בוקר טוב אברהם, מה שלומך בימים טרופים ומטורפים אלה?

בוקר נהדר, שלומי טוב, ואלו אכן ימים מאוד מטורפים. בהתחלה חשבתי שזה משרטט מפה יפה של החיבורים בין המדינות ותנועות של אנשים. אבל עכשיו אני מודאג… בעיקר לכלכלה

ועכשיו אתה רואה מפה יפה של הניתוקים

כן בהחלט

אפילו את השיטוט שאתה מבטא בתערוכה החדשה לא היית יכול לעשות היום כנראה

לגמרי חשבתי על זה – אני מתכנן כבר תקופה ארוכה מסע מטורינו לרומא – שאני עכשיו לגמרי סקפטי אם יקרה בקרוב

כל הדרכים מובילות לרומא זה עוד יקרה

צילום מסך מהסיור הווירטואלי בתערוכה

השיטוטים שאני עושה הם תוצר של תנועה של אנשים ונוכחות שהצטברה במשך המון זמן. והם נוצרו כדי לחצות בין מקומות שאי אפשר היה לעבור בהם, חלק מסיבות של כיבוש וחלק מסכנות בדרכים והגבלות גיאוגרפיות, אבל לאחר זמן רב הם הפכו לצירים מחברים.

לדוגמה הקמינו דה סנטיאגו – או שיקוקו ביפן. היום אי אפשר יהיה לעשות את המסע – אבל אני מאמין שאנשים כל הזמן מחפשים איך לסמן גבולות ואז לפרוץ אותם

בצורה מעניינת אני חושב שהתערוכה בדיוק נוגעת במצב הזה, של בערה שמייצרת עשן סמיך שממסך את המציאות. כל העבודות כמעט בנויות על מערכת של יצירת גבולות וחציה שלהם

היום – תחת בהלת הקורנה – מתרחש תהליך של סגירת גבולות שנראה כמעט דמיוני ב(פחות או יותר) כל תקופת חייך. זה מאיר את התערוכה באור שונה משחשבת?

האמת שבצורה מעניינת אני חושב שהתערוכה בדיוק נוגעת במצב הזה, של בערה שמייצרת עשן סמיך שממסך את המציאות. כל העבודות כמעט בנויות על מערכת של יצירת גבולות וחציה שלהם – נקודת פעולה ואז טשטוש, תנועה ואז גריד שממסגר אותה

אבל העבודות שלך נותרות מאוד מופשטות לעיני המתבונן. איפה נכנס הרקע הנרטיבי?

אני עסוק בתרגום והפשטה של המקומות שאני מבקר בהם, הם הופכים להיות המקור, אבל בסטודיו אני לוקח אלמנטים מכל מיני דברים – לעיתים קטעים מפרסקאות או גילוף עץ, שאני רואה באיזה מקום ביפן, ולפעמים בד שמישהו הניח לרגע על ספסל בתוך הבית שלו. אבל הדברים נמצאים ברצף אחיד בחוויה ובזיכרון של החוויה – אז אני מאפשר לעצמי לשחק איתם ולהביא אותם לאותו מישור ציורי או כפסל על רקע ציור. הנרטיב מתפרק בעבודות ונבנה שוב בתחביר ובהצבה בתערוכה.

בציורים האחרונים שמוצגים בתערוכה פתאום יש דווקא אזכורים יותר ספציפיים ודמויות – אבל זה דווקא בעיני מסמא יותר ממבאר…

אברהם קריצמן בגלריה חזי כהן. צילום: מתן אורן

אני משערת שהצופה ה״תמים״ זקוק להרבה תיווך כדי להבין את ההקשר. זה לא תמיד נחוץ, אבל במקרה הזה יש ממש סיפור רקע לתערוכה. ממה זה התחיל? מאין יצאת לדרך?

ההתחלה הייתה לאחר שסיימתי את בצלאל: עניין אותי תמיד הקשר שבין היסטוריה, דת ואמנות – והקשר ביניהם תמיד נשאר בעיני מופרד. בבצלאל, כשכתבתי איזו עבודה, התוודעתי למושג שנקרא אקסיס מונדי (axis mundi) – ציר עולם, וקסם לי הרעיון ללכת פיזית ולהתקרב אל משהו שהיה נקודה שסביבה העולם סובב. כמובן שגרתי אז בירושלים אז כבר היה מקום כזה אבל האספקט הפוליטי של עלייה לרגל בקונטקסט של ירושלים היה לא לעניין בכלל (ועדיין). רציתי ללכת למקום שההצטברות שלו היא על גבי ציר ולא רק נקודה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אז איך שסיימתי את הלימודים יצאתי למסע הראשון – וכמובן שכמו בכל הקלישאות – העניין היה לאורך הדרך ולא בנקודת הסיום, שבמקרה של סנטיאגו היא עיר תיירותית מקסימה אבל חסר היה בה המתח של היומיום עם ההיסטוריה והחוויה האישית שלי שטמועה בתוך כל זה. כשחזרתי לארץ התחלתי להבין עם איזה חומרים אני עובד מאלו שליקטתי, וזה הפתיע אותי – אפשר לי תחביר חדש שהוא גם אישי, גם היסטורי וגם אלגורי באיזושהי רמה.

כשהייתי בתואר השני, ב־RCA בלונדון, קיבלתי מלגת מחקר ונסעתי לעוד מסע ביפן (שהיה אולי החוויה הכי מדהימה, עם עוד חברה יפנית, שהייתה כמו מורת דרך, ועם בן זוגי מתן). אבל אני חושב שאת רוב העבודות אני עושה בעקבות המסע שעשיתי ברומניה, שאליו מתחברים דברים משאר המקומות

שהיה מתי?

סנטיאגו – 2011 שיקוקו – 2014, רומניה – 2015

ועכשיו התערוכה – כמעט חמש שנים אחרי, זה בישול ארוך

כן. אני לא מאמין שאני עדיין עובד עם אותם חומרים אבל האמת שאני מבין עם התערוכה הזאת שיש להם פוטנציאל להיות מספיק לחיים שלמים – הם מחוברים לדמיון ולזכרון ואלו דברים מאוד גמישים – ובעצם מתרחבים כל הזמן.

בתערוכה הזו אופן העבודה שלי היה קצת הפוך מבדרך כלל. כעקרון הציורים הם נקודת החיבור בין המסעות והחומרים שאני אוסף להדפסים, רישומים ופסלים – ואילו הפעם, בגלל מגבלות טכניות של מעבר סטודיו, קרבה לסדנת קרמיקה ותזמון סדנת הדפס, הסדר התהפך וזה היה לי נורא מעניין. עבדתי קודם כל עם פסלי הקרמיקה השחורה שהם כמו מין רישומים שמקבצים בתוכם כמה אלמנטים. התייחסתי אליהם כרישומי הכנה, כסקיצות. הפתיע אותי כמה כיף לעבוד ברישום על החומר השחור – אפשר למחוק, לתקן ולהכניס משטחים נוספים, שמהדהדים את הרישום, קוטעים אותו באופן שונה מהבד או העץ.

הפסלים הלבנים בציפוי הפנינתי היו ההמשך של העבודות השחורות, והם מגלמים צורות מתוכם באופן תלת ממדי. אחר כך עבדתי על ההדפסים ועבודות החריטה במתכת ורק לבסוף, ממקום רווי בדימויים, מחוות ומחשבות על העבודה בשחור ולבן במשך כל החודשים, הובילו אותי לעבודה צבעונית בציורים – שגם זה היה עבורי חידוש. 

ידעתי שאני רוצה לעשות את קיר הנייר מהרגע שהתחלתי לעבוד לקראת התערוכה והוא היה מה שעשיתי קצת כל ערב – יש שם 177 רישומים

צילום מסך מהסיור הווירטואלי בתערוכה

אתה משלב בין האמנות שלך לאוצרות (נפגשנו לאחרונה בגלריה ברבור בתערוכה שאצרת במסגרת הביאנלה לרישום). אתה רואה זאת כשני קווים מקבילים או שהאוצרות היא חלק מהעשייה שלך כאמן?

אני לא חושב על עצמי כאוצר, אבל אני נהנה מפעולת האוצרות, מהגילוי של עולם של אמן אחר, מסוג התדרים ותחומי העניין של אמנים. אני נסחף לעולמות שלהם/ן ומייד מתחיל לקרוא את כל הספרים והמאמרים שהם ממליצים – ואני מנסה להפריד בין מה שהם עושים למה שאני הייתי עושה כאמן.

ובתערוכה שלי – הרבה ממה שעניין אותי הוא היחס בין החלל לבין הפרטים שבתוך העבודות. עבדתי ממקום שקשור יותר לתנועה ופחות מניסיון ליצור דימוי כזה או אחר – כמעט ניסיתי להימנע מדימוי

נדמה לי גם מהאופן שבו אתה מתאר את דרך העבודה שלך – שאתה מחכה לראות את הצורה שעולה מתוך האקראיות? כמו שאמר מיכלאנג׳לו על הפסל שנמצא בתוך האבן והוא רק מוציא אותו…

בעבודות הגבס יש הרבה אקראיות, בקרמיקה יש הרבה תכנון. העבודה בתחום הקרמי די חדשה עבורי: היא מייגעת, טרחנית ומלאת אכזבות, כמו הרבה דברים בחיים, (יש לה אופי) ואני נהנה מאוד מחוסר ההתמסרות שלה. כך גם ההדפס. אני מלמד הדפס בבצלאל ובדובנוב ויש לי תשוקה לתחום הזה. אבל עם הזמן גם אני רואה אינספור עבודות של תלמידים וזה מייצר עבורי יחס מוזר, שכמו מנסה לייצר עבודות בהדפס שלא נראות כמו הדפסים – שממסכות את האמצעים – האקראיות, השימוש בשכבות, הדפסות רב שכבתיות מונוטייפ וכדומה. בציור יש עבורי משהו הרבה יותר ישיר ומיידי, וגם מהיר, בגלל זה הוא משמש אותי כמקום לחשוב בו. זו הצלע השלישית במשולש של הדפס, ציור וקרמיקה. לכן יש את כל המדיומים הללו שם – הם מאפשרים דברים שונים לאותה כוונה

אני חושבת שאני – כמי שמנסה לתווך מידע ולכתוב משהו שאנשים אשכרה יבינו – מחפשת את הפרשנות האסוציאטיבית בדימויים

אני ממש לוקח בחשבון ש״הבנה״ זה לא מה שהתערוכה מבקשת, אלא יותר ההתבוננות והגילוי. בגלל זה התערוכה נקראת ״מעשן״. בחיים אנחנו לא מבינים למה דברים קורים יש להם התגלגלות טבעית והיסטורית, שלרוב ממסכת את ״ההיגיון״ שלהם. אני חושב שזו תערוכה שדורשת זמן. אין לה תוכן ״קריא״ אלא אוסף של מפגשים שמתגבש בין האלמנטים השונים. אני מקווה שאנשים יקחו את הזמן להתבונן בפרטים, ולהרגיש את המפגשים

אתה יוצר קומפוזיציות בחלל בין גופים ורישומים – קצת כמו מוזיקה, צריך להאזין לתדר שלך

בדיוק כך. הקדשתי הרבה מחשבה לשכבות של המחוות, וגם לדימויים שכן צצים ומופיעים – ובמקום הזה היא דווקא תערוכה שמזמינה ליצור נרטיב, ולייצר גילוי של גיבורים, רגעי שיא, יחד עם קטעי חיבור וקאטים מחוספסים. לא נרטיב ישיר. אני מקווה שיש גם עונג במפגש החומרי. בגלל זה אני לעיתים נמנע מפיגורטיביות יתר – היא מביאה איתה באופן אלים מידי עבורי תוכן עודף

אתה רואה את העבודה בשלמותה רק כשהיא מוצבת כבר. איך ההרגשה?

אני רואה גם כל עבודה בנפרד – זה לא מיצב, אלא יותר כמו קונסטלציה או מערך שיצרתי עבור החלל הזה. אין לי בעיה להציב את העבודות בצורה אחרת בתערוכה אחרת במקום אחר – צריך להרגיש את אופי החלל שמציגים בו. אבל כן חשוב לי לייצר סוג של מסע קטן עבור הצופים

ועכשיו שזה מוצג, פניך כבר לדבר הבא? אתה מרגיש התפרקות של המתח?

חזרתי לסטודיו, ואני עובד לקראת דברים חדשים. תמיד כשיש תערוכה שמוצגת אני דווקא פתאום מרגיש דחף לנסות דברים שרציתי ולא הספקתי, או לבחון כיוון שלא לקחתי, אבל כשהתערוכה יורדת והעבודות חוזרות לסטודיו, בדרך כלל אני מרגיש קצת מגוחך לייצר כל כך הרבה דברים כל הזמן. כמו אצל בורחס (בסיפור על המפה שמכסה את המציאות אחד לאחד) עד שהדברים שאצור יאפילו על המציאות

בנסיבות החדשות, כשאי אפשר לבקר בפועל בתערוכה, הסיור הווירטואלי (שהפך לכלי כל כך פופולרי) מספק תחליף הולם? אתה חושב שהוא מעורר סקרנות או דווקא מגביר את התסכול?

זה נפלא שבית האמנים הספיק לצלם את התערוכה ולייצר סיור וירטואלי (הוספנו בסיור כמה דימויים באיכות גבוהה, שאפשר ללחוץ ולראות את הציורים יותר טוב). מצד אחד יש פספוס גדול בלראות את התערוכה וירטואלית, להרגיש כאילו יודעים מה יש שם, אבל לחוות את זה בלי החומר זה באמת מפספס את העניין עצמו. לדוגמה, משחקי הברק והמט – הברק של פסלי הקרמיקה הלבנה והשחור המט העמוק בקרמיקה השחורה. יש גם עניין שאני לא בטוח שעובר בסיור, והוא ההתגלות של הפרטים תוך כדי התקרבות. התערוכה והעבודות ממש בנויות כדי לעבוד על המעבר של קרוב ורחוק וקצב הליכה.

אבל באמנות כמו בכל דבר, יש כוונה ורצון של היוצר ואז יש את מה שקורה עם זה במציאות – או במציאות הווירטואלית. אני מקווה שהסיור הווירטואלי לא רק ייתן תחושת סיפוק של ״ראיתי״ אלא יגרום לצופים בו לרצות לראות את התערוכה in the flesh כשהיא תיפתח מחדש

אינשאללה

אברהם קריצמן, ״מעשן״, סיור וירטואלי בתערוכה
אוצר: עמית שמאע
בית האמנים ירושלים

The post אברהם קריצמן: זכרונות מופשטים ממסעות אמיתיים appeared first on מגזין פורטפוליו.

תקופת הסגר שהביאה עמה מגיפת הקורונה החזירה אותי לסדרת צילומים שיצרתי לא מזמן. בסדרה אני מצלמת בתוך ומחוץ לכדור, על מנת להמחיש את הניגודים שבחוויית העולם הדיגיטלי־וירטואלי: מצד אחד הניתוק והבדידות שהביאו איתם הרשתות החברתיות, הווטסאפ והטלפון הנייד, ומצד שני העולם הרחב והענק של קשרים חברתיים חדשים שהם יצרו.

שמי משכית גולן, בוגרת המחלקה לצילום במנשר, בעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה ולימודי תואר שני בתרבות. השנה אחגוג 50, נשואה 25 שנה ואם לשלושה ילדים. אני עובדת בחברה העוסקת בפתרונות בטיחות וביטחון למבנים ציבורים, ומאז לימודי הצילום יש לי סטודיו קטנטן בבית. אני מאמינה שהשפה האמנותית מאפשרת הבעה אישית, מפתחת את המודע והלא מודע, ומעלה מקום לביקורת ושאלות.

הכניסה לכדור היתה מפחידה בעבורי; לאדם היפר אקטיבי כמוני, תחושת הניתוק וישיבה במקום סגור היא תחושה איומה של מחנק ופחד. פתאום זו הפכה להיות המציאות של כולנו

הרעיון לסדרה התחיל כשהיה לי ברור שהילדים המתבגרים בבית משתמשים יותר ויותר בטלפונים הניידים, נכנסים לעולם פרטי ומבודד משלהם, והקושי לדבר אתם הולך וגדל. הראשונים שצילמתי נכנסים לכדור הם הילדים שלי.

בשלב שני הבנתי מהר מאוד שבכל מקום שמביטים – מסעדות, בתי קפה, סרטים – אני רואה סביבי זוגות וקבוצות שאת הזמן הפרטי הם מעבירים בצפיה ובשימוש בטלפון במקום בשיחה, מגע או קשר עין. בשלב זה הבנתי שעל מנת להציג את הקושי והניתוק שנוצר גם בזוגיות, בעלי ואני ניכנס לכדור כל אחד בנפרד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הכניסה לכדור היתה מפחידה בעבורי; לאדם היפר־אקטיבי כמוני, תחושת הניתוק וישיבה במקום סגור היא תחושה איומה של מחנק ופחד. והנה, פתאום זו הפכה להיות המציאות של כולנו: בעקבות מגפת הקורונה, עולם שלם נכנס לבידוד מחוסר רצון, ומתמודד עם מציאות חדשה של ניתוק ופחד.

חוויית הבדידות והסיכוי לחולי עוררו מחדש את הרצון לביחד, פתאום הצורך במגע הפך דחוף מתמיד, והחיפוש אחר אחדות, שיתוף פעולה, עזרה לזולת, פתאום כל אלה רחוקים מאוד מהשג־יד. ומה שמחזיק אותנו, את כולנו, זה הצמדות למסכים, שם אנחנו מרגישים בטוחים וביחד.

מאחלת לכולם בריאות איתנה.

The post משכית גולן // אנחנו פה ביחד ולחוד appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשתמי ברנשטיין הייתה שוליה של דני קרמן – בתחילת הקריירה שלה, אי אז לפני שהחלה את לימודי האנימציה בבצלאל – קרמן סיפר לה שכשהוא מאייר ילד, הוא לא מחפש את זוג המכנסיים הנכון או את העגיל באוזן. המרדף אחרי איך ילד אמור להיראות ״עכשיו״ הוא מגוחך במידה מסוימת, הוא קבע, וברנשטיין משתמשת במה שלמדה מקרמן בתפקידה החדש: ראש המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל.

״אני לוקחת את הסיפור של קרמן, ומדברת עליו בהקשרים של טכנולוגיה. אני מסתייגת מהמונח ׳טכנולוגיות חדשות׳ כבאזז־וורד, שנועדה למשוך סטודנטים או להאדיר את המחלקה. טכנולוגיה היא אמצעי מחקרי־סיפורי קולנועי: אני לא מחפשת ללמד את הטכנולוגיה האחרונה, המרדף הזה נידון לכישלון״.

מה חשוב אם כך?

״חשוב לי ללמד סטודנטים חשיבה תסריטאית א־ליניארית, ולאפשר להם ליישם אותה בכלים שונים שמאפשרים תפיסות נוספות של זמן ומרחב. אני חושפת סטודנטים לסרטים שנעשו בטכנולוגיות אחרות ומראה להם דוגמאות של סטורי־טלינג רגשי, שבו הטכנלוגיה היא כלי שממקסם את הסיפור.

״אני רוצה להגביר את השימוש בטכנולוגיות מתקדמות לטובת סיפור קולנועי, שמגדיר מחדש את המרחב שבתוכו הוא מתקיים. אחד הדברים הראשונים שאני רוצה לעשות זה ליצור לאפשר לסטודנט ליצור את סרט הגמר שלו בהתמחויות רבות, שהזליגה בין המסלולים שקורית בעולם תקרה גם במחלקה״.

תמי ברנשטיין. צילום: תומי הרפז

טמיר אהרוני וגיל מקניל, גולדן ג׳ים

כדוגמה לכיוון שאליו היא מכוונת, ברנשטיין מספרת על שלושת סרטים של בוגרי המחזור האחרון, ״דוגמה נפלאה למגוון הסיפורים והטכניקות שבהן הבוגרים שלנו יוצרים את סרטי הגמר שלהם. לכל קול יש מקום אצלנו ואנחנו מטפחים ומעודדים את החיפוש אחר הקולות האלו.

״גולדן ג׳ים היא קומדיית סטופ־מושן מרירה על זיקנה, המשתמשת בפיתוח טכניקה אישי של היוצרים טמיר אהרוני וגיל מקניל. שלושה דברים שהלכו לאיבוד של נעמה שוחט הוא סרט קצר ונפלא, הממחיש את יכולות המחלקה ליצור קולנוע היברידי חדש ומרתק המספר סיפורים מרגשים ואישיים – נסיוני, דוקומנטרי, וידאו ואנימציה. תמו, סרטם של צור אדרי ותום פרזמן, הוא סרט אנימציה קלאסית נסיוני, שמתאר את הערגה לעולם הגברי ואת חוויית היציאה מהארון אחרי עימות מול כוחות החברה השמרנית״.

ואיך זה יבוא לידי ביטוי בעתיד?

״כבר בשנה הבאה יהיו קורסים משותפים לשנים א׳ עד ד׳ שהסטודנטים יצטרכו ליצור בהם תרגילים בזוגות. יצרנו פורמט של סדנאות שקורות כבר השנה: סדנת קונספט ארט ו־game asset (כל הרכיבים האמנותיים שמרכיבים את המשחק – רקעים, דמויות, אנימציה, צבעים); וסדנת motion capture (לכידת תנועה), שעוסקת באפשרות לעבוד עם שחקנים אמיתיים באולפן, להלביש תנועה של שחקן אמיתי על דמות אנימטורית.

״בנוסף, במקביל לקורסים חדשים לשנה א׳ כמו מבוא להפקה ומבוא לפסקול, הכנסו ללימודי סטופ־מושן רובוט מיוחד שפותח על ידי תלמידי המחלקה שהפכו למרצים: הוא מאפשר לדייק את תנועת המצלמה בצורה מכנית ללא מגע יד אדם עם תנועות מדוייקות ברמת בימוי קולנוע, שיש למעט מאוד סטודיות בעולם, בטח שלא בתי ספר. הסטודנטים הם גם מייקרים, ומבחינתי זה בדיוק השילוב של יצירתיות וטכנולוגיה שאליו אני מכוונת״.

בלי קלטות VHS בשיעור

ברנשטיין היא בוגרת לימודי אנימציה בבצלאל (2000). בשנה א׳ ללימודים זכתה בתחרות פרומואים של אחת מזכייניות ערוץ 2 דאז, טלעד. שנתיים לאחר מכן החלה לעבוד במחלקת הפרומו של טלעד בתפקידים שונים, עד שהערוץ נסגר. במקביל פתחה סטודיו לאנימציה שקיים עד היום: ״יצרתי פרסומות מסחריות, תכנים משמעותיים, סדרות, סרטים, ותמיד הקפדתי לשלב עבודה מסחרית עם עבודה אישית, ארט האוס״.

הסרט האחרון שיצרה עם הצ׳לנית מאיה בלזיצמן, מבוסס על הלחנה מחודשת לשיר הבריגדה, והוא עדיין מוקרן בפסטיבלים וזוכה בפרסים (״זו יצירה אישית וכיפית שאני גאה בה״). בשלב מוקדם של הקריירה שלה נכנסה גם לתחום הגיימינג, בשילוב אנימציה, ועבדה על מספר משחקי מחשב. במקביל לימדה במוסדות שונים – בימוי, קונספט האוס, אנימציה, ליווי סרטי גמר ועוד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ב־2016 זכתה באות יקירת פסטיבל אנימיקס, וחצי שנה לאחר מכן קיבלה פנייה ממיזם ירושלים לקולנוע וטלוויזיה, להקים ברקץ פסטיבל אנימציה חדש. אניניישן, פסטיבל האנימציה הבינלאומי הגדול בארץ, יתקיים בהמשך השנה בפעם החמישית עם סדנאות אמן, פרמיירות, אורחים מחו״ל, חללים דיגיטליים ניסיוניים, אנימציה עם חיישנים, VR ועוד. בתפקידה החדש היא החליפה את פרופ׳ רוני אורן, ששימש כראש מחלקה מחליף לאחר ששרה ג׳יין חתוכה פרשה מהתפקיד לאחר פחות משנה.

למה רצית להיות ראש מחלקה?

״זה פשוט הגיע בזמן הנכון. בשנים האחרונות אני מתמקצעת יותר ויותר ולאור הניסיון בניהול וכיוצרת, הרגשתי שזה האתגר הנכון בזמן הנכון. יש לי המון אנרגיה ואהבה למקצוע והכרות עם דיסציפלינות שונות. בסטודיו שלי התעסקתי בסוגים ובתחומים שונים של אנימציה, ב־AR וב־VR, בקשר בין אנימציה לחדשנות, הרגשתי שאני יכולה להביא לשלב את זה עם תפיסה ניהולית ואקדמית חדשנית״.

מה את רוצה לשנות?

״קיבלתי לידיי מחלקה במצב מצויין. גם רוני אורן, שיצא השנה לפנסיה, וגם דודו מזח – שני ראשי המחלקה המשמעותיים של השנים האחרונות – העבירו לידיי מחלקה מצטיינת עם מספר משמעותי של נרשמים. אנחנו המחלקה השלישית בגודלה בבצלאל, עם 270 סטודנטים וסטודנטיות ו־50 מרצים.

צור אדרי ותום פרזמן, תמו

״בכל נושא של ׳הקראפט הקלאסי׳, בצלאל הוא אחד המקומות המובילים בעולם בכל הקשור למיומנויות של סטופ־מושן, אנימציה קלאסית, דו־ממד, וידאו, קולנוע נסיוני, וידאו ארט. כעת השאלה היא איך תיראה המחלקה ב־2024, עוד ארבע שנים בסוף הקדנציה הראשונה שלי. אני רואה חשיבות בלבדוק מתודות הוראה ולהבחין בין קורסי תוכן קונספטואליים לבין קורסים שיכולים לעבור לפורמט של סדנאות קצרות. אני בודקת גם את האפשרות לשנות את המבנה הסטנדרטי של קורס של שלוש שעות ולהתאים אותו לימינו״.

מה זה אומר?

״כשהתחלתי ללמד לפני 20 שנה, הבאתי קלטות VHS לשיעור וחשפתי את התלמידים לתכנים. החלק הזה השתנה: אין בו צורך, הם לא זקוקים לי לראות דברים. הם יכולים להרוויח מהניסיון שלי, מהיכולת שלי לערוך את השפע הזה. אני אוצרת ועורכת להם את התכנים, זה חלק מהתפקיד שלי, לעורר בהם השראה ולייצר מרחב ביקורתי־רעיוני שלא מתקיים במקום אחר. 

הסטודנטים יכולים להרוויח מהניסיון שלי, מהיכולת שלי לערוך את השפע. אני אוצרת ועורכת להם את התכנים, זה חלק מהתפקיד שלי, לעורר בהם השראה ולייצר מרחב ביקורתי־רעיוני שלא מתקיים במקום אחר

״אנחנו בוחנים כל הזמן את המתודיקה של מרחב ההוראה, את האופן שבו אנחנו נתנים לסטודנטים משוב. הכנסתי את האפשרות של מרצים לכתוב את המשוב בהערות, לצמצם את המעמד שבו שכולם אומרים את דעתם. או קורסים טכנולוגיים: איך הם צריכים לעבור, מה קורה בבתי ספר מקבילים בעולם? אני רוצה להחליף את כיתת הלימוד בסוג של האב, מרחב עבודה משותף שקורים בו תהליכים במקביל״. 

בין המדבר לעיסאוויה

במהלך החודש קיבלה ברנשטיין הודעה שסרט של שני בוגרים טריים של המחלקה התקבל לתחרות היוקרתית ביותר בפסטיבל קאן, לכשזה יתקיים. ״אסור לנו לחשוף את הבחירה עד אפריל אבל זה ארוע חריג מאוד, שלא קרה בבצלאל 20 שנה״, אומרת ברנשטיין, שלאורך השיחה מדגישה את עיניים שהיא נושאת לסצינה הבין־לאומית.

ברנשטיין מספרת על גיילין סוסמן, מפיקה בכירה בפיקסאר (אפ, רטטוי ועוד) אנימטורית (לחפש את נמו) שעובדת בתחום מ־1990, והגיעה לפגוש את הסטודנטים במסגרת פסטיבל AniNation. ״ההזדמנות לפגוש אנימטורית ותיקה, אישה, היא מקור השראה לסטודנטיות ולסטודנטים״, היא אומרת.

עוד היא מוסיפה שהמחלקה קיימה סדנת אמן בשיתוף פסטיבל האנימציה של אנסי. דלפין ניקוליני (Delphine Nicolini) מפיקת ״הסנוניות של קאבול״, ובסטין דובואה (Bastien Dubois) יוצר עצמאי עטור פרסים שהקרין את סרטו החדש בפעם ראשונה בבכורה עולמית במפגש, העבירו שתי כיתות אמן במחלקה. ״בנוסף היה פיצינג׳ מקצועי ומתוך שמונה הצעות בחרנו ארבעה פרויקטים של בוגרי בצלאל שיוצגו באנסי. הרעיון הוא ליצור הזדמנויות לבוגרים שלנו כיוצרים וכאנשי תעשייה. אנחנו רוצים להכשיר אותם גם לזה וגם לזה. 

גיילין סוזמן. צילום: דן יהודה ורותם בכר

מיצב וידאו בספרית מורגן, ניו יורק. צילום: Arnold Bower

״בחודש ינואר נערך אירוע הגאלה השנתית של ידידי בצלאל בניו יורק שהוקדש למחלקה. חודשים של עבודה מאומצת הגיעו לשיא במיצב וידאו שהוצג בספרית מורגן בשדרת מדיסון במנהטן. והעבודה still_life.exe של הסטודנט אביב נחשון מוצגת מוצגות בימים אלו בטיימס סקוור, כחלק משיתוף פעולה של המחלקה עם גלריית ZAZ 10TS בפרויקט גלריה דיגיטלית חדשה, המציגה אמנות על מסך לד רחב בטיימס סקוור״.

מעבר להשגים המרשימים, מה עושים הבוגרים שלכם אחרי שהם גומרים את הלימודים?

״יש המון פרנסה, גם בווידאו וגם באנימציה. חברות צובאות על פתחי המחלקה, ממש היינו צריכים לבקש מהסטודנטים להגביל את הקף העבודה שלהם בזמן הלימודים. מאחר ואנחנו מלמדים גם קראפט, גם תפיסה וגם קונספט, יש להם יתרון, ואתה רואה אותם עובדים כמנהלי קריאייטיב בחברות מסחריות, בכל ערוצי הטלוויזיה, ממשיכים ליצור סרטים אישיים אמנותיים שזוכים בפרסים.

״אנחנו רואים אנימציה כמעט בכל התחומים: כל חברת היי־טק מעסיקה אנשים מהתחום. הבוגר שלנו לא עושה רק מושן: הוא שולט בהרבה טכניקות ויודע לספר סיפור ב־15 שניות. במקביל אנחנו מעונייים לייצר להם אופק אמנותי, שזוכה למענקים מקרנות, ועובדים על פיתוח אופק ועומק אקדמיים, שיכללו כתיבה אקדמית על הנושאים הנלמדים במחלקה.

״ואני לא שוכחת את החשיבות של שייכות וגאווה. קודם כל שיהיה כיף. אני בוגרת המחלקה מלפני 20 שנה ואני זוכרת שהייתי מתגנבת בשעות לא קונבנציונליות לעשות את הסרט שלי. היינו קטנים והייתה תחושה של חוויה משמעותית. עכשיו שגדלנו עם 270 תלמידים בשנה, אני מעוניינת לשמר את הערך הראשוני הזה״.

אני מניח שזה לא פשוט להיות ראש מחלקה בעידן הקורונה…

״אכן. נכון לימים אלו אנחנו מתנסים באתגר אמיתי: איך ממשיכים ליצור וללמוד מהבית תוך שמירת ה־D.N.A המפורסם של בצלאל; איך שומרים על הקראפט, על חווית הסדנאות וכל זה עוד מבלי לדבר על השאלות של פרנסה ודאגה כללית שעוברות גם על הסטודנטים שלנו. אני מתרגשת לראות את מידת המחוייבות של המרצים.ות ושל הסטודנטים.יות. כולם ממשיכים לנסות לעבוד מהבית, לשתף ברעיונות, ולהיות חלק מחיפוש של אפשרויות והזדמנויות חדשות שמסתתרות בקשיים שמביא איתו משבר הקורונה.

נכון לימים אלו אנחנו מתנסים באתגר אמיתי: איך ממשיכים ליצור וללמוד מהבית תוך שמירת ה־D.N.A המפורסם של בצלאל; איך שומרים על הקראפט, על חווית הסדנאות, מבלי לדבר על שאלות של פרנסה ודאגה כללית שעוברות גם על הסטודנטים שלנו

״הסטודנטים המדהימים של המחלקה יוצרים ברשת יומני קורונה, מסיבות וידאו, אדפטציות לשיעורי רישום, הפסקות זום משותפות למחלקה שבהן הם מעבירים אחד לשני תכנים חוויתיים, וכל זה רק בשבוע הראשון ללימודים המקוונים. אני שואבת הרבה כוחות בניהול המשבר הזה משיחות איתם ועם המרצים והמרצות שרק מחפשים לעזור. אני גאה במחלקה הזו, יותר מאי פעם!״.

מה נראה בתערוכת הבוגרים בעוד כמה חודשים, בהנחה שתהיה אחת כזו?

״עוד מוקדם לדעת איך תתקיים תערוכת הגמר ומתי, אבל אם יש מוסד שיידע למנף את האתגר – זה אנחנו, בצלאל והמחלקה לאמנויות המסך. אני בטוחה שלמציאות הסוריאליסטית שאנחנו חווים כרגע, תהיה השפעה מרתקת על התוצרים, ושיהיה מעניין לראות איך יוצרים צעירים ורגישים יעבדו את הקושי הזה לכדי אמירה קולנועית חדשה באנימציה ובווידאו. בכל מקרה נראה זליגה מבורכת בין התחומים שמגיעה גם מהתלמידים, ומעידה על השינוי התפיסתי של מסך.

״במקביל אנחנו חושבים על תערוכה שהיא לא ׳אתה מול מסך׳: הקרנה יותר חוייתית לצד הקרנה מסורתית מול מסך גדול. להציג אלמנטים ואוביקטים של סטופ מושן, תוצרים, תהליכים. עבודות שיוצגו בחלל כמיצבים, טריפטיכון של אנימציה, עבודת וידאו שמתעסקת בזיהוי פנים, עיסוק בביג דאטה בתוך וידאו, מחקר דור שלישי לשואה, התייחסות לזיכרון דיגיטלי.

״וזה חלק מהאג׳נדה: להוביל את הסטודנטים לחשיבה מחוץ לפופיק שלהם, להביע עמדה ביקורתית כלשהי, לא חשוב על מה. אני רוצה להביט מסביב ולקבל השראה לנקודות מבט שונות: אני כבר מזהה בסרטי הגמר שעובדים עליהם מגוון גדול של נושאים כמו זהות מינית, זהות לאומית, פוסט טראומה, דור שלישי, לצד פיקשן שגם הוא מבורך.

״הסטודנטים צריכים להשתמש בקול היחודי שלהם כדי לספר סיפור אישי ולתת לו קונטקסט רחב, בין המקומי ללאומי. אנחנו נמצאים בירושלים, בין המדבר לעיסאוויה: לא הייתי רוצה להתעלם מזה״. 

The post נכון לעכשיו: תמי ברנשטיין, המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הימים הם ימי הקורונה וגם אני, כמו שאר העולם, ספונה בבית; משפשפת עיניי מול טיימס סקוור הריקה, מביעה אהבה בנגיעות מרפק ובריחוק; ומשתאה איך סבון הפך לפריט מציל חיים. בימים אלה הבתים שלנו הם המקלט מפני מגפה. מעולם לא חוויתי קודם בחיי מגפה – מקלטים מאידך, כמו רוב תושבי מדינת ישראל, אני מכירה היטב. 

נחזור שנתיים אחורה, לאביב 2018. לימים שבהם אני סטודנטית בשנה הראשונה, במחזור הראשון של התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. במסגרת תרגיל בקורס של יעל בורשטיין, אני קמה בוקר אחד, מגלגלת את השטיח מסלון ביתי, שמה פעמיי למרכז המסחרי המנומנם בשכונה שבה אני מתגוררת ופורשת אותו שם, על הבטון החשוף. ילדי השכונה שהולכים לבית הספר מתבוננים בי לרגע וחוזרים באדישות לשוקו שלהם.

המהלך הזה גורם לי לתחושת עונג מפתיעה. אני מגלה שהערבוב הלא צפוי בין הפנים לחוץ, בין הביתי והאישי לבין המרחב הישראלי המאובק מסעיר אותי. דיאלוג פנימי ניצת בי ואיתו שאלה שמנקרת: אם הפנים כרגע בחוץ, איפה החוץ בפנים? או אם אנסח יותר בבירור: היכן נוכח המרחב הציבורי בתוך הבית?

את השאלה הזו אני בוחרת לחקור במשך שנתיים במסגרת THE FUTURE IS SAFE, עבודת הגמר שלי בתואר. אני מוצאת שבמציאות הישראלית התשובה לשאלה ברורה מאוד. יתרה מזו, היא מסומנת, משולטת, נגישה ומוסדרת בחוק. היא נמצאת בחדר השינה בדירה הקודמת; בנוכחית, כשיורדים כמה מדרגות בכניסה לבניין; במטבח במשרד; בגינה, מאחורי הקפה השכונתי; בסופר, בין הביצים לחלב. סביבנו, מולנו בכל מקום במרחב הישראלי והיא נקראת: ״המרחב המוגן״.

רוב הזמן, ברוב חלקי הארץ, המרחב הזה נותר רדום; מתפקד תחת ההגדרות האחרות שלו – סטודיו שכונתי לבלט, חדר שינה לילד, חדר מדרגות. אולם בהישמע קול מובחן, צליל אזעקה רועם, יודע הישראלי הסביר בדיוק מה עליו לעשות: הוא יעבור במהירות דרך דלת טרנספורמטיבית לעולם שבו הופך חדר השינה למקלט, הכביש למקום מחסה וגרם המדרגות למגן.

ברגעים אלה השימוש והשיבוש הכפול של המרחב זולג גם לתחום השפה. מילים כמו הפוגה, התרעה, סבב – נטענות במשמעויות אחרות. בזמן שאנחנו במרחב המוגן, בחוץ יחכה העולם: על הפגישות שייאלצו להידחות, על התוכניות שבלית ברירה ישונו. בחלוף רגעים יישמע הבום המיוחל ואיתו תשוב המציאות על מכונה. או שלא.

במרחבים הפואטיים, הפיזיים והנפשיים האלה מתקיימת העבודה שלי. בתשעת המטרים הרבועים של הבטון המזויין הנקראים ממ״ד, שכל אזרח במדינת ישראל מחוייב לשאת בתוך ביתו־מבצרו, ולא מאפשרים לנו (גם אם נרצה) להסתגר או לאטום עצמנו למתרחש בחוץ. כי החוץ, על ממשותו המאיימת, כבר קיים לגמרי בבית; וממשיך איתנו לכל מקום שאליו נלך. 

שילמנו מחירים גדולים מאלה, אז מה זה כבר חדר? ולמה לא גם צלחת? או כוס. או מגבת. או חולצה. ובכלל, איך אורזים את התחושה המופשטת הזו, איך מעצבים את החרדה?

במציאות חיינו מתגלה שבכל מבנה נתַּנו חדר למצב. אבל בואו נודה, הרי שילמנו מחירים גדולים מאלה, אז מה זה כבר חדר? ואם חדר, אז למה לא גם צלחת? או כוס. או מגבת. או חולצה. ובכלל, איך אורזים את התחושה המופשטת הזו, איך מעצבים את החרדה?

לשם כך גייסתי את כל אמצעי הפיתוי של שדה העיצוב, שלפתי את התותחים הכבדים. לצד שימוש בצבעוניות עזה ידעתי שאני רוצה לייצר מפגש בין תוכן לצורה, בין מילה לחפץ, ושהמפגש שיווצר יהיה לא צפוי ומעורר מחשבה.

הוספתי שיבוש נוסף לדו־המשמעות המובנית בז׳רגון הישראלי ל״מצב״, על ידי כך שכתבתי את המילים העבריות בפונט לועזי, באנגלית. בזמן הקריאה של מילה בעברית הכתובה באנגלית, תיווצר השהייה קטנה. קטנטנה. אותן מיקרו שניות מעטות ויקרות לפני שמבינים את משמעותה של המילה שאנו קוראים, קונות לנו זמן משחק קצר, אפשרות לבלבול. קצת כמו הרגע שבו פתאום נשמעת אזעקה באמצע שגרת היום; שניה לפני ההתעשתות והבנת הסיטואציה שאליה נקלעת.

אבל לא רק את המילים הפקעתי, כביכול, מתוך הקונטקסט המקומי. גם את החפצים. בחרתי בקפידה הדמיות (מוקאפים) נייטרליות ונטולות זהות, כאלה שאי אפשר לשייך למדינה מסויימת או לתקופת זמן. מעין סימולקרות אידיאליות, לביטוי ״שגרת חירום״. בתערוכת הגמר, לצד החפצים והמילים גם ריצדו על מסך, חמישה טקסטים אישיים שכתבתי: על לבנון, על צוק איתן, על פרידה, על החיים עצמם. בחירה בפורמט הדיגיטלי השאירה לי פתח לכך, שאם חלילה, בזמן התערוכה, יתחמם ״המצב״, אוכל להגיב באופן מיידי. האפשרות הזו קיימת כאן תמיד, לא?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כל זה היה בספטמבר האחרון. לא העליתי בדעתי שכעבור כמה חודשים, ההפסקה הכפויה והפתאומית של כמה דקות בחיים תתרחב מעניין מקומי מוכר להכאיב למצב עולמי; לעצירה מוחלטת של החיים. המחשבה על רגע שבו עולם שלם יושב במרחבים מוגנים, הפכה מפרמיס של רומן דיסטופי־פרנואידי למצב אמיתי שבו כולנו כרגע נמצאים.

הפעם אין לנו אזעקה ובום שיסמנו התחלה וסוף; כבר אין צורך להסביר באנגלית לזרים איך נכנסים לזמן מה לחדר שמיועד להגנה ומחכים שזה יעבור; וגם עכשיו, אף אחד מאיתנו לא יודע איך הכל ייגמר. פשוט מחכים. ומה אני עושה בזמן הזה, אתם שואלים? שוטפת ידיים, שמה מסכה וממשיכה לעצב.

– – –

העבודות בוצעו במסגרת התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל, בהנחיית ד״ר טל פרנקל אלרואי ואורי סוכרי.

The post נעמה נחושתאי // THE FUTURE IS SAFE appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב יותם ועדי, מה שלומכם?

בוקר טוב חגית, בסדר גמור – אחרי שיחה מייגעת עם שירות השליחויות שהגיעו אתמול באמצע הלילה עם מצרכים שלא קשורים לחיים…

הי, גם אני פה

יופי, רציתי שתהיה שיחה עם שניכם, כי הרי אתם לא באמת ישות סימביוטית… או שאני טועה?

אחרי הלידה של נינה אפילו פחות אבל זה לטובה

היישות המדומיינת ״סטודיו נוב״ היא הגירסה הסימביוטית והסינרגית שלנו

אז בואו נתחיל באמת משם: מי אתם, איך נוצר סטודיו נוב?

תקרת מעלית בעבודת שכבות

עדי, בוגרת שנקר 2007 במחלקה לתקשורת חזותית. עד הקמת הסטודיו ב־2015 עבדתי בתחום הזה, בעיקר בחברות הייטק. ומאז, לצד העבודה בסטודיו המשותף, עושה גם עבודות פרילאנס בעיקר בתחום הזה

יותם, בוגר המחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון, מורה בבית הספר הדמוקרטי שחף בשוהם ומרצה במחלקה לאדריכלות ועיצוב פנים בשנקר הנדסאים

נפגשנו לפני 11 שנים בערך, על סט של סרט קצר. אני הייתי אחראית על ההפקה ויותם על הארט. נתתי לו טרמפ הביתה ומשם התחיל הכל

עדי כבר סיימה את הלימודים שלה בתקופה הזו ואני התחלתי את השנה השנייה, אז היא עזרה לי בשיעורי בית – גידלה אותי

נייס, היה שווה לשאול… ובאיזה שלב הקמתם את הסטודיו?

די מההתחלה כבר התחלנו לעבוד יחד וב־2015 מיסדנו את הקשר (חתונה) ונתנו שם לסטודיו

מאין הגיע השם?

נוב Knob זה ידית או כפתור כוונון – הפרט הקטן שמשפיע על הגדול ומזמין אינטראקציה

אגב, באנגליה יש לו גם מובנים גסים שמאוד קסמו לנו

ואתם חיים ועובדים יחד… מהבית?

נראה לי שכולם עובדים מהבית בימים אלה אנחנו הקדמנו את הקורונה

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בדיוק כך. נראה שכולם עובדים מהבית, או יושבים ולא יודעים מה לעשות. ואתם שלחתם בסופ״ש שעבר מייל שפתח בפני אנשים שיעור בעיצוב למתחילים. 2.5 מימדים – מאין צמח הרעיון?

האמת שרצינו לעשות את זה כבר מזמן, אבל פתאום התפנה קצת זמן. לייצר תוכן ולהעביר ידע הלאה תמיד היה חלק מהאני־מאמין של הסטודיו. אנחנו מאמינים גדולים בקוד פתוח, תיכננו גם לפתוח סדנת תאורה למתחילים בפסח, אבל נראה שזה ידחה (או יעבור ל־ZOOM)

למי מיועדת הפעילות?

לכל מי שמספיק יציב בשביל להחזיק סכין יפנית

טוב, הגיעה עת הווידוי: נכנסתי לשיעור הראשון וחשבתי לעצמי, אוי, זה רציני. במילים אחרות – לא הגזמתם?

וואו, תודה – למה לא להגזים קצת כשיש זמן ואפשר?

סבבה, אנחנו בעד אתגרים. איך הגיב הקהל?

גם העבודות שמוצגות באתר הן של סטודנטים לעיצוב בשנה א׳. תראי מה אפשר לעשות כבר על ההתחלה עם הנחייה נכונה!

הסטודנטים הפתיעו אותי עם רמת החשיפה האישית שהם יצקו לעבודות. זה היה מרגש

אבל הפעם זה לא סטודנטים לעיצוב, אלא לקהל הרחב. השיעור שהעברתם הוא יותר מורכב מה־DIY הממוצע. אתם חושבים שכל אחד יכול להיות מעצב?

בתקופה הזו יש הזדמנות להיכנס לעומק ולהתכנס. אני חושבת שתהיה פריחה יצירתית מאין כמוה באביב הקרוב

מרגש לחשוב כך.

השיעור שלכם מתחיל בפרספקטיבות ומסתיים בתוצרים שמזכירים את מוצרי הסטודיו. אפשר לומר שפירקתם את המוצר שלכם ולימדתם את הקהל לעשות משהו דומה. חשבתם פעם על ייצור קיטים של גופי תאורה או תמונות כאלה?

עדי עזר ויותם שיפרוני. צילום: ניר סלקמן

צילום: תמוז רחמן

היה לנו חשוב שהתוצרים יקפלו בתוכם את התוכן התיאורטי והסיפור האישי, והשיעור המקוון הזה היה הזדמנות מעולה להראות מה עומד מאחורי

נחמד ששאלת, אנחנו בדיוק בשיתוף פעולה עם מאיה רפפורט שהקימה את המותג Ma Facon – התאמה אישית לשידות וארונות של איקאה. אנחנו מייצרים שכבות של תמונות תאורה לגוף שנקרא PS 2017 של איקאה, שניתן יהיה להחליף את הסיפור שלו בעצמך

הפרויקט הזה יאפשר גם לרכוש עבודות שלנו במחירים הרבה יותר נגישים לקהל הרחב

האקרים מסודרים בואו נחזור רגע בזמן, אפשר לומר שגופי התאורה או התמונות המוארות הם מוצר הדגל שלכם. ממה זה התחיל והתפתח?

נכון, גופי תאורת השכבות הם מוצר הדגל שלנו אבל המהות של המוצר היא לא רק התוצאה שגורמת לרוב האנשים להגיד וואו :). הדרך שבה המוצר נעשה בדרך כלל כולל קולאז׳ של צילומים, הדמיות תלת־ממד, רישומים עד להשטחה והבאה של כל הסיפור לשפה אחידה, וזה די מונע מיכולת האלתור שלנו שבה אנחנו הולכים ומתמקצעים גם דרך מוצרים נוספים של הסטודיו

עבודות השכבות (LAYERED) החלו מקורס שלי במכון טכנולוגי חולון, שכלל סיור לברצלונה בהנחיית אדריכל עמוס בר־אלי. באחד הערבים היה מזג אוויר ערפילי שטשטש את הפרטים והעיר נראתה ממש עשויה משכבות שהולכות ונעלמות למרחק. רשמתי את זה והתחלתי לחקור את התופעה, מה שהוביל אותנו לתיאוריית ה״ספומטו״ (מעושן), הפרספקטיבה האטמוספרית ועבודות בפורצלן. את העבודות הראשונות עשינו בחיתוך נייר ידני, אבל אחרי שלקוחה ניסתה לנגב מאחת העבודות אבק עם מטלית לחה הבנו שנצטרך למצוא חומר אחר. כך הגענו לזכוכית האקרילית, שאיפשרה לנו לפתח את הטכניקה (ובגופי התאורה של איקאה החיפוי עשוי מפרספקס)

אני מניחה שעברתם מחיתוך ידני ללייזר ו־CNC, אבל עדיין יש לכם סדרות מוגבלות ותמונות בהזמנה?

כיום אנחנו מתרגמים את הקולאז׳ים שלנו לשכבות בעזרת תוכנות גרפיות, ומתאימים את הדימויים לגדלים ופורמטים שונים. בנוסף אנחנו עושים עבודות בהזמנה אישית – לאחרונה סיימנו עבודה לתקרת מעלית בבניין מטורף לשימור, ועבודה על פי תמונות חתונה של זוג אספני אמנות לונדונים. אפשר לקרוא על זה בהרחבה בבלוג שלנו

מצא חן בעיניי שבשיעור הפתוח ששלחתם אתה מלמד קודם פרספקטיבה ומושגי יסוד ויזואליים ואסתטיים, ורק אחר כך ״איך עושים את זה״. גם בבלוג אתם מאוד משקיעים בסיפורי התהליך – איך זה עובד מבחינת חלוקת זמן ואנרגיה? כמה מזה בא בקלילות וכמה זה תורם כהשקעה בשיווק?

יותם מאוד נהנה לתמלל תהליכי עבודה ומחשבה. לי זה לא פשוט אבל אני מבינה את החשיבות השיווקית. כשעושים את הדברים ביחד התוצאות מעולות ויש תחושה של משהו שלם גם בשבילנו. המוטו של הסטודיו מההתחלה הוא Storytelling Home Decor, ומתוכו אנחנו שמים דגש על הסיפורים של המוצרים, מאין באו ותהליכי העבודה עליהם. הבלוג מזין את הניוזלטר ואת הרשתות החברתיות

ומאיזה מקורות אתם בוחרים את הסיפורים עצמם?

כשיש לקוח עם עבודה מוזמנת אז המקורות נובעים מהדו־שיח עימו, אבל הסיפורים באים מהילדות, ממיתולוגיות, מחלומות בהקיץ (ומהמון פודקאסטים שאנחנו גומעים לפני השינה…).

אנחנו גם חסידים גדולים של שיתופי פעולה יצירתיים – כמו זה עם מאיה רפפורט; אמיר רווה, שאיתו עשינו את הקולקציה Both Matters (הוצגה בצבע טרי 2017); כבר שנה אנחנו עובדים צמוד עם חברת אקווה קריאיישנס שהולכת להוציא ולשווק את גוף התאורה האינטראקטיבי שלנו Click Light (בסרטון). אנחנו אמורים להשיק אותו במשותף בארץ ביריד צבע טרי השנה, מקווים שנגיע לשם

שיתוף פעולה בין סטודיו נוב לאמיר רווה. צילום: אורי גרון

צילום: אורי גרון

באמת כתבתם במייל האחרון שחלק מהפרויקטים והתוכניות נקטעו ונתקעו עכשיו, לאור המצב. ספרו קצת מה יש על הפרק, ואיפה נראה את זה ביום שאחרי?

יהיו הרצאות בכמה פורומים וקורסים וסדנאות בסטודיו, במהרה בימינו, וקולקציה חדשה של תאורה מתגבשת סביב הנושא ״סכנה בטוחה״. יהיה מעניין

ממש. שיהיה בהצלחה ושנהיה בריאים

The post סטודיו נוב: להעיר את המעצב הפנימי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

כשכיהנתי כמנהלת אגודת אמני קרמיקה בישראל ליוויתי אוצרים של תערוכות שונות. מכיוון שלא היו כמעט (ועדיין אין הרבה) אוצרים שעוסקים בקראפט וקרמיקה עכשוויים המעורבות שלי הייתה משמעותית, אבל לא תכננתי לאצור תערוכות בעצמי.

כחלק משיתוף הפעולה בין אגודת אמני קרמיקה בישראל לבין מוזאון ארץ ישראל, שהחל אחרי שהפקתי את התערוכה ״חומר אחר – קרמיקה עכשווית, 1998״ אותה אצר עמי שטייניץ במוזיאון – ליוויתי מקצועית את שלוש הביאנלות הראשונות לקרמיקה. למדתי הרבה מאוד תוך כדי התהליך והבנתי את הכוח שיש לתערוכות בהבניית השפה של התחום שלנו. אבל עדיין לא חשבתי שאהיה אוצרת בעצמי.

ב־2006 הוזמנה אמנית הקרמיקה תניה אנגלשטיין על־ידי רחל חסון, המנהלת האמנותית של מוזיאון האסלאם דאז, להציג עבודות בחדר כלי הנשק שבמוזיאון. תניה הודיעה לה ולכול מי ששוחחה אתו באותו יום כי יש לה כבר אוצרת לתערוכה – למרות שעדיין לא דיברה איתי על כך. הבחירה העקשנית שלה הפכה אותי לאוצרת. כך יצא שהתערוכה הראשונה שאצרתי הייתה ״געגוע מזרחי״ של תניה אנגלשטיין במוזיאון האסלאם. ביקשתי מתניה להשתלב בתצוגה הקיימת של חדר הנשק ובחלק מהמקרים להחליף את המוצגים של המוזיאון עם העתקים שתניה יצרה מפורצלן.

התוצאה של המפגש בין כלי הנשק לעבודות האישיות של תניה (ילידת מצרים) עורר שאלות של תצוגה עכשווית מול זו האתנוגרפית, של זהות תרבותית ומגדרית, של מפגש בין חומרי (מתכת ופורצלן) ושל יצירה עכשווית עם מסורת מוסלמית. מאז אצרתי מעל 25 תערוכות, ביניהן את הביאנלה השישית לקרמיקה ישראלית, עיצוב קרמי: כלים טכנו.לוגיים, ואת אוסף הקרמיקה של הכנסת. אני האוצרת של גלריה בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, והתערוכות שאני מציגה עוסקות בעיקר בשפה חומרית בכלל ושל קרמיקה, עיצוב וקראפט בפרט.

שלומית באומן. צילום: שי בן אפרים

תניה אנגלשטיין, געגוע מזרחי, מוזיאון האסלאם. צילומים: רן ארדה

הביאנלה השלישית לקרמיקה ישראלית, אוצר מארק צצולה. צילום: ליאוניד פדרול קביטקובסקי

רקוויאם לחרסה, בית בנימיני. צילום: דור קדמי

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי היא רקוויאם לחרסה בגלריה שבקומת הכניסה שבבית בנימיני. התערוכה משלבת מימד היסטורי עם עכשווי, והיא למעשה תערוכת מחווה למפעל חרסה שפס הייצור שלו עבר באופן סופי לטורקיה במאי 2019.

רקוויאם לחרסה היא מעין מחווה לתעשייה שלמה שאני קוראת לה תעשייה יוצרת תרבות: אלו מפעלים תעשייתיים שפעלו בישראל בעשרות השנים הראשונות להתהוותה של תרבות מקומית. בתחום הקרמיקה תעשייה זו מנתה בין שנות ה־50 לשנות ה־70 של המאה הקודמת כ־15 מפעלים שונים.

המונח ״תעשיה יוצרת תרבות״ מתייחס לסך התעשיות שתורמות לגיבוש הזהות והתרבות של מקום. החל משנות ה־30, הוקמו מפעלי קרמיקה מתוך מודעות כי הם חלק הכרחי מהבניית הזהות המקומית, ואכן עד שנות ה־80 נתפשו תוצריהם כמשקפים את התרבות המקומית המתפתחת

המונח ״תעשיה יוצרת תרבות״ מתייחס לסך כל התעשיות שתורמות לגיבוש הזהות והתרבות של מקום. החל משלהי שנות ה־30, הוקמו מפעלי קרמיקה מתוך מודעות כי הקמתם היא חלק הכרחי מהבניית הזהות המקומית, ואכן עד שנות ה־80 נתפשו תוצריהם של מפעלי הקרמיקה השונים (ביניהם: לפיד, נעמן, ברור חייל, פלקרמיק, קדר, בית היוצר, קרנת ועוד רבים אחרים) כמשקפים את התרבות המקומית המתפתחת.

בשנות ה־90, ובהיעדר הגנה על תעשייה זו מפני תוצאות הגלובליזציה – נסגרו המפעלים זה אחרי זה, והנדל״ן עליו ישבו הפך לבעל ערך כלכלי גבוה יותר מהמפעל ותוצריו. המדינה שבראשית דרכה עודדה ייצור מקומי – ויתרה על התעשייה הזו כנכס תרבותי, והקשיים הכלכליים שהפכו לקרב הישרדות גרמו לקיפאון בפיתוח דגמים חדשים שיתאימו לרוח התקופה. כך נהפכו המפעלים לנטל כלכלי ותוצריהם – למיושנים ולא רלוונטיים.

התערוכה מציפה שאלות הקשורות ליחסים בין תעשייה לאמנות בעידן הפוסט־תעשייתי, בו הקריסה של תעשיות מקומיות יוצרות תרבות – הושלמה למעשה, ואת מקומה תפס הקפיטליזם הגלובלי. האם הייתה אפשרות ליצור המשכיות רלוונטית הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה תרבותית באמצעות אמצעי ייצור חדישים לסימביוזה המעניינת שבין האמנות לפס הייצור?

בתערוכה מוצגות עבודות קרמיקה של נחמיה עזז ופנינה זמיר עמיר מאוסף אבינועם הדר, לצד מיצב של כלים סניטריים שנעשה על־ידי המעצב עומרי פישר והאדריכלית בר מוסן לוי שחושף את הפואטיקה של האובייקטים הסניטריים לצד ביקורת על היעלמותם מהספירה המקומית. בנוסף מוצגים בתערוכה צילומים היסטוריים מהמחלקה לקרמיקה אמנותית שפעלה בחרסה בשנות ה־60. לצד הצילומים ההיסטוריים, מוצגים צילומים מפס הייצור של חרסה מהשנים האחרונות שנעשו על ידי סטודנטים מקורס טכנולוגיה, במהלך סיור מפעלים שנערך כול שנה במסגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, המכון הטכנולוגי בחולון.

נחמיה עזז במחלקה לקרמיקה אמנותית, 1957, צילום: אוסקר טאובר, באדיבות משפחת עזז

עבודות של נחמיה עזז מאוסף אבינועם הדר. צילום: שי בן אפרים

פס הייצור של מפעל חרסה. צילום: שני בלגה

עפרי ליפשיץ בבית האמנים ירושלים. צילום: רז ליפשיץ

מצד שני – מוצגת בימים אלו בבית האמנים בירושלים תערוכה שאצרתי של עפרי ליפשיץ, שעוסקת בשאלת הייצור של כלים שימושיים בעידן הפוסט־תעשייתי – כלומר בהווה ובעתיד. ליפשיץ פיתחה מכונה המופעלת על ידי קוד דיגיטלי המאפשר טווח רחב של תנועה, כך שבתהליך הייצור כל כלי נוצר כ־One of a kind. הייצור המחודש של תוצרי מפעלים אייקונים כמו רוזנטל וודג׳ווד וכדומה, באמצעות המכונה והאלגוריתם המפעיל אותה, נותן להם פרשנות חדשה, ושואל מה תהיה השפה של אותם מפעלים בעתיד? מה תהיה השפה של הקראפט בעידן הפוסט תעשייתי? ומה תהיה משמעותם החדשה של האמנות והעיצוב?

מכל מלמדיי השכלתי

המורים המיתולוגיים שלי בתחום האוצרות הם עמי שטייניץ, מארק צצולה ואריאלה אזולאי. את עמי הכרתי בעבודה משותפת על התערוכה ״חומר אחר – קרמיקה עכשווית, 1998״. עמי אצר את התערוכה ואני הפקתי אותה. התערוכה הוצגה במוזיאון ארץ ישראל, והיוותה המצע עליו צמח פרויקט הביאנלות (קרמיקה, צורפות, נייר וכו׳). מעמי למדתי להתבונן מחדש על המושג ״איכות אמנותית״ ולפרק אותו לגורמים חברתיים, פוליטיים, אסתטיים ומקצועיים.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אחרי אריאלה אזולאי עקבתי עוד מהתקופה שאצרה בגלריה בוגרשוב לשעבר, ואחר כך אצרה בגלריה של ״זוכרות״. לא עבדנו אף פעם במשותף – אבל הגישה לפיה אמנות וצילום הם כלים חזותיים לפירוש מציאות עניינה אותי מאוד. את מארק צצולה ליוויתי כאשר אצר את הביאנלה השלישית לקרמיקה ישראלית – ״אמנות, עיצוב, אמנות״. מכיוון שמארק חי בחו״ל המוזיאון ביקש שאהיה אשת הקשר המקומית. ממארק למדתי על הקשר בין אמנות לעיצוב ותעשייה ועל ההפריה ההדדית שביניהם.

תערוכת החלומות

התערוכה שהייתי רוצה לאצור היא בעצם סדרת תערוכות של עיצוב וקראפט במוזיאון לאמנות עכשווית כלשהו. למרות שהיחס לקרמיקה ולקראפט השתנה בעולם וגם בישראל כתחומי ביטוי בעלי שפה עצמאית, מעניינת ולגיטימית, אין להם ייצוג הולם במוזיאונים, שהם גופים שמרניים במהותם. הייתי רוצה לבנות רפרטואר קבוע של קראפט וקרמיקה עכשוויים בתוך מוזיאון חי ובועט. לא ברור לי אם יש מוזיאון כזה בישראל – אבל הייתי רוצה לאצור את הסדרה במוזיאון שיש בו תערוכות אמנות ועיצוב עכשוויים, והבנה עמוקה כי רק מתוך הפריה הדדית מתמדת בין אמנות, עיצוב וקראפט ניתן לייצר דיון רחב ומשמעותי.

הביאנלה השלישית לקרמיקה ישראלית, אוצר מארק צצולה. צילומים: ליאוניד פדרול קביטקובסקי

זויה בן ערב, מתוך התערוכה חומר אחר – קרמיקה עכשווית 1998. צילום: נועה שטרייכמן

אוהד אורון, הדמיה, מתוך התערוכה הבאה – טביעת אצבע

התערוכה תעסוק בשאלה כיצד טכנולוגיות חדשות, כמו סריקה תלת־מימדית ושימוש בחיישנים, יכולות לפענח היבטים חדשים מתרבויות העבר ולפתח שפה חדשה של עיצוב וקראפט בהווה

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה עליה אני עובדת היא ״טביעת אצבע: חפצים תחת חקירה״ (שם זמני). זהו שיתוף פעולה מרתק בין בית בנימיני לבין המחלקה לארכיאולוגיה חישובית שבאוניברסיטה העברית. התערוכה תעסוק בשאלה כיצד טכנולוגיות חדשות, כמו סריקה תלת־מימדית ושימוש בחיישנים, יכולות לפענח היבטים חדשים מתרבויות העבר ולפתח שפה חדשה של עיצוב וקראפט בהווה. מתוך כלים טכנולוגיים אלו, מתאפשר פיענוח של מסקנות חדשות על ממצאים ארכיאולוגיים.

״טביעת אצבע״ תבחן את חקר העבר וההווה בכלים פורנזיים, כאלו המשמשים גם לפיענוח של פשעים בזירה הפלילית. כמו כן, נבדוק בה את המעמד של הממצאים בזירה הארכיאולוגית ואת המעמד של חפצים מחיי יום־יום. בתערוכה יוצגו כעשרה פרויקטים מתוך המחקרים של המחלקה לארכיאולוגיה חישובית, יחד עם יוצרים עכשוויים שעובדים עם אותם כלים טכנולוגיים ומרחיבים את ההגדרה של קראפט ועיצוב. התערוכה, באוצרות משותפת עם קרן נבנהויז מהמחלקה לארכיאולוגיה חישובית, מתוכננת להפתח ב־7.5.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // שלומית באומן appeared first on מגזין פורטפוליו.

המענק למחקר אוצרותי מטעם הבית לאמנות ישראלית נועד לאפשר לאוצר/ת להקדיש זמן למחקר ולפיתוח של תזה אוצרותית מקורית שתתממש כתערוכה במוזיאון או בחלל תצוגה מוכר אחר. המענק ניתן לאוצרת הדס קידר, לשם מחקר מקיף של גוף יצירתה של האמנית דורית רות יעקובי (2015-1952), שחיה ופעלה בערד. קידר צפויה לאצור תערוכה מקיפה מעבודותיה של יעקובי במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בקיץ 2021. הפרס בגובה 42,000 ₪ יועבר ישירות לאוצרת. 

מנימוקי השופטים: ״גוף העבודה רחב ההיקף שהותירה אחריה האמנית דורית רות יעקובי הוא זירת מחקר מרתקת שמשוועת להתבוננות מעמיקה, לקריאה חדשה ולטיפול אוצרותי רגיש. הדס קידר משלבת בהצעתה פרשנות חדשה של עבודתה של יעקובי המבוססת הן על היכרות אישית עם האמנית ומשפחתה והן על היכרות מעמיקה של העיזבון שהותירה אחריה.

הדס קידר. צילום: דן חיימוביץ

״יתרה מכך, כבת המקום (הדס הגיעה בגיל העשרה מארצות הברית לערד) וכמי שפועלת מזה שנים על קווי התפר שבין מרכז לפריפריה ומאתגרת אותם, לקידר יש יתרון ברור בהבנת יחסי הגומלין הרעיוניים והחומריים שנטוו בין אופיה המיוחד של ערד המדברית לבין עבודתה של יעקובי שקבעה בה את משכנה ואת הסטודיו שלה. הדגשים הפרשניים של קידר, שמתמקדת בזיקתה של האמנית לסביבה המדברית בשפה החזותית שפיתחה ובפרספקטיבה נשית פמיניסטית, עשויים אף להיות רלוונטיים לבחינה מחודשת של מגמות רחבות יותר בשדה האמנות הישראלי״.  

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חבר השופטים כלל את פרופ׳ אילון ועדיה, עדנה מושנזון, עידית עמיחי, יונה פישר וד״ר אסנת צוקרמן רכטר. המענק החדש מעמיק את מחויבותו של הבית לאמנות ישראלית לאוצרות מקצועית ומדגיש את אמונתנו בחוסנה של האמנות הישראלית גם בימים אלו. ״אנו ממשיכים בפעילות שוטפת של הוראה מקוונת ופועלים לקידום הלימוד, המחקר והפרסום של אמנות ישראלית. בעקיפין עתיד הפרס לסייע גם בחיזוק המוזיאונים ומרחבי אמנות אחרים בישראל שעל פי רוב אין בידיהם תקציב ראוי למימון מחקרים מבוססים ומעמיקים לקראת הצגתן של תערוכות מתחלפות״.

The post הדס קידר היא הזוכה במענק למחקר אוצרותי מטעם הבית לאמנות ישראלית appeared first on מגזין פורטפוליו.

הערת שוליים בירושלים

קבוצת סלמנקה מוציאה לאור גיליון חדש (מספר 13) של כתב העת ״הערת שוליים״ ואוצרת אירוע אמנות, תחת הכותרת ״משהו מסריח בממלכת דנמרק (או פלטפורמה בגרוש)״, שיתקיים בשבת הקרובה – 4.4 בשעות 20:00־24:00 (יש גם אירוע פייסבוק לעדכונים). האירוע יקיף עבודות פרפורמנס, מדיה, וידאו, שירה, בישול ועוד, שישותפו בפלטפורמות: זום, אינסטגרם, פייסבוק, טלגרם ואחרות. האירוע מגיב בין היתר במחאה על החלטת שרת התרבות להשקיע 8 מיליון שקל בפיתוח פלטפורמה דיגיטלית, במקום להשתמש בתקציב זה לתמוך באמנים שנפגעים. 

20 שנה חלפו מאז הוצאתו לאור של הגיליון הראשון ״הערת שוליים״ וחמש שנים מאז האירוע העצמאי ״הערה 12״, שהתקיים בבית הנסן שבירושלים, משכנה של סלה מנקה ולשעבר בית החולים למצורעים. מעניין להתבונן במגפת הקורונה והבידוד הכפוי בהקשר של מחלת הצרעת שחלפה מהעולם, אחרי מאות שנים שבהן נגזר על חולי הצרעת  בידוד כפוי ונצחי בדרך כלל. 

בין האמניות המשתתפות: הדס עפרת, מיכל אופנהיים, יהודית שלוסברג־יוגב, מקהלת גיא בן הינום, עדי קפלן, שחר כרמל ודודו כרמל, עדיה גודלובסקי, ליאור קריאל וישראל אמיר, נתן סקופ וים דרורי, קבוצת פאתוס מאתוס, אלון כהן־ליפשיץ, עפרי כנעני, אורי הרשברג, נעם אלון וענת בוסק, רחל חגיגי, חפציבה שועלי, יואב ליפשיץ, חיים כהן, זמר ס״ט ויערה דיין, נעמי אבליוביץ׳, יעל אורן, אריאן ליטמן, אמיר בולצמן, קבוצת סלה־מנקה, מטווי שפירא.

עדיה גודלובסקי בהערת שוליים 13

ערן לדרמן, כסאות מתבודדים במוזיאון ישראל

התבודדות ותיקון במוזיאון ישראל 

מוזיאון ישראל, ירושלים משיק ביקור וירטואלי בתערוכה ״כיסאות מתבודדים״, שבו מדברים אוצרי התערוכה – המעצב ערן לדרמן, שחקר את תופעת ״הכיסאות המתבודדים״ ושרון וייזר פרגוסון, אוצרת באגף לתרבות ואמנות יהודית – ומציגים את הרעיון שבאופן מוזר ומעניין מתחבר היטב לרוח התקופה.

התערוכה מתחקה אחר תופעה ייחודית – כיסאות שמציבים חסידי ברסלב ביערות לצורך התבודדות. לצד צילומים מ־13 מקומות שונים שאסף לדרמן לאורך עשור, מוצגים כיסאות נוספים שיצרו מעצבים בארץ ובעולם, בהשראת הטבע או בשיתוף איתו. הדיון מציע לגלות את הרבדים הסמויים שמאחורי כל חפץ, ולצלול לתוך רעיונות חוצי גבולות על טבע ותרבות, התבודדות ותיקון. ״קצת קשה להאמין בימים שכאלה, אבל בימים שקדמו לנגיף קורונה היו לא מעט אנשים שהתבודדו מרצונם החופשי, כדבר שבשגרה, ואפילו הפיקו מכך תועלת רוחנית״, הם אומרים.

סרטון התערוכה מצטרף לרשימה של פעילויות וסיורים וירטואליים שהשיק המוזיאון בימים אלה. באתר המוזיאון ניתן למצוא סרטוני סיורים מודרכים מסוג זה, לצד חוויית שיטוט וירטואלית במוזיאון באמצעות גוגל ART ועוד. המוזיאון מדווח על עשרות אלפי כניסות לתכני האונליין בשבועיים מאז השקת הפלטפורמה.

מוזיאון הרצליה. צילום: 360tiks.com

זמן דיוקן וירטואלי במוזיאון הרצליה

שבע תערוכות חדשות נפתחו במוזיאון הרצליה במערך זמן דיוקן II, כעשרה ימים בלבד לפני סגירת המוזיאון בעקבות הוראות החירום. הקהל מוזמן כעת ״להתקרב ולהיכנס למוזיאון״ דרך סיור וירטואלי תלת ממדי, שמאפשר מבט מקרוב בתערוכות של: ליאוניד בלקלב, מיכל ממיט וורקה, עידו מרקוס, יאן ראוכוורגר, אהרן שאול שור, אלי שמיר ובדיוקנאות מאוסף המוזיאון. בנוסף, משולבים בסיור ראיונות אודיו שקיימה עם האמנים והאוצרים, אשת התקשורת ענת (שניידר) שרן, ומוצגים בערוץ היוטיוב של המוזיאון.

מארב 28. צילום מסך, אתר המרכז לאמנות דיגיטלית

טליה הופמן, גויאבה במארב 28. צילום: רני מונצז׳

 מארב 28: סיורי גבול

גם כתב העת מארב, בשיתוף המרכז לאמנות תדיגיטלית בחולון,  מוציא גיליון דיגיטלי חדש, ״סיורי גבול״. במהלך שנת 2019 נפגשה קבוצה של אמניות.ים, אוצרות.ים וחוקרות.ים במכון לנוכחות ציבורית במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. מטרת הקבוצה היתה לזהות, לסמן ולחקור את מרחבי הגבול השונים הקיימים בישראל, בעת הזאת. מרחבי גבול הם אזורים בעלי פוטנציאל גבוה לפעולה ויצירה החורגת ממנגנוני הסדרה ושליטה ועל כן מתקיימים בהם, בדרך כלל, מופעים ויחסים שאינם יכולים להתקיים במרכז (הגיאוגרפי, החברתי והכלכלי). הגיליון החש מהווה יומן מסע לסיורי הגבול של הקבוצה, מטרתו אינה הסקת מסקנות כי אם תיעוד ותיאור של תהליכים, מחשבות, ומפגשים יוצאי דופן שהתרחשו במהלך הסיורים השונים. בחיפוש אחר הג׳סטות, התנועות והסדקים המאפיינים מרחבים לימינליים ומזמנים התערבויות אמנותיות ביקרנו במרחבי הסטטוס קוו של המקומות הקדושים בישראל/פלסטין, בקווי התפר העירוניים של תל אביב וירושלים, במרחבי גבול מדיומליים ובאתרי קונפליקט קולוניאליים / לאומיים.

משתתפים: איריס פשדצקי, טליה הופמן, אביטל ברק, שרון קנטור, מאי זרחי, מיכל בראור, אמנון בראור.

The post הרשימה המשותפת // 2.4.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אילה מידן, בת 23 מתל אביב, בוגרת מגמת אמנות בתיכון תלמה ילין. לומדת איור בסדנה של יאנה בוקלר וסטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.

מלימודי אמנות בתיכון לאיור

״למדתי ציור, אבל מה שהכי הגניב אותי היו הציורים של חברה של אמא שלי, המאיירת מיכל דיבואה. לא ממש ידעתי לקרוא לזה איור ולא ידעתי למה אני אוהבת את זה, אבל כשחשבתי על ציור, חשבתי על זה.

״לא הבנתי ממש מה זה איור, מה המשמעות שלו לעומת אמנות או מה הקשר שלו לטקסטים. מהחוויה שלי בלימודים בתלמה ילין, איור נתפס קצת כמילת גנאי; משהו שונה מהזרם המודרני או הפוסט מודרני. זה לא שהאמנות הפוסט מודרנית תוקיע איור, הוא פשוט נתפס נאיבי ולא ׳אמנות׳. הרגשתי שיש משהו בסגנון הזה שממש מושך אותי, חוויה של משהו שהוא יותר שלם״.

קלף צוללן

קלף חתונה

״נראה לי שזו תחושה שהכול נמצא שם. לפעמים כשאני הולכת למוזיאון אני מרגישה שאני חייבת לקרוא כדי להבין, יש בזה משהו שמצריך את האינטלקט שלי כדי להבין, או לדעת רפרנסים ולהכיר את שדה האמנות העכשווית. בהרבה מובנים זה לא עושה לי את זה. ברמה הפוליטית והסוציולוגית זה אפילו מעצבן, שיש דברים שהדרך היחידה להבין אותם זה בגלל המיקום החברתי או ההון התרבותי שיש לי. מבחינה רגשית, אני רוצה לראות משהו ולהרגיש שהכל נמצא שם.

״לעומת זאת, באיור יש סיפור: ההתבוננות מכניסה אותך לתוך הסיטואציה שגורמת לך להרגיש הכול. הטכניקה מאוד חשובה, כי היא מספרת חלק גדול מהסיפור, ויוצרת את האווירה ואת הלך הרוח. גם הקומפוזיציה מושפעת מהטכניקה: כל פעם אני מאיירת בטכניקה אחרת שנדלקתי עליה״.

סגנון או שפה אישית

״עם הזמן אני מתגבשת יותר ברמה הסגנונית. יש הבדל בין סגנון לשפה, כי שפה היא משהו שיכול להיות מאוד רחב. מהרגע שאת מתחילה לצייר נהיית לך מין טביעת אצבע. זה קצת כמו שבסוף לכל בן אדם יש את איך שהוא רואה את העולם. אני חושבת שהרבה ממה שאנחנו עושות בשלב הזה בחיים זה למצוא את הקו שלנו״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

השראה

״מרקמים, ממש טקסטורות חומריות – המרקם של עיפרון, דיו, סוגי הדפס שונים – מפות, וילונות, טקסטיל… זה אינסופי. התבוננות באנשים, איזה משהו פיוטי כזה, סצנות. וכמובן יאנה, המורה שלי, שלימדה אותי כל מה שאני יודעת על איור, ולהסתכל על איורים של מאיירים אחרים (למרות שלפעמים זה חוסם). כשטיילתי בהודו, הצבעים והאסתטיקה של האלים ההודים נתנו לי השראה. אני מרגישה שפלטת הצבעים שלי ממש נפתחה בעקבות עזות הצבעים שם״.

מאיור לעבודה סוציאלית

״זה משהו די קדום שהיה טמון אצלי, תמיד התעניינתי בטיפול ובשפה הטיפולית והרגשית. אני חושבת שיש משהו שמחבר בין עבודה סוציאלית ואיור: איזשהו רצון לברוא מרחבים, גם בציור וגם בתקשורת עם אנשים. עם הזמן התווסף המימד היותר פוליטי או חברתי, ההבנה שיש לחברה השפעה מאוד גדולה על הרגש שלנו״.

התחלתי לאייר קלפים טיפוליים כדי להוכיח לעצמי שאיור ועבודה סוציאלית יכולים להתמזג. יש לנו מספר מועט של מילים בשביל לבטא רגשות, ואני מאמינה שצבעים וטקסטורות יכולים לפתוח דברים רגשיים ולעזור להבין אותם

״אז באמת מתוך הפחד שהם לא מתחברים, עם תחילת לימודי התואר, התחלתי לאייר קלפים טיפוליים. רציתי להוכיח לעצמי שהם כן, לחדד לעצמי שאני רואה את המיזוג הזה. בעולם הטיפול קיימים כל מיני קלפים טיפוליים, אבל הרגשתי שחסר לי משהו ברמה הוויזואלית שלהם. זה אמור לפתוח רגשות, אבל לדעתי זה מאוד מצמצם. יש לנו מספר מועט של מילים בשביל לבטא רגשות, ודרך ציור אפשר להרחיב את המנעד הזה. אני מאמינה שצבעים וטקסטורות יכולים לפתוח דברים רגשיים ולעזור להבין אותם טוב יותר.

״בהקשר הזה אני גם מאוד מאמינה בכוח של איור בספרי ילדים. אני זוכרת איך זה הגניב אותי כילדה ואני מתפעלת מספרי ילדים שיש באיור שלהם תעוזה – לדוגמה כשנתקלתי באיור מופשט, בצבעוניות סוערת. צריך לתת לילדים חומרים ויזואליים שמעשירים אותם אינטלקטואלית ומכבדים אותם, לא לזלזל באינטליגנציה של ילדים״.

ימי קורונה

קלף ערבה בוכיה

קלף ראשון

קלפים טיפוליים

״בקלף הראשון שציירתי, מצוייר איש שרוכב על אופניים בחושך. לידו זאב, שהולך/רודף/מלווה אותו. מבחינתי זו התמצית של כל הדבר הזה, כי זה קלף שיכול להיות מצד אחד נעים ומצד שני מאוד מפחיד. כל דבר היה לגיטימי אם הוא הרגיש לי מעניין. עשיתי את זה כתרגיל, לא ידעתי אם אני אדפיס אותם או אשתמש בהם. הם מגיעים משירבוט בסקצ׳בוק, מסיפורים של אנשים אחרים ומחוויות.

״מדי פעם הייתי פורשת אותם ורואה אם חסר לי משהו, גם ברמת הצבעוניות וגם בסקאלת התחושות שזה העביר. רציתי לצייר סיטואציות מורכבות ופתוחות לפרשנות. אין בינאריות של טוב או רע. לא הייתה נקודת זמן שאמרתי ׳זהו׳, מבחינתי הייתי יכולה להמשיך ולהמשיך״.

עולם טוב יותר, גם עבור נשים

״באיור יש לי חופש מוחלט לאייר את המציאות שלי. יש משהו בזה שאת בוראת עולם ומציירת אותו, ואף אחד לא יכול לדכא אותך, כי העולם הזה הוא רק שלך. זה מרגיש לי כמו אקט מחאתי: אני אצור משהו שהוא שלי, ואף אחד לא יכול להגדיר אותי. כשאני הולכת ברחוב בתור אישה יכולים להקטין אותי או לחפצן אותי, אבל בעולם הפנימי שלי הדמיון הוא איזו חומה.

אז לשם זה מאוד מאוד מתחבר לי, לברוא עולם טוב יותר, גם עבור נשים, או עולם שהוא רק של נשים שיכולות לעשות משהו מאוד גדול ביחד ולהאמין בזה. את האיור הכחול עם הנשים, ציירתי סביב המחאה של ׳אני אישה אני שובתת׳, בהקשר של סולידריות ודימוי גוף; הרצון שנרגיש בנוח עם הגוף שלנו כמו שהוא. משהו בשקיפות ובערבוב בציור הזה, זה איך שאני תופסת מה שחבורת נשים יכולה לעשות יחד״. 

סקיצה סיילנט בוק

העבודה הסוציאלית משפיעה על האיור

״בגדול התואר משפיע על האיורים שלי, ואני חושבת שלטובה. איור הוא לגמרי המקום שלי והוא טוב לי, ואולי הוא גם סוג של בריחה. את ׳המדריך המלא לתואר בעו״ס׳ לדוגמה, ציירתי בזמן שיעור מתסכל. אני שונאת את התחושה של שעמום, שהמוח שלי לא מסוקרן. זה בדיוק מה שהייתי עושה בתיכון, רק שעכשיו אני יודעת שזה קול, כי זה איור ולא סתם קשקושים.

״כרגע אני עובדת על ספר שאין בו מילים, Silent Book, רק האיורים מספרים את הנרטיב. כתבתי סיפור על עורבים שגונבים מנורות מבתים עשירים, ותוך כדי הם נחשפים לסצנות אינטימיות ומעניינות מתוך בתים של אנשים. כל הספר מאוד חשוך. הם מגיעים לבית של זקן תימהוני כזה, ומביאים לו את המנורות. הוא מדליק את האור, ונותן להם מרק.

״אז זה לדוגמה, מושפע מהראייה הסוציולוגית הביקורתית שיש בלימודים. עבודה סוציאלית היא מקצוע שיש בו קסם, למרות שכולם רואים את הצדדים האפרוריים והבירוקרטיים. התלבטתי מאוד אם ללמוד איור או עבודה סוציאלית. אני חושבת שגם ברמה הכי פרקטית חשבתי על זה שלצייר אני אוכל תמיד, ובשביל לעסוק במקצוע הזה אני חייבת תואר״.

אילה מידן, המדריך המלא לתואר בעבודה סוציאלית

איך עושים את זה

״אפשר להתעסק גם בנושאים שהם לא הכי פשוטים עם הומור ובצורה אסתטית. הפוסטר של הקרקס הגיע מתסכול שלפעמים אני לא מבינה איך אני אמורה להחזיק הכול? לרצות את כולם, לשטוף כלים, להתמודד עם רשויות ובירוקרטיה, להישאר מטופחת ונשית כל הזמן, שחס וחלילה לא יהיה לי שפם! וכמובן לעבוד, ולמצוא משמעות, איך? ואני עוד באה ממעמד שמאפשר לי חיים נוחים. אז זו הדרך שלי לדבר על משהו שהוא די קשה.

״הגיל שלנו (20 ומשהו) הוא הזמן שבו אנחנו מנסות להבין איך אנחנו עושות את זה. כולנו מתמודדות ואנחנו גם צועדות בזה יחד, סוג של סולידריות כזו. הצגתי את זה בדרך מצחיקה כי אני חושבת שלהומור יש כוח באיור. ההתבוננות הקצת מרוחקת על החיים עם איזה חצי חיוך וחמלה. את יכולה לראות את זה כאילו את איזו לוליינית. לא למחוק את הקושי, אבל להכניס בו רוח חיים, כי צריך עוד קצת קסם בעולם״.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il

אילה מידן, Circus of life

The post 20 ומשהו / אילה מידן appeared first on מגזין פורטפוליו.

תכנית הרזידנסי של ארטפורט פועלת במשכנה החדש בתל אביב, בבניין הכולל חלל תצוגה מרכזי, חללי סטודיו אישיים, חללי פרויקטים ועוד. ועדת איתור מקצועית וחיצונית בחרה בששה האמנים שייקחו חלק בתכנית שתתחיל בספטמבר 2020 ותימשך עד אוגוסט 2021: אמיר יציב, כרם נאטור, רועי כהן, תכלת רם, שחר יהלום ושי־לי הורודי.

השנה כללה ועדת האיתור החיצונית את מריה גרסיה דה פדרו (אוצרת, יועצת אמנות ומנהלת גלריה ממדריד), יוסטה יונוטיטה (אוצרת מליטא, ועד לאחרונה מנהלת תוכנית הרזידנסי רופרט בוילנה), דלית מתתיהו (אוצרת ראשית לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב) ורן קסמי אילן (אוצר ומנהל משכן האמנים בהרצליה). הוועדה נפגשה בנוכחות ורדית גרוס, מנהלת ארטפורט ויעל משה, רכזת תוכנית הרזידנסי של ארטפורט.

שי לי הורודי, ללא כותרת

תכלת רם

תכנית הרזידנסי ומרכז האמנות ארטפורט, ביוזמתו של ג׳ייסון אריסון, יו״ר הקרן המשפחתית על שם תד אריסון, פועלים ללא מטרות רווח לקידום וטיפוח האמנות העכשווית בישראל. התכנית מעניקה לשישה אמנים ישראליים, אחת לשנה, סטודיו, מלגת קיום חודשית וליווי אוצרותי אישי.

התכנית החלה את פעילותה בשנת 2012 וכוללת חללי עבודה אישיים (סטודיו), ליווי אוצרותי, מפגשים שבועיים, סדנאות, ביקורי סטודיו ומלגת קיום חודשית לכל אחד מהאמנים הישראליים למשך שנה. לצידם פועלים גם אמנים ואוצרים המגיעים מחו״ל לתקופות קצרות יותר. המרכז מקיים לצד תכנית הרזידנסי תערוכות, שיחי אמן, סדנאות מקצועיות, יריד ספרי אמן וקבוצות קריאה ודיון, במטרה לחזק ולהשמיע קולם של אמנים במרחב הציבורי ולקדם קשרים בין אמנות וחברה.

כרם נאטור, מים

שחר יהלום, תאומים

אמיר יציב, דטרויט

The post נבחרו אמני המחזור השביעי של ארטפורט appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

סיגל (סיגלונה) רק־ויינטה, בת 46, גרה ברעננה.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשואה+2.

מה בצלחת?

לא בררנית באוכל, אוהבת בעיקר אוכל אסייתי, רק עם בת צמחונית שקצת מאתגרת אותי ומשכנעת אותי – פחות ופחות בשר…

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

כרגע אפשר לראות את העבודות שלי ברשתות החברתיות, מקווה שבהמשך גם בעוד מקומות. בכל מקרה לפני שרצים לדעת שמדובר באיורים מינימליסטיים פשוטים ובעיקר בשחור לבן. ההשראה לכל האיורים  הגיעה מהשפעת מגיפת הקורונה על תפיסת החיים שלי: מושגים ברורים מאליהם פתאום השתנו לגמרי, כל ההסתכלות על עצם הקיום השתנתה. כך, אחד האיורים הראשונים שלי היה אשה שוטפת ידיים, שוטפת את החיים הקודמים.

תהליך העבודה מתחיל בדרך כלל כשיש לי כבר מחשבה או סוג של רעיון בראש. יש לי כל הזמן רעיונות וכדי שהם לא יעלמו, אני רושמת אותם בפתקים בנייד. הנייד לידי כל הזמן ולפעמים גם באמצע הלילה אני כותבת רעיון וממשיכה לישון… ואז, כשאני מתישבת לצייר אני מרגישה איזה מהם בא לי לצייר עכשיו. תוך כדי ציור זה יכול להשתנות, פתאום מגיעים לי רעיונות אחרים, ובמהלך העבודה האיור מתגבש למשהו סופי. אני מנסה שהוא יהיה כמה שיותר פשוט אבל שיעביר את הרעיון בצורה מעניינת.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לקח לי זמן לאפשר לעצמי לעצב ולצייר באופן מקצועי, למרות שתמיד עשיתי את זה בזמני הפנוי. יש לי תואר בתקשורת וניהול מהמכללה למנהל, עבדתי בפרסום הרבה שנים כתקציבאית בגיתם BBDO, ואחרי שלמדתי עיצוב גרפי ועיצוב חווית משתמש פתחתי מותג משלי לפני חמש שנים. אני מאיירת, מדפיסה ומייצרת פריטים מינימליסטיים לבית, במקביל עובדת עם חברות הייטק וארגונים כמעצבת דיגיטל.

אני מאד אוהבת מינימליזם. תמיד אהבתי גם במוצרים שיצרתי וגם בעיצובים שעושה לחברות, ועכשיו זה בכלל צו השעה

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

היינו בהופעה של התקווה 6 עם הילדים. בסוף ההופעה עמדנו בתור להיפגש עם עמרי גליקמן ועד שהגיעה תורנו פתאום הבת החליטה שהיא לא רוצה ונאלצתי לצאת (פאדיחה להיכנס רק האמא…). חנקתי מההערצה בגרון וחזרנו הביתה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

הייתי רוצה הרבה דברים, אחד מהם לעשות דודלס לגוגל. אני לא חושבת שצריך כסף לממן, אבל לא יודעת באמת איך.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

לאחרונה הכנתי לעצמי חולצה לפילאטיס: חולצה לבנה שכתבתי עליה בשחור motion is lotion (בהשראת המדריכה קרינה המדהימה). מאז אני (בבית) מתאמנת איתה!

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // סיגל רק־ויינטה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

מי חיוני ומי לא (2020), צבע על קיר, מוצגת בגלריה ימה – גלריה ציבורית בתחנה המרכזית נהריה. העבודה מוצגת שם עד שנחליט להוריד אותה, כנראה לקראת התערוכה הבאה, תלוי מה יהיה המצב. 

מי אני

סתיו אבן זהב, ילידת ישראל, 1994, גדלתי במושב חגור ובגיל 17 הצטרפתי לתנועת תרבות – תנועה של אמנים ומחנכים שפועלים בפריפריה הגיאו־חברתית של ישראל כדי ליצור מוקדי תרבות מחוץ למרכז הכלכלי של ישראל. התגייסתי למסלול הנח״ל ומרגע שחרורי אני חיה בנהריה, כבר ארבע שנים. אני תלמידה שנה ב׳ בתחומי אמנות חזותית וחינוך קהילתי בבית הספר הגבוה ״תארבות״, בית ספר צומח לאמנות ולפעולה אמנותית בקהילה, מיסודה של תנועת תרבות. 

צילום: תמיר יוגב

צילום: תמיר יוגב

צילום: תמיר יוגב

אני עוסקת באיגוד של אמנים ויוצרים תושבי נהריה לשם פיתוח אמנות ותרבות מקומית ייחודית ולשם חידוש הקשר בין האמנים לקהילה ולקהל; והקמת גלריה ימה – מרכז לאמנות עכשווית בעיר, הממוקם בתחנה המרכזית נהריה בצד הפונה לרחוב, מתוך עיקרון של ציבוריות, קשר לרחוב וכן נגישות ופנייה לקהל רחב ככל האפשר, לא רק לצרכני האמנות ״הרגילים״. אמנות בכל מקום ולכולם.  

העבודה

העבודה היא תוצר של רוח התקופה ושל אחת השאלות המוסריות הבוערות ביותר שעולות בה. כמו משה גרשוני, ששואל־קובע מי ציוני ומי לא (מי ציוני ומי לא, 1979, גלריה ג׳ולי מ׳), יש פה שאלה חברתית־פוליטית של סדרי עדיפויות בכל תחום, וכשזה נוגע לחישובי עלות־תועלת, בהקשר של בני אדם, חיי אדם, עובדים חיוניים, צרכים אנושיים, זה מעלה שאלה קשה, או אולי קביעה קשה. יש פה חלוקה שהיא כביכול אובייקטיבית אבל היא עניין של עמדה.

מי קובע ומי מגדיר מה כן ומה לא? ראש הממשלה הוא חיוני? אמנות היא חיונית בתקופה הזאת? אדם אחד הוא כן ואדם אחר הוא לא? וזה קשה, כי יש פה מצב אמיתי, זו לא מתודה. אנשים מובטלים, חל״ת, אנשים כועסים שסוגרים להם את בתי העסק. למה משהו אחד הוא חיוני ואחר הוא לא?

בעבודות שלי מעסיקים אותי שני דברים: ציבוריות ונרטיב מקומי.

נרטיב מקומי: לחקור מה יש פה מתחת לפני השטח, מה הסיפור שהתושבים מספרים לעצמם על המקום שבו הם חיים, על הקשר שלהם אחד לשני. זה אחד המרכיבים של קהילה, הסיפור המשותף שמאגד אותה יחד. נהריה היא עיר שידעה אסונות והם חלק מרכזי מהנרטיב פה. מבחינתי גם האופן שבו התושבים מתמודדים עם מצבי משבר וחירום הוא חלק מהנרטיב, יש פה הרבה מאוד גילויים של סולידריות.

אחרי השיטפון שהיה עשינו פסטיבל אמנות בזק שעסק בשאלה איך נזכור את השיטפון ומה נלמד ממנו, וזה היה מרומם ומחזק. נהריה במובן הזה יותר דומה לקיבוץ מאשר לעיר. יש פה ערבות ברמה מאוד גבוהה, התגייסות, היכרות, קהילתיות, יש לתושבים פה מערכת יחסים עם העיר, לא נתק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ציבוריות, שילוט ומסרים שנמצאים ברחוב: לרוב אנחנו חולפים על פני המסרים האלו ולא שמים לב אליהם, הם דבר כל כך יום־יומי ומובן מאליו. זה כביכול אובייקטיבי וחשוב לי לערער על זה. לשאול על זה שאלה, להטיל את זה בספק, לפעמים גם לצחוק על זה. למי שייך המרחב הציבורי? מי קובע? האם המרחב הזה, בתור חלק מהציבור, שייך גם לי? וכמה הציבור מתערב בעיצוב פני המרחב הזה?

צילום: גל בן ארי

צילום: גל בן ארי

תעבירו את זה הלאה

המיקום פה הוא עניין. גלריה ימה היא גלריה ציבורית שממוקמת ברחוב. האמנות שמוצגת בה היא לא תמיד אמנות רחוב, מוצגות גם יצירות מקור של אמנים שלוקחים סיכון בכך שהם מציגים אותן אצלנו. גלריה ימה משחקת על הציר הזה – אמנות לא מתפשרת, איכותית, ברמה גבוהה, ומצד שני נגישה מבחינה פיזית, אתה עובר ליד זה, אז אתה כבר נכנס. אין דלת ואין גדר ואין מצלמות, ואם אין תאורה אז גם ישתינו שם.

המקום הוא עניין קריטי: הגלריות פונות לחתך אוכלוסייה מסוים. מבחינתי השאלה־קביעה הזאת רלוונטית לכולם. כולם צריכים לעצור רגע ולחשוב אותה. בגלל זה היא חייבת להיות ברחוב. אני אבוא לאן שיזמינו אותי, לאן שיחשבו שזה רלוונטי.

צילום: מ"ל

פלוס אחד

את העבודות הקודמות שלי מ־2019, ״המתרחצים״ (אקריליק על שלט פי.וי.סי. 160*80) ״המתרחצות״ (טושים על שלט פי.וי.סי. 70*80), ועבודה ללא כותרת (אקריליק על שלט פיויסי 70*70), עשיתי אחרי הבחירות המקומיות בעיר. נבחר ראש עיר חדש אחרי 30 שנה, והפעולה הראשונה שהוא עשה הייתה להוריד את הגדרות הלבנות והשלטים המגבילים ואת איסורי הכניסה שהיו חלק מרכזי מפני העיר. זו פעולה סמלית במובן העמוק, וגם יש לה חלק חשוב בחוויית החיים של תושב בעיר. הלכתי לים, אספתי משם את השלטים שהורדו ועליהם ציירתי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

צילום: תמיר יוגב

The post עבודה בעיניים // סתיו אבן זהב appeared first on מגזין פורטפוליו.

ב־1.1.2020 נקרתה לפני ההזדמנות לשכור את החלל הסמוך לסטודיו שלי בקרית המלאכה, ולפתוח בו גלריה משלי. לא גלריה שגרתית, אלא מקום שבו אוכל להגשים את חלומי, לייסד סלון לאמנות במתכונת סלוני האמנות המסורתיים באירופה ובאמריקה, שנוסדו ונוהלו בידי נשים. סלוני האמנות מעסיקים אותי מזה שנים רבות, ולאחרונה אף הוזמנתי מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל, לדבר על התופעה במסגרת הכנס ״תצוגה ואוצרות במרחב הביתי״, שהתקיים במכללת אורנים בחודש דצמבר.

ההבדל המהותי הוא שהסלון שלי ממוקם בקריית המלאכה השוקקת סטודיות, גלריות, יוצרים ומבקרים מזדמנים, ולא בביתי הפרטי. עם זאת, חלמתי על מקום שבו אוכל לממש את החזון שלי לאירוח אינטימי של מבקרים בודדים וקבוצות מבקרים קטנות; לשוחח ולהדריך אותם באופן אישי בתערוכות שאאצור; ליזום שיחי גלריה, הרצאות וסיעור מוחות ביחס לנושא, תערוכה, תופעה או מיזם כלשהו; להפגיש עמיתים מקרב קהילת האמנים.יות מקרית המלאכה ועוד.

מתוך התערוכה פמאז׳

מתוך התערוכה ציפיות

מאז שסיימתי את לימודי הסדירים במדרשה למורים לאמנות, בשנת 1991, תוך התמחות בציור בהנחייתו של רפי לביא ז״ל, ועד לעת האחרונה, עסקתי בעיקר בלימודים אקדמיים בתחום תולדות האמנות; במחקר, בפרסום ובהוראה במוסדות אקדמיים שונים בישראל. בעשור האחרון, בצד אוצרות של תערוכות יחיד רבות, אני מלמדת מגוון קורסים במסלול לאמנות במכללה האקדמית לחינוך תלפיות. אך גולת הכותרת ומקור הסיפוק העיקרי שלי הם סמינריון בנושא נשים ופרחים בתרבות ובאמנות המערבית, שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלי – האיקונוגרפיה של הפרח: אמנות נשים חדשות אמריקאיות בשנות ה־20 וה־30 במאה העשרים (בעקבות המחקר פרסמתי מאמרים רבים ושני ספרים).

במהלך 20 השנים האחרונות, כשפניתי למחקר אקדמי ממושך, הדחקתי את הדחף לשוב ולצייר באופן מקצועי. בנובמבר 2018, כשביקרתי בסטודיות של רבים מעמיתיי האמנים בקריית המלאכה, לא עמדתי בפיתוי: שכרתי שם סטודיו מקסים ושבתי לצייר במלוא מרצי. תוך כדי כך הצגתי את עבודותיי בתערוכות, והמשכתי לאצור תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות במקומות שונים באזור המרכז. החלום על חלל תצוגה משלי נדחק לשוליים, עד לאותו בוקר, כשהחלל הסמוך לסטודיו שלי התפנה – וללא היסוס שכרתי אותו בלב חפץ.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מאז, השקעתי זמן, אנרגיות ומשאבים רבים להכשרת המקום החדש כגלריה ראויה, והוספתי פריטי ריהוט ייחודיים שמוסיפים חום ויופי לחלל ה״זקן״ שבגלגולו הקודם שימש כבית מלאכה; אחר כך כמחסן של צלם אופנה; וכעת הוסב ל״סלון לאמנות״. הפתיחה החגיגית של הסלון התקיימה במוצאי שבת 15.2 בתערוכת מכירה קבוצתית שכותרתה ״ציפיות״, שכל רווחיה נועדו לרכישת משאבות I-vac מתקדמות למחלקה האונקולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים. בתערוכה השתתפו 30 אמנים שניאותו לתרום חלק מהכנסותיהם למטרה נעלה זו. לשמחתי, הגיעו לאירוע מעל 200 איש והצלחנו לאסוף סכום נאה שהספיק לרכישת שתי משאבות.

נטע בכרך

אלילה צור עברון

לרגל יום האישה הבינלאומי אצרתי בסלון לאמנות תערוכה חדשה, פמאז׳ / femmage, שנפתחה ב־5.3, כשבאוויר כבר הורגש איום וירוס הקורונה. התערוכה עוסקת בשאלת מקומן של מלאכות היד המסורתיות באמנות העכשווית של נשים וגברים בישראל, וברלוונטיות של שימוש וסיווג חומרים וטכניקות על פי מגדר – כפי שהיה נהוג עד לשנות ה־70, אז הוטבע גם המונח Femmage בידי האמנית הפמיניסטית האמריקנית מרים שפירו (1923-2015).

העבודות שיצרה שפירו בטכניקה זו שילבו בדים ודגמים לקולאז׳ים גדולי ממדים, והתחברו בשלהי שנות ה־80 לתנועה אמנותית רחבה בשם (Pattern and Decoration (P&D, שזכתה להכרת הממסד. אמנם גם אמנים גברים השתייכו לתנועת ה־P&D, אך לראשונה בהיסטוריה המערבית נטלו נשים את שרביט המנהיגות בתנועה אמנותית.

כך, אורנה בן־עמי מציגה בתערוכה צעיפים רכים עשויים רקמה וטלאים שיצרה בטכניקה של ברזל מרותך. אתי גדיש דה־לנגה מציגה שלושה פסלי עץ מעובדים בדגמי תחרה, תפורים בחוטי ברזל ואחד מהם סרוג בשוליו בחוטי רפייה. איתמר שגיא מציג שלושה חלקי רקמה, שעוסקים בקשר האישי שלו לסיפור ההצלה של ישראל קסטנר בהונגריה במלחמת העולם השנייה. דבי אשרת מציגה קולאז׳ שעשוי מתשע עבודות טלאים עשויות טכניקה מעורבת על מצע של שקיות תה משומשות. אסתי מידן מציגה ארבע מסגרות ובהן טריפטיכונים שעוסקים ברגעי הבדידות שבפעולת הרקמה, כמטפורה לבדידות האישית של האמן. טלילה צור עברון מציגה ״תכשיטי קיר״ העשויים קרמיקה, חוטי ברזל ואיזולירבנד, ועוסקים באבלה הפרטי.

דבי אשרת

אסתי מידן

עבודותיהם של שאר האמנים מרגשות לא פחות. במהלך השבוע שלאחר פתיחת התערוכה הגיעו מבקרים רבים והתגובות היו חיוביות, אוהדות ומחממות לב. בעקבות ההנחיות לציבור והצורך בבידוד, התערוכה היפה ננעלה מאחורי סוגר ובריח (תרתי־משמע). הסלון שלי לאמנות נפתח ונסגר תוך פחות מחודשיים, ולוח השנה התמלא במהירות בתערוכות יחיד.

כמו כולנו, גם אני מייחלת שנעבור בשלום את מכת הקורונה, שאצליח להחזיק בגלריה ולהעמיד בה את מרבית התערוכות המתוכננות לשנת 2020. אך קודם לכול, אני משתוקקת להסיר את המנעול הכבד מעל דלת הסלון לאמנות ולהזמין את שוחרי האמנות לבקר וליהנות מהתערוכה, שתציין בעבורי את החזרה לעידן השפיות.

– – –

פמאז׳ / femmage
אוצרת: נירה טסלר
סלון לאמנות, שביל המרץ 5, קומה 1, קרית המלאכה
משתתפים: אורנה בן־עמי, אורנית שיראזי, איתמר שגיא, אסתי דרורי חיות, אסתי מידן, אתי גדיש דה־לנגה, ברכה גיא, דבי אשרת, טלילה צור עברון, נטע בכרך, פאני הורוביץ, תמר אור.

The post נירה טסלר // סלון לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

נכנסנו לתקופה משונה שבה כולנו מצווים לא לצאת מהבית, שלא נידבק או נדביק אחד את השני. פקחים מחלקים דו״חות, אין יוצא ואין נכנס, והסבים והסבתות שלנו כלואים בביתם בין ארבע קירות. הם מפחדים לצאת אפילו לקניות והקשר היחיד שלהם עם העולם הוא דרך המכשיר הסלולרי. זה בדיוק הזמן שלנו להיכנס לתמונה, לשמח אותם, לחזק אותם, ודרך הזיכרונות שלהם להגיע לסיפורים מרתקים: סיפורים על הילדות שלהם, על מקרים משעשעים ועל העולם המשתנה למול עיניהם.

אנו קוראים לאמנים צעירים, סטודנטים לאמנות, מעצבים ומאיירים להעמיק את הקשר עם סבא וסבתא וליצור סדרת איורים אישיים המבוססים על נושאי השיחה שבועיים שנעלה. כך ביחד, על ידי שיח ואיור, נוכל להשיב את האופטימיות ולהפיג את הבדידות של כולנו.

בכל שבוע יפורסם נושא בעמוד האינסטגרם GRAND_STORY והאיורים הנבחרים יפורסמו בדף ובסטורי. בסוף תקופת הקורונה נציג את העבודות הנבחרות בתערוכה.

הוראות לשליחת קבצים:

• טכניקת איור בלבד, דיגיטלי או ידני.
• יש לצרף למייל את היצירות המוצעות בקבצי jpg באיכות מסך.
• נא לצרף לקובץ דף מידע הכולל את שם וגיל המגיש.ה, שם היצירה, נושא שבועי וכמה מילים על הסיפור שאיירתם.
• מיקום התערוכה יקבע אחרי הקורונה

לשליחת עבודות, פרטים נוספים ושאלות: עדי סבאג, ויקי סלצקי info.grandstory@gmail.com

The post קול קורא: GRAND_ STORY מאיירים סיפורי סבא וסבתא appeared first on מגזין פורטפוליו.

וואלה, מה אני אגיד לכם? עכשיו כשיש לי מקום לשאת דברים לאומה…

השעה 20:30, הדקות שלפני ההצהרה. לרגע חשבתי שעמנואל כבר נרדם ואני עושה קול אנחה של סוף יום ומנסה להתכונן, אבל מסתבר שהוא עוד לא נרדם. גם הגדולים (איתן ודורי) עוד לא. הם בטריפ: חת׳כת טיול הם לקחו אלה.

ההצהרה תידחה ותצא הודעה מסודרת לציבור.

השעה 22:01.

אזרחי ישראל.

אין רגע הפוגה במאבק של כולנו במגיפת הקורונה. מיד כשהתבררה חומרת הסכנה (ואני עם היסטוריה חרדתית שכזאת), נקטתי בצעדים נחושים כדי להקדים תרופה למכה. סגרנו את גבולות הבית, הטלתי חובת בידוד נרחבת, הטלתי הגבלת התקהלות, דיללתי את מקום העבודה שלי (הלא הוא הסטודיו האהוב שלי) והפעלתי אמצעים דיגיטליים למעקב מרחוק לאיתור ובידוד על המתרחש בסטודיו ובביתי בתל אביב.

הצעדים הללו האטו את קצב התפשטות המגיפה בהשוואה לסטודואים אחרים (לא באמת יודע), אבל המגיפה מוסיפה להתפשט.

banana republic

Break the TV and let's go to sleep

And we haven't start yet

בהתחלה חשבתי שאני אבא, אבל אני גם המורה, אני הגננת, אני הסייעת, אני שף, אני מתכון מהלך, אני ספר בישול, אני שוטף הכלים, אני המדיח עצמו, אני מכבס הכביסות, אני המפעיל הלאומי, אני מגרש המשחקים, אני הרשת החברתית, אני ראש כרוב, אני במצב פיתה ועוד מעט אהפוך לבטטה. המגפה הזאת מתפשטת בכל העולם וגם בארץ מספר ההורים שמבינים (או שלא) את המשמעות שלה גדל בכל יום.

לשמחתי עד לרגע זה, אני מחזיק מעמד.

הכפלת ההורים שיוצאים מדעתם עלולה להביא חלילה לקריסתה של מערכת החינוך, כולל התפקיד האבהי שלי. זמנים קשים, מחייבים החלטות קשות, והחלטתי! אני יושב לעבוד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שלשום ביקשתי מהילדים להשמע להנחיות שלי ולשבת ללמוד, לשחק. יש זמן ועת לכל דבר בסדר היום יש היענות, אבל בפרוש היא לא מספקת. היום אני מודיע על עליית מדרגה נוספת במלחמה עם הילדים. המשפחה תתקן הערב תקנות לשעת חירום להגבלת שימוש במסכים: בהגבלות הללו אתם ילדים נדרשים להיחנק בבית.

עכשיו זאת לא בקשה, זאת לא המלצה, זו הנחיה מחייבת .הנחיה שתאכף על ידי גורמי האכיפה (אמא שלהם, די נשבר לי. אני יודע שזה לא קל, אני יודע שזה קשה, אבל אני מבקש. מטרתן של ההנחיות להבטיח שכמה שפחות אנשים ידבקו ושכמה אנשים פחות ידביקו. מדובר בהצלת חיים רבים, הצלה ממות של בני משפחה, של חברים, של שכנים.

אם אחד מהילדים חושב שאני מגזים, תסתכלו על התמונות בנייד שמגיעות מכל הזיכרונות, מכל המקומות, מכל השטויות שאבא שלכם עושה. תסתכלו מה קורה שם! אסור שזה יקרה כאן. צריך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה כאן. לכן ההחמרות יכנסו הלילה לתוקפן, הן מגובות משפטית. בשלב הראשון הן יהיו בתוקף למשך שבעה ימים.

I'm the teacher, i'm the father, I'm the holy mother F___er

Nothing left but to embrace the sorrow

Corona virus face

אני מבקש מהילדים קודם כל לאכוף זאת בעצמם (כמה פעמים ביקשתי? ביקשתי וביקשתי כל כך הרבה פעמים, שוב פעם ושוב פעם לבקש ולבקש?). אז אני מבקש בפעם האחרונה את שיתוף הפעולה שלכם ילדים, זאת הפעם האחרונה שאני מבקש או אבקש. (אז ביקשתי, אז מה?! זה עזר לי?). אני מבקש מכם, כן, יש את אמא יש את אבא, אבל אני מבקש (שוב פעם מבקש) קודם כל את החובה הפנימית שכל אחד ואחד מכם צריך לאמץ לעצמו.

כולם נשארים בבית. כולם נשארים במסכים. הנה, גם אתם.

השעה 13:03, היום למחרת.

נ.ב. לידיעת הציבור, התקנות לא נאכפות והילדים, ילדים נו… עוזרים או מחריבים לאבא לעשות את השטויות שלו.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

לקריאה נוספת

• עבודה בעיניים // אוהד בנית

  יום רביעי, 7 באוגוסט 2019

• מעבדת הרגשות של אוהד בנית

  יום שני, 23 בנובמבר 2015

in a package of 10,797 Ptitim

The kids don't need to go out. they have there own playground

welcome Eruption i did my best trying to hold it

The post אוהד בנית // Journey Log Report appeared first on מגזין פורטפוליו.

קתדרלת סנטה מריה דל פיורה בפירנצה, מזרקת ארבעת הנהרות של ברניני בפיאצה נבונה ברומא, מאות בתי העיצוב ברחבי איטליה, שבימים כתיקונם מכתיבים כיצד תראה מפת העיצוב העולמית: כולם עומדים בחודשיים האחרונים ריקים מאדם. מעצמת העיצוב הבלתי מעורערת חווה את אחד המשברים הגדולים בתולדותיה. 

כשאנחנו עדיין בעיצומה של טראומה חסרת תקדים, שהשביתה את המשק האיטלקי וגבתה כבר למעלה מ־10,000 קורבנות, קשה לנבא כיצד תראה תעשיית העיצוב המקומית כשמשבר הקורונה יחלוף. עם זאת, משיחות שאני מנהל עם גורמים בענף, מסתמן שבשנים הבאות העיצוב האיטלקי יחזור אחורה בזמן וישדר איפוק וענווה.

האסתטיקה היא חלק חשוב בהוויה האיטלקית וטבועה עמוק בדי.אן.איי של בני ארץ המגף. מלאכות העיצוב החלו להתפתח שם בסדנאות קטנות ועברו מאב לבן כתורה שבעל פה, אך הפריצה הגדולה היתה אי שם בשנות ה־50 של המאה הקודמת, כשהמדינה עברה מכלכלה חקלאית לתעשייתית. עם השנים הפך העיצוב האיטלקי לציר חשוב ומרכזי בתעשייה המקומית. הודות למסירות, לתשוקה ולטמפרמנט החם של האיטלקים, השכילו בתי העיצוב המקומיים לעשות הרבה עם מעט. בעשורים האחרונים הצורניות האלגנטית, הקלאסית והעשירה הפכה לאוניברסלית, רב־תרבותית, הקולעת לטעמם של רבים ועדיין שומרת על ייחודה. 

יגאל סייג, מנכ״ל ובעלים רשת אליתה ליוינג. צילום: שי אדם

בסופו של המשבר הצורך של האיטלקים להגיע לכמה שיותר קהלי יעד רק ילך ויגבר. החודשים האחרונים הם הוכחה לכך שהעולם הוא כפר אחד קטן, אך יתרה מכך זהו מנוע כלכלי נוסף שיוכל לסייע לכלכלה האיטלקית לצאת מהמשבר בצורה חלקה יותר. למזלו של ענף העיצוב האיטלקי הוא מוגדר גם עתה כחיוני: המפעלים לא פסקו לעבוד ונדרשים להציג לרשויות אסמכתאות מהיבואנים שהם ממשיכים לייצר הזמנות ולעמוד בהתחייבויות.

עם זאת, אורחות החיים שלהם השתנו באורך קיצוני. המשמרות דוללו, אין תחבורה ציבורית, ולכן העובדים רוכבים קילומטרים באופניים עד למפעלים. מכיוון שחדרי האוכל במפעלים סגורים, בהפסקה שלהם עליהם לחזור לבתים. התקווה של בעלי המפעלים שלא תהיה הרעה במצב. בעלי מפעלים במחוז אמיליה רומנה, שנמצא בלב אתר ההתפרצות, מספרים שהקורונה תפסה אותם בהפתעה, כמו את כולם, ומוסיפים בעצב שכל משפחה באזור איבדה לפחות אחד מיקיריה.

עמיתים איטלקים מספרים לי כיצד ההסתגרות בבתים משפיעה עליהם מבחינה תפישתית, ומביאה אותם לתובנה שההתמקדות צריכה להיות בצרכים הפשוטים, בהסתפקות במועט ובהקניית ערך פונקציונלי אמיתי לכל פריט

בעלי אחד המותגים המובילים באיטליה סיפר לי כי חלק גדול מהאיטלקים חשים שהמשבר הוא סוג של מבחן לאנושות. אם עד לפני מספר חודשים בני האדם שמו את עצמם במרכז, וטעו לחשוב שהם כל יכולים, הרי שברגע האמת התחוור לכולנו שהשליטה לא בידינו. הסיטואציה הסוריאליסטית הזו גורמת לאיטלקים לנקוט בגישה של ענווה והודיה על מה שיש. החומריות ומנעמי החיים מפנים את מקומם לחזרה למקורות ולחיבור לדברים הבסיסיים. נדמה שהלך הרוח באיטליה יוביל רבים מבתי העיצוב לייצור פריטי ריהוט צנועים, גולמיים ומאופקים יותר, בקווים מינימליסטיים וישרים, תוך שימוש בחומרי גלם בתצורתם הראשונית. 

מדובר בשינוי תפישתי מהותי: העיצוב האיטלקי טרם עידן הקורונה נשען על נראות ועושר ויזואלי, לעיתים על חשבון הפונקציונליות. עמיתים איטלקים מספרים לי כיצד ההסתגרות בבתים משפיעה עליהם מבחינה תפישתית, ומביאה אותם לתובנה שההתמקדות צריכה להיות בצרכים הפשוטים, בהסתפקות במועט ובהקניית ערך פונקציונלי אמיתי לכל פריט. זאת, מבלי לוותר על חומרי הגלם והגימורים המוקפדים שכל כך מזוהים איתם.   

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כמו בכל העולם, המשבר גורם לאיטלקים להביט פנימה לנפש. כבר עכשיו הם מנתחים כיצד תשפיע הסיטואציה הזאת על החיים של כולנו ונערכים ליום שאחרי. כך לדוגמה מסתמן שמתוך ההבנה שערך המשפחה בימים כאלה מתחזק, הכוונה היא לתת יותר דגש בעיצובים על צרכי המשפחה כיחידה אוטונומית. 

במקביל, ממש כמונו, גם האיטלקים החלו כבר בתחילת המשבר לאגור מזון ומוצרי צריכה בסיסיים. כפי שזה נראה כרגע, באבות הטיפוס הבאים נראה דגש רב יותר על פתרונות אחסון יצירתיים ואסתטיים, כיחידות מודולריות בחללי הבית השונים. יצרנים שונים דיברו גם על הרחבת פיתוח עמדות עבודה ביתיות, אם כי בשלב זה גם הם לא בטוחים עד כמה המשבר הזה יגרום לחברות לסגור את מתחמי העבודה ולעבור לעבוד מהבתים. איך אמר לי אחד מהם: ״אתם הישראלים בדיוק כמונו זקוקים לאינטראקציה ולחום של אנשים, לטפיחה על השכם ולערבות ההדדית. דברים ששום משבר, גם החמור ביותר, לא יוכל לקחת מאיתנו״.

The post משבר הקורונה: בעיצוב האיטלקי כבר חושבים על היום שאחרי appeared first on מגזין פורטפוליו.

באפריל 1958, האמן הצרפתי איב קליין פתח לקהל הרחב את תערוכת היחיד שלו בגלריה הפריזאית איריס קלרט. התערוכה, שאותה כינה ״הריק״ (במקור Le Vide), הרימה לא מעט גבות אך גם עודדה את מבקריה לחשוב מחדש על ההגדרה הנוקשה של אמנות מודרנית ועל הצורה שהיא עשויה לתפוס בחלל האמנותי. הסיבה למתח שעורר קליין באמצעות עבודתו היא שקירות הגלריה לא הציגו אף תצלום או ציור פרי ידיו. קליין צבע את הגלריה כולה בלבן בוהק, כמו מבקש להניח מצע ניטרלי שישא על גביו את מושג הכלום. 

כ־62 שנים אחרי שהפרובוקטור הצרפתי ביצע את הניסוי הלא לגמרי מופרך שלו, גלריה רו־ארט בדרום תל אביב יצאה למשימה בעלת תכלית דומה. בפרויקט Shuttle, שהושק בחודש שעבר, ביקשה אוצרת הגלריה מאיה במברגר משישה אמנים צעירים להיכנס אל תוך חלל הגלריה למשך שבוע ימים. במהלך שבעת ימי השהות שלהם בגלריה, היוצרים קיבלו גישה חופשית ומפתחות.

בתמורה לחופש המוחלט שהוענק להם לעשות בחלל הגלריה כרצונם, האמנים התבקשו לוותר על החירות הטמונה ביצירה מתוך חלל הבית או הסטודיו. אל העשייה השבועית התלוו גם מפגשים קבוצתיים, שבהם חברי הפרויקט והאוצרת דנו יחדיו בטקסטים שבחרו. האמנים אף העבירו זה לזו משימות יצירתיות, והגיבו בעבודותיהם תוך התייחסות אל עבודות שקודמיהם יצרו בחלל. 

מיה פרי

כשביקרתי בגלריה בראשית הפרויקט, בתום השבועיים הראשונים, היא הזכירה באופן חשוד את ״הריק״ של קליין. שום אג׳נדה אוצרותית או קווים מנחים לא עיצבו את העבודות שכבר ניצבו בגלריה. עידו גורדון העמיד ספרייה לבנה עם מספר ציורים מופשטים בכחול־ירוק שהסתתרו בין המדפים, בעוד שנגה פרחי עמלה על ציורי קיר אפרפרים של צללי גוף. כשתהיתי בקול איך תעמוד תערוכה אקלקטית בתום חמישה שבועות של עבודה, האוצרת במברגר הסבירה שהתעלומה היא חלק מהעניין שהתגבש בינה לבין האמנים סביב ההליך היצירתי. 

מיה פרי, בוגרת המחלקה לאמנות במנשר, הייתה אמורה לחתום את הפרויקט. אבל החיים, כדרכם, הם בלתי צפויים. ימים לפני שפרי התכוונה לעשות את דרכה אל קריית המלאכה כדי להעתיק את הסטודיו שלה אל החלל של רו־ארט, דיווחים על התפשטותו של נגיף הקורונה הלכו ונעשו יותר תכופים. הקלפים נטרפו, ופרי בת ה־26 נאלצה לחשב מסלול מחדש. ״הנושא הזה של נוכחות האמן בחלל והפגישה שלו עם הקהל זה משהו שהעסיק אותנו בפרויקט שאטל, וזה מעניין לבחון איך זה משתנה לאור הנסיבות״, אומרת במברגר.

״החזון הראשוני של מיה היה מאוד פרפורמטיבי ביחס לחלל ולאנשים. עם ההבנה של השינויים, עלה בה הרצון הפנימי להסתגר בבית ולהתמודד עם התחושות והחרדות שהציפו אותה באמצעות אתר אינטרנט. במובן מסוים זה קרה עוד לפני שכולנו היינו צריכים להסתגר בבתים. היא רצתה לייצר מרחב סטרילי שמייצר עבורה ביטחון, ולשתף אותו. אז זה המרחב שבו היא חיה השבוע, והוא יימשך גם עד שהיא תצא מהבידוד״. 

תציירי לי פרח

כך נולד האתר You Are Safe, ששמו מרמז על מהותו – אי יצירתי של שפיות במרחבי האינטרנט שפרי הקימה כתגובת נגד לשצף הדיווחים החדשותיים המדכאים שמייצר הנגיף.  ״הבנתי לפני שניתנה ההוראה להיכנס להסגר, שיש לי חרדה לצאת מהבית״, פרי נזכרת. ״רציתי להיכנס לתוך הבית ולא לצאת, כי יש לי קצת חרדות בלי קשר. יש משהו בחיצוניות מול הפנימיות שכולם חווים עכשיו, שאני כבר חוויתי בלי הוירוס. אז פתאום החרדה הלא מציאותית שלי נהייתה מציאותית. זה מעניין כשזה קורה, אבל זה לא עוזר להוריד את רמת החרדה. הבנתי שיש סיכוי שאני לא ארצה להגיע לגלריה ועלה לי הרעיון לאתר״. 

פתאום החרדה הלא מציאותית שלי נהייתה מציאותית. זה מעניין כשזה קורה, אבל זה לא עוזר להוריד את רמת החרדה. הבנתי שיש סיכוי שלא ארצה להגיע לגלריה ועלה לי הרעיון לאתר

אחת האטרקציות הבולטות בממשק של פרי היא זו המאפשרת למשתמשים לשלוח בקשה אנונימית לציירת ובה הם יכולים לתבוע שתצייר עבורם ציור שימחיש את כל מה שעולה על דעתם. פרי, שסגנון הציור שלה הוא טראגי־אירוטי ובעל קווי מתאר נמהרים ושבורים, המזכירים לעיתים מחווה לאמן האוסטרי אגון שילה, מוצאת את עצמה מציירת איורים ״חמודים״, כלשונה. 

Life

A place to fall apart

Heartbreak

״כל העניין הוא שאת תזרקי משהו ואני אצייר לך, זה לא מתוחכם מדי. אין פה תרגילים. זה מזכיר לי איך הבת של אח שלי רצה אלי כשאני מבקרת אותם ואומרת לי: ׳מיה, תציירי לי סוס. תציירי לי פרח׳. ההתעסקות שלי בלצייר לה את מה שהיא רוצה מרגיעה אותי״. 

פרי אומרת שלתחושתה, ״אנשים רוצים שאני אצייר את מה שחסר להם עכשיו. קיבלתי הרבה בקשות שאצייר Love, Lover, Company, Women hanging out together. זה מעניין, אנשים מבקשים חיבור, אהבה וקשר. אני חושבת שזה מה שאין לאנשים כרגע, והם צריכים את זה בשביל להירגע״. 

זה בסדר לפחד

עוד סוג של יצירה שפרי חושפת ב־You Are Safe הוא המוסיקה שהיא מלחינה, מנגנת ושרה. פרי היא מוסיקאית עצמאית המופיעה לעיתים בהרכב המכונה Laila; את רצועות הסאונד האינסטרומנטליות וההיפונטיות־משהו שהעלתה לאתר היא מנציחה תחת הקטגוריה Sound Capsules (קפסולות צליל). היא מתייגת אותן תחת שם ומספר הימים שחלפו מאז תחילת ההסגר, יחד עם ההנחייה לשומעים: ״זה בסדר לפחד. אתם בטוחים, אני מבטיחה״. 

״יותר קל לי לנגן כרגע מלצייר, כי יש משהו בנגינה שעוטף את החלל. זו פעולה שונה מיצירת דימוי. הנגינה שהכנסתי לאתר היא אקספירמנטלית ופתוחה, קצת כמו מנטרה. החזרתיות הזו של צליל עוזרת להירגע״, היא מהרהרת. 

Why look at animals

Hug

פרי מדגישה כי אף על פי שאתר האינטרנט שיצרה מנותק מהעולם החיצון או מחלל גלריית רו־ארט, הוא מתכתב עם השאלות שנשאלו במהלך פרויקט Shuttle. ״שאטל הייתה תערוכה קבוצתית אינטראקטיבית ואקספירמנטלית, וזה די מטורף שהקורונה התפתחה במהלך תערוכה כזו, שמבוססת על מגע וקשר. כל הקונספט של התערוכה הוא הפוך מההנחיות ומהחוקים שמכתיבים את החיים שלנו עכשיו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

"אבל אני מרגישה שהצלחתי ליצור ספייס שמאפשר המשכיות של הפרויקט של שאטל, כי האתר נולד מתוך מחשבה על תקשורת ועל אוצרות שנעשית מול הצופה. הוא נבנה עם הזמן, זה לא שהוא מוכן. בדרך כלל באינטרנט, כשמישהו מפרסם אתר אז הוא מציג תוצר מוכן, ועכשיו זה משהו שאני עושה ביחד עם אנשים. אני צריכה את עזרתם של אנשים כדי לתפעל את האתר״. 

מאיה במברגר: יש משהו מאתגר בלייצר ולהציג תרבות במרחב המקוון כרגע, כי הכל קורה נורא מהר ויש איזה עומס מציף של יוזמות מהירות שמרגישות לי קצת שטוחות. במרחב שמיה מייצרת יש את ההאטה וההעמקה שאני מחפשת

במברגר גם שותפה למחשבות על עקביות בהצגת הפרויקט, אבל מעדיפה לדבריה ״להמשיך על אש קטנה״ בימים אלה. ״יש משהו מאתגר בלייצר ולהציג תרבות במרחב המקוון כרגע, לאו דווקא כי הטכנולוגיה או המרחק מפריעים לחוויה אלא כי הכל קורה נורא מהר ויש איזה עומס מציף של יוזמות מהירות שמרגישות לי קצת שטוחות. במרחב שמיה מייצרת יש את ההאטה וההעמקה שאני מחפשת עכשיו״. 

להרגיש פחות לבד

עמוד הבית של You Are Safe מלא באיורים של חפצים יומיומיים וסצינות ביתיות, ושיטוט אקראי בו יוביל את הגולשים לקטגוריית כמו Bedroom Library. אל הספרייה המקוונת פרי סורקת מדי יום עמוד אחד מספר שנמצא אצלה על המדף בבית ושמילותיו מהדהדות במחשבותיה במהלך הימים האחרונים. 

״ידעתי שאני רוצה לשתף משהו באתר שהוא לא אני, ולא רציתי לתת לינקים לדברים אחרים באינטרנט. חשבתי על כך שאני סורקת את הציורים שלי כדי לעלות אותם לאתר, ואז פתאום עלתה לי המחשבה שאני יכולה לסרוק גם עמודים מספרים שנמצאים אצלי על המדף. הספרים שבחרתי בהם הם ספרים שאני מאוד אוהבת״, פרי מדגישה. 

כדוגמה היא מצביעה על ספרה של המשוררת הבריטית אמילי ברי, Stranger, Baby. ״דפדפתי בו בבית ופתאום הגעתי לשורות הבאות: I went into one room, then I went into another. I was in a room inside a room, there I felt safe. זה נורא ריגש אותי, כי אנחנו נמצאים במצב שהוא אבסורד מבחינה גלובלית, ופתאום יש טקסטים כאלה שמדברים על מה שאנחנו מרגישים. זה מה שמדהים באמנות: היכולת לקחת משהו ולהתחבר אליו ברגע כזה, ואז להרגיש פחות לבד״. 

עוד שירות שפרי מעניקה באתר הוא שיח ער עם המבקרים בו. בקטגוריה Together, פרי מזמינה אנשים לכתוב טקסטים על תחושותיהם לנוכח המציאות הנוכחית המורכבת. כשאני גוללת בעמוד האתר אני מגלה שהיא כינתה את המקום שאליו יגיעו ההודעות הללו, The Void, ולא יכולה שלא לחשוב שוב בחיוך על עבודתו של קליין. ״Void זה רק ביני לבין המשתתפים, הכל אנונימי ואני לא יודעת מי כתב לי מה. אין אימייל, אין כתובת. אנשים כותבים ל־void, אבל הם יודעים שאני בצד השני״. 

כשאני שואלת אותה אם היא חושבת על האמנות שתיצור ביום שאחרי, פרי עוצרת לרגע ואז מסבירה שהיא מעדיפה להתמקד בכאן ועכשיו. ״להיות בבית ולא לצאת מהמיטה, בשבילי זו לא הפעם הראשונה שאני חווה את זה. זה מזכיר לי תקופות יותר קשות בחיי שבהן לא יכולתי לצאת מהחדר.

אני צריכה להזכיר לעצמי: אני פה לא כי אני בדיכאון אלא כי העולם לא נותן לי לצאת. אני לומדת איך להיות בסדר במצב הזה, להיות חזקה

״אז אני צריכה להזכיר לעצמי: ׳אני פה לא כי אני בדיכאון אלא כי העולם לא נותן לי לצאת׳. אני לומדת איך להיות בסדר במצב הזה, להיות חזקה. יש פה הרבה דברים מנטליים שאני מניחה שכל אחד חווה בדרכו כרגע, הסתכלות פנימית על מה המצב הזה אומר. אלו שאלות חשובות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו״.

עידו גורדון

נגה פרחי

The post You Are Safe: מיה פרי יצרה עבורכם מרחב יצירתי בטוח בימי הקורונה  appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

יעל עמית סנקר, מציגה עבודה קהילתית־פמיניסטית במוזאון בר־דוד, במסגרת ״אי שם״, תערוכה קבוצתית בנושא אגדות. אוצרות: מיטל קילמניק.

בהכנת העבודה השתתפו: אור לבנת, אורית זיו, אושרה פנקר ירושלמי, אילנה ניצן, אירית רגב, אליה ספרה מלר, גילת גור אריה גרינברג, גלית רוסמן, ורי כוגן, זהר גרינבוים, חדוה קליין, יהודית פרדי, יונה גורדון, יעל בורוכוביץ, יערה אסטרייכר, ירדנה קילמניק, לאה דבוש, ליאה פרדו טראמר, לילך בלוך, מיכל קליינהאוז יוסף, מירב טרכטמן כהן, מלכה כרכום, מרג׳י ימני, נעמי רזינובסקי סלע, עינת סגל, ענת גבעתי, עפרה ברזילי, תמרה כוגן.

מי אני

בוגרת המחלקה לעיצוב מוצר בבצלאל, עוסקת שנים רבות בעיצוב ובאמנות, פעילה במיזמי תרבות וקהילה. בזמן האחרון אני מתמקדת בשילוב של תכנים וטכניקות עבודה ויצירה הנחשבים נשיים.

העבודה

היצירה התחילה בפוסט שפרסמתי:

״בואי לסרוג איתי דג זהב!
זוכרות את האגדה על הדייג ודג הזהב? הדייג טוב הלב והתמים, דג מהמים את הדג הזה שהציע לו כל מה שירצה ובלבד שיחזיר אותו למים. הוא – לא רצה כלום. היא – אישתו הרעה, צרת העין וצרת הלב, רצתה יותר מדי וקלקלה הכל. לא עוד. אנחנו לא חמדניות – אנחנו שאפתניות, ואנחנו נדוג לעצמנו דג זהב ונבקש כל מה שנרצה.
בואי גם! אני מזמינה אותך להצטרף לעבודת אמנות קהילתית: לסרוג דג זהב ולהביע את שאיפותייך. בבטן הדג שתשלחי אלי יושתל רכיב אלקטרוני עליו קולות של נשים ורצונותיהן. יחד ניצור להקת דגי זהב וניתן במה למלאכת יד נשית, ולקול חזק לשאיפות של נשים, ילדות, נערות, עלמות ומבוגרות״.

מכתבים מסורגות. צילומים: מ״ל

אושרה פנקר ירושלמי

אירית רגב

מירב טרכטמן כהן

בעקבות הפוסט נשים רבות, מכל רחבי הארץ, שלחו לי דגים ומשאלות בהודעות ווטסאפ. הדגים שונים ומגוונים; הם נוצרו בסריגה, תפירה, ויטראז׳ ושלל טכניקות אחרות, וגם מחומרים מפתיעים: צמר, משי, חבל, סמרטוטי ריצפה, שקיות פלסטיק, קפיץ ספירלה של מחברות, חוטי נחושת, סלי קניות, ברזלית של מטבח, מסרגות ועוד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

היה מקסים לראות איך נשלחו הדגים. למרות שלא ביקשתי, כולן צירפו עוד חתיכת צמר או חוט כדי לאפשר לי למלא את הדגים במשאלות ולתפור את הקצה, וחלקן שלחו ברכות, מכתבים קצרים ומתנות קטנות. המשאלות שנשלחו הוקלטו על רכיב אלקטרוני בעל סנסור הפעלה רגיש לאור ושולבו בתוך דגי הזהב. בתערוכה, להקת הדגים תלויה מתקרת המוזיאון. המבקרות והמבקרים ״מצביעים״ על כל דג בפנס; קרן האור מתניעה את הצ׳יפ ומשאלות הנשים נשמעות בקול.

תעבירו את זה הלאה

אחת הסורגות הציע לי להעביר את העבודה למחלקת ילדים בבית־חולים בצפון. זה רעיון נהדר. בכל אופן התערוכה תוצג במוזיאון בר דוד למשך שנה שלמה, אז יש עוד זמן.

צילומי הצבה בתערוכה: ג׳יל פיטוסי

עודת שתי וערב מצילומים משפחתיים. צילום: מ׳׳ל

פלוס אחד

עבודה שיצרתי עבור קורס צילום בהנחיית דגנית ברסט, במדרשה לאמנות בית ברל. בעבודה זו הדפסתי צילומים מהאלבום המשפחתי וארגתי אותם אחד בשני, בנסיון לחזור לנקודות משמעותיות בחיי המשפחה ולארוג אותם זה בזה במלאכת־יד נשית ועמלנית. האריגה מייצרת מעין אגרטל תלת־ממדי. בחינה שלי את עצמי בתוך ההוויה הנשית ישראלית של צבא, חַיָּלוֹּת, הורות ומשפחה.

בדימוי המשולב אפשר לראות צילום של הורי בחתונתם ארוג בצילום שלי יום לאחר לידה עם בנותי; צילום אחייניתי במדי צבא, עסוקה במטבח, ארוג בצילום שלי עם ביתי וחברה בחגיגת יומולדת; צילום שלי בטירונות בה״ד 12 מדגמנת מדי צבא, צולם על־ידי ה״צלם״ של המחנה, ארוג בצילום שלי עם ילדי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post עבודה בעיניים // יעל עמית סנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אסף, מה שלומך? איך אתה עובר את ימי הקורונה? איפה אני תופס אותך?

אני בטוב יובל. מה שלומך? אני בברלין היכן שאני מתגורר. עובר בשלום, רוב העבודה שלי התבצעה מרחוק גם ככה אז השינוי לא משמעותי

אני גם בסדר, בכמעט חודשיים האחרונים בלונדון, ואצלי חלק מהעבודה היה תמיד מרחוק, אז זה לא נראה לי מאד שונה. ועדיין…

ובגלל זה רציתי לדבר איתך. מזה זמן אני עוקב אחר העשייה שלך, ושינוי הפוקוס, שאם אוכל להגדיר במשפט זה עיצוב אופנה פיזי לעיצוב אופנה דיגיטלי או וירטואלי. אני צודק בהגדרה המצומצמת הזו?

כן, ההגדרה נכונה. העבודה שעשיתי אז ועושה עכשיו חרגה מעיצוב בגדים פיזיים או וירטואליים בלבד, אבל הדגש וההקשר תמיד היו סביב התחום הזה. עבדתי גם כסטייליסט, כמעצב תלבושות, עיצבתי מוצרים שאינם בגדים, אבל תמיד נקודת המוצא והתוצר היו קשורים למראה של דמויות כאמצעי תקשורת

עיצוב וירטואלי

קולקציית הגמר, Central Saint Martins

אסף ריב ל־ROHBAU

עיצוב פילטר

אז לטובת מי שפחות מכיר אותך ואת התחום, ספר רגע בכמה מילים מה זה אומר עיצוב אופנה דיגיטלי, ואיפה אתה נכנס לתמונה

אופנה דיגיטלית זו הגדרה רחבה ותחום שנמצא בראשיתו ואין לי בעלות על ההגדרה, אלא נסיון למקם את העבודה שלי בתוך הקשר מסוים

מה מעניין אותך בזה? איפה אתה נכנס לתחום?

הזווית שאני עוסק בה, קשורה לדימויים של בגדים או שינוי מראה של דמוית באופנים דיגטליים, באופן שמייצר ערך שהוא מעבר לדימוי. בפשטות, מדובר בשלושה תחומים עיקריים – פילטרים של מציאות רבודה, בגדים דיגיטליים שמולבשים על תמונות קיימות, ו־skins לדמויות במשחקי מחשב ועולמות וירטואליים.

העבודה שלי מתפרשת על שלושת התחומים האלו, כשבכל אחד אני משחק תפקיד אחר. אני מבצע פילטרים של מציאות רבודה עבור לקוחות בעיקר, פרויקטים של בגדים דיגיטליים כמעצב עצמאי, ושותף במיזם שבונה תשתית שתאפשר למותגי אופנה ולייפסטייל למכור את המוצר שלהם בסביבות וירטואליות

ולפני שנתעמק במהות – מי הלקוחות (של 1+2 בעיקר)?

מותגי אופנה בעיקר, אבל גם מוזיאונים, חברות תקשורת, כל מי שמעוניין לתת ללקוחות שלו הזדמנות ליצור תוכן בעזרת מראה שקשור לחזון שלהם ועל ידי כך להגביר מעורבות של הלקוחות ומודעות למותג

וכשאתה מעצב לדיגיטל, האם חשוב לך הקשר לעולם הפיזי? או שזה עולם חדש שאתה יכול לקבוע בו את הכלים? עד כמה אתה מסתמך על מה שלמדת בשנקר ובסנט מרטינס, ועד כמה אתה מרגיש שאתה צריך להמציא את הגלגל מחדש?

הרבה מהעבודה שאני מייצר מתבססת על המתח בין תרגום של אלמנטים מהמציאות הפיזית לחופש שמתאפשר מעצם העבודה במדיום דיגיטלי, שאין בו אילוצים פיזיים.

הרבה מהעבודה שאני מייצר מתבססת על המתח בין תרגום של אלמנטים מהמציאות הפיזית לחופש שמתאפשר מעצם העבודה במדיום דיגיטלי, שאין בו אילוצים פיזיים.

גם כמעצב של פריטים פיזיים הרגשתי צורך להמציא את הגלגל מחדש. אז מהבחינה הזו אין פה איזה חידוש גדול; זו אחת הסיבות המרכזיות שנמשכתי לעבודה בתלת־ממד

היכולת להסתמך על הקשרים מהעולם הפיזי ועל ההשכלה שקיבלתי בתולדות העיצוב והאמנות, ועל עבודה שהיא מבוססת קראפט, מאפשרים לי ליצור דברים מעט שונים עם עומק ואיכויות שלא בהכרח קיימות בעבודה של יוצרים בלי הרקע הזה, שמתבססת בעיקרה על רפרנסים מהעולם הדיגיטלי. אני אומר את זה בלי לשפוט מה יותר טוב או פחות טוב, אלא כציון עובדה. הרבה מהעבודה שאני מייצר מתבססת על המתח בין תרגום של אלמנטים מהמציאות הפיזית, לחופש שמתאפשר מעצם העבודה במדיום דיגיטלי שאין בו אילוצים פיזיים.

מן הסתם ההכשרה שלי והנסיון המקצועי כמעצב באים לידי ביטוי בפרויקטים הדיגיטליים שאני עושה. לא יודע להגיד האם זה טוב או רע. אגב, גם כמעצב של פריטים פיזיים הרגשתי צורך להמציא את הגלגל מחדש. אז מהבחינה הזו אין פה איזה חידוש גדול; זו אחת הסיבות המרכזיות שנמשכתי לעבודה בתלת־ממד

פילטרים לאינסטגרם

את המעבר הפיזי לדיגיטלי אני מבין. אבל היית רוצה לראות את העיצובים הדיגיטליים שלך חוזרים לעולם הפיזי בפורמט כזה או אחר?

אני לא פועל מנקודת הנחה שאחד התחומים מעניין או חשוב יותר מהשני. שניהם רלוונטים עבורי, וגם עבודות שמתפרסות על שני התחומים הן רלוונטיות. כרגע אני עובד על פרויקט שמערב הדפסה בתלת־ממד של עבודות דיגיטליות לתערוכה, אז כן יש זליגה מהדיגיטלי לפיזי.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עבור אופנה מדובר בטריטוריה שלא נחקרה מהרבה בחינות, ולכן יש תהליך של נטיה חזקה לכיוון הזה כרגע. באותו האופן שראינו נטייה חזקה לאופנת גברים בעשור האחרון אחרי הרבה שנים של הזנחה. מעצבים מחפשים היכן נמצא החדש ובגלל החוסר בכישורים בעולם האופנה בכל מה שקשור לכלים דיגיטליים, תוכן כזה נתפס כחדש יותר ולכן מעניין כרגע. מעבר לזה, יש הזדמנות כלכלית משמעותית לשוק שנמצא כבר כמה שנים במשבר מהותי

לרגע לא התכוונתי שהאחד עדיף על השני. אין לי לא געגוע לעולם פיזי פשוט יותר, וגם לא התלהבות ללא גבולות מהעולם הדיגיטלי. אבל אם כבר אנחנו פה, יש לי תחושה שרוב עולם האופנה, בטח בארץ, מאוד רחוק מהעולמות שאתה נמצא בהם כרגע.

לפני חודש וחצי ביקרתי בתואר השני באופנה ברויאל קולג׳ ושוחחתי עם סטודנטים, ראיתי על מה הם עובדים,  וזה היה סופר מעניין לראות איך חלק גדול מהם נמצא בעולמות האלה: תלבושות לגיימינג, פילטרים ועוד

האדריכלות החילה כלים דיגיטליים לפני עשורים, כנ״ל עיצוב מוצר וגרפי. משום מה האופנה נשארה מאחור אני מצפה שזה ישתנה בתוך כמה שנים. המשבר שאנחנו עוברים עכשיו באופן לא צפוי בהחלט מעלה את האטרקטיביות של כלים דיגטליים

אני מצפה שזה ישתנה בתוך כמה שנים. המשבר שאנחנו עוברים עכשיו באופן לא צפוי בהחלט מעלה את האטרקטיביות של כלים דיגטליים ליצירת תוכן, ל־prototyping וגם ליצירה של מוצרים שהם דיגיטליים לחלוטין ובעלי ערך כמו פילטרים, אופנה דיגטלית ו־skins. אבל כן, עולם האופנה בארץ עסוק בהישרדות. סטודנטים לתואר שני ברויאל קולג׳ עסוקים בלחלום. הגיוני שיהיה את הפער שאתה מדבר עליו.

הם מחוברים יותר לתחומים של עיצוב שהם יותר מתקדמים מאשר אופנה, בגלל החשיפה לתערוכות, מסיבות ותרבות שאפשר לחוות בלונדון. האדריכלות החילה כלים דיגיטליים לפני עשורים, כנ״ל עיצוב מוצר וגרפי. משום מה האופנה נשארה מאחור

אסף ריב, קולקציית בגדי ספורט. צילומים: דפי הגאי

קולקציית הגמר, Central Saint Martins

קולקציית הגמר, Central Saint Martins

אסף ריב ל־ROHBAU

אסף ריב ל־ROHBAU

איך אתה מסביר את זה שעולם האופנה נשאר מאחור?

– אני חושב שבאופן מסורתי הדרך של אופנה לייחד את המוצר ולהעניק לו ערך היתה דרך סיפור של מורשת ומלאכה. אלו ערכים שנמצאים נמוך בסולם הערכים של הדור החדש של הצרכנים. 

– הרבה מהטכנולוגיות שמשמשות לייצור בגדים לא השתנו במאה השנים האחרונות באופן משמעותי  והפיצוי על כך הוא בעבודה זולה בתת תנאים במדינות עולם שלישי.  

– מורים שמסתכלים בהתנשאות על כלים דיגיטליים כי הם לא שולטים בהם בעצמם. התייחסות למחשב ככלי טכני ו״נמוך״ (אירוני בהתחשב בעד כמה תהליך העיצוב של בגדים מושפע משיקולים טכניים ושיקולי ייצור), נובעת הרבה פעמים מפחד. 

-תעשיה שמרווח הטעות בה נמוך מאוד, בגלל שולי רווח נמוכים וקצב מהיר של עשרות קולקציות בשנה, נוטה ללכת על האפשרות הבטוחה שהוכיחה את עצמה לאחר שאחרים ניסו אותה. זה מוביל למצב שבו יש 2-3 מותגים בזמן נתון שמובילים את השוק העולמי בזמן שכל השאר מחקים אותם.

כל אלו השערות כמובן מנקודת מבטי המוגבלת. חדשנות באופנה לא מתוגמלת בניגוד לתעשיות אחרות שזזות בקצב יותר איטי.

מה אתה חושב?

תראה, אני פחות מגיע מהתחום, ונראה לי שכל מה שאתה כותב זה נכון, אבל הייתי מוסיף עוד משהו חשוב והוא הקשר הפיזי בין הבגד, הכסות, לגוף. התחושה שהוא יוצר, כשאני לובש אותו על הגוף הפיזי. נשמע לך הגיוני?

יכול להיות. בעיני הרבה מה־appeal של אופנה נובע מסיבות שלא קשורות ללבישה פיזית אלא לתחושות ומחשבות סביב הגוף והדימוי העצמי. אלו דברים שאפשר לשחזר גם בעולמות וירטואליים

אז מה מבחינתך חשוב בעיצוב אופנה לעולם הווירטואלי? מה הופך עיצוב כזה לטוב?

אני חושב שלפני שאפשר לדבר על עיצוב טוב או רע, צריך להבין מה מעניק לקונספט הזה תוקף. איכות של עיצוב נמדדת לפי התאמה לסביבה ולנסיבות. בגדים דיגיטליים מתקיימים בכל מיני סביבות/נסיבות. ככל שהסביבה והדמות הווירטואליות מעוררות יותר תחושות במשתמש (ככל שהמשתמש יותר מעורב), כך הבגדים שהדמות לובשת יכולים להיות משמעותיים יותר עבורו. זה תנאי בסיסי שצריך להתקיים על מנת שבגדים וירטואלים יהיו יותר מאשר דימוי יפה או לא יפה, אלא אוביקט שימושי שאנשים יסכימו לשלם בעבורו בזמן, כסף או מידע עליהם.

ככל שהמשתמש יותר מעורב, כך הבגדים שהדמות לובשת יכולים להיות משמעותיים יותר עבורו. זה תנאי בסיסי שצריך להתקיים על מנת שבגדים וירטואלים יהיו יותר מאשר דימוי יפה או לא יפה, אלא אוביקט שימושי שאנשים יסכימו לשלם בעבורו

ברגע שסביבה כזו קיימת ויש בה משתמשים מעורבים, אפשר לקיים בגדים וירטואלים שיש להם מספיק חשיבות כדי להיות טובים או רעים. אבל בכנות, זו שאלה שאני לא יודע לענות עליה בצורה חד משמעית גם בעולם הפיזי: מה הופך עיצוב לטוב זו שאלה שמבלים קריירה שלמה בלנסות לענות עליה

זה נכון… לשמחתי אני רוב הזמן בצד ששואל. ועוד שאלה אחרונה: יושבים עכשיו בבית סטודנטיות לאופנה, מעצבים צעירים (ולא שאתה קשיש…) ויש להם הרבה זמן בבית. לאן תשלח אותם כדי ללמוד יותר על העולם הזה?

AR Filters
Spark AR Studio
Lens Studio

3D modeling and animation
Blender

3D Sculpting
stephaneginier.com

Clothes 3D Modeling
CLO3D

האחרון בתשלום אחרי חודש נסיון חינמי, כל השאר בחינם

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרנו לפני שנפרדים?

לא לפחד

אהבתי

The post אסף ריב: עולם האופנה בארץ עסוק בהישרדות. סטודנטים ברויאל קולג׳ עסוקים בלחלום appeared first on מגזין פורטפוליו.

כחלק מקורס צילום עם רינת קוטלר בלימודי אמנות במדרשה בית ברל, קיבלנו משימה ליצור שלט עם משפט שאנו מתחברים אליו, למקם אותו במרחב ולצלם. המצב הסוריאליסטי שבו החברה שלנו נמצאת בימים אלו העלה בי את המשפט DON'T PANIC, מספרו ההומוריסטי המצויין של דאגלס אדאמס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה.

הספר נפתח בהודעה קלילה של חייזרים לאנשי כדור הארץ. הם מודיעים לאנשים האומללים שחיים בכדור הארץ שהפלאנטה שלהם עומדת במקום שבו תיסלל דרך אקספרס על חללית, ושהוא מיועד להריסה בעוד כמה שניות. היחיד ששורד מאנשי כדור הארץ הוא ארתור דנט, בחור חובב תה, וזאת בזכות חברו החייזר פורד פרפקט. יחד הם מתחילים מסע טרמפים בגלקסיה, כי לאף אחד מהם אין חללית. את המסע הזה הם עוברים בזכות ספר שהוא מדריך הטרמפיסט לגלקסיה ועל כריכתו המילים DON'T PANIC.

ענבל הלוי. צילום: דוד נהיר

צילום מסך מאתר ynet

צילום מסך מאתר N12

הספר עוסק באיך לשרוד ובמשמעות החיים, והמסר הגדול ביותר שלקחתי ממנו הוא לעשות צחוק מכל מה שלא באמת רציני; להתייחס לחיים בהומור הרלוונטי להם וכך גם מכל המצב האבסורדי שקורה לנו כעת. תחושת סוף העולם שמגיע, אנשים שסגורים בבתים שלהם, צועקים על אמא ואבא שלא יעזו לצאת מהבית, וברחוב שורר שקט שלפני פצצת אטום, וכל המצב האפוקליפטי הזה הזכירו לי את הספר, שבו העולם מגיע לקיצו וראוי להתייחס למצב הזה בשמץ של הומור ושנינות שכן מדובר בשפעת.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כל מי שקרא את הספר ידע היטב שהוא מהול בביקורת על דרכי החשיבה של היצורים האנושיים על פני כדור הארץ שהיו אומללים ברובו, ואני שואלת את עצמי: האם אנחנו כל כך אומללים כי אולי אנחנו מאמינים לכל מה שכתוב על פיסת נייר עיתון שמטרתה לעודד פאניקה?

כל אות בשלט צויירה בנפרד על דפי עיתון שנבחרו בקפידה, בעיקר אלו עם הכותרות האדומות. דפי העיתון הודבקו על קרטונים צבועים בלבן והמשפט נתלה במקום הציבורי ביותר שבו האווירה האפוקליפטית שררה במלוא הדרתה: שוק הכרמל הסגור לאלתר. בתליית מסר זה קיוויתי לגרום לאנשים לחייך, אולי לגרום להם לחשוב על המצב בקצת הומור ושנינות ולא באימה ופאניקה; להנכיח משהו קצת קליל יותר ולהזכיר לנו שהכל מדומיין וממילא כל הפלאנטה שלנו תתפוצץ בקרוב.

אז בלי פאניקה!

The post ענבל הלוי // DON'T PANIC appeared first on מגזין פורטפוליו.