הי הילה, הי עומר. מה קורה?

הי יובל, בסדר גמור. אין קורונה בינתיים איך אצלך

גם. לא מתלונן. בואו נדבר על Misdeeds: יש לספר שם בעברית?

כן, בטח. בחדרי חדרים אנחנו מכנים אותו ״מעשים רעים״

יפה. מאיפה הגיע אם כך הרעיון להוציא לאור אסופת קומיקס של יוצרים ישראלים שתעסוק במעשים רעים (למרות שאם קצת מכירים אתכם לא צריך להתפלא…)

ובכן, עומר ואני חברים בקולקטיב הקומיקס האמדראם, שמוציא באופן קבוע אנתולוגית קומיקס אחת לשנה, לפחות בחמש השנים האחרונות. את האנתולוגיה אנחנו לרוב משיקים ומוכרים בחו״ל, בפסטיבלי קומיקס או אצל מפיצים. אני חושבת שהחלק החברתי של הקולקטיב הוא הדלק שגורם לנו להמשיך ליצור: הוא בונה מסגרת קבועה ומחייבת שהוכיחה את עצמה. חברת הקבוצה קרן כץ היא גם אחד המפעילים של הוצאת ברחש שמוציאה את הספרים שלנו. 

ואז עלתה מחשבה, שזה יכול להיות מעניין לעשות את אותו הדבר שאנחנו עושים עם שישה חברים, רק בקנה מידה גדול יותר. באופן הזה אולי ננסה להשפיע על מספר יוצרי הקומיקס הפעילים בארץ ולהגדיל את כמות הקומיקס שאפשר יהיה לקרוא ולייצר התחלה של קהילה

Misdeeds, הוצאת ברחש. איור העטיפה: ענת ורשבסקי

גיא מורד (משמאל) וגלעד סליקטר. צילומים: מ״ל

יניב טורם

עומר הופמן (מימין) ורוני פחימה

כך שהמטרה של הפרויקט הייתה אנוכית למדי – שיהיו לנו עוד חברים בפייסבוק שעושים קומיקס.

לגבי הנושא – חיפשנו נושא שמצד אחד יהיה מעניין ויעורר השראה אצל המשתתפים ומצד שני יהיה רחב ויאפשר הרבה גישות. יש בנושא הזה משהו שהוא טיפה נבזי ומסקרן שיכול להוביל לסיפורים עם חיספוס, שיהיו קצת רעים ולאו דווקא נוחים. כמה דוגמאות מובהקות לזה באנתולוגיה הם הסיפור של עידו הירשברג על הכלבה, או שושקה שאוהבת את היטלר של זאב אנגלמאיר. 

האספקט השני של הנושא היה הרצון ליצור באוסף מסה של סיפורים ופחות של איורים. ברעיון עצמו יש הבטחה לסיפור, לאירוע, למשהו שקרה ויש לו משקל מוסרי מסוים. הופתענו כמה זה עבד, כי רוב היוצרים לקחו את הנושא למקום הזה

ואיך זה קרה? איך בחרתם את היוצרים ומה היו התגובות שקיבלתם?

כשפנינו ליוצרים היה לנו רעיון שיאגד את הספר וגם פורמט. הערכנו שיהיה ספר בן 100 עמודים, אז פנינו להמון יוצרי קומיקס שאנחנו אוהבים ומעריכים כדי לראות אם הם ירצו להשתתף, במחשבה שחלקם הגדול יסרב בנימוס כי הם עסוקים או כי הילדה חולה או כי נטפליקס וכו׳. המטרה הייתה ליצור מיקס מעניין, פנינו למיקס של יוצרים: ותיקים כמו קורן שדמי, אילנה זפרן וגיא מורד; וגם ליוצרים צעירים כמו בן בואנו ואיה טלשיר. בהמשך גייסנו את מיכל מגן המעצבת המעולה שהחזיקה לנו את היד בזמן שאיגדנו הכל לספר אחד והלכנו להפיק אותו

בינתיים התגובות היו מאד מוצלחות: גם של היוצרים ששמחו מהתוצאה של האנתולוגיה, כי כשכל אחד נכנס לזה היה קשה לדמיין איך זה יראה בסוף עם המכלול של העבודות, וגם עשה רושם שחובבי קומיקס שרכשו את האנתולוגיה ממש חיכו לפרוייקט בסדר גודל שכזה ושהתוצאה לא איכזבה

ריבוי היוצרים הכתיב גם את ההחלטה לעשות קומיקסים קצרים?

דבר ראשון ההיענות של היוצרים הפתיעה אותנו. כמעט כולם שמחו על ההצעה ואישרו את השתתפותם, כשרובם המוחלט יצר קומיקסים במיוחד עבור האנתולוגיה. ככה תפח הספר ל־200 עמודים. ההחלטה לייצר סיפורי קומיקס קצרים היתה שם מההתחלה, כשעוד לא הבנו את ההקף הסופי של הפרויקט המעט גרזנדיוזי שנוצר לבסוף. כיוונו למשהו שכולם יוכלו לעמוד בו ולייצר סיפור עם בשר – התחלה אמצע וסוף

והשחור לבן? שיקולי תקציב או מתאים יותר לילדים רעים? (או ג׳ – כל התשובות נכונות)

שאלה מצוינת. מבחינה ויזואלית, היינו צריכים אלמנט שיאחד את מגוון הסגנונות של היוצרים השונים, כדי לייצר ספר שלם. הדבר המרכזי הגרפי (מלבד הגודל והלייאאוט) שיכולנו להכתיב הוא הצבע. מכאן נובעת ההחלטה הגורפת לשחור לבן. ככה אפשר למצוא איורים קלאסיים כמו אלה של שירז פומן לצד איורים עדינים של נטלי וקסמן שנקר, וזה עובד. וכמובן שהוצאת ברחש נשמה לרווחה כשהצענו את זה

היוצרים הישראלים התגלו כיותר עדינים

אז אחרי התהליך, בואו נדבר על התוכן והמהות: מי שיקרא את האנתולוגיה, מה הוא יוכל ללמוד על הקומיקס הישראלי, על היוצרים, ועל המקום שבו הם פועלים

נראה לי שמי שיקרא את האנתולוגיה יגלה שההשפעה על יוצרי הקומיקס ולכן גם העבודה שלהם, שונה מאד בין היוצרים. יש סיפורי קומיקס שמושפעים מאד מזרמים אירופאים וגרמניים ויש סיפורים שמושפעים מאד מקומיקס אמריקאי. בסך הכל נראה לי שאפשר גם להגיד שהמהות של קומיקס בארץ (לפחות של היוצרים שאנחנו פנינו אליהם) היא קומיקס אלטרנטיבי. פחות גיבורי־על ויותר סיפורים ארציים שמורכבים מהיום־יום

הילה נועם: ״בסך הכל נראה לי שאפשר גם להגיד שהמהות של קומיקס בארץ (לפחות של היוצרים שאנחנו פנינו אליהם) היא קומיקס אלטרנטיבי. פחות גיבורי־על ויותר סיפורים ארציים שמורכבים מהיום־יום״

הילה נועם. צילום: אורי נועם

את יכולה להרחיב עוד קצת מה זה אומר קומיקס אלטרנטיבי?

מנקודת המבט שלי קומיקס אלטרנטיבי הוא דרך לספר סיפור, כל סיפור, בפורמט של קומיקס. זה אומר שאפשר לשבור קונבנציות של קומיקס החל מהלייאאוט – לדוגמה פריימים במבנים שונים, עם מסגרת בלי מסגרת, עם בועת דיבור או בלי, ועד הסיפור עצמו והעלילה – שיכולה להיות מצד אחד מאד ברורה ותקשורתית כמו הסיפור של נעה כץ על איך עשו לה גואסטינג, ומצד שני מאד פלואידית וחלומית (או סיוטית תלוי איך מסתכלים על זה), כמו בסיפור של טדי גולדנברג שמספר על בחור שמגיע לכנס שכל כולו עוסק במעשים רעים וחווה את המעשים האלה על בשרו. גם הטכניקה משתנה ממאד ידנית למאד דיגיטלית, הקומיקס האלטרנטיבי סופג הכל!

מבחינה כללית, אני חושב שמי שיקרא את הספר יראה שיש הרבה יוצרי קומיקסים ישראלים, שיש מנעד רחב של סגנונות וגישות ואין זרם מרכזי אחד ששולט בתחום. מבחינתי כעורך, המטרה הייתה להוציא אגרסיביות מהסיפורים, אבל יוצרים ישראלים התגלו כיותר עדינים ואינטרוברטיים

יש לך הסבר לזה?

יצא לנו לדבר על התופעה הזו עם יוצרים ועיתונאים בפסטיבל אנגולם האחרון. השערה אחת שעלתה היא שהמציאות הישראלית תובענית מבחינה חברתית: היא מנסה לספח את הפרט, לגרום לו להשתייך לקבוצה כזו או אחרת, ולהיות קולני לגבי עמדותיו. כשניתנת ליוצר הזדמנות להביע, הוא בוחר לדבר על מה שחסר לו, הוא מעוניין לדבר על עצמו, בקול כמעט הפוך לקול הקולקטיבי שאנחנו רגילים לשמוע. 

ואולי זו הסיבה שקומיקסים אלטרנטיביים במדינות מערביות אחרות נוטים להיות יותר אלימים, כי אין להם רוויה מאותה האלימות

עומר הופמן: ״המציאות הישראלית תובענית מבחינה חברתית. כשניתנת ליוצר הזדמנות להביע, הוא בוחר לדבר על מה שחסר לו. אולי זו הסיבה שקומיקסים אלטרנטיביים במדינות מערביות אחרות נוטים להיות יותר אלימים, כי אין להם רוויה מאותה האלימות״

עומר הופמן. צילום: מ״ל

מעניין. וגם אתם תרמתם סיפור. תספרו מה הניע אתכם בסיפור שלכם?

אותי הניע הרצון להציג מערכת יחסים בין הורה לילד בשבעה עמודים. המערכת הזו היא דבר מסובך, וחמוד ומעצבן ובעיקר מאוד מוזר, וכר פורה לסיפורים רבים. ההתעסקות שלי הגיעה מכיוון שיש לי שני ילדים

אותי עניין לעשות סיפור קצת שובבי. בן הזוג שלי מספר לי מאז שאנחנו מכירים על המנהגים השובביים שהיו לו ולחברים שלו במוסד החינוכי בקיבוץ. על איך הם היו מתפלחים בלילה ו״גונבים״ מנגולד מפינת הירק, או אבטחים מהשדה, תלוי בעונה; איך הם היו עושים סיבובים על מלגזות נטושות, או על קטנועים של אנשים שהלכו לקולנוע וכמובן השאירו את המפתחות בפנים כי… קיבוץ. ושלל אירועים משעשעים שבתור עירונית תל אביבית נשמעים לי כמו סיפורים מעולם אחר לגמרי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במיוחד העובדה שבסופו של דבר העונש של מי שנתפס היה לחבר שפיצים של רובי סיליקון – חמישה חמישה – כדי שיתאימו למכונות במפעל של נירלט. הזיה לא? זה משהו מאד ישראלי אבל שגם מאד זר לי או מפליא אותי – וזה תמיד מה שמושך אותי בכתיבה של סיפורי קומיקס

אכן ישראלי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

אפשר למצוא את הספר בחנויות הספרים והקומיקס הפרטיות בתל אביב – סיפור פשוט, המגדלור, תולעת ספרים, מוזיאון הקומיקס, קומיקס וירקות וקומיקאזה – או באתר של ההוצאה. ולא פחות חשוב, אנחנו זוממים להפוך את זה להרגל ולהוציא אנתולוגיה נוספת עם יוצרי הקומיקס הישראלים, אז אם אתה בעד מיסדידס 2, יש למה לצפות

לגמרי!

שירז פומן (מימין) ושמרית אלקנתי

נועה שניר (מימין) ושירז פומן

The post מעשים רעים: פחות גיבורי־על ויותר סיפורים מהיום־יום  appeared first on מגזין פורטפוליו.

טורקה היא עיר קטנה באוקראינה. בשנת 1914 בתחילת מלחמת עולם הראשונה היא הייתה בשטח פולין ונשלטה בידיהם של כוחות רוסיים. משפחת שטיגליץ הייתה משפחה יהודית אמידה עם בית גדול במיקום בולט בעיר. לרוע המזל, זה היה מקום אידיאלי לעמדת פיקוד צבאי. צבא הצאר שלח קבוצת קוזאקים להשתלט על הבית. הקוזקים רכבו על סוסיהם היישר לבית המשפחה, עם רצפות הפרקט המלוטשות והשולחן המכוסה במפה לבנה ומגוהצת. בני המשפחה שגורשו מעולם לא שכחו את גללי הסוסים על רצפת הפרקט.

אחד מצאצאי משפחת שטיגליץ פנה אליי לאחרונה, כשעמד לעבור עם משפחתו הצעירה לבית החדש שבנו. בזוכרו את הטראומה המשפחתית החליט ללמד את ילדיו, שלמרות שהגיעו למנוחה ולנחלה בביתם החדש והאלגנטי בישראל, לא כדאי להקדיש חשיבות רבה מדי לדברים חומריים, כי הכל יכול להתהפך בשנייה. הוא ביקש ממני ציור שיתאר את הקוזאקים מפנים את אבותיו מביתם בטורקה.

דריוס גילמונט

כשהוא סיפר לי את סיפורו, נזכרתי בסבתא שלי, שסיפרה לנו כיצד התחבאה מתחת לשולחן כשהייתה ילדה קטנה, בזמן שקוזאקים ביצעו פוגרום בכפר שלה. המשימה האמנותית הייתה מאתגרת ולא הייתי בטוח שהנושא הדרמטי מתאים לציור שייתלה בסלון המשפחתי. אבל קיוויתי שבאמצעותה אוכל להרחיב את השפה האמנותית שלי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התחלתי את קריירת האמנות שלי כתלמיד כיתה י׳ בלונדון. איירתי ספר על פליטים מוויטנאם וספר נוסף שעסק בהיסטוריה היהודית. בגיל 30 עליתי לארץ אחרי לימודי אדריכלות והתחלתי לעבוד במשרד אדריכלים בתל אביב. נקודת המפנה הגיעה אחרי כשנה, בעקבות טיול של כמה שבועות בסיני. ההרים, הים והנופים המדבריים עשו עליי רושם עמוק.

כשחזרתי לתל אביב, התחלתי ליצור ציורים גדולים של נופי סיני, ובהמשך עברתי לעבוד כמאייר בהוצאה לאור בתחום החינוך, שם אני עובד עד היום ובמקביל עושה פרויקטים עצמאיים. בשנת 2016 השלמתי סדרת איורים בנושא פרשות השבוע שהזמין ממני מו״ל יהודי בברלין. פרויקט זה הוביל להזמנות נוספות ולציורים עבור לקוחות פרטיים – כמו זה שאני מספר עליו כאן.

כרפרנס לציור חיפשתי תמונות של קוזאקים, ציורי פרשים, ציורי סוסים ותמונות של העיר טורקה. התמונות שמצאתי שימשו כבסיס לקולאז׳ים שהכנתי במחשב. התקשיתי לאתר גישה מתאימה לסיפור הדרמטי של הלקוח. הציור היה חייב להיות רציני, אבל רציתי שיהיו לו גם חיים וצבע. במהלך החיפוש נתקלתי בציורי הפרשים הנהדרים של הצייר הצרפתי ראול דופי (Raoul Dufy) וקראתי את האוטוביוגרפיה המדהימה והפיוטית של מארק שאגאל. דרך כתביו של שאגאל ועבודותיו נחשפתי לחייהם של היהודים במזרח אירופה, במחצית הראשונה של המאה ה־20.

בהמשך חילקתי את הקומפוזיציה לצורות גיאומטריות ברוח הקוביזם. בדרך זו נכנס הצבע השחור בהדרגה אל שטח הציור, והעמיק את תחושת הפחד שעולה מהסצנה. ריצוף הפרקט שתיאר הלקוח בסיפורו שימש כהשראה צורנית ותרם רבות למתח שבתמונה. בית המשפחה בטורקה – שלפי התיאור היה עגול – הפך לזירת קרקס, ובמרכזה ניצב הרוכב והסוס. דמות הסוס מבוססת על סוס הנדנדה שהיה לי בילדותי.

בסופו של דבר, הסצנה הפכה ל״הופעה״, ולא לתיאור נאמן של האירוע ההיסטורי. שילבתי ברקע מוטיבים משפחתיים, כמו החנוכיה שעוברת מדור לדור ואת ביתה החדש של המשפחה, שמופיע כמודל על אדן החלון, מזכרת מהעתיד. 

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post דריוס גילמונט // קוזאקים בסלון appeared first on מגזין פורטפוליו.

״חברת הודו המזרחית״ הבריטית הוקמה בשנת 1600 לאחר שהמלכה אליזבט הראשונה העניקה זיכיון לחברה של סוחרים לונדונים, לסחור באופן בלעדי בהודו ״המזרחית״ (להבדיל מהודו המערבית שהיא יבשת אמריקה במושגים של אותה תקופה). החל מסוף המאה ה־18 ובמהלך המאה ה־19 הזמינה החברה מאמנים מקומיים עבודות אמנות שהציגו סצינות בוטניות, בעלי חיים, דיוקנאות וסצינות יום־יומיות.

העבודות הוזמנו על ידי חתך מגוון של פקידי החברה, שכלל בין השאר בוטנאים, מנתחים, אנשי שירות המדינה, דיפלומטים, מושלים, שופטים ונשותיהם, וכן על ידי אמנים בריטים ואנשי רוח שביקרו בהודו. המשותף לכולם היה עניין מדעי והתלהבות מהתרבות העשירה של הודו, ההיסטוריה והמגוון הביולוגי והאקולוגי שלה.

שייח׳ זין אוד־דין. באדיבות: Minneapolis Institute of Art

שייח׳ מוחמד אמיר. באדיבות: Freer Gallery of Art and Arthur M. Sackler Gallery

גולם עלי חאן. באדיבות: Freer Gallery of Art and Arthur M. Sackler Gallery

כמקובל באותה תקופה, האמנים לא קיבלו קרדיט על עבודתם, והחברה ניכסה את האמנות המקומית, ממש כפי שהאימפריה הבריטית ניכסה את המחצבים, את החי ואת הצומח של האדמות שאותן כבשה. בחודש דצמבר נפתחה בלונדון במוזיאון אוסף וולאס (Wallace Collection) התערוכה Forgotten Masters: ציור הודי בעבור חברת הודו המזרחית, התערוכה הראשונה בבריטניה שמציגה את העבודות האלה. אולם, הפעם העבודות מוצגות בהבדל משמעותי: לצד כל עבודה מצוין שם האמן שצייר אותה, תיקון לעוול ההיסטורי.

כך, התערוכה שופכת אור על רגע נשכח בהיסטוריה האנגלו־הודית, ומעבירה את הדגש ממי שהזמין את העבודה אל מי שיצר אותה. אמנים שההיסטוריה התעלמה מהם כמו שייח׳ זין אוד־דין (Shaikh Zain ud-Din), בהוואני דאס (Bhawani Das), שייח׳ מוחמד אמיר מקראייה (Shaikh Mohammad Amir of Karriah), סיטה ראם (Sita Ram) וגולם עלי חאן (Ghulam Ali Khan); כל אחד וסגנונו היחודי.

עטלפים כבני מלוכה

אוסף וולאס נפתח לקהל בשנת 1900, והוא מציג בתצוגת הקבע שלו אמנות אירופאית, כלי חרסינה, כלי נשק ושריון מסוגים שונים וריהוט צרפתי. אוצר התערוכה, ויליאם דלרימפל (William Dalrymple), מציין שההזדמנות להציג את הציורים במוזיאון היא ״הזדמנות נדירה לראות את הציורים החיים והמקוריים הללו יחד בפעם הראשונה, להכיר בהם כיצירות המופת הגדולות ביותר של הציור ההודי״.

התערוכה מציגה את המרכזים העיקריים שבהם התפתח מה שבאופן מסורתי תואר כאסכולת הציור של ״חברת הודו המזרחית״ – כלכותה ולקנוב (Calcutta & Lucknow); מדרס וטנג׳ור (Madras & Tanjore); ודלהי. בנוסף היא מדגישה את השיח האמנותי שהתפתח בין בתי הספר המסורתיים ההודים, אסלאמיים ומערביים.

בהוואני דאס. אוסף פרטי

אחדות מהעבודות עוצרות נשימה, כשהן מציגות בדקדקנות רבה ובפרטי פרטים צמחים ובעלי חיים, ובמיוחד העטלפים שדיוקנותיהם צויירו כאילו היו בני מלוכה. היד הווירטואוזית מציגה מסורת אמנותית של התבוננות מדויקת, כמעט מיקרוסקופית. ומכיוון שמזמיני העבודות לא רצו לקבל ציור הודי מסורתי, אלא את האמנות האירופאית כפי שהיו רגילים לצרוך, האמנים השתמשו בצבעי מים על נייר אנגלי. התוצאה מביאה לידי ביטוי הן את יופיו של הטבע והן את המציאות החברתית של אותה תקופה, ולעתים קרובות מציעה הצצה נדירה למיזוג התרבותי בין סגנונות האמנות הבריטיים לסגנונות ההודיים של אותה העת.

בסופו של דבר התערוכה חושפת עולם אמנותי חדש לחלוטין שנשכח ולא דובר במשך מאות שנים, של אמנים שהשכילו לשלב השפעות הודיות ואירופיות לידי עבודות המשקפות את הנזילות התרבותית של תקופה זו בתולדות הודו. או כפי שכתב אדוארדס גיבס, יושב הראש של סניף המזרח התיכון והודו של סותבי׳ס, שתמכה בתערוכה.

״מאפיין בולט אחד של האמנות ההודית מכל התקופות, מימי קדם ועד ימינו, הוא היכולת שלה לאמץ רעיונות וסגנונות מעבר לגבולותיה, ולפרש ולעצב מחדש את ההשפעות הללו בצורה דינמית ומקורית. האמנים ההודים שעבדו אצל הפטרונים הבריטים בתקופת השלטון הקולוניאלי אינם יוצאים מהכלל״.

וישנופרסה. באדיבות: Royal Botanic Gardens, Kew

אממן לא ידוע. באדיבות אוסף פרטי

The post Forgotten Masters: יצירות המופת הנשכחות של הציור ההודי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב עובדיה, מה שלומך? ואיך אתה עם כל בלאגן הקורונה?

הי הי יובל, שלומי לא רע, מסתדר בסדר עד כה, על פניו נראה כאילו לא הרבה השתנה אצלי כמי שעובד מהבית, אבל עדיין יש הבדל באקלים מסביבי, האנרגיה לגמרי משפיעה

לגמרי. ומהבחינה הזו אני חושב ששם הספר החדש שאיירת לא היה יכול לתמצת טוב יותר את המצב: מחכים לנסים…

יש בזה משהו, תזמון מושלם ולא צפוי

אכן. ובוא נדבר על הספר המקסים! איך נוצר הקשר עם הוצאת זמורה, אתגר קרת ושירה גפן?

קדימה.

עובדיה בנישו. צילום: רוני בן יוסף

הקשר בין אתגר ושירה קרה בדיוק אחרי שאיירתי את האיור שלי לספר ״אגדות אמיתיות״. יעל ‏מולצ׳דסקי מכנרת זמורה דביר שערכה את הספר (כניראה) המליצה עליי לאתגר ושירה לספרם הבא באותה הוצאה

מגניב. תקן אותי אם אני טועה, זה ספר ילדים ראשון שאתה מאייר?

בהחלט! זה ספר הילדים הראשון שלי, ואני מאוד מתרגש כי באופן יזום לקחתי את הזמן עם טבילת האש הראשונה שלי בעולם הזה. אני מאמין שיש הבדל עצום בין ילדותי וילדי, ולהעביר מסר ילדי בעיניי אומר: פשוט, מתומצת ומדוייק, דבר שלא הייתי בטוח שאני יכול לעשות ברמה מספקת, לפחות עד כה D:

למה? הסגנון שלך מלכתחילה – אני רוצה להגיד לא רציני, אבל זה לא נשמע טוב, אז אני אגיד אחרת. יש בו הומור, וגרוטסקה, ולא פומפוזי, והוא מעלה חיוך, ולמרות זו הוא הכי לא ילדותי. לא ככה?

כן, הוא באמת לא רציני, אני אוהב ללכת עם הרבה הומור כמו שציינת, אבל ניראה לי שזה בדיוק זה. לילדים, במיוחד קטנים (שלהם הספר מיועד, גילאי 3-6), עדיין אין יותר מדי מהמטען הוויזואלי הזה שלנו המבוגרים יש. אצלנו כל סמל מתכתב עם סמל אחר שראינו בעבר במודע או לא במודע, והרבה פעמים אני משתמש בזה לטובתי.

אצל מבוגרים כל סמל מתכתב עם סמל אחר שראינו בעבר במודע או לא במודע, והרבה פעמים אני משתמש בזה לטובתי. אני חושב שאצל ילדים זה הרבה יותר טהור: ידעתי שהייתי צריך ״לנקות את הבולשיט״ כדי לדבר באופן יותר ישיר. לכן הסגנון בספר הוא כמו שהוא, הדמויות קלילות יותר אבל הרקעים והסביבה גובלים בריאליזם כמעט רישומי

אני חושב שאצל ילדים זה הרבה יותר טהור: ידעתי שהייתי צריך ״לנקות את הבולשיט״ כדי לדבר באופן יותר ישיר. לכן הסגנון בספר הוא כמו שהוא, הדמויות קלילות יותר אבל הרקעים והסביבה גובלים בריאליזם כמעט רישומי

הבנתי. אז איך מתחילים? קיבלת פנייה מקרת וגפן, היה כבר טקסט? הם אמרו לך מה הם רוצים?

זאת שאלה מצויינת, כי התהליך היה מאוד אינטואטיבי ומשתנה. 

הטקסט שקיבלתי במייל היה מדהים כמצופה אבל גם מאוד מבלבל כי ניסיתי לצייר לעצמי בראש את הפורמט של הספר, דבר שלא הצלחתי לעשות עד שהגעתי לפגישה הראשונה עם שירה, אתגר ויעל. שם גיליתי שהספר הוא הכלאה בין סיפור ילדים, קומיקס ואפילו אעז לומר שירה, בגלל המצלול והמבנה הברור והקצר שלו.

זה סיפור על סבלנות וחברות: לב קובע עם חברו נסים להיפגש בדיוק בשעה שתיים ליד המקלט השכונתי. כשלב מגיע ראשון לנקודת המפגש הוא כבר לא יכול לחכות לחברו ומרגיש כאילו נצח עובר, בעודו ממתין דברים אחרים צצים ומתחרים על תשומת ליבו. מכיוון שהטקסט היה קצר, האיורים לגמרי תוכננו ליצור את היקום בספר ולהחיות את הדבר שבו עוסק הספר: הזמן. לכן בכל פגישה עם הסקיצות הטקסט נערך יחד איתם עד שבסוף נהיה דבר

הייתה כפולה מסויימת שהתחלת איתה? דמות? סיטואציה? או שעבדת במקביל?

כן, כמו בהרבה דברים בחיים שלי אני אוהב להתחיל מהחלק הקשה, שבסיפור הזה הוא לגמרי שלושת הפריימים הראשונים שפותחים את הסיפור, במן נצח זעיר של נקודה בזמן, שבהם לב מחכה ליד המקלט. הכפולות כמעט זהות אבל עם שינויים קלים, שלושתן צויירו מחדש בכל פעם, נמנעתי מקופי פייסט (למרות הפיתוי הרב) מתוך הבנה שבמציאות כל שניה היא אחרת, בין אם זה ציפור שעפה בשמיים, למיקום השמש או להרגשה שלנו

כן. האמת שבגלל שקראתי את הספר כקובץ דיגיטלי, זה היה נחמד לראות איך בכל לחיצה של העכבר לכפולה הבאה או הקודמת משהו משתנה, קצת כמו אנימציה

אני שמח שאתה חושב ככה, בתור ילד אהבתי לחפש את הפרטים הכי קטנים באיורים שאהבתי, ניסינו להדגיש וללכת עם זה

ספר עוד משהו על התהליך, על הפיצוח של עוד כפולה

עוד דבר ששמנו עליו דגש הוא השיער של לב, הוא שחור מאוד ומסתיר עין אחת. זאת דרך מעניינת לספר קצת על הרגשות שלו ולציפיה לרגע שניסים יגיע. הקפדתי לצייר את השיער במשיכה כמעט אחידה של המכחול (הווירטואלי, שבא לדמה מכחול של דיו יבש), ובכך להוציא קצת אקספרסיביות מהאיפוק של לב. זה בעיקר בא לידי ביטוי שבכפולה ש(ספויילר) לב באקסטרים קלוז־אפ בחלל: הוא מרותק מהמחזה שמולו אבל בקושי זז

תגיד משהו על הצבעוניות? כי גם היא – אפרופו ילדי/ילדותי – מינורית יחסית. חוץ מהכתומים שבולטים מידי פעם (אתה אוהב כתום, נכון?)

אני מאוד אוהב כתום :))

עוד דבר שאיתגר אותי לא מעט בספר זה באמת הצבעוניות, השאלה ששאלתי את עצמי היא איך מראים תחושה של זמן שעומד מלכת, מבלי לשעמם את הצופה; או לחלופין, לא לעניין על יתר המידה כי ניסינו להתאים את התחושה לזו של לב. הפתרון היה הבאלנס בין זה לזה: סקאלה אפורה עם נגיעות של צבעים עזים. כך גם אנחנו לא זזים מצבעוניות ארץ ישראלית שרופה בצהרי היום, ככל שהספר מתקדם הפלטה מתהפכת והכתומים הם אלה שתופסים את הבמה.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עוד דבר: מלבד לזמן, הספר עוסק בפרטים הקטנים, לדברים שילד שם אליהם לב כשהוא אינו מוסח מדברים אחרים: נמלים מתהלכות על הרצפה, שקית ברוח, מיקום עלים על העץ ועוד, כל אלה הם דברים קטנים ויומיומיים שאנחנו נוטים לדלג מעליהם. ניסיתי לרקוח פלטה בעלת תדר צבעוני נמוך בכדי לגרום לצופה להישאר על האיור ולחפש

זה ממש נראה לי הספר המושלם לימי סגר ובידוד…

שאלה אחרונה: אם אתה מסתכל על תחילת הדרך שלך, מפרויקט הגמר (המעולה) שלך בשנקר ועד הספר הזה, דרך כל מה שעשית באמצע – איפה אתה רואה בספר משהו חדש או אחר ואיפה אתה רואה בו המשך של תחילת הדרך? מה לא השתנה בכלל ומה אתה יודע היום טוב יותר?

הממ, עברו ארבע שנים מאז שנקר, המשכתי לאייר (כמעט) כל יום בזמן הזה וככל שהזמן עובר אני מבין יותר את חשיבותה של המציאות עצמה ואיך שהדמיון הוא הנגזרת שלה. זה לא משנה אם הסגנון האיורי עצמו הוא פנטזיה לגמרי לדוגמה, אבל לפחות אצלי הוא חייב להיות מושתת על עקרונות שאני לוקח מדברים שאני מתבונן בהם, רק כך אוכל להגיע לעיצוב כנה באמת.

בספר ״מחכים לנסים״ הלכתי על זה ב־100 אחוז, הפילטר שנקרא ״עובדיה״ צומצם במקסימום שלו: לא היה אובייקט שלא הייתה לי דעה מוצקה לגביו, זה משהו שאין לו הרבה נוכחות באיורים שהייתי עושה שהייתי סטודנט נגיד. אני חושב שזה התהליך של כל מאייר: בתחלה אתה מאייר את המסר ואז הבנתי שהמסר מאייר את האיור

אהבתי. מה עוד? משהו חשובנוסף להגיד לפני שנפרדים?

רק שהספר זמין לקניה באינטרנט ומאחל לעבור את הזמנים האלה במהרה!

ויפה שעה אחת קודם!

The post עובדיה בנישו (לא) מחכה לניסים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ברק, מה קורה? איפה אני תופס אותך? עדיין בניו יורק?

כן, עדיין בניו יורק, מתמודדים עם התפשטות הקורונה גם כאן… נשארים בבית ומשתדלים להישאר אופטימיים. האמת שבדיוק סיימתי להעביר סיור וירטואלי בתערוכה שלי מכיוון שהכל כאן סגור כרגע, אבל אני משתדל למצוא פתרונות יצירתיים

איזו תערוכה?

תערוכת סולו שלי בניו יורק שנפתחה בתחילת מרץ, בשיתוף עם גלריה מקומית בצ׳לסי. אני מציג גם עבודות קיימות באור ווידאו, וגם עבודות חדשות שמבוססות על נסיונות מרזידנסי שהשתתפתי בו בינואר

Scramble

ברק חמו

הרזידנסי במאס מוקה?

כן. למוזיאון יש תכנית שמספקת לאמנים סטודיו לחודש בצמוד למוזיאון, וביליתי שם את כל חודש ינואר. האמת שכמי שעובד בעיקר במדיומים דיגיטליים להיות בסטודיו ריק זה קצת מסובך אבל הקרבה למוזיאון ולעבודות של ג׳יימס טורל, סול לוויט ואחרים הייתה מעוררת השראה. ולהיות מוקף בקבוצה של אמנים מתחומים שונים ממני לחלוטין לתקופה ארוכה סיפקה הרבה חומר למחשבה

כן… ככלל המוזיאון הזה הוא אחד המושלמים, לא? ביקרתי בו לראשונה לפני שנה וחצי ולא הפסקתי להתפעל. מה כלל הרזידנסי שם? היה נושא? הייתי צריך להציע הצעה קונקרטית? מה נדרשת לעשות?

כן, זה באמת מוזיאין מדהים, והוא שונה כל כך מהאווירה במוזיאונים בניו יורק, שבהם תמיד מוקפים באלפי אנשים ואלפי טלפונים.

הרזידנסי די פתוח, בקבוצה שלי היו אמני ניו מדיה אחרים, ציירים, פסלים ואפילו משוררים. אני חושב שמה שחשוב היה לצוות להבין זה מה כיוון העבודה שלי כרגע, ואיך הקבוצה תתאים אחד לשניה. במקרה שלי, הצעתי הצעה די פתוחה, שהתמקדה במחקר של חומרים אופטיים שונים, נושא שהתחלתי להתעמק בו ברזידנסי הקודם עם HoloCenter, ארגון אמנות הולוגרפית בני יורק

תגיד איזו מילה על מה זה אמנות הולוגרפית ומחקר של חומרים אופטיים?

אמנות הולוגרפית מתמקדת בעיקר בעבודה עם הולוגרמות ועיבוד תמונה בלייזר, ממש כמו ההולוגרמות של פעם שהיו לוכדות תמונה תלת־ממדית, והפכו למדיום אמנותי מעניין שמאפשר משחק עם עומק (אגב, לג׳יימס טורל יש אוסף הולוגרמות די חדש במוזיאון והוא מהפנט). אבל אני דווקא לא מתמקד כל כך בהולוגרמות, אלא בחומרים אופטיים, או בחומרים שמאפשרים לי לפרק ולעבד אור בצורות שונות באופן פיזי, ולא עיבוד דיגיטלי.

לדוגמה, בזמן שעבדתי ב־HoloCenter בניתי סדרה של פסלים מזכוכית דיקרואית (Dichroic), חומר מיוחד שמשנה צבע בהתאם לזווית ההתבוננות בו. בפעם הראשונה שראיתי את החומר הזה די נדהמתי לגלות חומר שלחלוטין משנה את המראה שלו ביחס למתבונן, וניסיתי לבנות אוביקטים שידגישו את האפקט הזה, ואת היחס בין הצופה לנצפה, יותר מאובייקטים ״רגילים״, אלא אובייקטים ״סובייקטיביים״.

כמובן שכל מה שאנחנו רואים הוא תוצאה של התבוננות סובייקטיבית ואישית, אבל זה משהו שאנחנו די רגילים אליו. בסדרה הזו ניסיתי להדגיש את העובדה שאנחנו רואים רק חלק קטן ממה שקיים סביבנו

כמובן שכל מה שאנחנו רואים הוא תוצאה של התבוננות סובייקטיבית ואישית, אבל זה משהו שאנחנו די רגילים אליו, ובסדרה הזו ניסיתי להדגיש את העובדה שאנחנו רואים רק חלק קטן ממה שקיים סביבנו. כרגע אני עובד עם חומרים אופטיים שאני מוציא ממכשירים אלקטרוניים כמו מסכי LCD ישנים, ואיתם אני מתמקד יותר בתהליכי העיבוד השונים שתמונות עוברות בימינו, עד שהן מגיעות אלינו.

אף על פי שהעבודות מתמקדות באלמנטים פיזיים, כמו שינוי בצבע ביחס לתנועה, או עיבוד התמונה שהוא חלק מהתהליך של יצוג דיגיטלי, אני מקווה שהן יחשפו פן יותר אישי של איך אנחנו רואים את העולם וצורכים תמונות

Subjective Structures

Seen at a Distance

Eruption 1

אז אם לחזור לרזדינסי: הגעת למוזיאון ואז מה? מה תפס את העין שלך? עקבתי אחרי הווידיואים שהעלית לאינסטגרם שלך (ואני זוכר את מה שהצגת בחממה של צבע טרי) וזה היה סופר מסקרן

האמת שבתחילת התקופה ביליתי הרבה מאוד זמן במוזיאון במקום בסטודיו. שני האגפים שתפסו את תשומת ליבי למרבית התקופה היו הרטרוספקטיבה של סול לוויט והאגף של ג׳יימס טורל

אני יכול להבין למה…

יש במוזיאון עשרות אם לא מאוד ציורי קיר של סול לוויט, כחלק מאוסף שמושאל ל20 שנה, וכמי שעובד הרבה בקוד, העבודה שלו עניינה אותי מאוד. ציורי הקיר שלו הם בעיקרם הוראות, ומבוצעים לרוב על ידי אמנים אחרים. כשקראתי את ההוראות שלו ליד כל ציור הן נראו לי כמו הזמנה, או כמו הצעה לאלגוריתם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אז בשבועות הראשונים, בכל יום, בחרתי ציור קיר אחר וניסיתי ״לפצח״ את האלגוריתם שלו. מהוראות אנושיות לקוד בהשראת הביצוע המסויים במוזיאון. חלק היו פשוטים, וחלק מורכבים מאוד. מה שקל לנו להבין ומה שדומה בין שתי הוראות (לדוגמה, לצייר קווים ישרים ולצייר קווים גליים) לא בהכרח פשוט בקוד. אני רוצה לחשוב שלוויט היה מאשר את התרגום הדיגיטלי של ההוראות שלו

ומה תפס אותך אצל ג׳יימס טורל?

הכל

הוא אחד האמנים שאני הכי מעריך ופונה לעבודות שלו להשראה בתכיפות. במאס מוקה יש מגוון די רחב של חדרי אור, החל מהחדר המפורסם, Perfectly Clear, שבו הקירות נצבעים באור כל כך עז שמאבדים כל תחושת עומק, ועד לחדרי חושך שצריכים לשבת בהם 15 דקות עד שמתגלות צורות באור מעומעם.

שני דברים מרתקים אותי עם טורל. ראשית, הנסיון המתמשך שלו לייצג חוויה פיזית של השתאות ועוצמת הטבע. חדרי האור שלו מבוססים על אפקט גנצפלד, שנצפה אצל טייסים כשהשמיים נקיים ונצבעים בגוון אחיד של כחול. כשזה קורה, אחידות הצבע גורמת לאובדן תחושת העומק, והתחושה היא של מרחב אינסופי.

העבודה של ג׳יימס טורל איטית, מזמינה אנשים להתמסר לחלוטין, להיות מוקפים באור או בחושך ולחוות חוויה עוצמתית, אפילו רוחנית. אי אפשר להציץ לחדרי החושך שלו, לסמן וי ולהמשיך הלאה (וגם אי אפשר לצלם אותם). חשוב שיש עבודה כזו שתלמד אותנו להאט ולהתמסר, בעידן של הסחות דעת וחיבוריות מתמדת

שנית, העבודה שלו איטית. אי אפשר להציץ לחדרי החושך שלו, לסמן וי ולהמשיך הלאה (וגם אי אפשר לצלם אותם). העבודה שלו מזמינה אנשים להתמסר לחלוטין, להיות מוקפים באור או בחושך ולחוות חוויה עוצמתית, אפילו רוחנית. אני מעריך את זה מאוד, ואני חושב שחשוב שיש עבודה כזו שתלמד אותנו להאט ולהתמסר, בעידן של הסחות דעת וחיבוריות מתמדת

לגמרי. איזו השפעה הייתה למפגש עם העבודות שלו על העבודות שלך ברזידנסי?

בעיקר במחשבה על אור כחומר, כחלל. לחשוב על אור כגוף שאפשר לפסל איתו, לעבד איתו, להיכנס לתוכו

תגיד, אך בכלל הגעת לעסוק באור ובאמנות הולוגרפית? ספר קצת על הרקע שלך לטובת מי שלא מכיר

האמת שדי במקרה. למדתי בתכנית לניו מדיה באוניברסיטת ניו יורק (ITP). זו תכנית טכנולוגית שהיא חלק מבית הספר טיש לאמנות. הרקע בתכנית מאוד רחב, החל ממציאות מדומה ולמידת מכונה ועבודה עם וידאו, אור, ופיסול דיגיטלי. כל אחד מוצא את הכיוון שלו.

בזמן חופשת הקיץ הראשונה זכיתי לעבוד ביפן עם קולקטיב האמנות הדיגיטלית TeamLab, מה שהיה חלום שהתגשם מכיוון שהעבודה שלהם הייתה זו שעוררה בי השראה לפנות לתחום האמנות הדיגיטלית. כשעבדתי שם נחשפתי לגישה היפנית לטבע גם באמנות מסורתית וגם במיצבים דיגיטליים, ולנסיון של TeamLab לבנות את מה שהם מכנסים ״חלל סובייקטיבי״ שמגיב ומחבר בין מבקרים.

כשחזרתי לניו יורק, העניין בחוויה הסובייקטיבית האישית והיחס שלנו לסביבה המשיך לעניין אותי, אבל בחרתי לפנות לכיוון יותר אבסטרקטי ויותר חושי: מה אנחנו רואים? מה אנחנו לא רואים? כיצד מדיום מסויים יכול להראות את מה שלא תמיד נראה?

נחשפתי יותר לעבודות של אמני אור מתנועת ה־Light&Space, כמו טורל ורוברט אירווין, ואלו שהתנסו באבסטרקציה באור ותמונה, כמו ג׳ים קמפבל. אלו הרעיונות שהובילו לסדרת ציורי האור הראשונה, זו שהוצגה בחממה של צבע טרי בשנה שעברה

יפה! מה עוד? נשאר בינתיים בניו יורק? ולא שיש לך ברירה…

כן, בינתיים משתדל לשמור על איזון ויצירתיות

The post ברק חמו: אנחנו רואים רק חלק קטן ממה שקיים סביבנו appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי רן, מה קורה? איך אתה עם כל הסדר העולמי החדש שכפה עלינו הווירוס?

הכל בטוב בהתחשב בנסיבות, הילדים (3 ו־5) בבית אז גם אני חצי מהזמן בבית, בחצי השני עוד הולך למשרד אבל נראה שגם זה יגמר בקרוב

כן… אז כבר כמה שנים טובות אני עוקב אחריך, והפוסטים שלך על למידה אונליין תפסו לי את הין עוד לפני המשבר הנוכחי שמכריח את כולם להתרגל למצב של למידה מרחוק. אז מה זה פלאקס? מה קורה שם?

לפני ארבע שנים התחלתי לתעד את העבודה שלי כמעצב ביו־טיוב, על בסיס יומי, וגדל קהל לערוץ. לפני שנה תכל׳ס לגמרי במקרה הוצאתי קורס לבקשת הקהל, וזה ממש התפוצץ, ככה שהחלטתי לשנות פוקוס ולהמשיך לעשות מה שעובד ונראה שאנשים מאד אוהבים (+ עוזר להם + הם מוכנים לשלם עליו)

מה היה הקורס הראשון ההוא?

בניית אתרים עם כלי שנקרא וובפלו. זה משהו שגם לימדתי בארץ בסדנאות לפני. והם גם היו הספונסרים של ערוץ היו־טיוב שלי

זה היה לפני / אחרי nuschool?

היו־טיוב התחיל בזמן הנוסקול, שאחר כך התגלגל להיות פרוספרו (מוצר הצעות מחיר אונליין לפרילאנסרים). את הקורס השקתי במקביל להחלטה לסגור / למכור את פרוספרו כי זה לא התרומם מהר כמו שקיווינו

ואיך מהרצאה אחת התגלגל flux academy?

פלאקס זה שם ערוץ היו־טיוב שהתחיל כבר לפני ארבע שנים. הקורס היה גלגול של סדנה שעשיתי כמה פעמים, המקור היה שהחברה הזמינה אותי להעביר סדנה בארצות הברית באיזה כנס ואחר כך פשוט התחלתי להעביר אותה גם בארץ

ומה אתה מציע שם היום? איך זה עובד? כמה זה עולה? מי קהל היעד (מלא שאלות, אני יודע…)

קהל היעד הוא מעצבים, רובם הגדול הוא כאלו שלמדו עצמאית (לא במוסד אקדמאי ״רגיל״), בכל העולם. היום יש שני קורסים: אחד מלמד לעצב אתרים, אחד מלמד לפתח אתרים (בוובפלו), וכרגע אני עובד על הקורס הבא שמלמד איך להיות מעצב עצמאי (פרילאנס).

המחיר לקורס נע בין $500-$700 (מדי פעם אני עושה מבצעים או באנדל של הקורסים). הקורס מורכב מווידאו שאפשר לצפות מתי שנוח לך (כל קורס הוא בערך 12 שעות תוכן), וגם קהילה (כרגע בפייסבוק) של סטודנטים שעוזרים אחר לשני, מכירים, עושים שיתופי פעולה וכל מיני דברים מגניבים אחרים.

לדוגמה, יש לנו ״אתגר עיצוב״ חודשי לסטודנטים, והזוכה מקבל איירפודס פרו. זה מעודד אותם להתאמץ ולעשות עבודה טובה (שגם משרתת אותם בתיק עובודות). בחודש שעבר האתגר היה לעצב מחדש אתר של עמותה נגד גזענות. החודש נעשה בטח משהו לקורונה

וכשאתה אומר 12 שעות וכן זה 12 שיעורים של שעה, פורמט אחר? שבהם מה קורה? אתה מדבר ומציג דוגמאות? נותן טיפים? אתה יכול לתת דוגמה או שתיים ספציפיות יותר לנושאים כדי שנבין?

לא. זה יותר כמו 50-60 סרטונים, כל אחד באורך שרלוונטי לו. רובם באיזור 10 דקות אבל יש כאלו של 30-60 דקות, נניח כשאני מדגים איך בונים משהו. הפורמט של הוידאו שונה בהתאם לתוכן – לפעמים אלו מצגות ולפעמים צילום מסך כשאני מלמד תוכנה ספציפית. יש לי גם קורס שלם שהוא תוכנה – וובפלו

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אז בוא נחזור לקהל היעד. אני זוכר את הטקסטים שלך על הבעיות שיש/היו לך עם לימודי העיצוב באקדמיה, ועכשיו אתה אומר שקהל היעד הוא מעצבים, שרובם הגדול הוא כאלו שלמדו עצמאית (לא במוסד אקדמאי ״רגיל״). מה אתה מציע להם שחסר להם? או שהם לא מקבלים בקורסים לכאורה מקבילים אחרים?

באופן אירוני נכנסתי לשוק די פנוי. אף אחד כמעט לא מלמד ״עיצוב אתרים״, לא באינטרנט ולא בבית ספר. אבל מן הסתם מי שמתעניין הוא מי שגם ככה רגיל ללמוד באינטרנט (וגם לשלם מחירים נמוכים משמעותית מאקדמיה רגילה)

אבל יש קורסים שמלמדים את התכנות? מה ההבדל? תגיד משהו על העיצוב שאתה מלמד

תכנות כן. את התוכנה הספציפית שאני מלמד לא היה (עכשיו מתחילים גם אחרים). בקורס עיצוב, הפוקוס על תהליך עיצוב שהוא משותף עם הלקוח – איך לעבוד עם הלקוחות כדי להבין את המטרות שלהם, איך לתרגם את המטרות לעיצוב. עקרונות של חוויות משתמש וגם עקרונות בסיסיים של תקשורת חזותית (צבע, טיפוגרפיה, לייאאוט) אבל הכל בקונטקסט של המטרה – עיצוב אתר במקרה הזה

אז אם לחזור לתובנות שלך לגבי לימודי העיצוב באקדמיה ומה שאתה מציע, מה העמדה שלך היום אחרי – כמה, עשר שנים בערך? – שסיימת את שנקר?

בגדול, אני חושב שלימודים ״אקדמאים״ ולימודים ״אונליין״ אלו שני מוצרים שונים שלא בהכרח פונים לאותו קהל יעד. יש אנשים שרוצים אקדמי (חשוב להם תעודה / מוסד מוכר / צריכים להיות בכיתה כדי להתרכז), ויש אנשים שרוצים אונליין (תקציב / מיקום / נוחות). שתי האופציות לא מושלמות כרגע וצריכים ללמוד זו מזו, אבל יש התקדמות בשני הצדדים.

הדבר הנוסף הוא שהיום חייבים להמשיך ללמוד כי הפלטפורמות משתנות כל הזמן. וללימודי המשך קצת יותר אידאלי אונליין (אם כי יש גם לימודי המשך אוף ליין לא רעים)

ויש את הקורונה שכבר מחייבת את כולם להתסגל למציאות חדשה. מה למדת על הוראת האונליין בשנים האחרונות? מה אתה יודע היום שלא ידעת כשהתחלת?

שמוטיבציה זה 50% מהסיפור. אם רק תלמד אנשים הם לא בהכרח יעשו עם זה משהו. צריך להניע לפעולה. אם תסתכל על הנתונים של לימודים אונליין אפשר לראות בגדול ש־70-80% לוקחים קורס ולא מסיימים.

ומבחינתך כמרצה? תן איזה טיפ למי שעושים עכשיו את צעדיהם הראשונים בלית ברירה

אין לי הרבה טיפים למעט שזה נהיה קל יותר ככול שעובר הזמן, ומשתפרים. אני הייתי גרוע מאד בהתחלה. התחלתי עם תסריטים וזה נשמע מוקרא וגרוע. לאט לאט למדתי. אבל קח בחשבון שעשיתי +1,000 סרטים ביו־טיוב ככה שהתאמנתי הרבה

אז יש לנו טיפ: תעשו קודם סרטים ביו־טיוב…

חח אולי. פשוט תתחילו; זה הטיפ

לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

תשטפו ידיים

The post רן סגל: יש אנשים שרוצים אקדמי ויש אנשים שרוצים אונליין appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

ערן נעים, מעצב פנים ובעל סטודיו EN, בן 36, מתגורר במודיעין.
אתר / פייסבוק

מפרט טכני

תכנון משרדי חברת ההיי־טק Innovid, הממוקמים בקומה שלמה בבניין ספיר במתחם הבורסה ברמת־גן. אל משכנה החדש עברה החברה מבניין אחר במתחם, שלא תאם את צרכיה, והמעבר היווה הזדמנות לרענון אסתטי ולייצוג טוב יותר של ערכיה. הבניין, המתוכנן כמעין טיפה, מרשים ובעל ערך מוסף כמו זוויות נוף ייחודיות, אך בה בעת צורתו המורכבת היוותה אתגר גדול בתכנון חלל הפנים. שטחם של המשרדים החדשים כ־1,570 מ״ר, והם מאכלסים כ־130 עובדים.

הפרטים הקטנים

קונספט התכנון נשען על עיסוקה המרכזי של החברה: הזרמת תוכן. הפרויקט כלל שימוש במנעד חומרים ומפגשים ליצירת תחושה בלתי פורמלית וזרימה טבעית, הרמונית וחווייתית. אחד האתגרים בתכנון היה יצירת מרחב מודולרי שמאפשר עבודה פרטית־אישית, לצד עבודה משותפת שבה נוטלים חלק מספר עובדים. המרחב, שכ־90% ממנו הוא חלל פתוח, יודע לאכלס שלל מצבים בכל רגע נתון, הן מרובי משתתפים והן כאלה הדורשים התאמה אינדיבידואלית לעובד יחיד. לצורך זה בחרנו להשתמש בצבע כמוטיב שמגדיר היטב את הפונקציות השונות והשימושים בהם ומקל על ההתמצאות במרחב.

ערן נעים

באזור ה־open space יצרנו מתחמי עבודה אינטימיים ושקטים המיועדים לכשישה עובדים, אך אינם סגורים באופן מלא; החלוקה היא נטולת דלתות, הפרדות וקירות בין החללים, ומייצרת חוויה אורבאנית ואוורירית שמאפשרת לעובדים לנוע בחופשיות בין הפונקציות הפרטיות לאלה המרחביות והציבוריות.

בנוסף למתחמים אלה תוכננו למעלה מ־15 חדרים שתומכים בחלל האופן־ספייס, ובהם חדרי ישיבות, חדרי סיעור מוחות, חללים המיועדים לישיבות אינטואיטיביות ומהירות וחדרים לישיבות של אחד־על־אחד. חללים אלה דורשים אקוסטיקה מושלמת, ולהשגתה בחרנו במערכות מחיצות רצפה־תקרה (חברת מיידסק) שיוצרו ייעודית עבור הפרויקט: מהן מחיצות בזיגוג יחיד ומהן בזיגוג כפול, בהתאם לצרכי החדר. על מנת לשמור על שקיפות מרבית שילבנו במערכות בעלות הזיגוג הבודד דלתות הזזה מזכוכית שקופה, ובאזורים בהם נדרשה אקוסטיקה גבוהה יותר שילבנו מערכת מחיצות בזיגוג כפול עם דלתות ציר שקופות. פרופילי המחיצות נצבעו בשלל גוונים בהתאם לפלטת הצבעים של הפרויקט עם התאמה מלאה של הפרזולים והידיות.

לצורך התמודדות עם נתוניו הארכיטקטוניים של הבניין, שקווי מתארו מעוגלים, ביצענו מחקר שמתרגם את המעגל לגיאומטריה המתבססת על קווים ישרים: המרת המעגל בטרפזים שהשילוב ביניהם יוצר את התנועה המעגלית. התכנית שנשענה על המחקר הפגישה את תצורת המעגל עם המציאות של עולם הבנייה ואפשרה לנו להתמודד עם משפכי תכנון קשים ועם החתכים המורכבים של התקרה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתוך כך, הכניסה למשרד ממוקמת בנקודה בה שתי האליפסות של המבנה נפגשות. באזור זה בנינו מעין מבנה קווי תוחם (FRAME) לסיטואציה של אירוח, מתוך חשיבה על לקוחות החברה שמגיעים באופן תדיר לפגישות, כך שכבר מהכניסה לחלל חשים בחוויה. השתמשנו בריהוט חופשי בצורניות שאינה בהכרח מוגדרת, העונה במדויק על תפישת מרחב העבודה שלנו; פונקציונלי וייצוגי, אך כזה ששומר על אווירה קז׳ואלית.

דירתו של המעצב ערן נעים. צילום יואב פלד

מפות התפירה בדירתו

פרט שולי

אני לא תופס את המונח טרנד כמילה גסה. כל עוד המתכנן משכיל להשתמש בטרנד באופן מנומק שמשרת את החלל הכול טוב, וצריך לזכור שכל זרם וסגנון נחשבו לטרנדיים באיזשהו שלב. הרעיון הוא לא להיגרר לשכפולים, אלא לעשות שימוש ספציפי לפרויקט, עם מרכיבים שזוקקו בהתאמה לו. דוגמה לכך היא השימוש הנרחב בתקרות חשופות: לא מספיק לפתוח את התקרה ולחשוף אותה. חשוב להרחיב את התפישה על ידי תכנון שמתעמק בפרטים על מנת שהיא תשתלב במדויק בחלל.

לפרטים נוספים

לצד עבודתי כמעצב, אני מרצה בפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון, ובצל עננת הקורונה התחלנו לעבוד בשיטת השיעורים המקוונים. לאור זאת הייתי שמח מאוד להתעמק במתודות תכנון חדשניות ומתקדמות לתכנון בתי ספר לעיצוב בעידן העתידי: לבחון מחדש מהי הכיתה העתידית וכיצד תיראה, ובתוך כך לתכנן מרחבי לימוד שוברי מוסכמות.

פריטים נבחרים

שתי גזרות תפירה Burda Style שרכשתי באחד הסיורים שלי בשוק הפשפשים של ברצלונה. אני אוהב מאד ומתחבר מאד למגזינים ישנים, ומצאתי שם מארז של מגזינים שבתוכו גיליתי מפות תפירה. עכשיו הן ממוסגרות ותלויות מעל הספה בסלון, ולמותר לציין שהמסגרות עלו הרבה יותר מכל המארז.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מידע פנים״ לחצו כאן

The post מידע פנים // ערן נעים appeared first on מגזין פורטפוליו.

״ההחלטה לסגור מוזיאון היא לא קלה. אפילו פיזית: קשה לי לעבור ברחבי המוזיאון ולראות את האולמות ריקים וחשוכים״, אומרת טניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית מוזיאון תל אביב בתום השבוע הראשון לסגירת השערים, כחלק מההיערכות לעצירת מגיפת הקורונה. את השיחה קבענו מראש, מבלי לדעת שהיא תתקיים בנסיבות אלה. כעת, לשמע קולה בטלפון אני נזכרת שיש לה גם דאגות אחרות.

״כן, אני איטלקיה וכל המשפחה המורחבת שלי באיטליה״, היא אומרת. ״אחי חולה בקורונה ומאושפז במילאנו. במגמת התאוששות, זה בסדר״.

המצב הקשה שם מדאיג מאוד.

״עוד מעט אנחנו נהיה באותו מצב. ונעבור את זה״, היא אומרת באופטימיות ונשמעת משכנעת. ״אני מאמינה שעם כל הקושי זה כן מאפשר לנו איזושהי פאוזה״.

טניה כהן עוזיאלי. צילום: אלי פוזנר

אתר מוזיאון תל אביב: המוזיאון סגור, נשארים מחוברים

תערוכת ג׳ף קונס במוזיאון תל אביב, נפתחה כשהמוזיאון נסגר

את מתמודדת עם המצב גם באופן אישי וגם בכובעך כמנהלת המוזיאון.

״רק לפני שבועיים הייתה כאן התרגשות של התחלה חגיגית. פתחנו את התערוכה של ג׳ף קונס ׳ערך מוחלט – יצירות מאוסף מרי וחוזה מוגרבי׳. הוא עצמו כבר לא יכול היה לבוא, אבל היו האספנים והתורמים והייתה כזו התרוממות רוח. יש לנו מקבץ תערוכות מצוין, זה לא רק קונס כמובן. שבועיים קודם לכן נפתחה התערוכה החשובה של ויליאם קנטרידג׳, ׳ביתר מתיקות נגנו את הריקוד׳; לצידו תערוכה של אמנים עכשוויים בינלאומיים – ׳אם בלילה חורפי עוברת אורח׳. גל של נושאים חשובים ואקטואליים.

״הסתכלתי על הפרוגרמה שלנו בגאווה וחשבתי על כך שהמוזיאון מדבר שפה אחת בניבים שונים, וכל אחד יכול למצוא משהו מעניין. ולפתע מצאנו את עצמנו מקפיאים הכל. מדברים על המצב במונחים של מלחמה – וכמו שאומרים: במלחמה המוזות שותקות. מצב לא אפשרי עבור מוזיאון״.

המוזיאון הוא ספינה כבדה שצריכה לחשב מסלול מחדש.

״חישוב מחדש בהרבה מובנים: קודם כל ההחלטה לסגור – מתוך דאגה לשלום הציבור. זו הייתה החלטה קשה ומאוד מהירה. שנית, נאלצתי להוציא לחופשה יזומה 230 עובדים ועוד עובדי קבלן – זה מאוד קשה, וזו נגזרת של ההפסקה של פעילות והכנסות. זה קשה מבחינה אנושית, יש לנו עובדים בעלי משפחות, יש עובדים שהם זוגות שמפרנסים אותה משפחה. וקשה לי במיוחד כי אני רק זמן קצר בתפקיד – שנה וכמה חודשים״.

שואלת ״למה במשמרת שלי״?

״בדיוק! אם כי זה מקל שמצאתי קהילה תומכת, ועד העובדים קשוב ומסייע מעל ומעבר. זו שעה קשה ובמוזיאון יש הרגשה של משפחה אמיתית״.

״האתגר השלישי הוא החלטה פרוגרמטית: מה עושים עכשיו ואיך נערכים לתוכנית עתידית, כשאין בכלל הכנסות, לדוגמה מהשכרת אולמות ומכניסת מבקרים, מפעילויות לילדים, הצגות וקונצרטים. הכל נעצר – גם תהליכים שהתחלנו עם תורמים.

״ומצד שני צריכים לתחזק את הקשר עם הציבור כעת. למזלנו הרב השלמנו מהלך נרחב של היערכות דיגיטלית ממש לפני כמה חודשים – הספקנו בדיוק בזמן. אלה פלטפורמות שלא צריכות להוות אלטרנטיבה באופן מוחלט, אבל בעת מצוקה זו האלטרנטיבה הנכונה. ברגעים אלה ממש אנחנו מצלמים אוצרים מדברים בתערוכות. עוד מעט נתחיל להזרים תוכן על מושגים באמנות, כפי שהם באים לידי ביטוי בעבודות במוזיאון, לפי הבחירות של הצוות״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״אני מאמינה שהפעילות הזו היא טובה בשני מישורים: במישור הראשון – זה תורם איזשהו תוכן בזמן שיש כל כך הרבה מגבלות. ובמישור שני, חשוב לא פחות – להשאיר את המוזיאון חי בתודעה הציבורית. אני מסתכלת על תמונת הפסל של ג׳ף קונס, הדוב הגדול והשוטר מתנוססים בשלטי החוצות ברחבי העיר, ואומרת לעצמי שאולי זו רק תרדמה זמנית, כמו שנת החורף של הדוב, ותיכף זה יעבור״.

ג׳ף קונס, דוב ושוטר, 1988

את מצטערת על ההוצאה על פרסום וההשקעה בתערוכה כל כך יקרה ויוקרתית, שמתבזבזת כשהמוזיאון סגור לקהל?

״מכיוון שזה מצב עולמי, אנחנו מקווים שנוכל להאריך את התערוכות. בכל העולם הזמן כאילו עצר מלכת באותו רגע, וכמו באגדת היפהפייה הנרדמת – שכשהתעוררה התחיל הכול מאותה נקודה שוב. כנראה לא במקרה אני מוצאת דימויים מעולם האגדות, גם זה סוג של אסקפיזם״.

התכנון עוזר לשמור על שפיות

יש חשיבה מערכתית כבר על היום שאחרי?

״כרגע אנחנו כל כך עסוקים במעקב אחר מה שקורה עכשיו ובתוכניות ובדיקות של מה שניתן לשחרר ולשתף עכשיו בפלטפורמות הדיגיטליות, שעוד לא נערכים ליום שאחרי. אם כי מתוך תחושת אחריות, הפגישות הראשונות שעשיתי (כשעוד התאפשר) היו על מה נעשה מיד אחרי. ברור שיידרשו קיצוצים תקציביים כדי שנוכל לעמוד ביעדים.

״אני חייבת להגיד שהתכנון לטווח הארוך ואפילו למצב המיידי מאוד עוזר לשפיות ובריאות הנפש. למרות האי־ודאות, לא להתכרבל ולהתקרבן. יש אנשים במצב מאוד קשה ובסכנה אמיתית, ואנחנו לפחות עוסקים בדברים היפים״.

טניה כהן עוזיאלי: אני אדם אופטימי. אני חושבת שאנחנו במשבר, ניקח את עצמנו בידיים ונעשה רביזיה ובדק בית, וכשיתאפשר – יאללה קדימה

אבל כשהמשק כולו מתמוטט התרבות נמצאת בסוף הרשימה. גם המוזיאון ועוד יותר ממנו – האמנים. איך את רואה את הענף הזה מתאושש?

״לא בכל מקום בעולם התרבות היא בסוף הרשימה. אצלנו, אני שמחה לומר שמוזיאון תל אביב התברך להיות תאגיד עירוני, שיש מאחוריו עירייה וראש עיר שמודעים לחשיבות של מוסד תרבות כזה. ובנימה אישית – אני אדם אופטימי. אני חושבת שאנחנו במשבר, ניקח את עצמנו בידיים ונעשה רביזיה ובדק בית, וכשיתאפשר – יאללה קדימה״.

אלי שמיר במוזיאון הרצליה, ראיונות עם האמנים ביוטיוב. צילום: אברהם חי

איה לוריא. צילום: איריס נשר

גם איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון הרצליה, נדרשת לאמרה הידועה: ״אני באמת חושבת שכשהתותחים רועמים המוזות צריכות להיות בשקט, וצריך לרכז את המאמצים ברפואה ובשמירת הציבור. עוד יגיע הזמן להדגיש את הצרכים של המערכת שלנו – שהם צרכים חיוניים של ענף פגיע שנמצא בתחתית ההיררכיה.

״אנחנו במוזיאון הרצליה – בחלקת אלוהים הקטנה שלנו – נערכים וחושבים איך לשמור על המוזיאון בשעת חירום. אנחנו עובדים על הנגשה של חומרים ונעלה את זה בהמשך. לא מיהרנו, כי התערוכות רק נפתחו״.

ואולי זה טוב, כי בתחילת המשבר הייתה איזו בולמיה של הסתערות על הרשת, המון חומרים שמוזרמים לקהל, הצגות ומופעים וסיורים וירטואליים, בלי סינון איכות.

״אני מעדיפה לעשות את זה בצעדים מדודים ומחושבים. התקציב שלנו מאוד מצומצם ואנחנו ורואים בזה אולי הזדמנות מסוג אחר. בסוף השבוע נעלה בערוץ שלנו וביוטיוב ראיונות שערכה אשת התקשורת ענת שרן עם האמנים המציגים באשכול התערוכות הנוכחי, זמן דיוקן 2.

איה לוריא: איך נשרוד ומה יהיו ההשלכות, עדיין לא יודעת. קטונתי. יש לנו תוכניות לשלוש שנים קדימה, וכמוני אף אחד עוד לא יודע – אבל נירתם עם כל היצירתיות, עם אורך רוח ונשימה

״אנחנו בודקים אפשרות לצלם סיור וירטואלי – שבעבר היה מאוד יקר וכעת נגיש יותר. אני רואה בזה יותר חשיבות ארכיונית עתידית, כלי שיכול לשמש במחקר ובתיעוד. אבל בעיניי זה לא מעביר את החוויה של החלל והמרחב״.

גם לטעמי. אחת המגרעות של הסיורים הווירטואליים היא הרגשה סטרילית, אחידה.

״ביקור בתערוכה הוא חוויה חופשית, ייצרית ואינטלקטואלית, חוויה פיזית תוך כדי שיטוט, בהייה, השתהות. כל ההתארגנות ללכת אל המוזיאון ולבחור במה להתמקד. אנחנו עוסקים באמנויות שהפורמט שלהן הוא חלק מהחוויה. לא מספיק רק לראות״.

מיכל ממיט וורקה. צילום: לנה גומון

עידו מרקוס. צילום מ״ל

אתם מוזיאון עירוני עם תקציב קטן ועם פעילות שמראה אג׳נדה ורצף. תשרדו?

״קודם כל התשובה היא כן. איך נשרוד ומה יהיו ההשלכות, עדיין לא יודעת. קטונתי. יש לנו תוכניות לשלוש שנים קדימה, וכמוני אף אחד עוד לא יודע – אבל נירתם עם כל היצירתיות, עם אורך רוח ונשימה. עבורי כאוצרת שום דבר לא נעצר. אני ממשיכה לעבוד על תערוכות שנה וחצי קדימה. אבל באופן עקרוני אנחנו – אוצרים, מנהלי מוסדות תרבות ומוזיאונים – אני תופסת את תפקידי כמאחורי הקלעים, ומי שבפרונט זה האמנים״.

והם גם צריכים לאכול. איך ייראה הענף הזה ביום שאחרי?

״אנחנו עדיין לא יכולים לתפוס את ההקף ואת ההשלכות של מה שקורה, אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה… אבל אני יודעת שכשזה יגיע נצליח לנתח אסטרטגית את מה שעומד לפנינו ולחזור לפעילות״.

לא סוף העולם

אמון יריב, בעלי גלריה גורדון, מחזיק בימים אלה בתפקיד כפול – של גלריסט ושל אמן, שתערוכתו ״הס״ המוצגת במוזיאון הפתוח בתפן, סגורה כעת.

אתה חושש מפגיעה אנושה בענף?

״אני מצטער בעיקר בשביל האמנים, שזו הולכת להיות תקופה ארוכה ולא פשוטה עבורם. אבל אני לא חושב שזה סוף העולם וצריך לשמור על אופטימיות. גלריה שעושה תוכנית מעניינת וטובה, ובונה את עצמה בראייה ארוכת טווח, תוכל להמשיך בפעילות בהמשך. במיוחד לנוכח העובדה שמסביב הכול נעצר במידה שווה. זה לא שמישהו יצא מהמשחק וכולם ממשיכים בלעדיו״.

תערוכת סמדר אליאסף בגלריה גורדון. צילום מסך אתר Degorla

אמון יריב במוזיאון הפתוח בתפן

איך אתה מרגיש כאמן שהתערוכה שלך ״הס״ במוזיאון הפתוח בתפן סגורה?

״למוזיאון יש אחריות ציבורית אחרת מאשר לגלריה פרטית. אלה פני הדברים ואין טעם להתאבל על כך. מהניסיון שלנו – אני זוכר עוד כילד וכנער את השנים שבהן היינו עושים מכירה פומבית ובאותו יום היה פיגוע; או איך עברנו תקופות של מלחמה.

״זה מצב ייחודי ואני לא יודע למה להשוות את זה – יכול להיות שזה ייקח חודשיים או שלושה או ארבעה – אני גם לא יכול להגיד לאנשים ׳זה לא נורא׳, כי כל אחד יחווה את זה אחרת ויש כאלה שעבורם זה נורא מאוד. אבל זה יחלוף. אנשים הם חפצי חיים והם רוצים להיות קשורים לתרבות שסביבם, ולכן אני בטוח שתהיה התעוררות מחודשת״.

אמנות מהכורסא

מי שזיהה בהשבתה הפתאומית של המשק ושל ענף האמנות הזדמנות יצירתית הוא דקל נחמן, יזם צעיר בתחום האמנות, שרוצה להביא את העתיד לפתחנו. נחמן חושב ומבצע מהר. אמו, הצלמת מירה נחמן, הציגה תערוכת פופ אפ לצד גלריה ברוורמן במעונה החדש, והוא ליווה אותה וראה את השינוי מתרחש לנגד עיניו: ״ישבתי בתערוכה יום יום, ובשבוע האחרון הרגשתי איך התנועה מתחילה לרדת, והבנתי שהכול עומד להיסגר. אז חשבתי על דרך להמשיך להציג את התערוכות שהתרוקנו מאדם״, הוא מספר.

נחמן, שחושב ומבצע מהר, פנה למספר גלריות בעיר – ביניהן גורדון, זימאק, זומר, עינגע, גל גאון, גלריה מאיה, אלון שגב ועוד – וקיבל את רשותן לצלם ולהציג את התערוכות המוצגות בימים אלה, באתר חדש שהעלה degorla.com. הוא גייס למשימה את הצלם יוסי סודרי, בעליה של חברת Geemaps ואת מאיה כידון, שאמונה על הצד הטכני של המערכת, ויחד יצאו לדרך, מבלי לחשוב הרבה על המודל העסקי או השימושים. ״קודם כל להיות באוויר״, אומר נחמן.

טל גולני בגלריה זימאק, צילום מסך מאתר degorla.com

״אני מאוד מאמינה בחדשנות ועתידנות ועוסקת בזה ביום־ביום״, אומרת כידון, שבתפקידה הצבאי הפעילה מערכות רגישות מרחוק באמצעות מחשב וכיום היא סטודנטית למדעי המחשב וכלכלה. ״דקל הגה את הרעיון מתוך הסתכלות על עולם האמנות, שהוא עולם מאוד מסורתי, ואני התחברתי מיד, כי אני מאמינה בחזון של להביא את הדברים לכל אדם בסביבת הנוחות שלו. אני רוצה לאפשר לגלריות לתת חוויה גם בבית.

״זה לא רק לשעת חירום, כי גם בימים רגילים, אם את לא עוסקת בזה או גרה בדרום העיר או את בלי רכב – את לא תראי את כל הגלריות הללו. אז יש פה כלי מאוד מוצלח״.

הכלי הוא מצלמת 360 מעלות בטכנולוגיה של חברת Matterport, המספקת גם את הפלטפורמה להדמיות תלת־ממד. באתר מופיעה הדמיה של חלל הגלריה כולו והשיטוט נעשה בין נקודות נבחרות – במקרה זה העבודות המוצגות בו – בדומה לטכנולוגיה שמשמשת את גוגל סטריט וויו וסיורי המוזיאונים של גוגל ארט.

״היה לי דומיין שמזמן חשבתי על כל מיני רעיונות מה לעשות בו. עכשיו זה היה לי ברור – פתחנו חמ״ל, ולפני שסגרו את הכול רצנו מהר לצלם בגלריות״, מוסיף נחמן. ״כמעט כולן הסכימו מיד. האתר מציע לקבל מידע נוסף מהגלריות. מי שמתעניין ביצירות אנחנו מעבירים לגלריה – ואם תהיה מכירה נקבל עמלה״.

האתר ענה על צורך בשוק הנסגר והתקבל בהתלהבות ויראלית על ידי אמנים שתערוכותיהם נותרו ללא מבקרים וגלריסטים שמחפשים דרך להגיע לעיני הקהל. ״בהמשך אנחנו רוצים להכניס גם מוזיאונים וחושבים להתרחב לביקורי סטודיו אצל אמנים, אבל עוד מוקדם״, אומרים נחמן וכידון, שמאמינים שזוהי רק תחילת הדרך. 

וכמה כניסות נרשמו מאז שעליתם לאוויר?

״יש לנו הרגשה שבשלושה ימים הצלחנו להגיע לכמות כניסות של אנשים שמגיעים לגלריה בחודש…״, אומרת כידון.

כמה זה?

״עוד מוקדם לגלות״.

שי זילברמן בגלריה עינגע. צילום מסך באתר Degorla

מסך הבית של Degorla

The post אמנות בימי קורונה // מחשבים מסלול מרחוק appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עידו, מה קורה? איפה אני תופס אותך ואיך אתה עובר את הסגר? ועד כמה אתה מתבאס שאי אפשר עדין לבקר בה

בסדר גמור, מה שלומך? הסגר בינתיים עובר סביר. גם ככה לפני כל הקורונה הזאת הייתי עובד הרבה מהבית, וכרגע נראה שכמות העבודה לא הושפעה. חוץ מזה יש גם צדדים חיוביים לעניין – אנשים נותנים אחד לשני ספייס ולא נוגעים, עומדים בתור מסודר. הקורונה הופכת אותנו ליפנים לאט לאט.

לצערי זה התפרץ בדיוק ״בזמן״, ואירוע הפתיחה לתערוכה שהיה אמור להתרחש בשבוע שעבר לא קרה. אבל זה בסדר – התערוכה תהיה פתוחה עד נובמבר, ובינתיים אפשר לראות טיזר קצר שהמוזאון צילם, והכי חשוב – לשטוף ידיים ולבקש מהשליחים להשאיר את החבילות מחוץ לדלת!

תערוכת יחיד ראשונה שלך?

זאת התערוכה השנייה שלי, הראשונה היתה בשבוע האיור ב־2016, של בצלאל. מרב סלומון היתה האוצרת. ואגב, את הרעיון מהתערוכה ההיא, פלייגראונד, המשכתי לתואר שני, שאת הפרויקט גמר שלו אני אציג בתערוכה הנוכחית במוזאון העיר בחיפה

נכון… הייתי אמור לזכור את זה, להגנתי אגיד שבכל זאת עברו ארבע שנים מאז. אבל אם כבר אנחנו מזכירים אותה, כמו שאמרת גם בה היה אלמנט משחקי. זה משהו שמדבר אליך במיוחד, משחקים? גיימינג?

כן, זה משהו שמלווה אותי כבר זמן מה. משחק הוא דרך נהדרת להפוך את המשתתפים מצופים פסיביים לשחקנים פעילים. החוויה של צפייה בתערוכה/קריאה בספר היא חוויה שונה ממשחק. במשחק הצופים ״אחראים״ לנרטיב, אפילו כשהמשחקיות עצמה מאוד מינימליסטית

זה נכון. אז לטובת מי שלא מכיר ולא זוכר, ספר בכמה מילים מה היה בפלייגראונד, ומה התגלגל ממנה לתואר שני (ואיפה ובמה עשית תואר שני)

ב־2016 היה לי את הכבוד והכיף ליצור תערוכת יחיד מטעם המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בשבוע האיור. הצבתי בחלל פוסטרים ואוביקטים שונים שהציגו סצינות ישראליות מוכרות. כל עבודה כזאת הוצגה כאוביקט משחקי – קלפי מלחמה בעזה ובשדרות, מלחמות שכנים כמגדל ג׳נגה, פוסטרים של ערים כקלפי מונופול, וכו׳.

כשהתערוכה נגמרה, מרב נתנה לי עצה מקצועית חשובה: לחשוב איך אני יכול להתקדם ולפתח את התערוכה ואת הרעיון מאחוריה. ואחרי שנחתי בערך יומיים, החלטתי שהדרך הכי טובה להמשיך את זה תהיה בתואר שני באיור בחו״ל

אכן עצה טובה

עידו בק. צילום: קטיה פודולסקי

אז בשנה שעברה התחלתי לימודי תואר שני באקדמיה וייסנזה בברלין (חזרתי לארץ ממש לא מזמן), ושם פרויקט הגמר שלי היה המשחק: Me, the Stranger. זה משחק אוטוביוגרפי, נובלה גרפית אינטראקטיבית, שמציגה סצינות שונות שהשפיעו עלי מגיל 8 ימים ועד היום. בברלין הצגתי את המשחק כהדמייה, וידאו של משחק, ועכשיו ברגעים אלה אני מפתח אותו למשחק של ממש שעד פתיחת התערוכה במוזאון העיר חיפה הוא אמור לעבוד ולהיות שחיק.

אגב, ממש לא מזמן זכיתי בפרס של Communication Awards על המשחק בתחום האינטראקטיב!

מגניב. איך הגיעו אליך מהמוזיאון?

לתערוכה הנוכחית קוראים ״אני, חיפאי״, שזה כבר מתאר אותי די במדויק. היא תיפתח במסגרת 100 שנה לארכיון הציוני, ותציג פוסטרים חיפאיים החל משנות ה־50. יפעת, האוצרת, מכירה אותי מתערוכות קודמות שהשתתפתי בהן, והגעתי דרכה גם לשתי תערוכות אחרות במוזאון העיר (1948, ומסיבת הרס), וכנראה החיפאיות תמיד יוצאת לי בעבודות גם בלי שאני רוצה

אהבתי… אז מה אתה מציג בתערוכה?

אני אציג את המשחק (עובד!): הוא בנוי ממפה ושמונה סיפורים. השחקן הולך עם הדמות (שלי) על המפה, ויכול להיכנס למספר מקומות. כל מקום כזה מראה סיפור קצר, ואחריו משחקון שקשור לאותו סיפור. הסיפורים מגוונים – יש סיפור על השירות הצבאי, על טרור, על ניכור חברתי, על ברית מילה (לא עלינו). 

המפה עצמה אמנם לא מתארת מקום קונקרטי, אבל היא מייצגת חוויות ומקומות שחייתי בהם, לכן היא מעין החיפה שלי. בנוסף יהיו פוסטרים זזים שיצרתי בתגובה לפוסטרים החיפאיים הישנים של הארכיון, וכמובן הכי חשוב – חזירים. אני מכין אוביקטים תלת־ממדים שייצרו חלל עירוני חיפאי בתוך הגלריה

מילה על החזירים? אני לא בטוח שמי שלא חיפאי מבין את ההקשר…

כן, זו תופעה משונה שהלכה והתעצמה בשנים האחרונות. חזירי בר שחיים בוואדיות וביערות של חיפה התרגלו להיכנס לעיר ולהסתובב ברחובות באופן חופשי. אני לא יודע מה בדיוק הסיבה לכך – בנייה בשטחים ירוקים או שריפות – אבל כנראה שהם אוהבים לנשנש את הלכלוך שאנחנו מייצרים והיתקלות בחיית הבר הגדולה הזאת בתוך העיר הפכה לשגרתית. מצד אחד זה קצת מסוכן, החזירים האלה גדולים כמעט כמו פרות, מצד שני הערבוביה של העירוניות עם הטבע הפרעי מרתקתץ

יפעת האוצרת שותפה כמוני להתפעלות מהחזירים העירוניים, לכן כשהיא פנתה אלי והזמינה אותי לעשות תערוכה חיפאית שנינו כנראה ידענו מיד שהחזירים יהיו שם. בעבודה על התערוכה הרגשתי שאנחנו עושים פעולה הפוכה למה שקורה בעיר – במקום שהחיות ״יתפרצו״ לעיר, אנחנו הזמנו אותן לגלריה, ואני מקווה שהחיבור של האוביקטים התלת־ממדיים שיצרנו, למשחק שיוקרן, ייצור עירבובביה משחקית עירונית מעניינת

עידו בק, ״אני, חיפאי״. צילומים: מ״ל

ואיך זה יבוא לידי ביטוי בתערוכה?

במשחק, החזירות והחייתיות נמצאות תמיד. לפעמים זה מיוצג בתור חזיר בר חמוד שחודר למרחב האישי שלי ומתפלש בפח זבל ירוק מתחת לבית, לפעמים זה מיוצג על ידי נורמות חברתיות שפולשות למרחב הפרטי ומעצבות את המציאות שלנו

אז רגע לפני המהות, והדיבור על מקומיות, מה אתה יכול לספר על הסגנון האיורי שלך? ועל איך הוא משרת את מה שאתה רוצה להגיד

קשה לי להגדיר את הסגנון שלי, כי הייתי רוצה להאמין שהוא משתנה עם הזמן. הוא קצת מטופש, צבעוני, רועש, אקספרסיבי. כנראה שמושפע מהחיים בארץ. כשהצגתי את הפרוייקט בברלין, אחד הדברים שעניין את המרצים והסטודנטים היה השפה הצבעונית והשמחה שמספרת סיפורים לא פשוטים על הורים גרושים ופיגועים באוטובוסים.

אני חושב שהניגוד בין הנושאים הרציניים והכבדים לשפה החזותית המשעשעת גורמת לצופים לעצור רגע, ולנסות להבין מה קורה פה

מסכים. והגדרת את זה מעולה: קצת מטופש, צבעוני, רועש, אקספרסיבי. לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר…

אני מאמין שזו מחמאה בסופו של דבר

ואגב, האסתטיקה הצבעונית הזאת עזרה לי מאוד להגיע לעולם המשחקי. הריפרור למשחקי מחשב משנות ה־90 היה שם עוד לפני שעשיתי עם זה משחק

אני רוצה לשאול על התוכן, המהות, על האופן שבו המקומיות יוצאת החוצה – חיפה, ישראל. כי מצד אחד זה לא קל ולא פשוט, מצד שני המשחקיות והאסתטיקה, כמו שאמרת, מעדנים את הביקורת. מה אם כך תשמח אם יקרה למי שיגיע לתערוכה? שמהוא הוא ירגיש? יבין?

תראה, אני בדרך כלל לא עושה פוסטרים עם משפטי מחץ באדום. אני לא חושב שזה רע, פשוט זה משהו שלא יוצא ממני. הייתי רוצה ליצור סיטואציות מורכבות, שמייצרות אמירות מורכבות. כל אחד יכול לראות את העבודות ולהזדהות איתן, או לא להזדהות איתן, להסכים או לא, זה כבר לא בתחום השליטה והעבודה שלי.

מצב של משחק (State of Play) מאפשר לאדם להיות יצירתי, לחקור וללמוד. הייתי רוצה שאנשים יראו את העבודות ויהיו במצב ״משחקי״, שיחקרו ויחשבו, ולא יחליטו באותו רגע מה הם מבינים. בתחום האיור זה לא תמיד קל, כי באיור לכתבה בעיתון לדוגמה, הדימויים צריכים להיות נגישים וברורים, ולהעביר מסר מאוד מסויים. תערוכה כזאת, או כמו שהיתה לי בשבוע האיור, מאפשרת לי להשתמש ברעיונות פחות קליטים

לגמרי. תגיד, השימוש במוטיבים חיפאיים, החיבור לארכיון הציוני ולמקום, כמו גם החיבור למשחקי המחשב של שנות ה־90: אתה נוסטלגי? יש פה איזו כמיהה לעבר?

כמו כל דבר, כן ולא. מצד אחד, האסתטיקה הילדותית סטייל שנות ה־90 כמובן נובעת מזה שגדלתי בשנות ה־90. אם הייתי גדל בשנות ה־2000 או בשנות ה־80, הייתי יוצא אדם אחר לגמרי. מצד שני, אני לא מסתובב עם תחושה אינהרנטית שפעם היה טוב יותר. אני חושב שזו לא נוסטלגיות שמניעה אותי וגורמת לי להתעסק במקומיות ובעבר, אלא סקרנות לגבי השפעה וחופש פעולה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זו אחת השאלות שהנחו אותי בעבודה על המשחק, מתי האוטונומיה שלי בחברה מתחילה ונגמרת. בלידה, אנחנו ״נזרקים״ לתוך העולם, ומי שתופס אותנו זו החברה. כל למידה שאנחנו עושים היא תמיד בהשוואה לחברה

בן כמה אתה בכלל?

31

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד או לספר לפני שנפרדים?

תבואו למוזאון העיר חיפה כשהתערוכה תיפתח, ואם אתם רואים חזירים, לא ללטף!

עידו בק, אני חיפאי
אוצרת: יפעת אשכנזי
מוזיאון העיר

מוזיאוני חיפה סגורים באופן רשמי בעקבות מגיפת הקורונה. עד יעבור זעם, אפשר לצפות בהדרכה אונליין בתערוכה על ידי אוצרת התערוכה יפעת אשכנזי.

The post החיפאיות יוצאת לעידו בק בעבודות גם בלי שהוא רוצה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשנתיים האחרונות חייתי בארצות־הברית, הרחק מזוגתי והילדים. הדבר אפשר לי לפתח את אופן המחשבה שלי, את החומרים שבהם אני משתמש כדי לספר סיפור. אני משלב בעבודתי טכניקות מסורתיות של ציור על עץ, שימוש בבדים, חפצי יום־יום ואנימציה, כחלק מעיסוק במרדף מתמשך אחר חיפוש זהות ומקום. מעיסוק בתופעות חברתיות ופוליטיות שהעולם מפיץ חדשות לבקרים, חזרתי הביתה, לבסיס. התבוננתי בהוויתי הזוגית והמשפחתית מזווית אנתרופולוגית, של בן זוג ואבא דווקא שהייתי רחוק ובודד.

עץ הוא חומר משמעותי עבורי במחשבה על בית, ודרכו אני יוצק סיפור שהתפתח עוד בשהותי בתואר השני בבוסטון. במסגרת הצגת מהלך מספר 8 במעבדה של האוצר שרון תובל, קיבלתי הזדמנות לייצר חלל זמני בתוך החלל הקיים, שישמש מרחב אלטרנטיבי לחיי זוגיות ומשפחה. באמצעות שימוש חוזר בחומרים שונים שאספתי, ציור וחיתוך בעץ, הקרנת וידאו אנימציה ושיתוף זוגתי לי ארבל כרקדנית בתוך מבנה קוביה, כל אלה יחד שזרו נובלה מופרכת, שמבוססת על סיפורים ומשפטים שאספתי מהיום יום.

הפרויקט ״לא אמנות – No Art״ נוצר בשיתוף הרקדנית לי ארבל, והרקדן והכוראוגרף אריאל כהן. תהליך העבודה החל מיצירת סרטון אנימציה שמתאר יחסים טעונים בין שתי דמויות מצוירות. הדמויות צוירו ידנית על ניירות ואקריליק ונסרקו למחשב. לאחר שאספתי מספיק דימויים שציירתי, התחלתי למקם אותם על פריימים ויצרתי סרטון סטופ־מושן מלווה בסאונד שערכתי מחלקי וידאו וחלקים מוקלטים של שלושתנו. המחשבות על העבודה נבנו מהאגו שלי; תוך כדי שיחות עם לי ואריאל אני מתמסר לאגו שלנו, הדינמיקה הופכת ליותר קבוצתית. ״הוא מביים אותך, אבל את צריכה לחשוב על המקום שלך ומה את רוצה״, אמר אריאל באחד המפגשים שלנו.

מראה הצבה. צילום: מיכל חנוכה

My back is killing me

צילום: מיכל חנוכה

בנוסף לאנימציה, בניתי מבנה עץ בצורת קוביה שנעטף בניילון נצמד, ובתוכו התקיימה זוגתי לי למשך כשעתיים. השהיה של לי בחלל הקוביה מייצר מרחב אוטונומי שמיועד אך ורק עבורה. הסאונד שבוקע מסרטון האנימציה שימש עבורה כתחבורה לתנועה שחזרה בלופ משתנה, לעומת הלופ של הסרט שאינו משתנה. עבודה נוספת שמורכבת מפיסות עץ ועץ פורמייקה צבועה באקריליק התגבשה כציור, פסל מטפס שאותו תליתי מרוחק מהקיר. הבחירה בחלל המעבדה והעובדה שהחלל מאפשר שהיה ממושכת, אפשרו לי לבחון את היחס בין מספר מדיומים והצבתן יחד והתייחסות למבנה הקיים כנתון שמשפיע על בניית הסיפור.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בימים אלה אני שוקד על קיום פרפורמנס נוסף שיתקיים (בלי קורונדר), במהלך חודש מאי. הרעיון יהיה ליצור את מרחב הקוביה פעם נוספת והפעם להסיר את הגבול בין המוצג לקהל הצופים. אחד מקירות הקוביה תשאר פתוחה לקהל ותאפשר כניסה וקיום קשר ישיר עם הרקדנית כחלק מההתרחשות. אני אשאר בעמדת הצופה שבוחן את מרחב הקוביה ומבצע רישומים תלויי מקום וזמן שבשלב מאוחר יותר יחליפו את קירות הניילון הנצמד.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post צח שיף // לא אמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

01

ימים משונים.

כבר כמעט חודשיים שאני בלונדון (הצטרפתי לבן זוג לשנת שבתון), ולמרות שתכננתי שנה רגועה בלי הרבה על הראש, זה שקט מסוג אחר, שעדיין לא ברור מה יהא בסופו (ומתי יגיע אותו סוף). ובתוך כל הכאוס, היום הייתה אמורה להיפתח הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל – פרויקט שעבדתי עליו עם עוד רבים וטובים בשנה וחצי האחרונות: בין 250 ל־300 עבודות ומשתתפים (תלוי מי סופר ואיך), באחד הפרויקטים הכי מורכבים שהייתי מעורב בהם, ושבשלב האחרון של ההקמה שלו לא הייתי נוכח. 

אז יש תערוכה (מהממת) שעומדת ומחכה לקהל שלא יכול להגיע.
כבר אמרתי תקופה מוזרה?

02

מבין 3,000 ההצעות שקיבלנו בעקבות הקול הקורא שפרסמנו לקראת הביאנלה, היו כמה שמשכו את העין שלי מהרגע הראשון. ביניהן שתי עבודות של שתי יוצרות שלא הכרתי קודם לכן, שכבר בדימוי על מסך המחשב מצאתי את עצמי חוזר אליהן שוב ושוב. אני חושב שהראשונה היתה Pinched של זיו צפתי: עבודה לא גדולה במיוחד (אם אני זוכר נכון משהו כמו 40/40 ס״מ), גוף אנושי עשוי מחמר בהיר, חתוך מהפופיק פחות או יותר ועד הצוואר. שתי הידיים משולבות וצמודות לחזה, יד שמאל צובטת את זרוע ימין.

לחץ. כאב. מועקה. הסתגרות. מה קורה לגוף ולנפש כשהם תחת לחץ? אבל גם: זה אמיתי מה שקורה פה? זה באמת? אני צובט את עצמי כדי לוודא שאני חי. נותן סימן בגוף, מוודא שהוא שם.

העבודה השנייה הייתה עבודת הניאון של לי חן, ״חייבת. צריכה״. כשהיא תלויה באולם, שתי המילים לעולם אינן מוארות בו־זמנית, מה שבמבט ראשון יוצר רושם של ניגודים: או חייבת, או צריכה. מחשבה נוספת מציגה מסקנה לפיה חייבת/צריכה אינם מצבים בינאריים של כן/לא או שחור/לבן. להפך: אלו מצבי תודעה המצויים על רצף, ממש כמו סוגיות הקשורות למגדר, זהות ותרבות.

״חייבת. צריכה״, עבודת הניאון של לי חן, מחכה במחסן המוזיאון לתלייה

והסיבה שאני חוזר אל העבודה הזו עכשיו היא שתי המילים, חייבת וצריכה, שבבסיסן ניצבים מושגים כמו בהילות ודחיפות, כמו גם ערגה והשתוקקות. מצד אחד הן מרמזות על דחף פנימי של יצירה; מצד שני הן מהדהדות את תרבות הצריכה והשפע, שמאפיינת את המאה ה־21. ומצד שלישי הן גם שואלות על המעמד של יצירה בתקופה הזו: מה זה אומר להיות יוצר בתקופה הזו: הכרח? פריוויליגיה? אני חייב ליצור (או לכתוב)? אני בכלל יודע לעשות משהו אחר?

03

אז היום הייתה אמורה להיפתח הביאנלה, ואפילו הייתי אמור לחזור לארץ לפתיחה. ועוד תהיה פתיחה ויגיעו למוזיאון מבקרים, אבל עד אז מה שקורה בעולם מחזיר אותי לשתי העבודות האלו ולמשיכה שלי אליהן בקיץ שעבר; הרבה לפני שיכולתי לדמיין בכלל את הסיטואציה שבה העולם נמצא עכשיו. כמובן שבדיעבד קל להגיד שכבר אז היה בשתי העבודות האלו משהו נבואי מרוח התקופה, אבל גם אם לא, הקריאה בהן רלוונטית מתמיד.

לחץ. כאב. מועקה. הסתגרות. זה אמיתי מה שקורה פה? זה באמת?
ומה אני *חייב* עכשיו? מה אני *צריך*? ומי מחליט?

04

זו באמת תקופה מוזרה. 

ולמרות שמלכתחילה התכוונתי להמשיך מרחוק ובמקביל להצטער על מה שאחמיץ, כמו שזה נראה עכשיו אני לא היחיד שאעשה דברים מרחוק עוד הרבה זמן. אז אני מסתכל על מה שקורה בעולם, על מה שקורה בארץ, ומנסה להבין כמו כולם מה עכשיו? אני קורא על כל היוזמות של אמנות מרחוק, סיורים וירטואליים, הרצאות בזום, הנחיות פרויקטים בווטסאפ, ותוהה מה מכל זה ישאר אחרי המגיפה. 

מה עכשיו? להמשיך כרגיל? להוריד הילוך? ואולי להפך: להגביר? לאנשים יש בכלל כח לקרוא על אמנות ועיצוב? או שדווקא בתקופה הזו אנשים מחפשים מזור לנפש ולנשמה

וחושב גם על פורטפוליו: להמשיך כרגיל? להוריד הילוך? ואולי להפך: להגביר? לאנשים יש בכלל כח לקרוא על אמנות ועיצוב כשכל המשפחה בבית 24 שעות ויש כל הזמן הסחות דעת? או שדווקא בתקופה הזו אנשים מחפשים את הסחות הדעת מהפוליטיקה והיום־יום המדכא, מחפשים מזור לנפש ולנשמה.

ומי יכולה לעשות את זה טוב יותר אם לא האמנות?

05

אז בינתיים אנחנו ממשיכים בפורטפוליו כרגיל, או אולי צריך להגיד – מתאמצים יותר מתמיד להמשיך ולסקר את קהילת היוצרים המקומית. עולם האמנות והתרבות מציע תפריט עשיר של רעיונות יצירתיים לתקופה המאתגרת שנקלענו אליה, ואנחנו בפורטפוליו רוצים לשמוע מכם, ולהעביר את זה הלאה – לקהל הרחב של אוהבי אמנות ותרבות ולכם, הקהל המקצועי. 

אנחנו רואים חשיבות עליונה – במיוחד בתקופה זו – להמשיך ולתמוך בקהילת היוצרים המקומית. זו הסיבה שבשבוע שעבר פרסמנו קול קורא והזמנו אתכן לספר לנו על השערים הווירטואליים שפתחתן לקהל, על הפרויקטים העכשוויים או האחרונים שלכם. גלריות, מוזיאונים, מעצבים, אמנים, אקדמיות ויוצרי תוכן – זה הזמן לספר. נשמח במיוחד לשמוע על פרויקטים שמטרתם לסייע לקהילת היוצרים, אבל נשמח גם לשמוע על הפרויקט שלכם גם אם הוא ״רק״ פרויקט יפה שמרחיב את הלב.

נשמח גם לשמוע הצעות ותובנות: מה מעניין אתכן? על מה הייתם רוצים לשמוע יותר? איזה סיפורים עניינו אתכן בזמן האחרון והייתן רוצות לקרוא דברים דומים? (ספרו לנו: hi@prtfl.co.il)

06

מהבחינה הזו לא הרבה השתנה מאז שפתחנו את פורטפוליו לפני קצת יותר מ־15 שנה. גם אז, כמו היום, אנחנו פה בשביל לספר לעולם על כל מה שחשוב ויפה. וגם היום, אפרופו העבודה של זיו צפתי, לפעמים אני צובט את עצמי ושואל: 15 שנה? באמת עבר כל כך הרבה זמן? 

• הירשמו כאן לניוזלטר שלנו: כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל >>

מה שמחזיר אותי לביאנלה ולכותרת שלה: ״גוף ראשון. טבע שני״. על הקשר של הגוף לתקופה הזו לא צריך להרחיב; אנחנו מחוייבים להיות מודעים היום לגוף שלנו הרבה יותר: במה נגענו, במה אסור לגעת (פנים!), כמה שניות נשטוף ידיים (20? 60?), וכמה פעמים ביום (מי סופר). יש לי חום? כמה? אני משתעל? עם מסיכה? בלי?

לעומת הגוף, הטבע השני הוא משהו אחר: הרגל נרכש או נטייה באופיו של אדם, שמושרשים בו כה עמוק עד שהם נעשים אוטומטיים. אני חושב שבשבילי פורטפוליו הוא טבע שני, כמו חיבור בלתי אמצעי – פיזי, רגשי ומנטלי – בין יוצר לפרקטיקה היצירתית שלו ולחומר שבבסיסה (שבמקרה הזה היא מילים). אלה נושאים את המסר האמנותי, תוך שהם משמשים גם כאמצעי לביטוי עצמי; כמו הרגל שהופך ל״טבע שני״, לכוח מניע ולמצפן פנימי.

אבל, מה קורה לטבע השני כשצריך להחליף שיטות עבודה והרגלים עתיקי יומין? או כשהוא נתקל במגיפה שמשבשת את שגרת היום־יום ומעמידה בסימן שאלה כל מה שנראה לנו טבעי?

07

אין לי תשובה אחת חכמה, אבל אם למדנו משהו מההיסטוריה, נעבור גם את זה. ואני מניח שעד הפתיחה של הביאנלה (או מקסימום זו שאחריה), כבר אחשוב על משהו.

08

שנהיה בריאים.

The post ימים משונים: הביאנלה, הקורונה והחיים עצמם appeared first on מגזין פורטפוליו.

מרחב נשימה

התערוכה ״מרחב נשימה״ במוזיאון וילפריד ישראל, באוצרות שיר מלר ימגוצ׳י, מציגה עבודות מישראל, יפן וקוריאה, העוסקות בהיבטים שונים של נשימה, במרחב שבו אפשר לעצור, להאט ולהפנות את הקשב פנימה. לרגל ימי הקורונה וההאטה שנכפתה על כולנו, משתף המוזיאון את עבודתה של שרון גלזברג לצפיה ברשת, ומזמין את הקהל לנשום איתה ולהאזין למדיטציית נשימה מונחית. מגוון עבודות מישראל, יפן וקוריאה מציגות היבטים שונים של נשימה והמרחב שבו ניתן לעצור, להאט ולהפנות את הקשב פנימה.

מסיגות גבול במוזיאון לאמנות האסלאם

התערוכה הקבוצתית ״מסיגות גבול״ במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, הפגישה אמניות מקשת רחבה של חברות שמרניות, שעושות ״אמנות אמיצה שמתמודדת עם המוסכמות״. חגית פלג רותם ראיינה את האוצרת, סיגל ברקאי, עם פתיחת התערוכה בינואר. המוזיאון אמנם סגור, אך הקהל מוזמן לסיור מודרך בתערוכה שזמין לצפיה ביוטיוב:

העברים

מיזם העברים הוא מעבדת יצירה לסרטי תעודה ביוגרפיים על כותבים וכותבות בולטים בשדה התרבות העברית והיהודית. במסגרת המיזם מוזמנים במאים לשלב בסיפור הביוגרפי פרשנות ביצירה חזותית ומוזיקה מקורית, כך שהסרטים הנוצרים הם מפגש בן שירה וספרות לתעודה וקולנוע, וכוללים עבודה עכשווית של במאים, צלמים, מאיירים, מוזיקאים, אנימטורים ומעצבים מהשורה הראשונה. עד כה נוצרו 14 סרטים תיעודיים, המציגים בין היתר את יונה וולך, אבות ישורון, ח.נ. ביאליק, לאה גולדברג, ז׳קלין כהנוב ואחרים. הסרטים זמינים לצפייה ברשת.

הסגר כפרפורמנס

הכוריאוגרף דימיטריס פאפאיואנו העלה לצפיה ברשת את עבודת המשך Inside. העבודה, הנמשכת לאורך שש שעות רצופות, מציגה בסדרת תנועות פשוטה פעולות שגורות ויום־יומיות, המלוות את החזרה הביתה. היצירה בוצעה על־ידי 30 מבצעים באין־ספור הרכבים על הבמה, ללא התחלה, אמצע או סיום. התפאורה לא משתנה, למעט הנוף הגדול בחלון החדר, שבו מתחלפים נופים ממקומות שונים בעולם, בשעות ובזוויות מגוונות, ומשפיעים על הסיפור בדמיונם של הצופים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בהפקה המקורית, שהוצגה בתיאטרון Pallas Theatre באתונה, המבקרים יכלו להכנס ולצאת כרצונם, לשבת היכן שרצו ולצפות כמה שיבחרו, בשש השעות שבהן הוצגה היצירה על הבמה. גרסת הרשת שלה מציעה חוויה דומה – צילום בשוט אחד, לא ערוך, מתמשך – רק שהפעם, גם הצופים נמצאים בבית.

קול קורא: ציור מבנה איקוני

תחרות ReDraw02 מזמינה אדריכלים, מאיירים ויוצרים אחרים להגיש את פרשנותם למבנה האיקוני של מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, בתכנונו של פרנק לויד רייט. ליוצרים חופש בחירה בכל הנוגע לפורמט, טכניקה, גודל, כמות הפרטים והנושא. העבודות שיוגשו ייבחנו בידי פאנל שופטים מקצועי, המורכב מאדריכלים ומזוכה התחרות בשנה שעברה. חמישים המקומות הראשונים יכללו בספר השנתי של Non Architecture, וזוכה המקום הראשון יוצג על גבי הכריכה ויזכה בפרס בשווי 1,000 יורו. מועד אחרון להגשה: 26.4.

The post הרשימה המשותפת // 26.03.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ליאת, מה שלומך? איך את מתמודדת עם המצב החדש?

הי חגית. שלומי טוב. תודה!
אני בבית עם המשפחה. להיות עם ילדה קטנה לא מאפשר הרבה זמן פנוי אבל בין לבין אני בחיפוש והתבוננות. מנסה להבין איך לייצר תנועה ועשייה אל מול התחושה שהכל קפא

כולנו מה קורה עם התערוכה ״שירת הזכרים״ במכון אלפרד? זו תערוכה חיה שדורשת הרבה תשומת לב

אני מגיעה לגלריה כל יום להשקות את הצמחים ולשפר את התנאים של הדבורים. הפרגים פרחו על הגג ורק אני זוכה לראות את זה. אבל בשבת הקרובה נעשה שיח גלריה און ליין בזום (28.3 בשעה 12:00) כולם מוזמנים להתחבר!

תוכלי להתחיל בהסבר על השם המוזר: שירת הזכרים?

כן. שירת הזכרים זה מושג בדבוראות הביו־דינאמית. בטבע הזכרים שרים. בדבוראות הקונבנציונלית רואים בזכרי הדבורים טפילים זוללי דבש, שתפקידם היחיד הוא להפרות את המלכה, ואחרי כן משמידים אותם. הדבוראות הביו־דינאמית רואה את הנחיל כאורגניזם אחד שלם, שכל תפקיד בו הוא כמו איבר בגוף. כל דבורה היא תא. לשירת הזכרים יש תפקיד חשוב מאוד בטבע, כך הם מעבירים את הידע לזחלים.

החוקרת ג׳קלין פרימן כתבה על השירה שנשמעת כמו סאונד של דיג׳רידו, תדר רוטט שרק הזכרים מפיקים. הזכר הוא היחידי בכוורת שיכול לצאת אל כוורות אחרות ובכך כנראה יכול ללקט מידע

ליאת דניאלי

צילום: ליאת דניאלי

זה מרשים. למעשה ראייה סוציולוגית – כמו שחברה אנושית היא אורגניזם. ולמה באנגלית Drones?

בכנות, אני לא יודעת למה ככה הם נקראים באנגלית (שזה בתרגום לעברית רחפן או מזל״ט). אבל זה הפעיל אותי, ובמיוחד כשהבנתי שיש קשר בין זה לבין הדרך שבה בחרתי לצלם את תהליך הקמת הגינה על הגג, באמצעות רחפן

באמת יש קסם במפגש הזה בין תופעה בטבע והשם שלה, לבין הטכנולוגיה. במיוחד כשהתערוכה עצמה עוסקת בטבע. אז בואי ניכנס קצת לתוכן: ספרי מה הולך שם, על הגג ובתוך הגלריה

על הגג מוצב סיטאר, שבתיבת התהודה שלו כוורת דבורים. הסיטאר יושב בתוך גינה שהכנתי במיוחד עבורן והיא מורכבת מצמחים ופרחי בר ארץ־ישראלים. את הנחיל אספתי עם מתנדב מ״מגן דבורים אדום״. הצלנו אותו מבית ספר אנקורי בראשון לציון. יוסי אוד, אוהב הדבורים הביו־דינאמי, העביר את הנחיל לתוך הסיטאר. זה היה רגע מתמשך עוצר נשימה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בחלל הגלריה יש מיצב חושי, שכולל יריעות צלולוזה בקטריאלית שאני מגדלת, מייבשת ותופרת; מסגרות דונאג גדולות, שעליהן מתוחים מיתרים – הגדלה של מסגרות עץ שנמצאות בכוורת קונבנציונלית; יריעת נייר בגובה 2.5 מטר, שעשויה מ־126 חתיכות נייר שהכנתי מסיבי קוזו (עץ תות יפני) צבועים בצבע עשוי מאבוקדו; וצינורות פרספסקס מלאים בפרלייט (מצע שתילה קל מאבני בזלת) ושם צומחים זרעים של תלתן חקלאי. הזרעים נבטו לפני כשבוע (לפני תחילת ההסגר) ואני מאמינה שבהמשך התערוכה האוביקטים האלה ישנו את צורתם

מגן דבורים אדום. זהו, הרגת אותי עכשיו. מה זאת אומרת ״הצלנו את הנחיל מבית ספר אנקורי בראשון לציון? הצלתם את בית הספר או את הדבורים?

גם וגם

בית הספר ביקש לפנות את הנחיל והצלנו את הדבורים מריסוס. ״מגן דבורים אדום״ זאת עמותה שהקים יוסי אוד, שאיתו אני עובדת כבר שלוש שנים על הפרוייקט. יש קבוצת ווטסאפ שמקבלת דיווחים על נחילים. המתנדבים אוספים אותם ונותנים לדבורים בית. ויש בתערוכה גם עבודת סאונד (שעשה חגי אייזנברג) עיבוד של הקלטות מתוך קבוצת הווטסאפ של מגן דבורים אדום

עכשיו הכל ברור. הדבורים יצאו מבית ספר והלכו לעשות אמנות…

בדיוק!

וברצינות: זה פרויקט מטורף מהרבה בחינות, אבל אני רוצה לעזוב את הביטוי החומרי ולרדת לעומק המחשבה שלך. ספרי מאין זה התחיל ואיך התפתח?

מאיפה להתחיל… אני אוהבת לגדל ירקות ומקבלת השראה מהטבע מאז ומתמיד. בשלב מסויים הלכתי ללמוד פרמקולצ׳ר ושם נתקלתי בצלולוזה בקטריאלית (הידועה בשם קמבוצ׳ה). תערוכת הגמר שלי במדרשה סבבה את הרגע הזה, שהבנתי שאני יכולה לגרום לפטריות לגדל עבורי פסלים. מאז אני עושה אמנות שהחומרים שלה מבוססי ביולוגיה.

כשסיימתי את הלימודים עברתי לגור במושב צופית, וצמוד אלי היה האנגר של דבוראים, שרדו בו דבש כל היום. יום אחד שמעתי מישהו מנגן בגיטרה, אבל לא היה אף אחד בסביבה. כשניגשתי לגיטרה ראיתי שדבורים מסתובבות סביבה ונתקלות במיתרים, וכך הן מנגנות. אז הבנתי שאני הולכת ליצור כלי נגינה שבתיבת התהודה שלו יהיו דבורים

עולם מופלא!

חיפשתי את הכלי המתאים המון זמן. הסיטאר נבחר כי יש לו מיתרים סימפתטיים, שמהדהדים כשפורטים על המיתרים שמעליהם. רציתי את האפקט של ההדהוד – לעשות פעולה במקום אחד והיא מהדהדת במקום אחר. וגם חיפשתי משהו שרוטט כמו דבורה. הסיטאר היה מדוייק אבל אז לקח ארבע שנים להבין איך בונים אותו ומי יבנה אותו – יוסי אוד לימד אותי מה התנאים שדבורים צריכות ובאורח פלא פגשתי את גדעון ויגרט, שבנה את הסיטאר

אני מניחה שכשמקשיבים לדבורים מפתחים הרבה סבלנות ושקט פנימי. שזה מאוד נחוץ בעולם שאנחנו חיים בו כרגע…

העצירה, השקט וההקשבה הם חלק מהעבודה. אנחנו חיים בלא ידוע, אין סבלנות ואין שליטה. כל התערוכה סובבת לא ידוע וחוסר שליטה – רק בעזרת עצירה והקשבה אולי נצליח לשמוע את התשובות שהקול הפנימי שלנו לוחש לנו

כן. העצירה, השקט וההקשבה הם חלק מהעבודה. אנחנו חיים בלא ידוע, אין סבלנות ואין שליטה. כל התערוכה סובבת לא ידוע וחוסר שליטה – שבעיניי רק בעזרת עצירה והקשבה אולי נצליח לשמוע את התשובות שהקול הפנימי שלנו לוחש לנו

העברת לתערוכה את החוויה הזו – של להקשיב למפגש של הטבע עם כלי הנגינה, ועכשיו זה ״מתבזבז״

התערוכה הוארכה עד אחרי המשבר, ואני מחפשת בית קבע לנחיל שיהיה לאחר מכן. הייתי בהמון פגישות עם גנים ומוזיאונים ועוד לא מצאתי. רוצה להעביר את הסיטאר עם הדבורים והגינה למקום שבו יוכלו לחיות ולשגשג (מוזיאון הטבע מושלם לעבודה הזאת. עם הגן הבוטני שלצידו. אני רק צריכה למצוא את הדרך להגיע לשם)

בתפיסה של אמנות קונבנציונלית אפשר היה לומר שאת מחפשת מקום לפסל חוצות. אבל מי ירצה לארח נחיל דבורים במרחב הציבורי? אפילו בגינה כלשהי? מה שמביא אותי לשאלה – ומה עם הסכנה שבעקיצות הדבורים?

הדבורים לא עוקצות אם לא מפריעים להן. יוסי אוד העביר אותן בעזרת שתי ידיו. הן עוקצות כשהן מגינות על הבית שלהן. אם לא פותחים את הכוורת אין להן סיבה לעקוץ. אני רוצה שאנשים יפגשו בעבודה המוזרה הזאת ויעצרו להקשיב. הדבורים רוטטות בתדר של אהבה (סליחה על הרוחניות אבל זה ממש נוכח כשעומדים מולן) ואנחנו במקום להתבונן מהן מחונכים לפחד מהן

תגידי את זה לפו הדב, או להורים שהולכים לטייל עם ילדיהם בגינה האורגנית…

כמובן שיש אנשים שאלרגים ועקיצה עלולה לסכן את חייהם אבל אין סיבה להיעקץ. אולי מצרעות. זה לא תפקידי לחנך. אני רק מראה אפשרות

1. זה לא בדיוק חזרה לטבע, זה לאפשר לטבע להשתתף ביצירת האמנות. לייצר עבורו תנאים כדי שיוכל ליצור בלי שנפריע לו, וללמוד ממנו

כל העבודה שלך מבוססת ביולוגיה, צמיחה ו״חזרה לטבע״. גם אם נשים את הרוחניות בצד

זה לא בדיוק חזרה לטבע, זה לאפשר לטבע להשתתף ביצירת האמנות. לייצר עבורו תנאים כדי שיוכל ליצור בלי שנפריע לו, וללמוד ממנו. האמנות לא מופרדת מחיי היום־יום שלי. זאת השפה שלי. אני גם מלמדת את זה, בסדנאות ביוארט, מלמדת לגדל תחליפים לעור, להכין ניירות מסיבים, לגדל קריסטלים. מייצרת תנאי מעבדה שבתוכם החומר הוא הקונספט והיצירה מתרחשת במפרש בין המחקר לבחירה

את חלק ממגמה מאוד משמעותית באמנות כיום, של עיסוק בעולם ובטבע. משבר האקלים, דרכים אלטרנטיביות לחיים לצד הטבע, וגם ״טבע חלופי״ – לדוגמה הניסיון לגדל עור ממקור צמחי. אני תוהה לפעמים מה מוביל לשם – את מרגישה שבעולם של היום יש איזו קריאת מצוקה של הטבע?

אני חושבת שיש קריאת מצוקה שלנו מול עצמנו. למפגש בלתי אמצעי. בעיניי הטבע מאפשר הקשבה ואנחנו נקראים להתפעם ממנו. אני מרגישה שיש לי את הזכות לחבר בין האמנות והטבע ודרכם להצביע על קול עמוק יותר, שלרוב אין גישה אליו. אולי רק במדיטציה… בחומרים שאני בוחרת להשתמש יש פוטנציאל מחקרי ויצירתי. יש בי רצון להעיר את החושים. אלו חומרים חיים גם בפליאה שהם מעוררים

חלק מזה קשור להזרה – לתחושה של misplacement שנובעת מהמפגש עם הטבע בגלריה. גם כשאני פוגשת בפסל של פיטר הויג עם ראש הדבורים וגם כשאת מזמינה אותי להקשיב לדבורים בגלריה – חלק מההתפעלות נובע מהזרות, המוזרות ואפילו הרתיעה

כפי שהדבורים אוספות אבקה וצוף מהפרחים ובחושך, רחוק מהעיניים שלנו הופכות את החומר הזה לדבש נחשק וזהוב. זה הקסם שמעניין אותי

״שירת הזכרים״, ליאת דניאלי
אוצרת: הדסה כהן
מכון אלפרד
שיח גלריה בתערוכה יתקיים בשבת 28.3 בשעה 12:00, באמצעות ZOOM

The post ליאת דניאלי: מה שלמדתי מהדבורים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

שרון רפאל, 40, מאז ומתמיד מתל אביב. שם האמן שלי הוא תאלס. מקור השם מלימודי התואר הראשון, פילוסופיה שיעור ראשון, מדברים על הפילוסוף הראשון, תאלס. התחלנו לקרוא אחד לשני ואיכשהו הדבר הזה נדבק בעיקר אלי. הוא המשיך איתי גם לעבודה במשרדי הפרסום והפך להיות השם שאני חותם איתו כשהתחלתי לצייר.
פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשוי כבר 5 שנים + ג׳ונו הלברדור.

מה בצלחת?

אוכל הכל. חולה חולה על כל מה שאסייתי באופן כללי ועל המבורגר באופן ספציפי. אוכל זו אחת האהבות הגדולות שלי. אני גם ״צמחוני בשאיפה״, כרגע אין בי את יכולת הוויתור אבל מקווה שהיום הזה יגיע.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בדיי־ג׳וב שלי אני איש קריאייטיב ופרסום; ציור זה משהו שאני עושה מהצד, למרות שזה תופס לא מעט מקום בחיים שלי בשנים האחרונות. המוטיבציה שלי לצייר היא בעיקר כדי לגרום לאנשים לחייך באמצעות צבעים עזים ושמחים ודמויות שהם מכירים מתרבות הפופ שמקבלות צורה קצת אחרת, ברוב המקרים של בניינים.

אפשר למצוא את העבודות שלי על כמה קירות בעיר, מה שנשאר ולא נהרס. אני מפוזר בעוד כמה מקומות, ומי שגר באזור שלי מכיר אותי בתור אחד שמסתובב עם מארקר שחור וכותב או מצייר על מה שאנשים משאירים ברחוב.

כל עניין הבניינים התחיל האמת ממודעה שהצעתי לפני בערך עשר שנים למרצדס, לרכב סמארט, והקונספט בה היה של אנשי עיר עם ראש בניין. הלקוח פחות התחבר, אבל אני המשכתי לצייר אותם. בהתחלה אלו היו אנשים עם נטייה להרס עצמי, כשבכל דימוי משהו בא וניסה להרוס את הבניין. לאט לאט שברתי כיוון והתחלתי לחבר דמויות מתרבות הפופ לקונספט. באופן כללי אני מאוד מושפע מתרבות הסקט ותרבות הפופ.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

השתתפתי בלא מעט תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם (שיקאגו, לוס אנג׳לס, פרת׳ ועוד). בדרך כלל הן קשורות לתרבות הפופ או לעולם הסקטבורד, והצגתי לבד בכולי עלמא ובסטודיו בעלי המלאכה, כחלק משיתוף־פעולה שהיה לי עם הסטודיו הנפלא הזה.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

לא חזק באמנים מפורסמים. פגשתי המון אמנים לא מפורסמים והיה אחלה

צילום: יעקב כהן, בעלי מלאכה

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

פרויקט החלומות שלי הוא בדרך כלל הפרויקט הבא שאני עושה, חוץ מחלומות מוגזמים של להציג ב־Saatchi או להשתתף ב־POW WOW. כרגע אני עובד על מידול תלת־מימד של שלוש מהדמויות שאני מצייר, בתקווה להתחבר ליצרני בובות או פסלים ולייצר אותן בשיתוף פעולה, כי לייצר אותן עצמאית באיכות שאני מדמיין יהיה יקר ולא פשוט.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

קניתי אוברול חום רחב בטיול האחרון ביפן, אני מתעקש שהוא מגניב. מקבל המון מחמאות, לצד עקיצות שאני נראה כמו חקלאי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // תאלס (שרון רפאל) appeared first on מגזין פורטפוליו.

אלבינה (ביני) צ׳יז׳יק, בת 29 מתל אביב, היא שוזרת פרחים ומנכ״לית איגוד במאי התיאטרון. החתונה האחרונה שבה הייתה אחראית על סידורי הפרחים, נערכה ביום שישי בשבוע שעבר, עם 150 מוזמנים. יומיים לפני כן יצאה הנחיית איסור ההתכנסות של מעל ל־100 איש. ״התפללתי שלא תבוטל, אבל הזוג האמיץ פיצל את האורחים לשני זמנים והייתה חגיגה יפה ומושקעת״, היא מספרת.

״תמיד אחרי חתונות נשארים אצלי פרחים וחשבתי שאת הפרחים של החתונה הזאת אי אפשר לקחת כמובן מאליו, חייבים להשתמש בהם, כי תכף לא יהיו אירועים ופרחים בכלל. המומחיות שלי היא פרחים לבישים (wearable flowers), ובהשראת אמצעי המיגון החלטתי להכין מסכות ולצלם אנשים מתבודדים איתן״.

כאן נכנסה לתמונה סתיו פורגס, בת 29 ממושב שורש, אמנית, מניקוריסטית, סלקטורית ומרצה. פורגס הקימה את ״בוטיק שווארמה״ במסגרת פרויקט הגמר של לימודי האמנות בבצלאל, לפי שנתיים. מאז המשיכה לפתח את הרעיון – בוטיק אקלקטי של יצירות ויוצרים מתחומים שונים, שמשלב בין חומרים מחיי היום־יום לחומרים ותוצרים אמנותיים, ואין בו היררכיה בין אמנות גבוהה למציאות נמוכה – הכל נעשה באותה רצינות ועל אותו מישור. ביריד צבע טרי הופיע הבוטיק כמיצב פופ־אפ, ובשבוע העיצוב ירושלים – שם עבדה עם צ׳יזיק – הופיע הבוטיק כסלון מארח, שהיו בו גם בר משקאות, DJ ומספרה פעילה.

״אני אוהבת ליצור ממה שיש, סיטואציות וסביבות מפעילות אותי״, אומרת פורגס. ״הבנתי מהר מאוד שאנחנו נכנסים לתקופה שאנחנו לא מכירים, שליצור בתוכה יהיה בסיסי כמו אוויר לנשמה, ובאותה נשימה גם מתאגר. כשהתחלנו לעבוד על הפרויקט סלוני היופי עוד פעלו. כשהגענו ליום הצילומים השני כבר יצאה ההוראה לסגור את סלוני היופי. בעבודות שלי ׳סלון יופי׳ הוא מרכיב משמעותי, אני מוצאת עניין במקום המפגש הנשי, השיחה, האסתטיקה ואופנת הציפורניים שהשתנתה והתפתחה עם השנים. בצילומים השתמשנו בפרחים כמסכות הגנה ובציפורניים ככלי נשק או אמצעי התגוננות.

״כאמנית ומניקוריסטית המצב החדש גרם לי לתחושות קשות מכל כיוון. לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות עכשיו. הפניה של ביני הדליקה אותי והבנתי שמהלימון אני חייבת לעשות לימונדה. התקשרתי להגר, ובהמשך גייסנו עוד חברות למשימה. היה חשוב לנו שהצוות יהיה 100% נשים (צלמת, מאפרת, מעצבת שיער וכו׳)״.

• הירשמו לניוזלטר של פורטפוליו: כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל >>

הגר בדר, בת 30, היא צלמת וברמנית בשפגאט. ״מבלי ששמתי לב המציאות שלי ושל כולם השתנתה ולא היה לי ספק שההזדמנות הזו יקרה מפז, היא מוסיפה. ״זו קריאה ליצירה, לאמנות ולשיתוף פעולה – רגע לפני שכבר אי אפשר. אני צלמת של אנשים, הם מפרים, מרגשים, מעוררים אותי ומניעים אותי לפעולה״.

הצילומים התחילו בבית/סטודיו של פורגס בשורש, ומשם עברו לחוף גורדון בתל אביב. ״גם הפעם חברנו תחת המטריה של בוטיק שווארמה, שהפקות הן חלק ממרכיביו ובבסיסו דוגל בשיתופי פעולה כדי להגיב למציאות אליה התעורר העולם״, היא מבהירה. ״כל אחד מימי הצילום עמד אל מול ההגבלות ההולכות ומתאדקות וקיבל מעמד טקסי של סוף (מי יודע מתי הפעם הבאה שנוכל להתאגד יחד כל כך הרבה אנשים או לצאת החוצה לים).

״מעל להכל ריחפה עננת החרדה וחוסר הוודאות בנוגע לכל דבר שאנחנו מכירים. התחושה הייתה שצריך לנצל הכל עד תום, את האפשרויות שלנו להיפגש, ליצור, לצאת. בעצם העשייה הרגשנו שקיבלנו שליטה כלשהי במצב שנכפה עלינו״.

צילום: הגר בדר, ע.צלמת: בר לוי; פרחים: ביני בוקט; ציפורניים: סתיו פורגס.
איפור פנים: דנה ברכה; איפור חוץ: ערבה אסף; שיער: עדי כהן עגן.
דוגמנים.ות: דנה פורר (טבחית בשפגאט); דניאל סטלמן (מעצבת גרפית); אחינועם גלבפיש (שחקנית ודוגמנית); דלפי (סטודנטית לעיצוב אופנה בשנקר); עמירם גולן (סטודנט למשחק); אדם עמית כהן אבני (מפיק).

The post בוטיק שווארמה מציג: אופנת קורונה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הציור בשבילי הוא גוף חי, יצור דינמי שמשתנה עם הזמן, נולד כשהבד נמתח על המסגרת והופך לעור גוף שמקבל מכות ומגיב לסביבה שלו. צבעי השמן עצמם הם חומרים חיים שממשיכים לעבוד במשך זמן רב. גושי צבע דחוסים וגרוטסקיים הסתדרו לי על גבי ציורים כהים, סמיכים ושמנוניים. החומר הצטבר במספר שכבות שנבנו ונהרסת בפעולה חוזרת ונשנית – רישום ומחיקה, חפירה וכיסוי, גילוי והסתרה. 

הציור החי לא מפסיק להשתנות ולהתפתח. בשנתיים האחרונות, מתוך תהליך הלמידה שלי במסגרת התכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל, התחלתי להרגיש שהגבולות הקיימים לא מספיקים לציור. פשטתי אותו מהמסגרת והתחלתי לתת לו גוף וצורות חדשות. חתכתי אותו והדבקתי אחד לשני. הוא התקמט והצבע נשבר. הוא חדל להיות אוביקט ממוסגר ושמור על הקיר וירד אל הרצפה.

בתערוכת הסיום של התואר השני עבדתי בבניין המיועד להריסה ברחוב שלמה 60. במהלך העבודה במבנה קולות קראו אלי מתוך הקירות והרצפה והביאו אותי לעבודה של חפירה וגילוי של האיברים הפנימיים שמתחת לעורו של המבנה. יצרתי בחלל רצפת בטון ובתוכה קברתי פיסות ציור שמן על בד. את הציור ניפחתי בעזרת פוליאוריטן מוקצף ואקרילן. כמו יצור חי הבטון השתנה והתעצב וכמו יצור חי גיליתי שרצפת הבטון דורשת טיפול. ללא השקייה קבועה במים הבטון נסדק והתפורר.

כשעברו הימים מאז הפתיחה העבודה החלה להתפרק תחת רגליי האנשים שעברו בה. התפרקותה של העבודה הייתה עבורי סימן חיים נוסף. החיות של הציור, של הבניין, של המבנה ושלי באה לידי ביטוי דרך הפירוק. אין צורך לשמר את הציור, להלחם בהשתנות שלו: אם דבר מה מתפרק, זה סימן שהוא שחי. אם דבר מה משתנה, זה סימן שהוא שנושם, מגיב, מתקשר.

כך הגעתי לעבודה על התערוכה האחרונה שלי, ״וּשנִי תולעת ואֵזֹב״ בבית הנסן בירושלים. את התערוכה אצרה מורן סולמירסקי נועם הנפלאה, שליוותה אותי לכל אורך התהליך והצליחה להיכנס לעמקי נשמתי במסע שנמשך ימים ולילות. התערוכה היא עבודת ציור־אינסטליישן: עבודת רצפה עשויה מבטון ופיסות ציורי שמן ממולאות קלקר פוליאוריטן מוקצף שיוצאות מתוך הבטון ומשתלבת ברצפת האבן המקורית של המבנה.

בעבודת המחקר למדתי אודות ההיסטוריה של המבנה כבית חולים למצורעים. פגשתי את המחלה דרך ההיכרות האישית שלי עם מחלת הזאבת שעימה אני מתמודדת, מחלה כרונית רב־מערכתית שעלולה לפגוע בעור, במפרקים ובאיברים אחרים. בעבודה בחלל שהתמודד עם חולי ונגע מצאתי חיבור. הפצעים שלי והנראות של התפוררות הגוף שלי התערבבו עם ההיסטוריה של המבנה ושל השוהים בו, עם פצעים הנמצאים במבנה אותם הרצפה זוכרת ומספרת. 

פגשתי ירושלמים שסיפרו לי על הילת המסתורין והאימה הגופנית שאפפה את המקום וגם על התגנבות, הצצה וגילוי בגלגולים שונים של בית החולים. הבנתי שהפגעים בעור המאפיינים את מחלת הצרעת הם מה שהפכו את החולים מבני אדם ל״מצורעים״ – מודרים מהשתתפות בחברה ובתרבות. הבנתי שאני מעוניינת לחשוף את הפצע, הרקבון והנגע שהחברה כפתה על המצורעים להסתיר. לגלות מחדש את החיים שהתפרקו מתחת לגבולות המבנה המשופצים והנקיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תהליך העבודה הציב בפניי אתגרים חדשים. הממדים של החלל חשפו אותי לסדר גודל חדש של עבודה לוגיסטית עם חומרי בניין ומכולות פינוי. מצאתי את עצמי עובדת עם יועץ בטיחות, עובדי בניין ומהנדסים. מאז ומתמיד הייתי רגילה לעבודת סולו בסטודיו, לבד מול הציור, ופתאום הייתי זקוקה לעזרה עצומה של כל הסביבה הקרובה שלי.

בנוסף, במקביל לכוונה לחלץ איזו אמת פצועה מתוך המבנה המשופץ, הבנתי את החשיבות של שימורו. איך שופכים בטון וצבע מבלי להשאיר סימן? העבודה בפרדוקס הזה הייתה מורכבת ודרשה שימוש בחומרים ותכנון שאני לא רגילה לו בעבודה שלי, שהיא לרוב חסרת סקיצות, ספונטנית.

הממדים הגדולים והקירות הריקים הקנו לאנשים את התחושה של השתתפות וכניסה לתוך הציור עצמו. כף הרגל הרגישה את הטופוגרפיה של הציור וחוותה את הציור יחד עם העיניים. המבקרים בתערוכה חששו לעלות על הבטון: האם מותר לדרוך? לגעת? הגבולות היו לא ברורים כשעולים על העבודה. מפחיד לשבור, מפחיד להרוס, אבל גם מפחיד ללכת לאיבוד בתוך, להיבלע בתוך משהו גדול ויצרי. כדאי לחשוף ידיים ולגעת מקרוב.

בתחילת החודש התערוכה פורקה. פיסות הציור שהיו קבורות ברצפה מלוות אותי כבר שנים ועברו גלגולים שונים בתור עבודות קודמות ש״הרסתי״ – על מסגרת, קיר חשוף או רצפה, והן ימשיכו איתי לעבודות הבאות.

בתהליך העבודה לא דמיינתי שבתוך חודשיים נאלץ להתמודד מול מגפה עולמית. לקראת פירוקה של התערוכה הרגשתי איך המחלה יוצאת מהחלל ומתפשטת בכל העולם. משהו בלתי נראה שיוצא מהאדמה ועלול לשטוף את כולנו באיזה פחד קמאי. בחסות ה״סגר״ הפכנו כולנו למצורעים בעיני האחר. אסור לגעת, אסור להתקרב. הפעם לאף אחד אין פצעים על הפנים שיסמנו אותו, אך האחר הפך למאיים.

–

בר דביר רחמים, וּשנִי תולעת ואֵזֹב
אוצרת: מורן סולמירסקי נועם
בית הנסן, 14.2-7.3

 

The post בר דביר רחמים // וּשנִי תולעת ואֵזֹב appeared first on מגזין פורטפוליו.

ימי הקורונה הנוראיים מספקים שלל חוויות המסתכמות כולן בדאגה ושעמום מוחץ, אבל גם תנאי מעבדה ייחודיים לבדיקת כמה תיאוריות חברתיות. אחת מהן, לדוגמה, שייכת לחוקר התרבות TJ ג׳קסון לירס. במאמר שפרסם ב־1983 תחת הכותרת From Salvation to Self-realization, לירס מתחקה אחר האופן שבו תרבות הצריכה המודרנית קשרה את עצמה אל אתוסים של ישועה ושל הגשמה עצמית.

אפילו שונאי הקניות המושבעים מכירים את תחושת הסיפוק המובחנת ששופינג עשוי לזמן; כולם מכירים את ההבטחה לעתיד טוב יותר שתלויה בשמלה חדשה, בגאדג׳ט או בכל חפץ מעוצב ויפה, הקורץ מבעד למדפים.

אמנם המהלך של לירס מורכב בהרבה, ועובר כאן רדוקציה ואינטרפטציה כמעט נפשעת, אבל כדאי להשתמש בו כדי להתחיל לברר את השאלה העקרונית – על מה תרבות הצריכה צריכה לפצות? ממה היא צריכה להושיע אותנו ומה היא צריכה להגשים עבורנו?

אפילו שפת הפרסום עברה במאה האחרונה מציון עובדות (המגהץ הזה עשוי ברזל יצוק) לציון הבטחות הקשורות לעתיד טוב יותר (אם תלעס את המסטיק, מובטחת לך הצלחה עם בנות יפות). כולנו, אגב מאד־מן, מאמינים בהן בצורה כזו או אחרת.

קופסאות המופיעות באורח פלא

אבל מה עושה לנו רע שאנחנו צריכים פיצוי? בין היתר, החיים העירוניים המודרניים, החילוניות והבורגנות; החיים בעיר הגדולה, מסתבר לדעת לירס, עשויים להיות מאיימים מאוד. מילא שתנועות ההשכלה והנאורות ערערו בנו את הוודאות של אל כל יכול וכל יודע, ואת ההשגחה העליונה המתלווה אליו, אלא שהעיר גם מנתקת אותנו מעצמנו ומהעולם בכמה מובנים.

קודם כל, אנחנו מושלכים לתוך ג׳ונגל בטון צפוף וסואן עם כמות אדירה של אנשים. תחושת האנונימיות שעשויה בתחילה להיות משחררת מאוד – הזדמנות להתחמק מהמבטים העוקבים שיש בכפר קטן – יכולה להתחלף בקלות בתחושה של בדידות נוראית.

צילום: Philipp Lublasser on Unsplash

אם להמשיך את קו המחשבה הזה, העיר גם מנתקת אותנו מהפעולות הפיזיות ההכרחיות לקיומנו: הודות לתיעוש, אוכל מופיע בחנויות, ארוז בקופסאות, שאין לנו מושג איך הגיע לכאן ועל ידי מי, ואין לנו מושג איך להפיק אותו בעצמנו; אנו לוחצים על כפתור ומופיע אור, או שהרצפה מתחממת, מבלי שאנו נאלצים לחפש אחר עצים או להדליק אותם; אנו לא יודעים להכין את הבגדים של עצמנו; אפילו הצרכים שלנו נעלמים בתוך הקיר, נפרדים מאיתנו מבלי שאנחנו יודעים מה קורה להם.

בתוך המטרופולין הענק והמודרני, בתוך הדירות המאובזרות שלנו, המציאות מתווכת ואנחנו צריכים לעשות מעט מאוד פעולות גופניות כדי לשרוד. אין פלא שהחיים האלו בעיר מרגישים ״לא אמיתיים״

בתוך המטרופולין הענק והמודרני, בתוך הדירות המאובזרות שלנו, המציאות מתווכת ואנחנו צריכים לעשות מעט מאוד פעולות גופניות כדי לשרוד. אין פלא שהחיים האלו בעיר מרגישים ״לא אמיתיים״, ושלאור תחושת הניתוק שמזמנת העיר, כל רצונם של העירוניים הוא להגיע לטבע כדי להתחבר מחדש לעצמם. האנשים שחיים את החיים הנוחים היותר, אומר לירס, הם גם האנשים החרדתיים ביותר.

השהינו זמנית את הפעילות במחסני ההפצה

המציאות ״הקלה״ של המודרנה לא מייצרת אנשים בריאים יותר; אלא אפשרויות קלות מעורבבות בתחושה בלתי נגמרת של ריק. מעניין לחשוב על הדברים של לירס, שנכתבו לפני כמעט 40 שנים ובהקשר אחר לגמרי, במציאות מגפת הקורונה, שכופה על האנשים ניתוק קיצוני אף יותר מכל מה שעיר משוכללת מציעה.

קופסאות מזון ושאר תמרוקים מופיעות מחוץ לדלת בדרך פלא, מבלי שמישהו בכלל רואה את פניהם של השליחים של וולט או של הסופרפארם; שיחות עם בני משפחה וחברים מצומצמות במקרה הטוב למציאות השטוחה והמפוקסלת של פלטפורמת זום, ובמקרה הפחות טוב לאותיות מרצדות על מסך הסלולרי; ואפילו עבודה, שבדרך כלל דורשת שגרת פעולה מסוימת, הכוללת איזושהי יציאה לאוויר העולם ואינטראקציה, מסתכמת לברי המזל שעוד אוחזים בה ברביצה על הספה, מבלי שאלה יכולים לאמוד בכלל את השפעתה על העולם. הישיבה בבית המוגן, עם הזמינות לכל השירותים האפשריים בלחיצה על אפליקציה, אינה מקלה; להפך, החרדה רק הולכת וגואה.

״השהינו זמנית את הפעילות במחסני ההפצה, והם סגורים כעת עד הודעה חדשה״, ציין ברשמיות מדכאת המייל שהגיע בסוף השבוע מבית האופנה מיסון מרג׳יאלה. אין, לפחות כרגע, שופינג מקוון, וזהו כמובן לא בית האופנה היחיד.

מתוך קמפיין הפרסום של פול סמית׳, אביב/קיץ 2020

בשבוע האחרון הודיעו עוד ועוד מותגים – מתחום האופנה ומשלל תחומי צריכה אחרים – לא רק על סגירת החנויות הפיזיות, אלא גם על הפסקת השירות המוענק באמצעות החנויות האינטרנטיות שלהם. בין היתר, אפשר למנות את אלו של פול סמית׳ או Net-a-Porter, שהפכה בעשור האחרון לשחקנית הבולטת בשוק אופנת היוקרה.

הניתוק בשיאו. מילא שהחרדה הכלכלית מסרסת, וגורמת גם לבעלי אמצעים להימנע מהוצאה מיותרת, הרי שאפילו האופציה לצרוך בלחיצת כפתור, ולקבל חבילות באמצעות איזושהי יד נעלמת, יורדת מסדר היום. במאמרים שמתפרסמים לאחרונה בתקשורת האופנה, או בפרסומים מצד חזאי טרנדים, רבים מציינים כי זו הזדמנות לחשבון נפש בכל הנוגע לצריכה מיותרת. המצב הזה יבהיר לנו מה באמת חשוב, במקום כל הג׳אנק שהתרגלנו לצרוך, הם אומרים.

הניתוק בשיאו. מילא שהחרדה הכלכלית מסרסת, וגורמת גם לבעלי אמצעים להימנע מהוצאה מיותרת, הרי שאפילו האופציה לצרוך בלחיצת כפתור, ולקבל חבילות באמצעות איזושהי יד נעלמת, יורדת מסדר היום

ייתכן שזה יגרום לנו להיות חכמים או מודעים יותר בנוגע למה שאנחנו קונים; ייתכן שזה רק יעצים את הצמא, ושהאווירה האפוקליפטית השורה בכל רק תעודד אותנו לחיות כאילו אין מחר. אבל הנבואה ניתנה לשוטים. במקום לנסות לתכנן את העתיד, שמסתמן גם ככה קודר למדי, אפשר לשים לב כי כבר קורה דבר מה מעניין נוסף, אליבא דה לירס.

בהינתן העובדה שהצריכה של חפצים יפים מושהית באופן מורגש, הרי שצריכה מסוג זה כבר לא יכולה להיות גורם מושיע המקל על החרדה. קשר שתוחזק באופן מסיבי יותר מ־200 שנים והגיע לשיאו במאה ה־21, קשר שחיבר שופינג עם הרגשה טובה, הולך ונפרם; המציאות מרחיקה את פעולת הקנייה מהאורגזמה המשמחת הנלווית אליה.

וזה כשלעצמו, רגע היסטורי.

The post האנשים שחיים את החיים הנוחים ביותר, הם גם החרדתיים ביותר appeared first on מגזין פורטפוליו.

עדי טוך

אני מציגה בקולקט כבר עשר שנים דרך גלריות שונות, והשנה החלטתי לנסות את הפלטפורמה של Collect Open שבה אמנים עצמאיים מציגים פרויקטים חדשים (ובדרך כלל ניסיוניים). הגשתי הצעה לפרויקט של עבודות מתכת וזכוכית ביחד עם אמן הזכוכית אדמונד בירן. אדמונד ואני הכרנו לפני כשנתיים באוניברסיטה שבה שנינו לימדנו: היתה לי סקרנות גדולה לזכוכית, יש משהו משותף בין החומרים – העבודה בחום והאלכימיה, השינוי במצבי הצבירה.

התחלנו לשחק עם מיכלי מתכת וזכוכית במצב נוזלי וגילינו עולם מפתיע של טקסטורות וצבעים שנוצרים מהחיבור החם. עניין אותנו הדיאלוג בין החומרים וגם הדיאלוג בינינו כשני אמנים עם שפה יצירתית שונה. היה לנו חשוב לנו לעבוד ביחד, והתהליך הסופי היה ב־hot shop: ככה נקראות סדנאות זכוכית. השיח יצר גישה רעננה ומאתגרת לחומרים שלנו. לדוגמה, בחלק מהעבודות השתמשנו באותו כלי עבודה לעצב את המתכת ואת הזכוכית. 

התחלנו לשחק עם מיכלי מתכת וזכוכית במצב נוזלי וגילינו עולם מפתיע של טקסטורות וצבעים שנוצרים מהחיבור החם. עניין אותנו הדיאלוג בין החומרים וגם הדיאלוג בינינו כשני אמנים עם שפה יצירתית שונה

קיבלנו מימון למחקר מרויאל דבלין סוסייטי, מה שעזר לממן את המתכות היקרות לפרויקט ואת שעות העבודה הרבות, עד שפיתחנו טכניקה למיזוג/איחוי החומרים. חיפשנו קונטקסט היסטורי וחקרנו אוביקטים היסטוריים המשלבים זכוכית ומתכת. הסתכלנו על מוצגים במוזיאון ויקטוריה ואלברט ואנחנו מאושרים שאחת מהעבודות שהצגנו ביריד נרכשה על ידי המוזיאון, ותהיה חלק מתצוגת הקבע לא רחוק מהמוצגים ההיסטוריים. בנוסף גם מוזיאון אלסטר בדבלין רכש עבודה.

aditoch.com

עדי טוך. צילום: סופי מילר

טל בטיט

לפני כשנה חברה המליצה לי להגיש מועמדות לקולקט, שהתארח עד כה בגלריה סאצ׳י, ועבר השנה למיקום חדש: ״סאמרסט האוס״ במרכז לונדון. זה נשמע כמו פרוצדורה לא פשוטה, אבל הגשתי נטול ציפיות, ולאחר כשבועיים התבשרתי שהתקבלתי, ומאז התחלתי להניע את המהלך. הצגתי ביריד צבע עבודות חדשות, המשך לגוף העבודות ״אתני : סינתטי״ שחשפתי לעולם ביריד צבע טרי האחרון. הטכניקה השתכללה, הקומפוזיציות דוייקו ככל האפשר, ואף הצגתי תת־קולקציה בשם ״מונוכרום״ שכשמה כן היא, מציגה את העבודות שלי בצבע אחיד (וזכתה להמון מחמאות).

״אתני : סינתטי״ נותן פרשנות חדש לשטיח – יריעה של זהויות, הכלאות, צבעים וצורות. כל עבודה מורכבת ממספר צורות החוזרות על עצמן בגבהים משתנים ויוצרות יחד שטיח בעל שלושה מפלסים. כל שטיח מורכב ממאות עד אלפי חלקי קרמיקה שנוצרו ביציקה לתבניות. החלקים השונים שלובים זה בזה ומייצרים פאטרן תלת־ממדי כאינטרפטציה חדשה ומודרנית לשטיח. ההשראה לפרויקט מגיעה משטיח קיר אתני מסורתי, תוך תפיסה שעיצוב חדש מתבסס על הקיים, שואל לגביו שאלות ובודק כיצד אפשר לחדש דרך חומר, צורה וצבע. 

ההשראה לפרויקט מגיעה משטיח קיר אתני מסורתי, תוך תפיסה שעיצוב חדש מתבסס על הקיים, שואל לגביו שאלות ובודק כיצד אפשר לחדש דרך חומר, צורה וצבע

חששתי לשלוח את השטיחים בשלמותם, שכן מספיק שחתיכה אחת תישבר בדרך, ולא אוכל להציג את העבודה. לכן ייצרתי את כל הגבים של העבודות בלונדון, ואת כל הקרמיקות (כ־3,000 חלקים) סחבנו איתנו במזוודות הטרולי ובתיקי גב. הגענו שלושה ימים לפני פתיחת התערוכה ופצחנו במרתון הרכבה שלקח יומיים שלמים, אבל התוצאה הייתה בהחלט מספקת.

ביריד נכחו כ־15,000 מבקרים מכל העולם, וזו הייתה הזדמנות מדהימה לחשוף את העבודות שלי לקהל חדש, שמגיע ״נקי״ ולא מכיר אותי ואת העבודות שלי, עם עולמות תוכן שונים משלנו הישראלים. הדהים אותי לראות כמה שהעבודה מעלה קונוטציות שונות אצל אנשים המגיעים מתרבויות אחרות, זה מפגש מרתק ומעצים. ובעיקר הפתיע אותי להיות הפייבוריט של הקהל האסיאתי: תערוכה הבאה בטוקיו? (אחרי הקורונה כמובן).

batitstudio.com

טל בטיט. צילומים: מ״ל

נעמה הנמן

השנה הצגתי בקולקט עם גלריה ESH, גלריה לאמנות קראפט עכשווית ממילאנו. את בעל הגלריה פגשתי לפני שנה גם כן בקולקט, ולאחר מכן הוא הזמין אותי להציג בתערוכה שהוצגה בגלריה. מאז העבודות שלי מוצגות שם, ושמחתי על ההזדמנות להראות את העבודות שלי דרכם גם ביריד.

הצגתי ארבע עבודות מתוך סדרה של עבודות שמזוהות איתי בשנים האחרונות, כלי קיבול עשויים כסף בעלי מרקם טקסטילי ותנועה. לצידן בחרתי להציג שלוש עבודות מתוך סדרה חדשה שהתחלתי לעבוד עליה לאחרונה, עבודות שהן שילוב של כמה סוגי מתכות, בעלות צורה אחידה ו״נקייה״ יותר. 

העבודות אמנם שונות בנראות שלהן, אך הן מגיעות מאותה נקודת מוצא: עיסוק בניגודיות ובנקודות מפגש. בכל עבודה יש זיכרון על גבי המתכת להתחלה או לתהליך

העבודות אמנם שונות בנראות שלהן, אך הן מגיעות מאותה נקודת מוצא: עיסוק בניגודיות ובנקודות מפגש. שני הסדרות עשויות מתכת בטכניקות צורפות מסורתיות הדורשות שליטה בחומר ובכלי עבודה. כל העבודות מתחילות מפלטה דו־ממד שטוחה שבעזרת חימום חוזר של המתכת עד להרפייתה, עבודת פטישים וסדנים, נמתחת לכלי תלת־ממדי.

בכל עבודה יש זיכרון על גבי המתכת להתחלה או לתהליך. בעבודות הטקסטיליות אפשר לראות בבירור את מקום וצורת הפטיש על המתכת ובעבודות החדשות יש זיכרון לגודל ולצורה של פלטת המתכת שממנה התחלתי את העבודה. בנוסף, יש קו רישומי שמלווה אותי ביצירה ומופיע בכולם.

לשמחתי, שתי עבודות מתוך הסדרה החדשה נבחרו על ידי LOEWE FOUNDATION Craft Prize לרשימת 30 הפיינליסטים שלהם לשנת 2020 ובתקווה שהם יוצגו החל ממאי ב־Musée des Arts Décoratifs בפריז.

naamahaneman.com

נעמה הנמן. צילומים: בועז נובלמן

נעמה הנמן. צילום: Dan Weill

The post Collect 2020: עדי טוך, טל בטיט ונעמה הנמן מציגים בלונדון קראפט עכשווי appeared first on מגזין פורטפוליו.

תערוכת האמנות הוירטואלית ״הכל בסגר״, שיתוף פעולה בין קהילת בליגיל וקהילת יוצרים בתנופה, מזמינה יוצרים בגילאים בוגרים להגיב לסגר הממושך הנכפה עליהם עקב מגפת הקורונה. היוזמה פונה לאמנים יוצרים בגילאי 50+, בין אם עסקו באמנות כל חייהם ובין אם פתחו בקריירה שנייה כאמנים בגיל מאוחר. בתערוכה יוצגו עבודות דו־ממדיות בציור, רישום וצילום, וכן צילומים של פסלים ועבודות תלת־ממדיות, ומטרתה לאפשר חשיפה משמעותית והזדמנויות לאמנים בוגרים להציג את כישרונם ויצירותיהם.

התערוכה תתקיים בפורמט וירטואלי בתלת־ממד, שיאפשר לקיים מפגשים וצ׳אטים ברחבי הגלריה, כתחליף  למפגשים הפיזיים המוגבלים בעקבות הבידודים הביתיים.

מספר האמנים המציגים בתערוכה מוגבל, וכל אמן שייבחר יוכל להציג שלוש עד חמש עבודות. ההשתתפות בתערוכה היא חינם, ללא כל עלות מצד האמנים, וכניסת המבקרים לגלריה גם היא ללא תשלום ופתוחה לכולם. אוצרות, יוזמת וארגון התערוכה נעשית בהתנדבות על־ידי רעות בר קנא מקהילת יוצרים בתנופה ואודי סלמנוביץ מקהילת בליגיל. התערוכה תפתח ביום שישי, 1.5.20.

הגשת עבודות לתערוכה

• הגשת הצעה לתערוכה תכלול: שם האמן/ית, גיל, פרטי התקשרות
• קובץ קורות חיים ותיאור הרקע לעבודות – עד עמוד אחד
• שלוש עד חמש יצירות מוצעות – בקבצי תמונה, עד 2mb לכל קובץ
• לכל יצירה יש לציין כותרת, שנה וטכניקה
• את ההגשות יש לשלוח במייל לכתובת besegerex@gmail.com, תחת הכותרת ״הגשה לתערוכת הכל בסגר״
• תאריך אחרון לשליחת הצעות: 15.4. תשובות ימסרו למשתתפים עד לתאריך 22.4.

The post קול קורא: הכל בסגר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים טכניים

״טריפלט״, מיצב אנימציה אינטראקטיבי, עבודה משותפת של האמן ניצן יחיאל כהן, האנימטור שלומי יוסף והמעצבת ים מטרסו. העבודה מוצגת באגף הנוער במוזיאון ישראל, במסגרת התערוכה שוברים את הכלים וכן משחקים לציון 100 שנים לבאוהאוס. תוצג עד ה־18.4.

מי אני

ניצן יחיאל כהן, אמן צעיר, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל. נע על הציר שבין מחקר רישומי לעולם האיור. בזמני התפוס עובד בהדרכה ובפיתוח הדרכה במוזיאון תל אביב לאמנות.

העבודה

טריפלט הוא מיצב אנימציה אינטראקטיבי שמוקרן על שלושה קירות, ומגיב לאינטראקציות סאונד. הדמויות שבמיצב שואפות להגיע לבמות ההופעה שלהן, דרך מבוכים שונים הבנויים כמו העולמות של הרשם והצייר מאוריץ קורנליס אשר. הדמויות והעולם של טריפלט מושפעים מהבלט הטריאדי של הצייר והכוראוגרף פורץ־הדרך אוסקר שלמר, שיצא בשנת 1922. עבודותיו בוחנות את הקשר בין צורות שונות להגבלה תנועתית; מחשבה ומחקר אלו נמצאים גם בבסיס המחשבה של הנראות והפעולה של טריפלט.

טריפלט. צילומים: שלומי יוסף וים מטרסו

טריפלט לצד הבלט הטריאדי של אוסקר שלמר

צילום: ענבל מנדס פלור

הפרויקט התחיל בסדרת עבודות שלי שנקראות ״אוי ויי פום טראח״, בעקבותיהן נוצר הקשר מול אוצרי התערוכה, נגה אליאש־זלמנוביץ וד״ר אלי ברודרמן. לפיתוח הפרויקט מצאתי את השותפים המדהימים שלומי יוסף וים מטרסו. רצינו יחד ליצור משהו שיש בו קסם, תחושה של חיים משל עצמו, עולם עמוס ויפה שיגרום לאנשים לצלול לתוכו, להתבלבל ולמצוא את עצמם מחדש. הכנסנו דמויות מפתיעות המושפעות מצעצועי ילדים קלאסיים ומבנים שונים מעולמנו בתצריף מוזר ואינטואיטיבי, עולם ויזואלי שמנסה לשאול את הצופה מהי בעצם ראייה? מה אני רואה שאני רואה?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בעזרת סטודיו אינסומניה, חיברנו את העולם העמוס והחגיגי הזה למחשבה על החוויה שהמיצב יאפשר. למעשה חיברנו לוגיקה של כמה משחקי ילדות נפוצים – מחבואים, דג מלוח ומשחק השקט – יחד עם מופע בלט, הנחשף רק במקרה שמכבדים את השקט.

תעבירו את זה הלאה

היינו רוצים שהעבודה תוצג במוזיאון הבאוהאוס בדסאו, העיר שבה צמח והתקיים הבית ספר הראשון של הבאוהאוס. אפשרות נוספת שאנו בודקים היא בברלין במרכז הבאוהאוס, שם העבודה אולי יכולה להיחשף לקהל רב יותר.

פלוס אחד

העבודה האחרונה שלי נקראת דיסוננס. זו עבודת נייר בגודל 3.5 מטר על 1.4 מטר, עשויה כולה בטושים צבעונים ומשלבת אסוציאציות חופשיות יחד עם מהלך טריפטיך, השואב השראה מהירונימוס בוש ובעיקר מהיצירה גני־העדן הארציים.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

דיסוננס

The post עבודה בעיניים // ניצן יחיאל כהן appeared first on מגזין פורטפוליו.