הי דניאל, בוקר טוב. מה קורה? מה שלומך?

הי יובל, בוקר אור! שלומי נהדר, ואתה?

גם, לא רע בכלל. שנתחיל עם התערוכה Designing for the Senses לונדון? אני ממש מצטער שפספספתי אותה

וואי לגמרי, ופספסת אותה ממש ביום. בגדול, התערוכה בלונדון הייתה בהאנגר ענק בבריק ליין, וריכזה פרויקטים חדשים מסביב לעולם, הנוגעים בעיצוב לחושים. הוצג שם מנעד רחב של פרויקטים, חלקם חומריים חלקם ספקולטיביים. התערוכה נאצרה על ידי צוות מדהים של Material Driven, שעשה עבודה נהדרת

ומה הצגת שם?

הצגתי שם פרויקט חדש שנולד מתוך שיתוף פעולה עם מעצב הנעליים הגרמני Sebastian Theis. לאחר שסיימתי את לימודי בבצלאל, ממש לפני כמה חודשים, פרויקט הגמר שלי התגלגל במדיה ונוצרו קשרים ושיתופי פעולה חדשים הקשורים בחומרים וביריעות שיצרתי מאצות ים. אחד מהם היה עם סבסטיאן: יחד עבדנו על עיצוב של נעלי סניקרס שנעשו במלואן בעבודת יד, ובטכנולוגיות וחומרים מקיימים. האצות משתלבות בנעליים כפרט עיצובי שטמון בו הסיפור הייחודי של החומר

שיתוף הפעולה עם Sebastian Theis

מגניב. למה אצות? ואולי תגיד כמה מילים על פרויקט הגמר?

למה אצות זו שאלה שנתקלתי בה לא מעט. אני חושב שמעבר לכל היתרונות היותר טכניים של האצה, כמו היותה משאב טבעי מתחדש המקיים פוטוסינתזה, לאצות יש עולם תוכן רווי בטקסטורות, בריחות, בתכונות ובקונוטציות שאותי אישית מאוד מושך. פרויקט הגמר שלי, SEAmpathy, עסק בחוויה הביופילית ובאסתטיקה טבעית של חומרים ברי־קיימא. הפרויקט הציג שתי גישות שיוצרות היבריד בין ים ויבשה במטרה לייצר אוביקטים שמכניסים את הטבע חזרה למרחבים הביתיים ולסביבה העירונית.

לאצות יש עולם תוכן רווי בטקסטורות, בריחות, בתכונות ובקונוטציות שאותי אישית מאוד מושך. פרויקט הגמר שלי, SEAmpathy, הציג שתי גישות שיוצרות היבריד בין ים ויבשה במטרה לייצר אוביקטים שמכניסים את הטבע חזרה למרחבים הביתיים ולסביבה העירונית

הוא התחלק לשני חלקים. הראשון (YAMA) עושה שימוש באצות מתות שנאספו מהטבע, ומציע יישום מחדש של החומר כיריעות טבעיות, עם פוטנציאל לתיעוש ומחזור, ובכך מעניק לאצות מחזור חיים מעגלי. בחלק השני (MAYMA), שנעשה בשיתוף פעולה עם מכון ויצמן למדע, תחת המעבדה של ד״ר פיליפה נטליו, יצרתי רה־קונסטרוקציה של אצות מיקרוסקופיות לכדי תצורת סיבים חיים המקיימים פוטוסינתזה ומייצרים מערכות יחסים חדשות בין האדם לטבע

זה חומר שלכאורה הפוטנציאל שלו בעיצוב הוא אין־סופי, נכון? היה לך גם איזה שיתוף פעולה עם חברת חיפויי קיר

נכון. היריעות שאני מייצר מאפשרות שימוש מחדש באמצעות התכה, כך שאפשר לחזור על תהליך הבישול שלהן שוב ושוב, ולצקת אותן מחדש. מעבר לכך הן טבעיות לגמרי ולכן גם בסוף חיי החומר, הוא ניתן למיחזור כזבל אורני. החומר מאפשר ומעודד תרבות צריכה אחרת, גם שלנו בתור צרכנים וגם בתור מעצב.

דניאל אלקיים

YAMA. צילומים: עודד אנטמן

MAYMA. צילומים: עודד אנטמן

גלגול נוסף של פרוייקט הגמר שלי נוצר מחיבור עם חברת העיצוב הפולנית OVO, חברה צעירה עם ראש פתוח שפנתה אלי על מנת לעצב להם ליין של חיפויי קיר המשלבים את האצות בתוכם. מה שהיה חשוב לשנינו בתהליך העבודה זה הדגש על הסיפור הביופילי.

הביופיליה מאמינה שלבני האדם נטייה טבעית מולדת ליצור קשרים וחיבור עם הטבע, ורואה בטבע כמרכיב עיקרי בהמרצת חושינו לאורך כל האבולוציה. כלומר, נולדנו והתפתחנו לצד הטבע, ובתקופה האחרונה של האנושות התבצרנו בערים, בנינו עוד ועוד, ובעיקר איבדנו כל תחושת טבע סביבינו. שני הדגמים שעיצבתי הוצגו בתערוכה Warsaw HOME בפולין באוקטובר האחרון, ונמכרים כחלק מהדגמים שהחברה מציעה

אז אם לקשר בין הפרויקטים ולקחת את זה צעד אחד קדימה, למאקרו: אני תוהה עד כמה זה הייפ וטרנד? מה הסיכוי של האצות או חומרים דומים להיכנס לשימוש יום־יומי אצל חברות הענק?

אני חושב שהעיסוק הגובר בתקופה האחרונה בפרויקטים הוא כבר התחלה טובה. כמו שהזכרתי מקודם, אחד הערכים המרכזיים ששמתי לעצמי בפרוייקט הגמר הוא לעודד תרבות אחרת. הפרויקט דן בנושאים גדולים כמו קיימות, ומיחזור, אבל המהות העיקרית שלו עבורי הייתה לייצר סביבה טבעית, לחקור את החומר, למצות ממנו את כל איכויותיו ולבטא אותו באוביקטים.

אין כאן התיימרות לייצר את תחליף הפלסטיק הבא. רציתי ליצור מעין חלון הצצה לעולם ספקולטיבי המשלב את הטבע כחלק מסביבת החיים שלנו, גם כחומרי גלם וגם כאורגניזמים שאיכות חיינו תלויים בהם

כך שאין כאן התיימרות לייצר את תחליף הפלסטיק הבא. מה שכן, רציתי ליצור מעין חלון הצצה לעולם ספקולטיבי המשלב את הטבע כחלק מסביבת החיים שלנו, גם כחומרי גלם וגם כאורגניזמים שאיכות חיינו תלויים בהם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התגלגלות החומר שאני יצרתי מאצות, מוכיחה לי שיש מקום לשימוש בו גם בפן היותר קונספטואלי שלו, וגם בפן היישומי שלו, כחומר גלם חדש שיכול להשתלב בשלל ישומים בסקייל ייצור יחסית קטן. הבעיה העיקרית היא בייצור עצמו: למרות שאני עושה התאמות וייעול של תהליכי הייצור כל הזמן, הכמות שאני מצליח לייצר בעצמי ביום היא עדיין מוגבלת בגלל אופן הייצור הידני, ולכן לגבי חברות הענק זה עוד קצת רחוק

SEAmbio, שיתוף פעולה עם חברת העיצוב הפולנית OVO

אז מה הלאה? מה התכניות שלך ושל האצות לשנה הקרובה?

מבחינת האצות אני ממשיך לעבוד ולשפר את איכות היריעות יחד עם סבסטיאן, במטרה לייצר עוד פאטרנים לנעליים. במקביל אציג את הפרויקטים בכמה תערוכות: פרוייקט הגמר שלי עתיד להיות מוצג בגלריית ויטרינה בתערוכה ״חד־פעמית״ שאוצר אמיר צובל, שתיפתח בשבוע הבא. נעלי האצות יוצגו בסוף אפריל בתצוגת אופנה באדינבורו בסקוטלנד.

מעבר לכך אני עובד על פיתוח של פרויקטים חדשים חדשים (לא מאצות הפעם), אבל גם הם – כמו ברוב עבודותיי – מביאים לקדמת הבמה חומרים שבמחשבה ראשונה נתפסים כבלתי נחשקים ואפילו מייצרים דחייה. שליטה באסתטיקות אלו, וה״ביות״ שלהן לכדי אוביקטים מעסיק ומסקרן אותי בטירוף, ומשמש כמוטיב חוזר בעבודותי

אתה יודע להגיד למה זה כל כך מעניין ומושך אותך?

זו שאלה קשה, כי קצת קשה להסביר משיכה, ובמיוחד כזאת לאסטיקות שלא נתפסות כמושכות. אבל אני חושב שעיקר העניין שלי קשור בהתפעלות מהגילויים החומריים ובאינסוף האפשרויות שהם מציעים. הרגע היפה ביותר בתהליך הזה הוא המעבר בין אסופה גדולה של ניסיונות חומריים, עליית המדרגה איתם ביישום ובשימוש שלהם בצורה נשלטת באיזורים מסויימים ופראית באחרים. מעין היפוך היוצרות ושליטה מכוונת בטבע

אתה רואה, לא כל כך קשה… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

צודק לגמרי, זה לא היה כל כך קשה.

ואולי זה זמן טוב לספויילר קטן: עבר לתערוכה בגלריה ויטרינה, אני שמח ומתרגש לספר שאקח חלק בתכנית ״השדכן״, תכנית מדהימה בשיתוף עם בית הנסן ושבוע העיצוב ירושלים. השנה בנוסף לדניאל נחמיאס מצטרפת השפית עתליה עין מור לאצור את הפרויקט יחד איתו, במסגרת התמה של שבוע העיצוב, קרקס בריחה (ואסקפיזם),והתכנית תעסוק בקולינריה. מטרת הפרויקט היא להפגיש בין מעצבים ירושלמים לבין בעלי מלאכה הקשורים לאוכל מסורתי ומיוחד. אני שודכתי לאפרת גיאת שהיא אדם מקסים ורועת צאן מעמק התימנים שבעין כרם. הולך להיות מעניין וטעים!

תערוכה חד פעמית
אוצרות: סמדר פרננד ואמיר צובל
גלריה ויטרינה, מכון טכנולוגי חולון
משתתפים: אורי זוהר־שמש איזנברג, דניאל אלקיים, שלומית באומן, ליטל גולדנברג, איה זהבי, בר
כהן, אריאל לביאן, שחר ליבנה, גיא מגידס, ירדן מור, שרון מורו, דוד סגל, אורי שיפרין־ענבי, דניאל
פלדהקר, עידן פרידמן, מיכאל צינזובסקי, אלונה קציר, טל שוטנפלס, עילם חנוך שחף, ניצן שלו
פתיחה: 19.3; נעילה: 30.4

SEAmpathy. צילום: יוסי רוט

The post דניאל אלקיים מחבר את הים ליבשה בעזרת אצות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי נקראה Rare Medium, והתקיימה במרכז לאמנות ישראלית בתל אביב בשנת 2008. פניתי לאמנים בני דורות שונים, בעלי היסטוריה של עשייה משמעותית בשדה האמנות הישראלית, אמנים המזוהים עם המדיום שבו הם פועלים. ביקשתי מהם לראשונה ליצור עבודת וידאו שתוצג בתערוכה. בתהליך העבודה סייעתי כאוצרת בצילום העבודות שהציעו האמנים ובעריכתן. בתערוכה השתתפו האמנים לארי אברמסון, יואב אפרתי, יצחק גולומבק, גדעון גכטמן, משה גרשוני, גל וינשטיין, אירית חמו, מאיה כהן לוי, יצחק ליבנה, שרון פוליאקין, זויה צ׳רקסקי, פיליפ רנצר ושמחה שירמן.

נקודות המוצא של התהליך היו כרוכות הן ברצון לבחון את אפשרות המעבר ממדיום אחד לאחר, והן בשאיפה לערער את הספק באשר לתקפותו האמנותית של הווידאו כמדיום. התערוכה נשענה על פרשנות כמודל של תרגום, פעולה ודיאלוג, והציעה לחזור לתפישה קונספטואלית של אמנות.

השאלות שהובילו את התערוכה היו, בין היתר, מה קורה כשצייר, פסל או צלם יוצר עבודת וידאו? מה קורה במעבר של אמנים מ״שפת המקור״ שלהם לשפה אחרת? מה קורה בתהליך התרגום של עבודות פלסטיות לתנועה? האם הפרקטיקה התרגומית מדגישה את ״שפת המקור״ או מרככת אותה? האם מדיום אמנותי יכול לאבד רלוונטיות? מה הן הזיקות בין המדיומים, ומה הוא הפער שמייצר המעבר בין שפות? התערוכה ביקשה לנסות ולבחון גבולות והגדרות של האמנות, ככפופה למדיום שבו היא נעשית; ומצד אחר, לבחון פעולה של תרגום והמרה.

מתוך התערוכה Rare Medium, צילום: פיליפ רנצר

רותי סלע. צילום: נועה יפה

התחנה האחרונה

אצרתי אסופת עבודות וידאו במסגרת פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות, בשיתוף הפקולטה לאמנויות המדרשה, בית ברל. האסופה תוצג מחר (חמישי, 12.3) באולם קאופמן במוזיאון תל־אביב, כחלק מהפסטיבל. במרכזה של אסופת הווידאו מחשבות על צילום, תיעוד ובימוי. רצף הקרנות המוצג באולם קולנוע המתפקד כחדר חושך, המציג בדו־ממד, על המסך את העולם שבחוץ, הפוך כמו בקמרה אובסקורה. רגעים קפואים בזמן, שבהם הטבע הדומם חי, נאחז בעקרונות אופטיים כמו בתמונת ראי. מחשבות על שכפול, מונוכרומטית, נגטיב־פוזיטיב, חשיפות ארוכות וחשיפות קצרות, פוקוס וריטוש.

לדוגמה, בעבודה ״בננות״ של תמר נסים, שטיפת בננה במים חמים משחירה את קליפתה; הפעולה נשפכת מן הקומקום אל הצופה כמו קסם, תעלול המערבל את הגדרות השחור והלבן. בסרט ״פלורנסנט״ של אבנר פינצ׳ובר הוא מתעד התנפצות נורת פלורסנט שנורית מתותח ב־3,000 פריימים לשניה וברגעיה האחרונים, אורה הפנימי בוקע.

בעבודת הוידאו ״פיתוח״ נראית האמנית שי־לי הורודי מפתחת פילם בתוך חלל פייה באמצעות קפה, אבקת כביסה וטבליות וויטמין C. הוידאו מוצג לצד הדפס מהפילם המפותח. העבודה משרטטת גבולות למרחב פרטי, סגור לאור, בתוך המרחב הציבורי ונעשתה כאשר האמנית הטרנסג׳נדרית עדיין הייתה בארון בנוגע לזהותה המגדרית. במבט לאחור נעשה מובהק יותר העיסוק בנראות והופעה בפומבי אל מול אפשרויות של הסתרה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף, במסגרת פסטיבל אפוס ושיתוף הפעולה עם המדרשה, אני אוצרת את עֵד, תערוכת הצבת הקרנות וידאו ארט וסאונד. האסופה תוצג בתאריכים 11-14.3, בגלריית האפט במוזיאון תל אביב. בתערוכה זו מחשבות על המציאות, בה כוחות טבע שמייצרים סערות, הינם תוצר של קיפאון אתי ופוליטי, נסיונות להגביר את הקול כנגד סוגיות מוסריות שנהוג להשיב עליהן בדממה.

ההצבה כוללת חמש עבודות; בוידאו ״נאום לטובעי הים״, זועקת האמנית הדיל אבו ג׳והר מסרים שחיברה לעבר מצולות הים ומתייחסת בדבריה לדת, להדרה, לחיים ולמוות. בעבודה One More Round, מבקש פהד חלבי לעסוק במימד האסתטי במקום הנעדר כל אסתטיקה, על־ידי קשירת מצלמת הוידאו למערבל הבטון, כך שהמציאות המצולמת מסתובבת על צירה.

פהד חלבי, פריים מתוך וידאו

אינס מולדובסקי, פריים מתוך וידאו

נחמה שלף, מתוך מחנה משותף. צילום: מ״ל

יעל שטיין ונטלי ויתקין, מתוך מחנה משותף. צילום: מ״ל

ספא קדח, בעבודת הוידאו פורטרט שלה, מנפה קצח שחור מעל ראשה העטוי חיג׳אב לבן. אצל אלונה פרידברג, בעבודת הסאונד ״בצינורות המקובלים״, מושמע פס־קול דמיון מודרך, המבוסס על עדויות מאתר ״שוברים שתיקה״, ששונו ללשון נקבה ונאמרות בלחישה, מלוות צללי שקט. האמנית אינס מולדבסקי תציג וידאו בו נראית האמנית עומדת בזמן נסיעה וידיה צלובות בידיות של הרכבת הקלה בירושלים. העבודה עוסקת בפוליטיזציה של הגוף ובשאלה האם ניתן לשחרר את הגוף מהזהות התרבותית שנכפתה עליו. הקצוות המנוגדים של החברה הישראלית חיים זה לצד זה במרחב הציבורי שמשמש כמיקרוקוסמוס למציאות החברתית הרחבה יותר.

בשונה מתערוכות אמנות שמעמידות את היחיד במרכז, ״מחנה משותף״ שמוצג בגלריה המדרשה במשך 14 ימים, מציע לקהל הרחב להתבונן בתהליך יצירה שיתופי בזמן אמת

במקביל, אצרתי ויזמתי את ״מחנה משותף״; אירוע זה מתקיים בפעם השלישית (עד שבת, 21.3) בגלריית המדרשה. אמנים וסטודנטים מהפקולטה לאמנויות הוזמנו לשהות בחלל הגלריה במשך שבועיים ולייצר הצבות בכל המדיומים, הקרנות ומיצגים, בתהליך שפתוח לקהל בכל שעות היום והלילה. השנה במסגרת האירוע נבחנים המושגים התפתחות, פלורליזם, קבלה ותהליך. בשונה מתערוכות אמנות שמעמידות את היחיד במרכז, אירועי האמנות שיוצגו בגלריה במשך 14 ימים, מציעים לקהל הרחב להתבונן בתהליך יצירה שיתופי בזמן אמת. האמנים והסטודנטים המשתתפים בתערוכה אוצרים את עצמם ולוקחים אחריות על חלוקת החללים ועל כל הנושאים בתערוכה.

מכל מלמדי השכלתי

אני מעריכה מאוד ובדיאלוג מתמשך עם החוקרת והאוצרת מעין אמיר. יחד הקמנו בשנת 2009 את פרויקט האמנות הבין־תחומי ״אקסטריטוריה״; פרויקט אמנות שיתופי שמוקדש לחקירה מעשית ותאורטית של ״אקסטריטוריאליות״ וזאת מתוך כוונה לנסות ולאתגר גבולות של דרכי מחשבה וייצוג. למעשה הפרויקט מבקש לחשוב מחדש ניסיונות לייצר לדימויים גבולות שרירותיים באמצעות עשית עבודות אמנות, מחקר ויצירה של צורות מפגש.

מתוך פרוקיט אקסטריטוריה. צילומים: רותי סלע ומעין אמיר

נחמה שלף, מתוך מחנה משותף. צילום: מ״ל

תערוכת החלומות

בשנים הקרובות אני מקווה להמשיך ולפתח נקודות השקה בין העשייה האמנותית שלי לבין הוראת האמנות במוסדות להשכלה גבוהה, ומקווה להצליח לייצר אפשרויות חדשות לאמנים ולאמניות לייצר עשייה אמנותית משמעותית. אני שואפת לאפשר לסטודנטים התנסויות לימודיות אשר הופכות לתערוכה בפני עצמן.

בקרוב אצלך

בחודש יוני 2020, צפויה להיפתח תערוכה בגלריה של המדרשה, בה יוצג פרויקט שרועי רוזן ואני ערכנו. מדובר בשלושה סרטים שנעשו במסגרת קורס שהעברנו יחד במדרשה, בשיתוף הסטודנטים. הסרטים מציעים חיזיון של העיר מרסיי המתעצבת בהווה פוסט־קולוניאלי, וכוללים שלל זהויות מפוצלות, כשנקודת המוצא לחקירה היא נמל יפו.

הפרויקט המשותף שואל על הוצאה מהמרכז, דרך פרסומת תיירותית לעיר מרסיי, שצולמה באופן אבסורדי בעיר אחרת. בסרט אחר מוצג ראש העיר של מרסיי נואם כחלק מהמסע הפרסומי המופר לעיר מרסיי. כמו כן, פרויקט זה מתעד את השיעורים, את תהליך עשיית הסרט והמורכבויות שבעשייתו.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // רותי סלע appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי טלי, מה שלומך?

נהדר ואת?

אצלי יופי אני רוצה לדבר על תערוכת היחידה שאת מציגה בבית ביאליק. האוצרת סמדר שפי מזמינה בכל פעם אמנ.ית להתחבר למקום מזווית אישית כלשהי. מה משך אותך?

יש לי ״עבר״ אמנותי של ״התחככות בארכיון״ בפרויקטים קודמים שעשיתי, וגם הפעם, כשהזמינו אותי סמדר שפי (אוצרת התערוכות בבית ביאליק) ואיילת ביתן שלונסקי (מנהלת ואוצרת מתחם ביאליק ובית העיר) שמחתי על האפשרות להיכנס לארכיון. בחרתי בנושא הכתיבה, זה בית שבו נכתבו דברים, היכולת לכתוב והעונג שמופק מהתהליך משך אותי. משם המשכתי למושג ״עונג שבת״ – זהו מנהג שמקורו בהלכה, אולם ביאליק חידש והכניס אותו לתרבות הישראלית.

סמדר שפי כתבה בטקסט התערוכה: ״עונג שבת היה יוזמה של חיים נחמן ביאליק ליציקת תכנים רוחניים בשבת החילונית, במענה לחיפוש אחר אופי מתאים פלורליסטי״

טלי נבון. צילום: אמיר מנחם

טלי נבון בבית ביאליק. צילומים: נעם נבון

נכון. ביאליק מזוהה קודם כל עם הכתיבה. ואיך התחברת לזה – באופן מילולי או ויזואלי?

קודם כל בהרגשה, בבית שורה סוג של קדושה. במפגשי עונג שבת של ביאליק השתתפו אנשי רוח, סופרים, היסטוריונים, פילוסופים – המשותף לכולם שהם אנשים שקודם כל כתבו. לכן קישרתי את נושא העונג באותם מפגשים לעונג שבהורשת התרבות, העונג שבלהיות, לספוג, להרגיש, להקשיב, לשמוע.

בתערוכה אני מציגה מיצב ציור ווידאו. את החלל בקומה השנייה הפכתי למעין חדר הסבה המיועד לצופה אחד, שיכול לשבת להתבונן בעבודת הווידאו ולעיין במחברת עבודות. עבודת הווידאו מציגה דימויים של חללי עבודה/חדרי כתיבה מצויירים, שבהם מושתלים קטעי וידאו מצולמים מתוך בית ביאליק. נוצר תמהיל ציור ווידאו של חללי כתיבה. במחברת מופיעות עבודות ציור שלי. המחברת מהווה בשבילי סוג של תהליך כתיבה דרך ציור

נוצר ניגוד מעניין: ביאליק יצר מסגרת להתאספות, ואת מובילה את זה למקום של התייחדות. את חושבת שזה קשור לרוח הזמן? אולי שבענו מהניסיונות להיות קולקטיב? או שאולי זה יותר קשור לאישיות שלך, לחיפוש אחר השקט?

שאלה חתרנית… לא חשבתי על זה כך, אבל מודה שיש במחשבה זאת מן החוכמה

בעיניי עבודה שמיועדת לצופה יחיד היא חתרנית

מסכימה איתך, וזה נכון. אני אוהבת את ההתייחדות, את הזמן למחשבה, לשקט, מאוד חשובה בעיניי ההסתכלות פנימה, ההתבוננות, הצפייה. יכול להיות שממש בתת מודע אני מובילה/מושכת את הצופה לתהליך שאני רוצה שיעבור. במידה וזה יקרה, ״השגתי את מטרתי״ בתערוכה.

במיוחד שבימים אלה צורת ההתקשרות בין אנשים היא מאד מוחצנת. פייסבוק ואינסטגרם ועוד, הכל חשוף, אין כלום מן הנסתר. אולי צריך להסתכל קצת פנימה, לבחון דברים, להאט

ואיך הצופים מגיבים? ראית זוגות שמתלבטים אם להיכנס יחד?

אני לא נמצאת בבית ביאליק כל הזמן בכדי לראות, אבל ממבקרים שהיו הבנתי שזה קורה. כן – אנשים נכנסים אחד אחד, אפילו שמעתי ש״עמדו בתור״ רק להסביר: אמנם החדר קטן, אבל יש אפשרות לכמה אנשים לשהות במקום באותו זמן. אולם אז החוויה היא אחרת.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף לחלל בקומה השנייה של בית ביאליק אני מציגה עוד חלק מהתערוכה ב״בית מניה״, שנמצא בחלקה האחורי של הגינה. גם זה חלל לא קונבנציונאלי להצגת תערוכות. מתקיימים במקום ארועי תרבות, הצגות, פעילויות של ילדים. וזה מה זה שמשך אותי בחלל הזה – אהבתי את הרעיון שהוא דינמי  ופעיל.

את יכולה לספר קצת על התהליך שעשית?

המחקר שלי אודות ״עונג שבת״ הוביל למקומות מפתיעים, בעזרתו של מנהל ארכיון בית ביאליק, שמואל אבנרי, שהנחה וכיוון אותי לחומרים. לדוגמה, מצאתי מידע על ארכיון שהוקם בגטו וורשה שנקרא ״עונג שבת״. הגעתי אליו בעקבות אחד המאמרים בארכיון בית ביאליק – מאמר שנקרא ״ביאליק בגטאות״ ובו מדובר על הנוכחות של כתביו של ביאליק בחיי היומיום בגטו.

בגטו ורשה היה ארכיון שנקרא ״עונג שבת״, בעקבות ביאליק. אנשי רוח, סופרים ועיתונאים היו מתכנסים במוצאי שבת וכותבים על המתרחש בגטו. הארכיון הוטמן בתיבות ברזל וכדי חלב ונמצא אחרי המלחמה 

את הארכיון בגטו הקים ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. הוא היה מכנס אנשי תרבות ורוח, סופרים ועיתונאים במוצאי שבת, ואנשים אלה כתבו על המתרחש בגטו, כתבו על חיי היומיום. משהבינו שימיהם קצרים ויכול להיות שלא יישארו בחיים, החליטו להטמין את הארכיון, שישמש עדות למה שהתרחש באותם ימים. הארכיון הוטמן בעשר תיבות ברזל ובשני כדי חלב

זה מדהים. איפה מצאת את זה?

אחרי המלחמה נשארו בחיים שלושה מחברי ארגון עונג שבת, בעזרתם נמצא הארכיון מתחת להריסות הבית שבו התקיימו המפגשים. אני לא ״גיליתי״ אותו, כמובן, אני רק מספרת על קיומו לעוד אנשים. ב־2017 עלה לאקרנים הסרט ״מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו״, בבימוייה של רוברטה גרוסמן והוא מספר את סיפור הארכיון הזה. מצאתי עוד מידע בספרייה הלאומית. 

עבורי זה היה חלק מרגש מהעבודה, בדיוק כמו התהליך שרציתי שייקרה כשייכנס הצופה היחיד לתערוכה ויישב וייתבונן, רציתי גם שייחשפו חומרים שמצאתי בארכיונים

מאז ומתמיד יש לך כמה ערוצים בעבודה: האחד, הציור, שהוא יותר כאן ועכשיו (אם כי גם נשען לעתים על טקסטים ואלבומים מהעבר) והווידאו, שמאז שהכרתי אותך את פונה מה הקשר שלך היה מחובר לארכיונים

העיסוק בחומרי ארכיון מלווה אותי לכל אורך השנים של עשייתי האמנותית. עוד ב־2006 הצגתי עבודת וידאו בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שמבוססת על ארכיון אקסלרוד. בעבודה נוספת, ב־2010, השתמשתי בחומרים מארכיון שפילברג. יש ברשותי ״ארכיון אישי״ של סרטי 8 מ״מ שצילם אבי בשנות ה־70 המוקדמות – שנות ילדותי. אני משלבת בין חומרי ארכיון אישיים וציבוריים, כך שחומר ביוגרפי שלי מעורב באירועים וסיפורים שיותר מזוהים לקהל, והמבט הוא אישי, אינטימי. עבודות אלה הוצגו בין היתר במוזיאון ישראל, בתערוכה ״יומהולדת״; במוזיאון פתח תקווה הצגתי תערוכת יחיד שהתבססה על חומרי האוסף של המוזיאון

מאין התשוקה ״לנבור״ ולחקור בארכיונים?

אני חושבת שזה מגיע מהמקום של לקחת מן העבר, להניח כאן ועכשיו ולהתבונן מחדש. מעניין אותי להשוות, לראות את הדברים ממרחק של זמן ובקונטקסט עכשווי

אפשר לומר שאת יוצרת־חוקרת, ובאמצעות החומרים שאת בוחרת, את מנהלת מעין דיאלוגים דמיוניים עם האנשים שמעברו השני של הזמן

נכון. מתקיים דיאלוג. ציור שאני מציגה בבית ביאליק נקרא ״המפגש שלא צולם״: זאת עבודת שמן וגרפית מצויירת על נייר, שבה מתואר מפגש תרבות של אנשי רוח. האנשים לקוחים מזמנים שונים בהיסטוריה, וחלק גם מעכשיו. ציירתי אותו לאחר שנוכחתי שאין כל צילום מתועד בארכיון בית ביאליק מהמפגשים שהתקיימו. וזאת משום שהתקיימו בשבת, ולמרות שהיה מדובר במנהג חילוני, בשבת לא הותר לצלם. אני עושה ״השלמות״ באמצעות הדמיון לצורך הציור

בעצם התערוכה היא מעין קפסולה של ״טלי נבון״ שמתחבאת בתוך הבית הרווי בביאליק. הרגשת שאת משוחחת איתו, עם אנשי הקבוצה של עונג שבת?

אולי לא משוחחת, אבל בהחלט הייתי שמחה להיות נוכחת באחד מהמפגשים. מעניינים אותי מאד אנשים שכותבים. בשיח גלריה שיתקיים בתערוכה באפריל תשתתף הסופרת סמדר שטיינברג, שהיא גם ביבליותרפיסטית. ספרה ״שבע דרכים לאיבוד״ זכה בפרס ספיר, ספר נפלא

מה הדבר הבא שעליו את עובדת?

הדבר הבא הוא המשך. זאת תהיה עבודה שעוסקת בכאן ועכשיו, אבל שוב יהיה חיבור לנקודת זמן בעבר, וכנראה שתהיה חציית גבולות… כלומר התייחסות לחיים במקומות אחרים. העבודה תעסוק בלוקאלי והמרחבי ובקריאה מחדש של מערכות יחסים בחברה קולקטיבית

טלי נבון: אנתולוגיה – עונג שבת
אוצרת: סמדר שפי
בית ביאליק, רח׳ ביאלי7 27, תל אביב

The post טלי נבון נוסעת בזמן דרך הארכיון appeared first on מגזין פורטפוליו.

הצבר של אילן ברוך בגלריה חזי כהן

״מתחת לכסות העלים ממתינה שלכת״, תערוכת יחיד חדשה לאמן אילן ברוך, מוצגת בגלריה חזי כהן בתל אביב. בתערוכה ציורים של ברוך מהתקופה האחרונה, בהם נושא האמן את מבטו אל החומריות והחושניות הדוקרת של הארץ ומשקף אותן במכחולו. מראה הארץ בעבודות בתערוכה, על נופיה הנפרשים מהרי שומרון לשריפה הבוערת במרחב דיסטופי של שדה בור תלוש, או מאחז בו חונה רכב תקול, פוצע.

אל מול מרחב של יישומים מופשטים ועדכניים של סמל הצבר בעבודותיהם של אמנים בני זמננו, חוזר ברוך אל הריאליזם הקיצוני, אולי כדי סוף סוף להפגיש אותנו עם דברים כהווייתם, עם הצמח ועם המציאות הכואבת כפי שהם. תוך שימוש בחושניות עתירה, הוא מתמרד כנגד ההסמלות של הצבר בתרבות, בהקשרים של האתוס הציוני ובהקשרים של שיח ישראלי־פלסטיני, מייתר אותן ומקיים מחדש את המפגש הראשוני והבלתי אמצעי, שבין אדם וסביבה. נעילה: 4.4.

אילן ברוך. צילומים: גלריה חזי כהן

מארגים במקום לאמנות

התערוכה ״מארגים״, שמוצגת בגלריית מקום לאמנות בקריית המלאכה, מבקשת לבחון את מושגי האורנמנטיקה והעיטור, ודרכם משקפת רעיונות של מקום, זהות, זיכרון וגעגוע. האמנים המשתתפים בתערוכה חווים סוג של געגוע אסתטי אל זמן ומקום אחר, אליו הם מתחברים בצורה בלתי אמצעית, רגשית ורעיונית בעבודותיהם.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בין העבודות קיימים אלמנטים אסתטיים משותפים, המאופיינים בתנועות חוזרות ונשנות, מדיטטיביות, שמביאות אל קדמת הבמה מסורות מן העבר בשילוב שיטות עכשוויות, בנות זמננו. התערוכה מתייחסת לאורנמנט כאמירה אסתטית, פורמליסטית, ביוגרפית, ופוליטית; אך השאלה הגדולה שהיא מעלה נוגעת למתח בין הגלוי לסמוי. מה נמצא מתחת לאורנמנטיקה? הדרמה, שמתרחשת בין הנראה לנסתר, בין הדימוי לעולם, נארגת בתערוכה לסיפור על שורשים, מקום וזמן.

משתתפים: אסד עזי, אלהם רוקני, אליעז סלונים, גור ענבר, ורוניק ענבר, חגית שחל, יניב עמר, יעל יודקוביק, לידה מסד שרת, עדן דסטה, מתי אלמליח, ראובן ברמן קדים. אוצרת: דליה דנות. נעילה: 28.3

יעל יודקוביץ, מתוך התערוכה מארגים

אליעז סלונים

יניב עמר

פסטיבל אמנות אורבנית באילת

פסטיבל אמנות אורבנית יתקיים באילת בשבוע הבא (ימי שני עד רביעי, 16-18.3), במסגרת אירועי החורף בעיר. באי הפסטיבל יוזמנו למגוון פעילויות הקשורות באמנות אורבנית על כל גווניה; ציורי גרפיטי שהופקו במיוחד עבור הפסטיבל ובוצעו בידי אמנים מהארץ ומהעולם ולצדם קירות גרפיטי לצביעה חופשית; פעלולנים על אופניים יציגו תרגילים ומופעים; רקדני היפ־הופ וברייקדאנס – קבוצת לימיטס – יופיעו בפני הקהל, שיוזמן להצטרף ולרקוד במסיבת אזניות. בנוסף, יתקיימו סדנאות תיפוף וקצב לכל המשפחה, פעילות קריוקי לייב ברחוב, ושלל אטרקציות נוספות. הכניסה חופשית.

Erezoo – Zivnik. צילום: ארז וזיו שמח

אנה קוגן. צילום: מקס פילנקו

בית מלאכתָּהּ: אמניות במרחב עבודה

סדרת צילומים של אליסיה שחף מציגה אמניות בתהליך היצירה במרחבי העבודה שלהן, בתערוכה המלווה את יום האישה בגלריה ויטרינה, מכון טכנולוגי חולון. בצילומיה, מבקשת שחף להפנות זרקור אל המגוון העצום של אמניות הפועלות כיום ברחבי הארץ: מבוגרות וצעירות, יהודיות וערביות, מהגרות וילידות ישראל. סביבת העבודה הפרטית לכל אחת מלמדת רבות על חייהן – הן כנשים והן כיוצרות.

התערוכה, שאוצרת ד״ר טל דקל, מלווה במבט את הרצף בין חלל הסטודיו וחלל הבית, בין אמניות המבקשות הפרדה מוחלטת בין שני המרחבים, ואמניות המשלבות בין היצירה, העבודה וחיי הבית. ״למבט ולצילום יש כח להגדיל את המקום והנוכחות של נשים בשדה,״ טוענת שחף, ״והגיע הזמן. כי המפגש עם אמניות אחרות נותן להן ולי כח שצומח מתוך אחוות המדוכאות, אחוות המורדות.״ נעילה: 7.4.

אליסיה שחף, צילום האמנית לוסי אלקויטי במרחב עבודתה

האמנית אוסנת בן דב

הציירת הדר גד

ארבע תערוכות יחיד בגלריה לאמנות אום־אל־פחם

מקבץ תערוכות חדש בגלריה לאמנות אום־אל־פחם, במסגרתו יוצגו ארבע תערוכות יחיד. בתערוכה ״רשות הטבע״, חותרים צילומיה של אלישבע סמית, חותרים תחת ציפיותינו מן הצילום, מספקים רשימת מצאי חסרה ושברים חזותיים מהחיים בכפרים ערביים לפני 1948 (אוצר: יאיר ברק). ״חמלת חוטב העצים״, תערוכתו של ראפת חטאב, מלווה את מסעו לתיור שבין העצמי הפנימי לבין אורחות החיים הקולקטיביים היום־יומיים, בשאלה על תפקידו כאמן (אוצר: נאוה ט. ברזני).

האמן יעקב חפץ מציב בהצבה ״רק כוונות טובות״ את תפיסתו כי האמנות במהותה היא סרבנית; לכן על האמן לייצג את ״הסירוב הגדול״ לעולם פגום, המתנהל על פי סטטוס־קוו חברתי שאינו שואף לתיקון (אוצרת: טלי תמיר). מבחר מעבודותיה של האמנית חוה מחותן, בתערוכה ״מצב 2020״, מתכתבת עם ״מצב 88״ שהציגה לפני כמעט שלושה עשורים; כנביאה בשער, מתבוננת מחותן בתהפוכות החברה הישראלית, ומבקשת תקווה (אוצרת: נוגה מגדל). לצד התערוכות החדשות, מוצגת רטרוספקטיבה מתמשכת מעבודותיו של וליד אבו שקרה. נעילה: 30.5.

ראפת חטאב, חמלת חוטב העצים

חוה מחותן, עדים. צילומים: רן ארדה

The post הרשימה המשותפת // 12.3.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב אתי, מה שלומך? אני רוצה להגיד שאני מאוד סקרן לגבי התערוכה שאת אוצרת, במעלה ובמורד ההר, בגלריה החדשה באצטדיון טדי בירושלים

חגיגת צילום. למה אתה מסוקרן?

בעיקר בגלל הכוונה והנושא: העיסוק בצילום מקומי עכשווי, והקשר בין הביוגרפיה של האמן למעשה הצילום שלו. זה תמיד מעניין לראות מה מהמקום ומהביוגרפיה נמצא בעבודת האמנות. מאיפה הגיע לך הרעיון לאצור תערוכה כזו?

אני בין היתר מדפיסה להמון צלמים, והחיבור בין המניע האמנותי לצילום קיים שם כל הזמן. זה מדהים איך הילדות מקבעת חוויות שהופכות לדבר שמחפשים אחריו כל החיים. מתפתח קוד גנטי אישי לכל צלם או צלמת שחיים פה, או הגיעו לפה וגדלו פה, בעקבות המורכבות של המקום הזה. זה מאוד מסקרן אותי

ומתי הבנת שזו התערוכה שאת רוצה לאצור? היה איזה רגע או עבודה שבעקבותיה אמרת זהו, אפשר להתחיל?

זה נמצא שם כבר המון זמן. אני צוברת בראש דימויים וסיפורים אישיים, וזה הופך לאוסף ויזואלי שקשור למחשבות האמנותיות והפוליטיות שיש לי כל הזמן כחלק מהעשייה האישית שלי. הצילום הוא מדיום שמקושר לאמת ולמציאות, אבל ידוע כבר מזמן כמה הוא אינו אוביקטיבי. מאחז העיניים המציאותי הזה הוא פתח מרתק למבט כל כך אישי של כל אחד: הבחירות האופטיות והטכניות בצילום הן ממש כמו המח שמביים חלומות.

אני ירושלמית שחיה בתל אביב. זה קצת כמו גלות. ההצעה לאצור תערוכה בטדי ולהציג שוב בירושלים עוררה את הרצון לבחון איך שתי הערים משתלבות בצילום המקומי

אתי שוורץ. צילום: רע בן דוד

פבל וולברג. נינה, 2014

והמתח בין תל אביב וירושלים הוא גם מה שעומד מאחורי שם התערוכה?

לא באופן ישיר. הממד ביוגרפי הוא שילוב של המקום שבו אתה חי עם המקום, שנצבר עמוק באישיות. בעבודות בתערוכה, המקום הוא כמעט כמו תפאורה, רקע, והנושא משתנה ומצטייר כמקום חדש, מכלול, מקום שהוא כמו נבואה או פנטזיה למרחב מחיה, לפעמים אפוקליפטי ולפעמים פשוט יפה.

לדוגמה, הצלם פבל וולברג הראה לי צילום שצילם את בתו עם בגד של הרמדאן שקנה בבית לחם עומדת ליד נחל אילון. אני חושבת שזה מה שהניע את כל מערך הדימויים שנבחרו לתערוכה: עומדת שם תל אביב מאחור כמו תפאורה של סרט מדע בדיוני בשחור לבן, הכל היה ברור אבל שום דבר לא עשה הגיון בצילום הזה, זה טלטל אותי

למה זה טלטל אותך ואיך זה קשור להיסטוריה של וולברג?

הוא נולד באוקראינה, גדל בבאר שבע, וכל העשייה הצילומית שלו היא מפגש ישיר עם אזורי סכסוך. תעוד לאורך השנים של הסכסוך המקומי מופיע אצלו לא בהכרח כבחירת צד, אלא כמחבר בין קצוות של דברים שמתנגדים אחד לשני ונלחמים זה בזה. מה שיש בעיקר בתערוכה זה היום יום של כל אחד: חזרה שוב ושוב לאותם מקומות. לא יציאה למסע למקום אחר, אלא חזרה שוב ושוב למה שכל כך מורגלים לראות

מה שיש בעיקר בתערוכה זה היום יום של כל אחד: חזרה שוב ושוב לאותם מקומות. לא יציאה למסע למקום אחר, אלא חזרה שוב ושוב למה שכל כך מורגלים לראות

את יכולה לתת עוד דוגמאות?

קרן זלץ צילמה כיכרות ובניינים בתל אביב במצלמת אינסטמטיק של לייקה, זה כמו פולארויד; מקומות הכי בנאלים בתל אביב. אבל צילום כפי שהיא צילמה המיר את השגרתי לכמוסות זמן קטנות של תל אביב, משהו בין גלויה לזכרון שמתפוגג.

רע בן דוד צילם במגרש חניה בדרום תל אביב משחק קריקט של כמה חבר׳ה מהודו, מלמעלה, גבוה, עם מצלמת 11×14 אינץ׳, מצלמה שמאפיינת בכלל את ראשית הצילום, עם חדות ואינפורמציה ברורים וחדים. אבל המקום נראה כלכך שונה מלחלוף לידו בכל בוקר

קרן זלץ. תצוגת רחוב 2017-2020

רע בן דוד. קריקט, 2020

אז אני מבין שהמקום נראה אחרת, אבל לא ברור לי איך זה קשור לביוגרפיה של היוצרים: מה גילית על הקשר הזה

גיליתי שבאיזשהו שלב מוקדם מתקבע זכרון שאחר כך חוזר בחיים הבוגרים, מתגלה במציאות היום יומית, והופך להיות מניע ליצירה של כל אחד. המודעות שלנו את עצמנו מתחילה בכלל מהסביבה: תינוק לא מזהה את עצמו במראה, אבל מזהה את הוריו ואת החדר. זה חלק מהזהות של כל אחד, זה מיצר את האופן היחידי שמניע כל צלם או צלמת

את יכולה להיות יותר ספציפית ולהגיד מה בביוגריה של פבל, קרן או רע נוכח בעבודות שתיארת?

לרכל? צוחקת…

לא לרכל… זה מה שסיקרן, הקשר בין הביוגרפיה של האמן למעשה הצילום שלו

פבל וולברג תיעד את האינתיפדה בצורה מורכבת ומרתקת, ולא מהסס לבחון את האבסורד הזה בהקשר של ביתו. קרן זלץ גדלה בגבעתיים ותל אביב, היא כמו זכרון של טיול ביום שבת. רע בן דוד, בגלל האופן שהוא גדל, פיתח מבט שמקיף פרספקטיבה הרבה יותר רחבה מגובה העיניים. דוד עדיקא מצלם בזמן ריצה רגעים בין אנשים שמביטים אל הים, רגע שחקוק אצלו מהמעבר מתל אביב לירושלים. אני מצלמת את ירושלים שוב ושוב כשלם שמתפרק בגלל הפער בין התמימות שבה גדלת, לאמת הפוליטית של העיר.

רותי אגסי מצלמת בכל מקום איזושהי עדות רפאים להוריה שעברו מאירופה לכאן. גסטון צבי איצקוביץ׳ מגיב לטקסי היומיום של אנשים שחיים בין גבולות, וזה קשור למעבר מארגנטינה לכאן. יעקב ישראל מצלם את השכונה שהוא גר בה בירושלים כבר 22 שנה, מצלם דיוקנאות של שיכונים שראו את כל ההיסטוריה של קליטת העולים בארץ… וכו׳ וכו׳

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

את חושבת שהצלמים מודעים לכך? שהם יכולים להתחמק מזה? או שזה כבר כמו טבע שני?

זה נשמע קצת פשטני ופסיכולוגיה בגרוש כשמנסחים את זה במילים, אבל בצילום, במדיום המדהים הזה, זה פשוט חלק מהסגנון האמנותי שלך. 

וזה לא טבע שני, זה חלק מהאישיות האמנותית. זו לא פעולה טיפולית, אנחנו פשוט מה שמסביבנו. מי שבוחר להיות אמן – או בעצם לא בוחר – זה פשוט חלק מהתחביר הפנימי. אני לא יודעת אם הם מודעים לכך, אולי זה אפילו לא מעניין אותם, אבל אותי זה מעניין: הקשר בין הדברים, בעיקר הפרדוקס הצילומי, המפגש בין אוביקטיביות לסוביקט

רותי אגסי. השולחן, 2006

גסטון צבי איצקוביץ. דרך חברון, 2020

יעקב ישראל. רחוב בוליביה 14, ירושלים, 2018

מה את חושבת שהקהל שיגיע לתערוכה יוכל להבין ממה שהוא רואה על המפגש הזה? על הקשר בין ביוגרפיה לתוצר אמנותי?

המבקר בתערוכה יפגוש את ישראל כמקום דרך עיניים של צלמות וצלמים שחיים כאן. יש קשר חזק בין הכותרות של הצילומים לצילום, הממד הביוגרפי מצוי ביניהם. בחרתי בשם ״במעלה ובמורד ההר״ לתערוכה כי הוא מתאר תהליך והצטברות: של המטען בין המוכר למקום החדש שמתגבש אצל כל אחד ומגלם בתוכו את המוכר, אבל גם את האופן האישי שכל אחד רואה אותו, והתערוכה היא תמונה רחבה של נקודות מבט מצטברות וגם המון צילומים ממש יפים

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

עדיין מסוקרן?

ברור!

הפתיחה ביום שישי בשעה 13:00. בואו

במעלה ובמורד ההר
אוצרת: אתי שוורץ
סדנאות האמנים הגלריה החדשה טדי, אצטדיון טדי (שער 22), ירושלים
משתתפים: רותי אגסי, בעז אהרונוביץ׳, עודד בלילטי, רע בן דוד, מיכל בראור, אריאל הכהן, פבל וולברג, מאיר ויגודר, קרן זלץ, יובל חי, יובל יאירי, שרון יערי, יעקב ישראל, גוסטבו סגורסקי, הדס סט, דוד עדיקא, רון עמיר, עינת עריף גלנטי, רונית פורת, גסטון צבי איצקוביץ׳, מיכל רובנר, אלדד רפאלי, ברוך רפיח, אתי שוורץ
פתיחה: 13.3; נעילה: 1.5

אתי שוורץ. גן בוטני, 2015

דוד עדיקא. יומן ריצה, טיילת יפו תל אביב 2017-2020

The post במעלה ובמורד ההר: ישראל דרך העיניים של צלמות וצלמים שחיים כאן appeared first on מגזין פורטפוליו.

השנה ימלאו 100 שנים ללידתו של יוסף באו, מראשוני המאיירים במדינת ישראל. יצירותיו שילבו משחקי מילים ואמירות (חלקן נועזות לתקופתו) שלוו באיורים יחודיים שהצטיינו בתיעוד רוח התקופה, אך נראים עכשויים גם כעת. באו עיצב ויצר את הלוגואים והכותרות למיטב הסרטים של ראשית מדינת ישראל ובמקביל, תרם מכישורי הגרפיקה שלו לזיוף תעודות ששימשו במבצעים מיוחדים של המוסד.

הסטודיו בו עבד, יצר והמציא מילים וגופנים (שניים מהם בשימוש עד היום והפכו לפונטים דיגיטליים) נשמר בשלמותו כפי שהיה בחייו, פועל כמוזיאון ומארח שוחרי אומנות ואוהבי השפה העברית. לכבוד יום הולדתו ה־100, מזמין בית יוסף באו אמני איור וקליגרפיה להגיש מועמדות להשתתפות בתערוכה שתתקיים במסגרת שבוע האיור.

האמנים שיבחרו יוזמנו ליצור פרשנות אישית שלהם לאחת מעבודותיו של יוסף באו. העבודה החדשה תוצג לצד עבודתו של באו בתערוכה, שאוצרות דניאלה גרדוש־סנטו ו־Anna.R.Ky. וועדה מקצועית תבחר עד שמונה אמנים שישתתפו בתערוכה, במסגרתה יזכו ללווי מקצועי של המוזיאון במהלך העבודה על היצירה החדשה. התערוכה תוצג במוזיאון יוסף באו בשבוע האיור, נובמבר 2020.

תנאי ההגשה

• מגישי ההצעה יהיו אמני איור / קליגרפיה פעילים, העוסקים ביחס בין דימוי למילה, והציגו בעבר תערוכת יחיד או השתתפו בשתי תערוכות קבוצתיות לפחות.
• למשתתפים ישולם שכר אמן בשווי 1200 ₪ וכן תקציב חומרים עד 250 ₪.
• ההשתתפות בתערוכה כוללת זמינות לשני מפגשים במוזיאון בחודשם אפריל-יוני. העבודה הגמורה תופק עד לתאריך 1.7.20.
• להגשת מועמדות, יש לצרף קורות־חיים מקצועיים הכוללים פירוט תערוכות, ותיק עבודות קודמות הכולל עבודת רישום / איור / קריקטורה בשחור־לבן (לא צילום), עבודה המתייחסת לאותיות ולשפה העברית, וחמש עבודות נוספות, מהן לפחות שתיים נוצרו בשנתיים האחרונות.
• ביחס לכל עבודה יש לציין את כותרת העבודה, שנת יצירתה, מדיום, ותיאור קצר הכולל ציון המסגרת בה בוצעה העבודה (לתערוכה, לשימוש מסחרי, ללקוח וכו׳).

להגשת מועמדות ולשאלות נוספות בכתובת: annarky19@gmail.com
תאריך אחרון להגשת מועמדות: 22.3.20

The post קול קורא: איור וקליגרפיה במחווה ליוסף באו appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אשחר חנוך קלינגבייל, 34. במקור מקיבוץ ניר עוז בעוטף עזה, כיום גר בלב תל אביב.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם אורי שלוש שנים. ביחד מגדלים את פיט (כלבלב בן שמונה) ואת אריה וסנסה (חתולות בנות ארבע), אז יש מין גן חיות קטן.

מה בצלחת?

בצלחת יש כל טוב! חיי בשביל פחמימות חמות וגבינות. מת על דגים נאים ופירות־ים, ובכל לשון של בבקשה תרחיקו מימני קינמון, יש לזה ריח וטעם של בחילה.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

האמת שכרגע יש לא מעט. עד ה־21.3 מציג את מישורים, תערוכה השתתפותית בגלריה נווה שכטר, באוצרות שירה פרידמן. התערוכה התפתחה מתוך עבודה אחת כחלק מהמשך של פרויקט קודם שלי, וצמחה לתערוכה שלמה ומרובת מדיומים, עם עבודות שמייצרות מסלול, כמו מסע אל הנחיתה על מאדים. בחלל הגלריה מול קיר האמן אני מזמין את המבקרים למסע של גילוי והשתתפות ביצירת רישום קבוצתי, שנחשף טפח אחר טפח במשך התערוכה. ב־20.3 נקיים שיח גלריה בתערוכה, לקראת הנעילה.

צילומים: סיגל קולטון

בסוף מרץ אשתתף בביאנלה לאומנות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, שם תוצג לראשונה עבודת רישום דו־כיוונית. בחודש מאי אציג את קורונוס, פרויקט הגמר שלי במסגרת תכנית התואר השני של בצלאל באומנות. הפרויקט עוסק במסלול ההתאבדות של החללית קסיני של NASA, שהוחלט לסיים את משימתה בכך ששרפו אותה באטמוספרה של שבתאי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

בתחום האומנות הפלסטית עדיין לא יצא לי מפגש משמעותי. מת לשבת על בירה עם לוק טויימנס. כן פגשתי את ג׳ניפר לופז, והיא בדיוק כמו שמדמיינים אותה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אין לי באמת פנטזיות לא ממומשות. מה שכן, יהיה מעניין לעבוד על פרויקט רב תקציב, לראות מה קורה כשהידיים שלי לא מפיקות את הכל, ועד כמה הרישומים יכולים לגדול.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

Happy Socks! נחמד להתחיל את היום כשהגרביים מחייכות אלייך.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // אשחר חנוך קלינגבייל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מהדורת 2020 של הגדת הפסח של אסופה היא המהדורה השביעית שהחנות מוציאה לאור מאז 2013, ״אלטרנטיבה מרעננת ובעיקר יפה להגדות שעוברות מדור לדור, שמקדמת וחושפת מעצבים ומאיירים ישראלים״. בדומה למהדורות העבר, גם הפעם משתתפים בהגדה 45 מאיירים ומעצבים חדשים (שלא השתתפו במהדורות הקודמות), צעירים לצד ותיקים (עד כה השתתפו בפרוייקט 315 יוצרים שונים). כל אחד אייר את הטקסט שקיבל על פי סגנונו ופרשנותו, ביד חופשית.

המשתתפים במהדורת 2020 אותרו לאורך השנה – בתערוכות הבוגרים, בחשבונות האינסטגרם, בתערוכות ובעקבות פנייה בבקשה לקחת חלק בהגדה – על ידי ליאור ימין, הבעלים של אסופה, וניצן אורלובסקי, האחראית על האוצרות והעריכה. כל אחד מהיוצרים שהשתתפו ביצירת ההגדה קיבל כפולת עמודים. שבעה מהם מציגים בפורטפוליו את הפרשנות המאוירת שלהם לסיפור המוכר ומספרים על תהליך העבודה.

הגדה לפסח 2020 של אסופה. עיצוב: אבי נעים

מיכל רוט

מיכל רוט

הרצון לייצר דימויים שעשויים ברקמה לכפולה של קערת הסדר נבע גם מתוך ההקשר היהודי שיש לרקמה ואריגה (המפית לכיסוי חלת השבת, הבד העוטף את המצות, הפרוכת וכדומה), וגם מתוך אהבה למלאכת הרקמה שפיתחתי בשנים האחרונות. הכפולה נותנת הרבה מקום לדימוי ולעיצוב מכיוון שהיא נמצאת מחוץ לנרטיב של ההגדה ויותר בעריכת טקס, במנהגים ובישיבה המשותפת סביב השולחן.

כפי שבקערה ניתנת גומחה מיועדת לכל מאכל, ניסיתי לייעד בכפולה מקום דומה לכל אלמנט בנפרד. הכנתי תכנון על דף בגודל המקורי של הכפולה, שאותו העברתי לבד מתוח על מתקן מעץ והשתמשתי בתפרים שונים ויחודיים שלמדתי תוך כדי עשייה לכל אחד מהדימויים (הביצה עשוייה בטכניקה המדמה קרושה, המצות בתפר מקווקו וכולי). בסוף תהליך הרקמה (שהיה אתגר פיזי בפני עצמו) סרקתי את הבד והוספתי נגיעות איוריות וטיפוגרפיות באופן ממוחשב. מאד נהניתי מהתהליך ואשמח בעתיד להקדיש זמן ממושך הרבה יותר לתכנון דימויים כאלה שמכניסים לפורמט תחושה חומרית.

instagram.com/mich__ro

ניב אבודרם

ניב אבודרם

הכפולה שקיבלתי היא שער לטקסט ארבעת הבנים. אני מרגיש שלרוב אנחנו מוצאים את עצמנו מחלקים אנשים לפי הקטגוריות האלו, והתבוננתי בהן מתוך מקום של גבריות ואגו: מה אנחנו משקפים לסביבה ומה מסתתר פנימה.

כדים הם כלי קיבול שאפשר לצקת בו תכנים ומשמעויות שונות. הבחירה בכד שבור היא מעין ״נורת אזהרה״ למי שלא ידע למלא עצמו בתוכן. בסגנון האיור בחרתי להפגיש בין המיתולוגיה היוונית לבין עיטורים מצריים המתבקשים מההגדה. בחירת הצבעים המצומצמת נועדה כדי לתת לאיור מספיק שקט, שיוכל להמחיש את הכוונות שלי תוך כבוד לטקסט קריא והומוגני.

instagram.com/nivabudaram

עומר פורת

עומר פורת

קיבלתי את הכפולה של ארבעת הבנים. הטקסט המפורסם הוא מדרש, וככזה הוא טומן בחובו משמעויות ודיון שלא כתובים במפורש. ההגדה מבוססת על המצווה ״והגדת לבנך״, ובטקסט של ארבעת הבנים מראים את המורכבות של החינוך, בכך שיש מגוון של בנים (ובנות) שלכל אחד מהם יש לפנות בגישה מתאימה לו. באיור שלי רציתי להראות את השוני של הבנים, אך גם להדגיש את העובדה שהם בסוף חבורת ילדים שגם קצת דומים אחד לשני.

ציירתי אותם בעולם מודרני, משחקים בגן השעשועים שמוכר לכולנו. האיור נעשה בצורה דיגיטלית באייפד, אך מחקה טכניקה ידנית של צבעי עיפרון שנועדו להדגיש את התמימות. הסגנון שלי מאד מושפע לאחרונה מהסדרה המצויינת ״סטיבן יוניברס״, וגם כאן לקחתי השראה משם. דרך אגב, אני ממליץ מאד לצפות בסדרה!

instagram.com/gunr_p

תומר בן יאיר

תומר בן יאיר

בסיפור יציאת מצרים בחרתי להתמקד במוטיב הגבורה והניצחון, כסיפור הירואי של הטובים מנצחים את הרעים. בדמיוני ראיתי את הדמויות מההגדה כגיבורי על של סרטי המדע הבדיוני המוכרים בעולם הקולנוע של היום. לכן השתעשעתי עם הרעיון ויצרתי באיור דיגיטלי קולאז׳ של גיבורי ההגדה בדמותם של גיבורי סאגת מלחמת הכוכבים.

הופתעתי לגלות עד כמה הדמיון הנרטיבי והוויזואלי בין שני הסיפורים מקביל באופן סימבולי, למרות שהם באים מעולמות כל כך שונים ומתקופות שונות. כך, בהקבלה לדמויות ממלחמת הכוכבים, חרב האור כדימוי למטה הקסמים, פרעה בדמותו של דארת׳ ויידר הנוול האולטימטיבי, משה בתיבה מזכיר את בייבי יודה, גמלים מדבריים מזכירים את AT-AT walkers ועוד

instagram.com/tomerb_y

שירה גלעדי

שירה גלעדי

עשר המכות הן אכזריות, ולכן בהתחלה כשקיבלתי את הכפולה, דמיינתי איור אפל עם צבעים קודרים. מצד שני היה חשוב לי להציג את הצד האופטימי בסיפור, שהוא כמובן שחרורם של בני ישראל מהעבדות שמסתיימת ביציאת מצרים, לכן הבחירה הצבעונית שלי מסמלת תקווה והתחדשות.

בחרתי להבליט את הניגוד בין המצרים השולטים לבין בני ישראל העבדים, בכך שהשתמשתי בשתי טכניקות איור שונות. את המכות הקשות שקיבלו המצרים איירתי בטכניקה ידנית עם הצללות, ובשביל לדמות את הסביבה שבה הם חיו, עיצבתי מרחב איזומטרי מופשט של צורות וקטוריות וגרפיות, שמזכירות את המבנים והפירדמידות שנבנו בכפייה על ידי בני ישראל.

instagram.com/shicogi

שחר ארנפלד

שחר ארנפלד

חג גדיא הוא הטקסט שחותם את ההגדה. מי שהצליח לשרוד עד כה, ולשיר אותו בארמית, מגיע לו וואחד אפיקומן! ההשראה שלי נבעה מתוך פרשנות הסיפור: מסופר על אבא, ״אבא שבשמים״, שקונה את הגדי שמשול לעם ישראל. הגדי עובר מהמורות דרך מפגש עם דמויות שונות. עד שלבסוף האבא מגיע שוב, אבל הפעם בתפקיד עצמו״ הקדוש ברוך הוא, המציל ושומר על הגדי.

כך גם בכפולה: הקוסם הוא ב״דמוי״ אלוקים, הוא זה שאחראי על כל השתלשלות העניינים שבסיפור ובמציאות. הכל נעשה על פיו, ״הכל נהיה בדברו, וכל הסיפור יוצא לו כמו הקסם של מטפחות מהפה.

instagram.com/shahar.erenfeld

סרגיי איסקוב

סרגיי איסקוב

קיבלתי את סיום ההגדה, החלק שבא אחרי חד גדיא, שסוגר אותה ומשאיר מן הפתעה לסוף. באופן טבעי החלק האחרון הכי התאים לרוח העבודה שלי: יצרתי קומפוזיציה מלאה, עשירה וחגיגית שתסכם את ההגדה לפני ארוחת החג. ניסיתי להדגיש את תחושת השמחה והצהלה, היציאה מגלות לחרות וגם לתת מקום לפרשנות בהקשר הסימבולי.

האיור פועל כמו ציר זמן ויזואלי – הווה־עבר – כשלרוחבו דימויים, פיגורות ואוביקטים שזולגים אחד לתוך השני באווירת מופע מלא התרחשויות. מאחר ולא היה לי טקסט, עבדתי באופן חופשי וכך גם רציתי שהאיור שלי ירגיש – קו מול כתם, חפיפה צבעונית ושיבוש הפרספקטיבה.

instagram.com/deonoise

The post ביד חזקה ובזרוע מאויירת: ההגדה לפסח 2020 של אסופה appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרס רפפורט לאמנים ישראלים לשנת 2020 יוענק לשתי אמניות: דרורה דומיני היא כלת פרס רפפורט לאמן בכיר, והילה טוני נבוק היא כלת פרס רפפורט לאמן צעיר ומבטיח. ועדת השיפוט לשנת 2020 כללה את דורון רבינא, טניה כהן־עוזיאלי, דלית מתתיהו, רבקה סקר, דורון סבג, דגנית ברסט ועירית רפפורט.

שווי הפרסים לאמניות הזוכות השנה הוא בסך 140,000$. הפרס לאמנית בכירה כולל מענק כספי של 35,000$, ואילו הפרס לאמנית צעירה ומבטיחה יעניק לזוכה 15,000$. בנוסף, כל אחד מהפרסים כולל מימון תערוכת יחיד לזוכה במוזיאון תל אביב לאמנות שתלווה בקטלוג, בסך כולל של 90,000$. כחלק מהזכיה, תתרום כל אחת מהאמניות עבודה לאוסף רות וברוך רפפורט לאמנות ישראלית, שייתרם כולו למוזיאון תל אביב.

דרורה דומיני, ילידת 1950, למדה אמנות לתואר ראשון ושני בארצות־הברית ובאנגליה. מאז שנת 1980 היא חיה ועובדת בתל אביב ומרצה בכירה באקדמיה בצלאל. הציגה בתערוכות רבות במוזיאונים ובגלריות בארץ, בגרמניה ובארצות הברית. הפיסול של דומיני נשען על תחביר מקורי שמחבר בין מסורות פיסוליות מודרניות, שקשורות בצורות בסיסיות, פיסול גברי, פעמים רבות בברזל חלוד בממדים גדולים ובין שפה חומרית אישית שמעדיפה את העץ, למשל, על פני הברזל.

דרורה דומיני. צילום: באדיבות קרן רפפורט

פועל נופל. צילום: אלעד שריג

צילום: ציקי איזנברג

שער וחומה. צילום: אלעד שריג

בשנות ה־80 נתפשו עבודתה ודמותה של דומיני כחוד החנית של הפיסול בארץ, וכמודל מכונן של אישה־יוצרת וחונכת לדור הצעיר באומנות המקומית. בשנות ה־90 העלתה דיון ביקורתי בשליטה הגברית המובהקת באתוס ובפיסול הישראלי ואת כושרו של קול נשי לחדור ולחולל בו תפנית.שנות ה־2000 ביצירתה מוסיפות לטוות את התחביר הפיסולי הייחודי לה, באמצעות העמקת הקשר למרחב המקומי ולרוחות המזרח המנשבות בו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הילה טוני נבוק, רשמת ופסלת ילידת 1974. בוגרת תואר ראשון בעיצוב בוויצו חיפה ותכנית התואר השני באמנות בבצלאל, שם היא גם מלמדת במחלקה לאמנות. בוגרת תוכנית הרזידנסי ״ארטפורט״ תל אביב (2016), זכתה בפרסים רבים בהם פרס השרה ובפרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות (2019, 2012). בשנת 2018 פרסמה את ספרה הראשון, בשיתוף יונתן רז פורטוגלי.

בעבודות הפיסול והווידאו שלה חוקרת נבוק את היסודות התרבותיים והאידאולוגיים של תחום העיצוב, ומפענחת את הקודים של האדריכלות והעיצוב הישראליים. עבודותיה מזוהות עם שימוש פיסולי מפתיע ומקורי בחומרים ובאובייקטים נפוצים מהמרחב הביתי, וחושפות את התכונות המופשטות של היום־יומי והפונקציונלי. לצד המשחקיות וההומור, יצירותיה מעוררות שאלות על האופן שבו עיצוב האוביקטים המקיפים אותנו חושף את הפנטזיות, הכישלונות והשאיפות העמוקות של החברה שבה אנו חיים.

הילה טוני נבוק. צילום באדיבות קרן רפפורט

הילה טוני נבוק, קו רקיע. צילום: אריאל קן

שעות עגולות. צילום: יובל חי

צינור. צילום: אלעד שריג

דרורה דומיני והילה טוני נבוק מצטרפות לשורת הזוכים בפרס רפפורט, המוענק מאז שנת 2006 לשני אמנים המתגוררים ופועלים בישראל. בשנים קודמות זכו בפרס לאמן/ית בכיר/ה האמנים נורית דוד, יאן ראוכוורגר, אבנר בן גל, טל מצליח, שרון פוליאקין, אסף בן צבי, דגנית ברסט, דוד ריב, עדו בראל, יאיר גרבוז, יצחק גולדשטיין, יצחק (איצ׳ה) גולמבק ודוד גנתון. הפרס לאמן/ית צעיר/ה ומבטיח/ה הוענק בעבר לאמנית אלי פטל, נטעלי שלוסר, יוסף קריספל, מלאני דניאל, אורן אליאס, מיכאל חאלק, אלעד קופלר, איוה כפרי, עלמה יצחקי, שי יחזקאלי, יפעת בצלאל, גיל יפמן וערן נוה.

The post זוכות פרס רפפורט: האמניות דרורה דומיני והילה טוני נבוק appeared first on מגזין פורטפוליו.

וירוס הקורונה המתפשט ברחבי העולם מזמן מחשבות ותגובות מיוצרים בתחומים מגוונים. לה־קולטור, איתי בלאיש וחיים שושן יוצאים עם יוזמה חדשה: פנזין אינטרנטי בין־לאומי. הפנזין מבקש לייצר זכרון ושיח חזותי בתגובה מהירה לפנומן התקשורתי שמייצר COVID-19.

הקול הקורא פורסם בדף האינסטגרם של הפנזין, ויושק בקרוב גם באתר משלו.
אמנים, משוררים, מאיירים, מעצבים ויוצרים משלל תחומי האמנות השונים, מוזמנים לשלוח יצירות ותגובות לכתובת: 19divoc@gmail.com

The post קול קורא: פנזין הקורונה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מלבד ההחלטה המסקרנת של פונדסיון פראדה במילאנו, להציג כלי פורצלן שנוצרו במאות ה־16 עד ה־19 בסין – מה שהפתיע אותי במיוחד בתערוכה חדר הפורצלן, היה המיקום שלה במוזיאון (זה קרה לפני חודש, כשהקורונה הייתה וירוס שצריך להדאיג רק את מי שממבקר במזרח הרחוק). ה־Torre, התוספת האחרונה של המוזיאון, בנין צר בן תשע קומות עם נוף מרשים ואמנות פתיינית, מציג בדרך כלל את תצוגת הקבע של המוזיאון – הפגנת כח הכוללת בין היתר עבודות של ג׳ף קונס, קרסטן הולר ודמיאן הירסט.

לכן, אפשר לראות בהחלטה למקם בקומה הרביעית של המגדל את חדר הפורצלן, שכולל למעלה מ־1,700 פריטי פורצלן שיוצאו מסין, כהצהרת כוונות. זו מופיעה גם בטקסט התערוכה: המהלך הוא חלק ממגוון רחב של מחקרים שביצע המוזיאון, ״במטרה להרחיב את פעילותו ולעסוק במנעד רחב של אמצעי ביטוי שחוצים את גבולות האמנות העכשווית״.

אוצרי התערוכה – חורחה וולש ולואיזה וינהאיס (Jorge Welsh & Luísa Vinhais) – מבקשים להדגיש את הערך האמנותי של כלי הפורצלן, מבלי ליצור היררכיות והבחנות בין אמנות, קראפט, עיצוב וייצור המוני. ״הבחירה להציג את התערוכה באחד מחללי התצוגה של טורה, הכוללת מבחר יצירות מאוסף הקבע של המוזיאון, מעוררת דיאלוג בין אמנות עכשווית ועתיקה, עימות בין עולמות תרבותיים שונים״, הם כותבים.

זאת, תוך שהם בוחנים את ההקשר ההיסטורי, את ההקף ואת ההשפעה של יצוא הפורצלן הסיני בעבור שווקים, דתות וקבוצות חברתיות שונות. בכך הם גם מציגים עד כמה הסינים הבינו כבר אז את הטעם ואת הביקוש של כל פלח בשוק העולמי, וידעו להתאים את הייצור בהתאם.

לשעשע את האורחים שהגיעו לסעוד בבתי העשירים

אף על פי שהקרמיקה הסינית הייתה ידועה מחוץ לסין כבר בשושלת טאן (618-907), והגיעה לאירופה כבר בראשית המאה ה־14, רק לאחר פתיחת נתיבי הים למזרח על ידי הפורטוגזים בשנת 1513 יצוא הפורצלן הסיני התגבר והגיע לכל פינה בעולם. במהלך שושלת מינג (1368-1644) שוק היצוא נעשה חשוב יותר ויותר, וברגע שהאירופאים החלו לסחור ולהזמין כלי פורצלן למערב, אלו הפכו במהרה ״לסחורות הגלובליות האמיתיות הראשונות״.

התצוגה המרהיבה של הכלים מחולקת לשלושה חלקים, שמוצגים במעין חדר בתוך חדר, מבנה מחופה בקטיפה חומה, המשלב ויטרינות וחללים אינטימיים המעוטרים בזהב. היא כוללת את המספר הגדול ביותר שאי פעם הוצג של פריטים עם איקונוגרפיה אירופית מתקופת שושלת מינג, מראשית המאה ה־16 עד אמצע המאה ה־17, המהווה את תחילת וליבת התערוכה.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כך, החלל הראשון כולל את מה שנהוג לכנות כ־First orders, מונח המיוחס בדרך כלל להזמנות הראשונות של כלי פורצלן, שנעשו על ידי הפורטוגזים לאחר הגעתם לסין. בראשית המאה ה־16 שלטה פורטוגל בסחר של כלים מסוג זה בין סין לאירופה, בהיותם הראשונים שהזמינו פורצלן מעוטר באיקונוגרפיה מערבית. 

כלים אלה נדירים ביותר, רק כ־150 שרדו עד ימינו. למעלה מ־45 פריטים שנבחרו לתערוכה בהשאלה מאוספים ציבוריים ופרטיים מכל רחבי העולם, מייצגים את הסדרה מבחינת טיפולוגיה, איקונוגרפיה ותקופת ייצור. לצידם מוצגת קבוצה קטנה של דוגמאות נדירות שיועדו לשוק האסלאמי, עם כתובות פרסיות/ערביות.

החלק השני של התערוכה כולל מבחר רחב, מפתיע, משעשע ומרנין של כלים לשימוש יום־יומי, בדמות בעלי חיים, פירות וירקות, שמוצגים בשתי ויטרינות ארוכות. ביחד הם מאפשרים לבחון את ההשפעה והאקזוטיות של כלי שולחן שיועדו לשווקים המערביים. כלים אלה נוצרו במחצית השנייה של המאה ה־18, על מנת לשעשע את האורחים שהגיעו לסעוד בבתי העשירים. ההשראה לצורות הכלים היו ברובן דוגמאות קרמיות מערביות שהופקו ברחבי אירופה בבתי חרושת ומפעלים, בין היתר בגרמניה ובפורטוגל. 

החלק השלישי והאחרון של התערוכה הורכב ממאות צלחות פורצלן שנתלו מהתקרה ומהקירות, בתלייה צפופה במיוחד, בשילוב מספר קטן של כלי קיבול בגדלים משתנים שהוצבו ביניהם. התוצאה המהפנטת הזכירה שילוב בין שוק פשפשים מוצלח במיוחד לתצוגה מוזיאלית מרשימה, שנותנת כבוד למסורת של חדרי הפורצלן, אותם חדרים מרהיבים שהוקמו בארמונות אירופיים ובבתי האריסטוקרטים במאות ה־17 וה־18.

חדרים יוצאי דופן אלה, שהוקמו באירופה – פורטוגל, ספרד, הולנד, אנגליה, צרפת, גרמניה ודנמרק – שילבו פורצלן סיני עם מראות, לוחות מצופים בלכה ומשטחי עץ מגולפים בזהב. דוגמאות לחדרים איקוניים במיוחד ששרדו עד היום, אפשר למצוא בתקרת ארמון סנטוס בליסבון, שנבנתה בשנים 1667-1687, ובארמון שרלוטנבורג בברלין, שנבנה בשנים 1695-1705.

המשותף לכל החדרים הללו – אלו מהמאה ה־17 כמו גם החדר שנבנה במיוחד במוזיאון – הוא שהשימוש בכלים לא היה למטרתם המקורית, אלא לתצוגה בלבד, טשטוש יעודם המקורי והפיכתם לשכיות חמדה. כך אפשר לראות גם את המהלך האוצרותי הנוכחי של התערוכה: טשטוש גבולות מוכרים בין דיסציפלינות, ערעור על היררכיות קיימות, והצבעה על מרחב ההקשרים המשותף בין קראפט, עיצוב ואמנות.

חדר הפורצלן
פונדסיון פראדה, מילאנו
נעילה: 28.9

ארמון שרלוטנבורג בברלין. צילום: Roland Handrick

The post חדר הפורצלן של פראדה מטשטש גבולות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי קובי, בוקר טוב. שמחתי לשמוע על קמפיין ההדסטארט שלך לספר על לפיד קרמיקה, ואני מבין שיש לך הרבה זכרונות מהמפעל

בוקר טוב, אכן יש לי זכרונות ילדות מרתקים מהמפעל. אבי ,שהיה מנהל האחזקה של המפעל (1974-1990), לקח אותי אליו בחופשות

בן כמה אתה היום ובן כמה היית אז?

נולדתי בשנת 77׳, כך שהיום אני בן 42. זכיתי לבלות במפעל עד גיל 13 היות, והוא נסגר בשנת 1990. מקום כיפי מאוד עבור ילד, בניגוד לילדים שמגיעים היום בעיקר למשרדים

ומה קרה שהחלטת להוציא לאור ספר?

האמת היא שמעולם לא חשבתי שאוציא ספר, ודאי שלא בתחום הקרמיקה. בחיי היומיום אני כותב על יין ומבקר מסעדות. לאחר שאבי הלך לעולמו המבט על כלים שהיו בבית הוריי החל להשתנות. אותם כלים שעליהם הסתכלתי ושמהם אכלתי אלפי פעמים קודם לכן, לפתע העלו שאלות, בעיקר בנושא האנשים שציירו עליהם. חשבתי לעצמי – למה אותם אנשים חתמו רק את שמם הפרטי? האם לא מגיע להם שידעו מי הם? האם אין להם פנים? היסטוריה אישית?

כלים של לפיד, אוסף לילי וולף. צילומים: קובי קלייטמן

קובי קלייטמן. צילום: עמי הוכנר

זה סיקרן אותי מאוד ונשאבתי למחקר בן שמונה שנים שבו נברתי בארכיונים, ראיינתי אנשים שעבדו בלפיד, לרבות את המהנדס פרנצוס שהיה מנהלו של אבי. ובעידודה של חברה טובה, קרמיקאית בשם מיכל קורן, הבנתי שאין ולו תיעוד מסודר אחד בתחום התעשייה הקרמית שאבדה מהנוף הישראלי לחלוטין. החלטתי ללכת עד הסוף ולהביא, לפחות לגבי לפיד, את מירב המידע שאוכל למצוא. מסע ארוך שבקרוב יסתיים

שמונה שנים! מדהים. מאיפה מתחילים?

מהשם המלא היחיד שהיה בידי – ציונה שמשי. פרופ׳ ציונה שמשי עיצבה יחד עם לפיד דברים רבים כמו קירות (בתי כנסת, מלונות) אבל גם כלים שימושיים. מצאתי אצל אימי סט לקפה שכוסותיו שחורות וצלוחיותיו לבנות, עם ציור דמוי לוח שחמט. במקרה זה ציונה חתמה בשמה המלא מאחור. אזרתי אומץ ושלחתי לה הודעה במסנג׳ר ולשמחתי הרבה היא השיבה לי. זמן לא רב מאוחר יותר נפגשנו עימה בביתה, אחותי ואני. הראיון הזה הוביל לשמות נוספים ומכאן זה התגלגל

עם מי עוד נפגשת? 

לשמחתי שמו של אבי פתח לי דלתות רבות בקרב עובדי לפיד שאהבו אותו. נפגשתי עם שניים ממעצבי הכלים במפעל שחיים היום בחו״ל – האמנים ריי סילברמן (אנגליה) ודבי גזית (גרמניה). נפגשתי עם הציירות שחתימותיהן מוכרות מאוד – לאה, בתיה, מרים ועוד. נפגשתי עם אנשים נוספים כמו אנשי השיווק של המפעל אלי גור (לימים המנכ״ל), דן אייל ונוספים כמו יצחק אזשי, אורי נויבורגר, מישל הינדילה (שרבים ממשפחתו עבדו במפעל), ואפילו עם פרי פרג׳ המפורסם מתחום הצילום, שכנער עזר להקים את מחלקת האמנות של המפעל.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

היו כאלו שאיחרתי את המועד לגביהם ואינם עוד בחיים אבל ילדיהם סייעו לי. כך לדוגמה בנותיו של ד״ר קורט מוסברג, וביתו של יוסף (יושקה) גבעול, שהיה מנכ״ל המפעל והביא אמנים רבים לעבוד בו ומפורסמים לבקר בו; מנכ״ל מיוחד במינו. גם מקומם של אספנים לא נפקד מהרשימה: אספנים רבים מחזיקים היום בכלים מדהימים של המפעל וחלקם יודעים גם לספר ולקשר למידע נוסף

ומה למדת תוך כדי?

קיבוץ הגלויות שהרכיב את המפעל ניכר גם בסגנונות הכלים והעיצובים השונים; לערך עבודת היד בלפיד היה ויש משמעות אדירה. הסתכלו על הכלים: אף כלי אינו דומה ב־100% למשנהו ויש בכך יופי עצום

למדתי שהאחווה בין עובדי המפעל והאהבה שלהם למקום הייתה אדירה. המפעל היה קיים עוד לפני קום המדינה, משנת 1943, עד שנסגר ב־1990. כל העובדים שראיינתי היו תמימי דעים לגבי ערך המשפחתיות והעזרה ההדדית. עוד למדתי שמגוון הכלים שיוצרו במפעל כה גדול עד כדי כך שלעולם לא אוכל לפרסם את הכל.

מבחינה אמנותית למדתי שקיבוץ הגלויות שהרכיב את המפעל ניכר גם בסגנונות הכלים והעיצובים השונים, ושלערך עבודת היד בלפיד היה ויש משמעות אדירה. הסתכלו על הכלים: אף כלי אינו דומה ב־100% למשנהו ויש בכך יופי עצום

חשיבותה של תעשייה מקומית

אז מה יהיה בספר מכל זה? איך הוא בנוי? מה הוא כולל?

במידה וגיוס ההמונים בהדסטראט יצליח בימים שנותרו, הספר שיצא לאור יכיל כ־200 עמ׳ (כרגע הוא בשלבי עריכה) של מידע וצילומים. זה ספר שהוא גם קטלוג עם מידע שהשגתי על הכלים השונים, וכן צילומי קטלוגים מקוריים, וגם ספר היסטורי שיכול לשמש אפילו בסיס למחקרים עתידיים מבחינת התוכן, הרעיונות והביבליוגרפיה. זו הצצה לתעשיית הקרמיקה הישראלית מתוך לפיד קרמיקה. 

הספר יכלול פרקים אודות הקמת בית החרושת, לרבות סמלי המפעל שבשביל למצוא את חלקם הייתי צריך להגיע עד לפלסטין־גאזט. עוד ידובר בו על איך בכלל החלו לשווק את כלי הנוי והאוכל של לפיד ומה היה מקום של הכלים הסניטרים. פרקים נוספים יעסקו ביחסי הגומלין בין לפיד-נעמן-חרסה, בהשתלטות של כור על המפעל, בניצחון המפעל על כל האחרים בתחום העופרת; האמנים ששיתפו פעולה עם המפעל (דוש, ציונה שמשי, רות צרפתי, אולה ויוטי, אמיקו מיזוטני, פנחס עשת ועוד…). 

פרק שלם יעסוק גם בסיבות שהובילו לסגירת המפעל ובתעשייה כולה. אחד הפרקים החשובים יציג את כל המידע שמצאתי על המעצבות.ים של הכלים והציירים.ות, ויינתנו כלים שיאפשרו לאספנים לתארך פחות או יותר את הכלים שבידיהם. חלק הקטלוג יתפוס לא מעט מקום בספר והוא כולל צילומים שביצעתי בעצמי בבתי אספנים. לכל אלו יתווסף סיפורם של עובדי המפעל וצילומים היסטוריים שמצאתי במקומות שלא העליתי על דעתי וקיבלתי אישור לעשות בהם שימוש בספר.

הספר הוא תוצר של עבודה סיזיפית וארכיונית קשה מאוד, ואני שמח שהוא יהיה הסנונית הראשונה בישראל בתחום

ומי הקהל שלו? כי אני ברגע שראיתי את הצילום של הכלים הכחולים לקפה, קמח וסוכר, ישר נזרקתי 40 שנה אחורה לבית הוריי ונמלאתי נוסטלגיה… אבל לספר יש יותר ערך מרק נוסטלגיה לפי מה שאתה מתאר

נכון מאוד. דבר דומה קרה לי עם חברה שסייעה לי בהכנת פרוייקט גיוס ההמונים, היא כל הזמן שאלה אותי ׳מי יקנה את זה?׳, עד שנתקלה לפתע בצילום של כלי שהחזיר אותה לבית אימה והיא לא הפסיקה לדפדף…

הספר פונה לקהלים שונים – אנשי הנוסטלגיה בוודאי, ואני מאמין שגם משפחות עובדי לפיד שכמוני מתרפקים על הטיולים המשותפים והעבודה במפעל. אבל גם קהל מקצועי – אספנים / אנשי אקדמיה / קרמיקאים, שלחלקם אין מושג מהי תעשייה קרמית ואין להם גישה להיסטוריה ישראלית מתועדת בתחום להתבסס עליה – לפחות לא באופן מסודר וקוהרנטי

הספר פונה לקהלים שונים – אנשי הנוסטלגיה בוודאי, אבל גם לקהל מקצועי – אספנים / אנשי אקדמיה / קרמיקאים, שלחלקם אין מושג מהי תעשייה קרמית ואין להם גישה להיסטוריה ישראלית מתועדת בתחום להתבסס עליה – לפחות לא באופן מסודר וקוהרנטי

אוכלוסייה אחרת היא בתי מכירות פומביות שכבר הודיעו לי שהספר יעלה את ערכם של כלי לפיד שכבר היום נמכרים במחירים גבוהים. היות וכלים משנות ה־60-70 חוזרים היום לאופנה בכל העולם ולא רק בישראל, אני מאמין שכל מי שנוגע בעיצוב פנים, אדריכלות, עיצוב תעשייתי ירצה לקרוא ולספוג השראה מהספר. ואם הספר יגיע לכל קהילות הישראלים שגרים היום בחו״ל ומתגעגעים לכאן … השמיים הם הגבול.

בזכות ריבוי המקורות שאציג בספר לכשייצא, הוא בהחלט יוכל לשמש כר פורה לסטודנטים וחוקרים אולי אפילו להצגתם של מפעלי הקרמיקה האחרים שפעלו בישראל. הלוואי!

אולי תגיד מילה על לפיד-נעמן-חרסה? כי אני בטוח שאצל רבים הם מתערבבים אחד עם השני

שלושת המפעלים היו בבעלות כור. לפיד נרכשה מידיים פרטיות בשנת 1957; בשלב מסויים יוסף (יושקו) גבעול היה אפילו מנכ״ל של שלושתם במקביל. העשייה הייתה שונה: נעמן יצרו פורצלן – כלים קלים יותר יחסית והשתמשו בעיקר בדקאלים, מדבקות מצויירות שהודבקו על הכלים. חרסה יצרה בעיקר כלים סניטרים (אסלות, כיורים ועוד), ומחלקת האמנות פעלה בה משך כעשר שנים בלבד. כלי חרסה מדהימים, וחלק מהעובדים שעבדו שם פנו מאוחר יותר ללפיד קרמיקה.

לפיד קרמיקה היה מפעל שייצר קרמיקה שנשרפה בטמפרטורה גבוהה מהמקובל (1,250 מעלות צלסיוס), ומכאן חלק מהסיבות לחוזק ואיכותם הגבוהה של הכלים. לפיד אמנם הוקם כמפעל שייצר אריחים וכלים סניטרים (בדומה לחרסה) אולם החל משנת 1949 פעלה בו מחלקת אמנות שלימים הפכה לעסק העיקרי של המפעל. על אף שכור רצתה להעביר לחלוטין את ייצור הכלים הסניטרים לחרסה, הפועלים (פועלי היצור, התנורים) בלפיד התנגדו לכך נחרצות, והמאבקים – שגם עליהם מדובר בספר – הותירו את לפיד כיצרנית של כלים סניטרים לצד כלי נוי, מטבח ואמנות. 

ככלל אנשים נוטים לחבר בין נעמן ולפיד מהסיבה שבחנויות המפעל פעמים רבות הוצגו הכלים של שני המפעלים בכפיפה אחת. יתרה מזאת, כשלפיד נסגר – והיות והוא היה מותג עוצמתי קרו שני דברים – הכלים הציגו על האריזות ״לפיד־נעמן״ ונעמן ייבאה כלים מפורטוגל שדמו לחלק מהכלים של לפיד והמשיכה למתג אותם כלפיד. החותמות על הכלים ועל האריזות מעידות על כך.

בכל מקרה לא היה קשר בין סוג התוצרים של לפיד ונעמן אבל היה שיתוף פעולה בין המפעלים ברמת הידע. החומרים היו שונים, העשייה הייתה שונה וכך גם הסגנונות 

אוסף אייזנברג

אוסף ראובן פלץ, באדיבות קרולין אופק

והיום, למרות שיש יצירה מדהימה בתחום, אין מה לדבר ממש על תעשייה…

יש יצירה, זה נכון, אבל כל כולה מתרכזת בסטודיאות קטנים של אמנים או חובבים. אין ספק שיש בישראל אמנים מדהימים, אבל אין תעשייה שמייצרת ייצור המוני. אגב – פרופ׳ ציונה שמשי, כשהייתה ראש המחלקה בבצלאל, הכריחה את תלמידיה לבקר במפעלים וחלקם אף עבדו בהם תקופות קצרות. חשוב להרגיש איך עובד מפעל גדול.

התעשייה הקרמית, ובעיקר מפעלים כמו לפיד, תרמו למחקר הפורה של האיגוד למחקר קרמי בכל הנוגע לכימיה והטכנולוגיה – הם היו אלופים בתחום, ויתרה מכך עזרו בתמיכה במפעלים שכרו לדוגמה חומרים בנגב. מפעלים אלו סיפרו חלק מחומרי הגלם שנדרשו לייצור קרמיקה. עצוב שהתעשייה אינה קיימת עוד. 

בימים האחרונים חשבתי עד כמה מגפת הקורונה המשתוללת כעת בעולם ממחישה את חשיבותה של תעשייה מקומית. אני נזכר ברעיון שעליו קראתי בעיתון ישן של הפיכת שטח או חלק משטחה של לפיד לסוג של מוזיאון לתעשייה הקרמית, אבל אפילו זה לא צלח. כל מה שאני יכול להציע כעת הוא התיעוד והשימור באמצעות הספר והרצאות בנושא

בהחלט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

קודם כל אני רוצה לחזק את כל אלו שעוסקים בתחום ורק להצטער שלא התחלתי עם הפרוייקט עוד קודם לכן כשיותר מאנשי המפעל היו בחיים. כמובן לקרוא לכל מי שמוצא את הנושא מעניין או פשוט רוצה לתמוך להיכנס לפרויקט גיוס ההמונים שלי כדי שאוכל להוציא את הספר לאור

The post נושא הלפיד: קובי קלייטמן צולל להיסטוריה של לפיד קרמיקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

טכניקת עבודה עם בטון, שפיתח ויישם במבנה שתכנן ומצוי עכשיו בבנייה בעיר סוריי (Surrey) שבמחוז ונקובר בקנדה, זיכתה את האדריכל והמעצב עומר ארבל בפרס במסגרת פסטיבל האדריכלות הבינלאומי WAF, שהתקיים בדצמבר האחרון באמסטרדם. הפרס הוענק לו בקטגוריית מבני העתיד ובנימוקיהם הגדירו השופטים את השיטה שפיתח כ״נעלה״, לא פחות.

חקר חומרים ותהליכי התנסות איתם הם מה שעומד בבסיס עשייתו של ארבל, יליד ירושלים, שבגיל 13 עבר עם משפחתו לקנדה והיום מחלק את חייו בין ונקובר, קנדה, לברלין, גרמניה. ארבל הוא בעליו של סטודיו OAO לאדריכלות, עיצוב ומחקר חומרים, ובמקביל משמש כמנהל האמנותי של חברת העיצוב BOCCI וחתום על גופי תאורה, שלא במפתיע רבים מהם הינם תוצרי תהליכים ניסויים ומחקרים חומריים. עם יריעת עשייה רחבה שנעה בין אדריכלות, עיצוב ואמנות, ארבל נמנע מלהגדיר הגדרות או לתייג את עיסוקו.

המודל לפרויקט 75.9

״הגדרות כאלה ואחרות קיימות רק מפני שהן מסייעות לאנשים להציג עבודות ולקשור את עצמם לתחום הספציפי״, הוא אומר בראיון לפורטפוליו. ״זו הסיבה שאני לא עוסק בכך: אנשים יכולים להגדיר לעצמם מה שהם רוצים, אבל בתוכי אני ממעט לחשוב על זה, מפני שאין לכך השפעה עלי ועל העבודות שלי״. הימנעות מהגדרות וסיווגי עיסוק כאלה או אחרים, מקבלת ביטוי גם באופן שבו ארבל מקטלג את הפרויקטים שלו בסדר עוקב באמצעות מספרים, ללא הבחנה בין עיצובי מוצר לבין תכנונים אדריכליים, מיצבים או תערוכות. לדידו הם כולם יצירות שיצר וחשיבותם זהה ושווה. 

חצוצרה הפוכה

העניין של ארבל בחומרים בא לידי ביטוי בגוף עבודות מגוון, שכמו ״עושה סיבוב״ על סיסמת הבאוהאוס הידועה – צורה עוקבת פונקציה, שאצלו, כך נראה, מיתרגמת לצורה עוקבת חומר. ״חומרים ועבודה עימם הם מה שאנחנו מתמקדים בו, ורואים באיכויות שלהם ובמהותם הפנימית גורמים עיקריים שיכולים לחולל צורה. אנחנו מאמינים שמרתק לפרוץ גבולות של מושגים מקובלים וידועים מראש גם בזירת החומרים, ולאפשר להם כך מידה של חופש ׳התנהגותי׳.

״לאתגר אותם בדרכים שונות ובפתיחות רעיונית, כתהליך למידה ניסויי שמושתת על תובנות והקשים. זה דומה למסע ללא יעד מוחלט מראש, שבו כל שלב נגזר אינטואיטיבית בהתבסס ועל סמך מה שנלמד בשלב שקדם לו״.

זה דומה למסע ללא יעד מוחלט מראש, שבו כל שלב נגזר אינטואיטיבית בהתבסס ועל סמך מה שנלמד בשלב שקדם לו

העדפה חומרית כזו או אחרת אין לו, לדבריו, ובכלל זה גם לא בין חומרים טבעיים ומתועשים. ״אני מאמין שלכל חומר יש פוטנציאל אקספרסיבי רב ומושך אותי לחקור את כולם. אני נהנה מתחושת ההפתעה והגילוי שנוצרת, כשבתהליך מחקרי שמאתגר את החומר בשל היותו ׳הפוך׳ להתנהגותו הצפויה והמוכרת, הוא דווקא כן ׳מציית׳ לו ומתגמש על פיו, תוך שהוא מניב כך משהו חדש שמאפשר ליצור באמצעותו שפה צורנית אחרת״.

לטכנולוגיה, הוא אומר, יש חשיבות משנית בתהליך כזה. ״הגילוי הצורני קשור ישירות לחומר ומושג בדרך כלל באופן אנלוגי, עוקב ורציף, כשהטכנולוגיה היא בבחינת שכבה נוספת שמסייעת להדק אותו ולהתאים אותו לפרויקט״. 

מתוך תהליך הבנייה

בתוך כך, גם הפרויקט שזיכה אותו בפרס ונושא את השם־מספר 75.9, הוא תוצר של תהליך מחקרי־חומרי ששולב בבית שתכנן. את ההשראה לתכנונו שאב ארבל מהאופן שבו מוצגים ממצאים ארכיאולוגיים במוזיאון, בתוך קופסאות שקופות, והיא תורגמה למופע המשלב מעטפת נקיית קווים שכמו עוטפת אלמנט דרמטי וקישוטי משהו, שצומח מתוכה.

״הרעיון שהנחה אותנו בתהליך היה למצוא שיטות חלופיות ליציקת בטון; כאלה שמכירות בתכונותיו של החומר – נוזליות וגמישות לצד קשיות – ומביאות אותן לידי ביטוי, ובמקביל מצמצמות בזבוז חומרי, כמו גם את השימוש בטפסות (תבניות העץ) של תהליך יציקה קונבנציונלי. מה שעניין אותנו במיוחד היה האפשרות לצקת את הבטון לתוך בד״, ארבל מספר על הטכניקה החדשנית, שעיקרה שימוש בתבניות בד ליציקת הבטון; תבניות בד שנתונות בתוך טפסות מינימליות מדיקט ומתגמשות צורנית ליצירת קירות ואלמנטים בתצורת עמודים.

מה שעניין אותנו במיוחד היה האפשרות לצקת את הבטון לתוך בד. אחרי סדרה של ניסיונות פיתחנו צורה של חצוצרה הפוכה, שהסתברה כמתאימה ביותר לתהליך, ויצרנו אותן להגדרת חללים ואזורים בבית

״אחרי סדרה של ניסיונות פיתחנו צורה של חצוצרה הפוכה, שהסתברה כמתאימה ביותר לתהליך, ויצרנו אותן להגדרת חללים ואזורים בבית״. החצוצרות ההפוכות הן חלולות: לחלקן התחתון תצורת עמוד וחלקן העליון, שנפתח כעין עלי כותרת של פרח במלוא פריחתו, משמש כמכלי שתילה לעצים בוגרים בגבהים שונים ובמצגים שונים, ״שכובשים״ את נוף הגג ומשווים לצללית המבנה עניין מקורי וייחודי.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

האתגר הגדול בפיתוח התהליך נבע, לדבריו, מהצורך לצקת את כל הבטון באחת, ולא בשלבים כפי שנהוג, לעתים עד כדי גובה של עשרה מטרים ביציקה אחת. ״לצורך זה פיתחנו תהליך יציקה איטי מאוד, שמאפשר לבטון ׳להבשיל׳ במהלכו (לעבור תהליך אשפרה), תוך יצירת בסיס חזק לתמיכת הבטון ׳הבא אחריו׳, כשאת הקצב כיילנו והתאמנו לקצב היציקה״. 

מתחשבים ופואטיים

בניית הבית בסורי עתידה להסתיים באביב 2021, ושולחנו של ארבל כבר עמוס בפרויקטים חדשים. ״כרגע אנחנו מתכננים מספר בתים ומבנה הנהלה לחברה שלנו, שכל אחד מהם מציג טכניקה ניסיונית אחרת ששולבה בתכנונו. במקביל אנחנו עובדים על עיצוב מערכת מידוף ויש לי גם כמה רעיונות חדשים למיצבי תאורה״.

רשימת הפרויקטים המגוונת מעידה יותר מכל על היותו ״יוצר כמו יוצר״, אך בעוד לא מעט מתכננים שעשייתם מתפרשת על מספר תחומים מעידים על תהליך זהה גם אם מהות התחום שונה, לדידו של ארבל יש הבדל עצום בין עיצוב אוביקט לבין תכנון אדריכלי. בעיצוב אוביקט, דוגמת גוף תאורה, מדובר ברעיון אחד שמתורגם במלואו בביצוע אחד ׳גורף׳. בתכנון בית, מאידך, מדובר בהיררכיה של רעיונות ולכן התהליך הוא הרבה יותר מורכב ושונה בתכלית״.

בה בעת, למרות ההבדל שטמון, לשיטתו, בין עיצוב לאדריכלות, את תפקידם של אדריכלים ומעצבים היום הוא תופס כזהה ובעיקר ככזה שצריך להתייחס להבטים מקיימים. ״אדריכלים ומעצבים חייבים ליצור מבנים ואובייקטים שלא נזרקים או יוצאים משימוש/תפקוד.

״במילים אחרות, גם מבנים וגם אוביקטים צריכים להיות בעלי רלוונטיות תרבותית, עשויים כהלכה, מתחשבים ופואטיים. אלו הן התכונות היחידות שמניעות את המשך קיומם לעבר העתיד ומזמינות את המשתמשים בהם לתקן ולשקם אותם כשהם מתיישנים. באופן כזה הם גם מגדילים את ערכם במקום להפחיתו, ומונעים מהם לסיים את חייהם במטמנת פסולת או את החלפתם באובייקטים/מבנים אחרים״. 

The post עומר ארבל: צורה עוקבת חומר appeared first on מגזין פורטפוליו.

The post קול קורא: תחרות עיצוב כרזות להרגעת הפאניקה הלאומית appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב סיון, מה קורה? מה שלומך?

בוקר אור, שלומי טוב! מה העניינים?

לא רע בכלל. פעם אחרונה שהיינו בקשר היית בלונדון ובדיוק סיימת את ה־RCA (ואילו עכשיו אני בלונדון…). מה קרה איתך מאז? ספרי בכמה מילים

מאז שסיימתי את ה־RCA עוד המשכתי לגלות קצת את לונדון, בשלבים. ועבדתי עם לקוחות בארץ ובחו״ל: עשיתי פרסומות, סרטים קצרים וקליפים

מה לדוגמה?

לאחרונה עשיתי קליפ לעזרא פורמן, לשיר שלו Every Feeling, שנכתב במקור עבור הסדרה ״חינוך מיני״ בנטפליקס. וגם יצרתי סרט קצר עם מענק של קרן גשר שאני הולכת לשחרר בקרוב

איך זה קרה? איך הוא פנה אלייך?

הוא פנה אלי במייל, דרך הלייבל שלו. התכתבנו קצת, ושוחחנו בטלפון על השיר ועל החזון שלו עבור הקליפ, והתחלנו לעבוד יחד. לרוב פרויקט מוביל לפרויקט: מישהו רואה משהו שעשיתי אונליין ופונה אלי עבור משהו בסגנון. זה מסתדר גם עם שיטת העבודה שלי באופן אישי, של לצאת מפרויקט קודם שעשיתי ולקחת אותו עוד כמה צעדים למקום חדש. בדרך כלל נשאר איתי אלמנט שבא לי להמשיך ולחקור ואני לוקחת את זה איתי הלאה לפרויקט הבא

אז איך הוא גילה אותך?

הוא ראה קליפים קודמים שעשיתי, קליפ שעשיתי לאמנית דרום קוריאנית בשם Miso, וקליפ אחר שעשיתי למוזיקאית יפנית בשם Kaho Nakamura, ואהב. שמחתי שזה קרה, כי התחברתי למוזיקה שלו ברגע ששמעתי את השיר והחיבור היה טבעי

סיון קדרון. צילום: טל לוי

אז רגע לפני הקליפ שלו, ספרי קצת על הקליפים שהזכרת הרגע, שהובילו אליו?

הקליפ עבור Miso היה הראשון שעשיתי. תמיד היה ברור לי שאני רוצה לעשות קליפים ולא כל כך ידעתי מאיפה להתחיל. ואז פנו אלי מרד בול סטודיו׳ז והזמינו ממני את הקליפ למיסו, בוגרת של ה־Red Bull Academy. יצרנו קליפ על הנושא של לא להצליח לשכוח את מושא האהבה שלך גם כשזה נגמר, ולחשוב שאת רואה אותו בכל מקום ובכל דבר.

הקליפ לקאהו נקמורה הגיע בעקבותיו. קאהו גם ראתה את הקליפ שעשיתי אונליין והגיעה אלי כשחיפשה במאי אנימציה. שם לקחנו כיוון אחר: זה קליפ בשחור לבן בעיקר שעוסק בסודות, כמו השיר. בחרתי לשחק שם עם עקרון של דברים שנפתחים ומתקלפים, והתחושה שאתה כן מצליח להגיע כל פעם קצת יותר פנימה ולחשוף משהו, אבל אף פעם לא עד הסוף. תמיד יש משהו שנשאר חבוי, מאחורי דלת עוד יותר פנימית, שכבה עוד יותר נסתרת.

הקליפ כולו בנוי מסדרות של דברים שחוזרים על עצמם, והוא גם סוג של מחווה לתרבות הדיגיטלית, ל־GIFים, לאוטומטיות ומעגליות וחזרתיות

לגמרי מה שעלה לי לראש, המחווה לתרבות הדיגיטלית… ואז הגיע פורמן: ידעת שזה הולך ל־Sex Education? ספרי קצת על התהליך

השיר הופיע בעונה הראשונה של הסדרה (שלאחרונה עלתה לאוויר העונה השניה שלה), והקליפ הוזמן לרגל היציאה לאור של השירים שפורמן כתב לסדרה באופן עצמאי, בלייבל Bella Union. כשידעתי שאני הולכת לעשות את הקליפ, החלטתי שלא אראה את הסדרה עד שאסיים את העבודה כדי שזה לא יכניס רעיונות נוספים ביני ובין המוזיקה. מה שאני אוהבת בלעשות קליפים זה העבודה מול סאונד וטקסט בלבד, אז לא רציתי להיחשף לויז׳ואל קיים נוסף. ובאמת, הקליפ מאד מנותק מהסדרה, כמעט ואין שום קשר. אני חושבת שזו גם היתה המטרה של פורמן, לתת לשירים האלו חיים משלהם

אמרת מקודם שהתכתבתם קצת, ושוחחתם בטלפון על השיר ועל החזון שלו עבור הקליפ. מה הוא סיפר/ביקש ואיך לקחת את זה משם?

כשהאזנתי לשיר לראשונה הייתי ביפן, בפסטיבל אנימציה שמתרחש בתוך שדה תעופה (!). עזרא סיפר לי שהוא כתב אותו על תחושה של עייפות מהכל. התרוקנות. ביפן, אולי בגלל השהות הממושכת בנמל תעופה, מקום שאין בו תחושת זמן ולא רואים בו את הירח והשמש, חוויתי אינסומניה. הסתובבתי בלילות ולא הצלחתי לכבות את עצמי וללכת לישון. בשיטוטים סהרוריים בין מכונות מהבהבות ותאורה מלאכותית, הרגשתי גמורה אבל גם שאני חייבת להמשיך. סיפרתי על זה לעזרא והוא הזדהה. כן, על התחושה הזו כתבתי את זה.

כשהאזנתי לשיר לראשונה הייתי ביפן, בפסטיבל אנימציה שמתרחש בתוך שדה תעופה. כך התגבש העולם האסוציאטיבי של הקליפ, של חללים ריקים, חדרי מלון, הבהובים וגם הדמות הזו של האיש המתנפח, שהוא ריק לגמרי (או מלא באויר) וזז לאן שהרוח לוקחת אותו

וכך התגבש העולם האסוציאטיבי של הקליפ, של חללים ריקים, חדרי מלון, הבהובים וגם הדמות הזו של האיש המתנפח, שהוא ריק לגמרי (או מלא באויר) וזז לאן שהרוח לוקחת אותו

פסטיבל אנימציה שמתרחש בתוך שדה תעופה??? את חייבת לספר לי על זה כמה מילים. מה זאת אומרת *בתוך* שדה תעופה?

זה פסטיבל שמתקיים כבר כמה שנים בשדה התעופה של הוקאידו, יפן. יש כמה אולמות קולנוע (כמו גם מלון ובר וספא ומרחצאות יפניים משותפים!), ובימי הפסטיבל מוקרנים בהם במקביל המון סרטי אנימציה מצוינים, בתכנית גדושה של פיצ׳רים, סרטים קצרים וקליפים. בהתחלה הקונספט הוא הזוי, אבל זה מתפתח למן סאמר־קאמפ של אנימטורים מכל העולם שמגיעים לשם, מתנתקים יחד מהעולם, ישנים במלון של השדה, שותים בבר של השדה, רואים סרטים ומדברים על אנימציה, והחוויה היא אינטנסיבית ומדהימה. המפגש הזה מילא אותי השראה. והחוויה של לא לעזוב שדה תעופה ולהישאר בלימבו הזה במשך כמה ימים עם אותם האנשים היא משונה ומיוחדת, זה הרגיש כמו סרט

וואוו. אני חייב להגיע לשם פעם אחת.

אבל בואי נחזור לעבודה על הקליפ: יש עולם אסוציאטיבי, מה עכשיו? מאיפה מתחילים? מתי מתגבש הקו האמנותי, הבחירה בצבעוניות? יש סקיצות שאת שולחת?

אנימציה היא תהליך ארוך יחסית, ואני לרוב משתפת את הלקוח/שותף שלי באבני דרך שאנחנו קובעים מראש. אחרי שנסגרנו על הרעיונות והמבנה של הקליפ, שלחתי סקיצות לאיך שזה הולך להיראות, שהלכו והתגבשו, ואז סטוריבורד, אנימטיק ואנימציה מלאה. מידת המעורבות של לקוחות בתהליך הזה היא משתנה. בפרויקט הזה נתנו לי הרבה חופש וזה היה ממש כיף

כשאת מסתכלת על הדרך שלך מסיום הלימודים בבצלאל, דרך הרויאל קולג׳ ועד לקליפ הזה, מה לא השתנה בדרך או בשפה האמנותית שלך, ואיפה את רואה התפתחות או תזוזה?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שאלה טובה. תמיד עניין אותי מגע בין אנשים או בין אוביקטים. שאלות של חיבור ואינטימיות ומגע מאד מעסיקות אותי; נקודת המוצא שלי היא שאני לא מבינה איך אנחנו לא במגע כל הזמן. וניכור מסקרן אותי, מאותו המקום, זה לא ממש השתנה.

לאחרונה מעניין אותי להתייחס אל דברים מופשטים יותר כמו ערפל, עשן, אור וצל בתור אובייקטים בפני עצמם, לחקור את התנועה שלהם והנוכחות שלהם בחלל. גם מבחינת השפה שלי, אני מניחה שהיא נעשתה יותר מופשטת, גרפית וצבעונית, וזה בין השאר כדי לאפשר לי לעסוק יותר בתנועה עצמה ולא להכביד עליה. 

תנועה היא עוד דרך ביטוי שאני הולכת ומגלה. אם בעבר הייתי מנסה לקחת תנועה ריאליסטית ולהגזים אותה באיזה אופן, היום מעניין אותי להמציא תנועות שבכלל לא קיימות – ורק מבטאות רגש – אבל לגרום להן להרגיש אורגניות. האיש המתנפח בקליפ, לדוגמה, היה הדרך שלי לעשות את זה. הוא יכול לזוז לאן שהרוח ממלאה ולוקחת אותו, והיה לי מעניין לגלם את הרוח הזאת. מבחינתי זו היתה התבוננות באנימציה בכלל

מעניין! למה הכוונה ב״התבוננות באנימציה״?ֿ

התבוננות בתנועה עצמה, אני מניחה. במדיום הזה, שמחקה את המציאות או ממציא אותה, בנוסף לדימוי, צבע, וקומפוזיציה, יש גם (ובעיקר) תנועה. יש לי יראה מהתנועה הזו, כי אני תמיד מרגישה שאני לא מזיזה דברים כמו שאמורים להזיז אותם. אבל אחרי קיץ שבו נחשפתי להרבה מחול, הבנתי את הכח שיש בזה, בלהזיז דברים. והתגובה הרגשית המיידית שזה יכול לייצר

יפה. מה עוד? מה הלאה? מה את עושה ביים אלו ומה התכניות?

אני עובדת על כמה דברים שנמצאים כרגע בהפקה, חלקם מסחריים וחלקם אישיים. אני מאד רוצה השנה להשקיע בשני פרויקטים אישיים שקרובים ללבי. ויש גם שיתופי פעולה מעניינים, בין השאר עם אמנים שפגשתי במהלך הלימודים ב־RCA

The post סיון קדרון רוצה להמציא תנועות שבכלל לא קיימות appeared first on מגזין פורטפוליו.

מותג האופנה VENDER הוקם בשנת 2017 על ידי קבוצת חברים מדיסציפלינות שונות של עיצוב, ששומרים על אנונימיות ולא מזדהים בשמם. הבגדים מיוצרים באיטליה, ונמכרים באתר המותג ובחנות בל וסו (רח׳ שינקין 41, תל אביב).

סריג מרינו

אחד הפריטים הראשונים שייצרנו באיטליה. לא עשינו שום פשרה מבחינת הייצור, אמרנו להם ״אנחנו רוצים כזה״ וקיבלנו כזה: את הסריג הכי נעים בעולם, רב עונתי, בגזרת יוניסקס, מבד שאינו סינתטי, עם פרינט שעבדנו עליו המון, בתהליך הדפסה שלא מזיק לסביבה. זה הפריט הראשון שסימן וי על כל הצ׳קליסט.

This is not about us

בחרנו לשמור על אנונימיות כי המותג לא מבוסס על עבודה של מעצבת אחת, אלא בנוי משיתופי פעולה בין כמה שותפים ויוצרים חיצוניים, ולכן זה קצת יומרני לשים את השמות שלנו בפרונט. זה לא גימיק של אנונימיות, אנחנו פשוט רוצים שידברו על המותג ועל הבגדים ולא עלינו, גם כי זה לא מעניין, וגם כי לא נוח לנו להיות בפרונט.

קולקציית Diamonds and Rust. צילומים: גיא נחום לוי

העיצוב והקריאייטיב קורה פה בסטודיו ומתחלק בין כמה שותפים, ויש לנו שותף באיטליה שאחראי על הייצור. המותג התחיל כפרויקט של כמה חברים, עם שמלות טי מודפסות, והתגלגל משם. חשבנו שנעשה משהו בקטנה, אבל הכל נמכר תוך פחות מחודש. קיבלנו המון הצעות שגרמו לעסק לצמוח באופן קצת הפוך – בכל שלב התאמנו את עצמנו לדרישות שהשוק יצר. בשנה הראשונה קרו הרבה דברים בבת אחת והיינו במרדף אחרי המותג; כשהוצאנו את קולקציית TOURIST הראשונה זה היה אחרי שכבר עברנו כברת דרך.

בגלל שאנחנו מגיעים בעיקר מעולם של עיצוב חזותי, המותג נולד כי היו חסרים לנו פריטים שהנראות שלהם גרפית אבל המהות שלהם שקטה. התקשינו למצוא משהו שאינו טרנדי מדי, שיהפוך ללא רלוונטי מהר מאוד

בגלל שאנחנו מגיעים בעיקר מעולם של עיצוב חזותי, המותג נולד כי היו חסרים לנו פריטים שהנראות שלהם גרפית אבל המהות שלהם שקטה. התקשינו למצוא משהו שאינו טרנדי מדי, שיהפוך ללא רלוונטי מהר מאוד. היום זה כבר משתנה אבל כשהתחלנו זה היה חסר: או שהיה מנומר גנרי או שנכנעים לפסים, ורצינו להביא משהו שכן יהיה מעניין ושונה אבל לא over the top.

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

כשהבנו שצריך לייצר בכמויות, הקושי לייצר בארץ הכה בנו. אחד המכשולים הראשונים שנתקלנו בהם היה לייצר את הפרינטים, שיעמדו בסטנדרט של האיכות והקיימות שאנחנו שואפים אליו. אנחנו לא מעוניינים לעבוד עם בדים סינתטיים והדפסות מזיקות, ובארץ אין כל כך את האופציה הזו.

החיבור עם חברת הייצור האיטלקית קרה די במקרה ופתח לנו הרבה אפשרויות. שם כל הייצור מתרחש אין־האוס, אנחנו מגיעים עם סקיצה וממנה הכל מתקדם בתוך אותו המפעל – מתאימים את הבדים, עושים הדפסות נסיון, סמפלים ומדידות, ואז מחזירים את זה לארץ לעבודת דיוק של גזרות ותיקי מוצר – ובחזרה לייצור שם. 

יש בארץ המון כשרונות גדולים, וכמוהם יש גם המון מכשולים בדרך לייצר את הפריט שחלמת עליו. צריך לעשות פשרות רבות, ובסוף התוצר יוצא דומה למה שכבר קיים בנוף המקומי, כי צריך ליישר קו עם התעשייה הצרה והמגבלות שהיא מטילה. ליצור מתוך פשרה ולהתאים את הרעיון לאפשרויות הקיימות בשוק, זה מגביל מאד. לשמחתנו אנחנו לא תלויים במגבלות הללו, כי באיטליה זה עובד יותר כמו: ״מה בא לך? אפשר הכל״. זה משחרר. הנסיעה הראשונה לשם היתה פוקחת עיניים.

קולקציית Diamonds and Rust. צילומים: גיא נחום לוי

קורבנות אופנה

בארץ יש לנו שיתוף פעולה מתמשך ובלעדי עם Belle and Sue, אך רוב קהל הלקוחות שלנו מבוסס בצפון אמריקה, במזרח החדש ובאירופה, ורוב הפעילות שלנו היא אונליין, לכן גם הקולקציות שלנו לא תמיד הכי מתאימות לארץ. לא היינו מייצרים מעילי פרווה (סינתטית) אם היינו פועלים רק בישראל. עם זאת, הגבול של עונתיות הולך ומטשטש, ובצדק, כי אנחנו פה ב־25 מעלות, ובמקום אחר ולא כל כך רחוק מישהו קופא. בכל מקום יש עונה קצת אחרת, אז אנחנו מחפשים לתת מענה רחב ומסורתי יותר לתמהיל של מלתחה.

בנוסף, בגלל שהרבה מהאנשים שמעורבים ב־VENDER מעורבים גם בפרויקטים אחרים, אנחנו לא נצמדים ללו״ז המסורתי של אופנה. אנחנו לא מוציאים קולקציות עונתיות, אבל כן משתדלים להוציא שתי קולקציות בשנה, שישלימו אחת את השנייה ויהיו רלוונטיות תמיד. זה נותן לנו את הפריבילגיה לא לרדוף אחרי טרנדים או ליישר קו לסיילים בלתי אפשריים ולהלחם ברשתות אופנה מהירה.

אנחנו משחררים קולקציות בקצב שאנחנו רואים לנכון והן קטנות ואצורות יותר, עם קו רציף ומתמשך, וקהל הלקוחות שלנו מעריך את זה. הוא לא מחפש את הטרנד החם של הרגע, אלא פריטים נכונים לטווח ארוך שמיוצרים בצורה אחראית

נגענו באופן העבודה הזה בהתחלה, ומהר מאד הבנו שאנחנו לא מצליחים ולא רוצים לעבוד בטירוף כזה. אנחנו משחררים קולקציות בקצב שאנחנו רואים לנכון והן קטנות ואצורות יותר, עם קו רציף ומתמשך, וקהל הלקוחות שלנו מעריך את זה. הוא לא מחפש את הטרנד החם של הרגע, אלא פריטים נכונים לטווח ארוך שמיוצרים בצורה אחראית. 

חולצה עם משמעות

אופנה היא מקום של ביטוי אישי: מה שאתה לובש תורם להגדרה העצמית שלך ועוזר לך להפוך למי שאתה רוצה להיות, ולכן ליוצרי אופנה יש הזדמנות לעשות משהו חכם ומעניין יותר מאשר לייצר עוד חולצה. אנחנו חושבים שהבגדים שאנחנו לובשים צריכים להלום את העמדות ואת התפיסות שלנו. 

חשוב לנו לצמצם את האימפקט שהבגדים שלנו מייצרים, ואנחנו מתאמצים לעבוד רק עם בדים בעלי טביעת רגל סביבתית נמוכה כמו טנסל, שמיוצר מסיבי עץ ליבנה. זה בד טבעי שאפשר להדפיס עליו באיכות גבוהה ולכן הוא מתאים להרבה מהפריטים שאנחנו עושים, גם סרטוריאליים וגם פריטים קלים ללבישה. הסוודרים מיוצרים מצמר מרינו, שעובר תהליכים פחות מזיקים לעומת צמרים אחרים וטקטית הוא נכון יותר ללבישה, כי הוא מנדף חום כשחם ואוגר חום כשקר. 

צילומים: מ״ל

מבחינת ייצור אנחנו עובדים רק בסחר הוגן. זה נשמע מובן מאליו, אבל רק כשנכנסנו לזה הבנו כמה אחריות יש לנו בתור יצרנים בתחום וכמה צריך להיות נאמנים לערכים שלנו. 

למותגים שצריכים לייצר בזול ובכמויות ענק אין את הפריבילגיה של מותגים קטנים שיכולים להרשות לעצמם לעבוד ברמת מחיר גבוהה יותר, אבל זו שאלה שכל מותג צריך לשאול את עצמו ולהבין את המחיר של כל בחירה. עם זאת, מה שהיה שמור עד עכשיו לקטנים מתחיל להפוך לסטנדרט שמצופה גם מהגדולים, שיהיו חייבים ליישר קו.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אנשים מתחילים להבין שלקנות משהו זול ועונתי זה לא מגניב, זה עולה הרבה למישהו אחר בשרשרת, ושעדיף לקנות מעט וטוב. גם אם השינוי מתרחש כרגע יותר ברמה של גרין־וושינג זה עדיין מבורך, כי בסופו של דבר הצרכנים הופכים להיות מודעים ומושכלים יותר, ולמרות שזה ייקח הרבה זמן לבסוף הם ידרשו את זה מהמותגים. 

גם בסין יש מפעלים עם אקו־סיסטם ותנאי העסקת עובדים ברמה גבוהה, ויש את ההפך. גם באיטליה וגם בישראל יש אופציות, תמיד אפשר לשלם שכר רעב לעובדים בשטחים – לנו יש את הבחירה איך אנחנו רוצים לעשות את הדברים. את הסריגים אנחנו מייצרים במפעל בסין שעומד בתקנים הכי גבוהים ומייצר ל־LOEWE ו־MARNI. צריך לבחור נכון את הספקים שאיתם עובדים.

אי אפשר ליצור אופנה בלימבו

כשפועלים בתוך העולם, הכל נוצר ביחס אליו. אי אפשר להישאר אדישים וליצור אופנה בלימבו, חייבים להיות מעורבים בתהליכים שקורים באופנה ומחוץ לה, ובאופן מודע או לא אנחנו מושפעים מהמגמות הללו.

איכשהו, בעונה הנוכחית כולנו הרגשנו את אותם הדברים – רצינו שקט ופריטים רכים שיורידו את רמת הסטרס הכללית. זה התבטא בכך שחיפשנו טקסטורות מונוכרומטיות או וינטג׳יות בתחושה שלהן, ורצינו להציע משהו יותר קלאסי.

שקט פנימי

קולקציית INNER PEACE נולדה מתוך הדיסוננס של התקופה האחרונה: תחושה שמצד אחד אנחנו נמצאים בתוך אסון מתגלגל והעולם מצוי בכאוס כללי, ומצד שני זה עדיין לא משפיע לנו על היום־יום ויש רווחה חומרית גדולה. מהמקום של החיפוש אחר שלווה פנימית בתוך כל זה, יצאנו עם הטי שירט ששם הקולקציה מודפס עליה מבפנים.

היא אומרת משהו חשוב אבל בשקט: השימוש שנעשה בטקסט לא רק אסתטי או מילולי, אנחנו משתדלים להשתמש בו באופן מושכל. אפילו את הוראות הכביסה אנחנו משנים בכל עונה ומוסיפים להן הומור, שלא יהיה סתם טקסט.

קולקציית Inner Peace. צילומים: שלו אריאל

ההזדמנות לספר סיפור קוהרנטי היא הסיבה שאנחנו מעדיפים קולקציות קטנות. פיתוח הקולקציה מתחיל מרעיון או שיר כלשהו, שאנחנו בונים סביבו עולם רחב יותר של השראות. במקרים אחרים זה יתחיל דוקא בפרינט שיפתח לנו עולם מושגים לצאת מתוכו. באופן כללי אנחנו אוהבים לעבוד על המתח של דברים שנראים מוכרים במבט ראשון מבחינה אסתטית, אבל כשמתבוננים בהם לעומק מגלים משהו נוסף.

לדוגמה, הפרינט של הקולקציה הנוכחית שנראה אבסטרקטי מרחוק הוא עיבוד לפסל הגרציות של קנובה. לרוב אלו דברים שרק אנחנו יודעים ושמים לב אליהם, כמו מסרים סמויים קטנים שאנחנו מטמיעים בבגדים וכמעט אף אחד לא מבין, אבל מי שכן שם לב מגלה את הערך המוסף.

The post צווארון כחול־לבן // VENDER appeared first on מגזין פורטפוליו.

עולם האמנות והתרבות מציע תפריט עשיר של רעיונות יצירתיים לתקופה המאתגרת שנקלענו אליה. אנחנו בפורטפוליו רוצים לשמוע מכם, ולהעביר את זה הלאה – לקהל הרחב של אוהבי אמנות ותרבות ולכם, הקהל המקצועי. אנו רואים חשיבות עליונה – במיוחד בתקופה זו – להמשיך ולתמוך בקהילת היוצרים המקומית.

פורטפוליו מזמין אתכן לספר לנו על השערים הווירטואליים שפתחתן לקהל – גלריות, מוזיאונים, מעצבים, אמנים, אקדמיות ויוצרי תוכן: זה הזמן לשתף לשתף לשתף. ראינו שיש לא מעט יוזמות ברוכות לסיורים וירטואליים בתערוכות שהעליתם, הצעות לתכנים בהרצאות אונליין, סרטים ופודקסטים. שלחו אלינו מידע על הפעילויות שאתם מציעים.

אמנים, מעצבים, יוצרים בכל מדיום וחומר – אם זה מצטלם טוב, ואתם יודעים לדבר על זה – יש לנו מקום בשבילכם. שלחו אלינו את הפרויקטים שלכן, ואת החומרים המתאימים נשמח לפרסם בדפי המגזין (פרטים נוספים על איך לשלוח בעמוד ההגשות שלנו).

בנוסף רצינו להזכיר את הניוזלטר של פורטפוליו, שמביא אליכם, פעמיים בשבוע, את כל הכתבות והחדשות שהתפרסמו אצלנו במגזין, ומאפשר לקבל מבט מהיר על כל מה שחשוב ויפה – וקורה עכשיו. להרשמה ליחצו כאן >> 

למידע נוסף ושליחת חומרים: hi@prtfl.co.il

The post תרבות בימי קורונה: בלי לצאת מהבית appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ערן, בוקר טוב. מה קורה? ומה שלומך עם כל הבלאגן מסביב?

האמת שהרוב טוב, מסקרן לאן כל זה יתגלגל. עברתי לעבוד מהבית, ולא צריך להכין את הילדים לבית ספר אז הרווחתי איזה שעה־שעתיים ביום. אז יש גם דברים חיוביים… בכלל כל החברה עברה לעבוד מהבית זאת גם חוויה מרעננת ומעניינת

יפה. בוא נדבר קצת על רובוטים ועל Intuition Robotics: גייסתם עוד קצת כסף לאחרונה…

כן, סיימנו סיבוב גיוס של 36 מיליון דולר, שמתווספים לסך גיוסים של 58 מיליון. מאד מרגש. החברה הוקמה לפני ארבע שנים על ידי שלושה מייסדים (דור סקולר, רועי אמיר ואיתי מנדלסון), גדלנו ל־85 עובדים בארץ, ביוון ובארצות הברית, ורשמנו 30 פטנטים

מה תפקידך בכח, כמה זמן אתה בחברה ומה כולל התפקיד?

הטייטל הוא קריאייטיב דיירקטור, אבל הוא לא אומר הרבה, כי נראה לי שלתפקידים של היום עוד אין טייטלים מדוייקים. מעבר למשימות שונות של עיצוב ״קונבנציונלי״, אני בעיקר מעצב התנהגות ואישיות של רובוט: איך הוא נשמע, מתנהג, זז, מגיב לסאונד, זז במרחב, UI, אנימציה ועוד. אני שנה שניה בחברה, ובנוסף אלי יש עוד שני מעצבים: שלומי אזולאי, המעצב הותיק בחברה שמוביל את האינוביישן ואת ה־HRI (שזה Human Robotics Interaction), ואנה סטיליאנו, מעצבת UX.

נראה לי שאולי כדאי שאני אסביר קצת מה החברה עושה, זה סופר מעניין – בטח לתחום של קהילת העיצוב

בהחלט. בשביל זה אנחנו פה. קדימה

אנחנו מגדירים מחדש את מערכת היחסים בין אנשים ומכונות. אם בעבר – שהוא אתמול בערך – התרגלנו לתת פקודות והמכשירים פשוט הגיבו, היום, עם יכולות AI, יכולות קוגנטיביות של קבלת החלטות ולימוד, המכשירים לא צריכים לחכות לפקודות: הם יכולים לצפות התנהגות וצרכים ולסייע לנו. יש מעבר מ־Voice assistants ל־Digital Companions – יישות מלווה דיגיטלית, שזה מה שהחברה מפתחת.

צילומים: מ״ל

מלבד המוצרים החברה פיתחה מנוע בינה מלאכותית קוגנטיבית, שיכול להבין תוכן, לקבל החלטות ועוד… אבל אולי כדאי שנדבר על המוצרים עצמם, כי שם החלק שממש מרגש אותי

כן, זה השלב שבו אני מרגיש קצת זקן, וחושב שזה קצת קריפי: ״ישות מלווה דיגיטלית״. ומיד לאחר מכן אני מבין שעוד רגע תהיה לי אחת כזו… 

אולי תסביר מה זה אומר ישות מלווה דיגיטלית? מה המוצרים שלכם?

אנחנו עובדים כרגע בשני ורטיקלים מרכזיים – זיקנה ועולמות הרכב. אני מודה שבהתחלה, כשחושבים על רובוט שמארח חברה לקשישים ומנסה להקל על תחושת הבדידות שלהם, זה נשמע קצת עצוב והיינו מעדיפים שבני אדם יהיו איתם. אבל המציאות מראה שפלח האוכלוסיה של הגיל השלישי הולך וגדל, יש להם פערים טכנולוגיים שמקשים עליהם להשתלב בעולם, הם נמצאים רוב שעות היום לבד מול הטלוויזיה וזה מוביל לבדידות. מחקרים מראים שבדידות מסוכנת מאד ומנבאת מחלות ומוות הרבה יותר מגורמים אחרים. בטח עכשיו עם כל הקורונה, שבעיקר מסוכנת לפלח האוכלוסיה הזה, לאפשרות להרחיב מוצר ליישות שאפשר לדבר איתה, שמקלה על הבדידות, יש ערך גבוה.

אני מודה שבהתחלה, כשחושבים על רובוט שמארח חברה לקשישים ומנסה להקל על תחושת הבדידות שלהם, זה נשמע קצת עצוב והיינו מעדיפים שבני אדם יהיו איתם. אבל בטח עכשיו, עם כל הקורונה, שבעיקר מסוכנת לפלח האוכלוסיה הזה – לאפשרות להרחיב מוצר ליישות שאפשר לדבר איתה, שמקלה על הבדידות, יש ערך גבוה

אז יש להם רובוט, שנמצא איתם, מנהל איתם שיחות חולין החל מ״איך ישנת?״, משחק איתם משחקים קוגניטיביים, מקשר אותם בהפעלת קול לטכנולוגיה ומציע פעילויות. ההבדל העיקרי שהרובוט הוא פרו־אקטיבי: הוא לא מחכה להפעלה, הוא יוזם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

החלק המדהים זה שהקשישים שנמצאים עם הרובוט הזה (ElliQ) לא מתייחסים אליו כמוצר, אלא כישות. כלומר, הם נותנים לה תכונות אופי ומנהלים איתה מערכת יחסים. אני יודע שזה אולי נשמע טכני וקר, אבל אני רואה התקשרויות שממש מרגשות את כל מי שרואה אותן

אם אני זוכר נכון ElliQ כבר בן שלוש? ארבע? מה השתנה אצלו מאז שהוא נולד?

ElliQ היא הבסיס שממנו אנחנו לומדים ומפתחים את הידע שלנו, וכל הזמן מרחיבים את הפעילויות ולומדים איפה נקודות החוזקה והחולשה כדי לפתח מערכת יחסים. לפני כמה זמן הוספנו תירגולי מיינדפולנס ונשימות; באופן אישי החיבור בין פסיכולוגיה, עיצוב וטכנולוגיה זה בדיוק מה שחיפשתי. אנחנו מעלים את התכנית הזו ואני יכול לראות איך הקשישים מגיבים, וזה מדהים ומרגש: יש כמה סרטונים שגם אחרי שראיתי אותם עשרות פעמים אני מקבל עור ברווז שאני רואה אותם

זה משהו שאנחנו יכולים לראות?

רוב הסירטונים האלה חסויים, אבל באתר החברה אפשר לראות חלק, ויש גם ביו־טיוב הדגמות

עוד משהו שפיתחנו זה כלי לאנשי קריאייטיב להפעיל אייג׳נטים כאלו

תסביר מה זה אומר?

היום אין תכנה אחת שיכולה לחבר סאונד, תנועה במרחב, שיחה, אנימציות ועוד… אז פיתחנו בעצמנו את הכלי הזה, שזה כיף, כי אני מפעיל אותו – אבל גם לקוח של החברה, ויש צוות שמשפר כל הזמן את הכלי שיאפשר לי לביים את התקשורת. זה יכול לבוא על כל מוצר.

לדוגמה, iRobot הוא מכשיר שמסתובב בבית: אפשר בקלות להוסיף לו עוד חיישנים ועוד כלי ביטוי. נגיד, הוא יכול להיות גם חלק מהאבטחה של הבית (שומעים רעש חשוד/ יש מישהו בדלת, הוא הולך לבדוק ושולח וידאו), או מכונת הקפה המשרדית שמזהה כל עובד ומתאימה לו את הקפה וממליצה לו עם דברים נוספים… זה לא נגמר.

היינו בפגישות עם משרדי מיתוג, שמזמן התרחבו והוסיפו מחלקות UX UI ומושן. יכול מאד להיות שבעתיד תהיה להם מחלקה נוספת שמעצבת איך המוצר זז, מדבר, מגיב…

מצד אחד הגיוני, מצד שני זה קצת מעורר חשש וסוגיות אתיות: האם יום אחד הרובוטים ישתלטו לנו על החיים? ובכלל אם אפשר – או צריך – להילחם בזה?

קודם כל קשה לי לראות את משהו שיעצור את הטכנולוגיה, ואני חושב שרוב הטכנולוגיה היא לא טובה או רעה, זה אופן השימוש בה. נכון, ראינו ״מראה שחורה״, והעתיד ואי הידיעה מה הולך להיות מעוררים פחד. אבל נראה לי שאנחנו בקצב התקדמות מטורף בעולם, וחוסר ההבנה גורם לחשש: בסוף רוב החברות מכוונות לענות על צרכים ולשפר את החיים וגם כסף – ששם המוסר כבר לא המוביל

הרכב מדבר, מתקשר איתך

שנדבר על מה אתם עושים עם רובוטים ומכוניות?

לגמרי, גם נושא מרגש מאד. בגדול מדברים על חמישה שלבים בין רכבים כמו שהכרנו אותם שהם השלב הראשון, לבין שלב 5 שהוא רכבים אוטונומים לגמרי בלי הגה ושכל חווית הנהיגה שונה לגמרי (די צריך להמציא אותה).

היום אנחנו בשלבים 2-3: כלומר, יש רכבים פרטיים שהם כבר חצי אוטונומים, אתה יכול להעביר שליטה לרכב והוא יחנה לבד, או להוריד ידיים מההגה והוא ימשיך לשמור על הנתיב ומרחק מהרכב לפניו. נוצרות פה אין־ספור בעיות, ביניהן איך חברות הרכב מלמדות את כל הפיצ׳רים האלו, החוויה שהרכב לוקח לך שליטה על הנהיגה מפחידה, או ברכבים אוטונומים מה ההבדל בין המותגים השונים. כלומר, אם חווית הנהיגה שלי היא בדיבור, מה ההבדל בין טויוטה לפורשה, איך כל אחד מדבר/ מתנהג/ מתקשר?

לכל רכב יש המון חיישנים – מצלמות, משקל, בדלתות וכמה אפשרויות לתקשר: קול, תאורה, הזזת דברים ברכב, סאונד. הפלטפורמה שלנו יושבת על זה מעולה: יש לנו שיתוף פעולה עם טויוטה (שהם גם אחד המשקיעים שלנו) על אייג׳נט באחד הרכבים שלהם. הרכב מדבר, מתקשר איתך. אנחנו בסופו של דבר נתנו להם כלי שעכשיו הם יכולים לבנות ולעצב את הפרסונה וחווית הנהיגה שלהם.

יושב שם איש קריאייטיב, שאוסף ממעצבים שונים שלו את החומרים, ועל גבי הפלטפורמה מעצב את החוויה. בנוסף פיתחנו דשבורדים שנותנים לו מידע על כל מה שקורה ברכב

אתה יכול לתת דוגמה מה יכולים להיות ההבדלים בין מותגי רכב שונים, איך כל אחד מדבר/ מתנהג/ מתקשר?

אפשר להתחיל מהקול שאתה בוחר לאייג׳נט שלך: צעיר/ מבוגר, גבר/אישה, קצב דיבור. המערכת גם לומדת תוך כדי, אז יכול להיות שאתה אוהב שמדברים איתך ואז האייג׳נט פטפטן יותר, ולהפך. מותג אחד מציג עצמו כבטיחותי, ומפה נוכל לגזור את צורת ההתראות שלו, את הטון אנד וויס שלו באורות, בסאונד; לעומתו מותג אחר יכול להיות רכב לצעירים, הוא יתנהג אחרת, הקצב שלו יהיה שונה. כל ענייני המיתוג יכולים להיכנס ל־User experience בחוויה שלמה יותר

מותג אחד מציג עצמו כבטיחותי, ומפה נוכל לגזור את צורת ההתראות שלו, את הטון אנד וויס שלו באורות, בסאונד; לעומתו מותג אחר יכול להיות רכב לצעירים, הוא יתנהג אחרת, הקצב שלו יהיה שונה

זה ממש כר פורה של עבודה ואנחנו ממש רק בהתחלה שלו, נכון?

אחד הדברים המגניבים הוא שאנחנו בעולם חדש לגמרי: קשה ללמוד, כי עוד אין ממי. זה הכל מתהווה עכשיו. עולם העיצוב הדיגיטלי הרבה פעמים חוזר על עצמו ב־UI, ופתאום יש פה משהו שהוא לא ״מובייל פירסט״, אלא פונה לחווית משתמש רחבה יותר, הוליסטית יותר. כרגע היא מדומיינת אבל מהר מאד היא תהפוך לטריוויאלית

כמה מהר זה מהר מאוד?

היא כבר דופקת לך בדלת (:

אהבתי…

תקן אותי אם אני טועה אבל זה מאוד שונה ממה שעשית בפלייבאז, בפעם אחרונה שנפגשנו

לגמרי. בפלייבאז היה לי צוות גדול של מעצבים ומחלקות שונות, העבודה היתה יותר ניהול עיצוב, ונגעה הרבה בחווית צריכת תוכן. מצד שני יש איזה קו דמיון, שתי החברות באיזושהי רמה עוסקות בהעברת תוכן.

היום העבודה שלי היא הרבה יותר הנדס־און, ומלבד שאר המעצבים בחברה אני בעיקר עובד מול פרילאנסרים. לוקח גם כמה זמן לצאת מהתחום של עיצוב למסכים, פתאום המסך הוא הסייד־קיק של החוויה. בהתחלה הייתי מעצב ואז כשרואה את הכל ביחד מבין שצריך להוריד הרבה דברים מהמסך שלא ישתלט על החוויה.

אני גם עובד עם אנשי תוכן: אנחנו בונים תסריטים כמו במחזה ואז מביימים אותם. אני לא באמת יכול להשוות את זה לשום דבר אחר. אבל הכיף הגדול שאני מתעסק בהמון דברים, תחומים, תכנות והכל משתנה כל הזמן, וגם הפידבק מלראות את זה בשטח הוא מרגש מאד

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שמסיימים?

בעולם הסטארט־אפים עובדים בחברות קטנות רוכשים ידע, והוא לא מגיע להרבה אנשים, אז קודם כל ממש תודה על ההזדמנות לשתף. אנשים ומעצבים צריכים לשמור על גמישות, ללמוד, להשאיר את הדברים שהם נהנים מהם קרוב, ולא צריך לפחד מהעתיד: תדאגו לגלשן/יכולות שלכם וכבר תתפסו איזה גל

The post ערן זהבי חושב שהרובוטים כבר דופקים לנו בדלת appeared first on מגזין פורטפוליו.

ליאור זלמנסון זיהה את הצורך האישי שלו והקים את תרבות בימי קורונה, קבוצת פייסבוק לקהילת התרבות והאמנות. יותר מ־3,500 מצטרפים בפחות משבוע ותחושת סולידריות, עניין והעשרה הדדית, הובילו לכנס ראשון אונליין ״תרבות ממרחק בטוח״ שהתקיים בהתראה של חצי יום. לאף אחד מהמרצים ומהמשתתפים לא הייתה בעיה להגיע, וגם אתם יכולים.

הי ליאור, אפשר לדבר איתך על ״המצב״? מ ה  ש ל ו מ ך?

היי חגית! כמו כולנו, מנסה לא לתת לאי הוודאות להשתלט על כל חלקה טובה במוח. מנסה לראות בכל זאת אם יש משהו אופטימי בכל זה

נקטת בגישה פרו־אקטיבית ופתחת את קבוצת ״תרבות בימי קורונה״ בפייסבוק, שמיועדת לאנשי אמנות ותרבות מתי החלטת על זה?

אני מדפדף אחורה בפייסבוק שלי כדי להגיד לך בדיוק… ביום רביעי שעבר, לפני שישה ימים העליתי פוסט לקיר הפרטי:

״וברצינות: יש כאן הזדמנות מדהימה לחשוב על האינטרנט כתחליף למרחבי התרבות הפיזיים. אין תיאטרון פיזי אבל זה לא אומר שלא צריך להיות תיאטרון. אין פתיחות תערוכות אמנות פיזיות, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לדמיין חשיפה לאמנות. בדיוק כפי שאוניברסיטאות ובתי ספר מקבלים כעת דחיפה עצומה ללמידה מרחוק, זו השעה לחשוב על מרחבים וירטואליים באופנים יצירתיים חדשים.

* שוקל לארגן מפגש מצומצם ואינטרנטי בנושא… מתעניינים, כתבו לי בפרטי.

עדכון: לפי כמות הפניות זה כבר לא מצומצם, מנסה להתארגן על פלטפורמה וירטואלית הולמת לשיח דיגיטלי. הצעות למרצים/מרצות, לרבות התנדבות אישית, בשמחה״.

ענו על הפוסט יותר מ־100 איש והבנתי שיש פה עניין גורף. למחרת כבר הקמתי את הקבוצה: כעת יש בה כ־3,500 חברים ואתמול היה לנו כנס ראשון בנושא בפלטפורמת זום

ליאור זלמנסון. צילום: בוריס גילטבורג

כנס תרבות מרחוק. צילום מסך

מה עלה שם?

היו שם ארבע שיחות עם חוקרים/יוצרים: עם עפרי כנעני דיברנו על סיורים מרוחקים במוזיאונים והבעיות בתחום; עם ארז מעין על תיאטרון בימת רשת שקורה בפלטפורמות; עם מיה מגנט על אינטימיות מסוג שונה שמתאפשרת במרחב הדיגיטלי; עם שלו מורן על היכולת להשתמש במשחקי מחשב באופן יצירתי

כמה משתתפים? וכמה זמן הקדשתם לכל שיחה? אני משערת שזה לא היה סימולטני וצולב?

כל שיחה הייתה באורך של חצי שעה, והן היו שיחות עוקבות. מבחינת משתתפים איתנו בזמן אמת היו 30־40 בזום ועוד 30־60 בפייסבוק, אבל פייסבוק אמרה שמאז יותר מ־1,200 אנשים צפו באופן חלקי בשידור, הכל נשמר ויש לינק קבוע לצפייה

מדהים. יצרתם כנס מעכשיו לעכשיו (דבר שבארגון פיזי היה לוקח חודשים)

כן. כחלק מהיום־יום שלי – גם כחוקר של התנהגות בסביבות וירטואליות באוניברסיטת תל אביב וגם כמנהל אמנותי של פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית בחולון – הנושאים האלו הם לא משהו שהתחלתי לעסוק בו בימי קורונה. אז בצו השעה, פשוט קראתי למי שאני מנהל איתו את השיחות הללו כבר שנים

ניכרת יד בוטחת במדיום, שכנראה נותנת את הטון. אם רגע נחזור לקהילה: היא מן הסתם לא הומוגנית וגם הצרכים והרצונות של האנשים שונים. אבל הצלחתם לעשות את הבלתי אפשרי וליצור אווירת ״עבודה״ (בניגוד לקבוצות קיטורים, רוחניות, דחקות ועצות)

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לא ידעתי שזה יהיה ככה. אני חוקר קהילות וירטואליות כבר שנים אבל מכיוון שהסנדלר הולך יחף, מעולם לא ממש ניהלתי כזו לכן לקחתי את כל המסקנות המדעיות בדבר קהילות: החשיבות להכניס קודם אנשים שיש להם תוכן רב לתרום, האצלת סמכויות, החשיבות של סדר (דבר מאד קשה עד עכשיו בגלל האופן שבו פייסבוק מעצבת קבוצות באתר) אבל בעיקר הקרדיט הוא לחברי הקהילה שמתעניינים ברעיונות יצירתיים לזמן הבידוד

מסקנה מס׳ 1: המצב האבסורדי שנקלענו אליו מספק תנאים מצוינים למחקרי קהילות והתנהגויות. יש לך עוד מסקנות ראשוניות?

בעיקר שנחוצה מסה קריטית של אנשים שיודעים לשתף תכנים טובים (ואני שמח שאצל אנשי תרבות ואמנות זו אינה בעיה) כדי להכתיב את הטון המשותף. כך אין כמעט צורך להתמודד עם ספאם או תוכן לא רלוונטי

אני בתחושה שיש קצת התלהבות־יתר בציבור מהכלים המקוונים. הניסיון לצרוח שלא הכל משותק גרם לסחרור – בתי ספר, מוזיאונים, סדנאות, תיאטראות, כולם מנסים להראות שליטה ברשת. זה טוב אבל רועש. אני מניחה שזה יירגע בקרוב

צילומי מסך מתוך אתרי המוזיאונים

יש כל מיני דברים שכבר קורים. דבר נורא שקרה זה שחברת יוניקו, שמספקת שירותי למידה מרחוק לאוניברסיטאות ומוסדות חינוך, כבר הודיעה על קריסה. לא הצליחו להבין את העומס ואת העלויות של תפעול בתנאי ״מלחמה״

אבל ZOOM עובד באותה מידה, לא?

זום זה מודל עסקי אחר. אני מניח שהם שוכרים שרתים מאמזון והם חברת ענק בינלאומית, אז יש להם יכולת תמרון. פה מדובר בחברה ישראלית שעשתה חוזה בתקופה שקטה יותר מול המוסדות חינוך, וכעת מבינה שהיא צריכה להשקיע הרבה יותר כסף ומשאבים, שבטח אין לה.

אבל לשאלתך – כן, יש רצון מאד גדול, the show must go on, מסיבות כלכליות ומורליות. אנו צופים בהצפה של אירועים בלייב ושידורים באינטרנט. כולי תקווה שבעוד כמה שבועות דברים יירגעו ויהיו יותר פילטרים

אתה חרד או אופטימי מטבעך?

עד יום ראשון, המוח שלי לא הצליח להתעסק בשום דבר שהוא לא קורונה. נדבקתי למסכים ולעדכונים, אז כנראה שאני עמוק בפנים חרד, אבל קשה לי גם לשבת בחיבוק ידיים. התחושה היא של דחיפות חזקה ושצריך לעשות משהו, רק לא ברור תמיד מה.

הייתה לי שיחה מעניינת עם דפני ליף לפני מספר ימים. היא אמרה לי שגם היא כמישהו שבימים כתיקונם, חלק מהמון פעולות אקטיביסטיות, פתאום לא יודעת מה הדרך הכי נכונה לסייע. עבור מי שרגיל לפעול ברחוב ובקהילה, לשבת בבית זה מאד קשה ויהיה מעניין לראות את האקטיביזם האינטרנטי החדש

אני כמוך, כמה ימים של הלם, מחשבות רק על הצד הלא ידוע. כרגע נותרתי עם משהו כמו 20% חרדה שקטה (בעיקר כלכלית, בנושא הבריאות אני פטליסטית), 80% סקרנות ורצון לנצל את המצב לעשייה ולמידה על אנשים…

*כלכלית פוליטית, אם לדייק. אני חוששת שאחת מתופעות הלוואי הפחות ניתנות לטיפול היא שנאת זרים, הסתגרות לאומית, שינויי משטר זוחלים… אבל זה לא קשור לשיחתנו כרגע

אני חושש משינויים נוסח דוקטורינת ההלם, שיעבירו חוקים וישנו סדרי עולם בכסות המשבר

בדיוק.

אם לחזור לאקטיביזם: לאמנים ויוצרים יש יתרונות שאולי אפילו הם לא מודעים אליהם, אתה צופה פריחה שתבוא לאחר ההלם?

פתאום רואים את החשיבות של דיגיטיזציה ו־open access: זו שעתם של כל מי שמאמין שתרבות היא משהו שצריך לחלוק ולשתף

אני חושב שבצעד הראשון רואים פתאום את החשיבות של דיגיטיזציה ו־open access: זו שעתם של כל מי שמאמין שתרבות היא משהו שצריך לחלוק ולשתף. בצעד השני, אני מקווה שאנשים ישכילו לחשוב מחדש על המדיום: לא רק לשדר מה שיש, אלא ליצור תוכן ייחודי שמדבר עם המדיום באופן מעניין.

אבל, וזה אבל גדול, יש כאן את נושא המודל העסקי… כלומר לא ברור מאיפה המשאבים ומי יממן את אמנים אלו

עוד יתרון של אמנים – הם רגילים להיות רעבים

אני חושב שנראה עליה במנגנוני תרומות וחזרה למימון המונים. המון אמנים יושבים בבית וחושבים איך להתייחס למצב הקיים. ובאמת, פרנסה שהיא מדאיגה שלעצמה, זה לא השיקול לא ליצור… הם לא יכולים כאמור לא לעשות כלום

וברמה האישית – הנה מחקר שכותב את עצמו, as we speak

יש כל כך הרבה מחקרים אפשריים פה שאם ביום הראשון אמרתי וואו איזו הזדמנות, ביום השני כבר הרגשתי שיתוק מרוב אפשרויות וכיוונים. כרגע אני מנסה לפרגן לעצמי קצת לקחת את זה באיזי

מאחלת לכולנו שנלמד להירגע קצת. יש תחושה של היפר ונטילציה. זו שעתה היפה של פייסבוק, או שאנחנו הולכים לאכול אותה בהשתלטות יתר של הרשת על חיינו? פייסבוק כמשל, כמובן. אני מתכוונת לפלטפורמות שיתוף ורשתות חברתיות בכללי – המונופולים החדשים

שאלה מורכבת. פייסבוק בשנים האחרונות משנה את השפה השיווקית שלה. היא אינה מדברת בשפת ״הרשת״ אלא בשפת ״הקהילה״. מבחינת צוקרברג, מרכז הפייסבוק אינו צריך להיות הפרופיל אלא דפי הקבוצות והם אכן משקיעים בכך משאבים ומשנים את העיצוב.

זוהי שעת מבחן לרשתות החברתיות, על שלל כליהן. אם הן יתגלו כמה ששומר על הלכידות, השפיות והעניין שלנו, זה ייתן רוח גבית מסוימת לחיוביות שיש ברשתות אלו, או לפחות לפוטנציאל החיובי שגלום בהן 

זוהי שעת מבחן להם ולאחרים. אם הפלטפורמות הגדולות, על שלל כליהן, יתגלו בתקופה הקרובה כמה ששומר על הלכידות, השפיות והעניין שלנו, זה ייתן רוח גבית מסוימת לחיוביות שיש ברשתות אלו, או לפחות לפוטנציאל החיובי שגלום בהם. כמובן, שאין ספק, שבמקביל, אנו מאכילים את הרשתות בהמון מידע אישי ופרטים וכתוצאה נותנים המון כוח לפלטפורמות ולמפעילים שלהם. כוח שהממשלות כעת מקנאות בו. הן צריכות להשיג צו לאיכון הסלולרי ואילו צוקרברג לדוגמה יודע את המיקום והפעילויות שלנו כבר שנים… ועכשיו ביתר שאת.

מה שיקרה ביום שאחרי המגפה הוא עדיין לא ברור. אני מקווה שנחגוג ביום שכזה שוב את היציאה החוצה לקהילה הפיזית אבל אין ספק שעד אז נלמד משהו על עצמנו בתקשורת המתווכת. בנוגע להוראה, לדוגמה, האוניברסיטאות כעת יישקלו בשיא הרצינות לעשות יותר קורסים מקוונים, גם בזמן שגרה. אני מעריך שמוסדות התרבות יעברו גם הם תהליך דומה, ככל שהמצב יתארך וההתנסות תצטבר

כמו שאמרה כותרת הביאנלה בוונציה: שנחיה בזמנים מעניינים; לא שיש לנו ברירה. ועלה הדיון אם זו קללה או ברכה

ראיתי שמפרסמים באינטרנט כעת ״שנחיה בזמנים פחות מעניינים״ אבל לדעתי כל דור נוטה לחשוב שתקופתו היא הכי מעניינת. אני עדיין רוצה מכונת זמן לווינה של 1908 או ניו יורק של 1960, נראה לי שהיה להם מעניין אף יותר

כל דור גם בטוח שבתקופתו סוף העולם קרב ובא… אבל נראה לי שלא במשמרת הזו

זה נכון. זה נאמר תמיד בקטע של חשיבות עצמית מוגברת

אז שיהיה קצת פחות מעניין ושנהיה בריאים

רק בריאות. בידוד נעים!

The post אפקט הקורונה: ״וברצינות: יש כאן הזדמנות מדהימה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

ימים לא פשוטים עוברים על העולם, ומאלצים גם את שדה התרבות והאמנות לחשב מסלול מחדש. לצד ידיעות על ביטול אירועים, דחיית תערוכות וסגירת גלריות, מתעוררות יוזמות והזדמנויות לחוות אמנות מבעד למסך. חמש המלצות שיעשירו את הימים הקרובים:

היקום של יונתן ויניצקי

ביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב אמנם סגור למבקרים במרחב בפיזי, אך תערוכת היקום של יונתן ויניצקי פתוחה למבקרים בזירה הוירטואלית. התערוכה, הפרושה על־פני שלוש קומות הביתן, נסרקה בתלת מימד, וזמינה לחווית שיטוט והעמקה דיגיטלית באתר, הכוללת פס־קול וחומרים נוספים. שם התערוכה לקוח מכותרת ספרו של אביגדור המאירי משנות ה־50, והיה הניסיון הראשון בעברית לתקשר את מדע האסטרונומיה לנוער. ההצבה (בביתן וברשת) מותחת את גבולות המושג ״תערוכה״, ומציגה שאלות פיזיקליות ופילוסופיות על טבעו של היקום כאתר המאכלס את כל הצורות, העצמים וההתרחשויות.

יונתן ויניצקי, היקום, אלמנט מספר 9

י(ו)צרים סדרת רשת

ימי בידוד ביתי הם הזדמנות פז להשלים את הצפייה בסדרת הרשת הדוקומנטרית י(ו)צרים, שיצרה שחף דקל (בימוי, צילום, עריכה). 74 הפרקים הקצרים בסדרה, שהחלה בשנת 2014, עוקבים אחר תהליכי העבודה של יוצרות ויוצרים ישראליים מובילים מקשת תחומי האמנות הפלסטית, העיצוב ואמנויות הבמה. הסדרה עשויה בפורמט ייחודי, המורכב מרצף צילומי סטילס ערוכים לווידאו, מלווים בפס־קול מקטעי השיחה בין דקל למרואיינים. הסדרה זכתה בפרס הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל הרשת ניו יורק 2019, וזמינה גם ביוטיוב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

קריאה לחלומות

סרטו החדש של הבמאי, אמן הוידאו והמלחין רן סלוין, ״קריאה לחלומות״ מתרחש בטוקיו הגשומה, שבה מפרסמת אקו (ממי שימזקי) מודעה בעיתון המזמינה אנשים לשלוח לה את חלומותיהם. אקו מסתבכת בנסיונותיה להגשים לאחרים את חלומותיהם או לחיות דרכם; החלומות מתערבלים אלה באלה ומתגלגלים אל סיפור רצח בלשי בתל־אביב. בפנטזיית מתח בסגנון ניאו־נואר, בשפה אסתטית מסוגננת, מגולל הסרט סיפורים בלתי־אפשריים אודות אנשים המבקשים לחיות בעולם וירטואלי. הסרט פתוח לצפייה חופשית, והומלץ בבלוג האמנות Artoday של גילי סיטון.

עינת צרפתי

דפי הצביעה של השכנים

המאיירת עינת צרפתי פרסמה בדף הפייסבוק שלה דפי צביעה להורדה חינם, לטובת הילדים (והמבוגרים) הסגורים בבתיהם. האיורים העשירים והמפורטים מבוססים על הספרים ״השכנים״ ו״ארמון בחול״, שכתבה ואיירה צרפתי, ויצאו לאור בהוצאת כתר.

מינימליזם: מה שצריך באמת

בהלת המגיפה והסתגרות בבתים מעלה הזדמנות להעריך מחדש למה אנחנו באמת זקוקים. תפיסת העולם המינימליסטית מציעה אלטרנטיבה לצרכנות והעודפות שמאפיינת את חיי היום־יום של רובנו, ומוצגת בין היתר בסרט Minimalism בנטפליקס, שעליו ממליצה שחף דקל במגזין של בית הספר בסיס לאמנות. יוצר הקולנוע מאט דווילה, בין יוצרי הסרט, מציג בערוץ היוטיוב שלו סרטונים קצרים שמסבירים ומדריכים לחיים מינימליסטיים יותר. נסו את זה בבית.

The post הרשימה המשותפת // 19.3.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.