עיריית תל־אביב–יפו בשיתוף פורטפוליו, תקיים את שבוע האיור השביעי בתאריכים 19–28 בנובמבר 2020, במסגרת אירועי ״אוהבים אמנות. עושים איור״. אירועי שבוע האיור מוקדשים לאיור ישראלי מקורי ונותנים בימה למאות מאיירים מקומיים – ותיקים, צעירים ובעלי שם עולמי. במהלך עשרה ימים ושני סופי שבוע, הקהל הרחב יוזמן לעשרות תערוכות, סדנות, מפגשי מאיירים, חנויות פופ־אפ ועוד – שייפתחו במקביל בכל קצוות העיר, ובמרביתם הכניסה היא ללא תשלום. 

בשבוע האיור שנערך ב־2019 השתתפו 700 אמנים ב־80 תערוכות שהוצגו במקביל בגלריות, במוסדות תרבות, במוזאונים, במקומות בילוי ובמרחב הציבורי: יפו העתיקה, שוק הפשפשים, נווה צדק, פלורנטין, קריית המלאכה, שדרות רוטשילד ונחלת בנימין, אברהם הוסטל, בית הצעירים במזא״ה 9, בית האמנים, וורקשופ, התדר, מרכז קהילתי דב הוז, קניון TLV MALL, נמל תל־אביב, מוזאון ארץ ישראל ועוד.

30 אלף מפות שפירטו את פריסת האירועים חולקו ברחבי העיר, והאירוע פורסם במדיות השונות וזכה לחשיפה נרחבת באמצעי התקשורת המובילים וברשתות החברתיות. ״אפטרסקול״, בית ספר פופ־אפ למאיירים, קיים בפעם השלישית סדנות וכיתות אמן עם מיטב המרצים והמאיירים בארץ.

כבכל שנה, גם השנה בכוונתנו לתת הזדמנות להתארגנויות עצמאיות ולהציג בעיקר עבודות חדשות שהוכנו במיוחד לשבוע האיור. נשמח לקבל הצעות ל:

• תערוכות חדשות במסגרת שבוע האיור (עדיפות לתערוכות שיש להן אוצר.ת)
• פעילויות לקהל הרחב ופעילויות במרחב הציבורי (חוצות) בכל רחבי העיר
• פעילויות ותערוכות המיועדות למשפחות ולילדים
• אירועי אמנות ותרבות רב־תחומיים המשלבים איור ומוזיקה, תיאטרון, קולנוע, מחול ועוד

1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חשוב: כל מי שמעוניין להציג תערוכה (שתהיה פתוחה לפחות במשך עשרת ימי שבוע איור), עליו ליזום תערוכה או להיות חלק מגופים שמציגים, כמו אקדמיות לעיצוב, גלריות שיתופיות, מוזאונים וכן הלאה (בשלב זה שבוע האיור לא יוזם תערוכה שאפשר לשלוח לה עבודות). הפקת הפעילות של כל התארגנות או גוף היא באחריותם הבלעדית, ועליהם להקצות את המשאבים הנדרשים לשם הוצאתה לפועל, לרבות הסדרי ביטוח בעבור החומרים המוצגים ולטובת המבקרים בתערוכה (צד ג׳).

כדי להשתתף בשבוע האיור – להציג תערוכה או לקיים פעילות מיוחדת במסגרתו – יש להעביר הצעה שתכלול כמה משפטים אודות התערוכה או הפעילות, זהות המארגנים והמשתתפים, היכן היא עתידה להתקיים וכן הלאה, עד 1 במאי 2020.

לשאלות, להבהרות, להצעות, להארות ולהערות, ולשליחת הצעות לפעילויות ולתערוכות בשבוע האיור, אפשר לפנות ליובל סער, היזם והאוצר הראשי של שבוע האיור ולעידית שילוח, מנהלת הפרויקט, בדוא״ל illuweek@gmail.com

The post קול קורא: שבוע האיור 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

גיל זילברברג, בן 46, נשוי +3, ממושב בית אלעזרי. מעצב פנים, מנהל פרויקטים ומרצה לניהול פרויקטים.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

מפרט טכני

הקמת משרדיה החדשים של חברת Securewave, הממוקמים בבניין משרדים חדש בפתח תקוה ושטחם כ־200 מ״ר. החברה עוסקת בהפצת מערכות אבטחת מידע ונרכשה לאחרונה על־ידי קבוצת Exclusive Networks, חברת ההפצה הגדולה בעולם בתחום אבטחת המידע ותשתיות הענן.

הפרטים הקטנים

החברה, המונה כ־15 עובדים, הייתה ממוקמת לפני המעבר בהוד השרון. לצורך פיתוח הקונספט העיצובי ותכנון המשרדים החדשים, ביצעתי תחקיר מעמיק עם כל עובד ועובד, שבמסגרתו הם נשאלו על סביבת העבודה, על הצרכים הנדרשים, ההרגלים והתקשורת עם יתר העובדים.

גיל זילברברג. צילום: מ״ל

הקונספט שהוצע ונבחר על ידי הלקוח היה ״עבודה מהבית״. כדי לשמור על המסגרת העסקית שילבתי בין חללים אישיים לחללים עסקיים. החלל רוצף בבטון מיקרוטופינג, ולצורך הטמעה והצנעה של מערכות הבניין בוצעה הנמכת תקרה תוך שימוש בחומרים מגוונים. במרכז החלל בחרתי להשאיר את תקרת הבטון הגולמית חשופה, ושילבתי  בתוכה תאורה בהירה המקנה אווירה עסקית. האזור הציבורי־ביתי הופרד באמצעות קיר משרבייה בחיתוך CNC שתכננתי, והוא מכיל סלון, מטבח ופינת אוכל שעוצבו ברוח ביתית תוך שילוב פרטי נגרות, קירות צבעוניים, שטיח דומיננטי ותאורה רכה וחמה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מתוך כלל הפרויקט יש שני חללים  שקרובים מאוד ללבי: הראשון הוא חדר הישיבות הממוקם במרחב הכללי, בנוי על במה מוגבהת, מרוצף בפרקט עץ בדוגמת אדרת דג (פישבון) ותחום בקירות זכוכית שנתונים במסגרת אלומיניום בצבע ירוק עז. השני הוא חדר המנכ״ל, שהינו חלל רחב ידיים במיוחד, הכולל אזור עבודה קלאסי עם שולחן מנכ״ל ואזור אירוח הכולל סלון ביתי וחם. דרך חלונות היקפיים שסובבים אותו נשקף נוף מרהיב, ועל הקירות תלויים סטים של תמונות בעלות משמעות מיוחדת למנכ״ל: של ניו־יורק ושל רכבי פורשה 911.

האי במטבח ביתו של זילברברג. צילום: מ״ל

פרט שולי

הייתי מוותר על הטרנד ״כמו של השכנים״. אני מאמין גדול באינדיבידואל ולא במה שהשכנים עשו. אני מאמין שמעצב מקצוען אמור לעשות תחקיר מעמיק להבנת הצרכים והרצונות של הלקוח כך שיידע להביא את הלקוח לתוצאות מעבר למצופה.

לפרטים נוספים

כחובב ובעלים של רכבי פורשה הפנטזיה שלי היא לתכנן את הגראז׳ של מגנוס וואקר, אספן מכוניות הפורשה הגדול בעולם.

פריטים נבחרים

אחד המקומות האהובים עלי יותר בביתי הוא המטבח – לב הבית. יש בו אי ישיבה גדול וחלון ענק, שדרכו נשקפים עצי נוי ועצי פרי, בעיקר עץ פומלות אדומות ענקיות. בחורף אנחנו אוהבים לשבת סביב האי, לקלף את הפומלות ולאכול אותן.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

The post מידע פנים // גיל זילברברג appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי נגה, בוקר טוב. מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה בגלריה ספירה, מדריך לחוצה את הסף. אהבתי את השם‎

בוקר אור, שלומי טוב. ומה שלומך יובל? ‎תודה מקרב לב! אני שמחה שאתה אוהב את השם, שהיה לי ברור מלכתחילה משום מה. הרבה לפני שהעבודות היו קיימות. אולי כאות מחווה לדאגלס אדאמס יכולתי לקרוא לה ״מדריך הטרמפיסט  הרוחני לגלקסיה״   ‎

וואלה. איך זה קרה? מאיפה הגיע השם?‎

זה קשור למאורע שדרכו הגעתי לתערוכה. לפני שבע שנים, במהלך הלימודים בבצלאל, דוקטור רוני צבר שוחח עימנו הסטודנטים כחלק מקורס סמינריוני. רוני הוא המייסד והמנהל הרפואי של ״צבר״ רפואה הוספיס בית, שירות כלל ארצי הניתן לחולים סופניים. הוא שוחח עימנו על עבודתו רבת השנים לצד חולים סופניים, וזו הייתה שיחה מלאה ברגעי חסד, חום אנושי וחמלה.

רוני רצה ליזום תערוכה של סטודנטים בבצלאל שתעסוק בנושא סוף החיים והמוות, ותעזור להעלות למודעות ולהנגיש נושא שנחשב טאבו, ושממעטים לדבר עליו מפאת מורכבותו ורגישותו. בו ביום במהלך השיחה איתו עלה בראשי רעיון לעבודה, אך לדאבוני תערוכה כזו מעולם לא התממשה. מאז ועד היום לא הפסקתי לחשוב על כך ואמרתי לעצמי שבבוא היום אכין את העבודה שחשבתי עליה. הרעיון שלי היה להכין מעין ערכה/ מורה נבוכים לחוצה את הסף. מעין מכשירים/כלים דמיוניים שיעזרו לאדם להתמודד עם הפרידה הקרובה מהחיים.

בזמנו חשבתי שזו תהיה ערכה להולכים, אבל אולי באותה מידה זו ערכה לנשארים

צילומים: מ״ל

נגה הראל. צילום: תמר לוינסון

זה היה לפני שבע שנים. מה קרה שהנושא הבשיל עכשיו לתערוכה שלך?‎

כנראה דברים חיכו לרגע הנכון, שבו היו אמורים לקרות ולהתממש. במהלך השנים הרעיון לערכה נשאר מופשט ועבר גלגולים רבים. סבתי האהובה נפטרה לפני שנה. אבי ואני ליווינו אותה עד מותה, ובלילה האחרון בחייה שהינו עימה בבית החולים. רחצנו אותה והחזרנו אותה למיטתה. בשלב זה היא כבר לא זיהתה אותנו, היא הייתה מעורפלת ושרויה בדמנציה שהלכה והשתלטה בשנה האחרונה לחייה עד שנהייתה חזות הכל. למחרת בבוקר נפטרה בבית החולים. 

לפני כמה חודשים היא נגלתה אליי בחלומותיי כמה פעמים. באחד החלומות שכבה על מיטתה כשאבי ואני שוכבים משני צדדיה.  בחלום היא ניסתה לדבר אך ללא הועיל. עם הופעתה בחלומותיי, העבודה ״מדריך לחוצה את הסף״ הלכה ונרקמה והפכה מרעיון מופשט  וערטילאי למציאות מוחשית.

ישנו המונח ״קאיירוס״, הזמן הנכון. הרגע הנכון, התזמון הנכון בעבורנו לדבר מה מסוים. הרגע הנכון שמעניק השראה, הרגע הנכון שבו נולדת יצירה, רגע אחד המגלם בתוכו נצח

ואז מה? איך מתחילים (או ממשיכים) מפה?‎

שאלה טובה… במהלך השנים ניסיתי לחשוב כיצד אותם כלים אמורים להיראות. התבוננתי וחקרתי כלים מדעיים עתיקים וחשבתי כיצד אפשר להעניק להם נפח אישי, לשלב את המדעי עם הקו האישי שלי: צורות אורגניות השואבות השראה מעולם הטבע. לפני כמה חודשים אזרתי אומץ והתקשרתי לדוקטור צבר, שוחחנו והוא נתן לי כל מיני דגשים שעזרו לי להבין כצד להתמודד עם הנושא.

החומרים שבהם השתמשתי לפרויקט היו כסף, נחושת ואמייל. את העבודה בכסף אני חייבת לאמי שעודדה אותי להשתמש בו: היא חשבה שהשילוב בין הנחושת המושחרת והכסף האצילי היה מוצלח. העבודות שלי לרוב הנן שחורות לחלוטין, ואילולא אמי השחור היה כנראה משתלט אני כל כך שמחה שהקשבתי לה, זה באמת שילוב נכון.  הטכניקות שבהן השתמשתי היו פרספורמינג‎, רפוסה ואמייל לצד ניסורים אינטנסיביים.

העבודה המעשית התארכה עד לאין שיעור. התקדמתי מאוד לאט: אני מאוד איטית אבל הפעם דברים לקחו אף יותר זמן. שילבתי הברגות ולקח לי זמן להבין מהם הגדלים הנכונים בעבור ההברגה

מה בסופו של דבר את מציגה בתערוכה? ‎

בתערוכה אני מציגה שבע עבודות שהן ״המדריך לחוצה את הסף״, ועוד עבודה אחת מהסידרה שהכנתי במיוחד לחלון. בנוסף ישנן עבודות נוספות, חלקן  נעשו לפני התואר השני, חלקן מפרויקט הגמר בתואר השני, חלקן חדשות…‎

מה זה אומר עבודה במיוחד לחלון? איזה חלון?‎

התערוכה מוצגת בגלריה ״ספירה״ לצורפות עכשווית, גלריה מקסימה ויפהפיה המנוהלת על ידי סיגל משורר והדס לוין המדהימות. סיגל והדס הן צורפות בעצמן וזו הייתה יוזמה  ברוכה שלהן להקים גלריה שתוקדש לצורפות עכשווית בהרצליה. מאז שהוקמה הגלריה הוצגה בה תערוכה אחת לפניי, של יעל פרידמן, שהכינה אף היא עבודה מיוחדת לחלון הגלריה הפונה לרחוב.

הדס וסיגל חשבו להמשיך בכך, עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה שאצליח להגיע לזה. הייתי בעומס בלתי נתפס, אבל אחרי אחת השיחות עימן החלטתי לעשות מאמץ ולהכין עבודה שתהיה קשורה לתערוכה , מעין הקדמה לפני שנכנסים לתוך הגלריה.

סיגל והדס אצרו את התערוכה וליוו אותי במסע שעברתי עימה. הן עשו זאת ברגישות רבה ובכשרון רב. זו הייתה בעבורי זכות עצומה לעבור איתן את הדרך הזו

אפרופו דרך, ספרי קצת מה עשית מאז ששוחחנו לפני שנה על התואר השני שלך?‎

בדיוק חזרתי לריאיון שערכנו לפני שנה וקראתי אותו. בזמנו שאלת אותי מהן התוכניות שלי וכל הדברים שציינתי התממשו: הייתה לי תערוכה עם סבי ואמי, נסעתי לשהות האמן בבלגיה מטעם גלרייה מרזה

אז עוד שאלה: בעבודות החדשות שלך יש ניסיון לתת צורה גשמית, פיזית, ארצית, לסף שאנחנו לא יודעים מה יש בצד השני שלו. ספרי קצת על האוביקטים עצמם: על הצורה שלהם, התכולה שלהם, המשמעות שלהם למי שמקבל אותם?

העיסוק בניסיון להעניק צורה גשמית, להביע את הרוחני באמצעות הארצי, הוא תהליך שמעסיק אותי רבות והיה נוכח גם בתיה שלי, וכנראה ימשיך ללוות אותי כל חיי. כיצד אפשר להטעין משהו חומרי באנרגיה רוחנית?

צילומים: תמר לוינסון

התשובה לגבי הצורניות, התכולה והמשמעות היא מעורפלת משהו: אין לי תשובות ברורות. הרבה מתוך מעשה היצירה לא תמיד ידוע לנו לחלוטין ולעתים המשמעות העמוקה שלו מתגלה רק עם הזמן. אני פועלת לרוב לפי אינטואיציה: פשוט יודעת שצורה מסוימת היא הנכונה והמדויקת ביותר, הרגשה פנימית. בזמנו חשבתי שלכל עבודה תהיה פונקציה מסוימת, אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר את הפונקציה פתוחה ומופשטת. כך, כל אדם שנחשף לכלים יכול להחליט בעצמו למה הם משמשים; כלומר, הם משמשים אותו למה שהוא זקוק לו אישית בתהליך שלו.

1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לעבודות יש שם, שיכול אולי לתת איזה כיוון, אבל אותי מעניין לתת לאנשים אחרים לגלות בעצמם. לפני התערוכה נפגשתי עם חברתי הטובה ביותר והראיתי לה את העבודות. יש לה אבחנות כל כך מעניינות ומעמיקות בכל פעם, מלאות חוכמה ותבונה, והיא ראתה וזיהתה בצורניות דברים שהדהימו אותי וגרמו לי לראות בהן דברים שלא ראיתי קודם לכן.בסופו של דבר אני חושבת שהעבודות מתארות תהליך‎. כלומר, כל עבודה בפני עצמה מתארת תהליך, יותר משהיא מתארת פונקציה

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

מממ…כן! בהחלט

ההשראה הכי גדולה שלי לתערוכה היא ניק קייב והמוזיקה שלו. בזמן העבודה האזנתי בריפיט ל־Skeleton Tree, האלבום שיצא אחרי שניק קייב חווה אובדן קטסטרופלי: הוא איבד את בנו. תוך כדי היצירה יצא האלבום החדש Ghosteen, שעוסק באבל, באובדן, בהשלמה ובגאולה. וזו המתנה הכי יפה שיכולתי לקבל… זה היה סמוך ליום הולדתי.

לפני כמה ימים כתבתי לאתר של ניק קייב שבו הוא עונה לשאלות ששולחים לו מעריציו ואוהביו הרבים. סיפרתי לו על התערוכה ועל כך שהוא היווה השראה עצומה בעבורי במהלך העבודה עליה. הודיתי לו על כך שהוא משמש בעבורי מורה נבוכים כבר כל כך הרבה שנים. בחודש יוני הוא מתעתד להופיע בארץ והחלטתי שאעניק לו במתנה תכשיט מהסדרה.אני צריכה לפענח כיצד להגיע אליו…

משהו שכתב הולך עמי לאחרונה: הוא כתב שהיעדר הוא קרקע פוריה, שעליה אהבה ואובדן מתמזגים סביב זיכרון בכדי ליצור רוחות רפאים שחיות בינינו

יפה! מקווה שאכן תצליחי להגיע אליו, זו נראית לי מתנה הולמת ומתאימה‎

תודה רבה. אני אגיע אליו… פשוט צריכה לחשוב כיצד

The post המדריך של נגה הראל לחוצה את הסף  appeared first on מגזין פורטפוליו.

מירה לפידות תסיים את עבודתה במוזיאון ישראל אחרי 22 שנים. בשמונה השנים האחרונות לפידות כיהנה כאוצרת ראשית של האגף לאמנויות, ועמדה בראשן של 11 מחלקות אוצרותיות. במסגרת תפקידה היא הובילה את גיבושה ומימושה של תוכנית תערוכות האמנות, לצד בניית האוסף והעשרתו.

בזמן כהונתה לפידות היתה אחראית על קרוב ל־100 תערוכות ומוצגים מיוחדים שאצרו אוצרי האגף ועל הפרסומים הנלווים להם. בשלוש השנים האחרונות לפידות גם מילאה את מקום אוצרת המחלקה לאמנות עכשווית. במסגרת זו היא פעלה עם קבוצות תורמים בחו״ל לרכישת עבודות של אמנים בולטים לאוסף המוזיאון.

מירה לפידות בתערוכה של איי וויווי. צילום: תמר מוצפי

לפידות אצרה תערוכות של אמנים מרכזיים, ובהן ״יהודית סספורטס: שבעה חורפים״ (2013); איי וויווי: אולי, אולי לא (2017), תערוכה שמשכה למעלה מ־500,000 מבקרים; תערוכה מקיפה מיצירתו המטלטלת של כריסטיאן בולטנסקי, ימי חיים (2018); ומניפסטו (2019), מיצב הווידאו המפעים של יוליאן רוזפלדט.

לפידות ביקשה לסיים את תפקידה בנסיבות אישיות ומשפחתיות ומסרה: ״היתה לי זכות גדולה לעבוד עם אנשים מוכשרים ומקצועיים, עם יצירות אמנות נדירות, ולקחת חלק בבניית הדבר היפה והמורכב שנקרא מוזיאון ישראל. אני מודה למנכ״ל המוזיאון עידו ברונו על האמון שנתן בי, ובטוחה שיכתוב פרק חדש ומשמעותי בתולדות המוסד החשוב הזה״.

1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פרופ׳ עידו ברונו, מנכ״ל מוזיאון ישראל: ״קיבלתי בצער את החלטתה של מירה וברצוני להודות לה על תקופה של עשייה משותפת רבת תנופה וארוכת שנים למוזיאון ישראל ועל שגשוג האגף תחת ניצוחה. בשם כל העובדים במוזיאון אנו מאחלים לה הצלחה בכל דרך אשר תבחר בעתיד״.

The post מירה לפידות תסיים את עבודתה במוזיאון ישראל אחרי 22 שנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

ראש חטיבת ההסברה בכנסת ודובר הכנסת לשעבר יותם יקיר, צפוי להתמנות לתפקיד מנכ״ל מוזיאוני חיפה. יקיר, בן 56, נולד וגדל בחיפה. הוא עיתונאי בעברו שמילא תפקידים בכירים בעיתונות ובתקשורת, בין השאר כמנהל מחלקת החדשות של גלי צה״ל, ראש סניף ידיעות אחרונות בחיפה והצפון, עורך מקומוני הצפון ועורך ״קול חיפה״ של רשת ידיעות תקשורת ועוד. בשנים האחרונות מילא תפקיד בכיר בהנהלת הכנסת ועוד קודם לכן כיהן כדובר קבוצת התקשורת ״בזק״. בעבר כיהן כסגן נשיא לפיתוח משאבים במרכז הבינתחומי הרצליה והאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.

״אני מודה על הבחירה בי ומבטיח לא לאכזב״, מסר יקיר בהודעת המינוי. ״יש לי קשר רגשי עמוק לחיפה, אחת הערים היפות בתבל – מהערים הנדירות שיכולות ׳למגנט׳ המוני מבקרים ותיירים. פיתוח מוזיאוני חיפה הוא חלק מחזון רחב, ובתפקיד מנכ״ל המוזיאונים יש סיכוי אמיתי ליצירת שינוי של הצבת חיפה כעיר מוזיאונים מרכזית. מבחינתי זהו אתגר יצירתי ומרתק, שאני ממתין לו בציפייה עצומה״.

יותם יקיר. צילום: דוברות הכנסת, יצחק הררי

חברת מוזיאוני חיפה מאגדת בתוכה את המוזיאונים המובילים בחיפה ובהם מוזיאון חיפה לאמנות, המוזיאון הימי הלאומי, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון הרמן שטרוק ומוזיאון מאנה־כץ. במוזיאוני חיפה מבקרים מדי שנה כ־200 אלף מבקרים. 140 העובדים של מוזיאוני חיפה מפיקים למעלה מ־30 תערוכות בתחומי האמנות העכשווית, האמנות היפנית, האמנות המקומית והעולמית, תערוכות היסטוריות וארכיאולוגיות וכן תערוכות בהקשר של העיר חיפה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בראש ועדת האיתור עמדה יו״ר הדירקטוריון נעמה לזימי, וחבריה היו מנכ״ל עמותת סחלבים בעיריית מודיעין מכבים־רעות מיקי בר, ונציג משרד הפנים בשארה עבסאוי. המינוי טעון עדיין את אישורו של משרד הפנים.

The post יותם יקיר מונה למנכ״ל מוזיאוני חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

לאמנות הישראלית כמעט ולא הייתה נוכחות בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב שבו למדתי, וכך במהלך התואר הראשון, כלומר בכל שעה שלא הייתי בלימודים עצמם, סקרנותי הובילה אותי ללמוד בעצמי: הקפדתי לבקר במוזיאונים, פקדתי את הגלריות, התארחתי בסטודיות של אמניות ואמנים, נברתי בארכיונים, הוספתי עוד ועוד ספרים לספרייתי, עקבתי אחר המכירות הפומביות ושוק האמנות, ומעת לעת, כשעלה הדבר בידי, רכשתי יצירה צנועה כלשהי.

אוצרות הייתה הצעד הטבעי הבא, חיבור בין ההלכה למעשה, והבחירה באוצרות הובילה לתערוכה הראשונה. ״בבואות נרקיס״ נערכה בשנת 2009 בגלריה P8 (בגלגולה הראשון במתחם נגה), והיא הייתה תערוכה של דיוקנאות עצמיים, והשתתפו בה עופר ללוש, מיכל היימן, ענן צוקרמן, מתן בן כנען ואמנים ואמניות נוספים.

רון ברטוש. צילום: אנה וורנוצובה

מתוך תערוכה אודות גלריה לאמנות כץ, בגלריה האוניברסיטאית בבאר שבע. צילום: ליאת ליבלינג

מתוך התערוכה שפת הבית, גלריה ביתא. צילום: שי הלוי

התחנה האחרונה

בשנה האחרונה ביליתי הרבה בירושלים בחסות השתתפותי בתוכנית התרבות של מכון מנדל. באחד הימים פגשתי את אביטל נאור וכסלר, אוצרת גלריה ביתא, ומן השיח שהמשיך וההזדמנות שהופיעה נוצרה התערוכה ״שפת הבית״ שמוצגת בגלריה כעת. זו תערוכה קבוצתית ששמה לקוח משירו של אבות ישורון, היא עדינה למראה אך נוגעת בעצבים החשופים הכרוכים ביחס אל הבית, ומשתתפים בה בין היתר מיכה אולמן, בוקי שוורץ, דוד גינתון, צפיה דגני, אוסנת יהלי־סרבגילי וגבריאלה קליין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מכל מלמדיי השכלתי

עבורי הלימוד הגדול על אוצרות, כמו מלאכת האוצרות עצמה, מתקיים בליקוט אטי – ליקוט של שיחות, מפגשים, קריאות, התבוננויות, תובנות והשראות. שיעורים רבים אני חייב למורי ורבי גדעון עפרת.

האמנות השחורה, גלריה רונפלד. צילום: רן ארדה

שפת הבית, גלריה ביתא. צילום: שי הלוי

תערוכת החלומות

יש גם יש תערוכות במגירה, אבל אני לא יכול לנקוב בתערוכה מסוימת שאם היא תתקיים אוכל לומר שהחלום הוגשם או האידאה התממשה. אני מאוד מאמין בערך המצטבר של העשייה האמנותית ושל תרבות בכלל, ובתוך כך של האוצרות. אך בנוגע למשהו שאינו תערוכה – כתב עת לאמנות בישראל מוכרח להיות פה.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה תוקדש ליצירתו אהרֹן שאול שוּר, הצייר הנשכח, איש בצלאל הישן, ומי שאף ניהל את בית הספר כשבוריס שץ היה בגלות. היא תיערך במוזיאון הרצליה ותיפתח בחודש הבא.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך התערוכה צבי מאירוביץ: ציורים ביד שמאל וביד ימין,גלריה מאיה. צילום: רן ארדה

מתוך התערוכה שפת הבית, גלריה ביתא. צילום: שי הלוי

The post מגלים אוצרות // רון ברטוש appeared first on מגזין פורטפוליו.

הגלריה בנווה שכטר תארח סדרת מפגשים בצהרי ימי שישי, שתעקוב אחר מעמדם של ספרים בתרבות דרך מחקריה של מורן שוב בתחום. במשך השנים עסקה מורן שוב בקשרים שבין טקסט לדימוי, בין הכרה לחוויה, בין המושגי למוחשי בלשון העברית. שוב מתייחסת לספרים כישויות חזותיות־פיזיות וכמקומות לצאת בהם למסעות של השראה: הם תופסים מקום מרכזי בעיסוקיה כאמנית וכאוצרת, ככותבת, כעורכת וכמוציאה לאור.

את המושג טבע פועם טבעה מורן שוב בפרפראזה על המושג טבע דומם. ״ספרים״, היא כותבת, ״הם טבע פועם, עולם ומלואו. ספר שעבר תלאות הוא נוף הקורא לי לבוא אל חיקו; מה שיכול היה להיות שורת טקסט הוא כעת שביל בשבילי להתקדם בתוכן״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במקום אחר כתבה -״ספרים מסוימים הם עבורי מצע לטופוגרפיות ולנופים. נופים שהם ביטוי לאֵרוֹס הגלום בעולם המסתתר בשפה. אני מתערבת בספרים באופן פיזי, שמושפע מן החפץ, הנייר, הצבעוניות, העימוד, הדימויים על העמוד, העובי, היושן, הריח, הכריכה. זה מה שאני עושה עם ספרים כשאינני עורכת אותם, כשאינני צריכה להקפיד עם כל מילה, ופסיק ורווח. אז אני משאירה להם להוביל, מקפידה רק ללכת עם טבע הדברים״.

פורזץ. צילום: מורן שוב

בסדרת מפגשים בנווה שכטר, תציג שוב את יצירתה ומחקריה אודות ספרים ומעמדם בתרבות. הסדרה תכלול חמש פגישות, בימי שישי בצהריים. את ארבע הראשונות תנחה שוב, ואילו את המפגש החמישי ינחה הפילוסוף אביאל רובשוב, מחבר הספר ״המטאפיסיקה של הארוס״. רובשוב יבחן בהרצאתו את היחס בין תפיסתו של ניטשה את מקומו של הספר בחיי היוצר, לבין פועלו של ניטשה עצמו כמלחין. המפגשים ילוו בהדגמה עשירה של ספרים, דימויים ומוזיקה, ויתקיימו בימי שישי בין השעות 12:00-13:15.

פירוט המפגשים:

• 24.1 – על האמנות בשירות המדע עם פריחת ספרי המגדירים – בוטניים ואחרים – במאה ה־16
• 21.2 – על העולם הקסום של הפוֹרְזצִים, הלוא הם בְּטָנוֹת של ספרים
• 6.3 – נופים בספרים: על עבודות אמנות שנעשות עם ספרים
• 3.4 – על ייחודה של צִלה בינדר שאיירה לתוך ספרים כזירת התרחשות
• 24.4 – מפגש חמישי עם אביאל רובשוב: הספר והמוזיקה בהגותו של ניטשה ובלחניו

ההשתתפות כרוכה בתשלום.
הרשמה ופרטים נוספים באתר נווה שכטר

טבע פועם: ספרים ופירות, מורן שוב

The post ספרים כטבע פועם appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסטיבל מנורת לילה 6

פסטיבל מנורת לילה, סוף שבוע של אור, אמנות ומוזיקה בדרום תל־אביב, יתקיים זו השנה השישית ברציפות בימים חמישי ושבת, 16 ו־18 בינואר בשעות הערב. אירוע האמנות והתרבות הלילי במרחב הציבורי ייערך ברחובות שכונת נווה שאנן ההיסטורית בהפקת עיריית תל אביב־יפו, לאחר שנדחה מסוף השבוע שעבר בשל מזג האוויר.

השכונה הרב תרבותית תהפוך במהלך הפסטיבל לבמת שיח בין עברה של דרום העיר להווה הרב־תרבותי שבה. מרחבים ציבוריים, גינות, פינות רחוב, בתי־עסק וחללים עירוניים, יהוו כולם במה למיצבי ולמיצגי אמנות ואור שינועו בין אמירה נוסטלגית אודות עברה של השכונה להתבוננות בטריטוריה המורכבת של ההווה. באירוע יוצגו שלל מיצבים פיסוליים, מיצגים חיים, הקרנות וידאו והופעות חיות של מוזיקה מקומית סביב מוקדי חום חורפיים. השנה יארח הפסטיבל את להקת המחול בת־שבע בעבודת מיצג מאת אוהד נהרין, שתיערך ברחוב פיין הפונה מערבה, אל קו הרקיע של תל אביב יפו, שיתמוסס בעוד רקדני הלהקה יפנו אל עבר רציפי התחנה המרכזית הישנה. תכנית האירועים ורשימת המשתתפים המלאה בדף הפסטיבל בפייסבוק.

בין שלל אירועי הפסטיבל יתקיים גם השנה כנס זרקור 2, שייערך הערב (16.1) בשעות 16:00-19:30, וידון בהיבטים השונים של אור כמדיום וכאמצעי ביטוי בתחומי היצירה, המרחב הציבורי, האמנות, העיצוב והבמה. הכנס, שאוצרת הילה מאיר, יציג את מגוון הביטויים ויעודד שיח בין העוסקים בתחומים שונים של יצירה ועיצוב, כמו אורות וצללים בעולמות מיניאטוריים, יצור ועשיה בשכונה, כיצד קולנוענים הופכים אור לרגשות ועוד. הכניסה לפסטיבל ולכנס חופשית.

פסטיבל מנורת לילה. צילום: עומר ביטס

צילום: מרים אלסטר

צילום: קרולינה הלטק

תערוכת הזוכים

במוזיאון אשדוד לאמנות תיפתח בשבת (18.1) תערוכת הזוכים, שתציג את עבודותיהם של 78 אמנים מעצבים, זוכי פרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ועיצוב, לשנים 2017-2018.

בתערוכה, שאצרו יובל ביטון, רוני כהן־בנימיני ודפנה גזית, יוצגו עבודות של מגוון רחב של אמנים ומעצבים עכשוויים, ותיקים לצד צעירים, בתחומי מדיה שונים. זוהי הזדמנות נדירה ומאתגרת לבחון את הזירה העכשווית של האמנות והעיצוב בישראל ואת הלכי הרוח המניעים אותה. העבודות יוצגו ללא הבחנה בין קטגוריות הפרס השונות בהן זכו. כך יתאפשר להאיר מנעד רחב של הקשרים בין העבודות, זיקות וממשקים הדדיים, וכן דיאלוג מתמשך בין הדורות ובין תחומי יצירה שונים.

1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בין הזוכים המציגים בתערוכה, נמנים בקטגורית זוכי פרס מפעל חיים: בני אפרת, נורית דוד ודרורה דומיני; זוכי פרס השרה: אורן אליאב, נבט יצחק, חיימי פניכל, עילית אזולאי, גלעד רטמן, אורי גרשוני, מאיה זק ומאיה אטון; זוכי פרס עידוד היצירה: מארק יאשאייב, לי אורפז, שירלי וגנר, שחר יהלום, תמר לצמן, טל ירושלמי ותומר ספיר; זוכי פרס אמן צעיר: אסף שחם, נעמה ערד, דור זליכה לוי, מירב קמל; זוכי תחומי העיצוב: בתיה קולטון, אביגיל ריינר, שירה קרת, קובי פרנקו; זוכי פרס אמנות הוידיאו: רות פתיר, אלהם רוקני, קרן רוסו.

שרלי וגנר, תקלה בחיישן

נורית דוד, נוף מספר 9. צילום: רם ברכה

הילה שפיצר, אנחנו השממה שבאתם הפריח. סריקה: שוקי קוק

שלוש מחוות לטולי באומן בגלריה סימן שאלה ?

בשבת (18.1), במלאת חמש שנים לפטירתו של טולי באומן (1933-2015), ייערכו בגלריה סימן שאלה ? שבקיבוץ עמיר מספר אירועי מחווה לאיש כיוצר וכיזם. מראשית שנות ה־80 ועד ראשית שנות ה־2000, בלט באומן כדמות צבעונית בעולם האמנות הישראלי ואף זכה לפרס על מפעל חיים של משרד התרבות. באומן ניצב מאחורי כמה ממפעלי התרבות והאמנות החשובים שהתקיימו בשדה האמנות הישראלי, ביניהם אירועי הפיסול בטבע בתל־חי, וכן יוזמה, חזון וניהול ארגוני שהולידו בין השאר את ״סטודיו״, שהיה כתב־העת המוביל לאמנות ישראלית שיצא לאור מסוף שנות ה־80 ועד תחילת שנות ה־2000 .

אירועי המחווה יכללו השקת ספר אמן של באומן, בעריכת בתו שלומית באומן. בחלק הראשון של הספר מרוכזים טקסטים שנכתבו על־ידי אנשי ונשות מפתח בשדה האמנות בישראל שעבדו עמו באופן צמוד במהלך השנים: שרה בריטברג סמל, גדעון עפרת, יעל גילעת, חיים מאור, טלי תמיר, גליה בר אור, אמנון ברזל ושגיא לוי. חלקו השני של הספר הוא קטלוג עבודות של באומן, המתעד את גופי העבודות המרכזיים ביצירתו והתמות המרכזיות שהעסיקו אותו במהלך השנים. הספר משרטט את המורכבות המובנית ביצירתו של באומן, את פעילותו הציבורית, את החידושים שפיתח, ואת הרוח האוטופית ששיקפה את מכלול פעילותו.

באומן יצר שפה ייחודית המתמקדת בפיסול חומרי ואנטי־חומרי המתכתב עם הנוף והמקום. לצד הספר, תחנוך הגלריה חלל חדש ובו תצוגת קבע של עבודותיו, וכן תפתח את תערוכת המחווה ״אמנים מדברים עם טולי״, שאוצרים אתי פרדו נוסבאום ונפתלי נחמני. משתתפי בתערוכת המחווה: נפתלי נחמני, יונתן גל, שאול קנז, יובל דניאלי, ציבי גבע, תגית כלימור ודוד קנפו, סלו שאול, מיכה אולמן, יאיר גרבוז, סיגלית לנדאו, פני הס יסעור, יוסף הוכמן, ישראל הדני, הילה לולו לין פרח כפר בירעים, אתי פרדו נוסבאום, שלומית באומן, חסן חאטר, גיל מיודוסר באומן, דיגי דקל, אריאל מיודוסר.

טולי באומן. צילומים: שי בן אפרים

פסל מנגן מאבן בזלת. הקשה: חן צ׳ימבליסטה

חלום קו המתח הגבוה של פנחס עזרא

תערוכת יחיד לאמן פנחס עזרא תפתח הערב (חמישי 16.1) בגלריה אלמסן ביפו. ״חלום קו המתחת הגבוה״, שאוצר אורי דרומר, תלווה את התימה המהותית ביותר בעבודותיו הנוכחיות של עזרא –  הקו. זהו קו שפונה פנימה, שקוע בקשב עמוק לקולות המהדהדים בו, ואז נשלח הקו אל העולם החיצון, נושא את המבע הפנימי אל העולם.

״פנחס עזרא מצייר, כשעיניו מאזינות פנימה; הוא מאזין, חווה, חולם; חולם קווים״, נכתב בדבר התערוכה. ״ההתרכזות הזאת בתנועה הנובעת מן הפנים לחוץ והרגע שבו מתחיל הקו להיוודע ולנוע כוקטור לעבר הנייר או החומר – הם המומנט האמנותי עבור עזרא. הקו של עזרא לעולם לא כלה ואין לו תחנה סופית. האמנות כאן היא מעשה של שילוח קווים, החורגים, לטעם יוצרם, מן המדיה האמנותית, ואף על פי כן נועו ינועו, כי בתנועה הבלתי-גמורה והבלתי-חדלה מונחת לדידו האמנות עצמה״. נעילה: 16.2.20.

פנחס עזרא. צילומים: טל ניסים

כן דובים ולא יער בגלריית המשכן בחולון

דובי צעצוע עומדים במרכזה של תערוכה חדשה, שתפתח במוצאי שבת 25.1 בגלריית המשכן בבית מאירוב, במסגרת העונה הישראלית לעיצוב בחולון. מאות דובי צעצוע מאוספים פרטיים יוצגו בתערוכה, בהם דובים מכניים מתוך האוסף הגדול והנדיר של אריק נודלמן ודובים מהאוסף של ראש עיריית ירושלים המיתולוגי טדי קולק.

דובים אהובים על ילדים ובוגרים ומככבים בספרות, בקולנוע ועל מדף צעצועים כבר מהמאה ה־19. מאז סיפור זהבה ושלושת הדובים, דרך דובי רוזוולט (שטבעו את המונח טדי בר), הדב רופרט של מרי טורטל, פו הדוב של א.א. מילן, הדוב באלו מתוך ספר הג׳ונגל של קיפלינג (ודיסני), הדב פדינגטון של מייקל בונד, הדוב מישקה הרוסי שמככב במעשיות רוסיות רבות ואחרים – התנחלו הדובונים והדובים גם בחדר הילדים וזכו לחיבוק אוהב מידי הקהל הצעיר והמבוגר.

התערוכה ״כן דובים ולא יער״, שאוצרת חנה הרצמן, תציג לצד האוספים ההיסטוריים גם דובים מקוריים של המעצבות הישראליות קלרה גולשטיין, רות גרומר ונוני אביטל, בהם דובים שעוצבו במיוחד לסיפורים של אפרים קישון ז״ל והם נקראים על שמות ילדיו רפי, אמיר ורננה. נעילה: 18.4.

דב של האמנית נוני אביטל. צילומים: רן יחזקאל

דובי של המעצבת קלרה גולשטיין

דובים מאוסף אריק נודלמן

The post הרשימה המשותפת // 16.01.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב איזבלה, מה שלומך?

בוקר טוב חגית, שלומי מצוין, מתרגשת לקראת הפתיחה. מה שלומך?

אני בטוב. באמת מרגש – שתי תערוכות יחיד בבת אחת

אכן. אני מציגה במוזיאון חיפה תערוכת יחיד, Bitchcraft, כחלק מאשכול ״עושות היסטוריה״, ותערוכת יחיד גדולה וראשונה שלי ברוזנפלד. בעבר הצגתי פרויקט יחיד בחדר הפרויקטים של הגלריה ותערוכה משותפת עם בן זוגי, האמן זמיר שץ. בתערוכה הנוכחית אני מציגה בחלל המרכזי ואילו זמיר מציג בחלל הפרויקטים. מהלך קלאסי של כלבה…

Bitch stole my space? האמת שאהבתי את ההיפוך הזה, שזמיר ״מתארח״ אצלך. קצת כוכב נולד סטייל, לא?

משהו כזה. כמובן בהומור, אהבה והסכמה ואם להיות לגמרי כנה – זה היה רעיון שלו להציג בחלל הקטן הפעם

נייס. ברור שבאהבה, וזה גם לא העיקר. מה שחשוב באמת זה שאת אמנית צעירה (מאוד אפילו) והאמנות שלך כובשת יעדים די קשים להשגה. יש בה משהו מתריס, מאוד ביקורתי, מאוד רפלקסיבי – על נשיות, על החברה, על יחסי כוחות.

תמחקי נשיות. נראה לי על נשים יותר, או ״להיות אישה״ – ותיכף נדבר על ביצ׳יות

איזבלה וולבניק, מוזיאון חיפה

ניסחת יפה: כבר מספר שנים שאני מתעניינת בדימויים שכוללים פעולות כוחניות או דמויות שבכוחן להכפיף אחרים; תהליך שכולל איסוף מתמיד של רפרנסים מהרשת. הציור מהווה עבורי טריטוריה שבה אני יכולה לתהות אודות יחסי הכוחות שלי אל מול העולם ולשאול שאלות שהיו מסכנות אותי כאישה צעירה ״בעולם האמיתי״. במרבית המקרים אני לא מנסה להתריס, אלא לנסח תהייה כנה באמצעות הציור. בשנה האחרונה התחלתי להתמקד במושג ״כלבה״ (bitch) – מילה שכיחה בשיח היומיומי והשימוש בה מגלם יחסי כוחות הפכפכים

בטקסט התערוכה מצוטט מניפסט הכלבה (The BITCH Manifesto) מאת ג׳ו פרימן. א. לא היכרתי. ב. 1968, כבר אז?

את הביץ׳ מניפסטו הכירה לי האוצרת רויטל סילברמן־גרין ממוזיאון חיפה, וכשהבאתי אותו למיה (פרנקל טנא, אוצרת התערוכה ברוזנפלד) היא החליטה לצטט אותו בטקסט התערוכה. יש זיקה בנושאים של שתי התערוכות (״ביצ׳קראפט״ ו״כלבות״) אבל מבחינה חומרית ומבחינת העבודות עצמן – הן שונות לחלוטין (על כך בהמשך).

בחזרה למניפסט – גם אני הופתעתי מהשנה שבה הוא יצא, הוא מסמן נקודה מוקדמת מאוד בתהליך עכשווי יחסית של ריקליימינג (ניכוס) של מילת הגנאי העתיקה. תהליך הניכוס המחודש תפס תאוצה בתחילת המאה ה־21, עם הכניסה של ראפריות נשים לשדה ה(מאוד) מיזוגני של ראפ, שעד אז התאפיין בליריקות כגון ״I'VE GOT BITCHES״ שמחפיצות נשים במובהק.

הראפריות שנכנסו לזירת הראפ יצרו היפוך ובליריקות שלהן ניתן למצוא משפטים כמו: ״I'M A BAD-ASS BITCH״ או ״I'M A BOSS BITCH״ שמשמעותן קרובה ל״אני אישה חזקה ועצמאית״. האהבה שלי למוזיקה שחורה (היפ־הופ, ראפ) לצד האהבה לכלבים גרמה לי לעצור ולהשתהות על התנודה הסמנטית המעניינת שעברה ה״כלבה״

מילת גנאי עתיקה? ממש הייתי בטוחה שזה משהו של ימינו. או שקודם זה היה ממש גס ועכשיו זה יותר שפת דיבור. מתי את התחלת לאמץ את הביצ׳ כפרסונה? או כמגדירה של הפרסונה שלך – is it?

תתפלאי אבל זו אכן מילת גנאי עתיקה, הביטוי ״son of a bitch״ שימש את הכנסייה במלחמתה נגד אמונות פגאניות בימי השתלטותה באירופה המערבית, בהקשר לאלת הציד היוונית דיאנה, שתוארה כמי שנמצאת בחברת כלבים או דומה לכלבה בעצמה. מילון סלנג אנגלי של המאה ה־18 הכתיר את המילה bitch בתור הכינוי הפוגעני ביותר שניתן לכנות בו אישה, אפילו יותר מהמילה זונה (whore).

המשמעות הכפולה של ״כלבה״ קיימת בשלוש השפות שאני דוברת: רוסית, עברית ואנגלית. בשלוש השפות האלה המילה כלבה משמשת הן כמושג מדעי ל״כלב מסוג נקבה״ והן כמילת גנאי גסה במיוחד

אחד הדברים שעניינו אותי הוא שהמשמעות הכפולה של ״כלבה״ קיימת בשלוש השפות שאני דוברת: רוסית, עברית ואנגלית. בשלוש השפות האלה המילה כלבה (bitch, сука) משמשת הן כמושג מדעי ל״כלב מסוג נקבה״ והן כמילת גנאי גסה במיוחד

איזבלה וולבניק, גלריה רוזנפלד

ולשאלתך – קשה לי להתחייב אליה בתור פרסונה, היא מייצגת איזשהו אספקט במאבק שלי מול העולם. אני חושבת שזכיתי לכינוי הזה לראשונה לפני מספר שנים מפי חבר טוב שקרא לי ״ביצ׳ אמיתית״, בתור מחמאה על שינוי שעשיתי בחיי האישיים ושזכה להרמת גבות קולקטיבית בסביבה הקרובה שלי. מעבר לכך, אני וחברותיי כבר שנים קראנו אחת לשנייה ״bitch״ באופן חברי, עוד מימי התיכון

באמת ספרי קצת עלייך: איפה נולדת, איפה גדלת? איך הגעת למדרשה? איך גיבשת את אופן העבודה המאוד אישי שלך?

נולדתי בירושלים, אהיה בת 25 בסוף מרץ. הוריי ואחותי עלו מברית המועצות ב־1990 ואני נולדתי חמש שנים לאחר מכן. גרנו בירושלים עד שהייתי בת 10 ואחר כך עברנו בין ערים שונות במרכז הארץ. למדרשה הגעתי באמצעות מלגה שקיבלתי בעקבות תערוכת הגמר שלי בתלמה ילין.

כבת להורים סובייטים התחלתי ללמוד ציור פיגורטיבי בגיל צעיר מאוד (4) וגדלתי להיות ציירת בכל רמ״ח איבריי. בעבודת הגמר שלי בתיכון כבר התעניינתי בשילוב מדיומלי – בניתי מבוך צבעוני שכלל ציורים, צילומים מעובדים ו־וידאו. מאז אני נעה על ציר של ציור/רישום פיגורטיבי מסורתי, בשילוב עם טכניקות דיגיטליות. במהלך התואר התחלתי לעשות מיצבים שמורכבים מהדפסות דיגיטליות – הגדלות ענק של רישומים/ציור קטנים שעשיתי על נייר בטכניקות ״מסורתיות״. התערוכה ״כלבות״ היא נקודת מפנה בתהליך הזה היות והיא מורכבת מכמה עשרות ציורי שמן בלבד, בלי פסלים ובלי הדפסות

וואו, אז הנה הגענו לעבודות עצמן – ובואי נדבר רגע על הקשרים בין שתי התערוכות ועל העיתוי שלהן בו זמנית

בשמחה. מבחינתי העיתוי הבו־זמני שלהן התאים לתהליך המפוצל שבו עבדתי בשנה האחרונה: הכלבות התחילו כסדרת רישומים והפכו בהמשך לסדרה אימתנית של ציורי שמן. הרישומים היו חומר הגלם שממנו יצרתי את המיצב ״ביצ׳קראפט״ במוזיאון חיפה שמתמקד יותר בתהליכים של אילוף וריסון שאישה עוברת מילדותה, כמו גם קשירה של דמות ״המכשפה״ לדמות ״הכלבה״.

רובד נוסף שמשותף לשתי התערוכות הוא הבחירה בכלב(ה) כתוצר של היחסים המורכבים של האדם עם הטבע: יחסים כוחניים ותועלתניים, שבימינו הגיעו לשיא־הרס גלובלי. בתערוכה ברוזנפלד אפילו יש ציור בשם ״CLIMATE CHANGE״ של כלבת האסקי נעולה בכלוב. בשתי התערוכות אני מציעה את הכלבה בתור דמות־לוחמת אל מול העוולות של האדם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מבחינה חומרית המיצב בחיפה עשוי בטכניקה דומה לזו שעבדתי בה בשנים האחרונות: מדובר בהגדלות דיגיטליות ענקיות של רישומים קטנים לצד ציור קיר שעשיתי ידנית בחלל ושני רישומי מקור קטנים. התערוכה ״כלבות״ ברוזנפלד שמורכבת מציורי שמן, מצטרפת למסורת ארוכה של ייצוגי ״כלב״ בתולדות הציור.

בתולדות האמנות הכלב מייצג לעתים קרובות ״נאמנות״ (לבעלים, למדינה), בציורים שבהם מוצגת אשה עם כלב הוא מייצג רבות את נאמנות האישה לבעל. הציורים שלי פועלים בתוך השדה הזה עם שינוי קטן: הכלב הופך לכלבה ומעלה את השאלה, למי נאמנה הכלבה? אם הכלב הוא חברו הטוב של האדם, אולי לכלבה יש אפשרות להעלות שאלות נוקבות יותר כלפיו: הרי היא ממילא דחויה ונושאת את שמה כקללה. כלבה רעה היא כלבה לא צייתנית. היא קרועה בין נאמנות לטבע הפראי שלה לבין הנאמנות (צייתנות) שדורשת ממנה החברה כדי לשרוד. כלומר – היא אאוטסיידרית מכל כיוון.

הכלב הופך לכלבה ומעלה את השאלה, למי נאמנה הכלבה? אם הכלב הוא חברו הטוב של האדם, אולי לכלבה יש אפשרות להעלות שאלות נוקבות יותר כלפיו: הרי היא ממילא דחויה ונושאת את שמה כקללה

בתוך המסורת הארוכה הזו יש זווית עכשווית נוספת – מרבית הרפרנסים שעליהם מבוססים ציורי השמן לוקטו מהרשתות החברתיות וממדיה חדשותית בשנה האחרונה

למה את צריכה את הרשתות כמקור? את מצליחה לקרוא שם משהו על מצב/מעמד הנשים בחברה היום?

בתור ילדת שנות ה־90 הגעתי לעולם הישר לזרועות האינטרנט. הרשתות החברתיות הן מרחב וירטואלי שאני נמצאת בו מגיל 14 ומהוות עבורי מקור לחומר גלם כבר שנים. הרשת משחקת תפקיד מכריע במאגר הדימויים שלי עוד מימי העיסוק שלי בדימויי גאנג־באנג פורנוגרפיים. אני לא מתיימרת לקרוא או להסיק משהו מתוכן על מעמד הנשים בחברה היום, בכל מקרה מדובר בדמוי־מציאות מעוותת על ידי גורמים שונים.

עם זאת, חשוב לי לציין שהכלבות שציירתי הן כלבות ״אמיתיות״, כלומר – לא לקוחות מספרים מדעיים על כלבים ״כלליים״, אלא מדובר בכלבות אמיתיות של אנשים שהעלו תמונה שלהן לרשת. בתוך העיסוק שלי ב״כלבה״ הייתי בהלם לגלות את מספר הקבוצות (הענקיות) שמוקדש לכלבים שבהן אנשים מעלים צילומים של הכלבים שלהם באופן יומיומי

באמת קטעים. לי יש שלושה חתולים, זה נחשב?

אולי, בקטגוריה אחרת של נשיות (פוסי)

חחחח. איך נבחרו החומרים לכאן ולכאן?

במיצב בחיפה יש רוב של רישומים שנעשו מהדמיון, כלומר – ללא רפרנס. רבים מהם רשומים בשפה כמעט־ילדית, שמזכירה לאנשים איורים של ספרי ילדים. שוב, בהקשר של האילוף שעוברת האישה מילדותה ובהקשר לציטוט המלווה את אשכול התערוכות: ״נשים שמתנהגות כראוי לעתים רחוקות עושות היסטוריה״.

לעומת זאת, ציורי השמן, שעבדתי עליהם במקביל, פועלים ברצף אחר – הם לא מתפקדים כמיצב, אלא כלהקה של ציורים, להקה של כלבות

את מרגישה שהתערוכות מייצגות אותך היטב?

השילוב של שתיהן מייצג אותי היטב בנקודת הזמן הספציפית שבה אנחנו נמצאים. במידה מסוימת, הן מהוות שני כרכים של סדרה אחת, על אף שלכל כרך יש גם מקום משלו וקיום עצמאי. מאמינה שמי שמכיר אותי יופתע בעיקר מהתערוכה ברוזנפלד, שחושפת אספקט רחב ואחר של העשייה שלי

וכשאת מגיעה לקו הגמר – להצגה של התערוכות – את כבר נמצאת עם הראש בכיוון חדש?

וואלה, לא משהו שיכולה להעלות על כתב בינתיים. הכיוונים החדשים מגיעים אצלי בדרך כלל מתוך עומק העשייה. בינתיים לא שבעתי לגמרי מהכלבות אז מאמינה שהן יקחו אותי ליעד חדש בהמשך

שאלה אחרונה: את חושבת שיש סתירה בין האמנות (והאישיות?) שלך, שהיא באופיה מתריסה ונשכנית, לבין החיבוק החם שאת זוכה לו מהממסד – פרסי הצטיינות, תערוכת יחיד במוזיאון (לפני גיל 25) גלריה שמייצגת אותך… אולי הממסד אוהב אמניות ביצ׳יות?

״זו שאלה קשה. לא בטוחה שיכולה להעיד על עצמי או לענות בשם הממסד. כן יכולה להגיד שההתרסה והביקורת בעבודותיי לא מכוונת ישירות לגופי הממסד המקומיים אלא למבני כוח חברתיים ותרבותיים רחבים הרבה יותר. לכן מאמינה שאין סתירה.

מעבר לכך, אני רוצה לשים את ״החיבוק החם״ בפרופורציה – אני בת של עולים וחונכתי לקרוע את עצמי בעבודה כדי שמישהו ישים אליי לב במקום שבו אין לי ולמשפחתי שום קשרים. אני עובדת במקביל כמורה ושורדת בקושי (כלכלית). ייתכן שהממסד אוהב ביצ׳יות אבל אני רוצה להאמין שיותר מהכל – גם הוא לא יכול להתעלם מהיקף עשייה של חמורת עבודה, צעירה ככל שתהיה.

ברשותך, אסיים בציטוט מהטקסט שמתאים לשאלה שהצבת: הכלבות של איזבלה וולובניק הן ביצ׳יות קשוחות ומרדניות. חלקן מרוסנות, אחרות חמודות בעל כורחן… הן בחיפוש מתמיד אחר מקומן ומעמדן בחברה, המציבה בפניהן דרישה ברורה – להיות ״כלבה טובה״

אכן קולע לדילמה שאליה כיוונתי. בעיניי, בכל אופן, את מוסיפה קול חדש ואדג׳י לזירה – יופי שבאת. בהצלחה בתערוכה! נבוא לראות

תודה לך, שמחתי לשוחח. נתראה!

כלבות; גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, בניין 6, תל אביב. עד 22.2
Bitchcraft, כחלק מאשכול התערוכות עושות היסטוריה; מוזיאון חיפה לאמנות, רח' שבתאי לוי 26, חיפה

The post איזבלה וולובניק: ביצ׳, במובן הטוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

נטע אשרי, 32, מעצבת חפצים. חיה ועובדת ביפו.
אתר / אינסטגרם

מה בצלחת?

הייתי רוצה לומר שסלט, אבל האמת היא שבמבה.

סטטוס זוגי?

מצוין, תודה.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בשנה האחרונה זכיתי בשתי מלגות מדהימות במקביל – אחת היתה חממת העיצוב של מפעל הפיס, במסגרתה הצגתי עם זוגתי ושותפתי לסטודיו, תום כהן, ביריד צבע טרי. השניה היא ״שנה בסדנה״, תכנית רזידנסי לבוגרי המחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, שמעניקה מרחב עבודה בסדנה המאובזרת של המחלקה וליווי של אילון ערמון ומרצי המחלקה לאורך הדרך. התמזל מזלי להיות הראשונה להשתתף בתכנית הזו.

הצבה בתערוכה בגלריה ויטרינה. צילומים: אנטולי קריניצקי

בימים אלו (ועד ה־24.1) אני מציגה את התערוכה Playground, שמסכמת את הפעילות שלי בשנה האחרונה בסדנה, בגלריה ויטרינה שבבניין הפקולטה לעיצוב. התערוכה משתלבת ביום־יום האקדמי, לכן בחרתי להציג בה בעיקר תהליכי עבודה, אבות טיפוס ותהליכי מחשבה משלושה פרויקטי מחקר בחומר. במקום לייבלים שמסבירים ומתארים את המודלים, הם מלווים בשאלות שנדגמו מתוך תהליך העבודה, ומכניסות את המבקר למחשבה המחקרית.

הפרויקט המרכזי הוא Wood Couture, שהחל כפרויקט הגמר שלי, ועליו עבדתי גם במסגרת החממה. הפרויקט מתערב בתהליך הייצור של למינציית עץ תעשייתית ומוסיף לה מימד של קראפט. כך הופכת עבודת היד את החומר הפשוט והזול לייחודי ויקר ערך. במסגרת הפרויקט פיתחתי השנה ספריה, מדף, שולחן, סדרת קערות ואגרטלים קטנטנים – כולם מוצגים בתערוכה.

בנוסף, מוצגים בה שני פרויקטים חדשים, שנולדו בחודשים האחרונים ונמצאים עדיין בראשיתם. יחסית במקרה שניהם נובעים מתוך התבוננות בפחת ובשאריות התעשייה. אחד הוא נסיון לשימוש מחדש בשאריות MDF – חומר זול ודי בזוי, שבדרך כלל משמש כתשתית מוסתרת ונתפס כמשהו חד פעמי שאפשר להשליך. רציתי להדגיש את היופי והאיכויות שבחומר החשוף, בעבודה מהירה ולא־עמלנית יחסית. הנסיונות הראשונים מבטיחים, ואני מקווה שיתפתחו לרהיטים בייצור מסחרי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרויקט האחרון הוא דווקא בצורפות, מלאכה נוספת שאני עוסקת בה. אספתי שאריות כביכול חסרות ערך של עשיית תכשיטים – חלקי כסף ונחושת קטנטנים. בתהליך של ניסוי וטעיה, פיתחתי טכניקת התכה באפקט דמוי טראצו. בתערוכה מוצגים אבות־טיפוס לתליונים וסיכות דש, מתוך קולקציה שעתידה לצאת בשבועות הקרובים לייצור ולמכירה.

מתוך פרויקט MDF

מתוך פרויקט טראצו

שולחן מסדרת Wood Couture

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פעם פעם, כשהייתי בשנה א׳, מלצרתי את דורין פרנקפורט. התרגשתי והתבאסתי שאני לבושה במדים של המסעדה. לא נראה לי שהיא שמה לב.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

החלום הפרוע באמת שלי הוא עיצוב מחדש של המרחב הציבורי המכוער, כולל הכל. שלטי חנויות שזועקים באדום, קיוסקים עם פלורנסט מהבהב, רמזורים ואיי־תנועה מבאסים, החל בדברים שהם אחריות העירייה ועד עוולות פרטיות. לפעמים אני מדמיינת בפירוט את מבצע הגרילה, שבו נצבע ונחליף את כל האלמנטים האלו באישון לילה, וכשאנשים יגיעו לשם בבוקר הם פשוט ירגישו טוב יותר.

מהו פריט הלבוש האחרון שקנית?

טבעת הורסת שמורכבת משני טוקאנים קטנים חבוקים, של המותג המקומי השווה Creatures of Habit.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // נטע אשרי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מיכל, הי רינת. מה שלומכן?

מצויין

אהלן, גם אני מצויין

מעולה. בואו נתחיל בזה שתספרו על הקשר ביניכן ואיך התחלתן לעבוד ביחד

רינת ואני אחיות, התחלנו לעבוד יחד לפני ארבע שנים

יש ביננו הפרש של עשר שנים: אני בת 52, מיכל בת 42. התחלנו לגמרי במקרה, מתוך רצון להכין תכשטים בעבורנו

מה זה אומר לגמרי במקרה?

התחלנו בחיפוש אחר תכשיטים קצת אחרים בעבור עצמנו, רצינו משהו אחר ממה שהיה קיים בשוק. התאהבנו בטכניקה של שזירת חרוזים לטבעות והתחלנו ללמוד את הטכניקה הזו. עשינו כמה טבעות, חברות שלנו התלהבו מאוד, והתחלנו לעשות גם בעבורן. משם הכל התחיל להתגלגל: פנו אלינו חברות של חברות והתחלנו למכור קצת בלי שום כוונה לעסק בשלב הזה

מתוך כך התחיל תהליך שלם של ניסוי וטעיה, שוב מתוך חיפוש של משהו אחר בעבורנו. בתור ילדה התעסקתי המון עם פיסול בחימר פולימרי, החומר הזה תמיד היה חומר אהוב עלי. חזרתי אליו, והכנתי ממנו מגש שלם של טבעות. הטבעות האלו – שהיום נראות אחרת לגמריי ממה שהכנתי בהתחלה – היוו את ההתחלה האמיתית שלנו עם עולם התכשיטים

רינת ראובני ומיכל קדן. צילום: סבטה שלג

אם אני מבין נכון לא היה לכן רקע בתכשיטים, נכון?

שום רקע. אני פסיכולוגית ועסקתי במשאבי אנוש וייעוץ ארגוני, מיכל עסקה ב־UI

רינת ביקרה במוזיאון תל אביב ובמקרה ראתה אגרטל עם חיתוכים בקווים ישרים במגוון זוויות. ממנו יצאנו לחיתוך הזוויתי של הטבעות שלנו. הכל תוך עבודה עם סכין חיתוך שלאט לאט הפכה להיות המשך ישיר של היד שלנו

מגניב. אבל ככה לצלול לתחום שבכל זאת דורש מיומנות טכנית לצד מחשבה עיצובית: לא חששתן?

לא חששנו מכיוון שלא תכננו. הכל קרה במקרה כשה״בחוץ״ ביקש…

באופן מפתיע בשלב הזה לא חששנו. ברגע של אומץ יצרנו קשר עם סמדר, מנהלת חנות של מוזיאון תל אביב, העברנו לה כמה צילומים של הטבעות. היא התלהבה וקבעה איתנו פגישה. מוזיאון תל אביב היה המקום הראשון שבו מכרנו את הפריטים שלנו…

לקח לי הרבה זמן לקרוא לעצמי מעצבת ולמה שיש לנו לקרוא סטודיו. היום כבר אין צל של ספק

מתוך הטבעות התפתחה קולקציה שלמה שהבסיס שלה הוא החימר הפולימרי. במקביל עיצבנו עגילים ושרשראות כסף שאותם ביצע בעבורנו בן הדוד שלנו, שהוא צורף

בכל מקרה המחשבה האסתטית טבעית לנו: ספגנו אותה בבית, למרות שהורינו לא עסקו בשום תחום כזה אלא כתחביבים. המחשבה העיצובית התפתחה לאורך השנים כשהיתה השפעה ברורה האחת על השניה. אני במקביל למדתי לתואר ראשון והתחלתי תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ואלו גיבשו את טעמי האמנותי וחידדו את המחשבה העיצובית שלי

ארבע שנים אחרי: איפה אתן רואות את ההתפתחות שלכן ואיפה נשאר משהו מהבסיס, מההתחלה?

הבסיס הולך איתנו: האהבה שלנו לטבע, לאמנות ולחומריות נטועה בנו ומשפיעה על בחירת החומרים והתהליכים העיצוביים שאותם אנו עוברות. אך אין ספק שיש שינוי: אם בהתחלה התכשיטים היו יותר גדולים ו/או בעלי סגנון רוקיסטי משהו – בעיקר תכשיטי הכסף – היום הגדול והתאטרלי או הרוקיסטי קיבל טוויסט למקום שהוא יותר תכשיטי; אבל אלו ממשיכים ללוות אותנו

אני חושבת שלמרות שאנחנו מתחדשות ומכניסות עוד חומרים יחודיים לתוך החימר הפולימרי, הקו הבסיסי שלנו היה ונשאר מאוד ברור והוא מלווה אותנו מההתחלה. אפשר להגיד שמזהים את טביעת היד העקבית שלנו לאורך כל הפריטים שלנו

אין יום שאנחנו לא חוות שינוי והתפתחות. כל יום אנחנו מגלות ולומדות משהו חדש. מכיוון שלא למדנו יש לנו רשות פנימית להתנסות בכל חומר ולפתח כלים משלנו. האתגר שלנו הוא להמשיך להתפתח מבחינה עיצובית ולהמשיך ולהפתיע את הלקוחות שלנו

זה משהו שחשוב לכן? שיזהו איזו חתימה?

מאוד חשוב (לי לפחות) שלמרות תהליכי השינוי הבלתי פוסקים שעוברים התכשיטים שלנו, המותג שלנו יציג בולטות ומובחנות שמזוהים איתנו. מזהים פריטים של הסטודיו בגלל הקו האחיד שעליו אנחנו שומרות

החתימה האישית שלנו חשובה לנו ואנחנו מקפידות בה. שלא נדבר על כך שכמעט כל תכשיט נעשה אצלנו בעבודת יד וטביעת היד היא ליטרלית. קל לסטות, ולפעמים אנחנו חוטאות וזזות מהקו (מאוד קל לסטות, יש את המשחק בין ההתקדמות העסקית להתקדמות העיצובית), אבל תמיד מישהי מאיתנו תחזיר בחזרה

ספרו אם כך איך כך זה בא לידי ביטוי בקולקציה החדשה שלכן

הקולקציה החדשה שלנו הכניסה לתוכה את הזהב כצבע, כאלמנט, כמרכיב חומרי. הזהב אינו תופס חלק מרכזי אלא מתחבר לפולימר באופן טבעי: אנחנו שומרות על המקום של הפולימר כמחקה טבע ומדגישות את החומריות שלו על ידי חיתוך שנראה כשבירה. על ידי משחק של נגלה ונסתר החומר לא נראה שלם ויש בו פרימה וחוסר שלמות מודגשים. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הרשינו לעצמנו להכניס גם קריסטלים. להבדיל מהקריסטלים שקיימים בשוק לקחנו קריסטלים שחורים שאינם נוצצים והם מהווים חלק בלתי נפרד מהקולקציה הפולימרית שלנו. המשכנו את הקולקציה הזו בלקחת את הקריסטלים ולחבר אותם גם לטקסטיל שגם הוא פרום, גזור וחתוך… הכל שומר על קו ברור

הזהב לקח את החומר למקום יותר תכשיטי. אני חושבת שאנחנו די נישתיות ורצינו להרחיב את הקהל שלנו

מעניין. למה זהב? 

זו שאלה טובה. חשוב לי להדגיש שמדובר בציפויי זהב 24 קראט ובגולדפילד; אנחנו עדיין יושבות על הנישה של תכשיטי אופנה. אני חושבת שהזהב – שגם נכנס במקרה מכיוון שהיה לנו נסיון להכניס יהלומים שחורים לפולימר, דבר שטרם הוצאנו ואולי עוד נוציא – שם פתאום את התכשיטים במקום יותר תכשיטי, ואהבנו דווקא את מה שזה נתן, כמו גילוי. אני לא חושבת שניגשנו לזהב כדי להגדיל את הקהל שלנו אלא פתאום התקרבנו למושג תכשיט, והיתה בנו סוג של התלהבות שאנחנו עדיין חוקרות

מי הקהל שלכן? למי אתן פונות?

שאלת הקהל היא שאלה מצויינת והיא לא לגמרי פתורה. הקהל שלנו ברובו בעל גישה עיצובית ואמנותית: אדריכליות/אדריכלים, מעצבי/ות פנים, אמניות ואמנים. אך הקהל שלנו הולך ומתרחב

יפה. איפה אתן מוכרות היום?

מוזיאון תל אביב, רשת רזילי, גרטרוד, תמה, שרון ברונשר וחנויות נוספות ברחבי הארץ

וכמובן גם בסטודיו שלנו ברחוב השפלה 2 בתל אביב ובאתר האינטרנט שלנו

נייס. יש מחשבות על חו״ל?

יש מחשבות רבות על חו״ל. עשינו כמה מהלכים ראשוניים בהונג קונג, יפן ובהודו.

יש למה לחכות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? תגידו משהו על השם, סטודיו oh?

אנחנו אוהבות את מה שאנחנו עושות, מתרגשות מכל עיצוב חדש ומקוות להמשיך ולהתפתח בכל המישורים

והאמת שגם השם נבחר לא במתכוון… שם משפחת המקור שלנו הוא כהן – cohen – ואנחנו חמש נפשות במשפחה הגרעינית. גזרנו שתי אותיות מתוך השם, שתי אותיות שהחיבור ביניהם יוצר מילה של פליאה, הפתעה, הבנה כלשהי וטווח שלם של רגשות

The post סטודיו oh: האהבה לטבע, לאמנות ולחומריות appeared first on מגזין פורטפוליו.

ויז׳ואלים היו שפה מדוברת עבורי מילדות. בהמשך מצאתי את עצמי בוחרת בה כדרך ביטוי נהירה וממוקדת להעביר את המתודוליה או ״השכבות״ שיש לי בראש. את משרד הפרסום שלי, One, הקמתי בגיל 23 עם חזון וחלום ליצור מתוך השראה. היום, אחרי יותר מעשור, אני גאה שהמשרד הפך לישות מקורית ומשגשגת בענף הפרסום בישראל. יזמתי את יום ההשראה הבינלאומי ובימים אלו אני פועלת להקמת רשת מוזיאוני השראה.

כשהפכתי לאמא זה הפך מורכב יותר: במטרה לייצר שיח ערכי בבית הלכה למעשה, יצאתי למסע להנגשת המתודולגיה שלי לילדיי. כך נולד הספר ״מַרְדָנוּת פִּנַּת הַשְׁרָאָה״: עלילת הספר נרקמה לפני השינה, כשהבית מתכסה בשמיכה ונרגע. בין פיהוק לחיוך, נולדו דמויות כובשות, מתוך הרצון שלי לתת לילדיי צידה לדרך וכלים להתמודד עם חוסר ודאות לצד יצירת הזדמנויות.

בסיפורנו, ילדה מציירת ציור ונרגשת להראותו לצוות הגן שמזעיף פנים ואומר ״אסור אסור לצאת מהקווים״. הספר מתאר מפגש בין עולם ישן שמקפיד על חוקים, לבין ילדה אחת שעומדת באומץ ובוחרת בעולם מהפכני בעקבות הלא נודע – כי אצלה זה הגיוני. מחוץ לשבילים המסומנים הקוראים פוגשים עולמות של השראה ויצירה ונכבשים בקסם המרדני והמעורר.

הספר מעביר הלאה את ההשראה ומעשיר בחשיבה פתוחה ללא תקרות. כתבתי אותו בהומור מתוך הרצון לראות את ילדיי חושבים בצורה יצירתית, ובעלי יכולת התבוננות רחבה על מקורות ההשראה והדמיון שלהם. כאמא חשוב לי לגשר את הפער בין העידן הישן, של גבולות וחוקים, לבין העידן החדש שמזמן הזדמנויות לצד חשיבה שונה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כפרסומאית ואשת קריאייטיב אני מובילה אסטרטגיות פורצות דרך ביצירתם של מהלכים שיווקיים ופרסומיים, מלאי השראה. אני נחשפת לתמורות ושינויים בעידן החדש ולעיתים מבלבל בו אנו חיים. אני נפגשת מדי יום עם אנשים שהיצירתיות שלהם בשילוב עם דמיון שאין לו קווים או מגבלות מייצרים מציאות שרק לפני רגע נראתה בלתי אפשרית. השיח על השראה, יצירה והיותנו ״אומת סטארט־אפ״ חי ובועט בסביבה העסקית, אך פחות זוכה לחשיבה בספרי הילדים.

לכן, בתהליך היצירה בחרתי בדמויות שונות, אחרות, דימויים מוזרים שזזים אחרת. מערוך פרפר, חילזון עם שיריון קינמון, תמנון פורח ועוד. לאחר שעיצבנו את הדמויות עשיתי ״מיני קבוצת מיקוד״ של ילדיי וילדים של חבריי, קראנו את הספר והסתכלנו על שלל הדמויות. התגובות המופתעות סחפו אותי: יהב אמרה על חילזון העוגיה ״איכס! שלא יאכלו אותו בטעות״. חייכתי, שמחה שמתהפכת קצת הבטן, כמו שוקולד מתוק מלוח, כך המסע שלנו בעקבות הלא נודע בעידן החדש.

חשוב לי שהספר יראה אור מכיוון שהוא משקף חשיבה פתוחה ומאפשר לדמיון להתעורר לחיים. הספר משנה את השפה הישנה שבה יש רק דרך אחת ״לחבר בין הנקודות״ או את הדרך ״הנכונה״ לצבוע מבלי לצאת מהקווים.

–

מרדנות פינת השראה | טלי דביר לבנת
זמין לרכישה בהדסטארט עד 30.1
עיצוב גרפי: אנה סונצוב, תהילה פלגי, אלכסנדרה טרשין, טלי דביר לבנת
אנימציה: מיטב שלו

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post טלי דביר לבנת // מרדנות פינת השראה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי תום, בוקר טוב. מה קורה? ומזל טוב על הספר החדש, A Diary

בוקר טוב. תודה רבה

מתי הבנת שיש לך מספיק חומרים לספר? שהגיע הזמן? כי אם אני לא טועה יש בספר צילומים מכמעט עשר שנים, נכון?

כן. נראה לי שאחרי בערך חמש שנים שצילמתי את הפרויקט באופן עקבי הצבתי לעצמי יעד שאם אחזיק עשור אוציא ספר. מספיק חומרים היו כבר מזמן דוקא ככל שהזמן עבר אמרתי לעצמי שאולי זה עדין לא הזמן, אבל כשהגיע ההזדמנות לתערוכה אז לא היו ספקות

וואלה. תגיד אם כך כמה מילים על הפרויקט: איך הוא התחיל, מה עומד מאחוריו

זה פרויקט תיעוד דוקומנטרי של הסביבה שבה אני חי. הוא התחיל לפני כמעט עשור בתיעוד בלתי פוסק שהשתלב בשיגרה שלי. לאחר שעברתי משהו אישי בחיים שגרם לי להבין כמה שהחיים רצו לי, ובקושי שמתי לב לפרטים הקטנים בדרך, החלטתי בעזרת המצלמה לפקס את הראייה שלי ולהתבונן יותר מקרוב דרך העדשה. במשך שנה צילמתי סרטי 35 מ״מ בלי לפתח אותם ורק בסוף השנה הסתכלתי עליהם

עטיפת הספר

תום מרשק

זה היה תהליך מאוד מרגש, ומאז המשכתי באופן קבוע מעין טקס קטן שכזה בסוף כל חודש. לאחר שאני מפתח את החומרים בסוף החודש אני מעלה אותם לפלטפורמה שבניתי במיוחד לפרוייקט באתר שלי. כמעין אלבום משפחה של אוסף רגעים ברצף היום־יומי שלי

אז יש לי שאלה: מה השתנה, אם בכלל, בין מה שצילמת בתחילת הפרויקט לבין הצילומים הכי מאוחרים שלו שנכנסו לספר? אני כקורא יכול לזהות את ההבדל?

בוודאי שאפשר לזהות את ההבדל אבל בקושי הכנסתי חומרים מתחילת הדרך.

כמו כל פרוייקט, לוקח זמן לפתח את הגישה והכלים הנכונים לו. נכנסו צילומים בודדים מפה ושם של השנים הראשונות והיתה יותר התרכזות בשש שנים האחרונות. עם הזמן למדתי לגשת יותר נכון לאנשים, גם ההסתכלות והחיפוש השתנו. אולי באופן מסויים אפשר לומר שגם הם נהיו קצת פחות נאיביים. ואי אפשר להתעלם שגם הגיל תרם לכך מן הסתם

בן כמה אתה היום?

37

אז עוד שאלה על ההבדל בעשר השנים האחרונות: לא רק אתה השתנית, גם העולם, בטח בכל מה שקשור לצילום, למודעות לצילום, לשיתוף. איך אתה חושב שהשינויים האלו השפיעו על הצילומים ועל הפרויקט, אם בכלל?

אני לא חושב שהשינויים האלו השפיעו כל כך על הצילומים של הפרויקט. אבל ללא ספק שאי אפשר להתעלם מהעובדה שבמהלך הזמן הזה צצו אינסוף אנשים שהתחילו לצלם בסגנון הספציפי, שכבר בקושי היה אז, ובשנים האחרונות הפך למאוד אופנתי. פעם כשביקשתי לצלם מישהו, התגובה כשראה שאני מצלם בפילם היתה מאוד מופתעת

כשאני מצלם בפילם כל הגישה שלי שונה: אני מצלם יותר מהבטן ופחות מהראש. לוקח כמה נשימות לפני כל קליק. התוצאה המוחשית וקצת לא מושלמת הופכת את התוצאה להרבה יותר מושלמת, ואם היה מזל אז גם מפתיעה

והיום לא מופתעים כשאתה מצלם בפילם? ולמה בכלל פילם בעידן הדיגיטלי?

הרבה פחות…

למה פילם? כי כשאני מצלם בפילם כל הגישה שלי שונה: אני מצלם יותר מהבטן ופחות מהראש. לוקח כמה נשימות לפני כל קליק, התוצאה יוצאת שונה. כשאתה יודע שמספר התמונות שתוכל לצלם מוגבל ובנוסף העובדה שאי אפשר לראות תוצאה מיידית. ובפן הטכני, הדיגיטלי עדין לא מוציא את הצבעים והעומק כמו בפילם. התוצאה המאוד מוחשית וקצת לא מושלמת הופכת את התוצאה להרבה יותר מושלמת, ואם היה מזל אז גם מפתיעה

בפילם אני ממש צריך לדעת איך אני רוצה שתראה התוצאה הסופית; בדיגיטלי אפשר לנסות כל מיני אופציות תוך כדי. ושם האותנטיות של הרגע הולכת לאיבוד. בכללי האותנטיות של הרגע היא אחד הדברים שאני מחפש בצילום שלי

הו, המילה הזו, אותנטי. זה מושג כה חמקמק. ומהבחינה הזו היה מעניין לדפדף בספר, גם אם בפורמט דיגיטלי, והרגשתי שיש בו משהו מאוד ״עכשיו״, שאולי זה התרגום שלי לאותנטי. וגם שיש בו המון לבן מסביב לתמונות

תודה. אני שמח שהרגשת ככה

למה היה לך חשוב כל כך הרבה לבן מסביב לתמונות? לכאורה אתה ״מבזבז״ את השטח שיש לך

אני מאמין שהיו כמה אופציות שיכלו להיות טובות ונכונות, החלטות אסתטיות כנראה… שישאר תמיד אוויר לנשימה

בוא נדבר על התוכן עצמו: איך זה עובד? איך אתה משלב את הפרויקט האישי בעשייה המקצועית/מסחרית? מה תופס לך את העין ואתה אומר שזה אולי יכול להתאים לפרויקט?

באופן מסויים הפרויקט הזה, שאני מצלם לגמרי לנשמה, לשמר את האש והדחף לצלם (מה שהצד המסחרי יכול לכבות לפעמים), פיתח את השפה הצילומית שלי וזה משמח אותי מאוד: כשאתה עושה לפעמים דברים בחיים בלי מניע לקבל תרומה מידית מזה ובסוף זה מפתיע אותך. כמו החיים עצמם. כל דבר יכול לתפוס לי את העין: מנופים, חפצים, בעיקר אנשים ואפילו סתם רגע של אור יפה. אין פה נוסחה ספציפית

אז בוא בכל זאת תנסה להגדיר מה תופס לך את העין? או אולי מה אתה חושב מאפיין את הצילומים שהכנסת לספר, מבחינה אסתטית, קומפוזיציה, צבע, או כל דבר אחר

אני מאוד אוהב אנשים, לחוות דרך המצלמה רגש, מבט חזק שיכול לחדור לתוך העצמות, לזהות אינטראקציות בתוך סיטואציות שונות. בכללי מה שמאפיין את הצילומים שהכנסתי לספר הוא בעיקר תפיסת חיים כרגע בהווה, מלאה ביצרים, חוויה של תנועה וצבע בדפדוף שמיצר סיפור אישי, שלא מנסה לחקות או להיות משהו אחר.

אני מאוד אוהב אנשים, לחוות דרך המצלמה רגש, מבט חזק שיכול לחדור לתוך העצמות, לזהות אינטראקציות בתוך סיטואציות שונות. עצב, שמחה, בדידות… שמדמה אורך חיים שרצוף בעליות וירידות

ביחד עם עמית בן חיים, הבעלים של הוצאת הספרים Hell no, התייחסנו הרבה למעברים הוויזואלים והקונספטואלים של הדימויים. התייחסנו לחיבורי צבע ולעומס שבדימויים בפן הוויזואלי ולמעברים בין סיטואציות שיצרו עליות וירידות מבחינת האווירה: עצב, שמחה, בדידות… שמדמה אורך חיים שרצוף בעליות וירידות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פניתי לעמית במטרה שתעזור לי להפיק את הספר. היה לי חשוב שתלווה אלי עין אובייקטיבית ונחשפתי לאחד האנשים הקסומים והמוכשרים שהכרתי לאחרונה. חיינו את הלידה של הספר ביחד, לא דמיינתי כמה עבודה ומאמץ זה צורך, חיינו אותו ימים ולילות

איפה התמונות צולמו? כי עמוד אחרי עמוד ניסיתי להבין אם הן צולמו בארץ או בחו״ל, וזה לא היה פשוט בכלל…

התמונות צולמו במקומות שונים בעולם, מן הסתם חלק גדול מהן צולם בארץ, בתל אביב, כי פה אני חי. אבל אני משתדל לטייל הרבה בעולם ולרענן את העין בתרבויות של מדינות שונות, ממכר אותי לחוות אנשים ממקומות שונים

אז אפרופו מה שאמרת מקודם, עכשיו כשאתה מסתכל על הספר, ועל הפרויקט, איפה אתה רואה המשך של העבודה המסחרית שלך עם לקוחות ואיפה אתה רואה בו משהו אחר? חשוב לך שמי שמכיר אותך יזהה את טביעת האצבע שלך בשני העולמות? אפשר בכלל להפריד ביניהם?

זה באמת מה שקורה ואנשים רבים פונים אלי שזיהו אותי בצילומים שנתקלו בהם במקרה וידעו שזה אני לפני שראו את השם, ואין ספק שזה מאוד נחמד לשמוע

לגמרי. אז רק מי שרוצה לקנות את הספר, איפה אפשר להשיג אותו?

את הספר אפשר להשיג בחנות המגדלור ובחנות האוזן השלישית, שפתחה לאחרונה מחלקה של ספרי אמנות ומוזיקה

מעולה

The post היומן של תום מרשק: האותנטיות של הרגע appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשהייתי קטנה, היה לנו מנהג: היינו מתכנסות כמה חברות, מורידות ממדף הספרים ערימת ספרים ומקריאות אחת לשנייה את הסיפורים, מתבוננות בתמונות ומפנטזות על עולמות אחרים של ארמונות, נסיכים, פיות ומכשפה אחת רעה במיוחד. אלו זיכרונות הנצורים בליבי לעד, ואין ספק שעולם הדמיון והיצירתיות שבי ניצתו אי שם בתוך ספרי הילדות שכל כך אהבתי. 

לימים הפכתי למורה לאמנות. כאמנית וכמורה לאמנות מזה 30 שנה בקמפוס אריסון לאמנות, אני חוקרת במשך שנים רבות מהי הדרך לשחרור ולשימור התהליך היצירתי אצל ילדים ופיתוח הדימיון. לטעמי אלו יכולות שיהפכו כל תלמיד לבוגר בעל חיים מלאים, עשירים ומשמעותיים יותר.

ילדים צעירים חיים בעולם של פנטזיה ודימיון שבו הכל אפשרי. ככל שהם מתבגרים הם מתכנסים ומחקים את עולם המבוגרים, ומתחיל אצל רובם קיבעון, שבאמנות בא לידי ביטוי ברצון לחקות את המציאות, את המוכר והידוע. דרך הטכניקות והחומרים השונים אני מעוררת את סקרנותם להתחיל תהליך שהוא מסע יצירתי אל הבלתי ידוע. 

מונה קייזר, בעקבות הארי פוטר

רני שרעבי, בעקבות הלויתן והשבלול

ענת עסיס, על רקע התערוכה

על הפרויקט לשבוע האיור עבדנו במסגרת שיעורי קולאז׳ לתלמידי כיתה ח׳. מתוך הזיכרון האישי שלי של חדוות הקריאה והדימיון, בחרתי להשתמש בספרי הילדים כנקודת מוצא, מתוך כוונה להגיע לסיפור ולזיכרון הילדות הראשוני והאישי של כל תלמיד, ולגלות מה שם מעורר בהם את ההשראה.

כל ילד התבקש להביא ספר ילדות שהוא מאוד מאוד אהב. בשלב הראשון הם התבקשו לצייר דימויים משמעותיים בדף סקיצות. בשלב השני הבאתי להם חתיכות פרספקט מלבניות וטאפטים צבעוניים, שהצבעוניות שלהם חזקה ובאה מעולם צעצועי ילדים, ונתתי להם לשחק. זה היה משחק של קומפוזיציות וצבע: כל אחד הרכיב לו את קומפוזיציה הנכונה ביותר לאותו ספר שבחר. 

בשלב האחרון הם בחרו להכניס את הדימוי, אולי רק חלק ממנו, אולי רק זיכרון. מהר מאוד הדימויים קיבלו הפשטה, הרגשות קיבלו תרגום לצבע וצורה. נדהמתי באיזו קלילות ושמחה התלמידים צללו לתוך הפרויקט ומהתוצאות שהגיעו לרמת הפשטה גבוהה. העבודה על הפרויקט נמשכה כחודשיים, שבמהלכם כל אחד ואחת הצליחו לבטא את הרגשות לא רק מהספר עצמו אלא גם מהזיכרון החוויתי של פעולת ההקראה עצמה.

תרגמתי את הרגשות שלי לצורות

יונתן מנטל, שיצר על פי הספר ״הכבש השישה עשר״, מספר:״בחרתי להתיחס לכריכת הספר, עננים, ולעשות עננים כתומים כאילו היו בלילה חשוך והעננים מוארים בכתום. זה זיכרון נעים: אבא מקריא לי סיפור. הוא שואל אותי, מה מתוך הספר את רוצה שאקריא לך? היו שירים שלא אהבתי ושירים שאהבתי וזרמו. בגלל זה הסדר של הצורות. ומעל, בכחול וסגול באי סדר, בלגן של צורות אמורפיות, נתתי יצוג לכל השירים שלא אהבתי. תרגמתי את הרגשות שלי לצורות״.

אשר ג׳פה מספר ש״מאוד אהבתי את תהליך היצירה. הרגשתי משוחרר, לקחתי את הזמן להתנסות עד שמצאתי את הכיוון איך להשתמש בחומרים. הספר ׳ילד פיראט׳ מספר על ילד שמצטרף לפיראטים ובורח מאמא קשוחה. הילד הזה מורד, בורח מאמא שלו וקורה לו משהו טוב. המשהו הטוב זה היצוג של השמש והמפרשיות שבחרתי לעצב אותם במרכז ובגדול״.

אשר ג׳פה, בעקבות ילד פיראט

רנה גיל־בראון, בעקבות קולין וארגז הנמנומים

רנה גיל־בראון מספרת ש״בחרתי להתיחס לספר ׳קולין וארגז הנמנומים׳, ספר עם איורי קולאז׳ מקסימים שמאוד אהבתי. זה סיפור על חתול רחוב שמחפש איפה לישון, נכנס לתוך ארגז שנראה מאוד נוח ונרדם בתוכו. הארגז נשלח לכל מיני מקומות ומגיע למקומות שלא רוצים אותו. בסוף הוא מגיע לבית של סבתא ששמחה ורוצה אותו.

״מאוד אהבתי את האיורים, הקולאז׳ים ואת הנפשת החתול, והתחברתי רגשית לאותו חתול דחוי שאף אחד לא רוצה אותו. אני אוהבת חתולים. תהליך היצירה בעבורי היה אסוציאטיבי: בחרתי לעצב את החלום של החתול, ולא את החתול עצמו אלא את הדגים שהוא חולם עליהם. תהליך היצירה היה כל כך זורם, שנראה מתאים מבחינת הקומפוזיציה לעצב את הדגים המביטים אלה באלה כשקו חוצה ביניהם״.

עלמה נדל, בעקבות האריה שאהב תות

שיינה פז׳וליס, בעקבות מאשה והדוב

שיינה פז׳וליס: ״עבדתי בהשראת סדרת טלוויזיה רוסית ישנה בשם ׳מאשה והדוב׳, שכל הילדים צפו בה. בסדרה מסופר על ילדה קטנה שאין לה הורים ומשפחה וגדלה אצל הדוב. הילדה שובבה, עושה בלאגן, משתוללת, ועוד שטויות. קצת הזדהיתי איתה, בחרתי לסמן ולייצג אותה רק עם העין והפה, נתתי סימון של כל דמות. רציתי שיטעמו קצת מכל דמות ולא רציתי לגלות את הכל, אלא רק רמז על כל דמות. את הסתיו סימלתי בכתום בריבוע מעל״.

בסופו של דבר, יצירת הקולאז׳ טומנת בחובה את חווית הפירוק והרכבה מחדש. מחד, זוהי חוויה של משחק, כיפית, ומאידך, זהו תרגיל מורכב בחשיבה מופשטת והרכבה של משמעות מחודשת. תרגיל ביכולת למצוא קשרים והקשרים חדשים. פתאום ילדים בני 14 הרשו לעצמם להיות ילדים ״קטנים״ ולחזור למקומות של הנאה ומשחק. זיכרונות הקריאה מהילדות קיבלו ניסוח מחדש, ועיבוד של תכנים שבאו מעולם הילדים הובנו לעולם המבוגרים בדרך ויזואלית ייחודית המבטאת את מי שהם היום.

– – –

מעורר השראה
קמפוס אריסון לאמנויות, רח׳ סעדיה גאון 7, תל אביב
ביקור בתיאום מראש בלבד בטלפון 050-4463225
נעילה: 12.3

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

תיאה רחים, בעקבות דמעות ורודות

נינו פצוריה, בעקבות נו פוגודי

אריאל סורפין, בעקבות בייגלה

דניאל כרסנטי, בעקבות Clark the toothless shark

The post ענת עסיס רהב // מעורר השראה appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסטיבל מוסררה מיקס הוא אירוע בין־לאומי רב־תחומי בשכונת התפר מוסררה בירושלים, שיתקיים זו השנה ה־20 ביוזמתו ובהפקתו של מוסררה, בית הספר לאמנות ולחברה ע״ש נגר, בתאריכים 2-4.6.2020. מוסררה מיקס משמש מוקד להתרחשויות אמנותיות וחברתיות, המגלמות את ההוויה התרבותית והפוליטית של ירושלים בפרט, ושל ישראל בכלל, תוך כדי התכתבות עם רעיון מרכזי אחד.

השנה פסטיבל מוסררה מיקס יתכתב עם הנושא ״ניאו־שאמאניזם״, ויבחן את הרצון לגעת ב״מעבר״ באמצעות שינוי תודעתי מוכוון, מנקודת מבט שמאניסטית. השמאן הוא ״המהלך בין העולמות״ – הוא ניחן ביכולת הנרכשת בחניכה ארוכה לצאת מן המציאות הידועה ולהרחיק באמצעות טראנס אל מעבר לקיום המוכר. החוויה הקוסמולוגית שמביא אתו השמאן קשורה בסביבה, בחיות, בתקשורת ובהבראה של נפש היחיד ושל החברה כולה.

האמונה בפרקטיקות נאו־שמאניות נמצאת עדיין בשולי התרבות המערבית, אך נראה כי הדעות הקדומות נעלמות בהדרגה, בעוד שהמחקר המדעי פונה לבחון אותן ולהוכיח את ערכן. קשה לנסח תאוריה על הלא נודע, אך בעידן הדיגיטלי של רובוטיקה מתקדמת, תרבות וירטואלית ורשתות חברתיות, מושגים כמו הוליזם וסינרגיה הם ברי משמעות עצומה בכל מה שקשור למידע ולשימוש בו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

סטודנטים/יות לאמנות מוזמנים להציע עבודת וידאו נסיונית ועבודות וידאו ארט עבור תכנית הקרנות סטודנטיאלית, שתתייחס לנושא ניאו־שמאניזם. התוכנית תוצג במהלך פסטיבל מוסררה מיקס. ועדת שיפוט של מורי בית־הספר מוסררה תיבחר, מתוך תכנית הקרנות הסטודנטים שתוצג שתוצג, את שני הסרטים המובילים ותזכה את הבמאים בפרסים, הכוללים מענק כספי של 500 יורו למקום הראשון ו־200 יורו למקום השני.

הנחיות להגשה

את חומרי ההגשה יש לאגד למסמך PDF אחד המרכז את המידע הבא:

• לינק לצפייה בעבודה (ניתן להגיש עד שלוש עבודות וידאו לכל היותר) באורך של עד שבע דקות, דרך Youtube  / Vimeo
• פרטים מלאים של המגיש: שם האמן, שם העבודה, אורך, שנת הפקה
• סינופסיס: שלושה עד חמישה משפטים אודות העבודה.
• פרטים התקשרות: שם מלא, כתובת מייל, מספר טלפון, שם מוסד לימודים, תאריך סיום לימודים.
• קורות חיים / קישור לאתר האמן (לא חובה)
• את החומרים יש לשלוח במייל שכותרתו MusraraMix20 Moving Image Application לכתובת: danas@musrara.co.il
• מועד אחרון להגשה: 15.3.2020

The post קול קורא: מוסררה מיקס 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

״כרגע״, מיצב קינטי שמוצג בתערוכה מרחב נשימה במוזיאון וילפריד ישראל; אוצרת: שיר מלר ימגוצ׳י.

מי אני

נעה רז מלמד. נולדתי ב־1962 בקיבוץ גבע. אני אמא לשניים, חיה ויוצרת בתל אביב. אמנית רב תחומית שעוסקת בעיקר במיצב, ברישום ובפיסול. העבודה שלי מורכבת מיצירת מערך דימויים שעשוי בטכניקה מעורבת, בדגש על ריבוי חומרים יום־יומיים שונים ושילובם יחד. השדה הרחב של עבודותיי הוא הגבול החמקמק שבין מציאות ואשליה, טבע ותרבות, עולם פרטי ואוטוביוגרפי לעומת אתוס קולקטיבי־ישראלי.

העבודה

העבודה ״כרגע״ צמחה בעקבות הזמנה של שיר מלר ימגוצ׳י להשתתף בתערוכה הקשורה בנשימה. באותו הזמן הייתי שקועה באופן אינטנסיבי ברישום מתוך התבוננות בצמחים יבשים, קוצים, נוצות שצנחו, כמושים וקמלים למיניהם. צמחה לי סדרה גדולה של רישומים די גדולים שבהם צפו מושאי ההתבוננות שלי בחלל בקומפוזיציות שונות, שבכולן מתקיימת תחושה של תלישות וניתוק, ועם זאת תנועה זורמת.

בעבורי הגילוי של רישום העיפרון מתוך התבוננות ישירה היה חדש ומרגש, והעולם האין־סופי של הצורות והמרקמים של כל החרולים האלה ריתק אותי. הרישום משמש מדיום מרכזי ביצירה שלי לאורך כל השנים, אבל משום מה העיפרון מעולם לא היה הכלי שלי. רשמתי בעטים, טושים, זפת – ורק עכשיו פתאום עיפרון. הייתה לי תחושה של גילוי.

כששיר פנתה אלי, היא חשבה – בעקבות עבודות קודמות שלי – על מיצב הכולל בתוכו צלליות ותנועה (מרכיב שמופיע ברוב המיצבים שלי). עלו לי כמה רעיונות, אבל נמשכתי כל כך לרישומי הצמחים שלא התפניתי לשום דבר אחר, וכך נולד מיצב הצלליות הזה על סמך רישומים שרשמתי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

קראתי למיצב ״כרגע״, שאמנם נשמע קצת ניו־אייג׳י אבל מאוד מתאים לכוונה שלי בעבודה זו. עשיית העבודה היתה עבורי תהליך מדיטטיבי, וגם השהות בה מביאה אותי לשהייה ברגע. ההתבוננות והבהייה אל מול תנועת העלים מביאה אותי לרגעים של שקט, ללא מחשבה על הקודם והאחר־כך.

במובנים רבים העבודה הזו ממשיכה את העיסוק שלי בתכנים הקשורים במעגלי חיים; נביטה, צמיחה וקמילה. היא ממשיכה את ההתבוננות שלי בטבע – או התבוננות בתרבות שמתבוננת בטבע – ואת העיסוק במציאות לעומת אשליה ובשקיפויות. החידוש מבחינתי היה בצמצום החומרים; עד עכשיו כללו המיצבים שלי ריבוי של דימויים, חומרים, גדלים, הקשרים ונראטיבים. כאן, בפעם הראשונה הצטמצמתי לאירוע אחד ולחומר אחד (שקפים שרוטים). זו גם הפעם הראשונה שהעבודה אינה ישראלית במובהק אלא אוניברסלית יותר.

כרגע, נעה רז מלמד. צילומים: דימה ולרשטיין

העבןדה שמוצגת מוזיאון אשדוד. צילום: דוריאן גטליב

תעבירו את זה הלאה

איפה הייתי רוצה שהעבודה תוצג? וואו… שאלה קשה. קודם כל הייתי רוצה לראות אותה יותר גדולה ובאולם חשוך, באיזו פירמידה במצרים. אבל בעצם, הכי רוצה ביפן. לא יודעת איפה. ביפן, בחלל חשוך וגדול. לבד, לא לצד עוד עבודות.

פלוס אחד

בחרתי בעבודה חדשה חדשה שנמצאת עכשיו במוזיאון אשדוד, בתערוכת הזוכים של פרסי משרד התרבות לשנים 2017־2018. זה רישום על בד שחור, מודבק על דיקט.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post עבודה בעיניים // נעה רז מלמד appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמנים מיכאל קובנר ומתיה אורן נבחרו כזוכי הפרסים לאמני ירושלים על־שם שושנה ומרדכי איש־שלום לשנת 2020. פרס מפעל חיים על־שם מרדכי איש־שלום יוענק לאמן מיכאל קובנר, ופרס ליצירה אמנותית על שם שושנה איש־שלום יוענק לאמנית מתיה אורן. טקס הענקת הפרסים ייערך ב־1.3 בבית האמנים בירושלים.

״זה למעלה מחמישה עשורים מתעד מיכאל קובנר בציור את שרואות עיניו: מקומות שבהם הוא חי ופועל, מחוזות שאליהם הוא נוסע באופן קבוע ואחרים, שאותם הוא שב לבקר לאחר היעדרות ממושכת. הוא נאמן בראש ובראשונה למראה עיניו, שאותו הוא מתרגם לצבע על בד באופן כמעט תיעודי, ועם זאת עתיר רגש ומלא בעוצמה צבעונית. ציוריו אינם מייפים את המציאות, אלא מציגים אותה כמות שהיא: קשוחה, מלוכלכת, מוזנחת, או, לחילופין, מלאת הוד והדר״, נכתב בנימוקי השופטים להענקת פרס מפעל חיים לקובנר.

״נופיו, הריקים בדרך כלל מאדם, מייצגים נאמנה את מרחביה הטעונים של הארץ: החל בהוד ובקדושה של ירושלים, דרך בתיה של עזה וכלה בנופי ילדותו בקיבוץ ובמורשת העבודה החלוצית הטבועה בהם. בעשור האחרון עסק קובנר בכתיבה ובציור של הרומן הגרפי ׳עולמו של יחזקאל׳, שהועלה גם כהצגה בתיאטרון החאן. הפרויקט, הסובב סביב דמותו של אביו, המשורר ומנהיג המורדים בגטו וילנה, אבא קובנר, ממזג מציאות ודמיון תוך שילוב מקורי ומופלא בין דימוי לטקסט״.

מתיה אורן, ציפורים בראש. צילום: אורן דרכמן

עבודותיה של מתיה אורן תוארו על־ידי השופטים כבעלות ״מבע מקורי ומעמיק, תעוזה ויושרה״. בנימוקי השופטים להענקת פרס ליצירה אמנותית נכתב כי ״ציוריה מבטאים עולם פנימי סוער וכן. הקומפוזיציות האינטנסיביות שהיא יוצרת מרתקות את המתבונן, הנשאב אל תוך ״תיאטרון הדמויות״ הצפוף וחווה ולו מעט מן המתרחש בנפשה של האמנית.״

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״אורן מרבה לתאר דמויות אדם, שפעולותיהן, זהותן ומקומן אינם נהירים, ובכל זאת הן נראות קרובות ומוכרות, שובות את הלב בהבעותיהן ובקשת הגוונים המרהיבה המכוננת אותן. באמצעות דמויות אלו בוראת האמנית עולם מורכב ועמוס, מאיים ובד בבד חומל, הממחיש את ההתמודדויות ואת הכאב, שאנו חווים כבדרך אגב. בציוריה הופכת ההתמודדות לשחקן ראשי ועתיר קסם במחזה הנבנה על הבד. אולם, לצד הקושי ניכרת גם תשוקה עמוקה ליופי ולאותנטיות, הבאה לידי ביטוי בתווי פנים עדינים, המבצבצים מעת לעת, ובעיקר בצבעוניות, המצליחה להיות עזה ואקספרסיבית, ובה בעת הרמונית ונוגעת ללב. יצירתה של אורן אינה נזקקת למראות חיצוניים, ואפשר שכלל אינה נזקקת לצופים. כל כולה דיאלוג פנימי אמיץ, המאפשר לה לבטא את חיבוטי הנפש״.

חברי ועדת פרס מפעל חיים: ד״ר אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל; מרב דביש בן־משה, יו״ר אגודת אמני ירושלים; צילה איש־שלום, נציגת משפחת איש־שלום. חברי ועדות הפרס ליצירה אמנותית: רונית שורק, אוצרת לרישומים והדפסים במוזיאון ישראל; מוטה ברים; עדי רזאל, נציגת משפחת איש־שלום.

The post תעוזה, יושרה ומבע מעמיק: זוכי פרסי איש־שלום לשנת 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

1.

לא היה לי מושג מה אני הולך לראות, כשהגעתי בצהרי יום שישי האחרון לתיאטרון הקאמרי, לראות את ההצגה מתאבל ללא קץ. כמה ימים לפני כן נודע לי שיש הצגה חדשה של חנוך לוין, שארי פולמן הוא הבמאי, ושדוד פולונסקי עשה את התפאורה. לא קראתי על מה העלילה, אפילו לא טרחתי לבדוק מה שם ההצגה. מה כבר יכול להיות רע, שאלתי את עצמי, עם נבחרת חלומות שכזאת.

וואוו.

שום דבר לא הכין אותי לבוקס שקיבלתי בבטן. לדמעות, להתרגשות, לעצב. לחוויה המטלטלת. להתרוממות הנפש. לחיבוק שהייתי חייב רגע אחרי שנדלקו האורות.

2.

יומיים לאחר מכן קמתי בבוקר עם תחושה מטרידה. והדבר הראשון שחשבתי עליו היה מה לעזאזל קרה שם? עדיין במיטה הרהרתי בפלא שהתרחש על הבמה; הרצתי בראש תמונות מיצירת המופת המטרידה ומעוררת המחשבה הזו; שיחזרתי בדמיון את התפאורה והווידאו הנהדרים; חשבתי על השחקנים ועל כך שאין לי מושג איך הם עומדים בריטואל הזה ששבר לי את הלב, ולא הבנתי איך זו הייתה רק ההצגה הראשונה שלהם מול קהל, עם הטקסט האכזרי הזה של חנוך לוין.

במחשבה שנייה, גם אם הייתי קורא את תיאור ההצגה באתר הקאמרי, לא יכולתי להגיע מוכן.

וכך מתוארת הבכורה העולמית למחזה של חנוך לוין: בחדר הילדים שבארמון, מאבד המלך את בנו במחלה. שורת רופאים, יועצים ומומחים מטעם עצמם נזעקים להציל את המצב, אלא שאז, כשהכל נראה אבוד ועל פי מיטב המסורת החנוך לוינית – המחזה הולך למקומות מפתיעים במחוזות הנפש ותעתועי הדמיון. חוויה שאין דומה לה ועם זאת היא כל כך קשורה לחיינו היום־יומיים.

ולחשוב שחנוך לוין בכלל כתב את המחזה ב־1992.

3. 

הדבר הראשון ששמים אליו לב מהרגע הראשון של ההצגה הוא התפאורה המרהיבה של דוד פולונסקי והווידאו היפהפה של יואב כהן. התלבושות (של אורנה סמורגונסקי) והתפאורה, הכל בשחור, לבן ואפורים, עוצבו ברוח האקספרסיוניזם הגרמני, פרט לבגדי המלך שלבוש באדום, ניגוד דרמטי לכל מה שמסביבו. 

הבמה, שהפכה לחדר ילדים בארמון, מאכלסת מצד אחד צעצועים גרוטסקים בגודל אדם, שמגולמים על ידי חמש רקדניות; מצד שני את מיטת הילד, ספק מזבח ספק מיטת בית חולים; ובגבה ובחלקה העליון, מעל קשתות הארמון, מוקרנות באנימציה דמויות כתיאטרון צלליות ודימויים נוגים של ענפים, עלים וציפורים.

בצידה השמאלי של הבמה כלוב גדול משמש כבמה לזמרת אפרת בן צור שאחראית על המוסיקה, השירה וביחד עם עומר הרשמן גם על ההפקה המוזיקלית; ומתחתיה שלושה נגנים משלימים את הנגינה החיה בזמן ההצגה.

כל אלה משרתים נאמנה את החזון האמנותי של פולמן, שהפליא לתרגם את הטקסט של חנוך לוין ליצירה עכשווית, אקטואלית ורלוונטית, מבלי ליפול למלכודות של פאתוס או של ההומור החנוך־לויני המוכר. כפועל יוצא, נראה שגם השחקניות והשחקנים (ובראשם מוריס כהן המעולה שמגלם את המלך), כאילו נפטרו ממניירות לא רצויות, ממחוות מוגזמות, מתנועות לא נדרשות. הכל מדויק, הכל באנדרסטייטמנט: לא צריך לצעוק, לא צריך להאכיל בכפית. 

רק לנשום עמוק ולנסות לעכל את החוויה העוטפת הזו שסוגרת עליך ככל שהעלילה מתקדמת.

4. 

אזהרת ספוילר: אי אפשר *באמת* לכתוב על ההצגה מבלי לגלות מה קורה בה. אני לא חושב שלדעת מה קורה מקלקל, אבל אם ספוילרים מפריעים לכם, זה הזמן להפסיק לקרוא ולקנות כרטיסים. ואולי עוד אזהרת טריגר: יש לכם ילדים? תחשבו טוב טוב לפני שאתם באים לראות את ההצגה, או לפחות תביאו איתכם סביבה אוהדת שתוכל להחזיק לכם את היד ולא להרפות.

5.

כמו בכל עבודת אמנות חכמה, גם ב״מתאבל ללא קץ״ יש כמה שכבות; כמה נקודות מבט. ובעיקר, יש בה מבט רפלקסיבי על המדיום עצמו.

היה איזה רגע במערכה הראשונה (ספוילר!) שלא לגמרי הצלחתי להבין מה קורה על הבמה. הילד של המלך מת, ולאחר שכל מי שנקרא לארמון לא מצליח להציל את המצב, מופיעה פתאום דמות שמתייחסים אליה כאביו של הילד, שבא לראות את הגופה. הוא נפרד ממנה לשלום, וכך גם כל הדמויות שעל הבמה. המסך נסגר, מוקרנת עליו שקופית ״כעבור שנה״, ואז  מתחילה המערכה השנייה באותו ריטואל, עם אותם הטקסטים: הילד מפרפר במיטה, הרופאים מכינים את המלך לגרוע מכל, הכל חוזר על עצמו.

אבל אז תפנית בעלילה: שישה ילדים נקראים למלך כדי שיבחר את מי מהם להקריב, כדי שיוכל לשחזר את חווית הפרידה, לחוות שוב ולו לרגע אחד את הרגע הנורא ההוא. מסתבר, שכדי לשמר את הכאב ואת הזיכרון, המלך מייצר טקס מבעית שמשחזר את הסיוט הפרטי של כל הורה פעם אחר פעם.

במילים אחרות: הכל הצגה.

ואז השאלות שלא נותנות מנוח: האם מה שראינו במערכה הקודמת היה המוות ״המקורי״? או שגם שם זה לא היה ילדו של המלך אלא ילד אקראי שנבחר לעלות לקורבן בשל דמיונו לבנו. ואולי הילד לא מת בכלל? אולי זו הכל מן הצגה מבעיתה ומתוזמנת היטב, שמעלים לכבוד המלך שבור הלב (השחקן מוריס כהן), שמצידו מנסה להימלך בדעתו ולהפסיק את הריטואל של הקרבת הקורבן, אולם עושה את זה רגע אחד מאוחר מידי.

ומה זה משנה בכלל?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני לא חושב שצריך להכביר מילים עד כמה הסיפור הזה רלוונטי למה שקורה בארץ ובעולם. ״אם עשרה אחוז מהקהל ייצא מההצגה עם מחשבה על מה זה שכול, עשיתי את שלי״, אמר פולמן לוואלה. ואני תוהה עד כמה התרבות המקומית שמקדשת את השכול ואת היציאה לקרב יכולה להתמודד עם ההצגה, עם חנוך לוין, עם חוסר התוחלת שבמוות, בשכול, באבל. 

6.

״זה לא תיאטרון״, היו המילים הראשונות שהצלחתי להוציא אחרי שההצגה נגמרה (ואחרי כמה חיבוקים טובים). אני חושב שהתכוונתי להגיד שזה לא דומה לשום תיאטרון שראיתי בשנים האחרונות, למרות שהמרכיבים היו זהים למה שנהוג לקרוא ״הצגה״: שחקנים, במה, תפאורה, מוזיקה, תלבושות, תאורה. 

ואני לא יודע איך ארי פולמן עשה את זה. הייתי שמח להיות זבוב בחדר החזרות, לראות מה הוא הביא מהקולנוע ומהיצירות פורצות הדרך שלו ושל שותפיו ליצירה האמנותית, לבמה, לתיאטרון. 

אני חושב שבדומה ל״וואלס עם באשיר״, גם ״מתאבל ללא קץ״ היא עבודת אמנות שהיא בו בזמן מאוד אישית, נכנסת לך לבטן ולא מרפה, אבל גם מאוד אוניברסלית. יצירת מופת שבאופן מוזר, ככל שהיא מדכדכת יותר, כך יש בה מסר אופטימי ושובה לב; שמצליחה ליצור שביב של תקווה על החיים במקום המוזר שאנחנו חיים בו.

מתאבל ללא קץ, מאת חנוך לוין
תיאטרון הקאמרי

The post הכל הצגה: כשארי פולמן מביים את חנוך לוין appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב דניאל, מה קורה?

הי, אני מעולה איך את?

מצוין, טפו טפו. התערוכה שלך במוזיאון תל אביב, המסיבה, יפה ממש. יש משהו כל כך אסתטי בחלל, שבסיבוב הראשון קשה להבין את עומק הדרמה של העבודות. זה מכוון?

כן, הייתה המון מחשבה אוצרותית ביחס לתערוכה, איך לבנות אותה נכון, עבדנו עליה קרוב לשנה וחצי, אני והאוצרת רז סמירה 

אני יצאתי בתחושה שיש בעבודות סיפור (או מספר סיפורים) בהמשכים. חלק מהדמויות חוזרות בכמה סצנות, אבל בעיקר הכל נצבע במונוכרומטיות, לבן דומיננטי עם כמה כתמי צבע. המגבת הצהובה, כתם דם, זר פרחים צהובים בידי נער. כמו נקודות מיקוד. יש סיפור מסגרת או שהבחירה נובעת מקומפוזיציות? מי המשתתפים?

דניאל צאל. צילומי הצבה: אלעד שריג

דניאל צאל בסטודיו. צילומים: מ״ל

התערוכה מורכבת מ־17 תצלומים, רובם מהשנתיים האחרונות. אני לא מצלם סדרות או עובד לפי נושאים נרטיביים, ולכן תמיד לקראת תערוכה יש הרבה מאוד מקום אוצרותי, לחשוב מחדש על העבודות, לייצר חיבורים – שגם מפתיעים אותי לא פעם. 

בעבודות כולן, כמו בעבודה המרכזית שניצבת במרכז החלל, אני מצלם צעירים עירוניים בסיטואציות שונות. בחלק מהן יש דמות צעירה במרחב ריק מאדם, בעבודות אחרות יש סיטואציות בין שניים או שלושה מודלים (מצולמים) ובעבודה המרכזית ״המסיבה״, שעל שמה נקראת התערוכה, ניתן לראות 50 דמויות צעירות במסיבה גדולה באולם ספורט. רק שכאן האינטראקציות הן מלאכותיות. בבסיסן שוכן היעדר אינטראקציה גמור, שהופך את זה למפוספס וחסר אחיזה. אינטראקציה והיעדר אינטראקציה בין צעירים הוא הבסיס לתערוכה כולה

התערוכה היא במובנים רבים דיוקן עצמי שלי. אני לא מצלם צעירים עירוניים כי מעניין אותי לחקור את סוג האוכלוסיה הזה, או בניסיון להבין את הדור הצעיר היום, אלא בגלל שאני עירוני

כולם צעירים, בגילך? פחות? אתה מסתכל עליהם במבט של חוקר? בגעגוע?

אני בן 34. יש לא מעט מודלים שהם בני גילי ויש גם צעירים יותר. לפני הפתיחה הסתכלתי מהצד על התערוכה בשלמותה והבנתי שני דברים לגביה: דבר ראשון, שהיא במובנים רבים דיוקן עצמי שלי. אני לא מצלם צעירים עירוניים כי מעניין אותי לחקור את סוג האוכלוסיה הזה, או בניסיון להבין את הדור הצעיר היום, אלא בגלל שאני עירוני. את מוציאה אותי מהעיר לטבע ואני מרגיש לא בנוח. משעמם לי, אני לא מוצא את עצמי. כך שדרך העיר, דרך שגרת היום בעיר אני רואה את העולם, את האהבה והבדידות והשקר, והתערוכה הזאת היא למעשה איך שאני רואה את העולם

אתה מדבר על הוויה צעירה בחיים עירוניים כחיי בדידות וניכור, אבל לא מוצא את עצמך במקום אחר

נכון, אבל לא רק, זה על הכל, גם על בדידות וגם על אהבה, גם על ניכור וגם על שמחת חיים וחברות. יש בעיר את הכל, ויש כל כך הרבה יופי בזה

יש בתערוכה רק שני צילומים בטבע אם אני לא טועה – אולי זה טבע עירוני – אבל אלה הסצנות עם הכי הרבה תנועה טבעית. בשאר העבודות הם כאילו קפואים, לכודים בסיטואציה או בתנוחה לא־תמיד־נוחה. בכל העבודות אתה בתפקיד הבמאי?

כל התצלומים מבוימים, לא תמצאי אותי לעולם הולך עם מצלמה על הכתף, ובכלל, גם בחיי האישיים אני כמעט ולא מצלם עם הטלפון, כמעט ולא מתעד את החיים שלי. ובטח שבעבודה שלי בסטודיו, תמיד יעניין אותי לביים, לתכנן ולשלוט כמה שאני יכול על התוצאה הסופית

אז אם אני לוקחת את האמירה שלך שזה מעין ״דיוקן עצמי״, מבט על החיים שלך, אתה חושף דימוי מאוד חשוף אבל גם מאוד מודע, בשליטה

ההבנה שהתערוכה היא מעין דיוקן עצמי הגיעה ממש כמה ימים לפני הפתיחה, ולא מתוך המחשבה הזאת עבדתי על הצילומים. אבל כן, יש משהו חשוף מאוד עבורי בתערוכה הזאת

זה מקסים בעיניי. גם בגלל שהדמויות מאוד מעוררות סקרנות. הייתי רוצה לומר הזדהות, אבל זה לא בדיוק נכון. בעיקר תחושה של רצון להכיר אותם, לדעת עוד משהו על הסיפור שלהם

אינטראקציה והיעדר אינטראקציה

אני חושב שעבורי, מה שמחבר בין כל העבודות בתערוכה, אולי הבסיס לתערוכה כולה, ובלי ספק מה שמעניין יותר גם לקראת פרויקטים עתידיים, היא אינטראקציה והיעדר אינטראקציה בין דמויות צעירות. לפעמים נדמה לי שבאינטראקציות בין אנשים יש הכל.

הקסם שיש בעיר הוא שהשגרה כל הזמן נשברת, דברים קורים. אנשים מאוהבים מתמזמזים ברחוב ראשי, יש תאונות דרכים, אנשים הולכים מכות, משתכרים, שרים, ויש אין סוף אינטראקציות ואין סוף כמעט-אינטראקציות או אינטראקציות מפוספסות. ביום אחד אפשר לחוות רגעים קיצוניים של אהבה, הצגה של אהבה ותשוקה, אלימות… כשאני מעופף, קורה שאני בלי לשים לב נתקל באנשים ברחוב, כשאני חושב על משהו או כשאני שקוע עמוק בטלפון בזמן הליכה. לפעמים מישהו במצב רוח טוב יתן לך טפיחה על השכם ויאחל לך יום נעים ופעם אחרת יצעקו עליך.

לפני כמה זמן ראיתי שני בחורים כמעט הולכים מכות, זה היה כל כך מלחיץ שהתלבטתי אם להזמין משטרה. אחרי כמה זמן כשחזרתי חזרה הביתה ראיתי אותם מציירים ביחד גרפיטי. יש כל כך הרבה רגעים מוזרים ומסתוריים כאלה על בסיס יומי, וזה כל כך יפה

אתה חי בברלין?

אני חי בארץ אבל נוסע הרבה לברלין, תמיד לעבודה עם מודלים שלי משם

למה? יש איזה לוק? או משהו באווירה?

לא, הסיבה שאני עובד שם הרבה היא מקרית, זה האופן שבו החיים שלי התגלגלו. כשלמדתי אמנות הייתי בחילופי סטודנטים בפרנקפורט, ואז ביקרתי לראשונה בברלין. יש לי כמה חברים טובים משם ובן זוגי לשעבר היה גרמני ועם השנים הכרתי מודלים שאיתם אני עובד כבר שנים, ובגללם אני חוזר לשם כל פעם לעבוד על עבודות חדשות

אולי ענית על הדרך לשאלה הבאה שלי – כי מצד אחד אתה אומר שאתה לא עובד לפי נרטיבים או סדרות, ומצד שני אני מזהה את הדמויות פתאום בתמונות שונות – ונוצר סיפור בהמשכים

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לאחרונה אני מפנטז לעבור לכמה חודשים או יותר לאיסטנבול, ביקרתי שם פעם אחת ונשארתי עם תחושה שזאת עיר מדהימה לעבודה עם מודלים חדשים

ותמונת ״המסיבה״ (העבודה המרכזית בתערוכה) באמת מקובצת מדמויות שנתלשו מכל מיני רקעים, מערים שונות ברחבי העולם – אבל אתה מכנס אותם באולם ספורט מאוד ישראלי. כמו שיר של משינה…

כן ממש כך.

בחמש השנים האחרונות צילמתי עשרות רבות של בחורים ובחורות רוקדים לבד אצלי בסטודיו. כל אחד מהם היה במצב תודעה שונה, רקד לאיזו מוזיקה שבחר, והאינטרקציות ביניהם חוברו בדיעבד בתוכנות דיגיטליות, כך שלמעשה מדובר על מסיבה שבמקור שלה כולם רקדו לבד, במקומות שונים ובזמנים שונים. ביטוי לכך נמצא בכמה מקומות בעבודה, כאשר יש מפגש בין אותו מודל בפער של כמה שנים.

אוי, לא שמתי לב. אני צריכה לחפש אותם

בדיוק!

למרות שהעבודה מורכבת מ־55 תצלומים, היה לי חשוב שהנראות שלה תהיה ריאליסטית

והשיר של משינה התנגן לך בתודעה? משהו מנוסטלגיה ישראלית על מסיבת בית ספר תיכון פושטית, שבה אף אחד לא מאושר בזמן אמת, אבל בדיעבד נוצר געגוע?

האמת שלא, ההכרעה שכולם ירקדו באולם ספורט הגיעה ממש לפני חודשיים. דווקא היה לי חשוב שהחלל של המסיבה יהיה סוג של Non place, נגיד קניון או מקום אחר לא מזוהה ובלי היסטוריה כלשהי. אבל הניסיונות האלו נכשלו מבחינה ויזואלית, ושברתי את הראש עד שבאחד הערבים בבית ראיתי פתאום פרסומת כלשהי, לא זוכר למה אבל שהיה צילום של אולם ספורט וישר ידעתי שזה חייב להיות החלל של המסיבה.

ולמרות שגם האולם ספורט מורכב מכמה תצלומים, וגם שם נעשו שינויים, היה לי מוזר לנסות בכוח להסתיר את המקומיות של האולם

אני חייבת לומר שהאלגנטיות של תיבת האור – האלמנט המרכזי בחלל התערוכה – עומדת בניגוד מה לעולב של האולם ספורט. זה נחמד, בתור חלק מההזרה. כמו רמז לכך שמשהו כאן לא כמו שנראה במבט ראשון

מסכים בהחלט

בכלל – אם כבר מדברים על על זה – נראה שבחרתם ״לוח צבעים״ מאוד מצומצם וכמה כתמי צבע שמבליחים. כשנכנסים יש תחושה קודם כל של איזו אלגנטיות, אפילו סטריליות, הרבה לבן, עור חשוף. אתה גם משחק קצת עם הטרנדים החזקים של השנים האחרונות (לבן ו״גווני עור״ שהם ״הלבן החדש״), כאילו נכנסנו לבין דפי מגזין אופנה. ואז מתחילים לראות פנים, גוף, לא מושלם, ומעל לכל – דיאלוג בין עבודות: הכתם האדום בדיוקן הנשי, לצד התפירה האדומה בדיוקן הגברי. המגבת הצהובה והריצה המשוחררת בפארק

לצבע יש חלק משמעותי בעבודה שלי. בהרבה מובנים האופן שבו אני עובד על צילומים בדומה לציור, אבל לא הייתה מחשבה כל כך ישירה על צבע, על חיבור כזה בין צבעים. החיבור בין העבודות בתערוכה, המחשבה מה נכון להציג ומה לא, הגיעה ממכלול של דברים. למרות שאני לא מזהה בהן אלגנטיות או אסתטיקה של צילומי אופנה. אם כבר מדברים על צבע, אז עבורי הצילומים מתארים במובנים רבים שגרת חרדה של צעירים בתוך הווה צבעוני הניצב על סף אסון

לא רמזתי לצילומי אופנה }-: להיפך – כאילו יש בחלל הנקי פתיינות של מגזין כרומו, ואחר כך, במבט נוסף נכנסת התודעה של הדרמה. 

״שגרת חרדה של צעירים בתוך הווה צבעוני הניצב על סף אסון״ – זה ביטוי יפהפה

כשהסתכלתי על התערוכה בשלמותה לפני הפתיחה, ראיתי פתאום בכל התצלומים חרדה שקטה, שעולה מתוך צילומים שאין בהם דרמה גדולה, רק רצף של פעולות יומיומיות

כן, זאת הסיבה שהיה לי כל כך חשוב שלמרות שבחלק מהעבודות נעשו שינויים וחיבורים כאלו ואחרים בפוטושופ, שהנראות תהיה לחלוטין ריאליסטית. שאי אפשר יהיה להגיד איפה הבעיה, מה מוזר, מה לא מסתדר בעין.

המחשבות הללו הגיעו בדיעבד, כאשר הסתכלתי על התערוכה בשלמותה לפני הפתיחה, כשהיה לי קצת שקט להסתכל עליה מהצד. ראיתי פתאום בכל התצלומים חרדה שקטה, שעולה מתוך צילומים שאין בהם דרמה גדולה, רק רצף של פעולות יומיומיות כאלו ואחרות. החרדה הזאת, התמידית, ממה שיבוא.

כשהייתי ילד סבתא שלי אמרה לי שכשאני אהיה גדול לא אצטרך להתגייס לצבא כי כבר יהיה שלום. אבא שלי אמר לי שגם לו, כשהיה ילד, אמרו את אותו הדבר. כלומר, גם אם זאת הייתה אשליה מוחלטת, הייתה קיימת התובנה הזאת שבעתיד יהיה טוב יותר. היום זה מרגיש הפוך, הפחד התמידי הוא מרצף של אסונות שיבואו עלינו

יש הזרה גם בחברה ההומוגנית שעולה מהצילומים. אין ילדים, אין מבוגרים ״מבוגרים״, אין בכלל סביבה בעצם. אולי זה מה שגרם לי לחוש שיש סטריליות, שלגמרי קשורה לחרדה

מעניין

באופן יחסי למי שעוסק בחרדה וביופי, אתה נשמע אדם שמח ואופטימי. זו ההפרדה בין ״החיים״ ל״אמנות״?

זה נכון שאני אדם שמח ואופטימי, אבל אני הכל חוץ מ׳קול׳, אני לוקח את החיים מאוד בדרמטיות וגם את העבודה האמנותית שלי

אתה מציג במסגרת פרס לורן ומיטשל פרסר לצילום, מה המשמעות של פרס כזה לך כאמן?

סיימתי את לימודי התואר הראשון שלי לפני כעשור, ומאז אני בעיקר עובד. לקבל הכרה כזאת זה משמעותי מאוד ונותן המון כוח ואנרגיה. אבל הדבר שהכי מרגש בסופו של דבר זאת העובדה שאני מציג תערוכה במוזיאון, שהמבקרים בתערוכה הם לא רק הבועה, שאני כמובן חלק ממנה, אלא המחשבה שיגיעו קבוצות מכל הארץ, מבוגרים תיכוניסטים באמת נורא מרגשת

מעניין. משמח גם. ומה הפרויקט הבא?

לצד העבודה השוטפת על צילומים חדשים, אני עובד על פרויקט חדש של כמה עשרות צעירים וצעירות הולכים מכות. זה עדיין בשלב ראשוני ונסיוני אבל לפחות עכשיו הוא המשך בהרבה מובנים לעבודה ״המסיבה״

אני מנחשת שהם לובשים גופיות לבנות?

דניאל:
מצחיק! האמת שכן, כבר צילמתי כמה עם גופיות לבנות (ועכשיו אני מבין למה התכוונת בסטריליות). כל מה שקשור לאינטראקציה והיעדר אינטראציה בין אנשים מרתק אותי יותר מהכל בעבודה שלי היום, אבל בנוגע לפרקטיקות האמנותיות אני מקווה למצוא כל הזמן דרכים חדשות לייצר דרכן

נשמע מרתק כמו שזה נראה. נמשיך לעקוב. שיהיה בהצלחה!

תודה רבה

דניאל צאל: המסיבה
אוצרת: רז סמירה
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27, תל אביב

The post דניאל צאל: המסיבה שלא הייתה appeared first on מגזין פורטפוליו.

ספטמבר 1986. במרתף בדיזנגוף סנטר מוצגת התערוכה ״ארכיטקטורה במרתף: תערוכת ארכיטקטורה צעירה בישראל״, תערוכה ראשונה מסוגה, שמשתתפיה הם 40 אדריכלים שגילם פחות מארבעים. ינואר 2020. שלושים ושלוש ושליש (בדיוק!) שנים אחרי ארכיטקטורה במרתף מוצגת בבית האדריכל ביפו תערוכה הנושאת את הכותרת ״33 אחרי 40״.

פרק זמן נכבד מפריד בין שתי התערוכות, אך האוצרים הם אותם אוצרים, האדריכלים טולו אמיתי ועמרי איתן, ואליהם הצטרפה בתערוכה הנוכחית האדריכלית דנה גורדון, האוצרת הראשית של הגלריה בבית האדריכל. גם המציגים הם אותם מציגים, אם כי הפעם בהרכב חסר – 25 אדריכלים ולא 40, כפי שהיה ב־1986.

״לא כולם הצליחו להתפנות לכך, היו מי שלא היו מעוניינים או שכבר אינם עוסקים בארכיטקטורה, ולצערנו היו גם שהלכו לעולמם. אבל ככלל, הרעיון זכה לתגובה אוהדת ושמחה״, אומרים אמיתי ואיתן, תוך שהם מגלגלים זיכרונות מהתערוכה הראשונה ומספרים על היוזמה לקיים לה ״פרק המשך״ בנוסח ״איפה היינו ומה עשינו״ לצד ״איפה אנחנו היום״.

השילוב של כאן ועכשיו עם מבט לאחור, מאפשר לאמוד את כברת הדרך שנעשתה מאז ועד היום; הן במישור האישי־מקצועי של כל אחד מהאדריכלים, והן כתמונת מצב של האדריכלות המקומית על רקע הזמן שחלף ותהליכים כלכליים, טכנולוגיים וחברתיים שהתחוללו במהלכו. 

אריה קוץ, בנין צ׳ק פוינט. צילום: אמיל מיטראה

יפתח אלוני, מיכל קימל אשכולות, עדו דאובר וקיקה בראז. מרכז אמנויות קיבוץ גבולות, 1986

היוזמה לקיום תערוכת ההמשך צמחה ממגעים שהתנהלו עם נדב לסר, בעליה של גלריית ״זה, זה, זה״, אך כשזו לא הסתייעה בסופו של דבר, היא קרמה עור וגידים, כחלק מהתכנית השנתית של הגלריה בבית האדריכל, שפועלת במסגרת התאחדות האדריכלים ובוני הערים בישראל.

מי ששידך את אמיתי ואיתן למשימת האוצרות ב־86׳, היה האדריכל המנוח מיכאל (מיקי) חיוטין, שרצה להעניק במה לאדריכלים צעירים. אמיתי: ״למיקי הייתה אישיות של מנטור. הוא צפה תהליכים, זיהה מגמות והייתה לו ראייה תיאורטית רחבה. ברכה (חיוטין, רעייתו) הייתה שופטת בתחרות שבה השתתפתי, וכך הכרנו״.

איתן: ״על אף שבאותה תקופה הייתי אדריכל צעיר כתבתי הרבה ופרסמתי מאמרי דעות, כך שהייתי ׳נוכח׳ בסצנה, וכשמיקי פנה אלי עם ההצעה לאצור את התערוכה הצעתי לאמץ את מודל ׳40 מתחת ל־40׳ , שנולד ב־AA, בלונדון, ושאותו הכרתי מתקופת לימודיי שם״. אמיתי ואיתן התגייסו ליוזמת התערוכה בהתלהבות: ״היינו אמביציוזיים, הכול התרחש אינטואיטיבית והפנייה לאדריכלים נעשתה דרך איגוד האדריכלים, ששלח להם מכתבים עם הקול הקורא שזכה להיענות גבוהה. לא הייתה לנו עזרה פיננסית, והיינו צריכים לגייס תרומות ופרסומות לקטלוג איפה שרק יכולנו.

״אריה פילץ, בעליו של דיזנגוף סנטר, העמיד לרשותנו את המרתף שבמקום כחלל תצוגה, שהריצוף־לא ריצוף בו היה חול ובטון, וגם לתאורה היינו צריכים לדאוג בעצמנו וקיבלנו אותה כתרומה״, נזכרת אמיתי, ואיתן מוסיף ש״כולנו, כל המשתתפים, עשינו שם תורנויות שמירה״.

עיצוב: דוד טרטקובר

את מודעת התערוכה ואת הקטלוג שלה עיצב להם בהתנדבות מפרגנת המעצב דוד טרטקובר, וחדוות העשייה של אמיתי ואיתן מצאה ביטוי בטקסט האוצרות שכתבו: ״משוכנעים שיש מקום לתיעוד תקופה – שנות ה־80. יצאנו להרפתקה זו של הכנת תערוכה מלאי אופטימיות… אנו מצויים עתה בעיצומה של תקופת מעבר, ובזה כאדריכלים צעירים יתרוננו: העתיד לפנינו והכול פתוח״.

אומץ, או שמא חוצפה

קיום פרק ב׳ של תערוכה הוא מהלך מעניין ומרגש, ולא בכדי אמיתי ואיתן נרגשים. הנימה האופטימית שליוותה את הדברים שכתבו כאוצרים אי אז בשנות ה־80 ושבהם, בין היתר, תלו את הסיבה לכך שלא נמצאו בין העבודות אמירות מוגמרות וברורות בכך ש״מדובר בארכיטקטים צעירים הנמצאים בשלב מוקדם בדרך למיצוי יכולתם״, הוכיחו את נכונותם בכל הקשור למיצוי היכולת.

הפרויקטים שמציגים עכשיו האדריכלים הצעירים דאז מגלמים עשייה פורייה ומגובשת, שמקיפה קשת תכנון מגוונת בקנה מידה גדול. לעומת ריבוי יחסי של בתים פרטיים בתערוכה הקודמת – הפעם מוצגים מבני ציבור, משרדים ומסחר, בנייה למגורים, מתחמים עירוניים מיוחדים, וכן תכנוני השתלבות ותוספות למרקם קיים ולבניינים קיימים.

אמיתי: ״בתערוכה הראשונה היינו ביקורתיים ושפטנו לחומרה. בזו הנוכחית לא התערבנו בבחירת העבודות, והאדריכלים בחרו בעצמם אלו פרויקטים להציג ככאלה שמייצגים את העשייה שלהם היום״. איתן: ״היה לנו אז אומץ, או שמא חוצפה, לבחור בעצמנו עבודות של אדריכלים עמיתים, אבל מסתבר שידענו לזהות ולבחור נכונה. העובדה היא שמרבית המציגים של אז הם היום אדריכלים פעילים שזוקפים לזכותם עשייה עשירה ונוכחות משמעותית בזירת האדריכלות המקומית״. 

דני לזר, גשר נוף הפארק

למרות ההבדל בין קני המידה, מרבית הפרויקטים מגלמים תפיסת עולם בסיסית זהה, שקושרת אותם לעבודות הקודמות ואף מקבלת אישוש בטקסטים האישיים של האדריכלים, שמופיעים בקטלוג התערוכה. הפרויקטים, כפי שנכתב בטקסט האוצרות, חולקים שאיפה מבורכת להיטיב עם האנשים שלהם הם מיועדים, והפלורליזם הרעיוני שהוצג כמאפיין את התערוכה הקודמת מוצג כמאפיין גם הפעם, אם כי מקורותיו שונים.

איתן: ״לפלורליזם ב־86 היו קווים אידיאולוגיים. הוא נבע מחיפוש אחר ׳אדריכלות נכונה׳ וניכרה בו השפעתם של זרמים רעיוניים שהיו אז לא רחוקים מאד בזמן, כמו הברוטליזם, הקונסטרוקטיביזם או הפוסט מודרניזם. הפלורליזם הנוכחי הוא תוצר של פלורליזם תרבותי ׳כללי׳, שככלל מאפיין את התקופה״. גורדון, נציגת הדור הצעיר בין האוצרים, מוסיפה ש״מדובר ביכולת לפרש היום דברים באמצעות הרבה כלים ודרכים שמזמן הזמן, שבתוך כך מאפשרת גם לנסות לחדש ולאתגר״. 

מטבע הדברים, מרחק השנים שנפער בין שתי התערוכות עושה את שלו גם במישור הפיזי. אמיתי: ״ארכיטקטורה במרתף הוצגה בסוג של חלל אלטרנטיבי ולוותה בתחושת אוונגרד מסוימת. לא הגבלנו את המציגים במספר הפנלים וככלל היה קשה לתלות שם את העבודות״. שלושים ושלוש אחרי ארבעים לא חווה את האילוצים דאז, כשהיא מוצגת בחלל שנכון לה עם פנלים המעוצבים באופן אחיד (עיצוב: סטודיו רוני ורוני), ״מסודר ואלגנטי״ יותר כפי שמגדירה אמיתי.

גורדון: ״הגלריה היא המרחב הטבעי בעבורה, להכיל את תכניה ולהרחיב כך את השיח האדריכלי הפנימי־מקומי. בהיבט האישי, כאוצרת של הגלריה, היה לי חשוב להציג את העשייה האדריכלית המתמשכת של דור המציגים ואת המקום המשמעותי שהיא תופסת גם היום, ולשים עליהם את הדגש הראוי. אני מאמינה שיש לכך גם ערך מוסף בעבור הדור הצעיר של האדריכלים בכל הקשור לפיתוח אורך רוח; להכיר בערכה החשוב של הבשלה דרך התנסות, ולהבין את טווח האפשרויות שעומד בפניו״. 

בסוג של תזמון פואטי התערוכה הבאה שתתקיים בבית האדריכל היא תערוכת אדריכלות צעירה, 40 מתחת 40, שתחגוג השנה עשור לקיומה. הסמיכות שבין שתי התערוכות מחדדת יותר מכל את נקודת המוצא של 33 אחרי 40 ומדגישה כך מרחב מחזורי מעניין; מעגל עשייה ארוך שנים שעדיין חי ובועט לצד מעגל חדש שנפתח, בתקווה שבעוד 33 שנים גם הוא יספק תוכן עשייה ראוי לפרק המשך משלו. 

33 אחרי 40
הגלריה בבית האדריכל, רחוב המגדלור 15, יפו
אוצרים: עמרי איתן, טולו אמיתי, דנה גורדון
נעילה: 20.2
משתתפים: אבירם רוזנברג, אורנה שתיל, אילן פיבקו, אריאל וינטר, אריה קוץ, ברכה חיוטין, גליה ויזר, דני לזר, טוביה שגיב, טולו אמיתי, יעקב מולכו, יפתח אלוני, יצחק ליפוביצקי, מאירה מור, מיכל קימל אשכולות, משה צור, נעמי אנג׳ל, נתי רותם, עידו דאובר, עליזה כנעני, עמרי איתן, קיקה בראז, רוני זייברט, אלישע רובין, שלמה ובת שבע רונן.

ברכה חיוטין, האקדמיה על שם פולנסקי, מכון ון ליר. צילום: ארדון בר חמא

The post 40 אדריכלים, 33 שנים, שלושה אוצרים, שתי תערוכות appeared first on מגזין פורטפוליו.