קול קורא לאמנים ישראלים להגשת מועמדות לתוכנית הרזידנסי של ארטפורט במחזור 2020-2021. המחזור השביעי של ארטפורט יתקיים באזור קריית המלאכה, במשכן החדש ברחוב העמל 8 בתל אביב.

״אנו מעוניינים באמנים פעילים הרואים בשנה זו הזדמנות לעשות צעד משמעותי בעבודתם ובקריירה האמנותית שלהם״, מתארים בארטפורט. ״אמנים הרואים בסטודיו נכס, ושיקחו חלק במפגשים ובחילופי רעיונות. אנו מחפשים אמנים שיעבירו את מרכז עשייתם לארטפורט ושיזמו תכנים התורמים לפעילות המקום ולאמנים האחרים בתוכנית״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התוכנית תחל בספטמבר 2020 ותסיים באוגוסט 2021, ומציעה למשתתפיה שימוש בסטודיו בארטפורט, מלגת קיום חודשית והשתתפות בתוכנית העשרה.

תנאים להגשת מועמדות:

• מוזמנים להגיש מועמדות אמנים ישראלים העוסקים באמנות פלסטית כעיסוק עיקרי בחמש השנים האחרונות לפחות.
• לימודים לתואר אינם מהווים דרישת סף, אך יכולים להיחשב כשנה אחת מתוך החמש. התוכנית אינה מיועדת לסטודנטים.
• תאריך אחרון להגשת מועמדות: 12.1.20
• הגשת מועמדות תבוצע דרך הטופס הייעודי באתר ארטפורט
• בחינת המועמדויות ובחירת המועמדים ייעשו בהתאם לנהלי ארטפורט. תשובות יימסרו עד מרץ 2020.
• למידע נוסף ניתן לפנות במייל בלבד לכתובת: artport@artportlv.org

The post קול קורא: תכנית הרזידנסי של ארפורט appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

בשנת 2005 אצרתי תערוכת יחיד לאמנית צעירה שכיום כבר לא פעילה, במרתף בירא־רמא בנחלת שבעה בירושלים. ניגשתי לזה כמעט בלי להבין כלום ולמדתי מזה שקשר עם אמנים, בחירת עבודות, הצבה בחלל וכתיבת טקסט היא תהליך עמוק, יצירתי ורגיש שנע בין התמסרות להובלה, וגם הבנתי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות אוצרת.

בשנת 2013, כשהילדים קצת גדלו ואחרי תואר בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית, שמעתי שנפתחת תכנית לתואר שני באוצרות בבצלאל ונרשמתי ללימודים. במקביל התחלתי לאצור תערוכות קבוצתיות בחללים שונים כאוצרת עצמאית, ובפברואר 2018 נכנסתי לתפקיד האוצרת והמנהלת האמנותית של גלריה ביתא בירושלים, תפקיד שאני ממלאת מאז תוך שילוב של פרויקטים אחרים מחוץ לגלריה. בביתא אני עומדת על טיב הקשר בין אמנות לעיר, ועל היכולת של חלל אמנות להזמין ולתקשר גם עם אוכלוסיות שפחות דוברות את שפת האמנות העכשווית.

התחנה האחרונה

התערוכה הקבוצתית הסיבילה ה־11, מוצגת בביתא עד ה־17.12. בתערוכה משתתפות האמניות יעל ברתנא, מיכל היימן, ורד נסים, שי זכאי, פאטמה אבו־רומי, אוריין גלסטר אורן ונעה ארד יאירי.

במהלך לימודי לתואר ראשון בתולדות האמנות למדתי קורס על מיכאלנג׳לו. אני לא זוכרת ממנו הרבה, אבל אני כן זוכרת את הגילוי המפעים של ציורי הסיבילות בקפלה הסיסטינית. לא בגלל הציורים היפים כמו בשל העובדה שהיו פעם סיבילות, נביאות; נשים שיש להן אינטואיציה, עומק, עצמה, קול, חכמה וראיה שמתעלות על מגבלות הזמן והמקום. כשחשבתי על התערוכה ״הסיבילה ה־11״ לפני כמה שנים, היו לי המון תכניות לארח בה נביאות עכשוויות מתחומי התרבות והחברה.

אביטל נאור וכסלר, צילום: תומר זמורה

הסיבילה ה־11, מראה הצבה. צילומים: תומר זמורה

בפורמט הנוכחי שלה בגלריה הצלחתי לממש רק חלק מהחלומות הגדולים, אבל היא תערוכה שאני מתרגשת ממנה במיוחד ושגם זכינו לארח בה, במסגרת תכנית ״מאסטר קלאס״, את אמנית הקול ויקטוריה חנה לכיתת אמן. בנוסף, קיימנו בתערוכה פאנל סיבילות מרתק בשיתוף העמותה לאמנות נשים ומגדר עם ד״ר טל דקל, ד״ר הדרה שפלן קצב, ד״ר קציעה עלון והאמניות ורד נסים ונעה ארד יאירי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הסיבילות היו נביאות פאגניות שפעלו בעולם העתיק וניבאו חזיונות שונים על העתיד ועל החברה. וארו, המלומד הרומי, מנה עשר סיבילות שהותירו אחריהן כתבים ומיתוסים שונים. מעט ידוע לנו על דמויותיהן של הסיבילות; שברי סיפורים שמהם עולה תמונה של נשים יוצאות דופן, חכמות וחזקות, בעלות ראיה צלולה ורחבה, מאריכות ימים. חלקן התבודדו באיזשהו ״טמנוס״(אזור קדוש בטבע, מעיין או חורשה מקודשת) ולרוב ניבאו חורבן ואסון.

המחסור בדמויות נשיות רוחניות משפיעות, והמחשבה על נבואה כמדיום, הביאו אותי לחפש סיבילות עכשוויות דווקא בשדה האמנות: נשים אמניות שיש להן עמדה ואמירה, מעין קול נבואי יחודי

קטעים קצרים מתוך המגילות שכתבו וסיפורים אודותיהן נמצאים בכתבים של אפלטון, אריסטופנס ואחרים, וכן בספר ״חזיונות הסיבילות״, שנכלל בספרים החיצוניים וככל הנראה נערך והושלם על ידי יהודי אלכסנדריה במאה השנייה לפני־הספירה. באמנות ימי הרנסנס זכו הסיבילות לתשומת לב מחודשת כשנעשה מקובל ליצור חיבורים בין המיתולוגיה של יוון ורומא לבין הנצרות. הדוגמה הבולטת והמוכרת היא ציורי הסיבילות של מיכאלאנ׳לו בקפלה הסיסטינית בוותיקן, שמשובצות בינות לנביאים העבריים; כל סיבילה מייצגת אזור גאוגרפי ותרבותי אחר וגם הן, כמו הנביאים, נתפסו כמבשרות את בואו של ישו.

המחסור בדמויות נשיות רוחניות משפיעות, והמחשבה על נבואה כמדיום שנעשה בו שימוש בולט בדימויים ציוריים, הביאו אותי לחפש סיבילות עכשוויות דווקא בשדה האמנות. נשים אמניות שיש להן עמדה ואמירה מסוימת בעיני הסביבה או בעיני עצמן, מעין קול נבואי יחודי. אמניות שמייצגות חלקים שונים שמרכיבים את החברה בישראל של 2019 בין אם הן בוחרות בכך ובין אם לאו. הבחירה בכל אחת מן היצירות המוצגות בתערוכה היא כמובן מכוונת, אך היא נתפסת גם כדימוי מייצג, חלון הצצה אל כלל העשייה הרחבה, האמנותית, החברתית או הציבורית של כל אחת מהאמניות המשתתפות. כל אחת מהן וכולן יחד מגלמות את הסיבילה ה־11.

נעה ארד יאירי, פרט, מתוך הסיבילה ה־11

מתוך הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית, 2017. צילום: שי הלוי

הצבה בתערוכה מתאר 2018. צילום: מקסים דינשטיין

מכל מלמדי השכלתי

אני אוהבת להתבונן וללמוד, כמעט בכל תערוכה שאני מבקרת בה בארץ או בעולם. בכל שיחה עם קולגה אני לומדת – לפעמים מה לא לעשות והרבה פעמים מה כן. אם אני צריכה לבחור דמות אחת אז אני מניחה שזה הרלד זימן; בתערוכות המכוננות שלו לא ביקרתי, אבל אחרי שלמדתי על העשייה והמחשבה החדשנית שלו אני שואלת את עצמי מדי פעם איך אני יכולה להיות אמיצה יותר ובאיזה אופן אני יכולה לחשוב גם על הצעד הבא, ולא רק על ההווה או העבר.

 תערוכת החלומות

יש רשימת חלומות, אבל אבחר אחת שדורשת מחקר מעמיק שאני מקווה ומתפללת שתגיע ההזדמנות שלה בקרוב. כשאדם וחוה גורשו מגן עדן, אחרי החטא הקדמון, כתוב: ״וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַחַיִּֽים:״ (בראשית פרק ג׳ פסוק כד׳). שמעתי פעם מהרב דוב זינגר פירוש יפה, לפיו להט החרב המתהפכת הוא סמל שמזכיר מחוג של שעון – כלומר מחשבה לפיה הזמן הוא מה שמפריד את האדם מגן העדן.

התחושה שהזמן הוא מעין סוהר שלנו מלווה אותי, והנושא של תפיסות זמן בכלל, מאד מעסיק אותי מבחינה פילוסופית, דתית, וגם מתוך הבנה שהאתגר הגדול של אוצרות ואמנות כיום הוא הנושא של הזמן והמשך, וכמובן גם בהיבט האישי כאם לחמישה שהתחילה את המסלול המקצועי מעט מאוחר ושמרגישה שלא תמיד יש לה מספיק זמן.

המציאות כיום מאד מהירה, אפילו תזזיתית; אנחנו מדפדפים בנייד ונותנים לדימויים חזותיים שבריר שניה לשכנע אותנו. חלק ממה שאני בוחנת בתערוכות שאני אוצרת זה איך להשאיר אנשים יותר זמן בחלל, איך אני מאפשרת להם להסכים לשמוט לרגע את ההספק והמירוץ ולהתמסר לחוויה שהאמנות יכולה ליצור בנפש ובדעת אם מפנים לה זמן והתכווננות. הייתי רוצה לאצור תערוכה מוזיאלית שתציג אמנות עכשווית העוסקת בתפיסות זמן שונות ותשמש בזמן ובדימויים של זמן כחומר גלם במגוון דרכים שכוללות גם מדיומים חדשים, כמו מציאות רבודה ודומיה.

בקרוב אצלך

אני עובדת בימים אלה כאוצרת ומנהלת אמנותית, יחד עם צוות נהדר, לקראת פרויקט חדש של אמנות במרחב הציבורי ברובע הנוצרי בירושלים. אני מרגישה שזו זכות גדולה וגם אתגר משמעותי להביא אמנות עכשווית איכותית אל הקהל הרחב כך שירים אליה את העיניים. זו תערוכה שעוסקת בצמיחה והתחדשות – היא תוצג כמעין גן אמנות אורבני ותופק בשיתוף עם האוכלוסיה הנוצרית והמוסלמית המקומית. ירושלים היא עיר רגישה והמטען התרבותי וההיסטורי של כל מי שחי בה מחייב עבודה מתוך הקשבה, כבוד ועדינות. אני מקווה שהפרויקט יתממש בטוב ושאעמוד במשימה בהצלחה.

במקביל אני מקדמת את תכנית התערוכות של ביתא. רון ברטוש יתארח אצלנו כאוצר התערוכה הבאה, ״שפת הבית״ שתפתח בסוף דצמבר. בינתיים אני עובדת על התערוכה הבאה שאני אוצרת, שתפתח בפברואר, ויציגו בה שתי אמניות מעניינות מאד שמגיעות מהעולם החרדי: יהודית ברמץ ואלינורה שוורץ.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הצבה בתערוכה ריאה ירוקהץ צילום: מקסים דינשטיין

רן סלוין, מציאות רדומה. צילום: מקסים דינשטיין

מתוך טנדו, בית הנסן. צילום: סלאם קאסם

The post מגלים אוצרות // אביטל נאור וכסלר appeared first on מגזין פורטפוליו.

#TAG בדייב לוינסקי

אמן הרחוב TAG# יתארח בסוף השבוע הקרוב (12-15.12) לתערוכת פופ־אפ במלון דייב לוינסקי. התערוכה תעסוק במה שהאמן מכנה ״מציאות רבודה״, כשעל דימויים קלאסיים מולבשים אייקונים של העולם המודרני, טכנולוגיה, רשתות חברתיות ותרבות הלייקים. בתערוכה תוצג לראשונה יצירה חדשה המציגה את סירי כאלוהים עכשווית, לצד תריסר עבודות נוספות במרפסת הגג במלון.

TAG#, או בשמו האמיתי רובן קרפטיאן, יוצר עבודות גרפיטי בארבע השנים האחרונות ברחבי פלורנטין. ככל שהצטברו עבודותיו ברחובות, החל קרפטיאן לתייגן כ־#מוזיאוןרחוב, ולהציבן זו לצד זו כמו במוזיאון. הפרויקט צבר תאוצה בקרב מקומיים ותיירים, ומשך רבים מסיורי האמנות הנפוצים בשכונה. לאחרונה השחיתו תושבים, שכנראה מאסו ברעש הסיורים, את עבודותיו ברחוב קרודוברו. בתגובה מחק קרפטיאן את כל עבודותיו בשכונה, במחאה על העדר המעמד של אמני הרחוב בישראל.

אביבה אורי במקום לאמנות

שלושה עשורים לאחר מותה של אביבה אורי, תפתח הערב (חמישי 12.12) תערוכה מרישומיה שאצר בנו כלב בגלריה מקום לאמנות בקריית המלאכה. בחלק מעבודותיה הקו נקי, שוטף, ברור ונזירי והיא שולטת בו שליטה מלאה, ובעבודות אחרות רואים בבירור שהקו הוא השולט בה.

״ואני רואה אותך, אביבה, רכונה מעל גיליון נייר, מתבוננת, מתרכזת, אוחזת חזק בעיפרון שבידך ומתנפלת על הנייר״. כותב כלב. ״האנרגיה שנוצרת בנקודת המפגש, בין העיפרון לנייר, הופכת את הנקודה לקו, והקו מזניק את העיפרון שמפעיל את ידך, ואין עוד ראש, ויש רק רעמים וברקים המריצים אותך על פני הגיליון שהפך לתמונה, במין ריצת אמוק מטורפת ונעדרת כל שליטה, עד שאת גומרת ונופלת שדודה על הקרקע״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אביבה אורי

אביבה אורי

פרא אדם

במוזיאון האדם והחי שבפארק הלאומי ברמת־גן תפתח הערב (חמישי 12.12) התערוכה הקבוצתית ״פרא אדם״, בשיתוף מוזיאון חיפה לאמנות (אוצרת: אסתי פרנקל). התערוכה תציג יצירות אמנות עכשווית העוסקות ביחסי האדם והטבע; במרכז העבודות עומדים בעלי־חיים שונים והרגשות שעולים במפגש בינן לבינינו: סקרנות, משיכה, חיבה, חמלה, רתיעה או פחד.

חלל התערוכה מעוצב כמעין שמורת טבע שבמרכזה שביל הליכה בנוי עץ, שעליו המבקרים צועדים. יצירות האמנות מוצבות בה כמו בעלי־חיים, הנמצאים בתוך השמורה על התפר בין הפראי למתורבת. היצירות מעוררות שאלות בדבר השפעתו חסרת התקדים של האדם על אותן חיות ונוגעות ביחסי הכוחות הלא־סימטריים, שהופכים את בעלי החיים לסמל של פגיעוּת. התערוכה מבקשת להצביע על האופן שבו ההתייחסות של בני־אדם לבעלי־חיים משפיעה על אנושיותם ועל יחסים בין איש לרעהו, ולעורר את השאלה איזה עולם נשאיר אחרינו.

משתתפים: עפרה אייל, יובל אצילי, ענת בצר, שירה גלזרמן, מירב גרול, ג׳ים דיין, אצ׳י ורנר נירי, אליה כהן, גיא ניסנהויז, לאו ריי, יובל שאול, מיכל שמיר.

יובל שאול, העולם החדש

צילום הצבה בתערוכה פרא אדם, במוזיאון האדם והחי. צילום: דורית ווליניץ

לאו ריי, כלב גדול. צילום: באדיבות האמן

רחל אניו ועדן ילמה, מתוך התערוכה ״תרבות צועקת״

תרבות צועקת:  אומנים ישראלים־אתיופים מגיבים

באוגוסט האחרון פרסם אברהם הוסטל קול קורא ליוצרים ישראלים יוצאי אתיופיה לעצב כרזת ענק שתתנוסס על גבי הבניין ברחוב לבונטין. מגוון העבודות שהתקבל בתגובה הובילו את אנשי אברהם הוסטל להציג, בנוסף לכרזה, תערוכה קבוצתית של שאר האמנים, שעבודותיהם מאירות נושאים וסוגיות שונים הנוגעים למקומם בחברה הישראלית. התערוכה מוצגת עד ה־5.1 בחלל התערוכות באברהם הוסטל, הכניסה חופשית.

1212

בשנה האחרונה עבדה האמנית שרון פרץ בחלל סטודיו רחב־ידיים ברחוב אבולעפיה 17 בתל אביב. הבניין מועד להריסה לטובת בניית פרויקט מגורים חדש, ועליה לפנותו עד סוף השנה. רגע לפני פינוי הסטודיו והיעלמותו, הזמינה פרץ קולגות לחגוג איתה את החלל בפעם האחרונה בצורתו הנוכחית. האמנים המשתתפים הגיבו למקום ויצרו מערך עבודות מולטי־מדיומלי, שחלקן נוצרו במיוחד לחלל ויהרסו יחד איתו.

תגובת האמנים לחלל הניבה עבודות שונות בגישתן; מציורי שמן שמתארים עולם אפוקליפטי, רישומי איירבראש של חפצי יום־יום, מיצב מכני ממזרני אוויר המתמלאים ומתרוקנים כריאות ענק, או מזבח פסלי חול וגבס הנושאים דוחה יתושים. ההצבה המשותפת יוצרת מערך חיבורים בלתי־צפויים בין העבודות והחלל. משתתפים: שי אזולאי, יואב וינפלד, שרון פרץ ונועה שוורץ לב הר. אוצרת: נעמה בר־אור. התערוכה תפתח הערב ותנעל ב־21.12.

שי אזולאי, איש עם מקל. צילום: מ״ל

יואב וינפלד, ואן. צילום: מ״ל

שי אזולאי, האוצר מתחת לגשר. צילום: מ״ל

The post הרשימה המשותפת 12.12.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עמליה, בוקר טוב, מה שלומך? איך היה בוונציה?

בוקר טוב, אני מצויין. מה שלומך? ונציה הייתה חוויה מפתיעה, מורכבת ובסוף מעולה…

ספרי הכל, אני סקרן, ומהתחלה: מה קורה בשבוע העיצוב של ונציה ואיך הגעת להציג שם?

שבוע העיצוב של ונציה הוא אירוע יחסית צעיר: זאת השנה השלישית שהוא מתקיים. במהלך שבוע, במקביל לביתני ותערוכות הביאנלה לאמנות, נפתחות ברחבי העיר תערוכות עיצוב. בשונה ממילאנו (שהייתה ההתנסות האחרונה והראשונה שלי באירועים כאלה), בוונציה התערוכות מפוזרות בגלריות בעיר ואין אירוע מרכזי.

לפני כמה חודשים יצרה איתי קשר מארגנת האירוע: היא נתקלה בפרויקט שלי (לא ברור אם במילאנו או באינטרנט), והזמינה אותי להשתתף באירוע עם פרויקט הגמר שלי מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, ופתחה הזדמנות להציג פרויקט חדש. לקח קצת זמן להבין איך ואם אני הולכת על זה ובסוף זה קרה

אז מה הצגת בסוף? ואיפה?

הצגתי את פרויקט הגמר שלי, ROOTS, לצד פרויקט חדש, LUCY, מותג תכשיטים חדש בהתהוות שאני עובדת עליו בחודשים האחרונים. זה היה ועדיין תהליך מעניין; פרויקט שהתחיל מ״בריף״ – מבחינת המעורבות שלי מאוד ספציפי ותוך כדי תנועה הפך לגדול יותר

עמליה שם טוב. צילום: שני נחום

Roots. צילום: נמרוד סונדרס

צילום: מאי אלימלך

Roots בוונציה. צילום: מ״ל

נתחיל רגע ב־ROOTS, לטובת מי שלא מכיר, ספרי עליו בכמה מילים?

ROOTS היה פרויקט הגמר שלי בשנקר. עיצבתי מחדש כלי בישול ״עתיקים״ מאבן שמיועדים למטבח המודרני. הפרויקט גדל מתוך הסתכלות על המשתמש המודרני, מערכת היחסים בין אדם־מכונה – ההרגלים, המידיות, החומרים והחיבור שלנו לצריכה ועשייה דרך אוכל – הדבר הכי בסיסי וראשוני שלנו. סדרת הכלים מכניסה תהליך שלוקח קצת יותר זמן, תשומת לב ופיזיות לתוך הפעולה שלנו במטבח

ואת הפרויקט הזה הצגת גם במילאנו לפני חצי שנה בשבוע העיצוב

נכון

ועכשיו, מה את יכולה לספר על LUCY?

LUCY הוא מותג תכשיטים שיצא לעולם ממש לפני חודש.

התחלתי את הפרויקט הזה (מול לקוח) ו״בריף״ מאוד ספציפי. כל המותג גדל מתוך שימוש באבן (יהלום) מסויימת, יהלום פלורסנטי. המטרה הייתה לעצב קופסה שגם מתפקדת בחלקה כמו ״פסל״, ומכילה תאורת UV שחושפת את הקסם של היהלום ואת העובדה שהוא 100% טבעי. תוך כדי תהליך העיצוב למוצר המבוקש הפרויקט התחיל לקבל כיוונים חדשים, כך שבסוף עיצבתי את הטבעת ואת הקופסה, וביחד עם סטודיו Goldenberg & Cohen בנינו את המותג, את השפה, את המאפיינים ואת הערכים שלו. כל המותג נשען על החיבור בין טבע, טכנולוגיה והמשאבים הטבעיים, החומרים הפראיים ועבודת יד האדם. בוונציה חשפנו את המותג בפעם הראשונה

איפה הצגת?

שני הפרויקטים הוצגו בגלריית Arte Spazio Tempo בגטו היהודי

LUCY בוונציה. צילום: מ״ל

צילום: רן גולני

צילום: גולדנברג&כהן

מה עוד הוצג שם? וככלל איזה אופי יש לשבוע העיצוב הזה?

בגלריה הציגו לידי שיתוף פעולה בין מעצב צ׳כי ואמן זכוכית ברזילאי. שבוע העיצוב בוונציה מתקיים בגלריות ברחבי העיר. התערוכות (כל אחת בפני עצמה) יחסית קטנות וממוקדות. לרוב זה שניים־שלושה מעצבים בגלריה, כשהאוצרות בחלק מהגלריות מנסה לייצר חיבורים מעניינים בין עבודות – בין אם בחומריות, בניגודיות או בתכנים.

בניגוד למילאנו, שם שבוע העיצוב מתקיים בשבוע מאוד אינטנסיבי, כל העיר חוגגת ומתכנסת סביב הדבר הזה, בוונציה הייתה הרגשה קצת יותר רגועה: הביאנלה מתקיימת תקופה יותר ארוכה ולמרות שהמון אנשים מגיעים לעיר בגלל זה יש הרגשה של רצף קצת יותר נינוח. ודווקא בגלל שזה אירוע יחסית חדש יש איזו תחושת סקרנות לעיצוב

ובכל זאת יש שם גם מסורת גדולה של זכוכית

כן, וזה מדהים. ביקרתי במפעל הזכוכית באי ליד וזאת הייתה חוויה מטורפת!

איזה תגובות קיבלת? לגבי שני הפרויקטים?

התגובות היו מעולות. כמו שכתבתי, הייתה איזו סקרנות מאוד מפתיעה ומחממת לגבי התכנים. אני חושבת שהיה חיבור מעניין בין שני הפרויקטים שמבחינה חומרים וקונספטואלית מתחברים, ועדיין מייצגים שני צדדים כמעט הפוכים של תחומי עשייה בעיצוב

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

למה את יותר מתחברת? או שאת לא מרגישה צורך לבחור בשלב זה?

לא מרגישה צורך לבחור כרגע. להפך: בשלב הזה אני מאחלת לעצמי שזה יקרה במקביל. אני חושבת שזה מאוד מזין אחד את השני, והאתגר הוא למצוא את האיזון והמינונים ביניהם

בסך הכל סיימת לפני קצת יותר משנה את הלימודים, והנה הצגת כבר במילאנו ובוונציה. אני מניח שלא ממש דמיינת שככה זה יתפתח, נכון?

ממש לא! הכל קורה תוך כדי תנועה וזה מפתיע ומרגש מאוד!

מה למדת מהשנה הזו?

וואוו, המון, ועדיין מנסה לפרק ולהבין. במיוחד למדתי שהדבר הזה, שהוא ה״זה״ שאנחנו חולמים להגיע אליו, מורכב מהרבה ״זה״ קטנים; ושההתפתחות הכי משמעותית היא תוך כדי תנועה ותוך כדי עשייה

לגמרי. מה הלאה? מה את עושה כיום ומה התכניות?

ממשיכים לעבוד על LUCY: לפתח, לדייק ולהרחיב. בנוסף התחלתי ללמד בשנקר ומתחילה לעבוד על פרויקט חדש

מה ללמד ובאיזו מחלקה?

במחלקה לעיצוב פנים מבנה וסביבה, פרוייקט חברתי בפרדס כץ

נייס! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

שתתחיל שנה מדהימה!

צילום: גולדנברג&כהן

The post עמליה שם טוב: ה״זה״ שאנחנו חולמים להגיע אליו מורכב מהרבה ״זה״ קטנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני שנה התחוללה סערה בעולם האמנות, כשהתערוכה של הילמה אף קלינט, אמנית שוודית כמעט אלמונית, שפעלה לפני מאה שנים והלכה לעולמה לפני 75 שנה, שברה את שיא המכירות וכמות המבקרים במוזיאון גוגנהיים בניו יורק. התערוכה הוארכה לחצי שנה, כמות המבקרים הגיעה ל־600 אלף איש ועברה את השיא שקבעה קודם תערוכה של ג׳קומטי. כמה מהעבודות המרשימות של הילמה אף קלינט מוצגות כעת במוזיאון תל אביב, בתערוכה ״יש עידן חדש, על הרוחני באמנות״. על הפריחה המאוחרת בתשומת הלב שהיא מקבלת ניתן לומר שהיא ראתה את הנולד, כשטענה עוד בחייה שהעולם אינו בשל להבין אותה ושציוריה מיועדים לעתיד.

והנה העתיד הגיע, כנראה. בשנה־שנתיים האחרונות יש התעוררות בתשומת הלב של עולם האמנות לאמניות, והקפדה ניכרת על ייצוג הולם של נשים במסגרות שונות. תקציבים ייעודיים מופנים לרכישת אמנות של נשים לאוספי מוזיאונים ברחבי העולם, ואפשר להתרשם שכוחן של אמניות נמצא בעלייה. המגמה היא אחת מתופעות הלוואי המעניינות של קמפיין Metoo#, ואפשר לזקוף אותה גם לזכות אמניות בולטות שמתעקשות להשמיע את קולן, באמנות כמו גם בנושאים פוליטיים־חברתיים הנוגעים לעולם האמנות.

ביום חמישי ה־19.12 תתקיים במוזיאון אילנה גור הרצאה של חגית פלג רותם ״היא.סטוריה וסיפורים אחרים״, שתעסוק בגילוי המאוחר של כוכבות נשכחות ועליית כוחן של נשים באמנות העכשווית. ההרצאה מתקיימת במסגרת התערוכה ״טוטם וטאבו״, שאצרה פלג רותם ומוצגת במוזיאון אילנה גור עד 22.12. בתערוכה מציגות האמניות נדיה גורנשטיין וליאור קסם חממה, עבודות המתכתבות עם סגנונה האקלקטי של אילנה גור. הערב יפתח בסיור במוזיאון אילנה גור, ומפגש עם האמניות בתערוכה ״טוטם וטאבו״.

הילמה אף קלינט, נעורים, 1907. באדיבות קרן הילמה אף קלינט

יאיואי קוסאמה. צילום: ויקימדיה קומונס

כמו ג׳ודי שיקאגו, גם אילנה גור הבינה שאף אחד לא ״יזמין אותה לשולחן״. את הנוכחות שלה בעולם האמנות היא יצרה באמצעות עבודה פורצת גבולות, שלא הכירה במאזן הכוחות בין גברי לנשי ובהיררכיה בין אמנות לעיצוב, אופנה או חפצים שימושיים.

חלק מהגל החדש של התעניינות באמניות נשים ניתן לזקוף גם לזכות התקשורת החדשה, הרשתות החברתיות ותרבות האינסטגרם. האמנית היפנית הקשישה יאיואי קוסאמה היא אחת הדמויות המזוהות ביותר מחוץ לעולם האמנות. השנה היא הפכה לשיאנית בעולם המכירות הפומביות, עם מספר העבודות הנמכרות הגדול ביותר בעולם. קוסאמה טוענת לכתר גם במספר התערוכות המוצגות במקביל או בזו אחר זו ברצף בשנים האחרונות. התורים לחדרי האינסוף שלה משתרכים גם הם כמעט עד אינסוף. מי שמגיע תורו מקבל בין דקה לארבע דקות של חסד בחדר – מספיק זמן כדי להצטלם ולהמשיך הלאה.

לרכישת כרטיסים לערב ההרצאה במוזיאון אילנה גור

The post היא.סטוריה וסיפורים אחרים: הרצאה במוזיאון אילנה גור appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אפרת רובין, בת 42, נשואה 2+, גרה בתל אביב.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

מה בצלחת?

אוכלת הכל, מאוד לא בררנית, אבל במיוחד הרבה מאוד גבינות.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אפשר לראות שתי יצירות שלי בערב שאעלה ב־14.12 ושוב ב־3.1 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע. יוצגו היצירה ״הרהורי מיטה״ ויצירתי החדשה – פרסונה. שתי היצירות משלבות מחול, וידאו ואנימציה.

הרהורי מיטה. צילום: מ״ל

מתוך פרסונה. צילום: אפרת מזור

מתוך דיוקן. צילום: יונתן כצמן

ביצירה פרסונה אני משתמשת בניו־מדיה בטכניקה של מציאות רבודה (AR). ציירתי כ־40 דיוקנאות המולבשים על פני הרקדנית איריס נייס ועל פניי כמסכות המונפשות בעזרת מציאות רבודה, כך שהקהל צופה בנו חלק מהזמן מבעד למסכי הטלפון הנייד. דרך ״פרסונה״ אני מציעה נקודות מבט נוספות על הפרפורמריות ומעלה שאלות על ייצוג הפרסונה דרך הרשתות החברתיות. זה לא רק לאוהבי מחול; אני בוחנת את הגבולות שבין הדיסצינפלינות עוד מתקופת לימודיי במחלקה לתקשורת חזותית בצלאל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

האמנית הכי מפורסמת שפגשתי היתה אנה טרזה דה־קירסמקר, כוריאוגרפית להקת רוזאס הבלגית. עבור אוהבי מחול היא נחשבת אחת היוצרות החשובות, יש לה שפה נשית עוצמתית ועם זאת יום־יומית ואנושית. הכרתי אותה במהלך לימודי ב־PARTS, בית הספר שהקימה. היה בינינו חיבור מיוחד ואני הייתי מלאת הערצה כלפיה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

פרויקט החלומות שלי הוא מופע מחול רב־תחומי לכ־20 רקדנים ופרפורמרים, וכנראה שהוא לא יתקיים בארץ. יהיו בו ארבעה מסכים ומקרנים וחלק מההקרנות יהיו בכלל הולוגרמות. מניחה שזה יעלה בסביבות ארבעה מיליון שקלים, בקטנה…

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

חולצת כסף בסלון ברלין להופעה בפינלנד.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך יום. צילום: אוסי ולד

מתוך ציפור שחורה. צילום: אפרת מזור

מתוך ציפור שחורה. צילום: אפרת מזור

The post מה קורה // אפרת רובין appeared first on מגזין פורטפוליו.

מאז פרץ אורן פישר לסצינת האמנות המקומית לפני כשש שנים, קשה לחמוק מיצירותיו הפרועות שיכולות לעורר צחוק בלתי נשלט אך גם הרהורים מעמיקים. פישר, בן ה־35, הוא אמן אוטודידקט שגיבש לעצמו שפה חזותית עשירה וצבעונית עד גודש, יש שיאמרו גם תמוהה, שהיא סימן ההיכר שלו. הוא הציג את עבודותיו לפני שנתיים בתערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד בתל אביב ואף זכה בקיץ האחרון בפרס הפטיש של סות׳ביס בחממת האמנים הצעירים שביריד צבע טרי. מאחורי סיפור ההצלחה שהולך וצובר תאוצה מסתתר מסלול לא שגרתי, בלשון המעטה. 

את פעילותו היצירתית החל הרחק מחיבוקו החם של ממסד האמנות הישראלי: אי שם בקיבוץ שניר שבצפון, הסטודנט לכלכלה דאז גילה בראשית העשור השני של שנות האלפיים שהוא נהנה לפסל ולרשום והחל ליצור באופן אינטואיטיבי פסלים מינימליסטיים. נסיעה קצרה אל מעבר לים, שבה לא היו לו הכלים הנדרשים לפסל, אילצה אותו לפנות לרישום, וכך נולדה דמות קווית והומוריסטית שעימה הפך מזוהה. כשחזר מאותו טיול פישר הגיע לתל אביב, שם עיטר את קירות העיר באותה דמות. אל הציור הזריז והנאיבי התלוו לעיתים טקסטים קצרים. תושבי העיר, אם חזיתם לאורך השנים באיור חמוד וחסר פשר של אופניים לא קשורים מופיע תכופות בשכונות שונות, זה האיש שמאחוריו. 

יד ימיני, 2018, מתוך דיוקן עצמי כדיוקן עצמי, גלריית רוזנפלד. צילום: לירן וייסמן

עטיפה לאלבום של המסך הלבן, סקס סמים ופלסטין

הטקסטים הקצרים חלחלו לעבודותיו עד שהפכו חלק בלתי נפרד מהן. במקביל להתפתחותן, בשנת 2014 חבר לאמן אנטון אברמוב ויחד הקימו את גלריה ״משונע״ שפעלה בבניין נטוש שיועד להריסה בדרום העיר. השניים הציגו את המרחב כקומפלקס אמנותי אלטרנטיבי, שם תיפקד פישר כאוצר. ב־2017 הגלריה סגרה את שעריה, אבל את פישר אי אפשר היה לעצור, ובאותה השנה הוא כבר חנך מקום חדש: הבית האדום בשכונת שפירא, חלל שהיווה בית לקהילת אמנים ושנערכו בו תערוכות והופעות חיות. 

בין לבין הוא מקיים זה שנים שיתוף פעולה הדוק עם להקת הפאנק ״המסך הלבן״ ביצירת קליפים, עיצוב עטיפות לאלבומים וכרזות להופעות. הוא גם מציג עבודות פרפורמנס משעשעות ונועזות, שאותן הוא משדר אל קהל עוקביו הנאמן ברשתות החברתיות. בכלל, המרחב האינטרנטי הוא מגרש משחקים חשוב בעבור פישר, שם הוא חושף רבות מיצירותיו ואף מפרסם פוסטים שנויים במחלוקת. 

מופע של איש אחד

בבוקר שישי שמשי ביקרתי את פישר בסטודיו השליו להפתיע שלו הממוקם בבית האדום. על רקע ציוץ הציפורים הפסטורלי וכמה הפרעות בלתי צפויות שאותן פישר קיבל בחיוך אופייני – צמד זרים פרקו מה שנראה כמו תכולת דירה בכניסה למתחם היצירה שלו ונעלמו כלעומת שבאו – שוחחנו על מקורות השראה מפתיעים ועל הרצון לזקק את כל הרעש למסר אחד נהיר ופשוט. 

פישר הוא הראשון להודות כי הנראות של היצירות שלו ״היא באמת אינטנסיבית״, אבל מדגיש ש״בתוך האינטנסטיביות השפה עצמה היא מאוד מינימליסטית״. הוא מספר שהוא גם נוהג לעמול על ״רישומים מינימלסטיים של רק קווים וכתמים, אבסטרקטיות פשוטה״, ומדגיש ש״התהליך שלי התחיל בכלל מפיסול מינימליסטי עדין ודק, מעץ ומברזל״. אז הוא מהרהר רגע ומוסיף: ״אני אוהב גם וגם, זה תלוי באיזה ׳מוד׳ אני. אין לי חוקיות, אני בלאגניסט״.

אחת הדוגמאות הבולטות לכאוס מבוקר בעבודתו היא ציורי המפות שלו, מעין קומיקס ילדי שבו מככבות הדמויות הקוויות הרזות, ממחישות תמות ומצבי רוח שונים. הוא איגד אותן לכדי ספר, ״חיים בספר״, שיצא כחלק מתערוכת יחיד שלו שהציג בגלריה משונע ב־2016. ״יצרתי עולם שלם סביב המפות האלה, שהוא כמו שמש אסוציאציות של ילדים. בחרתי נושאים שנוגעים אלי, פיזרתי את כל מה שאני יכול סביב הדבר הזה, ותמיד שמתי מסביב מסגרת שחורה. קצת כמו הראש שלי – אני סוגר ותוחם, ובפנים משתולל כל הכאוס״, הוא מסביר. 

צבע טרי, 2019

טיפול. נעשה בסדנת גוטסמן לתחריט, כברי, 2019

תועות אחר ישו. נעשה במרכז גוטסמן לתחריט, 2019

את הפוקוס הוא מוצא בעבודה קבוצתית עם פרטנרים שהולכים לצידו דרך ארוכה. בין אם מדובר בלהקת המסך הלבן או שותפיו השונים ליצירה בגלריה משונע או בבית האדום, פישר אומר שהוא זקוק לרוח גבית של קהילה כדי להיות מסוגל להמשיך ליצור. אולי הצורך נובע מהעובדה ש״לא הייתה לי אף פעם קהילה וחיבוק ממסדי״, הוא תוהה בקול. ״לא היה לי את העניין הזה של ללמוד עם השכבה שלך בבצלאל, ושהמרצה שלך יהיה דורון רבינא ואז הוא יקח אותך לתערוכה במוזיאון תל אביב. לא עברתי את קיצורי הדרך האלה של איזו קבוצה שהולכת יחד, אבל סוג של בניתי אותה בעצמי. יצרתי קהילה אלטרנטיבית ומוזרה משלי, וטוב לי בה״. 

״לא היה לי את העניין הזה של ללמוד עם השכבה שלך בבצלאל, ושהמרצה שלך יהיה דורון רבינא ואז הוא יקח אותך לתערוכה במוזיאון תל אביב. לא עברתי את קיצורי הדרך האלה של איזו קבוצה שהולכת יחד, אבל סוג של בניתי אותה בעצמי. יצרתי קהילה אלטרנטיבית ומוזרה משלי, וטוב לי בה״

כשאני שואלת אותו ישירות איך זה מרגיש להיות אאוטסיידר בעולם האמנות הישראלי הקטן והצפוף, פישר משיב בכנות חיננית. ״נראה לי שהתשובה היא שהתהליך שלי היה די טבעי והרמוני, וכשהתחלתי את הדרך לא חשבתי על הדברים האלה – בעיקר כי לא ידעתי שהמסלול הזה קיים. לא ידעתי מה זה גלריות, איך מציגים. לאט לאט למדתי. בתחילת הדרך שלי בניתי לעצמי צורת עבודה חופשית ואינטואיטיבית למה שהלב שלי מרגיש שאני צריך לעשות״. 

אותה נאיביות, או שמא אופטימיות, הובילה אותו לגייס בתעוזה ב־2012 אמנים מובילים לפרויקט הביכורים שלו, ״צבעי בסיס״, שבו אמנים השתלטו על בסיסים צבאיים נטושים ברחבי הארץ וקישטו אותם ביצירותיהם. ״גם ליאיר גרבוז התקשרתי וזאת הייתה השיחה הכי מביכה בעולם. אני לא אשכח את זה״, הוא נזכר ופורץ בצחוק. ״הוא שאל אותי שאלה שהדליקה אצלי נורה: ׳אתה אומר שאתה אמן שמזמין אותי. מי אמר שאתה אמן?׳.

״שתקתי וזו הייתה סוג של כאפה. אני אמן? אני לא אמן? מה זה אומר להיות אמן? ועד היום אני לא מבין אם אני אמן או לא. אני פשוט חי את מה שאני אוהב והכל יכול להיגמר מחר. אני גם חי בחרדה שהצינור ליצירתיות יסגר, שפתאום מחר אני אקום בלי חשק. בגלל זה כל יום אני נורא אינטנסיבי, כי אני לא יודע מה יקרה איתי. כמו שזה בא זה יכול ללכת״. 

גאגא־דאדא 

כל עוד הצינור פתוח, פישר מוצא את עצמו נחשף למדיומים אמנותיים חדשים ומאמץ אותם בהתלהבות. כך לדוגמה התחיל לעסוק לאחרונה בפרפורמנס שמערב מחול. ״זה התחיל בווידאו שחברה שלי לשעבר צילמה בחדר השינה שבו רקדתי כמו מטורף״, הוא משתף. ״התחלתי לפתח טכניקה שקראתי לה ׳אנטי־ריקוד׳ ו׳גאגא־דאדא׳.

״כל הדבר הזה הוא סביב צילום: אני מסתכל על המסך כעל קנבס, והגוף שלי מייצר רישום בחלל. עכשיו אני עובד על יצירה לקראת התערוכה בסות׳ביס שתתרחש בקיץ. לעבודה קוראים ׳יום סידורים׳, ואני הולך לרקוד בכל המוסדות הפורמליים כמו ביטוח לאומי והכנסת. אני מאמין שתנועה ומחול יכולים לרפא את החללים האלה שהם די חולים או נורא עצובים. אני חוקר את זה עדיין״. 

אחד מחוליי החברה שאותם הוא מבקש לרפא הוא השחיתות השלטונית. פישר תופס את עצמו כאמן פוליטי, ומבכר על כך שאמנים אחרים בני דורו טומנים את הראש בחול. ״אני לוחם גדול בהתקרנפות האמנותית״, הוא מצהיר. ״אני חושב שאנחנו בתקופה הכי קשה והכי חשוכה בתולדות המדינה. יש פה את הקרקע הכי פורייה לאמנים להשפיע, להשתמש בכלים היצירתיים שלהם כדי ליצור איזשהו אימפקט ולשנות את המציאות הבלתי נסבלת הזאת״. 

״אני לוחם גדול בהתקרנפות האמנותית. אני חושב שאנחנו בתקופה הכי קשה והכי חשוכה בתולדות המדינה. יש פה את הקרקע הכי פורייה לאמנים להשפיע ולשנות את המציאות הבלתי נסבלת הזאת״

הוא עצמו עומד מאחורי אירועים תרבותיים פוליטיים כמו ״שורפים אמנות״, מאורע שקרה בנובמבר 2018 כמחאה נגד ניסיונה של שרת התרבות מירי רגב להעביר את חוק הנאמנות בתרבות. ״אירגנו בכיכר המדינה אירוע שבו אמנים הגיעו ושרפו יצירות שלהם. יום למחרת החוק נפל, לא יודע אם זה קשור לזה או אבל אני כן יודע שהייתה לאירוע השפעה משמעותית״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בימים אלה הוא מעביר יחד עם האמן זאב אנגלמאיר סדנת ארטיביזם לסטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, תוך שאיפה להרחיב את הסדנה לקורס רב־מחלקתי ולעורר תלמידים למעורבות חברתית. ״יש שתיקה מטורפת מצידם של הסטודנטים בישראל. אני לא בא בטענות, כנראה נוצר מצב כזה מכורח הנסיבות, אבל סטודנטים בעולם מובילים את המחאות. יאללה, אם כולם יעשו את זה, אם יהיו 1,000 כמוני וכמו שושקה זה יכול להיות מדהים״. 

כשהוא לא מנסה לשנות את המציאות הפוליטית הטעונה, פישר עובד במרץ על פרויקטים קיימים וחולם על השקתה של סדרת רשת אבסורדית שתתרחש בניו יורק ובה אלטר אגו שלו יוליך שולל את סצנת האמנות הגלובלית. בינתיים הוא כאן, יוצר ללא הרף עבודות לא קלות לעיכול. באחד ממיצגיו האחרונים במוזיאון תל אביב לבש זהות אלטרנטיבית בשם אורנה, מגדת עתידות.

״הצלחתי לתקשר עם עולמות גבוהים יותר. אנשים ניגשו אלי והיו צמאים לריפוי. הייתה לי שם התנסות מדהימה, ציירתי בלי לחשוב ודיברתי תוך כדי. אני מסתכל על אמנות כעל אקט שמרפא את הנפש, ואני מאמין שאם היא מרפאת אצלי משהו אז אולי זה יכול לעזור גם לאחרים״.  

The post שיחת סטודיו // אורן פישר  appeared first on מגזין פורטפוליו.

היצור האנושי הוא חיה מגיבה: בכל פעולה, מילה או יצירה אנחנו מגיבים למישהו שמגיב אלינו חזרה. פירוש המילה רזוננס הוא ״הֵד, הִדהוּד, תגוּבה״. בפסיכולוגיה משמש הרזוננס בתהליכי דינמיקה קבוצתית. בתערוכה ״רזוננס 2019 – שעת רחצה״, שנפתחה במסגרת שבוע האיור בסדנת בעלי המלאכה בתל אביב, מוצגים תוצרים של תהליך יצירתי משותף של שלושה אמנים מדיסציפלינות שונות: ניב תשבי (איור), טל גרנות (אמנות) וגור ענבר (קרמיקה). השלושה הוזמנו לתכנית רזידנסי בסדנת ההדפס, ופעלו כמעבדה חוקרת. את התערוכה המשותפת אצרו ענת קלימן ויעקב בן כהן, והיא מוצגת בחלל בעלי המלאכה עד סוף השבוע 21.12.

המפגשים השבועיים יצרו מסגרת קבועה של אינטראקציה. חשיבה ושהות משותפת יצרו את הרזוננס – הדהוד מרתק בין המשתתפים והאוצרים. תהליך שהשפיע על היצירה, והוציא כל אחד מהם מאזור הנוחות השגור שלו/ה.

גור ענבר: ״בסטודיו שלי אני עובד לבד. הדלת שלו פתוחה רב הזמן משום שאני נהנה לארח, ותנועת האנשים מורגשת בהחלט, אבל אני עובד לבד. חושב לבד על רעיונות, מעלה אסוציאציות ביני לבין עצמי, מתכנן תהליכים בשקט – מול מחברת, ומוציא לפועל. מאז שפתחתי את הסטודיו נקרו בדרכי מספר הזדמנויות לשיתופי פעולה, ועל כולן ויתרתי. העדפתי להתמקד בעבודה האישית שלי, מתוך הנחה שהמח שלי מספק בלאו הכי מספיק ׳הפרעות׳ לתהליך היצירה, ושאין לי צורך בגורמים נוספים מן החוץ״.

 טל גרנות: ״עבור אמן, לצאת מהסטודיו ולפגוש אנשים זה לא דבר של מה בכך. העבודה היומיומית של היצירה היא לרוב בודדה וסיזיפית, והיה משמח לחלוק אותה עם אחרים, במרחב המוגן הזה. יש הרבה עשייה בסדנה – אנשים קבועים ומתחלפים שמדפיסים כל הזמן. וגם, ללבוש סינר, לשטוף את הכלים ואת הרשתות בסוף – יש מסגרת לפעולה, שמאפשרת הרהור, אי־עשיה־מבורכת בתוך העשייה. זו גם מאפשרת גם קאט ברור. פה מתחילים, ככה מסיימים. זה היה נוח ומנחם, ואפשר לצבור אנרגיות לפעם הבאה״.

תהליך העבודה הוביל לנושא התערוכה – מקום רחצה ציבורי. בהשראת עבודת חיתוכי הנייר של הנרי מאטיס The Swimming Pool 1952, הופיעו דמויות, דוגמאות וכדים שהודפסו בצורה חופשית, כיסו את הקירות – והפכו את חלל ״בעלי המלאכה״ לבריכה ציבורית

אופן העבודה האישי של כל אחד מהאמנים בא לידי ביטוי במפגשים; עבודה ידנית אינטואיטיבית מול התנסות וחקירת חומרים, עבודה מדויקת מול יכולת לשחרר ולתת לתוצאה להפתיע עם דימויים לא צפויים. מה שהתחיל כפעולה עצמאית נפרדת הפך לפעולה משולבת וטבעית. דימוי מודפס של אחד מגיב לדימוי אחר, התערבות הדדית בדימויים ויצירת סצנות משותפות וספונטניות הפכו ליצירה אחת. המפגשים החלו בניסיונות, תרגול והיכרות של האמנים האחד עם השנייה ועם מדיום דפוס הרשת שהיה חדש עבורם.

בשונה מתהליך העבודה הנפוץ בדפוס רשת המשמש להפקת מהדורות הדפסים ושיכפול יצירות, עבודת האמנים חזרה לשורשי הטכניקה, לתהליכים ידניים של עבודה עם סטנסילים ורשתות דפוס פתוחות, תוך חיפוש אחר החומריות ותוצרי הלוואי של הדפוס. צמצום כלי העבודה שעמדו לרשות האמנים והצורך להתאים את היצירה לדפוס רשת יצרו הקשרים ופתרונות יצירתיים. 

ניב תשבי: ״המפגש שלי עם דפוס הרשת בפרויקט הזה היה מאוד מפתיע ומרענן. ניגשתי אל הפרויקט כשאני מכיר, או לפחות כך חשבתי, את הטכניקה. התנסיתי בה מספר פעמים והאופן שבו אני מצייר במובן רחב, מותאם באופן די טבעי לדפוס רשת. כך שהמפגש שצפיתי היה אמור להיות ישיר ומשלים לעשייה שלי. דפוס הרשת שהכרתי דורש עבודה דקדקנית לשם יצירת העתקים. לעומת זאת, משנכנסנו לסדנה, קרה בדיוק ההפך. יעקב ניסה לגרות אותנו באפשרויות הרבות והבלתי קונבנציונליות שהעבודה ברשתות מאפשרת ועודד אותנו לחקור את האיכויות החד פעמיות שהטכניקה מתירה ולהיות כמה שיותר ניסיוניים. האקספרימנטליות מהר מאוד הפכה להיות ערך מרכזי בתהליך״.

עבור טל, העניין שלה בדפוס רשת תמיד היה יותר במה שהוא מספק ופחות בטכניקה עצמה. ״אהבתי את הצבע הרווי, את השכפול האינסופי. גם בעבודות שלי יש יסוד מאד חזק של שכפול, אבל מאחר והוא לרוב ידני לגמרי או דיגיטלי לגמרי, הוא מכיל שוני גדול, או להפך, דמיון רב מדי בין המופעים של הדימוי המשוכפל. קסמה לי האפשרות שבפעולה כביכול־מכאנית, ניתן להשיג מגוון רחב מאד של מופעים עבור הדימוי האחד.

״מבחוץ, הטכניקה נראתה לי מדויקת ומתוכננת מדי לאדם כמוני: כמי שאף פעם לא יודעת איך ייראה הדימוי הסופי שלה – פעולות כמו הפרדת הצבעים, לתכנן מראש מה יישב איפה, ואז עוד להדפיס את זה בדיוק מושלם – הן בגדר משימה בלתי אפשרית. אפילו לעקוב אחרי מתכון לעוגה אני לא מסוגלת! אלא שתוך כדי העבודה שלנו בסדנה גיליתי מגוון רחב של אפשרויות והתרחשויות בחלקים החשופים של הרשת. שיטות ונסיונות שהרחיקו אותה מהפדנטיות המאיימת והפכו אותה לכלי ניסויי עבור יצירת אקראיות מבוקרת״.

״בדפוס רשת יש משהו מספק עד כדי מרחיב לב״, מתאר גור. ״הטכניקה לא הייתה זרה לי לחלוטין, אבל הניסיון שהיה לי בה היה מועט ולא רלוונטי. הגישה של יעקב בפרויקט, לפיה אין שום צורך להיצמד למיומנויות ולעקרונות הטכניים, התאימה לי מאד. לא הייתה לי מטרה ברורה, והרשתות אפשרו לי לנסות ולבחון קומפוזיציות, חומריות וצבע. גם טל וגם ניב הדהימו אותי ביכולת שלהן.ם לנסח משפט ויזואלי – ולהנכיח רעיון באמצעות הדימויים שהקרנו על הרשתות״.

במקביל להיכרות האישית שנרקמה בין האמנים ופיתוח השפה המשותפת, החלו להיפרץ גבולות המדיום ונוצרה מעבדה המחפשת וחוקרת מרקמים, צורות, צבע וחומרי גלם.

תהליך העבודה הוביל לשילובים מפתיעים והשראה משותפת שהתגבשה רעיונית לנושא התערוכה – מקום רחצה ציבורי. בהשראת עבודת חיתוכי הנייר של הנרי מאטיס The Swimming Pool 1952. הופיעו דמויות, מבנים ארכיטקטוניים, דוגמאות וכדים. אלו הודפסו בצורה חופשית ואינטואיטיבית על גלילי נייר ארוכים ומתמשכים. בהמשך, גלילי הנייר כיסו את קירות הסדנה לכדי עבודת מיצב מרשימה – והפכו את חלל ״בעלי המלאכה״ לבריכה ציבורית.

גור: ״מהמפגש הראשון יצאתי מבולבל ולא לגמרי הבנתי מה אני רוצה להגיד. אני לא זוכר מתי בדיוק עלה העיסוק בחללי רחצה ציבוריים, אבל כן זכור לי שאז התחלתי להתרגש. השיח עם טל וניב קיבל תפנית והרגשתי ששם התחלנו להניח את היסודות לעבודה המשותפת״.

ניב: ״כל התנאים בפרויקט הובילו לתהליך עבודה מאוד משוחרר בהשוואה לאופן בו אני רגיל לעבוד. מעבר לטכניקה, שאפשרה לנו לייצר תוצרים מפתיעים ובלתי צפויים, פורמט גליל הנייר הארוך נתן לנו דרור לעבוד לרוחב, להתפרס, להניח לדימוי לשקוע ולעבור לעבוד במקום אחר. גם העבודה בקבוצה הייתה מאוד משחררת – היה לרשותנו את מאגר הרשתות שיצרנו כל אחד בנפרד, ששימש כבנק דימויים משותף, וכולנו הדפסנו באופן חופשי את הדימויים אחד של השנייה. המגבלה הזו יצרה צירופים, חיתוכים ועיבודים מרתקים שוודאי לא היינו יוצרים בצורת עבודה שונה. אבל מעל כל אלה היא אפשרה התבוננות טרייה ונטולת עכבות בדימויים של האחרים. זה גם שחרר במקרים של תקיעות או חוסר השראה – תמיד הייתה אפשרות לזנוח את המקום שעבדתי עליו ולמצוא מקום אחר בנייר שמישהו אחר התחיל לעבוד בו וטומן בחובו הזדמנות חדשה״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

טל: ״ככל שעבר הזמן העזנו יותר, חשבנו פחות, שחררנו עוד ועוד. השלב הזה, של השחרור המוחלט, נמצא אצלי לרוב בתחילת תהליך העבודה. לאחר מכן יש התכנסות, עריכה ודיוק. וכאן – עד הרגע האחרון, שחרור. עד התליה ממש. לא חושבת שזה משהו שהייתי מרשה לעצמי, בעצמי. והנה, הפתעה, זה עובד. וזה מדבק. השילוב בין היכולת לגבולות ברורים ומדויקים, לבין יצירה של כתמים וציורים חד פעמיים או מופשטים – מאפשר דימוי מורכב ורב שכבתי (הן תכנית והן ויזואלית), וגם הופך את התהליך עצמו למרתק ומפתיע. פעם אתה שולט, ופעם הרשת.

״כשכל זה מגיע עם עבודה קבוצתית, שבה שלושה יוצרים שונים נפגשים על נייר אחד, הכל נעשה מפתיע פי מיליון: לעבוד ללא אגו, לעבוד בהקשבה מוחלטת לדימוי המשתנה־תמיד. הדפסת, הלכת, חזרת, מישהו כבר הדפיס משהו נוסף. את לא ממשיכה מהיכן שהפסקת, אלא מהיכן שהפסיק הדימוי.

״נפגשנו כולנו סביב המים והגופניות. סביב העירום הקבוצתי, האינטימיות הציבורית. עבורי, זה היה המשך ישיר וטבעי למה שאני מתעסקת בו ביום־יום. תיעוד אובססיבי של מרחבי רחצה, עיסוק בגופניות של אדם מול עצמו, מול הזולת, מול חפצים או מבנים. בשיחות בסדנה גילינו שכולם מתעניינים בנושאים האלו, ועל פיהם גם קבענו את הצבעוניות שלנו, עד שלאט לאט שקענו בהנאה והתמסרות אל תוך הכחול הגדול, שבלע הכל״.

ניב: ״עם הזמן עוד ועוד כתמים כחולים של צבע החלו לשטוף את הסטודיו, וככל ש׳צללנו לעומק הבריכה׳ (תרתי משמע), התחלתי להתאהב יותר ויותר במופשט. נשבתי בכתמים שהתהוו והבנתי שהם לא צריכים המון התערבות פיגורטיבית, לשם הנטייה הטבעית שלי. גם במובן הזה התוצרים של הפרויקט הזה שונים מאוד מאזור הנוחות שלי ואני מקווה שהדברים הללו יחלחלו לפרויקטים הבאים שלי. התהליך הזה הגיע לשיאו בעיניי בקומה התחתונה – שם נתנו מקום לשטיפה כתמית ברשת פתוחה בלבד. צבענו את הקומה בטון אחר, שהעניק ממש סאונד, קצב וצבע שונה לכל הקומה״.

במיוחד עכשיו, כשיש מלא מקצועות מוזרים שאף אחד לא מבין בדיוק. כולם רוצים לגעת, ולהיות פעילים ולהרגיש שהם ׳בעלי המלאכה׳. שהמלאכה היא שלהם, אפילו לזמן קצר

טל: ״מבחינתי, הכל התקיים בסביבה הטקטילית, שיש בה הרבה דברים חיים מכל הסוגים, וצומחים בה דברים מכל הסוגים. כולם רוצים את הטקטיליות, ובמיוחד עכשיו, כשיש מלא מקצועות מוזרים שאף אחד לא מבין בדיוק. כולם רוצים לגעת, ולהיות פעילים ולהרגיש שהם ׳בעלי המלאכה׳. שהמלאכה היא שלהם, אפילו לזמן קצר. (כשהמלאכה היא שלך, אתה גם לא חייב תמיד לחשוב. כי היא כבר שלך). נדמה לי שאנחנו הרגשנו ככה, ושזו תחושה שאפשר לשמר״.

גור: ״אפשר לומר שלכל אורך תהליך העבודה הרגשתי מרותק לפרקים ואבוד לפרקים. אני יודע שלוקח לי זמן להיפטר מהרגלים ישנים, ושאם היינו ממשיכים בתהליך הזה עוד חודשיים הייתי מצליח להשתחרר. אני חושב שבעיקר הבנתי עד כמה עבודה בחומר, שבה אני מורגל מאד, עשויה להגביל ולהשפיע על הרגלים. מעניין אותי לראות מה ישתנה בעבודה שלי אם אמשיך להגיע לסדנה ואלמד לעומק את הטכניקה המופלאה הזאת״.

The post הדהוד והדדיות בתערוכה ״רזוננס 2019 – שעת רחצה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרס רוזנבלט לאמנות חזותית, מטעם אן וארי רוזנבלט ובית האמנים תל־אביב, יוענק זו השנה החמישית לאמן פעיל היוצר מישראל, מתוך רצון לקדם ולעודד יצירה אמנותית ישראלית.

הפרס בסך 30,000 שקלים פונה לאמנים פלסטיים, אשר חלפו לפחות שמונה שנים מסיום לימודיהם באקדמיה, במהלכן השתתפו בעשר תערוכות או יותר (יחיד או קבוצתיות) ועבודותיהם תועדו והופיעו בקטלוגים או באמצעי פרסום אחרים.

האמן הנבחר יקבל מענק כספי מסכום הפרס הכולל בסך 15,000 שקלים ויציג תערוכת יחיד בחלל הגלריה העליון בבית האמנים תל אביב, שגודלו כ־150 מ״ר, באוצרותה של אורלי הופמן. יתרת הפרס תשמש להפקת קטלוג, תיעוד מקצועי והפקת תערוכת הפרס. ההכרזה על האמן הנבחר תפורסם במהלך חודש פברואר 2020 ויעמדו לרשותו שישה עד שמונה חודשים למימוש התערוכה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חברי ועדת הפרס הם דר׳ גליה בר אור, אוצרת וחוקרת אמנות; דר׳ איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; אריה ברקוביץ׳, מנהל ואוצר ראשי בבית האמנים תל־אביב; אורלי הופמן, יוזמת הפרס ואוצרת תערוכת הפרס; אן וארי רוזנבלט, אספני אמנות, מייסדי ותורמי הפרס.

הגשת מועמדות תכלול:

• קורות חיים עד שני עמודים, לרבות פרטי קשר.
• תיק עבודות הכולל עשרה דימויים של יצירות אמנות מחמש השנים האחרונות בצירוף שם היצירה, שנה, טכניקה ומידות.
• הצעה לתערוכת יחיד המתאימה לחלל הגלריה העליון בבית האמנים תל־אביב, שגודלו כ־150 מ״ר, בליווי טקסט קצר (עד אלף מילים) המתאר את הפרויקט ומידע רלוונטי נוסף.
• קישורים לפרסומים אודות האמן, לקטלוגים, לאתר האמן ולכל חומר רלוונטי אחר.

הנחיות טכניות:

• ניתן להגיש את המועמדות לפרס בעברית, הגשת ההצעה באנגלית תתקבל בהערכה רבה.
• אנא הגישו את הצעתכם בדוא״ל אחד עד לגודל של 25 מ״ב והשתדלו שההצעה תהיה בקובץ אחד בפורמט PDF.
• יתקבלו רק קבצי דימויים שיוגשו בפורמט JPG ברזולוציה של 72 dpi, במידות שלא יעלו על 1200X1200 pixel, ובגודל של לא יותר מ-1 מ״ב.
• בכדי להגיש קבצי וידאו יש להעלות את הקבצים לאתר שיתוף וידאו כגון Vimeo או Youtube. יש לצרף קישורים לצפייה בקבצים במסמך ההצעה ולא בגוף הדוא״ל.
• אין לשלוח הצעות באמצעות אתרים לשיתוף קבצים. הצעות שישלחו באמצעות אתרים אלו לא יטופלו.
• קול קורא זה מנוסח בלשון זכר אך מיועד באופן שווה לאמנים מכל מגדר.

ההצעות יוגשו בפורמט דיגיטלי בלבד, לכתובת: rosenblattartprize@gmail.com. תאריך אחרון להגשת הצעות: 18.01.2020

ראובן קופרמן, זוכה פרס אן וארי רוזנבלט לאמנות חזותית לשנת 2019. צילום: מ״ל

The post קול קורא: פרס רוזנבלט לאמנות חזותית appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ג׳נה, היי דניאל, איזה כיף לדבר איתכן

היי שלומית, גם לנו כיף!

יריד InPrint מתקיים ב־18-20 לדצמבר, ממש בקרוב

כן! אנחנו כבר לא יכולות לחכות. לא מאמינות שיריד 2019 סופסוף הגיע. יהיו מעל 200 ספרי אמן שישתתפו ביריד, של אמנים מירושלים, תל אביב, ברלין, לונדון, ניו יורק ושיקגו

ספרו על היריד בכמה מילים

זה יריד InPrint השני לספרי אמן בירושלים. במשך שלושה ימים בבית הנסן אנחנו נציג ונמכור מתוך קולקציית ספרי האמן שלנו. יש גם תכנית מעניינת של שיחי אמן על ספרים ספציפיים וגם דיון בפאנל על המדיום הזה של ספרי אמן

מרגש! איך בכלל הגעתן לרעיון הזה של יריד ספרי אמנות?

לשתינו קשר עמוק לירושלים ולסצנת האמנות שלה. דניאל למדה בבצלאל וגרה בירושלים כמה שנים ואני גרה כאן כבר שמונה שנים ועובדת כיועצת אמנות ומדריכת סיורי אמנות. אנחנו משוגעות על העיר הזו ורואות בסצנה שלה משהו עמוק וייחודי, ולכן היה לנו חשוב ליזום אירוע אמנותי שיהיה מקומי וייחודי לעיר. אנחנו רוצות לתת במה להתרחשות האמנותית כאן, להביא לפה אנשים מסיבה חדשה וליצור עוד הזדמנויות לאמנים המקומיים

פגשתי את ג׳נה דרך מגזין Telavivian: ג׳נה היתה עורכת ואני כותבת חדשה. באופן אירוני שתינו היינו מירושלים ומצאנו שיש לנו טעם ועניין משותף באמנות ותרבות. ב־2016 ייסדנו את יריד InPrint כי רצינו לייצר תנועה ייחודית בירושלים וליצור משהו שונה שיחגוג את האמנים המקומיים

צילום: ליטל מגידיש

צילום: נועם ריבקין פנטון

אז היריד ממוקד בירושלים, מה לגבי אמנים שלא חיים ופועלים בעיר?

האמנים שאנחנו מייצגות ביריד לא מוגבלים לירושלמים – יש לנו גם אמנים מתל אביב וגם בין־לאומיים

הרעיון שלנו הוא להביא פעילות יצירתית לירושלים, אבל זה לא מגביל אותנו מבחינת האמנים. להפך, הבאת אמנים מחוץ לעיר תורמת ליצירת אירוע דינמי בעיר. אנחנו רוצות את השיתוף הבין־לאומי. לאחרונה השתתפנו ביריד ספרי האמנות בשיקגו. זו היתה חוויה פנומנלית

ספרו עוד על החוויה שלכן בשיקגו, זה נשמע מרגש ממש

הזמינו אותנו להציג ב־Chicago Art Book Fair 2019 ולצורך כך גייסנו כסף בהדסטארט

הקמפיין שלכן היה ממש קצר ומוצלח

זה היה מאוד מרגש! יש המון ערך בלפגוש את כל המקצוענים מכל העולם. יצרנו קשרים עם אנשי מקצוע מרכזיים בתחום ספרי האמן הבין־לאומיים וקיבלנו הרבה רעיונות לגבי אפשרויות גדילה ופיתוח עתידיות. ביקרו ביריד אלפי אנשים וקיבלנו הרבה תגובות חיוביות מקהלים חדשים לגבי מבחר הספרים שהצגנו. אנשים מאוד אהבו את מה שהבאנו לשולחן (ליטרלי )

זה היה נפלא להתחבר לסצנת האמנות בשיקגו. היו גם אמנים ישראלים שחיים שם כמו יאן טיכי, אביב בן, דנה נחמד, אפרת חכימי ולונה גולדברג. אפילו פגשנו את ג׳ני רפאלסון שתשתתף בפעם הראשונה ביריד השנה

אילו לקחים עיקריים למדתן? משהו שתספיקו ליישם כבר השנה?

אני חושבת שבעבור שתינו לראות את הפריסה וההתנהלות של יריד בין־לאומי היה חוויה מרתקת. אנחנו בהחלט שואפות להפוך את InPrint ליריד בין־לאומי בירושלים ולכן זה חשוב. בנוסף, התמיכה שקיבלנו מהקהילה שלנו על מנת להגיע לשיקגו היתה מדהימה ומרגשת. למעשה זה מה שדחף אותנו מלכתחילה לשיקגו – לעשות משהו שהקהילה שלנו מעריכה ותומכת בו

פגשנו גם קהילה של אמנים ומוציאים לאור. היה מעניין להיווכח שלכולנו אותם אתגרים. נהנינו לחלוק רעיונות ותהליכי מחשבה. בעבורי היה מרגש לראות טכניקות הדפסה שונות וחדשות. אני מקווה שאמנים מקומיים יאמצו גם את קשת הטכניקות הזו. יש מכונת ריזו נהדרת בתל אביב, מקווה שהרבה אמנים ישתמשו בה ליצירת זינים, עבודות שאמנים מוציאים לאור באופן עצמאי ונועדו להפצה מהירה בהם משתמשים בטכניקות חסכוניות ויעילות כלכלית כמו מכונות צילום. חלק מורכבים יותר מאחרים

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מה מייחד את היריד שלכן?

מה שמייחד את InPrint זה המגוון של הזינים, ספרי האמן, המגזינים, קטלוגים וספרי אמן מיוחדים במהדורות מוגבלות. אלה יקרים יותר ולפעמים נדרשות כפפות על מנת לעלעל בהם. הקהל מאוד אוהב את זה כי זה ייחודי, ואפילו הצלחנו למכור כאלה בשנה שעברה

אם הזכרנו כסף, האם אתם נתמכים בצורה כלשהי על ידי העיריה או גופים אחרים?

לא. כרגע אנחנו כמעט לגמרי עצמאיות. יש לנו חסות נדיבה מבית הנסן, שנותנים לנו את המקום וגם תמיכה מורלית וטכנית. השגנו גם חסויות מחברות מזון ומשקאות שמגישות כיבוד באירוע. למעט זה אנחנו עצמאיות לגמרי

תוכלו לבחור אולי שני ספרים ממש מיוחדים שיהיו ביריד?

קשה לבחור רק שניים לדבר עליהם! יש לנו אוסף כל כך מרגש שלקחנו הרבה זמן לבחור ולאצור אותו. אנחנו ממש נרגשות להציג כמה מספרי האמנות של אנדי ארנוביץ, אמנית ירושלית שאנחנו עוקבות אחריה כבר תקופה וספרי אמנות הם חלק מרכזי מהיצירה שלה. השנה היא תציג ארבעה ספרים שונים שכולם מהדורות מיוחדות, מודפסים בעבודת יד. עבודתה מוקפדת, חזקה, לפעמים היתולית. היא מעוררת שיחה תוך שמירה על האלגנטיות של המדיום. ספר אחד שתציג הוא The Only Thing Left to Do With The Oslo Accords, שבו הדפיסה את ההסכם בעברית, ערבית ואנגלית על גלילי נייר טואלט, כרוכים בעדינות בסרט.

ספר נוסף שאנחנו שמחות להציג ביריד הוא פרויקט יצירתי מאוד, Pen Incest, שמגיע אלינו משיקגו. זה סט של שני ספרי סקיצות בפקסימיליה. בכל ספר אפשר לראות את היצירות של אמנים מקומיים, המגיבים ותורמים לנושא הספר. זה מאוד מגניב לראות את האופן שבו אמנים מגיבים זה לזה, וברמה גבוהה. האוצרים הם דנה נחמד וסמיר נחאס

אנדי ארנוביץ. צילוים: באדיבות האמנים

Pen Incest

סיוון לביא

איליה קריינס

ככל ש־InPrint גדל, האמנים שלנו צומחים איתנו. סיוון לביא השתתפה בשנה שעברה עם ספר האמנים השובב שלה ״מומנטום״. הפורמט נראה כמו ספר ילדים אך הוא מדריך רוחני: בכל עמוד יש ציורים מופשטים שנוצרו במיוחד בעבור הפרויקט בליווי שירה המשקפת אמנות וקיום בהווה. הספרים במהדורה מוגבלת ובכל עמוד יש מדבקות נוצצות שסיוון הכניסה.

אחרי ״מומנטום״ יוצא ״ספר המדבקות החיובי״ שהושק זה עתה. בספר בן 12 העמודים יש מדבקות במהדורה מוגבלת עם מילים חיוביות, יצירות אמנות ותמונות. כל עמוד חתוך בלייזר בגדלים וצורות שונות. ההצהרות מרוממות, רוחניות ומשמחות. השקנו את ספר המדבקות החיובי ביריד הספרים בשיקגו, וזה היה להיט! מרתק לראות את היצירה בתהליך, ואת ההתפתחות האמנותית ספר אחר ספר.

בנוסף, לאיליה קריינס יש את סדרת הזינים שלו על קיפודים תחת הכותרת ״קיפודיפדיה״. כל ספר חוקר סגנון אמנותי: דמויות מוכרות, ביזנס ופלז׳ר, מדע ומיתולוגיה. אני הכי אוהבת את ״הקיפוד המינימליסטי״. הזינים מראים את המסע של איליה במציאת קולו והקו שלו כאמן. מקסים לראות איך הוא לוקח חיה אחת ויוצר עמה עולם שלם

כמה מילות סיום?

יריד InPrint לספרי אמן הוא לא רק אירוע מכירה – דניאל ואני אצרנו בקפידה את מבחר הספרים שאנחנו מציגות באירוע, ובמובן מסויים זה כמו תערוכה. אנחנו מפרסמות כל שנה קול קורא כך שתמיד יש אמנים חדשים לגלות. אז כן, הספרים זמינים למכירה ביריד, אבל אנחנו גם מעודדות את הקהל לבוא ולעיין באוסף, לדפדף בספרים, בין אם הם מתכוונים לקנות או לא.

הרוח של InPrint והמפתח להתפתחותו הם טיפוח הצמא הגובר של הקהל למדיום של של הפרינט. החזרה לדפוס. זה גם המוטו שלנו, המשוגעים לספרים – ״הפרינט לא מת!״. אנחנו מזמינות את כולם, מתל אביב, ירושלים ובכלל להצטרף אלינו ליריד ב-18-20 לדצמבר. יהיה חם!

צילום: ליטל מגידיש

The post InPrint ירושלים: ״יריד ספרי אמן שהוא כמו תערוכה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

תערוכת יחיד של האמנית אביטל בורג תיפתח בגלריה שכטר בנווה־צדק ביום חמישי ה־19.12. לצידה יוצג קיר אמן מעבודותיו של האמן צוקי גרביאן. לרגל השנה החדשה, יורחבו שעות הפעילות בגלריה, שתפתח לקהל גם בימי שבת.

בתערוכה West Street תציג בורג ציורי שמן חדשים מהשנים האחרונות. בעבודות אלה בורג משכללת את עיסוקה הממושך בציורי דיוקן עצמי וטבע דומם. הדימויים, בין אם מדובר בדיוקן או בזר פרחים, תופסים כמעט את כל שטח הציור, ונראים כציורים תבליטיים שכמו מתפקעים מתוך הקנבס לתוך חלל הגלריה. בורג יוצרת טקסטורה פיסולית משיירי צבע יבשים שנותרו בפלטה ומערבבת אותם עם צבע טרי, שיטה שמנכיחה את הציורים אלה באלה, כשכבות ״עבר״ מגוונות. בציורים החדשים ביותר אפשר להבחין בפרקטיקה חדשה, הקשורה לחקירת החומריות בעבודתה: פרימה מכוונת של הבד, תוך השארת פיסות חשופות.

שם התערוכה, West St, מתייחס לשם רחוב שכיח בעיר אמריקאית טיפוסית, ושאול משמו של אחד מהציורים. בורג, המתגוררת בברוקלין, מתחקה אחרי פרחי־בר בנוף האורבני, פרחים צדדיים ושוליים, ואוספת אותם תוך ציון שם הרחוב והתאריך שבו נקטפו. בסטודיו הופכים הפרחים לניצבים בסצנת טבע דומם ,שאותה היא מציירת עד לרגע נבילתם, המסמן את סיום העבודה על הציור; שם הרחוב שבו נקטפו הופך אז לכותרת העבודה. כך עוקבת בורג אחרי עצמה: זהו מעין יומן גיאוגרפי שבו הטבע העירוני, ערים שונות בתקופות שונות, מתכנס באמצעות הפרחים לחלל הסטודיו ולציורים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אביטל בורג הישראלית למדה בבצלאל ובבית הספר התחנה בתל אביב, בניו יורק סטודיו סקול וב־Slade שבלונדון. היא חיה ועובדת בשנים האחרונות בניו יורק, הציגה מספר תערוכות יחיד בגלריה Slag ותערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובחו״ל. לאורך השנים זכתה בורג במספר פרסים, וציוריה כלולים באוספים פרטיים וציבוריים בישראל, באירופה ובארצות־הברית.

קיר האמנות בבית שכטר יארח את האמן צוקי גרביאן, שיציג כ־20 ציורים זעירים המצוירים על לוחות עץ. גרביאן קיבל את הכשרתו האמנותית במדרשה, והוא חבר של אביטל עוד מתקופת לימודיו. בניגוד לציורי הפחם המונומנטאליים של גרביאן, המתייחסים למאסטרים הגדולים בתולדות האמנות, בתערוכה זו יציג ציורים קטנים ומהירים, המתארים סצנות מחיי היום־יום.

שיח גלריה בתערוכות יתקיים ביום שישי ה־3.1 בשעה 12:00. נעילה: 30.1. עדכונים ואירועים נוספים בדף האירוע בפייסבוק.

West St: אביטל בורג | קיר אמן: צוקי גרביאן
גלריה שכטר, שלוש 42 תל־אביב
19.9 – 30.1

The post יומן הקמילה של אביטל בורג appeared first on מגזין פורטפוליו.

תערוכת היחיד הראשונה של איתמר מנדס־פלור,״ששכחנו מהגשם״, תפתח במוצאי שבת ה־21.12 במרכז מעמותה בבית הנסן. נקודת הפתיחה הרעיונית והפיזית של התערוכה, שאוצרים סלה־מנקה, היא בורות המים בבית הנסן בירושלים. הבורות שימשו בשנותיו הראשונות של הבית כמקור מים חיים, לטיפול בחולים ולהשקיית העצים והצמחים במשק האוטרקי של בית־החולים למצורעים.

התערוכה תהפוך את חללי מרכז מעמותה למעבדה של מחקר אמנותי על הקשר בין מים, פיסול קינטי, מנגנונים מכניים ואור. עבודותיו של מנדס־פלור בעלות מימד פרפורמטיבי של התפתחות בזמן. בתערוכה ייבחנו המשיכה והדחייה בין אבן ומים; ההתנגשות בין השניים יוצרת רגעים של גילוי אסתטי, המתייחסים להיותם חומרי יסוד במבנה של בית המצורעים לשעבר. חומרים אלה, ששימשו לריפוי, להשקיה, לטהרה ולהגנה, היו גם מקור למיתוסים שונים. מנדס־פלור ינתק אותם מהקשרם הטבעי, כדי לבנות בעזרתם מציאות פואטית חד־פעמית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בפתיחת המעבדה־סטודיו־תערוכה יחשף בפני המבקרים עולמו של אמן, חוקר וממציאן. עבודות קודמות, סקיצות, עבודות בתהליך, רישומים וציורים של מנדס־פלור יפוזרו בחללים החומקים מהגדרת המושג ״תערוכה״.  שם התערוכה לקוח משיר של ז׳ואאו דלגדו: ״ששכחנו מהגשם / אנחנו נזכרים רק כשיורד גשם / ואין כבר טעם לגלות את הנשכח / ולסבול מחסרונו״.

״ששכחנו מהגשם״ תמשיך את שיתוף הפעולה של מנדס־פלור עם קבוצת סלה־מנקה, שיתוף פעולה שהתחיל בשנת 2011 בשהות האמן במרכז מעמותה בעין־כרם. מאז השתתף מנדס־פלור בעשרות פרויקטים שאצרה הקבוצה, ובמסגרתם בלטו עבודותיו באיכויותיהן הפואטיות ובשילוב בין טבע, מגע אנושי ומנגנונים מכניים.

איתמר מנדס־פלור הוא צלם, צייר, פסל, מעצב תפאורה, קולנוען ונגר. הוא משלב בעבודותיו עיסוק בחומר, מחקר והמצאה ויוצר פסלים קינטיים ומיצבים. השתתף בכמה תוכניות שהות, בהן תוכנית השהות של מרכז מעמותה ובית־הגת בעין־כרם, שם הוא חי ויוצר כיום. מנדס־פלור השתתף בפסטיבלים, בהפקות קולנועיות ובפרויקטים עצמאיים רבים, והציג את עבודותיו במוזיאון המדע, מוזיאון ישראל, בגלריית הקיבוץ, בבית הנסן ובאתרים נוספים.

ששכחנו מהגשם | איתמר מנדס־פלור
מרכז מעמותה, בית הנסן, ירושלים
21.12 – 7.2, שעות פתיחה ופרטים נוספים באתר בית הנסן ובאירוע הפייסבוק של התערוכה

The post ששכחנו מהגשם: איתמר מנדס־פלור בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב חן, מה שלומך?

בוקר אור. שלומי מצוין! מה שלומך?

טוב מאוד. הייתי אתמול בתערוכה החדשה שלך בבית טיכו בירושלים. תסבירי רגע את השם ״לזה בדיוק התכוונתי״?

נתתי לתערוכה את הכותרת ״לזה בדיוק התכוונתי״ במחשבה על עבודות הרורשך, הכאילו אקראיות, שכל אחד רואה בהן דימוי או פרשנות אחרת. ומצאתי את עצמי עונה להם, לכל אחד, ״לזה בדיוק התכוונתי״

חן שיש בבית טיכו. צילומים: לורה לכמן, מוזיאון ישראל

אהבתי את הכותרת. מצד אחד היא לוקחת אותנו לתוך הראש שלך – למה את התכוונת – ומצד שני היא פתוחה לפרשנות ו״הרשות נתונה״ למשמעויות של מי שצופה בעבודות. מבחינתך הכתם עצמו הוא סוג של תמונה?

אני מסתכלת עליהם רק ״אמנותית״, אם הם טובים או צריך להתחיל מחדש. לא מחפשת את הדימוי. הכתם הוא המשך של הרבה קווים בעולם, שמתחברים יחד לאיזה הרמוניה כזו או אחרת. ולפעמים הוא מה שהוא: כתם; כמו חור בנייר ואז צריך לבדוק שלא נבלעים. אני מעבדת את שדה הצבע ובדרך כלל הוא מוצא את עצמו בטבעיות במצע. לסדרה הזו אני קוראת ״מחפשת לב יפה״

גם בספר האמן שיצא במקביל לתערוכה את מתמקדת בעבודות הכתמים, זה כמו לדפדף במרחב של אסוציאציות חופשיות. איפה כל זה התחיל?

סימטריה למראית עין

שאלה טובה. אני עושה את זה מאז ומתמיד. גם בציור ״הנשרים״ שבאוסף מוזיאון תל אביב יש מן ההכפלה. עשיתי את זה ברישומי פנים בתחילת הדרך, קו מול קו ממש בהתחלה כשרק רשמתי. עניינה אותי סימטריה לא מדוייקת, סימטריה למראית עין, כשאף אחד לא רואה את הסאב־טקסט.

זו גם תוצאה של הרבה שעות של ניסוי וטעייה בסטודיו. פשוט דברים קורים. אחרי 30 שנה של משחקים בצבע הדברים באים אלייך לבד, זה הופך להיות טבע שני. לשחק ברורשך זה לנסות להביא את הטבע אלי לסטודיו, שהכול יתמלא חיים

חן שיש, סדרת העבודות מחפשת לב יפה. צילום: לורה לכמן

חן שיש, צילום: יותם פרום

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

האוצרת, תמנע זליגמן, מדברת על החומרים שאיתם עבדת. הכתמים, שלפעמים הופכים לגוף או לתמונה מוכפלת בדרכים שונות; ענפי הדס, שלפעמים הופכים לצמה של סבתך; עלים שהם גם עיניים – אני מכירה חלק מהם שנים רבות בעבודתך. ובכל זאת – כתמי רורשך כשלעצמם הם שדה פעולה חדש

כמו ענפי ההדס מהסוכה של אבא בילדותי, גם ההכפלות מגיעות בחלקן כהשפעה ישירה מכור מחצבתי – עיר הולדתי, צפת. ארונות הקודש עמדו ברוב הדר והוד והם חצויים, עם שני אריות או צמד היברידי אחר. שם הסימטריה חדה, וכתר מלך עומד ביניהם באמצע, כאילו מפריד את ימין משמאל. ההוד הדתי עמד לנגד עיניי אבל גם האסתטיקה, על הקטיפה בצבע בורדו או כחול איב קליין

ואני אמרתי בלבי – הנה חזר לתמונה הוורוד המוכר שלך (לצד שחור, זהב, ירוק כהה, שמעולם לא נעלמו) אבל פתאום הופיעה גם צבעוניות חדשה לגמרי, בעיקר בכתמים

הדיו מושך אותי, הוא מפתה לגעת בעוד צבע ועוד צבע ויוצר עולם קסום של צבעים חדשים משל עצמו. אני נפעמת מול היופי ולא מסרבת לו. לכן נתתי לסדרה הראשונה של הכתמים את השם ״הזדמנות ליופי״. הייתי אומרת במקום כתמים ״מראות״, בדגש על השכפול שבהם. ועדיין כל צד הוא ייחודי ורק נראה כאילו הוכפל. קסם הרורשך

יפה. כי באמת יש משהו שלא קשור להבט הפסיכולוגי (רורשכי) אלא לפרקטיקה של הכפלה, הכפלת הצבע, שממעיטה ממנו, יוצרת משהו כמעט זהה אבל שונה

נכון. זה כאילו מוכפל בדיוק. אבל כמו הפנים שלנו, תמיד יש איזו הטיה קטנה שלא נראית במבט חטוף

הייתי אומרת במקום כתמים ״מראות״. כל צד הוא ייחודי. זה רק נראה כאילו מוכפל בדיוק, אבל כמו הפנים שלנו, תמיד יש איזו הטיה קטנה שלא נראית במבט חטוף

חן שיש, הזדמנות ליופי. צילום: לורה לכמן

התערוכה שלך נכללת בין תערוכות הביאנלה לרישום, ואת מתייחסת לעצמך גם כ״רשמת״, אבל מאוד התרחקת משם, לציור אקספרסיבי, גדוש, קולאז׳י. איפה החיבור הכי חזק לרישום?

קודם כל במצע: התערוכה היא על נייר. וכמו שהכתם הוא קווים רבים, לא יכולתי להתחיל לעבוד בצבע בלי שנים של עבודה עם עפרונות וניסיון להבין את הקו הבודד בעולם

גם העבודות הגדולות נעשו על נייר?

כל התערוכה על ניירות. להוציא בד בודד אחד

ספרי קצת איך את עובדת? יש משהו מאוד ספונטני ומיידי בקו שלך, ועם זאת יש איזה אוצר מילים שחוזר בקומפוזיציות שונות כל פעם, ומרכיב עולם מאוד קוהרנטי בעיניי

אולי הספונטניות נובעת משנים של יצירה ואז היצירה יוצרת את עצמה והיא נראית טבעית וקוהרנטית לצופה ולי. הדימויים רוקדים אחד אל השני ויוצרים דימויים כאילו חדשים, אך הם יודעים שהם יושבים על העבר, ומכבדים את המקום הזה ונבנים ממנו, עם הכרת תודה למשהו חדש

פואטיקה! בסדרה ״הזדמנות ליופי״ הכתם הוא שחור בלבד והוספת לו עיטורי זהב ועלי הדס, שמתייבשים עם הזמן. כך שהעבודה מצד אחד חיה ומשתנה, מצד שני היא כל־כולה ממנטו מורי, העלה הקמל, הכתם המתמעט

שחור הוא כל הצבעים כולם. הוא מלך הצבעים. ואם אחר כך נוצרו כתמים עם דיו צבעוני זה רק להבליט את האור שבו. וההדס הוא האור האישי שלי. וגם כשהוא קמל ביצירה או בתוך עצמו הוא תמיד יהיה נוכח בה ותמיד אישי בעבורי

חן שיש. צילום: סטודיו שוקי קוק

חן שיש. צילום: סטודיו שוקי קוק

יש מתח מעניין בין עבודות הכתמים הקטנות לבין העבודות הגדולות, שגם בהן יש מוטיב של הכפלה, זוגיות (ולפתע שמתי לב שיש גם שילוש בכמה מקומות). בעבודות הללו יש עירוב בין משהו פגאני, ראשוני לתולדות האמנות, מוטיבים נוצריים, השראות של קלימט. מה השפיע על העבודות המאוחרות יותר שהחלטת לכלול בתערוכה?

המציאות האישית, המשפחתית, נמסכת ביצירה באופן שוטף, ושני התחומים כרוכים זה בזה מבלי הפרד. הנושא של הכפלה והדהודים ובבואות הוא נושא עתיק בתוך הנפש. זה יכול להיות מנעד רחב של התבוננות באמצעות המפגש עם האחר – נפש תאומה, הבת שלי או הילדה שבי.

עבדנו על התערוכה במהלך השנה וחצי האחרונות. כל עבודות הנייר הגדולות נעשו במיוחד לחלל של בית טיכו. זכיתי לעבוד עם צוות נפלא: האוצרת תמנע זילגמן והמעצבת תום דירקטור, וגם עם מיכאל גורדון שעיצב את הספר אמן שמלווה את התערוכה, והסופר שמעון אדף, שכתב טקסט לספר האמן.

נקודת המוצא לתערוכה הייתה בסדרה ״הזדמנות ליופי״: צבע אקרילי שחור, עלי זהב וענפי הדס טבעי שקטפתי בדרכי לסטודיו. משם יצאנו לדרך וההדסים הופיעו כחוט השני, כמעט בכל העבודות בהמשך: אם כקולאז׳ של עלים ירוקים גזורים, כעיניים, כצמות. התהליך הסתיים בעבודה ״הנה, נפגשנו״ עבודת הקיר הגדולה בחלל המרכזי ובה צמד נשרים שנפגשים על ענף הדסים

הנשרים נראו לי כעוף החול

הכל זה הכל, ולזה בדיוק התכוונתי…

חן שיש. צילום: ינאי יחיאל

ורוד לא מתנצל

תמנע סיפרה שהפתעת אותה – גם עבודות שהשתנו לגמרי בין ביקור לביקור שלה בסטודיו וגם הצבע הוורוד שחזר לפתע, לדבריה, אחרי שנים של היעדרות. התערוכה מוקדשת לאמך שנפטרה בספטמבר. את חושבת שהצבע או הציור האחרון קשורים לאבל? 

הפתעתי את תמנע בלי סוףףף. הפתעתי גם את עצמי. אני חושבת שהוורוד אף פעם לא הלך לשום מקום: הוא מלווה אותי מתחילת הדרך, לפעמים הוא התחלף בזהב או בשחור. מעניין לחשוב עליו בהקשר של אבל. 

הוורוד שלי הוא ורוד חזק ולא מתנצל, אין בו ורדרדות לשמה. הוא צבע עמוק, הוא לא ורוד בהיר שנטמע עד כדי היעלמות בבד. הוא מאוד נוכח ובדרך כלל אני מציירת אותו על אפור או ירוק עמוק מתחת, כך שהוא יהיה עם גב חזק יותר

חן שיש. צילום: לורה לכמן

חן שיש. צילום: יותם פרום

אני קוראת לו ״ורוד חן שיש״

תודה

זו חשיפה שחיכית לה בשנים האחרונות?

אני מתרגשת על ההזדמנות להציג ליד (ובבית של) אנה טיכו, שהייתה רשמת ענקית. ולפניה הצגתי במוזיאון אשדוד עם לאה ניקל. אני כל כך שמחה ומעריכה את המעמד של להיות עם הענקיות האלה. ובינתיים עשור שלם עבר בין התערוכה במוזיאון אשדוד לזו שבמוזיאון ישראל

בציורים א־לה רורשך את עובדת עם רפרנס פסיכולוגי ידוע. בציורים הגדולים את פונה למגוון רפרנסים תרבותיים – הדמויות הארוכות נראות קצת כמו פיסול אפריקאי, הכלה־ציפור־קדושה חוזרת כאן בדמויות שונות. האיקונוגרפיה שלך במלוא הדרה. את חושבת כבר על הדבר הבא שתעשי?

עכשיו אני רק רוצה לנוח קצת וליהנות מהתערוכה. אני חושבת על התערוכה הבאה, אבל נדבר על זה בהמשך. על כוס אספרסו

קבענו!

The post ורוד חן שיש  appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפסטיבל הבין־לאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים יתקיים השנה בפעם ה־22, בין התאריכים 21-27.6 בסינמטק תל־אביב. מדי שנה מוצגים בשבוע הפסטיבל למעלה מ־200 סרטים מכ־30 מדינות ברחבי העולם, והוא מהווה במה רחבה לצפייה ולשיח אודות העבודות העכשוויות של דורנו בארץ ובעולם.

תחרות ״נקודת תצפית״ לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני תתקיים השנה בפעם השניה. התחרות מוקדשת לעבודות הנעות בטווח שבין אמנות פלסטית לקולנוע, במטרה להציג יוצרים ויוצרות צעירים מתחומי אמנות הוידאו והקולנוע הניסיוני, שמאתגרים בעבודתם את שפת הקולנוע ומנסחים דרכי הבעה מקוריות ונועזות.

העבודות המשתתפות יוקרנו בסינמטק תל־אביב במסגרת הפסטיבל. צוות שיפוט, שיורכב מאוצרים ואמנים בכירים, יבחר את העבודה הטובה ביותר לה יוענק פרס כספי.

הגשת מועמדות לתחרות:

• הגשת מועמדות תיעשה דרך אתר התחרות
• רשאים להגיש מועמדותם סטודנטים ובוגרים טריים (עד חמש שנים מסיום לימודי תואר ראשון  או שני) מבתי הספר לאמנות ולקולנוע ברחבי הארץ
• כל מגיש רשאי להציע עד שתי עבודות. משך כל אחת מן העבודות לא יעלה על 30 דקות
• יבחנו רק עבודות אשר הפקתן הסתיימה אחרי ינואר 2018, ואשר לא הוגשו לתחרות בעבר
• העבודות יוגשו בקישור פתוח לצפייה או בצירוף סיסמה לפתיחתו. על העבודות להיות זמינות לצפייה עד לתאריך 31.3.20
• תאריך אחרון להגשת מועמדות: 31.1.20
• מידע נוסף באתר התחרות. למידע נוסף אפשר לפנות לכתובת: Experimental.tisff@gmail.com

מתוך אאוט, אלון סהר. צילום: מישה קמינסקי

מתוך שלט חוצות, אור אריאלי

The post קול קורא: תחרות נקודת תצפית לסרטי סטודנטים appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

עידית אבו, בת 47, מעצבת פנים המתמחה במרחבי למידה וסביבות עבודה. גרה במודיעין.
פייסבוק / אינסטגרם

מפרט טכני

תכנון חללים משותפים להשכרה על בסיס חודשי או יומי בחדרה. הפרויקט, סניף שני של החברה המקומית BEWORK, כלל שיפוץ יסודי של מבנה ישן שהיה בעבר מכללה, ומשתרע על שטח של 700 מ״ר.

הפרטים הקטנים

בעלי החברה פנו אלי ובקשו לשפץ את חלל המבנה הקיים ולהפוך אותו לחלל עכשווי, נעים וצעיר, המאפשר מפגשי נטוורקינג ועבודה במרחב ציבורי. זהו המתחם השני בבעלות החברה, כך שהעיצוב היה צריך להתחשב במוטיבים קיימים ולעשות שימוש בצבעי הלוגו שלה. התקציב שהוקצה לפרויקט היה מוגבל מאד, אתגר שדרש, בין היתר, מציאת פתרונות יצירתיים וזולים.

מרפסת פנורמית המהווה נקודת מגוז מפתיעה בחלל ומעניקה תצפית על העיר, תוכננה כמקום מפגש לארוחות צהריים לצד מטבח מרכזי. על־מנת לחסוך בעלויות החלטתי להשאיר את צבעם הירוק של פרופילי החלונות (גון ירוק בקבוק של פעם) ועל בסיסו ליצור את פלטת הצבעים והחומרים שתוביל את הפרויקט. את ויטרינת החלונות בחרתי להדגיש, ולהעניק פרשנות עכשווית לצבע הפרופילים באמצעות חשיפת תקרת קסטות הבטון (פרט ארכיטקטוני שתואם לאותו סגנון תקופתי של צבע הפרופילים הקיים) מבעד לתקרה אקוסטית קיימת, וצביעתה בגון ירוק של לוח גיר.

עידית אבו. צילום: דקל אבו

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פלטת הצבעים התגבשה מתוך הקיים, כשאליה התווסף מנעד של  גוונים ירוקים, כחולים ונגיעות של צהוב. לתוך פשטות החומר והצורה הוספתי שימוש בעץ זול וזמין מסוג OSB שמשמש לריהוט המרכזי בחלל הציבורי, וכן בפח צבוע וחתוך בלייזר, המשמש למחיצות מאווררות בחלל.

המוקד מרכזי בחלל הציבורי הוא אזור מיני גולף: יחידת נגרות באורך 14 מטרים, המשלבת בתוכה משחק מיני גולף, מיטות רביצה, נדנדות ובר ארוך המשמש עמדת עבודה. יחידה זו משקפת את רוח הפרויקט כמתחם ציבורי וצבעוני במינון מדויק, המאפשר מגוון אופציות לנטוורקינג עם קריצה היתולית ומשוחררת. היחידה מגלמת חיבור לשמחה וילדות כמוטיבים שמניעים אותי לפעולה, ומהווים בעבורי מקור ליצירתיות ומעוף, כמו גם הזדמנות להטביע חותם אישי.

פרט שולי

טרנדים תמיד נראים לי כתופעה שנעה במסלול קבוע החוזר על עצמו: החל בנקיים ומינימליסטיים, המשך למוגזמים ועמוסים, וחוזר חלילה. בגדול אני לא אוהדת טרנדים, לא אוהבת שמכתיבים לי הוראות מדויקות של מה צריך ומה נכון ומבטלים את כל מה שקדם לו. מאידך, גם לא הייתי מוותרת עליהם, אלא מתייחסת אליהם כאל הצעה וכהזמנה לדיון עצמי והמשך פיתוח.

לפרטים נוספים

אחת הדמויות שמעוררות בי השראה היא רונית אלקבץ ז"ל, שמבחינתי הייתה אישיות אותנטית, בהירה ומדויקת ואישה חזקה ופורצת דרך. היא לא חששה לבטא את עמדותיה ביחס לאופנה ולנשים, והייתה גם בעלת סגנון משובח וייחודי, שלעתים נדמה היה מסתורי ואף ביזארי משהו. לעצב חלל בעבור אישה כמוה, שיבטא את כלל רובדי אישיותה, נראה לי אתגר מיוחד במינו.

פרטים נבחרים

גלגלי כביסה שמצאתי היוו את הבסיס ליצירת אלמנט העושה דרכו לאורך המדרגות המובילות לחדר העבודה שלי ומסתיים בלוח מודעות מעל שולחן העבודה. האלמנט הזה אהוב עלי במיוחד בשל המקוריות שלו, מתיחת גבולות החומר והצורה שהוא מגלם, הפשטות והרעיון הלא השגרתי שהביאו ליצירה המעוררת סקרנות בקרב כל מי שרואה אותה. אני אפילו מרגישה הזדהות עם האלמנט בגלל פשטות החומר והצבעוניות שמאפיינת אותי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

אלמנט מבוסס גלגלי כביסה בביתה של אבו

The post מידע פנים // עידית אבו appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמנית מיכל ממיט וורקה נבחרה כזוכה במענק לאמנות עכשווית ע״ש לורן ומיטשל פרסר לשנת 2020. המענק ע״ש פרסר הוא מענק שנתי שנוסד במוזיאון הרצליה, בכדי לקדם מצוינות באמנות העכשווית בישראל ולשקף את המורכבות רבת הגוונים של החברה והתרבות המקומית. המענק מעודד ביטוי אמנותי רב־קולי ומביע אמון בעשייה המוזיאלית בארץ. 

שלא כפרסים אחרים, שבעקבותיהם מוצגת תערוכה לזוכה, מענק פרס מוענק לתערוכה מתוכננת: מדי שנה בוחרים התורמים תערוכת יחיד של אמנית או אמן תושבי הארץ, מתוך תכנית התערוכות השנתית של מוזיאון הרצליה והמענק בסך של 5000 דולר מסייע למימוש התערוכה. תערוכת היחיד של מיכל ממיט וורקה תיפתח במוזיאון הרצליה ב־29 בפברואר 2020 (אוצרת אירנה גורדון).

מיכל ממיט וורקה. צילום עדי ברנדה

מיכל ממיט וורקה, יום העצמאות 2019

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנימוקי הבחירה נכתב: ״שפתה הציורית של מיכל ממיט וורקה גובשה במהלך השנים בכישרון ורגישות, תוך כדי חיבור בין ריאליזם לפיגורטיביות מסוגננת, השואפת לתמצות הצורות ולמבע ישיר. עבודתה נוצרת כתולדה של התבוננות ממושכת בסביבת חייה הקרובה. תיעוד מקומות, מצבים ואנשים, מתוך היכרות עמוקה עימם. מבטה הייחודי מעניק לציורי הדיוקן שלה תוקף מיוחד – הפרטי הופך ביצירותיה לתמונת מצב חברתית״.

וורקה נולדה בשנת 1982 באתיופיה ועלתה לישראל בגיל שנתיים. היא בוגרת המחלקה לאמנות בשנקר (2013), ולימודי ציור נוספים אצל ישראל הירשברג, ארם גרשוני ובמסלול האמנות בבית הספר מוסררה, ירושלים. הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, וזכתה בפרס לאמנות חזותית ע״ש מירון סימה (2019), במסגרתו הציגה תערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים.

The post מיכל ממיט וורקה זכתה במענק פרסר ומוזיאון הרצליה לשנת 2020  appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

ב־2008 הבנתי שאצטרך לעזוב את משרת ההוראה במכללת עמק יזרעאל – התחלפה ראשת החוג לתקשורת ופתאום קולנוע (המקצוע שלימדתי) לא היה חלק מתכנית הלימודים. הקדמתי חלום לפיטורין והגשמתי תכנית לעתיד: לפתוח גלריה לאמנות. חיפשתי חלל שיאפשר להציג אמנות ללא הניכור של קובייה לבנה וללא תיווכו של אור מלאכותי. מצאתי לי שישית מהשוק היווני ביפו: חלל־היכל עם שני שערי אור ותקרות גבוהות מקומרות. שם התאכסנה גלריה צדיק ב־10 שנות קיומה.

תערוכת הפתיחה הייתה בהשראת השיעור הראשון ב״תסריט קולנועי״ במכללה. בחוג בו המילה יצירתיות נשמעה כמילת גנאי ששידרה יהירות והתנשאות, כדי להסיר חשש ולהעניק לסטודנטים בטחון ש״כל אחד יכול״ לכתוב תסריט, השתמשתי במטאפורה של העפת עפיפון: שתי רגליים על הקרקע וחוט ארוך באוויר – ככל שנשחרר יותר חוט, ינסוק העפיפון למרומים. על ההזמנה לתערוכה ״עפיפונים״ נכתב: ״העפיפון כמשל למעשה האמנות… אמנים שונים התבקשו ליצור עפיפון משלהם כדימוי על קיר, תקרה או רצפה; כציור, צילום ופסל; קו, כתם, צורה וחוט — האמנות מגביהה עוף״. הזמנתי כשלושים אמנים שהכרתי באופן אישי אותם ואת אמנותם, ודמיינתי את האנסמבל המרהיב שייווצר מקיבוצם יחדיו. המון רוח באוויר. מצאתי שמעשה האוצרות מתרחש ברובו במחשבה ובדמיון, ממש כמו לכתוב תסריט.

כמו שהסרטים תמיד מקדימים את זמנם, אני מאמינה שיכולת ההבעה של אמנים פלסטיים קשורה בתחושת הניבוי שלהם. הם הראשונים לחוש את רוח הזמן והמקום, גם אם הם לא מודעים לכך

כמי שבאה מתחום הקולנוע, אני חושבת שהסרטים תמיד מקדימים את זמנם. בדומה לכך, אני מאמינה שיכולת ההבעה של האמנים הפלסטיים קשורה בתחושת הניבוי שלהם. הם הראשונים לחוש את רוח הזמן והמקום, גם אם הם לא מודעים להתרחשות. בחרתי להציג אמנות שהתייחסה להיסטוריה המתהווה, עם דגש על המפגש של האמנות הפלסטית עם המוסיקה, הקולנוע, המחול, המדע, הטכנולוגיה, האופנה, העיצוב והספרות. תערוכות שהתייחסו לארץ, לנופיה, לדמויותיה, למצב הרוח, לפוליטיקה ולחברה, ולהצטלבותן עם תרבויות אחרות מגרמניה, דנמרק יפן וצ׳כיה.

בפתיחת גלריה צדיק. צילום: עידו קליר

אורנה ברומברג בתערוכה עפיפונים. צילום: עידו קליר

מיכל גביש

בתערוכה של אוהד שאלתיאל ״נוף שבור ובונקרים״ (ינואר 2010) בנינו בונקר עם חרכי-ירי באמצע הגלריה. המיצב הקלאוסטרופובי, ריח החול, ציורי הנוף המדויקים, השתלבו בזיכרון הקולקטיבי של מי שחי בארץ הזו שבה הנוף המרהיב ביותר נושא עמו מטען. בספטמבר 2011 אירחנו שלושה אמני רחוב: Sboy, Dede ו-Lazi בתערוכה 3 TO GET READY. עכשיו, כמעט עשור אחרי, זה נראה מובן מאליו, אבל בשעתו זה היה חתרני ונועז – להכניס את ה״לכלוך״ וה״וונדליזם״ לגלריה שמייצגת תרבות-עילית.

״ננו פורטרט״, תערוכה של מיכל גביש מאוקטובר 2015, היא דוגמה למפגש שבין מדע ואמנות פלסטית. גביש, דוקטור לכימיה, שילבה גבישים שהיו תחום התמחותה עם רגישות, תבונה ומיומנות באמנות פלסטית, והציגה דיוקנאות מצוירים של תאים מרהיבים. המאפיין העיקרי של התערוכות בצדיק, לדעתי – שהיו מראה לחופש הביטוי והפעולה – קשור למקום, לעבר, להווה ולעתיד עם דגש על טעם, רגש ותקשורת בין האמן, היצירה והצופה. 

צ׳נצ׳ל בנגה

מתוך התערוכה Get Ready 3. צילום: חנה קומן

התחנה האחרונה 

״אמ;לק – תערוכות שלא תהיינה״ – התערוכה מוצגת עד סוף השבוע הקרוב (שבת 21.12) ובסיומה תיסגר הגלריה. תערוכה קבוצתית של האמנים שתכננו להציג תערוכות יחיד שלהם בגלריה בשנתיים הקרובות, עד סוף 2021, והתערוכות כבר לא יוצגו. בספטמבר חגגנו עשר שנים לצדיק, זמן קצר אחר כך אני נאלצת לבשר על סגירתה.

עד לפני כשלוש שנים אנשים הגיעו, התבוננו, התרגשו, התעניינו וקנו. הגלריה התקיימה (לא הרוויחה) בזכות ההתרחשות בין כתליה. אלא שאז חל מפנה פוליטי־חברתי־כלכלי, שהאט את הפעילות המבורכת הזו עד לשיתוקה המוחלט. חשתי שהגלריה הפכה ללא רלוונטית, התנועה פחתה, מיסי העירייה עלו וההכבדה הכלכלית הייתה ללא נשוא. השנה האחרונה הייתה מתסכלת, הביאה אותי לעצבות רבה וסף יאוש, על אף שהתנהלנו בשיקול דעת וברזון חרוץ.

התערוכה מציגה את התערוכות שלא יהיו, ומהווה ״קיצור תולדות העתיד״ ברוח התקופה: קצרצרה, ממוקדת, תמציתית – אמ;לק (ארוך מדי, לא קראתי). כל אמן מציג עבודה נבחרת (אולי זו שהייתה מיועדת להזמנה). לכל ״תערוכה״ שם, תקציר, תאריך והכוונה אוצרותית. יצרנו עתיד מסוכם בקופסת זיכרון, כי סוף מעשה במחשבה תחילה.

מציגים שירלי אגוזי, אליהו אריק בוקובזה, מיכל ביבר, צ׳נצ׳ל בנגה, יעל בר לב, אתי גדיש דה לנגה, שרית לילה האס, רותי זינגר, יגאל זמר, דוד טרטקובר, זהר כהן, ענבל מרי כהן, זהבית כרמל, מירי נשרי, איה סריג שאנן, שי עבאדי, דלית פרוטר, אתי צ׳כובר, דובי קדמון, מירה קליגר, רחל רבינוביץ׳, אוהד שאלתיאל, שבע, חנן שלונסקי. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מירה קליגר. צילום: רן ארדה

יגאל זמר

מכל מלמדי השכלתי

בשנת 1991 במוזיאון הלאומי בוושינגטון נקרתה בדרכי תערוכת המודל, שאיתה התכתבתי כל השנים: 1492 – ART IN THE AGE OF EXPLORATION, הייתה תערוכה רחבת היקף, שסיכמה את עולם האמנות בתקופת הרנסנס, עת גילוי יבשת אמריקה. ציורים אירופאיים הוצגו לצד אמנות ממערב אפריקה, מפות ספרדיות לצד מטבעות מסחר איסלמיים, אמנות הלבנט לצד אמנות מקוריאה ודרום אמריקה. התערוכה הביאה לידי ביטוי את מצב רוחו של העולם בעת הגילויים. גילוי אמריקה נקשר עם תעוזה, רוח, אומץ לשנות, חיפוש מתמיד וחדוה, וכך הייתה גם התערוכה – עמוקה, חושפת ובעלת נפח. היא היוותה עבורי רגע מכונן בהבנת עולם האמנות הבנוי כולו על קשרים מדעיים וסקרנות ומיומנות טכנית המסוגלת להעתיק את הרגש להיגד.

לאחרונה ראיתי במוזיאון הלאומי של פראג את התערוכה 1796–1918: ART OF THE LONG CENTURY שהייתה דומה ברעיון הכללי – תערוכה מרהיבה שעוקבת אחרי השלבים שהובילו למלחמת העולם הראשונה, דרך ציורי האוסף.

שי עבאדי. צילום: רוני קאופמן

מירי נשרי בתערוכה עפיפונים. צילום: עידו קליר

תערוכת החלומות

הייתי רוצה לאצור תערוכה רחבת היקף שתגדיר את רוח התקופה העכשווית. הייתי קוראת לה ״נאו דקדנס!״. היא תכלול דימויים מהאינסטגרם, ממים טיפשיים מהפייסבוק, אמירות סרק של פוליטיקאים מומצאים, הופעות של ספוקן וורד, תצוגת אופנה גרוטסקית, אוכל־אורגיה של סעודות, קונצרטים א־טונליים, הפגנות שווא, המוני אמנים קוראים בקול: תראו אותי – תאהבו אותי!!! וכל אחד מציג את מרכולתו כמו בשוק הומה. הדגש יהיה על הרעש הטכנולוגי ורעש של דימויים עד כדי הקאה. הייתי בוחרת להציג אותה באגף החדש של מוזיאון תל אביב, שיש לו מבנה של קניון מסחרי. הניגוד שבין האוספים המסורתיים באגף הישן לבין זה החדש, יאפשר היגד רב ערך.

בקרוב אצלך

עובדת עם ים, הבת שלי ויד ימיני בגלריה, על סרט המנסה ללכוד את הסיבות לנעילתה של צדיק.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // חנה קומן appeared first on מגזין פורטפוליו.

עד שנות ה־60 של המאה הקודמת, קטיף פרחי בר בישראל היה דבר נהוג ושכיח; שכיח עד כדי היותו סוג של ספורט לאומי. המוני ישראל היו נוהגים לקום בשבת בבוקר, להתניע את רכביהם ולפשוט על השדות הפורחים. הם קטפו פרחי בר כאוות נפשם, לעיתים אף מכרו אותם. בשלב כלשהו הטמיע הציבור המקומי את העובדה שפרחי הבר מקומם בטבע, שהם נחלת הכלל ושאסור לקטוף אותם. 

זה לא קרה מעצמו, אלא בעקבות מסע פרסום מסיבי שהתמקד בבתי הספר, שאותו גיבו בין השאר תשדירי רדיו, ושנועד להגן על הפרחים שהיו בסכנת הכחדה. הציבור נענה לקריאה, ופרחי הבר שבו אל נופי ארצנו. אותו מסע פרסום לשמירה על פרחי הבר נחשב לאחד ממסעות הפרסום הבולטים והמשפיעים בתולדות המדינה. מי שציירה את הפרחים שהופיעו על הכרזה המיתולוגית שהובילה את הקמפיין הייתה ברכה אביגד לוי (1919-2016).

בשבוע שעבר נפתחה בביתן הקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב התערוכה ״פרח ארץ־ישראלי – ברכה אביגד לוי מציירת על פורצלן נעמן״, שאוצרת ד״ר עירית ציפר – אוצרת הביתנים קרמיקה ונחושתן של המוזיאון. בתערוכה מוצגים מגוון פריטים שעליהם מתנוססים פרחי הבר שציירה אביגד לוי, בראשם כלי פורצלן (חרסינה) של נעמן המעוטרים בדקאלים (מדבקות) של ציורי פרחי ארץ־ישראל שצוירו במיוחד בעבור נעמן והותאמו לצורת הכלי. כלים אלה נוצרו החל משנת 1983 ובמהלך שנות ה־80, והם מהווים מעין המשך לספרים שבהם הופיעו איוריה של אביגד לוי, שגם הם מוצגים בתערוכה.

צלחות מזכרת. אוסף חנן ליסאי ונכדתו אלומה פישמן, רעננה

מתווה לצלחת. אוסף שמעון בדר

אביגד לוי נולדה בלטביה בשנת 1919 בשם ביאטריקס גוטמן. זמן לא רב לאחר היוולדה היגרה משפחתה לעיר דרמשטט שבגרמניה. לעולם הצמחים נחשפה עוד בילדותה, כשאביה הרוקח חשף אותה לסודות צמחי המרפא. בנעוריה הייתה פעילה בתנועת נוער ציונית, וכבר בגיל 13 החלה ללמוד ציור. לאחר שביקרה בתערוכת ציורי פרחים בגרמניה, החליטה שבעתיד תצייר את פרחי הבר של ארץ־ישראל. בשנת 1935, בהיותה בת 16, עלתה לארץ במסגרת ״עליית הנוער״ והתיישבה בתל חי.

באחד הבקרים בעת שהותה בתל חי הגיעה לביקור הנרייטה סולד. אביגד לוי הראתה לה מחברת ובה ציורים שציירה. סולד התרשמה מיכולותיה האמנותיים של הנערה והחליטה להעניק לה מלגת לימודים בבצלאל. כך החלה בשנת 1937 את לימודיה במחזור השני של ״בצלאל החדש״, שבו למדו בין השאר גם רות שלוס ופרידל שטרן. המשימה הראשונה שהוטלה עליה הייתה לצייר עטיפה לספר ״פרחי הארץ״. בשנת 1941 נישאה למאיר (קורט) לוי. את השם אביגד אימצה לאחר מותו של בנה – גד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ציוריה של אביגד לוי הוצגו לראשונה בתערוכת הפרחים הארצית בגן האם בחיפה – תערוכה שנתית שיסד ראש העירייה אבא חושי ושמיתגה את חיפה כ״עיר הפרחים״. מכאן הייתה קצרה הדרך לשיתוף פעולה עם מחלקת החינוך של העירייה והמחברים הבוטנאי זאב ברלינגר והביולוג ד״ר צבי זילברשטין שלימדו בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, לפרסום הספר הראשון שאיירה, ״פרחי הכרמל״ (1958). דפי הספרים, שעל פניהם הופיע ציור הפרח ועל גבם הביאור הבוטני, קובצו לילקוט וחולקו מדי יום שישי לתלמידי בתי הספר.

מתוך הספרים ״פרחי הכרמל״ ו״פרחי הגליל״, שלכתיבתו הצטרף עוזי פז – המנהל הראשון של רשות שמורות הטבע – הוכנה באמצע שנות ה־60 הכרזה ״פרחי בר מוגנים״ של רשות שמורות הטבע. הכרזה ליוותה את המסע שעוגן בחוק ההגנה על ערכי הטבע (1963). ראשית הכרזה הייתה בגרסאות צנועות שהדפיסה עיריית חיפה במימון מפעלי בלובנד־תלמה וממגורות דגון בבעלות ראובן הכט, שיזם מסע הסברה לשמירת נוף הנוף הטבעי של הארץ. בחסות רשות שמורות הטבע הוציאה החברה את אלבום פרחי בר בישראל. תצלומי הפרחים חולקו עם רכישת מרגרינה מתוצרתה.

נושא ארץ־ישראלי

בית החרושת נעמן, מראשוני המפעלים של התעשייה הקיבוצית, נוסד בקיבוץ כפר מסריק בשנת 1939 כמפעל לייצור לבנים מטין שנכרה על גדות נחל נעמן. עד מהרה התפתח המפעל והיה ל״נעמן פורצלן״ – המפעל היחיד בארץ לייצור כלי חרסינה. בשנת 1983, בעת חיפושיו אחר נושא ארץ־ישראלי לעיטור כלי שולחן, הציע שמעון בדר, המעצב הראשי של נעמן לאביגד לוי לעצב עיטורים של פרחי בר לכלי פורצלן לבנים.

אביגד נענתה להזמנה. מפעל אירופי הדפיס את הדקאלים; מערכות פרחי הבר הראשונות נשלחו לנשיא המדינה ולשגרירויות ישראל בעולם, ואף יוצאו לארצות הברית. אך יצור הכלים שהביאו את פרחי ארץ־ישראל אל שולחן האוכל, חדל זמן לא רב לאחר שהחל, וזאת עקב שריפה שפרצה בנעמן וכילתה את הדקאלים.

״ברכה אביגד, שנודעה בעיקר בציורי הפרחים שלה, הייתה מטובי הציירים שציירו את צמחיית הארץ. הציור שלה הוא לא ציור מדעי, אלא ציור מלא השראה ורוח״

לדבריה של אוצרת התערוכה, עירית ציפר, התערוכה מאירה פן אחד בתולדות הקרמיקה התעשייתית בארץ, שחדלה בשלהי המאה הקודמת. ״דומה שברכה אביגד, שנודעה בעיקר בציורי הפרחים שלה, הייתה מטובי הציירים שציירו את צמחיית הארץ״, היא מדגישה. ״הציור שלה הוא לא ציור מדעי, אלא ציור מלא השראה ורוח״. עוד מספרת ציפר כי אביגד לוי חברה אל מחברים שונים ובוטנאים, בפרסום פרחי ארץ־ישראל.

״על הספרים הללו התחנך דור שלם, מסוף שנות ה־50, להכרת פרחי הארץ ולשמירה עליהם. ציוריה אינם ציורים בוטניים. היא ציירה אך ורק בטבע, לא מתוך דפוסי ציור החוזרים על עצמם, אלא מתוך התפעמות מהטבע שבחיקו מצאה מנוחה. כל פרח היה חדש בשבילה, כמו ראתה אותו בפעם הראשונה. היא התייחסה אל הציורים כאל פרי בטן שילדה, והייתה קשורה אל התמונות בלב ונפש״.

ספלים שונים. אוסף חנן ליסאי ונכדתו אלומה פישמן, רעננה

ציפר מוסיפה שהיא התוודעה לאביגד מחדש באמצעות כלי נעמן. ״את הכרזה ׳פרחי בר מוגנים׳ הכיר כל ילד שגדל בארץ בשנות ה־60, ואני ביניהם. אינני זוכרת שידעתי מי צייר את הפרחים הנהדרים בכרזה. ב־2016 ראיתי צלחת נעמן יפהפייה מעוטרת בכמה פרחי בר. הצלחת שבתה את לבי וקניתי אותה. לא קישרתי אז בין הכרזה לעיטור המרהיב ביופיו. חיפשתי ברשת ומצאתי שהציורים הם של ברכה אביגד. בתערוכה ניסיתי ליצור את הקשר בין התעשייה המקומית, המולדת והטבע עם ההבט האנושי, כדי להציג את הציירת שציירה את פרחי הבר של הארץ מתוך שליחות שהחלה כשהייתה תלמידת בית ספר בגרמניה״.

בשנת 2001 פירסמה אביגד לוי את ספרה האוטוביוגרפי ״סיפור על מרחקים קרובים״. בערוב ימיה תרמה את עזבונה האמנותי, שכלל את כל ציורי הפרחים המקוריים בצבעי מים, לגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. תרומתה כציירת פרחי בר הייתה משמעותית, שכן עבודתה האמנותית חוללה שינוי של ממש, במסגרת המאמצים לשמירת הטבע; מאמצים שמהפירות שלהם אנו נהנים כיום, שישה עשורים לאחר הקמפיין המוצלח, כשאנחנו מתניעים בעצמנו את הרכבים בשבת בבוקר ופושטים על השדות, שבהם גדלים פרחי הבר.

פרח ארץ־ישראלי | אוצרת: עירית ציפר
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל אביב
נעילה: 15 בפברואר 2020

The post פריחה מאוחרת: הגילוי מחדש של ברכה אביגד לוי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

אבנר פינצ׳ובר, מציג את עבודת הווידאו Riot Glass בביאנלה השביעית לרישום בבית האמנים בירושלים, עד ה־15.2.2020. התערוכה פתוחה בכל ימות השבוע מלבד יום ראשון. אוצרת: הדס מאור.

מי אני

בוגר התוכנית ללימודי המשך של המדרשה, 2018. בוגר הטכניון בהצטיינות בארכיטקטורה, 2012. השנה זכיתי במענקים מטעם מפעל הפיס וקרן אוסטרובסקי. הצגתי בין היתר במוזיאון לאמנות עכשווית של קראקוב, Trinity Laban Conservatoire ,Museum Basler Papiermühle, Moderna Museet Malmö, מוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד, המרכז לאמנות עכשווית בערד, גבעון פורום לאמנות, המקרר ובגלריה בנימין, שבה אני חבר.

העבודה

בווידאו אני נראה זורק אבנים אל קיר זכוכית גדול מימדים, המורכב מלוחות זכוכית בטחון שמיועדים לעמוד בפגיעה. רוב הזמן האבנים עצמן נשברות או קופצות חזרה אלי והזכוכית נותרת אדישה, וברגעים מסוימים אני מצליח להסב לקיר נזק. Riot Glass ממשיכה סדרה של עבודות פרפורמנס־עבור־מצלמה, שבכולן אני מבצע פעולות אגרסיביות אך חסרות תוחלת כלפי מבנה ארכיטקטוני. בכולן קיים גם ההיבט הרישומי, בדמות סימנים וצלקות שהפעולה מותירה. העבודה צולמה למול נוף פתוח והצופים ניצבים מהעבר השני של הזכוכית, כך שחלק מהזמן נראה כאילו האבנים מוטחות ישירות אל המתבונן.

Riot Glass ממשיכה סדרה של עבודות פרפורמנס־עבור־מצלמה, שבכולן אני מבצע פעולות אגרסיביות אך חסרות תוחלת
כלפי מבנה ארכיטקטוני. בכולן קיים גם ההיבט הרישומי, בדמות סימנים וצלקות שהפעולה מותירה

אבנר פינצ׳ובר, פרט מתוך הוידאו Riot Glass. צילומים: בצלאל בן חיים

העבודה נולדה כהצעה עבור הביאנלה לרישום. הדס מאור, האוצרת הראשית של הביאנלה, ליוותה את התהליך מתחילתו. זו הייתה רכבת הרים פסיכית מבחינה הפקתית ותקציבית. השפל העמוק ביותר היה יום לפני הצילומים, כשצוות ההקמה כבר נמצא בלוקיישן בחיפה ואני ברכב עמוס בדרך לשם, ספק הזכוכית מתקשר ומודיע שכל הלוחות – 1.4 טון – נפלו מהמשאית ונותרו רק רסיסים על הכביש. כמובן שהיה צריך לבטל הכל ולהפיק יום צילום חדש. אבל אפילו בלי האירוע הזה, חריג בכל קנה מידה, זו היתה הפקה מורכבת מאוד שדרשה תקציב גבוה במיוחד ואין־סוף אישורים בכדי להשלימה. לכן הרגעים המשמחים ביותר היו כשקיבלתי את התמיכות ממפעל הפיס, מקרן אוסטרובסקי ומאוניברסיטת חיפה, שאפשרו להוציא את הפרויקט אל הפועל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תעבירו את זה הלאה

במקור הדס ואני רצינו שהעבודה תוצג כפרפורמנס לייב בערב הפתיחה של הביאנלה. השאריות הפיזיות של הפעולה היו אמורות להיות מוצגות לאורך התערוכה. ערכנו סיורי לוקיישנים שונים והיינו במגעים עם לא מעט גורמים, שחלקם רצו את הפרפורמנס, אך בסופו של דבר זה לא הסתדר במסגרת התערוכה הנוכחית. אני לגמרי שלם עם נוכחות העבודה כווידאו בתערוכה, אך לא זנחנו את החלום. לכן תשובתי היא – כל מוסד או חלל שיכול להכיל את העבודה החיה מבחינת מימדים והפקה – לשם אני מכוון.

פלוס אחד

כסאות, 2018. בווידאו אני מטיח כיסאות בקיר גבס במשך 12 דקות. באופן מפתיע, חלקם ננעצים בקיר ונותרים תלויים עליו, אבל מהר מאד על כל אחד שאני מצליח לנעוץ שניים נופלים. הצגתי את העבודה ב״תרגילי גמישות״, תערוכת הסיום של התוכנית ללימודי המשך במדרשה, שאצרה נוגה דוידסון בגלריה הירקון 19. העבודה זכתה להרבה תגובות טובות. מאז היא נסעה ל־20 פסטיבלים ברחבי העולם וזכתה בארבעה ציונים לשבח.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

אבנר פינצ׳ובר, כסאות, פרט מתוך וידאו

The post עבודה בעיניים // אבנר פינצ׳ובר appeared first on מגזין פורטפוליו.

לחם ושושנים 14

לחם ושושנים, תערוכת מכירת אמנות שמקיימים ארגון העובדים מען ועמותת סינדיאנת הגליל, תוצג בסוף השבוע הקרוב (19-21.12) במתחם גלריית המקרר ברחוב החשמונאים בתל־אביב. הכנסות התערוכה, שמתקיימת זו השנה ה־14, מוקדשות לקידום תעסוקת נשים במגזר הערבי, דרך פרויקטים המקדמים ומעודדים השתלבותן בשוק העבודה.

בתערוכה ישתתפו למעלה מ־400 אמנים, בהם מיכל נאמן, ראידה אדון, כרם נאטור, זויה צ׳רקסקי, נטליה זורבובה, דוד עדיקא, אשרף פואחרי, גלעד אפרת, מיכל הלפמן ואחרים. במהלך סוף השבוע יתקיימו אירועים שונים במתחם. העבודות מוצגות גם באתר התערוכה.

מיכל נאמן, מתוך לחם ושושנים 14

נטליה זורבוב, מתוך לחם ושושנים 14

מיכאל חלאק, מתוך התערוכה ״פגישה עיוורת״. צילום: מ״ל

אנה לוקשבסקי, מתוך התערוכה ״פגישה עיוורת״. צילום: מ״ל

פגישה עיוורת בואדי סאליב

תערוכה קבוצתית בנושא ״פגישה עיוורת״ תפתח הערב (חמישי 19.12) בחלל פופ-אפ בואדי סאליב שבחיפה. התערוכה, שאוצרת ומפיקה נעמי קורן, תעסוק במפגש הראשוני עם הבלתי־מוכר, דרך פרשנויות שונות לחוויות מפגש ולתחושות עיוורון. הפגישה העיוורת תעבור עיבוד ופירוק, שיבוטאו ביצירות האמנות ובשיח בינן לבין הצופה.

בהשתתפות: מיכאל חלאק, אנה לוקשבסקי, עידו מרקוס, שחר סיון, סטס קורולוב, איגור מיקוצקי, ענת רגב גיסיס, רותם עמיצור, Holy Era, טומאס גולדסמיט, אבי כהן, דן שומרוני, יובל בצלאל, גיא מרגולין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

צללים במוזיאון לאמנות רוסית

המוזיאון לאמנות רוסית ברמת־גן יציג תערוכת יחיד לצלם דימיטרי בריקמן. זו תערוכת היחיד הראשונה לבריקמן, שהשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בעולם, ונמנה על קבוצת אמנים שעלו מברית־המועצות ולא זכו להכרה משמעותית בארץ. התערוכה תפתח בעבודת וידאו שתוקרן הקיר המרכזי של חלל המוזיאון; דימויים בשחור ולבן מתחלפים בזה אחר זה, מלווים קול מאיים, מוזיקה קודרת וטיפות מים שנופלות ומתרסקות אל קרקע המציאות.

יהודה רחנייב, אוצר התערוכה, מתאר את העבודות כקורנות באור מיסטי, מפוררות את החומריות וחושפות את הרגע הראשון ממנו נוצר האדם. ״התערוכה מציבה בפנינו אמת בלתי מתפשרת אך הכי חשובה; החיים ניתנו לנו במתנה, לזמן מוקצב. אחרי שהזמן יגמר, נצטרך להחזיר גם אם בעל כורחנו כל מה שהיינו וכל מה ששלנו ולכן כדאי שנלמד לחיות את עצמנו ולא את חייו של מישהו אחר.״

דימיטרי בריקמן

מראה מקום בגלריה קו 16

מרכז המבקרים – חלל סגור המייצג תמצית של מקום אחר, באמצעים תאטרליים ובאותנטיות מבוימת – משמש השראה לתערוכה ״מראה מקום״, שתפתח הערב בגלריה קו 16. ארבע האמניות המציגות בתערוכה, שאוצרת קרני ברזילי, מנסות להפנות זרקור פואטי אל השכונה כמעין קשר לוויני בין מרחב הגלריה הסגור לסביבתו.

דיה בלזר תציג בגלריה מחווה לגינה הקהילתית הנשכחת, אי ירוק אקזוטי ופראי המתקיים בשולי אזור מגורים. בתוך הגלריה היא יוצרת סביבה רב־חושית, ספק מזמינה ספק עזובה, עמוסה בניגודים ובמוזרויות כמו הגינה עצמה. עבודת הווידאו של תמר לצמן תשזור את סיפורו של ״שלהבת״ – הקולנוע השכונתי שנסגר וכיום מתפקד כסופרמרקט – עם סיפורו של קולנוע עזוב בניו יורק שפעל באותן שנים.

סדרת השקיעות של צאלה גרינברג, המצוירות בצבעי שמן על סדינים ביתיים, נתלו על חבלי כביסה בבניינים באזור, כאובייקט המציג את האישי והאינטימי במרחב ציבורי. דימויי השקיעות הרומנטיים והמוכרים מנסים באופן נאיבי כמעט להשתלב בנוף, להתמזג עם הסביבה ולחזור לשמיים. כנרת חיה מקס יצרה עבור התערוכה כלי נגינה ייחודי העשוי מתשעה מוטות אלומיניום; במהלך התערוכה תבצע פעולת קריאה לתושבים, בדומה לפעמוני כנסיה, יחד עם בני נוער מקומיים. שיח גלריה בתערוכה ייערך ב־24.1.

תמר לצמן

צאלה גרינברג

מאיירים השראת אצבעוני

עיתון הילדים המיתולוגי ״אצבעוני״ יחגוג 67 שנים בתערוכת איורים נוסטלגית שתפתח הערב (19.12) במרכז חדרים שבחיפה. בתערוכה ״מאיירים בהשראת אצבעוני – כי כולנו ילדים״ יוצגו 35 איורים, הנשענים על הסיפורים שפורסמו בתקופות שונות בעיתון.

מאחורי התערוכה עומדים יו״ר איגוד המאיירים ועורך אצבעוני, שבחרו סיפורים מתקופות שונות של העיתון, ביניהם סיפורים של תמר בורנשטיין לזר (״קופיקו״), זוהר אביב (״חבורת כוח־המוח״), תמר פיש נחשון ואחרים, העוסקים בין השאר בשוויון, אחווה ודמוקרטיה. הסיפורים הנוסטלגיים זכו לפרשנות איורית רעננה בידי קבוצת מאיירים מגוונת, חברי איגוד המאיירים בני דורות שונים.

שירה אורגד, ציפור החופש. צילומים: יח״צ

הני שקולניק, נחשון הגיבור

יודי מרטין, הסוד הגדול

The post הרשימה המשותפת // 19.12.19 appeared first on מגזין פורטפוליו.