גלריית החווה בחולון תארח את תערוכת ״מה־גף״, שתסכם את טרילוגיית ההנעלה שהושקה ב־2015. התערוכות הקודמות בסדרה היו ״סניקרס – נעליים שהפכו לתרבות״ והתערוכה ״סינדרום סינדרלה״ במאי 2016.

בהגדרתם, המגפיים אינם סוג של נעליים אלא קטגוריה העומדת בפני עצמה. אוצרות התערוכה, ימית ניומן ופזית קידר, שואפות להציג את המגפיים כעולם מקיף ומורחב. יוצרים מתחומים שונים מוזמנים להגיש הצעות ועבודות בנושא מגפיים בהקשריהם השונים: צבא ומדים, אופנה, פטיש, ספורט, טכנולוגיה ועוד.

ההצעות יכולות להיות עבודות אמנות אישיות, עבודות עיצוב, אוביקטים מתוך אוספים פרטיים וארכיונים, נעליים בגישה טכנולוגית חדשנית, מגפיים תותבות, תמונות וצילומים אמנותיים, היסטוריים ועכשוויים. התערוכה עתידה להפתח בגלריית החווה ב־25.1.20.

להגשת הצעות (כולל שם המציעים, פרטי העבדוה המוצעת ופרטי התקשרות), יש לשלוח לכתובת currentcur8@gmail.com. תאריך אחרון להגשת הצעות: 10.12.

צילום: מ"ל

The post קול קורא: מה־גף appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרס מיתר למצוינות בצילום, פרי שיתוף פעולה בין PHOTO IS:RAEL וקרן משפחת צבי ועפרה מיתר, יוענק זו השנה הרביעית לצלמת שגוף עבודותיה מפגין מצוינות בתחום הצילום. הזוכה במקום הראשון נבחרה על ידי צוות השופטים כיוון שהפגינה איכות, מקוריות ומצוינות בצילום וכן פוטנציאל ליצירת גוף עבודות לתערוכה. לצלמת המצטיינת יוענק פרס בשווי $14,000, שיורכב ממענק כספי בסך של $2,500, ליווי של אוצר מקצועי במשך שנה, והפקת תערוכת יחיד במסגרת פסטיבל הצילום.

כל ההגשות נשפטו אנונימית על ידי חבר שופטים הכולל אנשי ונשות מקצוע מובילים בתחומם מרחבי העולם. השופטים ביקשו למצוא שפה אישית, ייחודית ומעניינת שבאה לידי ביטוי בסדרה או בגוף עבודה. מבין ההגשות בחרו השופטים 20 צלמים שעלו לשלב הגמר ועבודותיהם מוצגות בתערוכה קבוצתית במהלך פסטיבל הצילום הבינלאומי בנובמבר 2019 המתקיים בימים אלה בעזריאלי שרונה בתל אביב (עד ה־7.12).

״מטבען, אימפריות מגלמות וממסדות הבדלים, הן בין המרכז והקולניה והן בין נתיניהן השונים״, כתבה אויזבל בהצהרת האמנית. ״קטגוריות מגדריות הן אחת מן ה׳אמיתות׳ הביולוגיות שהושרשו על ידי הקולוניאליזם האירופי בתרבויות אפריקה. האם בכל החברות מאורגנות מערכות היחסים מסביב להבדלי מין ביולוגי? האם המציאות החדשה משפיעה על קשרי קרבה, נישואים ומשפחה? תפיסות יופי, מודרנה, ארוטיות, אחווה, אימהות, נישואים, מסורת, ביתיות… לכל אלה גוונים שונים בתרבויות שונות. על מנת להשוות, עלינו לפרק את השפעת הקולוניאליזם על הפמיניזם ולערער על הבניות מגדריות באופן אוניברסלי״.

חברי צוות השופטים: נטלי הרשדורפר – אוצרת וחוקרת המתמחה בהסטוריה של הצילום, מנהלת המוזיאון לאמנויות יפות בלה לוקלה, שוויץ; מרתה וייס – אוצרת צילום בכירה במוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון; לורה לטינסקי – אמנית ומרצה במחלקה לאמנות חזותית, האוניברסיטה של שיקגו; דפנה מיתר נחמד – קרן משפחת צבי ועפרה מיתר; רבקה סאקר, יו״ר סותבי׳ס ישראל, מייסדת ארטיס; דוד עדיקא, צלם וראש המחלקה לצילום בבצלאל; מרים קוימן, חוקרת תולדות האמנות, כותבת ואוצרת במוזיאון הצילום foam באמסטרדם; דורון רבינא, אוצר ראשי במוזיאון תל אביב לאמנות; משה רוזנצווייג, מייסד ומנהל אמנותי בפסטיבל הצילום בסידני.

The post גלוריה אויזבל היא זוכת פרס מיתר למצוינות בצילום appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אסף, בוקר טוב. מה קורה? ספר קצת על Leave a Mark: מה אתם עושים שם?

בוקר אור. בשמחה: אנחנו חברת סטוריטלטלינג ואנחנו עוזרים היום לכל מישהו או משהו שיש להם משהו חשוב להגיד… זה יכול להיות פוליטיקאי שטס לכנס בין־לאומי ורוצה לדלוור את יוזמת השלום שלו בקרב מנהיגי מדינות ערב… זה יכול להיות מנכ״ל או מנכ״לית של חברה גדולה שרוצים להעביר מסרים לעובדים שלהם בכנס, או לסגור פינה מול הדירקטוריון… וזה גם יכול להיות סטארטאפיסט או סטארטפאיסטית שרוצים לגייס כסף ממשקיעים וצריכים סיפור שיותר חותם

מה זה אומר חברת סטוריטלינג?

זה אומר שאנחנו יודעים לעצב מצגות מאוד יפה ולעשות סרטונים מאוד יפים, אבל שהטיקט המרכזי שלנו הוא ביכולת לספר סיפור; ביכולת לקחת שבעה טון של מסרים, עובדות ונתונים ולתרגם אותם לסיפור שבשאיפה יצליח To Leave a Mark בקרב הקהל שלהם

רגע לפני שנצלול לתוך זה, איך התחלתם? מאיפה הגיע הרעיון?

הרעיון התחיל לפני חמש שנים בדייט הרביעי של אישתי ושלי. אני הייתי אז סמנכ״ל אסטרטגיה במשרד פרסום גדול והיא התעסקה בהפצת פורמט של טלויזיה בחו״ל, והייתה לה מצגת חשובה באוסלו. היא הייתה צריכה להציג פורמטים ישראלים מול בכירי תעשיית הטלויזיה בעולם בכנס שנקרא EuroPitch, ואז היא שאלה אותי אם אני יכול לעזור לה לבנות את המצגת ולספר את הסיפור.

לאור העובדה שהיה מדובר בדייט הרביעי שלנו, אז כמובן שהסכמתי וישבנו עד 4 בבוקר על בקבוק יין ״לאורו״ של הלפטופ. כשסיימנו לעבוד על המצגת שלה היא הרגישה שזה נתן לה המון ערך, והיא אמרה לי ״שמע… צריך לעשות משהו עם הסטוריטלינג הזה״. אני כמובן אמרתי לה שזה רעיון גרוע ושנה אחר כך אמרתי לה ״שמעי, חייבים לעשות משהו עם הסטוריטלינג הזה…״, ואז הקמנו את Leave a Mark

אגב.. היו שני טריגרים שהציתו את הדברים שנה אחר כך

מה הם היו?

הראשון היה סוג של תרגיל בזוגיות שרצינו לעשות: חשבנו שאם נעשה משהו ביחד אז זה יחזק את הזוגיות שלנו.. ולמרות שכל ״המבוגרים״ מסביב אמרו לנו שזו טעות החלטנו ללכת על זה

סיקרנת

והשני היה טלפון שקיבלתי מבחור שרצה שאעזור לו לעשות מצגת, ואני ממש ממש ממש לא רציתי… זה היה גם נושא משעמם וגם נושא קצת פחות אסתטי הוא פיתח מגבון לח שמנגבים איתו ואז הוא נשטף טוב באסלה, והוא טס לכנס שנקרא WOW, שזה ראשי תיבות של World of wipes… זה כנס באטלנטה שכל ״אנשי המגבונים הלחים״ בעולם טסים אליו ומציגים את מרכולתם

הו!

אז בגלל שלא רציתי לעבוד איתו זרקתי לו מחיר שדאז הרגיש לי מאוד גבוה, כדי שהוא לא ירצה לעבוד איתי, ותאר לך כמה הופתעתי שהוא אמר לי ״אוקי.. אז נפגש בשני בערב?״. ואז קרה דבר מדהים! אני זוכר שעבדתי איתו והרגשתי שאני לא רק מתפרנס בכבוד, אלא שאני ממש נותן לו ערך ומעצים אותו. והאמת שגם היו לו מטרות אישיות מהכנס: הוא רצה לקבל הצעה עבודה והוא קיבל שתיים.

ואז אני זוכר שחזרתי הביתה לשרה וסיפרתי לה על זה. ואז החלטנו להקים את החברה, ומאז ועד היום אנחנו מנהלים אותה ביחד, 50% 50%. ומה שהתחיל במיזם במרתף של הבית, הפך היום לסוג של ״ארגון״ עם אוטוטו 20 ״ליב א מארקים״ ו״ליב א מרקיות״ שעובדים איתנו, ונותנים שירות ליותר מ־500 לקוחות

הצוות של Leave a Mark. צילום: טל שובל

נייס! ובוא נתקדם למהות: אם אני מבין נכון, הבסיס למה שאתם עושים הוא שלא משנה מה הרעיון שיש לך, אתה צריך לדעת איך למכור אותו, ושרוב האנשים לא יודעים לעשות את זה, או כי הם לא יודעים לעמוד מול קהל, או – וחושב יותר – הם לא חשבו עד הסוף מה הסיפור שהם מספרים?

כן ולא…

תסביר

אני אסביר: קודם כל הדבר הכי חשוב הוא הרעיון/המיזם/התוכנית שלך. סטוריטלינג מבחינתי זה ״אמת מסופרת היטב״. התפקיד שלנו הוא לעזור לאנשים לספר את הסיפור בצורה הכי טובה שיש. לעניות דעתי יש היום יותר מדי תשומת לב ל״עמידה מול קהל״, לאותם פקטורים חיצוניים כמו איך אני זז בחדר, או איך אני מגביר את הקול שלי כשיש לי משהו חשוב להגיד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אבל זו לא המהות: המהות היא הסיפור שאני מספר, הצורה שבה אני מצליח לקחת נניח מיזם מורכב ולתרגם אותו לתוך סיפור פשוט שכל אדם בוגר יוכל להבין אותו. אני חושב שיותר מדי אנשים היום חושבים מה הם ילבשו בכנס, ופחות מדי על מה הם ידברו בכנס. ומה שמדהים זה שאם הצלחת לבנות לעצמך סיפור טוב, אז כל ׳העמידה מול קהל׳ הופכת להרבה יותר טבעית ולהרבה יותר אפקטיבית.

אז השורה האחרונה שכתבת היא החשובה ״איך לחשוב עד הסוף מה הסיפור שאתה מספר ולמי״ – זו האמנות האמיתית. רוצה דוגמה?

כן! אפילו שתיים

קיבלת

עבדנו בעבר עם חברה ישראלית, חלוצה בתחומה, עובדת בארבע יבשות ונותנת שירות לשחקנים הגדולים ביותר בעולם. אנחנו פגשנו אותם כשהם השיקו שירות חדש ואנשי המכירות שלהם באפריקה התקשו להסביר למה כדאי לעבוד איתם. כאן המשימה שלנו הייתה אחת: זיקוק. בגלל שהשירות שלהם מאוד מורכב לקח לנו כמעט ארבעה חודשים לבנות עבורם 5 שקפים. לא יותר מכך…

על זה אמר אהרון ברק, באחד מפסקי הדין שלו: ״צר לי על אורכו היתר של פסק הדין, אך לא עמד לרשותי זמן מספיק כדי לכתוב פסק דין קצר יותר״, או מארק טווין שאמר ״הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אך לא היה לי זמן״. במקרה שלהם הבנו שמקבלי ההחלטות הם אנשים בכירים בממשל ואותם פחות מעניינים פרטים טכניים או מילות מורכבות… ודווקא היכולת לצמצם מוצר שלקח שנים לפתח לחמישה שקפים, או יותר נכון לחמישה משפטים הצליח להותיר את החותם הנכון אצלם.

הבנו שמקבלי ההחלטות הם אנשים בכירים בממשל ואותם פחות מעניינים פרטים טכניים או מילות מורכבות… ודווקא היכולת לצמצם מוצר שלקח שנים לפתח לחמישה משפטים הצליח להותיר את החותם הנכון אצלם

למה זה לקח ארבעה חודשים? כי היינו צריכים ש־20 אנשים שישבו בחדר יקראו חמישה משפטים ויגידו שזה זה. שלאף אחד לא יהיה מה להגיד/להוסיף/לשנות. ורק ברגע שזה קרה הבנו שיש לנו את זה. בכלל, אחד הטריקים החשובים ביותר זה לחפש את ״הנודניק התורן״, את זה שאף פעם לא מרוצה, את זה שתמיד יש לו משהו ציני להגיד, דווקא אותו צריך לחבק ולהעריך את הפידבק שהוא נותן. כי ברגע שהוא ירגיש שאין לו מה להגיד, זה הרגע שאתה יכול להיות רגוע שגם הצופים במצגת ירגישו שאין להם מה להגיד

וואלה. והדוגמה השנייה?

דוגמה יותר קטנה, על איך לספר סיפור בצורה אפקטיבית. אנחנו חיים בעולם דינמי, בעולם אינסטגרמי, בעולם ויז׳ואלי, ובעולם כזה תמונה אחת יכולה להיות שווה ל־1,000 מחקרים, 1,000 נתונים ו־1,000 הסברים. 

אנחנו מלווים חברת סטארטאפ מדהימה שעוזרת לאנשים לצאת מהמינוס. קוראים לה Riseup: חברה שמובילים שינוי חברתי משמעותי ועומדים מאחוריה אנשים מדהימים ומאוד מאוד רציניים (יובל סמט ותמר הראל כהן ה מ ד ה י מ י ם).

אחד המסר החשובים שרצינו להעביר שם היה שהסיבה המרכזית שהמון ישראלים נכנסים למינוס היא בגלל שאנחנו חיים בתרבות שפע מוגזמת. היינו יכולים להסביר ולהראות מחקרים על תרבות השפע בישראל, אבל במקום זה חשבנו ששתי תמונות יעשו את העבודה.

מדף התה. צילום: טל שובל

בתמונה אחת הצגנו את מדף התה בסופר מרקט. כן כן, מדף התה… כשאתה מסתכל על מדף התה אתה מבין את כל הסיפור. יש עשרות, אולי אפילו מאות, סוגי תה על המדף. וזה כולה תה, אולי אחד המוצרים הכי בסיסיים שיש. אז אם מדף התה כל כך עמוס בפיתויים, מה קורה במדפים אחרים?

התמונה השנייה שהצגנו הייתה תמונה של מקלחת טיפוסית בישראל ונתנו לצופים לנסות ולהגיד כמה מותגים אנחנו רואים כשאנחנו קמים בבוקר ונכנסים למקלחת. חשבת על זה פעם? תנסה לספור: מותג מברשת השיניים, מותג משחת השיניים, מותג הסבון ידים, מותג הנייר טואלט, מותג הדאורדורנט, מותג השמפו, מותג הסבון גוף, מותג הסבון פנים, מותג קצף הגילוח, מותג מברשת הגילוח והרשימה עוד ארוכה ארוכה ארוכה. וכל זה קורה כשאנחנו כולה נכנסים בשעה 06:30 בבוקר להתארגן.

אז באמת בעידן כזה ויז׳ואלי כדאי להשתמש בהרבה ויז׳ואלים כשאנחנו באים לספר את הסיפור שלנו

אני מבקש לא לזלזל בעולם התה…

חחחח

אז אם בכל זאת אתה צריך לתת איזה טיפ או שניים למי שצריך לספר את הסיפור שלו, ועדיין לא יכול להרשות לעצמו להשתמש בשירות שלכם, מה היית אומר?

אחד הטיפים הכי חשובים מבחינתי הוא להבין עם עצמך מה התפקיד שלך על הבמה. זה נשמע כמו משהו מאוד טריוויאלי, אבל אני יכול להגיד ממצגות שאני מעביר בעצמי בכנסים או בארגונים שזה אולי הדבר הכי מורכב לעשות: להבין מה אתה ומה התפקיד שלך על הבמה. אני תמיד אוהב לחלק את זה לארבעה תפקידים ולהחליט מה התפקיד שלי הפעם: המארח, המקצוען, המאמן או הסולן

אחד הטיפים הכי חשובים הוא להבין מה התפקיד שלך על הבמה. אני תמיד אוהב לחלק את זה לארבעה תפקידים ולהחליט מה התפקיד שלי הפעם: המארח, המקצוען, המאמן או הסולן

את המארח אני יכול להבין (אני חושב), גם את המקצוען וגם את הסולן. מי זה המאמן?

המארח: כשמישהו מבין שהוא על תקן המארח זה אומר שהוא יעמוד על הבמה בצורה שהיא קצת יותר ממלכתית: הוא יכבד את כולם, כי כשאתה המארח אתה לא תכנס לכל מיני נתונים ומספרים קטנים, אתה המארח; מארחים לא עושים דברים כאלה. מארחים מדברים ממעלה על הדברים, הם מספרים סיפורים, הם לא מנסים לדחוס כמה שיותר חומר פנימה אלא הם שומרים על פאסון. ודובר או דוברת שעומדים על הבמה עם הכובע הזה יגיעו למקומות טובים.

המקצוען: איש המקצוע הוא זה שהסמכות שלו נגזרת מהידע הרב שהוא או היא צברו בתחומם, וככזה הם יעמדו בביטחון על הבמה ויתווכו לקהל את הידע שלהם בצורה שגם אחרון היושבים יוכל להבין למה הם התכוונו.

המאמן: המאמן הוא זה או זו שתפקידם לתת לקהל מוטיבציה, לתת להם השראה ולגרום להם להאמין בעצמם. לכן הם ידברו בצורה אישית, אנושית ובגובה העיניים.

הסולן: הסולן הוא זה או זו שנמצאים על הבמה כדי לתת שואוו. אם הם היו יכולים, הם היו שוברים גיטרה על הבמה, ולכן גם הסיפור שלהם צריך להיות סיפור שמדבר על הדברים בצורה גדולה ומלהיבה.

חשוב להבין את ארבעת התפקידים כדי לבחור אחד תנסה את זה עם עצמך: קח כל סיטואציה שאתה נדרש להציג בה את הסיפור שלך, וכל פעם תנסה לחבוש כובע אחר. תוך דקה הסיפור שלך ישתנה בהתאם

מצד אחד אני מבין. מצד שני אני לא בטוח שההפרדה בין ארבע הדמויות היא כזו דיכוטומית

אתה צודק, היא מאוד לא דיכטומית, וזה היופי כי זה אותו בן אדם; עם אותו סיפור. אבל דווקא הניואנסים הקטנים הם אלה שעושים את ההבדל ומצליחים להותיר את החותם

אז שאלה אחרונה: מה זה סיפור טוב?

סיפור שנוגע. ואין מה להרחיב על זה

או שנגעת. או שלא. זה לא משנה אם אתה מספר את הסיפור האישי שלך או את הסיפור של הסטארטאפ עם הטכנולוגיה המורכבת שלך. או שנגעת. או שלא

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

צילום: טל שובל

כן… אני שולח לך את מה שכתוב ב״מאחורה״׳ של כרטיס הביקור שלנו:

אנחנו לפעמים שוכחים את זה – לא באנו סתם לעולם.
לא באנו לשבת בישיבות משעממות,
לא באנו לעשות קפה או לאכול צהרים.
באנו לעולם כדי לעשות דברים גדולים,
כדי לשנות, כדי להשפיע,
או איך שאנחנו קוראים לזה:
באנו להותיר חותם

טוב, אחרי זה באמת שאין מה עוד להוסיף

The post תשאירו חותם: אסף סידס מספר סיפורים appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

הילה ודן ישראלביץ, בעלי המשרד ישראלביץ אדריכלים, בני זוג +2, גרים בתל-אביב.
אתר / פייסבוק

מפרט טכני

מתחם המשרדים וחלל התצוגה החדש של חברת טופ אודיו בהרצליה פיתוח. הקומפלקס החדש משתרע על פני שטח של כ־440 מ״ר, מתוכם 160 מ״ר תוכננו כמשרד עם כניסה נפרדת מהלובי הראשי שמושכר בסאבלט, ועתיד לשמש את החברה במקרה של התרחבות. עלויות ההקמה היו נמוכות יחסית, מכיוון שכל עבודות החשמל החכם, האודיו־וידאו והתאורה בוצעו על־ידי החברה עצמה, העוסקת בתכנון וביצוע של מערכות אלו, רשתות ממוחשבות ומערכות שליטה ובקרה.

דן והילה ישראלביץ. צילום: תומר שלום

הפרטים הקטנים

בעלי החברה ביקשו לייצר מרחב באוריינטציה ביתית. בהתאם לכך גובש קונספט עיצובי שמשדר חום ואינטימיות, ומאפשר להציג את המוצרים באופן שמדמה את השתלבותם בסביבה הביתית. תהליך התכנון יצר חללים רבים שאינם נגלים באחת אלא בשלבים, כדי ליצור חוויה מתמשכת של תחושה שונה וייחודית בכל חלל. התוצאה מזכירה מרחב ביתי מורכב ומוקפד, שבו פתרונות החשמל והמדיה של החברה שולבו באופן מתוחכם כחלק מתפיסת העיצוב ומלווים את החללים השונים באופן גלוי או סמוי.

במעטפת המקורית של המבנה, הרצפה הקונסטרוקטיבית היתה במפלס כמעט זהה לריצוף הלובי, לכן השתמשנו בחיפויה בציפוי בטון מיקרוטופינג דק במיוחד. בחללים הציבוריים נותרה תקרת הבטון הגולמית חשופה, ובאזורים מסוימים בוצעה הנמכה מעץ למעבר מערכות החשמל. החומריות השולטת בחלל נשענת על שילובים מאוזנים בין בטון, ברזל שחלקו מוזהב, טקסטיל ופורניר עץ אלון. בתאורה שולבו גופים חכמים שנמכרים על ידי החברה, ומשמשים כך את אנשי המכירות לצורך הדגמה.

מחיצה דו־כיוונית תוחמת את אזור הלאונג׳ ומאפשרת אינטימיות והפרדה בין השימושים השונים, מבלי לחסום את החלל. המחיצה עשויה אלמנט סבכה יחודי מקונסטרוקציית מתכת, שבה שולבו מאות ממברנות שמעוגנות אליה באלפי ברגים בקומפוזיציה אקראית. בעבור עיצוב הסבכה, חקרנו את נושא הסאונד והרמקולים ויצרנו שלד דמוי רמקול אותנטי למראה, שעליו הולבש בד ממברנת רמקול אמיתי. בקומפוזיציה שולבו לוחות בגוון נחושת, ומנורות פחם מוקמו במדויק ברווחים. טכנולוגיית הייצור הייחודית, שביצעה חברת סגמנט דיזיין מטאל, היא פטנט רשום.

באזור הכניסה ובחדר הישיבות הוצבו קוביות מרובעות שנדמות כיחידות ברזל מרחפות, אך במבט מקרוב מתגלות כארון דו־כיווני תלוי, העשוי זכוכית כהה. היחידות משמשות לאחסון וכעמדות שמע וצפייה. לצדן שולבו נישות כפולות; עברן האחד פונה למרחב הציבורי ומכיל פריטי נוי, ועברן האחר פונה לחדר הישיבות ומסתיר מערכות סאונד ושמע.

אלמנט מרכזי אחר הוא ארון תקשורת, שמהווה סוג של תצוגת תכלית לחברה העוסקת בתחום התקשורת המתקדמת: כל המערכות במשרד מנוקזות אליו והוא תוכנן כארון שקוף בעל רשת מתכתית שמרחף באוויר ודרכו נחשפים כבלים מאורגנים בסדר מופתי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מאזור הכניסה למשרדים ולכל אורכם חופה הקיר בקומפוזיציה א־סימטרית של לייסטים מעץ שנצבעו לגווני אפור ופליז, שבהם הוטמעו דלתות נסתרת לחדר קולנוע ביתי ולמטבח לעובדי החברה. קיר נוסף שמתחיל באזור הכניסה וממשיך לאזור הלאונג׳ משמש לאחסון תיקי לקוחות, כארונות חשמל וכתצוגה נסתרת של מפסקים חכמים, וחזיתו חופתה בפורניר עץ עם דוגמה מוטבעת שמזכירה תנועה של תדרי סאונד משתנים. ספריית ברזל גדולה באזור הישיבה מציגה מסכי טלוויזיה נסתרים שנגלים על פי צורך, ובכלל זה מסך שעולה ויורד מתוך הרהיט ומסתובב ב־360 מעלות, וכן מתלה לכוסות יין.

פרט שולי

אנחנו מתחברים לנראות מסוגננת, נקייה, רכה ואוורירית, ולסגנון שהוא על־זמני, שאינו מתעייף או מעייף עם השנים. לכן אנחנו פחות מזדהים עם טרנדים שהם מאוד מובהקים וקשה לשייך או לשלב אותם עם סגנונות אחרים.

פרטים נוספים

היינו שמחים לתכנן ולעצב מבנה או דירות באזור ההיי־ליין בניו־יורק, לצד מבנים מונומנטלים קיימים כמו זה שתכננה זאהה חדיד. האתגר לשלב מבנה חדש במרקם האורבני ובסביבה האמנותית והשיקית של המקום נשמע מסקרן ומעניין במיוחד.

פריטים נבחרים

בשלב זה אנחנו גרים בדירה זמנית והכל מאוחסן לקראת התחלת בניה של בית החלומות שלנו על גג תל־אביבי. עם זאת, את קירות הדירה בה אנחנו גרים כרגע מעטרים ציורים שציירנו לאורך השנים והם עוברים איתנו לכל מקום.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

עבודת אמנות של הילה ישראלביץ. צילום: מ״ל

The post מידע פנים // ישראלביץ אדריכלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

בשנת 2010 גרתי תקופה בניו יורק ובכל בוקר ירדתי עם פסנתר חשמלי לנגן בתחנת סאבווי קטנה. עם הזמן התחברתי לקווין, איש בן 60 וקצת שהיה השוער בבניין שבו גרתי. יום אחד קווין הראה לי בפרצוף מבויש מה הוא שומר בחדר אחורי – ארגזים על גבי ארגזים של רישומים שעשה במשך עשרות שנים של העוברים והשבים בבניין.

בהתרגשות גדולה ישבתי, נברתי, בחרתי, וגנבתי למסגור. רציתי לערוך תערוכה לכבודו בלובי של הבניין, אבל זה לא הצליח. לא הסכימו להקצות לזה חלל. בסוף הצלחתי להעמיד תערוכה מעבודותיו בחלל חנות של חסיד בברוקלין ששימשה בסופי שבוע כבית כנסת לעת מצוא ומרכז קהילתי קטן. במשך שבוע כל מי ששם את העודף שלו בתיק הפסנתר שלי קיבל בחזרה הזמנה באנגלית הקלוקלת שלי, שבגבה צילום של אחד הרישומים. כמעט 20 איש הגיעו. אני הייתי מאוכזב. הוא זרח מאושר.

לא היה שם הגיון נרטיבי או קריטריון מארגן של ממש. אבל זו הייתה התנסות נהדרת בתפקיד הראשוני של אוצר – לצלול לתוך אוֹצַר, בלי המשקעים של היוצר, ולמצוא בו את הידיים והרגליים מספיק כדי להוציא ממנו משהו לכיד.

לי־אור עצמון פרואין, תרגיל בהתעוררות. מתוך תערוכת מאיירים שירה 2018

נטעלי רון רז, נצח זה שקר. מתוך תערוכה מאיירים שירה 2019

רואי רביצקי. צילום: סומיו איטו

התחנה האחרונה

בימים אלו (ועד 2.1.2010) מוצגת במסגרת פסטיבל מנופים התערוכה יד ראשונה מנביא, שאצרתי יחד עם טל שוורץ בגלריה עזריאלי של המכללה האקדמית הדסה בירושלים. רצינו לנצל את חוש ההומור של שר ההיסטוריה, או של פקידי המנדט הבריטי – הרחוב שבצל דרך המלך של ירושלים, זה שמציב לרחוב הראשי חלופה מאתגרת, קיבל את השם ההולם רחוב הנביאים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התערוכה עוסקת באופן שבו המתח הגיאוגרפי הזה מהדהד את המתח העתיק והעדכני בין דמות הנביא לבין השלטון והמלוכה. בתערוכה משתתפים אסי משולם וזוהר גוטסמן בפיסול, רחל פרומקין בחיתוך נייר, כנרת נעם בבדים מאוירים, אדווה מטר בדגם אדריכלי, מידד אליהו בציורי דיו, עבודות של מיכאל סגן כהן בהצגה דיגיטלית, ותצוגה סימבולית של רחוב הנביאים בעזרת חומרי ארכיון. התגבשה תערוכה מעניינת, שאמנות רב־תחומית, היסטוריה והתגלות משמשות בה בכתר צפוף אחד.

בנוסף, ביולי אצרתי בפעם השלישית את מאיירים שירה, תערוכת הפתיחה של פסטיבל ״אאוטליין – איור ומילים בירושלים״. התערוכה היא משחק ממושך של איור ואקפרסיס, משל ונמשל, בין מאיירים שנדרשים לשיר לבין משוררים ומוזיקאים שיוצרים פואטיקה פרשנית בשולי האיור. ב־2017 וב־2019 התקיימו התערוכות בבית הנסן, וב־2018 בימק״א, כשבכל שנה התנסינו ביחסי גומלין אחרים בין מילים וכתמים.

מכל מלמדיי השכלתי

הפעם הראשונה שאני זוכר שהתהלכתי בתערוכה ושמתי לב לא רק לעבודות בודדות אלא גם לחלל כולו ולמה שהוא מספר למבקר, הייתה בארט פוקוס 4, שאצרו סוזן לנדאו ויגאל צלמונה ב־2003 במוזיאון אסירי המחתרות. תערוכה משמעותית אחרת שהשפיעה על האופן שבו אני מדמיין את הקהל ואת המבט שלו הוצגה במרכז עמיעד ביפו ב־2013 לזכרה של האמנית דנה מאור, בהשתתפות אמנים צעירים מישראל ומאנגולה.

תערוכות שאני לומד הרבה כשאני מבקר בהן כיום הן אלו שהאוצרוּת שלהן מנוגדת לאינסטינקטים שלי ולנטיה שלי לעסוק בתמה ובקונטקסט, ומתמקדת בתנועה בין העבודות ובפיצוח של אסתטיקה ייחודית למרחב התצוגה.

תערוכת החלומות

שאלה מצוינת שאני מפחד לענות עליה, כי ברגע שאעז אתחיל לכעוס על עצמי שאני לא מוציא אותה לפועל. אני משתדל לדבר על חלומות גדולים רק כשאני בשל להכריח את עצמי להתחיל ולממש על ידי כך שאומר את זה בקול. אבל על חללים מותר לחלום, בעיקר חלומות שלא מתגשמים – הייתי שמח לאצור תערוכות רחוב במתחמי המגורים החרדיים הקטנים של ירושלים, כמו בתי ורשה ובתי אונגרין.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // רואי רביצקי appeared first on מגזין פורטפוליו.

דן ריזינגר הוא המעצב הגרפי הישראלי הגדול בכל הזמנים.

עם המשפט הזה אני נוהג לפתוח הרצאות אודותיו, במסגרת קורסים של תולדות העיצוב הגרפי שאני מלמד ב־15 השנים האחרונות. ״האריק איינשטיין של העיצוב הגרפי הישראלי״ אני מוסיף, בעבור מי שזקוק להשוואות. החל מההרצאה הבאה אחליף את המילה הוא במילה היה.

אתמול (יום שלישי) קמה משפחת ריזינגר מהשבעה. ההלוויה הייתה מרגשת ומכובדת. בני משפחה, חברים וקולגות, נשות ואנשי קהילת העיצוב והאמנות – באו לחלוק כבוד אחרון לאיש שהשאיר אחריו מורשת מפוארת, ושעבודותיו טבועות בנוף התרבותי, החברתי והכלכלי של מדינת ישראל.

מתוך התערוכה של דן ריזינגר במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

היכרותי עם ריזינגר הולכת שני עשורים אחורה; פה הרצאה שהעניק, שם מפגש של אגודת המעצבים. אך יחסים שאותם אני מרשה לעצמי להגדיר קרובים, החלו לפני כארבע שנים, בעת שהוזמנתי על ידי עדי אנגלמן ודן הנדל לכתוב את המאמר העוסק בכרזות שעיצב בעבור הספר ״דן ריזינגר״ שהשניים ערכו. הספר ליווה את התערוכה ״סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר״ שהוצגה במוזיאון ישראל בירושלים ושאותה אצר הנדל, שכיהן אז כאוצר העיצוב והאדריכלות של המוזיאון.

2,000 מילים. זה מה שהקצו לי. 2,000 מילים שיכסו את נושא עיצוב הכרזות של דן ריזינגר. למעלה מ־250 כרזות; משימה בלתי אפשרית. כמובן שהיה צורך במחקר מעמיק, שבמסגרתו החל סבב ראיונות. אך הסבב לא נפסק, והמשיך הרבה אחרי שהספר יצא לאור, עד לאחרונה. שוב ושוב חזרתי לסטודיו שבקומה השניה ברחוב רמה בגבעתיים. פעם להשלמת חומרים לתיעוד עבודתו במסגרת עבודתי כחוקר במכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל, פעם לריאיון הכנה לסדרת הטלוויזיה מעצבים מדינה ששודרה בחינוכית, ופעם להוספת חומרים לקורס תולדות העיצוב הגרפי שלימדתי. מפגשים רבים נערכו לצורך הכנה לכתבות שפורסמו כאן במגזין פורטפוליו.

קירות הסטודיו עמוסים במדפים שעליהם מונחים מאות קטלוגים של תערוכות, קלסרים עם קטעי עיתונות, מסמכים, תעודות, סקיצות מקוריות וכמובן ספרים; כאלה שיצאו לאור אודותיו לצד כאלה שבהם פורסמו עבודות שעיצב. דן שמר הכל. כשכתבתי כתבה על הבול המסתורי של ישראל הוא שלף את תעודת ההשתתפות של הקורס משנת 1956. לצורך הכתבה על אז׳י הוא הוציא מאחד הקלסרים את הסקיצה המקורית לכרזת הכנס השנתי של הארגון, שאמור היה להתקיים בישראל ב־1973.

תעודת ההשתתפות של דן ריזינגר בקורס להכנת ציורים לבולים, 1956

כרזת כנס אז׳י בירושלים, 1973

הסיפורים המשיכו לזרום. גילו היה כפול מגילי. הוא נהנה לספר ואני נהניתי להקשיב. אנקדוטות מאחורי עבודות שעיצב; תהליכי עבודה; חברויות קרובות עם מעצבים בינלאומיים. אברם גיימס היה השושבין בחתונה של אנאבל ושלי, סיפר. איזה אברם גיימס? המעצב הגרפי הבריטי החשוב ביותר במאה ה־20? ההוא שהיה מעצב הכרזות הרשמי של מערך ההסברה הבריטי במלחמת העולם השניה? הוא היה השושבין? כן, הוא. כל מילה שיצאה מפיו של דן תועדה והוקלטה, בהנחה שאת המידע המרתק הזה אעביר הלאה בצורה כזו או אחרת. חלקם של הסיפורים פורסמו, חלק יפורסם בעתיד. דן הבין את החשיבות של תיעוד הסיפורים לצד תיעודם של החומרים הויזואלים, ושיתף פעולה.

אחד הסיפורים המרתקים עסק באיך הוא בכלל הגיע לתחום העיצוב הגרפי. כשעלה לארץ יחד עם אמו ואביו החורג שוכנו השלושה במעברת הרצליה. בוקר אחד, בזמן שיצא לעוד אחד מטיוליו הרגליים באיזור חוף סידני עלי, הגיעה למעברה משלחת של הסוכנות היהודית. מחוץ לבדון שבו התגוררו היו מונחים לייבוש ציורים שצייר. מי צייר את הציורים, שאל אחד מנציגי הסוכנות את אמו. הבן שלי, היא ענתה. שלחי את הילד לירושלים, יש שם בית ספר לאמנות.

דמיינו לעצמכם את ריזינגר בן ה־15 עומד בצומת הסירה, בידו האחת תיק עבודות עם כמה ציורים, ידו השניה מורמת מעלה – מנסה לתפוס טרמפים. בסוף מישהו עצר, והנער הגיע לבצלאל. בריאיון הקבלה הציע לו המנהל מרדכי ארדון ללמוד במחלקה למתכת. לא, השיב ריזינגר – אני בא ממשפחה של צבעים. כך, בשנת 1950, מצא את עצמו סטודנט – הצעיר ביותר – במחלקה לגרפיקה שימושית במוסד הירושלמי.

בין הלוג׳יק למג׳יק

בעת שתיאר את עבודתו היה לו משפט קבוע: מה שמאפיין את עבודותיי הוא החיבור בין הלוג׳יק לבין המג׳יק. הכוונה הייתה לשילוב בין השימושיות והשכל הישר מצד אחד, לבין היצירתיות והמקוריות מצד שני. ואכן לרוב היה שם משהו נוסף; איזה רעיון מקורי ומתוחכם, לא רק אסתטיקה.לדוגמה, בלוגו מוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות ״מתחבאים״ סימן שאלה וסימן קריאה. סימן השאלה בספרה שתיים וסימן הקריאה בספרה ארבע. מה זאת אומרת למה? כי עיתונאים שואלים שאלות ומקבלים תשובות. סמל אחר שעיצב – של שנקר – מורכב משתי וערב של האות שין בעברית עם האות S באנגלית. למה? כי שנקר החלה את דרכה כמכללה טכנולוגית שהתמחתה באופנה וטקסטיל, ועיצוב השתי וערב מייצג את האריגים. מאוד פשוט.

הלוגו מוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות

תוכנית המבנה המרכזי של מוזיאון תל אביב (מימין) לצד הסמל המקורי שעיצב ריזינגר

סמל שנקר

הרעיון לעיצוב סמלו של מוזיאון תל אביב לאמנות עלה במוחו כבר בזמן הישיבה שעסקה בנושא. ישבתי במשרדי הנהלת המוזיאון מול המנהל ד״ר חיים גמזו, סיפר. גמזו שלף מהמגירה את התוכנית האדריכלית של הקומה הראשונה. כשהתבוננתי בתוכנית כבר ידעתי שיש לי סמל. קלטתי שצורת המבנה ממבט על מזכירה את האות מ׳ – הראשונה במילה מוזיאון. דן שיחק עם המלבנים: קצת סידר, קצת סובב, קצת האריך, עד שהגיע לאות מ׳.

לא תמיד הערך המוסף היה מובן לכולם, ולא תמיד דן הרגיש צורך להסביר. בשנת 1976 הוצגה תערוכת יחיד של עבודותיו במוזיאון ישראל בירושלים שאותה אצר איזיקה גאון, שעל הקשר המיוחד ביניהם סיפרה בטקס האשכבה בתו גלית. בכרזה מופיע דימוי כביכול מופשט, בדמות חמישה מלבנים אנכיים עם מרווחים צרים ביניהם, שמאחוריהם מלבן אופקי לכל אורכם. לצופה בכרזה נדרש דמיון מפותח במיוחד כדי לזהות מוטיב פיגורטיבי. אבל הוא שם, והוא לקוח מילדותו של ריזינגר.

בהיותו ילד כבן שש נהג לשחק ברחוב. בקצה הרחוב עמד מפעל מתכות, ששטחו היה מגודר. דן אהב לרוץ לצד הגדר. כבר ניחשתם איך הגדר הייתה בנויה? נכון, קורות עץ אנכיים בעלי רווח צר, המחוברים מאחור בקורת עץ אופקית. קורות העץ המונוכרומטיים מעיר הולדתו הפכו למלבנים בעלי צבעוניות עזה. בכל זאת, מדובר בכרזה לתערוכה של מעצב שצבעוניות חיה היא סימן ההיכר הידוע ביותר שלו. מי מכיר את הסיפור הזה, שאלתי אותו. אני מכיר את הסיפור הזה, הוא ענה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מקור נוסף מנוף ילדותו של דן שימש השראה לאחת העבודות החשובות שלו – לוח השנה לתמיד שעיצב בשנת 1987 בעבור המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MOMA). מה שמעניין בלוח השנה הזה, מעבר לעיצוב שלו, היא העובדה שלא מצויינת בו השנה. באופן זה ניתן לעשות בו שימוש חוזר בכל שנה, זאת אומרת לתמיד. מאיפה בא לך הרעיון? מסבתא שלי, ענה. כשהייתי ילד, על הקיר במטבחה של סבתי היה תלוי לוח שנה פשוט, שהיה מורכב ממעין כיסים ממתכת, שלתוכם סבתא שלי הכניסה את שמות הימים בשבוע, מספרי הימים והחודשים.

מה למדתי מכל הסיפורים האלה? שלעיתים הפתרון נמצא קרוב, ושאין צורך להתרחק יותר מדי בכדי למצוא השראה. לפעמים הפתרון נמצא מתחת לאף: במטבח של סבתא, בגדר שלאורכה רצתם בילדותכם, בשרטוט האדריכלי של המבנה שבעבורו אתם מעצבים את הסמל. צריך רק לפתוח את העיניים ולהפעיל את הדימיון. טוב, במקרה של מוזיאון תל אביב הפתרון היה מונח ממש מתחת לאף, על השולחן עצמו.

דן היה נדיב. כשהגעתי אליו לביקור בסטודיו עם סטודנטים לעיצוב, יצאו אלה עם שלל בדמות קטלוגים של תערוכותיו מרחבי העולם. דן היה מצחיק. באחד הראיונות שוחחנו על בולים שעיצב. ניסיתי להסביר לו בעדינות שהדור הצעיר כבר אינו מתעניין בבולים ושערכם האספני – ובהתאם לכך גם הכספי, הולך ופוחת. דן, המעטפה הזו שווה שני שקלים, אמרתי לו, בעודי אוחז באחת ממעטפות היום הראשון שעיצב. שאלתי האם הוא מוכן לחתום לי על המעטפה. הוא לקח את המעטפה, חתם, הגיש לי אותה בחזרה וקבע: עכשיו היא שווה שלושה שקלים…

דן ריזינגר ורני רדזלי בסטודיו של ריזינגר בגבעתיים, 2016

אז להתראות איש יקר. היית נושא הדגל של העיצוב הגרפי הישראלי. כמו ההוא באולימפיאדה, זה שהולך ראשון עם הדגל בידו ומוביל את ספורטאי המשלחת האחרים. עזוב אותך מהאולימפיאדה: נושא הדגל במכביה! שהרי אתה עיצבת את התדמיות הגרפיות של שבע מכביות, יותר מכל מעצב אחר. תדמיות איקוניות – אבני דרך בהיסטוריה של העיצוב הגרפי הישראלי.

תודה לך דן. תודה על הרף הגבוה שהצבת לנו. תודה על המקצועיות, על הנדיבות, על היושרה, על מקור ההשראה שהיית. תודה על החינוך. תודה על הכבוד שהבאת לעיצוב הגרפי הישראלי בעולם. תודה על שפרצת את הדרך בעבור מעצבים אחרים שהלכו בעקבותיך.

ביום שלישי בשבוע שעבר, לאחר שקיבלתי את ההודעה על פטירתו של דן, התיישבתי מול הטלוויזיה בסלון ובהיתי במסך בעצב גדול. בערוץ הטלוויזיה דיברו על אריק איינשטיין, במלאת שש שנים לפטירתו. פתאום נפל לי האסימון ששני הענקים האלה נפטרו באותו תאריך – 26 בנובמבר, בהפרש של שש שנים. דן ריזינגר – האריק איינשטיין של העיצוב הגרפי הישראלי, ואריק איינשטיין – הדן ריזינגר של המוזיקה הישראלית.

דן ריזינגר היה המעצב הגרפי הישראלי הגדול בכל הזמנים. אני אצטרך להתרגל למשפט החדש הזה שאיתו אפתח את ההרצאות מעכשיו.

The post דן ריזינגר: היה שלום, הגדול מכולם appeared first on מגזין פורטפוליו.

נירית כספי מאוניברסיטת תל אביב, לובנא עסאף מהפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון ולוטם חממה מהמרכז האקדמי ויצו חיפה, הן שלוש בוגרות ״טריות״ של לימודי האדריכלות, שיוצאות לדרכן המקצועית ברגל ימין, עם זכייתן בפרס דוד עזריאלי לפרויקט סטודנטים לאדריכלות לשנת  2019. עבודותיהן של כספי, עסאף וחממה נבחרו מתוך 15 עבודות גמר שהוגשו לתחרות שהתקיימה זו השנה ה־16, ושמטרתה עידוד מצוינות במוסדות האקדמאיים לארכיטקטורה בישראל.

התחרות הינה חלק מפעילותה של קרן עזריאלי, שבראשה עומדת דנה עזריאלי, יו״ר קבוצת עזריאלי. הקרן מנתבת את עשייתה לקידום החינוך, החברה והרווחה, האמנות והתרבות בישראל ומחקר רפואי ומדעי באמצעות הפעלת תכניות ופרויקטים ומתן מענקים לארגונים הפועלים בתחומים התואמים את מטרותיה. 

צוות השופטים בתחרות כלל אנשי מקצוע מובילים מהארץ ומהעולם. את הזירה הבין־לאומית ייצגו האדריכל האיטלקי הנודע מסימיליאנו פוקסס, שחתום על פרויקטים נחשבים ברחבי העולם, וביניהם טרמינל 3 בשדה התעופה הבינלאומי שנג׳ן באואן, מרכז הירידים במילאנו, מרכז הכנסים החדש ברומא, מרכז פרס לשלום ביפו ונוספים; פרופ׳ ג׳יל סטונר, ראש בית הספר לארכיטקטורה ואורבניות באוניברסיטת קרלטון בקנדה, וחברת סגל במכללה לתכנון סביבתי באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה; וד״ר שרון עזריאלי, מייסדת פרס עזריאלי למוסיקה והמוציאה לאור של מגזין האדריכלות ״בתים בקנדה״. על נציגיו המקומיים של חבר השופטים נמנו האדריכל גיל שנהב, שותף בכיר בכנען־שנהב אדריכלים ומייסד בחברה לפיתוח והתחדשות עירונית; והאדריכל גבי בועז-עובד, המשמש כאדריכל ראשי ומנהל התכנון בקבוצת עזריאלי. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

את הבחירה להעניק את הפרס הראשון לפרויקט של נירית כספי נימקו השופטים בכך ש״הפרויקט הינו דוגמה מצוינת ליכולתה של האדריכלות לבנות דיאלוג המגשר על גבול הפרדה פיזי, במקרה זה באמצעות עיצוב כישרוני של מבנים המוקפים על ידי שדות חקלאיים. השפה האדריכלית הייחודית מיוצגת באמצעות מודל מפורט ורגיש המציע סביבה חדשה ואופטימית״.

״עזהישראל״ נולד מתוך נקודת התבוננות אישית של כספי, תושבת עוטף עזה, על המצב בגבול, ומציע מימוש של מרחב חדש באזור זה. הגבול של כספי הוא גבול מאפשר ולא מגביל, שעיקרו הוא שטח מפורז כמרחב המנקז אליו פעילות משותפת של שני הצדדים. תחום ההתערבות מתייחס לתשעה ק״מ לאורך הגבול הצפוני, שאותם הוא מייעד לשיתופי פעולה כלכליים, חברתיים ותרבותיים באמצעות הכללת אזורי תיירות, חקלאות, תעשייה, חינוך, פנאי ועוד.

הרעיון הוא לייצר כך אינטראקציה בין שתי האוכלוסיות כבסיס וכמנוע לשינוי המציאות באזור, שכיום רק מתדרדרת. להבדיל מהצעות שהועלו עד כה ודיברו בעיקר על התנתקות מהגבול, ״עזה־ישראל״ מדבר על חשיבה מחודשת השמה דגש על קידום אינטראקציה באזור מפורז חדש. המרחב החקלאי משמש בהצעה כמתווך וכפלטפורמה מרחבית, שבאה לידי ביטוי בשפה אדריכלית ונופית כתשתית לאינטראקציה בונה. 

לובנא עסאף, מאחורי דלתיים סגורות

הפרס השני הוענק ללובנא עסאף על פרויקט ״מאחורי דלתיים סגורות״, שמציע מקלט עירוני פיזי־אידיאולוגי המעניק לנשים בחברה הערבית ״הגנה חברתית״ ומשנה את מעמדן הנחות בטווח הארוך. עסאף חקרה את תופעת האלימות נגד נשים בחברה הערבית בארץ, ומחקרה העלה שבארץ קיימים רק שני מקלטים שמיועדים לחברה הערבית והם אינם מספקים מענה הולם לתופעה. המקלט הקיים מוקף גדר גבוהה ומצלמות, המעוררות בקרב השוהות בו תחושת כליאה, כשההגנה הפעילה אך מעלה את רמת החרדה שלהן.

המקלט שמציעה עסאף מגדיר תפיסה חדשה של מקלט: הוא בוחן כיצד מקלט יכול לייצר סביבה מגנה, יציבה ומשקמת לאישה/משפחה המצויה בסכנת חיים, ובה בעת כיצד הוא יכול להעניק ״הגנה חברתית״ לכלל הנשים ולתרום כך לשינוי מעמדה הנמוך של האישה הערבייה לאורך זמן. ההצעה שואבת מתיאוריית ההביטוס והשליטה הגברית של הסוציולוג פייר בורדיה, שמתייחסת לשינוי אידיאולוגיה דרך שינוי המרחב.

התכנון נשען על הצעות של משרד ״מהלום״ ושותפיו, ועל שינוי הסמליות של הבנייה הערבית, שבעבר שימשה להסתרת האישה ולהגנה עליה, כמאפשרת הגנה פסיבית התורמת לחופש ניידות. מקרה הבוחן של הפרויקט התמקד בשוק בנצרת שמונף לחיים על ידי כוח נשי. אזור המגורים, שהוא המקלט הפיזי, משתרע על פני שכונה שלמה, וחובר לאזור השוק, שהוא המקלט האידיאולוגי, באמצעות מרכז קהילתי־תרבותי, כשהמעבר בין האזורים משמש כחסם וכהגנה חלופית במקום גדר.

בתוך כך, תפיסת המקלט המוצעת מדגישה את תפקידם ויכולתם של האדריכלות והמרחב לייצר שיפור בתנאים הקיימים, כמו גם פתרון משמעותי לקרבנות תופעת האלימות ולחברה הערבית כולה. ״מאחורי דלתיים סגורות מציע אינטגרציה עכשווית של חלל ביתי ואינטימי ברקמה עירונית מורכבת, תוך הפיכת שפה אדריכלית של דיכוי והשפלה לשפה של מוגנות והעצמה לנשים מוכות״, נימקו השופטים את בחירתם בפרויקט. 

לוטם חממה, רובע קילומטר

״רובע קילומטר״ הוא פרויקט שזיכה את לוטם חממה בפרס השלישי, כשלדברי השופטים הוא ״מציע התחדשות עירונית רגישה הכוללת ממדים חברתיים המדגימים את כוחה של העיר באר שבע לפתח את הסגנון האדריכלי הברוטליסטי של שנות ה־50 לסביבת חיים עכשווית וחיונית״. העיר באר שבע מזוהה כמעוז האדריכלות הברוטליסטית, ומכילה ריכוזים רבים של מבנים שנבנו בסגנון, בעיקר בשכונות ותיקות. כילידת העיר, ביקשה חממה לחקור את מאפייני הסגנון ואת התפיסה הרעיונית שממנה נבט, תוך חיפוש הזדמנות למיצובם ולשילובם באופן רלוונטי לשינויים האורבניים והחברתיים שהעיר חווה, מבלי לבטל את האידיאולוגיה החברתית שעמדה בבסיס הקמתם.

בלוק רבע הקילומטר, ניסוי אדריכלי שבוצע בשנות ה־50 של המאה הקודמת בשכונה ה׳, הוא האתר המזוהה יותר מכל עם הסגנון הברוטליסטי בעיר. יחסי הגומלין המתקיימים בינו לבין שיכוני השטיח אינם מממשים את החזון שיועד להם, כשהסוגיות שהובילו לניסוי עדיין רלוונטיות. ממדיו של הבלוק, מיקומו המנותק מהשכונה שסביבו, נוכחותו הדומיננטית והפרוגרמה שהוא משרת, מגלמים אידיאולוגיה סוציאליסטית המבטלת את ייחודו של הפרט בחברה, שרווחה בתקופת יישוב הארץ.

הפרויקט מבקש להתאים את סביבת המבנה האיקוני לגישות תכנון רלוונטיות־עכשוויות, שעל פיהן האדם חופשי לבחור לעצמו את אורח חייו ואת סביבת מגוריו, ואגב כך להעניק למבנה הקשר חדש תוך התייחסות לשינויים חברתיים־כלכליים ולאקלים הנגב. שפת התכנון מתייחסת לשלושה ממדים: היפוך תפקידים, שעיקרו הפיכת הבלוק למרחב ציבורי משותף שמשמש כעוגן מרכזי בשכונה ומכיל פרוגרמות מגוונות; הטמעת המבנה בבנייה מרקמית מגוונת תוך ניצול שטחים ריקים שנותרו סביבו; ושמירה על רצף תנועה במרחב הציבורי, כך שהבלוק משמש כעוגן קהילתי רב שימושי, כעורק תנועה מרכזי וכגשר המחבר את הרצף השכונתי. בהקשר המחודש המבנה מאחה את הקרע שבין חלקי הניסוי שנותרו בשכונה ללא זהות למרקם האורבני, ובכך מציב מחדש את מרכזיותו במארג העירוני השלם.

The post הוענקו פרסי דוד עזריאלי לפרויקט סטודנטים לאדריכלות לשנת 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

זוּמוּ מגיע לקריית־ים

זוּמוּ, המוזיאון הנייד הראשון בישראל, יפתח מחר (שישי, 6.12, החל מהשעה 12:00) בפעם הרביעית במיקום חדש בקריית־ים, ויציג תערוכת ענק בהשתתפות למעלה מ־50 אמנים. התערוכה, בנושא ״מעברים״, תוצג במפעל הקרח המיתולוגי שהוסב לסופרמרקט שננטש לאחרונה. החלל, כמו גם העיר המארחת, מהווים ההשראה לתערוכה שתציג שלל עבודות אמנות עכשוויות, הבוחנות גם את המעברים האין־סופיים בין מדפי הסחורות בסופרמרקט וגם את השינויים – הפיזיים והתודעתיים – שמלווים מעברים בין ארצות, דורות ותפיסות פוליטיות וכלכליות.

אחרי זומו ירוחם, ערד וחצור הגלילית, מגיע זומו (שילוב של המילים זוז ומוזיאון) למטרופולין חיפה והקריות. התערוכה נבנתה, נוצרה ונאצרה בששת החודשים האחרונים בשיתוף פעולה הדוק עם עיריית קריית־ים ועם הקהילות המרכזיות שמתגוררות בה (עולים חדשים, אזרחים ותיקים וצעירים שפועלים להתחדשות עירונית). כמו המוזיאון עצמו, התערוכה מציעה לצופה לנדוד בין המעברים השונים, לאסוף חוויות ודימויים ולטעום משהו מכוחה יוצא הדופן של אמנות לחבר קהילות, להניע את הראש ולגעת בלב.

בין העבודות שנוצרו במיוחד לזומו קריית־ים, ניתן יהיה למצוא את חנות המזכרות הפיקטיבית שיוצרת חן ורסנו, את פרויקט התצלומים שעל קרטוני החלב של נעה זני, את מכולת האסיף של שרון גלזברג, את מקרר לשונות השוקולד של פלורה דבורה ואת הוידאו־ארט של המוזיקאי אבי בן זקן לשיר החדש שכתב בהשראת ביקור זומו בעיר הולדתו.

אמנים משתתפים: מודה אבו גאבר, מורג׳אן אבו דיבה, גילי אבישר, אירה אדוארדובנה, תמר אטון, שי עיד אלוני, רחל אניו, אבי בן זקן, קרן בר רפאל, יעל ברתנא, דייויד גיבס, שרון גלזברג, אביב גרינברג, פלורה דבורה, מיקה טל ושירה דקל, עודד הירש, שיר הנדלסמן, HQRN, שריף ואכד, אפרים ווסה, חן ורסנו, נעה זני, אנה ים, רויטל נחמיאס יערי, אורית ישי, תמר כ״ץ, דנה לוי, סיגלית לנדאו, אנה לוקשבסקי, מורסאן, הילה טוני נבוק, נגה יודקביק עציוני, תמיר באשי ובר פלש, להלי פרילינג, מיכאל קוגן, נועם קלומק, גבי קריכלי, אבי קריספין, גוני ריסקין, אלעד רוזן, מיקה רוטנברג, סימון קרנץ ויעל רוכמן, פיליפ רנצר, דקלה שושן, דּינה שנהב, יחיאל שמי, גיא שרף.

חן ורסנו, מתוך חנות מזכרות פיקטיבית

שרן גלזברג

אנה לוקשבסקי, אופנת סוף העולם. צילום: יח״צ

תמר אטון

רטרוספקטיבה ליהודית כץ בשנקר

המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר תציג תערוכת מחווה ליהודית כץ, מעצבת ואמנית אריגה, עם פרישתה בתום 27 שנות הוראה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר (אוצרים: אורי צייג, גלי כנעני ויובל עציוני). התערוכה, שתפתח הערב (חמישי 5.12) ותוצג עד ה־30.11 בגלריה לורבר בשנקר, תציג מבחר מתוך רפרטואר העבודות הרחב עליו שוקדת כץ מזה מספר עשורים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

קורות חייה המקצועיים של כץ שזורים היטב בתולדות עיצוב הטקסטיל בישראל: כבוגרת המחלקה לאריגה בבצלאל משנת 1969, עיצבה במשך שנים רבות אריגים לתעשייה (מפעלי ארגמן, אטון, קנבסטקס ועוד), מרצה בכירה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ואמנית פעילה המציגה בתערוכות בארץ ובעולם. כץ מספרת על המקורות לעבודתה – ״העבודה שלי יוצאת מהמקום ההנדסי. אין לי דימוי קונקרטי לפני שאני בונה את התוכנית ואני לא יודעת איך זה יראה כשירד מהנול. ההפתעה הנגלית כשהאוביקט נפתח והופך לגוף בחלל, היא הכוח המביא אותי אל הנול יום־יום, גם אחרי כל כך הרבה שנים״.

יהודית כץ. צילומים: רן ארדה

רותי דה פריס בגלריה העמקים

גלריה העמקים מציגה (עד 7.3) את תערוכת היחיד ״עצב כבד״, מעבודותיה של האמנית רותי דה פריס, בתערוכה שחונכת את חלל הגלריה המשופץ (אוצרת: רות אופנהיים). דה פריס חקרה במשך כמה חודשים את יצירתו של אברהם עמרי, אמן ורסטילי, שעשייתו נעה בין הגרפי לציורי, ואמנותו שימשה הן את התנועה הסוציאליסטית והן את גחמות ליבו האמנותיות. בתערוכת היחיד שלה היא יצרה גוף עבודות המושפע מהחומרים שמצאה בארכיון הקיבוץ, ומייצרת מעין מקדש מינימליסטי לעשייתו של האמן המנוח.

התערוכה כוללת מספר עבודות חדשות של דה פריס, ביניהן ציורים על בד, ציורים על משטחי אדמה ועבודות פיסול, לצד עבודות של עמרי שבחרה להתייחס אליהן. עבודותיה החדשות ספוגות כולן בעצב, כמו נספג בה העצב של עמרי ופגש את עיצבונה שלה, ואותו היא מעמידה במרכז יצירתה – הנעה בין כובד הלב לקלילות החומר. המרחב שמייצרת דה פריס נהפך למעין חדר קבורה, פירמידה הממחזרת את החיים והמוות, ומציבה בו דמויות השאובות מעולמות ארכיטיפיים של תרבויות קדומות, ומלוות את תחושת המקדש המתהווה כרליקות שהושארו בו.

רותי דה פריס בגלריה העמקים. צילום: גוני ריסקין

צילום: בעז לניר

צילום: בעז לניר

צילום: בעז לניר

מוזיאון הטבע. צילומים: לבון ביס

חרקים ובגדול במוזיאון הטבע ע״ש שטיינהרדט

סדרת צילומי ענק של חרקים, המורכבים כל אחד מאלפי צילומים נפרדים, מוצגת במוזיאון הטבע בתל אביב בתערוכה Miscrosculpture: חרקים ובגדול. 17 הצילומים, מאוספי מוזיאון הטבע של אוניברסיטת אוקספורד, צולמו על־ידי הצלם הבריטי לבון ביס. החרקים צולמו דרך עדשת מיקרוסקופ מכמה זוויות, כך שכל דיוקן הוא תוצר של יותר מ־8,000 תמונות נפרדות. הצילומים יוצרים הגדלה של פי 500-1000 ביחס לגודלם של החרקים במציאות ומראים בבהירות ובצבעוניות יוצאת דופן את המבנים הייחודיים לכל חרק. לצד התצלומים מוצגים החרקים עצמם בגודל טבעי, מלווים במידע על תפקודם המבני והביולוגי.

״קשה להבין עד כמה יפה ומיוחד הוא עולם החרקים כל עוד לא מסתכלים עליו בקנה המידה של החרק עצמו״, מסבירה ד״א נטע דורצ׳ין, האוצרת המדעית של התערוכה ואוצרת אוסף החרקים במוזיאון. ״עדשת המצלמה מצליחה לתעד מבנים נפלאים וצבעים מרהיבים המהווים התאמות של החרק למגוון תפקודים, כגון הגנה, הסוואה, מציאת בני זוג, תקשורת, ותזונה. התערוכה מאפשרת לקהל מפגש בלתי אמצעי עם יצורים שיוצרים בדרך כלל רתיעה שנובעת מחוסר ידע, ואנחנו מקווים שהמפגש הזה יגרום לאנשים להסתכל על חרקים בצורה אחרת״.

דורון וולף בגלריה לאמנות ברמות מנשה

בתערוכת יחיד שתפתח בשבת (7.12, החל מהשעה 11:00) בגלריה לאמנות ברמות מנשה, יציג דורון וולף סדרת עבודות ציורי שמן מהשנים האחרונות (אוצרת: יונית קדוש). בעבודותיו מחבר וולף דימויים מחיי היום־יום עם יצירות מופת, מטשטש מעמדות בין נמוך וגבוה ובכך בוחן את מקום הדימוי בחיינו העכשוויים.

ציטוטיו מערערים על רעיון המקוריות של הציור, דנים על היחס בין ציור לצילום ועל משך הזמן הנדרש ליצירת ציור שמן לעומת הרף העין של צילום או קליטת דימוי מודפס או דיגיטלי. עבודותיו שואלות על מקור והעתק, ומגישות לצופים התבוננות על אורח החיים שלנו מתוך קטעי חיו הפרטיים.

דורון וולף. צילומים: מ״ל

The post הרשימה המשותפת // 5.12.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הוא יוצר אמנות וקולנוע, ממציא משחקים וחידות, הוא יו״ר איגוד האמנים הפלסטיים אבל קשה לו עם ההגדרה ״אמן״. הוא איש אקדמיה ויזם רב־תחומי. כשהוא נשאל על דבר אחד הוא עונה שלוש תשובות אפשריות, וכשהוזמן להציע תערוכה לאגף החדש למשפחה במוזיאון תל אביב הוא הכין במקום זאת שלוש תערוכות המוצגות במקביל. ואין מושג שמקפיץ אותו ומעורר בו התנגדות יותר מ״תערוכה לכל המשפחה״. 

אז מי אתה, שחר פרדי כסלו?

״זו תמיד שאלה קשה, כי אני עושה יותר מדבר אחד (וגם יותר משניים). זה חמקמק. אני עוסק באמנות, באקדמיה, במשחקים ובקולנוע. השלמתי תואר שני בקולנוע ודוקטורט בתולדות הפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב בשנת 2015; בהקשר אקדמי אני מתעסק גם במשהו שנקרא מדעי הרוח הדיגיטליים. מאז 2017 אני משמש יו״ר איגוד האמנים הפלסטיים, ומנסה בעיקר להוביל לחקיקה שתסדיר את תחום הפיסול במרחב הציבורי ולפעול בנושאים כמו שכר אמנים". 

בתערוכה "צינור לח, תנוכים משושים וחידות אחרות״ אתה מציג רישומים כמו־מדעיים, שמציבים חידות לצופה. אתה לא יצרת את הרישומים, אלא פיתחת מערכת עניפה של התכתבויות כדי לקבל אותם.

״זה התחיל מתיאורים של פירות וירקות. מיששתי פירות בעיניים עצומות וניסיתי לתאר אותם במילים. ניסיתי לעשות את זה כמו אדם עיוור שנוגע בפרי לראשונה, ומנסה להסביר למישהו בטלפון במה הוא נוגע. מה שיצא זה תיאורים חצי טכניים וחצי מופשטים של צורות ומרקמים, דרגות שונות של לחות, גומחות ובליטות.

״במקביל התחלתי לעקוב אחרי מאיירים מדעיים מרחבי העולם (באינטרנט. לא באמת). מאיירים מדעיים הם אמנים שמתמחים בהמחשה של ידע מדעי, בעיקר בביולוגיה. זו מסורת שלמה עם סגנון ייחודי. בישראל, להוציא את צייר הציפורים (והיונקים) האהוב וולטר פרגוסון, שהיום הוא כבר בן 89, התחום לא ממש קיים. בעולם הוא מלבלב. בכל אופן, מצאתי מאיירים מדעיים מרחבי העולם: חוסה מקוסטה ריקה, פאולה מארגנטינה, ולצ׳יסלב מאוקראינה, אנג׳לינה מהוואי, מונה מארצות הברית ואחרים. ביקשתי מהם לצייר את התיאורים האלה. לא סיפרתי שאלה פירות וירקות. כתבתי להם שאלה חזיונות שבאים אלי בשנתי. 

״כך אספתי בערך 200 איורים (בתשלום כמובן), וקיבלתי תוצאות נהדרות: מעין ישויות מדע בדיוני, חלקן קרובות יותר למקור וחלקן רחוקות שנות אור: גרסאות תמהוניות של הפרי. רוב האיורים מוצגים בתערוכה, בקבוצות, לצד התיאורים כפי שנשלחו למאיירים״.

צילום: אלעד שריג

איור: José Fabricio Vargas

איור: Paula Marcantoni

מדובר בשלושה פרויקטים שונים, שלא יועדו להיות ביחד. אבל כמובן שהם לא זרים לגמרי: יש ביניהם איזו קרבה משפחתית. כמו בעניין המילה והדימוי: שני הפרויקטים משחקים על הרווח (והמתח) שבין מה שרואים לבין מה שאומרים

מה אתה רוצה שיחווה מי שנכנס לחלל?

״אני רוצה להחליף את השאלה הזו בשאלה קרובה: איך אמורים להשתמש בתערוכה? כי בשונה מתערוכות מהשורה, זו תערוכה שמשתמשים בה. זו תערוכת חידות. הרישומים המדעיים בתערוכה מאורגנים בקבוצות, וכל קבוצה היא פרי אחר, ובאמצע האולם יש שולחנות עם הפתרונות. המבקרים אמורים לנסות לנחש מה הפרי. הכנתי רשימת תרגילים מומלצים לשימוש תערוכה, והיא מופיעה גם באולם התערוכה״.

גוגל מה?

כסלו מכוון את צופיו לאפשרות לקרוא את כתבי החידה, להתבונן באיורים, ולנסות לפענח באיזה פרי מדובר, או לחליפין לעשות תהליך הפוך ולנסח את החידה מתוך האיור. חידות אחרות הוא מציג בעמדת משחק אינטראקטיבית ממוחשבת, הניצבת מחוץ לחללי התערוכות (סמוך לקפיטריה), ובה מוזמנים באי המוזיאון ״לעשות תהליך דומה של בדיקת פערים בין טקסט לתמונה״.

תסביר בבקשה?

״במחשבים מוצג משחק מחשב, ושמו ׳גוגל מה׳ (Google What). הרעיון של המשחק פשוט – זה גוגל תמונות במהופך. המשחק מראה לך תוצאות של מנוע חיפוש התמונות של גוגל, ואתה צריך להבין מה היו הגדרות החיפוש. כדי לעשות את זה, המשתמש צריך לחשוב כמו אלגוריתם. אתה צריך לשאול את עצמך – מה יכול היה להוביל לצירוף התמונות המסוים הזה? איך יכולתי להגיע לכאן? 

״בעקרון התערוכה והמשחק נעשו כפרויקטים נפרדים. למעשה מדובר בשלושה פרויקטים שונים, שנעשו בתקופות שונות ומעולם לא יועדו להיות ביחד. אבל כמובן שהם לא זרים לגמרי: יש ביניהם איזו קרבה משפחתית. כמו בעניין המילה והדימוי: שני הפרויקטים משחקים על הרווח (והמתח) שבין מה שרואים לבין מה שאומרים, בין המושג לבין החוויה. במובן הזה הן עבודות פילוסופיות״.

צילומי מסך מהמשחק "גוגל מה". עיצוב: אביב ליכטר

״אני רואה את העבודות גם כמקבילה אמנותית לקומדיה. בקולנוע יש הרבה גוונים של הומור. יש את ׳האקדח מת מצחוק׳, אבל יש גם את ׳להיות שם׳ ואת ׳דוקטור סטריינג׳לאב׳ ואת ׳גרינברג׳ (סרט שאני מחבב במיוחד). אני לא חושב שראיתי אף פעם תדרים כאלה עדינים של הומור מועברים באמנות. קומיות באמנות זו תופעה נדירה: וכשהיא כבר צצה, זה בדרך כלל הומור קולני. האחים צ׳פמן ומאוריציו קטלאן זה קצת כמו בדיחות פלוצים. שלושת הפרויקטים במוזיאון – ואולי מה שאני עושה באופן כללי – הם קומדיות עדינות, קומדיות רומנטיות. שלושתם עובדים פחות או יותר על אותו תדר של הומור, מעין הומור הגותי, ובזה – יותר מבכל דבר אחר – הן קשורות אחת לשנייה. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״בהקשר זה, אני לא מבין אמנים שבהצהרת האמן שלהם הם מתחייבים על איזשהו תחום עניין מאוד ספציפי, על איזשהו נושא. ההוא מתעניין בסוגיות אקולוגיות, ההוא עסוק בשאלות פורמליות, וההיא במושג העצמי. זה מי שאתם? האמת היא שכל האמנים רק מנסים לבנות איזה טון, לפתח איזה ריח, וכל דבר אחר הוא אפיזודה חולפת״. 

5. מה מקורות ההשראה העיקריים של העבודות שלך?

יש קבוצת כותבים ומתמטיקאים צרפתים בשם אוליפו שאני מאוד מחבב. האוליפו היו עסוקים לא בכתיבה, אלא במציאת מגבלות מעניינות ופוריות לכתיבה. הפלינדרום – טקסט שנקרא באותו אופן משני הכיוונים – הוא תרגיל אוליפו טוב. הנה פלינדרום עברי יפה: ׳רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר׳. מהאוליפו למדתי את העיקרון, שחוק טוב הוא המנוע. לא קל למצוא אותם, אבל חוקים יפים יותר מעניינים מאמנות יפה.

״העניין שלי במשחקים קשור בזה: מהו משחק אם לא סט של חוקים, ארוז כהלכה? אני רוצה לציין גם את בורחס, שאני מחשיב לגאון גדול. ב׳תנוכים משושים וגו׳׳ שאבתי הרבה, כמובן, מהמסורת המופלאה של איור מדעי, ששורשיה הסגנוניים מגיעים עד ימי הביניים. ׳צל חם׳ – אזור הג׳ימבורי – נשען על אנדרטת חטיבת הנגב של דני קרוון, שאני נמנה על חסידיו״. 

אלינה קקימובה, רישום הכנה לעבודה ״צל חם״

שחר פרדי כסלו במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

ספר קצת על הקשר הזה.

״הג׳ימבורי מבוסס, בצורתו הכללית, על אנדרטת חטיבת הנגב. כמו שבמוסיקה עושים קאברים, אפשר לומר שהג׳ימבורי הוא כמו קאבר של האנדרטה. במוזיאון היה חשש שדני קרוון יכעס, אבל הוא שמח, ואני לא רואה סיבה שלא ישמח: הרי ברור שכל קאבר מוסיף לתהילת המקור. וגם ברור שזו לא אנדרטת הנגב. אנדרטת הנגב היא עבודה ׳תלויית מקום׳: היא נועדה בעבור הגבעה המסוימת שעליה היא בנויה, והיא אמורה לעבוד עם הרוח והשמש והחולות. זה היופי שלה״. 

המשחקיה היא לילדים, האמנות היא להורים

״אין סיבה שמשחקיות ילדים לא יהיו פיסוליות. גושי הספוג המרופטים והדלוחים שאנחנו מכירים מקניונים אינם גזירת גורל. הייתה תקופה שאמנים עבדו על מרחבי משחק לילדים. לאיסמו נגוצ׳י היו כמה ניסיונות לבנות גני שעשועים. גני שעשועים ומשחקיות הם סביבות פיסול. פיסול מופשט הוא כמו טופו: הוא סופג כל מה שתשים עליו. אם תגיד לפסל מופשט להיות אנדרטת זיכרון, הוא יספוג את הזיכרון. אם תגיד לו להיות מרחב משחקים, הוא יהיה מרחב משחקים. אם תיקח פסל מופשט שהיה פעם אנדרטת זיכרון, ותהפוך אותו למרחב משחקים – הוא יסכים לזה, אבל יישאר טעם לוואי עדין שאי אפשר לסלק. טעם הלוואי הזה מצא חן בעיני. זו משחקיה יפה לילדים, מופשטת, עם טעם לוואי. 

״בעבור הילדים הג׳ימבורי הוא משחקיה ככל המשחקיות. לכן זו לא אמנות לילדים, אלא אמנות להורים, בהשתתפות הילדים. העוללים זוחלים על הג׳ימבורי ומריירים עליו: האמנות מתרחשת במוחם של ההורים, גם כשהם יושבים בבית הקפה הסמוך״.

אמרת שאתה שואף להעביר את העבודות הללו למרחבים נוספים – כמו למשל את הג׳ימבורי למשחקיות בשדות תעופה, את משחק המחשב לאפליקציה. אתה חושב כיזם ופועל כאמן או להיפך? איך השניים משלימים זה את זה?

״כן, שלוש התערוכות אמורות להתפתח ולצאת מהגבולות הצרים של ׳אמנות׳. התערוכה ׳תנוכים משושים׳ תהפוך לספר חידות, כזה שפותרים במפגשים המשפחתיים בימי שישי. ׳גוגל מה׳ אמור להפוך לאפליקציה באפסטור ובגוגל פליי. האפליקציה כבר קיימת, אבל אני מחכה עם הפצת המשחק עד שאגייס תקציב הפצה (כי למרות כמה סיפורי סינדרלה, משחקים לא ממש מפיצים את עצמם). ׳צל חם׳ (הג׳ימבורי) אמור לעבור לשדה תעופה: אם הוא יצליח לשרוד שנה של התעמרות במוזיאון, אני מקווה להעביר אותו לשדה התעופה רמון בתמנע. אני מתכוון לנסות גם לפתח אותו לחברת משחקיות – פיסוליות ומופשטות – לשדות תעופה״. 

למה? 

״קודם כל, כי לא כל כך מעניין אותי לעשות אמנות שהיא פשוט אמנות. מעניינים אותי יותר פרויקטים שנמצאים על הגבול החיצוני של האמנות, שמתקיימים על הגבול בין אמנות לבין משהו אחר. אמנות שהיא לא־בדיוק־אמנות, אמנות שמתפשטת החוצה, אמנות שבנתיב מילוט. שנית, זה קשור לאופן שבו אני עובד: כשאני עושה אמנות, ממילא אני משהו על הגבול שבין יזם למפיק. לעתים רחוקות אני עובד לבד. בשלוש התערוכות במוזיאון היד שלי לא היתה מעורבת בפועל: כמו שב׳תנוכים משושים׳ עבדתי עם מאיירים מדעיים מרחבי העולם, ב׳גוגל מה׳ עבדתי עם מתכנת (הי אור!), מעצב (הי אביב!), ואלגוריתם חיפוש התמונות של גוגל (היי גוגל!); ב׳צל חם׳ עבדתי עם מפעל ייצור משחקיות בסין.

״סוג העבודה הוא בלאו הכי קרוב יותר ליזמות מאשר לקראפט. שלישית, כי האמנות שאני עושה מנסה לתקשר עם קהלים רחבים יותר מקהלי אמנות. אני לא מכוון לקומץ יודעי החן, ששייפו ועידנו את טעמם במשך שנים כדי להיות מסוגלים לקלוט את האמנות שלי. אני חושב שהתערוכות מסוגלות לנהל קשרי ידידות עם אנשים באופן כללי יותר.

ישנו גם עניין הכסף. אני לא יודע כמה מהקוראים יודעים שאמנות מבוססת על איזו כלכלת כיבודים שכמעט לא קשורה לכסף. אדם עובד על תערוכה במוזיאון במשך שנתיים ומקבל בתמורה אפס שקלים

״ישנו גם עניין הכסף. אני לא יודע כמה מהקוראים יודעים שאמנות מבוססת על איזו כלכלת כיבודים שכמעט לא קשורה לכסף. האם הקוראים מודעים לכך, שאדם עובד על תערוכה במוזיאון תל אביב במשך שנתיים (או שלוש, או חמש), ומקבל בתמורה אפס שקלים? זו עובדה מופלאה, שערורייתית, שמוזכרת רק לעתים רחוקות. המוזיאון כן מימן לי את התערוכות – ביחד עם מועצת הפיס לתרבות ואמנות, שתמכה בשניים מהפרויקטים – ועל כך תודתי נתונה. חוץ מאשר על האיורים המדעיים, לא ממש הייתי צריך להוציא כספים מכיסי״.

בנושא תשלום שכר אמן אומר כסלו שהוא פועל גם במסגרת תפקידו כיו״ר איגוד האמנים הפלסטיים. מתוכננת עשייה יותר אקטיבית בתחום, הוא מבטיח. ״ויש עוד סיבה: כי ׳אמנות׳ זה תחום צר מדי. אני יודע שיש אנשים שמתייחסים לעצמם בתור ׳אני אמן׳ ומסתפקים בזה. אני לא כזה: אני כל מיני דברים. יש, דרך אגב, מסורת שלמה של אמנים שלא חיו בשלום עם ההגדרה הזו: דושאן, אביטל גבע.

״אמנות זה עולם משובלל בתוך עצמו, ששטח המרעה שלו, לפחות בישראל, הולך ומצטמק: העובדה שאת אחת משלושה או ארבעה אנשים שכותבים על אמנות בישראל, אומרת דרשני. משהו מבטיח שעדיין תהיה אמנות – עולם של אמנות, הכוונה – בישראל בעוד 30 שנה? עם שני מבקרים וארבעה אספנים, יש סיבות לחשוב שהעולם הזה ממילא בהליכי התפוגגות. הייתי מוכן להמר שלא יהיה עולם אמנות בישראל ב־2050״.

אתה עד כדי כך פסימי?

״הסכנה היא לא לתרבות בכלל, אלא לעולם האמנות הפלסטית. אם הייתי מנהל מוזיאון זה מה שהיה מעסיק אותי: האם אפשר להחזיק את התחום הזה בחיים? נדמה לי שהמגמה די מובהקת: אין ממש שוק, התקציבים צנועים, הקשב הציבורי די נגוז, הכתיבה פחות או יותר התאדתה. כבר עכשיו יש לי תחושה שחיים על אדי דלק.

״בלי זרימה של כסף ציבורי משמעותי, בלי עידוד השוק הפרטי, בלי התעוררות מחודשת של עניין ציבורי, בלי מיסוד מחדש של כתיבה, בלי יצירת קשרים יותר יציבים עם העולם הרחב – נראה לי סביר מאוד להניח שזה ימות; או לפחות שזה יהפוך לאיזו תופעת שוליים סהרורית, כמו תיאטרון פרינג׳. זה לא יהיה אסון גדול במיוחד״, הוא מסכם בנימה צינית.

צילומי מסך מהמשחק "גוגל מה" במוזיאון תל אביב

The post שחר פרדי כסלו: הייתי מוכן להמר שלא יהיה עולם אמנות בישראל ב־2050 appeared first on מגזין פורטפוליו.

במסגרת שבוע האיור 2019 שננעל בשבת, נפתחה במרכז אדמונד דה רוטשילד התערוכה יצאו מכלל שימוש (אוצרת: גלית גאון; אוצרת משנה: שירה באום), המציגה יצירות ספרותיות־חזותיות חדשות הנובעות ממפגש של מאיירים צעירים, בוגרי המחלקות לתקשורת חזותית מהשנים האחרונות, עם ספרים ישנים מספרית בית אריאלה.

לכל ספר יש תחנה ראשונה, בידיו של הקורא הראשון שמדפדף בו. על מדף הספרייה הציבורית, עוברים הספרים חיים ארוכים בין קוראים ושימושים שונים, עד שמגיעה העת לסיים את תפקידם. בכל שנה יוצאים משימוש ספרים מרשת הספריות של תל אביב־יפו, ובראשן בית אריאלה; אלה עוברים ״טקס״ הכולל חותמת ורישום בכתב יד ״הוצא״. זו התחנה האחרונה בגלגולו של הספר בספריות העיר, והיא מלווה ברצון למצוא לספרים הללו בית חדש.

בשנה האחרונה, ביוזמתן של מנהלת מחלקת הספריות מרים פוזנר ושל יעל מרום מבית אריאלה, נאספו חלק מהספרים הללו אל ספרייה זמנית, במסגרת התכנית לאוצרות עיצוב בבית הספר ללימודי המשך בשנקר. מתוך רצון לתת להם חיים חדשים דרך מפגש עם מאיירים צעירים, בוגרי המחלקות לתקשורת חזותית מהשנים האחרונות, התערוכה מציגה יצירות ספרותיות־חזותיות חדשות שנובעות ממפגש המאיירים עם אוסף הסימנים שבספר, סיפורים חדשים שנוצרו בתוך הספרים הישנים. שישה מהם מספרים על תהליך העבודה לקראת התערוכה.

עמית רימון // מדריך להורים

הספר ״מדריך להורים – 566 שאלות ותשובות, וכמה שאלות שכבר לא שואלים״ תורגם לעברית בתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת, ויש בו שאלות ותשובות להורים – מתחילת ההריון ועד נישואי הילדים. כשבחרתי את הספר, עדיין בלי לקרוא אותו, הייתי בטוחה שהתשובות שבו יובילו את הפרויקט, אבל בסופו של דבר דווקא השאלות תפסו את תשומת ליבי. חלק מהן נראות היום משונות ומצחיקות מאוד: חלקן בגלל תוכן השאלה וחלקן בגלל הניסוח (אולי הבעיה היא בתרגום).

רציתי להדגיש את החלקים המצחיקים בספר, לכן השלב הראשון בתהליך היה לבדוק מה אני יכולה לצייר מצחיק. בהמשך בחרתי את השאלות שמה שמצחיק בהן הוא הפער בין התקופה שבה שהן נשאלו להיום. היה לי חשוב לשים דגש על הקשר שבין השאלה עצמה והאיור -שהאיור יגיב באופן ישיר לשאלה. רציתי להבליט את ה״דביליות״ של חלק מהשאלות (בלי לזלזל במה שידעו או לא ידעו באותה תקופה) ולהוציא את חלקן מהקשרן.

בתהליך העבודה רציתי לשמור על הספר כמו שהוא ורק להכניס את האיורים פנימה כאילו הם חלק ממנו. שמרתי על המידות של האיורים שיוכלו להכנס בדיוק לתוך הפסקאות בעמודות הטקסט של הספר. חיפשתי דרך להבליט את האיור בפנים, ולכן בחרתי באיור לבן בתוך רקע צבעוני. על מנת לשמור על הקשר בין האיור והשאלה שלו חתכתי חלון במסגרת הצבעונית שבתוכה השאלה מציצה מהעמוד המקורי של הספר.

עמית רימון

נופר חתוכה // הפַּלְמָ״חִיות

כשנתקלתי בספר ״יפתח אחוזת הסופה״, שמגולל את סיפורה של חטיבת יפתח בפלמ״ח, חיפשתי באופן טבעי ואינטואיטיבי תוכן על הנשים שהיוו חלק בלתי נפרד מהחטיבה. חיפוש זה לא צלח והותיר בי את הרצון ליצור ספר חדש שבו אצוק את תכניי ועקרונותיי כיוצרת, כיום; המשך ישיר לפרויקט הגמר שלי ״תימניזם״ במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, שהתמקד בדמות האישה בהקשר של רצונות ושאיפות, שירה ככלי ביטוי מחאתי והשתלבות בחברה ״הלבנה״ שקיבלה את פניהן בהגיען לארץ ישראל.

״הפלמ״חיות״ הוא יצירת זהות ״פלמ״חית״ חדשה המעמידה את הלוחמת הצברית במרכז השיח. זהות המורכבת מתמהיל עדתי שקורא לשוויון בינו לבינה בהקשר של בית וחברה; זהות שבאה לידי ביטוי באמצעות חיבור בין הפרינט, הצבוע באופן ידני בטושים ופנדות, וההיסטוריה, אל הבד והאופנה במטרה, בתקווה ובשאיפה להפחת חיים חדשים.

לכאורה, מעמדן של הנשים בפלמ״ח היה שווה למעמדם של הגברים, אך לא כך היה הדבר. זיהיתי קושי רב ביכולתן להשתחרר ממערך הסמלים הגברי, מסמני ההיררכיה התרבותית, ולהנחיל סמלי זהות אחרים. השתלבותן בתפקידים שונים הייתה ייעודית להיותן נשים – מיעוטן השתתפו במבצעים ורובן גוייסו לתפקידי עזר ותפקידים מנהליים. כמו כן, השתלבותן של עולות תימן היה בהכרח קבוע מראש בכל הקשור ל״בחירת״ תפקידן בתחום הבית והתעסוקה.

המאבק הנשי למימוש שוויון היה, ועדיין, הכרחי; מאבק הדורש אומץ ואורך רוח. כמעצבת תקשורת חזותית אני פועלת בעולם התרבותי והפוליטי ונעזרת במחוזות הפרינט, הטקסטיל והאופנה לשם מימוש התכנים הבוערים בי. אני מאמינה ביצירה נשית ופועלת כדי לתת במה לשיח על נשיות, זהות ומקורות.

נופר חתוכה. צילומים: שרה ליימון

יוליה טורקינץ // Effective C++

הספר שבחרתי מיועד למתכנתים, שרוצים לשפר את קישוריהם בשפת התכנות C++. מתוך התייעצות עם מתכנתים ועיון בספר, הבנתי שתוכן העניינים ממש דומה לעשרת הדברות בתנ״ך, ושהוא מנוסח ב״עשה ואל תעשה״. במקום עשר דברות יש 50, שרלוונטיות לעולם ה־C++. מכאן עלה הרעיון להפוך את הספר לספר דת, שמציג את ״50 הדברות של C++״, ואת הקדושים שהפיתוחים שלהם, באופן כרונולוגי, הביאו לפיתוחה של שפת התכנות. מטרת העבודה היא ״להראות״ את האנשים שהעשייה שלהם תרמה רבות לאנושות ולתת להם את הכבוד שלו הם ראויים, ובנוסף להראות את הכרונולוגיה של הפיתוחים.

לקחתי השראה מספרים נוצריים מימי הביניים ומציורים מתקופת הרנסנס המוקדם, וחיברתי את הסגנון עם אסתטיקה משרדית של פעם (שנות ה־80/90, תחילת ה־2000). רציתי לדבר ״דתיות״ בקודים מערביים, ומצד שני שהעבודה תתקשר גם לסביבה טבעית של מתכנת שהיה צריך לדעת C++, כשזה היה הכי רלוונטי.

העבודה נעשתה בטכניקות איור וקולאז׳. החלקים הצבעוניים בעבודה הודפסו בהתחלה על גבי דפיי A4 רגילים במדפסת לייזר שחור לבן, נצבעו באקריליק ירוק או אדום ונחתכו לגודל והצורה המתאימה. על מנת לצייר את האנשים השתמשתי בפורטרטים שמצאתי באינטרנט. קודם ציירתי אותם באופן דיגיטלי, הדפסתי במדפסת לייזר, ואחר כך בעזרת נייר קופי ציירתי אותם על גבי דפים שנחתכו מהספר והותאמו בגודל. הכיתוב והאלמנטים הנוספים נעשו בהתחלה באופן דיגיטלי, הודפסו במדפסת לייזר על גבי נייר צהבהב בגודל A4, ולבסוף נחתכו.

יוליה טורקינץ

דין לנר // כלומייר לומד לקח

הספר ״פינגו ומשפחתו״ הוא גרסה כתובה ומאויירת של סדרת הילדים ״פינגו״, שמאוד אהבתי כשהייתי קטן. כשראיתי אותו היה לי חשק בלתי נשלט להשמיד את הסיפור הקיים ולהחליף אותו בסיפור שלי. רציתי ״לתקן״ סיפור תפל על פינגווינים שהחיים שלהם בסדר גמור, ולהפוך אותו לסיפור כנה, בוטה ורלוונטי יותר. את פרצופי הפינגווינים חסרי ההבעה והטקסטים המקוריים ״מחקתי״ בעזרת מסקינגטייפ, ובמקומם ציירתי דמויות חדשות משלי שמככבות בסיפורים חדשים שכתבתי ישירות בתוך הספר.

הקומפוזיציות הקיימות שימשו לי זרזים מחשבתיים לסיפור חדש. אחרי שלב המחיקות נותרו בספר גופי פינגווינים מתרוצצים חסרי פנים שממש התחננו אליי שאלביש עליהם סיפור על משפחה לא מתפקדת; סיפור על ילד שככל שהוא לומד יותר לקחים מהמבוגרים המבולבלים הוא מבין פחות על העולם, ילד שכועס ונחרד מהמחשבה שהוריו בחרו להוליד ילד נוסף על קוטב שעלול בכל רגע להתמוסס בעקבות שינוי האקלים. לאורך התהליך נהניתי והתמכרתי למשחק האינטלקטואלי של השמדת ספר ילדים והקמת ספר בעל תוכן בוגר ונוקב על הריסותיו.

חודשים לפני גיל 30 – שבו אהיה רשמית וללא עוררין מבוגר – מצאתי את עצמי כותב על משפחה מנקודת המבט של ילד קטן ובמקביל מנקודת מבט של מבוגר. בשני המקרים הרגשתי שאני לא כל כך מבין איך העולם עובד. בספר שיצרתי, ״כלומייר לומד לקח״, רציתי להציף סיטואציות שבהן אף אחד לא טועה ואף אחד לא צודק. הדבר ה״נכון״ לומר תמיד שגוי, והדמויות שטועות כנראה צודקות (או הפוך, אני לא יודע). ״כלומייר״ נועד לעורר מחשבה, לבלבל, להציג דילמות ולא פתרונות. הייתי רוצה שמי שקורא אותו יבין שהתשובות הנכונות לו או לה, כנראה לא יגיעו ממקום חיצוני, אלא בבוא הזמן יבעבעו מבפנים (או שלא, אבל אני בהחלט מקווה שכן).

דין לנר

דור בשרי // מזיקי גן הירק

הספר שבחרתי הוא מדריך בשם ״מזיקי גן הירק בארץ ישראל״, שנדפס על ידי הסוכנות היהודית בשנות ה־40 של המאה הקודמת. שם הספר תפס את תשומת לבי ועורר בי זיקה לאירועים האחרונים בחדשות בנוגע למבקשי המקלט וסוגיית ילדהם בפרט. מכאן עלתה בי השאלה מי הם אותם מזיקים? ואולי חשוב יותר מי מזיק למי? בחרתי לאייר סיפור בעל נקודת מבט כללית ואוביקטיבית, תוך כדי נסיון ליצירת הזדהות ומתן תשומת הלב לשורש הבעיה – תיאור המפגש בין קבוצה/אדם השונה ממך ודרכי ההתמודדות.

בהתאם לכך איירתי סיפור קצר המתאר מפגש בין שתי קבוצות שונות. האחת מייצגת את תושבי המקום – קבוצה אפרורית ומקובעת שמאופיינת בשפה וקטורית וסכמטית. את הקבוצה השנייה, ״המזיקים״, אפיינתי בקו חופשי יותר. בתחילת הסיפור מסתמנת חשדנות ודעה קדומה ובסופו של דבר מגיעים לקבלה והכלה. הפרוייקט משלב קומיקס ומשתמש בשפה החזותית הטבעית שלו – תחימה ושימוש במסגרות. הקומפוזיציות מרובעות, סגורות ומבטאות את המחשבה המקובעת ותבניתית עד לרגע שבירתה.

תוכן המדריך מתאר את המזיקים ומלמד איך להתמודד איתם, ובחלקו האחרון מצורפות מודעות ישנות לשיטות הדברה שונות. מאוד התחברתי למודעה מאויירת בשחור לבן ומצאתי לנכון לאמץ את הכיוון מבחינת השפה, היות ומלכתחילה היה לי חשוב שהאיור ייטמע ויהדהד כרובד נוסף. כמו כן, שילבתי טקסט ממודעה נוספת בפרוייקט שהכתיבה לי את הטון מבחינת השפה.

דור בשרי

אלון בן שושן // מעשה בחתולים

בחרתי את הספר השירה ״מעשה בחתולים״ שכתב ע. הלל ואיירה אלונה פרנקל, כי רציתי להכניס לספר האהוב ממד חדש של חווית חושים: רקמה וצבעי מים שאיפשרו לי להכניס את חוש המישוש לתוך דמויות החיות. בנוסף השתמשתי בפלטות צבעונית חזקות כמו כתומים וסגולים, כדי ללכוד את העין.

תחילה יצרתי כפולת עמודים שכללה את כל הדמויות הסועדות ביחד בשולחן. אלמנט הסעודה, שלקוח מהסעודה האחרונה, מתכתב לנושא התערוכה, גלגולו של ספר. את הספר המקורי כרכתי מחדש, כשדפיו המקוריים כלואים בנייר לבן כהמחשה לגניזתו. רקמתי כל דמות מתוך האיור הסעודה בנפרד, סך הכל כ־12 דמויות, כשמילות השיר מודפסות על צידו האחורי של הבד. כל הרקמות מופרדות מתוך כוונה שהקורא יוכל לקרוא ולהתמקד בכל שיר בנפרד ולא כמכלול שלם, ויוכל בעצמו לערוך את סדר וכמות השירים.

ההתכתבות שלי עם אלונה פרנקל הייתה כמעט בכל החלטה. לדוגמה, אחת החלטות הראשונות שקיבלתי כשהתחלתי לאייר את הספר, הייתה לתמצת את האיורים הקייים ולהכניס את הדי־אן־איי שלהם לאיורים החדשים, כדי לשמר ולזכור, מתוך הבנה שאני יוצר עוד טפח לאיור הקודם וממשיך אותו לקהל חדש. כך לדוגמה, בשיר ״מעשה בחתוליים״, אלונה פרנקל צבעה את עיניי החתול הלבן בצבע צהוב ואת עיניי החתול השחור בירוק, אלמנט לזיהוי שהחלטתי לשמר.

אלון בן שושן

יצאו מכלל שימוש אוצרת: גלית גאון; אוצרת משנה: שירה באום
מרכז אדמונד דה רוטשילד, שד׳ רוטשילד 104, תל אביב; נעילה: 13.12
משתתפים: איתי ברן, אלון בן־שושן, ביאנה זקוטניק, גבריאלה חייפיץ, גל ברגר, דור בשרי, דין לנר, דן דוד, חופית בן נון, יגאל טליאנסקי, יוליה טורכניץ, יערה גולדברגר, ישי גרייזמן, מירי דביר, נופר חתוכה, עומר מזרחי, עמית נעמני, עמית רימון, ענבר פרץ, קארין בהרי, רויטל שמעיה.
סיורים מודרכים בהשתתפות המאיירים בימי שישי, 6.12 ו־13.12 בשעות 11:00-14:00

The post יצאו מכלל שימוש: מאיירים צעירים מעניקים חיים חדשים לספרים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אלעד רוזן, בן 39, תל־אביב.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשוי בשמחה למשוררת נעם פרתום.

מה בצלחת?

אחרי כמעט עשור של טבעונות חזרתי השנה לאכילת־כל, אז אני מתענג על כל מה שמנעתי מעצמי במשך התקופה הזו, במיוחד גבינות למיניהן.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו מוצגת התערוכה החדשה שלי ״יותר מדי מאוחר מדי״ בגלריה רוזנפלד בתל־אביב. זו התערוכה השלישית שלי בגלריה ואני מרגיש שהיא סוג של תערוכת מפתח.

העבודות שלי עברו תהליך של פירוק והפכו לקולאז׳ים של ציורים מתקופות שונות, וההצבה בחלל כוללת חשיפה של תת־המודע הדיגיטלי של הסטודיו, בדמות ארכיון הדימויים שאספתי במהלך השנים ועלה על קירות הגלריה, מעין שיא בעיסוק שלי בשנים האחרונות בוורטיגו תרבותי ובעודפות. כמו כן, מיצב חיתוכי עץ של תותים מוצג בתערוכת הפתיחה של הגלריה העירונית החדשה בבירת התותים העולמית – רמת השרון.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

הצייר הגרמני המטורלל יונתן מזה בא לבקר בתואר השני בבצלאל כשלמדתי שם, והחלטנו שכל אחד יכין לו עבודת אמנות במתנה. המסע שלי בעקבות החומרים למתנה הוביל אותי למצוא במקרה אישה מבוגרת שנפלה בפינה מרוחקת של בית קברות בגבעתיים ולא הצליחה לקום. סיימתי את היום איתה בחדר מיון ובמקום עבודת אמנות הבאתי למזה סיפור במתנה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

יש לי פנטזיה על דיורמת ענק של סצינת קרב אפית, כשכל המשתתפים בה הם תותים. אבל זו שאלה קצת בעייתית לשאול צייר, כי פרויקט החלומות הוא תמיד פשוט לעבוד בסטודיו מבוקר ועד לילה והכסף שצריך כדי לממן אותו הוא תמיד יותר מדי ואף פעם לא מספיק.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

כנראה טי־שירט עם הדפס לימונים פראי מ־H&M שקניתי לכבוד פתיחת התערוכה הנוכחית, שבשילוב עם הקנייה הקודמת שלי – נעלי פלדיום בצהוב ניאון, זכו להצלחה מסחררת.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // אלעד רוזן appeared first on מגזין פורטפוליו.

במהלך השירות לאומי שלי התנדבתי בפנימייה לילדים בסיכון, שם נחשפתי לכאב עצום ולבעיות רבות העוברות על הילדים. תמיד רציתי לעצב מוצר שיוכל לעזור להם, ולכן כשהייתי צריכה לבחור מה לעצב בפרויקט הגמר שלי, החלטתי לעצב צעצוע לילדים אלו. השאלה הראשונה שהנחתה אותי היתה איך הצעצוע יוכל יעזור להם? מעבודתי בפנימיה זכרתי שהילדים היו הולכים לטיפול קבוע בחדר מלא משחקים. חזרתי לבחון את סוג הטיפול, ותוך בירור על סוגי הטיפולים נחשפתי לשיטת Play Therapy, לפיה לילדים קל יותר לתקשר חוויות רגשיות בעזרת המשחק מאשר בעזרת מילים. כלומר המשחק, ולא המילים, הוא שפת הילדים.

התחלתי לחקור את שיטת טיפול זו והופתעתי לגלות שעד היום משתמשים בצעצועים גנריים בטיפולים אלו, למרות שהצורך של המטפל והצורך של הילד המטופל שונים ממה שמספקים הצעצועים הרגילים. כאן הבנתי שיש לי רעיון לפרויקט: לעצב צעצוע יעודי לטיפול בילדים המתמודדים עם בעיות רגשיות, שיקל עליהם להתחבר לעולמם הפנימי ולרפא את נפשם.

בחרתי לעצב בובות, אחת הטכניקות הנפוצות לטיפול, מאחר והן עוזרות לילדים לשחק במשחקי תפקידים עם המטפל, משקפות להם את בני האדם הסובבים אותם ועוזרות להם להמחיש דברים שקרו להם על הבובה. למדתי שצעצוע שמיועד לטיפול צריך להיות מצד אחד מגוון ואטרקטיבי, כדי שהילד ירצה לשחק עמו, אך מצד שני להיות מופשט עד כמה שניתן, כך שהילד יוכל להחיל עליו את סיפורו שלו.

צילום: איתן מוטהדה

צילום: אחיקם בן יוסף

שמתי לב שיש דמיון בין כל הבעיות, ובחרתי לאפיין את הבעיות הללו בבובות למנעד הרגשות שהילד חש: פחד, כאב, חוסר־שייכות, אהבה, כעס וביטחון.

העבודה על הפרויקט ערכה כשנה, במהלכה הכנתי מעל למאה סקיצות של בובות. שלבי העיצוב וקבלת ההחלטות קרו בעבודה בעץ על מחרטה ובשילוב חומרים שונים. חיפשתי חומר שיוכל להשתלב טוב עם העץ ולהביא את התכונות שהעץ והמחרטה לא מעבירים. עבדתי עם מספר חומרים ונתתי לילדים לשחק עם הבובות השונות ושמתי לב שהם נמשכים יותר למשחק עם חומרים גמישים, לכן התחלתי להדפיס חומר גמיש במדפסת תלת־מימד ולראות איך החלקים הגמישים משתלבים עם חלקי העץ ונותנים פן עיצובי יותר מושך ואטרקטיבי לילד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תוך כדי העבודה על המחרטה והעיצוב, נפגשתי עם שבעה מטפלים ופסיכולוגיים ובעזרתם למדתי יותר לעומק על הצרכים של הילדים ושל המטפלים, ועל הבעיות שמביאות ילדים לטיפול. שמתי לב שיש דמיון בין כל הבעיות, ובחרתי לאפיין את הבעיות הללו בבובות על פי מנעד הרגשות שהילד חש: פחד, כאב, חוסר־שייכות, אהבה, כעס וביטחון. כמה שאלות הנחו את תהליך העיצוב, בהן התהיה איך מעצבים רגשות ומה הופך צורה לדמות. רוב העבודה שלי התמקדה במציאת הצורות המתאימות לכל רגש ואת האיזון בין מראה פיגורטיבי להפשטה.

מגע ותחושה הם מהלכים חשובים בטיפול, לכן החומרים מהם עשויות הבובות הם עץ מייפל ופוליאוריטן גמיש. העץ משרה חום, רוגע, שלווה, ביטחון ומגע נעים וחלק. החלקים הגמישים, בצורניות ובטקסטורה שלהם, מבטאים את הדחפים הפנימיים של הילד. שילוב של שני החומרים יחד נועד לתת איזון בין החוויות השליליות לחוויות החיוביות, וכך הילד יכול לבחור לאיזה חלק להתייחס, אם לכל אחד בנפרד, או לשניהם יחד. השילוב יכול אף לעזור לו להבין שגם הוא, כמו הבובות, מורכב מחוויות שליליות וחיוביות ולקבל אותן. הבובות מופשטות, במטרה לאפשר לכל ילד לצקת לתוכן את רגשותיו, ולהשאר פתוחות לפרשנויות שונות לפי אופן הטיפול והסיפור של כל ילד.

Kids Design Award

לפני חודשים חזרתי מתחרות העיצוב KIDS DESIGN AWARD שנערכה בקלן שבגרמניה, שבה לשמחתי זכיתי במקום הראשון! התחרות עוסקת ברעיונות חדשים בעולם חפצי הילדים, ונערכת מטעם Kind und Jugend, תערכה מסחרית בין־לאומית למוצרי ילדים ותינוקות. התערוכה הוותיקה משתרעת על שטח תצוגה של 100,000 מ״ר, בהם מוצגת קשת המוצרים שקשורים לילדים – עגלות, בקבוקים, צעצועים, בגדים ודומיהם.

נבחרנו להשתתף בתחרות, קבוצה של עשרה מעצבים מכל העולם. הצגנו את הפרויקטים שלנו מול השופטים, העמדנו תערוכה והצגנו בה למשך ארבעה ימים. המקרים בתערוכה מגוונים מאוד, ופגשתי בה יצרנים, מעצבים ואפילו הרבה אנשי חינוך ומטפלים. המפגש היה מעניין מאוד עבורי; זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הצגתי את הפרויקט מול קהל רחב ועולמי, היה מאוד מלמד ומהנה לראות את התגובות וכן להכיר מעצבים ממדינות שונות.

מאז שחזרתי, התחלתי לקבל הרבה תגובות מאנשים ומטפלים מכל העולם שמעוניינים לרכוש את הבובות ולכן החלטתי לייצר את הפרויקט בייצור המוני. בתקופה זו אני בקשר עם מספר אנשים מהתעשייה שהכרתי בתערוכה, ואני מחפשת עוד אנשים שיוכלו לעזור לי ולתמוך בי בייצור הפרויקט. כולי תקווה שבקרוב המוצר אכן יהיה בשוק ושהוא יוכל באמת לעזור ולהשפיע על ילדים בעולם.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

מתוך התערוכה Kind und Jugend. צילומים: יח״צ

The post יערה נוסבוים // עלמא appeared first on מגזין פורטפוליו.

אמנים, אדריכלים, מעצבים, חוקרים ואנשי חינוך מוזמנים להציע עבודות אמנות ועיצוב, סדנאות, מחקרים ומאמרים שיוצגו בכנס הראשון של בית הספר של העיר, שיתקיים באפריל 2020 בתל־אביב-יפו. הכנס יקדם דיון תרבותי־אמנותי־אדריכלי לגבי משמעותה של חווית המגורים בעיר והעיסוק בה במסגרות שונות, בהן בתי ספר, מוזיאונים ומוסדות תרבות. בכנס יוצגו גישות ותוכניות לימוד העוסקות בעיר כגוף ידע המשלב שיח אסתטי־פוליטי, תיאורטי ומעשי עם פרקטיקות עיצוב פיזי ופואטי: אדריכלות ועיצוב, מלאכות, ספרות, קולנוע ושירה, תוך הרחבת השיח שבין גוף לבין מרחב עירוני ואדריכלות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בית הספר של העיר, הפועל בבית ליבלינג ובבתי ספר בתל־אביב-יפו, מפתח רעיונות ופרקטיקות של חשיבה והתבוננות על העיר כמרחב לימוד. בית הספר מתייחס אל העיר כמרחב שבו אנחנו לומדים זה מזה, חולקים ידע, רעיונות, מחשבות, מיומנויות וניסיון. העיר אינה מרחב מובן מאליו, אלא פלטפורמה יום־יומית לדיון ציבורי והתבוננות ביקורתית של תושביה על המקום שבו הם חיים.

הגשת הצעות

• יש להגיש הצעות לכנס באמצעות טופס ייעודי.
• מועד אחרון להגשת הצעות: 1.1.20. תשובות למציעים יישלחו במהלך חודש ינואר.
• לשאלות פנו לכתובת: school@whitecitycenter.org
• מידע נוסף באתר בית ליבלינג

The post קול קורא: כנס בית הספר של העיר appeared first on מגזין פורטפוליו.

יריד ספרי האמנות העצמאי In Print יתקיים בסוף השבוע הבא (18-20.12) ויתארח בבית הנסן זו השנה השניה. היריד הוא אירוע פופ־אפ שוקק בן שלושה ימים, שבו יוצעו למכירה למעלה מ־300 ספרי אמנות ומוצרים נבחרים. לצד המכירות מציע היריד מוסיקה, שיחות עם אמנים וכיבוד קל. המבקרים ביריד מוזמנים לפגוש יוצרים מקומיים ולהשתתף בסדרת פאנלים ושיחות עם אמנים, וכן לעיין ולרכוש ספרי אמנות נבחרים, ספרי אמנים במהדורות מיוחדות, קטלוגים, כתבי עת לאמנות, ופרסומים בהוצאה עצמאית.

IN PRINT הוא יריד ספרים ירושלמי עצמאי הפועל מאז 2016. היריד תומך ביוצרים מקומיים הפועלים בשדה הדפוס, ושואף להביא אמנים ישראלים לקדמת הבמה באמצעות טיפוח קשרים בין־לאומיים בתעשיית הספרים. הפלטפורמה מייצרת פעילות אמנותית חדשה בירושלים ומספקת הזדמנויות לאמנים לאורך השנה. ביריד יוצגו ספריהם של אמנים מרחבי העולם, בדגש על יוצרים ישראלים וירושלמים בפרט.

צילום: נועם ריבקין פנטון

צילום: ליטל מגידיש

היריד הוקם ומתנהל ביוזמה משותפת דניאל גורדונצ׳יק וג׳נה רומנו. גורדונצ׳יק היא אוצרת, כותרת ומנהלת אוסף תירוש דה ליאון / Start, שבמסגרתו היא אחראית על תכנית שהות האמן Africa First. בעברה מילאה תפקידים בארטיס תל אביב, במוזיאון ישראל, ביריד האמנות צבע טרי ובמוזיאון בת ים. כיום היא כותבת בעבור מגזין Telavivian ומשלימה תואר שני באוצרות בבצלאל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ג׳נה רומנו עברה ליושלים מניו־יורק בשנת 2011. בשנת 2015 הקימה את CAIJ, פלטפורמה אינטרנטית לשדה האמנית העכשווית בעיר. רומנו מארגנת סיורי גלריות בישרולים ומלוה מגוון קבוצות בתערוכות, חללי אמנות ומפגשי אמנים. כותבת עבור מספרי כתבי עת, בהם הג׳רוזלם פוסט, Telavivian ו־Oh So Arty, ומשלימה תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית.

In Print: יריד ספרי אמנות
רביעי, 18.12, 19:00-22:30 – פתיחה
חמישי, 19.12, 15:00-22:30 – שיחות אמן
שישי, 20.12, 10:00-14:00 – שיחות אמן
בית הנסן, ירושלים

צילום: נועם ריבקין פנטון

The post In Print חוזר לבית הנסן בפעם השנייה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי שנכנס בימים אלה לסטודיו של רתם רשף בקריית המלאכה מוצא את עצמו לפתע בעולם אחר: סבך של צמחיה חיה משתלב ברקע של בדי קנבס אינסופיים, שעוטפים את קירות הסטודיו ויוצרים סביבה מעוררת פליאה. זה מספר שנים שרשף מציירת על גבי בד שנמתח מגלילי קנבס המונחים על רצפת הסטודיו, מבלי לגזור את הבדים לפי מידות או למתוח אותם על מסגרת. בהמשך לכך התחילה להציג בתערוכות עבודות המורכבות מציורים המשכיים, בדים ארוכים שנתלים בחלל בכיוונים שונים, מגובה רב, ולעתים אף נשזרים זה בזה, בקומפוזיציות ההופכות את הציור לפיסול. הפעם, במיצב הכי אישי והכי טוטאלי שלה עד כה, תחת הכותרת ״אמאבאבת״, היא בחרה לעטוף את כל קירות הסטודיו מבפנים, וליצור סביבה גדושה, רב שכבתית, המדמה גן סתרים.

היא יצאה למסע נוסטלגי אך מפוכח, מלווה באוצרת מירב רהט, ויחד תכננו את פרטי המיצב, שמזכיר את מחילת הארנב של אליס בארץ הפלאות. כאן היא לא מחליקה למציאות חלופית אלא חוזרת אל מחוזות ילדותה בעיר רחובות, ואל סיפור השושלת המשפחתית שלה – שושלת של חלוצים ואנשי אדמה ורוח, שהשתתפו בהקמת היישוב ובתחייתה של התרבות העברית בארץ ישראל.

למרות שמדובר בציור מופשט ביסודו, רשף ורהט ניסחו את מרכיביו של החלל כסדרת סצינות המייצגות את בית הוריה של רשף, ממדפי הספרים ועד לגינות והפרדסים הנשקפים מהמרפסת. רשף משלבת בציוריה הטבעות של חפצים וצמחים, דימויי רפאים, כמו מאובנים שהותירו חותם בתמונה הכללית. התוצאה היא מיצב הפורט על נימי הזיכרון, שבו היא מזמינה גם את הצופים לשקוע בהרהורים למול מה שרהט מכנה ״נופי גן עדן אבוד המהווה בו זמנית גן זיכרונות הקמים לתחייה״.

רתם רשף, מתוך אמאבאבת. צילומים: יובל חי

רתם רשף על רקע הציור מיצב עדן בשתי מערכות, חלק 2. צילום: יובל חי

במקביל, על הקיר החיצוני של בית האמנים ברחוב אלחריזי בתל אביב היא מציגה כעת את חלקו השני של המיצב ״עדן בשתי מערכות״ – ציור ענק הנע בין נוף למופשט, ומרחף מעל לרחוב, כמו הופך אותו לפנים הבית. מבחינתה לאמנות במרחב הציבורי יש תפקיד משמעותי בקריאה לתשומת לב, לעצירת ההליכה האוטומטית ברחוב, ובמקרה שלה – גם לנסות ולנער את העוברים ושבים מאדישותם הפוליטית והחברתית.

איך התגבשה הצגת העבודה ״עדן בשתי מערכות״?

״אני מאוד מעורבת בנושאים פוליטיים וחברתיים – מאבקים, הפגנות, צעדות, מחאות, עצומות. האמנות נובעת ממני ובשנים האחרונות ראיתי שהיא לא יכולה להיות מנותקת מצדדים אחרים שעליהם אני נלחמת בלהט: נושאים כמו המאבק בשחיתות, ההתעלמות המתמשכת של המדינה מציבורים שלמים, ההדחקה והזלזול ביחס לנושאים אקולוגיים וחברתיים ובקיצור, הכיוון הכללי אליו נעה המדינה כבמדרון חלקלק. ׳עדן (פרקים בתולדות הישוב)׳ הוא מיצב ציורי גדול שטרם הוצג: 150 מטר בשבע יריעות קנבס, שעליהם הטבעות רפאים של צמחייה ישראלית: כפות תמרים, דקל, תאנה, שיבולים ועוד, היוצרות פנורמה נופית רחבה ומשתנה, דחוסה ונמוגה לסירוגין. זוהי דרך התייחסות שלי למה שקורה במדינה מאז שסבא רבא שלי הגיע לארץ עם העלייה הראשונה ועד ימינו. בציור כמו בחיים יש עליות וירידות, סערות ורוגע.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״עד שתימצא למיצב השלם של ׳עדן׳ האכסניה הראויה, מצאתי לנכון לחשוף חלקים ממנו. בחרתי שני מקטעים לחזית בית האמנים. הראשון הוצג מאוגוסט למשך שלושה חודשים וכעת עלה השני. אני רואה בזה ניסיון לעודד שינוי פוליטי דרך האמנות. מעין ׳משק כנפי הפרפר׳ האישי שלי. אולם משום שהאמנות פועלת בראש ובראשונה כדימוי פיזי מופשט, המסר הפוליטי שלה עובר בעיקר ברבדים סמויים יותר ובטקסט שנלווה לתערוכה, בשאיפה שהמיקום המרכזי יעזור למסרים לחלחל בקרב הקהל הרחב הנחשף אליה״.

רתם רשף, עדן בשתי מערכות, חלק 1. צילום: אבי אמסלם

רתם רשף, עדן בשתי מערכות, חלק 2. צילום: יובל חי

איזה מסר לדוגמה?

״המערכה הראשונה עלתה לקראת הבחירות השניות, שנקבעו לספטמבר, ובניסיון להשפיע ולעורר אנשים מאדישותם הצגתי דימוי עוצמתי ומטריד משהו: שני כתמים אדומים, מאיימים, משני צידי היריעה, ומקבץ של שיבולים שצומחות ביניהם. מבחינתי זו הייתה קריאת השכמה לאנשים להלחם על דמותה ואופיה של המדינה, ללכת להצביע. המערכה השנייה, שנתלתה באמצע חודש נובמבר, מציגה דימוי מופשט יותר בצבעים תכול וצהוב, דימוי עשיר ומרובד, אך כזה שהצבעוניות שלו מצננת והוא מהדהד שטיפת מערכות ומעין זיכוך וטיהור של מים ואור, שעשויים לדלל את הכתמים מהמערכה הראשונה״.

מה הקשר בין ״עדן״ ל״אמאבאבת״?

״העבודה שלי במשך למעלה מעשור היתה מאוד מופשטת, תהליכית ופנים־אמנותית, ובשנים האחרונות אני מטעינה אותה באלמנטים יותר נרטיביים ולאחרונה גם סמי־פיגורטיביים. גם ׳עדן׳ וגם ׳אמאבאבת׳ הם מיצבים מבוססי ביוגרפיה, וממזגים את ההוויה שלי כאמנית עם השורשים שלי, כדור רביעי בארץ. אבל באופן כללי אפשר לומר שעדן יותר קשור למצב הכללי והציבורי והמיצב ׳אמאבאבת׳ הוא האישי ביותר שעשיתי עד כה, וממש מזמין את המבקרים לנוע בתוך ההיסטוריה והיום יום של המשפחה שלי. יש בו ייצוגים ואזכורים של הוריי, סבתי וסבא רבא שלי – משה סמילנסקי, שפיתח את ענף ההדרים בארץ, תוך פעילות נמרצת למען הקמת חברת מופת ביישוב החדש.

חלק מהיריעות נוצרו במיוחד לתערוכה, והן מגוללות באופן מרומז אך כמעט לינארי את החיים של הוריי: הנוף שנשקף מחלון דירתם, הצמחייה הפראית במרפסת, דמותם הפיזית כשהם מקדמים את פני הבאים בצל קורתם, כוננית הספרים העמוסה בעושר ספרותי של מחשבה והשכלה, ואת ׳גן רנה׳, פינת חמד לזכר סבתי, שאבא שלי מטפח״.

רתם רשף, אמאבאבת. צילומים: יובל חי

מתי הבנת שהציורים הולכים מהמופשט אל הנרטיבי והנופי? איך בעצם נכנס הגן לתוך הסטודיו?

״אפשר לומר שהסדרה ׳עדן (פרקים בתולדות הישוב)׳ יצרה חיבור בין המופשט לנרטיבי, אבל הצמחיה התחילה להיכנס במקביל לציורי ה׳הטבעות׳ על הקנבס. חומרים מלאכותיים שיצרו תעתוע אופטי של אורגניות ובהמשך גם המשיכה שלי להתנסות עם הטבעת צמחים אמיתיים בתוך הציורים. אני נעה רוב הזמן בתוך מרחב עירוני והצמחייה שאני אוספת ומביאה לסטודיו מגיעה ברוב המקרים משאריות של טבע, מהרצפה, משבילים וכבישים, במטרה לנצל את מה שיש ולהביא גלגול חיים נוסף למה שעבר זמנו.

הרעיון התבשל אצלי במשך כמה חודשים ושבוע האיור (התערוכה נפתחה במסגרת שבוע האיור והיא נמשכת עד 14.12) נתן לי את המסגרת והתירוץ לקדם את הפרויקט שיש בו מניע ביוגרפי ונרטיבי ברור. במהלך העבודה על התערוכה התחזקה בי ההבנה שהאורגניות שטבועה בעבודות, היא המקבילה האמנותית שלי לאצבעות הירוקות של אמי ולטבע של משפחתי.

איך הגיבו הורייך למראה התערוכה?

״מטבע הדברים הם התרגשו מאוד. השיא היה כשביקרו בתערוכה וראו את קורותיהם משתקפים דרך הפרספקטיבה שלי באופן ציורי. היה מקסים במיוחד סיור שהעביר אבי בתערוכה, שבו צמחים שונים בהם השתמשתי בציורים התעוררו לחיים כדמויות וסיפורים״.

העבודות הפחות מופשטות (ספריות, ציור נוף) הן כיוון עבודה חדש שמושך אותך להמשיך לחקור?

תמיד יש תנועת מטוטלת בין המופשט לפיגורטיבי (יחסית) אבל הסדרה החדשה ביותר שלי, ׳הביטאט׳, שמוצגת בתערוכה, מהווה לראשונה סוג של דיוקן עצמי ומשפחתי. היא ממגנטת ומסחררת אותי, ומרגישה בהחלט כמו התחלה של משהו שמכוון אותי לאפיקים לא צפויים״.

מה הפרויקט הבא?

עד לסוף ינואר אני מציגה במוזיאון קאטונה שבניו יורק תערוכת יחיד ׳ארכדיה׳, ובמקביל לה מתקיימת תערוכה קבוצתית המציגה את אמניות האקספרסיוניזם המופשט האמריקאיות, שעבודתן מהדהדת גם ביצירתי. שם אני מציגה מיצב ציורי היוצר מעין סבך או מערבולת השואבת את המתבונן להיבלע פנימה. הוא עשוי משתי יריעות קנבס ארוכות בהן מוטבעים רישומים של צמחיה מקומית. כותרת התערוכה מהדהדת את הציור של ניקולא פוסן ״Et In Arcadia Ego״, הרומז לנוכחות של עולמות נעלמים גם בסביבה שעל פני השטח היא אידילית ושקטה. בנוסף אני משתתפת בימים אלה בתערוכה קבוצתית המוצגת בלוס אנג׳לס אודות ׳נופים רגשיים מישראל׳ באוצרות שגיא רפאל. ובהמשך צפויות עוד התפתחויות.

התערוכה אמאבאבת נמשכת עד 14.12 בסטודיו של רשף, שביל המרץ 6

The post רתם רשף עוטפת את העולם בציור appeared first on מגזין פורטפוליו.

כמה מתח, הפתעה, הומור, הקלה ופלא טמונים ברגע של שינוי? זו השאלה שעומדת בבסיס התערוכה הקבוצתית IntransitioN, המבקשת להציג פרשנויות מגוונות וייצוגים שונים לנושא המעבר המתמשך. העבודות המוצגות בתערוכה מהוות מסע בין נקודות נעלמות, ליניאריות, ספירליות או משובשות של קיום בתנועה ותוך השתנות.

התערוכה, המתקיימת זו השנה השניה, תציע את העבודות המוצגות בה למכירה השבוע (שלישי עד חמישי, 10-12.12). הכנסותיה יוקדשו לעמותת מעברים, הפועלת לקידום והעצמת הקהילה הטרנסית בישראל. השנה ישתתפו בה 90 אמנים עם 150 יצירות מדיסציפלינות שונות, ביניהם אמנים מקצועיים ואמנים צעירים, חברי הקהילה ויוצרים המזדהים עם מטרותיה.

מתוך הכרה בחשיבות עצמאות כלכלית לחברי הקהילה ושאיפה להרחיב את היקף פעילות העמותה, השנה יוקדשו ההכנסות למימון משרה לאחד.ת מחברי הקהילה בעמותת ״מעברים״. ההכנסות ממכירת העבודות יחולקו 30% לאמן ו־70% למימון המשרה בעמותה. בתערוכה בשנה שעברה נמכרו עבודות בסכום מצטבר של 20,000 ₪.

נעמה סגל

מיכאל ליאני

דניאל לחיאני

התערוכה הראשונה נולדה בעקבות מחאת הלהט״ב בשנת 2018 סביב חוק הפונדקאות. באירוע זה נדחק מאבק ״נלחמות על החיים״ של הקהילה הטרנסית לשולי השיח, והדגיש את הפער שבין מאבק על איכות החיים של מרבית קהילת הלהט״ב, למאבק הקהילה הנאבקת על חייה. מתוך אמונה ביכולתה של אמנות לעורר שינוי, נוסדה תערוכה שמטרתה גיוס תרומות לעמותת מעברים. לצד תרומת הכספים והחשיפה התקשורתית לפעילותה, מקדמת התערוכה גם אמנות מקומית, מקורית ועכשווית של חברי הקהילה ואלו המזדהים עם מאבקה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עמותת מעברים פועלת למען כלל הקשת הטרנסג׳נדרית באמצעות הנגשת ידע ומשאבים, הסברה, העצמה אישית וכלכלית, תמיכה וסיוע רגשי, ליווי מול מוסדות, טיפוח מנהיגות בקרב צעירות וצעירים ועוד. העמותה ממינה כי לאנשים טרנסג׳נדרים יש ייעוד בתיקון עולם; עולם שיאפשר חופש מגדרי מלא, בו המין אליו נולדת לא יקבע איך ואת מי תאהב, מה תלבש, איזה מקצוע תבחר או איך תתנהג. לארגון פונים כ־500 טרנסג׳נדרים ובני משפחותיהם מדי שנה.

התערוכה בהשתתפות: אוהד בנית, אולגה ירושלמי, אורטל ברמלר, אורי דרוקמן, איתי בלאיש, איתי ברן, איתן הס, אמיר כהן, אנה בן דוד, בלהה פוקס, ג׳וני אייל, ג׳וני אילתי, גיה קסטן, גיל זבלודובזקי, דיה רוזנפלד, דייב יעקב, דניאל דרגו, דניאל לחיאני, דניאל מנו-בלה, דניאל קיסרי, דרור היבש, דרור קסלר, דריה קונשטיק, הילה שפירא, הילי וולפסון, וויליאם נדל, חוה זילברשטיין, טל בן מנחם, טלי בן אליעזר, טליה נוימן, טליה שלמון, יהונתן מילא לויטס, יואב ברנר, יואנה בליקמן, יובל מנדלר, יוסי מדר, ימית נוימן, יעל הודס, יעל מאירי, יעל רסנר, יפית שמחה, לי-אור ברן, ליאת סטולרו, ליעד שדמי, לירוי בר נתן, מאי בר לבב, מאיה ארבל, מאיה נקר, מיטל שושן, מיכאל ליאני, מיתר אברהם, מעיין גלילי, מרב מרודי, נגה אור ים, נטי רנצנברג, ניצן טובי, ניתאי ברוך, נמרוד אביגאל, נעם בן גוריון, נעמה סגל, נעמה פלוקסמן, סיגלית אהרוני, סרגיי איסקוב, עדי שרגא, עודד אבולעפיה, עינב צייכנר, ענבר כספי, ענתי אושרי, ערן אבן, פול רוזנבוים, קטיה בריודין, רוני יופה, רוני קוך, רוקסי מונטאנו, רות מרום, רותם שריד, רעות גת, שחף מרקוס, שחר טל, שירוג, שקד בשן, שקד קטיה כהן, תמיר רוגובסקיFang, Lapin, Kate Frizalis, Sans-Serif, UNTAY, YONIL, ELFASSI, SQUARE.

IntransitioN
גלריית הנסיך, נחלת בנימין 18 תל אביב
יוזמות ומפיקות: רותם פייפר, נעמה סגל ומאיה ארבל
שלישי 10.12 – 19:00-00:00
רביעי 11.12 – 17:00-00:00
חמישי 12.12 – 17:00-00:00

איתי בלאיש

The post התהוות מתמשכת: תערוכת IntransitioN #2 appeared first on מגזין פורטפוליו.

כמידי סוף שנה אזרחית, בימים האחרונים נחתו מכל עבר ההכרזות של חברות הצבע על ״צבע השנה״, זה שיוביל את שנת 2020. לפי פנטון האמריקנית (והמפורסמת מכולן) הוא יהיה כחול קלאסי. בנג׳מין מור הבריטית רואה אותו כורוד ״שושני״, ואילו דולוקס האמריקנית הכתירה אותו כ״שחר רגוע״, שצבעו ירקרק סלדיני.

חברות הצבע בארץ לא נשארו מאחור: ורוד ״פרוספריטי״ הוא הצבע שעליו הכריזה חברת נירלט, ו״כחול סערה״ הוא הבשורה שיצאה מבית טמבור. הציפייה של עולם העיצוב באה על סיפוקה, ונראה שהכחולים והוורודים למניהם יציפו כל חלקה טובה בסביבה בשנה הקרובה, עד שיגיעו יורשיהם – בשנה הבאה.

״צבע הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בעולם העיצוב וחברות צבע נחשבות בו לאוטוריטה, כך שלא בכדי מחכים לבשורות שלהן״, אומר גיל רויטר, טרנדולוג, אוצר ויזם פרויקטים בתחום העיצוב, שנושא הצבע קרוב לליבו. ״הצבעים שהוכרזו השנה על ידי החברות אמנם מגוונים למדי, אבל מדובר בנרטיב זהה שרק התרגומים שלו שונים, מפני שבתחום החזאות הרבה מאד תלוי במה ואיך ממקדים את נקודת המבט.

״בהתייחס לצבעי השנה, עם כל השוני ביניהם, הבחירות בהם מגיעות מאותו מקום. הם מבטאים צורך ברוגע, בביטחון וביציבות, כתגובה לאינטנסיביות ולממד כאוטי שמאפיינים את מציאות החיים היום, וכמסר של אופטימיות ותקווה בפתחו של עשור חדש״.

גיל רויטר. צילום: סיגל בר־אל

רויטר הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר ולימודי חזאות טקסטיל במכללה לאמנויות סנטרל סנט מרטינס בלונדון. אחד הפרויקטים שלו היה שותף לאחרונה הוא הוצאת ״מדריך הצבע של נירלט״, שאת בניית הקונספט שלו, כתיבת תכניו ועריכתו, ביצע במשותף עם האדריכלית הדס כהן, מנהלת תחום אדריכלות והשראה בנירלט. ״שיתוף הפעולה ביני לבין החברה מתקיים כבר מספר שנים, והשנה הוחלט לא להסתפק בהכרזת צבע או בהצגת קולקציה שנתית כמו שנעשה עד היום״, מסביר רויטר.

אנשים אוהבים צבע אבל השימוש בו בעיצוב הבית מלמד שהגישה כאן שמרנית למדי והנטייה היא ״ללכת על בטוח״ ולבחור בצבעים ניטרליים. המדריך מראה שאפשר גם אחרת, ואין לו שום קשר לטרנדים

״בעולם יש לא מעט מגזינים שעוסקים בצבע, שהתוכן שלהם מוקדש אך ורק לנושא, ובארץ, למיטב ידיעתנו, לא היה קיים עד עכשיו משהו כזה. לטעמנו זה היה אך מתבקש, כי אנשים אוהבים צבע אבל השימוש בו בעיצוב הבית מלמד שהגישה כאן שמרנית למדי והנטייה היא ׳ללכת על בטוח׳ ולבחור בצבעים ניטרליים. המדריך מראה שאפשר גם אחרת, ואין לו שום קשר לטרנדים או לבשורות צבע כאלה ואחרות״.

שש ״הצעות הגשה״

בעידן שנשען על כאן ועכשיו וניזון ממידע שמופיע ברשת, המדריך המושקע והעבה למדי אינו חזון נפוץ, אבל לא מבחינת רויטר, שוחר מושבע של פרינט, שמסרב בכל תוקף להימנות על קהל מספידי המדיום. ״חוויית הדפדוף בספר או בחוברת אינה דומה בשום צורה להתרשמות דרך מסך או צג המחשב. היא הרבה יותר עמוקה והרבה יותר ׳מחלחלת׳, וגם בחיי האישיים ספרים ומגזינים, בנושאי עיצוב כמובן, תופסים חלק נכבד מסעיף ההוצאות שלי״. 

תהליך העבודה על המדריך ארך מעל שנה, ורויטר מתאר אותו כ״תהליך ארוך ומעמיק של מחקר צבע בספקטרום רחב של התייחסויות: אופנה, אמנות, חברה ותרבות. היו לנו המון רעיונות, דיונים והתלבטויות באשר לגיבוש הקונספט שלו, ובמסגרת זו חקרנו הרבה ספרים ומגזינים מרחבי העולם שעוסקים בצבע״.

אחת ההתלבטויות המרכזיות הייתה, לדבריו, איך לגשת לנושא שהוא לכאורה מוכר. ״בסופו של דבר החלטנו ׳להתחיל מההתחלה׳ ולכלול בו גם מידע עובדתי־בסיסי, כמו מהם צבעי יסוד, צבעי משנה, צבעים משלימים, גוונים חמים וקרים; אלו השפעות, רגשיות ואחרות, יש לצבעים השונים וכדומה. המטרה הייתה ליצור כלי עבודה איכותי, שימושי ונוח לאדריכלים ומעצבים, שיהיה רלוונטי לאורך זמן וללא שום תלות בצווי אופנה ובתכתיבי צבע מתחלפים.

״רצינו להעמיק את הידע וההבנה של עולם הצבע, של המשמעויות שנקשרות לצבעים השונים, ובעיקר של הווייתם כאמצעי חשוב ליצירת עניין בחלל ולגיבוש זהות אסתטית ייחודית. זה היה גם מה שהנחה אותנו בחלוקה הנושאית־תוכנית של המדריך, כשאת האפיונים התוכניים גזרנו ממה שרואים בתחום הצבע בארץ ובעולם תוך התייחסות לצרכים ולדרישות שזיהינו״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כך, המדריך מציג 12 צבעים – לבן, צהוב, כתום, אדום, ורוד, סגול, כחול, ירוק, חום, אפור, שחור וזהב – על גוניהם השונים, בטווח שנע ממופעו המלא/רווי/נקי של הצבע ועד ניואנסים המתקבלים מעירובו עם צבעים אחרים, תוך קבלת מופעים נוספים, מובחנים ומוגדרים בפני עצמם. לדוגמה: ורוד נקי, ורוד בייבי, פודרה, פוקסיה, ורוד עתיק או ורוד מג׳נטה.

לכל צבע מוקדש פרק הכולל טקסט רלוונטי, צילום השראה אמנותי, לוח השראה שבנה המעצב ירון שמואלי, ושש ״הצעות הגשה״ – שש פלטות צבעוניות, שנבנו בחלוקת הזהב המוכרת ליצירת הרמוניה: 60־30־10. הצבע המוביל, 60 האחוזים שמספקים את הרקע הכללי, הוא הצבע שאליו מתייחס הפרק. כל אחד מהשילובים זכה לשמות פואטיים כמו אופטימיות עוטפת או צל של מסתורין, ורויטר מגדיר אותם כ״עולמות צבע שאופיינו על סמך הקשרים סגנוניים ותוכניים שונים, כך שהם מייצרים מנעד אפשרויות ויכולים לספק מענה למגוון סגנונות״.

לוחות השראה. קריאייטיב דיירקטור: ירון שמואלי; צילום: אורי גרון

בנוסף, לכל שילוב מוצע במדריך צבע אקסטרה כתוספת או כחלופה, וגיבוש השילובים ככלל היה, לדבריו, השלב המורכב ביותר בתהליך. ״הגישה שלנו הייתה להיות פתוחים ורלוונטיים, ולצד הידע המקצועי וההכרות שיש לכל אחד מאיתנו עם תחום הצבע נסמכנו גם על רפרנסים מהמחקר שביצענו. מטבע הדברים, כשמציגים שילובים, ועוד יותר מכך כשיש ביניהם כאלה שהינם מעזים ונועזים יותר, הדיוק בצבעים, בגוונים ובניואנסים הוא משמעותי ביותר.

״לכן לשלב הזה היה גם צד מעשי: לא הסתפקנו בעבודה עם מניפות הצבע הקיימות של החברה, אלא התנסינו עם הצבעים עצמם. ביצענו המון ניסיונות של מריחות צבע על ניירות קשיחים כדי לבדוק את עצמנו. לראות בעיניים את הפלטות הצבעוניות כפי שהן במציאות ולא רק בגרסה מודפסת, ולוודא שדייקנו; שהן ׳עובדות׳ ושאפשר לאמץ אותן ליישום במרחב הביתי״. 

לצורך המחשת השילובים ניהלו כהן ורויטר מסע לאיתור ״דוגמאות חיות״ מפרויקטים של אדריכלים ומעצבים, שחושפים שימושים לא שגרתיים בצבע בתחום הבנייה הפרטית. ״בכל התהליך הקפדנו לברוח מהמובן מאליו ולא ליפול לקלישאות. חתרנו לצאת מהקופסה ולהציג שימושי צבע שהם לאו דווקא שגרתיים, אבל בה בעת, הקפדנו לא להיות תלושים מהמציאות, גם לא פסקניים מידי או פרועים מידי.

״אחרי הכול המדריך נועד להרחיב את יריעת ההתייחסות לצבע ולספק השראות חדשות, ולכן היה לנו חשוב שהוא יהיה נגיש, מושכל ומאוזן. מבחינתי האישית תהליך העבודה עליו היה אולי ארוך אבל אין ספק שהוא היה גם מרענן מאד, ובעיקר מלא מאד צבע תרתי משמע: במחשבות שבראש, ולא פחות מכך על הידיים״.

The post גיל רויטר: בלי קשר לבשורות צבע כאלה ואחרות appeared first on מגזין פורטפוליו.

גילי ברנע למדה אמנות בבצלאל; נירה שלימוביץ׳ למדה תולדות האופנה בפרסונס, ניו יורק. השתיים הקימו את מותג התכשיטים Born From Rock ב־2014. להשיג בסטודיו בתיאום מראש או באתר.

להתאהב באבנים

״לא תכננו את זה, כנראה שהפסטורליות והעדינות של מראה פריחת הדובדבן השפיעו עלינו באופן בלתי מודע וגרמו לנו להתאהב באבנים הללו ובצורות שלהן״, אומרת נירה שלימוביץ׳, צלע אחת מתוך שתיים המרכיבות את מותג התכשיטים Born from Rock. שלימוביץ׳ מציעה הסבר להיווצרות הקולקציה השביעית שלהן, שנוצרה במהדורה מוגבלת מ־60 אבני חן שנרכשו בעת נסיעתן לטוקיו, בנוסף לאבנים ורודות ושחורות שנרכשו בארץ.

גילי ברנע ונירה שלימוביץ׳. צילום: רמי מימון

הקולקציה נבנתה סביב אבני מונסטון כתומות וקלצדוני לבנות בתהליך עיצובי הפוך. בדרך־כלל, הן מעידות, הצורות הן אלה שמתגלות קודם, נולדות מתוך לוח השראה או ניצוץ של רעיון שמתפתח בהתכתבות בין השתיים. רק לאחר פיתוח הצורות והפרופורציות על־ידי משחק בחומרים כמו פלסטלינה וברזל ואחר כך בכסף, מצטרפות האבנים ובונות את הפלטה הצבעונית, ואז הן מתחילות לחשוב גם על הצילומים והעולם הוויזואלי שבו מתקיימים התכשיטים. ״בדרך כלל אנחנו קונות מלא דוגמאות של אבנים ויש תמיד עודף, ואנחנו בתהליך של צמצום. הפעם זה קרה ההפך, והכל נבנה סביב 60 האבנים שהבאנו מיפן״, מוסיפה גילי ברנע.

ביג אין ג׳פאן

ברנע ושלימוביץ׳ נסעו ליפן באפריל האחרון, בעונת פריחת הדובדבן, על־מנת להשיק את הקולקציה השישית שלהן בטוקיו, לאחר שצברו קהל לקוחות בעיר בעקבות הקשר העסקי שהפך חברי עם ארי, איט־גירל יפנית ובעלת החנות. ״פנינו לארי בעצת חברתנו פומי, שחשבה שהסגנונות שלנו מתאימים, והיא צדקה. הפעילות של ארי ברשתות החברתיות ממש בנתה אותנו כמותג שם״, מספרת שלימוביץ׳. ״הלקוחות שלה אוהבים שאנחנו עושות גרסאות מיוחדות של דגמים מהקולקציה, והיא ביקשה מאיתנו להכין את עגיל ECHO בשיבוץ אבנים נוספות. ככה הגענו לחנות שבה מצאנו את האבנים שמרכיבות את הקולקציה, ובאופן מקרי ואימפולסיבי התאהבנו בהן וקנינו את כל המלאי״.

״חברים אמרו לי שזה נראה מאד לא יפני. נכון שזה לא מה שמדמיינים כשחושבים על עיצוב יפני היום, כמו ננדו ומוג׳י, אבל כשטיילנו שם ביקרנו במקדשים וטקסים מסורתיים, וראינו הרבה דיטיילים ועומס צבעוני. זה קשור לדברים הללו – לתכשיטי השיער של הגיישות ולפרטים בארכיטקטורה של המקדשים, כדוגמת הפעמונים״, אומרת ברנע ושלימוביץ׳ מוסיפה שגם רוח הקפדנות ותשומת הלב קיבלו דגש בפיתוח הקולקציה הנוכחית.

זוגות זוגות

המותג, שמשיק כעת את הקולקציה השביעית במספר, החל את דרכו כשלישייה: גילי, נירה, והאמן מעיין אליקים. ״הוא זה ששידך ביני ובין גילי דרך טבעת האירוסין שהוא עיצב יחד עם גילי בעבור שירה, אחותי התאומה״ מספרת שלימוביץ׳. 

ברנע, בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, החליטה ללמוד צורפות במטרה להציב לעצמה גבולות ליצירה ולא ״לצוף בחלל״ כדבריה. ״בכל הביקורות שלי היה עניין עם קנה מידה. נוח לי לעבוד בקטן, ולכן זה היה מעבר טבעי לפיסול בקטן. באמנות יש חוסר מסגרת מבחינה טכנית ורעיונית, אני יכולה בכל רגע לעשות מה שאני רוצה, והרגשתי שאני צריכה להתעסק במשהו מוגדר יותר. בצורפות יש חוקים, יש דברים שנעשו באופן מסוים במשך המון שנים. את יכולה לבדוק את הגבולות ולעשות שינויים, אבל את מנהלת דיאלוג מול משהו ולא מדברת לאוויר. כשהתחלתי ללמוד את זה הרגשתי שמצאתי את מה שחיפשתי״.

צילום: איליה מלניקוב

שלימוביץ׳ חזרה ארצה לאחר שסיימה תואר בתולדות האופנה בפרסונס שבניו־יורק, ודוקא לימודי התיאוריה הם אלה שגרמו לה לרצות ולהשאיר איזשהו אוביקט פיזי בעולם. ״כשחזרתי לארץ הייתי בתחושת ריק ולא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות. פרנצ׳סקה, הבוסית שלי בחנות opening ceremony, הקימה מותג תכשיטים בשם sorelle, ובדיעבד זה תרם להבנה שאני רוצה לעשות תכשיטים. ישבתי עם מעיין ודיברנו, וזה מה שיצא. התחלנו לעבוד שלושתנו מהמרפסת של גילי ביפו״.

אלייקים עזב בהדרגה כדי להתמקד בפועלו כאמן, ובשנתיים וחצי האחרונות הן מתפעלות את המותג מהסטודיו הדרום תל־אביבי, ברח׳ הגדוד העברי 8. ״קהל הלקוחות שלנו מורכב מאמנים, ממעצבים ומאנשים שמעריכים את התכשיטים. זה לא אזור של קהל מזדמן, ואנחנו אוהבות שמגיעים לפה בשבילנו. כך אווירת העבודה מצליחה להישמר ויש לנו חלל לקיים שיתופי פעולה עם חברים מוכשרים שלנו, שיש בשפע״, אומרת ברנע. כך, בקיץ שעבר יצרו קולקציה המשלבת אלמנטים קרמיים עם מחברים בחתימה הסגנונית שלהן, עם מעצב הקרמיקה אבי בן שושן. ״יש לנו כבר כמה רעיונות לשיתופי פעולה שיבואו לידי ביטוי בתכשיטים, כמו זה שהיה עם אבי, אבל הם בשלב ראשוני מכדי לספר עליהם״, היא מוסיפה.

אבנים וכוחות על־טבעיים

שורשי המותג נטועים עמוק בעולמות האמנות, האדריכלות והאופנה, עם אמנים כמו אלכסנדר קלדר ששילב בהרמוניה בין פיסול לצורפות. ההשראה הפיסולית ניכרת בתשומת הלב המיוחדת שנותן הצמד לתכשיטים כאוביקטים בפני עצמם, אך גם במניפולציה שאופן ענידת התכשיטים יוצר על פרופורציות הגוף. ברנע נותנת כדוגמה את עגילי DIANA שמאזכרים קצת הרחבה באוזן.

אבל לא רק יופי ואסתטיקה מהווים השראה בעבור השתיים. ״אני מסתכלת על אוביקטים שהמטרה שלהם היא לאו דווקא להיות אסתטיים, אלא לעבוד – ידית של דלת, מנגנוני חיבור שאני רואה כשאני הולכת ברחוב – אני מוצאת המון קסם בחיבורים החכמים הללו ומעניין אותי להכניס אותם לתכשיטים״ מעידה ברנע. 

בנוסף, התהליך העיצובי עובר דרך התבוננות מעמיקה על תכשיטים עתיקים מרחבי העולם, וטרנספורמציה של אלמנטים מתוכם. אם בקולקציה הראשונה של המותג נעשה שימוש רחב בסמלים מעולמות תורת הנסתר (גם על טבעת האירוסין של שירה נחרטה ספירלה כפולה), בשנים האחרונות הזיקה לסימבולים התמתנה, ובאה כיום לידי ביטוי בעיקר דרך ההתייחסות לעבר והשימוש הנרחב באבני חן טבעיות. 

שלימוביץ׳ מעידה על עצמה כמאמינה באיכויותיהן המיסטיות של האבנים, וברנע מאמינה שה״כוחות״ האלו נובעים מהמשמעות שבעלי התכשיט נותנים לו. ״אני חושבת שבגלל שזה אוביקט קטן שנמצא כל כך קרוב לגוף, ועשוי מחומרים נדירים ויקרים שהגיעו מהאדמה, מתפתח עימו קשר״. כשהיא שואלת את ברנע אם יש לה טבעת מזל, היא משיבה שלא. לשלימוביץ׳, לעומת זאת, יש כמה טבעות מזל, והיא מספרת שהיא עונדת אותן למאורעות חשובים בחיים. 

ברנע מציינת שתי טבעות משמעותיות בעבורה גם אם אינן נותנות מזל: הראשונה היא טבעת האירוסין של שירה, אחותה של נירה, שהיוותה את נקודת הפתיחה של המותג, והשנייה היא טבעת העין מהקולקציה הראשונה. ״נראה לי שזו הטבעת שאני עונדת הכי הרבה זמן. היא לאו דווקא התכשיט האהוב עליי, אבל אני הכי קשורה אליה. כמו קעקוע שכבר לא אוהבים אבל הוא שם והוא חלק ממך״.

צילום: איליה מלניקוב

גם אם דעותיהן חלוקות בנוגע ליכולות המטה־פיזיות של התכשיטים שהן יוצרות, שתיהן עונדות את התכשיטים שלהן באופן דומה: הרבה טבעות, שילובים א־סימטריים, וגם ערבוב של כסף וזהב. ״אני חושבת שזו דרך to spice things up, ולייצר יותר עניין בהופעה, יותר נקודות שהעיניים נעצרות עליהן״ אומרת שלימוביץ׳, שהפכה לאמא לפני ארבעה חודשים. ״היום יש לי שילובים קטנים יותר של עגילי יום־יום, במיוחד עם הילדה, וכשאני יוצאת בלעדיה מתחשק לי להתקשט בפריטים דומיננטיים״. אולי זו הסיבה שעגילי VESTA, הקטנים ביותר בקולקציה החדשה, הם האהובים עליה כעת. ברנע התאהבה דווקא בשרשרת, תכשיט שהיא לא ענדה במשך שנים.

פיסול קטן

״פעם היינו עושות יותר תכשיטי זהב, אבל כיום הסגנון שלנו התפתח למשהו פיסולי ולא פצפון, ולכן העבודה עם כסף מתאימה יותר. זה אמנם נבע במקור גם מהנגישות במחיר, אבל אנחנו מאד אוהבות לעבוד בכסף, יש בו שקט״ מציינת ברנע, ושלימוביץ׳ מספרת על התכניות לעתיד: ״אנחנו חושבות להוציא קולקציית fine בזהב ובאבנים יקרות. טבעת אבני המזל שלנו עדיין אהובה על ידי הלקוחות, וזה משהו שנרצה לחקור ובטח יקרה בשנה־שנתיים הקרובות״. ברנע מוסיפה: ״זה סטייט־אוף־מיינד אחר. האבן היא המרכז, מתחילים ממנה ומציגים אותה, התכשיט מהווה מעמד לאבן, בדומה לקולקציה החדשה״.

The post צווארון כחול לבן // Born from Rock appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכות עדות מקומית ו־World Press Photo, שיתיפתחנה בשבוע הבא במוזיאון ארץ ישראל (19.12 עד 28.2) הן האירוע השנתי המשמעותי בישראל ובעולם לצילום עיתונות ולצילום תיעודי. עדות מקומית, התערוכה השנתית של צילום עיתונות וצילום תיעודי, מוצגת בארץ משנת 2003, לצד תערוכת הצילום הבין־לאומית World Press Photo. התערוכה ממחישה את איכויותיו התרבותיות וחשיבותו החברתית של תיעודי מקצועי בזירה המקומית, שמביע את מורכבות המציאות באזור.

התצלומים הזוכים נבחרו בידי חבר שופטים בלתי תלוי, המורכב מאנשי מקצוע מובילים מתחומי הצילום, האוצרות והתקשורת. השנה הוגשו למעלה מ־6,200 תצלומים על־ידי 356 צלמות וצלמים מקצועיים; מתוכם נבחרו 210 תצלומים, 6 עבודות וידאו וכן זוכי תמונת השנה וסדרת השנה בקטגוריות: חדשות, טבע וסביבה, דת ואמונה, חברה וקהילה, ספורט, תרבות ואורבניזם, חשיפה ארוכה. הבחירה נעשתה באנונימיות מלאה, ורשימת הזוכים תפורסם בטקס בערב פתיחת התערוכה.

חשיפה ארוכה

קטגוריה חדשה בתערוכת עדות מקומית. התצלומים בסדרות אלה צולמו במשך זמן ממושך ויש בהן עומק תיעודי, שיוצר שפה חזותית בעלת מבע מיוחד. המונח הטכני ״חשיפה ארוכה״ מתאר מצב שבו תריס המצלמה פתוח זמן רב, וכתוצאה מכך נוצר אפקט ייחודי של מריחת תנועה והתפשטות האור; בהתאם, בקטגוריה הזו חיפשו השופטים דימויים מקוריים שמתייחסים לחלוף הזמן.  הנושאים המטופלים בחשיפה ארוכה הם יום־יומיים, אולי אפילו רגילים באופיים; אנשים או אובייקטים שאנו רואים בחיי השגרה, בבריכה, בשולי הדרך, בשפת הים ובמרחבים שונים. המבט ותשומת הלב הרגישה של הצלמים הם שמסייעים לצופים לשים לב לפרטים, להישיר מבט ולהתבונן.

צילום: אבישג שאר ישוב, הארץ

צילום: רונן זבולון, רויטרס

צילום: ריקי לויסמן

צילום: אבי רוקח, ידיעות אחרונות

״לאורך השנים חרטו תערוכות עדות מקומית על דגלן ערכים אתיים לצד קודים אסתטיים של תיעוד והתבוננות״ מסביר אלדד רפאלי, אוצר התערוכה. ״העידן העכשווי הוביל לשינוי: כלי התקשורת המרכזיים פסקו לשמש מקור סמכות עיקרי לתיווך המציאות, והטלפון החכם כבש את העולם. ההמונים הפכו לאלה המתעדים את המציאות, במקביל להיותם גיבוריה. זהו עולם שבו לא מתקיימת עוד אמת מדווחת מרכזית אחת. ה״פייק ניוז״ חזר לכותרות״.

השינויים הללו אילצו את הצלמים לחזור אל נקודת המוצא ולשאול: האם קיימת מציאות אחת? אמת אחת?

״השינויים הללו אילצו את הצלמים לחזור אל נקודת המוצא ולשאול: האם קיימת מציאות אחת? אמת אחת? ונראה ששאלות אלה הובילו את צלמי העיתונות להגדיר מחדש את תפקידם; מגורם המתווך את המציאות, לצלמים אמנים, המביעים עמדה אנושית, ערכית, חברתית, אסתטית, פוליטית וחוקרת.

״בעבודת האוצרות ניסיתי ליצור נרטיב חדש, הנשען על בחירות השופטים, עובר ומקשר בין עמדות ונקודות מבט דוקומנטריות לנקודות מבט אמנותיות; מעין ציר שיוצר חיבור בין עבודותיהם המיוחדות של 72 הצלמים שנבחרו להשתתף בתערוכה. נרטיב זה משקף מציאות מורכבת, ויחד עם זאת מעורר מחשבה על שדה חדש זה – המרחב שבין צילום עיתונאי לאמנות – מרחב שהוא תולדה של פרשנותו של כל צלם ואמן שמציגים בתערוכה. הגישה האמנותית מרחיבה ומעדנת את הדיון בשאלות הנוגעות לאמת ולזמן. ההקשרים והחיבורים בין העבודות השונות משקפים מבט מפוכח, אישי, עמוק ויצירתי על ישראל בשנת 2019״.

חבר השופטים כלל השנה את אורי גרשוני, צלם אמן ומרצה; תומר הימן, יוצר ובמאי דוקומנטרי; אילן יצחייק, עורך ראשי של אתר Xnet מבית ידיעות אחרונות; אוריאל סיני, צלם ובמאי קולנוע דוקומנטרי; רינה קסטלנובו, צלמת עיתונות ובימאית; גיא רז, צלם ואוצר צילום מוזיאון ארץ־ישראל; אתי שוורץ, אוצרת ומרצה. חברי המערכת: ורדי כהנא, צלמת ואוצרת; אלדד רפאלי, אוצר עדות מקומית 2019. יוזמת ומנהלת התערוכה: דנה וולפיילר־ללקין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תערוכת צילומי העיתונות העולמית – World Press Photo – נוסדה באמצע שנות החמישים של המאה העשרים בהולנד במטרה לעודד תקשורת חופשית ומצוינוּת בתחום צילום העיתונות והתיעוד. מאז הקמתה, התערוכה מספקת את הבימה היוקרתית והוותיקה ביותר למיטב צלמי העיתונות והתיעוד העולמיים, בין היתר צלמי מערכות העיתונים הנחשבות ניו יורק טיימס ונשיונל ג׳יאוגרפיק. במסגרת התערוכה ייערכו במוזיאון אירועים נוספים, שיעניקו מבט בוחן ומעמיק על העבודות ועל עולם הצילום התיעודי בארץ ובעולם: שיחי גלריה עם אוצר התערוכה, ימי עיון בהשתתפות צלמים זוכים ועוד.

צילום: אילן בורלא

צילום: גיל מועלם-דורון. נפקדים נוכחים

צילום: צפריר אביוב

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

צילום: הדס פרוש, פלאש 90

The post אין אמת אחת: עדות מקומית 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

במפגש בין שדרות רוטשילד לכיכר התרבות, בין תנועת כלי הרכב והאנשים, בין החניון לתיאטרון ובתי הקפה, נמצא גם ״משולש זהב״, שקודקודיו הם שלושה מענקי האמנות הישראלית: האחד הוא העץ על הגבעה, נקודת מנוחה או תצפית, תבליט טופוגרפי בנוף, ש״שתל״ דני קרוון בכיכר התרבות שתכנן; ממנו מוביל קו־שביל אלכסוני דק אל הפסל ״התרוממות״ של מנשה קדישמן, שלושת העיגולים הידועים, שהפכו לאחד מסמלי העיר תל אביב; והיישר משם במעלה השדרה שוכן ״יסוד״, פסלו של מיכה אולמן, בגובה פני הקרקע והוא מדמה דירת שיכון בסיסית, בת ארבעה חדרים, שמסמלים גם את חדרי הלב.

שלושת האמנים הם שלושה חתני פרס ישראל לפיסול (קרוון 1977, קדישמן 1995, אולמן 2009), שעבודותיהם מפארות את הסביבה מבלי להתפאר. העבודה של אולמן כמעט סמויה מהעין וגם מי שרואה אותה, אפילו הילדים שמשחקים בין קווי המתאר של קירותיה השקועים באדמה, לא תמיד יודעים שזוהי עבודת אמנות. בדומה לכך, אנשים לא עוצרים ביראה מול פסלו של קדישמן או הולכים ״הליכת מוזיאון״ בכובד ראש בכיכר התרבות שתוכננה כולה כיצירת אמנות, שהעץ והגבעה הם חלק מהנוף שלה, וכמותם גם בריכת המים, הגינה המדורגת וספסלי העקלתון בפאה הימנית של הכיכר. להיפך, כל היצירות הללו נטמעות במרקם העירוני, לא מבקשות הרבה תשומת לב, הן פשוט שם, והן משפיעות על הסביבה.

דני קרוון, שעבודתו השפיעה על סביבות מרובות ברחבי העולם, חוגג בימים אלה את יום הולדתו ה־89, ואינו חדל מיצירה. ביום שישי הקרוב (13.12) ייערך יום עיון לכבודו בבית לאמנות ישראלית, במעמד נשיא המדינה ראובן ריבלין ובימאי הקולנוע הבין־לאומי וים ונדרס. הרצאתו של ונדרס על קרוון ועבודותיו נושאת את הכותרת ״האיש שגורם למקומות לדבר״. גם קרוון עצמו, כשהוא מסביר את אופן התגבשות עבודותיו אומר שהוא ״מקשיב למקום״, כל מקום ומה שמתאים לו. והמקומות הללו מתפרשים על פני העולם מצרפת וספרד עד יפן, מתל אביב ובאר שבע ועד ברלין.

כיכר התרבות. צילום: עמית גרון

יער האמנות מורו, יפן

X מז׳ור, סרז׳י פונטואז, צרפת

קרוון מאמין שאמנות טובה במרחב הציבורי אינה צריכה להתבלט, אבל היא בהחלט יוצרת אווירה ו״מערכת יחסים עם הסביבה״. לדבריו, אמנות מעוררת התרגשות גם אם אנחנו לא מודעים לכך. התרגשות שמקורה לא רק במראה המקום אלא בתחושה פיזית, שהיא אחת התופעות הפלאיות שמחוללות עבודותיו.

אוצר המלים הצורני של עבודותיו מזוהה למרחוק – הפרופורציות המדוייקות וההצבה המחושבת היטב של גופים הנדסיים, צירי מבט וקווי אורך ורוחב, השקט החומרי, בבטון האפור והחשוף או בבוהק הלבן עד סינוור (שעורר עליו ביקורת, בעיקר בהקשר של כיכר התרבות בתל אביב). עבודותיו יוצרות סביבה הרמונית ביחס לקנה המידה האנושי – המרחבים גדולים והפסלים מונומנטליים אבל לא מתנשאים, בולטים (או שקועים) בסביבתם ומזמינים להתהלך, לטפס, לשבת, לשחק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״ברוב העבודות שלי יש מקום לילדים לשחק. זו אחת המחמאות הכי גדולות שאני מקבל. כי ילדים הם באמת לא מקולקלים, אף אחד לא אמר להם שזו עבודה טובה או לא, הם פשוט חווים את המקום״, אמר לי פעם בראיון. כיום הוא ממשיך לעבוד בסטודיו שלו בתל אביב, אם כי כבר אינו יוצר עבודות ענק. הוא רושם ויוצר דגמים, ולאחרונה הציג סדרה מפסליו החדשים בגלריה גורדון.

הצלחת ליצור סביבות רבות השפעה לאורך עשורים רבים של עבודה. אתה מתבונן על עבודותיך בסיפוק?

דני קרוון: ״יש לי סיפוק גדול מאוד. כשעשיתי את אנדרטת הנגב – ואני עד היום לא יודע מאיפה זה בא לי – היו ביקורות, כי אנשים לא הכירו דברים כאלה. המבקרים אמרו אז: זה לא פסל, כי מי עושה פסל שיש בו כל כך הרבה צורות נפרדות? וזו גם לא ארכיטקטורה, כי זה לא מבנה סגור. זה היה חידוש, אבן דרך, גם אם לא ידעתי את זה מראש. אחרי ששככה הביקורת התחילו לרצות עוד כאלה, ואני גיליתי שאני יודע לעשות עבודות שנובעות מהמקום״.

״לא תכננתי לעבוד עם הרוח ועם האור. לא הייתי שייך לשום אסכולה ולא חיפשתי להיות אוונגרד. רציתי לראות מה מתאים למקום ולפי זה הלכתי״

מורו, יפן

מורו, יפן

״יש לי שלוש בנות – תשאלי איזו בת אני הכי אוהב? אין דבר כזה. כל עבודה שלי בעולם יש לה את חלקה״

אתה עוד מסתובב בעולם בין העבודות שלך?

״היום כבר פחות, אם כי האחים היימן עושים עליי סרט ואחרי שצילמו בארץ, בכיכר לבנה, באנדרטת הנגב, עכשיו הם רוצים שאסע איתם לצלם בכמה עבודות חשובות, כמו פורט בו בספרד ועבודות ביפן״.

זה בוודאי מאוד מרגש. אתה אמנם בן אדם מאוד תכלסי, אבל זה קצת כמו לבקר את הילדים. איזה מהעבודות אתה הכי אוהב?

״יש לי שלוש בנות – תשאלי איזו בת אני הכי אוהב? אין דבר כזה. כל עבודה שלי בעולם יש לה את חלקה״.

כמה עבודות יש לך בעולם?

״בסביבות 70 ומשהו. ויש לי מספר דומה של עבודות שלא בוצעו. לא בגלל שנפסלו, בגלל חלוף הזמן, תקציב, שינוי בהנהלה. בעבודות גדולות כאלה יש אילוצים. היו פעמים שענייני מימון ואילוצים אחרים חייבו אותי לזקק את העבודה, ולפעמים זה עשה אותן יותר טובות. אבל אם יש דבר שלא יקבל את המימון הראוי לא אעשה אותו. או משהו שהוא נגד מצפוני – לא אעשה. לא אעשה עבודה בהתנחלויות ולא לדברים שבאופן פוליטי אני לא מסכים איתם״.

גם במקומות שיצר בשמחה, לא תמיד הוא חי בשלום עם השימושים השונים בפסליו. לפני כעשור נכנס למאבק מול עיריית תל אביב, בעקבות ההזנחה של עבודתו ״כיכר לבנה״ בפארק אדית וולפסון שבמזרח העיר. ילדים הוא אוהב, אבל הוא לא חובב גדול של נערים בסקייטבורד ואופנועים שמחליקים על פני הירח הקעור שמשולב בעבודה. מצד שני, מרגיז אותו שחלקים מהמרחב נסגרים בפני הקהל.

״במאבק הזה ניצחתי. דרשתי מעיריית תל אביב לחזור ולהציב שמירה על המקום וגם לשלם קנס – ששימש להקמת קרן לשימור העבודות במרחב הציבורי. לא רק שלי״, הוא מדגיש.

אנדרטת הנגב, באר שבע

אנדרטת הנגב. צילום: ורנר בראון

חלק מהדלק המניע את האיש חסר המנוח טמון מן הסתם בהצלחתו הגדולה, שהגיעה באופן בלתי צפוי, בעודו איש צעיר, עם תכנון האנדרטה לחטיבת הנגב בשנת 1963 (בנייתה הסתיימה ב-1968). קודם לכן התמחה בעיצוב תפאורות לתיאטרון ולמחול, בין השאר לעבודות המוקדמות של להקת בת שבע וללהקה של הכוריאוגרפית הנודעת מרתה גרהם בניו יורק. המעבר מבימת התיאטרון למרחב הפתוח הביא עימו חשיבה על סביבה פעילה, שיש בה מכלול של גופים והיא מזמינה להתהלך ביניהם, תוך כדי תנועה וגילוי.

בתכנון פורץ דרך, קרוון ביקש לצקת חיים במבני הבטון, ובו בזמן להדהד את זכרון הנופלים, ועשה זאת באמצעות התנועה האנושית הזורמת בין ובתוך המבנים, בשילוב עם אלמנטים חיים כמו אמת מים, אור, צלילים וצמחייה. בחלקים מהפסל ניתן לעבור בקומה זקופה ואז פתאום צריך להתכופף כדי להתקדם; על אחרים יש לטפס במאמץ. יש פתחים להיכנס דרכם לחללי פנים, ובחלק מהדרכים מגיעים למבוי סתום. בחלקם האור חודר והרוח שורקת בחרכים ובאחרים שורה קדרות ודממה.

קנה המידה הגדול והחומר – בטון חשוף – השתלבו בנוף הגבעות החשופות שבאותה עת עטפו את העיר באר שבע והיום, יותר מ־50 שנה אחרי בנייתה, נבלעו בין השכונות הצפוניות של העיר. אותם עקרונות של תנועה אנושית ומעבר בין גופים גיאומטריים שהיחסים ביניהם יוצרים סביבה הרמונית, הפכו מאז ליסודות איתנים בעבודתו, לצד ערכים וסימבולים שהוא מטמיע בעבודותיו.

סרז׳י פונטואז. צילום: Philippe Raimbault

קיר התבליט שיצר לבניין בית המשפט בתל אביב ציטט מובאות מהמקורות שעסקו במשפט וצדק. בהמשך יצר את תבליט הקיר הדרומי באולם מליאת הכנסת ״שאי שלום ירושלים״, המושתת על ערכי מגילת העצמאות. הנשיא ריבלין, בשבתו כיו״ר הכנסת, הזמין אותו לחתום על העבודה, כדי ששמו לא יימחה. בשנה שעברה, כשעבר בכנסת החוק השולל את מעמד הערבית כשפה רשמית בישראל, ביקש קרוון לכסות את הקיר – כמחאה על ההקצנה הפוליטית ועל פגיעת חברי הכנסת בערכי השוויון והדמוקרטיה.

הליכותיו פשוטות אך מזגו האמנותי סוער ותובעני. הוא מעולם לא הסכים לשמש כאמן חצר אבל עבודותיו, שהגיעו לממדי ענק, נדרשו לתמיכה ולהזמנה ממסדית כדי לצאת לפועל, וזו המשיכה לזרום ולאפשר לו ליצור גוף עבודות נדיר בהיקפו. בשנות ה־70 קרוון הציג בביאנלה לאמנות בוונציה ובדוקומנטה בקאסל, ובעקבות החשיפה הבין־לאומית הוזמן ליצור עבודות אדירות ממדים. בצרפת, שם התגורר חלק מהזמן, זכה בתואר לגיון האמנויות הצרפתי. אחת מעבודותיו המרשימות (והמוקדמות) בצרפת הייתה ״ציר ה־X הגדול״ (Axe Majeur) בעיירה סרז׳י פונטואז. עוד תכנן כיכר המוקדשת לשארל דה גול בנאנט ובאירוע המילניום שיגר קרן אור בין שערי הנצחון בשאנז אליזה ובלה דפנס. ביפן הוזמן לתכנן מספר גנים ציבוריים, וקיבל עיטור כבוד מהקיסר. הגנים שלו שונים באופן מהותי מהגנים היבשים ומגני הצמחייה היפנים, ויחד עם זאת הם משתלבים בהרמוניה בסביבה ובאסתטיקה היפנית הקפדנית.

עבודותיו תמיד נובעות מהמקום שבו הן ניצבות ומקושרות לא פעם לתכני שלום וזכויות אדם. בנירנברג סירב בתחילה לעבוד, עד שהבין שהעיר שבה חוקקו חוקי הגזע עשתה תפנית וחרטה על דגלה הגנה עיקשת על זכויות אדם. לדבריו, השדרה שתכנן שם תרמה לשינוי ברוח המקום. באנדרטה לזכר הצוענים (סינטי ורומה) בברלין הוא שילב בריכת מים ועבודת סאונד, ויצר סביבה שמבודדת את הבאים מהרחובות הסואנים שסביב.

מעברים, פורט בו, ספרד. צילום: Jaume Blassi

כיכר לבנה, תל אביב. צילום: אברהם חי

אנדרטת הנגב, העבודה הסביבתית הראשונה שלך, היא שנתנה לך את אוצר המילים והצורות שלך, אלמנטים שמאז ועד היום המשכת לעבוד איתם כמו רוח, אור, צליל.

״זה נכון. לא תכננתי לעבוד עם הרוח ועם האור, אבל פתאום שמעתי את צלילי הרוח, וראיתי את האור נכנס לחרכים בנחש הבטון״.

והיית מספיק פתוח לקבל אותם.

״אימצתי אותם לליבי. לא הייתי שייך לשום אסכולה ולא חיפשתי להיות אוונגרד. הייתי מוכן לראות מה מתאים למקום ומה הטבע מבקש ומנחה, ולפי זה הלכתי״.

נשמע רומנטי, יחסית למי שעובד בבטון חשוף ומתכתש עם רשויות.

״מצחיק. אבל כאיש צעיר, כשעוד הייתי צייר, ציירתי פעם את תחנת הרכבת הנטושה ליד קיבוץ הראל, וכבר אז כתבו עליי שאני ׳רומנטיקן ללא תקנה׳. בפורט בו ביקשו ממני להקים אנדרטה לוולטר בנימין. ביום שבאתי לשם עמדתי על הגבעה מעל הים ולמטה הייתה מערבולת מטורפת, לא יכולתי להתיק את העיניים והבנתי שהטבע מספר את סיפור הטרגדיה של האיש״.

ולטר בנימין, הפילוסוף וההוגה היהודי החשוב, נמלט מהנאצים והגיע בכוחותיו האחרונים מצרפת לעיירת הגבול הספרדית פורט בו, אך שם אחז בו ייאוש והוא התאבד. את הדרמה שהתחוללה בנפשו יצק קרוון במפגש בין קירות הברזל, הים והרוח והעץ הבודד, באנדרטה ״מעברים״, כשם עבודתו הבלתי גמורה של בנימין.

ברוב העבודות שלך יש אלמנט חי כמו מים ועץ שתול.

״שם שתלנו עץ ברוש ובגלל הרוח העזה מהים הוא נטוי תמיד. גדלתי בבית של גנן. פעם ליד החמאם ביפו, אבי הראה לי קשת בנויה, שבין העמודים שלה השאירו מקום לעץ דקל שפורץ כלפי מעלה. זה משהו שהרשים אותי ואימצתי לעבודות שלי. בכל מקום שאפשר אני שותל עץ חי. אני רואה בו אחד החומרים שלי. אני לא מאמין בדלות החומר: אין דלות החומר יש יצירות שמשתמשות בחומרים מעטים (לא דלים במובן של חסר). אני גם לא מאמין בהפרדה וגבולות בין האמנויות. אני מעדיף להזדהות עם אנשי הרנסנס – מיכלאנג׳לו, לאונרדו וג׳וטו, שהיו ציירים ופסלים וגם תכננו בניינים ומקומות״.

אנדרטת הצוענים בברלין. צילום: Marko Priske

The post דני קרוון: בין אדם למקום appeared first on מגזין פורטפוליו.