אמ;לק: מדהים מדהים מדהים, אבל לא מספיק.

–

כבר כמה ימים שאני מתחבטת עם עצמי בשאלה של מה הופך דווקא *את זה* ללהיט ברמות בלתי נתפסות. איך זה שאנשים שכף רגלם מעולם לא דרכה במוזיאון או גלריה מוכנים לעמוד שעתיים, בתור, בקור, כדי לבקר במוזיאון הפופ־אפ שמתקיים (עד יום שני) בקצנלסון 7, תל אביב. שאלתי את עצמי את אותה השאלה גם בסיבוב הקודם, אבל בו לא זכיתי לבקר. והיום ביקרתי. אז להלן שני הסנט שלי על התופעה המפתיעה הזו.

1.

מדובר במקום עם אינסוף פוטו־אוֹפּס. הכל צבעוני, מזמין, אטרקטיבי, מרהיב ומצטלם נהדר (וזה לא משהו רע). העובדה שאינסטגרם הפסיקו להראות את מספר הלייקים כנראה לא מזיזה לאף אחד, ואנשים בכל הגילאים (על ילדיהם בכל הגילאים) יעמדו בתור כדי להוציא את עצמם ובני משפחתם עם תמונות פרופיל שיספיקו לעשור הקרוב. סך הכל חסכוני.

2.

מתוך 130 מציגים, יש אולי 50 אחוז שאני יכולה להגדיר כ״אמנים״ במובן המקובל של המילה. יש אינסטליישנים מעוררי מחשבה, מקוריים, אפילו מטרידים. כל השאר מאוד מאוד כיפיים. שזה גם טוב, אבל זו לא בהכרח אמנות.

בריכת השחייה של אדר קיילין וליאן ברונשטיין

אנימציה על הקיר ועל המסך של גאיה רטנר ולנה פרידמן

סקייטבורדס של יוצרים שונים

גסטון רימרס, The G Corporation

3.

יש משהו מתסכל בלצפות באמנות כשצריך להידחק. התמזל מזלי להיות מקומבנת ולהכנס רבע שעה לפני שעת הפתיחה, אז הצלחתי לחלוש על שתי קומות לפני שנהיה לי קצת קשה לנשום. זו לא אשמתו של אף אחד, נהפוך הוא: זה מעודד ומחמם את הלב שכל כך הרבה אנשים רוצים להגיע ולראות. והזמן הקצר שמוקצב לכל הסיפור – שבועיים מפינוי הדירות להריסת הבניין סופית – שבוע להקמה ועוד שישה ימים שבהם המקום פתוח למבקרים – מכניס אפקט משמעותי של פומו לכל החוויה. מה יקרה, לדוגמה, אם רון חולדאי יספק איזה בניין ייעודי לתערוכות סטריט ארט מתחלפות? (עיריית ת״א, ערה?).

4.

אנשים אוהבים סטריט־ארט. בתור מישהי שחיה כבר 13 שנה בפלורנטין, יש בי לעיתים רצון שכל אמני הרחוב יעזבו אותנו קצת בשקט ויילכו לעטר את רחובות רמת השרון או משהו כזה. אבל סטריט־ארט, בניגוד לפיין־ארט שמוצגת במוזיאונים וגלריות, עדיין נתפס כמשהו יותר נגיש, יותר מובן, יותר קוהרנטי לקהל הרחב. והבעיה פה היא חלילה לא באמני הרחוב; היא בקהל הרחב. כי אם על כל אדם שיוצא לסיור סטריט־ארט בפלורנטין היה אדם שמבקר פעם אחת בגלריה לאמנות, מצבה של סצנת האמנות בארץ היה טוב בהרבה.

5.

יש משהו מרענן בלצפות במיצבי אמנות בתוך חללים שהיו פעם דירות מגורים. היציאה מהקוביה הלבנה אל תוך מרחבים אלטרנטיביים, במקרה הזה כאלה שכל אחד מאיתנו מכיר ממש מקרוב, מאפשרת יצירתיות שהרבה פעמים לא אפשרית בחללים יעודיים להצגת אמנות. פלוס יש בהם הרבה מראות (אעשה פה רגע אתנחתה ואנצל את הבמה לפנייה לחללי האמנות בארץ: מראות. מראות. מראות. מראות בכל מקום. כמה שיותר. עדיפות לכאלה מרזות. לא צוחקת).

חדר 3D של בינסקי (עם משקפי 3D במקום)

דור פלג

6.

זה בחינם. כשאנשים לא צריכים להיפרד מכסף, גם לא אכפת להם לעמוד בתור. אבל אתם יודעים מה עוד בחינם? נכון: גלריות וגם עוד המון חללי אמנות אחרים, בעיר ובארץ.

זה גורם לי לתהות אם מישהו מהעומדים בתור לסלפי המושלם ביקר אי פעם ב־CCA, בבית האמנים בתל אביב או בירושלים, בארטפורט, בבית בנימיני, במשכן האמנים בהרצליה, בגלריה גורדון, גלריה זימאק, גלריה רו ארט, גלריה נגא, גלריה שלוש, גלריה רוזנפלד, גלריה דביר, גלריה דן, מקום לאמנות, גלריה חנינא, גלריה בנימין, גלריה אלפרד, גלריה P8, גלריה גבעון, גלריה ברוורמן, גלריה אלון שגב, גלריה חזי כהן, גלריה זומר, גלריה עומר תירוש, בית קנדינוף, גלריה אינדי, גלריה עינגא, נולובז, גלריה תיאטרון החנות, גלריה מאיה, הירקון 19, גלריה ברבור, גלריה אגריפס 12, גלריה המשרד, גלריה צדיק, גלריה מנשר, גלריה סקלאר־לוי, הגלריה העירונית ברמת השרון, גלריה החווה בחולון, הפירמידה בחיפה ובטוח יש עוד המון ששכחתי.

יודעים מה כל אלה? חינמיים. לגמרי חינמיים.

7.

באזז יוצר באזז. כשאנשים יודעים שיש תור, זה כנראה משהו ששווה לעמוד בשבילו בתור. כמו התור לחנויות של אפל בהשקת אייפון חדש או לגזוז של בני בלוינסקי בשישי בצהריים. שווה לעמוד? שווה. אבל התור הופך את הכל לשווה הרבה יותר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לסיכום: שאפו. שאפו ליערה זקס, לחברת אנשי העיר, לאדידס ולמוזס ושאר הספונסרים שבזכותם דברים כאלה יכולים להתקיים, ובזכותם לכולנו יש את ההזדמנות להצטלם בתוך המבורגר ענק. שאפו לאמנים שבלי כל צל של ספק עבדו קשה, ושאפו לאלפי המבקרים שעומדים בתור ונדחסים כדי לצלם סלפיז מושלמים. ולראות אמנות.

אבל אם יש משהו אחד שהייתי מבקשת מכל אחד מהעומדים בתור הוא זה: על כל רבע שעה שאתם עומדים בתור – לכו לראות עוד תערוכת אמנות אחת בשנה. הביקור ברוב התערוכות לא לוקח למעלה מרבע שעה, אלא אם כן מדובר באחד המוזיאונים הגדולים. אתם מפחדים מאמנות עכשווית? חוששים שלא תבינו? תמצאו מישהו שיסביר לכם. תמיד יהיה לפחות אחד כזה שישמח. בין אם אלה האמנים, האוצרים, הגלריסטים, או סתם מישהו אחר שמבין. לא מצאתם כזה? דברו איתי. באמת.

–

לראיון של רעות ברנע בכלכליסט עם יערה זקס, היזמית של מוזיאון הפופ אפ.

אלינה וסטפה אייפו

יערה מוזס

The post מוזיאון הפופ־אפ בקצנלסון: מדהים מדהים מדהים, אבל לא מספיק appeared first on מגזין פורטפוליו.

טפטים בשחור־לבן נמתחים עד היכן שמשיגה העין. על פניהם נראים תצלומים של שדרות הוליווד, המתמזגים בדימויי מראות ומלבנים מתעתעים. השתקפות של התמונות משתרעת על תחתית הקירות ומעצימה את תחושת חוסר האוריינטציה. היכן אנחנו נמצאים? על הקיר ממול כיתוב מכריז: You Are in Row 3, Seat A. המילים הללו לא מסייעות להבין איפה עומד הצופה, וכשמקיפים את חלל קומת הקרקע של המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב התעלומה רק מתעצמת. 

טיפוס במדרגות אל הקומה הראשונה מעמיק את הבלבול. פסלים אלגנטיים של האמנית הישראלית ליאורה קפלן ניצבים מול טפט נוסף שמציג חצר נטושה שאדמתה משורגת בצינורות צבעוניים. דימויים מוכרים, פתיינים ממגזיני אופנה קורצים על הקיר ממול. עוד מראה קטנה מציעה הצצה אל תוך האינסוף. 

המיצג ההזוי־משהו הוא לא עבודת אמנות מקוטעת או מבוך חסר פשר. זו תערוכת היחיד של האמן הקונספטואלי הבריטי ג׳ונתן מונק, Exhibit Model 6, שמוצגת בימים אלה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, ה־CCA. מונק, שנודע בעבודותיו המאתגרות שבאמצעותן הוא מבקש לפרק לגורמים יצירות אמנות איקוניות, ולשאול שאלות שלפעמים נותרות חסרות מענה, הביא לישראל את הגרסה השישית במספר של פרויקט שאפתני שאותו הוא מציג מאז 2016 במספר אתרי אמנות בקופנהגן, בברלין, בניו יורק ובערים נוספות בעולם.

עבודות של חיים סטיינבך, לואיז לולר ופייטרו גילרדי

עבודות של אלן מקולום, נחום טבת, רוברט פיליו וליסה גרוסקופף

ג׳ונתן מונק. צילום: מ״ל

בסדרה, שנולדה מתוך מגבלות תקציב והמשיכה עקב רצון של האמן לחקור אפשרות חדשה של העמדת תערוכה, הוא מציג טפטים ועל פניהם תצלומים של תערוכות קודמות שלו, כך שכל תערוכה נשענת על קודמתה אך גם טווה דרך חדשה ומראה יצירות שונות. האם יש סדר בכאוס שמונק ברא? האם הוא קורא תיגר על מוסכמות ברורות רק לשם פרובוקציה, או שיש פה מסר עמוק יותר לגבי האופן שבו אנחנו תופסים וצורכים אמנות? ובמה שונה הגרסה התל אביבית של הפרויקט מאלו שבאו לפניה? אוצר התערוכה, ניקולה טרצי, מסייע למצוא נקודת אחיזה בעולמו המסקרן של מונק.

היי ניקולה, מה נשמע? אני רוצה להתחיל מהמקור: Exhibit Model 6 היא הגרסה השישית של פרויקט שג׳ונתן מונק עובד עליו כבר תקופה. האם זה היה הרעיון שלך להביא את הפרויקט לתל אביב? איך שיתוף הפעולה בינך לבינו התחיל? 

ניהלתי דיונים עם ג׳ונתן לגבי הצגת Exhibit Model בתל אביב במשך זמן מה, כי ג׳ונתן ביקר ב־CCA בשנה שעברה בזמן שהוא הציג תערוכה בגלריה דביר. הייתה לנו שיחה טנטטיבית לגבי האפשרות שהוא יציג כאן, אבל רק אחרי הגרסה החמישית, התערוכה הנוכחית נהייתה אפשרית. בארבעת הגרסאות הראשונות הוצגו רק הטפטים. לא היו אובייקטים פיזיים בחללים שבהם הוא הציג, רק הטפט. בגרסה הקודמת, ג׳ונתן החליט שהוא יציג מעל הטפטים עבודות אמנות מהאוסף האישי שלו. כששמעתי על התוספת החדשה הזו, שנקראה Exhibit Model 5 with Invited Guests, הבנתי שזה הכיוון שבו אני רוצה ללכת. אבל לא רציתי להציג את האוסף שלו שוב פעם: התעניינתי במשהו שיהיה ספציפי לחלל הזה. ככה הכל התחיל. 

ספר לי קצת על התהליך הטכני של הרכבת התערוכה. אני מניחה שמבחינה קונספטואלית, גם אם עקבת אחר הפרויקט בהתלהבות, מבחינה ביצועית זה בטח מאתגר להרים תערוכה כזאת. 

נראה לי שאם אני אסביר לך על תהליך העבודה עצמו זה יתן לך הצצה לאיך שהתנהלנו. ג׳ונתן היה כאן, ויחד עם הסטודיו שלו הוא עשה את המתווה לטפט. אני בטוח שהבחנת שמדובר בהתקנה מיוחדת, לא תמיד רואים מרחב שלם מכוסה בטפט. התצוגה שלנו היא יוצאת דופן כי היא באמת נובעת מהארכטיקטורה של ה־CCA. מרחב התצוגה שלנו הוא משונה, כי יש שישה מטרים של גלריה בקומה התחתונה, אבל גם יש מרפסת שאפשר להגיע אליה מהקומה הראשונה; אז את צופה בשני מרחבים בעת ובעונה אחת. כאן לטפט יש מעין תפקיד של השתקפות, זה כאילו שקומת הקרקע היא בריכת שחייה והמים מגיעים עד הקומה הראשונה

זאת באמת הייתה חוויה מוזרה, להתהלך מסביב. כל הדימויים הדהדו אלי והתערבבו זה עם זה

כן, המתווה של הטפט הוא ייחודי והוא תוצר העבודה של ג׳ונתן והסטודיו שלו, כמובן. האמת, למה אני אומר כמובן? עם ג׳ונתן שום דבר לא מובן מאליו, כי העבודה שלו היא הרבה פעמים רקונסטרוקציה של עבודות של אמנים אחרים. 

עבודות של ליאורה קפלן

ניקולה טרצי. צילום: עדי פלומן

אז ידעתי מה יהיה המתווה של הטפט לפני שהייתה לי רשימה של עבודות שיוצגו מעליו, ומרגע שהיה לי את המתווה וראיתי שהוא איזה משחק של השתקפויות, זה השפיע באופן דרמטי על הבחירה בעבודות שרציתי להציג על גבי הטפט. לדוגמה, יש את המראה של רוברט פיליו, ודרך המראה רואים את העבודה של לואיז לולר שתלויה מאוד גבוה בקומת הקרקע. זאת תמונה של ציור שצייר רוי ליכטנטשיין של מראה. ובקומת הקרקע, יש שתי עבודות שמציגות שימוש של Exhibit Model קודמים 

מה הכוונה?

כשג׳ונתן עשה את התערוכה הראשונה, אלו היו רק תמונות שתיעדו את העבודה שלו: ראית טפט שמציג תמונה של עבודת אמנות או של תצוגה. ברגע שהיה את התערוכה הראשונה, הבאות יכלו להציג דימויים מהקודמות. בפועל את רואה טפט שמציג תמונה של תערוכה שבה יש טפט. 

אצלנו ב־CCA, כשאת נכנסת פנימה, יש טוויסט יותר מתקדם, כי זה לא רק שהטפט מציג תיעוד של תערוכות קודמות בסדרה, אלא הוא מציג תיעוד של Exhibit Model 5. אז את נכנסת ורואה עבודה של חיים סטיינבך, והעבודה הזאת תלויה על קיר שיש עליו טפט אבל הטפט הוא רפרודוקציה של Exhibit Model 5, שהיה מורכב מקיר עם טפט. הרעיון הוא שיש עבודה בתוך עבודה בתוך עבודה, או השתקפות של השתקפות 

בואו נעבוד עם מה שיש לנו

היה לך את המתווה ואת התערוכות הקודמות להישען עליהן. אבל איך בחרתם אילו עבודות אמנות יוצגו על גבי הטפט?

היה לי ברור שכל עבודות האמנות היו חייבות להגיע מתל אביב; הכי רחוק שהגענו היה הרצליה פיתוח. תראי, זה נובע מהעובדה שה־Exhibit Model הראשון נולד מרעיון של אוצרת שהזמינה את ג׳ונתן לעשות תערוכה, אבל לא היה לה כסף להציג עבודות שלו. כל הפרויקט הזה נבע ממצב של מגבלת תקציב. כשניגשתי לג׳ונתן, היה לי מאוד ברור שהתערוכה חייבת להישאר תחת המגבלה הזאת של התקציב. לכן רציתי להציג עבודות רק מתל אביב, כי זו אמירה כזאת: בואו נעבוד עם מה שיש לנו

מכאן נגזרת שאלה מעצבנת אבל הכרחית: איזו עבודה בעיניך היא הכי משמעותית או הכי מתכתבת עם הדיאלוג הזה שיצרתם סביב העבודה של ג׳ונתן? 

אני לא רוצה להגיד איזו עבודה הכי חשובה, אז תני לי לענות לך אחרת: בעבורי, רגע השיא של התערוכה הוא ההתבוננות בעבודה של רוברט פיליו שדרכה רואים את המראה, אבל זו לא מראה, זה ציור של מראה שצולם. אז את עומדת בקומה הראשונה ורואה את העבודה של רוברט פיליו שמורכבת ממראה ומהמילה Dieu, שמשמעותה אלוהים בצרפתית. ואז דרך המראה את רואה את הטפט ועל הטפט את רואה עבודת אמנות של לואיז לולר. אבל לואיז לולר ידועה בכך שהיא מצלמת עבודות של אמנים אחרים, והיא צילמה ציור של ליכטנשטיין שהוא מראה 

כן, הרגע הזה ממש טומן בתוכו את המהות של כל התערוכה. החוויה שלי הייתה שזו תערוכה מאוד משעשעת ובו זמנית מעוררת מחשבה. הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות שקופצת למחילת הארנב של תולדות האמנות, שזו הרבה פעמים התחושה שאני מקבלת כשאני צופה בעבודות של ג׳ונתן. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לזה כיוונתם? מה אתה מצפה שהצופים יחשבו עליו כשהם יוצאים מהתערוכה? 

לגמרי, לזה ממש כיוונתי. שאלת אותי על התהליך, אז אני יכול להגיד לך שבאתי אל ג׳ונתן עם רשימה של עבודות אמנות שרציתי להציג על גבי הטפט, והרשימה הזאת השתנתה כמה פעמים, כי הוא היה צריך לאשר הכל. התערוכה היא גם מאוד שובבה אבל גם מהורהרת. עליסה בארץ הפלאות זה דימוי טוב, אני שמח שהרגשת ככה. זה מיקס בין גירויים ויזואליים לרעיונות קונספטואליים

עבודה של מיכלאנג׳לו פיסטולטו

עבודות של חיים סטיינבך, נחום טבת, לואיז לולר, בני אפרת, מיכלאנג׳לו פיסטולטו

יש עוד איזה רגע שיא בתערוכה מבחינתך, משהו שבלעדיו היא הייתה אחרת לגמרי? 

כן, אני קורא לזה ״המשולש של סטיינבך״. אם את עומדת בקומת הקרקע את רואה מולך במרפסת את יצירת הטקסט של סטיינבך, ומימינך יש עבודה של סטיינבך שמראה גלעיני אבוקדו שמייצגים מניין. ודרך אגב, אנחנו בעיצומה של עונת האבוקדו, הם הכי טריים עכשיו (צוחק). 

סטיינבך לא יצר את העבודה הזאת בסטודיו שלו בניו יורק אלא בישראל, שזה נדיר בשבילו. ואז אם את עומדת ממש מול זה את רואה תמונה קטנה של סטיינבך עצמו. וזה קטע, כי גלעיני האבוקדו הם כאלה שבריריים אבל הטקסט שלו הוא לא, הוא נצחי, אפשר להציג אותו בכל מקום בעולם. והתמונה של סטיינבך מייצגת אותו, והוא גם שברירי, הוא ימות יום אחד. וזו דרך להבין את העבודה של ג׳ונתן גם: מצד אחד היא מאוד חומרית, אבל מצד שני יש בסיס קונספטואלי שהוא מאוד לא חומרי

מעניין. כי כל ההצבה של עבודות האמנות על גבי הטפטים, ובכלל הפרויקט הזה של ג׳ונתן, מעלים שאלה שאני חושבת שהרבה אמנים, אוצרים וכתבי אמנות מתעסקים בה: האם חלל המוזיאלי או הגלריה הולכים ונעשים לא נחוצים או לא רלוונטיים בעולם הדיגיטלי? כלומר, אם אני רואה טפטים שמציגים תצלומים של עבודות אמנות, האם בכלל צריך להציג את עבודות האמנות? והתערוכה הזאת דווקא נותנת תשובה מוחצת של ״כן״. לא יכולתם לשחק את המשחקים האלה בקטלוג דיגיטלי בלי להציג אותם באיזה מרחב ספציפי

לגמרי. התעסקתי עם השאלה הזאת כל הזמן במהלך העבודה על התערוכה. בזמן שבו רוב התערוכות והתצוגות קורות באינטרנט, יש פה טייק חדשני. את התערוכה הזאת צריך לבוא ולראות כמה פעמים, או להקדיש לה הרבה זמן כשאת מבקרת. כמו רבות מהעבודות של ג׳ונתן, יש פה סוג של לופ: את חושבת שהיא על דבר אחד, אבל למעשה היא עוסקת בדבר אחר שהוא ממש ההפך.

אז אם יש מי שחושב שאלו סתם תמונות על הקיר והוא יכול לראות אותן באתר שלנו, אז זה לא הסיפור. וזה נכון גם לגבי היצירה של ג׳ונתן. אם את לא ממש מסתכלת עליה מקרוב יש מצב שתחשבי שזה גימיק. אבל כשאת מפרקת כל עבודה שלו באופן פרטני את קולטת שזה ממש לא גימיק, זה מאוד מורכב

הוא מורכב לעיכול, אין ספק. והתערוכה הזאת הרגישה כמו המשך ישיר של איזה קו שבו אתה מכוון את ה־CCA: שיתוף של אמנים בין־לאומיים, התנסויות שונות עם תערוכות שמותחות את גבולות ההגדרה של מרחב הגלריה. זה משהו שעשית גם בפעם האחרונה שדיברנו, כשאצרת את התערוכה של האמן האמריקאי הפלסטיני ג׳ורדן נסאר, הים שלנוכח עינינו, שבה הוא בנה מעין חלל מגורים אלטרנטיבי במרכז. האם הניסויים הללו חשובים לך? מדובר בחלק מחזון רחב יותר שיש לך בעבור ה־CCA? 

כן ולא, כי הכל מאוד קשור לאמן שאיתו אני עובד ברגע נתון. לדוגמה, אין שני הפכים יותר גמורים מג׳ורדן נסאר וג׳ונתן מונק מבחינת סוג האמנות שהם יוצרים. אני חושב שסוג התערוכות שאנחנו מציגים הוא חלק ממסורת שה־CCA היה ידוע בזכותו גם לפני בואי, וכשאני הגעתי המשכתי את הפעילות הזאת, אבל הרחבתי אותה לעבודה עם אמנים שחיים במקומות אחרים. והמסורת הזו היא של הזמנה והפקה של עבודות אמנות מקומיות.

בדרך כלל כשאני עורך סיורים אצלנו אני אומר לאנשים ״מה שאתם רואים פה, 90 אחוז מזה לא היה קודם לכן״, מה שאומר שפריטי האמנות נעשו ספציפית בעבור התערוכה והמרחב שלנו, בתל אביב, בישראל. זה קשור לעובדה שאנחנו לא מוסד אספני, שזה עניין שבימים אלה מוזיאונים צריכים להתעסק איתו ובעיניי הוא מאוד בעייתי

נכון, יש לך את הפריווילגיה לעבוד במקום ניסיוני שמאתגר את הקהל שלו. מעניין לראות מה תעשה עם זה בתערוכה הבאה. מקווה שנמשיך לשוחח על זה אז

ג׳ונתן מונק: מודל תצוגה שש – גרסת תל אביב; אוצר: ניקולה טרצי
Exhibit Model Six – the Tel Aviv Version
המרכז לאמנות עכשווית, רח׳ צדוק הכהן 2, תל אביב
נעילה: 1.2

עבודה של לואיז לולר

The post תערוכה היא לא רק ציור על קיר: ג׳ונתן מונק מציג ב־CCA תפיסה חדשה של אמנות  appeared first on מגזין פורטפוליו.

ההזמנה לתערוכה ״האוביקט אינו נוכח״ (The Object is Absent), שהוצגה בשבוע העיצוב שהתקיים באיינדהובן בחודש אוקטובר, הודפסה על גבי נייר מראה ללא דימוי. על חלונות הזכוכית הגדולים של גלריה MU הפונה אל הרחוב הודבקו ייצוגים גרפיים שונים שהגיבו למשמעות הפוטנציאלית של הכותרת, במנעד המחדד את מהות התערוכה. בין כיתוב ״האוביקט אינו נוכח״, שקוף וכמעט לא ניראה לעין, לכותרת המצהירה ״הסצינה כאן״, הפוקוס עבר מהחפצים למי שיוצרים אותם ולייצוגים המנכיחים אותם, והגלריה הפכה מרחב למופעי עיצוב ולמשחק שכולם שותפים בו.

בהקשר של שבוע העיצוב, כשכל העיר הפכה למרחב עתיר אוביקטים ודימויים, התערוכה הייתה אחת התערוכות המרתקות ומעוררות המחשבה אודות מקומו של עיצוב עכשווי. במניפסט קצר שמטרתו לעורר מודעות לעודפות החומרנית שבתוכה אנו חיים, ולהציע נקודות מבט חדשות ליחסים בין אדם, חפצים וסביבות, הכריזו אוצרי התערוכה – אלכסנדר הומברט, טום לואיס, לוקאס מאסן ואנג׳ליק ספנקס – שבהיעדר חפצים, ייצוג שלהם, מודעות גופנית ומהלכי פעולה תופסים את מקומם.

לוקאס מאסן ואלכסנדר הומברט

אפשר לראות את ההכרזה כהמשך לעידן שבו מקומם של אוביקטים רבים בשדה העיצוב הולך ומתרחק מהגדרת השימושיות לטובת יצירת חוויה, ומעצבים יוצרים חפצים וסביבות שנועדו לתפוש את תשומת הלב בגין רעיון ייחודי או דימוי שובה לב. כך לדוגמה, לוקאס מאסן ואלכסנדר הומברט הזמינו אנשים מתוך סצינת העיצוב להשתמש בגופם ולהתנהג כחפצים. בתוך מרחב לבן שהוגדר בחלל הגלריה יצרו השניים ״סלון״ – סט צילום שבתוכו הוזמנו מעצבים שונים להפוך עצמם לפריט ריהוט ולהצטלם ככזה.

דרך הצבת היוצרים בפוזיציות המנסות לתפוס את הווית הרהיט במרחב מתנהל דיון אודות תהליכי יצירה, יחסי אדם־אוביקט־סביבה ומהותם של חפצים. בו זמנית, מנקודת מבט אחרת תוהים מאסן והומברט אודות מקומם של המעצבים עצמם כדמויות בשדה העיצוב ושואלים: אם בחרנו לא להציג אוביקטים, האם צריך להמשיך להציג ולתת במה ליוצרים שלהם?

מה קורה כששני כסאות ״יוצאים לדוג״?

השימוש בגוף ככלי ליצירת מרחבים שנעים לשהות בהם, או לחלופין שאנחנו רוצים לצאת מהם, עמד גם במרכזו של פרויקט ״ארכיטקטורות גוף״, סדרת מיצגים שבהם קבוצת סטודנטים בסרבלי עבודה פעלו במרחב הגלריה. הסטודנטים, מהתואר השני בעיצוב חברתי באקדמיה לעיצוב איינדהובן ובניצוחם של ויויאן טאוכמן ולוקאס מאסן, התנהלו כחפצים בחלל הגלריה בפעולה מתמשכת.

המיצג שבו נכחתי החל ביצירת מבנה של מה שנראה כספריה. אחרי עמידה סטטית לאורך דקות ארוכות במקום אחד הקבוצה נעה כולה והציבה את אותו מבנה אנושי במקום אחר בחלל הגלריה, מעוררת למחשבה על שינויים בנקודת המבט בגין התנועה במרחב. בהמשך נעו הסטודנטים לדלת הכניסה של הגלריה ויצרו מבנה של קרוסלת כניסה אנושית, שדרכה חייב לעבור כל מי שנכנס לחלל הגלריה. דרך שימוש בגוף הם מגדירים מרחבי פעולה ושימוש, יוצרים סיטואציות ומציעים סדרת חוויות שאנשים בוחרים לקחת בהם חלק (או לא).

ארכיטקטורות גוף

למול סדרת הפרויקטים שבהם אנשים מנסים להתחבר למהותם של חפצים, אלכסנדר הומברט הציב סדרת סירטוני וידאו בני דקה שבהם הוא בוחן סיטואציות בחייהם של אוביקטים ותוהה מה קורה בתוך ״נפשו״ של אוביקט, כמו גם אלו דיאלוגים מתנהלים בין אוביקטים בסיטואציות שונות. בכל סרטון הוא מציג סצינה שאליה נקלעים חפצים מוכרים משדה העיצוב ונותן מילים, תחושות ודפוסי התנהגות אנושיים לאלמנטים ומערכות שאינן אנושיות. מה קורה כששני כסאות ״יוצאים לדוג״? מה קורה כשכלי הגשה ליין חוזר הביתה מבית הספר? מה קורה כשזוג כסאות נפרד?

פרויקט אחר בחן כיצד החפצים שמעצב האדם מכתיבים דפוסי פעולה והתנהגות. ב־Auto Sêgo – זוג רצועות אחיזה על גבי משטח – הציבו לוקאס מאסן, אלווין ארתור, מארי קיי ודורותה גאזי, נקודות היאחזות שמאפשרות להתפס ולהניע את הגוף שסיגל לעצמו את דפוס פעולת הישיבה, אך הפעם בלי כסא, רק בעזרת שרירי הגוף. הפעולה, שמזמנת מערכת יחסים חדשה עם הסביבה והופכת ספורט לא פשוט, מנכיחה את זיכרון התנועה הטבועה בגוף גם ללא נוכחות האוביקט, ומציעה מחשבה על אורח חיים חדש בריא ומחזק במינימום חומר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

סוגיית תרבות הגוף נכחה באופן מרתק גם בעבודתו של גובר פלינט, ״מחקר תנועה: זיעה״. פלינט רץ בחלל הגלריה על גבי הליכון כשגופו כוסה אפר, והתייחס בכך לאנרגיה המושקעת בתנועה ומייצרת זיעה. במהלך המיצג תנועת הזיעה על הגוף ושרידי האפר וטיפות הזיעה הניתזות סביב הפכו מופע חזותי של זמן פעולה. בו זמנית, דמותו המכוסה אפר שנראתה כפסל חיברה תפיסות תרבותיות של עבר והווה – פולחן הגוף מיוון העתיקה ועד היום – כפעולת עיצוב (גוף) בין פונקציה לאסתטיקה. בתום דקות ארוכות של ריצה – תהליך של יצירה/ייצור – עבר פלינט מההליכון לבמה במרכז החלל, ניצב עליה בגאווה כפסל, מציב את הגוף האנושי ואת סימני התהליך כאוביקט לראווה.

גובר פלינט, ״מחקר תנועה: זיעה״

העיסוק בתנועה עמד גם במרכז עבודתה של ויוויאן טוכמן – Self as Other Trainings. בעבודתה היא הציגה מעין פס ייצור תעשייתי שבו היא מלמדת אנשים מתוך הקהל תנועות של תהליכי עבודה וייצור שלא יוצרות דבר. במהלך ביקורתי היא מציפה את החזרתיות המייגעת של תהליכי עבודה המסתתרים מאחורי אוביקטים תעשייתיים, כשבפעולת המיצג היא תוהה מה קורה אם נוצרים שיבושים בתהליך היצירה של אוביקט הנוכח בחלל מעצם ׳פעולת הייצור׳ שלו?

להפוך למסחטת המיץ של פיליפ סטארק

ההזמנה להיכנס לתוך עולם הייצור והפעולה של חפצים התקיימה גם ב־Action Shop, חנות שבה מעצבים לימדו את המבקרים איך ליצור פעולה או תנועה של אוביקט איקוני משדה העיצוב ולקחת איתם את דפוס הפעולה במקום את האוביקט הפיזי. בשני אירועים שבהם נכחתי בחרו משתתפים מהקהל להפוך למסחטת המיץ של פיליפ סטארק: הוראות ההפעלה שהם קיבלו ודפוסי הפעולה שהתרחשה מול עיני הצופים הפכו מיצג משעשע (ודביק).

Action Shop

מארק הניג, Normal Space

גם מארק הנינג בחן את סוגיית המרחב האישי והיחסים בין אנשים חפצים וסביבות דרך מחוות גוף. בעבודתו, Normal Space, הוא סימן סדרת מעגלים על הרצפה כשבמרכזם ניצב אדם המגיב למי שנכנסים אל המרחבים המסומנים. מבקר שעבר במעגל המרוחק זכה לנפנוף יד; כניסה למעגל הקרוב יותר הזמינה לחיצת יד, ומי שנכנס לתחום המעגל המוגדר כמרחב אישי קיבל חיבוק ונשיקה.

הצבת המעגלים במרחב שבו חלק מהמבקרים נכנסים אל הטריטוריה המסומנת בלי לשים לב יצרה לעיתים סיטואציות משעשעות דוגמת חיבוק חם שלו זכה מבקר שנכנס למעגל האינטימי בלי שהתכוון לכך. דרך פעולה פשוטה וכמעט לא נוכחת הנינג מעורר תשומת לב להגדרות של טריטוריות כמסגרת המכתיבה תחושות של האדם במרחב.

דרך אחרת שעלתה בתערוכה כאמצעי להנכחת סביבה ואוביקטים הייתה השמעת צלילים המיצגים פעולות של חפצים. במיצב בשם ״מטבח״ יצרו אליז הארט ונילס דייוויד סביבה הבנויה מהקלטת קולות וצלילים של מטבח ביתי. לנוכח צלילי הסימפוניה של המטבח הם תהו, אם שומעים את הקולות האם צריך לראות את האוביקט?

עבודה נוספת שהתבססה על יחסי סביבה וקול הייתה עבודתו של רוואד בקליני, ״מצאתי מכשיר הקלטה במקרר שלי״, שבה הוא יצר מדריך לתערוכה ללא אוביקטים. אם באופן המסורתי מדריך נועד לעשות סדר ולתת אינפורמציה על מה שרואים, בקליני תוהה איך אפשר ליצור מדריך למשהו שלא קיים? על מה מסתכלים? לדבריו, כשאין מה לראות השאלות והספקות הופכים למהות התערוכה. דרך טיול במרחב הגלריה עם אוזניות המדריך הוא הזמין את המבקר לחשוב מחדש על מבנים מוכרים ולבחון מערכות יחסים חדשות.

מי שלקחה את סוגיית היעלמות האוביקט באופן מילולי היא איבי ואן קולן, שהציבה על גבי פודיום במרכז חלל התצוגה כסא וגלילי נייר שיוף, והפכה את ימי התערוכה למיצג מתמשך של עבודת פעולה שבמהלכה היא שייפה את הכסא הפיזי עד היעלמו המוחלט. הפעולה המדיטטיבית והעמלנות של בעלת המקצוע לא ביצירת האוביקט, אלא דווקא בהעלמה שלו, הנכיחו את כוחה של עבודת היד ומהלכי הזמן. עקבות הפעולה – מעגל האבק וניירות השיוף המשומשים – נותר כעדות אילמת למשהו שהיה ואיננו עוד.

איבי ואן קולן

גם עבודת הווידאו The Object is Absent של אלכסנדר הומברט ונוד סלומר מתחילה עם כסא – כסא ריטווולד, אייקון של עיצוב הולנדי – כנקודת מוצא להתבוננות על החוויה שמזמן אוביקט. לנוכח האמירה שעיצוב מהווה כלי לשינוי תחושות ודפוסי התנהגות, השניים תוהים מה תפקידו של הסיפור שמאחורי האוביקט ואלו אפשרויות הוא פותח.

במהלך סרט הווידאו מוצג הכסא מנקודות מבט שונות. מפורק ומורכב במגוון דרכים הוא זוכה להפשטה רעיונית וצורנית כאוביקט שלאורו צמחה והתפתחה תפיסה עיצובית. הסיפור המלווה אותו מניע את המתבונן להתרחק מנקודת המבט הפונקציונלית ולהיות קשוב ל״מהותו־נשמתו״ של חפץ.

האמנות נוכחת

שם התערוכה, The Object is Absent, מתכתב עם שם עבודתה האיקונית של מרינה אברמוביץ, ״האמנית נוכחת״. הוא מטעין את הדיון אודות היחסים בין עיצוב ואמנות בשאלות אודות מקומו של מיצג בדיסציפלינה, שהוגדרה לאורך שנים רבות כטריטוריה של יצור אוביקטים. 

לדברי הומברט, המהלך שהפך מעבדה זמנית לבחינת הסוגיות הוא ראשון בסדרה, וגם אם לא ברור לאוצרים כיצד הוא יתפתח ברור להם שהוא ימשך. כדוגמה לפעולות שכבר מתוכננות ויתקיימו עם ירידת התערוכה הוא מספר שתצלומי דמויותיהם של הפעילים בשדה כחפצים בסלון הביתי יערכו לתצלום גדול של מקבץ אנשים־חפצים. מהלך נוסף הוא כתיבת טקסט שיתבסס על חוויותיהם של המשתתפים. אם בעבודתו של הומברט הוא דיבב והפך הצבות של חפצים דוממים לסצינות חיות, הטקסט יתמקד בסוגיה כיצד האנשים שהפכו חפצים ופריטים במרחב הגלריה הרגישו ככאלה.

לפני 100 שנה כתב אלכסנדר רודצ׳נקו, כחלק מהמניפסט של הסופרמטיסטים והציירים הבלתי־אוביקטיביים, ״חפצים מתו אתמול. אנו חיים ביצירתיות רוחנית מופשטת. אנחנו יוצריה של אי־אוביקטיות״. כעת זוכה התפיסה האנטי חומרית/חומרנית שצמחה בשדה האמנות לנקודת מבט מעניינת בהתייחס לשדה העיצוב שלכאורה מבוסס על אוביקטים, ונפתח דיון מרתק שבמסגרתו מעצבים משתמשים בכל הכלים על מנת לדבר אודות עיצוב, כשבו זמנית הם מציפים את היחסים המשתנים בין הדיסציפלינות.

ואנקדוטה קטנה לסיום: במפגש עם לוקאס מאסן הוא שאל אם אני מעצבת/אוצרת/חלק מסצינת העיצוב במדינה שלי, והזמין אותי להצטלם. זה היה סופו של יום, הייתי עייפה, וכשהוא בדק מה אני רוצה להיות אמרתי ״כרית״. אז בין כל תצלומי היוצרים/אוצרים/שחקנים בשדה העיצוב שהפכו חפצי בית, מסתתר גם תצלום שלי מתכרבלת ונחה כחפץ מתוך הסלון הביתי.

The post איינדהובן 2019: האוביקט אינו נוכח appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבט בנימיני / אוצרת: דנה גילרמן

הרעיון לתערוכה ״שבט בנימיני״ נולד מתוך הכרה בכך שבעשור האחרון החימר הפך לחומר שכיח ביצירתם של אמנים עכשוויים בין־לאומיים וכמעט בכל תערוכה רחבת־הקף. רבים מהאמנים הבולטים בעולם היום – מגרייסון פרי, שזכה בפרס טרנר ב־2003 בעבור אגרטלי הקרמיקה המצוירים, ועד סימון לז׳ה, זוכת פרס הוגו בוס, שהציגה לאחרונה בגוגנהיים פסלי נשים שחורות מקרמיקה – משתמשים בחומר קרמי בדרכים שונות ובעיקר באופן אחר מהשימוש המסורתי: הם אינם מגיעים מתחום הקדרות וההיסטוריה שלו, אלא משפת האמנות העכשווית שמנכסת לעצמה מדיומים וחומרים שונים ויוצרת מהם שפה חדשה.

השימוש בקרמיקה הוא חלק מהחזרה ליצירה בלתי אמצעית וישירה עם חומר, לשימוש ב״קראפט״ כאמירה ביקורתית (כלומר, במלאכות יד שונות שנתפסו כ״אמנות נמוכה״), המאפיין את העשורים האחרונים בשדה האמנות. לצד עיסוק בזהות, בהיסטוריה, בתרבויות רחוקות, בחומר כחומר, כמו גם השיח המתמשך בין אמנות שימושית לאמנות גבוהה, השימוש בחומר גם מצטייר כתנועת נגד לכניסת המדע, הטכנולוגיה והבינה המלאכותית הנוכחים יותר ויותר בשדה.

תחילת תהליך העבודה על התערוכה ״שבט בנימיני״ בפנייה אל שבעה אמנים ואמניות ישראלים שהשימוש בחומר קרמי דווקא אינו מאפיין את יצירתם, אם בכלל. רות פתיר, יעל פרנק, גבי קריכלי, רענן חרל״פ, סיגלית לנדאו, חן שיש ורועי כרמלי הוזמנו לרזידנסי בבית בנימיני שבמסגרתו התאפשר להם להגיע לסדנאות הקרמיקה ולקבל הדרכה בתהליכי עבודה ושריפה.

אלעד רוזן. צילום: מ״ל

במהלך חודשי הקיץ הם הגיעו למקום, עבדו עם חומר קרמי בליווי אסיסטנטים, התוודעו לתהליכים הארוכים הנדרשים לעבודה עם החומר מהפיסול ועד לשריפה. ההיכרות הראשונית עם החומר יצרה סקרנות, מחשבות חדשות, כמו גם מוקדים בעיתים ומשברים. לדוגמה, ההבנה שהזמן האיטי של תהליך היצירה הוא גורם מכריע בעבודה עם החומר, מה אפשר לעשות איתו ומה כמעט בלתי אפשרי בפרק זמן שעמד לרשותם, כיצד מצליחים לתווך סקיצות לתוצר ובכלל איך המפגש עם סדנה מסודרת, שיש לה היגיון עבודה פנימי משלה עם אמנים הרגילים לעבוד לבד בסטודיו, אדונים לזמנם.

לצד הקבוצה הזו הוזמנו חמישה אמנים ואמניות שעבדו בשנים האחרונות עם חומר קרמי: שחר יהלום, אלעד רוזן, אסף אלקלעי, אבי קריצמן וירון אתר. חלק מהעבודות הוצגו בעבר ואחרות נוצרו במיוחד לתערוכה זו. בתערוכה יוצגו מעין 12 מיצבים שאינם מנהלים דיאלוג אחד עם השני אלא בינם לבין עצמם. אפשר לראות בהם 12 דגימות של תהליכי עבודה, נקודת עשייה בזמן ואולי אפילו רגע של תפנית, שיתגלה בדיעבד.

אילה צור. צילום: מרסל קוק

יאיר לוי. צילום: רן ארדה

שכבות – יאיר לוי ואילה צור / אוצרת: עינב ברנס אליאסוב

התערוכה ״שכבות״ מבקשת לבחון דיאלוג המתקיים בין גופי עבודה שונים של שני אמני חומר שלא מכירים אחד את השנייה ויוצרים בעבודתם ביטוי חומרי הבנוי רבדים ושכבות השוזרות בתוכן היסטוריה משפחתית, מקומיות, סיפורים אישים וסודות כשחלקן גנוזות וחבויות בתוך החומר וחלקן גלויות ומספרות סיפור.

יאיר לוי הוא אמן חומר הרואה בעבודת האובניים המסורתית את נקודת המוצא לעבודותיו. לוי בוחן בעבודותיו ניגוד בין חומרים, מרקמים, צבעוניות וטכניקות עבודה ובכך מייצר מתח בתוך האובייקטים עצמם. בעבודתו ״סלעי וצורי״ מתקיים מתח בלתי פוסק בין חוץ לפנים: לוי מתייחס למעטפת, לסלע כמטאפורה לחיצוניות קשיחה ומחוספסת, גסה וחומרית המנסה להגן על הפנימיות הרבודה, העדינה, השברירית והמתפרצת. עבודתו בוחנת באופן עמלני את הקשר בין ציבורי ואישי, גאולוגי והיסטורי, גנוז ומוחצן. 

הטיפול החומרי של לוי בין יחידות פורצלן דקיקות לבין חומר גס ומבעבע מייצר מתח צורני בין נפח ושפה, צורה וצבע, שקיפות וגסות ושבריריות ופגיעות. האובייקטים של לוי מאופקים ואימפולסיביים בו־זמנית, והם בודקים מפגשים בין פרופורציות, תלת ודו־ממד, צבעוניות וטיפול בפני שטח.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אילה צור יוצרת בחומר הקרמי ורואה בו מדיום אמנותי לביטוי רעיונות ורגשות, תוך התכתבות עם מלאכות יד מסורתיות אחרות ושילובן בנגיעות עכשוויות בחומר הקרמי. צור שאבת את ההשראה שלה מעולמות הטקסטיל, הדפוס, מגילות הנייר, הכתב והקליגרפיה הקרובים לליבה, שדרכם היא יוצרת בעבודותיה רב שכבתיות, בגלוי ובנסתר, בשבריריות ובעדינות של החומר ובשילובו עם חומרים אחרים. 

במקביל לעבודתה בחומר הקרמי עבדה צור בשנים האחרונות כאורגת בגלריה לאריגה בצפת העתיקה, וכך ״רקמה״ בגוף עבודותיה אינטרפרטציה אישית המחברת בין עולמות בינתחומיים חומריים. היא בוחנת בעבודתה את המתח המתקיים בין חומר קרמי וטקסט, קליגרפיה, רקמות, הדפס תוך טיפול רפטטיבי ובדיקת גבולות ויחסי הכוחות בין התלת והדו־ממד באובייקטים השונים. 

בית בנימיני – המרכז לקרמיקה עכשווית, רחוב העמל 17 תל אביב
פתיחה: יום חמישי 9.1.20 בשעה 19:30
נעילה: שבת 29.2.20 בשעה 14:00

The post שבט בנימיני ושכבות: תערוכות חדשות בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי יובל, מה שלומך? מזל טוב על התערוכה‎

הי, תודה, זו באמת שמחה‎. איך אתה?‎

לא רע בכלל, עמל כתמיד אבל לא מתלונן יותר מדי. בואי נדבר על מכלים: אם אני מבין נכון התערוכה היא תוצר של סדרת סדנאות שהתקיימו בשנתיים האחרונות‎

כן, בשנתיים האחרונות הנחיתי בעמותת אמנים יוצרים סדנאות שאינן קשורות במדיה מסוימת אלא בתוכן: המכל הוא מוליך לתכנים, האמניות המשתתפות בחרו את המדיה. העמותה מקיימת סדנאות לחברים, זו אחת המסגרות המרכזיות והמחברות בין החברים בעמותה (בעיקר חברות). לרוב הסדנאות הן סביב חומר, מדיה, או דיסציפלינה – נייר, רקמה, וכדומה…

הסדנאות שהעברתי היו סביב תוכן, רעיון, סיפור, כשהמכל הוא מסגרת פעולה, גנרטור כזה שמניע יצירה. המפגשים היו בנויים סביב עקרונות עיצוב, כמו חומר, פעולה, צורה וצבע. תכנים סיפוריים או הקשרים ביוגרפיים עלו תמיד בהקשר לעקרון עיצוב או פעולת עיצוב‎

מעניין. ואיך קרתה התערוכה?‎

מראות הצבה בגלריה BY.5

יובל עציוני. צילום: אתי יפה

לכולנו, לאמניות ולי, וגם לחברות הנהלת העמותה, הייתה הרגשה שקורה משהו משמעותי בסדנאות: התוצרים היו מעניינים, המפגשים נהיו חוויה. אחרי שנה וחצי לקראת הזמן של התערוכה השנתית של העמותה, קיבלתי בשמחה רבה את ההצעה שלהן לאצור את התערוכה. זו הייתה סינכרוניזציה נכונה, התערוכה היא תחנה בתהליך העשייה: עוצרים, מתבוננים, מסכמים, ואוצרים תערוכה

אז מאיפה מתחילים? ספרי קצת על התהליך‎ (או ליתר דיוק, מאיפה ממשיכים…‎)

כן, זה תהליך. זו התערוכה הקבוצתית הראשונה שאני אוצרת, זה מורכב: חלק מהיוצרות הכרתי דרך הסדנאות, היה לי כבר כיוון לאן העבודה יכולה להגיע. משתתפות נוספות הכרתי רק בעקבות הקול הקורא שפרסמנו להשתתפות חברי העמותה בתערוכה. נפגשתי עם כל המשתתפות והתחלתי להגיב לעבודות שהציעו. זו דילמה של אוצר, עד כמה אתה מעורב, משפיע, נוכח ביצירה; זה דיאלוג עם היוצר, עד כמה אתה והוא/היא מקשיבים אחד לשני, מבינים את השפה החומרית חזותית, ואיך היא מספרת את הסיפור – רעיוני, ביוגרפי וכדומה

בואי תתני כמה דוגמאות מהמכלים שמוצגים בתערוכה‎

התהליך של טלי טלמור, לדוגמה, ״מכלי זכרון״. טלי התחילה לפעול מחפץ וחומר, שקיות נייר חום פשוטות, ובדקה איך החומר מתפרק. שקית היא מכל ניר: היא הפעילה עליה פעולת פרוק, כך שנוצרה טרנספורמציה לחומר. המכל נמצא עכשיו על סף התפרקות, התכונות שלו השתנו. לעומת זאת, היא הפעילה על אותן שקיות ניר פעולה של הוספה, איחוד של מספר שקיות או פעולה של ייצוב עם נייר דבק. שוב נוצר מכל חדש: התכונות שלו אחרות, יש לו ביוגרפיה. בתהליך דומה נוצרו מספר עבודות שמשקפות את חשיבות התהליך ביצירה, ואת העבודה הסופית כסדרה בהכרח, של חפצים או אוביקטים שעברו תהליך.‎

אתי (אתיקה) יפה. צילום: רן ארדה

יונית קריסטל. צילום: רן ארדה

עוד עבודה שמשקפת תהליך באופן מעט שונה היא ספר האמן של אתי יפה. אתי מצלמת, מעבדת ומדפיסה על ניירות מסוגים שונים את הדימויים, כך שנוצר ספר שהתוכן שלו הוא ביוגרפיה חזותית, של תוכן חזותי – צורות, צבעים וקומפוזיציות שמצטרפים לתוכן החזותי של דפי הספר.

1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יונית קריסטל מציגה כיסויים סרוגים וקלועים לכוסות ובקבוקים. יונית חיה את היום־יום ללא כוסות וכלים חד פעמיים. היא מנהלת אורח חיים לאור עקרונות קיימות, עד כמה שאפשר. יצירת הכיסויים למכלי המים שלה היא חלק מאורח החיים שהיא מנהלת, כך שהיצירה והחיים אינם נפרדים, האמנות וחיי היום־יום הם יחידה אחת: האמנות אינה מיועדת לחלל המוזיאלי, היא תוצאה של השקפת עולם, וביטוי יום־יומי.

ויש גם עבודות ביוגרפיות, של ורוניקה אלרן ורחלי יוסף, שמספרות על אבל אין־סופי, על פעוט שמת בתאונה או בן שנהרג בצבא. זה נושא קצת אחר: באיזה אופן רגש עובר ביצירה

את מתארת פה מנעד רחב של התייחסויות למכלים: איך בחרת את העבודות בסופו של דבר? מה חיפשת? מה רצית להעביר בחלל הגלריה?‎

שאלה טובה, מאתגרת לאוצר/ת: על מה יושבת היכולת להעריך יצירה, ואת חשיבות ההקשר שלה לתערוכה. היה לי חשוב שיהיה מגוון בתערוכה; שהטיפול בנושא – בכותרת – יהיה רחב ולא רק קונקרטי. מכל הוא כלי שאנחנו משתמשים ויוצרים תמידית; מתייחסים למכלים בציור וברישום ברמת הכניסה לעולם האמנות, ובמקביל אין מכלים מופלאים כמו הבקבוקים של מורנדי. רוב העבודות היו לי ברורות, הן בחרו אותי.

אם אפשר רגע להתרכך, היו עבודות שהשקעתי מחשבה שיתגלמו בדבר שמוצג, בתפיסות שונות של מכל כחפץ, אוביקט שהוא רעיון וגם אוטוביוגרפיה ורגש שמושלכים על חפצים שאנחנו יוצרים

כמעצבת ויוצרת בעצמך, אם היית צריכה ליצור מכל לתערוכה, מה היית עושה? (עכשיו אחרי שהתערוכה נפתחה כבר מותר לשאול…)‎

אתה שואל שאלות קשות, זה מורכב להיות יוצרת ואוצרת. אני חושבת שהייתי הולכת למכלים מאוד ראשוניים, כאלה שחל עליהם מהלך מועט ובסיסי. הייתי שואלת מה הפעולה המועטה המינימלית, שהמעצב/יוצר יכול לעשות כדי שחומר יהפוך לחפץ, או לאוביקט

אכן שאלה לא פשוטה… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

כן: חשוב לי לציין את האמניות ואת האמן המשתתפים בתערוכה ובסדנאות. הן יוצרות כאורח חיים, לעתים הסטודיו הוא חלק מהבית, הן מושקעות בעמותה, בסדנאות ובתערוכה, זה מתגמל מכל בחינה לעבוד עם יוצרים כאלה. זו חוויה משמעותית בעבורי, אני מודה להן על ההזדמנות ‎

מכלים; אוצרת: יובל עציוני
גלריה B.y5, רח׳ בר יוחאי 5, תל אביב
נעילה ושיח גלריה: 18.1
משתתפות: אורנה שחר, אתי (אתיקה) יפה, גילת גור־אריה גרינברג, דבי להב, דפנה אלכסנדרוני, הינדה הרבסט, ורוניקה אלרן, זהרה יזרעאלי, חדוה קליין, חנה דהן, טלי טלמור, יונית קריסטל, לאה בנימיני, מיכל זכאי, מירה וינשטיין, נטע דור אדן, עדנה פישר, עמי ליבוביץ, ענת קלי צוקר, רותי אגמון, רות מיון קוק, רחלי יוסף, תאיר חיטרון פרנס.

The post יובל עציוני: המכל הוא מוליך לתכנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אריק בוקר טוב. מה שלומך?

בוקר טוב, מרגיש מצוין

ברכות על התערוכה החדשה ״חומת מחמדנו״ שאתה מציג במרכז לאמנות עכשווית ברמלה יחד עם מאיה סמירה. שניכם מתעסקים בנושא של ריקודי בטן, אבל איך נכנס ההמנון לתמונה? ספר לי על הקשר שלך עם ״התקווה״. מאיפה זה התחיל?

הנושא של התערוכה כפול וקצת טריקי… עשיתי מחקר על חוק ההמנון. אני אוהב לנבור בארכיונים, וכשהתחלתי את העבודה באנימציה התחלתי לחפש בארכיבים של מוזיקה. החיפוש הוביל לכל מיני כיוונים ואחד מהם היה שירים הכי נדושים, כמו ״הבה נגילה״ וכדומה. ראיתי שלשירים האלה יש המון ביצועים מכל העולם וחלקם הזויים ביותר… מפתיעים ולא מובנים

לא חשבתי על זה, אבל באמת ״התקווה״ זה קצת כמו ״הבה נגילה״ – אחד המנון עממי ואחד המנון לאומי

נכון. וכך גם התחלתי לשמוע את הביצועים הרבים שיש להמנון הלאומי ״התקווה״ ולחקור אותו. הוא החל כמילים – שיר שכתב נפתלי הרץ אימבר ב־1878 ואליו הוצמדה במקרה נעימה מולדבית עממית. ובהמשך זה הפך, למורת רוחה של ההנהגה הציונית, תחילה להמנון הציוני ובעקבותיו להמנון הלאומי

למה מורת רוח? זה קשור לדמיון הרב למולדבה?

אריק:

אז זהו, שהמולדבה (היצירה ״מולדתי״ של המלחין הצ׳כי בדז׳יך סמטנה) היא בכלל לא המקור. גם היא מצטטת את אותו המקור – שהוא שיר עגלונים עממי מאוד נמוך

אוי, מעולה

אליהו אריק בוקובזה. צילום: רון פלד

נפתלי הרץ אימבר כתב את ״תקוותינו״, השיר כולל תשעה בתים, והראשון להלחין אותו היה לאון אגלי, שהיה מלחין נערץ באותה תקופה ביישוב. הוא הלחין כל אחד מהבתים בלחן אחר, לחן כה מורכב ומסובך שהוא לגמרי נשתכח היום. והיה זה שמואל הכהן שלראשונה – והוא מצהיר על זה ביומניו – שר את מילות השיר תקוותינו לפי לחן עממי (שיר העגלונים) וזה תפס… לגמרי במקרה

סרנדיפיטי

המחקר הזה לוקח את התערוכה לנרטיב מקביל שמאד מעסיק אותי, וזה היחס בין אמנות לחוק. עד כמה המדינה יכולה באמת לשלוט ביצירה האמנותית. זה מקרה מבחן: המדינה לקחה יצירת אמנות – מילים ולחן – ומנכסת אותם, והופכת אותם להמנון. מאותו הרגע המדינה מנסה לכפות כללי התנהגות, עשה ואל תעשה, עם היצירה הזו. והיא לא מצליחה. ו־42 הביצועים השונים מוכיחים זאת

הדבר המעניין הוא התגובה הראשונה למשמע הקטע. זו תגובה של חוסר נוחות מסוימת, כי המקצב והשמחה שבוקעת ממנו שונים מאד מהעיבודים של ״התקווה״ שאנחנו מכירים

אולי בגלל שזו הייתה מעין בחירה פופולרית, לא עבודה בהזמנה

בחיפושים שלי נתקלתי בביצוע של מסייה כהן ב־1932 בתוניס, שהוקלט על דיסק גרמופון. פס הקול באנימציה שאני מציג בתערוכה הוא הקלטה מקורית של פייטן תוניסאי שבמקור שר את כל תשעה הבתים של תקוותינו בעיבוד מזרחי, עם תזמורת. בתוניס לא הכניסו תזמורות לבתי כנסת – מסתבר שזהו שיר שהושר בחפלות ושמחות משפחתיות. ערכתי מתוכה ארבעה בתים וקטע אינסטרומנטלי, והמחזתי את המופע באנימציה

אבל זה לא העיקר. הדבר המעניין הוא התגובה הראשונה למשמע הקטע. זו תגובה של חוסר נוחות מסוימת, כי המקצב והשמחה שבוקעת ממנו שונים מאד מהעיבודים של ״התקווה״ שאנחנו מכירים.

מוזיקה מזרחית בכלל היא לא כזו ששומעים בקונצרטים. היא דורשת מיד התערבות של הגוף. זה מופיע בהרבה מאמרים. כלומר, כשיש מקצב עם דרבוקה הריקוד הוא ״בילט־אין״. השאלה שעלתה אצלי היא למה אני – וכל מי ששמע את הקטע כמוני – מרגיש מיד סוג של חוסר נוחות? כאילו יש משהו מבזה, לא מכובד, בהצמדה הזו של עיבוד מזרחי להמנון הלאומי

אי נוחות מאיזה סוג? כאילו התכווצות פיזית בעקבות ״חילול״ של הנוסח ״האשכנזי״?

בשני מקרים בספרות הישראלית יש סצנות שעוסקות בדיוק בזה – שהציונות לא מאפשרת את המוזיקה המזרחית כחלק מהנרטיב שלה: ״התגנבות יחידים״ ו״תרנגול כפרות״. בשני הסיפורים יש קבוצת נערים שנמצאים בתהליכי התאקלמות, בטירונות ובקיבוץ, על מנת להיכנס לכור ההיתוך. וברגעים של חולשה פורצת חפלה בחדר, שבמהלכה הם נזכרים בשיר מזרחי ואחד הנערים מתחיל לרקוד. ריקוד הבטן מסמל את כל מה שלא מקובל עבור ה״צבר״.

הדימוי של רקדנית הבטן (אישה) כריקוד פיתוי ארוטי הוא דימוי אוריינטליסטי. במקור הריקוד הוא הבעת שמחה, חלק מכל חפלה משפחתית, ללא קונוטציות מיניות שהודבקו לו על ידי המערב

אליהו אריק בוקובזה, בר מצווה (2014). צילום: רן ארדה

אליהו אריק בוקובזה. בר מצווה (2000)

רגע, גם הספרים שציינת מייצגים את קו ההפרדה: ״תרנגול כפרות״ של אלי עמיר המזרחי, והתגנבות יחידים של ״יהושע קנז״ האשכנזי. אני צודקת?

אני לא חושב שזה קשור למוצאם של הסופרים, כי שניהם מתארים את אותה התופעה – כל אחד מהצד שלו. עכשיו, יש כאן היפוך מעניין. הציונות חשבה שיהודי תוניסיה יתאימו עצמם לכור ההיתוך, והנה ב־1932 יהודי תוניסיה חשבו, שניתן להתאים את הלחן המולדבי ליצירה מזרחית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפייטן התוניסאי שלוקח את התקווה בסגנון שלו, מנכס אותה לעצמו ולרגע לא חושב שיש בזה משהו מבזה. למעשה הביצוע הזה של התקווה הסביר לי משהו שלא חשבתי שאני עוסק בו. רקדניות בטן הופיעו בציורים שלי החל מהתערוכה הראשונה שלי. ב־2006 הקדשתי תערוכה שלמה לדמותה של רקדנית בטן ועסקתי באוריינטליזם. אבל למעשה מההתחלה, השתמשתי בדימוי של רקדנית הבטן כי הוא יוצר מתח אל מול הדימויים הציוניים בעבודות. וזה נושא־על בעבודה שלי. העבודות הן סוג של היברידים, לא לגמרי ברור איפה הן. גם מזרח וגם מערב או גם מזרחי וגם ערבי…

אני זוכרת את דמות האמא בציור הבר מצווה – שמתערבבת בדמות הרקדנית

בציור הראשון שבו מופיעה רקדנית בטן – בציור בר מצווה הראשון – ליד רקדנית הבטן מצוייר חייל. הניגוד שם לא היה ברור לי עד לתערוכה הזו

אתה אומר שלחלק מהדימויים, שהיו מאז ומתמיד בציורים, יש ביטוי סימבולי שלא היית מודע אליו כשהכנסת אותם לשם?

המפגש הזה עם התקווה בעיבוד מזרחי כבר ב־1932 – גרם לי לזקק את התובנה הזו. יותר של שאלה של ״למה״ עשיתי את זה? למה היה לי חשוב להנכיח את הדימוי של רקדנית הבטן. לא רק מכיוון שלא היה ביטוי של ה״מזרחי״ באמנות הישראלית, אלא שהביטוי המזרחי ״מפריע״ לנרטיב השולט.

בציור עם הדגל – הדגל עם העיניים חודר דרך דגל המדינה. הפעם במקום הדגל כסמל אני משתמש ההמנון כסמל. אגב, אני אפתיע אותך. כשכתבתי בגוגל ״רקדנית בטן״ ו״התקווה״ גליתי שרקדנית בטן ישראלית רקדה לצלילי התקווה כמחווה ל־70 שנה למדינה

גם האוצרת, סמדר שפי, כתבה על כך בטקסט התערוכה: שריקוד בטן עבר רנסנס ומהדימוי הפתייני אוריינטליסטי הפך בזמן האחרון לביטוי מחודש של שחרור נשי ופמיניזם. אולי יש לגיטימציה אחרת היום, שלא הרגשת בהצמדה המקורית של השיר למקצב שמח ולריקוד ספונטני.

אבל אני רוצה יותר לחזור לסימבולים בעבודות שלך. משנת 2000 ועד היום – אוצר המילים החזותי שלך נשאר, אבל המשמעויות הלכו והעמיקו?

כשהצגתי את התערוכה הראשנה שלי ״פלזיר אוריינטאל״ בגלריה נלי אמן בשנת 2000 – זה היה לפני התערוכה שפת אם שאצרה טל בן צבי בעין חרוד, מיד אחרי קדימה – המזרח באמנות ישראל, שאצר יגאל צלמונה במוזיאון ישראל, והשיח המזרחי באמנות הפלסטית היה די בהתחלה.

מאז התקיימו לא מעט תערוכות בנושא שהציגו עבודות של אמנים מזרחיים, אבל ברובן, מעבר להנכחת המזרחי בשדה – דבר שהיום כבר לא נחוץ, כי לא חסרים אמנים מזרחיים שגם מוצגים במוזיאונים – לא הצלחתי להבין מה זה עושה. למה זה טוב. אני חושב שעכשיו מעסיקה אותי הסיבה: למה התגובה הראשונית לשמיעת התקווה ה״מזרחית״ היא חוסר כבוד? למה ריקוד בטן נחשב ל״נמוך״ ועממי? למה קריאת ה״כפיים״ של מירי רגב היא ״נמוכה״?

זה חוסר הבנה של קודים של התנהגות שנתפשים כנמוכים, אבל בקרב המזרחים הם לא כאלה. הבעת שמחה ״קולנית״ היא שמחה

אני לא ממש מסכימה איתך. אני לא שומעת בזה חוסר כבוד. אולי זה מגיע משאלות של דימוי עצמי ורגש נחיתות קולקטיבי 

אני לא חושב שיש בזה חוסר כבוד. אבל עובדה היא שכל מי שהשמעתי לו את התקווה של מסייה כהן והראיתי לו את האנימציה שלח אותי לבדוק בייעוץ משפטי אם אני עובר על חוק ההמנון… ואגב התשובה היא לא

כשאתה עובד המשמעויות הללו יושבות אצלך בראש או שהיצירה היא אינטואיטיבית ואחר כך משתלב הרובד המשמעותי?

אני חושב שמאז ומתמיד בעיניי אני אמן מושגי, שמשתמש בציור כמדיום העיקרי לאמנות שלי. וזה תמיד ציור – גם אם זה מופיע באריזה של מיצב, אובייקט או אנימציה – שמאפשרת לי להוסיף את הידע וההכשרה שיש לי במוזיקה, כבן לזמרת אופרה…

אגב תנועה, בוא נדבר רגע על הכניסה שלך לאנימציה

הלכתי ללמוד במכללה הישראלית לאנימציה ואני בוגר המגמה לאנימציה קלאסית ומדיה דיגיטלית. למדתי עם גיקים בני 20… אני בן 56, מבוגר יותר מזקן המרצים במכללה

טוב, אולי סוף סוף תמצא עבודה

אכן הזמינו אותי להרצות שם…

מראה הצבה בתערוכה

אז הייתי רוצה להתמקד בזה: אתה נכנס לקרקע המסוכנת של עיסוק בסימבולים לאומיים ומפגיש אותם עם הסימבולים האישיים שלך. 

באחת משיחותינו בעבר דיברת על העובדה שאתה בן מהגרים ושמעורבת בך התרבות הצרפתית, התוניסאית והישראלית, וגם ההטבעה החברתית של גבר גיי, ילד נצחי, אמן פיגורטיבי. כמה תיוגים אתה יכול לשאת?

יש אנשים שצריכים ללמוד על פוסט־מודרניזם מספר. אני נולדתי וגדלתי למצב כזה. להרגיש שייך וגם לא שייך בו זמנית… זה אכן מבלבל. אין לי סיפור אחד, אין לי טקסט אחד, יש כמה וכמה שרצים במקביל. ואני לא חושב שאני כזה חריג, תחשבי על ערביי ישראל, כל המקום הזה הוא בלגן אחד גדול. 

אין לי סיפור אחד, אין לי טקסט אחד, יש כמה וכמה שרצים במקביל. ואני לא חושב שאני כזה חריג, כל המקום הזה הוא בלגן אחד גדול. זה הטריגר ליצור אמנות. ריבוי התיוגים מאפשר לי להסתכל גם מבפנים וגם מבחוץ

אני חושב שהטריגר ליצור אמנות הוא התובנה שאתה שונה, ויש לך משהו אחר לומר. ריבוי התיוגים מאפשר לי להסתכל גם מבפנים וגם מבחוץ 

רגע לפני שנסיים – רמלה? מקום בלתי צפוי לאמנות

באחת הנסיעות למוזיאון ירדתי בתחנת הרכבת בלוד וביקשתי מנהג מונית להביא אותי למוזיאון רמלה, הוא היה בטוח שאני צוחק עליו… כשסמדר שפי הזמינה אותי מיד חשבתי על מסייה כהן ששר את ההמנון בתוניסאית – כשמעבר לרחוב יש את מוכר הפריקאסה התוניסאי הטוב בארץ. אני מאד אוהב להתאים תערוכות למקום שבו הן מוצגות וגם לפנות לתושבי המקום

ויש היענות של הקהל המקומי?

ביקשתי שעל המבנה יהיה כתוב שהכניסה חופשית – אני מעריך שהרבה מתושבי רמלה עוד לא ביקרו שם

משהו לסיום?

ביום שישי ה־17.1 אני מעביר הרצאה על המחקר שמסביב לעבודת האנימציה – ויותר ספציפית על חוק ההימנון

בהצלחה!

התערוכה חומת מחמדינו מוצגת במרכז לאמנות עכשווית רמלה, רחוב הרצל 112 רמלה (מתחם מוזיאון רמלה). א׳-ה׳, 11:00-15:30. ימי שישי בתיאום מראש.
הרצאתו של אליהו אריק בוקובזה תתקיים ביום שישי, 17.1 בשעה 11:00.

The post התקווה על פי אליהו אריק בוקובזה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי קובי, מה שלומך? איך היה בגרמניה?

הי יובל, מה קורה? היתה חוויה מצויינת, היינו שם שבוע בהכנות לתערוכה

מי זה אנחנו?

נסענו מכאן דגנית שוקן, קובי פרץ (שגם היה המעצב הגרפי של התערוכה) ואני, ומגרמניה הצטרפו אלינו נעמה ברגמן ממינכן ויפתח אברהם מאידר אוברשטיין. היה ממש כיף לעבוד ביחד

איזה יופי. ספר קצת על התערוכה, איך זה קרה?

זו תערוכת צורפות עכשווית שמלווה תערוכה גדולה בנושא הארכיאולוגיה של סביבת ים המלח, שאצרה ד״ר סבין וולפרם מהמוזיאון לארכיאולוגיה בעיר קמניץ במזרח גרמניה. הקשר למוזיאון נוצר דרך קבוצת עניינים בראשות דגנית שוקן: המוזיאון ממוקם במבנה מדהים שעיצב האדריכל מנדלסון לרשת חנויות הכלבו שהיתה בבעלות משפחת שוקן לפני מלחמת העולם השניה. המבנה שופץ וכיום משמש כמוזיאון בבעלות המדינה (גרמניה).

שחר כהן. צילומים: מ״ל

נועה טמיר

עינת לידר

אסתי קנובל. צילום: רוני כנעני

המוזיאון הגדול מציג תערוכות ארכואולוגיה מתחלפות בקומה העליונה, ובשאר הקומות יש תערוכות קבע של האוספים שלהם, כמו גם תערוכת קבע מרשימה על הארכיטקט מנדלסון שתכנן את המבנה; תערוכת קבע נוספת על משפחת שוקן, שהיתה בעלת המבנה שהיה אחד מרשת חנויות הכלבו שלהם בגרמניה של לפני מלחמת העולם השניה; ותערוכת קבע נוספת על ההיסטוריה של המבנה, זאת אומרת בית הכלבו ומה נהיה ממנו בזמן המלחמה, לאחר מכן תחת שלטון מזרח גרמניה וכן הלאה

מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה?

ד״ר וולפרם, מנהלת המוזיאון, עבדה בעבר עם דגנית והציעה לנו לעשות, במסגרת קבוצת עניינים, תערוכה המתייחסת לים המלח. נפגשנו איתה כמה פעמים בתל אביב ודיברנו על הפרוייקט. מכייון שניהלתי בעבר כמה פרוייקטים של הקבוצה, לדוגמה תערוכה גדולה שעשינו בליסבון, פרויקט לשבוע הצורפות במינכן, תערוכה בטאלין, אסטוניה וכן הלאה, זו תמיד היתה עבודה של הקבוצה ואני הייתי הרכז, והיה טבעי שאני אעשה את זה גם לתערוכה בקמניץ.

אגב, גם בשנה שעברה ריכזתי את תערוכת הצורפות לשבוע האיור, וגם אז זו היתה עבודה קבוצתית משותפת. אז הייתי בשוונג לקראת התערוכה הנוכחית, והבנתי שיש כאן הזדמנות לעשות תערוכה ממש גדולה, זאת אומרת מעבר לחברים בקבוצה. מכאן פחות או יותר לקחתי על עצמי את האוצרות של הפרויקט הזה

אז רק עוד מילה על קבוצת עניינים לטובת מי שלא מכיר?

קבוצת עיניינים פעלה במשך פחות או יותר עשר שנים. דגנית שוקן הקימה אותה מתוך רעיון לקרב בוגרים מבצלאל ומשנקר ולנסות לעבוד ביחד. התערוכה הנוכחית מבוססת על קבוצת החברים, אבל כמו שציינתי היה כאן פוטנציאל לקבוצת מציגים גדולה מתשעה חברים. כך התערוכה גדלה ל־18 מציגים ובערך 120 עבודות. הייתי שמח לצרף עוד חברים וקולגות מהתחום אבל נאלצתי להתחיל להתחשב בגבולות המקום שהוקצה לנו

קובי רוט. צילומים: מ״ל

מראה הצבה

ובחזרה לתערוכה: מה אתם מציגים בה? איזה תכשיטים? תן כמה דוגמאות, מאיפה התחברתם לים המלח ואיך זה בא לידי ביטוי באוביקטים

לפני כן, הייתי רוצה להתייחס לשם התערוכה, In the evidence of its beauty, ודרך זה להסביר קצת על התערוכה. בחירת שם לתערוכה זה דבר ממש קשה: היו לנו שתי פגישות עם המשתתפים ועלו כל מיני הצעות, חלקם ממש הצעות טובות, אבל ההרגשה היתה שאנחנו לא שם. בסופו של דבר בהבזק אסוציאטיבי (המבוסס על שיר של מדונה, אני חייב להודות), ולאחר מכן בהתייעצות ארוכה עם מיכל אורן, הגענו לשם הזה.

השם מתייחס לרעיון שאנחנו מדברים על מקום שיתכן ולא ישאר בסופו של דבר, בעקבות ההתערבות הקריטית של האדם (על תאגידיו) בים המלח והעדות היא כאן עניין חשוב. בנוסף, סביבת ים המלח מלאה ב״עדויות״ בפועל של המים המלוחים וההתגבשויות של הקריסטלים של המלח על כל חפץ, ענף, פסולת וכן הלאה; ים המלח משאיר עדויות. וכמובן ההקשר למוזיאון לארכיאולוגיה שבו אנחנו מציגים, זאת אומרת ארכיאולוגיה = ממצאים ועדויות מן העבר

שיר של מדונה? אהבתי…

יס!

ועכשיו לעבודות

העבודות בתערוכה מתייחסות למבחר נושאים כמו ביקורת על המצב העגום של ים המלח, התייחסות להיסטוריה של המקום, סיפורי התנ״ך, ממצאים ארכיאולוגיים, חומרים וטכניקות, הטבע עצמו וכן הלאה. ורד קמינסקי עבדה עם אבנים מסביבת ים המלח: השבירה של האבנים והגילוי של היופי הנסתר בכל אבן אפילו אם פשוטה למראה. נעמה ברגמן חוקרת בעבודתה את התכונות של המלח: היא מציגה סדרה גדולה של יציקות מלח, מיכלים וטבעות.

1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אסתי קנובל מתייחסת לחפץ העובר תהליך של זמן. דגנית שוקן בחרה להתעמק במילה ״מלח״ ו״ים״ ביוונית עתיקה. עדי טוך מציגה סדרה של כלי כסף בעבודת נפחות ומתייחסת לגילויים ארכיאולוגיים ממערות קמרון. גם אדה ורדימון וגם קובי פרץ התייחסו לסיפורי התנ״ך (אשת לוט ומתושלח). אביב קינל מציגה סדרת תכשיטים בהשראת המדבר. עינת לידר מציגה סדרת עבודות, מעין ערכת הישרדות במזרח התיכון. נועה תמיר מתייחסת למוות בסידרת דמויות חלומיות. ואלו רק חלק מהמשתתפים

ומה היו התגובות לעבודות? כי לנו ים המלח מגיע עם כל המטענים שלו, אבל בגרמניה אני רק יכול להניח שהוא פחות מוכר

שמתי לב כבר בעבר שתערוכת צורפות של אומנים ישראלים בחו״ל משאירה איזשהו מטען יחודי. קשה להגדיר את זה בדיוק, אבל זה שונה, כמה שאנחנו מחוברים והעולם כביכול הולך ונהיה קטן, ובכל זאת האימפקט הוא חזק. עולות שאלות, אם בכיוון הפוליטי או האישי, יש מטען, כבד, יש תוכן שמעלה שאלות, לא תמיד יש כח לעקוב אחרי נושא מוכתב מראש, אבל ים המלח הוא כאן רק מקור ההשראה.

ועוד מילה לגבי בחירת העבודות. זו התבססה על שני כיוונים: עבודות חדשות שנעשו במיוחד לקראת התערוכה, ועבודות שנעשו לאו דווקא סביב הנושא, אבל מתייחסות אליו או מאירות אותו באור חדש

אביב קינל

יפתח אברהם

דגנית שטרן שוקן

אז מי שיבקרו בתערוכה ויראו את העבודות, מה אפשר ללמוד על הצורפות העכשווית בישראל?

זו אכן הזדמנות טובה, אבל אני יותר מתייחס לזה כאל תערוכת אמנות שהמשתתפים בה הם צורפים. התחום של צורפות עכשווית הוא מתעתע, הרבה פעמים דורש הסבר, לא תמיד נגיש לקהל הרחב שלא רגיל לראות תכשיטים בהקשר אחר ממה שהוא מכיר, זה תמיד עולה. בכל מקרה, כל העבודות מוצגות בליווי טקסטים

משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

היו לנו קצת חששות לפני הנסיעה, בעיקר בגלל ידיעות על הפגנות של ימין קיצוני/נאצים בדרזדן והאירועים בחודשים האחרונים בקמניץ והאלה, לצד הפרסומים שראינו בבי.בי.סי (על הכרזת מצב חירום באיזור). מהבחינה הזו היה קצת מפתיע לראות על החזית של המוזיאון בגדול קרדיט למוזיאון ישראל ולמחלקת העתיקות של המדינה. 

בהמשך גם שמו קופסאת אור עם פירסום לתערוכה שלנו, והיה גם פרסום להרצאה של בן קיבוץ מישראל (אני) שלקחתי חלק (עם דגנית שנעתרה לעזור לי) במסגרת פאנל בנושא הקיבוץ, כחלק מפסטיבל אוטפיה שהתקיים בקמניץ באותו הזמן.

וגם, כנראה חוויה של החיים. ביום הראשון שלנו הגענו בטיסה לדרזדן והיה לנו קצת זמן להסתובב, אז קפצנו לראות את אחד האוספים הגדולים בעולם בתחום האומנות הדקורטיבית והצורפות, ״הגרין וואלט״. היינו פשוט המומים מכמות האוצרות שם, באמת מטורף בכל קנה מידה, הדברים הכי מדהימים שרואים בדרך כלל רק בספרים. אבל מה שמדהים לגמרי זה ששבועיים אחרי כן המקום נשדד (זה לא אנחנו) כך שיצא לנו לראות משהו שכנראה נעלם לעד

In the evidence of its beauty: נקודות מבט על ים המלח וסביבתו המשתנה אוצר: קובי רוט
המוזיאון לארכיאולוגיה, קמניץ, גרמניה; נעילה: 12.1
משתתפים: אביב קינל, אדה ורדימון גודנסון, אסתי קנובל, דגנית שטרן שוקן, דניאלה שרייה, ורד קמינסקי, יפתח אברהם, מיכל אורן, נגה חדד, נוי אלון, נעה תמיר, נעמה ברגמן, עדי טוך, עינת לידר, קובי פרץ, קובי רוט, שחר כהן, שירלי בר אמוץ

עדי טוך

נעמה ברגמן. צילום: Mirei Takeuchi

The post עדות ליופי: צורפות עכשווית ישראלית בגרמניה appeared first on מגזין פורטפוליו.

יום אחרי שנסגר מוזיאון הפופ אפ בקצנלסון, שבו הספיקו לבקר 24 אלף איש בשישה ימים, אלינה וסטפה (פ׳ דגושה) אייפו בדרך לעבוד על קיר חדש. הפעם הוא מתוכנן להישאר הרבה יותר משישה ימים – זוהי עבודה מוזמנת (בשכר) למשרדי Sapienship, החברה החדשה שהקימו יובל נח הררי ואיציק יהב, שעוסקת במחקרים חוצי יבשות ושיתופי פעולה בקהילה הגלובלית. כשאמנות אורבנית נכנסת לבתים ולחברות היא משתנה, מתרחקת במקצת מהגרסאות שלה ברחוב או אפילו במיזמים אורבניים, כמו הבית המיועד להריסה.

גם הפעם מדובר בתוצר של התקופה: כמו שקורה לא מעט בשנים האחרונות, ההזמנה הגיעה דרך הרשתות החברתיות, שהפכו לכלי מרכזי להיכרות ולצפייה בעבודות. כמי שנמצאים בארץ תקופה קצרה, השניים הגיעו למקום שרק אמנים מעטים מצליחים להאחז בו, וזה קשור לשליטה בכלים של התרשתות, לא פחות מהאיכות האמנותית.

״זה סיפור מעולה״ צוחקת אלינה. ״בדיוק חזרנו מנסיעה ארוכה, שהסתיימה בפסטיבל ציורי רחוב במוסקבה.,ונשארו די הרבה סקיצות של דברים שלא יצאו לפועל. לפעמים יש הרגשה שמשהו ששוכב במגירה ולא מוצא את מקומו מתיישן וכאילו מאבד את ה׳טריות׳ שלו. אז רגע לפני שהחומרים כבר לא יהיו רלבנטיים בעינינו החלטתי להעלות אותם לפייסבוק. 

״הצגתי את הסקיצות ב׳סיקרט תל אביב׳ ומישהו מהחברה ראה את זה ומיד יצרו איתנו קשר. הסתבר שהם כבר הרבה זמן חשבו להזמין עבודה של אמן רחוב והם מחפשים בין גלריות וקירות בעיר ולא מצליחים למצוא משהו שהם רוצים. בסופו של דבר זה בכלל לא מהסקיצות ההן. אנחנו עושים שם עבודה ספציפית, שמותאמת לאופי החברה ומבוססת על הערכים שלה והספרים רבי המכר של הררי״.

אייפו, מסדרת הטוטמים בסאגה

אייפו, מסדרת הטוטמים בתערוכה בסאגה

החשיפה ליותר מ־45 אלף איש בשני אירועי מוזיאון הפופ אפ הייתה כרטיס כניסה חשוב לבני הזוג אייפו (AIFO). שניהם בני 31, עולים חדשים מיקטרינבורג שברוסיה, שם היו שחקנים מרכזיים בסצינת אמנות הרחוב. הם עובדים כצוות וחתומים יחד על הקירות שהם יוצרים, ברחובות ובהזמנה. בימים אלה הם מציגים בגלריה סאגה ביפו תערוכת יחיד ראשונה בארץ, ״עשרה טוטמים של תל אביב״, ובה עשרה ציורי שמן על קנבסים מאורכים בגובה 2 מטרים על 50 ס״מ, וכל אחד מהם מוקדש לאזור או שכונה כלשהי בעיר.

סגנון הציור שלהם מזוהה ומובהק: צבעוניות נועזת, קונטורים עבים תוחמים שטחי צבע וצורה, גודש ויזואלי כמעט פסיכדלי, אך גם מאוד מדוייק ורווי הברקות והומור, בעלי חיים קריקטוריים, צמחייה בהשראת ארט נובו, שילובי גרידים ודוגמאות, אסוציאציות אורבניות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״התערוכה בסאגה הגיעה דרך מוזיאון הפופ אפ הראשון, שהתקיים באפריל. הקיר שלנו שם עסק בהבחנות שלנו על העיר תל אביב. זה היה בדיוק שנה אחרי שהגענו לארץ, ואולי בגלל שבאנו מבחוץ, ההסתכלות שלנו על תופעות בעיר ומאפיינים של מקומות היו חדות יותר. יוסי וליאור, בעלי הגלריה, נדלקו על זה והזמינו אותנו להציג וכך פיתחנו את הנושא לסדרת הטוטמים״. 

איך הגעתם לכאן?

״לסטפה יש שורשים יהודיים. לפני קצת פחות משנתיים הגענו הנה בתוכנית ׳מסע׳, שמזמינה צעירים בין גילאי 18 ל־30, להכיר את הארץ. באים לארבעה או שמונה חודשים במסגרת התוכנית, וזה נתן לנו איזה מושג ותחושה של המקום. בהתחלה לא ידענו אם נצליח למצוא את עצמנו כאן. אבל כשהתחלנו לעשות את העבודות שלנו ברחוב (קודם כל באופן לא חוקי כמובן) גילינו שיש פה התעניינות ופרגון אדיר לסטריט ארט. אנשים פה ממש אוהבים את זה. חוץ מזה, אנחנו אוהבים לעבוד בחוץ, ופה אפשר לעבוד כל השנה כמעט, לעומת רוסיה, ששם 10 חודשים בשנה קר״. 

יקטרינבורג? מקום שאני לא יודעת עליו דבר (וברור שזה אומר יותר עליי מאשר על המקום).

אלינה: ״זו עיר מדהימה. בירת הסטריט ארט של רוסיה. יש שם סצנה מעולה, ואנחנו הקמנו וניהלנו את הגלריה הראשונה ברוסיה לאמנות רחוב. זו לא הייתה גלריה מסחרית, אלא יותר כמו מוזיאון קטן, אבל בניגוד לפופ אפ של כמה ימים, התערוכות עמדו חודש וחצי ואז נמחקו כדי לפנות מקום לתערוכה הבאה.

״יש כמובן הבדלים בקנה המידה: רוסיה ענקית, המרחקים ממקום למקום, אבל גם כמות האנשים ואפילו הגודל של הקירות ברחובות, קירות ענקיים. אבל שם הרבה יותר קשה לבלוט, אם עושים משהו קטן אף אחד לא יראה אותך. לעומת ישראל, שכאן גם עבודה קטנה יכולה למשוך תשומת לב. יש גם הבדל סגנוני בולט, ברוסיה יותר אמנים עובדים בגרפיטי, פחות צבע, הרבה יותר טקסט, אלו יכולים להיות טקסטים פילוסופיים או פוליטיים, אבל הדגש הוא על הכתב והעיקר שיבינו את המסר שלך. כאן יש הרבה יותר ציור וצבע, יש פה התפוצצות של צבעים, של מגוון אנושי, תרבויות שונות, וזה גם נותן השראה״.

איך אתם מרגישים עם העובדה שהקיר המהמם שעשיתם בפופ אפ בקצנלסון ייהרס תיכף?

״זה חוק הרחוב. אנחנו מציירים משהו בלילה ומצלמים אותו על הבוקר – וזהו. אני לא יודעת אם הוא יהיה שם מחר, אם לא ימחקו אותו, יהרסו אותו, אין לי שליטה על זה וזה בסדר גמור״.

אייפו במוזיאון פופ אפ

הטוטם ברחוב

מה מושך אתכם החוצה, לרחוב?

״יש לנו רעיונות ואנחנו לא רוצים לשמור אותם לעצמנו. זה איזה דחף לשתף, להראות, וזה לא משנה אם רק 100 איש יראו, זה בסדר״. 

אלינה למדה תקשורת ועיתונות וסטפן למד ארכיטקטורה וניהול מוסדות תרבות, ואנחנו ״כך נכנסנו לתחום. הקדשנו הרבה מקום בפעילות של הגלריה למפגשים עם הקהל, האמנים היו מגיעים ועשינו סיורים והרצאות, אירועי פופ אפ וכל מיני יוזמות. הפקנו פסטיבלים ואירועים, אבל אחרי שנתיים וחצי הרגשנו שהניהול בא על חשבון היצירה האישית שלנו. ואז גם הבשילה התוכנית לעבור לכאן, וזהו, עשינו את השינוי. היום אנחנו גרים בבת ים, מצאנו דירה גדולה שיש בה גם מקום לצייר (ולארח את כל הקרובים והחברים שמגיעים אלינו) והיא חמש דקות מהים, קרוב ליפו ופלורנטין, ככה שאנחנו מחוברים לסצנה של סטריט ארט בארץ״.

אז אתם מרגישים שייכים? כבר יש לכם כאן קהילה?

״זו שאלה מדהימה. זה פשוט קורה. בכל מקום בעולם שאנחנו מגיעים אליו, ברגע שאנחנו מתחילים לעבוד, או אפילו רק מסתובבים, אנחנו פוגשים אמנים כמונו. אנחנו מזהים אחד את השני. כשהגענו הנה, אני חושבת שדי מהר פגשנו אנשים, זו זירת האמנות הכי פעילה. בפסטיבלים ובמוזיאון פופ אפ לדוגמה, פוגשים אנשים, וזה מרגיש טוב לפגוש אנשים עם תחומי עניין דומים לשלנו, כי ביום יום כל אחד עובד לבד״.

הטוטמים בתערוכה בסאגה הם סדרה חד פעמית (one of a kind) שניתן גם לראותה כיחידות נפרדות, וכל אחת מהן מוקדשת לשכונה או אזור בתל אביב. ״בפופ אפ הראשון העבודה שלנו, למעשה כל הקומה, היו בנושא תל אביב, ואנחנו אז היינו בדיוק שנה בתל אביב, (לפני כן ביקרנו פה כמה פעמים). כשאנחנו מגיעים למקום חדש מסתובבים בה בכל מקום, וככה אנחנו מכירים את העיר. ואנחנו מרגישים שיש ממש הבדלים ניכרים בין אזורים שונים בעיר, לפעמים אפשר לעבור רחוב אחד והצבעוניות משתנה, הריחות, לפעמים זה הטיפוסים ברחוב, החיות״.

אנחנו גם מתעניינים במיסטיקה ונושאים רוחניים והרעיון של חיות הטוטם מלווה באופן טבעי את הסביבה העירונית. אז בציורים מוטמעים בעלי חיים וחוץ מזה, יש שימוש באותיות, לפעמים זה יותר ברור ולפעמים נראה כחלק מהקו של הציור, ולוקח זמן לפענח. היה נחמד לגלות שהם שלנו ׳אייפו׳ דומה ל׳איפה׳ בעברית, וזה התחבר טוב. ובאיזה אופן גם השילוב של אותיות בתוך הציור, בכתב קירילי, עברי וערבי, אנחנו רואים את זה כתוספת שמוסיפה עוד רובד לעבודה".

לכל אחד מהטוטמים בסדרה הם מתכננים להציג ״תאום״ במרחב הציבורי. ״כבר ציירנו שניים ביפו, ואנחנו מתכוונים להמשיך את הסדרה  כשנמצא קירות מתאימים״.

The post בין פופ אפ לסטארט אפ: הזוג אייפו עושים את תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה בשנת 1999 בסדנה לאמנות ברמת אליהו, מקום מיוחד שבו לימדתי. גיל גורן שניהל את הסדנה הציע לי לאצור תערוכה בגלריה של הסדנה. חשבתי שזו הרפתקה חד פעמית ואצרתי תערוכה, שאולי בישרה על הדברים הבאים. קראתי לה ״הילד של הצלם״ וניסיתי להבין דרכה את גבולות המבט הצילומי ולבחון את שורשיו. הצגתי עבודות אמנות לצד צילומים מתוך אלבומי משפחה של פסי גירש, ענת בצר, שפי בלייר ועוד אמנים שהם גם הורים לילדים. ואז התחלתי לקבל הצעות לאצור תערוכות בחללים שונים וניסחתי לעצמי את הדרך. 

באתי אל האוצרות מתוך עשיית אמנות ועניין אותי לחקור את מאחורי הקלעים ולהנכיח בקדמת התערוכות גם את הדרך, את הקצוות הפרומים ואת עקבות תהליכי העבודה. עניין אותי להקשיב לאמנים צעירים ולשאלות שהעסיקו אותם ולפתוח את עצמי לאמנות שבודקת גבולות. לא ראיתי בעצמי אוצרת. גם היום אני לא רואה את התפקיד שלי באופן חד משמעי, אלא כחלק מההתפתחות שלי בשדה הזה: מעדיפה לפרום את המושג – לפעמים אני מלווה, לעיתים אני רק מציגה ומראה, ולפעמים אוצרת.

איילת השחר כהן. צילום: איריס חסיד

האוצר העצמאי מתבקש להיות רב־אמן: לכתוב, להפיק, להבין חלל ולהתמצא בתאורה וטכנולוגיה, לקיים מערכות יחסים מסועפות עם אמנים, מעצבים, מתרגמים, יחצנים, בתי דפוס. אף אחד לא סיפר לי, אז בניתי את זה בדרכי

האוצר העצמאי מתבקש להיות רב־אמן: אמור לכתוב, להפיק, להבין חלל ולהתמצא בתאורה וטכנולוגיה, לקיים מערכות יחסים מסועפות עם אמנים, מעצבים, עורכי לשון, מתרגמים, יחצנים, בתי דפוס, גופי ידע שונים ועוד. מי ידע את זה אז? אף אחד לא סיפר לי, אז בניתי את זה בדרכי. 

בשנת 2003 הציע לי אבי סבג, מנהל בית ספר מוסררה, לאצור תערוכה באחת מגלריות בית הספר. וכך, אחת לשנה נוצרה עבורי הזדמנות נהדרת לאצור באותו חלל תערוכות יחיד לצלמות שהערכתי כמו פסי גירש, מיכל חלבין ותמרה מסל וגם תערוכות בנושאים של צילום מטופל וחדר החושך. כשהתמניתי לראש המחלקה לצילום במוסררה הבנתי שנפלה לידי זכות גדולה לאצור בגלריה הממוקמת במוסד לאמנות ולאפשר לסטודנטים שלי לנהל שיח ער סביב צילום.

מיטל קובו בתערוכה הישנים, בסדרת שישי ראשון, מוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן. צילום מ״ל

התערוכה פוטוגרמות ויצירי כילאיים בגלריה ע״ש מורל דרפלר, מוסררה 2012

בשנת 2009 הזמין אותי מאיר אהרונסון, מנהל המוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, לאצור סדרת תערוכות לאמנים צעירים במוזיאון. בסדרת התערוכות ״שישי ראשון״ אצרתי 12 תערוכות בשנה לאורך שמונה שנים, ובסך הכל כ־100 תערוכות יחיד לאמנים צעירים, ביניהם תומר קאפ, ליאת אלבלינג, אמיר יציב, לאה גולדה הולטרמן, מארק יאשייב, איתן בוגנים, שאשא דותן, רותם מנור, יונתן הירשפלד, שי זילברמן, נמרוד גרשוני, מיכל סופיה טוביאס, נסרין אבו בכר, מישל פלטניק, טל ניסים, ועוד רבות ורבים, שזו היתה להם תערוכה מוזיאלית ראשונה ולי היה הכבוד להכיר אותם ולעבוד מולם ואיתם. 

זו הייתה תקופה מטורפת ומשמעותית בעבודתי כמלווה של אמנים. במבט לאחור נדמה לי שהייתי שרויה בטראנס. זה היה כה אינטנסיבי ומטלטל. בכל חודש נולדה תערוכה, ונולד טקסט והתנהל דיאלוג ביני לבין אמנים שלא הכרתי ושהתבקשו להציע הצעה חדשה עבור חלל המוזיאון. הבנתי שהתיעוד הוא חלק משמעותי בתהליך ורתמתי את אריק פוטרמן למהלך, שתיעד את כל התערוכות. יחד יצרנו סרטון על כל אמן שהציג תערוכה בסדרה, ובנינו גם בלוג עצמאי שהתבסס כארכיון התערוכות לאורך שמונה שנים (עד שהמוזיאון נסגר לצורך שיפוצים).

פוטוגרמות ויצירי כילאיים בגלריה ע״ש מורל דרפלר, מוסררה 2012

האוצרות של גליה יהב הובילה אותי לדרך חשיבה חדשה. גליה התייחסה לחלל כאל מרחב חסר גבולות ובתערוכות שאצרה לאורך השנים חשבתי שהיו לה רעיונות גאוניים. היה לנו דיאלוג מפרה כשערכה את ספר האמנית שלי, שיצא אחרי מותה

התחנה האחרונה

כיום אני מנהלת את שלוש הגלריות של מוסררה, כאוצרת אחראית. בימים אלה נפתחה בגלריות עונת תערוכות חדשה תחת הסדרה ״פוטופואטיקה״, שבוחנת את הקשר בין דימוי לטקסט ובין אמנות לדיסציפלינות יידע אחרות. 

התערוכה האחרונה שאצרתי בגלריה ע״ש דרפלר במוסררה הייתה בחודש מאי 2019 במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס ונקראה ״שער״. הצגתי בה עבודות של רונה שטרן, תומר קאפ, צפיה דגני (מורינה) איתי אייזנשטיין, מיטל קובו ואוריאל זיו. 

הגלריה ע״ש דרפלר מוכרת לי שנים רבות ובכל פעם שאני אוצרת בה תערוכה אני מנסה לפענח אותה מחדש. החלל אינטימי ומרובה פתחים, הרצפה שלו עשויה מאבן וקיר אחד שלו מקושת. הוא קרוב למעבדה האנלוגית של המחלקה לצילום המדיפה ריח כימיקלים, וצידו השני נפתח לחצר פנימית מקסימה. הוא בעצם חלל מעבר, ובתערוכה הזו התייחסתי אליו כאל שער לעולמות נוספים, קו תפר שבין נוכחות להעדר . דרך התערוכה העליתי סוגייה הקשורה לראייה שלנו, כצופים המזפזפים בכוח המחשבה ומוליכים את המבט דרך אינסוף שערים, מראות ושומרי סף.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עד שיחזור האור משנותיו, גלריה דרפלר, מוסררה

אני אנדרטה, 2019 הגלריה החדשה, אוצרת מיכל בר אור. צילום: אסף אלבוחר

 מכל מלמדי השכלתי

גליה יהב ז״ל – שאהבתי את עבודתה כיוצרת, כאוצרת וככותבת – אצרה לי תערוכה בשנת 2002 בגלריה החדשה במכון אבני, וביקשה לקרוא לה ״הקומבינה״. אני שמחתי על השם השנוי במחלוקת, גם כי באמת נעשה בה מעשה להטוטנות. התערוכה הדגימה מהלך שוטטות על פני גופי עבודה שונים וחיבור כמעט שרירותי ביניהם באופן שחשף דפוסי עבודה מקבילים. 

האוצרות של גליה השפיעה עלי מאד והובילה אותי לדרך חשיבה חדשה על העשייה שלי. גליה התייחסה לחלל כאל מרחב חסר גבולות וחיברה בין השאר בין ״מלכות אסתר״ שצילמתי בפורים ברחוב דיזינגוף לבין פועלי משחטה שצילמתי באור יהודה. החלל היה דל תקציב ודי מטונף, וחשוך אבל היא הבינה לעומק את העשייה שלי שבאה מהחושך ונתנה לה מקום וצורה. לאורך השנים עקבתי אחרי התערוכות שהיא אצרה וחשבתי שהיו לה רעיונות גאוניים. 

היה לנו גם דיאלוג מפרה 13 שנה מאוחר יותר, כשערכה את ספר האמנית שלי וכתבה בו שלושה טקסטים. לצערי גליה נפטרה בסוף 2016, שלושה חודשים לפני שהספר יצא לאור.

מול השמש, ספר אמנית של איילת השחר כהן בעריכת גליה יהב, 2017

תערוכת החלומות 

אני רוצה לאצור תערוכה שתעסוק בצילום מטופל מקומי, כפי שהוא בא לידי ביטוי ב־30 השנים האחרונות. הצגתי לאורך השנים צלמים שעוסקים בצילום מטופל, והעברתי הרצאות רבות בנושא. הייתי רוצה להקדיש את עצמי לשלוש שנות מחקר ובסופן להציג תערוכה מסועפת שתתפרש על פני כמה חללים וקטלוג מקיף לצידה.

פרויקט כזה דורש תקציב משמעותי. זו נישה מרתקת מאין כמוה, ודווקא בגלל שאין בידי כלי מחקר אקדמיים מן השורה, אני מאמינה שאוכל לנסח חקר ודפוסי חשיבה יוצאי דופן בסוגייה זו ולהשמיע קולות רבים של צלמים ובעיקר צלמות שמתחילים בצילום ומשם ממשיכים. 

בקרוב אצלך

השנה אני עובדת על תערוכה שתוצג בחודש יוני בגלריה ע״ש דרפלר במוסררה. התערוכה תעסוק בהיבטים טקסיים בצילום ישראלי עכשווי. זו תערוכה ראשונה מתוך שלוש שיעסקו ב״נאו שמאניזם״ תחת הגג הרעיוני של פסטיבל מוסררה מיקס. אוצרות כזו אני אוהבת במיוחד, כי היא מתרחשת בדיאלוג עם האוצרים הראשיים של הפסטיבל ומאפשרת שיתוף והזנה בתוך צוות חשיבה. 

במקביל אני עובדת על האמנות שלי וממשיכה להתייחס לנופים מלאכותיים לקשר בין פנים לחוץ ולבנייה של סדרים חדשים. בשנה האחרונה יצרתי קולאזים של סידורי פרחים, עיצוב פנים וכלי בית ולמרות שאני עושה קולאזים כבר 30 שנים, פיתחתי השנה אופני עבודה חדשים שהפתיעו אותי . אני אציג שתי תערוכות יחיד ב־2020 – האחת בבית האמנים בתל אביב והשנייה בגלריה בקיבוץ כברי, בדיאלוג עם האוצר אבשלום סולימאן.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // איילת השחר כהן  appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי הילה, הי נדב, מה קורה? מתכוננים לעוד תערוכה? זו הפעם השנייה שאתם אוצרים ביחד את התערוכה השנתית של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, נכון?

הי. נכון, אוצרים יחד פעם שניה

כיף! בפעם שעברה, ובשאר התערוכות של המחלקה, אלו היו עבודות סטודנטים. מה קרה שהפעם החלטתם להציג עבודות של מרצים?

התערוכה השנתית של המחלקה מציגה זוויות שונות של המחלקה, תמות, מגמות ונקודות ששוות דיון תרבותי ומקצועי. המרצים הם חלק מאוד חשוב מהמחלקה, וראינו לנכון לשתף אותם באחד הדיונים התערוכתיים הללו, לא רק כמי שמנחים אלא כאנשים יוצרים; יוצרים סופר מעניינים

והנושא, עיצוב בסיסי? מאיפה הוא הגיע?

האמת היא שעיצוב בסיסי הוא שם של קורס בשנה א׳, שבינתיים השתנה למבוא לעיצוב גרפי, אבל החלטנו לשמר את השם הראשוני / הבסיסי של הקורס. משהו בתכנים של הקורס הזה והעשייה בו מתחבר למקומות הבסיסיים ביותר בעיצוב גרפי, שאפשר להיזכר בהם גם שנים אחרי סיום הלימודים

הילה שאלתיאלי: תמיד יש את העניין הזה של אם הייתי עושה את הבריף הזה שהרגע נתתי לסטודנטים, מה הייתי עושה? חשבנו שיהיה נכון לבחון את השאלה הזו פעם אחת באמת. מה שמצחיק הוא שרוב העבודות הן על הגבול של עיצוב, אבל בטח לא בסיסי

תמיד יש את העניין הזה של אם הייתי עושה את הבריף הזה שהרגע נתתי לסטודנטים, מה הייתי עושה? חשבנו שיהיה נכון לבחון את השאלה הזו פעם אחת באמת. ביקשנו מהמרצים לענות על אחד הבריפים של שנה א׳ בקורס, כנקודת מוצא לעבודות אישיות שנעשו במיוחד לתערוכה. מה שמצחיק הוא שרוב העבודות הן על הגבול של עיצוב, אבל בטח לא בסיסי

מירי פרנקל עשת

מירב שחם

איזה בריפים לדוגמה?

בקורס לומדים באופן מובנה מושגים של קומפוזיציה, הפשטה, תמצות צורני, מעברים צורניים, יחסים בין דו לתלת־ממד ועוד. מתחילים למלא עם הסטודנטים את ארגז הכלים שלהם כמעצבים. הם לומדים גם שאין אמת אחת בתחום הזה, ואנחנו מנסים לכוון אותם כבר בשלב הזה למצוא ולקבל את הקול הפנימי שלהם כיוצרים

אלה מושגי מפתח בעיצוב גרפי: חלל, כתם, קו, תנועה, מעבר, היררכיה, קומפוזיציה, סדרה ועוד. התרגיל שאליו הגיבו המרצים הוא אחד התרגילים האחרונים בקורס, שעוסק בתימצות של חפץ ויצירת 40 וריאציות לתמצות זה

זה בריף יחסית מתקדם בקורס של סממסטר א׳ שנה א׳ (הכיתה שלי בדיוק הגישה אותו השבוע..). הוא היה נקודת המוצא שכל המשתתפים ענו לו, באופן כל כך שונה מהסטודנטים. זה היה מרתק ומפתיע לגלות…

ספרו אם כך על התהליך: איך זה קרה? כל המרצים קיבלו את הבריף? רק מי שרצה להשתתף בתערוכה? ומה קרה מהרגע שהם קיבלו אותו והתחילו לעבוד?

בתערוכה משתתפים עשרה ממרצי המחלקה, מכל תחומי הלימוד בה. הם קיבלו מאיתנו את הבריף. אחרי השלב הראשון שבו ענו לבריף יצא כל אחד מהמשתתפים לפרויקט אישי, לרוב אקספרימנטלי וחדש בעבורו. שמנו דגש על התהליך וההתפתחות שלו, והתערוכה מציגה רגע בזמן התהליך. כל הפרויקטים יכולים להמשיך להתפתח גם אחרי התערוכה אם היוצרים ירצו בכך

הבריף חולק למרצים בדיוק כמו שמחולק לסטודנטים בשנה א׳, ובדיוק באותם לוחות הזמנים. המרצים לקחו את הבריף מאוד ברצינות, ושקעו בתוך התהליך

ערכנו מספר מפגשים שליוו את התהליכים של כולם. היו שיחות מרתקות ומלמדות בעבור כולנו

אז בואו תנו קצת דוגמאות ספציפיות של עבודות ושל התהליכים שהן עברו בדרך לתערוכה

שניה לפני הדוגמאות הספציפיות, היה מאוד יפה לראות בתחילה סוג של ״האחדה״ בפורמט, טכניקה וכו׳ (בגלל מגבלות הבריף), ובשלב מאוחר יותר פריצה של גבולות הפורמט בעזרת טכניקה / מדיום / שיטה / ניסיון / אישיות / סיפור אישי. כל מרצה לקח בסופו של דבר תפנית לתוך העולם הפנימי שלו, בין אם זה וידאו, אינסטליישן, אינטראקציה, פיסול ועוד

וכולם, למעשה, מספרים סיפורים אישיים. אני קוראת לזה: מעצבים עושים אמנות

לא בטוח, אבל בהחלט מותחים גבולות בתקשורת חזותית

זו לא קביעה. זה חיפוש להבין מה מעניין אותי כאוצרת…

עוד נחזור לדיון הזה, אבל קודם דוגמאות!

זהר קורן

מירה פרידמן

קובי פרנקו

מירי פרנקל עשת הביאה פלטה שהיא מערבבת בה צבעים. היא החלה להנביט בה גרעינים וציירה בתוך עיגולים בגדלים שונים עולמות משוגעים. מירה פרידמן, המאיירת, תופרת לראשונה בחייה המקצועיים בובה בגודל אדם שמתקשרת עם בובת לילי המקורית, שעליה היו הוריה הפרוונים מציגים דגמים בחלון הראווה של חנותם. קובי פרנקו יצא מהאות ק׳ על קוביית סדר דפוס בלט לפרויקט של תנועה באנימציה שתורגמה חזרה לשני ספרים/אובייקטים יפייפיים. רחל דהן חוקרת יחסים בין נייר עיתון לנחושת כהמשך לממדיד טבעות ממנו יצאה. בן בנחורין מפרק ומרכיב מחדש בעזרת טכנולוגיה גנרטיבית גיבור מהילדות שלו – סופר מריו

מיכל פאוזנר בחרה במחזיק מפתחות שקיבלה מאימה המנוחה ועושה ממנו פסל בתערוכה, אחרי שעיצבה אותו מחדש. זוהר קורן עוסק בשאלות של זמן שנובעות מחפץ זן. אופיר ליברמן דן בשאלות של אישיות וביטול אישיות בעולם הדיגיטלי. אסף בן ארוש הביא מספרי בונזאי וכעת הוא קולע טוטם מנצרים: הוא משתמש במספרים ליצירת העבודה. מירב שחם עושה לראשונה בחייה מוסיקה שסביבה נוצרה עבודת וידאו.

כל המעצבים נכנסו לתהליך הזה  עם חפץ אחד, וכל חפץ התפתח בעזרת הבריף לעבודה עמוקה וכוללת

ואתם מציגים בתערוכה את התוצר הסופי או גם חלקים מהתהליך? מנקודת המוצא?

כל החפצים שמהם יצאו המעצבים יוצגו בתערוכה וכך גם שלב הווריאציות. הסקיצות ירוכזו בקטלוג שאותו מעצב נדב שלו וההשקה שלו תתקיים באירוע נעילת התערוכה

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אז בואו נחזור למעצבים עושים אמנות או מותחים את גבולות התקשורת החזותית. אולי השאלה היא, ומעניין יהיה לשמוע את התשובה של שניכם, מה אמורים המבקרים בתערוכה להבין? להרגיש? לחוות? על תקשורת חזותית, על אמנות, על עיצוב (בסיסי)?

אני מקווה שיחוו וירגישו מגע אנושי, שייכות, עניין, בלי קשר להגדרות של תחומים. זה מקסים בעיני ונראה לי מאוד תואם את מה שמתרחש במחלקה בשנים האחרונות, כשההגדרות הופכות לנזילות והרב־תחומיות היא לגמרי הלכה למעשה במחלקה לתקשורת חזותית, אצלנו בשנקר, וחשוב לי שהסטודנטים שלנו יבואו ויכירו את הדרכים השונות שבהן הם יוכלו להתפתח. שהכל פתוח לעולם הפנימי שלהם

אני חושב שיהיה מרתק בעבור הצופים לעקוב אחרי תהליך של עיצוב. מאחר שמוצגים גם החפצים המקוריים, גם העיצוב לבריף הראשון (תימצות החפץ) וגם העבודה הסופית, אפשר ממש לעקוב / להבין תהליך. מה גם שכל תהליך כאן הוא מאוד שונה מהאחר, ומתכנס בסופו של דבר למדיום אחר

במהלך שלושת השבועות של התערוכה יהיו שני שיחי גלריה, כל פעם עם חמישה מהמציגים. בשיחי הגלריה ננסה לגעת יותר לעומק בנושא התהליך לעומת המוצר המוגמר. ויהיה ארוע השקת הקטלוג

מיכל פאוזנר

בן בנחורין

למען הדיון תרשו לי להקשות: בכל זאת זו המחלקה לתקשורת חזותית, ולתערוכה (ולקורס) קוראים עיצוב בסיסי (או מבוא לעיצוב גרפי). מה הקריטריונים שאני אמור לשפוט את העבודות? מספיק שאני אגיד אם הן מוצאות חן בעיניי? אם אני אוהב אותן? או שחשוב לכם שאני קודם אבין את התהליך שהיוצרים עבקרו ורק אחר כך אגבש דיעה?

מבחינתי כל האפשרויות פתוחות בפניך כמבקר. האם אתה אמור בכלל לשפוט את העבודות – אולי רק לחוות אותן. ואם מעניין אותך אתה מוזמן לרדת לעומקה של כל עבודה ולעומקו של כל אחד מעשרת המהלכים שיוצגו בה

נדב ברקן: אני לא חושב שיש רק דרך אחת לשפוט עבודות. אפשר להתמקד בתהליך ולגבש עליו דיעה, אפשר להסתכל על התוצרים הסופיים, ואפשר להתפקס על אספקט מסויים של התהליך. אבל אני חושב שהכי מעניין זה להסתכל על העיצוב כמכלול

איך אתה שופט עבודות בדרך כלל? אני לא חושב שיש רק דרך אחת לעשות זאת. אפשר להתמקד בתהליך ולגבש עליו דיעה, אפשר להסתכל על התוצרים הסופיים ולשפוט אותם. ואפשר להתפקס על אספקט מסויים של התהליך. אבל אני חושב שהכי מעניין זה להסתכל על העיצוב כמכלול. וכמובן שיש גם את המבט על החיבור בין העבודות עצמן בתוך הגלריה, ככאלה שיצאו מאותו די.אן.איי

אני חושבת שיש בתערוכה הזו (כמו בהרבה תערוכות) הזמנה להרבה נקודות מפגש בין המבקר בתערוכה לעבודות ולרעיונות שמוצגים בה. חלק ימצאו עניין בתהליך, חלק בסיפור כזה או אחר, חלק במערכים צורניים וכן הלאה. וחלק לא ימצאו שום נקודת השקה עם עצמם וגם זה בסדר

בהחלט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אני רוצה להגיד תודה לכל המשתתפים הסופר מעניינים ומרגשים, על הפתיחות שלהם לתהליך; על התוצאות המגוונות, זה ממש כיף. וגם לכל מי שמאפשר לתערוכות השנתיות של המחלקה לקרות זו השנה החמישית

עיצוב בסיסי; התערוכה השנתית של החלקה לתקשורת חזותית בשנקר
אוצרים: הילה שאלתיאלי ונדב ברקן
גלריה פריסקופ, רח׳ בן יהודה 176, תל אביב
אירוע פתיחה: 10.1 בשעה 12:00; נעילה: 22.1

The post עיצוב בסיסי: כשההגדרות הופכות לנזילות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

״צריבה״ (2019), העשויה רדי־מייד קרטוני חלב, הדפס ציאנוטייפ ומדפי ברזל. העבודה מוצגת בזומו קריית־ים.

מי אני

נעה זני, ילידת ישראל 1969, חיה ויוצרת בפרדס חנה. בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל ולימודי פוטותרפיה באוניברסיטת תל אביב. עוסקת בצילום ובטכניקות הדפס ציאנוטייפ.

העבודות שלי עוסקות בפער בין יחיד לרבים, בין פנים לחוץ. שאלות של מגדר, שייכות, יחסים במשפחה, פחדים וקושי בפענוח החוקיות החברתית. הצגתי שלוש תערוכות יחיד והשתתפתי בתערוכות קבוצתיות. בשנים האחרונות אני מעורבת בעיקר באמנות חברתית ומבוססת קהילה: עבודה יחד עם קהילות ליצירת אמנות משותפת, מתוך ההכרה ביכולתה של אמנות לגשר פערים, ליצור שיח וריפוי.

צילום: אריאל אדירם

צילום: אריאל אדירם

העבודה

במסגרת תוכנית שהות אמן של זומו, המוזיאון שבדרך, התגוררתי ויצרתי בקריית־ים. בכל שבוע עבדתי עם קבוצות של תלמידי כיתות ז׳ מבתי ספר בעיר, ועם נערות ממרכז ״בית חם״. הדפסנו על מאות קרטוני חלב בטכניקת ציאנוטייפ, שבה משתמשים באור השמש כדי לצרוב דימוי על האובייקט. פורטרטים שמודפסים על קרטוני חלב מוכרים לנו כפרסום של תמונות נעדרים, וכאן הם מאזכרים את נושא ההיעדרות. במידה רבה קריית־ים נעדרת מההכרה הישראלית, ונמצאת בשולי התודעה.

בהתחלה הדפסנו דימויים מעבודות קודמות שלי: פורטרטים של ילדים צוללים, במצבים של עצירת נשימה וציפה, ופורטרטים של בני נוער מפרויקט צילום אחר. אחר כך מתוך השהות שלי בעיר זרה, נעדרת מחיי המשפחה שלי, מתגוררת במרכז קליטה בדירה סוכנות ריקה, טובלת בחוויה של בדידות וזרות – מהמרחק שמאפשר הסתכלות נקיה, החלפתי את הדימויים מתמונות כלליות לדימויים אינטימיים אוסף ״התמונות שלא נכנסו לאלבום המשפחתי״ מ־18 שנות אמהות, רגעים שלא רציתי לזכור נדחקו אל שולי התודעה שלי, כמו פצעים, שהמשיכו לדמם במשך שנים ולגבות את מחיר השתיקה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הילדים שאלו שאלות על הדימויים שבחרו להדפיס: ״מה זה בכלל?״, ואני עונה: ״זה ניתוח קיסרי כשמוציאים את התינוקת מהבטן שלי״. לילד שבחר להדפיס תמונת גוזל סיפרתי: ״זה אלבר, גוזל דרור שנפל מהקן והילדה שלי ניסתה להציל״ – ״נו? ומה קרה איתו?״ הוא שואל, ״זה לא הצליח בסוף, הוא מת״, וככה זה נמשך.

זו פעולה של ניגודים: צהלות שמחה של ילדים שקיבלו שיעור כייפי בשמש ומנגד הדימויים עצמם, שהם נעצרים לתהות עליהם. לא צוהל שם בתמונות. אחת הבנות אמרה: ״כשאת אמנית את לא צריכה לדבר הרבה, את פשוט שמה את המילים שלך על הנייר בצורות״.

צילום: אריאל אדירם

צילום מתוך העבודה ״הנוער״

תעבירו את זה הלאה

אני רוצה לשכפל את הטכניקה והעבודה, ומתכוונת להמשיך לעבוד באופנים דומים עם קהילות נוספות, בארץ ובעולם. במקור תכננתי קיר של חמישה מטרים על ארבעה, אבל החלל והזמן שעמד לרשותי לא התאימו. אם מוזיאון גדול עם תקציב ואפשרות טכנית כזו ירצה אותנו אני באה. אמרתם לחלום? טייט החדש בלונדון.

פלוס אחד

״הנוער״: צילומי פורטרטים של נערים ונערות שלא מתאימים להגדרות המקובלות – מגדר, עיסוק, ותחומי עניין. כולם מתגוררים בכפרים קיבוצים או עיירות קטנות, שבהם השונות שלהם בולטת עוד יותר. העבודה הוצגה ב־2018 בפסטיבל ״מתחת לפנס 6״.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

צילומים מתוך העבודה ״הנוער״

The post עבודה בעיניים // נעה זני appeared first on מגזין פורטפוליו.

דנה יואלי בגלריה שלוש

קריפטה, תערוכתה של דנה יואלי בגלריה שלוש, מורכבת מארבעה מוקדים של רישומים ופסלים. במסורת ימי־ביניימית, ״קריפטה״ היא אתר קבורה הבנוי מתחת לרצפת כנסייה או טירה, ובו סרקופג, ארון מתים או שרידי קדושים. הקריפטה משמשת בתערוכה כמודל מושגי לבחינה של האופן שבו העבר נוכח בהווה – כסוד חבוי או כצופן שיש לפענח. בקריפטה של יואלי שלושה מוקדים: אחד הוא שחזור בעיפרון של אחד מציורי הצייד המפורסמים של אמן הבארוק רובנס, ״צייד האריות״. הציור מפוצל למקטעים, כך שפעולת הביתור והשחזור מייצרת מבט מטלטל או מערער על הציור. מבט החושף את האופן שבו הדרמטיות והיופי שלו הם חלק ממנגנון תרבותי אשר הופך את הסצנה האלימה לניתנת לעיכול.

חלק אחר בתערוכה מורכב מסדרת רישומי צמחים בעפרונות צבעוניים, המבוססים על אסתטיקה של ספרי בוטניקה. התלישות של הצמח העקור מתבטאת גם באופן שבו הדימוי מפציע על הנייר כביכול יש מאין. דרך כלי מדעי אובייקטיבי לכאורה, מייצרת האמנית רגע אינטימי. המוקד השלישי בתערוכה הוא בעבודת פסלי  חרס המוצבים על בד כטבע דומם. אלו הן ידי האמנית מפסלות את עצמן מפסלות, מהדהדים שרידים מפסלי יוון העתיקים, מעין אנדרטה לידיים החסרות בפסלים הקלאסים שהשתמרו.

שיח גלריה עם האמנית בתערוכה ייערך ביום שבת 18.1 בשעה 12:00.

השמיים נופלים במכללת ספיר

ביום רביעי (15.1) תיפתח התערוכה ״השמים נפלו עלי״ בגלריה הלימודית במכללה האקדמית ספיר. התערוכה תציג מעבודותיהן של האמניות אתי אברג׳יל, רותי הלביץ־כהן, אורלי הומל ורקפת וינר־עומר, שישקפו את תחושת הכאוס, השיבוש והפרת חיי היום־יום אצל תושבי עוטף עזה. התערוכה תופק על־ידי סטודנטיות שנה ד׳ בבית־הספר לאמנות במכללת ספיר בקורס אוצרות, בהנחיית ד״ר זיוה ילין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שם התערוכה נגזר מציורה של רותי הלביץ־כהן, שמעבירה ביצירתה את בלהות ההוויה הישראלית בתמציתיות ובראשוניות שעוצמתה כעוצמת ציורי ילדים וסיוטי מבוגרים כאחת. הדמויות ביצירתה גרוטסקיות, א־מיניות ומאגיות, הן תלויות הפוך כשהראש כלפי מטה. המצב ההפוך קשור בעיסוק פיזי וגופני של התפרקות וחיבור מחדש, חוויה שמותחת ולוקחת אל הקצה ומערערת את האיזון של הגוף.

אורלי הומל תעסוק בפער שבין נוכחות הגוף ביצירת האמנות לבין חסרונו, דרך הקפאת מוות של החיים והצומח כולם. עלי צמחים גדולים חודרים מבעד לקיר, לבנים ומוקפאים. אתי אברג׳יל תציב בחלל הגלריה סבכה שסוגרת חלל, חוסמת מעבר, מקימה מחסה ומקלט. המחיצה מייצרת הפרעה, מחסום ומכשול ומבטאת שאיפה תמידית למצוא מרחב מוגן. ציוריה של רקפת וינר־עומר מבטאים עולם של כוחניות מינית, אסתטיקה נמוכה, כעס והתרסה. הציור שלה הוא אקספרסיבי, מתחיל בשרבוט שכמו נלקח ממרחב הרחוב מוצף בחומריות וצבעוניות, עולה על גדותיו ומדגיש את העצב ואי־הנחת שבמצב הקיים.

אירוע הפתיחה יתקיים ביום רביעי, 15.1 בשעה 12:00, בגלריה. שיח גלריה בהשתתפות האמניות ייערך שבוע לאחר הפתיחה, ביום רביעי 22.1 בשעה 10:00. נעילה: 3.3.

רותי הלביץ כהן. צילום: ברק בריקנר

צילום: הילית כדורי

כרמלה וייס בגלריה P8

עֶרֶשׂ, תערוכתה של כרמלה וייס שתפתח הערב (9.1) בגלריה P8, תצלול אל נבכי התת־מודע, הזיכרון והחלום. זאת באמצעות המטמורפוזות שפעולת הרישום עוברת – מרישומי דיו על נייר לרישום ״בתנועה״ במכשיר הזואיטרופ, מחיתוכי נייר לרישומים וציורים בשמן, ומהם לעבודת אנימציה. התערוכה פורשת את אופני פעולתם של הזיכרון, החלום והתת־מודע מאחורי הקלעים של יצירת האמנות, ובוחנת כיצד הם מזינים אותה.

יצירתה של וייס לאורך השנים עוסקת בעולם הדמיון: בהיגיון ובחוקיות הפנימיים שלו ובאופן שבו הוא נשען על מציאות קיימת ומשנה את גבולותיה ואת הבנתה. כעת היא חוזרת אל עבר פרטי, אישי, וחוקרת את הזיכרונות החבויים באירוע שלא ברור אם התרחש, אבל נשאר חקוק בהווייתה.

שיח גלריה והשקת קטלוג באירוע נעילת התערוכה, ביום שבת 8.2 בשעה 12:00.

The post הרשימה המשותפת // 09.01.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

המעצב רמי טריף, זוכה פרס שרת התרבות והספורט לאמנות פלסטית בתחום עיצוב המוצר (2017), מונה לאוצר המחלקה לעיצוב ולאדריכלות במוזיאון ישראל, ירושלים. טריף יכנס לתפקיד שלא אויש בשנתיים האחרונות, לאחר שדן הנדל עזב את התפקיד בפברואר 2018.

טריף, יליד 1980, נולד וגדל בג׳וליס. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (2011), התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל (2014), וחממת העיצוב של חברת כתר, d-vision. בנוסף להיותו בעליו של סטודיו רמי טריף לעיצוב, הוא חוקר עיצוב ומרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר ובמחלקה לאדריכלות במרכז האקדמי ויצו חיפה.

טריף מציג קול יחודי בשדה העיצוב המקומי, כיוצר העוסק דרך עיצוב מוצר ואמנות בתרבות החומרית של המיעוט הערבי, בתוך ההקשר הישראלי המקומי. עבודותיו הוצגו בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד רבות בארץ ובעולם, נמצאות באוספים של מוזיאונים ונמכרות בגלריות. בשנה שעברה היה חלק מהמציגים בביתן הישראלי של הביאנלה לעיצוב בלונדון. 

העיסוק שלו מוקדש למחקר עיצובי־אמנותי יוצר תוך שימוש במתודולוגיות עכשוויות של עיצוב וחשיבה קונספטואלית. בעבודותיו הוא שואף להניח את יסודות התבססותה של התרבות החומרית הערבית־מזרחית־ישראלית היונקת מתוך המסורת הערבית בכלל והדרוזית בפרט. באמצעות מהלכים לשימורם של מסורות קראפט נשי וגברי, ולצד הטענתם של חפצים חדשים בתכנים תרבותיים וערכים חברתיים, חותר טריף לקיים דיון עכשווי שמציע לדור החדש והישן דיאלוג על מה יהיה אופיה של התרבות שלנו בעתיד, על מה אנחנו רוצים לשמור ועל מה אנחנו מוותרים.

מתוך התערוכה ״התהוות״. צילום: מ״ל

בשנה שעברה אצר טריף את התערוכה ״הִתהַוּוּת: זהות – בין הפרטי לקולקטיבי בעיצוב עכשווי בישראל״, במרכז אמנויות וגלריה מעלות תרשיחא. במסגרת התערוכה מעצבים מקומיים, ותיקים וצעירים, בחנו סוגיות של זהות אישית וקולקטיבית. ״אני חושב שלעיצוב יש יותר כח להתחבר לאדם מהיישוב ולהעביר לו מסר דרך שרפרף בעיצוב היברידי״, אמר טריף בראיון לפורטפוליו על התערוכה, ״מאשר אמנות שיושבת במוזיאון ונשארת בבועה של חוג חברתי מסויים״. בתגובה למינוי מסר טריף ש״אני נרגש וגאה על בחירתי לאוצר הראשי של המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל, ירושלים. תודה להנהלת המוזיאון על האמון ועל הבחירה בי להוביל את המחלקה החשובה הזו לעידן חדש״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פרופ׳ עידו ברונו, מנכ״ל מוזיאון ישראל, אמר ש״לטריף ניסיון משמעותי בתחום העיצוב והאדריכלות בזירה המקומית והבין־לאומית. אני משוכנע כי ההכרות העמוקה שלו עם הנושא, יחד עם ניסיונו המעשי והאקדמי, יובילו את מוזיאון ישראל לפסגות חדשות ולעשייה מגוונת ומשמעותית בעבור הציבור והתרבות בישראל״. טריף ייכנס לתפקידו בעוד מספר חודשים לאחר שישלים מחויבויות קודמות בעיסוקיו השונים.

The post רמי טריף מונה לאוצר המחלקה לעיצוב ולאדריכלות במוזיאון ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

דפנה רבס, 46. חיה במושב עין איילה חוף הכרמל, ומתפנה מביתי בשבועות אלו בגלל נישוב אסדת הגז.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

התגרשתי לפני שנה וחצי. יש לי ארבע בנות גדולות ומדהימות, נהנית להיות איתן ולבלות איתן 24 שעות ביממה. לא מחפשת הרפתקאות. טוב לי הלבד, לא צריכה את התיקון לא ממין זכר ולא ממין נקבה. אני מתוקנת ומשודרגת לבד.

מה בצלחת?

צמחונית, אוכלת הכל כל עוד זה צמחוני, מתוך הזדהות עם אחת מבנותי וצער על בעלי־החיים. אנו חיים בתקופת שפע ולא חסר אוכל חלופי לבשר.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו מציגה את התערוכה התקרנפות בגלריית המעבדה לצילום, שאצרה נורית טל־טנא. התערוכה היתה אמורה להתקיים לפני שנתיים ולא הצליחה לעלות, בשל משבר בחיים האישיים שלי שקדם את הגרושין. לאחרונה נורית ראתה עבודות שלי בפנזין שבו השתתפתי יחד עם האמניות אידית פישר כץ, תמרה תורג׳מן, אביבה מגנוס ורותי זינגר. ארבעתנו נפגשות אחת לחודש, יחד יצרנו פנזין ומאז ממשיכות ליצור יחד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

את הגלריסטית סיוון פולק מגלריית המעבדה, שהוקמה על ידי שבח בן יהודה שהיה מפתח השקופיות המיתולוגי של שנות ה־90, פגשתי שוב במקרה בטיול בעין־כרם. במפגש פולק וטל־טנא אמרו לי ״דופי, זה הזמן. עכשיו את עושה את התערוכה״ וכך היה. קבענו תאריכים ואני נכנסתי לבולמוס של יצירה מטורפת.

לתערוכה הכנתי את ״עדר האובדים״, עבודה המורכבת מ־45 יציקות אפוקסי של קרנפים שקופים ללא ראש. עדר שקוף של אובדים־מתאבדים, שונים וחריגים; עבודה שהתחלתי ליצור ב־2016 סמוך לאירועים משפיעים שקרו סביבי, ומתייחסים לחיים כאן בישראל. בנוסף, יצרתי עבור בהתערוכה וידאו שבו אני חוצה גבולות, נכנסת מאזור עירוני לאזור מיוער.

לצדן יוצגו צילומים של פרחים קמלים, שמתכתבים עם הקרנפים כרותי הראש, מתוכן נמכרו בשבועות האחרונים חמש עבודות למען כנפיים של קרמבו בתערוכה של בנק הפועלים. ב־25.1 יקיים שיח גלריה בתערוכה, שתוצג עד ה־13.2.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

את פיליפ רנצר אני פוגשת מדי שבוע במסגרת לימודי לתואר ראשון באמנות. בפעם האחרונה הוא אמר ״אני נותן לכן את הדחיפה הראשונית ומשם אתן ממשיכות הלאה״.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

את פרויקט החלומות שלי הגשתי למוזיאון חיפה לפני 20 שנה אבל הוא לא אושר תקציבית. רציתי מאוד ליצור צורה של גשר מחומר רך, כמו של מתנפחים, שעליו יהיו מודפסים דימויים. נאמד בעלות של 70,000-80,000 ש״ח .

מהו פריט הלבוש האחרון שקנית?

פריט אחרון מדליק שרכשתי היה צעיפון קטן צבעוני (ולא יקר בעליל), שגם אם אני לובשת משהו ממש משעמם הוא משנה את כל הלוק ומוסיף מלא שיק.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // דפנה רבס appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרנק־ריהל הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות העברית. הוא בכל מקום. כולם רואים, קוראים ומשתמשים בו. הוא מרגיש מוּכר כמו בן משפחה. במשך 100 שנים הוא הכוכב הבלתי מעורער של השפה העברית המודפסת. 

למרות שהוא הספיק להרוויח מעמד נוסטלגי, הוא נותר רלוונטי מתמיד. הוא משמש לעימוד טקסטים בעיתונים יומיים, מגזינים, ספרי פרוזה, עיון ושירה. הוא מופיע בסידורים וספרי קודש ומעטר את פתקי ההצבעה בבחירות. דורות של ילדים ושל עולים חדשים לומדים לקרוא באמצעות צורותיו. כל אלמנט ועיקול שלו מזוהים מיד. הוא מסמל את אתוס תחיית השפה העברית, ויש שיאמרו שהוא התשובה לשאלה הגדולה ״מהו עיצוב עברי״.

השליטה בת 100 השנים של הפונט הקלאסי התערערה רק עם הופעת האינטרנט, כשהתעורר קושי להציג אותיות עבריות מורכבות על גבי צגי מחשב בעלי רזולוציה נמוכה. וכך, כשטקסטים עוּמדו באתרים, פרנק־ריהל פינה את מקומו לטובת פונטים סן־סריפיים שהיו קריאים יותר על גבי מסכים: תחילה אריאל (שהיה פונט מערכת בווינדוס), ומאוחר יותר אופן־סנס, היבו, אלמוני ואחרים. הפונטים הללו טובים ושימושיים אך הם חסרים את האופי, העושר הצורני והייחוד של האות העברית, והם נוחים פחות לקריאה רציפה ביחס לפונטים סריפיים כדוגמת פרנק־ריהל.

כיום – בעידן של מסכים ברזולוציות גבוהות וטכנולוגיות מתקדמות לרינדור טקסטים דיגיטליים – אין מניעה טכנולוגית לעצב טקסטים־רצים על־גבי מסך בפונטים סריפיים עבריים. אין סיבה שפרנק־ריהל יישאר מחוץ למסך.

כשרפאל פרנק עיצב את הפונט הקלאסי לפני 110 שנים, הוא הגדיר במידה רבה את העברית המתחדשת הכתובה. הוא יצר לנו גשר בין האות העברית הקדומה והדתית, לבין העברית הלאומית, העשירה והתוססת. כזאת שמייצרת ספרות יפה וכותרות בעיתונים ושלטי חוצות. היום, בעידן הדיגיטלי, אנחנו זקוקים יותר מתמיד לזהוּת ויזואלית עברית – כזאת שהיא שורשית באותה המידה שהיא עדכנית.

אקספרסיבי, מוקפד, עכשווי

את פונט פרנק־רי עיצבתי מתוך אהבה גדולה לאות העברית, ובמטרה להקפיץ את הגדוּלה של ״פרנק־ריהל״ למאה ה־21, מבלי לאבד את הקסם הקלאסי שלו. ״פרנק־רי״ מבקש לענות על צרכים של טיפוגרפיה עכשווית, אך בד־בבד להיות נאמן לרוח האותיות הקלאסיות. הוא מבקש להצטרף לסיפור של הפונט העברי המוּכר, ולהוסיף לו פרק חדש מתוך הבנת הצרכים של העידן הדיגיטלי.

כל תו ב״פרנק־רי״ נבנה מחדש ובתשומת לב רבה לכל עיקול וקו. לכל אורך תהליך העיצוב היה לי חשוב לשמר את כל מה שאנחנו אוהבים בפרנק־ריהל ובמקביל להטמיע בפרנק־רי החדש את כל מה שאנחנו צריכים בפונטים כיום, לכל מדיה ולכל שימוש.

הפונט הוא תוצר של תהליך עיצוב ופיתוח שנפרס על־פני תקופה של למעלה משש שנים. הסיפור האישי שלי עם העבודה על הפונט הקלאסי החל בתחילת שנת 2013, כשעיצבתי גרסת ״רבייבל״ שבנוסף למשקלים רגיל ובולד, כללה משקל ״אקסצנטרי״ של אותיות מופרעות במיוחד. דרך העבודה הקרובה עם האותיות פיתחתי התמכרות של ממש לפרנק־ריהל. 

לאחר כשנתיים התיישבתי לעבוד על גרסה חדשה שתכלול רק כמה שיפורי ניקוד. מה שהתחיל כפרויקט קטן הפך די מהר לפרויקט מקיף במיוחד שנפרס על־פני תקופה של ארבע שנים וחצי. זו היתה עבודה קפדנית של זיקוק, עידון וליטוש כל אות – אל מול האותיות המקוריות שעיצב רפאל פרנק. המטרה שלי היתה להדגיש את האופיי הייחודי של האותיות, ומתוך תפיסה של בהירות, פשטות וניטרליות להחזיר את העטרה ליושנה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פרנק־רי הוא יותר מרענון או עדכון. במבט ראשון הוא ירגיש מוכר, אבל מעצבים שרגילים אל פרנק־ריהל ימצאו שפרנק־רי הוא לא עוד גרסת רבייבל, אלא פונט חדש – אקספרסיבי, מוקפד ועכשווי. הוא שומר על האופי של הפונט המקורי והאהוב, אבל מציע גישה עכשווית וטון דיבור חדש.

הוא קריא מאד ומתאים גם לדפוס וגם לדיגיטל, בקטן ובגדול. בטקסט־רץ הוא ״שקוף״, וכפונט כותרת הוא דורש את הבמה. פונט סריפי, מוקפד, משוכלל ושימושי. פונט שנשען על העבר וחושב על העתיד. פונט שמבקש להחזיר את הכבוד לפונט הקלאסי, לפתוח עבורו אופק חדש ולסייע לו להפוך לעל־זמני בידיהם של מעצבים עבריים של המאה ה־21.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post אברהם קורנפלד // פרנק־רי appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online

כשבועז נוי מקדם את פניי בכניסה לסטודיו השלו ורחב הידיים, בלב העיר התחתית בחיפה, הוא מחווה סביבו ואומר לי: ״ברוכה הבאה לביתי״. אבל אז הוא מתבונן החוצה מהחלון, נאנח ומוסיף בצחוק: ״סוג של בית. אני בסכסוך עם העיר הזאת כרגע״.

חיפה, הפנינה הצפונית היפהפייה והמנומנמת, מככבת לעיתים קרובות ביצירותיו מלאות התשוקה. במשיכות המכחול העזות והרחבות שלו נוי ממלא את הקנבס בחום ובסגול, כדי לתעד רחוב חיפאי הררי, שטוף בתאורת בין ערביים; בזהירות לוליינית הוא צובע את שדרות ילדותו בכחול ובאפור של זריחה מוקדמת, בעבודות כמו ״נוף לים מהקומה השלישית״.

בעת שאנחנו מהלכים בסטודיו ומתבוננים ביצירות השעונות לאורך הקירות, אני אומרת לנוי שאם הוא חש איזו התפכחות לנוכח העיר שבה גדל (ואותה נטש רק כדי לשוב לפני עשור) זה לא ניכר בעבודותיו. הן נראות לי כמו שיר אהבה לחיפה. ״לא״, הוא ממהר לתקן אותי. ״האמנות שלי היא שיר אהבה לאורבניות. זה שיר אהבה לכל עיר באשר היא״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בעז נוי. צילום: אברהם אילת

פתח מילוט מעצמי

נוי, בן 46, צייר אוטודידקט, בכלל הגיע לתחום אחרי לימודי אדריכלות בבצלאל. הוא העביר תקופות משמעותיות מחייו בירושלים ובתל אביב. שלוש הערים מופיעות תכופות בציוריו, ונוכחותן הדומיננטית מזכירה לעיתים דמויות בספר שמתוארות במילותיו של מספר כל־יודע, בבוז אך גם בערגה.

נוי מסכים עם המטאפורה. ״יש לי קוד פנימי שאני יכול לזהות בציורים שלי, אני רואה את האווירה של הערים השונות משתקפת בהן – בין אם מדובר בחיפה, תל אביב, ירושלים או פריז״, הוא אומר. כל אחת משלוש המוזות העירוניות משפיעות על היצירה בדרך משלה: ״בתל אביב יש משהו ליברלי ופתוח, שאני מזהה בציורים שאני מצייר בה, ממש כמו העיר עצמה, שמרגישה מאוד חסרת משקל״, הוא מסביר. לעומת זאת, בירושלים נוי אומר ״אני מרגיש שאני נמשך מטה על ידי המשקל של האבנים הירושלמיות המסורתיות. אני תמיד מנסה להקליל שם, אבל החוויה היא יותר אירופאית וכבדה״.

כעת, הן חייו האישיים והן הסטודיו שלו נטועים עמוק בחיפה, אבל נוי מודה שהוא ממשיך לשאול את עצמו ״מתי יגיע תאריך התפוגה שלי כאן?״. הקול הפנימי הקורא לנדודים יכול להוציא מאיזון, אבל הוא מאמין שדווקא חוסר השקט העירוני עוזר להפרות את יצירתו. ״אולי השאלה התמידית של איפה אחיה מאפשרת תנועתיות גם ביצירה שלי. היא משאירה לי פתח מילוט מעצמי״.

דילמת המיקום היא לא המרכיב היחיד מחייו האישיים שגולש לתוך יצירתו. הצייר, שמפלרטט עם פוסט־אימפרסיוניזם בניסיונותיו ללכוד על הקנבס את המציאות האורבנית הרוחשת, אומר לי שלטעמו אמנות היא לא בהכרח גדולה מהחיים. להיפך – האישי והיצירתי הולכים יד ביד ומתערבבים לעיתים קרובות.

״אני תמיד אורב לפתחם של הציורים ומחכה שיבואו אלי״, הוא משתף. ״כשציור כבר מגיע אני יודע שיש איזושהי חוויה שאני חייב לשחזר, ואז הציור בשבילי הוא קצת הקאה של החוויה הזאת״.

בתור דוגמה הוא מזכיר את אחת מעבודותיו היותר אינטימיות – ציור של בנו השרוע באמבטיה. ״כשציירתי את בני שוכב באמבט, חזרתי לאותו רגע ולאופן שבו הוא מילא את האמבטיה, איך רגליו וידיו נפרסו שם. הוא נראה כל כך רוחני באותו רגע, וזה גרם לי לחשוב כמה מבהילה האחריות שיש בלהיות הורה. הייתי חייב ללכוד את אותה השנייה מחדש״.

שחזור של רגע

וידויים כאלה אודות המניע הרגשי שמוביל את אמנותו עשויים להפתיע את מי שלא מכיר את נוי ונתקל בעבודותיו לראשונה. ציוריו אמנם רוויים בצבעים חזקים, אך הדיוקנאות המדויקים והמבוצעים היטב של חיים עירוניים נראים כאילו הוא עמל עליהם מתוך ריחוק רגשי מסוים. הייתכן שמדובר בטכניקה שנועדה להעצים את תחושת הבדידות, שמתגנבת לעיתים ללבבותיהם של עכברי העיר?

כשאני חולקת איתו את התהייה הזו הוא לא לגמרי מופתע. אותה דואליות שהרגשתי באה לידי ביטוי בביקורות ששמע בעבר, הוא מודה. אז איך הוא מסביר את הפער בין הטכניקה המשוכללת לניכור הרגשי?

״יכול להיות שזה נראה מבחוץ כאילו אני שם דגש על הדימוי, אבל כל הסיפור של הציורים שלי הוא השחזור של רגע מסוים. זה לא קשור לנראות של הדברים. כל ציור הוא כמעט כמו קטע מיומן. כל רגע שאני מצייר הוא רגע שאני זוכר לנצח״, הוא מחדד.

לפני שאני עוזבת, אנחנו עושים סיבוב נוסף בסטודיו ובוחנים בשנית כמה מהעבודות. אחת מהן, אותה הוא מכנה ״לילה אדום (זרים יפים)״ לוכדת את עיני. קרן רחוב בשעת לילה, צבועה בגוונים ריאליסטיים של אדום וכחול, מזכירה לי לרגע סצנות אמריקאיות איקוניות ועצובות של הצייר אדוארד הופר. ״הנה״ הוא קורא בהתרגשות. ״הבנת אותי. אני מאמין שאם תהיה לאנשים סבלנות הם יכולים להתבונן מקרוב ואז להבין את החוויה שלי, את אותו הרגע. אני מרגיש שאני שם את הלב על הצלחת בכל ציור מחדש״.

הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אנגלית במגזין של Artsource.Online
לקריאת שיחות סטודיו נוספות בפורטפוליו לחצו כאן

The post שיחת סטודיו // בעז נוי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב הרן, מה שלומך לקראת התערוכה בגלריה זימאק (Mud, Land & Tears, אוצר ירון הרמתי)

פיקס. נהדר. קצת במתח

איך מרגישים בגבול עזה ביום האחרון של 2019?

same same. אפשר לומר שלא משעמם פה

אוי. וספציפית יותר, שקט היום?

כן, היום שקט אבל אין ממש מצב כזה. שלשום פתאום לא היתה לנו קליטה בטלפונים ואמרו שזה קשור למשהו של הצבא שלנו או לצבא של מצרים. זה היה יום לפני תליית התערוכה (-: זה מצב מאוד נפיץ. כמו, נגיד, הר געש כזה שמבעבע וכל רגע יכול לעוף איזה גץ לבה או פיצוץ קולוסאלי. אף אחד לא יודע להגיד מה ומתי, רק שבטוח שיהיה משהו מתישהו לזמן כלשהו

הרן כסלו בגלריה זימאק. צילומים מ"ל

OMG. בינתיים תליתם והכל מוכן? איך התערוכה?

אני מת עליה, מאוד אוהב את מה שיצא. אלו עבודות רק מהשנה האחרונה ואני מאוד מתרגש. אני תמיד מנסה לחדש לעצמי ולא לחזור לעולם על דברים שעשיתי. לכן, כשאני מביט בתערוכה אני מרגיש חשוף ועירום לחלוטין, כי זו בסוף נקודת הזמן הכי כנה, הכי פגיעה, הכי חסרת פידבק

תסביר ״חסרת פידבק״

אני עובד בשתי עבודות ויוצר בכל ערב ולילה ובסופי השבוע בתוך צריף האסבסט הישן שהיה המקום המיתולוגי של החשמליה של הקיבוץ. אני עובד שם כל יום ועובר תהליכים מאוד אישיים, מחפש את הדרך שלי, את הדבר הנכון, את נקודת הביטוי המדוייקת ביותר, ללא גבולות. מייצר ציורים חומריים כפסלים. ופתאום בנקודת הזמן הנוכחית העבודות התייבשו, מוסגרו ונתלו על קירות לבנים בגלריה בתל אביב ואנשים יבואו לראות את זה

ואז יבוא הפידבק. אתה במתח?

כן ולא.

אני במתח, כי אני מתרגש. אני תמיד שמח בנקודות המפגש עם הצופים. זה מרענן ומסקרן אותי ללא קשר אם הפידבק הוא חיובי או שלילי. אני מוכן גם לביקורת קיצונית. הכי גרוע זה אדישות.

1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אבל אני גם לא, כי יש משהו שאי אפשר לזייף: זה מי ומה שאני במקום הזה / ברגע הזה. אני מזמין אתכם לבוא. יש משהו משחרר בכנות ב״אמת״, שמרגיש פגיע, אבל נוח

אוקיי… יש לי המון שאלות – מי זה ״אתה״ עוד לפני היצירות. מה זה אומר שאתה עובד בשתי עבודות – האמנות היא חלק ב׳ של היום?

היא חלק א׳ אבל הוא מגיע אחרי

אחרי מה?

אחרי הלימודים בשנקר הסתכלתי סביבי והבנתי די מהר שככל הנראה אני לא אוכל לעבוד רק באמנות. בטח שלא בשנים הראשונות. חשבתי אם ללכת לכיוון של הוראת אמנות או משהו בסגנון, אבל אני חושב שאני פחות שם. אז החלטתי לעבוד במפעל של הקיבוץ (בארי). בכל יום אני עובד במפעל ולאחר מכן חוזר הביתה לראות מעט את הילדים ואז מתחיל יום עבודה נוסף בסטודיו אל תוך הלילה. זה לא קל אבל מתרגלים. אני חושב שהמשפחה הכי נפגעת, אבל כרגע זה הסידור. אני עושה את כבר כמה שנים

מה עושה בת הזוג שלך? 

גם עובדת במפעל. היא מדהימה. בלעדיה לא הייתי מצליח לתחזק את החיים האלו. היא מאוד מאמינה בי. רוב הנטל של גידול הילדים מן הסתם נופל עליה. זה לא קל

זה באמת לא קל. וזה עלול לקחת שנים רבות. אז תאזרו כוחות… תספר קצת מה השתנה בעבודות של הזמן האחרון?

דיברנו על המצב הבטחוני ולא ידעתי מה לומר. הכנתי לך סלט ערבי

פרט מהעבודה

אני חושב שהתערוכה הזו יותר מדוייקת. הדרך שאני עושה כאמן מזקקת את התמצית של הדברים בצורה סובייקטיבית ואישית כמובן. ואני חושב שהמקום שלי בדרך הזו נהיה מדוייק יותר; מחודד יותר. אני רואה את הקשר אפילו לנקודת ההתחלה – ציורים סופר־פיגורטיביים, מהתקופה שלמדתי בבית הספר התחנה. 

זה קטע… לא מזמן מצאתי כמה עבודות מהתקופה שלמדתי בתחנה והבאתי אותן למסגור אצל עמיר אזולאי, הממסגר הקבוע שלי. אחרי כמה שבועות, כשבאתי למסגר את העבודות לתערוכה, הוא אמר שהוא לא מיסגר את הפיגורטיביות, כי הם שכחו שאני הבאתי אותן ואחר כך לא יכלו להאמין שזה באמת שלי

בהודעה לעיתונות שקיבלתי נכתב: ״כשבנו בן ה־6 של האמן הרן כסלו, המתגורר בעוטף עזה, שאל אותו למה מנסים להרוג אותו להרן לא היתה תשובה. הניסיון שלו להבין את התחושה של החיים תחת איום מתמשך הוליד תערוכה חדשה״.

אני באמת חושבת שאף אחד שלא נמצא שם לא יכול באמת להבין את המציאות שלכם. איך זה יוצא בציור?

זה אירוע שאני לא אשכח. בכל הסבבים האחרונים (של לחימה בגבול עזה) הילד שלי היה קטן מדי, ואולי בגלל הטבע האדיש שלו או בגלל הגיל, זה תמיד היה לא נעים, אבל זה עבר לידו. בסבב האחרון משהו קרה לו. זה תפס אותי לא מוכן. הוא היה בחרדה נוראית ופתאום ראיתי פעם ראשונה מה זה ״פחד מוות״. ראיתי את זה פעם ראשונה על הילד שלי. זו חוויה שאני לא ממליץ. זה נוראי. באחת מהריצות למקלטים הוא ישב בוכה על המיטה ושאל אותי ואת אמא שלו למה הם בעזה רוצים להרוג אותו?

זה תמיד היה לא נעים, אבל אולי בגלל שהוא היה קטן זה עבר לידו. בסבב האחרון משהו קרה לו. זה תפס אותי לא מוכן. הוא היה בחרדה נוראית ופתאום ראיתי פעם ראשונה מה זה ״פחד מוות״

באותה תקופה עבדתי על ציור שמדבר על המתח הזה בין הפחד שלו מהלילה והאהבה שלי אליו וללילה שבו אני מעבד את הדברים:

״מאז המלחמה האחרונה הוא מפחד מהלילה
ואני רק רוצה שהוא יגיע
אני חושב על שניהם הרבה״

הייתי רוצה להגיד לך שיהיה בסדר אבל אני לא מאמין לזה

פרט מהעבודה

הסטודיו קרוב לבית?

לא מספיק קרוב. הליכה של כמה דקות

אם יש אזעקה בלילה ואתה בסטודיו אתה מרגיש אשם?

לא. אני לא מרגיש אשם. אני לא מתעסק בזה בכלל. אני ממשיך לעבוד ומקווה שלא יפול לי על הראש

יש בעבודות שלך הרבה יותר כעס ממה שנשמע (או נראה) כשמדברים איתך. יש שם ממש פיצוצים ותוהו ובוהו

לא הייתי בוחר במילה כעס. מתח עצבות דיכאון חרדה ועוד כל מיני דברים, אבל אני לא חושב שאני כועס. זה מעייף אותי לכעוס. ומה זה בכלל יעזור לכעוס. יש את מה שקיים וזה מספיק קשה להתמודד עם זה גם ככה

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו – בתערוכת הבוגרים בשנקר – עמדת שם כזה צנוע, עם ציורים לא ממש גדולים ומאוד מ א ו ד גדושים בצבע. ומתוך הצבע הנערם עולה הבלגן של החיים

ריגשת אותי. כן. זה תיאור מדוייק. אני תמיד עומד עירום ונבוך ליד העבודות הגדושות. בדרך כלל אנשים מסתכלים על העבודות ושואלים אותי מי הצייר

זה באמת מלא רגש. אני עצובה אפילו עכשיו, כשאנחנו מדברים על זה. ומצד שני – זו שגרת החיים שלכם. אתה גדלת בבארי. הקיבוץ השתנה, המצב הבטחוני השתנה. זה כאילו בנסיגה, ובכל זאת אתם מקיימים שגרת חיים. אתה מרגיש לפעמים שצריך מהר לצייר לפני שיתחילו שוב לעוף טילים?

מראה הצבה בגלריה זימאק

זה יותר מורכב. כן, הדברים בנסיגה והמצב נראה מייאש במלוא מובן המילה. אבל אני חושב שזה מורכב יותר כי אני חושב שאני לא רק מצייר את הטילים או את המצב ביטחוני־קיומי. אני מצייר קצת את הנופים של עצמי. אני לא בטוח שאם הייתי גר בתל אביב הייתי לובש בגדי פסטל (-:

אני קצת דיכאוני מטבעי. אולי בכלל צריך להאשים את זה שאמא שלי מתה מסרטן כשהייתי בן חמש והשאירה אותנו לגדול אצל אבא שלי וסבתא שלי בקיבוץ. אולי זה מה שגרם לזה? אולי אני מצייר נופים אבודים של יתמות? נופים בלתי אפשריים/ נופים בקונפליקט? אני לא יודע. זה בטח תמהיל של הדברים. לכי תדעי

מעניין. את החלק היותר אינטימי אפשר להבין דווקא מהכותרות של העבודות. יש בהן משהו כמו דיאלוג פנימי, הרהור, התחבטות

הטקסטים של העבודות, השמות שלהן, זה אחד הדברים הבולטים של השנה האחרונה. מצאתי שהחלק של השירה מצליח ליצור לי תיווך ורישום לעבודה עצמה

כמו שני ערוצים שמלווים זה את זה – אחד ויזואלי ואחד מילולי

מדוייק. שניהם מופשטים במידה מסויימת אבל ביחד הם יוצרים אצלי מציאות

יש לך גם צד אחר – ימים של ציור ״שמח״?

לא. אני גם לא אוהב מוסיקה שמחה. לא יודע למה. אף פעם לא אהבתי. זה לא גורם לי להתרגש.

אחת השאלות שעולות בהרבה שיחות עם אנשים: ״תגידֿ איך זה שאתה מדבר ככה ויוצר עבודות כל כך עשירות וצבעוניות?״. התשובה לזה היא שהמציאות היא מורכבת ומצאתי שהרבה יותר נכון בעבורי לא לעבוד רק בפאלטה חומה או שחורה בשביל להגיד שהמציאות היא קיצונית ולעיתים עגמומית. מצאתי ש״סיבוב הסקאלה״ הצבעונית עד לקצה – לפעמים היישר מהשפופרת – מתאים יותר בכדי לייצר אצלי את התחושה המורכבת, הקיצונית שבה אני קיים

אני חושבת שהמורכבות הזו עוברת היטב כשעומדים מול העבודות שלך. הן יושבות מצויין לצד הגדרת ״מופשט אקספרסיבי״ במילון. פחות הבנתי איך אתה רואה את הקשר לפיגורטיביות של תחילת הדרך

אני אסביר: תמיד היה לי את הרגע הזה שנגיד ציירתי את התפוז או מה שזה לא יהיה שבסוף התאהבתי או התרגשתי מאיזה שילוב של סנטימטר במפגש הכתמים המסוים. את כל השאר שנאתי. כל השנים אני מנסה להגדיל את הרגעים האלו לציור שלם. האובייקט נאבד בדרך. נשאר החיפוש, הדרך, הרעיון ובעיקר הכוונה

אתה מצייר לפעמים את הילדים?

מתֶֹק / אֵיזֶה יוֹם אֶחָד / בֶּטַח יִהְיֶה חַם נוֹרָא / נְמָצֶא אוֹ נְמוּצֶה / נְכֻסֶּה / וְזֶהוּ

לעולם לא. אני כבר לא מצייר את מה שאני רואה. אני מכבד ואפילו מאוד אוהב את מי שכן עושה את זה. לי זה תמיד נראה כמו חיקוי לא מספיק טוב של המציאות. אולי אלו הן היכולות שלי (-:

ולא יורדים לחייך – תעשה טובה, תצייר קצת יותר ״יפה״?

ואווווו כמה עושים לי את זה

לפני איזה שנתיים איזה מישהו מהקיבוץ לקח ציור קטן שלי ביד כשעבר ליד הסטודיו ובבוז הראה למישהו לידו ואמר תראה את הקשקוש הזה. משהו בסגנון. היה לי גם אירוע שמישהו מחברי הקיבוץ צעק לי בקטע של להצחיק – ״ראיתי בפייסבוק שהעלית עבודה חדשה… מה זה החרא הזה״

ברור. מכירה אותו… איך זה מרגיש לקבל הכרה, להציג בגלריה נחשבת?

אני חושב שזה תהליך איטי. דבר מוביל לדבר. זה לא נפל מהשמים. אבל כן, אני סופר נרגש, חרד, מתרגש. אני מאוד שמח על העמקת הקשר עם גלריה זימאק. הצוות שם זה משהו לא מעולם הזה

בהצלחה

תודה !!

הרן כסלו | Mud, Land & Tears
גלריה זימאק, ה׳ באייר 69, תל אביב
נעילה: 7.2

The post הרן כסלו: איך מציירים פחד מוות appeared first on מגזין פורטפוליו.

במרץ 2020 תיפתח באגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל התערוכה ״כסאות מתבודדים״, שתעסוק בכסאות שבורים ומתוקנים שמעמידים חסידי ברסלב ביערות ישראל. הכסאות, המשמשים את החסידים להתבודדות ביערות, תועדו במהלך מחקר שערך ערן לדרמן, מעצב תעשייתי ומרצה בבצלאל. התערוכה – יוזמה משותפת של האגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל, והמחלקות לעיצוב תעשייתי ולתרבות חזותית וחומרית בבצלאל – תתחקה אחר ההבטים השונים של התופעה דרך מעשיותיו וכתביו של רבי נחמן מברסלב, תבחן את משמעות ההתערבות גם באמצעות עבודות של מעצבים בין־לאומיים עכשוויים, ותלווה בכנס בנושא תיקון ועיצוב.

לאחרונה ניסח האיחוד האירופי תקנה חדשה המחייבת את חברות האלקטרוניקה לייצר מוצרים עם אורך חיים משמעותי, להשתמש ברכיבים עמידים, ולאפשר ללקוחות לתקן מוצרים באופן פרטי מבלי להיענש על כך. התקנה נוסחה בעקבות המחאה הצרכנית שנקראת ״הזכות לתקן״. מחאה זו יוצאת כנגד מגמת הייצור שקידמה ״התיישנות מתוכננת״ ועודדה מערכת צרכנית שבה כל מוצר הוא אופנתי ומתחלף, ובעל חיי מדף קצרים.

בתרבות כזו, אף מוצר אינו נחשב ״ראוי לתיקון״ משום שתמיד יהיה יותר זול ונוח לרכוש מוצר חדש במקומו. כתוצאה מכך, מלאכות ובעלי מקצוע שבעבר עמדו לרשות מי שרצה לתקן מוצרים, בהם שענים או סנדלרים, הולכים ונעלמים. באקלים תרבותי כזה התפתחה שיטת המיחזור כאסטרטגיה ״להלבנת״ רגשות האשמה שמלווים את עודף המוצרים והקניות המיותרות, אבל צמח והתעצם גם תחום הקיימות והשימור. מתוכו התפתח לאחרונה מושג התיקון כעמדה ביקורתית חדשה ביחס לחשיבה הכלכלית הנאו־קלאסית, טביעת הרגל האקולוגית, גלובליזציה, אי־צדק, כוחות אנטי־דמוקרטים, עוני, אבטלה, פליטות, ניצול העולם השלישי ועוד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מנקודת מבט כזו, מסתמן התיקון הפיזי כאמירה ערכית ואחראית, הגולשת גם לתיקון חברתי או לתיקון הנפש, עמדה המאמינה כי הנפש כמו גם המוצר הופכים שלמים רק לאחר שנפגעו ותוקנו. תיקון מסוג זה אינו מכסה על השבר, אלא תומך ברעיון שכל תיקון – פיזי או נפשי – הוא סוג של טרנספורמציה. השינוי המפגין את ההיסטוריה ואת עמידות הנפש או המוצר, מאיר את התיקון ככוח כלכלי ותרבותי, כמקור ליצירתיות וחדשנות האוצר בחובו ידע תרבותי עשיר.

הכנס יושתת על פאנלים המשלבים תיאורטיקנים לצד מעצבים, אמנים ואדריכלים שיציגו את עבודתם. בין הנושאים בהם יעסוק הכנס: אסתטיקה של תיקון; תיקון בתרבות החומרית והחזותית; גנאלוגיה והיסטוריה תרבותית של מושג התיקון; תיקון, זיכרון והנרטיב ההיסטורי; מסורות של תיקון; טרנספורמציה מגדרית כאקט של תיקון; תיקון בתרבות הצריכה; מעמד התיקון בפסיכואנליזה, תורות הנפש והעולם הרוחני; תיקון באמנות, בעיצוב ובאדריכלות פוסטמודרנית ועכשווית; תיקון, שימור ומוזיאולוגיה; תיקון, דת, מיסטיקה והעידן החדש תיקון כעמדה ביקורתית וככלי עבודה; תיקון הגוף.

הכנס יתקיים בימים שלישי ורביעי, 19-20 במאי 2020, במוזיאון ישראל ובבצלאל. חוקרים ויוצרים המעוניינים לשאת דברים בכנס מוזמנים להציע נושאים להרצאות בהיקף של כעשרים דקות או פאנלים שלמים בנושא מסוים. את ההצעות, הכוללות כותרת ותקציר בהיקף של עד 300 מילה, יש לשלוח לדוא״ל iritb@bezalel.ac.il  לא יאוחר מיום ראשון 2.2.

The post קול קורא: כנס בנושא עיצוב ותיקון appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מתן, מה שלומך?

שלומי מעולה

הכל מוכן לפתיחת הפרויקט שלך במעבדה או שאתה חותר בסערה לסיום?

יש עוד קצת התקנות, הסערה לא עוצרת אותי

אחלה. בוא תכניס אותנו קצת לסוד העניינים. הנה מה שכתב לי שרון תובל, האוצר של מעבדת האמנות (בחסות רשת ישרוטל): ״המיצב החדש של מתן אורן, שעליו הוא שקד במעבדה בחודש האחרון, הוא מהלך מאוד מעניין, המוציא את הציור מן הקיר, אל החלל, אל התנועה ואל הזמן״. 

מה זה זה?

התערוכה ״פלאש״ מגיעה בסיום שלושה שבועות של ציור בחלל המעבדה. כל מה שיהיה בתערוכה נעשה במהלך הזמן הזה. העבודה המרכזית שתוצג היא סדרה של 30 ציורים, שיוצרים סרט אנימציה קצר של ארבע שניות. בחלל יוצגו השניים במקביל, הציורים וגם האנימציה

גם את הסרטון ערכת בתקופת העבודה במעבדה?

כן. הכל נעשה בתוך אותה מסגרת זמן. את הסרט היה אפשר לערוך רק אחרי שסיימתי לצייר את כל הציורים, אבל הסרט שעליו מבוססת העבודה צולם לפני. הוא הדבר היחיד שידעתי והכנתי לפני התקופה של הרזידנסי, ואיתו נכנסתי לחלל

מתן אורן. צילום: פלורה דבורה

מה ההבדל בין עבודה ברזידנסי כזה לבין עבודה בסטודיו?

העבודה ברזידנסי אפשרה לי לבחון מחדש עם מה ואיך אני עובד. נכנסתי לחלל ריק לגמרי, כל חומר שעבדתי איתו הייתי צריך להביא איתי וזו הייתה הזדמנות לבחון את הפרקטיקה. חוץ מזה, כיום הסטודיו שלי מלא וטעון בעבודות קודמות, וזו הייתה הזדמנות ליצור בחלל נקי וריק. והמידה של העבודה היא הפריסה שלה לאורך כל הקירות

זה נשמע כאילו חיכית להזדמנות ״להתפשט בחלל״ גם אם לא ידעת את זה מראש

לגמרי, ההזדמנות הזו הגיעה ממש בזמן טוב. גם מבחינת האפשרות לקחת רגע זמן וליצור משהו חדש. הדיאלוג עם שרון (תובל) היה ארוך: קבענו את הדייט שלי במעבדה ממש מזמן ובזמן העשייה קיבלתי המון אמון וביטחון מצדו, שנתן לי פשוט ללכת עם זה

ספר קצת מה רואים שם? ואיך זה מתורגם למסיבה – שהבנתי שהיא חלק מהעניין?

הדימוי באנימציה הוא איש רוקד. זה וידאו קצר שצילמתי לפני כמה שבועות במסיבה באומן 17, בסוף הלילה או בעצם תחילת הבוקר. הציורים פורטים רגע קצר, מהשלב שראיתי את הבחור ועד שהאורות כבים והוא נעלם. התאורה במסיבה היא שמתחילה ומסיימת את ההופעה של הבחור

כבר מזמן אתה עושה אנימציה בציור קלאסי – שזה מדיום חריג ושימוש חריג בציורים שהערך שלהם נחשב ליוקרתי יותר. וכאן יש את אלמנט הצילום/תנועה חיה – וזה כאילו מכניס משהו ״עצבני״ לעבודה

מבחינתי התנועה זה ממקום של תסכול, מהרצון לראות עד שמגיעה היעלמות. תוך כדי ציור מאוד נקשרתי לדמות המצויירת ואז בציור האחרון, שבו היא נעלמה, היה רגע עצוב מבחינתי. אפשר לומר שזו עבודה על התאהבות או על הדרך של אנשים להיכנס לנו לחיים. יצאתי למסיבה, מבין מלא אנשים החלטתי לצלם מישהו אחד, היה רגע אחד שראיתי ממש בבירור מישהו רוקד לבד (או עם האורות של המעדון), ואז האור השתנה והוא נעלם מהצילום, וגם מהזיכרון שלי. העבודה מנסה לתפוס את הרגע הזה.

בהמשך למחשבה על העצבנות או התסכול: אני חושב שיש בזה משהו; שזו עבודה על פספוס

נכון! זה זה, סוג של תחושת רגעיות מתעתעת. ועל הקירות סביב מוצגים ציורים?

הציורים תלויים כמו פרגוד במרכז החלל, מקופלים בין שני עמודים. כך שכדי לראות צריך לנוע לאורך העבודה

1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אין ברירה – חייבים לבוא לראות. אני אוהבת את העובדה שהתנועה שלנו (הצופים) היא שיוצרת את התנועה בעבודה. זו המשמעות של מיצב בעבורך? שההצבה היא חלק מהותי מהעבודה עצמה?

לגמרי. מהרגע הראשון ידעתי שכך הציור יוצב. זה לא פתרון שנמצא אחרי שעבדתי עם הציורים בחלל, אלא תכנון מראש. חשבתי על המצב שהציור כמו מתקרב ומתרחק ממך

ובכוונה כל ה־30 ציורים באותו מנעד צבעים צר, ההתרחשות היא די מינורית בסופו של דבר

הצמצום בצבע הוא גם המשך של החוויה במועדון. כשאין אור טבעי ואתה רואה רק מה שהתאורה מאפשרת לך. זו חוויה נטולת זמן או הקשר

אהבתי את התרגום בין חוויות ולא רק העברה של דימוי למדיום כמו צילום או ציור. המסיבה בפתיחה היא גם חלק מהמיצב־מיצג?

כן. ונראה שהעננים בשמיים גם אירגנו מסיבה אני מאוד סקרן לראות את התנועה שתקרה מסביב לעבודה

נקווה שבאמת לא יהיו שיבושים, עם היסטריית מזג האוויר. מה הדבר הבא? יש תוכנית לתערוכה בקרוב?

כרגע אני משתתף בשלוש תערוכות, מאוד שונות אחת מהשנייה. אחת בשקלר לוי במודיעין ששואלת שאלות על ציור והתנועה שלו, והשנייה זו הביאנלה לרישום שאת העבודה משם אני מאוד רוצה להמשיך ולהרחיב. אז התוכנית לעתיד היא לחזור קצת לסטודיו לעשות רישומים

יופי שיהיה בהצלחה

תודה

פלאש | מתן אורן
אוצר: שרון תובל
המעבדה, רח׳ הרצל 119, תל אביב; נעילה: 18.1
שישי ושבת, 17-18.1, בשעות 10:00-14:00

The post מתן אורן תופס את הרגע appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

Simply Because It Changes. מוצגת ב־CCA עד לתאריך 2.2.20, כחלק מהתערוכה של ג׳ונתן מונק, Exhibit Model #6 – The Tel Aviv Version, שאצר ניקולה טרצי.

מי אני

ליאורה קפלן, למדתי אמנות פלסטית במדרשה לאמנות בית ברל ובמכון אבני. את שנות ילדותי ביליתי לצד אבי, ארכיאולוג חובב, ואמי שהיתה מורה לאמנות. במקביל לעשיה האמנותית תרגלתי במהלך שנות ה־90 צורות שונות של ריפוי הוליסטי ושמאניזם, שלמדתי בתקופה שבה חייתי בקרב שבטים באקוודור, בקולומביה ובקוסטה ריקה. לאמנות שאני יוצרת יש קשר ישיר עם מתודולוגית ה־NLP שאני מתרגלת, שבה משתמשים בשפה ובדימויים יצירתיים כדי לשנות תבניות חשיבה.

העבודה

בעבודה Simply Because It Changes אני מביאה לקדמת הבמה מסורות ועבודות יד שנעשו בחומרים שונים, ודרכם אני מגשרת ומתווכת את ההקשרים בין עבודת אומנות ליצירת אמנות. בעבודה זו, כמו גם בעבודותי האחרות, אני חוקרת מושגים תרבותיים ורוחניים דרך יצירת המשכיות צורנית חדשה לכדי קרמיקה קיימים שנוצרו בארץ בשנות ה־60-70.

הקרמיקה הישראלית טבועה בעבודותי מזה שנים. ההתעניינות בתחום קשורה לכד חרס שהיה שייך לאבי ושלימים הסתבר כעבודת יד של פנינה עמיר, מבית היוצר של חרסה. תוך כדי מחקר גיליתי להפתעתי שגם לאבי היה מפעל לחרסינה וקרמיקה. גילוי מרעיש זה והוביל אותי ללמוד ולהעמיק בתחום הקרמיקה הישראלית משנות ה־60, במיוחד בסגנון המזוהה עם קיבוץ כפר מנחם.

צילומים: שי בן אפרים

ה״תוספים״ שאני יוצרת לכל כד רדי־מייד בנפרד, בהתאמה אישית, מטעינים מחדש את הגופים באסתטיקה והקשרים תרבותיים שמקורם בזמנים שונים, לאו דווקא בצורתם הכרונולוגית. החיפוש המתמיד אחר נקודת מבט שבה מוטיב הזמן אינו ליניארי אלא מתקיים בצורה רב־ממדית, הוא המוטיבציה שלי לביצוע המניפולציה על הכדים. דרכם אני מתייחסת ולעיתים מבקרת את תרבות הפופ המערבית, תוך שימוש באסתטיקה המיוחסת לשבטים שמאניים (השפעות מפרו, קולומביה, אקוודור, הודו ועוד).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודה הראשונה בנושא, Future Is Now, הוכנה לתערוכה Only Connect שעסקה ברוחניות, בפופ שמאניזם ובמציאת החיבור בין זרמים וזמנים מאתגרים אלו. מתוך הדיאלוג עם האוצר תומאס רום נוצרה עבודה חדשה (שמתפתחת לסדרה חדשה ורחבה) שבה כדי החרס מפסיקים להיות אלמנט דקורטיבי ישראלי טיפוסי והופכים לצורה סימבולית בעלת משמעות אישית המחברת ביני, להיסטוריה המשפחתית שלי ולהיסטוריה המדינית.

תעבירו את זה הלאה

Nam June Paik Foundation בקוריאה הוא המקום האידיאלי מבחינתי להציג. בתערוכה הנוכחית שבה העבודה מוצגת, יש שיח בין עבודות שונות של אמנים שונים שנעשו במדיומים שונים, היוצר מציאות חדשה. אני חושבת שבהצבת אוביקט שלי בסמוך לאחד ממיצבי הטלוויזיות של נאם ג׳ון פייק, יווצר הדהוד מרתק שהייתי שמחה להיחשף אליו.

גם שם העבודה, Simply Because It Changes, לקוח מתוך ציטוט של נאם ג׳ון פייק: Nature is beautiful, not because it changes beautifully but simply because it changes.

פלוס אחד

Mandala היא אחת העבודות הראשונות והאהובות עלי, מעין כלי למדיטציה. עבודה זאת מהווה מבחינתי פריצת דרך בתהליך העבודה. דרכה הגעתי להבנה שאני ממזגת תרבות פופ עם סמלים ואסתטיקה רוחנית שמאנית, שני קצוות תרבותיים שאני יכולה לנוע ביניהם בחופש פעולה מוחלט מתוך הבנה כי השלם גדול מסך חלקיו.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

Future IS Now בגלריה ברוורמן

Mandala

צילום: מ״ל

The post עבודה בעיניים // ליאורה קפלן appeared first on מגזין פורטפוליו.