

לא. סבלנות עוד קצת‎

Anat:

אוהבים להפתיע. אבל מבטיחים לרמוז בקרוב…‎

Yuval:

טוב בסדר. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Tal:

יש רשימת תודות אין־סופית. קודם כל לבוס הגדול רן וולף, שמוביל ודוחף את בית הנסן ושבוע העיצוב קדימה למקומות מדהימים כבר הרבה שנים. משם לגב הקבוע שלנו – המשרד לירושלים ומורשת והרשות לפיתוח ירושלים, והבית שלנו בית הנסן והצוות המדהים – קארין, חן, יעל. דרך השגרירות המדהימה בטוקיו, וכל השותפים, המממנים והצוות שהוקם לתערוכה. לא נדחוס את כולם כאן, אבל הם יודעים מי הם וכמה אנחנו אסירי תודה‎‎

Anat:

בהחלט הגשמנו חלום. אבל יש עוד בדרך…‎

The post שבוע העיצוב ירושלים: מקום 1 בטוקיו appeared first on מגזין פורטפוליו.

אוספים / קרמיקה ישראלית בבית בנימיני

$
0
0

תחום הקרמיקה נמצא בתקופת פריחה: עבודות חומר מוצגות ונמכרות בתערוכות במוזיאונים מרכזיים ובגלריות בארץ ובעולם, יצוג החומר הקרמי בחללים ציבוריים ניכר לעין בבנייני ציבור, חללי עבודה פרטיים, מלונות ומרכזי קניות. ערך העבודות עולה בהתאמה לביקוש הגובר, ופותח פתח לאספנים וחובבי אמנות להשקעה בתחום, הודות למחירי העבודות המאפשרים להתחיל אוסף או להרחיב אוסף קיים.

תערוכת המכירה אוספים / קרמיקה ישראלית, שתתקיים בבית בנימיני בסוף השבוע (7-9.11), תכלול את עבודותיהם של 80 יוצרים, ותציג בפני האספנים והקהל הרחב מגוון עבודות משובח של אמנים, קדרים ומעצבים קרמים שנבחרו בזכות איכות עבודתם. הפריחה של תחום הקרמיקה מתבטאת בין השאר בביקוש עולה לקורסים וסדנאות קרמיקה, הנובע מהמגע עם החומר הקוסם לאנשים רבים ושונה כל כך מהשדות הדיגיטליים המקיפים אותם.

עינב שריג. צילום: שי בן אפרים

עירית אבא. צילום: יח״צ

בית בנימיני פועל לקידום תחום הקרמיקה בישראל ובשמונה השנים האחרונות מאז היווסדו עוסק בכמה מישורים מקבילים: בית הספר לאמנות הקרמיקה והתוכנית ללימודי תעודה, פיתוח ספרייה מקצועית והקמת ארכיון קרמיקה ישראלית כמו גם תערוכות מתחלפות בגלריות, סיורי גלריה, ימי עיון ותוכנית שהות אמן בין־לאומית. התערוכה אוספים / קרמיקה ישראלית, שאוצרות אסתר בק, יעל נובק ורוית לצר, מצטרפת לפעילויות המרכז ותזמין את המבקרים לחוויה חומרית חד פעמית.

התערוכה תציג מעבודותיהם של טובי היוצרים בקרמיקה בישראל, חלקם בעלי הכרה גם במישור הבין־לאומי. העבודות המגוונות מאפיינות את הפעילות העכשווית בשדה ומציגות שלל נושאים וגדלים: מכלים שימושיים בגודל כף יד, כוסות, ספלים, קערות וכדים, דרך פיסול ריאליסטי ומופשט ועד עבודות קיר גדולות. כל העבודות עשויות חומר קרמי בטכניקות בנייה מסורתיות, תעשייתיות ודיגיטליות, ובהן עבודת גלגל (אובניים), בניית יד ופיסול פיגורטיבי וכן עבודה בייצור סדרתי בעזרת הדפסה תלת־ממדית וייצור בתבניות.

התערוכה תוצג במשך שלושה ימים ברחבי בית בנימיני ותסמן תחילתו של מסע משותף לאוהבי החומר הקרמי וליוצרים תוך דיאלוג בין העבודות עצמן, ובינן לבין המבקרים.


אוספים / קרמיקה ישראלית
בית בנימיני, העמל 17, קריית המלאכה
חמישי 7.11, 19:30; שישי-שבת 8-9.11, 10:00-17:00

לאה שבס. צילום: מ״ל

ליאור קסם חממה. צילום: ויקטור בזרוקוב

אליה לוי. צילום: מקסים דינשטיין

The post אוספים / קרמיקה ישראלית בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

ממגדלור למגדלור: 24 שעות בחופי תל־אביב

$
0
0

קבוצת המאיירים Citykat Stories יוצאים למסע מאויר לאורך החוף של תל־אביב – ממגדלור נמל תל־אביב עד למגדלור נמל יפו. בדרך הם לוכדים רגעים אנושיים, מוכרים, מפתיעים ומעוררי מחשבה: מוכר הארטיקים מאיים ״אני הולך״, דייג מביט אל האופק; צעירה רוכבת על אופניים לאורך הטיילת, אישה עם צידנית מעבירה יום בים; מתרגלי יוגה מברכים את השמש על גלשני סאפ, צעירים מתאמנים בכדורעף חופים, ים של מטקות; גברת עם כלבלב בחוף הכלבים, נשות יפו בלבוש צנוע טובלות רגליים בגלים; לפני שהולכים הביתה מסירים את החול במקלחת הציבורית, שאריות היום שנותרו על קו המים, נערה לבדה ברגע של הרהור לעת שקיעה.

אירה גינזבורג, לוטם וינרוב-אטלן ותמר בן ג׳ויה, קבוצת Citykat Stories, מציגים את סדרת האיורים בחנות מוזיאון ארץ ישראל, בתערוכה שאוצרת יונה הראל. האיורים מודפסים בטכניקת ריזוגרף, המשלבת בין מכונת שכפול משרדית להדפסת משי, ומעשירה את האיורים בעומק וחיות. מבחר מהאיורים מוצעים למכירה מיוחדת במהלך התערוכה.

ההתבוננות ברגעים המוכרים מזמנת הפוגה מהרעש העירוני, רגע להשתהות בו ולהיזכר בכוחו של הים, בייחודיות וביופי החבויים בסתם יום של חול.


ממגדלור למגדלור: 24 שעות בחופי תל־אביב
תערוכת איורים של קבוצת Citykat Stores; אוצרת: יונה הראל
חנות מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל אביב

The post ממגדלור למגדלור: 24 שעות בחופי תל־אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

בכורה בפורטפוליו: נעמה שוחט חולמת על מקום אחר

$
0
0

Yuval:

בוקר טוב נעמה, מה שלומך?

Naama:

בוקר אור, שלומי מצויין, תודה

Yuval:

מעולה. איזה כיף שזכינו בהקרנת הבכורה ברשת של ״חלומות על מקום אחר״!

תגידי, חייב לשאול: כשעבדת על הסרט בשנה השלישית ללימודים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, חשבת שזה מה שיקרה איתו?

Naama:

ממש אבל ממש לא. בזמן שעשיתי אותו בכלל חשבתי איך להתחמק מלהציג אותו בביקורות בבצלאל. פחדתי נורא, כי גם לא ידעתי מה יצא כשהתחלתי את התהליך. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתעסקתי באנימציה ובמערכת היחסים שלי בצורה כל כך ממוקדת

Yuval:

באיזו מסגרת הוא נעשה? מה היה התרגיל?

Naama:

למדתי בהתמחות של וידאו וניו־מדיה, ועשיתי את הסרט במסגרת ״יומן וידאו״, קורס חובה לכל תלמידי שנה ג׳. הקורס משותף לסטודנטים שלומדים וידאו ואנימציה. במהלך הקורס כל סטודנט עושה סרט דוקומנטרי על חייו האישיים באיזו שפה שהוא בוחר. את הקורס הנחה איל גולדברג, דוקומנטריסט בחסד ונשמה רגישה. הליווי שלו והמרחב שהוא נתן לי ליצירה היה מאוד משמעותי להיווצרות של הסרט הזה

נעמה שוחט. צילום: מ״ל

Yuval:

רגע לפני שנדבר על הסרט, למרות שזה קשור: לפני חודשיים הסרט זכה בפרס הסרט הניסיוני הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים. מה זה בכלל סרט ניסיוני?

Naama:

שאלה מעולה וחשובה… קולנוע ניסיוני הוא הגדרה קצת מתעתעת, ובעיקר רחבה. אני חושבת שקולנוע ניסיוני הוא קולנוע שמותח את הגבולות של הקולנוע הנרטיבי שאנחנו רגילים לראות, ומרחיב אותו לעוד טכניקות ועוד צורות שבהן אפשר לספר סיפור. יש שיגידו שבקולנוע ניסיוני אין צורך בנרטיב, אבל אני חושבת שנרטיב הוא בסיס חשוב לקולנוע ולכן אסור להתעלם מהקיום שלו לחלוטין, גם כדי לאפשר תקשורת עם הקהל שרואה את הסרט

Yuval:

וזה משהו שניסית לעשות? קולנוע ניסיוני?

Naama:

לפעמים משתמשים במילה ״ניסיוני״ כדי להגדיר את כל מה שאין לו הגדרה. בתחילת התהליך חשבתי שאני הולכת לעשות סרט דוקומנטרי די סטנדרטי מבחינה ויזואלית, אבל משהו היה לי חסר. חישבתי מחדש את הכיוון האמנותי והשארתי את הסיפור בבסיס. רציתי לעשות משהו קצת אחר

לפעמים משתמשים במילה ״ניסיוני״ כדי להגדיר את כל מה שאין לו הגדרה. בתחילת התהליך חשבתי שאני הולכת לעשות סרט דוקומנטרי די סטנדרטי מבחינה ויזואלית, אבל משהו היה לי חסר. חישבתי מחדש את הכיוון האמנותי והשארתי את הסיפור בבסיס. רציתי לעשות משהו קצת אחר

Yuval:

אז בואי נדבר על הסיפור ועל הסרט. ספרי קצת מה רצית לעשות, מאיפה זה התחיל ואיך זה התגלגל

Naama:

במהלך שנות הלימודים הייתי במערכת יחסים עם בחור ערבי מסחנין. וכמו שזה נשמע מורכב, ככה זה באמת היה. המשפחה שלי הייתה נגד, זה השפיע לנו על הקשר. התחלתי להתעסק בקונפליקט הזה כבר בשנה הראשונה ללימודים, וכשהגעתי לשנה השלישית ידעתי שאני רוצה לעשות על זה סרט רציני יותר.

התחלתי דווקא מלצלם סצנות דוקומנטריות של כל מני דמויות בחיים שלי שנמצאות על הספקטרום בין ערבי ליהודי. צילמתי את סבתא שלי העירקית, צילמתי חבר פלסטיני ממזרח ירושלים. התכוונתי להמשיך בכיוון הזה עד שראיתי שזה לא מפרה אותי ולא מעניין אותי מספיק ושאני צריכה לעשות סרט שיהיה לי כיף ומעניין לעשות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אז התחלתי לשחק עם הסורק שלי ובמקביל לכתוב כמה סיפורים שקרו לי ולבן הזוג במהלך השנים ביחד, ואז שני הצירים התחברו לעבודה שמבוססת על טקסט ותמונות סרוקות. אחד הדברים שהיו לי הכי חשובים היה לייצר מבנה חזק לסרט שיחזיק את השפה הקצת שונה שלו

Yuval:

יכולה להרחיב קצת על השפה האמנותית, כי היא יוצאת דופן, אפילו מבחינת הפריים, שלכאורה את לא משתמשת בשלושת רבעי מהמסך והוא נשאר לבן

Naama:

כל הזמן היה לי חשוב לתמצת כמה שיותר.

הסרט מורכב מחמישה סיפורים קצרים שקיצרתי וקיצרתי כל הזמן כדי שהצופים לא יאבדו את עצמם בתוך החוויה. בהתאם לזה, בחרתי להתמקד בדימויים מאוד מאוד ממוקדים וסמליים שהחיבור ביניהם מייצר את המשמעות. רציתי שהסרט יהיה כביכול כמה שיותר רזה בגלל שהסיפור שלו מורכב. נוצר מצב שבאמת רוב הפריים ריק ותשומת הלב ממוקדת רק במרכז המסך לאורך כל הסרט.

האנימציה בסרט מאוד בסיסית ומקרטעת ביחס לאנימציה שאנחנו מכירים. כשהתחלתי לעשות את הסרט הרגשתי שהווידאו קצת מגביל אותי. אני חושבת שדווקא בגלל שהגעתי מלימודים של וידאו ולא של אנימציה, נתתי לעצמי את החופש לעשות אנימציה אחרת שלא נענית לחוקים ברורים של תנועה, זה היה משהו יותר אינטואיטיבי, או ראשוני

Yuval:

איזה תגובות קיבלת עליו? מניח שהן התחלקו בין הפורמט האקספרימנטלי לנושא הטעון

Naama:

הייתי מאוד לחוצה להציג את הסרט, פחדתי שזה יהיה פיאסקו לא נורמלי, והתגובות הפתיעו אותי. הדבר שהכי פחדתי ממנו היה שהסרט לא ייצר רגש בגלל השפה המאוד ״קרה״ שלו. הופתעתי לגלות שאנשים עקבו אחרי הסיפור והפיקו משמעות מהדימויים. חשבתי שזה בעיקר סרט מקומי שאין סיכוי שיבינו בחו״ל, אבל הוא אפילו התקבל לפסטיבל האנימציה ״אנסי״ בצרפת, שם בכוונה שאלתי כמה שיותר אנשים האם הם הבינו ממנו משהו. וכן, הם הבינו, וזה היה מרגש לשמוע.

הייתי מאוד לחוצה להציג את הסרט, פחדתי שזה יהיה פיאסקו לא נורמלי, והתגובות הפתיעו אותי. הדבר שהכי פחדתי ממנו היה שהסרט לא ייצר רגש בגלל השפה המאוד ״קרה״ שלו. הופתעתי לגלות שאנשים עקבו אחרי הסיפור והפיקו משמעות מהדימויים

כמובן שקיבלתי גם תגובות מאנשים שפחות הצליחו לעקוב אחרי הסרט, שהיה להם איטי, שהיה מעיק. הסרט הוצג במסגרות שונות ומול קהלים שונים (מקהל של חובשי כיפות בירושלים עד קהל של אנימטורים מקצועיים בחו״ל), וזה תמיד מעניין להרגיש את האווירה באולם בזמן ההקרנה ולשמוע את הדעות של האנשים אחרי. אני מניחה שהרבה אנשים שהנושא מורכב להם חששו או התביישו להגיד את דעתם עליו, וקצת חבל לי

Yuval:

כן… ומה עכשיו? סיימת את הלימודים ומה הלאה?

Naama:

ממש עכשיו סיימתי את סרט הגמר שלי ״שלושה דברים שהלכו לאיבוד״, שמספר את הסיפור של סבא שלי, שהיה סופר ועיתונאי שכתב בערבית. אז העיסוק בטקסט ובשפות ממשיך. אני עובדת בהפקה של פסטיבל האנימציה ״אניניישן״ בירושלים, וממש עכשיו התחלתי לפתח את סרט ההמשך ל״חלומות על מקום אחר״, ואני מאוד מתרגשת 🙂

Yuval:

אז יש למה לצפות! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Naama:

הסרט הזה הוא סרט על אהבה. אמנם אהבה שנגמרה, אבל בשבילי הוא כמו איזו קפסולה של זמן שתתקיים לנצח, ואני שמחה לפתוח אותו לצפייה ולחלוק אותו עם כמה שיותר אנשים

The post בכורה בפורטפוליו: נעמה שוחט חולמת על מקום אחר appeared first on מגזין פורטפוליו.


מידע פנים // יוסי שאול

$
0
0

שטח פרטי

יוסי שאול, מעצב פנים. בן 46, מתגורר בחולון, נשוי+3.
אתר / פייסבוק

מפרט טכני

שיפוץ ותכנון מחודש של משרדי חברת Red Interactive, חברת קריאייטיב מהבולטות בתחומה. החברה מונה 25 עובדים ופועלת בעיקר מול מותגי ענק בין־לאומיים, דוגמת HP, צ׳ק פוינט, Huawei ואחרים. המשרדים ממוקמים במבנה תעשייתי ותיק ברמת החייל בתל־אביב ומתפרשים על פני כ־270 מ"ר.

הפרטים הקטנים

הקונספט שגובש לתכנון ביקש לשמור על החלל המלבני כקופסה שלמה, חפה עד כמה שניתן ממעברים מיותרים ומהנמכות תקרה. הפונקציות הציבוריות רוכזו בקדמת המשרד, מה שמשווה לחלל תחושה פתוחה ואוורירית ומשרת את שגרת העבודה, שבמסגרתה מועברות מצגות רבות (הן פנימיות והן ללקוחות). כמענה לכך, חשוב היה ליצור אזור ציבורי גדול דיו שיוכל להכיל עשרות אנשים מבלי להפריע לעובדים שנמצאים בחדרים. המרחב שנוצר הוא חלל דינמי ופעיל, משתרע על שטח של כ־50 מ״ר וכולל את המטבח, אזור לאונג׳ וישיבה במקביל למקרן.

היות ותקרת החלל אינה גבוהה (כ־3.3 מטרים) הותקנו תשתיות החשמל והמיזוג בחלקו האחורי, באזור שבו יושבים העובדים, ללא פגיעה בתפיסת המרחב שלהם. ההנמכה שתוכננה לצורך זה אינה נראית מהכניסה, אלא נגלית רק עם המעבר מהמרחב הציבורי לפרטי: שני צינורות ארוכים המחוברים למערכת נמשכים על גבי התקרה ומספקים אוורור ומיזוג למרחב כולו תוך שמירת קו העיצוב המודרני־תעשייתי.

יוסי שאול

על מנת לעמוד במסגרת התקציב שהוקצה לשיפוץ השתמשתי בחומרים תעשייתיים שעלותם זולה יחסית, ובאמצעות צביעה וחלוקות מיוחדות הפכתי אותם למוטיבים ויזואליים מרכזיים בחלל. לדוגמה, פח גלי שנצבע בהתזה משמש כחציצה בין הכניסה למשרדים לבין אזור הלאונג׳ וההקרנה, ומהווה נקודת מיקוד יצירתית עם נוכחות משמעותית. רוחבו של האלמנט כשלושה מטרים וחצי, גובהו כשני מטרים וחצי, הוא מולבש על גבי קונסטרוקציית ברזלים. קיר גבס נמוך מחופה טיח בטון משמש כהפרדה נוספת בינו לבין ספסלי ישיבה שנבנו מעץ אורן. בין שני האלמנטים תוכננה מערכת מידוף עשויה מתכת, שבה שולבו אקססוריז ומוטיבים מעולמות תוכן שונים, המוסיפים לעיצוב החלל אך אינם משתלטים עליו; הם משתלבים ותורמים לתחושה הביתית והמשפחתית בלי להגזים ולהעמיס.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

המטבח, שממוקם במרחב הקדמי, תוכנן כך שלא יחסום בשום צורה את המעבר למשרדי העובדים. בסמוך אליו הוצבו שולחן אוכל גדול וכיסאות ישיבה בסגנונות שונים, תוך יצירת אזור שנועד לחבר בין צוותי העבודה השונים באווירה חמימה וחברית. אזור העבודה תוכנן כ־open space עם שולחנות לקבוצות עבודה ומיקוד שונות (גרפיקה, כתיבת תוכן וכדומה), בהתאמה למהות העבודה, שסיעור מוחות ושיתופי פעולה הם חלק בלתי נפרד ממנה ומתבצע באופן שוטף לאורך כל היום.

פרט שולי

הייתי מוותר על העיצוב הכפרי האותנטי הכבד, בסגנון טוסקנה ופרובנס. אני פחות מתחבר לעומס של פרטי נגרות עתירי קרניזים, מסות עמוסות וגוונים חומים שאוטמים וחוסמים את החלל. זה מסוג הסגנונות שדורש יד אמן טובה ומקצועית על מנת שהוא יוכל להשתלב כמו שצריך במרחב המגורים הישראלי.

לפרטים נוספים

הייתי שמח לתכנן את מרחב המגורים או המשרדים (ואם אפשר גם וגם, מה טוב) של לברון ג׳יימס. מעבר לזה שהוא שחקן ענק, אייקון ואגדה עוד בחייו, הוא ידוע כאדם מבריק שרואה כמה צעדים קדימה. מסקרן אותי לראות כיצד כל התכונות שמייחדות אותו יבואו לידי ביטוי במרחב המגורים שלו. בניחוש שלי אני מאמין שזה יהיה שילוב בין סגנון מודרני לביטוי ספורטיבי מובהק, אך לא סטנדרטי.

פריטים נבחרים

לאחרונה רכשתי כורסה חדשה לסלון שמרופדת בבד קטיפתי בגוון תכלת־טורקיז, שמשתלבת נפלא עם הריצוף וחיפוי הקיר שעשויים מבטון וגם עם רהיטי העץ. היא משמשת כנקודת צבע שאינה בוהקת מידי, ומצליחה לשמור על האסתטיקה האורבאנית־מודרנית שביקשתי ליצור.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

הכורסה בביתו של שאול. צילום: מ״ל

The post מידע פנים // יוסי שאול appeared first on מגזין פורטפוליו.

קול קורא: עיצוב טרי וחממת האמנים ביריד צבע טרי 2020

$
0
0

יריד האמנות צבע טרי 2020 יוצא לדרך בשני קולות קוראים, לחממת האמנים העצמאיים ולמתחם עיצוב טרי. היריד הוא מאירועי התרבות הגדולים בישראל, ומתקיים מדי שנה באביב. האירוע פתוח לקהל הרחב במשך חמישה ימים מדי שנה, ומקיים תצוגות מקדימות למוזמנים בלבד בשני הערבים הקודמים לפתיחה. כך מהווה צבע טרי נקודת מפגש איכותית בין אמנים ומעצבים לבין קהל רלוונטי של מעל ל־30,000 מבקרים מדי שנה, שוחרי אמנות ועיצוב, אספנים, אוצרים ואנשי מקצוע מהתחום, ומאפשר חשיפה רחבה לצד מכירת עבודות.

חממת האמנים העצמאיים

החממה היא פלטפורמת תצוגה ייחודית, שמאפשרת טבילת אש עבור מאות אמנים ואמניות עצמאיים. החממה מיועדת לאמנים בתחומי הפיסול, הציור והצילום על כל גווניהם וסוגיהם, הנמצאים בראשית דרכם המקצועית, ושאינם מקיימים קשרי מסחר מחייבים עם גלריה ישראלית.

ביריד 2020 יוצגו בחממה כ־30 אמנים מבטיחים, שיזכו לחשוף לציבור גופי עבודות שלמים וחדשים בחלל תצוגה מרווח. לצידם יוצגו תערוכות יחיד קטנות של בוגרי חממות העבר. גם השנה יוענק פרס בחירת הפטיש לאחת או אחד מאמני החממה, שיזכו בתערוכת יחיד בגלריה בבית סותבי׳ס.

החממה היא מערכת מקצועית מקיפה, הנותנת מענה לצרכיהם של המשתתפים בחשיפה מיטבית, יצירת קשרים בעלי ערך בעולם האמנות, ייצוג ותמיכה. כל אמן ואמנית שייקחו חלק בחממה יציגו גוף עבודות שלם ומלא, שיוצע למכירה במחירים מיוחדים ליריד, בטווח הנע בין 500 ל־14,000 ש״ח.

הליך הקבלה לחממה מורכב משני שלבים: הגשת תיק עבודות באופן אנונימי למערכת ממוחשבת הנבחנת על ידי ועדת קבלה מתחלפת ובלתי תלויה, ולאחריה ראיון אישי עם הצוות האוצרותי של היריד לבחינת התאמה הדדית. האמנים שייבחרו יוזמנו למפגש הסבר והכנה, וכן סדרת ביקורי סטודיו לליווי אישי ובחירת העבודות שיוצגו ביריד.

הגשת מועמדות:

  • הרשמה והגשה דרך אתר היריד >>>
  • תאריך אחרון להגשת מועמדות: 24.11.2019
  • הגשת המועמדות כרוכה בתשלום בסך 148 ש״ח ובעמידה בכל תנאי התקנון, כפי שמופיע באתר ההרשמה. השתתפות האמנים הנבחרים בחממה כרוכה בתשלום דמי השתתפות בסך 1,200 ש״ח.
  • לפניות בדבר ההרשמה: freshpaintfair@freshpaint.co.il

ביתן עיצוב טרי

ביתן עיצוב טרי ביריד מציג מדי שנה תמונת מצב עדכנית של עולם העיצוב העכשווי בישראל. הביתן יכלול תצוגות של מעצבי מוצר עצמאים, סטודיות לעיצוב מוצר ולקרמיקה, גופים מסחריים ומותגי עיצוב, לצד פרויקטים של אקדמיות וגופי תרבות.

מעצבים עצמאים, ביחיד, זוג או קבוצה, מוזמנים להגיש פרויקטים של סדרות מוצרים חדשות ותערוכות מכירה בחשיפה ראשונה לתצוגה ולמסחר בביתן עיצוב טרי 2020. לפרויקטים שייבחרו על־ידי הצוות האוצרותי של היריד יוצעו שטחי תצוגה להשכרה בביתן עיצוב טרי.

היריד מעודד הגשת פרויקטים חדשים שטרם נחשפו והצעות למוצרים במהדורה מיוחדת ליריד. אפשר, ואף רצוי, להציע פרויקטי שיתוף פעולה בין מעצבים שאינם עובדים יחד בשגרה, וחוברים לצורך היריד, וכן חלל משותף למעצבים שלא יוצרים יחד, כל עוד התצוגה ותפיסת החלל משותפות.

The post קול קורא: עיצוב טרי וחממת האמנים ביריד צבע טרי 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אלון ברייאר חוקר ומאייר את הצמחייה הביתית

$
0
0

Yuval:

הי אלון, בוקר טוב. מה שלומך? ומזל טוב על הספר!

Alon:

בוקר טוב יובל, ותודה רבה! שלומי מצוין, זאת תקופה מאוד מרגשת

Yuval:

בהחלט! ואתה יודע מה השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול: האם הרגשת לאחרונה שמשהו חסר בחייך…

Alon:

זאת שאלה קלה 🙂

הרי תמיד משהו חסר, לא?

Yuval:

לגמרי. ולטובת מי שעדיין לא קנה את הספר הנפלא שלך, נגיד שעם השאלה הזו הוא מתחיל. ואולי תתחיל בלספר מאיפה הגיע הרעיון להוציא לאור ספר שעוסק בצמחייה הביתית?

אלון ברייאר

Alon:

האמת שלך, יובל, יש קשר ישיר לכל הסיפור. כמה חודשים לפני הנסיעה שלנו לפסטיבל MOCCA בניו יורק בשנה שעברה, חיפשתי בקדחתנות אחר רעיון לקומיקס שאוכל להוציא ולמכור בדוכן של הפסטיבל. בסופו של דבר, כשבחנתי את הסביבה הביתית ואת הפעילות היום־יומית שלי, מצאתי שהרבה מאוד קשור לצמחים ועציצים.

אז החלטתי שזה הנושא שבו אתמקד, אבל זה לא ממש הספיק, כי לא ידעתי מאיפה להתחיל. אז פשוט בהיתי בהם במשך שעות, עם סקצ׳בוק קטן ביד

Yuval:

אז בהית ובהית, ואז מה? איפה הגיעה ההארה?

Alon:

בהתחלה בהיתי ולא קרה כלום. אבל אז התחלתי להבין שאני במן סוג של ראיון. כמו שאנחנו עושים עכשיו. והשאלות שהכי מעניינות אותי לגבי צמח הבית שלי היו קשורות לעולם הרגשי שלו: מה הוא מרגיש? מה הוא אוהב? מה הוא עושה כשאני לא בבית? איך קוראים לו?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

וגם אז לא היתה תשובה ברורה אבל הבנתי שמצאתי משהו שמעניין אותי. היתה לנו (יובל) פגישה כמה ימים אחרי ושאלת אותי ״נו אלון, מה עם הקומיקס שלך?״. אז סיפרתי לך שהחלטתי לעשות משהו על עולמם הרגשי של עציצי הבית. התגובה שלך היתה מאוד חיובית, כאילו זה נושא מוכר וברור לכולם. אז החלטתי להמשיך! אבל חוץ מכמה דפים עם איורים של עציצים ושידות לא הגעתי למשהו משמעותי.

זה ישב אצלי במגירה בערך שנה עד שהחלטתי לחזור לזה

Yuval:

הו. לו היה לי מושג שיש לי כזו השפעה עליך הקומיקס הזה היה יוצא ממזמן 🙊

Alon:

לדעתי הוא לא היה יוצא אף פעם, כי ממש קשה לי עם קומיקס 🙂 ואני חושב שזה מה שגרם לי להגיע למבוי סתום. משהו בפורמט רווי הפריימים הזה גורם לי להתבלבל. אני לרוב ממלא את כל הפריימים באותו איור עם שינויים קלים, שזה קצת כמו לעשות אנימציה, ואנימציה אני מאוד אוהב לעשות, אבל אי אפשר למכור אנימציה בדוכן.

הרגשתי מאוד בנוח עם פורמט של פיקצ׳רבוק, או ״ספרות מאויירת למבוגרים״ כמו שמרב סלומון קוראת לזה. אני חושב שאין לזה באמת שם בעברית: הכי קל לתאר פיקצ׳רבוק כספר ילדים שהוא לא בהכרח לילדים

לעומת זאת, פוסטרים מאוד מדברים אלי וגם איורי קונספט לעיתונות, משהו שמתייחס לכותרת או משפט קצר. לכן בסופו של דבר הרגשתי מאוד בנוח עם פורמט של פיקצ׳רבוק, או ״ספרות מאויירת למבוגרים״ כמו שמרב סלומון קוראת לזה. אני חושב שאין לזה באמת שם בעברית: הכי קל לתאר פיקצ׳רבוק כספר ילדים שהוא לא בהכרח לילדים

Yuval:

אז מה קורה בספר? ולמה שחור לבן לספר שכולו צמחים?

Alon:

אז מהר מאוד הבנתי שאני לא לבד בתחושות האלה לגבי עציצים ושבשנים האחרונות יצאו המון ספרים על צמחי בית וגידולם. מדובר ללא ספק בטרנד עולה. רוב הספרים ועמודי האינסטגרם בנושא היו מלאים בתמונות של בתים מושלמים ועציצים בריאים וזוגות מאושרים, שזה מאוד מהפנט, אבל לרוב לא באמת נראה ככה במציאות. החלטתי שהאיור צריך להביא משהו יותר אותנטי ושהטקסט צריך לדבר יותר על מערכת היחסים הלא צפויה עם העציץ מאשר לתת טיפים בגננות.

הספר לא התחיל משחור לבן, בהתחלה עבדתי עם ארבעה צבעים: ירוק, ורוד, כחול כהה וסגול. האיורים יצאו מאוד מזמינים, אבל זה הרגיש קצת כמו אינסטגרם שוב 🙂 ודווקא משהו בסקיצות שעשיתי בשחור לבן עבד טוב יותר עם הטקסט ועם רוח הדברים. ואני גם חושב שיש משהו שמאחד בין צמחי הבית לבעליהם ולסביבת הבית, כשכולם מומחשים בשחור לבן: הצמחים הופכים אנושיים יותר והאנשים הופכים לצמחיים יותר, וזאת מן הרמוניה חביבה שעניין אותי להעביר בספר

Yuval:

מעניין. זו פעם ראשונה שאתה כותב ומאייר טקסט שאתה כתבת. נכון?

Alon:

נכון מאוד, וגם הפעם הראשונה שאני מתרגם את עצמי מאנגלית לעברית

Yuval:

מה אתה יכול לספר על החוויה הזו? ועל העבודה עם מרב סלומון כמוציאה לאור?

Alon:

חווית הכתיבה היתה מאוד מאתגרת, במיוחד כשמדובר בפורמט שמכיל מעט טקסט והרבה איור.

הייתי צריך להיות מדוייק בשניהם. זה המקום שבו מרב, כעורכת של ההוצאה, היתה כמו מצפן בעבורי. אני ומרב מכירים כבר שנים, היא היתה מרצה שלי כסטודנט בבצלאל, ואז מרצה יחד איתי כשהתחלתי ללמד איור ואנימציה בבצלאל, ככה שהחיבור היה מאוד טבעי כשניצבתי מול האתגר הזה. הרבה ממה שאני יודע על הקשר בין תוכן, שפה איורית ופורמט מגיע ממנה. 

לקריאה נוספת

התחלתי מכמה סקיצות בעיפרון ומשפטים קצרים שמלווים אותן, כל שבוע הייתי מוסיף סקיצות, מוריד סקיצות, כותב כמה משפטים נוספים בכמה וריאציות ושולח למרב. היינו מדברים על המבנה הכללי של הספר והטון של הכותב שהולך ומתגבש. בהתחלה הייתי כמה כותבים באחד, לא היה לי ברור מה בדיוק הקול שלי ואיך בכלל הוא משתלב עם מה שאני רוצה להעביר אבל כתבתי הכל בלי לסנן, עד שהגענו למצב שיש לי סקיצה מפלצתית לספר, שמכילה בתוכה ארבעה ספרים שונים, שני סגנונות טקסט ומבנה נרטיבי אחד שעדין מצליח לתפקד כמדריך למשתמש.

משם התחלנו לערוך ולשכתב. הדבר המעניין ביותר שגיליתי בתהליך הוא שככל שהטקסט שאני כותב יותר לאקוני ותמציתי ככה הקשר בינו ובין האיור יותר מורכב ועשיר. מרב היתה מאוד עניינית ונחרצת תוך כדי התהליך אבל גם נתנה לי המון חופש לבחון את המקום הזה שבו הקשר בין הטקסט לאיור לא תמיד לינארי. אלו המקומות שהכי משכו אותי ביצירה

הדבר המעניין ביותר שגיליתי בתהליך
הוא שככל שהטקסט שאני כותב יותר
לאקוני ותמציתי ככה הקשר בינו ובין
האיור יותר מורכב ועשיר

Yuval:

לגמרי. התחושה שלי בקריאה הייתה שכל משפט הוא ממש ״הרמה להנחתה״, שזורקת אותי לאיור וגורמת לי לבחון אותו בקפידה, לחפש רמזים, לחייך, לתהות. העין שלי כל הזמן חזרה בין המשפטים הלכאורה לקוניים לאיורים, ולפרקים הרגשתי בסרט טבע של הבי.בי.סי (ממש שמעתי את דיוויד אטנבורו מקריא את הטקסט בקולו המוכר) שמתאר את הסביבה הביתית והמוכרת בצורה חדשה ומפתיעה

Alon:

אני שמח לשמוע שזאת היתה החוויה שלך. הספר אכן מכיל הרבה פרטים והרבה רמזים וזה בדיוק מה שניסיתי ליצור. גם אני התחלתי כחוקר בי.בי.סי כשבהיתי בעציצים שלי לפני שנתיים. האמת שאני מרגיש שהספר מושפע יותר מקולנוע וטלוויזיה מאשר מספרות מאויירת וקומיקס. זה המקום שבו המעצבת של ההוצאה, נעמה טוביאס, עזרה לכוון את הספר כך שיעבוד יותר כפורמט מדופדף. זה היה חלק מאוד חשוב בתהליך

Yuval:

לגמרי מבין למה אתה מתכוון! עשה לך חשק לעוד? אני כבר מחכה לספר הבא בסדרה, אם אפשר לבקש שהפעם תבהה במכשירי חשמל ושזה יקח מהר יותר עד הספר הבא

Alon:

לגמרי עשה לי חשק לעוד! לא מעט אנשים כבר אמרו לי שזה מרגיש כמו התחלה של סדרה. כבר הציעו לי לכתוב על חתולים אבל האמת שעולמם הרגשי של מכשירי החשמל נשמע לי טוב יותר. זו מערכת יחסים ששווה לחקור. האמת שבדיוק תיקנתי את המנורה שלי בסלון שעמדה מקולקלת שלוש שנים ואני מרגיש כמו מומחה אמיתי לנושא

Yuval:

אני אמתין בסבלנות לאיורי וסיפורי מכשירי החשמל שלך

Alon:

תודה יובל, אעדכן אותך. ואם יש לך או לקוראים סיפור מעניין על חוויה רגשית עם מכשיר חשמלי אשמח לשמוע עליהם

Yuval:

תגיד, איפה אתה רואה בספר, בעיקר מבחינת האיורים, המשך לקו האיורי שלך בעבודות מסחריות אחרות, ואיפה אתה מוצא בו התפתחות למשהו חדש או אחר?

Alon:

הספר מהווה חלק חשוב בשינוי סגנוני שקורה אצלי בשלוש השנים האחרונות, או יותר נכון, בחירה והתמקדות בסגנון אחד מבין שניים. כשסיימתי את לימודי בבצלאל ב־2010 הייתי מזוהה בעיקר בזכות הפורטרטים הווקטוריים, הצבעוניים, שהייתי מאייר לידיעות אחרונות ומאוחר יותר כשערים של מגזין ליברל. במקביל התפתח אצלי הצורך לסגנון פשוט, קווי, צורני ומהודק יותר.

התחלתי לחשוף באתר שלי הרבה מהסגנון הזה ופחות מהאיורים המורכבים, עד שלאט לאט הלקוחות שלי פנו יותר לשם. הרגשתי שעם ההפשטה הסגנונית היה מקום ליותר עומק קונספטואלי ואמירה, זה היה השלב הבא. במציאות, כעצמאי, אמירה אישית זה לא משהו שקל לבסס בעבודה מול לקוחות עם צרכים ומסרים מאוד ספציפיים, ולכן הספר התאים בדיוק כפלטפורמה החדשה להתפתחות שחיפשתי

Yuval:

יפה. לפני שניפרד, נספר שיש השקה לגרסה העברית של הספר ביום שישי בחנות הספרים סיפור פשוט בנווה צדק. מה בתכנית?

Alon:

ההשקה תתקיים ביום שישי ב־12:00 בצהריים, בתוכנית שוק קח־תן של עציצי בית וייחורים. באי האירוע מוזמנים להביא צנצנות עם מים וחלקים מושרשים של העציץ האהוב עליהם ולחזור הביתה עם חלקים של עציץ אחר. גם גלעיני אבוקדו מונבטים או בטטות שנשכחו במגירה והתחילו לצמוח יתקבלו בברכה. אני אהיה שם עם הייחורים שלי והספר החדש ואשמח לראות את כולם

The post אלון ברייאר חוקר ומאייר את הצמחייה הביתית appeared first on מגזין פורטפוליו.

מגלים אוצרות // שגיא רפאל

$
0
0

הפעם הראשונה

כילד גדלתי בבית עם רפרודוקציות ממוסגרות של טיציאן, דירר, רובנס, דומייה ורנואר, שאמא שלי חתכה מתוך ספרי אמנות, ותמיד הלכתי לחוגי ציור (האחרון שבהם במרכז דובנוב של מוזיאון תל אביב). אני זוכר שממש ביקשתי מההורים שלי שיילכו איתי לתערוכות, ולבר־מצווה ביקשתי ספר של ארצ׳ימבולדו. התעניינתי באמנות שנוצרת בזמן אמת, ישראלית ועכשווית בכלל, שהיתה כל כך שונה מכל השמות הגדולים שהכרתי מהספרים – מיכלאנג׳לו, פיקאסו.

ככל שהעמקתי בהיכרות עם האמנות הבנתי שהייעוד שלי הוא לא להיות צייר בינוני (פיקאסו ואני לא יכולים לחלוק את אותו טייטל, חשבתי אז וגם היום), אלא ככל הנראה כהיסטוריון אמנות או כאוצר, שמלקט את מיטב היצירות מהאמנים, ומייצר היגד, מחקר ותובנה אודותיהם.

התערוכות הראשונות שאצרתי היו קטנטנות ונבעו מתוך חברות עם האמנית והמאיירת ליאת יניב, בבית מיכל ברחובות ובגלריה בקיבוץ לוחמי הגטאות (2004, ו־2005). שם הבנתי שתערוכות יחיד הן המקום של האמנ/ית לזהור, ושתפקיד האוצר בעבודה עם האמנים הוא כיוונון עדין ונטול אגו, מאחורי הקלעים.

שגיא רפאל. ברקע – הציור ״שונית״, 2010, רתם רשף

גלריה פתוחה על בניינים, פרויקט משותף של עיריית תל אביב עם ברעם סיטי פרס, 2012

רוך וקושי: הגיל השלישי, המגדר הרביעי, גלריה P8

התערוכה הראשונה שבה באמת השקתי את הקריירה ואת ההבנה שלי כאוצר היתה ״גברים״ במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן (2006). הרעיון לתערוכה התבשל אצלי עוד בתור חייל, כשהתוודעתי לסוגי גברויות שונים דרך השירות הצבאי מצד אחד, ודרך ההיכרות עם התרבות הקווירית וסצינת הגייז בישראל ובעולם מצד שני. הייתי אז סטודנט לתואר שני בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ושלחתי למאיר אהרונסון (מנהל המוזיאון) הצעה לתערוכה שתעסוק במושג מטרוסקסואל, שהיה חדש ולוהט בזמנו בשיח הציבורי; בהתבוננות של אמנים גברים על גברים אחרים וגבריות שונה. התרגשתי בטירוף כשאהרונסון הזמין אותי לפגישה במשרדו ואישר את התערוכה וגם קטלוג, ויאללה – עוד חודשיים וחצי הפתיחה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

החלום התגשם, אבל לא הכל הלך חלק. יעקב מישורי לא היה מוכן להציג באותה תערוכה עם יהודה פורבוכראי, וגם עדי נס – אחד הכוכבים הכי גדולים באמנות הישראלית אז – היה מהוסס, והבנתי אותו, אבל גם לא יכולתי לאצור תערוכה על גבריות בלי ייצוג שלו. זה היה שיעור ראשון חשוב בהוצאת פרויקט מהנייר אל הפועל: לא מדובר רק ביצירות אמנות, אלא באמנים בשר ודם, במערכות יחסים, בהיסטוריות אישיות, בהליכה בין הטיפות, בשכנועים ובלהוציא את כולם מרוצים; וגם בליטוש רעיון ובדיוק שלו, מול האמנים ומול עצמי.

בסופו של דבר התערוכה התקיימה לפי התכנון, ואף זכתה לכיסוי עיתונאי די נרחב ומפתיע, בין השאר מאת אבנר ברנהיימר ורותי דירקטור. משתתפי התערוכה: שי איגנץ, עצמון גנור, משה גרשוני, אורי גרשוני, ניר הוד, נועם הולדנגרבר, גיל יפמן, רמי מימון, אסי משולם, עדי נס, יהודה פורבוכראי, רועי רוזן, יואב שמואלי, גיל מרקו שני, ויעקב מישורי בהופעת אורח בקטלוג (שהיווה פעולה אוצרותית בפני עצמה).

ג'ון קנות', Dreaming of a…

התחנה האחרונה

הסכמה / מסכי מגע היא תערוכה קבוצתית שאצרתי במסגרת הביאנלה בירושלים (עד סוף נובמבר), בהזמנת קבוצת אמנים יהודים המבוססים בלוס אנג׳לס (JAI – Jewish Artists Initiative of Southern California). עם כל פרויקט חדש שמגיע אני שואל את עצמי לגבי מידת הרלוונטיות, הנחיצות והחשיבות שלו: מה יש לי לומר? מה יש לאמנים לומר? למי איכפת ומה זה ישנה?

החיבור האישי שלי לנושא נוצר מתוך ההיכרות המשתנה שלי עם יהודים אמריקאיים, ועם הפער בין מה שחשבתי לגבי ״הדודים מאמריקה״ לבין מה שלמדתי להכיר. עד לאחרונה הייתה נפוצה בישראל התחושה שיהדות ארהצות הברית (כאילו מדובר ביישות אחת) תתמוך פיננסית ומוסרית בכל מה שהמדינה תעשה, ובעוד שהדולרים שלהם בהחלט רצויים, הדעות או ההתערבות של יהודי ארצות הברית רצויים פחות. עניין אותי להציג בפני הקהל הישראלי תמונה מגוונת ושיקוף די עדכני של היחס של יהודים בלוס אנג׳לס כלפי ישראל, ולהעמיד מראה להיכרות ואולי אף שיח הדדיים.

התערוכה הקבוצתית האחרונה שאצרתי בלוס אנג׳לס …Dreamin' Of A, היוותה סיכום ביניים של שבע השנים שחלפו מאז הגעתי לעיר. היא עסקה בנוף העירוני המחוספס, המתהווה והאמיתי, השונה כל כך מהדימוי הזוהר והיח״צני שהיה לי בראש על ״עיר המלאכים״. היא גם הראשונה שאצרתי בגלריה מסחרית ומאוד ידועה בלוס אנג׳לס, אחרי מספר תערוכות בגלריות אוניברסיטאיות ומוסדות.

עם השנים התגבשה אצלי ההבנה שהתערוכות הקבוצתיות שלי הן לא רק אמצעי הבעה אודות נושאים שמעניינים אותי, אלא ממש מתבססות על חוויות אוטוביוגרפיות, גם אם לא הצהרתי על כך באופן פומבי. התערוכה הזו נולדה בעקבות יצירת אמנות ספציפית שרכשתי בשנה שעברה לאוסף הפרטי שלי, מאת ג׳ון קנות׳ (John Knuth), אמן וחבר. זהו שלט שג׳ון רכש מהומלס, ותפר עליו נוף של הרים. היצירה הזו מסמלת מעין קפסולה של לוס אנג׳לס, ובוודאי של מה שהיא עבורי.

המראה הראשון שנחרט בזכרוני עם הגעתי לעיר בסוף יולי 2012, היה בדיוק זה – עמדתי ליד הומלס שהיה זרוק ברחוב, והסתכלתי למעלה לעבר השלט המפורסם המתנוסס מעל גבעות הוליווד. הדינמיקה היום־יומית שלי בעיר מאז אותו רגע היא אומדן עצמי והתנהלות בין שני הקצוות והפערים הסוציו־אקונומיים הללו, בין מי שאולי אין להם כלום, לבין מי שלכאורה יש להם הכל.

מכל מלמדיי השכלתי

שתי תערוכות שהתקיימו במסגרת חגיגות שנת החמישים למדינה הפילו לי את האסימון לגבי הרצון להיות אוצר – ״קדימה: המזרח באמנות ישראל״ במוזיאון ישראל, ירושלים (שאצרו יגאל צלמונה ותמר מנור־פרידמן) ו״העיניים של המדינה – היבטים באמנות הישראלית של שנות השבעים״ במוזיאון תל אביב (שאצרה אלן גינתון).

בירושלים התערוכה היתה מסחררת וחושנית, צבעונית ורב מדיומלית, היסטורית ואקדמית אבל בגובה העיניים וניכר היה שנעשתה תוך מחשבה על הקהל הרחב ביותר. בתל אביב התערוכה היתה בעיקר בשחור־לבן־זירוקס־דיקט, מושגית ונזירית, ונדמה היה לי שכוונה בעיקר לקהל ידעני ומבין עניין, לשדה האמנות המצומצם. שתיהן היו מרתקות וכל כך שונות, ועדיין הן הציגו אמנות ישראלית בת הזמן ויצרו חוויה חינוכית ומבדרת כל כך חזקה עבורי, שמיד אמרתי לעצמי – כאלה תערוכות אני רוצה לעשות.

אוצרת נוספת שיש לה השפעה מכרעת על התפישה האוצרותית שלי, אבל דווקא דרך הקטלוגים שלה, היא תמי כץ־פרימן. נחשפתי ל״מטא־סקס״ ול״דזרט קלישה״ דרך הביקורות עליהן ב״סטודיו״ ורצתי לחפש את הקטלוגים. את התערוכות עצמן מעולם לא ראיתי, אבל הנושאים בהם הן עסקו, החיבור בין הסקסי והבועט לבין תכנים ומושגים אינטלקטואליים שהיו חדשים עבורי, כל אלה נגעו במה שהעסיק אותי אישית מאז היותי נער מתבגר ועד היום – מיניות, גוף, זהות – וגם בערבוב בין ״פופולרי״ ו״אליטיסטי״. כשהיא ביקרה בתערוכה שלי ״ז־ב־ע״ בשנת 2009 ונתתי לה עותק של הקטלוג, זו היתה סגירת מעגל חשובה בעבורי.

טרנספורטרט בגלריה מנשר

מבגרים קטנים – פרט מההזמנה

תערוכת החלומות

תערוכה קבוצתית שנמצאת אצלי בתיקיה במחשב מאז שנת 2006 היא ״זכות הבגידה״, והיא עוסקת במושג הטעון הזה, מפרספקטיבות שונות – אישית, חברתית, פוליטית, לאומית. שיח הבגידה הציבורי נעשה מאוד קולני בשנים האחרונות, ואותי מאוד מענין הרעיון של בגידה ושל נאמנות – נאמנות למי? למדינה? למוסכמות? האם הנאמנות הזו הדדית? בגידה במי? מי מחליט? האם אין נאמנות האדם לעצמו קודמת לכל נאמנות אחרת, בין אם לזולת ובין אם לחברה? ברור שאף גלריה או מוזיאון לא רצו להציג את התערוכה הזו בזמנו, ובטח שגם לא כעת למרות הרלוונטיות שלה, אבל מאז זנחתי אפילו את החלום לממש אותה.

תערוכה שאולי יותר סביר שאגשים בעתיד כלשהו היא רטרוספקטיבה לחברתי האמנית שלא נופלת לשום הגדרה, רקפת וינר־עומר, הידועה גם כ־The Queen of Bad Painting. האמנות של רקפת בהחלט מוזרה ופרובוקטיבית באופן עקרוני, בטח בתקופה שבה המוזיאונים מייצרים סביבות אינסטגרמיות וידידותיות למשפחות עם ילדים, אבל מבחינתי היא אחת האמניות הכי מעניינות, חידתיות ונועזות בישראל בעשרים השנים האחרונות. הפרסונה האמנותית של הרעיה מהפרברים ויחסה לעיר הגדולה, הערבוב בין האישי למומצא, פמיניזם של האשה הקטנה, המניפסטים הכנים אך גם המופרכים במידה, האסתטיקה הלא אסתטית המעורבבת בשרבוטים ספק־אובססיביים ספק־פארודיים, מי אם לא אני יעמוד באתגר הזה בכלל?

חלום נוסף הוא שרוית משלי תעשה קאמבק לשדה האמנות, כי מדובר בעילוי פיסולי ברמה בין־לאומית, ואם כבר אז אשמח לאצור אותה בביאנלה בוונציה. וחלום אחרון מני רבים – מיה בלוך, לא משנה לי איפה ומתי.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שלי בלוס אנג׳לס תיפתח בתחילת נובמבר והיא עוסקת בדימויי נוף מאת למעלה מ־30 אמנים ישראלים. הגלריה משויכת לארגון הנוער היהודי הילל, והיא חלק מהאוניברסיטה של דרום קליפורניה (USC). התערוכה תיפתח במסגרת שבוע ישראל באוניברסיטה, שבו הסטודנטים והוריהם מוזמנים לשמוע אודות טיולי תגלית המתארגנים ועומדים לצאת בקרוב. חשבתי שעשוי להיות מעניין להציג תמונה עכשווית, לא מיתית ולא באוריינטציה יהודית של ישראל, ואולי להרחיב את מעגל העניין סביב האמנים הישראליים.

בנוסף, מספר ימים לפני פתיחת התערוכה הזו אתחיל ללמד סמינר אודות אמנות ישראלית באוניברסיטה בבל־אייר (American Jewish University), בהזמנת ד״ר רותם רוזנטל, האוצרת וסגנית הדיקאן של האוניברסיטה.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // שגיא רפאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מיקה מילגרום מונתה לתפקיד ראש המחלקה לאמנות במנשר

$
0
0

האמנית מיקה מילגרום מונתה לעמוד בראש המחלקה לאמנות במנשר, ותחליף את ליאור גריידי שכיהן בתפקיד שנתיים. מילגרום, בת 39, היא אמנית פלסטית רב־תחומית, בוגרת קמרה אובסקורה (2002), מכון אבני (2007), MFA באוניברסיטת חיפה (2009) וכיום משלימה תזה בלימודי התכנית לתואר מושני במך מדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל. מילגרום עובדת בצמד עם בן זוגה, האמן אבי מילגרום, ויחד הם הציגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתגובה למינוי אמרה מילגרום ש״המחלקה לאמנות במנשר שמה לה למטרה להיות גורם משפיע ובלתי נפרד מהאמנות הישראלית; גוף חי ונוכח, מעורה ומוביל. המחשבה המנחה שלי היא שתהליך לימוד האמנות לא חייב להיות מנותק מקהל, מהכוונה לקריירה ושייכות לסצנה. הכרות מעמיקה עם אמנות עכשווית על שלל גווניה היא כלי הלימוד העיקרי, סיורי גלריות וביקורי סטודיו הם חלק בלתי נפרד מהידע הנדרש לסטודנט. זאת לצד חופש יצירתי מוחלט ותמיכה אוהבת של המרצים השונים. אני מאמינה שהכוח של מנשר הוא בגיוון, בשונות ובאינדיבידואליזם המתפרץ של הסטודנטים במחלקה. אני מתרגשת וגאה להיות חלק מהדרך של כל אחד מהם ומאמינה שהם מציעים קול חדש ועדכני, כזה שעוד לא נשמע״.

The post מיקה מילגרום מונתה לתפקיד ראש המחלקה לאמנות במנשר appeared first on מגזין פורטפוליו.

Viewing all 3234 articles
Browse latest View live