רינו אבידר, בן 23 מתל אביב, מעצב גרפי. לשעבר סטודנט במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון.

לא ידעתי מה זה עיצוב עד שנרשמתי ללימודים

״אני חושב שתמיד בער בי העניין הזה של יצירה: התחלתי לצייר במגמת אמנות בתיכון, בחרתי בה כי היה הכי קל להוציא בזה בגרות. אפשר להגיד שהגעתי לזה קצת בטעות, הייתי יכול באותה מידה ללכת ללמוד גיאוגרפיה ולהיות היום במקום אחר לגמרי. אחרי הלימודים לא שירתי בצבא, עשיתי שירות לאומי ואחר כך כל החברים שלי היו במסגרות כלשהן חוץ ממני. אמא שלי באה מעולם הפרסום והיא הציעה שאלך ללמוד עיצוב. כשגיליתי את העולם הזה זה מאוד סקרן אותי

לעצב? לא ידעתי מה זה עיצוב, רק כשהתחלתי לעבוד על תיק עבודות ללימודים התחלתי להבין שלעיצוב יש משמעות, שהוא צריך להיות עם מטרה מסויימת או איזו אג׳נדה. תמיד רציתי שמי שיסתכל על מה שאני עושה יבין את מה שהוא רואה, ועיצוב מביא את זה – אנחנו יוצרים דברים במרחב למטרות מסוימות, בין אם זה חפץ או קידום רעיון״.

מתוך הסדנה The Art Of Getting Lost בהנחיית ג׳ניפר אבסירה, מכון טכנולוגי חולון

עטיפה לספר הטקסטים הגנוזים של אלון אבידר

Corona Times

תיק עבודות

״אחד הפרויקטים שהכנסתי לתיק עבודות היה ׳7 דקות באופנוע׳, שזה הזמן שלוקח לי להגיע עם האופנוע מהבית שלי בצפון תל אביב לתחנה המרכזית. זו סדרה של עשר תמונות דו צדדיות שמראות סיטואציות יומיומיות מהחיים בצפון ובדרום העיר. דרום תל אביב מעניין אותי: מקום בלתי צפוי, מרתיע. כשצילמתי את הפרויקט היו כמה רגעים שבאו להרביץ לי או שאיימו עלי. כן, יש שם נרקומנים, זנות ופשיעה, אבל חשוב לי לנסות להבין את המקום הזה ואת המורכבות שלו. זה חלק מהמרחב שלנו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״זה חלק מתפקידו של מעצב, להגיב לדברים שמשתיקים אותם או שמתעלמים מהם. לקחת סוגיה ספציפית שמפריעה לו ולהאיר אותה, להציף אותה לאלה שמפחדים להתעמת עם הבעיה. רציתי להראות לאנשים מהאזור שלי את החיים כמו שהם נראים אצלנו, ואז כשהופכים את הפורמט רואים בדיוק את אותן סיטואציות בדרום העיר. והדיסוננס ביניהן הוא אבסורדי.

במבחני הקבלה מצאתי את עצמי בין 700 אנשים בתוך האנגר ענק, 700 כסאות, 700 שולחנות – מפעל של אנשים שמנסים להיות מעצבים. ברור שהייתי בלחץ. אנשים מאוד חרדים מזה

״במבחני הקבלה מצאתי את עצמי בין 700 אנשים בתוך האנגר ענק, 700 כסאות, 700 שולחנות – מפעל של אנשים שמנסים להיות מעצבים. ברור שהייתי בלחץ. מקבלים כל מיני משימות מוזרות, כמו לאייר ביצת קינדר ורק אחר כך מגיעים לראיונות קבלה. אנשים מאוד חרדים מזה, אבל בסופו של דבר המרצים מחפשים אנשים מעניינים, שיהיה כיף ללמד אותם, שיהיה עם מי לדבר. כמובן שצריך כישרון, אבל הם לא רוצים לראות מעצבים, הם רוצים לראות מישהו עם התחלה של פוטנציאל, והם יעזרו לו לממש אותו״.

למה ללמוד, למה לעזוב

בהתחלה כולנו היינו בהלם, לומדים המון: אחרי חצי שנה בתואר יכולתי לנתח בסיס של עיצוב, פונטים, או איך עובד גריד. אין לי בעיה עם תחרותיות, זה יכול להיות דבר בריא, אבל זה תואר מאוד תחרותי. אני פשוט חייב שיהיו אנשים אמיתיים לצידי, שיגידו לי את האמת, ולא שיגידו לי ׳זה טוב׳ כי הם רוצים ביקורת יותר טובה ממני. למזלי היו לי חברים כאלה סביבי. אף פעם לא קיבלתי ביקורת לפני, ובתואר למדתי איך לתת ביקורת ואיך לקבל, וזה חשוב. אם אנחנו לא נדבר בשיעורים במסגרת האקדמית, איך נלמד?

״הרגשתי שמופעל עליי הרבה לחץ בלימודים ומאסתי בזה שאני מעצב לא בשביל עצמי, אלא בשביל להרשים את המרצים. אני לא מנותק, אני יודע שגם בעולם העיצוב שמחוץ לתואר יש לחץ ולקוחות, אבל זה היה לקום בבוקר עם חרדות, וברגע שהייתי צריך לתת את כל כולי בתואר לא הצלחתי לשלב עבודה, לא יכולתי לנהל מערכת יחסים, לא הספקתי כלום. זה היה להקריב יותר מדי.

אחרי שנתיים וחצי הרגשתי שקיבלתי מספיק כלים. אני לא יודע להגיד אם ההחלטה שעשיתי נכונה לעתיד שלי, כרגע אני מאוד שלם איתה. אני רוצה שעיצוב יהיה החלק המרכזי בחיים שלי, אבל לא רוצה שבגלל האקדמיה אני אשנא את זה

״אחרי שנתיים וחצי הרגשתי שקיבלתי מספיק כלים. אני לא יודע להגיד אם ההחלטה שעשיתי היא החלטה נכונה לעתיד שלי, כרגע אני מאוד שלם איתה. אני רוצה שעיצוב יהיה החלק המרכזי בחיים שלי, אבל אני לא רוצה שבגלל האקדמיה אני אשנא את זה. ככלל הרבה דברים שאני עושה אני לא מייחס לעיצוב בכלל, כי אני לא רוצה להצמיד לזה הסברים, או כי סתם בא לי ליצור אסתטיקה חדשה. עם הזמן הבנתי שבשביל להיות מעצב טוב אני חייב לעשות גם אמנות״.

השראה

״לרוב אני מחפש השראה בדברים שנמצאים כאן כל הזמן ואנחנו לא שמים לב אליהם. יש לי איזה קטע עם הרחוב: להיות ער ופתוח, להסתכל, לשים לב, לא ללכת עם הטלפון. לא חייבים לשים מוזיקה באוזניות כשהולכים בעיר, אפשר גם לשמוע מה אנשים אומרים. אנשים מדברים כל הזמן, מפרטים את החיים האישיים שלהם ברחוב, ואותי זה נורא מעניין.

״אני נמנע מאתרים כמו פינטרסט ודריבל, כי מבחינתי זה כמו ללכת לקנות בגד ב־H&M: אני אקנה בגד שאני אוהב, אבל עוד שבוע אני אראה אותו על מישהו אחר. אז לחפש במקומות שאנשים לא יחפשו, זה יכול להיות גם מפיסת עיתון, או בסיפור שאני קורא. זו השאיפה שלי, לקחת השראה מהכול.

״אני מתעניין בישראל של פעם (תמיד אומרים כמה היה כאן טוב) ומשלב מוטיבים מפעם בעבודות שלי; גם פסיכדליה, שמסמלת אצלי עולמות מקבילים. אפשר להגיד שאולי אני לא רוצה להיות פה, ואני מחפש מקומות אחרים. אולי התת מודע שלי מתרפק על מקומות שלא הייתי בהם ושגם לא אהיה״.

לא כאן ולא שם (עולמות וירטואליים ורשתות חברתיות)

״אינסטגרם היא פלטפורמה אדירה. לפני 20 שנה היו תולים אלפיים פוסטרים ברחוב בשביל שיראו. היום אתה יושב בבית, עושה אפצ׳י ואנשים יכולים לראות את זה: יש יותר קל מזה? אם את רוצה להיות מעצבת מצליחה ולמכור את עצמך, למה שלא תראי את העבודות שלך דרך אינסטגרם?

״כמו כל בעל עסק שרוצה לקדם את עצמו, צריך לדעת להיות גם איש שיווק טוב. לקוחות בדרך כלל יגיעו דרך האינסטגרם, כי היום ב־2020 רוב האנשים לא ייכנסו לאתר בשביל לראות תיק עבודות. אבל ניהול חשבון אינסטגרם מצריך המון ולפעמים זה יכול להסיט את תשומת הלב מהיצירה. הפורמט הזה מקבע, צריך להפסיק לחשוב לתוך הטלפון.

ניהול חשבון אינסטגרם מצריך המון ולפעמים זה יכול להסיט את תשומת הלב מהיצירה. הפורמט הזה מקבע, צריך להפסיק לחשוב לתוך הטלפון

״כשהתחלתי ללמוד ולעצב אינסטגרם כבר היה קיים. כשאני מסיים משהו שאני יוצר, יש לי את הדחף הזה שאנשים יראו כבר מה עשיתי. לפעמים אני ממש בסיום העבודה, ואני כבר רוצה להעלות אותה, אבל אז אני שם לב שהעליתי מהר מדי, ושזה לא בדיוק כמו שאני רוצה. וכאן הבעייתיות. יש את הקונפליקט בין הרצון להוציא את המאה אחוז בעבודה, לבין הרצון שאנשים יראו מה עשיתי ויתנו לי את חוות הדעת שלהם. וזה בא לרעתי בתור יוצר, כי בשביל מה אני עושה את זה – בשביל שיאהבו את מה שעשיתי או בשביל ליצור?״.

לוגו בעבור LOTT, מוזיקה אלקטרונית אוריינטלית

לגעת באנשים

״אני רוצה שהעיצוב שלי באמת יזיז משהו, יגע באנשים. אני יכול להגיד שהייתי רוצה לעצב משהו לנייקי או משהו כזה, להיות מפורסם, אבל בשבילי כל הקטע בעיצוב זה פרויקטים מהלב. השאיפה שלי היא שכל עבודת עיצוב שאני עושה תעורר איזשהו רגש: תשנא את זה, תאהב את זה, תפחד מזה, אבל ברגע שבן אדם מסתכל על זה והולך – זה גרוע. לא עשיתי כלום.

״אני חושב שעיצוב תמיד יהיה חלק בחיים שלי, אם אני אתפרנס אך ורק מעיצוב? אני לא יודע. בשבילי, אין דבר שיותר משמח מליצור משהו שלא היה לפני כן. אני חושב שזה תקף לכל בן אדם ולא בהכרח למעצבים. זה לא היה קיים ואתה בראת משהו חדש לעולם, ויש על זה את החתימה שלך. אם אחר כך גם אומרים לך שהדבר שבראת הוא טוב, והוא מעניין – לי זה מספיק״.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

עטיפת הספר ״הרומן מת מזמן״, בר בולנדי

The post 20 ומשהו / רינו אבידר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הגדה לפסח סלבוסקי

״הגדה של פסח״ – אירוע לייב לזכרו של האמן והמורה פסח סלבוסקי, שהלך לעולמו לפני שנה, יתקיים הערב (חמישי בשעה 19:00). שיתוף הפעולה בין נעמי טנהאוזר, אורי הולבן, נעמי בריקמן (זוגתו של פסח) וגלריות ברבור וכורש 14 הירושלמיות, נועד להציג תערוכה במלאת שנה למותו, אולם במצב הדברים תחת הסגר העבירו את הארוע למרחב הווירטואלי, והוא יתקיים במפגש זום פתוח לכל, ובעמוד הפייסבוק של מגזין קומה 6 של המחלקה לאמנות בבצלאל. האירוע יכלול קטעי דיבור, שירה, הרצאה, פרפורמנס ומוסיקה. קישור לצפייה בזום: https://zoom.us/j/683722633

פסח סלבוסקי במופע של שלישיית אותו־עולם. ברקע: עבודת וידאו של שי לי עוזיאל וגלעד רטמן. צילום: אבשלום סולימן

יצירה מתגלגלת בשיחים

שיחים היא קהילת תרבות צעירה שהקימו שירה שטייניץ, עודד קישיק, אוריה מידן ואנה בורד, במטרה לקיים מפגשי סלון אינטימיים במסגרת ביתית מדי חודש־חודשיים, ״עם יוצרים, אמנים, חוקרים או אנשים מעניינים שאפשר ללמוד מהם משהו, בלי טייטל מוגדר ומצופה״. כעת, ״בחסות הקורונה, כשאי אפשר יותר להיפגש ממש או לצאת מהבית, ואולי גם קשה יותר לשאוב השראה מהעולם החיצון, האמנות יכולה לאפשר מפגש אמיתי. לשמש כהשראה לעצמה. לייצר סוג חדש של שיחה״, העלו אנשי שיחים את Rollo – אוסף שמורכב משרשראות של יצירות.

כל שרשרת התחילה במילה שצוות ״שיחים״ בחר והעביר הלאה לאמן, שיצר בעקבותיה יצירה חדשה. היצירה הזאת הועברה הלאה למשתתף הבא, שיצר בהשראתה יצירה חדשה וכך הלאה. לרשות כל אחד עומדות 24 שעות בלבד ובכל שרשרת עשרה משתתפים. כל השרשראות מופיעות באתר ובחשבון האינסטגרם שפתחו לפרויקט.

להיות מדף יומי

האוצרת שלומית באומן מצאה דרך משלה להתמודד עם החלל שנותר כשחללי התערוכות נסגרו. ובעוד שלוש תערוכות עומדות סגורות וממתינות ליום שאחרי בבית בנימיני, בחשבון האינסטגרם האישי שלה היא מעלה דימוי יומי אצור היטב, שבו היא מופיעה כמדף אנושי ואוחזת בידיה מוצגים שונים בתערוכה מתחלפת בזעיר אנפין.

בצילומים מאופיינים היטב שמצלמת בתה, גיל מידוסר באומן, היא מופיעה כשידיה עמוסות לעייפה, בפריטים חדשים מעשה ידי יוצרים מקומיים וזרים, ובפריטי וינטג׳ ועתיקות מהבזאר בקהיר ועד שוקי הפשפשים של ברלין; כדי מים פלסטינים; קנקנים אריתראים וכלי לפיד מאוספים פרטיים.

יומני קורונה מצולמים ותערוכת אופנה וירטואלית באקדמיה

הגלריה של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, שמציגה בשגרה עבודות סטודנטים, לובשת פנים חדשות ברוח התקופה. התערוכה הווירטואלית הראשונה של המחלקה, מציגה את פרויקטי הסטודנטים מסמסטר (אוצר: עומרי גורן).

סטודנטים לצילום בשנה ג׳ במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, הקימו אתר מיוחד לתיעוד חוויותיהם בתקופת הקורונה. עם שינוי שיטת הלימוד והמעבר לעבודה מרחוק, במסגרת קורס בהנחיית ליבי קסל ואסף אורן ״העיר כמרחב פעולה פוליטי״, הסטודנטים מציגים כל אחד יומן אישי ויזואלי בווידאו או סטילס, מלווים בטקסטים אישיים, ויחד נוצרת תמונה מזוויות שונות, שמגיבה בזמן אמת על המתרחש.

תאיר זרגרי, ויצו חיפה

The post הרשימה המשותפת // 16.4.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

העולם עמד מלכת לפני קצת יותר מ־50 שנה, ב־21 ביולי 1969. 650 מיליון בני אדם ישבו מרותקים אל מסכי הטלוויזיה, צופים במה שנדמה עד אז כחלום רחוק: האדם דורך על הירח. המירוץ לחלל בין ארצות הברית וברית המועצות עוד יאבד תאוצה בהמשך המלחמה הקרה, ולמעט אירועים יוצאי דופן נראה היום שהציבור הרחב כבר לא מתלהב מתכניות החלל היקרות.

אבל הכוכבים המנצנצים בריק האינסופי של החלל עוד מציתים את דמיונם של יוצרים – והוא גם נושא התערוכה הלאה לחלל: סיפורים חלופיים לקוסמוס, שנפתחה לפני פרוץ מגיפת הקורונה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. שישה פרויקטים של אמנים בינלאומיים המשלבים וידיאו, הדפסים, קולאז׳ים ומיצבים מוצגים בתערוכה, כולם סביב ובהשראת המרדף האנושי לחקר החלל החיצון.

יבגני פיקס, קוסמוס יידי

אנדריאה סטניסלב, Zero Gravity – Nostalgia for Earth

מריה וייץ, אוצרת התערוכה הלאה לחלל

אוצרת התערוכה, מריה וייץ, היא אחת המייסדות של TOK – ארגון אמנותי וקולקטיב אוצרותי ברוסיה. לטענתה, החלל עוד תופס מרחב עצום בחיים של כל אחד מאיתנו. ״האקלים הפוליטי, כלכלי וסביבתי בעולם שלנו מכתיב חיפוש אחרי בית חדש למין האנושי: יש יותר ויותר אנשים על כדור הארץ, המשאבים שלנו כאן הולכים ונגמרים – אלו בעיות שמטרידות הרבה אנשים״, היא אומרת.

״זה פתרון שחשבו עליו עוד מתחילת המירוץ לחלל, ואני חושבת שהרעיון של קולוניאליזם עדיין נוכח היום. כבשנו כל דבר על פני כדור הארץ ועכשיו יש דה־קולוניזציה ברחבי העולם, ומצד שני אנחנו אולי צריכים לכבוש לעצמנו כוכבים חדשים. הרי זה משאב שכולם רוצים חלק ממנו, הוא הופך אותנו לחזקים יותר. אפילו לא יכולנו להשתמש בטלפונים סלולריים בלי החלל״. 

יש לנו מה לעשות על המאדים?

בין העבודות שבחרה וייץ לתערוכה, אפשר למצוא וידיאו של האמנית האמריקנית אנדריאה סטניסלב, בעקבות מחקר על תרומת הנשים לתכניות החלל לפני 100 שנה. צמד האמנים Futurism Quantum Black מפילדלפיה התעסק ביחס של הקהילה האפרו־אמריקנית למרוץ לחלל, שנתפס כהעדפה כלכלית של ממשלת ארצות הברית על פני שכונות העוני. המורשת הקומוניסטית זוכה לביקורת בעבודות של דריאנט זנלי ומאשה גודובנאיה, שעוסקות בביקורת חברתית וסביבתית על ברית המועצות. 

Black Quantum Futurism, Black Space Agency

אקסל סטרשנוי, Finnish Astronautical Society

״אם מסתכלים בעבודות שמוצגות בתערוכה, אפשר לראות שהיצירות לא עוסקות בחלל החיצון עצמו כמו שהן עוסקות בתהליכים שקשורים אליו״, אומרת וייץ. ״הרי מה שקורה בחלל משקף את מה שקורה בכדור הארץ: יחסי כוחות בחברה, מאבקים חברתיים, אפליה. לא אפשרו ליהודים לצאת מברית המועצות, ובאותו הזמן מפלים אותם בתכנית החלל הסובייטית ולא שולחים אותם לחלל החיצון. זה הכל תהליכים שקורים כאן בכדור הארץ, ואפילו מצחיק שאפליה או גזענות הגיעו עד לחלל. אז אני חושבת שהוא עדיין רלוונטי כתמונת מראה של החברה שלנו כאן״.

אז המין האנושי הגיע להשגים טכנולוגיים ומדעיים אדירים, הנחית אדם על הירח ומתקדם למאדים – ועדיין, גזענות ודיכוי של נשים קיימים בעולם. 

״הכל קשור אחד בשני. תסתכל על תכנית החלל הרוסית: החברה קורסת, הכלכלה קורסת, ועדיין רוסיה מתגאה בתכנית החלל שלה וממשיכה להתפאר בזה שהיא הייתה הראשונה להגיע לחלל. המירוץ לחלל ותכניות החלל קשורים בכל כך הרבה נרטיבים, שלפעמים קשה להבדיל בין מה שיקרה או קרה באמת למה שלא. בשנה שעברה היה סיפור גדול סביב תכנית ליישוב מאדים בשם MARS ONE, שקיבלה הרבה תשומת לב ומימון, אבל בסוף כשלה ופשטה את הרגל.

מריה וייץ: באיזה פסטיבל אמנות בהלסינקי השתתפתי עם חלק מהאמנים בדיון על כיבוש החלל. דיברנו על זה שגם אם נצליח להתיישב על המאדים, אנחנו בכלל מוכנים לזה? אנחנו יכולים לשרוד בלי המציאות שיצרנו כאן לעצמנו? יש לנו מה לעשות על המאדים?

״ועדיין, באיזה פסטיבל אמנות בהלסינקי השתתפתי עם חלק מהאמנים בדיון על כיבוש החלל. דיברנו על זה שגם אם נצליח להתיישב על המאדים, אנחנו בכלל מוכנים לזה? אנחנו יכולים לשרוד בלי המציאות שיצרנו כאן לעצמנו? יש לנו מה לעשות על המאדים?״.

למרות כל הטכנולוגיה, החברה שלנו אולי לא מוכנה לכיבוש החלל בעתיד הלא רחוק.

״עצם הרעיון של העתיד השתנה; התאורטיקן הבריטי מארק פישר אפילו כתב שהעתיד שדמיינו פעם פשוט מבוטל. העולם מתקשה להתמודד עם זה שהעתיד לפנינו לא ברור ומלא בסכנות, מהמצב הסביבתי ועד השמרנות שעולה מחדש בכל מיני חברות. הערכים ששלטו בעולם אחרי נפילת חומת ברלין וקריסת ברית המועצות – ערכים של סולידריות וחברה מאוחדת, יוזמות עולמיות כמו האיחוד האירופי – כולם קורסים.

״נראה לי שבשנות ה־50 וה־60 חשבו שהעתיד יהיה הרבה יותר טוב מההווה, כי כל המדינות התאוששו ממלחמת העולם השנייה. והנה, שנים אחר כך אנחנו חוזרים ליחסים מתוחים ועויינים בין מדינות. יש משבר פליטים עולמי ומדינות כמו סוריה ותימן שקורסות בלי שקהילה הבינלאומית עושה הרבה כדי לעזור להן. אני חושבת שההבדל בין חקר החלל היום לבין אמצע המאה שעברה הוא שפעם המניע היה מחקר, עליונות מדעית או גאווה לאומית. היום חקר החלל קשור לעובדה שהמין האנושי מנסה להמשיך לחיות כאן על כדור הארץ וחייב להשתמש במשאבים מהחלל״.

רחש אוטופי שמתנגד לטוטאליות 

אולי בגלל הנושא היהודי כל כך, הפרויקט ״קוסמוס יידי״ של האמן יבגני פיקס, שנולד במוסקבה וחי בניו יורק, בולט בתערוכה. דרך כרזות וצילומים המשלבים יידיש, אנגלית ורוסית הוא עוסק בקשר בין יהודי ברית המועצות למרוץ לחלל. ״ניסיתי לפענח את הזהות של יהודים סובייטים בברית המועצות שאחרי סטלין, נגיד בשנות ה־60״, הוא מספר בהתכתבות. 

״יש חור שחור בידע שלנו על החיים של היהודים שם בתקופה הזאת: הם נעדרים מההיסטורגרפיה של היהדות הסובייטית. אנחנו יודעים על הדיכוי הסטאליניסטי בסוף שנות ה־40 ועל ההגירה בשנות ה־70 לישראל ולארצות הברית. אבל מה קרה להם מתחילת שנות ה־60 ועד סוף שנות ה־60? מה קרה לזהות של יהודים סובייטים בתקופה הזאת?

יבגני פיקס: שם זה התחבר לי: הקשר בין התקווה הגדולה של הסובייטי שמשוטט בחלל, לבין התקווה של היהודי שחוזר לחיק החברה הסובייטית אחרי המוות של סטאלין

״חקרתי עיתון סובייטי ביידיש בשם ׳סובייטיש היימלנד׳ (מולדת סובייטית), שיצא לאור בשנת 1961 וסיקר את התרבות שנוצרה ליהודים באווירה הליברלית שהייתה באותה תקופה אחרי המוות של סטאלין. מצאתי בגיליון השני של העיתון דיווח ביידיש עם תמונות על הטיסה לחלל של יורי גגריאן. שם זה התחבר לי: הקשר בין התקווה הגדולה של הסובייטי שמשוטט בחלל, לבין התקווה של היהודי שחוזר לחיק החברה הסובייטית אחרי המוות של סטאלין. אחר כך נחשפתי לסיפור של הקוסמונאט היהודי בוריס וולינוב, ויהודים סובייטים אחרים שעבדו בתכנית החלל בברית המועצות; ככה הפרוייקט נולד״.

יבגני פיקס, קוסמוס יידי

יבגני פיקס, קוסמוס יידי

הקשר שפיקס מדבר עליו מוצג באמצעות ציר זמן של מחצית המאה שעברה, שם אפשר לראות איך אירועי המירוץ לחלל מתקיימים לדיכוי היהודים הסובייטים, תקריות אנטישמיות בברית המועצות ומאבק העלייה של אסירי ציון. אך הוא מוצג גם ביצירות סביב סיפורים אישיים של יהודים שמילאו תפקידי מפתח בתכנית החלל הסובייטית, כמו ארי שטרנפלד, שנולד למשפחה מסורתית בפולין והיה לאחד האבות המייסדים של תכנית החלל בברית המועצות. אפילו שטבע את המונח ״קוסמונאוטיקה״ הוא פוטר מעבודתו בשנות ה־30 בגלל מוצאו.

גם הקוסמונאוט בוריס וולינוב זוכה להנצחה בתמונה בחליפת חלל שעליה נכתב פסס״ד (ראשי תיבות ביידיש של ברית המועצות): בשנת 1969 וולינוב היה היהודי הראשון שהגיע לחלל, ואלמלא יהדותו יכול היה להרשם במקום יורי גגריאן כאדם הראשון בהיסטוריה שיוצא מכדור הארץ. ״וולנוב ושטרנפלד לא מפורסמים גם בברית המועצות לשעבר או בארצות הברית״, אומר פיקס. ״חשיפת הסיפור של יהודי ברית המועצות היא בדיוק מה שהלהיב אותי בפרויקט הזה, כי זו הייתה הזדמנות להוציא החוצה את הסיפור החבוי הזה.

״מגיעה יותר תשומת לב לסיפורים האלה, במיוחד לזה של שטרנפלד, כי הם לוכדים את השיא והשפל של החיים של היהודים הסובייטים – מהאימוץ הנלהב על ידי המדינה הסובייטית, דרך ההזנחה והמחיקה התרבותית ועד הקאמבק בשנות ה־60. אז כמו הסיפור של יהודי ברית המועצות, סיפור החלל היהודי מערבב שמחה, דיכוי, התמדה ותקווה״. 

״קוסמוס יידי״ הוצג בתערוכה של פיקס במוסקבה בשנה שעברה ובבית כנסת בניו יורק. במאמר שכתב על אמנות יידיש בת זמננו הוא טוען שהיא התפתחות של תרבות היידיש החילונית מהמאה שעברה, שיכולה לעסוק בנושאים כלל אנושיים. אולי מכאן גם קישור שפיקס עושה ביצירה שלו לשפה נוספת שהמציאו יהודים: AO, רעיון אוטופי שהגה וולף גורדין בשנות ה־20, והציע שפה אוניברסלית שבה נוכל לתקשר עם עולמות אחרים.

היום אנחנו רואים שמדינות הולכות דווקא לכיוונים לאומניים ופחות קוסמופוליטיים. אתה חושב שעדיין יש מקום בעולם לרעיונות אוניברסליים כמו AO? רעיון אוטופי כזה עדיין יכול להלהיב אנשים?

״אני בהחלט חושב שאוניברסליזם ולאומנות ממוקמים על גלגל היסטורי. בשנים האחרונות נראה שהרעיון האוניברסלי בנסיגה והלאומנות היא זאת שעולה. אבל אני בטוח שזמנה של האוניברסליות עוד ישוב ויעלה. ההחלטה לערבב את שפת AO עם יידיש הוא סוג של רחש אוטופי, כזה שמתנגד לטוטאליות; כזה שלאומיות ואוניברסליות נמצאות בו במתח קבוע. אני מפחד מלאומנות אבל גם מאוניברסליות מוחלטת, ו׳קוסמוס יידי׳ עומד בדיוק בנקודת המתח הזאת״.

חיברת בין הסמל של היהודי, האוטסיידר והמהגר הנצחי אל הלא נודע, לבין המין האנושי שחוקר את החלל החיצון הלא נודע. אבל היום המין האנושי איבד מעט עניין בחקר החלל. זה אומר משהו גם על היהודים? אולי גם הם כבר לא אאוטסיידרים ומהגרים?

״אני חושש שהראייה שלי מוגבלת לשני ההקשרים שאותם חוויתי – יהדות ברית המועצות לשעבר ויהדות ניו יורק, שם אני חי מאז שנות ה־90. לפי מה שאני רואה, היהודים מברית המועצות הם עדיין בבחינת מהגרים אל המערב. מבחינתי התיאור הזה של היהודים עדיין רלוונטי״. 

הלאה לחלל: סיפורים חלופיים לקוסמוס
אוצרת: מריה וייץ
משתתפים: קולקטיב Black Quantum Futurism, מאשה גודובאניה, יבגני פיקס, אנדראה סטניסלב, אקסל סטרצ׳נוי, דריאנט זנלי
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית

The post מריה וייץ: מה שקורה בחלל משקף את מה שקורה בכדור הארץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

נטע שניצר

בעשור האחרון אני כותבת ויוצרת תוכן וידאו אמנותי ועסקי, עוסקת בעיקר בקולנוע. בעבודותיי אני מתמקדת במפגש בין פנטזיה למציאות, ומשלבת אלמנטים ריאליסטים וסוריאליסטיים. כחלק מלימודיי יצרתי את ״מה בא אחרי הלילה״ – סרט פנטזיה קצר ואפל על תופרת שמרגישה כלואה בחייה ורודפת אחרי איש־עורב בניסיון לחלץ ממנו את הכנפיים שלו ולעוף.

אני אוהבת לייצר עולמות פנטסטיים שדומים לעולם שלנו, אך שונים. אני מרגישה שבמקומות האלה אני מקבלת השראה. עבודות וידאו נוספות שיצרתי והסיפורים שאני כותבת מלאים ביצירי־דמיון, חיות ודמויות משונות, שמפעילות את הגיבורות שעליהן אני כותבת לרוב, נשים חריגות שאינן מובנות כהלכה. הנרטיבים המוכרים מקבלים פתאום טוויסט ששולח למחוזות רחוקים ומאפשר להתחבר ביתר קלות לתוכן מורכב רגשית.

לפני כארבע שנים החלום הישן שלי מתקופת התיכון – להוציא לאור ספר סיפורים קצרים – החל לתבוע יותר ויותר תשומת לב. החלטתי לנסות ולהגשים אותו ואספתי את הסיפורים הטובים ביותר שכתבתי ויצרתי מהם קובץ סיפורים קצרים, המבוסס על חוויות החיים מנקודת מבט קצת אחרת. הספר, ״סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד״, יצא לאור בהוצאת אוריון. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

גדלתי בבית עם הרבה הומור ודמיון ואימצתי את זה לעולמות היצירה. את הסיפורים כתבתי כדי להתמודד עם קשיים בגיל ההתבגרות ובהמשך עם החיים בכלל. נתתי חופש לכל המחשבות והרגשות וכך עיבדתי קונפליקטים מורכבים. היה לי חשוב לא להסתפק בטקסט אלא לשלב תוכן ויזואלי, ובכך לספק חוויית קריאה מיוחדת. רציתי להוציא לאור ספר המלווה באיורים שיתנו רובד נוסף לסיפורים, להעניק ערך מוסף ולעורר את דמיונם של הקוראים.

הספר יצא לאור דווקא בתקופה הכי סוריאליסטית של המאה. יש משהו בעיצוב שלו, שמרגיש כמו יומן, מעט פרוע, יצירתי ומאוד אינטימי

כשפגשתי את דורון פלם לראשונה דיברנו על כך שהיינו שמחים אם היו יותר ספרים מאוירים למבוגרים: יש בפורמט הזה משהו קסום ששומר על הילד שבתוכנו ומעורר את המילים לחיים. במשך העבודה המשותפת שלנו, דורון העניק פרשנות יצירתית ומדויקת לסיפורים והעשיר אותם בדרך התבוננות נוספת.

היום, כשהספר יצא לאור – דווקא בתקופה הכי סוריאליסטית של המאה – המפגש של קוראים עם הספר הוא אכן קצת אחר. הקוראים קודם כל מדפדפים בספר ומתרשמים מהאיורים ורק אחר כך צוללים פנימה לטקסט. יש משהו בעיצוב שלו, שמרגיש כמו יומן, מעט פרוע, יצירתי ומאוד אינטימי.

דורון פלם

אני מאייר לרוב לטקסטים לעיתונות, מעט למגירה, ולעיתים נדירות דברים ספרותיים יותר, אישיים יותר ומרגשים יותר, כמו הספר הזה. בשנים האחרונות אני מרחיב את האיור לדיסציפלינות נוספות מבוססות איור כמו אנימציה, ובשנה האחרונה למדיום שונה – קעקועים.

במהלך השנים חקרתי שפות איור שונות תחת מאבק מתמיד בין היצמדות לריאליסטי, הנאמן למציאות ולפרספקטיבה, לבין המשוחרר, הקריקטורי. האיורים לספר יצרו עבורי נקודת מפגש של השפות השונות. האיורים נועדו לשמש עוגן ויזואלי לסיפורים ולצייד את הקוראים בליווי חזותי לטקסט, שלעיתים מתפתל סביב ההיגיון.

לשנינו היה חשוב ללכת יד ביד, כשאני נאמן לעשייה ולפרשנות שלי ובאותה עת דבק בקולות העולים מן הסיפורים ולחזון של נטע. התדיינו על אסוציאציות, רעיונות ודימויים כדי לגעת בנקודה המדויקת בלב הסיפור ש״מבקשת״ לה איור. רצינו גם לשמור גם על עצמאותם של הקוראים ולא לרמוס את דמיונם.

הצעד הראשון היה בחירת הסיפורים, העלינו רעיונות בכתב שבהמשך הפכו לסקיצות ולבסוף לאיורים סופיים. גם המיקום של האיורים ביחס לטקסט מאוד משמעותי, חלק מהאיורים עלולים היו להיות ספויילרים, כך שנבחרו להופיע בסוף הסיפור.

ההשראה לשפה האיורית נבעה מאיורים המלווים עולמות פנטסטיים קלאסיים, כמו איוריו של ג׳ון טניאל וארתור רקהאם לאליס בארץ הפלאות. את הדיו השחור באיוריהם החליפו צבעי מים ״דיגיטליים״, בכוונה להתיישר עם זמנם העכשווי יותר של הסיפורים.

The post נטע שניצר // סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד appeared first on מגזין פורטפוליו.

שלום רן וגיא כיף להיפגש בכאילו… מה שלומכם?

האמת שמעולה יצא שאני גם בחופשת לידה

מקווים שניפגש גם במציאות במהרה בימינו. איך את בתקופה זו של שיתוק כללי?

אני בסדר, אני רגילה לעבוד בבית, רק שבדרך כלל זה משולב בהרבה הסתובבות. ולכל תקופת ישיבה יש אחר כך תקופת נסיעות. עכשיו בהחלט מוזר, אבל זה זמן מעניין

כיף לשמוע. אצלנו למרבה המזל יש רחבה משותפת בבניין, והילדים בפארטיות. כך שלא רע

לא רע בכלל. אז בואו נלך לבית הספר. אמרת לי (רן) שבבית הספר שלכם, הכולל, מתרחש במפתיע ״רנסנס ציור קורונה אונלייני מוזר ומדבק״. כאילו המשבר מנביע פעילות יצירתית קדחתנית״. זאת אומרת שאתם והתלמידים שלכם עובדים במרץ?

כן. בתחילת המשבר היינו בניסיונות לשמר את המפגשים, והגזירות השתנו כל יום עד שנותרנו עם הפורמט הדיגיטלי המאיים, שסותר הרבה מההתניות שלנו כיוצרים ומורים. אבל אז פתחנו את השיעורים לכלל התלמידים באופן חופשי, ומה שקרה זה ממש התפוצצות של נוכחות אינטנסיבית ויצירה ערה, עם המון הרצאות ודיאלוגים וחדוות ציור מדבקת

רן טננבאום

גיא אביטל

יש לנו כמה וכמה תלמידות ותלמידים שהם אוצר בלום של כשרון, שהיה מכוסה בשכבות של אבק הדחקה, מסיבות רבות שיפרנסו הרבה פסיכולוגים ואפשר לראות אותם פשוט נפתחים ומאירים

מבחינת שעות עבודה – השיעורים מסודרים בסדר הרגיל ורק כמות המשתתפים התרחבה?

השיעורים בסדר הרגיל רק שעכשיו במרחב וירטואלי אין בעיית חלל ומגיעים המון תלמידים מכל השיעורים

אביטל: יש לנו כמה וכמה תלמידות ותלמידים שהם אוצר בלום של כשרון, שהיה מכוסה בשכבות של אבק הדחקה, מסיבות רבות שיפרנסו הרבה פסיכולוגים ואפשר לראות אותם פשוט נפתחים ומאירים

יש לנו כ־80 תלמידים וחמישה שיעורים שבועיים, שכרגע פתוחים לכולם. הוספנו הרצאה לכל שיעור ועכשיו אנחנו עובדים גם על פרויקטים נוספים של מפגשים עם אמנים נוספים וביקורי סטודיו

זו תופעה מרתקת באמת – זה קורה גם במקומות שאני מרצה, ואפילו בפילאטיס – אני מקבלת שיעורים ממישהי שאף פעם לא הצלחתי ללמוד אצלה בגלל המרחק. פתאום היא אצלי בסלון

כן אני שומע את זה הרבה: הנגישות וזה שלאנשים יש יותר זמן הפכו את המפגשים ליותר עמוסים וערים. זה ממש חמצן לתלמידים שסגורים בבית, חלקם לבד

ענת מנדלר

איריס רפופורט

נטע בכרך

קחו אותי קצת אחורה בזמן – חמש שנים שהכולל עובד? יש תדמית לציור פיגורטיבי, שלמי שלא עוסק בזה נראה שכל הלימוד הוא טכני, או לחליפין שלא השתנה דבר מימי הרנסנס. ואם מסתכלים על שניכם רק כדוגמה, רואים שתי גישות מאוד שונות לציור

הכולל נכנס השנה לשנתו החמישית אבל לימדנו יחד כבר לפני זה במשך חמש שנים. היתה לנו כיתה ואחר כך שתיים, שנדדנו איתן בין כל מיני מקומות ששכרנו לערב בשבוע. לפני חמש שנים החלטנו לפתוח מקום (היה לנו בהתחלה קשה עם השם/קונספט של בית הספר). התחלנו עם ארבע כיתות והתקדמנו משם

תסבירו באמת את השם, ״הכולל״?

הכולל הוא הניסיון ליצור סטודיו הוראתי שעוזר להרחיב מהנקודה המסורתית והלאה, וליצור פוליפוניה של מסורות שיוצרות גוונים רבים של סינתזות ואפשרויות להבעה אישית. הכולל מתייחס לזה, להבנה מכלולית של המדיום בקונטקסט רחב, אך גם לקונטקסט היהודי של למידה דיאלוגית (הרבה פעמים בזוגות) ושל חקירה של דבר מקודש

האסוציאציה החסידית לא נעלמה מעיני. מהי החקירה בציור?

הציור של רן ושלי שונה אבל התפיסות המהותיות שלנו את הציור לא שונות. גם אני וגם רן מזמן לא בציור הריאליסטי. בית הספר ממש לא מקדם תפיסות רנסנסיות או טכניות, להיפך: הדגש הוא על פתיחה של הציור ופיתוח תהליכי עבודה אישיים שהם לא תלויי טכניקה. דגש נוסף הוא על העכשווי שאליו אנחנו מגיעים דרך לימוד של המאה ה־20.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חקירה בציור, כמו בכל צורות האמנות, היא להבין את העמדה שלך של הסוביקט ביחס לעולם. ציור נבדל בזה שפועלים במדיום וצריך להבין גם אותו

אנחנו בדרך כלל רואים את זה כשלושה שלבים. הראשון הוא טכני יותר ועוסק בפרקטום השגור. השני הוא מסע נדודים ארוך של חשיפה לכלים ותפישות ציוריות מגוונות מאוד (כך נקרא קורס הדגל שלנו – כלים ותפישות). והשלישי הוא סינון ומיקוד מחדש בצורות הבעה שרלוונטיות לחיפוש האישי אחר קול או אמירה

זה מה שאנשים מצפים ללמוד, או שהם באים מראש בידיעה שמדובר בעולם רחב ופתוח?

לרוב מי שמגיע אלינו עבר את ״השלב הריאליסטי״ ומחפש להמשיך את המסע. הקורס הראשון שלנו (קורס הדגל) הוא ״כלים ותפישות״, כשמו כן הוא – עוסק בכלים ובתפישות ציוריות שנדרשות לצייר כדי בכלל להתחיל ולבדוק את עצמו ואת הקול שלו בתוך וביחס למדיום. עם הזמן תלמידים התקדמו לשלב שהם כבר ״יודעים לצייר״ ומגיע ה״מה ואיך לצייר״, שזה כיף גדול מבחינתנו. עם הזמן הוספנו קורס מעט יותר בסיסי וראשוני שמתבל קצת תפישות מהתבוננות

לכל הקורסים יש סילבוסים ודרך מוגדרת. היות וקבוצות מסוימות נשמרו והתפתחו מעבר, המגע מתחיל להיות הרבה יותר אישי. עוד דבר שמאוד חשוב אצלנו הוא העבודה והחשיבה המשותפת, ואנו מייצרים סטים של חקירות שאנשים לעתים עושים ביחד ולומדים את עצמם דרך הדיאלוג. יש לנו תלמידים שמבחינת הידע בציור ורמת המיומנות לא נופלים מאיתנו; אין לנו מה ללמד אותם על זה. בכלל יותר מלהשתמש במילה ללמד נכון לדבר על להתנסות: אנחנו מנתבים התנסויות

הכולל בעבודה

אולי הפריחה המפתיעה קשורה לפנאי וההתכנסות שנחוצים לציירים, ושקשה למצוא אותם בעולם של ימינו?

זה נכון. גם היה תהליך כזה שמאיים על כל המשאבים הפיזיים, בכל שיעור לקראת הסוף תהינו אם זה השיעור האחרון, וחומרי הציור התחילו לאזול והחנויות נסגרו, ופתאום כשהכל כמעט נעלם איכשהו נוצר משהו מכונס ועמוק יותר. עם תחושה שצריך להעריך כל רגע שזה מתאפשר

בנוסף לזה אני גם מרגיש תחושה כללית של האטה מהקצב הרגיל, שלדעתי עוזר להתכנס אל הציור

ונכנסו גם תלמידים חדשים?

לא נכנסו חדשים, לא פתחנו את זה. היה לנו חשוב לא לתת לפלואו השנתי להשבר, והשגנו הרבה השגים חדשים איתם בתקופה הזו. הרבה ציירים שהתקשו למצוא את הדרך לעבוד לבד יצרו להם מרחבי יצירה בבתים או בסטודיואים. העלייה במספר השיעורים השבועי גרמה להם להיכנס לקצב עבודה חדש

נפלא. אם אפשר לחזור קצת אליכם – רן, התערוכה האחרונה שלך הייתה בערך לפני שנה, ברוטשילד, אם איני טועה. ובאמת דיברת על זה שהרבה שנים לא הצגת. אולי בגלל זה גם טבועות בזיכרון שלי העבודות היותר מוקדמות שלך. מה אתה מצייר עכשיו?

תקופה ארוכה די החלטתי לוותר על מגע עם תערוכות וחשיפה לעולם הזה של לסחור ולהציג אמנות; עולם מאכזב, שמאכל את היצירה. כרגע אני עובד על ציורים שאני קורא להם ״טראנסים״ והם מתחילים באפס ידיעה מוחלט לגבי כל דבר (החל בנושא או דימוי וכלה בשפה הציורית), ולבסוף מוצא את עצמי עם דימוי שהופיע ממקומות שלא הייתה לי גישה ישירה אליהם

טראנס במובן של הילמה אף קלינט, ציור שמגיע מאיזו ישות חיצונית? זרם תודעה? ציור אוטומטי?

פרנסיס בייקון קרא לזה להיות המדיום של הציור, להיות זה שמעביר אותו כנראה מתודעה רחבה יותר (קולקטיבית או טרנספרסונלית) לתוך הציור דרך שימוש במקרה ואינטואיציה. אז הרעיון הזה שנמצא באחוזים מסוימים בכל סוג של ציור או יצירה מקבל את כל הבמה, הוא מצליח או נכשל בעיקר על בסיס היכולת להגיע לכניעה מסויימת, הפקרה עצמית

שני רואה

אריאל ליפסון

ואתה גיא – בתערוכה האחרונה שראיתי בגלריה שלוש, היה ניכר העיסוק בחקירה של המדיום, עם פריצת גבולות ושימוש בחפצים על הבד, קולאז׳, טכניקות הדפס. אתה עובד בפורמטים גדולים, מה קורה אצלך עכשיו? (או אולי – מה זה חופשת לידה של אמן?)

ליטרלי חופשת לידה – נולדה לי בת לפני חודש

מזל טוב!

תודה! כן, אני ממשיך את מה שתמיד היה שם והוחצן בתערוכה האחרונה שזה חיפוש של דיאלקטים ואפילו שפות שונות בציור אחד ובגוף עבודה אחד. תמיד חיפשתי את השוליים ומידי פעם הייתי חורג לתלת־ממד בציורים. כרגע אני עובד על ציורי גנים, שהתחלתי בתערוכה האחרונה, ודווקא יש לא מעט קטנים (יחסית). הציורים מתחילים מהדבקה של ניירות שאני גוזר ומצייר עליהם ובסוף שיש ציור והכל מכוסה אני מתחיל לקרוע ולחשוף דימויים וחיבורים שלא מפסיקים להפתיע

איך התחלתם את העבודה יחד? זה קשר עוד מימי הלימודים שלכם? תציגו את עצמכם

לא למדנו ביחד. שנינו לא למדנו במסגרות באופן מסודר מידי. הכרנו כשרן לימד בתחנה והסטודיו שלי היה באותו המסדרון. התחברנו מיד ואחרי כמה שנים של חברות כשלשנינו נמאס מללמד בסיסים החלטנו ללמד ביחד

אני כמעט ולא למדתי באופן מסודר. הייתי שנה בבצלאל בעיצוב גרפי, ושנה וחצי אצל ישראל הרשברג. לימדתי כעשר שנים ב״התחנה״ חמש שנים בבית הספר לאמנות בשנקר ובשנים האחרונות עם גיא היקר. גר ביפו נשוי עם שני ילדים

אני עשיתי שנה בצ׳לסי אקדמי בלונדון, קצת פחות משנה באקדמיה של דיסלדורף בכיתה של אלברט אוהלן ולאחר מכן תואר שני בבצלאל. גר בתל אביב עם בת זוגי והילדה הממש חדשה ומהפנטת

ורד הקרט

חמי פדן

היינו שכני סטודיו וחלקנו קפה שחור ורעיונות על ציור, וגילינו שאנחנו חושבים מאוד דומה אבל בצורות מאוד שונות. עייפנו מהאופן שבו לימדנו (שהיה בעצם הוראה תורשתית) ורצינו לייצר דרך לחדש לעצמנו את כל האופן שבו אנו תופסים הוראת ציור, ולקרבה למה שחי ומדמם אצלנו בסטודיו.

גם כיום הסטודיו באותו מתחם, שזה ממש נכון וגם כיף. כמו שרן כתב, אחת המוטיבציות בשיעורים היא להביא את מה שחי באותו זמן בסטודיו ובסופו של דבר זה דו־סיטרי לחלוטין

טננבאום: יש משהו במרחוק הזה שיוצר כנראה יותר ביטחון (אולי כמו בצריכה פורנוגרפית), כאילו החשיפה העצמית יותר פשוטה לאנשים ונוצרה אווירה של פחות שיפוט עצמי ויותר התבוססות בעבודה

אם לחזור לנקודת הפתיחה של שיחתנו – מה ההבדל העיקרי שמצאתם בשיעורי הזום, לעומת העבודה בכיתה?

ההבדל המהותי בשיעורי הזום הוא חוסר היכולת לראות באמת, לגעת, להשתמש בחושים. השיעורים שלנו הם מאוד ״מלוכלכים״ במובן הזה וניזונים הרבה מהאנרגיה הבסיסית של המדיום. אז המפגשים המקוונים איכשהו הזיזו את הדגש לחידוד הזיקה של העבודה להיסטוריה של הציור ולהקשר התרבותי. יש משהו במרחוק הזה שיוצר כנראה יותר ביטחון (אולי כמו בצריכה פורנוגרפית): כאילו החשיפה העצמית יותר פשוטה לאנשים ונוצרה אווירה של פחות שיפוט עצמי ויותר התבוססות בעבודה

נחמדה ההשוואה לפורנו. דברים שעושים לבד

לזה קראתי בשיעור: להגיע לחוף נודיסטים כשאתה לבוש

אז הצלחתם לשחרר כמה כשרונות מעוכבים. נשמע שאתם מספקים לעצמכם ולכמה עשרות אנשים בועה יצירתית ומפרה. מה נאחל לחיים שיתחדשו במהרה בימינו?

לי לא אכפת להמשיך ככה עוד קצת אבל אני בעיקר מקווה שלא נשכח במהרה את התקופה הזאת

אני מקווה שהתקופה הזאת לא תתבזבז על לחכות שתסתיים. יש בה שיעורים רבים ומאלפים לגבי כמעט כל אספקט של החיים שלנו וכיוצרים זה שיעור מאוד חשוב במשמעות. אני כרגע מתחיל את ימי הסטודיו שלי בעשר בלילה, בהתגנבות. והתחושה היא כמעט אופורית להגיע לסטודיו (שמי יודע כמה זמן עוד יהיה לנו בכלל) לעבוד בפורמטים גדולים ולהרגיש כמה מתוק כל הדבר הזה. איזו פריבילגיה. אחר כך כשנחזור לשגרה אני מקווה שנחזור הרבה פחות שגרתיים

נשמע אופטימי, ואני מקווה שלא נצטרך לוותר על יותר מדי מהחלקים הטובים. עוד משהו חשוב לפני סיום?

הגמול הכי גדול שלנו זה שיצרנו איכשהו מקום שבו אנשים מצליחים מדי פעם לפגוש את החירות שלהם דרך הציור ואז אנחנו חווים פריבילגיה מאוד עוצמתית, של לפגוש את היפה החופשי והיצירתי שבבן אדם. זה מחזיר קצת את האמון במין האנושי

בהצלחה, ובריאות

The post ״רנסנס לימוד אונליין, מוזר ומדבק״ בבית הספר הכולל appeared first on מגזין פורטפוליו.

את הסטודיו שלי בבית הספר לאמנות בגלזגו, שבו אני לומדת לתואר שני, סגרה מגפת הקורונה בדיוק כשהתלבטתי אם זו הפעם משיכת המכחול האחרונה. תמיד אני מתלבטת: בדרך כלל, כשציור מגיע לגיל חודשיים או שלושה, הוא אינו עוד אתר בנייה – ואז מצב הביניים שהוא ״עבודה בתהליך״ מתחלף במצב גבולי אחר – אולי הציור עוד מבקש נגיעה אדומה בצד שמאל? תיקון קטן, אחד ודי?

לפעמים הוא מתחנן שאניח לו, רגע לפני שתאבד לו הטריות (והציירת שומעת, אבל לא תמיד קל לה להבחין אם קול הציור הוא, או שככה נשמעת עצלות). משונה לחשוב שאת סדרת הציורים שליוותה אותי בחודשים האחרונים עצרו נגיף ומנעול. משונה, אבל מה חדש – הסגר שירד פתאום על בריטניה מזכיר לי שהרגע שבו ציור מסתיים הוא שרירותי בכל מקרה, ולהפתעתי אני מוכנה לקבל את הסימן לסיים ולעבור לפרויקט הבא.

על סדרת הציורים הנעולה בסטודיו עבדתי מאז ספטמבר, במטרה להציג אותה ממש בימים אלה בשתי תערוכות, ששתיהן התבטלו, מוותרות על תפקיד נקודת העצירה האקראית, שיועד במקור להן. לפני כן (ולפני עוד כמה משיכות מכחול אחרונות) הספקתי להציג אותה לחברים – וכך לפגוש אותה על קיר לבן ולתעד. מרכיבים אותה ציורי שמן על בד, שמתאפיינים בשימוש רב בטכניקה המבוססת על פיגמנטים במדיום מאד נוזלי, לצד כמה קולאז׳ים על קרטון.

יעל חובב. צילומים: דלני טש

מצאתי את עצמי בגלזגו בסתיו האחרון, אולי מהר מדי – חודשיים אחרי שסיימתי את לימודי התואר הראשון בבצלאל. את הלימודים בבצלאל סיימתי כשאני מרגישה שאני רודפת אחרי הסקרנות של עצמי, בעיקר סביב ההבטים הפורמליסטיים של היצירה: ניסוי בצבע מוביל לגילוי בקומפוזיציה, קומפוזיציה ממורכזת מובילה לאחת מפוזרת, קו עבה מוליד ניסיונות בקו דק.

התהליך הפורמליסטי שלי משך אותי קדימה באופן לינארי, כשיצירה גוררת יצירה. יצרתי סדרות של ציורים, אם ״סדרות״, כמו במתמטיקה, הולכות לאנשהו – אבל רציתי דווקא לייצר קבוצות, של ציורים שחולקים עקרון, רעיון או שפה מרכזיים, כאלה שאפשר לחזור אליהם.

מכיוון שהשאלה התמטית (״במה עוסק הציור הזה?״) תמיד היתה מאתגרת עבורי לעומת השאלה הפורמליסטית (״איך עושים את הציור הזה?״), בחרתי דווקא שורה של תמות – שהחלטתי לחייב את הציורים הבאים שלי להתייחס אליהן: מהגוף הפרטי, דרך זכרונות של נוף, ועד שיחות חולין עם יצירות של המאסטרים הגדולים. את התהליך הפורמליסטי ניסיתי להאט, ולחשוב דרכו גם על יצירת קשרים בין העבודות. וכך, חמושה בשורת כללים ורעיונות, כאלה שעוד מפרידים בין צורה לתוכן – יצאתי לדרך.

בשלבים מאוחרים יותר של התהליך התחלתי לזהות עולם ציורי אוטונומי, עם שפה פנימית משלו, גדל מתוך חומרי הגלם האלה, נוצר בתוך הקנבסים וביניהם. זיהיתי גם עקבות של סיפור – אבל לא התרה: מעניין אותי לחשוב שלמרות שבציור פיגורטיבי קל ומתבקש לחפש נרטיב – בקלות מאוד מופיע על הקנבס נרטיב בלתי אפשרי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשהתחלתי את הציור האחרון, ״מה אם מדוזה גירשה את אדם וחווה מהגן ההוא, כי היא רצתה את הנחש רק לעצמה?״, כבר התמסרתי למחשבה הזו, דרך שאלת ה״מה אם״ המטופשת ומפגש הסיפורים הלא סביר.

כשאני מתבוננת בתוצר הסופי, אני מזהה בעולם הציורי שיצרתי מאבקים בין סגנונות ושכבות שונות של אינפורמציה, וחושבת על הרגע שבו יותר מדי אינפורמציה נעשית לדה־פורמציה. אני מזהה בעולמות הרוויים על הקנבס את הניסיון שלי ליישב התנגשויות בין מקורות שונים, ואת הסימנים שחורץ בציור עודף מחשבה. אני חושבת על האקלקטיות הסגנונית שמאפיינת אותם כתכונה שמקורה בקושי להתחייב, אבל לשמחתי גם בתור כר פורה למשחקים ולניסיונות, ליצירתיות ולמוזרויות. במובן הזה – על הבד מתאפשרת ״(רה)־פורמציה״, לאותה ״דה־פורמציה״ מחשבתית, שנוצרה, בכלל, מתוך עודף אינפורמציה.

The post יעל חובב // יותר מדי אינפורמציה appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני חצי שנה אישתי ואני קנינו כרטיסי טיסה לפלורידה. אישתי רופאה והייתה אמורה להציג שם בכנס שני פוסטרים אקדמאיים שעליהם היא עבדה במשך זמן רב. אחרי הכנס תכננו לנסוע לאורלנדו ולבלות. כמה חיכינו לנסיעה הזו, כבר תקופה ארוכה שלא היינו בחופש.

ואז הגיעה הקורונה. יום לפני הטיסה יצא צו בריאות העם האוסר על כל עובדי מערכת הבריאות לצאת מהארץ. זה שיבש לנו לחלוטין את כל התכניות, כמו לרבים אחרים. אשתי התחילה לעבוד בבית החולים במתכונת חירום, ואני התחלתי לעבוד מהבית ובמקביל לדאוג גם לבן שלנו בן השנה.

בשונה ממקצוע הרפואה, שאין מקצוע חיוני ממנו, עיצוב אינו מקצוע חיוני. אבל זה לא אומר שאי אפשר למצוא בו פוטנציאל למעשים חיוניים: הרגשתי שדווקא בזמן המשבר שפקד את כולנו אני חייב למצוא משמעות גם בעשיה שלי, וחיפשתי איך אני יכול לתרום כמעצב.

בשבוע שעבר פירסמו במקום העבודה שלי בחברת Wix רשימה של לינקים להתנדבויות שונות בזמן הקורונה. אחד הלינקים שתפס אותי היה פרויקט שמחים לדבר, שנועד להפחית את הבדידות אצל הדור הוותיק על ידי שיחות טלפון עם מתנדבים צעירים. הלינק הפנה לטופס הרשמה סטנדרטי של גוגל, והזמין את המבקרים למלא פרטים.

פניתי לצוות המדהים של עמותת 2080 שעומדת מאחורי היוזמה – ניר יששכר, מורן ציפר, בן שנפר וברק דרכסלר – והצעתי את עזרתי בבניית אתר הרשמה במקום השימוש בטופס הסטנדרטי של גוגל. ביחד חשבנו איך באמצעות האתר נגיע ליותר מבקרים (מתנדבים ואזרחים ותיקים), נשתף יותר מידע, נתמוך בעברית ובאנגלית, נהפוך את היוזמה לנוחה יותר לניהול משתמשים ונייצר חיבור לאפליקציה שעובדים עליה במקביל.

כמעצבים יש לנו אחריות לעצב דברים שיקלו על חייהם של אנשים, ולפתור סוגים שונים של בעיות. ביחד חשבנו איך נגיע ליותר מבקרים (מתנדבים ואזרחים ותיקים), נשתף יותר מידע ונהפוך את היוזמה לנוחה יותר לניהול

כחלק מהתהליך בפרויקט דיברתי עם שתי נשים בנות 80 פלוס. הן שיתפו אותי בקושי שהן חוות בימים אלו ובהתרגשות שלהן מהיוזמה, והבנתי שיש כאן צורך אמיתי בחיבור בין אנשים. הן סיפרו לי שאמנם דואגים להן לאוכל ותרופות, אבל הן מרגישות לבד. הראשונה שכלה את בעלה רק לפני ארבעה חודשים. שיחתנו הייתה קצרה בגלל קשיי שפה, אך לפני סיום השיחה היא אמרה לי ״תודה שהתעניינתם בי״.

האישה השניה שיתפתה אותי שבנה דואג לשלומה, אבל הוא שומר שבת ואין לה עם מי לדבר. לפני משבר הקורונה גם אם היה לה חום היא הייתה יוצאת מהבית בכל מחיר. דיברנו על טלויזיה ישראלית ועל כמה שהיא פרובוקטיבית ורדודה, והיא סיפרה לי על טלויזיה ערבית. היא שיתפה אותי בתחושת הבדידות: ״אני מדברת אל הקירות, יש לי פנים של הקירות, אני אשמח שתתקשר בבוקר, בצהרים ובערב. טוב שמישהו התקשר ושמעתי קול בבית שלי״.

כמעצבים יש לנו אחריות לעצב דברים שיקלו על חייהם של אנשים, ולפתור סוגים שונים של בעיות. ככל שהאינטרנט מתפתח, הנגישות של טכנולוגיה הופכת לקלה יותר. כל אלו פותחים דלתות עבור מעצבים ליצירה, חשיבה ויישום עיצוביהם. הפשטה, הוא אחד ממושגי הליבה במדעי המחשב – שפות, פריימוורקס וספריות בנויות על שכבות הפשטה שונות של מורכבות כדי להקל, לייעל ולייצר פרודוקטיביות.

טופס ההרשמה לפני העיצוב המחודש

העבודה בעורך של וויקס

באמצעות ההפשטה עקומת הלמידה הופכת לפשוטה יותר עבור מעצבים וכך, המעבר בין עיצוב מוקאפ סטטי ליצירת אתר דינמי הוא מאוד מהיר. תוך שלושה ימים, בשימוש ב־EditorX ושיתוף פעולה עם המאיירת המוכשרת שי צוקר, עיצבנו, בנינו וחיברנו את המידע של המשתמשים לדאטהבייס.

בנוסף לשיתוף הפעולה המתמשך עם הצוות של 2080, בנקודות שונות בתהליך שיתפתי פעולה עם מגוון אנשים נוספים: אנשי תוכן, מפתחים, אבטחת המידע, seo ואופרציה. עיצוב לא קורה בוואקום ולא יכול להיות מופע של איש אחד, ולכן מעצבים צריכים להיות מסוגלים לעבוד כחלק מצוות שיתופי ורב תחומי: לכל אחד מבעלי העניין השונים יש השפעה על העיצוב, ובמיוחד כשהתהליך קורה כל כך מהר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לסיכום, אני מתחבר למה שאריק ספיקרמן כתב בהקדמה לספר Design Is A Job: ״בניגוד לאמונה הרווחת, מעצבים אינם אמנים. אנו משתמשים בשיטות אמנותיות כדי לדמיין חשיבה ותהליך, אך בניגוד לאמנים אנו פועלים לפתור את הבעיה של הלקוח ולא להציג את השקפת העולם שלנו. אנו משגשגים מאילוצים, אך אנו שונאים פשרה. אם יש לראות בפרויקט עיצובי כמוצלח – והצלחה היא מדד האיכות האמיתי – עליו לא רק להוסיף מימד אסתטי, אלא לפתור את הבעיה העומדת בפניו״.

עיצוב הוא מלאכה עם אחריות: אחריות לעזור ליצור עולם טוב יותר.

The post אורי פז // שמחים לדבר appeared first on מגזין פורטפוליו.

צהרים טובים טדי, מה קורה? אני את כל הצ׳אטים בזמן האחרון אני מתחיל בלשאול איפה אני תופס אותך בימי הקורונה ואיך אתה מתמודד, אבל נראה לי שבמקרה שלך אני כבר יודע: מצלם שלטים…

חחחחח הלוואי שהייתי רק מצלם שלטים…

כן… אז רגע ברצינות: מה שלומך?

אני יחסית בסדר גמור האמת. עובד כרגיל, רק מהבית דרך זום. כל היום בזוםםםםם

במה אתה עובד? ומתי אם כך אתה מספיק לצלם?

אני ראש צוות העיצוב בחברה ישראלית בשם Nexar. בזמני הפנוי מצלם בדרך כלל. בימים אלו התווסף זמן פנוי כי אין ברים / מסעדות / מפגשים עם חברים או משפחה. אז ניצלתי אותו לשיטוט בעיר באיזור הקרוב לביתי, וכך התחיל פרויקט לקוחות יקרים

בהתחלה העלית את הצילומים של השלטים רק לסטוריז באינסטגרם, נכון? מה גרם להם לעבור משם לאתר ייעודי?

נכון. במהלך השיטוט הראשוני התחלתי לשים לב לשלטים שבעלי העסקים בעיר תלו בעקבות ה״מצב״. התחלתי לצלם אותם עם האייפון ולהעלות לסטוריז באינסטגרם. אחרי כמה עשרות כאלה קיבלתי מלא תגובות מפרגנות מהחברים באינסטגרם, וגם התחלתי לשים לב לפאטרנים והגישות השונות של השלטים האלה. ואז נכנסתי לאובססיה

היום יש כמעט 1,000 צילומים של שלטים באתר

מה שנקרא, אובססיה של מעצבים גרפיים…

תגיד, איך החלטת מה לצלם ומה להעלות לאתר? או שצילמת והעלית הכל ואז התחילה מלאכת הסיווג והתיוג?

האמת שניסיתי ללכת לכל האזורים המסחריים בתל אביב (דיזינגוף, אלנבי, בן יהודה, אבן גבירול, כיכר רבין, כיכר המדינה, רוטשילד, פלורנטין, נווה צדק, נוגה) וצילמתי את כל השלטים שראיתי, אחד אחד. היה לי חשוב לתעד את כולם בלי סינון. במהלך התיעוד הבנתי שאני הולך להעלות את כולם לאתר ייעודי עם סוג של פילטור. הבנתי גם שאם האתר הזה הופך לוויראלי זה יכול מאוד לעזור לבעלי העסקים שכתבו את פרטי הקשר שלהם בהרבה מהשלטים. 

אם תחשוב על זה, בימים האלה אנשים תקועים בפנים, בבית, כמעט ללא יכולת לצאת החוצה לעיר. האתר מנסה להביא את ה״חוץ״ האורבני ל״פנים״ הבית, בדיוק כמו שהשלטים (התלויים בגבול בין הפנים לחוץ על זכוכיות החנות) מנסים להביא את האנשים מבחוץ ״להיכנס״ לחנות (דרך פרטי האתר / מדיה חברתית) מבלי להיכנס פיזית. 

בימים האלה אנשים תקועים בפנים, בבית, כמעט ללא יכולת לצאת החוצה לעיר. האתר מנסה להביא את ה״חוץ״ האורבני ל״פנים״ הבית, בדיוק כמו שהשלטים (התלויים בגבול בין הפנים לחוץ על זכוכיות החנות) מנסים להביא את האנשים מבחוץ ״להיכנס״ לחנות (דרך פרטי האתר / מדיה חברתית) מבלי להיכנס פיזית

אחרי שצילמתי כמה מאות שלטים, חברי הטוב מאיר סדן הציע לעזור בבניית אתר, ובעזרתו התחילה מלאכת הסיווג והתיוג המטורפת… לקח לנו כמה נסיונות להבין מה הממשק הכי מהיר לתיוג מהסוג הזה (מילים או סימנים נפוצים), אבל בסוף הגענו למהירות תיוג די גבוהה – שניות בודדות לשלט

נייס. ספר קצת על מלאכת התיוג/פילטור, כי יש שם גם תכנים, גם סמלים, איך החלטת/ם איך ולפי מה לתייג כל שלט?

החלטה על תגית באה בעקבות הופעתה של המילה או הסמל (לב ,פרח, חץ, סמיילי, לוגו ועוד) ביותר משלט אחד. הפילטור מנסה להנגיש לצופה באתר את הגישות השונות בעיקר ברמת התוכן של השלטים וגם קצת ברמה הוויזואלית

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

למה הכוונה? או במילים אחרות: מה אפשר ללמוד על מגמות רווחות בשילוט בימי קורונה…

או. שאלה מצוינת. יש באתר מלא דאטה גולמי (כל השלטים בתל אביב) שאפשר לצלול לתוכו דרך התגיות ולגלות תובנות ומגמות. לדוגמה, הרבה שלטים מכילים את המילה אהבה או אהובים/ות, אוהבים/ות, ציור של לב וכד׳. אפשר לומר שהגישה השולטת היא של בעל העסק האוהב, המתגעגע ללקוחותיו (כמה כתבו ממש שירי אהבה). יש גם את האופטימיים: ״יחד נעבור את זה״ ״יהיה בסדר״ ״ניפגש בקרוב״ וכדומה.

מצד שני יש גם את המתנצלים: ״לצערינו״ ״נאלצנו לסגור״, ״סליחה״; ואת הכועסים – ״סססעמק סגור״, ״סיוט״, מאשימים את הממשלה / משרד הבריאות/ החוקים החדשים. מתנסחים במילים שליליות כמו ״אין״, ״לא״, ״אסור״

ומה מבחינת כתב יד / מדפסת, פונטים, צבעים?

מעניין לראות מה בעל העסק החליט לשדר באמצעות הניראות של השלט. לרוב, עסקים קטנים יותר כתבו בכתב יד על נייר מחברת שורות פשוט ותלו עם סלוטייפ. עסקים גדולים יותר ממש הדפיסו פוסטרים ממותגים. אפשר בעיקר לשים לב לתחושת אי הוודאות של בעלי העסקים: סגורים ״עד להודעה חדשה…״, ״זמנית״, ״ימים מבולבלים״ וכו׳

עסקים קטנים יותר כתבו בכתב יד על נייר מחברת שורות פשוט ותלו עם סלוטייפ. עסקים גדולים יותר ממש הדפיסו פוסטרים ממותגים. אפשר בעיקר לשים לב לתחושת אי הוודאות של בעלי העסקים: סגורים ״עד להודעה חדשה…״, ״זמנית״, ״ימים מבולבלים״ וכו׳

זה קשור בדיוק למה שרציתי לשאול: אתה יודע להגיד אם היה שינוי באופי השלטים עם הזמן? אם יש הבדל בין שלטים מתחילת הסגר לעכשיו?

בהחלט. אפשר לראות את זה ממש יפה בתגית X – שלטים שכוללים מחיקות מכל מיני סוגים. הדוגמה הכי נפוצה היא מחיקה של ״טייק אווי / לבוא לקחת / איסוף עצמי״, אחרי ההוראה של משרד הבריאות שזה אסור ומותר רק משלוחים. או מספר האנשים שמורשים להיכנס לחנות בו זמנית – בהתחלה איפשרו 10, ואז מחקו ושינו ל־8, 4 ולבסוף 1. גם שעות הפתיחה הצטמצמו עד לסגירה מוחלטת בהרבה מקרים.

בנוסף, רואים שינויים במוצרי הצריכה המבוקשים. בהתחלה אלכוג׳ל ואז מסיכות, וכמובן ביצים – ״אין ביצים״, ״יש ביצים״

לול… מה הם השלטים יוצאי הדופן? כאלו ש(כמעט) לא דומים לשום שלט אחר? מי בלט ביצירתיות?

את זה, אפשר לראות בתגית האחרונה – – השלטים שאהבנו במיוחד. מוזמן להסתכל בעצמך

מה האהוב עליך נכון לעכשיו?

הממממ קשה לבחור… השלט של סטפן, הגלידריה האוסטרית ברחוב טשרניחובסקי הקרובה לביתי, מאוד מרגש. דף A4 מודפס בפונט דמוי מדפסת שהוא ממש מכתב אהבה וגעגוע ללקוחותיו, אופטימיות ותקווה לעתיד. לעומת זאת, אהבתי גם את השלט מחנות כלים לבית/מטבח ברחוב קינג ג׳ורג׳, שכתוב בכתב יד עם מרקר כתום על דף נייר לבן שתלוי עקום – ״סססעמק סגור…״

טדי כהן בפעולה

מבין לגמרי. תגיד, קיבלת תגובות מבעלי החנויות או מהמוכרים, שקלטו אותך מצלם את השלט

רוב המוכרים לא היו שם כי החנות היתה סגורה. אבל לכמה שכן נכחו בחנות היה מאוד מוזר לראות אותי מצלם את השלט שלהם. זה באמת מוזר. מוכר דגים אחד אמר לי – ״זה מה שמעסיק אותך עכשיו? החיים שלך דבש…״. חלק גם הבינו שזה הולך להיות אתר ושמחו על האופציה לפרסם בחינם את העסק שלהם

דבש! אהבתי… אז מה הלאה? ממשיך לצלם ולהעלות שלטים? כי לא נראה שאנחנו חוזרים מהר כל כך לשגרה ההיא של פעם

שאלה טובה. אני חושב שדי כיסיתי את רוב השלטים בעיר. אני עוקב אחרי שינויים באיזור שקרוב לביתי במרכז העיר. נראה מה יהיה. אגב, ״שגרה״ היא עוד מילה שמופיעה בהרבה מהשלטים

The post לקוחות יקרים: ״סססעמק סגור״ אבל ״יחד נעבור את זה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

בעוד מגיפת הקורונה משתקת את עולם האמנות, ישנם מעצבים שפועלים לזרז את סיום המשבר: איילת כרמון, מנהלת CIRTex – מרכז בלומנטל לחקר הטקסטיל בשנקר, ואורי טופז, חוקרת ומנהלת פרויקטים במרכז, חברו לקבוצת חוקרים מהאקדמיה במטרה למצוא דרך להיאבק במגפה. בעקבות שיתוף פעולה של סירטקס עם משרד הביטחון, המרכז צורף בחודש שעבר למחקר שעורך המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא״ת) במשרד הביטחון.

״הצטרפנו לקבוצה שמוביל פרופסור עודד שוסיוב מהפקולטה לחקלאות ומטרתה לנסות לצמצם את ההדבקה״, מספרת כרמון. ״מראש ניסינו ליצור משהו בסגנון DIY – מדריך ׳עשה זאת בעצמך׳. דנו בזה במשך כמה ימים וחשבנו לנסות להכין מסכה שכל אחד יכול ליצור בבית, אבל שאולי אפשר לשדרג אותה כדי לתת יותר הגנה ללובש״.

השתיים אינן מדעניות, אך טופז מספרת כי השתלבו היטב בעבודה לצד החוקרים מחוגי המדעים באוניברסיטאות. ״אנחנו כל הזמן עובדות על פרויקטים עם אופי מדעי, חייבים להכיר את השפה והמושגים האלה כדי להתמצא במה שקורה. בהרבה מחקרים עם טקסטיל צריך להשתמש בתכונות הפיזיקליות והכימיות שלו, ככה שהעולמות האלו לא זרים למעצבי טקסטיל. במשך שנים גם כתבתי בלוג בשם ׳גזורות׳ שעסק במדריכי תפירה, ככה שמדריך ליצירת מסכה הרגיש כמו המשך טבעי״.

אורי טופז. צילום: גיא גולדשטיין

כרמון מוסיפה שלזכות חברות הצוות מעולם העיצוב עומד יתרון נוסף: ״אני חושבת שאנחנו גם מבינות הכי טוב באנשים. למדענים יש נטייה לחשוב מזווית מדעית, אבל אצל מעצבים חושבים על המשתמש, איך אנשים ינהגו או ירצו את החפץ. זו זווית יותר רחבה. אנחנו עובדות באווירה כזאת כבר חמש שנים, אז גם אין לנו בושה להגיד את מה שאנחנו חושבות. אנחנו נתפסות כשוות ערך: זה לא שביקשנו להיות חלק מהקבוצה, הזמינו אותנו להיות חלק מהחוקרים. כמובן שזו זכות גדולה להיות חלק מהקבוצה הזאת, ממש שליחות״.

הקבוצה ממשיכה לעבוד בימים אלה, וטופז מתארת שחילופי הרעיונות בין חברי הצוות ממשיכים בכל שעות היום. ״הקבוצה מגוונת וכל אחד יודע מה התפקיד שלו, מה לתרום למחקר ואיך לשתף פעולה עם שאר החברים בצוות. היה ברור שכל אחד מאיתנו לוקח מהשיחה את מה שהוא יודע ועושה את המחקר שלו. אני רצתי לצפות בסרטונים מהעולם ולתפור כל מיני דוגמאות אצלי בסטודיו. מישהו אחר הלך לקרוא מאמרים שקשורים במעבר אוויר. אחר כך בשיחות המשותפות יצרנו תכנית פעולה״.

אריג ולא סריג

לא בכדי בחרה הקבוצה ליצור הוראות ליצירת מסכה ביתית: פרופסור שוסיוב טוען שמדובר בכלי חשוב לצמצום ההדבקה בישראל. ״הווירוס הזה מאוד מדבק. המון אנשים נדבקו בו אבל ממשיכים להסתובב, כי הם לא מראים סימפטומים ולכן לא יודעים שנדבקו. חשוב לשמור על מרחק והיגיינה כדי לא להדבק, אבל גם כשאנחנו נושמים אנחנו לא רוצים לנשום את הנגיף משיעול של מישהו.

״יש מסכות עם יכולת סינון גבוה, כמו מסכות N95 שיכולות לסנן 95 אחוזים מחלקיקים קטנטנים. ההבדל בסינון בין מסכה ביתית טובה למסכת N95 הוא לא דרמטי – כ־20 אחוזים, ככה שגם היא יכולה לספק הגנה טובה. שוב, כל עוד מדובר במסכה ביתית טובה מספיק״. 

עודד שוסיוב: אחת המסקנות שהגענו אליהן הייתה שצעירים כנראה פחות נזהרים ולכן פחות שמים מסכות, זה הרי לא קול לעטות מסכה. חשבנו שאם נהפוך את המסכות למשהו אופנתי או קול אולי אנשים יסתובבו איתן, אז פנינו לשנקר

כאן נכנסו המעצבות משנקר לתמונה. ד״ר אהוד גלאון ממשרד הביטחון פנה לשוסיוב לפני מספר שבועות וסיפר לו ששיעור ההדבקה אצל צעירים בישראל הרבה יותר גבוה מאשר אצל צעירים במדינות אחרות. ״אחת המסקנות שהגענו אליהן הייתה שצעירים כנראה פחות נזהרים ולכן פחות שמים מסכות, זה הרי לא קול לעטות מסכה״, מספר שוסיוב. ״חשבנו שאם נהפוך את המסכות למשהו אופנתי יותר או קול אולי אנשים יסתובבו איתן, אז פנינו לשנקר״.

הצוות, שהורכב בין השאר גם מאנשי מערכת הביטחון ומומחים מהאוניברסיטה העברית, המרכז הבינתחומי ומכון ויצמן, התכנס בלילות לשיחות ועידה אינטרנטיות כדי לתכנן את המסכה הביתית. כרמון מתארת שקיבלו הנחיות כיצד להתאים אותה לנגיף הקורונה: ״צריך להבין את עקרונות היסוד במנגנונים שיגנו על אנשים מקורונה, צריך לחשוב על הגודל של הנגיף, איך הוא עובר מאדם לאדם ואיך פועלת מסכה.

״אנחנו יודעים שנגיף הקורונה הוא בגודל של בערך בין 100 ל־200 ננומטרים (מיליארדית המטר). אבל הוא לא עובר בכוחות עצמו: הוא נמצא בתוך טיפות רוק. כשאנחנו מדברים מול מישהו אנחנו מעיפים את הטיפות האלו, במיוחד כשמתעטשים או משתעלים תוך כדי. הקורונה היא לא חיידק, היא לא מתרבה מחוץ לגוף. אז הדרך לעצור אותה היא עם מסכות הפועלות על עיקרון של סינון, לעצור כמה שיותר מהטיפות בדרך לגוף״.

״הבנו שיש חוסר במסכות ושצריך לעודד אנשים ליצור אותן בבית״, מוסיפה טופז. ״הבאנו סימוכין ממדינות כמו צ׳כיה או מהמזרח, שם הצליחו לשלוט בקצב ההדבקה עם מסכות. התעסקנו גם בשימוש מחדש: המסכות עשויות בד ולכן אפשר להשתמש בהן הרבה פעמים, להכניס אותן לתנור על 70 מעלות יהרוג כל וירוס על המשטח החיצוני שלהן. צריך היה לנסח הנחיות ברורות למשתמש איך להגן על עצמו בצורה הטובה ביותר, מה שלא תמיד פשוט כי יש הנחיות מהרבה כיוונים״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״אני עוטה מסכה כדי להגן על הסביבה שלי שלא תידבק ממני, לא רק כדי להגן על עצמי״. מסבירה כרמון. ״באסיה התפיסה היא שעוטים מסיכה מתוך כבוד לסביבה שלנו, כי אנחנו לא רוצים שהרוק שלנו יתפזר באוויר. דרך משרד הבריאות עשינו שיחות רקע במגזר החרדי ובמגזר הערבי, ושמענו אנשים שהתביישו ללכת עם מסיכה כי כך היו חושבים שהם חולים. התפיסה הזאת צריכה להיכנס לדפי ההיסטוריה ונראה לי שמהר מאוד היא תחלוף מהעולם״.

איילת כרמון: אני עוטה מסכה כדי להגן על הסביבה שלי שלא תידבק ממני, לא רק כדי להגן על עצמי. שמענו על אנשים שהתביישו ללכת עם מסיכה כי כך היו חושבים שהם חולים. התפיסה הזאת צריכה להיכנס לדפי ההיסטוריה ונראה לי שמהר מאוד היא תחלוף מהעולם

גם הבד שממנו עשויות המסכות היה שיקול חשוב. ״אנשים מתחילים לתלוש שערות מהראש כשהם שומעים שאנשי טקסטיל מתעקשים להגיד ׳אריג ולא סריג׳. יש כאן גיקיות שקשה להסביר למי שלא מהתחום – ההרכב של הבד, אם הוא 100 אחוז כותנה, אם יש בו אלסטומר… אז החלטנו להשתמש בסדינים, ציפיות וחולצות מכופתרות, שבדרך כלל עשויים מאריג. המלצנו להשתמש באריג צפוף, אפילו שאנחנו מבינים שהמונחים האלה לא נגישים לקהל הרחב״.

טופז ממהרת להוסיף: ״אבל גם אם מישהו ישתמש בבד כותנה שהוא לא כזה צפוף, הוא עדיין עושה שירות טוב לסביבה בזה שהוא מכין מסכה והולך איתה. זה לא שאם אתה לא עושה את זה בדיוק מהבד המומלץ המסכה בכלל לא אפקטיבית: אם זה היה ככה בכלל לא היינו ממשיכים עם זה הלאה״. 

האקססוריז העכשווי

תוך עשרה ימים הגה הצוות פתרון ראשון: מסיכה רב פעמית לתפירה. ״ברגע שאתה מבין שזו בסך הכל מעטפת פיזיקלית נגד הטיפות, המשימה מובנת״, מסבירה כרמון. ״צריך למצוא איזו מערכת טקסטילית גם יכולה לחסום את הטיפות וגם להישאר הרבה זמן על הפנים בלי שנחנק. הפתרון שלנו היה מסיכת בד עם כיס פנימי, כזה שאפשר להכניס בו טישו או מגבת נייר שיתנו עוד שכבה של הגנה״.

כרמון מדגישה שלכיס הפנימי הקטן השפעה רבה על המסכה. ״בשבוע האחרון התפרסם מאמר בכתב עת רפואי חשוב בשם The Lancet Microbe, שבדק כמה זמן הנגיף נשאר חי על כל מיני משטחים. אחד הדברים שנמצאו שם זה שעל מסכות מנתחים הוא שורד עד שבעה ימים, אבל על חתיכת טישו הוא שרד חצי שעה, ואחרי שלוש שעות כבר לא נמצאו סימנים לקורונה. הכיס הפנימי הזה יכול להיות מאוד יעיל בהגנה אם נכניס אליו פילטר מטישו או מגבת נייר״. 

סרטון של טופז תופרת את המסכה כבר צולם ונערך ואף הוצג בפני הרמטכ״ל אביב כוכבי, אבל אז הצוות הבין את הבעיה: מעטים האנשים שיתפרו בבית מסכה ב־14 שלבים. היא נדרשה לחשוב על פתרון חלופי. ״כל מי שאין לו ניסיון בתפירה לא יכול לגשת לזה בכלל, הייתי צריכה להוציא את עניין התפירה מהמשוואה. שבוע אחר כך הגיע הסרטון השני, שם המרנו את התפירה בקשירת בד שנתנה למסכה מבנה תלת־ממדי״.

ההוראות להכנת מסכה ללא תפירה הוצגו בסרטון שערך תום שנאן ועלה בשבוע שעבר לרשת. היא פשוטה להכנה ועשויה מבדים ביתיים, וכך כמובן מזהמת פחות מהמסכות החד־פעמיות שגודשות את פחי ישראל. בתוכנית הבוקר ״פאולה וליאון״ שיתפו אותו בעמוד הפייסבוק שלהם, ומאז מקבלת טופז תגובות רבות בקשר למסכה הביתית.

״אני חושבת שהוא מתקבל בזרועות פתוחות כי הוא פונה לקהל הרחב שלא יודע ואולי מפחד לתפור. כל מי ששלחתי לו את הסרטון אמר ׳וואלה, את זה גם אני אצליח לעשות!׳ ואני חושבת שזה החוזק שלו. זה קשור גם למצב הכלכלי. אנשים חושבים יותר לפני שהם קונים מוצר חדש, במיוחד אם הם יכולים להכין כזה בבית״.

לפני חודשיים ראיתי בתל אביב חנות שמכרה מסכות מעוצבות בעשרות שקלים. אז זה היה נראה מצחיק, אבל אולי עכשיו באמת תתחיל אופנה של מסכות רב־פעמיות?

״זה לגמרי כאן וכבר רואים את זה. רק בשבוע האחרון קיבלתי אולי חמישה או שישה מיילים מחברות אופנה שהכניסו מסכות לקולקציות שלהן. זה האקססוריז העכשווי, אנחנו צריכים מסכות וזה חלק מהלוק שלנו כשאנחנו יוצאים מהבית. אח שלי עובד כבר כמה שנים עם סין ושם כשעובדים במשרד יושבים עם מסכה כל היום, גם בישיבות או פגישות. זה חלק מהאאוטפיט שלך כרגע. אז אתה חייב לבחור באיזה בד להשתמש״.

אורי טופז: רק בשבוע האחרון קיבלתי אולי חמישה או שישה מיילים מחברות אופנה שהכניסו מסכות לקולקציות שלהן. זה האקססוריז העכשווי, אנחנו צריכים מסכות וזה חלק מהלוק שלנו כשאנחנו יוצאים מהבית

השלב הבא של צוות החוקרים הוא לשדרג את המסכה הקיימת, ולהספיג את הכיס הפנימי שלה בחומרים שידחו את הנגיף מהמסכה. ״בבדיקות על וירוסים אחרים מצאו בספרות המקצועית חומרים שידועים כאנטי ויראלים, כלומר קוטלי נגיפים״, מסביר שוסיוב. ״אנחנו מנסים לראות אם חומרים שיש לכולנו בבית יכולים לשפר את הקטילה של נגיף COVID19.

״בישראל יש שתי מעבדות עם היכולות לבדוק את החיות והתמותה של הווירוס עצמו: אחת במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה והשנייה במרכז הרפואי שיבא, שעובדת עם משרד הביטחון. מגדלים את הווירוס בתאים מיוחדים על נייר שספוג בחומרים האלה ובודקים איך הנגיף מגיב להם. חקרו בעבר וירוסי קורונה אבל לא את COVID19 אבל לא כולם מתנהגים בצורה זהה״.

איילת כרמון. צילום: ולרי קרמר

הבדיקות עוד לא הסתיימו, כך שאי אפשר לקבוע אילו חומרים נוגדי קורונה. אך בין החומרים שניסה הצוות לבדוק היו גם שעווה מנרות וצבעי פסטל, המסוגלים לדחות מים. גם חומרים חומציים כמו מיץ ומלח לימון נשלחו לבדיקה, ואפילו מרכך שיער: המטען החשמלי שלו אולי יכול לשבש את יעילות נגיף הקורונה. כאמור, הבדיקות לא הסתיימו ולכן כלל אי אפשר לדעת אם החומרים יעילים.

מי אם לא מעצבים

במבט ראשון נדמה כי שיתוף פעולה בין אנשי עיצוב למערכת הביטחון אינו מובן מאליו. היא לרוב נתפסת כמערכת תועלתנית, שאינה מתחשבת במשתמש. אך כרמון מתארת שיתוף פעולה הדוק שנמשך לאורך שנים. ״בדיוק יצא לי לדבר עם המעצבת הדר שפירא שהשתתפה בעיצוב של מסכות אב״כ במלחמת המפרץ. במוזיאון קופר יואיט לעיצוב בארצות הברית הציגו את ערכות ׳ברדס׳ שפותחו לילדים בתקופה הזאת. אז מעצבים פעילים במערכת הביטחון כבר לא מעט שנים״.

איילת כרמון: הכל עיצוב. איך עם מגבלת מרחק של שני מטרים אנשים הולכים ליצור שיתופיות ציבורית? מי אם לא מעצבים יכולים לחשוב איך לדמיין מחדש את הדברים האלה?

״בתקופה האחרונה אנחנו שומעים הרבה על ׳יחידה 81׳, היחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין בצה״ל. אפילו בניו יורק טיימס כתבו עליה לא מזמן, יש בה הרבה מעצבים – במיוחד כשזה מגיע למגע עם הגוף או סביבות מחייה וחפצים שמשתמשים בהם. יכול להיות שהתדמית הזאת של הצבא נובעת משיקולי עמידות ועלות, שגרמו לתוצרים ׳לא סקסיים׳. בסופו של דבר השאלה היא מה זה עיצוב: אם משהו נוח לך ויותר מתאים למשימה שלך אתה לומד לאהוב אותו, למרות שבמראה החיצוני הוא פחות אטרקטיבי ופחות מתכתב עם אופנה״.

משבר הקורונה ישפיע על עולם העיצוב? אולי יהיה פחות ביקוש למוצרי פנאי ויותר למוצרים רפואיים?

״אם בכל צוות יהיה מעצב, המוצר ייצא טוב יותר. אני לא בטוחה שעולם המותרות יעלם, אפילו תחשוב על תוכנה כמו ׳זום׳ שחסר לה עיצוב. אוביקטים על הגוף שלנו, מערכות תקשורת, חשיבה על המרחב העירוני: הכל עיצוב. איך עם מגבלת מרחק של שני מטרים אנשים הולכים ליצור שיתופיות ציבורית? מי אם לא מעצבים יכולים לחשוב איך לדמיין מחדש את הדברים האלה?״.

The post ״חשבנו שאם נהפוך את המסכות לאופנתיות יותר אנשים יסתובבו איתן, אז פנינו לשנקר״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

״בן יקר שלי, ילדי היקר. את שתי הגלויות שלך קיבלתי באותו יום… בשבועות ובימים האחרונים אנו מאוד מודאגים בקשר אליך. אני מבקשת אותך ילדי האהוב ואני משביעה אותך בחיים שלי ובאושר שלך, שתשיב לי מיד… רחמנות, תכתוב. אל תהיה מודאג בקשר אלינו. החיים שלנו טובים מאוד״. גלויה זו, שבסופה מילים מנחמות שמסתירות מציאות קשה, נשלחה על ידי גולדה מהעיר ולאדימירץ (כיום באוקראינה) לבנה אייזיק בארץ ישראל בתאריך 29 ביוני 1940. כ־80 שנה לאחר שנכתבה תוכנה היווה, לצד גלויות נוספות, את מקור ההשראה לחוברת הנושאת את השם מבט לאחור, שכתב וצייר המעצב הגרפי דב פז (בס).

החוברת, שיצאה לאור בשנה שעברה, עוסקת בקורותיהם של הוריו של פז ושל משפחותיהם. אמו, חיה בס לבית קולקובסקי, היא ילידת קלצק, 1917; אביו, אייזיק בס, יליד ולאדימירץ, 1915. אייזיק הגיע לארץ בשנת 1933, וחיה הגיעה לארץ דרך טורקיה, סוריה ולבנון בשנת 1941. הם הכירו בארץ ונישאו ב־1943. שנתיים לפני כן, ביוני 1941, התגייס אייזיק לבריגדה היהודית בצבא הבריטי, התאמן על אדמת מצרים, והיה עם יחידתו באיטליה, בלגיה והולנד. הוא השתחרר באוגוסט 1946. רוב בני משפחותיהם נספו בשואה.

החוברת אינה מציגה סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, אלא היא אסופה של ציורים בשחור־לבן שמהווים פרשנות ויזואלית אישית, מנקודת מבטו של פז, לטקסט המקורי שהופיע בגלויות. ״החוברת שעיצבתי והפקתי היא חלק מחיי״, מספר פז, ״כבן לאמא נרדפת שואה שהגיעה ארצה בשנת 1941 מרוסיה הלבנה והתגוררה בבית החלוצות בחיפה, וכבן לאבא שהגיע בשנת 1933 מחבל ווהלין, התגורר בחדרה ובקיבוץ עין הים (עין כרמל) ואחרי שמונה שנים התנדב לבריגדה היהודית. משפחותיהם ניספו בשואה והם העדיפו שלא לדבר על התקופה ההיא״.

בשל אותה שתיקה, הצליח פז לצלול לעומק הסיפור המשפחתי רק בהיותו בן 22, כשהיה מעבר לים, הרחק מבית הוריו: ״בשנת 1969 הגעתי עם אוניית צי הסוחר לדטרויט, ארצות הברית, ופגשתי 15 בני משפחה שעזבו את אירופה לפני המלחמה. רשמתי מי הוא מי, מה הקשר אל אבי וצילמתי את כולם. רק אז הבנתי את גודל האסון שפקד את משפחתי, ובמשך שנים רבות אספתי מידע מכל מי שהגיע ארצה לביקור. יצרתי אילן יוחסין ענק לאמי ואבי, שבעה דורות לאחור. אבל מבחינתי הפרוייקט לא תם שם״.

כך, החוברת היא סיפור כל משפחתו: היא מבוססת על 14 גלויות שנשלחו לאביו, וכמספר הזה מכתבים וגלויות שנשלחו לאמו, בשנים 1939 עד 1942 – אז נותק הקשר. עוד מבוססת החוברת על מספר קטן של צילומים שנשארו, בנוסף לשני ספרי זכרון עבים שמספרים את סיפור הקהילות שניספו, וכן שירים שכתב משורר בשם יצחק וידר, בן דוד של אביו, יחיד ששרד ממשפחתו וגר בארץ. מכאן התחיל פז לאסוף חומרים ויזואליים.

אני קרוב לכתבי היד, מכיר את נושא הגרפולוגיה מקרוב, ומסוגל להבחין בדקויות ובשינויים שקשורים במצבי הרוח והנפש. כך, בחנתי היטב את כתבי היד של הסבתות והדודים שלי, וכך הצלחתי להכיר אותם, לא ממש מקרוב אבל הרבה יותר ממה שרואים בצילום

סדר הדפים בחוברת תואם את סדר האירועים עצמם, אבל לפז ברור כי אינו מכיר את כל סיפור חייהם של הוריו. ״כמי שמאייר ומצייר אני קרוב לכתבי היד, מכיר את נושא הגרפולוגיה מקרוב ומסוגל להבחין בדקויות ובשינויים שקשורים במצבי הרוח והנפש. כך, בחנתי היטב את כתבי היד של הסבתות והדודים שלי, וכך הצלחתי להכיר אותם, לא ממש מקרוב אבל הרבה יותר ממה שרואים בצילום. את האיורים ביצעתי בציפורן ודיו שחור, כפי שנכתבו הגלויות המקוריות והמכתבים של אז, וכך התאפשר לי להעתיק במדויק את כתב היד עם תשומת הלב לעובי הקו, כיוון הכתיב והלחץ על הנייר.

״על החוברת עבדתי כשנה, כולל קריאה ואיסוף מידע על חיי היומיום בעיירות, ורק אחר כך הרגשתי שאני יכול לגשת לקומפוזיציות״, מוסיף פז. החוברת אינה למכירה, אך חולקה לכל בני משפחתו. היא נמצאת בארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות וברשת האינטרנט, מיועדת ל״יד ושם״, למכוני חקר השואה ולמי שהנושא קרוב לליבו. ״זה הפרויקט המרגש ביותר שלי שיצרתי אי פעם״, הוא מדגיש.

מהמשחתות והצי הסוחר לבצלאל

פז נולד בשנת 1947 בשכונת בת גלים בחיפה. הוא גדל בשיכון הבריגדה, קרוב לים, ועד היום הוא חיפאי. בגיל 14 התקבל לבית הספר לקציני ים בעכו. כהמשך ישיר ללימודים אלה התגייס לחיל הים, שם שירת במשחתות. לאחר מכן הפליג באוניות צי הסוחר הישראלי, ובמשך שלוש שנים היה קצין שני מכונה. ״הגשמתי חלום ילדות וראיתי עולם״, הוא מספר. ״אהבתי את ההפלגות ואת חיי הימאים, עברתי סערות קשות ומסוכנות״.

כיצד הגיע מהים הגדול לתחום העיצוב הגרפי? ״בשנת 1970 סיימתי את דרכי כקצין בצי הסוחר. בשנה האחרונה הגעתי לניו יורק באוניה אשכול. העיר הזו היתה עבורי עולם חדש ומופלא. נחשפתי לגודל, לצבע, לעיצוב ובעיקר לפרסום שהלהיב אותי, והתעניינתי בלימודים גבוהים שם. באחת ההפלגות הצטרף לאניה בחור ישראלי, בוגר בצלאל שחזר מלימודים גבוהים בארצות הברית. 

דב פז. צילום: אלבום פרטי

איור, צי הסוחר הישראלי

״יצאנו לים לכיוון הארץ ומיד הוא הרגיש רע. עודדתי אותו, נעשינו חברים והוא שמח להראות לי את עבודותיו שהיו בתוך ארגז עץ גדול. עבורי זה היה כמו לגעת באוצר. ראיתי עבודות צבעוניות מופלאות, טיפוגרפיה עברית בכתב ציפורן, דיברנו על עיצוב ומשמעות, וידעתי שזה המקצוע עבורי״.

בעקבות כך החליט פז לנסות להתקבל לבצלאל. מעולם לא למד קודם לכן אמנות, ולבחינות הכניסה ולריאיון הביא איתו את הציורים שצייר לעצמו באניה. להפתעתו התקבל ללימודים, וכך מצא עצמו בשנת 1970 סטודנט במחלקה לעיצוב גרפי במוסד הירושלמי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״המעבר מהעולם הימי שבו הזזתי אוניות, מהעבודה הקשה בחדרי המכונות לעולם של הצבע, החשיבה הגרפית והקו הרגיש, היה מוזר, ורק אחרי השנה הראשונה התחלתי להרגיש נוח בעולם החדש הזה. אהבתי מאוד את מקצוע הטיפוגרפיה שאותו למדתי מאשר אורון. עולם השירטוט שהכרתי מבית הספר לקציני ים עזר לי מאוד גם בלימודי התלת־ממד והאריזות. יוסי שטרן, פרידל, ויורם רוזוב עודדו אותי לרשום ולצייר, שמעון זנדהאוז לימד אותי לחשוב כמעצב״.

אותו שמעון (ג׳וגול) זנדהאוז היה גם זה שקיבל את פז לעבודה עם סיום לימודיו. הוא התמנה למנהל האמנותי בסטודיו של משרד הפרסום ״בינג ליניאל״ בחיפה, שהיה אז אחד המשרדים הגדולים בארץ, וכבר אז קבע את מעמדו כאחד המעצבים הגרפיים הבולטים והחשובים שפעלו ופועלים בעיר חיפה ובכל אזור הצפון. במסגרת עבודתו במשרד הפרסום היוקרתי עיצב קמפיינים לחברות גדולות, כמו צים, דן כרמל ורבים אחרים.

עיצוב אריזת ״סוד״ הראשונה, חברת ״שמן״, 1979. צילום: פול בראונשטיין

זוגלובק״, מסע פרסום ראשון בארץ לבשר, 1977. צילומים: חנן שדה

בין השאר עיצב בהמשך את מסע הפרסום הראשון בישראל לבשר עבור חברת זוגלובק, ובשנת 1979 את אריזת ״סוד״ הראשונה בעבור חברת שמן. בהמשך, בשנים 1986-1982 כיהן כמנהל אמנותי ובעלים של משרד הפרסום ״בן שאול־פז־סלע״ ובשנים 1990-1986 כמנהל אומנותי של פרסום ״שפי״ בחיפה.

בשנת 1990 הקים פז סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי ופרסום; במהלך שנות עבודתו כמעצב עסק בעיקר בפרינט ותלת־ממד. ״בנוסף לצילום השתמשתי רבות באיור ובטיפוגרפיה. בעיקר הקפדתי על חשיבה גרפית, בניית אסטרטגיה ייחודית ונכונה על מנת להפיק את המוצר המתאים ביותר ללקוח״. בעבור עבודותיו זכה פז בכ־20 פרסי עיצוב וכמו כן הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות. עבודות עיצוב ואמנות שיצר פורסמו בספרים ובמגזינים. 

במקביל שימש במהלך 42 שנה כמרצה בכיר במחלקה לעיצוב גרפי במרכז האקדמי ויצו חיפה, שם לימד את מקצועות העיצוב והכשיר אלפי סטודנטים למקצוע העיצוב הגרפי. מתוך אותן שנים, ניהל את מסלול לימודי העיצוב הגרפי בלימודי החוץ של המרכז במשך 23 שנים. ״לסטודנטים שלי תמיד הסברתי שאם האסטרטגיה גרועה אז גם העבודה תהיה כזו״, הוא מדגיש.

היסטוריה מצוירת

בין ההשפעות שספג פז היו עבודות עיצוב משובחות מהארץ מהעולם, אך לצד אלו קיבל השראה גם מהמראות שספג מתקופת שהותו בים, עוד לפני שהחל לעסוק במקצוע העיצוב הגרפי. ״מקורות ההשראה שלי הם הים הגדול והעמוק, הצבעוניות שמתחלפת כל רגע, צבעי הזריחה והשקיעה שצבעו את סיפון האוניה – חיזיון שלעולם לא אוכל לצייר, תנועת הגלים שמהפנטת אותי, גלי העומק הלא נראים והיצורים המופלאים של העולם התת־ימי. אני מכור לרוח הים ולרעש המים ובמשך שנות היותי ימאי, קיבלתי פרופורציות על ה׳חשיבות׳ שלי מול הים הרחב והעצום, ואני ממליץ לכולם להיות צנועים יותר״.

במשך כל שנות פעילותו כמעצב עוסק פז בעזרה לקהילה בהתנדבות. בין השאר הוא עיצב וצייר תפאורות לתיאטרון ״דור בא״ של המחזאי והבמאי ב. אדם ז״ל, עיצב והקים קיר זיכרון לנופלים בבית הספר לקציני ים עכו, מוזיאון ימי ע״ש טנקוס, ופעיל בוועדת חזות בית הספר שהוא נמנה על בוגריו. בנוסף פעיל פז בצוות לטיפוח ועזרה בשכונת ילדותו – בת גלים. לאותה שכונה שמור בליבו מקום מיוחד, ואחד הפרויקטים המרשימים שיצר בחייו מתארים בציור ובטקסט את השכונה.

בת גלים – מסע בצבע, 2009. צילום: שמואליק רון

הספר המרשים ״בת גלים, מסע בצבע״ שראה אור בשנת 2009, נמצא בספריות, בארכיון העיר חיפה, במוזיאונים ואצל אספני אמנות פרטיים. הספר הוא אוסף ציורים, סיפורים וצילומים של זכרונות ילדות, קטעי חיים וגעגועים לשכונת ילדותו; שכונה קטנה עם בתי שיכונים ובתים פרטיים ובעיקר אהבה לים ולבריכה. ״הרבה מאוד שנים אני מבקר בשכונה לפחות פעם בשבוע, מחפש עקבות וסימנים של ילדותי; קוראים לזה געגוע״, הוא אומר.

״לפני כ־15 שנים הבנתי שהשכונה מתחילה לשנות את פניה. הבתים הישנים עם הגגות האדומים הפכו לגבוהים והחזיתות היפהפיות נעלמו ביציקות הבטון. הרגשתי שזה הזמן להתחיל לתעד, לצייר ולכתוב. אחרי עבודה מרתקת ומרגשת שארכה שלוש שנים וחצי הודפס הספר, 112 עמודים בכריכה קשה במימון עצמי. אכן, השכונה לצערי משנה את פניה והספר הפך להיסטוריה מצוירת, כתובה ומצולמת לכל הבת גלימים ולכל מי ששכונת בת גלים בליבו״.

כרזה חיסכון במים, 1986, פרס שני בתחרות ארצית, נציבות המים

מודעת פרסום לבלו בנד, תלמה, 1979. צילום: חנן שדה

The post אחרי 80 שנה: המבט לאחור של דב פז appeared first on מגזין פורטפוליו.

על רקע סגר הקורונה שמוטל על המדינה, שיטוט נינוח ברחובות אינו בדיוק מסממני התקופה. אבל מי שדרכו בכל זאת הובילה אותו לעבור בימים אלה ברחוב הקונגרס, בשכונת העלייה בתל אביב, לא יכול היה להחמיץ את בית מספר 9 – מבנה בן שלוש קומות שמרפסות חזיתו הקדמית צבועות בצבעים עזים. מאחורי החזות הססגונית, הבולטת בנוף הבתים הישנים סביבה, עומד מיזם מגורים ייחודי, שמימושו בימים אלה של אי ודאות, אבטלה, וחרדות כלכליות מפני עתיד לא ידוע, מקבל משנה תוקף ורלוונטיות ומספק חומר למחשבה. 

היוזמה להקמת המיזם היא של חברת השיווק פיתה מרקטינג, בבעלותו של אימרי קלמן, פעיל חברתי ודמות ידועה בחיי הלילה של העיר. עד לפני שנתיים היה קלמן שותף בעסקים רבים שאותם נטש לטובת הקמת החברה, שבמסגרתה פותח וקודם המיזם, סוג של מודל מגורים שיתופי: יצירת סביבת מחייה המבוססת על שיתופי פעולה בין הדיירים שתכליתם לייצר הכנסות, ובכלל זה הפקת מיזמי תוכן, תרבות ואמנות. ניצני הרעיון נבטו אצל קלמן שנים אחורה, בימי האוהלים והמחאה החברתית.

הקונגרס 9, תל אביב (הדמייה)

״כמו צעירים רבים בתל אביב, גם אני חוויתי את מצוקת הדיור בעיר ואת עלויות השכירות הגבוהות״, הוא מספר, ״והנושא שהיה קרוב אלי הפך לחיפוש אחר פתרונות לכך, דרך הפרספקטיבה הפרטית והעסקית שלי. יחד עם קבוצת חברים התחלנו אז לדבר על מודלים ופתרונות אפשריים למצב, ובין היתר שאבנו השראה ממסורת אינדיאנית שקרויה פוטלאצ׳ ושמשמעותה היא חלוקת משאבים בין שכנים.

״השיח שהיה לנו לא התקדם ובסופו של יום התמסמס, אבל המחשבות על ׳המודל האינדיאני׳ המשיכו לנקר בי. הייתה תקופה שבה היה לי בר בתל אביב שמאחוריו עמד בניין נטוש, וחשבתי על האפשרות לנצל אותו ליישום המודל, אבל גם במקרה זה הקידום לא צלח והרעיון ונגנז״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לפני כשנה, במסגרת פעילותו השיווקית בפיתה מרקטינג, יצר קלמן קשר עם חברת הנדל״ן EWAVE, המובילה פרויקטים רבים של קבוצות רכישה בדרום העיר. ״הגעתי אליהם עם הצעה לפתח את המודל שנגנז, ולשמחתי היא נפלה על אוזן קשבת. בין היתר, החברה מנהלת קבוצת רכישה של קרקע שעליה ניצב הבניין הישן שמיועד להריסה ברחוב הקונגרס, ובהסכמת כל חבריה הוא הועמד לרשותנו כהזדמנות לניסוי ובחינת היתכנות של המיזם. החברה אף השקיעה בשיפוץ הבניין וסייעה לנו לצייד את הדירות״. 

בניין, לדידו של קלמן, הוא גוף אחד, ואת דייריו הוא תופס כאיברים. ״המטרה היא לחבר ביניהם ולהפעיל אותם תוך יצירת ערך מוסף כלשהו, שבמקרה זה הוא גם כלכלי וגם חברתי. הכוונה היא שבמקום שכל אחד מהדיירים ישלם שכר דירה הוא ייתן ׳משהו׳ לטובת הפעילות שמתקיימת בבניין.

המטרה היא לחבר בין הדיירים ולהפעיל אותם תוך יצירת ערך מוסף כלשהו, שבמקרה זה הוא גם כלכלי וגם חברתי. הכוונה היא שבמקום שכל אחד מהדיירים ישלם שכר דירה הוא ייתן ״משהו״ לטובת הפעילות שמתקיימת בבניין

״זה יכול להיות זמן, מיומנות ביצוע, כישורים מיוחדים וכדומה, כששילובם ביחד ייצר הכנסות, הן כפרנסה לדיירים והן ככיסוי של דמי השכירות. כרגע, כל עוד אנחנו מצויים בהתהוות, אנחנו מתחילים ׳רגיל׳, וכל אחד משלם את שכר הדירה שלו עד שהדברים יתגבשו״. 

הבניין הוותיק מכיל 11 דירות בטעם של פעם, עם קירות גבוהים וריצוף מצויר. ״רעיון המרפסות הצבעוניות נולד בעת הכנת ההדמיה למצגת שנועדה לקבוצת הרכישה. רציתי להראות איך באמצעות משחק פשוט עם צבע הבניין יכול לקבל חיים ונוכחות בשכונה, ובעת ביצוע השיפוץ הוחלט ליישם אותו״.

הדירות בבניין נחלקות לדירות יחיד/סטודיו ולדירות בנות 3-4 חדרים, שאותן אפשר גם לחלוק עם שותפים ו/או להחליף דירה בדירה. אחת הקומות מיועדת להשכרה לטווח קצר, וחלל נוסף מוקצה לשמש כמרחב עבודה משותף. חלל זה מתפקד גם כחדר ישיבות להתכנסויות של הדיירים, שלדברי קלמן מרביתם עצמאיים בתחומי יצירה שונים החולקים תפיסת עולם דומה, שעיקרה מודעות חברתית ופתיחות לקיים חיים על קו התפר שבין הפרטי לשיתופי.

תאריך האכלוס החל ב־1.3 וצפוי להסתיים במחצית חודש זה. אמנם העיתוי ״נפל״ על ימים מורכבים שבהם הציווי הוא לשמור מרחק ולהתכנס בדלת אמות, אבל הוא לא שיבש את תכנית האכלוס, ובמסגרת משבר הקורונה החליטה חברת הניהול לסייע לדיירים הנמצאים בחל״ת עם שכר דירה מופחת בגובה של 50% לשלושה חודשים.

גם ההתלהבות של קלמן, שאף הוא נמנה על הדיירים וסוף־סוף רואה איך ״הפוטלאצ׳״ מתממש, לא נפגעה מהעיתוי הלא מוצלח. ״כמובן שאנחנו משתדלים לשמור מרחק כמתבקש, ולמרות שכרגע הקרבה היא בעיקר רגשית היא בכל זאת עושה את שלה. התחושה היא שיש מערכת תמיכה וזה בהחלט מסייע לצלוח את הימים הלא פשוטים, ולחכות לימים אחרים שבהם נוכל לממש את מודל המגורים במלואו ולשכפל אותו במקומות נוספים״.

The post אימרי קלמן מייבא את המסורת האינדיאנית לתל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

חגית:

שלום דבי, מה שלומך?

טוב, בהתחשב במצב. אני מגיעה עכשיו מביקורת עבודות בפרוייקט דוקומנטרי על החברה הבדואית. אני בקבוצה קטנה שיוצאת אחת לחודש יחד עם הצלם אלי אטיאס לצלם ועכשיו שאי אפשר לצאת אנחנו מנצלים את הזמן לביקורת ובחירת עבודות לערוכה עתידית, במפגשי זום

נראה שזו הופכת להיות תקופה של קינון והכנה לקראת… היית ערוכה לקראת פתיחת התערוכה לא מחיק

התערוכה היתה אמורה לפתוח את אירועי שנת ה־75 לשחרור מחנה ברגן בלזן, במוזיאון המחנה, לצד כנס של ילידי מחנה העקורים, בשיתוף הקונגרס היהודי העולמי. עכשיו בגלל מגבלות הקורונה היא נדחתה, כנראה לשנה הבאה. בתערוכה אני מציגה צילומים של 13 נשים – כולן בנות למשוחררי אושוויץ, כשהן נושאות את המספר על היד של אחד מהוריהן ופריטים ששרדו מהתופת. את התערוכה אצרו במשותף ניסן פרז, לשעבר אוצר הצילום במוזיאון ישראל והבן שלי, גיא מורג צפלביץ

דבי מורג בפרויקט ״לא מחיק״

איך התחיל הפרויקט? זה משהו שקינן אצלך זמן רב?

הרעיון מקנן אצלי הרבה שנים וקיבל תאוצה מאז ששני הורי הלכו לעולמם.

נולדתי בברגן בלזן. את השואה ינקתי מאז שאני זוכרת את עצמי: היא היתה שם תמיד כמו איזו רוח רפאים גם כשלא דיברו עליה. מכיוון ששני הורי הם שורדי מחנות ההשמדה מיידנק ואושוויץ ומכיוון ששתקו ואני לא שאלתי, זה היה טבעי שבשלב מסויים אתחיל לשאול ולחקור. קורות הורי בשואה, האובדן העצום, נושא הזכרון ואיך אפשר להעביר אותו לדורות הבאים הפכו אצלי ממש לאובססיה

איך קרה שנולדת שם, זה מקרה נדיר?

בסוף המלחמה מחנה ברגן בלזן הפך למחנה עקורים. הורי הכירו ונישאו שם, וההריון של אימי היה בבחינת נס, שכן היא לא האמינה שתוכל בכלל ללדת. נולדתי בתאריך ההיסטורי כ״ט בנובמבר 1948

וואו. באמת נס, בתנאים קשים כל כך

נכון. נס החזרה לחיים אחרי התופת שעברו, אחרי שאיבדו את משפחותיהם ואת כבודם, ולנסוע ארצה דרך מרסיי באוניה ״עצמאות״…

הגעתי לארץ בגיל חצי שנה וגדלתי בחברה שלא הייתה אמפתית לעולים החדשים שהגיעו משם. לאחר שעלינו ארצה נולד אחי, אבי, והמשפחה עברה לרמת גן. הורי השתדלו להעניק לי ילדות ״נורמלית״ ולא דיברו על מה שהיה ״שם״, אלא שהכל היה ספוג בזכרונות שהיו כמו רוחות רפאים שמילאו את האוויר. אני זוכרת את עצמי מקשיבה מאחורי דלתות ומלקטת פיסות מידע מתמונות מעטות שנשארו או משיחות של הורי עם חבריהם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

למרות שהייתי מעורה בכל הפעילויות החברתיות האפשריות, למרות שהייתי בצופים ולמרות היותי ילדה מקובלת, תמיד הרגשתי חריגה לעומת חברי הצברים. חריגה משום שלי לא היו הרבה דודים, משום שלא היו לי סבים וסבתות ומשום שהורי לא היו ״ותיקים״ ודיברו אלי בפולנית. למדתי להיות ״ילדה טובה״ כדי לא להכאיב להורי ולא לגרום להם צער, כי בתת ההכרה שלי הבנתי שהם סבלו ואסור לי להוסיף על כאבם

אני מניחה שרק בגיל מבוגר חזרת לעסוק בחומרים של ראשית חייך. הפרויקט הנוכחי ״לא מחיק״ יוצר לך מעין קבוצת התייחסות, מעגל של נשים שהן כמעט באותו גיל ועם סיפור רקע דומה. איך נוצר הקשר עם כולן? זו הכרות טבעית או תחקיר?

יש לנו הרבה במשותף, לא רק שהורינו היו באושוויץ, אלא שכולנו נולדנו אחרי המלחמה ההיא, כולנו נחשבנו לנס רפואי וכולנו ממשיכות לספר את סיפורם של הורינו ולדאוג להמשכיות ההנצחה

אכן רק כשפרשתי מעבודתי כמפיקה ועורכת תוכניות בטלוויזיה החינוכית חזרתי לנבור ולעסוק בחומרים שאספתי ואני עדיין אוספת ושלא נתנו לי מנוח. כל הפרויקטים האמנותיים האישיים שלי, תערוכת היחיד שלי ותערוכות קבוצתיות עסקו בנושא הזכרון ובהעברתו לדורות הבאים.

לפרויקט ״לא מחיק״ החלטתי ליצור קבוצת נשים, שאחד מהוריהן היה שורד אושוויץ והיה לו מספר מוטבע על זרועו. בחרתי בנשים בנות גילי שלהן ולי יש הרבה מין המשותף, יחד אנחנו 13. לא רק שהורינו היו באושוויץ, אלא שכולנו נולדנו אחרי המלחמה ההיא, כולנו נחשבנו לנס רפואי וכולנו ממשיכות לספר את סיפורם של הורינו ולדאוג להמשכיות ההנצחה.

רוב המצולמות משתייכות לעמותת דורות ההמשך של השואה שבה אני משמשת כחברת הועד המנהל, והאחרות הגיעו דרך השמועה שעברה מפה לאוזן. למרות ההיכרות הקודמת עם חלק מהמצולמות עשיתי תחקיר מעמיק עם כל אחת מהן

חגית:

כל אחת מכן – מכיוון שגם את מצולמת – מציגה על המזוודה את מספר האסיר של אמה או אביה מאושוויץ; זה שנועד להשפיל ולהפוך את האנשים לחלק מרשימה, חסרי זהות, הפך למאפיין חשוב בזהות שלאחר מכן. כל אחת מהמצולמות מייצגת את עצמה ואת הוריה, ניכרת איזו שאיפה להמשכיות, לזיכרון

המספר והמזוודה היו מבחינתי את נקודת המוצא שלי לכל המסע, שכן המספר המוטבע בברזל מלובן ללא הרדמה מסמל יותר מכל את הנסיון לשלול מאותם אנשים את זהותם כבני אדם. באמצעות הכתיבה על המזוודה והצגת בנות הדור השני אני מנסה להראות שאת הזהות לא ניתן לשלול ולמחוק, לא על ידי הצלפות בשוטים, לא על ידי הרעבה ועינויים ולא על ידי השפלה. המספר על היד הוא זיכרון מוטבע, ממשי ולא מחיק שהאדם נשא איתו עד יום מותו ואז מעביר אותו לדורות הבאים

המספר והמזוודה היו מבחינתי את נקודת המוצא שלי לכל המסע שכן המספר המוטבע בברזל מלובן ללא הרדמה מסמל יותר מכל את הנסיון לשלול מהאנשים את זהותם כבני אדם. כמו המספר, את הזהות לא ניתן למחוק

אסתי לי דר

מלה מאייר

נראה שאי אפשר להימנע ממעורבות רגשית ובכל זאת, נעשו כמה החלטות שכביכול מנטרלות את הרגש – הופכות את הצילום ל״דיווחי״ – למשל הבחירה בלבוש הלבן האחיד

השימוש בלבוש לבן אחיד על רקע לבן עם עיניים קשורות בבד לבן נראה לכאורה ״דיווחי״. השימוש שלי בשפה אסתטית ומינימליסטית והנסיון להאחדה של המצולמות מבליט בסופו של דבר את הרוע ואת האימה, את הדברים הקשים ובלתי נתפסים. שכן,גם הלבן שהוא סמל לנקיון ולטוהר, כמו שהשלג שבוססו בו הניצולים בחורפים הקשים במחנות ובצעדות המוות הופך לבוץ כשהוא נמס וכל מה שהיה תחתיו נגלה לעין.

הוא הופך למלוכלך ואינו יכול עוד להסוות את הזוועה, את האדמה הספוגה בדם. הוא מגביר את הדיסוננס בין הנסיון למחוק את הזהות לבין חוסר האפשרות למחוק אותה, למחוק את הזכרון האישי הפרטי ובהמשך גם את הזיכרון הציבורי הקולקטיבי

ניכר שהיה פה תהליך של פוטותרפיה – עיבוד של מצוקה וכניסה לתהום רגשית עם החוקיות של הצילום, שמשמשת כמשענת, מציעה תיקון

בוודאי. סיימתי לימודי פוטותרפיה באוניברסיטת תל אביב ועבורי הצילום והטיפול כרוכים זה בזה. בעבודה על ״לא מחיק״ עברתי תהליך תרפויטי עמוק ומטלטל שממשיך, ומתקיים גם בפרויקטים החדשים שעליהם אני עובדת

ואיך הגיבו הנשים האחרות? זה נוגע בעצב מאוד עמוק וכאוב

כל הנשים עברו כמוני תהליך עמוק וקשה שעורר אצלן כאב מהול בשחרור מסויים, ושהביא אותן להתבוננות פנימית והבנה שונה ומלאה יותר של מה שהוריהן עברו.

אסתי לי דר, אחת המצולמות, אמרה ״כשלבשתי את הכתונת הלבנה ועיני היו מכוסות חשתי כיצד אני מובלת אל אמי בעולם האחר. כיצד אני הולכת להיפגש איתה בממד שאותו אסור לי לראות או לדעת… היתה לי תחושה של טקס קבלה. שאמא מכניסה אותי ככה, לבנה ועיוורת לאיזו כת של בנות. שהיא מאפשרת לי להיות חלק ממשהו גדול מאד שחוותה ושרק כעת, כשכבר אינה כואבת ואבלה והיא במקום שליו כנראה היא כבר עם הוריה ואחיה, מותר לה להכניס אותי לכת הזו. להוביל אותי לטקס״.

מצולמת אחרת, רבקה פז, אמרה שהיא מרגישה כמו שאמה חשה כשנכנסה לאושוויץ, הופשטה ושיערה גולח

ומה עכשיו, כשהכל נעצר – איך את מרגישה?

הכל נעצר, אבל זה בהחלט זמני ולכן התערוכה אמורה להיות מוצגת באותו מקום שבו תוכננה – המקום שבו נולדתי – ברגן בלזן. בינתיים אני בעיצומו של פרויקט נוסף הקשור לשואה מהזווית של התקומה: אני מצלמת ארבעה דורות, נציג מכל דור, שבן הדור הראשון הוא שורד שואה. אני עושה את הפרוייקט יחד עם ד״ר מלה מאיר בשיתוף עם עמותת דורות ההמשך של השואה. האוצר (היחיד הפעם) הוא גיא מורג – הבן שלי, בן הדור השלישי

שושנה בוטווין

עבודה חשובה. משהו נוסף לפני שניפרד?

דווקא היום, כששורדי השואה הולכים ומתמעטים והאנטישמיות הולכת וגואה בעולם, חובה עלינו להעביר את זכרון השואה לבני הדור השלישי והרביעי, בכל אמצעי שאפשר להשתמש בו; אם באמצעות המדיה הדיגיטלית, אם באמצעות האמנות והתקשורת הכתובה, ואם באמצעות סיפור ההורים שלנו, כדי שהשואה לא תישנה.

רק משבגרתי ונולדו לי ילדים הבנתי איזה גיבורים היו הוריי וכמה תעצומות נפש נדרשו להם כדי לצאת מהתופת, להתחיל בחיים חדשים ולהצליח בהם. התערוכה היא מחווה להורי, הגיבורים של חיי, שכנגד כל הסיכויים היו בני אדם אמיתיים, נדיבים ואנשי משפחה למופת

בילי לניאדו

The post דבי מורג: נולדתי בברגן בלזן וחזרתי לשם עם תערוכה appeared first on מגזין פורטפוליו.

התחרות לקולנוע הנסיוני בפסטיבל הקולנוע בירושלים היא אחת מהפלטפורמות היחידות מסוגה המעודדות עשייה מקומית בתחום אמנות הווידאו והקולנוע הניסיוני. התחרות היא חלק מ״אמנות בצומת״ – המסגרת לקולנוע נסיוני, שמפגישה בין אמנות וקולנוע במסגרת הפסטיבל. אמנות בצומת התחילה לפני כ־15 שנה ביוזמת ויויאן אוסטרובסקי ובתמיכת קרן אוסטרובסקי ומתקיימת בשיתוף אוצרותי והפקתי של המרכז לאמנות ומחקר ״מעמותה״.

כל שנה מוגשות לתחרות לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני יותר מ־100 הצעות. ועדה מקצועית בוחרת את התוכנית שתוקרן בפסטיבל ומתוכה נבחרים שני הסרטים הזוכים על ידי צוות שופטים. פרסי השנה: פרס ליה ון ליר על שם רבקה סקר על סך 15,000 שקל, ופרס קרן משפחת אוסטרובסקי על סך 10,000 שקל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בין זוכי התחרות בשנים קודמות: נעמה שוחט בסרטה ״חלומות על מקום אחר״, אלהם רוקני עם סרטה ״שבעה עבד אלכרימים״, סרטה של רות פתיר ״החולמים״, נירה פרג עם סרטה ״ישמעאל״, סרטו של ציון אברהם חזן ״מרגליות״ ועוד. 

קריטריונים מרכזיים להגשה

• אפשר להגיש למועמדות להשתתפות בתחרות סרטים ניסיוניים קצרים שהופקו בין השנים 2019־2020, על ידי יוצרים/ות אזרחי ישראל ותושבי קבע.
• אין להגיש סרטים אשר היו מועמדים בתחרות בשנים קודמות.
• כל יוצר/ת רשאי/ת להגיש למועמדות לתחרות יצירה אחת בלבד.
• הגדרת ״סרט ניסיוני קצר״: עד 15 דקות כולל רולר.

מועד אחרון להגשה: 10.5
הקריטריונים המלאים מופיעים בלינק למידע והרשמה > סרטים ישראלים > Video Art and Experimental Film

The post קול קורא ליוצרי קולנוע נסיוני בפסטיבל הקולנוע ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ורד, בוקר טוב, מה שלומך? איפה אני תופס אותך ואיך את מתמודדת עם כל הקורונה שבאוויר?

בוקר טוב. אני בבית, כמו כולם. צופה מהמרפסת על הנוף הפרברי של הוד השרון.

הרבה קורונה באויר. בשנקר נערכנו במהירות שיא להעביר את כל השיעורים להוראה מרחוק. האמת שאנחנו עובדים מסביב לשעון בשבועות האחרונים. החיים באונלין תופסים הרבה יותר מקום מהחיים באוף ליין

זה נכון… תהיתי אם לסטודנטים של גיימינג, שמלכתחילה חלק ניכר מעיסוקם הוא מול מסך, המעבר עבר יותר בקלות

עבר בקלילות. קשה לקרוא לזה אפילו מעבר כשהודענו להם שאנחנו עוברים ללמד מרחוק ומקווים שהם יצליחו להתמודד עם זה, רוב התגובות היו משיכת כתף וירטואלית ואמירות בסגנון שלא הרבה ישתנה אצלם. הם הראשונים להודות שהם מעבירים את רוב חייהם אונליין. אנחנו מלמדים בזום, משתמשים בגוגל דרייב ובווטסאפ. אבל השיחות ממשיכות ביניהם במשחקים אונליין ביחד ובקבוצות עבודה משותפות בדיסקורד (הווטסאפ של הגיימרים)

מי זה הם? מי הסטודנטים? בני כמה הם? מה הרקע שלהם? (ובמילים אחרות: מה צריך להיות כדי לעשות תואר שני אצלכם…)

ברובם הם אמנים ומעצבים שכבר פועלים הרבה זמן בזירה האמנותית – כמו שרון פדידה שאתה בטח מכיר, או דינה לוי האוצרת. אחרים סטודנטים בוגרי מחלקות לתקשורת חזותית, בוגרי מדעי המחשב, ומספר סטודנטים המגיעים עם תואר ראשון מלימודי סוציולוגיה, פסיכולוגיה ותקשורת. תנאי הקבלה הם תואר ראשון בהצטיינות. כלומר ממוצע של 85 ומעלה. בוגרי פקולטות בעיצוב, מדעי המחשב, מדעי החברה והאמנויות

עד כמה צריך רקע בתכנות ומחשבים?

אין צורך בידע מוקדם בתכנות ומחשבים. הלימודים הם אינטר־דיסציפלינריים. כל הסטודנטים מחוייבים בקורסי מבוא בתכנות ובפיתוח קונספט והדמיה. בשנה הראשונה כל הסטודנטים לוקחים קורס של שיטות וכלים בתכנות משחקים דיגיטליים. הכיתה מתפצלת לשתי כיתות: כיתה אחת לומדים הסטודנטים שכבר יש להם רקע בתכנות, זאת רמת המתקדמים. בכיתה אחרת לומדים הסטודנטים חסרי רקע בתכנות, כיתת המתחילים המטרה היא שכל מעצב יידע לתכנת.

ורד פנואלי. צילום: מל

מעבר לכך אנחנו נותנים סדנאות במנועי משחק יחסית פשוטים וקלים ללמידה מהירה. מנועים המבוססים על תכנות ויזואלי קצת לפני הקורונה, בחופשת הסמסטר העברנו סדנה בשיתוף עם חברת Buildbox שיושבת בלוס אנג׳לס. האוונג׳ליסט שלהם העביר אונלין סדנה לסטודנטים שלנו. יצאו מוצרים נהדרים. אפשר לקרוא על הסדנה בבלוג שלהם. יש מגמה חזקה בעולם ובמיוחד בתכנות משחקים של no – coding engines and software. לבילדבוקס יש פתרון נפלא לכך והיא מובילה בתחום

יפה. ובואי נעבור למהות: מה זה תואר שני בגיימינג, עם דגש על תואר שני, בהשוואה ללימודים מעשיים או תארים ראשונים בעולם?

המטרה בתואר שני היא מחקר. אם בלימודי התעודה בשנקר אנחנו מתמקדים בעיקר בפרקטיקה של הפקת משחק במטרה להכשיר אנשים לעבוד בתעשיית המשחקים, בתואר השני המטרה היא שונה. אנחנו מחפשים אנשים שרוצים לפתח את תעשיית המשחקים, לחקור כיצד אפשר להעשיר את המדיום, לייצר דברים חדשים ולראות כיצד תחום המשחקים מתממשק לתחומים אחרים בחברה ובתרבות. הצעות המחקר שסטודנטים מתחילים לעבוד עליהם מאוד מגוונות

מה לדוגמה?

המגוון הרחב של הרקע של הסטודנטים יוצר מגוון רחב של נושאים. יש לנו סטודנטית שמגיעה מעולם האוצרות, והיא בודקת כיצד משחקי מחשב יכולים להעשיר את החוויה המוזיאלית. סטודנט שמגיע ממדעי המחשב בודק כיצד אינטליגנציה מלאכותית ולמידת מכונה תאפשרנה לייצר משחקים שהמורכבות בהם מתואמת בהדרגה לכל שחקן. ישנה סטודנטית החוקרת בניה של קהילות באמצעות משחק. וישנם גם סטודנטים שמגיעים ללמוד כי הם רוצים את המסגרת לפתח משחק עמוק ומורכב.

אין בארץ תרבות אינדי, בעיקר בגלל שהחיים פה מאד יקרים וסטודנטים מגיעים בגיל מאוחר יחסית ללימודים אקדמיים. יש לנו סטודנט שרוצה לייצר משחק עם עלילה ומכניקה משחקית חדשנית ומורכבת. במסגרת השנתים של הלימודים הוא מקצה לעצמו זמן ומקבל הנחיה לפתח את המשחק

אין בארץ תרבות אינדי, בעיקר בגלל שהחיים פה מאד יקרים וסטודנטים מגיעים בגיל מאוחר יחסית ללימודים אקדמיים. יש לנו סטודנט שרוצה לייצר משחק עם עלילה ומכניקה משחקית חדשנית ומורכבת. במסגרת השנתים של הלימודים הוא מקצה לעצמו זמן ומקבל הנחיה לפתח את המשחק

כלומר זה לא שהם יוצאים בסוף התואר עם משחק ביד בהכרח

חייבים לצאת עם פרויקט גמר. את הפרויקט מלווה עבודה כתובה שצריכה לעמוד בקריטריונים של עבודה אקדמית לתואר שני. אבל העבודה מלווה בפרויקט. כלומר, משחק. זה תואר מאד hands on, הרבה סדנאות מעשיות

שרון פדידה, מתוך קורס עיצוב והדמיה

אביב הילוויל, מתוך קורס עיצוב והדמייה

ואיפה נכנס מה שקורה בתעשייה בעולם? זו הרי תעשייה ענקית ומכניסה, שגדלה משנה לשנה ועולה על הרבה תעשיות בידור ותיקות יותר. ואולי תגידי גם כמה מילים על מה קורה בעולם לטובת מי שפחות שוחה בחומר

תעשיית המשחקים עצומה! כולנו יודעים זאת. והתחושה היא שהיא תגדל יותר. בחודש האחרון, בעקבות המגיפה, ההכנסות של החברות הגדולות שולשו אם לא יותר. סטודנטים ומרצים אצלנו שעובדים גם בתעשיית המשחקים עובדים המון. כולם משחקים משחקים. מעבר לכך, הישיבה בבית הכניסה קהל חדש לתעשיה. 

כמה ימים אחרי שכולנו בשנקר נשלחו הביתה קיבלתי הודעה מסמנכ״לית שנקר. היא שאלה אותי אם יש לי משחקים להמליץ לה לשחק בהם בבית. שלחתי לה הצעות למשחקים לילדים והיא חזרה אלי שהיא מחפשת משחקים לבני 40 פלוס שמעולם לא שיחקו. עתיד התעשיה מעולם לא היה מבטיח יותר. גם אצלי בבית שלושת הילדים רק משחקים משחקים, מתעלמים לחלוטין מהטלוויזיה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התואר השני מאד מחובר לנעשה בעולם. הסדנה שקיימנו עם חברת Buildbox מכשירה לפתח משחקי Hyper Casual – ז׳אנר המשחקים המצליח ביותר היום. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם חברות משחקים. לא מזמן חתמנו חוזה עם חברת Drasticfun שהוציא לאור משחק הייפר קז׳ואל יפהפה של סטודנטים שלנו במרכז. התואר עצמו מתקיים בשגרה במעבדת המשחקים היפהפיה שקיבלנו בתרומה ממיכל ואברהם כדר.  כדר הוא הבעלים של חברת Brainpop ופטרון של מרכז המשחקים

אז אפרופו התעשייה העצומה, מעניינת אותי הדרך שלך לתחום, כי את התחלת בתעשיות הוותיקות ההן, עם תואר ראשון בטלוויזיה וקולנוע, והיום הגיימינג עוקף את כולן… מתי התחיל החיבור שלך לתחום?

תואר ראשון בקולנוע וטלויזיה. תואר שני באנגליה ב־UCA בניהול עיצוב. זה היה אחד התארים הראשונים בעולם בתחום: היום אני נתקלת בחשיבה עיצובית בכל מקום אבל אז זה היה חדשני. התאהבתי ברעיון שאפשר לשלב בין אינטואציה אמנותית ועסקים. בן הזוג שלי אז עבד בחברת criterion באותו בניין שהיום יושבים בו EPIC (היוצרים של Fortnite) ודרכו התוודעתי לתעשית המשחקים. ראיתי כמה שהיא מלהיבה. 

היינו משחקים בבית משחקים והבנתי פתאום את הפוטנציאל האמנותי והעסקי שיש למשחקים. סימס בדיוק יצאו והרבה נשים כמוני התחילו לשחק משחקים. החלטתי לכתוב את התזה שלי בתואר השני על תעשיית המשחקים, ואז קראתי שבברונל יושבת דוקטורית מלהיבה שרוצה להפוך את תחום המשחקים לתחום אקדמי, טניה קריצווינסקה. היום היא אושיה בעולם בתחום. כתבתי לה מייל, הגעתי לראיון שאמור היה להיות חצי שעה ונמשך יותר משעתיים. שתינו הבנו שאנחנו רוצות לעשות שינוי בתעשיית המשחקים: הגשתי מועמדות למלגה לדוקטורט ומאז אני שם. תמיד על התפר בין הוראה, מחקר ותעשיה

מה מלהיב אותך בגיימינג?

פעם התלהבתי בעיקר מהאופן שבו אפשר לספר סיפור בצורה מורכבת דרך משחק. היום, אני יותר מתלהבת ממשחוק: הצורה שבה חשיבה משחקית מאפשרת לראות דברים בצורה אחרת. לייצר חוויות משמעותיות. לדוגמה, כיצד משחקים יכולים לעזור לאנשים להתמודד עם פוסט טראומה. או פרויקט שאני מעורבת בו שבודק כיצד חשיבה משחקית מאפשרת לבנות יחסים אינטימיים לטווח ארוך בעולם שמבוסס על תקשורת דיגיטלית

פעם התלהבתי בעיקר מהאופן שבו אפשר לספר סיפור בצורה מורכבת דרך משחק. היום, אני יותר מתלהבת ממשחוק: הצורה שבה חשיבה משחקית מאפשרת לראות דברים בצורה אחרת. לייצר חוויות משמעותיות

את לא מרגישה לפעמים שמשחוק, או משחקיות, הפכו קצת לבאזוורד? איך נזהרים מזה?

מאד! וזה מעצבן. כי ההגדרה היא נהדרת, מאד מדויקת. אולי זאת הסיבה שאנשי שיווק מתחברים אליה בקלות. יש תחושה שנותנים למישהו ארגז כלים והוא יכול למשחק כל דבר. הנה קחו. תנו נקודות לכל משימה. תעלו אנשים ברמות. תייצרו טבלה דירוג וזהו. הפכת כל מוצר למהנה יותר. זה הפך לנוסחה שברגע שמכירים אותה היא לא מעניינת. למשחק מוצרים באמת זקוקים לאנשים עם ידע וכשרון. בדיוק כמו שלא כל אחד יכול לעצב טוב, גם אם תתנו לו את הכלים הנכונים.

איך נזהרים מזה? אני מאמינה שבהדרגה המוצרים הטובים באמת יצופו. אומרים היום ששולחן המנהלים נהיה גדול יותר. אם פעם היה יושב שם מנכ״ל, איש פיננסים ואיש טכני, היום מצטרף אל השולחן מומחה לחשיבה עיצובית. בעתיד אני מקווה שגם מומחית לחשיבה משחקית תשב שם. אנשים יבינו שברגע שמדובר על בניה של מערכת דיגיטלית, אנשים שהם מומחים בבניית חוויות משחקיות יודעים איך לייצר מערכות מושכות

עמית בשארי, מתוך קורס שיטות וכלים בתכנות משחקים דיגיטליים

ארז מור, מתוך קורס שיטות וכלים בתכנות משחקים דיגיטליים

אהבתי שכתבת *מומחית* לחשיבה משחקית. מה היחס בסטודנטים ובתעשייה בין גברים לנשים? כי הדימוי הרווח הוא עדיין גברי למדי

בתואר השני היחס הוא 50% נשים 50% גברים. בלימודי התעודה המצב הרבה יותר קשה. לצערי יש לנו כל שנה פחות ופחות נשים למרות שמספר הסטודנטים רק גדל. בתעשיה רוב מקבלי ההחלטות העיצוביות הם גברים. כמה ימים לפני שכל בלאגן הקורנה התחיל, שתי נשות שיווק בחברות הגדולות בארץ יזמו מפגש בנושא נשים ומשחקים. אני הייתי אמורה לנהל שם שולחן בנושא הדור הבא של מפתחות המשחקים. האירוע הופץ רק בפייסבוק ובלינקדאין. ההרשמה אליו נסגרה תוך ימים ספורים. יותר מ־100 נשים נרשמו. אני מאמינה ומקווה שנראה שינוי בקרוב

איך את מסבירה את האופטימיות והשינוי שאת מאמינה שיקרה?

התעשיה בארץ גדלה. יותר נשים מתברגות למקומות מפתח, הן דורשות תנאי עבודה נוחים, אפשרות לעבוד מהבית, פחות נסיעות. התרומה שלהם לחברות המשחקים מוכחת. חוץ מזה, גם התכנית ללימודי חוץ שאני מנהלת בשנקר כבר 11 שנה עושה את שלה. יש מעט סטודנטיות אבל לא מעט מהן התברגו בתפקידי מפתח בחברות. הן מובילות את הדרך. אני מאמינה גם שהבוגרות של התואר השני יסללו את הדרך לנשים נוספות. 

יש בארץ תעשיה גדולה. ילדים וילדות משחקים משחקים בטלפון, זאת כבר לא טכנולוגיה זרה או לא ״קולית״ לבנות. פעם בנות היו משחקות משחקי מחשב עד גיל 8 בממוצע. אחר כך לחץ חברתי ומוסכמות חברתיות הוציאו אותן מהמחשב. היום כולם וכולן גיימרים וגיימריות

והכי חשוב, יש בארץ תעשיה גדולה למשחקי מובייל. ילדים וילדות משחקים משחקים בטלפון, זאת כבר לא טכנולוגיה זרה או לא ״קולית״ לבנות. פעם בנות היו משחקות משחקי מחשב עד גיל 8 בממוצע. אחר כך לחץ חברתי ומוסכמות חברתיות הוציאו אותן מהמחשב. היום כולם וכולן גיימרים וגיימריות

חוץ ממני

באמת? שום דבר?

נשבע לך. לפעמים אני תוהה אם אני לא כבר קשיש ואם לא פספסתי את הרכבת

לא. לא יכול להיות. אני אתן לך המלצות. תוריד את Kids

מה זה קידס?

משחק מקסים שיצא לא מזמן, יותר סיפור אינטראקטיבי. גם Florence כזה

אחפש, עכשיו באמת יש יותר זמן… מצד שני רק עכשיו נכנסתי חזק לעולם הפודקאסטים אז עוד לא מאוחר. 

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

כן. יש מגמה חזקה של לשחק משחקים יחד. לעולם לא מאוחר מדי להיכנס לזה. בתוך כל הבלאגן של להיות כולנו ביחד בבידוד, בסוף היום אני ושלושת הילדים משחקים ביחד overcooked ומתפוצצים מצחוק. בסופו של דבר משחקים זה כיף. וזה חשוב

The post נכון לעכשיו: ורד פנואלי, התואר שני לעיצוב ופיתוח משחקים דיגיטליים בשנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

רננה קרבס, בת 34, גרה בברלין. בעלים ומנכ״לית של חברת Algalife המייצרת חומרי גלם לטקסטיל מאצות. 

חלון ראווה

בשנה הרביעית ללימודי עיצוב אופנה בשנקר (2011), התבקשה  קרבס ליצור תיק עבודות שיציג את השפה הייחודית לה כמעצבת ואת נקודות העניין המרכזיות המשפיעות על עבודתה. תוך כדי התבוננות על עבודותיה לאורך תקופת הלימודים, היא הבינה שישנו קו ברור ומוביל בעבודותיה, קו הבוחן את ההקשרים שבין עיצוב, אדם, טבע ועיר; מעין מחקר מתמיד על האופן שבו אלה מגיבים אחד לשני ומושפעים האחד מן השני. 

לאחר סיום הלימודים עברה לברלין להתמחות קצרה בחברה העוסקת בטקסטיל ועיצוב אקולוגיים. לאחריה, בניגוד מוחלט אליה, התקבלה לעבודה כמעצבת באחת מחברות האופנה הגדולות בגרמניה, ״מאלו שכל אחת מהטי־שרטים מיוצרת במיליון עותקים לעונה״, היא מספרת. 

במהירות התקדמה בתפקידים: ממעצבת למעצבת ראשית ולאחראית על פיתוח הקונספט. שם, בפסגת החלומות שאליה שואף כל בוגר מחלקה לעיצוב אופנה להגיע, החלה לבחון את התעשייה מקרוב, לראות את השברים שבה ולהבחין בבעיות שהיא גורמת. ״ראיתי בעיניים שלי את אחורי הקלעים של התעשייה הזאת; את האופן שבו מתייחסים לספקים ולעובדים, את הנהרות בסין צבועים בצבעי העונה הבאה, את העבדות המודרנית הזאת. היה לי ברור שאני לא יכולה להמשיך ולהיות חלק מהבעיה – אלא למצוא לה פתרון״.

קרבס התפטרה מעבודתה ונרשמה לתואר שני באוניברסיטת ESMOD בהתמחות באופנה וקיימות. ״בזמן הלימודים התחלתי את המחקר האישי שלי – פיתוח מרכיבי הטקסטיל מאצות. בתחילת הדרך קיבלתי תגובות שונות ולעיתים מפקפקות: בדים מאצות, איך זה הולך לעבוד? איך זה הולך להחליף את עולם הכותנה?״.

אבקת צבעי האצות. צילומים: עמית גלעדי

מבחנות עם צבעי האצות

צבעני טקסטיל מאצות

״במעין אגביות שאינה צפויה זכיתי תוך כדי התואר בכמה פרסים ותחרויות בינלאומיות שפתחו בפניי דלתות ועודדו אותי להמשיך הלאה. בערך באותו הזמן נבחרתי גם כאחת מחמישה יזמים צעירים על ידי המרכז לחדשנות של שנקר, מה שהעניק לי תקציב ראשוני לפתיחת העסק. אם להיות כנה – מעולם לא ראיתי את עצמי כיזמית לפני כן, אהבתי לעבוד בחברה והייתי טובה כחברת צוות. הייתי צריכה ללמוד המון כמנכ״לית צעירה״.

זה היה מדהים: בלילה אחד מלהיות אנונימית לחלוטין קיבלתי חשיפה מטורפת. בבוקר שלמחרת קבלת הפרס חיכו בתיבת הדואר שלי 40 מיילים מחברות שרק יכולתי לחלום עליהן

דבר נוסף שהקפיץ את Algalife במהירות מעלה היה הזכייה בפרס העיצוב היוקרתי Global Change Award של H&M, כשנתיים לאחר הקמתה הרשמית של החברה. ״זה היה מדהים: בלילה אחד מלהיות אנונימית לחלוטין קיבלתי חשיפה מטורפת. בבוקר שלמחרת קבלת הפרס חיכו בתיבת הדואר שלי 40 מיילים מכל החברות שרק יכולתי לחלום עליהן״.

לוח השראה

סבה של קרבס היה אחד מחלוצי ענף החקלאות בישראל. ההתבגרות במושב והעבודה בחממות המשפחה – הם שהיוו עבורה את ההשראה הגדולה ביותר. מעבר לכך, קרבס מונה את המעצבות ויויאן ווסטווד וסטלה מקרטני, שמאז ומתמיד ראתה אותן כחלוצות המגמה, עם הפרשנות השונה והמעניינת של כל אחת מהן למושג בר־קיימא.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חלל עבודה

Algalife עובדת על קו ברלין-ישראל: ניהול החברה קורה בברלין ואילו הפיתוח והייצור בארץ. מרחב העבודה בישראל מתפקד כמעבדת מחקר ופיתוח שבראשה עומד ד״ר עודד קרבס, ביולוג ובוטניקאי מעל ל־40 שנה, אביה של רננה ושותפה למחקר ולהקמת החברה. עודד הוא ה־CTO של החברה ויחד איתו עובדים שמונה אנשי צוות.

רננה ועודד קרבס בטקס חלוקת הפרסים של h&m. צילום: מל

״היה לנו חשוב להקים את מעבדת המחקר והפיתוח בישראל, להחזיר עטרה ליושנה ולהיות מנוע ירוק לצמיחה חדשה של תעשיית הטקסטיל בארץ. בהמשך, ארצה להקים בארץ גם מפעל טקסטיל, כך לאפשר מקומות עבודה חדשים בתחומים אלה. עם התרחבות החברה התכנון הוא להקים את מעבדות הפיתוח שלנו גם במזרח ולהבטיח שרשרת ייצור שהיא לחלוטין בת־קיימא – פחות שימוש בתעבורה, במים ובדלק״.

פס יצור

תהליך העבודה מתחיל בקצירת האצות והבאתן למעבדות של Algalife (יש לציין כי מדובר במשפחת אצות מסויימת, שנבחרה בקפידה וכתולדה של מחקר). במעבדות עוברות האצות תהליך סודי, שעליו החברה רשמה שני פטנטים, ובסופו נוצרים שני חומרי הגלם של הטקסטיל – הסיב והצבען.

״כדי לאפשר לחזון שלנו להצליח להתממש, הבנו שאנחנו צריכים לעבוד ביחד עם התעשייה – להנגיש לה את הדברים בדרך פשוטה, לעזור לה להיות טובה יותר. אנחנו שולחים אל מפעלי הבדים את חומרי הגלם שלנו, יחד עם הוראות הפעלה מדויקות בהתאם לסוג המכונה ולצורך; כשהמפעלים מקבלים את החומרים – כל שעליהם לעשות הוא להחליף את חומרי הגלם הקודמים ומלאי הכימיקלים באלו החדשים והאקולוגיים. כלומר, מצאנו פתרון שאיתו המפעלים לא צריכים להחליף את המכונות הקיימות בציוד חדש, אינם צריכים להכשיר מחדש את עובדיהם, ולמעשה אינם צריכים לשנות דבר״.

כדי לאפשר לחזון שלנו להצליח להתממש, הבנו שאנחנו צריכים לעבוד ביחד עם התעשייה – להנגיש לה את הדברים בדרך פשוטה, לעזור לה להיות טובה יותר

נקודות מכירה

בימים אלו הפוקוס של Algalife מתמקד באופנה, ובעתיד הקרוב נוכל לראות את הקולקציות הראשונות מוצעות על המדפים (בשלב זה שמות החברות שאיתן עובדת Algalife אינו ניתן לפרסום, מכיוון שמדובר בקולקציות עתידיות). בהמשך תתרחב העבודה לתחומי הפארמה וההיגיינה ואף לפיתוח ״הדור הבא של הטקסטיל״ ולתחומי הרפואה.

״עם התקדמות המחקר והפיתוח נרצה לתעל את תכונותיהן של האצות. אנחנו יודעים היום שעשרה אחוזים מהכימיקלים הנמצאים בבגדים שאנחנו רגילים ללבוש נכנסים לגוף שלנו, יש כאלו שאלרגים ורואים את זה ישירות, אבל הרוב לא מבחינים בזה. באצות לעומת זאת יש ויטמינים, מינרלים ונוגדי חמצון – המטרה שלנו היא לגרום להן להזין את גופנו ועורנו במהלך היום״.

קולקציית הלבשה תחתונה של Algalife. צילומים: פיר הרבי

במחשבה על הקולקציות האקולוגיות עולה שאלת המחיר, שמן הסתם יעלה על מחיר טי־שירט רגילה שעד כה היינו רגילים לקנות ב־H&M או בזארה. ״כשאנחנו מדברים על אופנה וקיימות החומרים הם חדשים, בכמויות קטנות, הם נמצאים עוד בשלבי הרצה – מובן שהמחיר יהיה גבוה יותר. בנוסף, אין לי את הרצון למכור חולצה במחיר של חולצה בפרימארק או ג׳ינס במחיר של ארוחה במקדונלד׳ס – אלו פשוט לא מחירים אנושיים. אנשים צריכים לדעת שמחיר מעיד על שקיפות: אחד הערכים הכי חשובים בימינו, ולא רק בעולם האופנה״.

צו השעה

״המודעות לקיימות כיום הולכת וגדלה ואף תמשיך לצמוח בעשור הקרוב, לחלחל מהקצוות אל תוך המיינסטרים. אנחנו מרגישים שינוי שמתחיל לקרות, כמו הולך ומתכנס לידי בשורה. אנחנו רואים אותו דרך ההצהרות של המותגים השונים, אם זה H&M שהצהירו שעד 2030 הם ישתמשו רק בפתרונות ירוקים ואקולוגיים, או אדידס שהבטיחו שעד 2023 כל הייצור שלהם יהיה מחומרים ממוחזרים; אנחנו מרגישים את השינוי גם דרך הביקוש המטורף שאנחנו עומדים בו בכל עונה. התעשייה היתה במשבר והוא עדיין נוכח, אבל 2019 הייתה השנה שבה כל החברות הדגישו פן כזה או אחר של קיימות״.

אנחנו מרגישים את השינוי גם דרך הביקוש המטורף שאנחנו עומדים בו בכל עונה. התעשייה היתה במשבר והוא עדיין נוכח, אבל 2019 הייתה השנה שבה כל החברות הדגישו פן כזה או אחר של קיימות

מובן ששינוי אמיתי אינו יכול לבוא רק מצידם של היצרנים – צריך לבוא עימו חינוך צרכני ותרבותי, עולם שבו אנשים ישאלו עצמם באינטואיטיביות יומיומית: מה אני לובש עכשיו? מהיכן הבגד הזה הגיע? כמה מים בזבזו בשבילו? כפי שאנו מתעניינים לדעת מה שמו לנו בסלט או מהיכן הדג או הבשר שאנחנו אוכלים הגיע. קרבס מדברת על סביבת החיים האקולוגית שבה היא חיה ועל המודעות לרעיונות הקיימות בגרמניה ובאירופה ככלל; מודעות המגיעה מהממשלה ומהרגולציה.

״אני מאמינה שאם בישראל יהיו חקיקה ופיקוח אמיתיים בנושאים הנוגעים לאורח חיים אקולוגי, תהיה חובה אמיתית להפריד את הזבל, יינתנו קנסות לאנשים הזורקים את בגדיהם המשומשים לרחוב והטבות לחברות שישתמשו רק בחומרים ממוחזרים – הדברים יתחילו לחלחל גם לציבור הרחב. מעבר לכך יהיה מעניין לבחון את הצרכן הישראלי בחנות מול טי שירט רגילה שעשויה מפוליאסטר או מכימיקלים אחרים, בהשוואה לקולקציה הרבה יותר בריאה למשתמש ולתהליך הייצור – לראות איך הוא יענה לאתגר הזה״.

בסיום השיחה קרבס מספרת על המשאלה שלה להמשך ועל חזונה כיזמית, כמעצבת וכאישה – להשפיע לרוחבה של התעשייה ולגרום לשינוי מהותי בתפיסת הדברים, הן מצד היצרנים והן מצד הצרכנים. ״ככל שנרחיב את הפעילות שלנו ויותר אנשים יבחרו במוצרים העשויים מהחומרים שלנו מתוך ידיעה שהפריטים האלו בריאים גם לסביבה וגם למשתמש, יצטרפו לקהילה הזאת ויקחו חלק בחזון ובשינוי – זה יהיה הנצחון הגדול – שלי ושל Algalife בפרט״.

The post פס יצור / רננה קרבס (Algalife) appeared first on מגזין פורטפוליו.

01

בשנת 2016 התבקשתי להכין למגזין באזז של כלכליסט פרויקט תחת הכותרת ״15 אדריכלים ומעצבים שהייתם חולמים שיעצבו את הבית שלכם״. זה לא היה קל, אבל בסוף הצלחתי לבחור 15.

הקריטריונים שהכניסו אותם לרשימה – מלבד טעם אישי, כמובן – היו שניים. האחד, ההתייחסות הייחודית של כל אחד מהם לנקודת המבט ולממד האנושי: ההבנה הבסיסית, העמוקה, שבסופו של דבר המקום שהם מעצבים חייב להיהפך לבית שאנשים יאהבו ויחיו בו בנוחות. השני: היכולת של כל אחד מהם לעורר השראה ולרגש, בלי להיכנע לטרנדים בני חלוף, בלי להיגרר לפרובוקציות ובלי למחזר קלישאות.

היה איזה שלב (שבסוף ירדנו ממנו) שבו הייתי צריך לדרג את ה־15, ולרגע לא היה לי ספק מי תעמוד בראש רשימת האדריכלים והמעצבים שהייתי חולם שיעצבו לי את הבית: שרית שני חי. אני זוכר שכשסיפרתי על כך לעורכת המוסף, היא הופתעה; בכל זאת היו ברשימה חשודים מידיים ברורים יותר, מה גם ששני חי לא בדיוק מזוהה עם מה שנקרא לו עיצוב ״למבוגרים״.

ועדיין.

02

כך נימקתי את הבחירה שלי להכניס אותה לרשימה, בשתי פסקאות תמציתיות:

לא צריך להיות ילד, ואפילו לא שיהיו לך ילדים, כדי לרצות להישאר בחלל התצוגה של שני חי ברחוב נחמני בתל אביב, ולא לעזבו לעולם. הוא מדגיש באופן מובהק את הקו העיצובי שלה: נקי ופונקציונלי, ושומר על יצירתיות והומור; נע על התפר שבין אמנות לבין עיצוב; משחקי ומעורר השראה בלי להיות ילדותי וקלישאתי.

שני חי מגדירה את עצמה אמנית ומעצבת שמשתמשת בעיצוב כדי לברוא עולם אסתטי לעילא. התוצאה היא מקומות שבהם המושג ״צעיר לנצח״ מקבל משמעות חדשה בתוך סביבה ביתית, נעימה, מזמינה ומעוצבת.

גן ברמת השרון. צילומים: עמית גרון

03

הפעם הראשונה שבה פגשתי את שני חי הייתה כשראיינתי אותה למוסף גלריה של הארץ לפני 12 שנה, אי שם ב־2009, בעקבות גן הילדים הראשון שעיצבה ברמת השרון. לא ממש הכרתי את העשייה שלה, וסיקרו אותי לראות את הגן. אני זוכר שמאוד התרשמתי: דיברנו על הצורך בעיצוב מוקפד לילדים, אם הוא אינו עלול להגביל דווקא את דמיונם של ילדים.

דיברנו על עיצוב לעשירים, וכבר אז היא הדפה את הביקורת וסיפרה על החלום שלה להרחיב את העשייה של עיצוב סביבות חינוכיות. דיברנו על עיצוב וחינוך, חזון ואידיאולוגיה, מושגים שלא ציפיתי לשמוע ממי שדבקה בה התדמית של מעצבת ריהוט לעשירים. כבר אז היה לי ברור שיש שם הרבה יותר מרק יפה ואסתטי, עניינים חשובים לכשעצמם, אבל היה קשה לדמיין את החזון שלה מתרחב לגנים נוספים.

ובכל הזמן הזה הייתה מחשבה אחת שלא הרפתה: הייתי מאוד שמח אם ככה היה נראה הגן שלי כשהייתי ילד. לא התאפקתי וביקשתי ממנה שתצלם אותי (זה היה לפני אינסטגרם והתמונה נשארה מאז במחשב).

יובל סער, הגן ברמת השרון, 2009

״כמי שעובדת כבר יותר מ־15 שנה עם המגזר הפרטי, האפשרות שניתנה לי לקחת את כל היכולות והרעיונות שיש לי וליישם אותם בגן ילדים היא הזדמנות של פעם בחיים. לא כל יום יש לך הזדמנות לבנות גן ילדים מא׳ ועד ת׳״, היא אמרה באותה פגישה.

״יש נטייה להמעיט בצרכים של ילדים, במיוחד בגנים. הרבה מהגנים מאולתרים – שמו כמה כיסאות, פיזרו שטיחים, שמו צעצועים, ויש גן. אין בזה רע אם הגן הוא חם, אבל הגישה שלי במקרה זה היתה לעשות דברים בצורה הנכונה. גם כשהתחלתי לפני 15 שנה אנשים תמיד התפעלו אבל הרימו גבה ושאלו מי צריך את זה, או למה צריך להשקיע כל כך הרבה בחדר ילדים. היום השוק הזה פורח ומשגשג, ולעצב את חדרי הילדים זה כבר נורמטיבי״.

שני חי (2009): ״גם כשהתחלתי אנשים תמיד התפעלו אבל הרימו גבה ושאלו מי צריך את זה, או למה צריך להשקיע כל כך הרבה בחדר ילדים. היום השוק הזה פורח ומשגשג, ולעצב את חדרי הילדים זה כבר נורמטיבי״

11 שנים לאחר מכן, החלוציות והחשיבה העיצובית־פדגוגית שלה קיבלו הכרה גם בעולם: בחודש פברואר היא זכתה בפרס העיצוב החברתי של מגזין Frame, בזכות עיצוב הפנים של בית־הספר ״ביכורים״ בתל אביב, בית ספר יסודי משולב לחינוך רגיל וחינוך מיוחד. זהו בית הספר המכיל הראשון בתל־אביב-יפו שנפתח בשנת 2018 – עשר שנים אחרי הגן ברמת השרון – כאחד מחמשת בתי הספר המכילים הראשונים בארץ.

השופטים נימקו את הבחירה בשני חי בזכות היצירתיות, החדשנות בעיצוב, איכות הביצוע, וכן בזכות ערכו של הפרויקט לחברה. ״בעיצוב של ביכורים ניתנה לסטודיו שלי הזכות להיות מעורב ביצירת המודל העיצובי הראשון של בית ספר מכיל״, סיפרה שני חי בעקבות הזכייה. ״הפרויקט נתן לנו את האפשרות לחקור לעומק: מה קורה כשהעיצוב פוגש פדגוגיה, וכיצד נוכל להשתמש בעיצוב ככלי לשינוי חברתי, ולשיפור איכות החיים של כל הילדים״.

בית הספר ביכורים. צילומים: רוני כנעני

04

מאז אותה פגישה ראשונה הקפדתי לעקוב אחר ההתפתחות המקצועית של שני חי, ותמיד שמחתי לבקר בסטודיו שלה ברחוב נחמני בתל אביב. יש בו משהו עוטף ומכיל, שתמיד מושך אותי לסטות לרגע משדרות רוטשילד, וגורם לי לרצות להישאר בו.

לפני כמעט שנתיים מערכת היחסים שלנו קיבלה תפנית. קיבלתי שיחת טלפון משרית, שבה היא סיפרה לי על הספר שהיא מתכננת להוציא לאור, וביקשה שאשמש כיועץ לפרויקט החלומות המורכב הזה. האוצרת טלי תמיר כתבה את הטקסטים, המעצבת נעמה טוביאס הפליאה במלאכת העיצוב, וכולן ביחד נרתמו למשימה להציג כמעט שלושה עשורים של עשייה.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בימים אלו המסע הגיע לסופו והספר יצא לאור בהוצאת זמורה ביתן, והתוצאה היא שילוב מרתק ומרהיב בין ספר אמן, ״קופי־טייבל בוק״ וספר עיצוב קלאסי. תמיר מציגה בספר בן 350 העמודים את הבסיס לשפת העיצוב של שני חי: הריאליזם המינימליסטי עם זיקה לתקופת הבאוהאוס ולעיצוב המודרני של שנות ה־50, לימודי האמנות של שני חי בלונדון של שנות ה־90 המוקדמות, החיבור הרעיוני לפוסט מודרניזם, ותקופת מגוריה באפריקה למשך שנה וחצי כאם צעירה.

שרית שני חי, מרחבי ילדות. עיצוב: נעמה טוביאס; צילום: רוני כנעני

בית ספר יסודי בטמרה. צילומים: טל ניסים

דרך הפרויקטים החינוכיים שמוצגים בספר נפרשים האתגרים שעומדים בפני מחנכים ומעצבים במאה ה־21. הסביבות הדינמיות ומלאות ההשראה שהיא מעצבת, בין אם מדובר בחללים פרטיים אך בעיקר באים לידי ביטוי בחללים הציבוריים, נושאות בשורה בכל הקשור לעיצוב סביבות למידה חדשניות ברוח התקופה. לנושא זה מוקדש פרק נכבד בספר שסוקר תיאוריות פדגוגיות ופסיכולוגיות, ומציג את החשיבה שעומדת מאחורי תכנונם של גנים ובתי ספר שעיצבה שני חי בעשור החולף.

פרק נוסף בספר מוקדש ליצירה האמנותית שלה, שהתקיימה במקביל לעבודתה המסחרית. במבט ראשון אפשר לזהות אלמנטים זהים ושפה דומה בין השפה העיצובית שלה לבין האמנותית, אך במבט קרוב יותר מסתמנת התפצלות לשני מסלולים מקבילים, כמי שפועלת בתפר שבין אמנות לעיצוב. וגם שם, אלו אוביקטים וסביבות מעוררי מחשבה והתפעלות.

05 

היו לי בשנתיים האחרונות המון שיחות, ויכוחים ודיונים עם שרית: על עיצוב, על אדריכלות, על אמנות, על פדגוגיה, על חינוך, על משפחה, על ילדים, על חברים, על טיולים בחו״ל, על החיים. מידי פעם ניסיתי לחשוב ביני לבין עצמי מה יש בעיצוב שלה שכל כך מושך אותי. ניסיתי לתת מילים לתחושות. 

אני יכול עד מחר לדבר על ניקיון, יצירתיות והומור; על התפר שבין אמנות לעיצוב; על משחקיות והשראה. אבל אני חושב שפסקה אחת בספר, שכתבה תמיר, מסבירה את החיבור.

טלי תמיר: ״העיצוב של שני חי אינו מציית לחשיבה מגדרית. הניגוד שחור־לבן אינו בסיס למתח ולקונפליקט, אלא בסיס לאמפתיה הומנית ולרוח של ידידות״

״העיצוב של שני חי אינו מציית לחשיבה מגדרית״, כותבת תמיר. ״היא מציעה את הדואליות הראשונית כבסיס שוויוני שאינו ניתן לפירוק או לחלוקה. אפיוני המגדר מינימליים ואינם נגררים למניירות או לאטריבוטים אופייניים של ׳בנים׳ או ׳בנות׳. הניגוד שחור־לבן מספק לה עיקרון של התגוונות שיש בה פשטות ובהירות מירביות, אך בו בזמן גם מידה שווה של אוניברסליות. אצל שני חי, הניגוד שחור־לבן אינו בסיס למתח ולקונפליקט, אלא בסיס לאמפתיה הומנית ולרוח של ידידות״.

אמפתיה הומנית ורוח של ידידות. לא הייתי יכול לנסח את זה טוב יותר.

שרית שני חי: מרחבי ילדות
הוצאת זמורה ביתן, 202
מחקר וכתיבה: טלי תמיר; קונספט ועריכה גרפית: נעמה טוביאס
מחיר: 198 ₪. להשיג ברשתות, בחנויות ספרים נבחרות, ובסטודיו של שרית שני חי: רח׳ נחמני 39, תל אביב

צלחת שמחה ועצובה. צילומים: שירן כרמל

מתוך התערוכה ״זולו, ציידים ופנטזיות אחרות״. צילום: רן ארדה

מתוך תערוכת היחיד ״אפריקה״. צילום: עוזי פורת

The post שרית שני חי: רוח של ידידות appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. אחרי הלימודים עבדתי במשך שלוש שנים כמעצב מוצר בסטודיו Tena. בשנים האחרונות מעצב עצמאי, יוצר בעיקר ריהוט ותאורה, ובמקביל מעצב UX/UI ב־Pic-Time.

אתר / אינסטגרם

רועי מגדסי. צילום: מל

מה הכנתי למילאנו

עבדתי על קולקציה רחבה בשם Contour, שהייתה אמורה להיות מוצגת בתערוכת המעצבים הצעירים, Salone Satellite. הקולקציה הכוללת ריהוט, תאורה ואקססוריז מאופיינת בצורות גיאומטריות פשוטות והבעה גרפית חזקה. במשך כמעט כשנה עבדתי על תהליך הפיתוח, שכלל רעיונות רבים שנזנחו בדרך, אין־ספור מודלים ועיצוב חלל התצוגה. ההודעה על הדחיה, ובהמשך על ביטול התערוכה, תפסה אותי אחרי תקופה אינטנסיבית מאוד של ייצור האובייקטים הסופיים, ממש בסגירות האחרונות, ולפני הצילומים של רובם.

הספקתי לצלם את Sandbox, ספרייה שנולדה מההרגשה שלעתים אוביקטים המוצגים על מדף ״הולכים לאיבוד״ בין שאר האלמנטים המקיפים אותם ולא מקבלים את הבמה המגיעה להם. ספריה זו מציעה פתרון (עם קצת הומור) להבלטת כל חפץ, או קבוצת חפצים, בצורה מודולרית וייחודית – מבחינת אור, צבע וקומפוזיציה.

בילדותי, ארגז החול היה אזור משחק שבגבולותיו (ולעתים גם מחוץ להם) אין־סוף אפשרויות. בהשראתו, הספרייה כוללת מסגרת עץ מרכזית, שאליה מתווספים מדפים פתוחים בצורות שונות, הניתנים לסידור באין־ספור דרכים. כל וריאציה יוצרת חללים חדשים בין הגופים ומגדילה את האפשרויות עוד יותר.

מה עכשיו

גם בימים רגילים אני עובד חלקית מהבית, ככה שאפשר להגיד שהגעתי מוכן לתקופה הזו (: חוץ מפיתוח פיזי של מוצרים אני משתדל להתקדם כרגיל. בינתיים אני חושב איך ומתי להציג את הפרויקטים שהיו מיועדים לתערוכה במילאנו. במקביל אני עובד על פרויקטים חדשים, הכוללים מספר תהליכי פיתוח עבור חברות אירופאיות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

נשארים בבית

החיים ברוטינה קבועה בבית דווקא מאפשרים להיכנס לרצף עבודה על תרגילים ניסיוניים. בין אם מדובר ברישום, או עבודה עם חומר – במשך 10-20 דקות בכל יום, בלי לחשוב יותר מדי, פשוט לשבת וליצור באופן כמעט מדיטטיבי. ואם בכל זאת נגררים לטלוויזיה, הסרטים הדוקומנטריים של הבמאי Gary Hustwit: בכל שבוע עולה אחד מסרטיו המעולים לצפייה בחינם (וגם לאחר מכן במחיר סמלי). מומלץ מאוד.

עיצובים קודמים של מגדסי. צילום: תמוז רחמן

צילום: עידו אדן

צילום: Northern

The post מילאנו 2020 // רועי מגדסי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הקמתי את העסק הראשון שלי בחופשה שלפני השנה האחרונה בלימודי עיצוב תעשייתי, חידשתי רהיטים בצבע ללקוחות בביתם, ובהמשך עבדתי בסטודיו לעיצוב תעשייתי בתחום אביזרים אורטופדיים. בשנה שעברה יצאתי לעצמאות והקמתי את הסטודיו שלי Chen Taoz, שעבר לאחרונה לטרמינל עיצוב בת ים. כיום אני מעצבת ומייצרת גופי תאורה ומוצרי דקור ייחודיים, שלי או בהזמנה ללקוחות וחברות.

אתר / אינסטגרם

חן תעוז

מה הכנתי למילאנו

את Shiny Lights – קולקציית גופי תאורה בהשראה ממבנה הצלעות – הייתי אמורה להציג בסלון סאטליטה, תערוכת המעצבים הצעירים במסגרת התערוכה המרכזית סלונה דל מובילה, במרכז הירידים. הקונספט התחיל להיווצר במוחי בשנת 2016, וכשקיבלתי את ההודעה שהתקבלתי לסאטליטה התרגשתי מאוד והגברתי את הקצב.

הקולקציה כוללת גופי תאורה שולחניים, רצפתיים וצמודי קיר שמיוצרים מנירוסטה מבריקה. בתהליך הייצור משולבות טכניקות תעשייתיות (חיתוכי לייזר, כיפופי מכונה) עם גימורים בעבודת יד חופשיים למחצה. כך יצרתי שונות ואופי ייחודי לכל אחד מהפריטים בקולקציה, על אף שהייצור שלה הוא תעשייתי וסדרתי.

אני מאמינה שאנשים חוזרים לחפש את האנושיות במוצרים, וכמו שברשתות החברתיות כל אחד מקבל במה וכל אחד רוצה להיות מיוחד, ככה גם במוצרים שאנשים בוחרים לביתם. בנוסף לצורניות הייחודית של כל פריט, כשהאור בוקע דרך הגופים נוצר מראה קסום ומיוחד, שריגש אותי. את ההתרגשות הזו רציתי לחלוק עם המוני המבקרים בתערוכה.

Trio

כשהמצב התחיל להיות מדאיג בעולם, הייתה תחושה שאולי יהיו שינויים לגבי מועד שבוע העיצוב, אבל עד שלא הודיעו אחרת המשכתי לפעול על פי הלו״ז. הגעתי לשלב הצילומים ואריזות לקראת השילוח. יום לפני הצילומים הצלם הודיע שהוא החליט לא לצאת יותר מהבית (עוד לפני ההנחיות הממשלתיות) ומאז הם עדיין ארוזים ומחכים…

מה עכשיו

באופן כללי אני מתמודדת עם משברים באמצעות עשיה. אני מאוד אוהבת לעבוד וככל שהמצב קשה ומאתגר יותר ככה יש לי יותר מוטיבציה להצליח ולהוכיח לעצמי ולכולם שזה אפשרי. בתקופה האחרונה עיצבתי ותכננתי המון דגמים נוספים ובניתי קטלוג חדש, בנוסף לקולקציית ״באלבי״ שהשקתי בחודש ינואר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ברוח התקופה אני מציעה שירותי עיצוב תאורה אונליין עם שירות במתנה – הדמיה של גופי התאורה בבית הלקוח ומשלוח עד הבית בחינם. בעמוד הפייסבוק שלי אפשר למצוא טיפים ורעיונות, ממני וממעצבים נוספים שאני מארחת ואפשר גם להתייעץ איתנו ללא עלות. אני שמחה ומודה ללקוחותיי המעצבים וגם הפרטיים שממשיכים לפנות אליי. בנוסף, אני ממשיכה בעיצוב מוצרים חדשים ליצרנים מקומיים, אמנם בקצב איטי אך עקבי ומלא אופטימיות.

נשארים בבית

The post מילאנו 2020 // חן תעוז appeared first on מגזין פורטפוליו.

למדתי במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ובפרויקט הגמר ב־2013 הצגתי קולקציה של כריות ישיבה, שרפרפים וספסלים, שמיוצרים בטכניקת קשירה ייחודית שפיתחתי בתקופת הלימודים. המשכתי לפתח את המוצרים תחת השם סטודיו knots, ועם השנים הסטודיו גדל והיום יש לי צוות שמייצר את כל המוצרים בסטודיו ביפו בעבודת יד.

אני מוכרת את המוצרים בעיקר און־ליין באתר שלי ודרך Etsy. בנוסף אני עובדת עם חנויות בחו״ל בעיקר בארצות הברית, עם לקוחות פרטיים ומעצבי פנים שמזמינים מוצרים לפרויקטים שלהם. המוצרים שלי קיבלו חשיפה רבה באתרי עיצוב ובמגזינים שונים בעולם. בשנה האחרונה קיבלנו הזמנות בין היתר מהמעצב של המשרדים של ווג בניו יורק,  מהמעצבת של מלונות הילטון בבוסטון ומהמשרדים של יו־טיוב בקליפורניה.

אתר / אינסטגרם

נעט טסלר. צילום: ערן קורצטג

מה הכנתי למילאנו

בשבוע העיצוב במילאנו הייתי אמורה להציג את הקולקציה החדשה, שכוללת ספסלים ארוגים, כריות ישיבה ושרפרפים. לקחתי חלק בתערוכות בינלאומיות בעבר, אבל בשלוש השנים האחרונות לא השתתפתי, כי הרגשתי שזה לא מספיק מוצדק מבחינה כלכלית. השנה הסטודיו הגיע למקום מאוזן וחשבתי שזה זמן מצויין לעשות קפיצת מדרגה, להציג בשבוע העיצוב, לפתח קשרים עסקיים חדשים ולהגדיל את החשיפה הבין־לאומית.

הייתי אמורה להציג במסגרת התערוכה Ventura Future באזור טורטונה. זו תערוכה נחשבת שמגיעים אליה מעצבי פנים, אדריכלים, בעלי חנויות וחובבי עיצוב מכל העולם. כבעלת ניסיון, התחלתי להיערך הרבה זמן מראש. כבר הספקתי להכין קטלוג, עיצבתי את הדוכן ובדקתי חברות שילוח. בחודש פברואר נשלח מייל שהתערוכה תידחה בחודשיים ומאז הפסקתי לעבוד על התערוכה, כי כבר היתה לי הרגשה שזה הולך להתבטל. כך, כשכשהתקבלה ההודעה על ביטול התערוכה, כבר לא הייתי מופתעת.

מה עכשיו

מה שהיה לי הכי קשה בתכנון התערוכה היה הידיעה שאצטרך להיפרד ל־12 יום מהבת שלי (בת שנה ו־10 חודשים). בסוף במקום פרידה קיבלתי זמן איכות של חודש בבית… בתחילת המשבר חשבתי שלא יהיו מכירות והעולם יעצר, אבל לשמחתי הסטודיו עובד כמעט כרגיל. חיזקתי מאוד את השיווק והקידום ברשתות ועשיתי הנחות יפות. המגמה מראה שבעתיד נהיה יותר ויותר בבית, ולכן אני חושבת שאנשים רוצים להשקיע בחלל שבו הם גרים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לצד המשפחה, אני משתדלת לנצל את הזמן לעבוד על מוצרים חדשים וללמוד תוכנות עיצוב שתמיד רציתי ללמוד ולא הגעתי לזה. אני חושבת שבסוף המשבר נחזור במהירות לחיים הלחוצים והעמוסים שלנו, לכן כדאי לנצל את השקט והזמן הפנוי כדי לעשות את הדברים שתמיד רצינו לעשות ולא היה לנו זמן.

נשארים בבית

אני ממליצה על אתר מעולה של קורסים שנקרא Lynda.com. יש שם מגוון קורסים מקצועיים כמעט בכל נושא אפשרי. אפשר ללמוד שם שיווק, כלכלה, פילוסופיה, אמנות  ועוד.

The post מילאנו 2020 // נטע טסלר appeared first on מגזין פורטפוליו.

נולדתי בהולנד וגדלתי בישראל. למדתי עיצוב טקסטיל בשנקר ובשנה השלישית עברתי להולנד וסיימתי את הלימודים באקדמיה לאמנות מינרווה, שם התמחיתי בעיצוב מוצר. העבודה שלי מושפעת משני התחומים הללו, ואני משלבת את אהבתי הגדולה למרקמים וטקסטורות בעבודה עם חומרים שונים, מלאכותיים וטבעיים כמו קרמיקה, חרסינה, פלסטיק, זכוכית, לטקס ועץ.

סיימתי ללמוד לפני שנה, עם פרויקט גמר של מחקר טקסטורלי־חזותי, שמוקדש לירקות ומשמר אותם בשיאם. הפרויקט עוסק בקשר שלנו עם התזונה שלנו: יש קשר הדוק בין הרגלי האכילה לבין איך שאנחנו מרגישים ומתפקדים. בסטודיו שפתחתי בהולנד אני מייצרת חפצים כמו גופי תאורה, אריחים ועוד, שמבוססים על טקסטורות ומרקמים של ירקות, תוך שימוש בחומרים שונים.

אתר / אינסטגרם

תמר לם. צילום: Ewoud Rooks

מה הכנתי למילאנו

הצגתי את עבודתי בשבוע העיצוב בהולנד והייתי אמורה להציג בשבוע העיצוב במילאנו דרך הקבוצה ההולנדית Masterly, שמציגה בכל שנה תערוכה קבוצתית של עבודות מעצבים צעירים. בנוסף, עבדתי על פרויקט פיתוח (שנקטע אף הוא בגלל הקורונה) של שיתוף פעולה עם מפעל לייצור אריחים. 

במילאנו הייתי אמורה להציג את כל קולקציית הירקות שלי, The Veggie Project, פרויקט שמורכב ממספר חלקים. הראשון, קיר הירקות הנושמים: ירקות עשויים מלטקס ומוארים, הנראים כנושמים דרך הקיר בעזרת תנועה פנאומטית. אנשים רבים אוכלים אוכל מתועש ולא בריא ואני רוצה להזכיר שהקשר שלנו לטבע חשוב לא פחות מהפעולה הפשוטה של הנשימה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף, תכננתי להציג אריחי חרסינה חדירים לאור, שמשולבת בהם טקסטורה של שמונה סוגים שונים של ירקות. הם הופכים לאריחים עמידים הניתנים לשילוב במטבחים פרטיים ותעשייתיים, מסעדות, בתי מלון וכו׳; ״עור צמחוני״, שילוב של טקסטורת הירקות בתלת־ממד עם טקסטיל דו־ממדי; מנורות צמחיות – גופי תאורה מפלסטיק וקרמיקה שיצקתי בתבניות משאריות ירקות שאספתי בשוק; וסדרת אגרטלי קרמיקה בעבודת יד, שיצרתי בעזרת כותש שום (אני משלבת בעבודות לא רק ירקות, אלא גם כלי מטבח).

קיר הירקות הנושמים. צילום: Roy te Lintelo

מנורות. צילום: Edwin Smits

מנורת כרוב. צילום: Roy te Lintelo

התחלתי לעבוד על התערוכה מסוף חודש נובמבר, כשהודיעו לי שהתקבלתי. בגלל שמטבעי אני אדם מתוכנן, רוב העבודה הושלמה לפני מועד דחיית התערוכה. בסוף פברואר שלחתי הודעה לאוצרת של התערוכה וכתבתי לה שנראה שהמגפה מתפשטת באיטליה והאם נראה לה שהתערוכה תתבטל. היא ענתה לי: ״תמר היקרה, התערוכה רק בעוד חודשיים״… כעבור כמה ימים קיבלנו הודעה שהתערוכה תידחה ליוני ואחרי חודש עוד הודעה על הדחייה לשנה הבאה. עם כל הצער והאכזבה, אני חייבת לציין שמשקל כבד של לחץ נפשי וכספי ירד ממני (עד לשנה הבאה) ויש לי שנה שלמה להתכונן לקראתה.

מה עכשיו

המשבר פה בצפון הולנד שונה מאוד ממה שנראה לי שקורה בישראל. יש כאן יחסית מעט נדבקים ומתים ולכן אין אווירה קשה ואין הסגר או איסור יציאה מהבית. עם זאת, כל מקומות הבילוי סגורים ורואים מעט אנשים בחוץ.

אריחים. צילומים: מל

אני גרה ממש בתוך שמורת טבע, כך שתמיד יש לי מה לעשות ואני יכולה לטייל ככל שארצה ללא חשש. לאחרונה, התחלתי לעזור למגדל דבורים שגר לידי, ואני לומדת ממנו ומפתחת תחביב חדש, בנוסף אני ממשיכה לעבוד בסטודיו שלי ולייצר על פי הזמנות שקיבלתי טרם הקורונה. התוכניות לעתיד עדיין מאוד לא ברורות, אבל אני מקווה להמשיך בעבודתי. 

נשארים בבית

כשאני בבית, אני מכינה קולאז׳ים ממגזינים ומייצרת דימויים שמדברים על נושאים ספציפיים כמו מלחמה, פמיניזם, ילדים ועוד. בשבילי זו ממש תרפיה ואני ממליצה על זה לכולם. כל מה שצריך זה מספרים, דבק וכמה עיתונים. התמכרות מובטחת!

מילאנו 2020 >>> דניאל אלקיים >>  חן תעוז >> נטע טסלר >> רועי מגדסי >> תמר יוגב

אגרטלים. צילומים: מל

חיפויים. צילום: מל

The post מילאנו 2020 // תמר יוגב appeared first on מגזין פורטפוליו.