פורטפוליו בשיתוף PARQUETEAM

מה משותף לכריסטיאן דיור, איב סאן לורן, שאנל, אנטוניו לופי ופריץ הנסן, מעבר להיותם מותגי עילית נחשקים בתחומם? התשובה היא שכולם מתהדרים בחנויות ובחללי תצוגה יוקרתיים, שבעיצובם בחרו האדריכלים לעשות שימוש בחיפויי רזינה המשווים להם אסתטיקה מרשימה ומהוקצעת, שתואמת את יוקרת המוצרים המוצגים.

רזינה, החומר/מוצר שמשולב בעיצוב חללים אלה, הוא גם שמה של החברה שפיתחה אותו, ושהחלה את דרכה בשנת 1980 בטורינו, איטליה, כעסק משפחתי שהתמחה בתחום הצבע לרהיטים ולתעשייה. ב־1995, כחלק ממהלך טבעי של התפתחות עסקית־מקצועית, החלה החברה לעשות ניסיונות עם מרכיבי חומרים שונים שמיושמים בדרך כלל במשטחים דקורטיביים, וב־2004, אחרי תשע שנות מחקר וניסויים, נולד המוצר Rezina, שעוגן גם כמותג בעל שם זהה. 

חומרים חדשים הם אחד המנועים המאתגרים את תחום התכנון, ולא בכדי חומר החיפוי העמיד והגמיש, שמבוסס על שרפים ומים, קנה עם הופעתו בזירה אוהדים רבים בקרב אדריכלים ומעצבים. הרזינה ניחנה בעמידות גבוהה במיוחד לרטיבות ולשחיקה, ואופן יישומה, המתבצע במריחה ללא תפרי חיבור/התפשטות, מייצר מראה רציף, הומוגני ואחיד לחלוטין, וככזה מקנה תחושת מרחב לכל חלל שבו הוא מיושם, מסחרי או פרטי.

מעבר לכך, תכונתה של הרזינה להיצמד היטב לכל סוגי המשטחים הקיימים, מעניקה לה יתרון משמעותי גם בפרויקטים של שיפוץ, היות ואין צורך להסיר את הריצוף הקיים. בנוסף, אפשר לעשות בה שימוש בחללים רטובים, כמו גם לחיפוי רהיטים, והודות לעושר הגוונים שמאפיין אותה היא נחשבת אידיאלית ליצירת ייחוד אסתטי. 

צילום: Fabrizio Carraro

צילום: Giorgio Possenti

צילום: Eugeni Pons

בין אוהדי הרזינה באיטליה נמצאים לא מעט אדריכלים צעירים ומובילים, כמו מתיאו נונזיאטי, שבחר בה לעיצוב משרדו במילאנו, האדריכלים השותפים אנדריאה מרקטנטה ואדלייד טסטה, האדריכל אנדריאה ג׳יאוליאנו ורבים נוספים. גם האדריכל האיטלקי פביו פנטולינו, בעליו של סטודיו הנושא את שמו שבסיסו בטורינו ולו סניף נוסף במילאנו, הוא אחד ״המשתמשים הכבדים״ ברזינה ורואה בה אמצעי המרחיב את אפשרויות העיצוב. גוף העבודות של פנטולינו כולל פרויקטים פרטיים יוקרתיים ופרויקטים מסחריים ברמה גבוהה, ובשתי קטגוריות התכנון הוא נוהג לשלב רזינה.

״המאפיין העיקרי של רזינה הוא איכותה הגבוהה, שטמונה בניסיון המקצועי שעומד בבסיס פיתוחה ובאמינות הרבה שלה. מדובר בחומר עדין ועם זאת עמיד מאד, כך שתוצאת השימוש בו תמיד מנצחת, הן באיכות הטכנית שלה והן במופע שהיא מייצרת״. העדפתו לרזינה על פני חומרים אחרים, מוסיף פנטולינו, נובעת גם מההצע העשיר במיוחד של צבעים וממגוון אפשרויות הגימור (מוחלק עם ברק עדין, במראה בטוני, טבעי גולמי וכד׳), שמאפשרים לו למצוא את המענה המדויק לכל פרויקט ובכל קנה מידה של תכנון.

״המותג מציע גם אפשרות ל׳קאסטם מייד׳, אבל המבחר הקיים הוא כל כך רחב שאין לי צורך לנצל אותה. כאדריכל שמאמין בצבעים ובטקסטורות כמוטיבים שמייצרים את ה׳נשמה׳ של חללים, המנעד העשיר של גווני הרזינה והגימורים השונים מאפשרים לי לתרגם קונספטים עיצוביים במדויק ובמהודק״. 

צילום: Eugeni Pons

צילום: Chiara Cadeddu

צילום: Omar Sartor

פנטולינו משלב רזינה בפרויקטים פרטיים ומסחריים כאחד, כשההבדל היחיד בין השניים הוא סוג הגימור, שנובע, לדבריו מהבטים טכניים שנגזרים מהמהויות השונות. ״מטבע הדברים בפרויקטים מסחריים בהם ישנה תנועה רבה של אנשים אני בוחר בגימור שמתאים ל׳הבי דיוטי׳, כמו Rezina Epoxy, מוצר נוסף מבית המותג שמעניק לריצוף הגנה מרבית בד בבד עם חזות עשירה ומהוקצעת למשעי. בפרויקטים פרטיים מן הסתם אין מגבלה כזו והכול פתוח״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הצלחת הרזינה בקרב הקהילה המקצועית, שעמדה על תכונותיו הטכניות והאסתטיות כאחד, הביאה את המותג לקחת אותו עוד צעד קדימה, עם פיתוח Rezina Tessile – פטנט שמשלב את הרכב הרזינה עם טקסטיל, תוך יצירת חיפויים ייחודיים. השילוב היצירתי משמר את איכויות האריגים ואת מרקמם, ומאפשר ליצור כך חיפויים מקוריים, שמותאמים ייעודית לחללים נתונים. פנטונלינו משווה את החיפוי ברזינה טקסטיל לאלמנט עיצובי מסורתי; ל־BOISERIE, חיפויי קירות דקורטיביים מעץ מגולף או צבוע שמקורם במאה ה־17 בצרפת.

״שילוב הטקסטיל מעניק לחיפויים טקסטורה מובחנת וערך אסתטי נוסף, שמשווים למשטחים המחופים מופע עם ׳נשמה׳ וממד טקטילי. אני נוהג לשלב רזינה טקסטיל גם ברצפות, כי העמידות שלה מאפשרת זאת והנוכחות שלה מעשירה את החלל בעניין מיוחד״. ככלל, הוא מסכם ״מבחינתי רזינה היא תמיד חומר שאני מביא בחשבון בתכנון פרויקט: בין אם זה כדי לייצר תחושת מרחב בחלל, בין אם זה בחללים עשירים במיוחד בחומרים, צבעים וטקסטורות, שבהם היא מספקת רקע הומוגני שמאזן את המראה ומדגיש את האלמנטים השונים, ובין אם זה כדי ליצור עניין מקורי באמצעות הצבעים והטקסטורות. הבחירה בה תמיד עונה על הציפיות שלי כאדריכל״.

קולקציות Rezina נמכרות באופן בלעדי באולם התצוגה של PARQUETEAM
רח׳ גלגלי הפלדה 7, הרצליה פיתוח; טל׳ 03-5400007

צילום: Eugeni Pons

צילום: Omar Sartor

צילום: Giorgio-Possenti

The post פביו פנטולינו: הבחירה ב־Rezina תמיד עונה על הציפיות שלי כאדריכל appeared first on מגזין פורטפוליו.

״ס׳עמק״, תערוכת היחיד החדשה של הצלם מיכאל ליאני, מצטרפת לרצף של תערוכות שעוסקות בזהות המזרחית, על פניה כחלק מהשיח הער שעלה בשנים האחרונות. אבל שלא כמו רבות מאחיותיה, התערוכה של ליאני עושה צעד חשוב אל ״מחוץ לברנז׳ה״ הנוחה ולשיח המתקדם (לעיתים) ומוצגת בליבה הפועם של הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית הישראלית: בעפולה, בירת עמק יזרעאל. בחירה זו מציתה את הרלוונטיות שלה בעוצמה – אסתטית, חברתית, אמנותית – אם חושבים על המפגש שהיא מייצרת בין המוצגים לבין המבקרים בתערוכה. 

שמה של התערוכה – ס׳עמק – לקוח משיר שכתב אורי פרץ, בן זוגו של ליאני:
ידוע היה הדבר: / בא העמק אל הים / והים כסה העמק / ובא הים אל העמק / והעמק הטביע את הים / והבית אשר בים / והבית אשר בעמק / כוסה כסה וכוסעמק 

הים, העמק והס׳עמק. כתוב באותיות תנ״כיות, השיר מתנוסס גבוה על הקיר כדִּבֵּר, מכתיב את הדיסוננס שאותו חי היוצר: בין הים של תל אביב, מקום מגוריו של ליאני בשנים האחרונות, לבין העמק, או ליתר דיוק מגדל העמק, בית משפחתו ומחוזות ילדותו. זוהי קריאת ״ליבי במזרח״ של ליאני, ממנה הוא יוצא לדרכו אל השיבה הביתה, ואנו מוזמנים להצטרף.

התנועה בתערוכה שאצר עוז זלוף מתעתעת, כמו הליכה על חבל דק בין צורה לתוכן: עבודה היושבת על הרצפה עטופה בניילון האריזה, דימויים תלויים אחד על השני ועציץ פוטוס מונח באחת מפינות הגלריה. האווירה במקום מזכירה עמוד אינסטגרם מהוקצע ולא חלל אמנות. אבל בזה בדיוק היא קולעת למטרה.

ס׳עמק היא תערוכת פופ חכמה, שהופכת בחלקת האדמה שעליה היא יושבת – לעתים סתם לשם ההיפוך, ולעיתים מתגלים בה אוצרות. ליאני מזכיר לכולנו כי יופי הוא בעיני המתבונן וכי טעם הוא מושג מעמדי. מהו חלל תצוגה ראוי? ראוי בעיני מי? תלוי מי שואל. כי לתערוכה יש פשט ודרש, ובמקומות בהם הדרש גובר החוויה חזקה.

שאלה של אסתטיקה

׳ס׳עמק׳ מעלה לא מעט שאלות, לא לכולן מצליח ליאני לספק תשובות. מעל כולן בולטת שאלת האסתטיקה. התמונות המוצבות באי סדר מובחן וממוסגרות באופן לא אחיד, לעיתים אף בצורה שאינה מחמיאה להן בכוונת תחילה. השפה הצילומית המזוהה של ליאני, מראה של מצלמת ״פוינט אנד שוט״, מבטאת את כל מה שלא ״נכון״ בצילום קלאסי; התמונות מגורענות, לעיתים שרופות לחלוטין מפלאש וסובלות מחריגות צבע. גם במקרה זה הכל אמצעים להשגת המטרה. הם מבטאים איזו נוכחות מודגשת של האנשים והאובייקטים והחללים שביניהם, כמו בולטים מהקיר. נקודת מבטו של הצופה מחוייבת להעריך ולתייג אותם. 

המבט אינו נקי גם מהצד השני של העדשה. כל מצולמיו של ליאני מודעים היטב למעמד הצילום. הסיטואציות לעיתים מבוימות, לעיתים נתפסות בחדות הרגע, אך תמיד המצולמים בהן מודעים לנוכחות המצלמה, ועם זאת, לאו דווקא לכוחה. גבר שרירי שפורש את חזהו לראווה, קבוצת נערות שמתקשה לשמור על רצינות מעמד הצילום או כלה וחתן מחובקים־ כולם מדגמנים בעצמם את המבט הסטריאוטיפי שחל עליהם, תוך הפנמה מלאה של תפקידם במבנה של החברה, הכלכלה, האסתטיקה ובאיזו לא. האם ליאני מצליח לשחרר את מצולמיו מאותו מבט או שמא מנציח אותו? האם בכלל אפשר לשחרר? סל השאלות רק מתמלא.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

השאלה העיקרית שבה עוסק ליאני בתערוכה היא השאלה בדבר המושג ״בית״. במרכז החלל ניצבות ארבע קוביות ענק, מקושטות באותיות אנגליות יוצרות יחד את המילה HOME; מדגישות את הגודל, המשקל והחשיבות של המושג החמקמק והדומיננטי. אוסף אקלקטי של אנשים, מרחבים פרטיים וציבוריים וחלקות טבע שצצות ביניהם מכסה את הקירות ועוטף את המבקרים, בתמונה מרחבית של נוף ביתו של ליאני במגדל העמק בפרט ושל פריפריה בכלל. ביניהם שזורים סיפורים אישיים ואוניברסליים, דימויי התבגרות, חתונה והורות.

כל אלו מתקבצים גם בווידאו ״השיבה הביתה״ (13 דק׳). בדומה להצבה על קירות הגלריה, גם הווידאו בנוי מקולאז׳ של צילומים המתחברים יחד לכדי תמונה רחבה יותר, הפעם זהו בית המשפחה. היצירה מבקשת להכניס אותנו לבית באופן המוחשי ביותר שמדיום הצילום יכול להציע, ובכך הוא מפיח חיים בדמויות שעל הקיר, הופך אותן כמעט מציאותיות, דבר שאינו מובן מאילו תחת מעטפת המניפולציות הטכניות שעוטה את עבודות הסטילס. 

אפשר לתהות על הרבה מאמצעיו של ליאני בתערוכה זו, שלרגעים מעלה מודעות לדבר שאליו אנו איננו מודעים, ולעיתים כל כך מודעת לעצמה שאינה מודעת למקומות אליהם היא נופלת. הבחירה להציג בגלריה העירונית בעפולה והעיסוק הישיר במטעניה הופך אותה לעבודה סייט־ספסיפיק במובן הרחב של המושג.

ס׳עמק: מיכאל ליאני
הגלריה העירונית לאמנות עפולה
נעילה: 30.12

The post השיבה הביתה של מיכאל ליאני appeared first on מגזין פורטפוליו.

האורך שלו היה 25 מטרים וגובהו 6 מטרים. הוא הורכב מ־750 מ״ר של דקטון, המשטחים האולטרה־קומפקטיים של קוסנטינו, והואר על ידי 29 כדורי זכוכית ו־87 נורות LED. ואף על פי כן בנג׳מין הוברט לא התייחס ל־Raytrace – המיצב בצורת המנסרה שתכנן לחברת קוסנטינו בשבוע העיצוב האחרון של מילאנו – כאל אוביקט, אלא כאל תחושה.

״לא הכרתי כל כך את החומר, כשקוסנטינו פנו אלי״, הוא מספר בערב הפתיחה של המיצב, בחודש אפריל האחרון. ״נפגשנו, דיברנו, ביקרנו במפעל, ניסינו לחשוב איך אפשר לייצר חוויות חדשות בעבודה עם החומר. הרעיון הייתה למצוא ישום אדריכלי שיאפשר להחיות את החומר בעזרת אור, אווירה, תחושה; לשנות את הדרך שבה אנשים תופסים אותו. 

״ואני חושב שזה אחד ההבדלים הגדולים בין הפרויקט הזה לפרויקטים קודמים שלנו: זה פחות משהו רק להסתכל עליו, להתבונן בו, ויותר לחוש. זה יותר אמנות מעיצוב, זה להרגיש משהו; וזה מה שמיצבים צריכים לעשות: לגרום לך להרגיש משהו״. 

מה עניין אותך בלעצב תחושה ולא אוביקט, בשונה מההכשרה שלך כמעצב מוצר?

״ההכשרה שלי היא אכן עיצוב תעשייתי ואני מאוד פרקטי ופרגמטי, אוהב לפתור בעיות שהן בדרך כלל מוחשיות ופיזיות, ובדרך כלל עוסקות באיך משהו עובד; ושזה ייראה טוב. אבל המיצב הזה עוסק בדה־מטריאלזציה; במחשבה על רגש טהור, על תחושה מזוקקת, על אווירה, על משמעות. 

״אתה צריך להשתמש בחלק אחר במוח שלך, להסתכל אחרת על אנשים, ולהבין שהוא לא נמדד ב׳כמה טוב זה עובד׳ מבחינה פוקנציונלית, אלא בתחושה שזה גורם לך: האם המיצב גורם לך לחשוב? האם הוא גורם לך להסתכל על דברים בדרך אחרת? הוא קשור למוזיקה, לתאורה, לטמפרטורה, לרפלקציה, לכל הדברים שהם פחות מוחשיים מהדברים ׳הרגילים׳ שעושה מעצב מוצר״. 

בנג׳מין הוברט לקוסנטינו. צילום: דיוויד זנרדי

הדמיית המיצב

אז כשאנשים מגיעים לפה, בשבוע העיצוב, מה הדבר הכי חשוב שאתה רוצה שהם יבינו, ירגישו? אנחנו רואים כל כך הרבה דברים בשבוע הזה, ואז אנחנו נכנסים לפה ו…

״אני רוצה שלאנשים תהיה תגובה עצבית וחושית ליצב, ואני מקווה שאנשים יקחו מפה דברים שונים. אבל באופן אישי? שבוע העיצוב של מילאנו הוא משוגע, יותר מדי דברים להספיק לעשות, לראות, יותר מדי fomo (הפחד להחמיץ). חלל כמו זה צריך לעזור לך לשכוח, כאילו נכנסת לפלנטה אחרת. בשבילי זה לברוח, להימלט ממה שקורה בחוץ לכמה דקות, לעצור לרגע, ואז לחזור לעולם האמיתי. זה כמו שער לעולם אחר, להרגשה אחרת״.

לפסל בחומר

״רייטרייס״ – שהוצג בוונטורה צ׳נטראלה, המחסנים ההיסטוריים מתחת לפסי הרכבת של תחנת הרכבת המרכזית של מילאנו – מסמן עלייה בסדר הגודל של המיצבים של הוברט. הוא נולד באנגליה (1984), וכבש בעשור האחרון מקום של כבוד בנבחרת המעצבים המובילה את זירת העיצוב הבין־לאומית, עם לקוחות כמו מורוסו, קפליני, ויטרה, הרמן מילר, ב.מ.וו, גוגל, נייקי, איירבאס ועוד. מנעד התחומים שבו הוא עוסק רחב: החל מאינטליגנציה מלאכותית דרך מערכות ריהוט ופריטי לבוש חכמים, ועד הדור הבא של התקני מדיה ומכשירים ניידים. בפרויקטים שלו הוא מתרכז בחידושי חומרים מעניינים, בטכניקות שמאפשרות יישומים חדשים ובטכנולוגיות ייצור.

הוברט הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי באוניברסיטת Loughborough באנגליה משנת 2006. בפרויקט הגמר שלו הוא הציג סדרה של גופי תאורה עשויים זכוכית מנופחת ועור, אז נולדה התשוקה שלו לחומרים ולתהליכי ייצור. שנה לאחר מכן פתח את הסטודיו שלו, והופעת הבכורה שלו כמעצב הייתה בגיל 24 ב־2008 ביריד המסחרי ״100% עיצוב״ בפסטיבל העיצוב של לונדון.

11 שנים לאחר כן, ״זה אולי החומר הכי גדול שעבדנו איתו״, הוא מתלהב. ״המשטחים הם עצומים, בגודל 3×1.3 מטרים, שמרכיבים שני משטחים עצומים. וכל החוויה פה היא השימוש באור כדי לפסל בחומר, לתת לו צורה: חומר הוא שום דבר בלי אור; אור מגדיר אותו, נותן לו צורה״.

ליצירת המיצב השתמש הוברט בלוחות דקטון, שמיוצרים מתערובת של חומרי גלם המשמשים להפקת משטחי פורצלן, זכוכית וקוורץ. לחומר יש חוזק כיפוף גבוה לשימוש ביישומים ביתיים, כמו גם לשימוש פנימי וחיצוני. הלוחות, שמיוצרים בעובי 4 מ״מ בלבד, משלבים את העמידות והטכנולוגיה של דקטון בפורמט דק וקל יותר, מה שאיפשר לייצר את המיצב מ־380 מ״ר של משטחים בצבע אוף־ווייט סולידי עם גימור מט, ואת הרצפה מ־365 מ״ר של משטחים בצבע שחור בגימור מבריק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתחילת דרכו התמקד הוברט בעיקר בעיצוב גופי תאורה, ועם הזמן התרחבה פעילותו ופעילות הסטודיו גם לעיצוב רהיטים. לפני שלוש שנים שינה את שמו של הסטודיו ל־Layer (שכבה). השינוי נומק כמעבר מ״עיצוב מבוסס סגנון״ ל״עיצוב מבוסס בני אדם״, וברצון לנצל את כישוריו למטרות אחרות מעבר לעיצוב רהיטים למותגי־על.

״זה לחשוב על העולם בשכבות: חומרים, רגשות, תפקודים, טכנולוגיה, קיימות, אפילו טרנדים. הכל רב שכבתי. אבל זה גם פתוח לפרשנויות: זה לא אומר לך מה זה בדיוק״

״זה לחשוב על העולם בהרבה שכבות: חומרים, רגשות, תפקודים, טכנולוגיה, קיימות, אפילו טרנדים. הכל רב שכבתי. אבל זה גם פתוח לפרשנויות, זה לא אומר לך מה זה בדיוק. זה שונה משם של מעצב, והייתי מעוניין בגישה דמוקרטית לעיצוב: השם מייצג צוות, מאמץ של צוות, יותר מעבודה של בן אדם אחד״.

באותה שנה קנה את פרסומו בזכות כיסא גלגלים בהדפסת תלת־ממד שמותאם אישית לכל משתמש, עם צורה איקונית בדמות כיסא מעצבים שהולבש על גלגל ענק. בחודש פברואר השנה כיסאות אחרים שפיתח לענקית התעופה איירבאס תפסו את כותרות מגזיני העיצוב. הוברט פיתח טקסטיל חכם לשימוש במחלקת תיירים של המטוסים שאיירבאס מייצרת, דבר שיאפשר לנוסעים לפקח ולשלוט בתנאי המושב שלהם באמצעות הטלפון שלהם.

הקונספט, שנקרא Move, נועד לשפר את החוויה של הנסיעה במחלקת תיירים: סריג בהדפסה דיגיטלית עשוי מתערובת צמר פוליאסטר עם חוט מוליך משולב בכיסא החכם, שמחובר לסדרה של חיישנים המזהים הן את הגוף של הנוסע ואת התנאים של הכיסא: טמפרטורה, מתח המושב, לחץ ותנועה; תנאים שאפשר לפקח עליהם ולשלוט בהם באמצעות אפליקציה.

האפליקציה מנתחת את הנתונים שנאספים על ידי החיישנים, שולחת הודעות לנוסע ומספרת לו כיצד הוא יכול לשפר את הנוחות שלו. בנוסף, מגש האוכל מאוחסנת בצורה אנכית וניתן לכוונון של גובהו. כך, אפשר להשתמש בו בגודל מלא או בחצי מגודלו כשהוא מקופל, מה שמשאיר לנוסעים יותר מקום לברכיים.

״אנחנו עובדים עם איירבאס כבר כמה שנים על חווית הנסיעה במחלקת תיירים. האתגר הוא ליצור מוצר שיעזור לאנשים להבין את הדרך שלהם, יעזור לחברות התעופה לחסוך משקל ודלק ולהיות יותר בר קיימא. זה פרויקט פיזי, דיגיטלי, עיצוב שמיועד לכולם, שיספר לך איך אתה זז במושב שלך. זה מאד מרגש. הפרויקט לא נגמר, הוא עדיין בעבודה, דברים זזים לאט בתחום הזה: אנחנו עובדים עליו כבר כמה שנים וזה יקח עוד כמה שנים עד שהוא יושלם״.

זה תמיד אנחנו, אף פעם לא רק אני

גם בעבודתו עם מותגי העיצוב המובילים כמו מורוסו, הוברט מנסה לאתגר את הקיים. כך, את כורסת תלמה עיצב בהשראת מעיל שעוטף את הגוף כסוג של גלימה מרופדת העוטפת קונסטרוקציה. בכורסת CRADLE (עריסה), נעשה שימוש בבד לא אלסטי שנמתח עליה תוך יצירת מופע תלת־ממדי, כך שלמרות ממדיה הגדולים הייצור שלה צורך פחות חומר.

השנה עיצב למורוסו את Tape, מערכת ישיבה מודולרית המורכבת מסדרה של ״אבני בניין״ – מושבים, גב ומשענות – שאפשר להציב יחד כדי ליצור שילובים משתנים, להתאים את העיצוב בעבור שטחים ציבוריים גדולים ואזורי מגורים קטנים יותר. בחלק העליון של משענת היד שלה הוצנע מכשיר aircharge, שמאפשר טעינה אלחוטית של טלפונים חכמים; על החלק הקדמי של משענת היד הוצנע שקע USB וחשמל.

ולמרות השוני בין הפרויקטים, הוא רואה בכולם התפתחות על ציר אחד. ״הרבה השתנה מאז תחילת הקריירה שלי, שלבים שונים שעברתי, הניסיון שמגיע עם הגיל, אבל זו יותר התפתחות: ההבנה שלי של עסקים ושל עבודבה בצוות התפתחה. הצוות שלי גדל, השקענו הרבה בהכשרה ובפיתוח של האנשים בסטודיו, שינינו את השם שלו, בהתחלה עבדנו עם מותגי בוטיק קטנים ועכשיו אנחנו עובדים עם כמה מהחברות הגדולות והמתקדמות בעולם. זה לא משהו שקרה בן לילה, זו עקומה. אבל זה גם לא הסוף. זה תהליך.

בנג׳מין הוברט למורוסו. צילומים: באדיבות טולמנ׳ס

״שיתוף הפעולה עם קוסנטינו הוא חלק מהתהליך: תמיד הצגנו במילאנו, אבל מה שהשתנה זה קנה המידה. ׳רייטרייס׳ גדול יותר, אדריכלי יותר ומפעיל את כל החושים. אנחנו אוהבים לעצב פרויקטים שקשורים לחוויה, וזו דוגמה טובה לפרויקט מהסוג הזה שיוצר את הרושם הכי גדול ממיצב שמוצג בשבוע העיצוב של מילאנו״. 

מה לא השתנה? 

״התשוקה לא השתנתה: אני עדין מלא מוטיבציה ותשוקה לעיצוב, רוצה לעשות הכי טוב שאפשר. מאז שהייתי צעיר. האמביציה אפילו גדלה, ככל ששיתופי הפעולה והפרויקטים גדלים, ככל שהצוות גדל, אתה רוצה לעשות עבודה טובה יותר, וקנה המידה של העבודה עוזר לספק את הסקרנות, את הצורך לפתח את העסק. אז כן, אמביציה ותשוקה הן משהו שהיה לי תמיד, ואני חושב שזה משהו שאנשים שמו אליו לב מתחילת הקריירה שלי״.

אתה משתמש הרבה באנחנו, ולא באני. מי זה אנחנו?

״אני הקריאייטיב דירקטור של Layer, סטודיו שעובדים בו 25 אנשים שתורמים לפרויקטים, ואני מייצג את הסטודיו. אני תמיד משתמש באנחנו כי זו עבודת צוות. אבל זה אנחנו כי יש גם לקוח: אנחנו משתפים פעולה והאנחנו זה אני והסטודיו, אני והחברה, אני והלקוחות, אני והמבקרים במיצב. ולכן זה תמיד אנחנו, אף פעם לא רק אני״.

מה הדבר שאתה הכי אוהב בתהליך העיצוב? 

״לראות איך אנשים מגיבים לפרויקט. מה שמרגש פה זה לראות את האנשים נכנסים, חושבים על מה שהם רואים, מקשיבים למוזיקה, מרגישים שטיפה קר להם, רואים את העשן, את האור. זה מה שמיוחד בשבילנו״. 

מה אתה לומד ממה שאנשים מגיבים, מה אתה מבין מזה?

״אני עדיין לא יודע: אני מסתכל, מקשיב, שומע, ואז מבין אם הסיפור שסיפרנו פה טוב. כמעצב אתה אף פעם לא מפסיק ללמוד״.

מה הופך סיפור לטוב?

״משהו שאנשים זוכרים, וזה יכול להיות כל דבר. הסיפור הכי טוב ששמעת הוא הסיפור שבסוף תזכור״.

בנג׳מין הוברט לקוסנטינו. צילום: דיוויד זנרדי

The post מילאנו 2019: בנג׳מין הוברט חושב על העולם בשכבות appeared first on מגזין פורטפוליו.

באופן אישי אני לא נוהג לעשות ״מחקרים״ לפני תחילת עבודה. פחות מעניין אותי מה נעשה במקביל בעולם, אני מניח שאני – כמו כל מעצב אחר – אמור להיות מסוגל להניח מה אמור להיעשות ולא לבדוק מה נעשה. פה ושם בשיחות סטודיו קופצת איזו אסוציאציה למי מהמעצבים שעובדים סביב השולחן (אנחנו שישה מעצבים כיום), ואז אולי כולנו נתגלגל עד אליהם לראות את האוביקט הנדון, אבל לא הרבה יותר מזה.

אני לא אוהב לבדוק דברים מקבילים, לא לוגו של וטרינרים אם פנה אלינו וטרינר ולא פוסטרים לפסטיבלי ג׳אז אם פנה אלינו פסטיבל ג׳אז. ההשראה באה מהעולם עצמו, ומהדעה שיש לנו על תוכן הדברים: מוזיקה במקרה זה, ופסטיבל שמתקיים ברחבי מוזיאון ישראל, מה שמאפשר למוזיקאים – או כופה עליהם – לקיים דיאלוג בין הצלילים שלהם ליצירות המקיימות את המרחב הוויזואלי שעוטף אותן.

הבריף

זו השנה החמישית שהסטודיו (blue collar) מעצב את הנראות של הפסטיבל. בריף של פסטיבל ג׳אז, או של כל פסטיבל, הוא די פשוט. שיהיה נעים ושמח ומזמין מחד, ומאתגר כמו תוכן הפסטיבל מאידך. במקרה הספציפי הזה נוספים כמובן הרבדים של ג׳אז – תזזיתיות, אקראיות ואימפרוביזציה. בגלל אורך החיים הקצר של ״המותג״ – שבועות בודדים לפני ההתרחשות ושלושה ימים בפועל – הוא גם מבקש להיות מאוד מובחן ומזוהה. אלה כבר ערכים שישרתו את החשיפה שלו במרחב ומכאן ישפיעו על ההצלחה שלו – המכירה.

ההשראה

״השראה״ היא מילה שאני לא כל כך יודע איך להתייחס אליה. אף פעם לא ידעתי. לסטודנטים אני אומר תמיד ״אנחנו מעצבים. אנחנו לא יושבים ומחכים להשראה. זה טוב לאמנים. אנחנו פשוט מתיישבים ומתחילים לעבוד״.

אנחנו סופגים ממשהו שראינו ברחוב בדרך לסטודיו, מאיזו צבעוניות של אריזה יפה לשוקולד שמישהו בדיוק הביא מאמסטרדם, מהקליפ האחרון של לנה דל ריי או מצילום של איזה בד ברחוב נווה שאנן. זה הכל ג׳אזי מאוד. כל העולם הוא אימפרוביזציה אחת גדולה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הדיאלוג עם הלקוח הוא השראה גדולה, בטח במקרה הספציפי הזה. אני מכיר את איל שר כבר שנים: הוא היה מנהל הסינמטק הירושלמי כשאני הייתי סטודנט ועבדתי בסינמטק. הוא תמיד מחייך כשאני פוגש אותו ואז הוא מחבק אותך, ובגלל שהוא יותר גדול מעוג מלך הבשן אז החיבוק שלו זה בערך כמו להתחבא בתוך קונטרבס. תנסו לדמיין את התחושה הזו; הנה השראה.

התהליך

העבודה על פרויקטים חדשים בסטודיו מכוונת תמיד להיות סוג של פסטיבל עיצוב בפני עצמו – מנקודת הפתיחה של בריף קצר כמו זה שמוזכר למעלה, יוצא/ת כל מעצב/ת לדרך משל עצמם, ופעמיים־שלוש ביום אנחנו עושים ״קונסיליום״ עד שמתגבשים שלושה־ארבעה כיוונים. כל מעצב/ת מביא/ה את האינטרפטציה שלו/ה. המעצב שהכיוון שלו נבחר על ידי הלקוח, ממשיך לפתח את השפה מול הלקוח ולהתאים אותה לצרכים שלו. השנה (כמו גם בשנה שעברה) נבחרו הכיוונים של טל דרורי ומכאן זו העבודה ״שלו״.

במהלך השנים שעברו נבחרו כיוונים גרפיים אבסטרקטיים, וזו השנה הראשונה שאנחנו עושים שימוש בדימויים מצולמים. מכיוון שבשנה שעברה הכיוון שנבחר היה אבסטרקטי לחלוטין, והושפע מאופ ארט וארכיטקטורה, רצינו לקחת את הוויזואליות השנה לקיצון השני, כדי לשדר התחדשות.

התפתחות המיתוג לאורך השני

הסקיצה המקורית בחנה פירוק של צילומים שבהם הופיעו גם חלקי כלי נגינה; כאילו נכנסה תרועת חצוצרה ששטפה את הדימוי הסטטי בדינמיות. הוספנו לזה את הטיפוגרפיה שתתכתב עם הצורה שהזכירה בין היתר איזו תחנת רוח ירושלמית. זו הייתה הסקיצה הראשונה שהראינו ללקוח. אחריה עשינו עוד שני סבבים. מכיוון שהשנה הנהלת הפסטיבל החליטה לוותר על הלוגו הקודם, הבנו שיצירת יחידת לוגו חדשה, שתעמוד במרכז הפרסומים, תהדק את כל העיצוב ותגרום לו להיות זכיר יותר. אחרי שזו נוצרה, התחלנו להתייחס לכל המשולשים האלה כמו להתפרצות של מוסיקה ואנרגיה, ובמרכזה הפסטיבל המיוצג על ידי הלוגו. כך נסגר הסבב השני.

אבל השימוש בדימויים של כלי נגינה לא נראה לנו נכון ולא הניח לי במשך כמה ימים, ואז התחלנו לעשות נסיונות של תנועות ידיים אקספרסיביות בחלל, כאילו צולמו מתוך איזה מהלך כוריאוגרפי. פה נכנסה ההשראה של פוסטר אחד איקוני של המעצב השוייצרי ארמין הופמן לג׳יזל. הכלים הלכו והתנועה הדוממת נותרה. ההחלטה הזו שיחררה אותנו מאיזו אילוסטרטיביות ופתחה את העיצוב למעין ״התפרצות״ פוטוריסטית במרחב – עדיין כמו צלילים שבוקעים מנקודה מסויימת, אבל בלי ״להראות״ את הצלילים. 

המקום השני

מקומות שניים לא ממש מעניינים, מהר מאוד הם נשארים איזו חוויה פרטית של משהו שכמעט היה קיים לרגע, אבל לא זכה להבשיל. הוא היה צבעוני מאוד, שמח מאוד, כמעט תנועת ריקוד אגב צעידה ברחובות ניו אורלינס, בין אם בהלוויה או בפסטיבל המארדי גראס. ובאמת תמונה אחת כזו של מסע הלוויה היתה הטריגר לכל זה.

אבל מהר מאוד אנחנו שוכחים את מה שלא נבחר. אין טעם ואין זמן להתמקד בזה.

המקום השני

עיצוב טוב

עיצוב טוב, לתרבות, כמו גם לכל דבר אחר, בא לשרת קודם כל את המטרה שלשמה הוא נוצר. השירות של עיצוב (טוב וגם פחות טוב) מבקש למלא אחר שורה של פרמטרים, שאת כולם הגדיר המעצב הניו יורקי הוותיק מילטון גלייזר בצורה נפלאה בעזרת שתי מילים בלבד – ״ליידע ולהנעים״. כלומר – יש פה איזה סך של אינפורמציה שצריך לעבור, ויש דרך שבה העין והמוח של הצופה/לקוח/משתמש יחוו את התוכן האינפורמטיבי הזה. בתפריט של מסעדה לדוגמה, יש איזה סך של מידע על המנות, אופיין ומרכיביהן, ויש את האווירה שהוא אמור להשרות על האורחים, ואת ״הפיתוי״ להזמין. 

ככה זה גם באירועים תרבותיים: בסופו של דבר הם אמורים להתקבל במרחב, כלומר להיראות, להתחבב על המרחב – כלומר להיות מובנים ומעוררי עניין אצל קהלי היעד שלהם, ואחר כך גם לפתות את הקהל הזה. לשם כך צריכה להיות התאמה בין האוביקט שביקש מעטפת עיצובית/מיתוגית, לבין התוצאה העוטפת. במקרה של מוסדות תרבות זה כמובן עניין של עושר ויזואלי, רב־רובדיות, שמחת חיים ותחכום. יש כאן מרחב פעולה שבמקרים של עיצוב שילוט אזהרה או חיווי, או במקרים של עיצוב קופסה של גבינה, קיימים הרבה פחות, באופן טבעי. 

לשמחתי אנחנו עובדים עם עוד מוסדות תרבות בנוסף לפסטיבל הג׳אז. זה מאפשר לנו להתמודד עם אתגרים מורכבים (ולעיתים מתישים) – מרחב תרבותי־ויזואלי צעיר ומצומצם באמצעים, וסביבת מחייה ״קשה״ במובן של תכתיבים של המרחב, האמצעים וכו׳. זה דורש מאיתנו להתעסק ב״ריאל־פוליטיקס״ של עיצוב, בלזכור כל הזמן שזה מה שיש ולפעול בתוך זה, במקום לבכות על האפשרויות־לכאורה שיכולות היו להיות. להיות חלק – גם אם בורג קטן – מתנועה גורפת קדימה, למרחב מעודן יותר ואסתטי יותר ונעים יותר. במובן הזה פסטיבל הג׳אז הוא אחד הכיפים הגדולים שלנו בלוח השנה, הזמן הזה בסוף אוגוסט שמתחילים לעבוד על סיבוב חדש.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מועדון תרבות / פסטיבל הג׳אז ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביום שישי הקרוב, 29.11 בשעה 10:30, יתקיים במוזיאון אשדוד לאמנות אירוע השקת קטלוג ונעילת התערוכה ״גוף ראשון, יחיד: גברויות באמנות הישראלית״, בה מוצג בין היתר פסלו של אייל אסולין ״מוטי״, שהתכתבותו האמנותית עם הפסל האייקוני ״נמרוד״ של יצחק דנציגר עורר את כעסם של יורשי דנציגר. בעקבות הדיון הסוער שהתעורר לאחרונה בנושא, יוקדש האירוע לדיון בנושא זכויות יוצרים באמנות, שייבחן מושגים כמו השראה, ניכוס, העתקה, זיוף וציטוט; ולעיון משפטי בחוק זכויות יוצרים, ביחס לשדה האמנות העכשווי.

במסגרת האירוע, הרצאתו של דורון לוריא, לשעבר אוצר בכיר ורסטורטור ראשי במוזיאון תל אביב לאמנות, תעסוק באותנטיות באמנות ותדון במושגים כמו השראה, העתקה, ציטוט, מחווה, ניכוס וזיוף באמנות. הרצאתה של עו״ד נורית אשר פניג, המתמחה בסוגיות משפטיות של עולם האמנות והתרבות ומייעצת ומלווה את איגוד המוזיאונים בישראל ואת איגוד האמנים הפלסטיים (וכן את אייל אסולין במחלוקת מול יורשי דנציגר), תעסוק בהיבטים המשפטיים של חוק זכויות יוצרים ביחס לשדה האמנות הפלסטית העכשווי.

אייל אסולין

ראובן קופרמן. צילום: רן ארדה

באירוע יושק קטלוג התערוכה ״גוף ראשון, יחיד: גברויות באמנות הישראלית״, שהתמקדה בפניה של הגבריות הישראלית, כפי שהיא משתקפת באמנות המקומית לאורך השנים. התערוכה שאצרו יובל ביטון ורוני כהן־בנימיני, קיבצה מגוון רחב של עבודות מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו, רבות מהן מכוננות ורבות השפעה, בניסיון להאיר מופעים וייצוגים של גבריות ישראלית מנקודת המבט של שיח הזהויות והמגדר העכשווי. זאת, בשאיפה לסמן את הגבריוּת הישראלית כ״זהות״ מובנית ומובחנת.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתערוכה מוצגות עבודותיהם של אמנים מקומיים מתקופות שונות, שמעוררות שיח מעמיק על החוויה הגברית לגווניה ועל ביטוייה באמנות. משתתפי התערוכה: אבשלום, אסף אבוטבול, שי איגנץ, אייל אסולין, נפתלי בזם, גיא בן נר, יאיר ברק, גיא גולדשטיין, גדעון גכטמן, דוד גינתון, עצמון גנור, משה גרשוני, אורי גרשוני, יצחק דנציגר, מיכאל דרוקס, ניר הוד, גל וינשטיין, גיא זגורסקי, בועז טל, ארז ישראלי, אורי ליפשיץ, משה מוקדי, עופר ללוש, חיים מאור, דודו מזח, מוטי מזרחי, אריק מירנדה, עוז מלול, עדי נס, סשה סרבר, דוד עדיקא, אלי פטל, תמיר צדוק, ראובן קופרמן, אורי קצנשטיין, אבי קריספין, דורון רבינא, ראובן רובין, פיליפ רנצר, הנרי שלזניאק, שמחה שירמן, יחיאל שמי, יגאל תומרקין.

האירוע יתקיים ביום שישי ה־29.11 בשעה 10:30, ההשתתפות ללא תשלום.

גל ויינשטיין. צילום: אלעד שריג

משה מוקדי. צילום: מוזיאון אשדוד

The post מוזיאון אשדוד מארח שיח על זכויות יוצרים באמנות הישראלית appeared first on מגזין פורטפוליו.

היום, 26 בנובמבר, הלך לעולמו המעצב והיוצר הרב־תחומי דן ריזינגר. ריזינגר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת התשנ״ח (1998), היה בכיר המעצבים הגרפיים שחי ופעל בישראל. הוא פרץ את הדרך בעבור מעצבים ישראלים רבים שבאו אחריו, ונחשב לנושא הדגל של העיצוב הגרפי הישראלי בעולם. 

ריזינגר נולד ב־3 באוגוסט 1934 בעיר קאניז׳ה שביוגוסלביה (סרביה כיום), למשפחת אומנים שעסקו בצביעה של מבני ציבור ובתים. בשנת 1941, בתקופת מלחמת העולם השניה, פלש צבא הונגריה הפשיסטית לסרביה. שנה לאחר מכן גויס אביו לפלוגות העבודה בכפייה של הצבא ההונגרי, שמהן לא חזר. בשנת 1944, בעקבות השתלטות גרמניה הנאצית על הונגריה, הוסתר ריזינגר יחד עם אמו על ידי משפחות סרביות, וכך ניצלו חייהם. בשנת 1949, בהיותו בן 15, עלה לישראל עם אמו ואביו החורג.

שנה לאחר שעלה לישראל, בהיותו בן 16 בלבד, החל את לימודיו במחלקה לגרפיקה שימושית ב״בצלאל החדש״ בירושלים. הוא הצטיין בלימודים ובשנת 1953 הוענק לו פרס שטרוק בעבור כרזת ״מן העיר אל הכפר״ שאותה עיצב באותה שנה. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, התגייס לצה״ל ושובץ לחיל האוויר, שם שירת כראש מחלקת הפרסומים והכרזות של החיל.

כרזה ליום העצמאות, 1974

תוכנית המבנה המרכזי של מוזיאון תל אביב לצד הסמל המקורי שעיצב ריזינגר

לאחר שחרורו מצה״ל, החליט ריזינגר להמשיך את לימודיו מעבר לים. התכנית המקורית הייתה ללמוד בלונדון, אך בסופו של דבר מצא עצמו בבריסל עובד כמעצב גרפי. שם חווה את הפריצה הגדולה של חייו המקצועיים, וזאת לאחר שזכה במקום הראשון בתחרות בינלאומית לעיצוב הכרזה הרשמית של תחום המדע בתערוכת Expo 58. בשפה הגרפית שבמסגרתה עוצבה כרזה זו אפשר לזהות את תחילת המעבר מהשפה הריאליסטית המסוגננת של בצלאל אל שפת ההפשטה והצמצום. בעקבות הזכייה בתחרות גויס לצוות ההקמה של הביתן הישראלי בתערוכה והאריך את שהותו בבריסל.

לאחר שהות בת שנה וחצי בבריסל ארז את חפציו והמשיך ללונדון במטרה להמשיך את לימודיו. הוא למד עיצוב במה ועיצוב טקסטיל, ובמקביל עבד כמעצב עצמאי. עבודותיו המשמעותיות בתקופה זו היו הכרזות שעיצב בעבור משרד הדואר הבריטי. שם, בלונדון, פגש את אנאבל: בשנת 1960 השניים נישאו ושבו לישראל.

לאחר חזרתו לארץ עבד ריזינגר במשרד הפרסום טל אריאלי, אך תוך זמן קצר יצא לדרך עצמאית ופתח סטודיו בתל אביב. גישתו לעיצוב הייתה פורצת דרך בנוף העיצוב המקומי של ישראל בשנות ה־60. הוא אימץ את גישת ה־Total Design שאליה נחשף בבריסל ובלונדון, ועיצב מגוון רחב של פריטים, החל מלוגואים וזהות תאגידית, דרך כרזות ולוחות שנה ועד עיצוב לסביבה אדריכלית וסופרגרפיקס.

לוח שנה לתמיד, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק, 1987

על לקוחותיו של ריזינגר לאורך השנים נמנו הגופים והמוסדות הגדולים בישראל. הוא עיצב את הזהות התאגידית של חברות פרטיות כגון טבע ודלק, לצד זו של גופים ומוסדות לאומיים דוגמת תיאטרון הבימה וחברת התעופה אל על. בין עבודותיו הבולטות ברמה הלאומית היו מיתוגן הגרפי של שבע מכביות, ועיצוב שלושת אותות צה״ל: גבורה, עוז ומופת.

בתחום עיצוב הכרזות – מדיום מרכזי שבמסגרתו פעל – עיצב ריזינגר בטכניקות וסגנונות מגוונים, ביניהם קולאז׳, סגנון חופשי ואופ־ארט (קינטיקה). מה שהכתיב את בחירת הסגנון היה נושא העבודה. לא רציתי להיות עבד של סגנון אחד, העיד לא אחת. יחד עם זאת, בתולדות העיצוב של המאה ה־20 משויך ריזינגר לקבוצת המעצבים המודרניסטים המאוחרים – אלו שאימצו את שפת ההפשטה והצמצום של המודרניסטים המוקדמים דוגמת אנשי הבאוהאוס והדה־סטיל. עבודותיו הבולטות ביותר עוצבו במסגרת שפה זו והן מאופיינות בתמציתיות, בהפשטה צורנית ורעיונית ובשימוש בצורות גיאומטריות מופשטות ובמספר מצומצם של צבעים. 

על אף מגוון הסגנונות שבמסגרתם פעל, חוט ויזואלי אחד קישר בין כולם, והוא הצבע. בין אם עיצב לוח שנה, כרזה ואפילו טיילת שלמה, ובין אם הייתה זו יצירת אמנות – ריזינגר צבע את כל אלה בצבעים חיים, עזים, מרהיבים. כבר כסטודנט בן 16 בבצלאל דחה את הצבעוניות שאימצו חבריו, זו ה״ארצישראלית״ כביכול, שהייתה מבוססת על חאקי, כתמתם וכחלחל.

כרזת שלח את עמי, 1969

כרזת כנס אז׳י בירושלים, 1973

בסוף שנות ה־60 הפכה הקריירה של ריזינגר ממקומית לבין־לאומית. ״שלח את עמי״ – כרזה סוציו־פוליטית אישית שעיצב הפכה אותו למעצב ידוע ברחבי העולם. הכרזה, שהשנה צויינו 50 שנה לעיצובה, זכתה לתהודה בין־לאומית ושמה את ריזינגר על מפת העיצוב העולמי. באותה תקופה החל בעיצוב סדרת כרזות יעדי אל על, שגם הן פורסמו בעולם והקנו לו מוניטין. שתי ״חותמות איכות״ בין־לאומיות לכישרונו ויכולתו של ריזינגר הגיעו בשנת 1970, כשהתקבל כחבר לאיגוד המעצבים הבין־לאומי AGI וכחבר מועדון הארטזֿדירקטורים של ניו יורק (ADC). שיא נוסף הגיע בשנת 1987 כשהוזמן ידי המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA) לעצב בעבור המוזיאון לוח שנה.

בשנים האחרונות הגביר ריזינגר את עיסוקו באמנות, בעיקר בזו המופשטת שבה המשיך להדגיש את משיכתו לצבעים עזים, שהכניסו חיים למשטחי הצבע שהורכבו מצורות גיאומטריות מצומצמות. עבודות אלו הוצגו בתערוכות ברחבי העולם. בישראל אפשר היה למצוא אותן בין השאר בתערוכה ״סביב שישה עמודים״ שהוצגה בשנת 2010 במוזיאון אשדוד לאמנות.

כרזת אמסטרדם מסדרת יעדי אל על, 1972-1968

כרזת לונדון מסדרת יעדי אל על, 1972-1968

האנדרטה ברחבת ״אוהל יזכור״. צילום: באדיבות יד ושם

נושא נוסף שהעסיק את ריזינגר בשנות חייו האחרונות היה תיעוד ושימור הזיכרון האישי והלאומי. בתוך כך בלט נושא השואה: הוא יזם מול שלטונות הונגריה את הצבתו של פסל הזיכרון לנספי פלוגות העבודה בכיכר טלקי שבבודפשט, שממנה נשלחו היהודים לעבודות כפייה, ביניהם גם אביו. אנדרטה זו, שאותה לא רק יזם אלא גם פיסל, מצטרפת לשורה של עבודות שיצר במהלך השנים בנושא השואה וזיכרון השואה, ביניהם הקיר המונומנטלי בחזית היכל השמות ב״יד ושם״ ו־52 ציורי ״מגילות האש״ שנלווים לנ״ב פרקי הספר שכתב אבא קובנר.

לפני כשנתיים – בשנת 2017 – הוצגה במוזיאון ישראל בירושלים תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו בתחום העיצוב בשם ״סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר״. את התערוכה ליווה ספר מונוגרפיה שיצא לאור בשפה העברית, שבקרוב יראה אור גם בלועזית. ספר זה, ששמו ״דן ריזינגר״, מצטרף לספרים שיצאו לאור אודות ריזינגר ברוסיה ובסין.

״על פריצת גבולות ומגבלות בתחום העיצוב המודרני בישראל במסע לקיום דיאלוג בין האדם לסביבתו״, כך נימקו שופטי פרס ישראל בשנת 1998 את ההחלטה להעניק לו את הפרס המקומי החשוב מכולם; המעצב הגרפי הישראלי הראשון שלו הוענק פרס זה. ריזינגר השאיר אחריו אישה – אנאבל, שלושה בנים וחמישה נכדים. הלווייתו תתקיים מחר, רביעי 27.11 בשעה 14:00 בבית העלמין החדש רמת השרון (צומת מורשה).

מתוך התערוכה של דן ריזינגר במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

מתוך התערוכה של דן ריזינגר במוזיאון ישראל, סקיצה לתחנות חברת דלק, 1978

כרזת מן העיר אל הכפר, 1953

The post דן ריזינגר 1934-2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

יוליוס קיסר (1962), חור בלבנה (1964), דיאלוג עם האופארט בכרזה לפסטיבל ישראל (1969), הסגנוּן לתפארת בדימוי בכרזה לתחרות הנבל הבינלאומית (1976), הסדרה הבלתי נשכחת לכרזות יעדי אל על (1968-1972); דרך again? הנשכני (1993), יום העצמאות (2004) ודארפור (2007), כרזות שהיו לאייקונים בלתי נשכחים בטנא תרבות ישראל, מברקים חזותיים ממעוזו של יוצר חזותי שהביא חכמה, ברק, חדשנות וצבע לסביבתו ותיעוד להיסטוריה של אומה במסרים עוצמתיים וזכירים. 

דן נולד בקאניצה, סרביה, ב־1934 למשפחה של צבעים שפעלה באוסטרו־הונגריה והבלקנים. אביו, כרוֹב המשפחה, נספה בשואה. בגיל 15 עלה ארצה ובטרם מלאו לו 17 התקבל לבצלאל – הצעיר ביותר שזכה להערכה שכזו. לאחר לימודיו יצא להרחיב ידע בתחום עיצוב במה ב״סנטרל סקול אוף דיזיין״ בלונדון. לאחר כמה שנים שבהן פעל באנגליה ובבלגיה חזר לישראל וקבע כאן את ביתו.

דן ריזינגר. כרזת מישהו ישמח למברק ממך, 1964

לוח שנה בעיצוב דן ריזינגר לישקר

בשנות ה־60 טווה דן שפה חזותית חדשה שנעה מהקיים לקוסמופוליטי. ביטוייה העוצמתיים מאופיינים בחופש יצירתי והטיפוגרפיה מתרחקת מהמסורת השולטת. בכך פתח במהפכה של ממש והציב מראה לחזונה של אומה נבנית, בהעדפה על עיסוק בזיכרונות העבר. מכאן הוא פורץ בהצלחה לכל כיוון שסקרנותו לוקחת אותו וזוכה להערכת הקהילה. דן הוא הראשון מתחומו שלו מוענק פרס ישראל בעיצוב. עבודותיו הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובחו״ל. המגזין היוקרתי ״גרפיס״ פרסם לאחרונה כתבה על דרכו המקצועית.

מוזיאון ישראל שם הציג עבודותיו בשנת 1976 בתערוכת היחיד הראשונה למעצב מקומי. לימים הוגדר האירוע על ידי ג׳יימס סניידר, מנהל המוזיאון, כ״הצהרה גדושה להתפקע של צבעוניות״. המוזיאון העלה עוד תערוכה, רטרוספקטיבית, מלווה במונוגרפיה נרחבת ב־2016.

דן ייזכר כפורץ דרך נועז, חדשן רב־תחומי, מביא בשורת עיצוב ודוברה. הכרזות שלו, לוחות השנה החכמים, עבודותיו פורצות הדרך בעיצוב תדמית, בנושאים בשלושה־ממדים ובסביבה, מתעדות התפתחות החברה המקומית על פני חמישה עשורים.

שלום דן, נתגעגע אליך כאן למטה. שם למעלה, למד אותם משהו על החיים הצבעוניים.

לחיים, מאסטרו!

כרזת שלח את עמי, 1969

כרזת אמסטרדם מסדרת יעדי אל על, 1972-1968

The post דן ריזינגר: הצהרה גדושה להתפקע של צבעוניות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מרב, מה שלומך? וחג איור שמח!‎‎

שמח מאוד!‎

בהחלט. אמרתי את זה לא מעט בימים האחרונים ואגיד את זה גם פה: התערוכה שלך היא התערוכה שהכי חיכיתי לה בשבוע האיור‎

יובל, לא אומרים דברים כאילו לאנשים חרדתיים… גם ככה התערוכה הזו מלחיצה אותי‎ (מקווה שלא חיכית לשוא)‎

חס וחלילה, יש לי עוד הרבה מחמאות אבל אני אעשה מאמץ שלא להביך אותך יותר מדי… חוץ מזה שההתערוכה נפתחה ועכשיו כבר מותר. ובואי נדבר תכל׳ס: תגידי, מאיפה הגיע הרעיון לעבוד רק עם חותמות? ‎

בדיוק נזכרתי שבשנה ג׳ בבצלאל, לפני 30 שנה (!) לא זוכרת אפילו באיזה קורס, משהו במיתוג, עשיתי חותמת גומי לחנות ממתקים… שכחתי מזה לגמרי עד היום.‎ בכל אופן, חותמות זה כמו הדפס אבל זמין ונייד. אני מאוד אוהבת הדפס, והתערוכה בשבוע האיור הייתה הזדמנות בעבורי לבדוק את העניין הזה לעומק. אני גם אוהבת נייר ומסמכים. חובבת מילויי טפסים…‎

מרב סלומון בגלריה P8

וואלה, אזכור את זה להבא. אז יש רצון להתעסק עם חותמות: מה הלאה?‎

זה כאילו בכל רגע נתון מתרוצצות במוח שלי אסוציאציות ומחשבות ויזואליות בכל מני כיוונים ופורמטים ונושאים. אבל בעיקר על מוות… חלק צורני לגמרי, כמו פרסקו יפיפה מהמאה ה־17 שראיתי בכנסיה ביוון של מריה וישו התינוק על ברכיה, ואז במקום אחר דימוי של אישה שמפעילה בובת פיתום (כזו שמדברת מהבטן) שיושבת על ברכיה, בדיוק באותה תנוחה כמו ישו התינוק, ואיזה רגע טראגי קומי בחיי היום־יום שמחבר בין היותי אמא לבנות ובת בעצמי.

וכל החמרים הללו מתרוצצים ומצטברים עד שנמצא המוצא או הפתח שדרכו הם יכולים להיות מורכבים יחד ומעובדים לכדי הגד או תמה שלמה. זה מחייב אותי למצוא את הפורמט הנכון, את השפה, הנימה של המבע ואת המכל שיצרור את הכל יחד באופן הגיוני ומספק. זה קצת מין ״סלוט־משין״ שאחת לכמה זמן מתממש לכדי סדרה מושלמת. וככה באמצע שחייה התחוור‎ לי שהחותמות הן האמצעי לבטא את המחשבה שלי על אמהות ובנות ועל הנשים היושבות

באמצע שחייה? את מלאה בהפתעות היום‎

אני מאוד אוהבת לשחות‎, בתנאי שאין גלים ואין חיות במים‎, ואף אחד לא שוחה לצידי‎ ואי אפשר לטבוע‎. אז גם רצוי שהמים לא יהיו עמוקים‎

הגיוני בסך הכל… את גם ממשיכה בתערוכה נושאים שהעסיקו אותך בעבר, נכון?

כן. בו זמנית עניין אותי להמשיך את העיסוק שלי בפירוק והרכבה של טקסט צורני, נושא שעסקתי בו גם בברכה וגם בארכיון של יד המקרה – ספרים קודמים שלי – איך מבנים משמעות? מה דומה ומה שונה בתחביר חזותי מתחביר טקסטואלי. איך מספרים סיפור, איך יוצרים היסטוריה. צ׳רצ׳יל אמר שהיסטוריה זה בסך הכל הסיפור שהצד המנצח רוצה לספר… מאוזולאום מספר את הסיפור של הנשים היושבות שהן כביכול המפסידות

תגידי, מה עניין אותך בדימוי הזה של נשים יושבות?

הדימוי של הנשים היושבות הוא הסמל לקשר הנשי; האישה היושבת, הכיסא. היא גם פדסטל וגם חפץ וגם מיכל. ליאת לביא, אוצרת התערוכה, הגדירה זאת כגיניאולוגיה שהופכת לגאולוגיה. אישה יושבת על ברכי אמא שלה שיושבת על ברכי אמא שלה וכולי וכולי. ככה, כמו מערום כסאות, זו על ברכי זו, כשרשרת אנושית אנחנו יוצרות שושלות. וכשאנחנו צונחות ממרומי המערום אנחנו יוצרות את מצע הקרקע לבאות אחרינו לצמוח

"אישה יושבת על ברכי אמא שלה שיושבת על ברכי אמא שלה. כמו מערום כסאות, כשרשרת אנושית. אנחנו יוצרות שושלות וכשאנחנו צונחות ממרומי המערום אנחנו יוצרות את מצע הקרקע, לבאות אחרינו לצמוח"

אני רוצה לחזור למה שאמרת ולהתעכב על מה דומה ומה שונה בתחביר חזותי לעומת תחביר טקסטואלי. אני לא בטוח שכל הקוראים מבינים למה את מתכוונת בתחסיר חזותי‎

באופן הבסיסי ביותר אני מניחה שטקסט חזותי הוא המשמעות הנוצרת מתוך קריאה של דימוי חזותי. אלא שבשונה מטקסט מילולי, טקסט חזותי יכול להכיל כמה משמעויות בו־זמנית, בכמה רבדים, בכמה משלבים, ולייצג כמה רעיונות בו־זמנית. הקריאה החזותית מגייסת לצורך הפיענוח את כל הידע, הזיכרון וההקשרים שעומדים לרשותינו.

זו קריאה מאוד מיידית ובסיסית. המקור שלה לגמרי פרימורדיאלי – כדי לא להיטרף על ידי חיות אנחנו צריכים להיות יכולים לזהות פנים בסביבתנו. לכן לירח יש פרצוף, ולשקע ולחלק האחורי של המכוניות… אותי מעניין לבחון האם אני יכולה לייצר אוצר מילים חזותי שישמש אותי כמו א״ב ואז על ידי צירופים של הדימויים הללו להבנות משפטים חזותיים ולייצר מגוון רחב של הגדים ומשמעויות שונות באמצעות אותו אוצר מילים מוגבל.

זה מה שעשיתי ב״מאוזולאום״: ציירתי כ־40 רישומים במכחול ודיו, שאותם הפכתי לכ־40 חותמות גומי, ואת כל התערוכה יצרתי אך ורק באמצעות 40 החותמות הללו. זה חייב אותי לחשוב על החותמות כמילים: להתייחס לחלקן כמילות קישור, לחלקן כשמות תואר, פעולות ושמות עצם, כדי שאוכל בסופו של דבר לכתוב טקסט חזותי מורכב

"ציירתי כ־40 רישומים במכחול ודיו, שאותם הפכתי לכ־40 חותמות גומי, ואת כל התערוכה יצרתי אך ורק באמצעות 40 החותמות הללו. זה חייב אותי לחשוב על החותמות כמילים: להתייחס לחלקן כמילות קישור, לחלקן כשמות תואר, פעולות ושמות עצם, כדי שאוכל בסופו של דבר לכתוב טקסט חזותי מורכב״

מעניין. עכשיו אני חושב על מה שראיתי בתערוכה ומנסה לחשוב על המשפטים האלו. ויש לי שאלה: עד כמה ההבנה של המשפטים הכרחית מבחינתך כדי להבין את התערוכה? או להתרגש ממנה?‎

זה לא תנאי. תיארתי זה את מנגנון הפעולה והמחשבה שלי על הפרויקט. אלו השאלות והמוטיבציות שלי לפעול, וזאת המתודולוגיה שבחרתי לעבוד באמצעותה. אבל זו תערוכה, לא מחקר, ככה שבסופו של דבר החוויה של הצופה צריכה להיות הרבה פחות דידקטית ושכלתנית והרבה יותר, כך אני מקווה, רגשית וראשונית. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בסופו של דבר המתודולוגיה לא צריכה להיות אלא תוספת חביבה, שאי אפשר לא להבין אותה בתערוכה, כי החותמות חוזרות על עצמן בצירופים ובהרכבים שונים. אבל המכלול פשוט צריך ליצור את החוויה הוויזואלית שאני מקווה גם משעשעת וגם מעוררת מועקה בו זמנית

זה באמת התחיל משעשע, אבל אז ראיתי את נשים קורסות וזה ההפך לפחות מבדר. אני לא חושב שזו תערוכה מאוד אופטימית, אבל זו הפרשנות שלי כמובן, מה גם שאני גבר ואני תוהה עד כה אני יכול להבין בנשים יושבות‎

זה או מתחיל לשעשע ואז מעורר פלצות או להפך: מתחיל מטריד ואז מתחיל להיות דבילי ומצחיק. בכל אחד מהמקרים אני שואפת לשני הקצוות.

גם השם של התערוכה, ״מאוזולאום״, הוא רציני וארכאי. עד כדי כך שביקשתי מהמעצבת של ההזמנה להשתמש בפונט אהרוני כבד… חשבתי בשלב מסויים להביא כדורי נפתלין לגלריה בשביל הריח. ומהצד השני יש משהו משחקי בחותמות: הן לא צפויות או ממושמעות. וגם בדימויים עצמם. יש הרבה אבסורד בצירופים, כי זה קצת כמו קולאז׳. החותמות של הנשים היושבות ברובן הן ללא ראש. לראשים יש חותמות נפרדות, כדי להיות יכולה ליצור הרבה צירופים, אבל זה גם סטטיסטית הגדיל מאוד את כמות הנשים כרותות הראש בתערוכה

תגידי, איך היה לעבור צד מאוצרת ומרצה וסופרת ומוציאה לאור, לחזור לעמדת המציגה? ‎

כמו התערוכה: מהנה ומעורר פלצות…

זו הייתה התנסות מאוד מלמדת, שזה לא מובן מאליו בכלל בגילי לזכות להזדמנות להיות מופתעת. הנסיון שלי באוצרות של תערוכות איור עזר לי מאוד, אבל גיליתי ש״דברים שרואים מכאן לא רואים משם…״. תהליך העבודה בסטודיו (בבית) היה ממש תענוג. המעבר לגלריה היה יותר מאתגר. חזרו לי תחושות שלא הרגשתי מאז שהייתי סטודנטית של ספק עמוק.

זה‎ היה שיעור בענווה. אבל גם בסבלנות ובהכרה בכוחו של הניסיון. מזל שליאת היתה לצידי, האוצרת שהייתה תיבת תהודה, סרגל פרופורציות וקול שקול של הגיון. כבר מהשלב הראשון של התוכנית לתערוכה הדו־שיח איתה היה מרכיב חיוני בפיתוח של הרעיון והמימוש שלו בחומר. היא מלכת החוכמה והשכל הישר. וגם דברים דומים מצחיקים אותנו, שזה חשוב

לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? יש כבר תכניות לשבוע האיור 2020? ‎

יש המון תערוכות נורא מעניינות השנה שאני לא מספיקה לראות בגלל התערוכה שלי. המון יצירה מקורית, שבעיניי זה סופר חשוב לתחום שלנו. בשנה הבאה אני מקווה שאוכל לראות הכל כי אהיה סתם צופה. אני מקווה גם שהשיתוף פעולה בין גלריה P8 ומרצי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ימשיך גם בשנה הבאה. אני סקרנית לראות את התערוכה של הבא/ה אחרי בשנה הבאה. זה בטוח יהיה מעניין

בהחלט. יש למה לחכות

מאוזוליאום; אוצרת: ד״ר ליאת לביא
גלריה P8, רח׳ הפטיש 1, קריית המלאכה
נעילה: 30.11

The post מרב סלומון: על אמהות ובנות ועל הנשים היושבות appeared first on מגזין פורטפוליו.

התחנה הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי בגלריה חנינא היתה ב־2013 והפתיעה גם אותי, בגלל החיבורים הלא צפויים שחוללו אותה ושקרו בה. שנה לפני התערוכה הוזמנתי על ידי חברה לבקר את האמנית אודרי ברגנר בת ה־86. אני הייתי בן 33. היא ליידי אוסטרלית ממוצא סקוטי־גרמני ואני סתם יליד תל אביב. במפתיע או לא התיידדנו במהירות (אנחנו חברים עד היום ומתראים כמעט כל שבוע). די מהר מצאתי את עצמי משתתף קבוע בשולחן החברים בימי שישי סביב הקפה והעוגות של אודרי ויוסל ז״ל.

בביישנות ובהסתייגות אודרי סיפרה לי על עשרה שטיחי קיר שיצרה בשנות הששים, שקופלו ואוחסנו לעשרות שנים מבלי שאיש לא ראה אותם, להוציא כמה ידידים קרובים. אלו בדיוק החומרים שמפעילים אותי – אוצרות ויצירות עלומות שטרם הוצגו – ומיד הוצאנו אותם מהארגז שבו נשמרו כל השנים וכמעט נפלתי מהרגליים. היצירות הענקיות היו כל כך עכשוויות, אבסטרקטיות, חזקות, צבעוניות, אבל בו בזמן סממן אותנטי של התקופה ההיא.

משם נולד הרעיון לתערוכה, שאליה חיברתי גוף עבודה חשוב אחר של אודרי ברגנר שגם לא הוצג מספיק: עשרות רישומים ריאליסטיים קפדניים, מיניאטוריים, של צדפים וקונכיות שאספה מכל העולם. יוסל בן ה־92 דאג לתמיכה ולקטלוג עבור הגלריה, תוך שהוא חוזר ומשנן באוזניי שאולי הוא האמן מפורסם והנחשב יותר מביניהם, אבל בטוח שהיא האמנית הטובה יותר.

יקיר שגב. צילום: מ״ל

דוד, בת שבע ואוריה החתי, שטיח קיר. צילום: רן ארדה

עבדאללה והנמר, שטיח קיר. צילום: רן ארדה

עבדאללה והנמר, שטיח קיר. צילום: רן ארדה

אודרי ברגנר. צילום: רן ארדה

בדואית בפתח האוהל, שטיח קיר. צילום: רן ארדה

התחנה האחרונה

התערוכה הנוכחית, ״חתכי נעורים – ההדפסים המוקדמים של ליאו רוט״, שמוצגת בגלריה חנינא, קשורה שוב לגילוי מחדש של יצירה נשכחת – כנראה ככה זה אצלי. לפני שנתיים נתקלתי באקראי, במכירה פומבית ממש קטנה, באוגדן קרטון בלוי ובו שלושים חיתוכי לינוליאום מאת ליאו רוט (צייר מקיבוץ אפיקים שמזוהה עם ציורי שמן של הווי הקיבוצים). גם התאריך המוקדם מאד, 1932, לכד את עיניי כיון שהאמן היה אז רק בן 18.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

רכשתי את האוגדן באופן כמעט אינסטינקטיבי וכשפתחתי אותו הבנתי ששוב עליתי על אוצר קטן: בפנים היתה כרוכה נובלה גרפית קודרת ומרגשת, קצת טינאייג׳רית באופייה, בחיתוכי לינוליאום סוערים בשחור לבן בנוסח האקספרסיוניזם הגרמני, שכמעט לא היתה מוכרת למחקר ואף פעם לא נראתה או הוצגה בשלמותה. כשהתחלתי במחקר על ההדפסים האלו ידעתי כבר שזו תהיה תערוכה לשבוע האיור. התברר לי שליאו רוט השלים את הנובלה הגרפית זמן קצר לפני שהיה חייב לעזוב הכל ולברוח מגרמניה בשל רדיפות ואנטישמיות, אבל כשהגיע לארץ החליט הבחור הצעיר לנטוש את האמנות ולהפוך לחלוץ ולקיבוצניק – ולכן שרף במו ידיו את היצירות שהביא מגרמניה! אני לא יודע איך, גם לא בני משפחתו שבהם שנעזרתי במחקר לא ידעו, אבל כנראה שבעיקר הנובלה הגרפית הזו שרדה.

האיורים עצמם, שמגוללים סיפור ללא מלים, סוערים וטראגיים כמו שרק בני 18 יכולים ליצור. זו מעין אגדה אפילה על ילד יהודי אסופי המגודל בכפר על ידי אישה נוצריה, המסתירה ממנו את זהותו האמיתית. בכפר שבו הוא גדל, באווירת פריצות מינית מוזרה, נשים מנסות לפתות אותו והוא מחליט לצאת למסע שבו הוא מתוודע בהפתעה לאחיו היהודים. הוא מנסה ״לעבור צד״ אבל גם היהודים בעיירה הסמוכה מסרבים לקבל אותו והסוף הטראגי בלתי נמנע.

מתוך ההדפסים המוקדמים של ליאו רוט. צילומים: מ״ל

צילומי הצבה: נעה ארמן

מכל מלמדיי השכלתי

אני קצת מתגעגע לתערוכות הצפופות, הנדיבות והאנציקלופדיסטיות, שהן קצת כמו מסע ואפשר לבלות בהן זמן רב – איכשהו כבר פחות רואים אותן. כמובן שגם היום עושים עבודה נהדרת ויש כאן אוצרות ואוצרים עם חושים חדים ותפישות מבריקות של חלל, אבל תמיד מתגנבת תחושה שבתערוכות האנינות והמוקפדות יש כל כך הרבה מקום על הקירות לעוד, שוויתרו עליו בשביל השלמות והניקיון של הסך הכל. אני יודע שצפיפות ועומס עלולים להרתיע, אבל יש גם טיפוסים כמוני שתערוכות שופעות ומציפות זה לגמרי בשבילם אם זה מתוזמר נכון. אני חושב לדוגמה על סדרת התערוכות של גדעון עפרת ואחריו תמי כץ פרימן ב״זמן לאמנות״ בתחילת שנות האלפיים (היכן שהיום מלון מונטיפיורי בת״א), שהיו גדושות, ידעניות ונדיבות והיו מין זירת מפגש רועשת ותוססת בין ישן ולחדש.

תערוכת החלומות

בגלל שההכשרות שלי הן גם באמנות וגם בתקשורת חזותית, אני כבר מזמן חולם להפגיש ביניהן דרך יצירות בתקשורת חזותית או עיצוב גרפי שנוצרו על ידי אמנים. תערוכת החלומות שלי חוזרת לשנות העשרים והשלושים המודרניסטיות והאוונגרדיות בארץ ישראל ולציירים כמו נחום גוטמן, ישראל פלדי, פנחס ליטבינובסקי ואחרים. כיון שהם היו ״אחראים״ (בעיניהם ובעיני היישוב) על היפה והאסתטי המקומיים אז חוץ מלצייר הם גם עסקו בעיצוב עטיפות ספרים, טיפוגרפיה ניסיונית, גופנים אוונגרדיים וגם בלוגואים וסמלים מסחריים. זה אולי יכול להישמע היום מוזר, אבל ההפרדה הזו בין הדיסציפלינות היא חדשה באמנות המקומית. אמנים רבים עשו הכל: איירו, עיצבו, ציירו ואפילו עסקו בתכנון מרחבי. מעניין אותי לבדוק את העבודות שלהם בתקשורת חזותית (מושג שהם לא הכירו, אבל זה ממש לא הפריע להם) אל מול העבודות האישיות שלהם בסטודיו ולראות מה דומה ומה שונה.

בקרוב אצלך

בשנים האחרונות סיגלתי תהליך עבודה קצת הפוך – קודם עובדים על ספר או קטלוג ומשם לתערוכה. אני שמח לבשר שבשנה הבאה יצא לאור בהוצאת גלריה חנינא, בפעם הראשונה בעברית, הספר המאויר ״דוד בעל החלומות״ (מ־1922) עם האיורים המיתולוגיים של תום זיידמן פרויד, אחייניתו של זיגמונד. אני מקווה שאת תום זיידמן פרויד אין צורך להציג, אבל מדובר באחת המאיירות הגדולות של המאה ה־20.

״דוד בעל החלומות״ (מאת הסופר האמריקאי ראלף ברגנגראן) הוא ספר ילדים עם חלומות סוריאליסטים מצחיקים ומוזרים שברור שמבוגרים יהנו ממנו לא פחות. גם התרגום לעברית (מאת איל לוין) וירטואוזי ועושה בשפה העברית להטים. ברגע שאסיים את תפקידי כמו״ל ונסיים את שלבי התרגום, העיצוב וההפקה אחזור לתפקיד האוצר כדי להפגיש את האיורים המדהימים של פרויד, שאוטוטו הם בני 100 שנה ונראה כאילו צוירו אתמול, עם מאיירים ישראלים עכשוויים. אני ממש מקווה שאני לא היחידי שהשם תום זיידמן פרויד מעביר בו צמרמורות של התרגשות.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // יקיר שגב appeared first on מגזין פורטפוליו.

ניבי להבי

ניבי להבי, בת 31, נולדתי וגדלתי בירושלים. לפני המעבר שלי לאיינדהובן למדתי תואר ראשון בעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, גרתי ביפו ועבדתי כרכזת שיקום חברתי בעבור מתמודדים עם מחלות נפשיות בתל אביב, בקבוצת ״שכולו טוב״.
nivilehavi.com

To Hear A Wall

התחלתי את המחקר שלי וכתיבת התזה בחיפוש אחר חיים שמתקיימים באיזורי גבול. כך גיליתי, לדוגמה, שהשטח המפורז שבין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית אסור למעבר אדם, והפך לבית גידול אידיאלי בעבור חיות בר. בגבול שבין מצרים לישראל נבנו מעברים בתוך הגדר המיועדים למעבר של שועלים. בשלב מסוים הבנתי שאני צריכה לגעת בגבול הכי קרוב אלי, וכך בחרתי להתמקד באזור של חומת ההפרדה שעוברת במזרח ירושלים, העיר שבה גדלתי.

לקראת הביקור הראשון שלי בירושלים במסגרת המחקר, הבנתי שמעולם לא חוויתי את קיומה של החומה בעיר, אף פעם לא נגעתי בה או הרגשתי את המסיביות שלה בנוף. הכנתי לי תכנית עבודה כדי לבחון את החומה במדיות שונות. הניסוי המשמעותי ביותר שעשיתי, היה ביחד עם חבר פלסטיני שמגיע במקור משכונת א־ראם שנמצאת בצד הפלסטיני של החומה. עמדנו במקביל אחד לשניה: הוא בשכונת א־ראם, ואני בשכונת בית חנינא. החומה בנויה באופן כזה שבין יחידות הבטון לפעמים יש מרווחים, שלא מאפשרים מגע או ראיה אל עבר הצד השני, אבל כן מעבר של גלי קול. גילינו שאנחנו יכולים לשמוע אחד את השניה ולתקשר למרות שיש חומת בטון בינינו.

ניבי להבי. צילום מ״ל

אחד האתגרים בפרויקט היה להבין איפה אני ממקמת את עצמי ביחס למשוואה שהחומה מייצרת. מכיוון שהחומה חוצה שכונות פלסטיניות, לא הרגשתי שאני נמצאת באחד משני צידיה. הבנתי שהמקום שלי הוא של מי שגרה בעיר עם חומה ואפילו לא רואה אותה, לכן רציתי לייצר נוכחות חדשה לחומה בעיר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בחרתי להשתמש בחוש השמיעה, שכן זהו החוש שמצאתי שחודר את האובייקט המאוד לא חדיר הזה. שתלתי מכשירי הקלטה בין המרווחים שבין יחידות הבטון והתחלתי לאסוף סאונד מתוך החומה. את הסאונד בחרתי לנגן מתוך רפליקה של יחידת בטון, שניתנת לשינוע ולהעמדה במיקומים משתנים. הרמקולים המובנים בתוך היחידה מייצרים ויברציות וכך גם עוברים במגע, בנוסף לשמיעה. הרפליקה מוצגת בשכיבה, מנוטרלת מהאופי המפריד שלה, והופכת למעין אוביקט ישיבה מזמין המאפשר מגע, שיח וכמובן הקשבה.

הפרויקט לא מציע פתרון למצב המורכב בעיר, אלא מייצג את התנאי המקדים להתמודדות עם החומה  ההכרה בקיומה: עד שלא נכיר בקיומה של החומה לא נדבר עליה ועל ההשלכות שלה על חיי המציאות.

מתחת לראדאר

בפרויקט אחר בחרתי להגיב להתערבויות שחיילים וחיילות בצה״ל עושים במדים כדי לבטא את עצמם/ן. מהמטרה של מדי הצבא היא לייצר האחדה, ולשם כך יש תקנות לגבי כל פרט בנוגע להופעה החיצונית. כחיילת לשעבר, אני זוכרת את עצמי מתנחמת בגרביים צבעוניים או בגומיה בצבע שלא תואם את גוון השיער שלי. גיליתי שמדובר בתופעה רווחת ושהיצירתיות גואה כשהמגבלות רבות וכשיש צורך במרחב לביטוי אישי; ונוסף לכך גם סיפוק מהמרד הקטן במערכת עמוסת החוקים. בפרויקט עיצבתי פאנזין שמציג מיפוי של האזורים הנסתרים במדים, שבהם אפשר לייצר מרחב לביטוי, וכן גם כל מיני הצעות להתערבויות.

למה איינדהובן?

את לימודי התואר הראשון שלי סיימתי עם פרויקט גמר שעשיתי בשיתוף עם המחלקה הפסיכיאטרית לנוער בבית החולים אברבנאל. בסיום הלימודים בחרתי להעמיק את ההתעסקות שלי בתחום בריאות הנפש ומצאתי עבודה שקשורה בתחום. מכיוון שאני רואה את היישום של היצירה העיצובית שלי ככזה המגיב למצבים חברתיים, מצאתי עניין בתכנית הספציפית של התואר השני בעיצוב חברתי. בנוסף, התכנית עובדת על פיתוח מחקרי־תיאורטי לצד המעשי, ואני מאמינה בשילוב הזה.

עתידות

שאלה טובה. קודם כל, אני מתכננת להתמקם חזרה בארץ. אשמח למצוא עבודה שתשאיר לי זמן לפתח גם את העבודות שלי ולהציג אותן, וכן אשמח לפתח פלטפורמות שמעודדות יצירה עיצובית בדגש חברתי.

The post איינדהובן 2019: ניבי להבי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

סרגי איסקוב, 28. על קו ירושלים – תל־אביב, במקור ממעלות.
אתר | אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם קרן, כבר 10 שנים.

מה בצלחת?

הרבה ירקות ובצקים. מת על מטבח אסייתי, אוהב לבשל, שותה המון קפה.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

כבוגר טרי, אחרי ארבע שנים אינטנסיביות במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הרגשתי פתאום קצת ריק. בחודשים האחרונים קפצתי על הזדמנויות וניסיתי להעשיר את זמני בכמה שיותר עשיה ויצירה, ולחפש את דרכי כמאייר וכמעצב. בשבוע האיור, שמתקיים בימים אלו, אני משתתף בשלוש תערוכות.

מתוך התקופה הכחולה. צילום: תומר אייזיק

מתוך פיל לבן

מתוך חפץ/רוח

מתוך חפץ/רוח

התקופה הכחולה היא תערוכה שלוקחת השראה מהתקופה הכחולה של פיקאסו. אני מציג בה שתי עבודות בנושא; אחת מהן יותר אישית, על תקופה בחיי, והשנייה מגיבה לטקסט קצר שכתבתי לעוברים והשבים. התערוכה, שאצרו יולי פרץ קלצ׳י ועינב ויסמן, מוצגת בחלל הסטודיו של MOLET ביפו.

התערוכה פיל לבן מפיחה חיים בקומה הנטושה של התחנה המרכזית החדשה, עם תיבות אור שבעבר שימשו להצגת כרזות סרטים בקולנוע וכעת מציגות תערוכת איור. בעבודתי אני מתייחס למושג ״פיל לבן״ בהקשר למרחב האורבני שנוצר סביב התחנה המרכזית והחוויה שלי מהמקום.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התערוכה חפץ/רוח, המהדורה הנוכחית בתערוכות לה־קולטור ובשיתוף מגזין A5, סובבת סביב חפצים והחיבור הרוחני עימם. התערוכה הוצגה בסוף השבוע שעבר, והושק בה גם גליון A5 החדש, שבו נכללו שתיים מעבודותיי.

מתוך מגזין A5

מתוך פרויקט הגמר. צילומים: מ״ל

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

את הנינג ווגנברט האחד והיחיד, כשהגיע לפני מספר שנים להרצות בבצלאל; היה מרתק ומעורר השראה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

להקים סטודיו להדפס וורקשופ, או לאייר לניו־יורקר.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

מעיל בלשים מגניב מחנות יד שניה בחיפה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך סדרה בנושא חיי עסקים. צילום: איתי איסקוב

איור למגזין ג׳נדר

איור למגזין אקולה

The post מה קורה // סרגי איסקוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסטיבל הצילום הבינלאומי ה־7 PHOTO IS:RAEL שייפתח הערב (חמישי, 28.11) במגדל עזריאלי בשרונה, מתקיים השנה זו הפעם השביעית והוא חובק עשרות תערוכות ופרויקטים, של מאות צלמים מהארץ ומהעולם. הפסטיבל, בין התאריכים 28.11־7.12 בדצמבר מציג כ־250 צלמים מרחבי העולם ב־40 תערוכות, בשילוב תכני פרפורמנס, וידאו ארט, מוסיקה ופרויקטים חברתיים וציבוריים. בין אירועי הפסטיבל יתקיימו הרצאות וערבי מופעים, מרתון צילום וערב מיוחד לזכרו של הצלם האמריקאי רוברט פרנק שהלך לאחרונה לעולמו. את הפסטיבל מובילים המנהל האמנותי והמייסד אייל לנדסמן ואוצרת ראשית מיה ענר.

פנטזיה בצילום

לתערוכת הנושא המרכזית של הפסטיבל נבחרו כ־20 אמנים מ־11 מדינות, שעבודותיהם נבחרו מתוך כ־1,200 אמנים מרחבי העולם, שנענו לקול הקורא בנושא פנטזיה שיצא מטעם הפסטיבל. דרך צילום, וידאו ועבודות מיצב יציגו מגוון פרשנויות למונח פנטזיה. השנה יציגו לראשונה בתערוכה זו גם חברי הוועדה האמנותית של הקול הקורא, ביניהם יאיר ברק, נועה צדקה, איילת השחר כהן, אוהד בנית ושגית זלוף נמיר.

מרב מרודי בפסטיבל הצילום

רוברט פרנק, ערב לזכרו בפסטיבל הצילום

אלק סות' בפסטיבל הצילום

תערוכת יחיד לצלם האמריקאי אלק סות׳

אלק סות׳, מהצלמים המובילים בעולם כיום, מגיע לארץ ביוזמה משותפת של PHOTO IS:RAEL ובית ספר לצילום גליץ. סות׳ יגיע לפתיחת תערוכת יחיד בפסטיבל הצילום הבינלאומי ויהיה אחד הנואמים בכנס הצילום שמתקיים במסגרת הפסטיבל. זוהי תערוכה ראשונה של סות׳ בארץ, ויוצג בה מבחר צילומים מהפרויקט פורץ הדרך שלו משנת 2004 Sleeping by the Mississippi.

סות׳, יליד 1969, חבר סוכנות הצילום מגנום, זכה בפרסים רבים והציג תערוכות יחיד ברחבי העולם, בין היתר במוזיאון הוויטני בניו יורק וז׳ה דה פום בפריז. במסגרת הפסטיבל הוא יקיים שיח אמן פתוח לקהל וכן אירוע חתימה על ספריו.

מצלמות ובוכות

תערוכה על ראשית הצילום הנשי בישראל, מהווה חלק שני מפרויקט מחקרי ביוזמת PHOTO IS:RAEL בשם ״צילום ישראלי – מדימויים איקוניים ועד צילום עכשווי״. חלקו הנוכחי של המחקר עוסק בצלמות בישראל מסוף המאה ה־19 ועד שנות ה־70 של המאה ה־20, ובהשפעתן על התפתחות החברה הישראלית מבחינה תרבותית, אמנותית וחברתית.

בשיתוף פעולה אוצרותי חברו לצוות הפסטיבל האוצר גיא רז והאמנית־אוצרת נועה צדקה. רז יתמקד בסקירה היסטורית מחקרית ובחשיפה של 65 צלמות שפעלו באותן שנים, ולצדו תציג צדקה מבט אינטימי אל עולמן הפנימי של עשר מבין יוצרות אלה, בתערוכה הפואטית: ״ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי״.

מארק אוהרם־לקלף, זוכה פרס מיתר 2018

פרס מיתר 2019/2018

תערוכת יחיד לזוכה פרס מיתר למצוינות בצילום 2018, מארק אוהרם־לקלף. לקלף, צלם אמריקאי יליד גרמניה, יציג פרויקט עליו עבד במשך שלוש שנים שבמהלכן צילם ב־13 מדינות שונות ברחבי הודו. בעבודתו הוא משלב צילומי דיוקנאות ויותר מ־100 ראיונות מוקלטים בשמונה שפות. אוהרם־לקלף חוקר מגוון רחב של יחסים בין גברים בני מעמדות, דתות ואזורים שונים ברחבי הודו. הראיונות המתורגמים מאפשרים הצצה ישירה על אינטימיות ואהבה בעולם הגברי בהודו ובכלל.

במקביל תוצג תערוכת הפיינליסטים של פרס מיתר למצוינות בצילום לשנת 2019. פרס מיתר, פרי שיתוף פעולה בין PHOTO IS:RAEL וקרן משפחת צבי ועפרה מיתר, ניתן זו השנה הרביעית לאמן שגוף עבודותיו מפגין מקוריות ומצוינות בתחום הצילום. הזוכה בפרס יוכרז באירוע חגיגי במהלך הפסטיבל ויזכה בפרס בשווי 14,000 דולר הכולל מימון מלא להפקת תערוכת יחיד אשר תוצג בפסטיבל הצילום 2020. עברי לידר יציג גוף עבודות חדש שצילם בחודש האחרון, התקופה בה המתין ללידת בנו בארה״ב. התיעוד מאוד אישי ואינטימי מצד אחד, ומצד שני מהדהד נושאים חברתיים ופוליטיים, החל מחוק הפונדקאות בישראל ועד לאמריקה בתקופת דונלד טראמפ. 

 מהאקדמיה לפסטיבל

פסטיבל הצילום מארח את בוגרי המחלקה לצילום של ויצו חיפה בתערוכה שבה יוצג מקבץ עבודות וידאו וקולנוע בנושא גלות, פזורה ועקירה. במקביל תוצג תערוכת יחיד של בסמה אבו חוטי, בוגרת מצטיינת מבית הספר לאמנות חברה ותרבות במכללת ספיר, שזכתה במלגה לתערוכת יחיד מטעם ידידי בית הספר לאמנות. אוצר הצלם שי איגנץ.

דרכים חדשות

מקבץ תערוכות חברתיות פרי הפעילות החברתית של PHOTO IS:RAEL בשנה האחרונה, בקרב כ־650 בני נוער ומבוגרים ברחבי הארץ. המשתתפים, המגיעים ממגוון קהילות בשולי החברה, מצלמים בעצמם ומשמיעים את קולם במטרה לקדם שינוי ביחסה של החברה הישראלית לקבוצות מוחלשות. 40 התערוכות של תוצרי הפעילות החברתית מאפשרות לקולות שאינם נשמעים בשיח הציבורי לנוע לקדמת הבמה, ומעודדות את המשתתפות והמשתתפים בהן לאמץ עמדה אקטיבית. אוצרת: שירז גרינבאום

יהדות סיביר הנשכחת

״50+/50- בירובידז׳אן – מחזון למציאות״, תערוכה קבוצתית של צלמי קבוצת JDOCU המתעדת את הסיפור היהודי באחד המקומות הנידחים בעולם – סיביר שבמזרח רוסיה. הצילומים חושפים סיפור אנושי מרתק ורחוק פיזית אך קרוב מאוד ללב ולעין היהודית, 50 מעלות מעל ומתחת לאפס.  

כתובת הפסטיבל: עזריאלי שרונה, כניסה ממתחם שרונה, רחוב אלוף דוד אלעזר. כל הפרטים באתר הפסטיבל: www.photoisrael.org

The post הרשימה המשותפת: פסטיבל הצילום PHOTO IS:RAEL appeared first on מגזין פורטפוליו.

האדריכלית ד״ר דנה מרגלית מונתה לתפקיד ראש המחלקה לארכיטקטורה במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. היא תמלא את מקומה של האדריכלית פרופ׳ אירית צרף נתניהו, ששימשה בתפקיד בעשר השנים האחרונות וקודמה לתפקיד סגנית נשיא המרכז, פרופ׳ שמעון עמר. 

מרגלית חוקרת אדריכלות מודרנית, הקשרים בין עבר, הווה ועתיד באדריכלות, ביטויים תרבותיים ומקומיים באדריכלות ויצירתיות אדריכלית. היא שותפה במשרד משה מרגלית אדריכלים ומתכנני ערים העוסק בתכנון ועיצוב של פרויקטים בתחום של תכנון אורבני, בינוי עיר ונוף, ותכנון מפורט של מוסדות, מבני ציבור, ומגורים בארץ ובחו״ל.

היא בעלת תואר ראשון באדריכלות מבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, תואר שני באדריכלות מהאוניברסיטה של לונדון, תואר שלישי בהיסטוריה ותיאוריה של האדריכלות מבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת מק׳גיל במונטריאול, קנדה, ושני פוסט דוקטורטים מאוניברסיטת תל אביב ומהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון.

״אני שמחה להיכנס לתפקיד ראש המחלקה לארכיטקטורה במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה שהגיעה להישגים מרשימים בשנים האחרונות״, מסרה מרגלית עם מינויה. ״אפעל לקידום המחלקה תוך שימת דגש על חדשנות, יצירתיות, ואחריות אדריכלית״.

The post האדריכלית ד״ר דנה מרגלית מונתה לראש המחלקה לארכיטקטורה במרכז האקדמי ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

גיא ברנרד רייכמן, מציג את העבודה ?Dishabituation: Do you know where your children are בתערוכה סטייקיישן שאוצרת טלי קיים. התערוכה מוצגת במוזיאון נחום גוטמן לאמנות עד אפריל 2020.

מי אני

נולדתי ב־1983 בפתח תקווה, כיום מתגורר בתל־אביב. בוגר תואר שני באמנות בבצלאל. מתעניין בסולידריות, אחווה ומרד.

העבודה

העבודה שמוצגת כעת במוזיאון נחום גוטמן היא עיבוד חדש לעבודת הגמר שהגשתי בבצלאל בשנת 2018. בבסיס העבודה עומד הניסיון לתת מסגרת ייצוג נוספת לשלטון האלים של ישראל בשטחים ולהשפעותיו על חווית הילדות של ילדות וילדים תחתיו באמצעות משחקי אסטרטגיה שולחניים. העבודה מחולקת לעשרות משושים המשמשים הן כמצעים טופוגרפיים ליחידות ולאזורים המגוונים על לוח המשחק, ומעניקים ליצירה את יחידות המידה הנדרשות לתנועות במרחב לפי תורות.

צילום: דפנה טלמון

את המבנה המשחקי של היצירה עוטה ערפל של תכנים אפלים ואלימים, ששואבים לרוב מעדויות ומתחקירים שערכו ארגוני זכויות אדם בשטחים ותעדו, בין היתר, את ילדותם של בני ובנות עזה והגדה המערבית. שם היצירה הוא נסיון לנטרל את ההרגל שבמבט שלנו על הכיבוש, ולעורר מחדש את התחושות שאבדו לנו עם כינונה של תרבות ויזואלית מובחנת סביב הנושא. אולי באמצעות שדה הדימויים הלא מוכר תתבצע הזרה שתביא עמה חשיבה מחודשת, קטנה ככל שתהיה, על הנושא.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שגור לטעון שתפקידם החברתי של משחקי הילדים הוא בהכנתם לקראת החיים הבוגרים בדיוק כפי שמשחקיהם של גורי חתולים מכשירים אותם להיות ציידים וטורפים בעתיד. בחרתי ללכת עם הקו הזה, הרי שהטענה אינה ״המשחקים האלימים הללו משחיתים את הילדים שלנו״ אלא ״מה כה שגוי בעולמנו כעת שאותם ילדים חשים שמשחקים אלימים אלה יספקו להם את ארגז הכלים הנחוץ להישרדותם בעולם״.

תעבירו את זה הלאה

את העבודה הנוכחית הייתי רוצה לראות באתר מיני־ישראל, במעין התנחלות־רזידנסי, דמוקרטיזציה של פארק מיני־ישראל עצמו.

פלוס אחד

האלימות דווקא כמכוננת אחווה תמיד עניינה אותי, ביחוד מצבים בהם דורש הציבור ״דמוקרטיזציה של האלימות״; פירוק המונופול של המדינה וגרורותיה והתאחדות סביב התנגדות רדיקלית אלימה. תנועות כמו אנטיפה, אסטרטגיות כדוגמת ״הגוש השחור״ ואפילו ריקודי הפוגו של הפאנקיסטים מביאים אנשים יחד, באינטנסיביות גופנית כדי לערער על כוחן של המערכות המוכרות. ב־2017 יצרתי את Remove Background, מצגת בפאוורפוינט שמנסה להציג נרטיב משותף בין ילדי פרברים המשחקים משחקי תפקידים ובין סקינהאדס המבלים את מרבית זמנם ברחובות דרך מוטיב ״האחווה״ (Brotherhood) והפנטזיה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post עבודה בעיניים // גיא ברנרד רייכמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

ירדן קולסי

ירדן קולסי, בן 29 מירושלים. לפני איינדהובן גרתי בירושלים ביפו 93, מעל גלריה ״שודדי י־ם״ של יורם אמיר ושרון גרדשטיין. באותה תקופה מה שעניין אותי בעיקר היו הפקות אירועים ועובדה על מיצבי אור. חייתי עם חברים ויוצרים מכל מיני תחומים שונים כמו צילום, ציור, ניו מדיה, אנימציה, מוזיקה. פעם בכמה זמן היינו משלבים כוחות ומרימים אירוע בבית – הופעה, מסיבה או תערוכה. זה היה כמו בית הספר הראשון שלי; כל חדר בבית היה מעין מחלקה אחרת וכל פעם למדתי קצת מכל חבר.

Old Dog New Tricks

באקדמיה שמים דגש על הסיפור בכל פרויקט, בעיקר אם יש בסיפור נגיעה אישית. בשבילי, המרחק הבטוח בין ישראל להולנד אפשר לי להתעסק בשירות הצבאי וההשלכות שלו עליי. תפקידי בצבא היה כלבן מרדף ביחידת עוקץ. חלק גדול מהתפקיד התרכז בציפייה לרגע שבו משהו יקרה, רק אז הכל התחיל להתעורר. ככה גם בנויים האימונים, על הקפצות חוזרות ונשנות. כחייל אתה מאומן לדריכות ולכך שדברים עלולים להשתנות בכל רגע.

בפרויקט הגמר שלי בהולנד החלטתי לעסוק בשאלות של אימון: איך מאמנים? מה הן הטקטיקות? מה השינויים המתחוללים במי שעובר אימונים כאלו? כשהתחלתי לחשוב על עוקץ בהולנד, התחוור לי שכל הכלבים ביחידה היו בכלל כלבים הולנדים ושההולנדים הם המגדלים והמאמנים הנחשבים ביותר בעולם לכלבי צבא. הכלב שלי, הנקי, היה רועה הולנדי וחלק מהפקודות שלו היו בהולנדית. אחרי בדיקה קצרה שערכתי התברר שרוב המגדלים, המאמנים והסוחרים של כלבי צבא נמצאים במחוז צפון בראבנט. חברות גדולות של אימון וגידול כלבים ממוקמות קילומטרים ספורים מביתי, בחוות מחוץ לעיר.

Old Dog New Tricks. צילום: ניקול מרנטי

צילומים: מ״ל

ירדן קולסי. צילום: מרי רימה

יצרתי קשר עם אחת החברות שנתנה לי להכנס למתקנה ולתעד את עבודת האימון שנעשית בה. היה לי קל להיכנס בתור כלבן ישראלי יוצא יחידת עוקץ, מכיוון שהם הכירו את היחידה ואפילו את המאלף הראשי שלה. החיבור הזה בין המדינות והסיפור האישי שלי הרגיש כמו סגירת מעגל, כמו שבזמנו הנקי בא אליי מהולנד לשטח הלחימה בישראל בו התאמנו ופעלנו יחד, עכשיו אני מגיע להתאמן וללמוד אצלו בהולנד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מכיוון שמדובר באימון, במשהו שעובר דרך עשיה, דרך השרירים והתחושות שמתלוות לזה, היה לי ברור שאני צריך להעביר את הסיפור בצורה פעילה ולייצר מיצב אינטראקטיבי. חיברו אותי עם הכותב והדרמטורג ניר שאולוף ויחד פיתחנו את נרטיב המיצב שמסופר דרך שתי דמויות שונות. האחת היא החייל הישראלי שעובר אימון (אני), השנייה היא מאמן וסוחר כלבים הולנדי שמסביר פרטים על בחירת כלבים ומסחר בהם. במיצב נכנסים המשתתפים אל תוך חלל אימון אבסטרקטי, שאותו חווים על ידי נשיכת מקל.

פעולת הנשיכה מפעילה סאונד שבאמצעותו מתקדמים בסיפור, במעבר מעמדה לעמדה בתוך המרחב (כמו כלב שמשתמש באף). בהתקדמותם, הם עוברים בעצמם מעין חווית אימון. אך מעבר לשאלות האימון, העבודה בוחנת את הפן העסקי סביב הסחר בכלבים ומבקשת לפתוח דיון אודות אילוף כלבים למטרות לחימה, ולגעת בנקודת החיכוך הקריטית שבה הכלב הופך מחיית מחמד לנשק.

Go Figure

בשנה השלישית עקבתי אחרי אמן מקומי בשם לוק ספונסלי. לוק הוא דמות אקסצנטרית והיה מעניין לעקוב אחרי כל מעשיו, שכוללים מוזיקה לסרטים, הוראה, בניה של דיורמות מזבל ופלסטיק שהוא מוצא ברחוב. עם כל האיסופים יצרתי משחק מחשב שהוא סוג של רטרוספקטיבה של לוק, יומן או ארכיון עבודות במעין עולם הזוי כמו שלו. עבדתי עם סריקות תלת־ממד כדי להפוך את לוק לדמות שאיתה משחקים.

מה שאהבתי בעיקר לעשות היה לסרוק עבודות קטנות של לוק ולהגדיל אותן לכדי חללים גדולים שאפשר לשוטט בהם. במשחק יש גם אולם קולנוע המקרין סרטים שהוא יצר, ומוזיקה שלו שמתנגנת בכל מיני אזורים שונים.

למה איינדהובן?

בשלב מסויים בירושלים החלטתי לנסות ולהפוך את היצירה שלי למקצועית יותר, וניגשתי ללימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל ובאיינדהובן. בבצלאל הגעתי לרשימת המתנה, ולאיינדהובן התקבלתי. המעבר להולנד היה קשה, אבל בדיעבד אני חושב שזה היה הצעד הנכון ובית הספר הנכון בעבורי, שאפשר לי המון חופש לנסות דברים חדשים. למדתי במחלקה שקראת Public Private ששמה דגש על עיצוב חלל בתהליך עבודה המשלב מחקר תוך כדי עשייה.

עתידות

כרגע להישאר באירופה, לפתח פרויקטים חדשים,לענות לקולות קוראים ולרזידנסיס. אני פתוח להצעות.

The post איינדהובן 2019: ירדן קולסי appeared first on מגזין פורטפוליו.

גל קשת

גל קשת, בן 30, במקור מקיבוץ כפר החורש. לפני הלימודים באיינדהובן שירתתי בקבע בשייטת הצוללות ואז עבדתי תקופה קצרה באלת״א.

Hestia

פרויקט הגמר שלי, ״הסטיה״, על שם אלת הבית ואש האח במיתולוגיה היוונית, עוסק בנוכחות האש בחיים המודרניים. האש היא אלמנט בסיסי בכל התרבויות והדתות; היא היוותה חלק חשוב בהתפתחות האדם, ולהבות מושכות אותנו להתבונן בהן בצורה אינטואיטיבית. מולן אנחנו יכולים לחשוב יותר טוב, לנהל שיחות עמוקות ולהתקרב אחד לשני ולטבע. אבל כמו האלה הסטיה, האש כמרכז החיים נשכחת ובמערב אירופה היא אינה זמינה למי שאין אח עצים או חצר.

כיום, כשהמסך הדיגיטלי תופס חלק הולך וגדל מהחיים היום־יומיים, אני מוצא את עצמי מחפש דרכים להתקרב לאלמנטים בסיסיים כמו אש ומים. כשמתרחקים מהם, קשה לפתח אכפתיות כלפי הטבע ולנוח מהעולם שנעשה מאוד רועש. כשאנחנו נחשפים לאותם אלמנטים, ונזכרים כמה אנחנו אוהבים אותם, נפתחות דרכי מחשבה אחרות, והרבה דברים שנראים מסובכים יכולים להתבהר.

גל קשת. צילום: מקס רדקה

מתוך המשיכה שלי לאש והרצון להנגיש אותה, חיפשתי דרך להבעיר מדורה בתוך הבית ללא צורך בתשתית מיוחדת ובעיקר ללא עשן או גזים מסוכנים אחרים. עיצבתי מכשיר מבטון ועץ עליו אפשר להדליק מדורה שמוזנת באלכוהול נקי. בבעירה, אלכוהול פולט רק פחמן דו חמצני ואדי מים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כדי לווסת את הבערה פיתחתי שיטה לשלב ולסדר סיבי כותנה בתוך בטון. הסיבים עומדים כך שהם מתחילים בתחתית כלי, שמלא באלכוהול, ומסתיימים בפני השטח של הבטון. האלכוהול עולה לאט ואז ניתן להצית את הבטון. בגלל שאלכוהול לא פולט עשן ולא משחיר, אפשר גם להניח חפצים בתוך האש ולשחק איתה. רציתי תוצר סופי שמזמין לגעת ולהתעסק בו, לא מוצר נקי, אלא בעל אסתטיקה שמנגישה את האש והופכת אותה לידידותית וגם בטוחה ככל הניתן.

Attached

פרויקט נוסף מהשנים האחרונות הוא עיצוב תכשיט שעוסק בקושי שנשים וזוגות מסוימים חווים בתהליך של הבאת ילדים לעולם. מתוך התבוננות בזוגות שחוו את הקושי הזה, רציתי ליצור טקס קטן, שברגעי קושי יעזור להיזכר שהמאמץ הוא לא לשווא.

בחרתי להשתמש בסמליות של שיבולת השועל ובמשחק שבו ילדים זורקים אותה אחד על השני, ומספר השיבולים שנתפס על החולצה הוא כביכול מספר הילדים שיהיה לאותו ילד. התוצאה היא סיכה קטנה שיוצרת טקס יומיומי והאינטימי של חיבורה לחולצה. שיבולת שאפשר לוודא שתיתפס.

למה איינדהובן?

הלכתי לאיינדהובן כי רציתי ללמוד בין אנשים מגוונים מכל העולם. בנוסף, כיוצר אני לא מפוקס על תחום אחד של עיצוב או אומנות והאקדמיה באיינדהובן מאוד מקדמת את זה; אין מגמות קלאסיות, כל המגמות הן לעיצוב מוצר עם גישה עיצובית שונה, כי כל תוצאה שנפיק היא מוצר, בין אם זה סרט, כיסא או אפילו רעיון.

עתידות

בעתיד הקרוב אני מתכנן לעבוד כפרילנסר בתחום, במקביל לפיתוח פרויקטים אישיים.

צילום: פמקה ריירמן

The post איינדהובן 2019: גל קשת appeared first on מגזין פורטפוליו.

למעלה מ־100 עבודות של אמנים ישראליים ביניהם מיכל היימן, אורן אליאב, אריק (אליהו) בוקובזה, אלעד קופלר, דגנית ברסט, מרתה ריגר, נטליה זורבובה, אולגה קונדינה, מיכל ממיט וורקה, מיכל ברנגה ורבים נוספים ישתתפו בתערוכת אמנות ישראלית במוזיאון נחום גוטמן לאמנות בסוף השבוע הקרוב (5-7.11).

ההכנסות מאירוע זה נועדו לאפשר לאגודה לסוכרת נעורים לסייע בשיפור איכות חייהם של עשרות אלפי סוכרתיים ובני משפחותיהם בישראל. כיום חיים בישראל עשרות אלפי תינוקות, ילדים ובוגרים החולים בסוכרת מסוג 1 המחויבים בטיפול אינטנסיבי סביב השעון הדורש בדיקות של רמת סוכר והזרקת אינסולין.

בין מטרותיה, פועלת האגודה למציאת פתרון למאבקם של הורים לפעוטות המתמודדים לא רק עם הטיפול האינטנסיבי אלא גם עם הצורך האקוטי בסייעות מתמחות המאפשרות הגעה סדירה של הילדים לגני הילדים, בהם למדו לפני אבחון המחלה. כיום לא ניתן בישראל מענה מוסדר של סייעות לילדים חולי סוכרת נעורים עד גיל 3, כך שהילדים נותרים בבתיהם והורים רבים נאלצים להפסיק לעבוד, תופעה המהווה נטל כלכלי נוסף על משפחות החולים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התערוכה SweetArt, שאוצרות מיטל מנור ודריה קאופמן, תשקף עשייה אמנותית עכשווית מגוונת, בציור, רישום, פיסול וצילום. האמנים, שנרתמו לסייע לאגודה לסוכרת נעורים, יציעו יצירות הטווח מחירים רחב החל מ־1500 ₪. בנוסף לתערוכה, יוצעו היצירות למכירה גם באתר אינטרנט יעודי שהוקם עבורה. במסגרת המכירה תינתן אפשרות להצטרף לסיור מודרך בתערוכה המוזיאלית המרתקת ״נופים נעלמים ומפות נסתרות״. הכניסה לתערוכת המכירה ולמוזיאון חופשית בשלושת ימי האירוע.

מיכל הימן

אולגה קונדינה

דגנית ברסט

The post SweetArt: אמנות ישראלית למען סוכרת נעורים appeared first on מגזין פורטפוליו.

בכל שנה עורך מוזיאון פילדלפיה לאמנות וקראפט תערוכת אמנות ומכירה של אמנים מרחבי ארצות הברית, PMA Craft Show, שמארחת קבוצה של אמנים ממדינות שונות בעולם. השנה המדינה שנבחרה לאירוח הייתה ישראל. זו הפעם השנייה שבה המוזיאון מארח ביתן ישראלי; הפעם הקודמת הייתה לפני 11 שנים והמוזיאון מעיד עליה עד היום כהצלחה גדולה בקרב הקהל המקומי.

הבחירה להציג עבודות שנוצרו מחוץ לארצות הברית היא מאפיין המייחד תערוכה זו משאר תערוכות הקראפט במדינה הסגורות לקהל אמנים אמריקאי בלבד. כך, בין האמנים המציגים היו 195 אמנים מרחבי ארצות הברית, 22 אמנים אורחים מישראל, לצד עבודות של בוגרים וסטודנטים מאוניברסיטאות שונות ברחבי ארצות הברית. כ־12,000 איש פקדו את העיר לקראת התערוכה, שמתקיימת ברציפות כבר 42 שנה. בתקופה זו המוזיאון גייס מעל 13 מיליון דולר לרכישת יצירות אמנות ויצירה עכשווית לאוסף הקבוע, ולמימון פרויקטים של חינוך והשקעה בקהילה.

מי שאחראי ליצירת הקשר עם אוצרי מוזיאון פילדלפיה והקמתו של הביתן הישראלי הוא ארגון אאידה, שנוסד לפני 17 שנים על ידי אנדי (ז״ל) וצ׳רלס ברונפמן וחבריהם דייל ודאג אנדרסון. מאז פועל הארגון במרץ למילוי החלל שנוצר בהיעדר תמיכה ממשלתית וציבורית לאמני קראפט עכשוויים בישראל. הארגון שם לעצמו כמטרה לחבר את האמנים לקהל בין־לאומי של גלריות, מוסדות ואספנים, דרך תערוכות, מלגות, תמיכה ומימון שהות אמן.

עינבר שחק. צילום: ג׳ני ברסט

האמנים המשתתפים בתערוכה נבחרו על ידי אביבה בן סירה, המנהלת של אאידה בישראל. בן סירה אצרה תמהיל מגוון של עבודות קרמיקה, אמנות, זכוכית, תכשיטים, תיקים, טקסטיל ואביזרי אופנה. לדבריה, יכולתה הגדולה של אאידה היא באפשרות ליצור קשרים בבתי ספר לאמנות, בנתינת המלצות ובהיכרות אישית עם מוזיאונים ואוצרים, ובפתיחת דלתות בעזרת קשרים המהוות מקפצת דרך משמעותית בדרכו של אמן. עיקר המטרה היא לתת לאמנים את הכלים שיוכלו להמשיך הלאה בכוחות עצמם להכיר את השוק ואת עולם התערוכות הבין־לאומי.

בדרך כלל, בארצות הברית ובעולם האמנות קיימת הפרדה ברורה בין פריטי אספנות המוערכים כיצירות להשקעה כלכלית, לבין אמנות עכשווית שהיא על גבול המסחרי, שאפשר לרכוש ולקנות בקלות ובנגישות. בתערוכות כמו ה־PMA Craft Show יש מקום לקדם גם עבודת יד ואמנות שעל מרכיביה נמנים גם פריטי אקססוריז יום־יומיים המיוצרים בעבודת יד, תוך כדי שמירה על עקרונות של קיימות באופנה וסחר הוגן.

שוק של ״אין״

המעצבים הישראלים שהציגו בתערוכה ניכרים ביכולת העיצוב שלהם, בין היתר מכיוון שאנחנו נאלצים לעבוד בשוק של ״אין״: מלאי מוגבל של סוגי בדים, אביזרים וחומרים שונים ליצירה, בשילוב עלויות ייצור גבוהות, מהווים גורם יום־יומי למאבק וליצירתיות גדולה בכל שלב של עבודת היצירה. בהיעדר תחרות או הצע בשוק הספקים, מעצבים המבקשים לשלוט בשלבי הייצור של המוצר נאלצים לעיתים קרובות לרכוש את המיכון הדרוש ולהתמקצע בכל שלבי התהליך, על מנת ליצור את העיצוב המושלם שאליו הם מבקשים להגיע.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף, העובדה שאין לנו מסורת עיצוב ארוכת שנים שעליה אנחנו נשענים, בשילוב תכונות אופי של העזה ובדיקת גבולות, מאפשרת לנו לחקור תחומים של אמנות עכשווית ולחבר חומרים מכל הבא ליד ליצירת העיצוב. כך לדוגמה, מעצבת הטקסטיל תמר ברניצקי פיתחה בד מקורי בטכניקה של צריבה פוטוכימית, היוצרת מראה מתפורר ומיושן מחד אך עמיד וחדשני מאידך, כשכל צעיף הוא יחיד ומיוחד, אמנות לבישה שכולה תרגום נופים למרקמים. 

תמר ברניצקי

איתי נוי

איתי נוי מעצב ויוצר שעונים בעבודת יד בסדרות קטנות, באופן שונה ומקורי בהשוואה לתעשיית השעונים המסורתית באירופה ובארצות הברית. בישראל אין מספיק ידע ולא קיימת תעשיית שעונים (וחלקי שעונים), ויש רק מספר קטן של יצרני שעונים קטנים בעולם בגלל המורכבות של התחום. השעונים של נוי מורכבים בעבודת יד בסטודיו שלו ביפו העתיקה, ובכך הוא שולט על כל שלבי הייצור עד למוצר המוגמר והמושלם.

גילי אילן יוצרת שיתופי פעולה עם מעצבים נוספים. בחלקי התכשיטים שלה משולבים לדוגמה חלקי קרמיקה שהיא יוצרת בעצמה; טקסטיל ובד מעשה ידיה של מעצבת הטקסטיל מיקה בר, שפיתחה חומר טקסטילי ייחודי ומקורי בעבודתה; וחומר פולימרי מינרלי צבעוני וקל משקל שפיתח המעצב מאור אהרון.

האוביקטים שיוצר טל בטיט עוסקים בניגודים, בדיסוננס ובקונטרסט. בטיט מייצר את הפסלים שלו בסטודיו החל משלב הסקיצה על הנייר, שאותה הוא מתרגם למידול בתוכנות תלת־ממד ייעודיות לתחום, דרך הדפסת המודל שנעשית בסטודיו על גבי מדפסות שרכש כדי לשלוט בעלויות הייצור, וכלה בשלב יצירת המודל מגבס ויציקתו מקרמיקה. כך הוא שולט על כל שלב בתהליך יצירת האמנות.

טל בטיט

דיקלה לבסקי

 דיקלה לבסקי מעצבת את צעיפי המשי המודפסים שלה בסטודיו שלה בתל אביב. בתחילת דרכה היא ייצרה את דוגמאות הצעיפים בעבודת יד אולם עם השנים הסטודיו גדל ונוצר הצורך בהגדלת מערך הייצור. בשל העובדה שתעשיית הטקסטיל בארץ נמחקה כמעט לחלוטין מבחינת איכות בדי המשי, סוגי וגדלי הדפוס הקיימים, לבסקי יצאה לסיור מפעלים באיטליה על מנת לאתר מפעל המתמחה בדפוס משי וייצור בתנאי סחר הוגנים בכמויות קטנות ליצירת עיצוביה המקוריים.

ולבסוף, התכשיטים שהצגתי אני נארגים בעבודת יד, עשויים מליפופי שתי וערב של חוטים. הטכניקה משמשת לתכנון וסידור של חוטים בנולים תעשייתיים, שנכחדים אט אט מארצנו. 

רשימת המציגים המלאה: טלי אברהם, שרית אסף, טל בטיט, מעיין בן יונה, תמר ברניצקי, נירית דקל, נועה פיין, ענת גלברד, ליאת גינצבורג, דנה חכים, יהונתן הופ, דיקלה לבסקי, נועה לירן, צחי נבו, איתי נוי, יעל רוזן – כיסים, עינבר שחק, שרה שחק, שרון ויזר, יסמין וינוגרד, יעל פרידמן, גילי אילן.

מעין בן יונה

יהונתן הופ

The post קראפט ישראלי בפילדלפיה: עובדים בשוק של ״אין״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

למעלה מ־30 תערוכות שבוע האיור עדיין מחכות לכם! לטובת כל מי שפספסו, לא הספיקו, מחפשים איך למלא את החור בלב או רוצים לבקר בהן עוד פעם נוספת, ריכזנו ברשימה אחת את מועדי הנעילה המעודכנים של כל התערוכות שעדיין אפשר (וכדאי) לבקר בהן.

חשוב: יש לבדוק את שעות הפתיחה המעודכנות באתרי האינטרנט של הגלריות ולא להסתמך על השעות שמופיעות באתר שבוע האיור!

רזוננס – שעת רחצה, בעלי מלאכה

מעורר השראה, קמפוס אריסון לאמנויות

• נעים להכיר, סינמטק תל אביב, נעילה: 2.12
• Unconditional Love, סינמטק תל אביב, נעילה: 2.12
• פלאשבק – מקום אישי, הצלמניה, נעילה: 2.12
• פיפ שואו, גלריה דוד גרשטיין, נעילה: 5.12
• אגם הבירבורים, סמילה, נעילה: 6.12
• שמונה כפולות לפחות, גלריה ויטרינה, מכון טכנולוגי חולון, נעילה: 6.12
• שיח.גלריה, גלריה BY.5, נעילה: 7.12
• ממגדלור למגדלור, חנות מוזיאון ארץ ישראל, נעילה: 7.12
• כך ולא כך, המקרר, נעילה: 7.12
• ראש בקיר, המקרר, נעילה: 7.12
• Flashback – TaliO, המקרר, נעילה: 7.12
• תאונה, מלחמה, שולחן עבודה, גלריה מנשר לאמנות, נעילה: 12.12
• יצאו מכלל שימוש, מרכז אדמונד דה רוטשילד, נעילה: 13.12
• רזוננס – שעת רחצה, סדנת בעלי המלאכה, נעילה: 13.12
• ליאו רוט: חתכי נעורים, גלריה חנינא, נעילה: 14.12
• Souvenirs, בית האמנים, נעילה: 14.12
• אמאבאבת, סטודיו רותם רשף, נעילה: 14.12
• תשרפנא, בית הבאר, נעילה: 17.12
• The Making Of the Making of, גלריה עומר תירוש, נעילה: 18.12
• 40 weeks of us, אברהם הוסטל, נעילה: 21.12
• זיכרון לטווח קצר, בית קנדינוף, נעילה: 21.12
• בוטשאש, סיפור פשוט, נעילה: 21.12
• טוטם וטאבו, מוזאון אילנה גור, נעילה: 22.12
• בית הוא ריבועים של אוויר, בית חנה, נעילה: 25.12
• חי צומח אורנמנט, בית בנימיני, נעילה: 28.12
• BAU-SCAPE, הגלריה בבית האדריכל, נעילה: 2.1.2020
• אמא בשלי לי מיץ גנבים, ארטפורט, נעילה: 18.1.2020
• דני קרמן פנים רבות לו, המוזאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, נעילה: 4.1.2020
• ציפורן שלופה, המוזאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, נעילה: 4.1.2020
• מסע אישי בקומיקס – ארז צדוק, המוזאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, נעילה: 4.1.2020
• מעורר השראה, קמפוס אריסון לאמנויות, ללא מועד נעילה
• המיטב של שבוע האיור 2019, גלריית הרחוב, יפו העתיקה, ללא מועד נעילה

חשוב: יש לבדוק את שעות הפתיחה המעודכנות באתרי האינטרנט של הגלריות ולא להסתמך על השעות שמופיעות באתר שבוע האיור!

זיכרון לטווח קצר, בית קנדינוף

BAU-SCAPE, הגלריה בבית האדריכל

The post תערוכות שבוע האיור 2019 ממשיכות! appeared first on מגזין פורטפוליו.

בין שלל אירועי התרבות והאמנות ששטפו את ירושלים באחרונה, נפתחה תערוכה קטנה, אינטימית, פיוטית ממש – תערוכת היחיד של נינו ביניאשוילי ״התקף זאום״, בגלריה של סדנאות האמנים בתלפיות. מקורה בהרים של ארצות אחרות, ומשם גם שפתה: שפת הזאום, על שמה נקראת התערוכה. זוהי תערוכת היחיד הראשונה של ביניאשוילי בארץ (היא הציגה תערוכות יחיד בין היתר בניו יורק, בטביליסי ובסן פטרסבורג), והיא מגיעה אחרי הצלחתו של הרומן הגרפי על שפת הים השחור שכתבה ואיירה, זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע״ש בן־יצחק לשנת 2018.

גם בתערוכה החדשה ביניאשוילי נשארת במזרח אירופה ומגלה את ״זאום״, שפה ותופעה שיצרו חברי התנועה הפוטוריסטית, משוררים ואמנים צעירים מסנט פטרסבורג בשנות ה־20 של המאה הקודמת. נטליה גונצ׳רובה, ולדימיר מיאקובסקי וקזימיר מלביץ׳ היו חלק מהקבוצה, שטענה שלשפה קונבנציונלית אין מספיק מילים לתאר את רגשות וחוויות. הם פנו לצלילים, לרעשים, למשחקי לשון ולשיבושם – לכל דבר שיוצא מהקונסטרוקציה של השפה, מתוך מחשבה ששם החלק שישלים את החסר.

ביניאשוילי עוסקת בהוצאת ספרי אמן מזה שנים, והכירה היטב את ספרי האוונגרד הרוסי והפוטוריזם עוד מילדותה במזרח אירופה, אבל שפת הזאום הייתה בעבורה תגלית של ממש.

נינו ביניאשוילי, מתוך עבודת וידאו "אוקטובר", 2019

נינו ביניאשוילי

אני משתמשת במושג ״התקף זאום״ לתאר חוויה של זרות בהקשר של שפה: כמו התקף חרדה, שמתעורר כשאנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו אמורים להיות שייכים, אבל משהו בדיבור איתנו וסביבנו לא מתחבר

״לפני שנתיים הקשבתי לפודקאסט של Getty Images Institute, שם מומחית לפוטוריזם ואוונגרד, ננסי פרלוף, דיברה על ספרי אומן פוטוריסטיים ושפת זאום״, היא משחזרת. ״זה ריתק אותי, כי את הספרים הכרתי. אלו אמנים שאני מאוד אוהבת כמו מלביץ׳ וקנדינסקי, שעשו ותרמו לספרי אמן מתקופה זו. איכשהו לא ידעתי על זאום. זה היה כמו גילוי מחדש; מצד אחד כן הכרתי את הספרים שנעשו בין המלחמות עולם הראשונה והשנייה אבל לא ממש ידעתי מה זה זאום ולא התעמקתי. במשך עשר שנים אמנים ומשוררים יצרו יחד את השפה הזו, שהיא גם ויזואלית, וגם מאוד צלילית. לא בכדי השתמשו בפרפורמנס כדי להציג אותה״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התגלית הביאה עימה צלילה למחקר ארוך שעבר דרך ספריות בארץ ומחוץ לה, נכנס לדפי סקיצות רבים ולזכרונות ילדות. כל אלו מקבלים ביטוי בתערוכה: חלל התצוגה נצבע אפור, האורות עומעמו והסאונד הבוקע מרמקולים לוקח את המבקרים לפסגות הרים מושלגים. כל האמצעים האלו מבקשים ליצור אבחנה בין התערוכה לחלל שמחוץ לה, מזמינים את הצופה לתוך עולם אינטימי, מבקשים להתקרב.

מוטיבים צורניים של ספר מלווים את התערוכה לכל אורכה, בין אם זה באוסף הסקיצות המונחות על מדף המתכת בצורה של ספרים פתוחים עם סימניות בד, ובין אם כבסיס לפסל אוריגמי מופשט, שבוקע כמו דף בספר פופ־אפ ומעיד על העולם העשיר שטמון בין הדפים. דפים מלאים בטקסטים ורישומים מהווים חלק נכבד מהתערוכה, ומקנים לה אופי אינטלקטואלי־מחקרי.

מראה הצבה ״התקף זאום״, צילום: נועם פריסמן

״היו כמה חיבורים״, היא מספרת: ״הראשון, בתור אמנית שמתעסקת בספרי אמן, אני חייבת לדעת מה עשו, אפילו לפני 100 שנה בתחום הזה. השני הוא הניסיון להבין מה זה ׳זאום׳. בפודקאסט ששמעתי ננסי מקריאה כמה טקסטים ומדברת על כמה שקשה להבין את המשמעות של הנקרא. אני נורא נמשכתי לדבר הזה, לפער. זה הזכיר לי את התקופה כשרק עליתי לארץ, למדתי עברית והרגשתי שאני כן יודעת ואני תלמידה טובה, אבל כשאנשים דיברו סביבי לא הבנתי את המשמעות של השיחה. המקרה של שפת ה׳זאום׳ דומה – כל מה שקשור לתסכול, שיבוש בשפה, משחק בשפה. אני רוצה לשאול את הזאום ולקרוא למצב האינדיבידואלי שלי, של קושי בשפה – קושי שיכול להיות משחק, או אתגר או עניין – ולקשר אותו לכך״.

מהי שפה בעבורך? כמהגרת, כמאיירת?

״זו שאלה מורכבת. לא יודעת אם יש תשובה אחת. שפה זו תרבות. לגמרי. בלי קשר לזאום, זה עניין תרבותי. לקסיקון מונחים, גם בתור בן אדם שרושם אני מרגישה שהאמנות היא שפה. כמאיירת, שפה זה קו״.

משתקפת, משתכפלת, מתפרקת

בתערוכה היא מציגה ציורים מופשטים גדולים, פסלים, וידאו ולא מעט אמצעי תצוגה שהם אמנות בפני עצמה, שאותם יצרה בשיתוף סטודיו מג׳נטה. בין אלה בולטים במיוחד קליידוסקופ מהפנט ועבודת וידאו, שהם גם המקור העיקרי לתאורה בחדר.

״הקליידוסקופ ועבודת הווידאו ׳אוקטובר׳, משמשים יחד כמוקדי התערוכה. בקריאה על הזאום עלה הרבה עניין הפרגמנטים. פרגמנטים בכתיבה, בשירה. הייתי חייבת להתייחס לזה בצורה צורנית. אז לקחתי את הרעיון של פרגמנטים ואני חושבת שהדבר הראשון הגדול שחשבתי עליו היה הקליידוסקופ. יש בו פרגמנט אחד שמשתכפל ובסופו של דבר אתה רואה דרכו צורה אחרת שיצאה מהשכפול. בעיניי זה התרגום הצורני של שפת זאום, כלומר: כשמביטים דרכו, הסביבה משתקפת ומשתכפלת, מתפרקת ובו זמנית מתחברת לצורה חדשה, לא צפויה. זה גילום ויזואלי של החוויה הפואטית בקריאת שירי זאום – פירוק וחיבור מחדש של מילים ואותיות.

״הווידאו מבוסס על שני טקסטים ביוגרפיים שמתארים התקפי זאום, שזה המושג שבו אני משתמשת בשביל לתאר חוויה של זרות, שמתרחשת בגלל הקשרים של שפה: כמו התקפי פאניקה או התקפי חרדה, הגברת דופק לב ותופעות גופניות אחרות, שמתעוררות כשאנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו אמורים להיות שייכים, אבל משהו בדיבור איתנו וסביבנו לא מתחבר״.

היחס שלך לשפה השתנה?

״לגמרי. השפה שלי היא שפה ורבלית וויזואלית, ועכשיו היא הרבה יותר משוחררת, היא שלי. ברגע שאני מאיירת או מציירת באזור של זאום הדברים נראים בצורה מסוימת, אבל זו עדיין היד שלי, הלקסיקון שלי, לקסיקון של קווים. מה שהוליד את הרעיון לכל הפרוייקט הזה, היה החפיפה בין זאום כאמנות מבוססת שפה, לבין החוויות החברתיות־תרבותיות של שפה. ובאמת, משוררי זאום אמנם התייחסו קצת לנושא של חוויות ילדות, אבל בעיקר עסקו במה שיש לשפה להציע מעבר לתודעה – ואני מנסה לחבר בין המישורים האלו״.

מה חלקם של החומרים שמהם עשויים אמצעי התצוגה?

״מאוד חשובה לי הרכות. בתערוכה יש סדרה של איורים בשם ׳צירה׳. אלו עשרה איורים שנעשו באמצעות נייר פחם וקולאז׳. האיורים נורא רכים, נייר הפחם עדין מאוד. יש בזה איכויות עדינות. כשחשבתי איך אני מציגה את הסדרה הזו, היה לי ברור שאני לא רוצה לתלות אותה על הקיר; לתת לנייר להיות נייר על מדף. היה לי ברור שזה יהיה אותו חומר שבו השתמשתי בקליידוסקופ.

״לעומת זאת רציתי לייצר חלקים מהתערוכה מחומרים קשים; חומר כבד, אפור, שנותן קונטרה לרישומים שלי ולתכנים, אם זה תוכן ויזואלי או טקסטואלי. אני מרגישה שבתערוכה הזו הקונטרסט הזה עובד מצויין. הוא מדגים את הקונטרסט בין זאום גיאורגי לזאום רוסי. הקונסטרוקטיביזם הרוסי הוא מאוד נוקשה ומאוד ברור, ודווקא שירי זאום בגאורגית הם מאוד רכים. מצד אחד הבסיס של כל הצמיחה של התקופה בא ממשהו אגרסיבי; המניפסט של הפוטוריזם היה צעקני ואגרסיבי. מצד שני התכנים שלי הם יותר רכים ואז הקונטרסט הזה עוזר לקריאה של התערוכה בעיני״.

מה רצית שיקרה למי שנכנס לתערוכה?

״רציתי שזה יהיה חווייתי. כמו כל דבר, גם ספר אני רוצה שיהיה חווייתי, בסיפור, בדפדוף, בקצב. אותן מחשבות הובילו אותי גם כאן; כשנכנסים לחלל, מה מרגישים? איך אני מנווטת את המבקר/ת בחלל? איך אני מספרת את הסיפור של התקף זאום? אני לא רוצה לגלות את הכל כבר בהתחלה. האוצרת הדס גלזר ואני חשבנו על כך הרבה. איך אנחנו מספרות את הסיפור של התערוכה למבקר שלא מכיר את הנושא.

״זו שאלה משמעותית: כשעבדתי על הספר ׳על שפת הים השחור׳ ביקר אצלי בסטודיו איש נורא נחמד שיש לו חומוסיה בעיר העתיקה. הוא בא לסטודיו במקרה והראיתי לו את הספר הלא גמור, והוא מאוד התרשם מהרישומים. אחר כך הוא הסתכל עלי בפנים ושאל אותי: ׳אבל מי צריך את זה?׳. זו הייתה שאלה מאוד חשובה. אני לא יודעת אם מישהו צריך חמישה סיפורים על מיתולוגיה גיאורגית. צריך? בטוח לא. רק בדיעבד עניתי לעצמי על השאלה הזו, לקח לי זמן, אבל אז הבנתי שאני אוהבת לייצר דברים שאנשים לא מודעים לכך שהם צריכים. אני שואפת לייצר ממד של הפתעה, ליצור משהו שהוא לא בקומפורט זון שלך.

״אני מבינה שגם בתערוכה זה אותו דבר – באמת אף אחד לא צריך את זה, אבל כשחווים את זה חווים משהו בלתי נשכח, חוויה אחרת; מבחינה ויזואלית, רגשית, אינטלקטואלית, מכל מני רבדים. זה חשוב לי. זו העבודה שלי. אני יודעת שאני לא מוכרת חומוס״.

נינו ביניאשוילי, התקף זאום, סדנאות האמנים בירושלים; אוצרת: הדס גלזר
האומן 26, קומה 3, א.ת תלפיות, ירושלים. נעילה: 24.1
ב־4.12 תארח נינו ביניאשוילי את האמן רוי טיינררו להקרנת סרטו ״מסע למרכזו של חוג הגנדי״

The post השפה האבודה של נינו ביניאשוילי  appeared first on מגזין פורטפוליו.