התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בצלאל ובית הנסן יציינו את החנוכה באירוע שיחגוג אור, שמן ותנועה, ביום חמישי (26.12 בשעה 19:00). אירוע ״שימו שמן״, שיתקיים זו השנה השלישית, הוא קרנבל קטן של עיצוב, שנועד לשבור את השגרה ולחבר את העשייה בבית הנסן לקהילה הקרובה. באירוע יודלקו נרות חנוכיה טכנולוגית ייחודית, ויצוינו פרשנויות חדשות למסורות החג דרך עיצוב עכשווי.

גלריית בית הנסן תציג את התערוכה ״מסתובבים״, שתפתח בערב הדלקת נר ראשון (22.12) ותנעל בערב האחרון של החג. התערוכה, שאוצרת מאיה בן־דוד, תבחן את הפעולה הסיבובית המאפיינת את חג החנוכה ומגולמת באחד מסמליו הבולטים – הסביבון.

בילי רגב

יואב קוטיק

הסיבוב, לצד היותו כוח מניע ואנרגיה, היתולי ומשחקי מאפשר תנועה שיש בכוחה לשמח, להפתיע, לסחרר ולהרשים. העבודות בתערוכה משתמשות בסיבוב כהזדמנות לגילוי ויצירה של מרחב ניסיוני וביקורתי, כפעולה משחקית־חזרתית המחייבת אימון ושליטה, כמדיום לספר סיפורים וכאמצעי מעורר חושים.

משתתפים: ניר בט, יואב קוטיק, בילי רגב, שירי מלר, ענת גלזר, אלון חלמית, אבישג שטרנגולד, אורלי כהן־אלורו. עיצוב גרפי ומיתוג: רותם כהן־סואיה.

The post חנוכה בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

דינה יקרסון, בת 36, גרה בתל אביב בשכונת שפירא.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם האמן מאיר טאטי, ויש לנו ילד בשם יער.

מה בצלחת?

אוכלת הכל בגדול, בלי הגבלות, פרט לכמה דברים שאני ממש לא נוגעת בהם: חלקי פנים, חלווה ואפרסמונים. אוכל זה אחת מההנאות הכי גדולות שלי, ומסוגלת לאכול סושי בכל יום (וגם מרק קובה סלק).

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

עד סוף החודש (28.12) מציגה את תערוכת היחיד ״שחייה לילית״ בגלריה מאיה שבקריית המלאכה בתל־אביב. העבודות בתערוכה הנוכחית נוצרו בעקבות ביקורים נשנים בבית־הקיץ (דאצ׳ה) של משפחתי בפאתי סנט־פטרבורג שברוסיה. הבית ממוקם בלב יער וסביבו אגמים, ועבורי זהו מרחב ביניים, זר ומוכר בו זמנית. שם, אני בה בעת מתבוננת מהצד ונפעמת כתיירת מהריחות והצבעים והסצנות הנגלות לעיניי, אך גם חוזרת לעבר, למחוזות ילדותי.

צילומי עבודות: טל ניסים

צילומי הצבה: שיר קומאי

בעבודות מתגלמות סצנות ליליות מגוונות המחברות בין עולם פנטסטי, אפל ומדומיין, לבין רשמים מנטליים מהמציאות. שם התערוכה מגלם תחושת הנאה המהולה בסכנה ובריגוש (כי מה שקורה בלילה לא קורה ביום), ואני מקווה שזו גם החוויה שהעבודות מעבירות, כמו קפיצה לאגם קר באמצע הלילה, כשלא ניתן לראות את הקרקע. התערוכה מלווה בסיפור קצר שכתבה מעין איתן, המתפקד כמעין ציור טקסטואלי נוסף.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

כחלק מלימודי מגמת אמנות במוזיאון ישראל, בכיתה י״ב, ישבנו לשיחה עם האמן ינקו שוניברי לרגל הרטרוספקטיבה שלו במוזיאון. התערוכה והשיחה עמו הותירו עליי רושם עז.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פרויקט החלומות

אילו היה לי המון (!) תקציב, הייתי רוצה ליצור מיצב ציור טוטאלי. יש דוגמאות רבות של אמנים שבונים מיצבים שבהם המבנה כולו הופך לעבודת אמנות, לדוגממה האמן המעולה ת׳יסטר גייטס (Theaster Gates) שלוקח מבנים ישנים, מפרק ומשחזר חלקים מהם והופך אותם למיצבים טוטאליים.

הרעיון שלי הוא לבנות מבנה שלם המדמה בנין ישן, עם חדרים שונים, וליצור עבודות  עבור החללים והרהיטים של המבנה. כך שכל חדר יספר סיפור אחר ויעניק חוויה אחרת למבקרים. הציורים יוטמעו בתוך החללים ובתוך הרהיטים. פרויקט מסוג זה מזמן שיתופי פעולה רבים עם אמנים במדיומים שונים: פסלים, אמני סאונד, יוצרי וידיאו ומעצבים, ודורש כמובן תקציב מכובד.

מהו פריט הלבוש האחרון שקנית?

הפריטים האחרונים שנוספו לארון שלי דווקא לא נקנו, אלא נלקחו מהעזבון של אמי, שנפטרה לא מזמן. אמא הייתה חובבת מושבעת של ביגוד מיוחד במינו – החל מבגדי מעצבים ועד למציאות בחנויות מפתיעות, ולכן היה לה אוסף מרשים מאוד של בגדים שעבר אליי בירושה. אחת התוספות המעניינות זו שמלת וינטג׳ שסבתא שלי לבשה בשנות ה־50. השמלה הוצרה למידותיה של אמי, וכרגע אני עומלת על התאמתה למידותיי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // דינה יקרסון appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשרותי הייתה מסתובבת ברחובות ירושלים, שם היא נולדה וחיה בצעירותה, כל הראשים היו מסתובבים אחריה, לראות את הנערה האקסטרווגנטית הזו, הכל־כך שונה. היא הייתה האישה הראשונה בארץ שהסתובבה בגלוי עם קרחת. לא פעם שמעתי אמירות כמו: ״כמעט עשיתי תאונה היום כשסובבתי את הראש לראות מי האישה המוזרה, שהלכה על המדרכה״.

כשרותי בגרה היא עברה לתל אביב, שבה ראו כבר את הכל. אבל גם כאן היא הפכה די מהר לאטרקציה בשל הופעתה היוצאת דופן והמראה האחר, המוקפד שלה. עד שנות ה־50 של חייה רותי ניסתה לעבוד בעבודות שונות, שהלמו את הסגנון והאישיות שלה, אבל לא הייתה לה מעולם עבודה קבועה והיא לא חסכה לעת צרה.

והזמן חולף. רותי לא הכינה את עצמה ל״גיל הזהב״, כמו שנוהגים (משום מה) לקרוא לזיקנה. מבחינתה של רותי, זהב הוא רק חלק מהבגדים והאביזרים שלה. רותי היום היא אישה בת 74. היא ממשיכה להתאפר ולהתלבש בבגדיה המיוחדים, ודבקה בדרכה שלה.

נתן כספי, סדרת הצילומים ״רותי״

אבל יש לה גם צד אחר, הרבה פחות זוהר. כמו, לדוגה, דירתה הקטנה, המבולגנת והמגובבת, שבה אין לאף אחד דריסת רגל, חוץ ממנה עצמה ומבנה היחיד. מבחינתה, אין סתירה בין רותי של החוץ לבין רותי של הבית, בין רותי של גיל 24 לבין רותי של גיל 74.

אני אחיה של רותי. התחלתי לצלם אותה באופן רצוף לפני שלוש שנים. באמצעות הצילומים אני מנסה לקלף ממנה את הזוהר החיצוני ולנסות לפצח, ביחד איתה, את החיים האמיתיים

אני אחיה של רותי. התחלתי לצלם אותה באופן רצוף לפני שלוש שנים. באמצעות הצילומים אני מנסה לקלף ממנה את הזוהר החיצוני ולנסות לפצח, ביחד איתה, את החיים האמיתיים שלה היום, חיים של אישה מבוגרת ובודדה. הבדידות, יחד עם בגידת הגוף שהגיל מביא איתו, היא ההתמודדות העיקרית שלה היום. החברים שהיו נעלמו. המחלות התרבו. המחסור בכיס משפיע מאד על מצב רוחה. רותי לא יודעת בכלל איך להתנהל בעולם ״האמיתי״.

Sic transit gloria mundi – האמנם כך חולפת תהילת עולם?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זה פרויקט קשה לביצוע. ימי צילום שאני קובע איתה מתבטלים בתכיפות בשל מצבי הרוח או המחלות שפוקדים אותה בתכיפות. רותי מעולם לא הסכימה להצטלם בדירתה. אבל זהופרוייקט חשוב בעבורי: אני מנסה באמצעות הצילום, באמצעות האמנות, להתקרב לאחותי, אחרי שבמשך שנים רבות לא היה בינינו קשר ממשי. המפגשים והשיחות שלנו נותנים גם לה פסק זמן מהבדידות הנוראה. לא ברור לי עדיין אם אצליח להבין אותה, את דרך חייה, השונה כל כך מחיי אדם מן היישוב. האם יש בכלל ״אדם מן הישוב״?

אני נתן כספי, ברוב חיי המקצועיים עסקתי בטלוויזיה ובקולנוע. הייתי מפיק ובמאי בערוץ 1 ז״ל. בתפקידי האחרון שם, במשך 12 שנים, הייתי מנהל המחלקה הדוקומנטרית, שהפיקה בזמני מאות סרטים דוקומנטריים ותכניות רבות. חלקם זכו בפרסים, חלקם הופקו כקו־פרודוקציות עם ערוצים יוקרתיים בחו״ל. עזבתי את ערוץ 1 בסוף שנת 2002. לא יכולתי עוד להסכים עם מצבו המידרדר של ערוץ 1 תחת ההשפעות הפוליטיות והניהול העלוב שלו.

המשכתי לעבוד כמפיק עצמאי במשך שנים רבות. בין השאר הייתי שותף בהפקת סרטו של אבי נשר ״פעם הייתי״, שזכה בשני פרסי אופיר. לימדתי שנים רבות קולנוע וטלוויזיה במכללה למנהל ובאוניברסיטה הפתוחה. רבים מתלמידיי עובדים בערוצי הטלוויזיה השונים.

כמפיק ובמאי תמיד ניצבתי מאחורי הצלם. לפני שמונה שנים קניתי מצלמה והתחלתי לצלם בעצמי. הבנתי שמה שמעניין אותי יותר מכל הוא צילום של אנשים, פורטרטים. דרך צילומי הפורטרטים הגעתי גם לצילומי תיאטרון – אמנות שאני מאד אוהב. למרות ההיסטוריה והניסיון שלי בהפקות וידיאו, אני מצלם רק סטילס. הצגתי פעמיים בפסטיבל הצילום הבין־לאומי בתל אביב. הייתה לי תערוכת יחיד אחת והשתתפתי גם בתערוכות קבוצתיות. עם סידרת הצילומים ״רותי״ אני משתתף בפעם הראשונה בתערוכת הצילום עדות מקומית במוזיאון ארץ ישראל. 

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post נתן כספי // רותי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מגזין אישיוז הוא מגזין על ״אישיוז״. בכל גליון מתבקשים המשתתפים להגיב לאישיו אחר – גוף, כסף, בית, טכניקה, מחוייבות וחלל – מתוך רצון למצוא נחמה בצרת ההמונים. אישיוז הוא פרויקט עצמאי, רב־תחומי, נסיוני, ביישני, רעב, עקשן, לא מתחייב ופרום בקצוות. הוא מודפס במדפסת ריזוגרף ויש 100 עותקים מכל גליון.

1. מחוייבות

לפעמים פשוט צריך להתחיל. לשחרר. לא לחשוב יותר מדי. לבטוח באינטואיציה. להתחיל. לא להפסיק לשאול. לא להפסיק להקשיב. להפסיק להקשיב. להתחייב לפונט ולפורמט. רק פוטורה. רק הלווטיקה. להתחייב לאנשים, להתחייב למקום, להתחייב לזמן. להתחייב לעצמי. לנשום. לפעמים צריך להתחיל, גם אם זה מוזר ולא ברור, גם אם הציניות רועשת, גם אם לא לגמרי מבינים. צריך לבטוח בתהליך, צריך להקשיב לכל העצות, צריך להתעלם מכל העצות. שוב לנשום.

גיליון 1

גיליון 2

גיליון 4

2. גוף

איך מרגיש אישיוז? האם הוא מתמסר למגע? האם הודף ומתנגד? האם הוא חלקלק ומבריק? האם הוא חם ורך? אישיוז הוא אינטימי, הוא סודי, הוא שווה לכולם. לאישיוז לא איכפת איך ואיפה קוראים אותו – במיטה, בשירותים, באוטובוס, עם הקפה, בזוג, מהאמצע, בנשימה אחת, על פני שנים. לאישיוז גם לא אכפת אם קוראים אותו או מניחים אותו על השולחן כי הוא יפה. הוא לא מבין לייקים, אין לו אלגוריתם. הוא רוצה שירימו אותו, שיעלעלו בו, שיתעצבנו עליו, שיקמטו אותו, שישלחו אותו בדואר, שיצלמו אותו, שיצטטו ממנו, שיציירו עליו, שיקפלו לשתיים, שיזרקו לפח.

3. כסף

בגליון השלישי של אישיוז, בכפולת האמצע, הייתה פרסומת למגזין בשם intern. אני אומרת פרסומת כי זה מצחיק אותי, אבל אף אחד לא ראה כסף מהעניין הזה. אף אחד לא רואה כסף מהעניין הזה.

גיליון 3

4. בית

תוך שנתיים עברנו (אני ואישיוז) לטורונטו, ואז חזרנו. ב־2017 יצאו שלושה גליונות של המגזין, ב־2018 בקושי אחד. העניין הוא כזה: כדי שיהיו אישיוז צריך שיהיו אנשים, ובאותה תקופה האנשים שלי היו בארץ ועדיין לא הצלחתי למצוא את האנשים שלי בקנדה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מתישהו, אחרי כמעט שנה של נוודות וחוסר שקט, החלטתי שדי, שאישיוז צריך לרדת לדפוס, אחרת לא יהיה. ארזתי יפה את כל החומרים. עברתי בין בתי קפה וגלריות טורנטואיות שעיקמו את האף עד שחנות קומיקס אגדית אחת הסכימה לארח את ההשקה. מצאתי נציגים מקומיים שהסכימו להקריא בשמם של הכותבים מהמרחקים. זה היה בשלג, בפברואר, אסור אלכוהול, אסור מוזיקה רועשת, אפיתי עוגיות. באו 30 איש. היה יפה מאוד. מצאתי בית.

5. טכניקה

ריזוגרף: מדפסת קסומה שהיא הילדה הממזרית של זירוקס ודפוס רשת, שפולטת מקרבה דפים מחוספסים עם צבעים נהדרים. טכניקה שנייה: לא להונות, לא להבטיח מה שאי אפשר לקיים. לא לומר לא, לבדוק שלכולם כל הזמן נעים. להיות במצב של 100 אחוז כנות כל הזמן. טכניקה שלישית: להכשל, לטעות, לא לעמוד בהבטחות, ללכת לאיבוד במיילים, להבהל מעצמי, לאתגר את עצמי. לא להיות נאמנה לעצמי. טכניקה רביעית: מילים, צילומים, איורים. טכניקה חמישית: טעויות כתיב, טעויות הקקלדה, טעויות הגהה.

גיליון 6

6. חלל

הגליון השישי של אישיוז, שמוקדש לחלל, יושק ב־25 לדצמבר בחלל מעוצב וחד־פעמי ב״חדר״ (דרך יפו 9, תל־אביב). יהדהדו מילים בחלל: אלישבע גברא, רוני גרוס, עופר טיסר, שוהם סכנה מנלה. תיקלוט חלליות: שי סמנה. תחלוק חלל בהתרגשות: טל סופיה, שהיא אני.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post טל סופיה // אישיוז appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי גיא, בוקר טוב, מה שלומך?

שלומי טוב מאוד

מזל טוב על הספר עלילה מקומית. נראה טוב!

תודה רבה, משמח. יצא לך לראות עותק פיזי?

לא. רק פי.די.אף

אבל גם על המסך נראה שהעיצוב הולם את כותרת המשנה של הספר: ניסויים, גישושים, שאלות, צעדים, מילים, מושגים, כלים ותקלות. תגיד, הכרת קודם את העבודות של קבוצת תיאטרון רות קנר? לפני שהתחלת לעבוד על הספר?

כן, אני מכיר אותם בערך עשר שנים. עובד לידם, ולפעמים גם יצא לי להיות איתם ממש על הבמה

נייס. ספר אם כך על תחילת העבודה: כשפנו אליך, מה ביקשו? מה היה הבריף?

זו היתה פעם ראשונה שהקבוצה אוספת ומתעדת בצורה אינטנסיבית את הפעילות הארוכה שלה על פני 20 שנה. נפגשתי עם רות קנר ועדי חבין, העורכת: הן הגיעו עם הבטחה לארכיון ענק וביקשו לתת צורה בספר לפעולות הקבוצה

מאיפה מתחילים?

במבנה: איך לבנות את הספר. עלו רעיונות שונים: המילה היא הגיבורה הראשית פה, אם מדברים על דרמה, ובאיזשהו שלב הגיעו רותי ועדי עם החלוקה ל־22 פרקים, שהן 22 מילות פעולה, בעיקר, שכולן מסתיימות ב־לה. רצינו פוליפוניה וקיבלנו צליל לאורך כל הספר של לה־לה־לה…

וואלה (הייתי חייב…)

חחח

אז יש מבנה. ויש 22 מילות פעולה. מה עכשיו?

מאחורי כל אחד מהפרקים עומדת הצגה, עבודה של הקבוצה, ולשם נשפכים עשרות סוגים של חומרים, מאמרים, טקסטים, ציטוטים, שירבוטי סקיצות לבמה, תמלולי הצגות, ניסויים והפעלות לקורא… לכל סוג כזה ניתנה צורה גרפית והבנו שיהיה רעש וכולם יישבו על אותו הדף בסמיכות ויעשו את הרעש שלהם. את הקולות שלהם…

בוא תתן 2-3 דוגמאות?

נגיד הפרק ״תקלה 1״, שהוא סביב ההצגה דיוניסוס בסנטר, נפתח ישר לתוך הקראה מתוך הספר שלצידו מתחיל טקסט על סיפור של מקום, שירטוטים מתוך שיר ערש לשכונת נורדיה שכתב אבות ישורון, צילומים מההצגה, קרדיטים מההצגה והכל נמצא באותה כפולה, באותו החלל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בפרק ״מילה״, שהוא למחברת העברית וסיפורים אחרים מאת פרנץ קפקא, מונחת שיחה של רות על הגילוי של המחברת שקפקא כתב ולמד עברית והוא כולו זרוע במילים מתוך המחברת, יפיפיות בכתב היד של קפקא, לצד טקסטים מתחלפים על משפט שאינו נגמר.

בקיצור זה ניסיון להעלות את האופי של הקבוצה הזאת והדרך שלה במילים וב״גרפיקה״… שעושות רעש, עושות קול

אז אפרופו רעש וקול ו״ניסויים, גישושים, שאלות, צעדים, מילים, מושגים, כלים ותקלות״: יש הבדל בין מופע על במה, שתחום בזמן ובמקום, לבין חוויית הקריאה בספר. איפה עובר הגבול – ולא שיש חוקים נוקשים – בין למתוח את העיצוב לבין לאפשר נוחות קריאה וריכוז בטקסטים?

זה נחמד לנסות אבל אין סיכוי לקיים את מה שקורה על הבמה בספר. זה תמיד פיזי ומלא צליל ורציף בהופעה, ובספר זו תמיד הכפולה והמבט. בזמן העשיה של הספר הייתה הרגשה של כאוטיות, רעש ודחיסות. כשהוא יצא והבטתי בו זה היה מוזר כמעט לראות כמה הוא מסודר ומסורק ומאורגן

ובכל זאת הוא לא כזה מסודר לעומת ספרים ״רגילים״, העין נודדת כל הזמן בין כל האלמנטים שבכפולות

אולי התרגלתי, אבל כן, כאוס או זליגה בין חומר לחומר, בין אלמנטים שונים – כמה דברים בבת אחת – היו הקוד המבני של הספר. אם כבר אז פה מצויה ההקבלה בין מה שמתרחש על הבמה לבין מה שקורה בין הדפים…

מה אתה יכול לספר על התהליך? על הדיאלוג בינך לקנר וחבין?

הן היו נהדרות. השיחה היתה באופן קבוע על איך זה יכול להתהוות למקסימום שלו; חופש על הבמה שווה חופש בעיבוד החומרים. הן הביאו איתן ארכיון של 20 שנה, תאר לך, זה פשוט לא נגמר, והזמינו גם כותבים ומשתפי פעולה לאורך השנים ויוצרים שעבדו איתן ואת השחקנים של הקבוצה. היו הרבה נוכחים בחדר…

זה היה דיאלוג במובן הפשוט של המילה שהן שואלות: הנה הדברים, מה אפשר לעשות איתן; אני עונה והן שואלות שוב וזה רק מתקדם, אין ביטול ורידוד. זה נשאר ורסטילי ואקלקטי. הקבוצה מתעסקת במקום הזה: בהיסטוריה, בתרבות, בחברה, בהוויה המקומית דרך טקסטים. על הבמה תמיד הקול והמילה הן גיבורות: שירה דיקלום, ציפצוף, מילמולים, צעקות, שפות שונות וניבים מתערבבים

קצת (או הרבה) כמו הקו האמנותי של עבודות הבמה. אתה יכול להגיד משהו על הטיפוגרפיה? והקווים/פסים השחורים ש״מפריעים״ לה לפעמים?

כן. הן הביאו ניסויים, או תרגילים שרות עושה עם הקבוצה וניסו להפעיל אותם בין הדפים של הספר. אז שם הגרפיקה בפירוש נדחפת, פולשת לטקסטים הניסויים האלו: צורות גרפיות פשוטות, דוחפות את הטקסטים מהסידור המלבני שלהן. יש שם הרבה גופנים, קצת יותר ממה שראוי…

״קצת יותר ממה שראוי״. אהבתי… נראה לי אבל שבמקרה הזה העודפות מצדיקה את התוצאה. כמה זמן עבדת על הספר?

לאורך שנה וחצי, עם הפסקות…

זה נראה כמו פרויקט שהיה כיף לעבוד עליו

כן, ממש. אני גם אוהב את הקבוצה אז זה היה מצוין

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף לפני שמסיימים?

כן. שווה לראות הצגות של הקבוצה, אם הספר יזיז לכיוון אז מה טוב

גיא שגיא, עלילה מקומית. צילומים: מ״ל

The post עלילה מקומית: ניסויים, גישושים, שאלות, צעדים, מילים, מושגים, כלים ותקלות appeared first on מגזין פורטפוליו.

מעמד לבקבוק יין שמבוסס על שרשרת ברזל בציפוי ניקל המשווה לו מראה מרחף ומתעתע, היה המוצר הראשון שייצר המעצב שחר פלג בסטודיו שלו לעיצוב מוצרים שימושיים לחיי היום־יום בבית ובמשרד. את המעמד המקורי עיצב פלג עוד בהיותו סטודנט. כשהקים את הסטודיו בשנת 2005, שנה לאחר סיום לימודיו, הוא ייצר את המעמדים ״אחד אחד״ במרפסת ביתו. היום, 15 שנה אחרי וכשהסטודיו כבר מונה תשעה עובדים, הוא עומד לחלוק אותו עם שותפה: M&G Stationary, חברת ענק מסין, שבבעלותה רשת חנויות לציוד משרדי המונה 70,000 חנויות, ושתי רשתות עיצוב בהן 300 חנויות.

החברה פונה לשוק הסיני, וזו הפעם הראשונה שהיא נכנסת לשותפות עם חברה זרה. ״לפני כשנה וחצי פנו אלינו ממכון הייצוא וסיפרו שנציגי חברה סינית עומדים להגיע לארץ ומעוניינים לפגוש חברות ישראליות, כי היצירתיות כאן סקרנה והלהיבה אותם, והציעו לי להגיע לפגישה״, מספר פלג. ״המשלחת שהגיעה מנתה לא פחות מ־22 נציגים וביניהם גם נשיא החברה, אדם עם חזון שהקים אימפריה במו ידיו כשהיו לו רק 300 דולר בכיס. היה לי סוג של קליק איתו כי עברנו דרך דומה: זה הזכיר לי איך התחלתי כהצגה של איש אחד שמילא את כל התפקידים – המעצב, היצרן, המשווק, המפיץ והשליח, ויצאתי מהפגישה מרוגש ונרגש״.

שחר פלג

בימים אלו, אחרי שנה וחצי של משא ומתן ארוך ומורכב, נחתם החוזה הסופי, שהופך את סטודיו פלג ואת M&G Stationary לשותפים. ״אפשר להגיד שבתקופה הזו עבדתי בשתי עבודות, גם בסטודיו וגם במשא ומתן. זו היתה ממש כמו עוד עבודה מבחינתי כי העולם העסקי זר לי, אני מעצב ולא איש עסקים. מעבר למורכבות שהייתה כרוכה בתהליך ושנבעה מהבדלי התרבות והמנטאליות, היה לכך גם ממד רגשי חזק מפני שהסטודיו הוא הבייבי שלי ועבדתי קשה מאד כדי לגדל אותו.

״הוא צמח נדבך על נדבך בלי קיצורי דרך ובלי שום תמיכה, למעט תמיכה שקיבלתי בבית, מאשתי, שהייתה המפרנסת היחידה בשנים הראשונות. גם כשהסטודיו התחיל להרוויח העדפתי להשקיע בו את הרווחים; בציוד או בכוח אדם, ולקח הרבה זמן עד שהרשיתי לעצמי למשוך משכורת. ואחרי כל הדרך הזאת והשנים שהייתי בעלים יחיד עם כל האחריות וקבלת ההחלטות, פתאום יש לי שותפים״.

המהלך יפנה את פלג להתמקד יותר במה שהוא הכי אוהב: לעצב. ״כל צד מביא איתו את החוזקות שלו. אנחנו את הרעיונות למוצרים ואת העיצוב, והחברה את כל מה שמעבר: הייצור, הלוגיסטיקה, ההפצה, הקניין הרוחני וכדומה״

המהלך, פלג מאמין, יפנה אותו להתמקד יותר במה שהוא הכי אוהב: לעצב. ״כל צד מביא איתו את החוזקות שלו. אנחנו את הרעיונות למוצרים ואת העיצוב, והחברה את כל מה שמעבר: הייצור, הלוגיסטיקה, ההפצה, הקניין הרוחני וכדומה״. במסגרת השותפות, שבעולם ההיי־טק מן הסתם הייתה מוכתרת כאקזיט, יורחב מנעד העיצובים של הסטודיו לכיוון של מכשירי כתיבה וציוד לבתי ספר ״אין ילד שאין לו בילקוט משהו של החברה, והרעיונות שלנו כבר רצים בכיוון״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פלג, בוגר המכון הטכנולוגי חולון, סיים דווקא לימודי עיצוב פנים. ״בשנה השלישית היה לנו קורס בעיצוב תעשייתי והתאהבתי בתחום. יש בו משהו הרבה יותר מידי ומוחשי מאשר בעיצוב פנים, משהו שאפשר להחזיק ביד. מהר מאד אחרי שסיימתי ללמוד הבנתי שהמקום הנכון לי זה עיצוב מוצר״. המוצרים שפלג מעצב מספקים פתרונות לסיטואציות יום־יומיות ומערבים מאפיינים פיזיקליים ואופטיים המייצרים סוג של קסם וטוויסט מפתיע ומחויך.

בתחילת דרכו הוא עבד בשיתוף־פעולה עם מונקי ביזנס, סטודיו ותיק שמתמקד באותו תחום עיצוב. ״מונקי ביזנס כבר היה אז במקום אחר, סטודיו מבוסס עם קשרים בחו״ל, ושיתוף הפעולה עבד טוב ותרם לשני הצדדים. כשהחלטתי להקים סטודיו עצמאי זה היה מהלך טבעי של התפתחות, והחברות הטובה בינינו נותרה כשהייתה. אנחנו שומרים עליה ויודעים להעריך אותה, היא קודמת לכל ממד של תחרות״.

בארץ, הוא מספר, הנישה שלהם – של עיצוב מוצרים שימושיים שיש בהם קריצה לא צפויה – היא נישה מצומצמת. ״אנחנו שלושה סטודיואים שעוסקים באותו תחום, והיחסים בינינו חבריים מאד עם הרבה פרגון וסיוע הדדי. סטודיו אוטוטו (הסטודיו השלישי) ואני אפילו יושבים באותו מקום וכל יום אוכלים ארוחת צהריים ביחד. גם בעולם, אגב, מדובר במספר קטן של יוצרים בתחום שלנו וכולם מכירים את כולם. אנחנו נפגשים בתערוכות, יוצאים לאכול ביחד ויש בינינו אחווה טובה, שממש לא מובנת מאליה בעולם כל כך תחרותי״.

במהלך השנים עוצבו בסטודיו מעל 100 מוצרים, וכשפלג נשאל אם יש מוצר כלשהו שחביב עליו במיוחד, נראה ״שכולם היו בניו״. ובכל־זאת, ערך רגשי מיוחד יש לו לאגרטלים המגנטיים; מערך של חמישה אגרטלים דקיקים עשויים אלומיניום, כל אחד מהם מיועד לפרח אחד, ובבסיסם מגנט המעגן אותם ללוחית מתכת שמוצנעת מתחת למפת השולחן. ״עיצבתי אותם לחתונה שלי, אחרי שחיפשנו סנטרפיס לשולחנות ולא מצאנו שום דבר שמצא חן בעינינו. באירוע היו תשעה כאלה בכל שולחן״. האגרטלים, שעוצבו בשנותיו הראשונות של הסטודיו, מבוקשים גם היום כבסט־סלר שנמכר בחנויות עיצוב ברחבי העולם, ובכלל זה של מוזיאונים נחשבים כמו המומה בניו יורק ופומפידו בפריז.

מעבר לערך הרגשי והאישי, פלג מגדיר אותם כ״מוצר שמינף במידה רבה את הסטודיו, ושהרבה דברים נבנו בזכותו״. זכות זו, מסתבר, הוכיחה את עצמה ופלג בדרך לבאות. ״מדובר באופקי יצירה חדשים וזה מרגש. העסקה מאחורי והפוטנציאל ברור וידוע, אבל האתגרים לפני והעתיד מתחיל עכשיו״.

אגרטלים מגנטיים

The post השותפים (הסינים) החדשים של שחר פלג appeared first on מגזין פורטפוליו.

1. 

לא רציתי ללכת לראות את ״מחוץ לזמן״, תערוכת היחיד של איריס נשר שנפתחה בחודש ספטמבר במוזיאון הרצליה. לא כי חשבתי שיש פה ניצול של השכול הפרטי שלה, וגם לא כי חששתי שהאמנות לא תהיה טובה. להפך: ידעתי שהאמנות תהיה טובה; מזה פחדתי. חשבתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מצפייה ב־18 תצלומים המתעדים את בנה, ארי נשר ז״ל, ישן במוזיאונים או במוקדי משיכה לשוחרי אמנות ברחבי העולם. 

כמו כולם, גם אני נחשפתי בתקשורת לטרגדיה שפקדה את משפחתה של נשר, לאחר שבנה – ארי – נפגע אנושות בתאונת פגע וברח בחודש ספטמבר בשנה שעברה. ארבעה ימים לאחר מכן הוא מת, ושנה לאחר מכן נפתחה התערוכה.

כששמעתי שהצילומים לא הודפסו, מוסגרו ונתלו כמקובל, אלא מוקרנים בחלל חשוך – עולים בזה אחר זה, צפים ונעלמים כפעימות – התגובה הראשונה שלי הייתה רתיעה נוספת. התקשיתי לדמיין את החוויה ולא הצלחתי להבין את הרציונל של נשר ושל אוצרת התערוכה, איה לוריא, לבחור בתצוגה מסוג זה.

2. 

לקח לי חודשיים וחצי להגיע לתערוכה, עד שאזרתי אומץ ועד שפגישה שקבעתי במוזיאון חייבה אותי לבקר בו. גם שכבר הגעתי למוזיאון, אני חושב שקצת הדחקתי את קיומה של התערוכה. תחילה ביקרתי בחלל המרכזי של המוזיאון, בתערוכה של ציבי גבע. משם עליתי במדרגות ונכנסתי לחלל חשוך שהצליח להפתיע אותי. לא חשבתי שדווקא שם יוקרנו הצילומים. בדיעבד אני יודע להגיד שלא באמת ניסיתי לחשוב איפה בכל המוזיאון הם יוצגו.

ארי במוזיאון לאמנות עכשווית, ברצלונה, 2013

ארי במוזיאון טייט מודרן, לונדון, מול פסל של אנטוני גרומלי, 2016

נקודת המוצא לתערוכה היא תצלום של ארי הילד, כשהיה בן שש, בעת ביקור משפחתי במוזיאון ישראל, ירושלים. בעקבות אותו תצלום ראשון התגבשה במשך השנים – בהדרגה, ותוך כדי שיחות בין האם ובנה על בימוי והעמדה – סדרת תצלומים שצולמה במהלך ביקורים משפחתיים נוספים במוזיאונים או באתרי תצוגה כנסייתיים. התצלום האחרון בסדרה צולם מעט לפני מותו הטרגי של ארי. את הסדרה חותמים דיוקנאות עצמיים של נשר עצמה. 

התיישבתי בחלל החשוך על אחד הספסלים, והתחלתי להסתכל בתצלומים. תחילה מצאתי את עצמי נודד מארי הישן לחללים שבהם הוא צולם. ניסיתי לנחש באיזה מוזיאון התמונה צולמה; לבדוק אם אני מכיר את עבודות האמנות שתלויות מסביב. הכל כדי לא להסתכל עליו. ואז הגיעו שני התצלומים האחרונים, שבהם מופיעה נשר עצמה, על רקע הגלריה הלאומית לאמנות ברומא; באחד עיניה עצומות, ובאחר הן פקוחות לרווחה.

מאחוריה חולפת דמות שחורה, רכובה על אופנוע, כפנטום מבשר רע. על מדרגות המוזיאון פזורים פסלי אריות, מהדהדים את שמו של הבן, ובמרכז הדימוי כתובת גדולה המכריזה על שם התערוכה שהוצגה באותה עת: Time is Out of Joint – הזמן חורג ממסלולו.

איריס נשר

מטקסט התערוכה שכתבה לוריא למדתי לאחר מכן שזה ציטוט מהמלט של שייקספיר (מערכה ראשונה, תמונה חמישית), המתאר רגע של כאב ושבר גדול עת מתחוור להמלט דבר רציחתו של אביו. הנסיך, הנדרש לנקמה וריפוי של ממלכתו, אחוז בשיתוק מצמית ומצליח לממש את ייעודו הטרגי בלבד. המלט מכיר במציאות הקשה, בפיקחון עיניים, ובו בזמן מסרב לה ונחסם מולה.

ואז התחיל מחזור התצלומים מהתחלה.

3.

נשימה ארוכה.

ועוד אחת.

4. 

ארי הילד, כשהיה עדיין בן שש, בעת ביקור משפחתי במוזיאון ישראל, ירושלים. הוא משתרע, ספק נרדם ספק מנמנם, על כריות הבד הנפוחות שבמרכז חלל התצוגה, מתוך ייאוש קל והשלמה עם ההכרח להמתין לבני משפחתו עד שיסיימו את ביקורם בתערוכה. 

מי לא מכיר את הסיטואציה הזו: ילד שמחכה שאמא או אבא יגמרו כבר את הביקור במוזיאון כדי שיהיה אפשר להמשיך את היום עם משהו כיפי יותר. באופן מוזר הזדהיתי איתו: גם אני חיכיתי שהביקור במוזיאון כבר יגמר, גם אם מסיבות אחרות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אבל לא יכולתי לקום ולהתנתק מתצלומים שהוקרנו על המסך. עכשיו כבר הרשיתי לעצמי להתמקד בארי, מונצח כשהוא משתרע על ספסל, רובץ, נשען, שוכב על בטנו, לרוב עוצם עיניים ועושה את עצמו ישן. עקבתי אחרי המעבר שלו מילד קטן לכמעט גבר, יפה תואר.

״ההתבוננות של איריס בבן שלה, שהולך וגדל בתוך המרחבים המוזיאלים שמשמרים לכאורה לנצח את היצירות הגדולות ביותר, מעלה כאן את הקונפליקט שבאמנות״, אמרה לוריא בראיון שפורסם עם נשר במוסף גלריה של עיתון הארץ. ״אנחנו רוצים להנציח את הבר חלוף בה בשעה שיש חוסר תוחלת לאחוז בבר חלוף".

5. 

התצלום האחרון של ארי בסדרה צולם מעט לפני מותו הטרגי. באיזה אופן נבואי ומצמרר הוא מצולם ישן, כשידו שמוטה מטה, תחת דמותו של הצלוב, כששניהם מוארים בתאורת חשמל ישירה ודרמטית, נבדלת ומרוחקת מהאור הטבעי הבוקע מהחלון הממוקם מעליהם, שאינו מצליח לגעת בהם. 

ארי בכנסיית סנטה מריה מג׳ורה, ברגמו, איטליה

ארי במוזיאון טייט מודרן, לונדון, מול עבודה של ברברה קרוגר, 2016

את הפריים האחרון בסדרה, מספרת נשר באותו ראיון בהארץ, היא תיכננה לצלם כשימלאו לארי 18, כשכבר לא יהיה ילד שהולך עם אמא למוזיאון. לפני מותו עוד הספיקו לדבר על המיקום הבא שבו יצלמו, אבל אז הוא נפגע. גם כשהסכימה לחשוב על כך, לא הצליחה לחשוב כיצד תסיים את העבודה וכך או כך, דברים אחרים תבעו את תשומת לבה.

6.

מתחיל סיבוב נוסף של הקרנה.

אני לא מצליח לקום וחושב איזה מזל שהפגישה שלי הייתה לפני שנכנסתי לתערוכה. איזה מזל שכבר ראיתי את התערוכה של ציבי גבע, כי לא נראה לי שהייתי יכול להתרכז בה אחרי החוויה הזו. 

עוד נשימה ארוכה.

הפעם אני מנסה לנתק את עצמי מהסיפור ולבחון את התצלומים בקריטריונים אמנותיים אובייקטיביים של אור וצל וקומפוזיציה. לבדוק אם הם ״עובדים״ גם אם לא מכירים את הסיפור מאחוריהם. ניסיון כושל, אני יודע. אי אפשר, וגם לא צריך.

אבל כן, אני חושב שהם עובדים גם אם לא מכירים את הסיפור.

7.

מחוץ לזמן: כך נקראת התערוכה.

אבל איך אפשר להיות מחוץ לזמן? מה זה אומר בכלל? בשלב הזה אני כבר מבין את ההחלטה להקרין את התמונות ולא להדפיס ולמסגר אותן. אני רוצה להתמקד בפרטים אבל לא ניתנת לי האפשרות, דווקא במוזיאון שכל תכליתו היא להציג עבודות שאפשר יהיה להתעמק בהן.

״המוזיאון הקלאסי מציג, משמר וחוקר את התרבות החומרית האנושית השמורה באוספיו, והמרחב האדריכלי המוקפד שלו הוא עצמו יצירה תרבותית, המעלה בחזקה את הפונקציה שלו כקפסולת זמן סימולטנית״, כותבת לוריא. ״המוזיאון מתפקד במידה רבה כמאוזוליאום וכארכיון – מקום של שימור והנצחה המאפשר לנו לחזור אחורה בזמן ולשהות בו כמרחב ביניים שהופקע לרגע מזמן הווה״.

אני מוצא את הכוחות וקם מהספסל.

אפילו לא שמתי לב מתי הזוג שישב שני ספסלים לפני קם ויצא החוצה. המוזיקה מלווה אותי עוד קצת. כמה ימים אחרי הביקור וכצפוי התערוכה לא עוזבת אותי. אני חוזר לדמותו של ארי ישן בטריאנלה של מילאנו, שנחקקה בזכרון: הפרופיל של פניו; האיברים השמוטים; האור שנופל על פרקט העץ מבעד לחלונות; חולצת הפסים בצבעי אדום, לבן ושחור; שלוש הנשים שבציור על הקיר; הסניקרס השחורות עם הפס הלבן.

ארי בטריאנלה מילאנו, 2017

צילום הצבה: לנה גומון

8. 

״באמנות היה משהו שעבורי איפשר לשמור את הדיאלוג עם הרגש״, סיפרה נשר בכתבה בהארץ. ״זה היה משמעותי מאוד בשנה הזאת בשבילי. המון זמן הסתובבתי והרגשתי שיש לי מוזיקה בראש שבגללה אני לא יכולה לשמוע כלום. שאני לא יכולה לשמוע מה קורה סביבי כי יש לי מוזיקה בקולי קולות בתוך הראש. כשהצלחתי להביא אותה לווידיאו הזה הרגשתי שהצלחתי לתאר משהו מהכאב של הפרידה בדרך אמנותית״.

The post ארי ישן במוזיאונים. וישן. וישן. וישן appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבוע העיצוב ירושלים, האירוע השנתי של בית הנסן, ביוזמת הרשות לפיתוח ירושלים ומשרד ירושלים ומורשת, יפעל השנה תחת התמה קרקס הבריחה בתאריכים 21-28.5. מעצבות ומעצבים מכלל התחומים מוזמנים להגיש הצעות לעבודות קיימות או חדשות, העונות לתמה השנתית.

קרקס הבריחה

מהרגע שבו הזדחלה תודעה למוחנו, והשלמנו עם מציאות חיי היום־יום, אנו מחפשים ממנה מפלט. אסקפיזם, ככלי התמודדות פסיכולוגי, לבש צורות רבות. מספרות ועד מוזיקה, תיאטרון או מסעות, משחקים או חיפוש פנימי, בין אם הוא פילוסופי, פסיכולוגי, או כימי. אנו בורחים אל הווירטואלי, אל הטבע, אל זהויות ותרבויות אלטרנטיביות. אנו מאזנים את קשיי היום־יום ומפנים אליהם עורף, ליום או לחיים שלמים, כדרך אישית למרוד או בתנועה יחד עם ההמונים, אל עבר הסחות דעת חדשות ומפתות.

אולם יותר ויותר, אנו מעומתים עם העובדה כי לקיומנו יש משקל חברתי, וכי איננו יכולים עוד להגביל עצמנו לנקודת מבט אנוכית ואינדיבידואליסטית על העולם. מה שאנחנו עושים משפיע על החברות שאיתן אנחנו באים במגע, על הישרדות הכוכב שלנו, ועל ביטחונם וזכויותיהם של תושביו, אלה האנושיים ואלה שלא. נדמה כי לא ניתן עוד לברוח מהידע החדש הזה על העולם; ככל שננסה להתעלם מכך, החופשות הקטנות שלנו לא מפסיקות להזכיר לנו את מחירן, ומנגנוני הבריחה שלנו נפגעים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בישראל, מקום שבו נטען כי הכל פוליטי, האסקפיזם הכרחי באותה מידה שבה המציאות בלתי נמנעת. שאלות ביטחון ומתחים חברתיים שזורים זה עשורים בקניונים ובשווקים, בבידור ובאוכל, במסלולי הטבע ובכבישים המהירים. ובעוד איננו יכולים לחיות בלי הבריחות שלנו, נעשה קשה יותר ויותר לראות אותן כמפלטים טהורים ובלתי מזיקים.

שבוע העיצוב ירושלים 2019. צילום: דור קדמי

כישות טעונת קונפליקטים, הקרקס הוא באחת פלאי ומסוכן, מכיל ונצלני, קסום וטכנולוגי, טהור ואפל. הוא מראה לנו את פלאי העולם והטבע, בעוד הוא מזכיר לנו את המחיר שנדרש כדי להביא אותו לפתחינו

מתוקף תפקידו כפסטיבל, צורה אסקפיסטית כשלעצמה, שבוע העיצוב ירושלים 2020 מבקש להחיות ולחקור צורה טהורה לכאורה של אסקפיזם; פסטיבל הפסטיבלים, היכל הבידור והפלא, הקרקס הנודד. כישות טעונת קונפליקטים, הקרקס הוא באחת פלאי ומסוכן, מכיל ונצלני, קסום וטכנולוגי, טהור ואפל. הוא ההגשמה של הפוטנציאל האנושי, וכשהוא מתפרק, מזכיר לנו את חוסר היכולת שלנו למלא אותו. הוא מראה לנו את פלאי העולם והטבע, בעוד הוא מזכיר לנו את המחיר שנדרש כדי להביא אותו לפתחינו. הקרקס הוא המקום בו האסקפיזם הטהור ביותר והמציאות הקשה ביותר נפגשים.

שבוע העיצוב מציע שעיצוב יהפוך לקרקס זה; על אף שעיצוב קיים כדי להוריד מאיתנו את מעמסות היום־יום המורכב, הוא גם, בדומה לקרקס, המקום שבו טכנולוגיה, אקולוגיה, מתחים חברתיים, קצוות ושאלות תרבותיות נפגשים, היכן שהם מובאים לדיון, ומונחים למבחן הקהל.

לאורך שבוע קיומו, ״קרקס הבריחה״ יחקור את החזית הבוהקת של הקרקס ואת אחורי קלעיו האפלים, ואולי אף יציע לנו רגע של נחת, כמו שעיצוב עושה לא פעם. אבל אולי, רק אולי, הוא גם יזכיר לנו שאי אפשר לברוח מהמציאות, ושמה שאנחנו עושים הוא תמיד השתקפות של מי שאנחנו.

שבוע העיצוב יעקב אחר ההיגיון והמבנה של הקרקס הנודד ויחקור את התמה תחת מספר כותרות מרכזיות:

• האוהל המרכזי – היכן שהריגוש ומתיחת הפוטנציאל האנושי נפגשים עם הסכנות שבו. הדגש של פרק זה הוא פרפורמטיבי, אולם פורמטים אחרים יתקבלו בברכה.
• חיות ותהלוכה – המקום שבו חשיפת הבלתי ניתן להשגה, האקזוטי והרחוק, פוגשים את המחיר המוסרי והאקולוגי שהוא גובה.
• הפריק שואו – שבוחן את המתח שבין המכליל והנצלני שבחריגות חברתית, ואת מיקומם של אלו שבשולי החברה.
• היריד – שחוקר את תחום האוכל והמשחקים בתוך הקונטקסט של היריד, ואת המתח שהם מציגים בין אסקפיזם למציאות.
• מיסטיקה – שבוחן את המתח שבין טכנולוגיה ורוחניות, עובדות ואמונה.

התערוכה המרכזית של שבוע העיצוב תעסוק באסקפיזם דרך פריזמות של טכנולוגיה, טבע, בידור, נרקוטיקה, מבנים חברתיים ועוד. הצעות לחלק זה לא צריכות להתייחס בהכרח לנושא הקרקס. בעוד פרקים אלו מהווים את ליבת המבנה של שבוע העיצוב, הצעות אחרות שבוחנות את הקשר בין אסקפיזם, קרקס ועיצוב יתקבלו בברכה.

הגשת מועמדות:

קנה המידה גמיש – אפשר להציע עבודות בודדות או פרויקטים רחבים, מיצבים, תערוכות, פרפורמנס, עבודות חוץ ועוד. עבודות שיוצגו בשבוע העיצוב יזכו למימון. יש לשלוח:

• הצהרת כוונות המעצב ותיאור הפרויקט המוצע (עד 400 מילים).
• דימויים ומידע טכני להמחשת הפרויקט. לפרויקט קיים: צילומים, מידות, חומרים, תנאי תצוגה מיוחדים במידה ויש, מתי ואיפה הוצג. לפרויקט חדש: סקיצות, הדמיות, פירוט טכני והערכת תקציב.
• קורות חיים של המגישים ולינקים רלוונטיים, וכן תיק עבודות (עד 5MB) עם דוגמאות רלוונטיות.
• את ההצעות יש לשלוח בקובץ PDF אחד מרוכז לכתובת: opencall@jdw.co.il
• תאריך אחרון להגשת הצעות: 19.1.2020

צוות שבוע העיצוב יקיים מפגש פתוח למעצבים ביום חמישי 9.1 בשעה 19:00 בבית הנסן. במפגש תוצג התמה וינתן מענה לשאלות. עבודות שימצאו מתאימות יוזמנו לדיון נוסף עם אוצרי שבוע העיצוב.

פרטים נוספים באתר בית הנסן.

The post קול קורא: שבוע העיצוב ירושלים 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

״את אביבה אורי אישית הכרתי היכרות שטחית מאוד. מכיוון שתהליך היצירה, ובמיוחד הכוח המניע אותו, הם שמעניינים אותי במיוחד, אני מנסה לבחון את הגבול הדק שבין הכוח היצירתי לבין אובססיביות לשמה״. כך מגדיר בנו כלב את הקשר האישי שלו עם אביבה אורי – מאמהות הציור הישראלי של שנות ה־60־70. ״בחלק מעבודותיה הקו הוא נקי, שוטף, ברור ונזירי, והיא שולטת בו שליטה מלאה, ובעבודות אחרות רואים בבירור שהקו הוא השולט בה״.

כלב, אספן מסור ומעמיק של אמנות ישראלית, אצר תערוכת זיכרון במלאת 30 שנה למותה של אורי, והעניק לה את הכותרת ״כרוניקה של גורל ידוע מראש״. התערוכה במקום לאמנות בקריית המלאכה מנסה להאיר עוד פעם אחת את עבודת המאסטרית של הרישום והקו המינימליסטי הישראלי; מי שהייתה מורתם הרוחנית של אמני שנות ה־60, ראשוני ״דור הביניים״ של האמנות הישראלית, שמאז הקימו דורות של תלמידים־אמנים.

אורי הלכה לעולמה ב־1989, ובעשור הראשון שלאחר מכן הוקדשו לה לא מעט תערוכות. אלה פחתו עם חלוף השנים, עד לשכחה־כמעט – וזהו הגורל הידוע מראש, טוען כלב – במקום שאין בו מוסדות רבים לשימור והצגה של אמנות, משמעותית עד כמה שתהיה.

״בעשור שחלף מאז מותו של רפי לביא ב־2007, הצגתי שתי תערוכות – שהיו חלק מטרילוגיה מתוכננת – חלק אחד הצגתי בגלריה גורדון, חלק שני בגלריה המדרשה, וחלק שלישי היה אמור להיות במקום לאמנות. ואז הגיע העשור השלישי למותה של אביבה, והחלטתי להחליף ביניהם״, הוא מספר, על התערוכה שהתבשלה בראשו כמעין צורך דחוף – לפני שיהיה מאוחר והיא תישכח לגמרי.

״בימינו כשהרייטינג שולט בכיפה, איזה סיכוי יש ליוצרת גדולה כמו אביבה – שהשפיעה כל כך על אמנים צעירים בתקופתה – שעקבו בדריכות אחר כל קו ושינוי בעבודתה. אבל איזה סיכוי יש לה להשפיע כיום?״

אביבה אורי, עבודות מאוסף בנו כלב. צילומים: אבי חי

״בימינו כשהרייטינג שולט בכיפה, איזה סיכוי יש ליוצרת גדולה כמו אביבה – שהשפיעה כל כך על אמנים צעירים בתקופתה – שעקבו בדריכות אחר כל קו ושינוי בעבודתה. אבל איזה סיכוי יש לה להשפיע כיום? לא רציתי שהווירטואוזיות הזו תישאר מורחקת מהקהל הרחב, או שתישאר לככב רק בפנתיאון״.

יש לנו פנתיאון?

״יש לנו, בוודאי, רק שעוד לא התפנינו להקים אותו, בשנה ה־70 ומשהו״, הוא מעיר באירוניה.

ממש ג׳סטה

כלב מעולם לא נהה אחר עבודות אקסטרווגנטיות: הוא מתעניין יותר בכתב היד האמנותי, האישי, של אמנים. ״הדיאלוג בינינו היה דיאלוג בין אספן ליצירות אמנות. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, שהלכה והעמיקה עם כל עבודה חדשה שלה שראיתי. התערוכה מורכבת מעבודות שיש באוסף שלי בלבד – ללא השאלות ממוזיאונים ואוספים אחרים, חשובים – וגם מתוכן נאלצתי לבחור בקפידה, מחוסר מקום. זו לא תערוכה כרונולוגית, אלא ממש ג׳סטה – מיטב העבודות של אורי שישנן באוסף שלי״.

אתה רואה בזה ערך לימודי?

״בהחלט. ניסיתי לבחור: א. עבודות קאנוניות; ב. עבודות שאולי נראות שוליות, אבל חשובות מאוד להבנת ההתפתחות שלה; ג. עבודות שמעולם לא הוצגו. וזה בסך הכל חלק קטן ממה שיש לי באוסף. הייתי יכול כרגע לרדת מהסטודיו לגלריה במקום לאמנות ולהחליף את העבודות באחרות״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שאלת האובססיה לעומת המינימליזם של הקו מעלה מתח ושאלות בהתבוננות בעבודותיה של אורי. בספרו על אמנות ישראלית ״סמוך ונראה״ (הוצאת תפן, 2008) כלב כתב עליה: ״ואני רואה אותך, אביבה, רכונה מעל גיליון נייר, מתבוננת, מתרכזת, אוחזת חזק בעיפרון שבידך ומתנפלת על הנייר. האנרגיה שנוצרת בנקודת המפגש, בין העיפרון לנייר, הופכת את הנקודה לקו, והקו מזניק את העיפרון שמפעיל את ידך, ואין עוד ראש, ויש רק רעמים וברקים המריצים אותך על פני הגיליון שהפך לתמונה, במין ריצת אמוק מטורפת ונעדרת כל שליטה, עד שאת גומרת ונופלת שדודה על הקרקע״.

אתה אומר שההיכרות האישית ביניכם הייתה שטחית, והנה אתה מתאר אותה כאילו צפית בה בעבודתה. איך זה קרה?

״לא יצרתי קשר רגשי עם האמנים, כי אין לזה סוף, אבל התאהבתי בעבודות שלה – ממש התאהבתי. התיאור שלי את אביבה הוא תיאור שנובע מעומק הקריאה שלי את העבודות. אני רואה שתי אביבות – האחת שקטה שקולה שעושה את העבודה לאט לאט, והשנייה – מתמסרת כל כולה לעבודה ונכנסת אליה, טורפת אותה, עד שהיא גומרת אותה.

״אבל זה לא שדיברתי איתה. אני לא אוהב לדבר על אמנות, אמנות צריכים להרגיש. אני חושב שדיבורים הם בעלמא, דיבורי סרק. בשלב הראשון שאני רואה את העבודה אני לא זקוק לתיווך המילולי, רק בשלב הבא אני מגיע לזה. עקבתי אחריה בצורה יסודית אבל לא רציתי להפוך לשרינק שלה, כשהייתה במצוקה. והיו לה לא מעט מצוקות״.

ובכל זאת, היכרתם?

״לקראת הסוף, כשהיא קיבלה את פרס ישראל, נסענו יחד – נתתי לה טרמפ מירושלים לתל אביב. כשהגענו לביתה היא ביקשה שאוריד אותה. היא לא הכניסה הביתה אנשים. רחל שפירא הקדישה את השיר פרח משוגע לג׳ניס ג׳ופלין, ואני ראיתי את אביבה אורי כדמות שנכתב עליה השיר.

״ראיתי אותה לראשונה בלילה חורפי בתל אביב והיא הייתה דרמטית ומרשימה. כתבתי גם על זה בספר: ׳שנות ה־60 ערב תל אביבי חורפי נדיר, גשם שוטף שפסק רק לפני רגע הותיר את חותמו על הרחוב… זה עתה סגרתי את סיור הגלריות שלי, רחוב גורדון מאחורי, אני בדרכי לביתי בחולון, הרעב מציק לי ומגלה שאין לי כסף אפילו לנסיעה… בבן יהודה פינת מאפו ראיתי אותה, צצה לפתע משום מקום, מין מדיאה כזו, שיצאה לשוטט ברחובות תל אביב… כל כולה לבושה שחורים ומאופרת בלבן, ומן שמץ של חיוך על פניה. ופניה צפונה, היא פונה לגורדון ובעלת גלריה מברכת אותה – שלום אביבה… ולו ידעת כמה הקלת עליי את ההליכה הארוכה בגשם עד חולון׳״.

לפי הכותרת שנתת – גורל ידוע מראש – התערוכה היא עוד עצירה קלה בדרך לשיכחה בלתי נמנעת?

״זהו זה, אין מוצא מזה. זה נכון לכל האמנים – גם אלה שבינתיים נראים לנו חסרי תחליף. יגיע גם זמנה ושעתה של המונה ליזה לרדת למרתפי המוזיאון – אולי זה ייקח עוד 200 שנה – אבל המרתפים של המוזיאונים מלאים בעבודות שהיה להן משך חיים של עשר או 100 או חמש שנים בלבד. זה נכון לא רק באמנות. בעבור הנכדות שלי בנות החמש אין הבדל בין בן גוריון לבר כוכבא. ולא רק הן – פרסום רשמי של משרד ממשלתי שם בטעות תמונה של אשכול במקום בן גוריון״.

לפני כמה שנים אמרת שהאוסף שלך צריך למצוא מקום. היית רוצה שמוזיאון יציע לרכוש אותו?

״האוסף כבר לא שלי. ב־2014 עיריית תל אביב החליטה שהסטודיו שלי הוא לא סטודיו אלא מקום עסק. הם לא הכירו בתיעוד ובכתיבה ובמחקר של אמנות באמצעות האוסף כעבודת אמן – ומכיוון שלא יכולתי לעמוד בתשלומי הארנונה שקפצו מ־600 שקל לחודשיים למעל ל־3,000 שקל – העברתי את האוסף עוד בחיי לבני ולמשפחתו – והם משלמים את האחזקה. כך הפסדתי אפילו את ההזדמנות להיות ׳אב השנה׳, במקום להעניק מתנה הטלתי עליהם עול״.

אבל הם רואים בכך נכס?

״כבר כשנכנסתי לזה ידעתי שהערך של העבודות שאני רוכש הוא ערך סנטימנטלי והחשיבות היא תיעודית. אני מרחם על בני וכלתי שמבינים את הערך הזה ואני מפיל עליהם את התיק. אם היום הייתי מתחיל לאסוף, הייתי יכול להגיע לאוסף גדול בגרושים – היום עבודות נייר של רפי לביא ב־160־170 דולר, כאשר הוא בשעתו לא מכר עבודה בפחות מ־1000 דולר, לא משנה כמה קטנה. גם זריצקי ושטרייכמן אפשר לקנות במחירים זעומים״.

כמה עבודות יש באוסף?

״לא ספרתי. היות ואני לא מתייחס אליהן כנכס אלא כערך מוסף – אם הערך יעלה ואם מישהו ירצה, אם אפשר יהיה למכור – אז אולי. אבל זה לא זה. הסיפוק שהסבו העבודות אינו מכומת בכסף.

״אני כבר בן 81. אני יודע שיש מי שישאל מה הזקן הזה עושה. אני לא מפרסם שאני נותן הרצאות בסטודיו, אבל זה עובר מפה לאוזן, אנשים באים ואני מספר להם את סיפור האוסף – כי מאחורי כל תמונה יש סיפור לא ידוע. לדוגמה, בתערוכה יש תמונה גדולה של X – מי שבאמת רוצה להתעמק יראה בפינה השמאלית למטה תאריך לא ברור. ומאחורי העבודה היא כתבה – בין שתי מלחמות – בין 67 ל־73, והיא מתארת את הרגשתה באופן הזה״.

כל סיפור מטעין את הציור בעוד רפרנס ובעוד רובדים של משמעות. אביבה אורי לא למדה במסגרות מסודרות אלא אצל ציירים אחרים, ובראשם דוד הנדלר, שהיה לבן זוגה. כלב מתאר את הקשר באומרו שהיא טענה שהנדלר השפיע עליה עמוקות, ואילו הוא, הנדלר, מיום שהכיר אותה – צייר רק אותה.

ואיך השפיעה היא באופן כל כך עמוק על אמנים אחרים?

״חופש הביטוי והדרור שנתנה לקו, מעמידים אותה בראש הפירמידה של הרשמים בארץ״, אומר כלב. ״בשביל גרשוני אביבה הייתה אלוהים. היה ביניהם קשר חזק במיוחד. יכולתי לשים שתי עבודות, של שניהם, שממש רואים את הדמיון ביניהם, אבל החלטתי להשאיר זאת כך״.

את הפרקטיקות שלה אפשר לזהות אצל רבים אחריה: ״לעתים נהגה לחלק את דפי העבודה לשניים: על החלק העליון עבדה ואילו את התחתון, השאירה ריק לחלוטין. לעתים, נהגה לרשום מלים או משפטים קצרים על גבי העבודה, פעם בכתב יד ברור ובוטח, שכלל לעתים גם מספרים – אולי כדי לתת למילה חיזוק נוסף, פונטי – ופעם בהיסוס ובצורה מסולסלת, שבקושי ניתן לזהות בה את הכתב. ולעתים היא ממלאה את כל הדף במלואו.

״אני מתחבר לשני סוגי הקווים הללו, שכן הם מהווים עבורי עדות ומקבילה לשני הקטבים ה׳כלואים׳ בי עצמי – הצד השכלתני והצד הרגשי, כאשר פעם זה גובר ופעם זה. אולם נדמה לי שהעדפתי נוטה תמיד לקו המתפרע״

״אני מתחבר לשני סוגי הקווים הללו, שכן הם מהווים בעבורי עדות ומקבילה לשני הקטבים ה׳כלואים׳ בי עצמי – הצד השכלתני והצד הרגשי, כאשר פעם זה גובר ופעם זה. אולם נדמה לי שהעדפתי נוטה תמיד לקו המתפרע, המבטא את היצירתיות והייצריות בהתגלמותן״, כותב כלב.

אביבה אורי עצמה תיארה את התהליך כך: ״אני שומעת את הקו כמין צליל אחיד – סמיך, נוקב, מורכב מרבעי טונים, מאלפי פרודות… צליל שמתקרב לאין־סוף ושולח קרניים לכל עבר. הקו זה אני… הקו הוא ׳טוב׳ רק כשהוא נושם, כיצור שזה עתה נולד, ויש בו מידיעת העבר ומזיכרונות העתיד, כל מה שקיים ועומד בעתידו של היקום ומחכה להתגלותו, לפתרון חידתו… והנייר – הנייר הוא העולם״.

אביבה אורי, ״כרוניקה של גורל ידוע מראש״, מקום לאמנות בקריית המלאכה, עד 4.1
בשבת 28.12, בשעה 11:00, יתקיים מפגש עם האוצר בנו כלב בתערוכה

The post קווים לדמותה: בנו כלב מציג אביבה אורי appeared first on מגזין פורטפוליו.

אנחנו נמצאים בתנועה מתמדת. לעתים זו תנועה קצרה – רק עוברים דירה, נוסעים לתקופה, יוצאים לחופשה – ולעתים זו תנועה ארוכה, נוודות זמנית או קבועה, היפלטות והגירה, תנועה בין דורית מתמשכת בחיפוש אחר עתיד טוב יותר, נעקרים מהשורשים ומקווים להשתקע מחדש. חפצים מלווים אותנו במסענו, מהבית הקודם לבית העתידי ובכל הרצף הבלתי־ידוע שבין לבין. חפצים אלו מגלמים בתוכם את העבר, את המוכר והביתי, את המסורת, את הגעגוע למקום שנותר כזכרון רחוק. חלק מהחפצים מגלמים את המסע, משמשים אותו – חפצי כיס אינטימיים, שימושיים, מנווטים, מסמנים, רושמים וחלקם נושאים עמם רק תקווה וזכרון. חפצים אחרים נישאים במטרה להשתקע במרחב החדש, לסמן את הטריטוריה הבלתי מוכרת ולהפוך אותה במהירות לאינטימית ואישית.

התערוכה חפץ מעבר תעסוק בזהות ובזכרון תרבותי וחפצי, תרבות של הגירה, נדודים וגעגוע. דרך עבודות עכשוויות בעיצוב, קראפט, טקסטיל, קרמיקה, מיצב, צורפות, אנימציה ותקשורת חזותית, תחשוף התערוכה את הסימנים שבחרו יוצרים לשאת מהמקום ממנו באו (הגאוגרפי, התרבותי, הרוחני), ולארוג אותם דרך חפץ, מלאכה וסמלים למקום החדש אליו הם הולכים.

התערוכה, שתוצג במשך כשנה במוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד, תהדהד באופן מופשט את נדודי העם הפלשתי שמוצג בתערוכת הקבע במוזיאון. שתי התערוכות, בדרכן, עוסקות בחפצים כנושאי זכרון תרבותי כפול – אחד של היוצרים, המקפלים בעבודתם סממנים וסמלים בנדודיהם, והשני – של החפצים שנשארים נוכחים שנים ארוכות אחרי יוצריהם ומשתמשיהם, הד למסעות, נדודים ותרבויות אליהן השתייכו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

גלית גאון ותום כהן, אוצרות התערוכה, מזמינות יוצרות ויוצרים מכל תחומי העיצוב, הקראפט והאמנות השימושית מוזמנים להציע חפצי מעבר, עבודות חדשות או קיימות, הנושאות בהן ערכים של געגוע, מסע, נדודים, הגירה ותקווה ליעד החדש.

הגשת הצעה לתערוכה:

• תיאור העבודה המוצעת, הכולל טקסט קצר לתיאור הקונספט
• צילומים, הדמיות או סקיצות ברורות לעבודה המוצעת
• תיאור טכני הכולל מדיום, טכניקה, גודל או משך, וכן ציון מצב העבודה (האם קיימת וזמינה להצגה או שיש להפיקה עבור התערוכה)
• פרטי המגיש/ה – כולל שם מלא, מספר טלפון, כתובת מייל, אתר וטקסט תיאור קצר של הנסיון המקצועי (או הסיפור האישי, אם רלוונטי להצעה)
• את ההצעות יש להגיש במייל לכתובת designcurator.agency@gmail.com
• תאריך אחרון להגשת הצעות: 31.01.2020

The post קול קורא: חפץ מעבר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה ״מה שעתיד לבוא״, שהוצגה בגלריה בנימין ב־2015 לא הייתה הראשונה, אך היא משמעותית עבורי. בחרתי להזמין משתתפים רבים (25ׂׂׂ) במדיומים שונים, ובכל זאת לשוות לתערוכה מראה של יצירה אחת שלמה. כצלמת ומרצה במשך שנים רבות, אין אצלי הפרדה בין העיסוק באמנות (שלי) לאוצרות של אמנים אחרים, הכל חלק מעשייה טוטאלית אחת. 

חלל הגלריה היה קטן ואינטימי והצפייה בתערוכה הייתה מעקב אחר הרצף האסוציאטיבי, והתגבשה בדרך של צבירה לתחושה כללית מופשטת, שהינה בין מציאות קיימת לתהייה על העומד לבוא, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה קיומית פילוסופית. הרגישות האישית של כל אמנית או אמן לשבירות ביחס לחיים בארץ התגבשה לאמירה כללית כי אין מובן מאליו, ומדיום הצילום – לוכד המציאות הידוע – מחזק את השבירות הקיומית הזו. אני מסתייגת מאד מצילום מילולי פוליטי שמנסה להעביר מסר ומעדיפה צילום מרובד, שמתייחס למורכבות הזהות הישראלית באופן לא פופוליסטי או דוגמטי.

בתערוכה השתתפו גסטון צבי איצקוביץ, רע בן דוד, נועה בן נון מלמד, יותם בר אילן, שירה גפשטיין מושקוביץ, אורי גרשוני, דיאן חנין, איריס חסיד סגל, סשה טאמרין, נורית ירדן, מירי כהניֿ, פראנס לבה נדב, שלומית ליוור, עמית מן, מיקי נועם־אלון, ענת עופרי, רון עמיר, יוני פזי, איריס פשדצקי, רבקה קוה, מיכל קרן, ברוך רפיח.

מראה הצבה בתערוכה מה שעתיד לבוא, גלריה בנימין. צילומים: אתי שוורץ

נולדתי וגדלתי בירושלים, למדתי צילום במכללת הדסה ונשארתי ללמד שם ובהמשך גם בבצלאל. כצלמת אני מיוצגת על ידי גלריה עינגע. בעבודה במכללת הדסה פגשתי את רע בן דוד, כתלמיד בשיעורי המעבדה, ומשם צמח הרעיון להקים בית מלאכה לצילום, שהפך לעסק המשלב מעבדת צילום ובית מלאכה למסגור, עם פעילויות רבות ושיתופי פעולה בשיח הצילומי המקומי. כשאני מדפיסה ומלווה אמנים בעבודתם, נוצרים באופן יום־יומי מפגשים ושיחות מרתקים, והתעורר אצלי רצון לרקום רצפי־דימויים ותחבירים משולבים, להוציא את השיח הזה החוצה. הצילום בכלל והצילום הישראלי בפרט מרתק אותי, והפיכתו לנוכחות פיזית בחלל מעסיקה אותי מאוד.

התחנה האחרונה

בגלריה P8 מוצגת ״ברגע, מאפס למאה״, עד 4.1.20. האמנים בתערוכה – רע בן דוד, גיא בנאים, מירי ברנד, מיכאל ליאני, אסף עיני, הדס פליישמן, אילנית קונופני – חלקם עובדים בבית המלאכה וחלקם הוזמנו להשתתף כי עבודתם קשורה לרעיון הראשוני שהניע את התערוכה: תהליכי התבגרות ושינוי. ״מאפס למאה״ הוא ביטוי שמייצג שינוי חד ברגע, ומותח ציר תלול בין מצבי רוח ומצבי קיום שמתהפכים ברגע אחד. גם הצילום כמדיום, במהותו הופך בחלקיק שניה רגע לנצחי מתוך רצף הזמן המתמשך.

התערוכה היא המשך של העיסוק שלי במהות הצילום ובעיקר הצילום הישיר שבו ההתרחשות המצולמת אכן קרתה, מאפיין מובהק זה של הצילום סופג לתוכו שביב קיומי והמציאות הנוכחת במקרה זה היא בסתירה או בתעתוע לגבי הקונקרטיות שלה. הקו המנחה אותי בכל התערוכות ובזו גם הוא ליצור תערוכה שלמה שאינה מבוססת על סדרתיות או אחידות אלא לחבר בעזרת הצבה בין הקולות השונים של כל צלם או צלמת.

אתי שוורץ, צילום: רע בן דוד

אילנית קונופיני בתערוכה ברגע מאפס למאה

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מרתק אותי במיוחד להבין את הקול האישי של כל יוצר ולרתום את חלל הגלריה כמקום שסך המוצבים בתוכו הם העבודה השלמה. צילומים של אסף עיני ומיכאל ליאני מתעדים תהליכי התבגרות, צילומיו של גיא בנאים הינם בהקשר של מגדר או גוף, בצילומו של רע בן דוד היופי נתון בין חיות לקיפאון וצילומיה של אילנית קונופני צולמו במצלמה שהעניק לה הצלם רוברט פרנק, מחווה שגרמה לה לאחר זמן רב לאחוז במצלמה שוב ובאופן מרוחק ומהוסס מצלמת את בנה נח בטיול משפחתי בכנרת ובים המלח.

בתערוכה זו מוצגות שתי עבודות שאינן בהכרח תוצר של צילום ישיר אלא עקבות של הפעולה הצילומית. עבודה חדשה של הדס פליישמן המתבססת על יצירת הדמיות נוף שאינו קיים באמת, הדמיות המבוססות על זכרון צילומי מהגליל ודימויים אוטופיים של נהר הגעתון והדפסתם במדפסת תלת מימד. התוצאה מוצגת כקופסת אור.

עבודות נוספות הם של מירי ברנד, רישומים שנעשו בעזרת נייר העתקה (נייר קופי) של צילומים מהאלבום המשפחתי האישי שלה. הקו רישומי מעתיק את הפרטים בצילומים באופן הקורא בין השורות את מורכבות היחסים המשפחתיים.

רע בן דוד

מיכאל ליאני

גיא בנאים

מכל מלמדי השכלתי

הצלם וולפגנג טילמנס הוא הדמות המשפיעה ביותר עבורי ביחס לצילום והצבה. בשנות ה־90 המוקדמות, כסטודנטית לצילום במכללת הדסה, רכשתי ספר שלו. הייתי בת 19 והכרתי בעיקר את הצלמים הקנוניים: רוברט פרנק, וויליאם קליין, לי פרידלנדר (הנערץ עלי עד היום), ווקר אוונס, ויליאם אגלסטון רוברט אדאמס ואחרים. בדפים האחרונים של הספר צורפו צילומים של ההצבה בחלל של עבודות של טילמנס. הייתי מהופנטת מהאופן השונה כל־כך שבו הוא התייחס לחלל ולנייר הצילום, ויצר הצבה חדשה שנראתה לי כמו יומן אישי שהתפרק ונבנה מחדש על קירות הגלריה. הגאונות של טילמנס לדבר צילום ולפרוץ את התצוגה הקלאסית באופן שהקריאה הוויזואלית היא החשובה ולא בהכרח הקריאה הסדרתית, שינתה משהו בעשייה שלי, ומאז באופן כזה או אחר אני מנסה להתנסח שוב שוב בתחביר הצילומי.

תערוכת החלומות

הייתי רוצה לאצור תערוכה מוזיאלית מקיפה של צילום ישראלי עכשווי, ביחס לאוסף של צילום בארץ במאה ה־19. הייתי רוצה להציג צלמות וצלמים מעולים ומרתקים, שיוצרים כאן, אך לא מקבלים במה עבור יצירתם. ישראל היא מקום טעון כל־כך מבחינה פוליטית. הדימוי הישראלי שנבנה ברובו דרך צילום, מציע נרטיבים שונים של האתוס הציוני והאופן שבו הוקמה ומתקיימת המדינה, ומתבקש לחפור באופן בלתי פוסק בצילום מקומי עכשווי.

בקרוב אצלך

כרגע אני עובדת על תערוכת צילום גדולה בשני חלקים, שתוצג בגלריה טדי בירושלים ותעסוק בצילום ישראלי עכשווי. אני בעיצומו של גיבוש הרעיון ובניית החלק הראשון, שיפתח במרץ 2020.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

אסף עיני בתערוכה ברגע, מאפס למאה

The post מגלים אוצרות // אתי שוורץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב עומר, מה קורה? איפה אני תופס אותך?‎

בוקר טוב יובל, אני בסטודיו שלי, בקרויצברג ברלין‎

כמה זמן אתה כבר בברלין? תעשה לי רגע תקציר הפרקים הקודמים‎

האמת שלא ממש דיברנו כבר די הרבה זמן… עזבתי את הארץ לפני שנתיים וחצי כמעט. ‎בהתחלה לשוויץ, שם עשיתי תואר שני ב־ECAL ומשם לברלין. סך הכל אני בברלין שנה וקצת ‎

למה ecal ולמה ברלין?‎

חיפשתי תוכנית לתואר שני שתתן לי ההצה נוספת לתעשייה, ומצאתי את התכנית של ECAL שעוסקת בקראפט וב־LUXURY DESIGN, תכנית ששמה דגש על המלאכה ועושה הרבה שיתופי פעולה עם חברות מסחריות כמו הרמס לדוגמה. ברלין הייתה פתרון נוח אחרי שוויץ, מבחינת מיקום ונגישות לאירופה, מחירי סטודיו ומחיה נוחים, וגם קהילת אמנים ומעצבים ענפה‎

עומר פולק, SENSE ME. צילומים: Pujan and Stefan

עומר פולק, SENSE ME. צילומים: Pujan and Stefan

ועכשיו בוא נדבר על הפרויקט האחרון שלך: מיצב היער האינטראקטיבי. מה קורה שם?‎

לאחרונה פתחתי מיצב חדש שמוצג כחלק מהתערוכה SENSE ME במוזיאון TRAPHOLT שבדנמרק. המיצב מתעסק בתרחיש ספקולטיבי־עתידי, הבוחן את הקשר שלנו עם טבע וטכנולוגיה. מדובר ביער מלאכותי, מעין קליניקה רפואית של יער, חדר של 20 מ״ר מוקף מראות ורצפה לבנה. מהתקרה יורדים מוטות רטן בצורות שונות. כל מוט מפיץ ריח אחר לצד סאונד ש״הקלטתי״ ביער. לדוגמה, ריח של פטריה וסאונד של טרמיטים אוכלים גזע עץ מבפנים. המבקר יכול להסתובב בין המוטות ולחוות חויות ספציפיות ומבודדות מהיער

הקלטת?

כן: כשאני כותב הקלטתי, אני מתכוון גם לריחות. על הפרויקט עבדתי בשיתוף פעולה עם חברת SYMRISE, אחת מיצרניות הריחות הגדולה בעולם. בעזרת טכנולוגיה מתקדמת יכלנו לאסוף מולקולות ריח סביב אוביקטים ביער, לחזור עם המבחנות מלאות במולקולות למעבדה, לנתח את הנתונים ולייצר באופן מלאכותי את הריח המתבקש

זה פייק־נייצ׳ר. ככלל אני מתעניין מאוד בפייק, בשקר, במה שהוא למראית עין…‎

למה? מה מעניין אותך בזיוף?‎

בהקשר הזה העניין לא היה לייצר מקום שהוא יער מזוייף, אלא לייצר חוויה חדשה של היער כרעיון. אחת השאלות שליוו את הפרויקט הייתה, מה יקרה אם היערות ימשיכו להיעלם בקצב מסחרר ובעתיד הלא רחוק יערות יהפכו להיות תופעת טבע נדירה שהמוני תיירים פוקדים? איך זה ישפיע על אורך חיים שלנו, על ה־WELLBEING ועל הבריאות שלנו? והאם נצטרך לזייף את הטבע על מנת להמשיך ולקיים את האנושות על כדור הארץ. ‎

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יש בתהליך הזיוף המון אפשרויות ודגשים שאפשר לתת, וזה חלק מעולם האמנות והעיצוב מאז ומעולם. אני אוהב את תחושת ההפתעה והוואו כשמדובר בזיוף טוב שמשאיר חותם, וחוץ מזה זיוף ופייק הם חלק בלתי נפרד מהתרבות היום־יומית שלנו וזה רק יתגבר בעתיד

זה מעניין מה שאתה אומר: אתה מדבר על זיוף כמשהו חיובי, או כזה שיש לו גם הבטים חיוביים, בעוד שזיוף הוא מושג שיש לו קונוטציות שליליות בדרך כלל‎

האמת שאני משתדל לא ממש לתת את דעתי לגבי טוב או רע. זיוף של טבע בעזרת טכנולוגיה יכול להיות מדהים ולהוביל ליצרת איברים מלאכותיים שמצילים חיי אדם, אבל גם יכול להיות מהלך מתעתע שמוביל לאסונות. אני חושב שזו הסיבה שזה מענין אותי: יש בזה הכל, מראה שחורה וקשת בענן.

בפרויקט שלי אני ממש לא מנסה להגיד שזו הדרך שאנחנו צריכים לחיות. אני לוקח את המבקרים לתוך חוויה שתעלה אצלו.ה שאלות לגבי העתיד, לגבי הקרבה שלנו לטבע, לאמת, ובתקווה גם שאלות של מה איתנו? מה עלינו לעשות ואיך לפעול בתקופה כל כך קריטית למקום שבו אנחנו חיים. הגיע הזמן שתהיה איזו התעוררות גדולה לגבי מערכת היחסים המורכבת שאנחנו מנהלים בשלישיה עם הטבע והטכנולוגיה. אני משחק פה תפקיד קטן של בורג נוסף במהלך גלובלי של אנשים ויוצרים, שמנסים לעורר מחשבה ומודעות ובתקווה גם נקיטת פעולה ‎

אז מה אתה מקווה שיקרה למבקרים בזמן הביקור במיצב? אחריו? ‎

המיצב נותן חוויה ספציפית: הוא מוחק את היער על כל מרכיביו ומשאיר רק שמונה ריחות ו־15 סאונדים חלשים שמלווים את הריח. זה נותן מקום של זן, של התרכזות במרכיב אחד. אני מקווה שבעזרת פירוק התרחיש העתידי המבקרים ישאלו את עצמם שאלות לגבי העתיד והאחריות שבאה איתו.

היו בתערוכה כאלו שהזדעזעו מהרעיון וממש התעצבנו שחשבו שזו ההצעה שלי, שאני מאמין שזה הפתרון היחיד, והיו שהתרגשו מהרחה של שרף של עץ בסביבה ניטרלית, מה שהציף אצלם זכרונות ילדות של טיפוס על עץ וחיות משפחתיות מהעבר. ברגע שזה נוגע בפנים בנפש זה פשוט עובד. משם כל אחד לוקח את זה לדרכו ‎

יש לך איזה עניין עם ריחות, עוד מפרויקט הגמר בבצלאל. זה לא עוזב אותך, הא?‎

זה אחלה חומר לעבוד איתו: יש לו כוחות פלא לגעת באנשים. אני משתמש בריח ככלי עיצוב בדיוק כמו שמשתמשים בצבע וצורה‎

וסאונד? אני פחות זוכר סאונד בפרויקטים המוקדמים שלך‎

נכון, זה היה מהלך חדש בעבורי. נוצר חלל מעניין במקום של חיבור ריח עם סאונד ואיך הם משפיעים אחד על השני

נראה ככה. מה עוד על הפרק?‎

יש תוכניות מרגשות לקראת 2020, ״קאמינג סון״ מה שנקרא, אבל אולי כדאי לחכות קצת לפני שנספר עליהן. וכמובן שאני גם מקווה להצליח להביא את המיצב לאחר מהמוזיאונים בארץ… תמיד חשוב לי להציג בארץ ולשמוע על הקשר עם המקום שלי‎

מניח שזול זה לא יהיה

זול זה לא, במיוחד כשמדובר בהובלות לישראל, אבל יש לי תחושה טובה ויש הרבה התעניינות. נחזיק אצבעות ‎

בהחלט

The post עומר פולק: מראה שחורה וקשת בענן appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב חן ודורית, מה שלומכן? 

בוקר טוב חגית אצלנו טוב, מה שלומך? 

מצוין. אתן יושבות יחד או שכל אחת במקום אחר?

אנחנו ביחד עכשיו, שותות קפה 

יופי, אז בואו נדבר על זה: one two tree?

כן one two tree הוא עסק שהקמנו בשנה וחצי האחרונות בזכות אהבתנו הגדולה לצמחים וכלים יפים. 

אנחנו מספקות שירותי עיצוב צמחים לחללי פנים: בתים, עסקים, משרדים, מסעדות וכל חלל אורבני שמאפשר התערבות של צמחים. אנחנו מאמינות שצמחים יכולים לגרום לנו להרגיש מעט יותר טוב במהלך חיינו, לצמחים יש יתרונות רבים שאנחנו לא תמיד מודעים אליהם והם חלק מטרנד חזק שכאן בכדי להישאר

One Two Tree מבוסס על שירות. המטרה שלנו היא לאפשר חוויה נעימה של הכנסת צמחייה לחללי פנים. לכן אנחנו באמת עובדות פר פרוייקט. פוגשות לקוחות, רואות חללים ומתאימות את הצמחייה לתנאי הגידול המתאפשרים, החלל וצרכי הלקוח. אין לנו כרגע אתר, מקוות שבהמשך… מעלות את העבודות שאנחנו עושות לאינסטגרם ולפייסבוק

בואו נלך צעד אחורה, ותגידו מי אתן? איפה אתן הכרתן זו את זו?

דורית פרוביזור אוטוטו בת 30, גרה באודים עם ליאב הבן־זוג ושוויץ הכלבה. עובדת כמעצבת תעשייתית בסטודיו פריים הנפלא

חן בוגין, כבר בת 30 גרה בתל אביב עם עמרי בן זוגי והצמחים שלנו עבדתי בגלריה של גל גאון וכרגע בתהליכי חיפוש לעבודה הבאה

שתינו מעצבות תעשייתיות, נפגשנו במכון הטכנולוגי חולון במהלך התואר והפכנו לחברות הכי טובות

סיימנו את הלימודים ב־2017, לפני שנתיים. ואת העסק פתחנו כמעט שנה אחרי, כשכל אחת כבר עבדה בסטודיו לעיצוב אחר

הנה אנחנו נוגעות בנקודה חשובה. מאיפה הגיעה ההחלטה לעבוד עם אדמה וצמחים, אתן בכלל מעצבות תעשייתיות?

הכל התחיל מהודעה שחברה שלחה לשתינו, על בחורה שחיפשה פיית עציצים שתעזור למלא את הבית בצמחים ותלמד איך לגדל. היא חשבה שזה מתאים לנו וגם אנחנו. אז החלטנו להפוך להיות הפיות האלו ‍‍

מגניב, פיית עציצים ‍ ואיך זה צמח לכיוון של עסק?

תמיד אהבנו צמחים, לכל אחת מאיתנו יש ג׳ונגל קטן משלה בדירה, ביקור במשתלה הוא בילוי שבועי עבורנו. אז החלטנו להפוך את האהבה שלנו למקצוע ואנחנו באמת מאמינות שצמחים יכולים להפוך אותנו ליותר מאושרים בכל יום

זיהינו איזה צורך שמתחיל להתעורר אצל אנשים. אנחנו נמצאים בעולם טכנולוגי ויחד עם זאת הטבע מאוד חשוב לאנשים ולכולנו יש את הצורך להיות בסביבתו

יש לכן מושג איך זה קרה שהצורך הזה הפך לכל כך נרחב? יש טרנד ענק של צמחייה שנכנסת לכל מקום. חקרתן קצת את הנושא?

כן, יצא לנו לחקור את הנושא: אנחנו חיים בעידן טכנולוגי שמאוד מתפתח, אומרים שבעוד שנתיים בינה מלאכותית כבר תהיה חלק מכל בית, והצמחייה היא איזשהו טרנד־נגדי למה שקורה היום. אבל בינתיים, עד שזה יקרה, יש האטה באורח החיים, והמון המון מסעדות בעולם מנסות להכניס את הצמחיים פנימה ולאפשר לאדם לשים את הטבע במרכז. בנוסף לפני מספר שנים התחילו ניצוצות של איורי צמחים במוצרים ובדים בעולם האופנה שרק הגבירו את הרצון שיהיו לנו צמחים גם בצורה מוחשית.

וכמו כל טרנד שמגיע לארץ, אנחנו עדיין נמצאים מעט מאחור בתחום הזה

שמתן לב שיצאו ממש עכשיו שני ספרים כאן אצלנו, של מאיירים ישראלים צעירים, שמדברים על חיים עם צמחים?

בהחלט שמנו לב! אפילו יש לנו את שניהם

בדרך כלל מסעדות ובתי מלון קטנים או מקומות בילוי הם המאמצים הראשונים של הטרנד במלוא הקיצוניות, ומשם זה מחלחל למקומות אחרים – בתים פרטיים, חללי עבודה. מי הלקוחות שלכן?

הלקוחות שלנו הם עסקים, חללי עבודה ובתים פרטיים. זה מתחלק לשניים, אנשים שאוהבים מאוד צמחייה ולא יודעים איך להתחיל. ואנשים שמאוד מפחדים ממנה ולא רוצים להרוג אותה

ואז אתן מפתחות איתם קשר ארוך טווח ועובדות גם בגינון?

כן, מאוד חשוב לנו הקשר הזה. בחלק מהמקומות אנחנו מספקות גם תחזוקה שבועית וחודשית. דואגות לשלום הצמחים וחידושם

וזו העבודה העיקרית שלכן?

עדיין לא:)

אנחנו חולמות שיום אחד יהיה לנו סטודיו מלא בצמחייה וזאת תהיה עבודתנו העיקרית. ניתן את השירות, נלווה אנשים, נשתול ונעצב. בנוסף לשירות אנחנו שואפות לעצב את הכלים עצמם ומאוד אוהבות כלי זכוכית ומתכת. לפני שנה פחות או יותר יצרנו קולקציה של כלים שמכרנו במכירה בקזינו סן רמו בנגה, ומקוות להמשיך לפתח אותה

כשאת אומרת יצרנו קולקציה את מתכוונת לכלים שאתן מעצבות? מיצרות? מלקטות?

במהלך התואר נחשפנו להרבה בעלי מקצוע מוכשרים, נפח זכוכית שאנחנו עובדות איתו צמוד ולחצן. עיצבנו קולקציה של כלי זכוכית שמתאימים להנבטה של אבוקדו, אננס וסוקלנטים למיניהם. וכלי מתכת לצמחים ששותלים באדמה

ספרו קצת על הפרויקטים עצמם: הכי אהוב? הכי גדול עד כה?

אפשר לומר שפרוייקט הדגל שלנו הוא הפאטיו של מסעדת המגזינו הנהדרת. יצא לנו לעבוד עם אנשים פתוחים וחושבים בטובת הלקוחות שלהם, שנתנו לנו יד חופשית עם עיצוב הצמחייה. יצרנו ג׳ונגל אורבני קטן בלב העיר. מחכות בסבלנות שהוא יתפתח ויצמח לג׳ונגל אדיר

לפני הקמת הפטיו ולפני כל פרויקט אנחנו עושות עבודת מחקר רצינית ומייצרות הדמיות בכדי לחלוק עם הלקוח את החזון שלנו, ולהבין מה אפשר ומה לא.

מגזינו אכן היה הפרויקט המאתגר ביותר עבורנו בגלל שהיה צורך להתחשב בהמון גורמים; עובדי המסעדה, לקוחות המסעדה שיושבים בפטיו. רצינו שהצמחייה רק תשפר את רצונם לשבת בו ולא תפריע להם, הלקוח עצמו, שזה הבעלים של המסעדה, וכמובן אופן הטיפול שיהיה הכי קל והכי מהיר.

זה היה פרויקט ארוך בתכנון שלו ובהקמה שלו, בילינו בפטיו מהשעה 2 בלילה ועבדנו לאורכו ללא הפסקה:)

האמת שישבתי שם ואיזה אוזן פיל עשתה לי נעים בגב… מה פרויקט החלומות שלכן?

אני חושבת שיש לנו שני חלומות. האחד, מלון שיאפשר לנו לעצב את כולו, החללים המשותפים והחדרים האישים בצמחים, ויקח את זה עד הקצה. שהבסיס לעיצוב יהיה הצמחים עצמם, מלון שכולו תהיה חווית טבע אורבנית. והחלום השני הוא לעבוד עם מלא לקוחות פרטיים שנוכל ללמד אותם איך לגדל ולהוסיף קצת אור הביתה בעזרת צמחים מהממים ומיוחדים. פינות קטנות בבית, ספריות וכל שאפשר

איפה לומדים את מה שאתן עושות או שזה כישרון טבעי?

לימודי העיצוב הם חלק בלתי נפרד מהעסק: הם תרמו לנו באופן החשיבה שאיתו אנחנו ניגשות לכל פרויקט ויכולת ההתבוננות שסיגלנו שמלווה ביכולת לענות על צרכי המקום והלקוח. מבחינת אופן הגידול, חללים אורבניים לפעמים לא מאפשרים תנאים כמו תנאים שקיימים בחוץ. חלק מההתמחות שלנו היא לבחור ולהכיר צמחים שיש להם יכולת לחיות במקומות קצת יותר חשוכים למשל; משהו שגננים פחות מתעסקים בו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ולגבי הצמחים, שהם העיקר, אנחנו מרגישות שאנחנו מתפתחות כל יום מהאהבה שלנו אליהם וגידול פרטני של כל צמח מלמד אותנו אין סוף דברים חדשים

מה עשיתן בפרויקט גמר בלימודים?

אני עשיתי שבעה קמעות לאמונות טפלות, וחן לגמרי התעסקה בצמחים

יצרתי חמישה אוביקטים שמייצרים דרך חדשה להסתכלות על צמחייה. הפרוייקט התחיל מזכרון ילדות של הנבטת שעועית בצמר גפן, פירקתי את העציץ לגורמים ויתרתי על אדמה ומשם התפתחי לייצור חבלי כותנה באופן תעשייתי שמשלבים בתוכם זרעים

האהבה לצמחים מגיעה מזכרונות ילדות. הנבטה של שעועית וגידול ראש דשא בתור ילדות. ההתרגשות שמתקבלת לאחר הניצן הראשון שצומח והציפייה להמשך הגדילה וההשתנות. הצמחים מרגשים ומפתיעים אותנו כל פעם מחדש

ויש לכן כללי אצבע או עצה טובה למתחילים?

פשוט להתחיל. לא לפחד. למתקשים שבינינו קקטוסים הם תמיד רעיון טוב, דורשים מעט מאוד מים והרבה אור

חשוב לזכור שבדרך כלל אנחנו הורגים את הצמחים שלנו בגלל השקיית יתר. אז איך בודקים מתי צריך להשקות?! לא מספיק לבדוק את האדמה בחלקה העליון, זה ישמע רע, אבל צריך ממש לדחוף את האצבע לתוך האדמה לבדוק את רמת הרטיבות שלה ובהתאם להשקות. רוב הצמחים שאנחנו מגדלים בבית לא צריכים השקייה יותר מפעם בשבוע

תודה. לומדים. ועוד שאלה שיושבת לי כבר מזמן על קצה המקלדת: One Two Tree – אחלה שם, חיפשתן הרבה או שזה היה שם תמיד?

שאלה מעולה. האמת שהוא היה שם ממש מההתחלה. היה לנו חשוב למצוא שם שיהיה לו פן משעשע ושהוא ישקף החוצה את העניין, שאפשר גם לגדל צמחים ללא מאמץ רב ובקלילות שיוריד את גורם הפחד מהגידול עצמו

צילום: הילה עידו

חמוד מאוד!

תגידו שלושה אתרים/ חשבונות אינסטגרם שמהם אתן שואבות השראה

Still______

Studio Roco

ואנחנו מאוד אוהבות את האינסטגרם של we love plants tlv ואת הצמחים המיוחדים שהם מביאים

אני אוהבת את האינסטגרם של  the Jungalow, מכירות בטוח. 

ואני מבינה שהעסק שלכן חי וצומח בעיקר באינסטגרם, שם אנחנו (פורטפוליו) הכרנו אתכן

באמת הכרנו דרך האינסטגרם, שהפך להיות כלי מאוד מרכזי בחיים של כולנו שם רוב האנשים מוצאים אותנו: onetwotree.tlv וגם בפייסבוק. מתקשרים ואנחנו באות ומייעלות באהבה! נשמח גם רק לתת עצות קטנות למי שמחפש אותן על איך לגדל ומה. מקוות שיום אחד כל הבתים של כולנו יתמלאו בצמחייה

מה איתך? מגדלת צמחים?

הורגת בהמתת חסד

האמת שבזמן האחרון יש לי כמה תלויים שמצליחים לשרוד: פוטוס, צמח טורף עם גביעים שאמור לטפל ביתושים ועוד סקולנט אחד עלוב נפש, שבינתיים לא מוותר

יש הרבה צמחים כמו הפוטוס שאת יכולה לגדל בבית ולטפל מעט שיוכלו לפטור אותך מהמתת החסד הזו

אני משתפרת. אבל אולי יום אחד אזמין אתכן להרים פה ג׳ונגל קטן

אנחנו מאוד נשמח

יופי, שיהיה בהצלחה. משהו אחרון לפני שניפרד?

תודה רבה. ודבר אחרון: ממליצות באהבה גדולה לגדל צמחים. הם באמת ממלאים את החיים באור ועוזרים לנו להיות קצת יותר מאושרים וטובים בכל יום

The post One Two Tree מפריחות את השממה appeared first on מגזין פורטפוליו.

פוטופואטיקה במוסררה: מפגש בין כתיבה, הגות ואמנות

בגלריות של בית הספר לאמנות מוסררה בירושלים יפתחו הערב (26.12) שלוש תערוכות באירוע פוטופואטיקה 9: מפגש בין כתיבה, הגות ואמנות. פוטופואטיקה מחברת עשייה של אמנים, משוררים, כותבים ואוצרים ומציעה שיח על הקשר שבין המילה הכתובה לבין הדימוי החזותי, באמצעות שלוש תערוכות מקיפות ואירועים נילווים. התערוכות יוצגו עד 6.5.2020.

אירנה גורדון אצרה את התערוכה ״בין הברה להברה יש חלל ריק״, בהשתתפות גסטון צבי איצקוביץ, הילה בן ארי, לארי אברמסון, אייל גורביץ, זלי גורביץ, מלאכי סגן כהן, פסי גירש, פראנס לבה נדב. התערוכה מציגה שירים של גורביץ׳ לצד עבודות צילום, וידיאו, ציור והדפס שמנהלות דיאלוג סמוי עם השירים. 

הילה בן ארי בגלריות מוסררה. צילום: אסף סבן

גבריאל מוזס בגלריות מוסררה

בת דזבלי ויואב ליפשיץ אצרו את התערוכה ״פואטיקה מן המכונה״ בהשתתפות אושר בן יהודה, אלה נובק, אלינור סלומון, בן בנחורין, גבריאל בן משה, ג׳ניפר אבסירה, דגנית אלייקים, כרמל ברנע ברזנר ג׳ונס, ליז מאר, ערן הדס, עלמה אלורו, שירין אנלן. בתערוכה מוצג פסיפס של עבודות מתוך גלים שונים של אמנות רשת ישראלית.

דוד דניאל אצר את התערוכה ״ללא חרפה וללא תהילה״ בהשתתפות אורי דרומר, חן שיינברג, יורם רון, מור אסתר קצמן, ניצן מקובר כספי. התערוכה יוצאת מתוך יצירתו הקנונית של ט.ס. אליוט ״ארץ הישימון״ (במקור – ״The Waste Land״) ומנסה לבחון את תוקפה כיום, הן במישור הקיומי/הפרטי והן במישור החברתי/אוניברסלי. התערוכה תיצור אנאלוגיה לרוח הזמן העולה מ״ארץ הישימון״ לימינו אנו.

אליהו אריק בוקובזה במרכז לאמנות עכשווית רמלה

חומת מחמדנו במרכז לאמנות עכשווית רמלה

בתערוכה חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו, שתיפתח מחר (שישי, 27.12) במרכז לאמנות עכשווית במוזיאון רמלה, מציגים מאיה סמירה ואליהו אריק בוקובזה ומציעים בחינה מחודשת של זהויות וסולמות ערכים שהתקבעו בתודעה הישראלית. התערוכה הזוגית שאצרה סמדר שפי מתרחשת במרחב שבין זיכרון לסטראוטיפ, בין תפיסות מובנות לערעורן. שם התערוכה לקוח מהבית השלישי בשיר ״תִּקְוָתֵּנוּ״ שחיבר נפתלי הרץ אימבר ב־1878, שגרסה שלו – שני בתיו הראשונים של השיר (במקור היו תשעה) – הפכה להמנון הרשמי של התנועה הציונית ובהמשך להמנון מדינת ישראל. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ב״חוֹמַת מַחֲמַדֵּינו״ הכוונה לירושלים, מושא געגוע פיזי ומטאפיזי של יהודי הגולה. חמדה וגעגוע הם אלמנטים משותפים בעבודות של סמירה ובוקובזה. בשניהם נבחנת תפיסת ״המזרח״ שהשתרשה במערב, ובהגמוניה הישראלית נתפסה כ״ערביות״. החשיבה על הגוף, במיוחד, אך לא רק, הגוף הנשי, מרכזית בעבודות שניהם. במיצב הווידאו ״באלדה״ של סמירה מוקרן דימוי של בטן נשית, מעוטרת פירסינג, בתנועות חוזרות של ריקוד בטן מזרחי, גוף כלוא בגבולות מבט צר. רקדנית בטן מופיעה גם בעבודת הווידאו־אנימציה ״תקווה״ של בוקובזה, תחילה כצללית, ולבסוף כדמות צבעונית מצויירת. אצל שני האמנים החיבור בין לאומיות, למוסיקה, לגוף, מה שנחשב בעבר לנמוך, תורגם לשפה של אמנות עכשווית. 

מתוך האוסף של גיל פנטו, בבית בנימיני

שרון רשב"ם פרופ בבית בנימיני

בוקר הרצאות לתפארת בבית בנימיני

בוקר של הרצאות יתקיים מחר (שישי, בשעות 10:00־12:00) בבית בנימיני, לקראת נעילת התערוכה ״ולתפארת…״. מזכרת הינה חפץ, מוצר תרבותי, המופק בהקשר חברתי־תרבותי מסוים, הן לצרכים פנימיים של הקבוצה התרבותית שבמסגרתה הוא נעשה והן לצרכים חיצוניים מול קבוצות אחרות. יתרה מזאת, מזכרת היא עדות חומרית־מוחשית המקפיאה באופן סמלי זיכרון של אדם, תחושה, חוויה חולפת או מקום. במפגש

אוצרות התערוכה, גלינה ארבלי ועדי קרליץ, ירצו על מאחורי הקלעים של התערוכה. איריס פישוף, אוצרת ומרצה במחלקה להיסטוריה ופילוסופיה בשנקר, תרצה על זיכרון ומזכרת בתכשיטים. האספן גיל פנטו ירצה על מזכרות ישראליות של פעם. יסמין ברגנר, אמנית ומלווה רוחנית באמצעות קעקועים תרצה על קעקועי חיים – הקעקוע כטקס מעבר וחניכה. רונית מירסקי, חוקרת אמנות, תרצה על ״נוכחות נעלמת״ – מהם האלמנטים המקשרים בין המושג המופשט של הזיכרון לבין תרגומו הפיזי? האמנית שרון רשב״ם פרופ תקרא מספרה ״הזמן שכח״ שבו היא עוסקת בילדות, התבגרות וזיקנה בקיבוץ, דרך ציורים וטקסטים. 

הכניסה בתשלום 50 ₪. לסטודנטים 50% הנחה.

The post הרשימה המשותפת // 26.12.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

״קופסת אוצרות״ היא חממה המציעה לראשונה תכנית ייחודית להכשרת בוגרי בתי־ספר לאמנות במסלול האוצרות, במסגרת המוזיאון שיספק מעטפת, ידע ארגוני וסביבת עבודה מקצועית. האוצרים המתמחים בחממה יאצרו תערוכה ויזכו להזדמנות לפעול בתוך מוסד תרבותי גדול ולהעשיר את ארגז הכלים המקצועי שלהם.

התכנית מבקשת לתת כלים ליוצרים ירושלמים צעירים, כדי שבעתיד יוכלו להשתלב מקצועית בתחום האוצרות בישראל, תוך יצירת חיבור משמעותי בין מוזיאון מגדל דוד ובין האוצרים. החממה תתמודד עם השאלות המעסיקות אוצרים בתחילת דרכם, בהן: איך הופכים רעיון גולמי לקונספט מגובש לתערוכה? מהם המקורות התקציביים שקיימים כיום בארץ לאוצרים בתחילת הדרך? איך ניגשים לעבודת הבחירה והמיון של שפע גדול של עבודות אמנות? כיצד מתמודדים עם מגבלות טכניות של חלל תערוכה והופכים אותן להזדמנויות?

צעירים וצעירות בעלי תעוזה, כישרון ואמירה אומנותית מסקרנת, בוגרי אקדמיות שחיים ופועלים בירושלים, מוזמנים להגיש מועמדות לתכנית. במסגרת הקופסה תיערך הכשרה קבוצתית, ובה מפגשי השראה עם אוצרים מובילים ארץ, ומפגשים מקצועיים בנושאי בניית תקציב, אריזה שיווקית, מיתוג, קשרים, שיתופי פעולה ועוד.

החממה תחל לפעול במהלך חודש ינואר 2020, כאשר המפגשים הקבוצתיים יחולו במהלך חודשים ינואר עד אפריל. בנוסף תתקיים עבודה אישית מול האוצרת הראשית של החממה, דר׳ סמדר שפי, וכן חניכה אישית מול מנטור שילווה את הקמת התערוכה מתחילה ועד סופה. כל תערוכה בחממה תוצג בחלל המוזיאון למשך כמה שבועות במהלך 2020 ותלווה בתכנית אירועים. ההשתתפות בחממה כוללת תמיכה תקציבית המכסה את כל עלויות הפקת התערוכה, כולל שכר אוצר, לפי נהלי הפרויקט.

משתתפי הקופסה ייבחרו לפי חזון אמנות ייחודי ומקורי ורעיון חדשני. כמו כן, תנתן עדיפות לנושאים המתכתבים עם העיר בהתאם לחזון המוזיאון.

איך נכנסים לקופסה:

• הגשת המועמדות תבוצע באמצעות אתר המוזיאון
• רשאים להגיש מועמדות: יחידים או זוגות, בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות (המוכרים ע״י המל״ג או בתקנת בתי הספר במשרד התרבות), עד גיל 35, אשר סיימו לימודיהם בין השנים 2016-2019 ומקום מגורים ופעילותם בירושלים.
• יש לקרוא קפידה את ההנחיות בטרם הגשת המועמדות. מומלץ להגיש מועמדות בפועל רק לאחר איסוף המסמכים הנדרשים.
• תאריך אחרון להגשת מועמדות: 15.1.2020 בשעה 17:00

The post קול קורא: קופסת אוצרות במגדל דוד appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

רונית פורת, בת 44. לא כל כך ברור איפה גרה אבל זה בין תל־אביב לאמסטרדם.
אתר

סטטוס זוגי?

לא ברור.

מה בצלחת?

אני מאוד בררנית, אז אף לא אחת מההגדרות הרגילות מתאימה לי. בעיני איקרה זה הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות בצלחת – שילוב של ביצי דגים ומיונז, שני דברים ששנואים עלי. ביסלי גריל, לעומת זאת, זה מעדן.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אני חברה בגלריה אינדי (שבשנה הבא נחגוג לה עשור), ומציגה בה עד ה־4.1 את תערוכת היחיד שלי, ״עדות מפי השמועה״. שם התערוכה לקוח ממונח משפטי בדיני־ראיות, שמשמעו פיסת מידע שהתקבלה אצל עד מאדם אחר, ונוגעת לאירוע שבו העד לא נכח. הדימויים בתערוכה לקוחים מקטלוגים לעיצוב מגרמניה של שנות ה־20 וה־30 ומארכיון שיצרתי.

מתוך עדות מפי שמועה בגלריה אינדי. צילומי הצבה: יובל חי

צילום: יובל חי

בעבר הצגתי טרילוגיה, שחלקה הראשון הצגה בגלרי אינדי ב־2016, חלקה השני במוזיאון הרצליה ב־2017 וחלקה השלישי הוצג במוזיאון תל־אביב ב־2018. הפעם, בשונה מהטרילוגיה שבמרכזה העמדתי דמות וסיפור, בחרתי להתמקד בשלוש זירות. כל אחד משלושת חדרי הגלריה מדמה חלל אחר; הדמויות עברו פעולות של מחיקה, חיתוך וחיבור מחדש כך שאינן ידועות, ובנוסף ניסיתי לשתול ריחות בחלל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

עבדתי במשך חמש שנים בפרויקט שהזמין צלמות וצלמים לתעד את ישראל והשטחים. במסגרתו הייתי אסיסטנטית של וונדי אוולד – צלמת אמריקאית שמחלקת מצלמות שהושפעתי ממנה מאוד. בנוסף, פגשתי צלמים גדולים נוספים כמו רוזלינד סולומון וניק וופלינגטון.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אחרי שבניתי את הפוטופלסטיקון (פנורמה קיסרית) עם בית־המלאכה גדי צחור, שהיה סוג של פרויקט חלומות והוצג במוזיאון הרצליה, איני יודעת לתאר עוד פרויקט חלומות מסוים. מצד אחד יש את העניין הסביבתי, והשאלה מה עושים עם כל מה שמייצרים, ומצד שני יש את התפתחות הטכנולגיה שמאפשרת ליצור עבודות שלא ישכבו אחר כך במחסן. בקיצור, אני בשלב שאני מרגישה שאני צריכה רגע לעצור ולחשב מסלול מחדש. חלומות יש מלא, אצלי הבעיה זה במה להתמקד.

מהו פריט הלבוש האחרון שקנית?

קניתי כפפות יד־שניה לתערוכה ולחורף האירופאי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

צילום: יובל חי

מתוך עדות מפי שמועה בגלריה אינדי. צילומי הצבה: יובל חי

צילום הצבה, מר אולבריך והעלמה נוימן, מוזיאון הרצליה. צילום: טל ניסים

The post מה קורה // רונית פורת appeared first on מגזין פורטפוליו.

Aroma Art, מיזם האמנות של רשת ארומה אספרסו בר, הוא פלטפורמה לקידום וחשיפת אמני ציור ישראלים, השואפת לקדם את המודעות לאמנות ישראלית בקרב הציבור הרחב המבקר בסניפי הרשת. רשת ארומה אספרסו בר (ארומה ישראל) מונה כ־153 סניפים ברחבי הארץ (למעט בעיר תל־אביב-יפו). לסניפים אלו נכנסים מדי יום עשרות אלפי מבקרים, כך שהפרויקט מזמן חשיפה רחבה לאמנים המציגים, וכן יאפשר ליצירות מסוימות ״לנדוד״ לסניפים אחרים ולפגוש קהל חדש.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לפרויקט נבחרים ציירים וציירות בוגרי בתי ספר לעיצוב ולאמנות מרחבי הארץ, המציגים את עבודותיהם במספר סניפי הרשת לאורך השנה. כל היצירות ניתנות לרכישה מידית בסניף המציג את האמן. כיום הפרויקט מוצג בכ־17 מסניפי הרשת, שמזמינה אמנים נוספים להציע את עבודותיהם לפרויקט. הגשת המועמדות תכלול:

• קורות חיים מקוצרים (עד חצי עמוד)
• פרטי התקשרות מלאים: שם, שם משפחה, כתובת, מספר טלפון ודוא״ל (כולל עמודים עסקיים ברשתות החברתיות, או אתר במידה ויש)
• עבודות: צילום עבודות כולל מידות, פירוט טכניקה וחומרים. יש לצרף 3-5 עבודות (גודל תמונה לא יותר מ־1 מגה לצילום)
• על ההצעות להיות מוגשות בקובץ PDF אחד (שגודלו לא עולה על 10MB), השמור תחת שם המגיש/ה.
• את ההצעות יש לשלוח לכתובת: aroma-art@aroma.co.il
• הצעות יתקבלו עד לתאריך 28.1.2020

תשובות ישלחו לאמנים כחודש לאחר קבלת ההצעה. הצעות שיוגשו בפורמט שונה מהמבוקש לא יבחנו. Aroma Art משאירה לעצמה את הזכות לפנות ישירות לאמנים לפי שיקול דעתה.

אינה גורוחוד, סניף הבורסה. צילום: דודי מוסקוביץ

יסמין ממן, סניף קריית אונו. צילום: דודי מוסקוביץ

קרן פרגו, סניף צמח. צילום: דודי מוסקוביץ

The post קול קורא: Aroma Art appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online

הקירות בסטודיו של אביב גרינברג בוהקים בלובן בתולי. עד שעבר לכאן לפני מספר שבועות, וכמו צעירים ישראלים רבים, עבד מהבית. ״עיצבתי את המקום מחדש יחד עם אביו של בן זוגי״, הוא מספר. ״התאמנו את החלל, שהיה בעבר מפעל לחריטה על חלקי מכוניות, לצרכי כאמן״. על הרצפה מפוזרות יצירותיו הצבעוניות של גרינברג והוא מנצח על הכאוס האסתטי באסרטיביות מרשימה. יש לו כריזמה מהפנטת ויכולות ניהול, שהן הכרחיות אך לא נפוצות בקרב אמנים כיום.

״אני מגיע ממשפחה של יזמים, זה בגנים שלי; יש לי שאיפות גדולות וידיעה ברורה שאני חייב לעבוד קשה כדי לקדם את האמנות שלי״. 

אז איך הגעת להיות אמן ולא איש עסקים מפולפל? 

״הסיפור שלי מתחיל בצבא. שירתתי בכלא צבאי, פיקדתי על 120 חיילים שנפלטו מהמערכת והגיעו לכלא כמפלט אחרון. שם, במטרה להשתחרר מעול השירות הצבאי, הם הפגינו את ההתנהגות הקיצונית ביותר שלהם, כך שאת יכולה לתאר לעצמך איזו תקופה מאתגרת זו היתה״. אני אכן רואה בעיניו את המשקל הכבד שהשאירו השנים האלו על חייו האישיים ועל היצירה שלו. ״אפילו הארכיטקטורה והערך ההיסטורי של המבנה עוד נוכחים בעבודות שלי היום״, הוא מודה. 

״עם סיום השירות הצבאי נסעתי לטייל בהודו והתחלתי לצייר פורטרטים רנדומלים עם עיפרון במחברת שלי, עד שהבנתי שאני רוצה ללמוד איזשהו סוג של אמנות פרקטית. הגשתי מועמדות למספר מסלולים במוסדות המובילים ובאופן מקרי או לא, התכנית היחידה שהתקבלתי אליה היתה לימודי אמנות בשנקר, אז החלטתי ללכת על זה״.

אביב גרינברג

״אני רואה את העבודות שלי כמלכודות. הצבעוניות הקלילה מושכת את הצופים להתבונן מקרוב, כדי לגלות קונפליקטים עמוקים ורציניים יותר, שבהם אני מבקש לעסוק״

מהשירות בכלא הצבאי, דרך הודו, ועד ללימודי אמנות בשנקר; ספר לי קצת על החוויה שלך בלימודים. 

״הגעתי לשנקר עם הרישומים מהודו ובמהלך השנתיים הראשונות התמקדתי בציור של פורטרטים סוריאליסטיים גדולי ממדים עם נגיעות ריאליסטיות, שמוטמעות בהם תכונות דתיות או חברתיות. בסיום השנה השנייה ללימודים הפקתי תערוכה שבה הפורטרטים הגדולים הקיפו את הצופים, בעוד אלה נותרו לפרש את היצירות באופן פרגמטי, על בסיס דעות קדומות וסטיגמות חברתיות, קצת כמו המציאות בכלא״.

להציג תערוכה זה מהלך מאוד שאפתני בעבור סטודנט בשנתו השנייה לתואר. איך השפיע המהלך הזה על המשך הלימודים?

״התערוכה הייתה טבילת האש שלי בסצינת האמנות המקומית, וגם חוויה שחשפה את הצד ההפקתי שבי והשאירה אותי עם דחף עמוק להפסיק לצייר. רציתי לחקור תחומים שונים של יצירה. אז לדוגמה, הקמתי יריד שמשלב אופנת יד שנייה ואמנים צעירים. היריד חיבר אותי למרחב העירוני וגם היווה נקודת מפנה חשובה בקריירה שלי״.

דחף להפסיק לצייר? איך שרדת את השנתיים הנותרות בשנקר? 

״פשוט הפסקתי לצייר״, הוא עונה בחיוך שובב. ״בודדתי אלמנט אחד מהציורים שלי – שרשרת – והתחלתי לחקור ולפרש אותה בדרכים שונות. לאט לאט הדבר התפתח למיצבים שמשחקים עם פרספקטיבות ונקודות מוצא; בהתחלה עם שימוש בצינורות גומי שקופים מלאים בצבעי אקריליק, שלאחר מכן הוחלפו בחומרי הניקוי שבהם אני משתמש היום״.

איך קרה המעבר הזה? זו בחירה יוצאת דופן, אירונית כמעט, להשתמש בחומרי ניקוי כעבודת אמנות. 

״זה היכה בי יום אחד בסופרמרקט, בעודי משתהה מול מדף חומרי הניקוי, הבנתי פתאום שיש להם את אותה הצבעוניות שבציורים שלי; צבעוניות עזה ורעילה שאני מאוד אוהב. חומרי ניקוי שומרים על הצבע והמרקם שלהם לאורך זמן, ובאופן סימבולי הם גם היו חלק בלתי נפרד מהשירות הצבאי שלי. בכלא היינו עורכים שלושה מסדרי נקיון ביום, שהיו תנאי מכריע כדי שנוכל להחליף משמרת או ללכת הביתה. אפשר לומר שחומרי ניקוי כבר אז היו מרכיב חשוב בחיי״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בכל זאת, דמותו השלווה והצבעוניות העליזה בעבודותיו נראות לי מנותקות מהעבר שגרינברג מתאר. אני תוהה איך החוויה הכה־אינטנסיבית וקשוחה שעבר בצבא הובילה אותו ליצור אמנות מלאת חיות וקלילות. 

חשבתי על אמנות כאובייקט דקורטיבי שאפשר להביא הביתה בקלות, קצת כמו הרהיטים שאנחנו קונים באיקאה ומרכיבים לבד בבית. רציתי לביית כמה מהרעיונות של המיצבים הגדולים שלי, כך שיהיו נגישים גם לבתים פרטיים

״אני רואה את העבודות שלי כמלכודות״ הוא מסביר. ״הצבעוניות הקלילה מושכת את הצופים להתבונן מקרוב, כדי לגלות קונפליקטים עמוקים ורציניים יותר, שבהם אני מבקש לעסוק. כך אני יכול לייצר דיאלוג עם קהלים רחבים יותר, שאינם חשופים בהכרח לעולם האמנות – זו אחת המטרות החשובות בתוכנית שבניתי להפצת האמנות שלי״.

תערוכת הגמר שלו בשנקר הייתה מרשימה, עם מיצבים גדולי ממדים והשימוש בחומרי ניקוי, שבלטו לעין ותרמו לסימונו כהבטחה. 

מה קרה ביום שאחרי, כשהסתיימה התערוכה ונותרת להתמודד עם שוק האמנות המקומי והלא פשוט, בעצמך? 

״אחרי התערוכה הייתה התעניינות בעבודות שלי, אבל זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת; הבנתי שאני צריך לקדם דברים כדי לגרום להם לקרות, שכדי להגיע למצב שאוכל להתפרנס מהאמנות שלי אני אצטרך לעבוד מאוד קשה. נרשמתי (והתקבלתי) לחממת האמנים של יריד צבע טרי ובעיקר יצרתי מלא.

״התחלתי להתרכז בעולם האישי שלי, ולשאוב השראה מהתבוננות פנימה. המשכתי לפתח יצירות שמחברות בין פיסול וציור באופן סימביוטי, תוך התחשבות בחלל שבו הן מוצגות. חשוב לי להשתמש בחומרים שאני קונה מחנויות בשכונת המגורים שלי כי זה מחבר אותי, ואת היצירה, לסביבה המיידית. אני אוהב לקחת אוביקטים נשכחים, או כאלה שנהוג להסתיר מאחורי הקלעים, ולהביא אותם לקדמת הבמה; להאדיר אוביקטים יום־יומיים למעמד של יצירות אמנות״.  

ספר לי עוד על התוכנית, מה נצפה לראות ממך בעתיד הקרוב?  

״אני מאוד מעוניין בשיתופי פעולה עם מותגים מסחריים, גם כדי להנגיש אמנות למודעות הקולקטיבית של החברה בארץ. לאחרונה הצבתי עבודה במשרדים של פייסבוק בתל אביב, שעשיתי במיוחד למקום, ויצרתי סדנה לחברת היי־טק. כרגע אני מציג במסגרת זומו, המוזיאון שבדרך, בקריית ים. במהלך 2020 אני צפוי להשתתף בשתי תערוכות קבוצתיות; להציב עבודות שלי בבית מלון בגרמניה ובחנויות של רשת אופנה גדולה בארץ; ובנוסף אני עובד על סדרה חדשה שתוצג בלעדית ב־Artsource ותיחשף במסיבת השקה של הסטודיו החדש.

״חשבתי על אמנות כאוביקט דקורטיבי שאפשר להביא הביתה בקלות, קצת כמו הרהיטים שאנחנו קונים באיקאה ומרכיבים לבד בבית. רציתי לביית כמה מהרעיונות של המיצבים הגדולים שלי, כך שיהיו נגישים גם לבתים פרטיים. לסדרה הזו בחרתי בחובטי שטיחים, שאני משתמש בהם כבר זמן מה, ויצרתי איתם הילות בצורת חצאי עיגול, ואותן הטמעתי בלוחות MDF. שני החומרים משתלבים יחד בהרמוניה, וכל יצירה כזו נצבעת בעבודת יד כך שהיא מיוחדת, חלק מסדרה במהדורה מוגבלת. עד שאוזמן להציג במוזיאונים ומוסדות תרבות אני מתכוון להפיץ את האמנות שלי בכל דרך אפשרית״.

אני נפרדת מגרינברג ומהסטודיו עם התאהבות קטנה וציפייה גדולה להזמנה למסיבה.

הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אנגלית במגזין של Artsource.Online
לקריאת שיחות סטודיו נוספות בפורטפוליו לחצו כאן

The post שיחת סטודיו / אביב גרינברג appeared first on מגזין פורטפוליו.

״יותר מאי פעם בעבר, אנשים בעולם כולו חיים כיום במצב של חרדה מוגברת, המתעוררת בעקבות סכנות אמיתיות ומדומינות כאחד. (כתוצאה מכך) אנחנו עסוקים בשאלה היכן נמצא סביבה מוגנת לחיות בה את חיינו״. כך נפתח לפני עשור הטקסט שכתבה ברברה בלומינק, אוצרת התערוכה ״מצב הדברים״, שחנכה את מוזיאון העיצוב חולון. ״הופתענו לגלות ש׳חרדה חברתית׳ הייתה קטגוריה גדולה כל כך בתערוכה״, היא הוסיפה לאר מכן בריאיון. ״לא צפינו את זה, אבל כשאתה מסתכל על מה שקורה בעולם – רעידות אדמה, צונאמי, טרור, רעב – אין פלא שיש כל כך הרבה עבודות שמתעסקות בנושא. זה הרגע, זה רק עכשיו״.

עשר שנים לאחר מכן, מספיק לפתוח בכל רגע אקראי את עמוד הבית של אחד מאתרי האקטואליה, כדי להיות מוצף בידיעות שעלולות ליצור חרדה אצל כל בן אדם סביר. ואמנם, ״אנו חיים בעידן של מצבי קיצון״, כותבים כעת אריק צ׳ן, אזינטה פלנטנגה ומיה דבש, אוצרי התערוכה ״אקסטרים״, שמציינת עשור לפתיחת מוזיאון העיצוב חולון, ועשור ל״מצב הדברים״. ״שינויי אקלים הרסניים, מרחב תקשורתי אלים וטכנולוגיות חדשניות, שמטשטשות את הגבול בין טבעי ובין מלאכותי ומאתגרות את משמעות הקיום האנושי״.

אקסטרים, מוזיאון העיצוב חולון

התערוכה, שנפתחה במוזיאון בתחילת החודש, עוסקת בנקודות קיצון המונעות על ידי השקפות עולם קוטביות, המחזקות את רעיון ה״אנחנו״ לעומת ה״הם״, דרך חמש זוויות שונות: קיטוב, סחרור מואץ, הקצנת יתר, נורמלי חדש ומעבדת אקסטרים. היא נוגעת בנושאים אוניברסלים בוערים, החל בחוסר שוויון כלכלי, מגדרי, גזענות וכלה בקיצוניות פוליטית ובדלנות. בו בזמן היא עוסקת בקשר שבין עיצוב למדע וטכנולוגיה ובאופן שבהו הם פותחים אפשרויות חדשות ומעלים שאלות קיומיות הנוגעות למשמעות היותנו בני אנוש: מה טבעי ומה מלאכותי, וכיצד נסתגל ל״נורמלי החדש״ שהשלכותיו טרם מובנות לנו.

״ב־2010 עדיין היינו בהשפעת המשבר הכלכלי של 2008, סגרנו עשור שהתחיל עם נפילת מגדלי התאומים, הפלישה לעירק, המשבר הסביבתי״, אומר צ׳ן בשיחה שמתקייממת ביום פתיחת התערוכה. ״כמין אנושי, אנחנו חיים בעידן של חרדה: זה טבעה של החיה שאנחנו. מה שהשתנה בעשר השנים האחרונות, בשבילי לפחות, היא העדשה שדרכה אנחנו עושים את הפילטר למציאות, וזה קשור לרשתות החברתיות. פייסבוק אמנם הייתה קיימת ב־2010 אבל לא הייתה לה את ההשפעה שיש לה היום. ולא היה אינסטגרם: אלה שתי תופעות שהגדילו את החרדה לרמות הרבה יותר גדולות, באופן הרבה יותר מואץ.

״העדשה שדרכה אנחנו עושים את הפילטר למציאות השתנתה: פייסבוק אמנם הייתה קיימת ב־2010 אבל לא הייתה לה את ההשפעה שיש לה היום. ולא היה אינסטגרם: אלה שתי תופעות שהגדילו את החרדה לרמות הרבה יותר גדולות, באופן הרבה יותר מואץ״

״היה משבר אקלים גם לפני עשר ו־20 שנה, אבל זה הוקצן מאז. החרדות עדין שם, אבל הדרכים שבהן הן באות לידי ביטוי השתנו. העידן הדיגטלי לוקח אותנו הכי רחוק שאפשר, גם אם אנחנו לא תמיד מבינים את ההשלכות שלו. מצד שני, חשוב לזכור שמה שקיצוני היום יכול להיתפס מחר כנורמלי, ולהפך. אנחנו צריכים לדעת להסתגל״.

אריק צ׳ן. צילום: מ״ל

״ככלל, לפני עשר שנים היה קל יותר להגיע לקונצנזוס. היו יותר כוכבים, שבועות עיצוב, ביאנלות, ירידים. זו הייתה רשת גלובלית שהייתה קל יותר לזהות בה את שחקני המפתח. היום המשמעות של גלובליזציה השתנתה, אבל לא רציתי לעשות תערוכה על משברים. חשבתי שיש כבר הרבה תערוכות שעוסקות בטבע, בהגירה, בחוסר שוויון, ולא חשבתי שצריך להתמקד רק בכך. חשבתי שיותר נכון לחשוב למה הכל קורה ביחד, עכשיו, והתשובה היא אקסטרים״. 

חשבתי לשאול אותך את זה בסוף הראיון אבל זה נראה לי זמן מתאים: אתה אופטימי?

״כן, אנחנו חייבים להיות״.

לא יודע אם חייבים: אני מאמין גדול בהדחקה ובהכחשה.

״גם זה חלק מהמין האנושי. מישהי בדיוק אמרה לי שהתערוכה לא עגמומית כמו שהיא חשבה שהיא תהיה, שיש בה תחושה של משחקיות. אז אני אופטימי, כי אם היינו מספיק חכמים ומוכשרים כדי ליצור את הבלאגן הזה, אנחנו יכולים גם לתקן אותו״.

כבר לא רק בעיה ופיתרונה

צ׳ן, בן 44, היה אחד מארבעת האוצרים שאצרו את תערוכת הפתיחה של מוזיאון העיצוב חולון. מאז הוא הפך להיות אחת הדמויות החשובות בזירת העיצוב הבין־לאומית: בשנה שעברה הוא מונה לתפקיד האוצר הראשי של יריד דיזיין־מיאמי, לאחר שהיה ממייסדי שבוע העיצוב של שנגחאי ושימש כאוצר הבכיר של מוזיאון M+ שעתיד להיפתח בהונג קונג.

״הבחירה באריק צ׳ן, שהיה בין האוצרים של תערוכת הפתיחה של המוזיאון בשנת 2010, לבוא ולאצור תערוכה חדשה, מאפשרת להתבונן בשינויים שחלו בעולם העיצוב ובתפקיד המעצב, דרך שתי נקודות הזמן האלה״, מסבירה מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, את הבחירה בצ׳ן.

״להבדיל מהתערוכה הראשונה שביקשה לשקף את ׳מצב הדברים׳ העכשווי, נכון לאותה תקופה״, היא מוסיפה, ״התערוכה הנוכחית דנה במנגנונים המניעים את תהליכי ההקצנה בעולם ובתפקיד המעצב כמתווך, כמתנגד וכמי שמציע אלטרנטיבה לאופן שבו הדברים מתקיימים בהווה.  עיצוב ביקורתי, התחום שבו עוסקת התערוכה, אינו עיצוב שלילי המתנגד לכול, או כזה המפנה אצבע מאשימה, הוא מציע דרך חשיבה אחרת ומייצר אפשרויות נוספות לעולם הסובב אותנו״.

שטפן בוגנר, פיליפ שמידט ויונס וויגט, לגדל את ילדי הרובוטים

מיטצ'ל ג׳ואקים, ביו־עיר מפה עולמית

כדי להתחיל לעבוד על התערוכה, דבש ארגנה לצ׳ן מוקדם יותר השנה מפגש עם מעצבים ואנשי אקדמיה. ״סיפרתי להם על הרעיון שהיה לי והתחלתי להסביר על אקסטרים. די מהר הם הפסיקו אותי ואמרו לי ׳אנחנו ישראלים, אתה לא צריך להסביר לנו מה זה אקסטרים׳״, הוא נזכר וצוחק. ״אבל זה נכון כנראה לכל העולם: מזג אויר, כלכלה, הגירה. היו לי עבודות בראש, שעזרו ליצור את התערוכה, וחשבנו מי המעצבים המעניינים שעובדים היום, שבוחנים את הרעיון של אקסטרים בעבודות שלהם״. 

מה רצית שיקרה למי שיבקר בתערוכה?

״האקסטרים הזה הוא תוצאה של אנשים, של אינטראקציה, של מבנים חברתיים שאנחנו יוצרים; כולנו חלק מזה. לכן אני מקווה לגרום למבקרים לחשוב למה אנחנו מוצאים את עצמנו במצבים האלו; מה התפקיד שלהם בזה, שיהיו יותר מודעים״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״אנחנו חיים בעידן של קיטוב, של אנחנו והם. כשאני גדלתי תמיד חינכו אותי להיות סובלני, לדעת ולהבין שלאנשים שונים יש נקודות מבט שונות, ושאנחנו יכולים לחית ביחד. אתה לא שומע הרבה על סובלנות היום. לראות מה קורה בהונג קונג אחרי שגרתי שם, לא משנה עם מי אתה מזדהה, לראות את הקיצוניות וחוסר הנכונות להתפשר, זה לא מוביל אף אחד לשום מקום טוב״.

ואיפה העיצוב נכנס לזה?

לעיצוב יש תפקיד שימושי וחשוב בלעזור בניסוח של הסוגיות האלו, לתת להן צורה גם במובן מעשי וגם במובן קונספטואלי, להתמודד עם הסוגיות אלו ולהציג תרחישים אפשריים לפיתרון שלהן. כיום כבר לא מדברים על עיצוב רק כמי שתפקידו לפתור בעיות: יש לנו הבנה מתוחכמת יותר של עיצוב ואנחנו ניצבים בפני בעיות מורכבות יותר, שאי אפשר לדבר עליהן רק במובן של בעיה ופיתרון. אני מקווה שזה בא לידי ביטוי בתערוכה״. 

אבל כשאתה אומר שיש לנו הבנה מתוחכמת יותר, אני לא בטוח שהקהל הרחב בקיא בשינויים שעברה התפיסה של עיצוב. הוא יגיע לתערוכה, שיש לי תחושה שהיא קצת למתקדמים.

״לא אצרנו את התערוכה סביב רגעי סלפי, בזה אתה צודק. אבל אני חושב שאנשים יוכלו להבין אותה ולהזדהות איתה גם אם הם לא חלק מעולם העיצוב. אנחנו מציגים רובוט שמאכיל תינוקות: כל מי שיש לו ילדים, וגם מי שלא, יכול להתחבר לזה. אנחנו חיים ברגע שבו פוליטיקה וסביבה וסוגיות חברתיות הם משהו שרוב האנשים מודעים אליו. אתה לא חייב להיות אינטלקטואל כדי להבין שמשהו לא בסדר במה שקורה בעולם. 

״אני מקווה שהעבודות בתערוכה יהפכו את הרעיונות האלו לנגישים יותר. אחרי הכל אנחנו מתווכים בה רעיונות מורכבים גם דרך כיסאות וגם דרך אוביקט שמחבק אותך״.

לוסי מקריי, עריסת דחיסה

וירג׳יל אבלו, מוזיאון העיצוב חולון

וירג׳יל אבלו, הביאנלה בוונציה. צילום: מ״ל

אפרופו כיסאות, יש בה את הכיסא שעיצב וירג׳יל אבלו שהוצג גם בביאנלה בוונציה, גם בדיזיין־מיאמי, ויש גם גרסה עממית יותר שלו באיקאה.

״שום דבר לא מתקיים בלי קונטקסט, וזה כולל גם תערוכות. כשהייתי עיתונאי פרילאנס כתבתי להרבה מגזינים, לאקדמיה, לקהל רחב, מביקורת תערוכות ועד רשימות של עשר המסעדות שחובה לאכול בהן. גם אוצרות היא כזו: יש הקשר אחר, קהל אחר, אג׳נדה אחרת, פרספקטיבה שונה. מה שעשיתי במיאמי ייראה אחרת לגמרי בחולון.

״ההכשרה שלי היא כאדריכל, למרות שמעולם לא עסקתי באדריכלות, ואני חושב שאולי אני אוצר בדומה לאופן שבו הייתי מתכנן בניין״

״וזה מה שאני אוהב בתערוכות: זה לא רק החזון של היוצר או האוצר, זה איך זה מוצג, איך הקהל מגיב לזה. ההכשרה שלי היא כאדריכל, למרות שמעולם לא עסקתי באדריכלות, אבל אני חושב שאולי אני אוצר בדומה לאופן שבו הייתי מתכנן בניין. אדריכלים טובים אף פעם לא מתחילים בדף לבן: יש להם רעיון של הפרוגרמה, של המשתמש, וזה גם נכון לתערוכה; יש חלל, קהל, מבקרים, אתה צריך לדעת לשחרר ושלא כל אחד ישתמש בבניין שלך כמו שאתה תכננת אותו״.

זה בכלל נכון לחיים.

״נכון…״.

The post אקסטרים: מוזיאון העיצוב חולון מציין עשור להקמתו appeared first on מגזין פורטפוליו.

הצבע הכהה שמאפיין את קולקציית המשטחים החדשה של אבן קיסר, שמאופיינת בגווני שחור־גרפיט לסוגיהם, לא היה בבחינת החלטה שהתקבלה מראש, מספר מור קרישר, המעצב הראשי של החברה. להבדיל ממהלכים מוכרים בתחום העיצוב, לפיהם צבעים שמוכרזים על ידי חברות צבע הופכים אצל יצרנים לבסיס עיצובי שמנחה יצירת קולקציות חדשות, הקולקציה השחורה הייתה תוצר של תהליך שהתפתח באופן טבעי ורק אחר כך התכנס לסדרה.

״לדגמים יש אבולוציה והם נבנים תוך כדי עבודה, וכך היה גם כאן״, הוא מבהיר, ״כשכל אחד מדגמי הקולקציה התפתח בפני עצמו, וביחד נוצר מכלול עם מכנה משותף של מופע כהה. השחור Oxidian לדוגמה, שהוא שחור מתכתי שמשלב מראה טבעי עם מתועש, נוצר כשחיפשנו לתת ביטוי למתכות ככלל, והבלאק טמפאל, שצבעו גרפיט, נולד בהשראת אבני צפחה וטרוורטין. השחור ׳הכי שחור׳, פיאטו בלאק, נולד בעקבותיהם ולכבודו פיתחנו גם גימור חדש, מט טבעי עם מגע נעים״.

דגם 4735 Oxidian

מור קרישר. צילום: מ״ל

הדגמים, הוא מוסיף, תאמו גם את הפידבקים שזוהו בשטח, ושאותתו על תזמון נכון לאגד את הכהים לקולקציה. ״אנשים מתחברים היום לגוונים כהים. מעניין לראות איך הם נטמעים כלגיטימיים אחרי שנים של ׳טבואים׳ והקשרים אסוציאטיביים מרתיעים, והופכים למבוקשים. קשה להעלות על הדעת ששנים אחורה מישהו היה בוחר לשלב צבעים שחורים במטבח או בחדר הרחצה״.

״חדר הלידה״ של הדגמים

כשקרישר, בעל תואר ראשון בעיצוב תעשייתי ותואר שני בעיצוב משולב ממכון טכנולוגי חולון, הגיע לעבוד בחברת אבן קיסר לפני עשר שנים, הוא היה ספקן. אחרי שקודם לכן שימש כמעצב בסטודיו לעיצוב מוצרים ועסק גם בעיצוב מוצרים רפואיים, היה לו ספק לגבי העניין היצירתי שיכול להיות טמון במשטחים הדו־ממדיים, מעבר לצבעים השונים שלהם.

אולם הספקנות, לדבריו, התבררה כלא מוצדקת בעליל וההיכרות עם זירת המשטחים פתחה בפניו עולם חדש ומאתגר ביותר. ״עד היום אני מופתע לגלות שתמיד יש ׳עוד משהו׳ שאפשר לשלב במשטחים ו/או עוד טכנולוגיה שאפשר לעשות בה שימוש שמתאים לייצור שלנו, וזה מרתק״. 

דגם 5810 Black Tempal

אחרי שלוש שנות עבודה הוא הפך למעצב הראשי של החברה, והיום עם ארבעה מעצבים לצדו הם פועלים כמחלקה. המגרש שלהם הוא מעבדה, שמהווה את ״חדר הלידה״ של הדגמים. שם הם עורכים ניסויים, בוחנים פיגמנטים, תוספים והרכבים חומריים, ורק אחר כך ניגשים לביצוע ניסיונות ייצור. ״נושא החומרים הוא עצם העניין, הגורם המשמעותי ביותר בפיתוח, ואני מאמין שהנגיעה בהם פותחת את הראש ואת הלב״.

״נושא החומרים הוא עצם העניין, הגורם המשמעותי ביותר בפיתוח, ואני מאמין שהנגיעה בהם פותחת את הראש ואת הלב״

״אנחנו אוספים השראות ופידבקים, זה הבסיס שלנו לעבודה. במעבדה יש לנו קו ייצור קטן לביצוע ניסיונות, וזה שלב שתמיד נתון להפתעות, לטוב ולרע. במהלך השנים קרה שפסלנו תוצרים שלא ענו על מה שכיוונו אליו, וזה לא רק הצבע, שהוא אמנם מאפיין משמעותי בנראות של המוצר הסופי, אבל לא רק. ישנם גורמים רבים נוספים שמשפיעים על המופע שלו, ואפילו הקוורץ, החומר העיקרי בהרכב המשטחים, הוא לאו דווקא נתון קבוע.

״ישנם סוגים שונים של קוורץ ׳שמתנהגים׳ באופנים שונים, ומבחינתנו זו פלטפורמה ליצירת ויזואליה מגוונת. כל דגם מפותח ומתגבש עם סוג של ׳מתכון׳ משלו, שכולל את גודל החלקיקים, את התוספים שמשולבים בו, את סוג הגימור וכדומה. גם טכנולוגיות הייצור השונות שבהן נעשה שימוש ומידת ההתערבות שלנו בתהליך, הם גורמים שמשפיעים על ההבדלים בין הדגמים. יש גם מכונות שאנחנו בונים בעצמנו; אם בעקבות זיהוי צורך כזה או אחר שנדרש לייצור, אם כדי להתייעל ולייעל, ואם כתוצר של פיתוח רעיוני שמטרתו לספק אמצעי והזדמנות ליישום חדש״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ההשראות שקרישר ואנשיו אוספים מגיעות, לדבריו, מהחיים (״כל דבר יכול להפוך מבחינתנו להשראה, לרעיון ולנקודת מוצא לפיתוח חדש״). בנוסף להשראות שהם עצמם מלקטים מהסביבה ולביקורים בתערוכות בין־לאומיות, כדי לשמור את היד על דופק הסצנה בכל הקשור לטרנדים, הם מסתייעים גם בחברת הייעוץ של חזאית הטרנדים המיתולוגית לי אדלקורט. ״במפגשים אלה אנחנו מנהלים סיעור מוחות, בוחנים הלכי רוח וטרנדים קיימים או מסתמנים ואחר כך ׳מנסחים׳ אותם למוצרים שעונים עליהם.

״כמו שהחומרים השונים מספקים לנו רעיונות לחידוש ולגיוון, כך גם הטרנדים מספקים לנו פלטפורמה רעיונית. היום, לדוגמה, מדברים על התחדשות בתחום עיצוב המטבח ועל קשר בין עיצובו לבין טרנד הקולינריה הגואה, שמתורגם לחללים פחות ׳לבנים־סטריליים׳. המגמה היא לכיוון של עיצובים יותר חווייתיים וחושיים עם יותר עומק, והקולקציה הכהה ׳נופלת׳ היטב במשבצת הזו״. 

עד היום, מספר קרישר, יש לאבן קיסר פורטפוליו עשיר הכולל כ־90 דגמים שפותחו ויוצרו במהלך השנים. ״המשטחים מופצים ברחבי העולם, ואנחנו חייבים להיות קשובים לכל השווקים. לכל שוק יש מאפיינים והעדפות אסתטיות משלו, והאחריות שלנו היא לספק לכולם את המענה הרצוי להם״. בתוך כך, הוא מסכם, האתגר שתפקידו מציב לו כפול. ״בראש ובראשונה האתגר הוא לשמור על מעמדה של אבן קיסר כמותג מוביל וחדשני בתחום שהיום הפך לתחרותי.

״האתגר השני הוא עיצובי ׳פרופר׳, אבל מתקשר לשמירת החדשנות של המותג, וזה לקחת את המוצר לשלב הבא. היום, בעידן של טכנולוגיות מתקדמות אפשר לחשוב על קשר רחב ופרקטי יותר עם המשטח עצמו, שייקח את חוויית השימוש בו לחוויה שהיא מעבר למה שאנחנו רגילים. זה לא פשוט, אבל זה בדיוק גם מה שכל כך מרתק״.

The post מור קרישר: לקחת את המוצר לשלב הבא appeared first on מגזין פורטפוליו.