הי בוקר טוב לכן, מה נשמע?

היי אחלה, מתחבאות בבית מהחום

גם אני. וברקע שומעת את Porque Te Vas מפסקול הסרטון של אלדמע מלשטיין (פרק 13) בסדרה הרשת שלכן, 100 מטר

מעולה

נעמי מרוז

אמילי שיר סגל. צילום: ג׳נט קימבר

דנאל אל פלג. צילום: שאדי חביב אללה

אז איפה תופסת אתכן המציאות של סוף הסגר? (ובעצם – מה היה קודם?)

שלושתנו עוסקות בקולנוע, ככה שסוף הסגר עוד לא אומר מבחינתנו חזרה לשגרה, כמו עוד הרבה קולנוענים, מוזיקאים ואמנים בימים האלה.

אני אמילי שיר סגל, בת 25 (כמעט) טכנית עוד בלימודים (״שנה ה׳״) באוניברסיטת תל אביב, חסר לי סרט הגמר שאני עובדת על כתיבתו. חוץ מזה אני עובדת כפרילנסרית בהפקות קולנוע, בדרך כלל כעוזרת צלמ.ת. ממש לפני שהתחיל הסגר בדיוק סיימתי עבודה באיזה פיצ׳ר (סרט קולנוע באורך מלא) אבל מאז הכל נסגר וכרגע עוד לא ממש חזר

דנאל אל פלג, בת 30, סיימתי ללמוד ב־2017 בסם שפיגל. אני במאית דוקו ועורכת, בעיקר מתפרנסת מעריכה ולמזלי נכנסתי לפני הקורונה לעריכה של סרט תיעודי, ככה שנשמרה לי עבודה, אם כי ההקף שלה ירד בגלל שאי אפשר היה להיפגש עם הבמאית ולעבוד יחד, ועכשיו חזרנו לעבוד די רגיל.

אני עובדת על סרט דוקו חדש משלי ושם הקורונה כן עצרה את התהליך, זה סרט שדורש תחקיר והארכיונים כולם נסגרו, וגם הרבה עבודה עם מרואיינים מבוגרים, שבבת אחת הפכו לקבוצת סיכון. מפחיד מאוד להדביק מישהו מהם בטעות

נעמי מרוז, בת 30. סיימתי את הלימודים ב־2018 באוניברסיטת תל אביב. הרעיון לסדרה התחיל ממחשבה שביום־יום אנחנו כולנו מכירים את ה־100 מטר שלנו, אבל פתאום כשאין לאן ללכת, אולי יוצא לנו לגלות דברים חדשים שלא ראינו קודם. רצינו לאסוף נקודות מבט שונות של אנשים ברחבי הארץ, כל אחד בדרך שלו על ה־100 מטר שלו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כל פרק בסדרה מתמקד באדם אחר ממקום אחר בארץ. הזמנו מי שרוצה להשתתף בסדרה לתעד את 100 המטר שלו בדרך הייחודית שלו – וידאו / סטילס / איור ולשלוח לנו חומרים. אנחנו עורכות אורזות ויוצרות מתוכם פרק בסדרה. היום עלה פרק 17 ובקרוב אנחנו מתכננות לסיים את הסדרה

נעמי ואני נמצאות כרגע בחממה הדוקומנטרית של הקרן החדשה (שם הכרנו), ובדיוק היה אמור להיות לנו אירוע סיום – פיצ׳ינג מול מפיקים וגופי שידור שהיה אמור לסייע לנו לגייס משקיעים ולהוציא את הסרטים לדרך לשלב ההפקה. הוא כמובן נדחה ולא ברור בדיוק מה יהיה עם זה עכשיו

פרק 7, רימון דמבו. צילום: נטע דמבו

בחירה קשה, קולנוע כתחום עיסוק, או שנראה לכן שזה ממקצועות העתיד?

אני בטוחה שזה העתיד, אם כי לאו דווקא יקראו לו קולנוע – כל העולם הזה של הדיגיטל, נטפליקס והטכנולוגיה משנים הכל. אבל זה לא הופך את זה לבחירה קלה. זו תמיד עבודה קשה, בין אם בצד הטכני והפיזי ועל אחת כמה וכמה בתור יוצרת, ברמה הרגשית

זו נדנדה משוגעת, למיטב הבנתי. מעניין מה שאת אומרת, שלא בהכרח יקראו לזה קולנוע: הגדרות חדשות הן חלק מההתארגנות מחדש של תחומי יידע ועיסוק. ואולי זה הולך להיות קל יותר. כך לדוגמה – הפורמט של ״100 מטר״ – הפקות קלות תנועה, מהירות, ספונטניות ו… איכותיות (לרוב) איך זה קרה?

נעמי מרוז: התקופה המשונה הזאת אפשרה להרבה דברים שכבר היו שם לקבל תוקף ולצאת לפועל. יותר תוכן עובר דרך הטלוויזיה בבית, יותר אנשים מוצאים פתרונות לעבוד וליצור מרחוק, השפה הצילומית דרך הטלפון נהיית חלק טבעי ונורמלי מיצירה

אני חושבת שהתקופה המשונה הזאת אפשרה להרבה דברים שכבר היו שם לקבל תוקף ולצאת לפועל. יותר תוכן עובר דרך הטלוויזיה בבית, יותר אנשים מוצאים פתרונות לעבוד וליצור מרחוק, השפה הצילומית דרך הטלפון נהיית חלק טבעי ונורמלי מיצירה

אני אולי קצת נאיבית לגבי זה אבל קשה לי להאמין שהדברים האלה הם תחליף לקולנוע. במובן מסויים דווקא בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר סדרות טלוויזיה שכל פרק שלהן הוא קצת כמו סרט ברמת ההשקעה ובאורך, וגם בממד האמנותי הרבה פעמים. אז אני מקווה שאני לא טועה כשאני חושבת על זה כשני קווים מקבילים. כלומר התוכן הזמין המהיר הזה, הוא בנוסף ולא במקום

בטוח. זה מעניין – שתי מגמות מנוגדות ושתיהן קיצוניות. גודביי לפרק של 20 דקות + פרסומות

לגמרי

מסכימה

חוזרת לתחילת הקשר בינינו – נתקלתי בפרק 17 (של שיר כהן) שנעמי העלתה בקבוצה ״תרבות בימי קורונה״ וכך גיליתי את הסדרה שלכן. ספרו איך זה התחיל

התחלנו מרעיון אחר. עוד לא היה סגר וכלום, והייתה לנו מחשבה ליצור משהו סביב זה שהקורונה פתאום נתנה לגיטימציה לפחדים שהיו שם עוד קודם. אנשים שמפחדים להתרחק מהמשפחה, אנשים שמפחדים שיסגרו עליהם, דברים שקודם לדבר עליהם היה מופרך אבל עכשיו הקורונה הפכה אותם לפחדים ממשיים – מדיבור על פחד מאוד תיאורטי הכל השתנה

התחלנו לשוטט ברחוב ולדבר עם אנשים. ואז התחילו המגבלות וחשבנו שלא נוכל להמשיך את הפרויקט

התחילו ההגבלות ופתאום חוק ה״מאה מטר״ הזה תפס אותנו. אני דבר ראשון הלכתי לבדוק מה זה בכלל מאה מטר מהבית בגוגל מפות, כי לא היה לי מושג. הבנו שאף אחד לא יודע מה זה טווח המאה מטר ומה יש שם, ושפתאום יש הזדמנות להסתכל ממש מקרוב על המרחב הזה שהוא בדרך כלל פשוט הדרך שלך החוצה מהבית לאנשהו. וחשבנו שיהיה מעניין לאסוף נקודות מבט של אנשים על המרחב הזה, כמו פסיפס

אני חושבת ש״100 מטר״ זה דוגמה טובה למשהו שלא היה יכול לקרות לפני כמה שנים ונהיה אפשרי בזכות הטכנולוגיה. היום לכל אחד יש גישה לצילום די איכותי במצלמות ביתיות ובטלפונים ניידים. אז לבקש מאנשים לצלם בעצמם חומרים ולשלוח לנו הפך את הכל ליותר נגיש. 

אמילי שיר סגל: ״100 מטר״ זה דוגמה טובה למשהו שלא היה יכול לקרות לפני כמה שנים ונהיה אפשרי בזכות הטכנולוגיה. היום לכל אחד יש גישה לצילום די איכותי במצלמות ביתיות ובטלפונים ניידים. אז לבקש מאנשים לצלם חומרים ולשלוח לנו הפך את הכל ליותר נגיש

אנחנו היינו בצד העריכה, שהיא פחות נגישה לרוב האנשים, ובמקרה הספציפי הזה נהייתה גם מעין עריכת תוכן. וכך נוצרו הפרקים מחומרים של אנשים אמיתיים, ועדיין עם קו ״אמנותי״ מסוים, ממש סיפור, וכל זה מרחוק, מבלי להיפגש עם המצולמים/מצטלמים, ומבלי להיכנס לחיים שלהם כמו ביצירת דוקו קלאסית

אנשים שולחים לכן ואתן עורכות את החומר, או שהוא מגיע ועולה לאוויר כמו שהוא?

אנחנו עורכות, והרבה פעמים מקיימות דיאלוג עם האנשים, שהם בעצם יוצרים עכשיו בפני עצמם גם, מנסות למצוא איזה קו ללכת איתו, משהו שישמור מצד אחד על נקודת המבט שלהם אבל שגם ״יחזיק״ פרק ויגע באנשים אחרים

ומי הם ״האנשים״ – חברים, קולגות, אנשים שנענו לפנייה כללית בפייסבוק?

הדרך העיקרית שבה יכולנו להגיע לאנשים הייתה דרך הרשתות החברתיות. התחלנו בלהפיץ פרקים שיצרנו בעצמנו, כל אחת במרחב שלה, בתקווה שנגיע לכמה שיותר אנשים ברחבי הארץ. הכיף בפרויקט היה ליצור דיאלוג עם אנשים שאנחנו לא מכירות ולחשוב יחד איתם על איך לגשת לפרק.

היו אנשים שרצו להשתתף אבל לא ידעו בדיוק מה ליצור, ומשם התחלנו לדבר ולחשוב יחד. הרגשנו שרוב התקשורת שלנו ביומיום מרחשת מול שידורי חדשות, והיא מלאה בפחד וחרדות. נהנינו מהמחשבה שאפשר רגע ליצור דיאלוג בין אנשים ולחשוב על התקופה המשונה הזאת גם ממקום אחר

ממש. תארו לעצמכן שכל מהדורת חדשות הייתה נפתחת בכמות המחלימים היומית. זה ממסגר את הכל אחרת… היו גם הצעות שפסלתן, או דברים שהגיעו ברמה לא אפויה מספיק?

אם משהו הגיע לא אפוי, לרב ניסינו ליצור קשר עם האדם שפנה אלינו ולראות מה עוד אפשר לעשות או לצלם, אבל היו גם אנשים שלא רצו להמשיך – שזה מובן לגמרי. אז ויתרנו

אני ראיתי לראשונה את פרק 17. יש לו כותרת מפתה ואניגמטית (הודו נראית כמו מצמוץ), יש דרמה, נסיעה, הגעה, ויתור על החלום והטיול, ואז פתאום עוד דרמה – סיפור ישן שמקופל בתוך הסיפור העכשווי, וגורם לחיים להיראות קצת כמו לופ. אולי אם הייתי רואה פרק פחות ״שלם״ במרכיביו, זה היה פחות תופס אותי

זה באמת פרק שהגיע ערוך, ממישהי שהיא בעצמה יוצרת קולנוע וניכר שהיא יודעת לספר סיפור. אבל אנחנו מנסות לייצר את החוויה הזו גם בפרקים שאנשים שצילמו אותם הם לא מנוסים אנחנו תמיד מנסות להבין על מה הפרק, אותה שאלה שאנחנו שואלות את עצמנו כשאנחנו ניגשות לעבודה על סרט באורך מלא.

דנאל אל פלג: אנחנו מנסות לייצר את החוויה גם בפרקים שאנשים שצילמו אותם, הם לא מנוסים; תמיד מנסות להבין על מה הפרק, אותה שאלה שאנחנו שואלות את עצמנו כשאנחנו ניגשות לעבודה על סרט באורך מלא

לדוגמה בפרק של החלזונות (פרק 7) הגיעו צילומים מתוקים נורא של ילדה שמחפשת חלזונות בחצר, אבל זה לא היה מספיק כשלעצמו. ואז הבנו שאפשר לקחת את זה לסיפור טיפונת יותר רחב על אומץ, ואז זה כבר נהיה לזה סוג של עוגן. אולי זה לא עשוי, מצולם או מדויק כמו הפרק של הודו, אבל יש שם תמה, גם אם היא קטנה יותר

מי המשתתף הצעיר ביותר והמבוגר ביותר, או החריג והמפתיע ביותר שקיבלתן מהם חומרים?

יש את רימון וברק (פרק 7 ופרק 1) – הנציגים הצעירים ביותר שלנו

נראה לי שהמבוגר ביותר זה רן פרי (בפרק 9 עם האקורדיון שיצרה הילה לוי). הכי מפתיע היה לקבל חומרים מזוג ממש חמוד שגר בגבעת שאול, בשכונה חרדית שהייתה אחד האזורים היותר מודבקים בקורונה. הזוג עצמו דתיים לא חרדיים. זו הייתה בשבילנו הוכחה שהגענו לאנשים שאנחנו באמת בכלל לא מכירות, ניתוק גמור מהמעגל האישי שלנו. וגם קיבלנו חומרים מניו יורק מישראלים שגרים שם – זה גם היה מפתיע

לתחושתכן, חלק מהאיכות של הסדרה קשורה להיותה בזמן אמת?

כן זה מהר מאוד הפך להיות רוח הפרויקט. התמסרנו לחוסר הוודאות והבנו שהיופי בו והקושי בו הוא שאנחנו לא יודעת מתי בדיוק הוא ייגמר ומה יקרה איתו, הוא כל הזמן השתנה תוך כדי תנועה. כשחשבנו מתי נכון לסיים את הסדרה הבנו שחלק מהיופי בפרויקט הזה הוא שהוא רגעי, הוא תיעוד של תקופה ספציפית ויש לו את הזמן והחיים שלו

לא יודעת אם זו האיכות של הסדרה, זה יותר קשור בעיניי לפניות – לאנשים היה זמן ואיזו פניות מחשבתית כזו לצלם, להסתכל, לצפות. עכשיו החיים הרגילים חוזרים והדבר הזה קצת נעלם. 

היינו קצת אמביוולנטיות לגבי הסרת המגבלות – מצד אחד ברור שזה טוב, מצד שני – זה הורס את הסדרה כל הזמן ידענו שיכול להיות שהשבוע זה השבוע האחרון שאנחנו רלוונטיות עוד.אז הכל היה מאוד דינמי, ניסינו גם לשמור על גיוון של אנשים ומקומות וגם של סגנונות

מה חלוקת התפקידים ביניכן? והאם היא מגיעה מיחסים קודמים, היכרות של המון שנים, מאין?

דנאל ונעמי הן תמיד העורכות של הפרקים, כי זה דבר שאני לא מסתדרת איתו  הן מחלקות את הפרקים ביניהן. אני ערכתי רק את הפרק של עצמי, פשוט כי זה היה קל יותר ככה. את נעמי אני מכירה משהו כמו שלוש שנים – הכרנו דרך בת הזוג שלי, כשהן למדו ביחד קולנוע (ואני למדתי כמה שנים מתחתיהן).

הייתי עוזרת צלמת בסרט הגמר של נעמי, ואחר כך התחברנו וזה התגלגל לכך שנעמי צילמה לי סרט בשנה ג׳ בלימודי קולנוע. את דנאל הכרתי דרך נעמי כשהצטרפתי אליהן לעבודה על הפרויקט הזה ובעצם עוד לא באמת נפגשנו בחיים האמיתיים, רק דרך הזום ושיחות טלפון ו־ווטסאפ

פרק 13: אלדמע מלשטיין

קטעים. הפרויקט הזה נראה לכן כמו תחילתה של פלטפורמה שתתפתח? אולי יעלה לכלי תקשורת כלשהו? אולי פורמט?

צחקנו על זה שאם תהיה התפרצות נוספת (חס וחלילה וכו׳) נעשה עונה שניה

מבחינת דרך, שיטת עבודה, כן – זה אפשרי לחלוטין. גילינו את זה תוך כדי. אפשר לעבוד מרחוק, אפשר לערוך מחומרים שאנשים שולחים. זה אתגר מעניין 

רגשות אמביוולנטיים לגבי סוף ההסגר… למרות שכרגע פרקים שמדברים על סוף ההסגר והחזרה לשגרה הם גם רלוונטיים (לדוגמה פרק 18, של חווה)

זה מעורר בכן מחשבות על הפרויקט הבא? תרצו לעבוד ייחד?

בטח! היה לי פשוט כיף ליצור את הפרויקט הזה יחד עם דנאל ואמילי. באמת מהלב אני אומרת

לגמרי!

לגמרי גם 

במהלך לימודי קולנוע יש איזושהי התרגשות והתלהבות סביב העשייה, יש איזה קסם סביב זה. וכשסיימתי ללמוד, נורא חששתי שזה יכול להיעלם, כי המציאות מרגישה פתאום אחרת. הסדרה הזאת, עבורי, הייתה הוכחה לזה שההתרגשות וההתלהבות לצד העשייה יכולה לקרות. ואותי זה מרגש מאוד. מאוד. סליחה אם אני קיטש, אבל זה ממש חשוב לי לשתף. זה גילוי גדול בשבילי.

מה רע בקיטש? בהתרגשות? אנחנו חיים בשביל להתרגש, לא?

אני לגמרי מסכימה ולא חשבתי על זה ככה. יש משהו שלהיות סטודנט לקולנוע וליצור עם קבוצה של חברים, בלי ענייני כסף ופשוט בגלל שלמישהו יש רעיון ועכשיו מוציאים אותו לפועל, ויש מן הדדיות כזו וגם תחושה של אין מה להפסיד – שני דברים שלפעמים נעלמים אחר כך כשזה יותר כל אחד לעצמו. והפרויקט הזה היה תזכורת מרעננת לתחושות ההן

כל הכבוד. נראה לי שזה חלק מהדרייב שצריך לשמר, ודווקא פורמטים ״קטנים״ מאפשרים לדברים לקרות. כשעושים משהו כזה, יש איפשהו ציפיה ש״יגלו אתכן״ – שיבוא ערוץ מסחרי ויתן לכן פינה?

כן ולא – לא מהבחינה הזו שכסף ופרסום לא היה חלק מהעניין או מהרצון שלנו בשום חלק פה. אבל הפלוס הגדול של הפרסום – בעיקר במהלך הסגר, למשל, כשעוד היינו בחיפוש מאוד אקטיבי אחר אנשים וחומרים רלוונטי – זה היה משהו שקיווינו שיעזור לנו להגיע ליותר אנשים, בין אם אנשים שיוצרים פרקים, לבין כאלו שרק יצפו בהם

אם מישהו רוצה להעלות את זה לפלטפורמה כלשהי אנחנו יותר מנשמח אבל נראה לי שאנחנו קצת יודעות שזה פחות עובד ככה, שמגלים אותך. אם היינו רוצות להגיע עם זה לאן שהוא מסחרי יותר היינו צריכות לדחוף בכיוון אבל האנרגיה הלכה לפרקים עצמם, והיה משהו נעים בלעשות את זה בצורה אלטרנטיבית כזו, שאנחנו רק מחויבות לעצמנו. אבל כמובן שהיינו רוצות שכמה שיותר אנשים יראו וישתתפו

משהו נוסף חשוב לפני שניפרד? אולי תקבעו פגישה, שנעשה וי על העניין הזה

באמת נעשה את זה. סופסוף פגישה בלייב ולא בזום

חחחח לגמרי

כן כן, זאת תהיה סגירת מעגל מצוינת לתקופה הזאת!

100 מטר באינסטגרם, ביוטיוב, בפייסבוק

The post 100 מטר, פסיפס קולנועי אנושי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון תל אביב נפתח מחדש

מוזיאון תל אביב לאמנות ייפתח מחדש לקהל ביום שלישי 2.6, לאחר למעלה מחודשיים שהיה סגור למבקרים בשל מגפת הקורונה. המוזיאון יציין את פתיחתו בשני אירועים מרכזיים שיתקיימו ביום שני 1.6: בשעה 18:00 יתקיים אירוע הצדעה לצוותים הרפואיים ובשעה 20:00 יתקיים אירוע מחווה לאמנות ישראלית.

האירוע יתקיים במסגרת פרויקט שהשיק המוזיאון בתמיכת קבוצת הרכישה שלו, במטרה לחזק בזמן זה את המחויבות המתמשכת של המוזיאון לאמנים ולאמנות בישראל. יוקרנו בו סרטונים ועבודות וידאו של עשרות אמנים ישראלים על חזית הבניין הראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות, ובו זמנית על מסכי ענק בטיימס סקוור בניו יורק, במסגרת שיתוף פעולה עם מיזם האמנות ZAZ10TS (ובחסות בירה קורונה). 

במוזיאון נמשכות התערוכות ״ג׳ף קונס: ערך מוחלט – מאוסף מרי וחוזה מוגרבי״, תערוכת יחיד ראשונה בישראל של האמן האמריקאי המפורסם בעולם; תערוכות יחיד של ויליאם קנטרידג׳, רייצ׳ל מקלין וריימונד פטיבון; ותערוכות יחיד של קרן רוסו ודניאל צאל, לצד תערוכות קבוצתיות של אמנות בינלאומית, תצוגות של האוסף הישראלי והאוספים הבינלאומיים.

ג'ף קונס במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

איה אבו רוכן כמאל במעמותה

משוואות מרחק בירושלים

התערוכה ״משוואות מרחק״ תיפתח במרכז מעמותה בבית הנסן בירושלים ב־2.6. כותרת התערוכה מזמינה התייחסות להנחיות הריחוק הפיזי וכללי ההתנהלות במרחב הציבורי שנקבעו בעקבות מגפת הקורונה, למרות שהשם נקבע שבועות רבים לפני התפרצותה. איה אבו רוכן כמאל, הדיל אבו ג׳והאר, מייסא דאהר וראיה חמדי, בוגרות אוניברסיטת חיפה, הגיעו בשנת 2017 למעמותה במערב ירושלים, להשתתף בסדרת מפגשים סביב המשך העשייה האמנותית שלהן עם סיום הלימודים.

המפגשים הקבוצתיים התפתחו לעבודה משותפת לקראת התערוכה, ועלו בהם שאלות על הנסיעה למערב ירושלים, על המרחק ממקום מגוריהן בגליל, על הצורך לדבר בעברית ועל משמעות הפעולה האמנותית של כל אחת מהן בנפרד ושל ארבעתן כקבוצה. כעת, כש״משוואות מרחק״ פותחת מחדש את מעמותה אחרי שבועות של הסגר ובידוד, המרחקים נמדדים גם באפשרויות הצפייה בעבודות והנוכחות בחלל התערוכה. 

העבודות בתערוכה עוסקות בגוף, דת, מיניות, פליטות וגורל. יש בהן מצבים של צרימה ושונות בלי ניסיון לגשר על הפערים בינן ובין המציאות הסובבת אותן. התערוכה מציעה להאיר דרכים אפשריות בין הרי הגליל להרי ירושלים אך גם לסמן את העמקים ביניהם, את המקומות שבהם נמצאים המשקעים, הסתירות, השכחה וההכחשה של מה שמתרחש ביניהם בעשרות השנים האחרונות.

ליווי אוצרותי ואמנותי: סלה־מנקה וטליה הופמן.

עומר מסינגר בכברי

עומר מסינגר בכברי

בשבת 30.5 תיפתח בגלריה השיתופית היהודית ערבית בכברי התערוכה בׇּדְזֶה (׳בעד־זה׳, ׳בגלל־זה׳) של הצלם ואמן הווידיאו עומר מסינגר. התערוכה שאצר אבשלום סולימן היא חיפוש אישי אחר זהות והשלמה שראשיתו ואחריתו בפרידה. מסינגר צילם את ימי המחלה של אימו ותיעד אותה ברוך, באהבה ובכאב גדולים. במקביל הוא גייס את בני משפחתו הקרובים ליצירת פנטזיה אודות ממצאים פרה־היסטוריים המתגלים בחצר ביתה במושב, רמזים אודות יצורים פלאיים שחלשו על אדמות הפרא בימים עברו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

התערוכה שיצר לאחר פטירתה של אימו אינה פרויקט תיעודי במובן המקובל, אלא מדיטציה מורכבת אודות זהות אישית ותכלית קיומית. עבודת האֵבֶל שהוא עושה יחד עם האם נוכח מותה המתקרב, נמשכת בבית הריק שהשאירה לאחר הסתלקותה.  

במקביל תיפתח התערוכת של של תמר הורביץ ליבנה, ״תפרנית״, פרויקט שיצרה בשיתוף עם הצלם אמיר ירחי. הפרויקט שנולד בעקבות ההנחיות האוסרות עלינו להימצא במרחב משותף יחד, התפתח לכדי דיוקן קבוצתי של קהילה המגלה את לכידותה בשעת מבחן. 

אסף רהט, מכללת ספיר. צילום: מ״ל

לקחי הקורונה של אסף רהט בספיר

אסף רהט מציג בגלריית בית הספר לאמנות במכללת ספיר את תערוכת היחיד ״אטביזם״, שאצרה מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות במכללה. ״בתקופה זו, מצאתי את עצמי רוכב על אופני בתל אביב לסטודיו כאחוז דיבוק ממהר להגיע למקום בו אוכל למלא את החסר במגע חומרי וחושי ובמרחב אישי שקט המאפשר את חופש הדמיון היצירה.

״הסטודיו כהרחבה לחלל הביתי והמנטאלי נשאר עבורי טריטוריה בלתי מתווכת שבה ניתן להיפגש עם דימויי גוף וחומרי גלם ראשוניים, שהמגע איתם מאפשר לחקור את אותה אינטימיות ראשונית של תקשורת עם עצמך בואך העולם. הראשוני ביותר והאישי ביותר עבורי הוא גם האוניברסלי ביותר״, אומר רהט.

האטביזם שבכותרת התערוכה מתייחס לתחושה ש״העולם החדש״ רץ מהר מידי קדימה ומותיר מהות חשובה מאחור. התערוכה האינטימית מזמינה את הצופה לקחת פסק זמן מההמולה בחוץ ולבדוק האם אכן שכחנו משהו. נעילה: 5.6.

The post הרשימה המשותפת // 28.5.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

צור אדרי, בן 26, יוצר קווירי רב תחומי. בן מושב סתריה, גר בירושלים. בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל.

לספר סיפור דרך אבן

תמיד ציירתי אבל לא היה לי ממש עניין מקצועי באמנות. אמא שלי היא מעצבת גרפית, והיא לימדה אותי את הבסיס של ציור ורישום מגיל קטן. היא נתנה לי לשחק עם הדברים שלה במקום לצייר עם טושים וגואש. גם מבחינת הביקורת, קיבלתי ביקורת של אנשים שמתעסקים באמנות ולא הורים שאומרים ״וואו איזה יופי״.

נרשמתי לסוג של מכינה במכללה לעיצוב אופנה. עשיתי עיצובים וגזרות, וזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי במסגרת של אמנות מחוץ לבית. זה גרם לי להבין שאני יכול להיכנס לעולם הזה, ולמרות שכבר נרשמתי לאוניברסיטה העברית, ללימודי גיאולוגיה וארכיאולוגיה, ביטלתי הכול והלכתי ליום פתוח בבצלאל. עפתי על זה בלי לחשוב פעמיים.

צור אדרי, סקיצה מתוך ״מואיז״

התקבלתי גם לתקשורת חזותית וגם לאמנויות המסך, ובאותו הזמן עניין אותי תחום ה״סטורי־טלינג״. מה שאהבתי בגיאולוגיה לדוגמה, זה שאפשר להבין היסטוריה של מיליוני שנים מלהסתכל על חתיכת אבן; שכבות על גבי שכבות של סיפור רק מהקיום שלה. מה שמשך אותי לאנימציה זו היכולת לטוות סיפור מאוביקט, אימג׳ או סרט. פעם ראשונה שהיו מסביבי אנשים שהיו עדים לתהליך, קיבלתי פידבק וזה לא היה רק אני מול עצמי. זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לקבל באותו זמן.

להגיע לירושלים היה מין שוק תרבותי, לגור בעיר (גם זה, בפעם הראשונה). הקהילה האמנותית בירושלים מאוד מלוכדת, כולם מכירים את כולם, כל אחד מוכשר בדרכו ומביא את האנשים שלו. וזה ממש כיף להשתייך לקהילה כזו.

תרבות יהודית, מזרחית, קווירית

בגיל 18 התחלתי לקחת הורמונים להתאמה מגדרית. זה נתן לי לא רק ביטחון, זה גם הרגיש שיש לי שליטה על החיים שלי. גדלתי בעיקר עם המשפחה של אבא שלי, צד מרוקאי. ברגע שיצאתי מהארון, מערכת היחסים איתם השתנתה מאפס למאה. סבתא שלי אמרה לי לא לבוא אליהם יותר, כי אם סבא שלי ידע שאני טרנסג׳נדר הוא ימות. מאז עברו שבע שנים שבהן לא ראיתי אותם.

בגיל 18 התחלתי לקחת הורמונים להתאמה מגדרית. זה הרגיש שיש לי שליטה על החיים שלי. גדלתי בעיקר עם המשפחה של אבא שלי, צד מרוקאי. ברגע שיצאתי מהארון, מערכת היחסים איתם השתנתה מאפס למאה

זה משהו שהיה לי מאוד קשה להתעסק איתו, הדחקתי את זה. אבל זה חלחל לעולם היצירה שלי עד שהבנתי שאני צריך להתמודד עם זה. בשנה השלישית בתואר היה לנו קורס ״יומן״ שעוסק בחומרים אוטוביוגרפיים. החלטתי לגשת לדרמה שלי מול סבתא שלי, בצורה הכי ישירה. התקשרתי אליה ועל זה התבסס הסרט. זה היה קשה מבחינה רגשית, אבל זה ממש שחרר אותי. מאז אפשרתי לעצמי להתעסק יותר בעולם התוכן של תרבויות מרוקו וצפון אפריקה, ובהרגשה שלי כאדם מהקהילה בתוך זה.

מהרגע הזה ועד היום, דרך פרויקט הגמר שלי, יצרתי קשר עם חבר׳ה להט״בים ממרוקו (בעיקר דרך האינסטגרם). התחלנו לדבר ולהשוות חוויות על התרבות שלנו, ועל איך זה להיות ולא להיות חלק ממנה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לטובת הסרט אספתי המון תמונות משפחתיות, ובאחת התמונות סבתא רבא שלי החזיקה תינוק, עם יד שרירית בצורה לא נורמלית. זה גרם לי לחשוב איך נשים שהיו עקרות בית, עבדו קשה מאוד מבחינה פיזית, כמה כוח ושרירים היו להן. מזה עלה לי אימג׳ של עקרת בית קשת יום, שכל היום עושה כביסה ואוכל, ויום אחד בעלה חוזר הביתה ומעצבן אותה. היא נותנת לו סטירה והוא עף לאלף עזאזל, והיא הולכת לחיות את החיים שלה.

ישבתי עם תום פרזמן (שותפי לסרט), והתחלנו לזרוק רעיונות, ושיתפתי אותו באימג׳ הזה. לאט לאט זה הצטמצם לתסריט שמספר על אדם שמשתחרר מהעול החברתי וחי בתור מי שהוא באמת. כשחיפשנו לדמות שם, נכנסנו לפורומים של מרוקאים ולצד השם ״תאמו״, היה כתוב שזה שם שניתן לתינוקת במשפחה שנולדו בה רק בנות, כסגולה לזה שהילד הבא יהיה זכר.

תאמו הוא שם שניתן לתינוקת במשפחה שנולדו בה רק בנות, כסגולה לזה שהילד הבא יהיה זכר. זה שם שמבטא את כל הרגשות מול המשפחה והמקום שבאתי ממנו. להגיד אני פה, אני חלק מזה, זה שלי

אמרנו טוב, זה זה. זה מבטא את כל הרגשות מול המשפחה והמקום שבאתי ממנו. להגיד אני פה, אני חלק מזה, זה שלי. הסרט זכה בפסטיבל ״אסיף״ בישראל ובמקסיקו סיטי בפסטיבל ״אנימיסיבו״, והתמודד בעוד כמה פסטיבלים בעולם.

הסאונד שמאחורי האנימציה

הרעשים והצלילים בסרט נלקחו מהקלטות ישנות של תרבויות שונות בארץ, שהיו בארכיון של הספריה הלאומית. את המוזיקה אני עשיתי, כמו בשאר הסרטים שלי. אני מנסה להתעסק כמה שיותר בעולם הסאונד והמוזיקה.

בהתחלה עשיתי שטויות, ואז בלימודים ביקשתי להיכנס לקורס סאונד של מחלקה אחרת. זה פתח בפני עולם שלם, של איך להסתכל על סאונד יחד עם דימוי, איך בכלל להקשיב לסאונד שהוא לא הכי מוזיקלי או נעים לאוזן, ולחשוב עליו בתור כלי שמספר משהו ומעביר רגש.

כשעברתי לירושלים הרגשתי שזה הזמן להגשים את כל מה שרציתי ולא יכולתי כשגרתי אצל ההורים. אז התחלתי ללמוד צ׳לו, וממש נדלקתי על זה. אני לא עושה את זה בצורה פומבית, אבל אני מנגן וכותב כמה שאני יכול. אני מרגיש שהכל מתחבר יחד, זה נכנס לדרך שבה אני יוצר. אם יש איזה אנימטיק (סקיצה) שאני לא יודע איך לפתור, אני מנסה לחשוב מה יהיה הסאונד מאחוריו.

לטוות זיכרון שנמחק

אני חוקר דמויות קוויריות בצפון אפריקה, ומסתבר שהיו כאלו לפני מאות שנים. הגעתי במקרה לבחור אמריקאי בשם נועם סיינה, חוקר היסטוריה יהודית בצפון אפריקה. הוא הוציא ספר על טקסטים קווירים יהודיים, סיפורים ועדויות של דמויות להט״ביות על פני אלפיים שנה.

מצאתי שם סיפור על בחור אלג׳יראי בשם מואיז זקרי, שבשנת 1906 עבר לפריז ופתח שם בר גאה (השני בעיר בזמנו). הוא נע בין אלג׳יר לפריז ומת בשואה. אין עליו שום מידע באינטרנט, הוא כאילו לא היה קיים. וזה שיגע אותי. זה סיפור מדהים.

תום ואני הגשנו את הסיפור של מואיז לקול קורא לסרטי אנימציה קצרים של קרן מקור, התקבלנו וכרגע אנחנו בחממה של פיתוח התסריט. ניתחנו את המחקר של נועם סיינה בין משהו ביוגרפי, לאיך עובד זיכרון של קהילה, קיום של קהילות מסויימות שנמחק בגלל כל מיני אג׳נדות.

סיפור החיים של מואיז הוא הצטלבות של להיות יהודי, אלג׳יראי וגיי. בעבר קעקועים סימלו תרבויות קצה ואנשים שהיו מחוץ למיינסטרים, אז אנחנו משתמשים בקעקועים בתור שפה שמעבירה מנקודה לנקודה.

הקעקועים המסורתיים של הברברים (תרבות קעקועים ייחודית לצפון אפריקה) מסמלים את המקום שממנו הוא הגיע, והאירופאים (של פושעים או מלחים), מייצגים את החיים שהוא חי. זה נגמר בקעקוע של המספר על היד. האמת שלפני שהתחילה הקורונה התחלתי לחפש כיוונים של איך להתחיל לקעקע בעצמי.

להתנהג ולהיראות כמו שאני רוצה

בזמן הלימודים ועד עכשיו עבדתי במטבח בכל מיני מקומות. מאז הקורונה אני בבית. באופן מפתיע, זה הזמן הכי מוצלח עבורי מבחינה מקצועית. הייתי צריך משהו שישבור לי את השגרה של לשבת מול המחשב. אני מת על כל דבר שקשור למלאכת יד, ואחרי שחוטי הרקמה חיכו לי בצד תקופה התחלתי לרקום, וזה הפך לסוג של תרפיה.

אני עובד ממש בספונטניות, אם אני מתחיל לחשוב על דברים יותר מדי הם פשוט לא קורים. הרבה פעמים אני יושב עם הסקצ׳בוק או על פוטושופ, ומתחיל לקשקש עד שיוצא משהו. ההשראה ל־4 קירות הייתה מדף שציירתי עליו מרפסת, עציץ ופרצוף, וניסיתי לחשוב איך אני יכול לחבר ביניהם, איך זה מוביל לזה מוביל לזה.

אני מרגיש שיש לי פרספקטיבה אחרת אחרי סיום הלימודים. זה שינה מאוד את איך שאני תופס את עצמי, זה נתן לי את המקום להתנהג ולהיראות כמו שאני רוצה, מבלי שיהיו לזה השלכות. אני מרגיש שיש לי שפה שהיא שלי, אבל נראה לי שזה משהו שמשתנה ומתעצב כל הזמן.

מדברים על זה שלאמנים יש שני מצבים – שהטכניקה שלך מנסה להשתוות לחשיבה, ושהחשיבה מנסה להגיע לרמה של הטכניקה. אז אני מרגיש שאני במקום שהטכניקה שלי סבבה, ועכשיו אני צריך לפתוח את הראש.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

סקיצות לתאמו

The post 20 ומשהו // צור אדרי appeared first on מגזין פורטפוליו.

15.3.2020. סגר.

אני מתחילה לבחון את ההתנהלות שלי נוכח גזירות המגיפה. 

תשוקה גדולה מתעוררת לראות את מופע העיר. הרחובות, הבניינים, הכיכרות. לוקחת מצלמה, יוצאת ביום הראשון ולא מצליחה לעצור. העוצר מחדד באחת את המראות והקולות שנבלעים תמיד בהמולת השגרה. העיר חשופה, ללא הסחות מוטוריות ואנושיות, המובנות בה ומהוות חלק בלתי נפרד מהווייתה. העיר אינה נראית נטושה אלא יותר במצב של השהייה.

העוצר מתארך. אני משוטטת בעיר יום אחר יום, מתרגשת מהמראות. מצלמת. נהנית. סקרנית אילו מהצילומים ישארו רלוונטיים ויצלחו את מבחן הזמן.

מצלמת ספונטנית, ללא מחוייבות לנושא המצולם. בדיעבד מרגישה איך נושאים שמעסיקים אותי שנים פולשים מעצמם לפריימים העכשווים.

במהלך שנות עבודתי אני מצלמת בני משפחה וחברים קרובים בצילומים מבויימים המדגמנים ארועים משפחתיים. לתערוכות בנושא המשפחה אני בוחרת לצלם שוב דיוקנאות: של בני משפחה, השכנים, שותפים ל״מחאת הרחוב עד 100 מטר״ (כהגדרות שהזמן גרמן). מוצאת רמזים למצב החדש בנוכחותם של אלה בצילום, במבט אל מול העדשה.

אחד מיעדי המסע היומי שחזר על עצמו, היה בריכת גורדון; בריכה שאני שוחה בה שנים. השחיה היומיומית הביאה אותי לעסוק ב״בריכות שחייה״ כנושא צילום. המפגש עם בריכת גורדון, הריקה ממים, היבשה, חבלי סימון המסלולים המוטלים על הקרקעית, כתמי הבוץ, עדות לתחזוקה שתש כוחה שהרפתה מאחיזתה. עצוב.

באחד הבקרים רעש מטוס כבד פילח את השקט. צילמתי אותו במסלולו עד שנבלע מאחורי אחד המגדלים. המשכתי ״לצוד״ ולצלם מטוסים חולפים. מראה הציפור הגדולה הציף בליל של תחושות, מאוויים וזיכרונות. חוסר האפשרות להפליג למחוזות רחוקים מעלה את התסכול, את חוסר האונים. מקום המפלט נחסם. 

מצאתי את עצמי מחפשת דרכים שיאפשרו להגיע לשדה התעופה. לתוכו. לצלם למרות ההגבלות והאיסורים. הדרך היתה ריקה כמצופה, כך גם השדה עצמו. מזג האוויר החורפי ושעת הבוקר המוקדמת יצרו את האור האולטימטיבי.

במהלך היום צילמתי את מסלולי ההמראות והנחיתות. מאוחר יותר, לאחר שבחנתי את התוצרים, הבנתי שהם לא מצליחים להמחיש במובהק את היעדר תנועת המטוסים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

שבתי וחזרתי לצלם בטרמינל 3. הכניסה לאולם ״מקבלי הפנים״ מכה הלם. שממה. הבלונים שהפכו חלק בלתי נפרד מדקורציית התקרה אינם עוד. לוח הנחיתות כבוי, שחור. אולם ההמראות, מסלולי ההמתנה בדרך לדלפקים ריקים. חנויות הדיוטי מוגפות. דלפקי המכירות עטופי בדים שחורים שמכסים את מושאי התשוקות. רמקולי הכריזה כבויים.

שקט. קתדרלת המסעות ריקה. 

–

שם הפרויקט לקוחמתוך השיר טרמינל לומינלט של מאיר אריאל.
תודה לעופר לפלר דובר, רשות שדה התעופה.

The post גליה גור זאב // טרמינל ז׳ה טם איי לאב יו  appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

יואב וינפלד, 32, גר ביפו.
אתר / אינסטגרם / פייסבוק

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם טל החמוד.

מה בצלחת?

צמחוני עם מוסר כפול ותשוקה לתאנים.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

ממש עכשיו נפתחה "ברירת מחדל", תערוכת יחיד שלי בלובי מקום לאמנות, עם מערך של רישומים ועבודות הקרנה. הציורים מתארים כלי עבודה, מכשירים, אברי גוף או שילוב שלהם מצוירים ללא פרטים מיותרים – פולטים, דופקים, משפריצים או מבזיקים אור.

צילומים: מ״ל

אני משתמש בעיקר באיירבראש, שמאפשר ליצור דימויים בעלי מראה נקי, חלק והי־טקי. דווקא מתוך אותם משטחים ״פוטושופיים״ מתגלה היד הרושמת, זו שכונתה בעבר ״הססמוגרף של הנפש״: טעויות קטנות, עילגויות של ביצוע, תבנית ריסוס שיצאה מהמקום, מעידות על הנסיון ליצור דימוי מכני, ממוחשב, קר, ועל הכשלון הגלום בניסיון הזה. העבודות מעלות שאלות על תפקידו ומהותו של הדימוי, ומשרטטים תמונת מצב של המתנה ושל אלימות עצורה שמאיימת להתפרץ.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

הפסל האיקוני רוברט גובר ביקר בסטודיו שלי בזמן רזידנסי בסקוהיגן, מיין שבארצות הברית. מדובר באמן ענק ואיש מתוק, אבל הביקור עצמו היה קצת מאכזב – לא כל אמן מעולה טוב בלתת פידבק על אמנות. רגע החסד היחיד היה כשהבחין ברישום פורטרט קטן על הקיר, ושאל האם זה מייקל ג'קסון? – מה שנתן לרישום את השם ״רוברט גובר שאל אם זה מייקל ג׳קסון״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

להצליח לייצר את הדימוי הכי מינימלי שאפשר, לפשט אותו לגרעין הכי בסיסי שלו, כלומר למצוא את המינימום הנחוץ לדימוי ושעם זאת עדיין יהיה כזה. ייתכן שזה לא דורש אמצעים חומריים, אבל דווקא משום כך זה האתגר הכי גדול.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

מסכה תפורה קאסטם מייד שיצר האמן הגאון גילי אבישר, שהסטודיואים שלנו ב״סטודיובנק״ חולקים קיר ומתגי תאורה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

צילומי הצבה: ורה ולדימירסקי

The post מה קורה // יואב וינפלד appeared first on מגזין פורטפוליו.

קול קורא למעצבות גרפיות ומאיירות להגיש הצעות למיזם אופנה חברתי, תחרות לעיצוב על גבי בגדי נשים. נושא הקולקציה הראשונה הוא אופטימיות – Moments of Optimism – והוא יופיע על גבי גרביון אופנתי איכותי. על פי יוזמות הפרויקט – אילנה ברי וזהבית מדהלה, מקימות חברת ״ינוקא שירותים חינוכיים״ ומייסדות עמותת הקתדרה לאושר – אופטימיות היא אחת מ־24 החוזקות האנושיות, בעלת הקורלציה הגבוהה ביותר עם תחושת הסיפוק בחיים. אופטימיות היא החיסון הפסיכולוגי הטוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לעצמנו – כנגד דיכאון וחרדה. 

בשלב הראשון (עד 10.6) על היוצרות שמעוניינות להשתתף בתחרות לשלוח מייל עם כמה מילים אודותכן, 2-3 תמונות בפורמט JPG המייצגות את סגנון העיצוב שלכן, לינק לאתר והצעת מחיר עבור הקולקציה הראשונה, המונה עשרה עיצובים שונים על גבי גרביון. כל המיילים שיתקבלו יעברו סינון ראשוני שיקח בחשבון את הצעת המחיר יחד עם התאמת הסגנון העיצובי לערכי היוזמה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

בשלב שני (עד 30.7) 24 המעצבות הנבחרות תקבלנה מוקאפ שעליו יוצגו העיצובים לתחרות. כל אחת תשלח שני עיצובים מייצגים, סביב הנושא המרכזי. בשלב בשלישי (1.8-1.9) הדירוג יועבר לבחירת קהל נשים מרחבי הארץ, שתבחרנה באתר התחרות את שש המעצבות הזוכות. בשלב הרביעי והאחרון קולקציה הראשונה של womants תעוצב על ידי שש המעצבות שזכו בתחרות. התשלום יהיה לפי הצעת המחיר שהגישו.

בנוסף, במקביל לכל קולקציה תיבחר עמותה הפועלת למען נשים בישראל, שתקבל 5% אחוז ממסך המכירות. התרומה תינתן מהרווח של היזמות ולא תרד מהשכר של המעצבות.

לפניות ופרטים נוספים: מייל – info@womants.co.il; ווטסאפ – 050-2312126/0

The post קול קורא: רגעים אופנתיים של אופטימיות appeared first on מגזין פורטפוליו.

נולדתי וגדלתי בקיבוץ רבדים, קרוב לאדמה למקורות ולטבע. החיבור לאמנות וליצירה התחיל אצלי כבר מגיל צעיר: משחקת ויוצרת באוויר הפתוח; נוגעת בחומרים שונים, מאיירת, מפוררת, מדביקה ומרכיבה.  

הפעם הראשונה שהתוודעתי לעולם הטקסטיל הייתה בתיכון, במסגרת לימודי במגמת אופנה. האיורים וכתב היד שלי התאפיינו בטקסטורות ובאורנמנטיקה, על ידי מילוי קישוטים ועיטורים של פרחים וצורות אורגניות בחללים ריקים, מה שגרם למורה שלי לכוון ולחשוף אותי לעולם הקסום והמרגש של הטקסטיל. החיבור שלי לתחום היה מיידי וטבעי.

אחרי הצבא והטיול הגדול עשיתי צעד נוסף אל עבר החלום, ונרשמתי ללימודי תואר ראשון במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר עם התמחות באריגה. במהלך הלימודים גרתי עם בן זוגי בקיבוץ נגבה. הדרך הארוכה מהקיבוץ לשנקר הייתה משמעותית בתהליך היצירה: במהלך הנסיעה הארוכה ברכבת, כל המחשבות והרעיונות נרשמו ונכתבו.

את הדרך מתחנת הרכבת למכללה הייתי עושה ברגל, מחפשת ״אוצרות״ שנזרקו בדרך, אוספת חומרים וחלקים שבורים כהשראה וחומר ליצירה הבאה. החומר, המגע והטקסטורה של החומר הם אלה שמובילים אותי למוצר. ההשראה והרעיונות לאריג ולטקסטיל תמיד מגיעים אלי מהחומר. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הבחירה בתחום האריגה הייתה נכונה ומרגשת: הכל מתחיל מחוט, נארג בשתי וערב לבד טקסטיל שאני מעצבת. כך אני שולטת בחומר, בטקסטורה ובצבעוניות שמשתנה מאריג לאריג; גורמת לטקסטיל להתכווץ, להתחבר ולהשתנות, תוך כדי שאני משלבת בעבודת האריגה מסורת ומלאכה קדומה עם טכנולוגיה ומכונה. 

בפרויקט הגמר עיצבתי פריטי לבוש על בסיס עקרונות האסטתיקה היפנית. השתמשתי בכותנה ובצמר, בחרתי שני חומרים שמהרבה בחינות מנוגדים, מגיבים אחרת לחום, והחיבור בין שני החומרים יצר טקסטיל חדש.

את המותג שלי, Efrat Elezraki Woven Textail Design, הקמתי לפני כשנה: אמנות ועיצוב תמיד היו המקום שלי לבטא את הצורך לתת ביטוי לטבע; חלמתי על מותג שמתחבר, מכבד ושומר על הארץ, עם פריטים ידידותיים לסביבה, ייחודיים, בעלי ערך שימור ושימוש. הערכים המנחים אותי הם אריגה ידנית, חומרים טבעיים וידידותיים לסביבה, יצור מקומי בכמות קטנה (one of a kind), שילווה וישמש לשנים רבות.

תהליך חיפוש החומרים מתחיל אצלי בטבע – צבעים, מרקמים, טקסטורות – ובמחשבות להשראות ולסקיצות של דוגמאות. בתהליך החיפוש אחרי גיבוש רעיון אני מחפשת את החוטים הנכונים לעבוד איתם: כותנה אורגנית/ כותנה במבוק/ צמר מרינו /משי יאק ופשתן; כל החומרים שאני משתמשת בהם טבעיים, אורגנים וידידותיים לסביבה. בשלב הבא אני מתרגמת את הסקיצות לחיבורים שונים של אריגה, וכל אריג נארג בהתאם לתכנון, לכמות ולשילוב החומרים. 

לתכנון של החיבור יש משקל בתוצאה הסופית: לפיו נוצרים הטקסטורה והנפח במקום שבו חיבור מסוים תוכנן. לאחר ביצוע האריגה בנול, מורידים ממנו את הבד וכמו שהוא מכניסים אותו לכביסה בחום של 40/60 מעלות (אני יכולה לשלוט במידת ההתכווצות לפי החום). לאחר מכן מייבשים ייבוש ישר ומתקבל מראה חדש לבד.

את הבד אני משאירה כמו שהוא: בשלב הזה העקרון הוא כמה שפחות לגעת ו״לטפל״ בבד, החלק החשוב זה הטקסטיל והוא העיקר. אפקט ההפתעה מרגש אותי בכל פעם מחדש, כשהבד שיוצא מהנול הוא במראה ה״גולמי״ שלו ואחרי כביסה הוא מקבל את צורתו המוגמרת והחדשה. 

The post אפרת אלזרקי // Efrat Elezraki Woven Textail Design appeared first on מגזין פורטפוליו.

גוף ראשון

פוגי נעים מלול, בת 46, יוצרת כל חיי כמאמר הקלישאה. את הלימודים האקדמיים סיימתי במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל בשנת 2000. עבדתי במחלקת התפאורה של הערוץ הראשון ובמחלקת האביזרים של האופרה הישראלית, במקביל העברתי סדנאות אומנות למגוון קהלים. כשהחלטתי להיפטר מהביקורת העצמית שהטביעו בי בבצלאל ולעשות את מה שאני אוהבת, הקמתי את הסטודיו שלי שבו אני יוצרת בובות קרמיקה בהשראת בובות וינטאג׳ מחומרים שונים, שרובן כבר לא מיוצרות כיום.

טבע שני

בביאנלה אני מציגה את הסדרה הכחולה, השונה מיתר העבודות שלי שמאופיינות בקווים ילדותיים וצבעוניות חזקה, ועשויה בצבעים כחול, לבן וזהב. הסדרה כוללת דמויות, ספק ילדותיות ספק בוגרות, המבוססות על בובות קלונט (Clonette) בפרשנות שלי, כפי שאני עושה כבר כמה שנים עם מבחר גדול של בובות קיימות. כשהתחלתי את העבודה עליהן, לא חשבתי שהדברים יתחברו אלי בצורה עמוקה כל כך.

בובת קלונט יוצרה החל משנות ה־50 בגאנה, באפריקה בתקופה הקולוניאלית. דמותה היתה גלגול לדמות טקס ופולחן ששימשה תרבות שבטים במשך דורות, והיתה לבובה התעשייתית הראשונה באפריקה. צורתה המיוחדת, הפנים הגסות והפרטים העדינים, משכו אותי לנסות ולתת לה גלגול נוסף.

פוגי נעים. צילום: איילת לנדאו

הסדרה הכחולה, פוגי נעים. צילומים: אלעד ברמי

באפריקה מספר לידות התאומים גבוה מאוד, בייחוד בקרב שבט הירובה. העניין מורכב ומשמעותי מבחינה רוחנית ועבר תמורות לאורך השנים בתוך התרבות הזו. בשל מספר רב של לידות שהסתיימו במוות של אחד התאומים ברחם או זמן קצר לאחר הלידה, נולדה דמות האיבג׳י (״תאום״ ביורובית).

הדמות, שהיתה מגולפת בעץ או עשויה חומרים זמינים מקומיים אחרים, סימלה את רוחו של התינוק שאיננו. הנשים היו נושאות עמן את הפסלון לכל מקום יחד עם התינוק החי, וטיפלו בו כתינוק לכל דבר. האיבג׳י אף שימש כקמע ברכה ושמירה על התאום הבריא.

דמות האיבג׳י, שהיתה מגולפת בעץ או עשויה חומרים זמינים מקומיים אחרים, סימלה את רוחו של התינוק שאיננו. הנשים היו נושאות עמן את הפסלון לכל מקום יחד עם התינוק החי, וטיפלו בו כתינוק לכל דבר. האיבג׳י אף שימש כקמע ברכה ושמירה על התאום הבריא

בהתאם, בובת קלונט (ששמה נובע מהמילה שיבוט), שימשה את אנשי השבט הגדול לצרכים רוחניים. בשנות ה־70 החלה להימכר גם מחוץ לאפריקה ועיצובה הפך אייקוני ומוכר. כיום הבובות משמשות פריט נוי ואספנות בגלריות ובתים פרטיים בכל העולם. הבובה עשויה מפלסטיק, חלקו ממוחזר, מיוצרת עדיין באפריקה בשלל צבעים עליזים וחזקים ומשווקת הלאה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

את כל עניין סיפור התאומים לא ידעתי עד לאחרונה. אני עצמי תאומה לתינוקת שלא שרדה את ההריון, והעניין עולה אצלי מדי פעם במחשבות ובתחושות. אני יודעת ומרגישה באינטואיציה שכל מה שאני עושה, בייחוד בבחירת העבודה עם דמויות, עניין ההכפלה והחיפוש הוא לא סתם. העיסוק עתה, עם בובת הקלונט הופך משמעותי, מציף ומורכב יותר.

עבודות קודמות של פוגי נעים. צילומים: מ״ל

מתרחצות. צילום: אלעד ברמי

און/אוף

קראפט זה אני וכל מהותי. אני חיה ומעריצה את העולם הזה על פשטותו, חכמתו, על עמלנותו ודיוקו. אני מתחברת לעולם הקראפט ממקומו הישן של הלואו־טק אל מול העושר והחיבור לטכנולוגיה, למשכילים לעשות שימוש נכון בחיבור בין העולמות. אני יוצרת את העבודות בסדרות קטנות, מכורה לעבודת היד ולסזיפיות גם במחיר כדאיות או פרקטיות עסקית. אני שמחה לראות שיש הבנה וחזרה של הקראפט לקדמת הבמה ושילובו בעולם העיצוב והאמנות העכשווית, עם היכולות המתפתחות בעולמות אלו.

חייבת/צריכה

חייבת ליצור. אם לא הייתי יוצרת הייתי משתגעת. פשוטו כמשמעו, זו המהות שלי והשפיות שלי.

שמיים וארץ

אני עוקבת אחרי יוצרים רבים נהנית מהיצירות והיצירתיות. אחת מהן היא מריאנה מונטגודו, שיוצרת פסלי ענק מחומרים שונים ובעיקר ממחזרת פסולת. הפסלים שלה נוצרים מהקרביים ונכנסים (לפחות לשלי) בלי בעיות. קראפט במיטבו.

אמן ישראלי שאני מאוד אוהבת הוא טל בטיט, יוצר סופר־מוכשר שמציג אף הוא עבודה בביאנלה. אני אוהבת את עבודות הקרמיקה שלו המשלבות טכנולוגיה גבוהה, עבודה בחומר ובחירות עיצוביות מעולם הקראפט.

אתה נמצא כאן

אין לי המלצה על מוזיאון ספציפי, אני יותר בגישה של ״העולם בכף ידך״ ונחשפת יום־יום לחומרים רבים המעניינים אותי ברשת. אני מודה על ההזדמנות להיות חשופה לכל העושר והאושר הזה, ועל היותי יוצרת בעידן הזה.

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020
אוצרים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער, מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
פתיחה: 2.6

The post ביאנלה 2020 // פוגי נעים appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב תמר, מה שלומך? איך עוברת עלייך החזרה לשגרת הפוסט (?) קורונה?

הי יובל! אני בטוב סך הכל, ימים מוזרים סביב הקורונה בהחלט. החזרה לשגרת ה״פוסט קורונה״ היא גם סוגייה אצלי… אני לא מתה על כל המכשור, המדחומים, התורים, הטאבלטים וכו׳

כן, יכול להבין. ומזל טוב על הספר, מחברת משלך. אני מניח שהקורונה לא השתלבה יפה בתכניות ההשקה שלו

תודה רבה! 

חחח, אכן נכון. ההשקה של הספר הייתה אמורה להתקיים בדיוק כשהתחילו מגבלות המפגשים בארץ, ולכן נדחתה לחודש ספטמבר. בכלל, הקורונה טרפה לא מעט קלפים: לא רק בארץ, בעולם כולו. אני חושבת שאנחנו עוד לא באמת יודעים לא זה יתגלגל ומה יקרה הלאה. איך בלונדון? (סמיילי ירוק מקנאה)

בשכונה שאני גר בה (המפסטד) הכל רגוע ושלו, מזג האוויר נפלא, הכל פתוח לטייק אווי והפארק מהמם, כך שאני לא מתלונן. אבל בואי נדבר על הספר: קודם כל אולי תסבירי מה זה הספר הזה

אני שמחה לשמוע! (כילדה, הייתי משוכנעת שנולדתי במקום הלא נכון ושהייתי אמורה לגדול באנגליה… אני עדין מנסה לפצח את העניין הזה.)

אבל בוא נדבר על מחברת משלך – מחברת קטנה וקלת משקל, מלאה טקסטים ואיורים שנוצרה עבור נשים בהריון מתוך הרצון לאפשר להן ״מרחב״ להוציא ולבטא את תחושותיהן. לאורך המחברת שזורים פרקים הנוגעים בעיקר בתהליכים הרגשיים שעוברת האישה במהלך ההריון ולצידם איורים ודפי כתיבה/ציור שנועדו לעורר מחשבה, להעניק השראה ואף לעודד ״התערבות״ איורית

תמר דברת. צילום: מ״ל

מחברת משלך. צילום: דליה שחר

איך נוצר הקשר עם המחברות, שרית אליהו ועדי ברוש? ומה היה האופי של העבודה איתן?

בהתחלה פנתה אלי בטלפון שרית, שחיברה גם את ״ספר החלומות שלי״. היא ראתה את העבודות שלי ואת העיסוק שלי בפאטרנים וריבוי דימויים, והתחילה לספר לי על הפרוייקט. אני בדרך כלל מאמינה גדולה של פתיחת דלתות ואמירת ״כן״ לכל, אבל פייר, זה היה בחודש יולי (כלומר ידעתי כמאיירת־אמא, שהזמן שלי להתחיל עבודה עכשיו הוא בלתי אפשרי) וגם, המילה ״ספר״ הפחידה אותי ובשילוב עם המילה ״נשים״, בכלל… 

אז אמרתי לא. אמרתי שאני לא עובדת על ספרים בחופש הגדול… אבל אז היא שיתפה אותי בנושא הספר ומעט במחשבות שלה, והסכמתי להיפגש לשמוע עוד. כשנפגשתי לראשונה עם עדי ועם שרית, הבנתי שזה חיבור מנצח. הן נשים מהממות ומעוררות השראה! ומעל לכל – היתה לי תחושת שליחות מאוד חשובה לנושא

למה תחושת שליחות?

ההריון הראשון שלי תפס אותי יחסית מוקדם (בטעות) ובמהלך שנקר… לא המקום הכי ״הריוני״. הרגשתי מאוד לא שייכת. הצורך להעלות ולהציף על פני הקרקע את הנושאים שאף אחת לא מדברת עליהן היה נראה לי חשוב מאין כמוהו. נשים לא באמת מדברות. זה קטע.

לא תמיד ההריון הוא מושלם (פיזית או נפשית) וגם אחר כך יש הרבה תקופות לא פשוטות והרבה נושאים כואבים (לצד שמחה ואושר). וזה הרגיש לי חשוב להגיד, שזה בסדר. שזה לגיטימי. שאת לא היחידה. שאנחנו כנשים חולקות הרבה מחשבות משותפות. וגם, אני מאוד אוהבת סימבוליזם וחקר חלומות – וזה היה אחד הנושאים שהניעו את המחברת בתחילה (אחר כך היא קיבלה עוד תוכן).

לא תמיד ההריון הוא מושלם וגם אחר כך יש הרבה תקופות לא פשוטות והרבה נושאים כואבים (לצד שמחה ואושר). וזה הרגיש לי חשוב להגיד, שזה בסדר. שזה לגיטימי. שאת לא היחידה. שאנחנו כנשים חולקות הרבה מחשבות משותפות

עבדנו המון יחד וזה היה נהדר, כי יש לי נטייה להתבודדות. ומשהו בהן פתח אותי לסוג אחר של עבודה. נוצר בינינו קשר ושיח, דיברנו המון על הריון ולידה, על נשיות, על חלומות. קראתי את כל הטקסטים שוב ושוב. היינו נפגשות וחושבות יחד על הסמלים, על הדימויים, ומחליטות מה נכנס, מה יוצא ומה ממשיך. זה היה מאוד מפרה. וקיבלתי חופש אמנותי מלא! חלומה של כל מאיירת…

בואי תתני קצת דוגמאות של תוכן ואיך האיור משתלב בו, מאיר אותו, חי איתו ביחד בדפי המחברת

וואו, אחת המחשבות היתה באמת לא לתת את האיור ה״מובן מאליו״. אחת הדוגמאות האהובות עלי הוא הפרק נשיות ומיניות (או ״אני יפה?״), שנפתח עם איור בוטני בסגנונו של ענף תאנה חצויה. החיבור הזה של אוביקט מהטבע שהוא כל כך נשי, מתוק, חושני, רחמי (כלומר החיתוך של הפרי נראה כחושף רחם), פשוט הרגיש לי מושלם. הוא אומר נשיות מבלי לאייר אותה פרופר.

דוגמה נוספת היא הפרק של נושא הבדיקות שבחתי לתת לו כפולה של הרים ונוף מתוך מחשבה על כמות האוויר שאישה צריכה כדי לשרוד את זה בשפיות. חחח…

סוג נוסף של איור הוא כזה המועדד התערבות – כפולה של איור הנגטיב באופן שמזמין את האישה לקשקש בפנים. המחשבה היא שאם קשה לה לכתוב או לצייר, התערבות באיור קיים תעזור לה לצלול פנימה ולהמשיך לבטא את עצמה

ומבחינת סגנון איורי וסקלת צבעים?

קשה לי להגדיר סגנון איורי על עצמי, אני מניחה שאפשר לומר שאני עובדת בסגנון נטורליסטי־נאיבי ומכיוון שהאהבה הכי גדולה שלי היא פאטרנים, אני כל הזמן חושבת על המשחק הזה בין עומס לנקיון, בין ריבוי פרטים לצמצום גרפי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פלטת הצבעים היא משהו שבא אצלי באופן אינטאיטיבי. בדרך כלל יש לי כיוון בראש: לדוגמה, ידעתי שאני רוצה הרבה גווני skin במחברת, ולאט לאט היא התגבשה למשהו מובנה יותר. חלק מהצבעים נושרים ואחרים נכנסים במקומם. רציתי ליצור סקלה מרוממת ריגשית, צבעונית אך גם עם אפשרות ליצירת אינטמיות ושקט.

מקווה שהצלחתי

לגמרי. אני חושב שאפרופו נטורליסטי־נאיבי, יצא לך פה גם משהו מאוד אנושי ואישי

משמח אותי מאוד לשמוע. אני מקווה שעוד ירגישו כך

תגידי, איפה את רואה בפרויקט הזה המשך לשפה שלך ואיפה יש בו משהו חדש, או התפתחות למקום אחר?

שאלה מורכבת יובל… אני חושבת שיש בו הרבה מהעולם ה״דקורטיבי״ שממנו יצאתי לפרויקט. החזרה לטכניקות ידניות והאיור בגואש הוא משהו שמלווה אותי מספר שנים, ובתוכו אני בחיפוש תמידי אחר השפה. ה״חדש״ כאן נוצר מתוך תגובה לנושא. איור לטקסט רגשי הוא אחר ואני מקווה שזה משהו שאמשיך לעסוק בו ולנסות לפתור.

אבל לאחרונה אני ממש מתגעגעת לרישום קלאסי (משם הגעתי לעולם) ויש לי תחושה שמבחינת ״שפה אישית״, החיפוש הבא יהיה קשור לזה…

יפה! מה עוד? על מה את עובדת עכשיו? ומה עוד חשוב להגיד שלא אמרת?

כרגע בכף ידי עבודה למגזין הנפלא MAKING, שמשלבת איור ומלאכות יד (שאני מאוד מאוד אוהבת). בכל רגע נתון אני עובדת על ״שטויות״ משלי… לעולם לא תמצא אותי משועממת. והייתי שמחה להמשיך ולפתח את האיור והטקסט, את השיח על אימהות נשיות וכו׳ מתוך האיור: נראה לאן הכל יוביל. 

מה עוד חשוב שלא אמרתי? לשתף. לדבר. להציף. נשים עם נשים ולא רק. אני חושבת שאנחנו לא פתוחים מספיק עם הסביבה שלנו וזה חבל. אישית זה משהו שאני מנסה לפעול בתוכו אחרת וזה משפר ניכרות את המסע שלי כאן. ובהקשר של המחברת – כל מה שאת מרגישה, הוא בסדר. זה הכי חשוב. ויש הרבה נשים שחולקות איתך את התחושות הללו

מחברת משלך / איתך לתקופת ההריון
שרית אליהו ועדי ברוש; הוצאת עם עובד
איורים: תמר דברת; עריכה גרפית ועיצוב: סטודיו תמר בר־דיין, נואל ערפאת; תכנון עטיפה: בילי רגב

The post תמר דברת: להגיד נשיות מבלי לאייר אותה פרופר appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה פעולה מתוזמנת, שתיפתח ביום חמישי 4.6 בבית הנסן, התגבשה בתהליך מתמשך של עבודה עם אמנים.ות, אוצרים.ות וכותבים.ות במהלך חודשיי ההסגר תחת משבר הקורונה. הרכיב הקושר בין המשתתפים.ות הוא בחירתם.ן ליצור ולשתף את עבודתם במהלך תקופה יוצאת דופן זו. כל אחד ואחת מהם.ן הציג.ה פרויקט ב־BIDUD Residency, פלטפורמה דיגיטלית שפעלה ברשת בין ה־29 במרץ ועד ה־16 במאי. BIDUD כלל 45 פרויקטים שנעשו על ידי יותר מ־ יוצרים.ות.

המהלך היה פרויקט ניסיוני שהלך והתפתח עם הזמן והזמין את המשתתפים להגיב בדרכים שונות למציאות המגבילה והמשתנה. הוא יצר סביבו תחושת קהילתיות יוצאת דופן ואף מוזרה, כזו הנובעת דווקא מהפרדה קיצונית. פעולה מתוזמנת אינה תרגום של BIDUD Residency במרחב הפיזי, אלא המשך של הניסוי, עכשיו, כשמפגש פיזי מתאפשר. כתערוכת בזק היא תמשיך להתגבש ולהתנסח עד לרגע הפתיחה ואף לאחר מכן. 

מיכל הלפמן

רעות קרן. צילום: עמוס הולצמן

רות פתיר

פעולה מתוזמנת ממסגרת רגע מסוים בזמן ומגיבה מתוך מאפייניו הייחודיים. במקום להתרחב ולהתפשט, היא מתקיימת כקפסולת זמן ייחודית וסגורה. היא מיידית ואינטואיטיבית, יורה באפלה. רגע ההיווצרות מוגבל, אבל הוא מתרחש בין אם היא פוגעת או לא. 

התערוכה הינה פרויקט משותף בין יוצרים ומאתגרת את ההפרדה הלעיתים ארכאית בין אמנים ואוצרים. תהליך העבודה מעלה שאלות כמו מה טיבה של קהילה זו שהתגבשה בתקופת משבר? כיצד משבר זה השפיע על הפרקטיקה של היוצרים.ות? מה נבחר להציג ולחשוף עכשיו כשתערוכה פיזית אפשרית? מה המשמעות וההשלכות של אמנות מתוזמנת? ואלו נרטיבים יתגבשו לאחר שלושה חודשים של עבודה משותפת?

פעולה מתוזמנת
אוצרים: תמיר ארליך, נוי חיימוביץ׳; הפקה: סמדר צוק
בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים
פתיחה: 4.6; נעילה: 4.7
משתתפים.ות: שיר רז, רות פתיר, איתמר שטמלר, ליאור זלמנסון, אודי אדלמן, רעות קרן, שחר אפק, רועי ברנד, גילי סיטון, דוד דובשני, מתן אורן, מיכל הלפמן, הילה טוני נבוק, אורי הולבן, יסמין כספין, טליה ישראלי, ניר הראל, אלכס בן־ארי, רוני קרפיול, ניב פרידמן, עומר שיזף, נעמה בר־אור ועירא שליט, עידו גורדון, יעל פרנק.
לצד התערוכה יושק במהדורה מיוחדת אסופת טקסטים מתוך BIDUD Residency (ועוד). הספר כולל טקסטים של נירית נלסון, רועי ברנד, מורן סולומרסקי, ורדית גרוס, עמית שמעא, יואב רונאל, קרן גולדברג, ניב פרידמן, אבי לובין וגליה פסטרנק.

דוד דובשני

עומר שיזף

The post פעולה מתוזמנת: תערוכת בזק קבוצתית בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

גוף ראשון

נועם, בן 45, למד תואר ראשון במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, תואר שני בקראפט ב־Konstfack בשטוקהולם, בהתמחות בקרמיקה וזכוכית, ובין לבין עוד המון קורסים והתמחויות במגוון של תחומים. מיכל, בת 43, למדה תואר ראשון בתקשורת חזותית בבצלאל, ופה ושם קורסים בפילוסופיה, בדפוס רשת ובניפוח זכוכית.

אחרי כמה שנים של עבודה עבור לקוחות, התחלנו לעבוד ביחד ולפתח את שפה ויזואלית שמבוססת על המפגש בין המיומנויות ועולמות התוכן השונים שלנו, ולראות לאן זה יוביל. מאז אנחנו צוללים לתוך תהליכים חומריים וטכנולוגים ומחפשים בהם אפשרויות של ביטוי אותנטי, בטווח של דיסציפלינות: עיצוב במה, אוביקטים בעבודת־יד, פיתוחים טכנולוגיים ומחקר תיאורטי. במקביל אנחנו מרצים ומלמדים ותמיד נהנים מהמפגש עם סטודנטים.

טבע שני

בביאנלה אנחנו מציגים עבודות משלוש סדרות, כולן נוצרו בניפוח זכוכית לתוך תבניות. התבניות הן בשבילנו כלי עבודה מרכזי, שמאפשר לספר סיפורים מורכבים על תהליכי עבודה בחומר.

סדרה אחת נקראת Canvas Amphorae, והיא תולדה של חיפוש השורשים המקצועיים שלנו והקשר שלנו לקראפט מהעת העתיקה, שרודף אותנו שנים ארוכות. הסדרה כוללת ציטוטים של כלים עתיקים, שנתפרו בבד קנבס ונופחו בזכוכית בטכניקת Mould Blow, הדוחפת את הזכוכית לקצה היכולת שלה להעתיק טקסטורות ופני שטח, כך שמתקבל אוביקט מזכוכית שנראה עשוי בד.

מיכל צדרבאום ונועם דובר. צילום: אריאל ואן סטרטן

Canvas Amphorae. צילומים: שחר וזיו כץ

תהליך העבודה. צילומים: מ״ל

Charcoal Volumes. צילום: שחר וזיו כץ

סדרה שניה, Charcoal Volumes, כוללת גופים שנופחו לתוך תבניות עץ. בניגוד לשיטה המסורתית, התבניות שלנו יבשות, ולכן העץ נשרף ומתגחל במפגש עם הזכוכית החמה. כך, הזכוכית אוספת אליה את צורת הגחל והמרקם שלו, ואף את חלקיקי האפר.

הסדרה האחרונה נקראת Chainsawed Amphorae, ועוסקת בדימוי הארכיטיפי של האמפורה הרומאית ובאופן שבו תהליכי וכלי העבודה מונכחים באוביקט. האמפורות סדרה זו נופחו לתוך תבניות עץ שיוצרו בעזרת משור שרשרת; כלי העבודה, על איכותיו ומגבלותיו, הוא שהכתיב את הביטוי בזכוכית.

אנחנו אוהבים להגדיר את עצמנו כאנשי קראפט, בגלל החיפוש המתמשך שלנו אחר ידע חומרי. אנחנו גם מעצבים, כי אנחנו מתעסקים ביצירת של דימויים וצורות, ואנחנו גם אמנים מעצם המוטיבציה שלנו לספר סיפורים ולבטא את עצמנו בחומר. הגדרות האלה תקפות בעיקר מנקודת המבט של השוק. כשאתה בסטודיו כל זה לא באמת רלוונטי

און/אוף

אנחנו אוהבים להגדיר את עצמנו כאנשי קראפט, בגלל החיפוש המתמשך שלנו אחר ידע חומרי. אנחנו גם מעצבים, כי אנחנו מתעסקים ביצירת של דימויים וצורות, ואנחנו גם אמנים מעצם המוטיבציה שלנו לספר סיפורים ולבטא את עצמנו בחומר.

בעצם אנחנו חושבים שההגדרות האלה תקפות בעיקר כשמסתכלים על הדברים מנקודת המבט של השוק – שוק האמנות, שוק העיצוב, שוק הקראפט. כשאתה בסטודיו כל זה לא באמת רלוונטי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בשבילנו לא קיים מתח בין טכניקות מסורתיות לעידן הדיגיטלי, אלא הזדמנות להנות משני העולמות ומהמפגשים העשירים שביניהם. אנחנו מפתחים מדפסות תלת־ממד לחימר ומדפיסים בהן תבניות לניפוח זכוכית, ובמקביל שואבים ידע עתיק מהפיניקים שניפחו זכוכית בתבניות טרה־קוטה לפני 2000 שנה.

מהעת העתיקה ועד למהפכה התעשייתית, אנשי הקראפט היו אלה שהובילו את פריצות הדרך הטכנולוגיות ואת תפיסות החדשנות. לדעתנו התקופה הנוכחית, עם זמינות הידע והקוד הפתוח, יכולה להיות הזדמנות נהדרת ליוצרים לחזור ולהשתתף בשיח על חדשנות טכנולוגית, ואפילו לתרום לשיח הזה מתוך הגישה החומרית שלהם.

תבניות מתוך תהליך העבודה. צילומים: מ״ל

Charcoal Volumes. צילום: הדר סייפן

חייבת/צריכה

אם לא היינו עוסקים בזה… לא יודעים! מיכל היתה אולי מוצאת את עצמה באחת הפקולטות ללימודי רוח, ונועם היה כנראה מתמסר לחיים של ים ומחפש אוצרות רומאים עתיקים.

שמיים וארץ

אמן מקומי מומלץ שקרוב מאד לליבנו, אבל כבר מזמן לא בחיים, הוא איניון. איניון היה מנפח זכוכית, מאסטר פיניקי שחי במאה הראשונה לספירה בצידון והיה (אולי) קונה את חומר הגלם שלו במפעל באיזור חדרה. עבודות שלו נמצאו בכל רחבי האימפריה הרומית, הוא היה גאון בפיתוח של שיטות עבודה ושליטה בחומר. אפשר להכיר עוד את העבודות שלו בשתי הרצאות (כאן וגם כאן) שמסכמות מחקר מ־2014 של המטרופוליטן ומוזיאון הזכוכית בקורנינג על איניון.

אמנית אמריקאית שאנחנו אוהבים היא Nancy Callan, מנפחת זכוכית אגדית שעוסקת בחיפוש אחר איכויות גרפיות בטכניקות צבע מסורתיות ונציאניות. העושר והדיוק של העבודות שלה מפעימים. את העבודות שלה אפשר לראות באתר ובאינסטגרם שלה.

אתה נמצא כאן

אי אפשר בלי ההקשר השוודי… בשוודיה יש מסורות ענפות ומבוססות של עשייה בחומר – בהרבה חומרים. יש המון מה לראות שם, אנחנו נמליץ כאן על מוזיאון וואסה, המוזיאון הכי מתויר בשוודיה, שמציג את סיפורה של ספינת מלחמה מלכותית שטבעה בנמל שטוקהולם ונמשתה מהמים אחרי 333 שנה. הסיפור כולו מרתק, אבל בשבילנו העיקר הוא סיפור הבנייה של הספינה והעוצמה האדירה של הקראפט והידע החומרי על קנה המידה הפנטסטי שלו.

The post ביאנלה 2020 // נועם דובר ומיכל צדרבאום appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשנת 1994 עסקו אמצעי התקשורת בארץ ובעולם ברצח העם ברואנדה. במשך כ־100 ימים, בין אפריל ליולי אותה שנה, נרצחו על פי ההערכות היותר זהירות כחצי מיליון בני הטוטסי על ידי אנשי הממשל של רואנדה בני ההוטו. על פי הערכות אחרות מדובר במיליון בני אדם, שנרצחו באופן שיטתי ומכוון.

אחד העוקבים אחר האירועים המזוויעים שהתרחשו במדינה האפריקאית היה יוסי למל, אז מעצב גרפי ופרסומאי בן 37. למל חש רצון עז להעלות את המודעות לנושא, והחליט לעשות זאת בדרך שאותה הכיר: עיצוב כרזה.

יוסי למל, 2020. צילומים: מ״ל

לצורך עיצוב הכרזה היה זקוק למל לדימוי. אך מהיכן משיגים תצלום מרואנדה? התשובה הייתה אמנסטי אינטרנשיונל. ״פניתי למנכ״לית הסניף הישראלי של הארגון, יעל וייס־ריינד, היות וחשבתי שיש בידיהם חומרים חזותיים שבהם אוכל להשתמש״, נזכר למל. ״הוצעו לי מספר תמונות, ואחת מהן, זו של ילד רואנדי, הופיעה בסופו של דבר על גבי הכרזה שלי״.

וייס־ריינד התרשמה מיכולותיו של למל והתעניינה בשיתוף פעולה מקצועי. כך יצא לדרך שיתוף פעולה שנמשך עשור, שבמסגרתו עיצב למל לסניף הישראלי של אמנסטי אינטרנשיונל קמפיינים איקוניים ששינו את פניו, והובילו לגידול של פי עשרה במספר החברים.

עברנו לדימויים שמציגים בני אדם

כרזת רצח העם ברואנדה לא הייתה הראשונה שלמל עיצב בנושא חברתי או פוליטי. עוד כסטודנט במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל בשנות ה־80 המוקדמות עיצב כרזות דומות. ״העיסוק בנושאים האלה הוא חלק מה־די־אן־איי שלי, זה מגיע מהבית״, הוא מסביר.

בין הכרזות הבולטות שעיצב עד 1994 הייתה כרזה העוסקת באינתיפאדה הראשונה, שאותה עיצב בשנת 1987, וכרזת Life Saver המפורסמת משנת 1993, שעסקה ביום האיידס הבינלאומי. בהמשך יעצב כמה מהכרזות החשובות שעוצבו בישראל בנושאי זכויות אדם, מהגרים, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, משבר האקלים ואסונות אקולוגיים.

במשך עשור, בשנים 1995-2005, יצר למל בהתנדבות עשרה קמפיינים שנתיים לסניף הישראלי של אמנסטי אינטרנשיונל. בנוסף, בתקופות שבין הקמפיינים השנתיים, נוצרו גם כאלה נקודתיים, שהופקו לצורך אירועים ספציפיים.

שיאה של הפעילות השיווקית והפרסומית הגיע בכל שנה ב־10 בדצמבר – יום זכויות האדם הבינלאומי. תאריך זה היה הטריגר לפתיחת הקמפיין השנתי, שכלל ראשית כל את הדו״ח השנתי של הארגון, ולווה בשלטי חוצות, מודעות לעיתונים, כרזות ועוד. בשנת 1997 אף כלל הקמפיין תשדירים ששודרו בטלוויזיה.

כשהגעתי לאמנסטי בשנת 1994, לצורך חיפוש דימוי לכרזת רצח העם ברואנדה שעיצבתי, לא היה להם מיתוג מסודר או איזו שפה רעיונית וגרפית שהובילה את הקמפיינים שלהם

הקמפיין הראשון שיצר למל לסניף הישראלי נוצר בשנת 1995. ״כשהגעתי אליהם לראשונה בשנת 1994 לצורך חיפוש דימוי לכרזת רצח העם ברואנדה שעיצבתי, לא היה להם מיתוג מסודר או איזו שפה רעיונית וגרפית שהובילה את הקמפיינים שלהם״, מספר למל. עד לנקודה שבה הוא נכנס לתמונה, כל החומרים הפרסומיים של הסניף הישראלי היו כאלה שעוצבו בחו״ל ורק עברו עדכון שפה לעברית.

הדימוי הראשון שלמל הציע היה מורכב מצילום תקריב של גדר תיל, שנחתכת על ידי לוגו טיפוגרפי. הארגון קיבל את ההצעה ובשנת 1995 יצא במסע פרסום שכלל שלטי חוצות ומודעות לעיתונים, המבוסס על אותו דימוי. הקמפיין הצליח ועמד במטרתו העיקרית, שהייתה העלאת המודעות לקיומו של הארגון. הוא זכה לחשיפה רבה, ובזכותו התווספו חברים חדשים רבים.

״הקמפיין הזה היה קמפיין היכרות עם הארגון בישראל״, מספר למל. ״הדימוי היה חזק ודרמטי והעניק תחושה של חוץ לארץ״. למעשה הוא אף הגיע לחוץ לארץ, כשהופיע בהמשך על גבי שער המגזין העולמי של הארגון, שהופץ בכל רחבי העולם. 

קמפיין ראשון, 1995

לוח שנה, 1998

מספר חודשים לאחר מכן חזר למל שוב למשרדי הנהלת הארגון, הפעם כבר עם הצעה לתדמית כוללת ורחבה. ליבה של התדמית היה הלוגו המפורסם, זה שכולל את דימוי היד המושטת שמארבעת המרווחים שבין אצבעותיה נוצרות ארבע ידיים מושטות נוספות, ומתחתיו הכיתוב אמנסטי אינטרנשיונל.

״במקור, הלוגו עוצב בארבע גרסאות מבחינת שוני צבע הרקע״, מספר למל. ״הגרסה הידועה ביותר היא זו עם הרקע האדום, בעיקר כי היא הגרסה העיקרית ובה נעשה שימוש רחב יותר. אבל ישנן שלוש גרסאות נוספות, בעלות רקע צהוב, ירוק וכחול״.

גם לוגו היד זכה לחשיפה בינלאומית, וסניפים נוספים ברחבי העולם עשו בו שימוש, דוגמת אלה של בלגיה ונורבגיה. בהמשך עיצב למל גרסאות צבעוניות נוספות, בצבעים כגון ורוד וסגול.

מעבר ללוגו, כללה התדמית החדשה שהציע למל גם סדרת מודעות ושלטי חוצות. ״המהפכה באה לידי ביטוי בכך שעברנו לדימויים שמציגים בני אדם״, הוא מדגיש. כל המודעות ושלטי החוצות שעיצב עסקו בזכויות אדם במדינות זרות, לא בישראל. זאת משום שעל פי הנהלים של הארגון, רשאים הסניפים לבקר ולדווח אודות המתרחש מחוץ למדינתם. סניף מקומי לא עוסק בנעשה בארצו. הסיבה לכך היא האובייקטיביות של הדיווח.

מטרת העל: גיוס חברים חדשים

למל נולד בירושלים בשנת 1957. הוא מעצב גרפי ופרסומאי, בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (1983), מבכירי המעצבים הגרפיים שחיים ופועלים כיום בישראל. כיום הוא מנהל הקריאייטיב ושותף ב״למל־כהן קריאייטיב פקטורי״. במהלך הקריירה שלו היה אחראי על קמפיינים פרסומיים למוסדות ציבוריים ולגופים מסחריים רבים. בין השאר מתמחה למל בבניית מותגים וזהות תאגידית, ומשמש כאיש חינוך, בהיותו מרצה בכיר במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי בחולון.

במקביל לעבודתו המסחרית מעצב למל כרזות אישיות בנושאים חברתיים ופוליטיים, שהידועות שבהן עוסקות בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני וזכו לתהודה רבה. למל הוא מנציגיו הבולטים של העיצוב הגרפי הישראלי בעולם מזה למעלה משלושה עשורים, הכרזות שעיצב הוצגו במוזיאונים חשובים ברחבי העולם וזיכו אותו בפרסי עיצוב רבים.

לפני כחודש זכה בפרס הזהב של מגזין העיצוב היוקרתי Graphis  הניו־יורקי, בעבור עיצוב כרזת ״הבחירה – מלחמה / שלום״ שאותה עיצב מוקדם יותר השנה. בהיותו דור שני להורים ניצולי שואה עוסק למל רבות בנושא זה. בין הפרויקטים האישיים המשמעותיים שיצר הייתה טרילוגיית הזיכרון של משפחתו.

בכל שנה יצר למל בעבור אמנסטי ישראל קמפיין חדש בעל קונספט רעיוני שונה שהתמקד בנושא מסוים, כמו סחר בנשים, טרור ועינויים. המשותף לכל הקמפיינים הייתה מטרת העל: גיוס חברים חדשים לארגון. 

אחד הקמפיינים האפקטיביים ביותר היה זה של שנת 1997, שעסק במערכה העולמית נגד עינוי אסירים פוליטיים. הקמפיין הציג תקריבי תצלומים של פרצופים, שייצגו את אותם אסירים: גבר שעיניו מכוסות ביריעת בד שחורה ייצג אסיר מפרו; אישה סינית שפיה חסום במסקינטייפ אדום ייצגה אסירה מסין; גבר שחבל מלופף סביב פניו ייצג אסיר מטורקיה; גבר שגדר תיל מלופפת סביב פרצופו ייצג אסיר מניגריה.

את האנשים שכיכבו על גבי המודעות, שצולמו על ידי ישראל כהן, ליקט למל ממקומות שונים: ״הבחורה הסינית הייתה חברה של אחת מפעילות הארגון, ואת הבחור כהה העור איתרתי בדרום תל אביב. הוא היה פליט מגאנה שעבד בארץ כפועל, שילמתי לו בתמורה ליום הצילום״.

קמפיין עינוי אסירים פוליטיים, 1997

קמפיין העולם השלישי הגווע מול העולם המערבי השבע, 1999

קמפיין בולט נוסף שנחשב למוצלח במיוחד היה זה שעיצב למל בשנת 1999, שאת נושאו הוא מגדיר כ״העולם השלישי הגווע, לעומת העולם המערבי השבע״. הקמפיין כלל שלוש מודעות / שלטי חוצות, שהדגישו את הפער הבלתי נתפס בין שני העולמות. למל הציב זה לצד זה זוגות דימויים דומים מבחינה צורנית, בעוד שהפן החזותי המשותף להם, היה זה שהדגיש את הפערים.

כף רגלו היחפה של ילד שחום עור הוצבה לצד חלקו התחתון של מקל גולף; זוג ידיים כהות עור אוגרות כמה גרגירי אורז הוצבו לצד קופסה של קוויאר; גופתו של נער שחום עור מגולגלת בתוך מחצלת, באופן שבו נקברו בקבורות המוניות באפריקה אלו שמתו ברעב, במגפות ובמלחמות, הוצבה לצד סיגר. ההשוואות הויזואליות המתוחכמות יצרו התעניינות ציבורית רבה, והקמפיין המוצלח זכה בפרס קמפיין השנה לשנת 1999 בקטגוריית נושאים חברתיים של תחרות פרס אותות מטעם איגוד הפרסום הישראלי.

הפוסטר הפך לפוסט

לא כל הרעיונות שהעלה למל בפני ראשי אמנסטי יצאו לפועל. בחודש מרץ של שנת 2000, לרגל שנת המילניום, ביקר בארץ האפיפיור יוחנן פאולוס השני. למל עיצב כרזה שעסקה באסירים פוליטיים, שבה נראית דמותו של ישו, שלראשו כתר עשוי גדר תיל במקום כתר הקוצים. הדוגמן היה סטודנט של למל, בשם נועם, שהתנדב לגלם את הדמות.

״ישו הוא הדוגמה הכי מפורסמת בעולם לאסיר פוליטי״, מסביר למל את ההחלטה של הנהלת הארגון לגנוז את הכרזה ולא לפרסם אותה; ״היא הייתה פרובוקטיבית מדי בעבורם״. אמנם לא נעשה בה שימוש על ידי הארגון, אך הכרזה קיבלה חשיפה רבה בעת שלמל הציג אותה בתערוכות שהציגו את עבודותיו.

״ישו הוא הדוגמה הכי מפורסמת בעולם לאסיר פוליטי״, מסביר למל את ההחלטה של הנהלת הארגון לגנוז את הכרזה ולא לפרסם אותה; ״היא הייתה פרובוקטיבית מדי בעבורם״

קמפיין ישו הגנוז, 2000

הרצון העז לעצב כרזות בנושאים אקטואלים, שבער בקרבו של למל עוד בהיותו סטודנט, בוער גם כיום. לאחרונה, בתקופת הקורונה, עיצב סדרה בת כ־45 עבודות שמתארות בזמן אמת השתלשלות יומיומית של האירועים. אך האם בשנת 2020 אפשר להגדיר את העבודות ככרזות, אותו מדיום שלמל כה מקושר אליו? ״הפוסטר הפך לפוסט, זה כל השינוי. האות ריש ירדה מהמילה פוסטר, ומעבר לכך זה אותו הדבר לגמרי״.

כל העבודות של סדרת הקורונה עוצבו באותה שפה, וקטורית ושטוחה, ובכולם שולט הצבע האדום, לצד הלבן, האפור והשחור. ״הצבעוניות של סדרת העבודות היא צבעוניות תעמולתית. עוד משותף כמעט לכל העבודות זו הופעתו, בצורות שונות ובמינונים שונים, של האייקון של הקורונה״.

בשל הפורמט החדש שבו למל מפרסם את עבודותיו, בעמוד האינסטגרם שלו, הוא יצר כל אחת מהעבודות בשתי גרסאות: גרסה אחת בפורמט ״קלאסי״ של פוסטר, מלבני, בגודל 100×70 ס״מ, וגרסה שניה, בפורמט ריבועי, שיתאים להצגת העבודה באינסטגרם. ״הפורמט הריבועי הוא פורמט שאני פחות אוהב, אבל אני נאלץ לקבל את התכתיבים של הז׳אנר״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

הפסקת שיתוף הפעולה בין למל ובין הסניף הישראלי של אמנסטי, הגיעה, בצירוף מקרים, באותה עת שבה החליטה הנהלת המטה הבינלאומי של הארגון על יצירת מיתוג כלל־עולמי, שישרת את כל הסניפים ברחבי הגלובוס. הסניף הישראלי יישר קו, ומאז לא עוצב בעבורו קמפיין מקומי. אך הקמפיינים המתורגמים שהגיעו מעבר לים, לא היו דומים לאלו הישראליים שקדמו להם.

במהלך השנים, מעבר לשימוש שבו עשה בהם הארגון, הוצגו הקמפיינים שיצר למל לאמנסטי בתערוכות בארץ ובחו״ל, בין השאר בכנסת ישראל ביום זכויות האדם הבינלאומי. הם גם פורסמו בספרי עיצוב ובמגזינים ברחבי העולם, וזכו בפרסים בתחרויות. לאותם קמפיינים שעיצב למל בשנות ה־90 והאלפיים בעבור אמנסטי אינטרנשיונל סניף ישראל, שמור מקום מרכזי בתולדות העיצוב הגרפי והפרסום הישראלים.

סדרת הקורונה, 2020

The post יוסי למל: יד חופשית appeared first on מגזין פורטפוליו.

גוף ראשון

שלי פרימן, בת 44, חיה ועובדת בתל אביב. למדתי עיצוב תעשייתי בבצלאל, סיימתי בשנת 2002 ומאז אני עוסקת בעיצוב במגוון דיסציפלינות לצד עיסוק מתמשך בתחומי הקראפט השונים. בכל כמה שנים אני מרגישה צורך לשנות כיוון במרחבי היצירה ותמיד הולכת עם זה. בשנים האחרונות עיצבתי משחקי ילדים תחת המותג שלי, שליקה.

טבע שני

בביאנלה אני מציגה גן שעשוי מקיפולי נייר. צומחים בו פרחים שמחוברים לענפים שאספתי במהלך שיטוטים במרחבים שונים, בגינות, ברחובות, בעיר ומחוץ לעיר. חלק מהפרחים המצאתי, אחרים מבוססים על קיפולים מוכרים שלמדתי; את כולם אני יוצרת בעבודה אובססיבית, המתמשכת על פני שעות ארוכות של שקט וריכוז.

זו יצירה שמתפתחת באופן אורגני, המכלול צומח אצלי בסטודיו לאיטו ללא תכנון מוקדם. הרעיון שעומד בבסיס העבודה הוא לחלוק עם הצופים בעבודה את ההיקסמות שלי מהטבע. העבודה מנסה במודע לחקות את הצבעוניות העשירה של הטבע, אבל גם לאפשר למתבוננים בה להתמסר לריתמוס המדיטטיבי שדרכו העבודה נוצרה.

המכלול הגדול שמורכב מפרטי פרטים מזמין את הצופים להשתהות ולשקוע בצפייה. אני מנסה לחקות את הפרחים לא רק בשיא תפארתם אלא גם להציג תהליכים של צמיחה ונבילה. אני מנסה לזמן את המתבוננים לשים לב לפרטים, שחלקם מתגלים רק במבט שני או שלישי.

שלי פרימן. צילומים: מ״ל

און/אוף

העבודה הזו מבוססת על מיומנות שלקח לי הרבה שנים לפתח ולשכלל. זאת עבודת־יד במובן המידי ביותר של המושג, ובמובן הזה היא קרובה לקוטב של הקראפט. בה בעת, למרות שהיא לא עושה כל שימוש בטכנולוגיה עכשווית, היא מנהלת דיאלוג שאפשר לכנות אותו אמנותי, עם הזמן והקצב של העת הזאת, ומנסה כנגד כל הסיכויים להתנכל לקצב המהיר ולפיתויים הוויזואלים והאחרים שטכנולוגיות עכשוויות מפעילות.

יש בעבודה הזו משאלה להזמין את הצופים להתנסות, דרך ההתמקדות בפרטים הקטנים, בחוויה המדיטטיבית שליוותה את תהליך היצירה עצמו. השוטטות סביב הגן היא הצעה להתנתק מן הרעשים שהפכו לפס קול הקבוע של חיינו, ולהתמסר לשקט וליופי

יש בעבודה הזו משאלה, ניסיון להזמין את הצופים להתנסות, דרך ההתמקדות בפרטים הקטנים, בעיצובי הפרחים, בהבדלים ביניהם, בצבעוניות שלהם, בחוויה המדיטטיבית שליוותה את תהליך היצירה עצמו. השוטטות סביב הגן היא הצעה להתנתק מן הרעשים שהפכו לפס קול הקבוע של חיינו, כמו הצפצופים של הניידים, ולהתמסר לשקט וליופי.

לנייר, בדומה לפרחים בטבע עצמו, יש אורך חיים מוגבל. מתישהו הוא דוהה או צובר אבק או ניתק מהענף שהודבק עליו ונושר. במובן הזה אין בעבודה יומרה להתגבר על חלוף הזמן ולנצח את הטבע, המיוסד על תהליכים של פריחה וקמילה, אלא רק להאט את התהליכים הללו במקצת.

חייבת/צריכה

אם לא הייתי עוסקת בעיצוב הייתי חוקרת במעבדה באחד מתחומי מדעי החיים. במחשבותיי הראשונות על לימודים התלבטתי האם לפנות ללימודי עיצוב או ללימודי ביולוגיה. הכוח הפנימי שרוצה לעבוד וליצור עם הידיים והצורך הוויזואלי שלי לקחו אותי אל עולמות העיצוב. מאז ומתמיד יש לי עניין גדול בטבע, במאקרו ובפרטים, והוא מהווה מקור השראה בשבילי ביופיו ובמנגנונים הפועלים בו.

שמיים וארץ

בארץ אני עוקבת אחרי אלומה קליין, שעושה בגדים שהם יצירות אמנות. מעבר לים ממליצה על Piet Oudolf, מעצב גנים הולנדי שמייצג את חלוף הזמן בגנים שלו באופן שמעורר בי התרגשות עמוקה.

אתה נמצא כאן

Wanas, מרכז אמנות ואחד מהמוזיאונים הפתוחים היפים בעולם, מזמן חווית שיטוט ביער שוודי תוך מפגש עם פיסול משובח המוצב במרחב. המרכז נמצא במרחק שעתיים נסיעה ממוזיאון אחר ומוכר יותר – לואיזיאנה; אם לא מזדמן לבקר במקום, כדאי להקשיב לערוץ שלהם הכולל ראיונות מקוריים ומפגשים עם מגוון יוצרים מתחומים שונים.

The post ביאנלה 2020 // שלי פרימן appeared first on מגזין פורטפוליו.

סיפורו של המשכן לאמנות בעין חרוד הוא מעשייה די חריגה, יש שיאמרו אפילו אזוטרית בנוף האמנות הישראלי. לא הרחק מהר גלבוע שבצפון, עומד לו בקיבוץ עין חרוד מוזיאון שבין חלליו נחבא אחד מהאוספים המקיפים והמרשימים של אמנות יהודית וישראלית. הוא הוקם בחורף של שנת 1938, ביוזמתו של חיים אתר – חבר הקיבוץ דאז, מהגר טרי לפלסטין ואמן מוכשר בזכות עצמו, שיצירותיו עתירות הצבע לא זכו להיטמע בקאנון האמנות הישראלי. 

לאורך השנים העמידו אוצרי המוזיאון עשרות תערוכות שחשפו עבודות אמנות בתחום הציור, הפיסול, הצילום והגרפיקה בנות המאה ה־19 והמאה ה־20. בין אלה הייתה גם תערוכת העשור הראשון של אמנות ישראלית, הבכורה במסגרת שש תערוכות העשורים שהציגו במקביל המוזיאונים הגדולים ברחבי הארץ, לציון שנת ה־60 למדינה.

שוחרי אדריכלות נוהגים לפקוד אותו בזכות מבנהו הייחודי ושטוף האור, שתכנן האדריכל שמואל ביקלס (שעמד גם מאחורי התוכנית עבור מוזיאון השואה בית לוחמי הגטאות). אך על אף העשייה המקיפה הזו, שזכתה להערכתם של אמנים ומבקרי אמנות רבים, יתר הציבור הישראלי הרחב לא תמיד הצביע אליו בתור אתר עלייה לרגל בתחום התרבות.

בשנים האחרונות, כשהוא מציין 80 להיווסדו, צוות המשכן עושה מאמצים מיוחדים כדי לחשוף בפני הציבור את האוספים המיוחדים השמורים במוזיאון. הקו הרעיוני שמוביל המנהל והאוצר הראשי של המוזיאון, יניב שפירא, החל במאמץ סיזיפי ובמחקר ממושך, שהוליד טרילוגיית תערוכות רחבות הקף, שמשכו אליהן מבקרים רבים. טרילוגיית התערוכות הביאה לעלייה של 25% במספר המבקרים במוזיאון, כשהתערוכה השלישית הביאה לעלייה נוספת של 35%. בסך הכל הגיעו אל המשכן בעקבותיה כ־20,000 מבקרים.

יניב שפירא. צילום: ליאת יבנה ריפ

שפירא, שנכנס לתפקידו לפני ארבע שנים, נחוש להדגיש את חשיבותו של המוזיאון במפת האמנות, ולחשוף לקהל את האוצרות האמנותיים החבויים בו. אולם, מספר שבועות לפני מועד סיומה המתוכנן של התערוכה האחרונה בסדרה, ״נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית״, הוא נאלץ לסגור את שערי המשכן בשל התפרצות נגיף הקורונה בישראל.

במקום לחגוג את הצלחתן של שלוש התערוכות עבר לעבוד מהבית, הרחק מהמסדרונות המוארים, ואת הצוות המסור שלח בלית ברירה לחופשה ללא תשלום. בשיחה עימו הוא משתף מהי אסטרטגיית היציאה של המשכן מהטלטלה הכלכלית שספג בשל הסגירה הכפויה, מבהיר מהי התזה האוצרותית שעומדת מאחורי שלוש התערוכות, ומנסה להסביר מהו סוד קסמו של המוזיאון הראשון בישראל. 

את מי זה מעניין, אמנות יהודית?

התערוכה הראשונה בטרילוגיה הייתה ״מאוצרות המשכן לאמנות״, פרויקט שאפתני למדי, שנחנך בספטמבר 2018 ונפרש על פני שתי מאות: עבודות שנוצרו בראשיתה ובסופה של המאה ה־20, וכן יצירות שכוננו בתחילתה של המאה ה־21.

החלק הראשון הוקדש לאמנים יהודים שפעלו והתגוררו במוקדי אמנות במדינות אירופאיות כמו פולין, גרמניה וצרפת. היצירות תיארו על פי רוב את חיי היום־יום בעיירות היהודיות, כמו גם את זוועות הפוגרומים והחורבן שהמיטה השואה על אותן הקהילות. חלקה השני של התערוכה הוקדש לאמנות ארצישראלית וישראלית, ששיקפה את הנושאים שהוצגו במשכן לאורך השנים. 

ההחלטה להוציא את אוספי המשכן אל האור אחרי עשורים שבהם נשמרו בחשכת המחסנים ״הייתה כאילו מובנת מאליה, אבל בעצם בכלל לא״, שפירא מהרהר. ״מה זה אומר, להראות אוסף של אמנות יהודית? את מי זה מעניין, אמנות יהודית היום בישראל? במיוחד כשיש כזאת תחרות על חשיפה ועל קהלים. אבל הרגשתי שלא הייתה לי ברירה״. 

מתוך התערוכה ״מאוצרות המשכן לאמנות״

שפירא, שפעל קודם לכן כאוצר במשכן, לצד האוצרת הראשית והמנהלת גליה בר אור, ועוד בראשית דרכו עבד בו כרסטורטור, מודה שהרגיש שלא הכיר לעומק את האוסף העצום של המוזיאון. ״ואם אני לא מכיר, אז בטח שגם הציבור הרחב לא מספיק מכיר. הסיבה לכך היא שהאוסף הזה כמעט לא הוצג וגם לא נחקר. כך נולד הרעיון לציין את היובל ה־80 של המשכן עם שלוש תערוכות״. 

לדבריו, על אף שנות הניסיון הרבות שלו, הנבירה ב־20 אלף עבודות האמנות שמהן מורכבים אוספי המוזיאון הייתה חוויה אוצרותית מאתגרת במיוחד. ״כשהתחלתי לא היה לי מושג איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר. ניגשתי לזה בלא מעט פחדים.

״נכנסתי למחסנים ועברתי על כל העבודות במשך כמה חודשים. בסופו של דבר התוצאה התגבשה, הבנתי את הרצף הזה בין אמנות יהודית לבין אמנות ישראלית. המטרה הייתה לדבר על התפקיד ההיסטורי של המוזיאון, דרך האוסף״. 

הוא עוצר כדי להדגיש את המציאות ההיסטורית ששימשה רקע להקמת המשכן. ״תחשבי על זה, המשכן נפתח ב־1938. אלו היו השנים הכי קשות מבחינה חברתית, בטחונית וכלכלית. אנשים גרו בצריפים בקיבוץ אבל החליטו לבנות מוזיאון. כל הסיפור הזה מדהים, והוא לא היה מספיק מוכר״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מעבר להצלחה הכלכלית של התערוכה, שפירא מרוצה במיוחד מכך שהיא אוששה עבורו את קיומו של ערך רגשי שטמון במשימת שימור האמנות והצגתה, שני תפקידים העומדים בליבה של העשייה המוזיאלית. ״הופתעתי מהיכולת של עבודת אמנות שנעשתה לפני 100 שנים בפולין, בגרמניה או ברוסיה, להיות כמו אגרוף בבטן גם היום.

״זה הוכיח לי את מה שכבר האמנתי בו: לאמנות יש כוח לספר לנו סיפור. לא סיפור דמיוני, אלא סיפור על עצמנו. המוטיבציה של אנשי הקיבוץ כשהם רצו להקים מוזיאון, הייתה להציל את התרבות, את המסורת ואת ההיסטוריה היהודית דרך הסיפורים האלה שהאמנות מספרת״. 

פנים רבות למוזיאון 

אם התערוכה הראשונה הוקדשה לגירוד האבק מעל עבודות עלומות וסיפורו מחדש של נרטיב יהודי היסטורי, התערוכה הבאה בתור הייתה עכשווית במתכוון. ״ארבעה עשר כיוונים לרוח: דיוקן המשכן״, שנפתחה באפריל 2019, נועדה להמחיש את סיפורו המודרני של המוזיאון, שסופר מנקודת המבט של 14 אמנים ישראלים. שפירא הזמין אותם ליצור עבודות שהתכתבו עם הערכים הרוחניים והיצירתיים של המשכן ועם הסביבה הגיאוגרפית הייחודית לו. 

״הרעיון היה לראות איך המוזיאון נתפס על ידי אמנים, לא על ידי אוצרים, חוקרים או כותבים״, שפירא מסביר. ״לא אמרתי לאף אחד מהאמנים מה לעשות, זה היה דיאלוג. חלק מהם קיבלו קיר ענק במוזיאון, חלקם קיבלו חלל או אולם תצוגה. חלק התייחסו לאוספים, אחרים לאדריכלות, לסיפור ההיסטורי או לספרייה. זו הייתה אפשרות לגעת בפנים השונות של המוזיאון, להקיף אותו ב־360 מעלות״. 

מתוך התערוכה ״ארבעה עשר כיוונים לרוח: דיוקן המשכן״

אחת מהפרשנויות המפתיעות שהוצעו בתערוכה לזהותו של המוזיאון הייתה של אמנית הצילום והווידאו מלי דה־קאלו, שהציגה את העבודה ״הייתה לו צורה של ענק״. דה־קאלו, שפרקטיקת היצירה שלה מושתתת על הצילום כמסמך שמאפשר חקירה ואינטראקציה עם התודעה הציבורית והתרבותית, בחרה לראיין את חברי קיבוץ עין חרוד בעבר ובהווה על החוויות החיים שלהם שכרוכות במגורים בסמיכות למשכן.

בסיומו של מחקר בן שנתיים וחצי, היא ערכה והציגה סדרה של מפגשים מצולמים שכוחם נובע מהקשר הדו כיווני שהם מצביעים עליו בין הזמן, המקום ובני האדם שחולפים בו. התהליך שהיא פתחה בו הוא בעל משמעות כפולה.

יש לו חשיבות היסטורית, הנגזרת מכך שדה־קאלו כיוונה אלומת אור אל עבר הקיבוץ עצמו, מוסד שהולך ונעלם בחברה הישראלית בת־זמננו ומייצג כיום צורת חיים כמעט ארכאית. באמצעות השיח הבלתי אמצעי עם חברי הקיבוץ, היא הצליחה למצוא משמעות אישית לסביבה שמקיפה את המשכן, שאותה היא מספרת שלא הכירה היטב בטרם הוזמנה לעבוד על הפרויקט. 

עוד עבודה בעלת אופי אישי ואפילו אוטוביוגרפי היא הציור גדול הממדים שהציגה בתערוכה האמנית הדר גד, ״חזית דרומית״. בציורה של גד, שנולדה בקיבוץ, הדרך המובילה אל חזיתו הדרומית של המשכן נבלעת באור זהוב זוהר ועוצמתי. גרם המדרגות שמוביל אל הבניין ומוקף בשני עצים נראה בעבודתה כמו לקוח מחזון התגלות או מתיאור חזותי של מעשה בריאה. בטקסט הנלווה לעבודה ומאפשר הצצה אל המנוע הרגשי שהוביל אותה, גד כתבה שהציור היווה עבורה דרך לנסות ולפרק את המיתוסים שנרקמו סביב נוף ילדותה, תוך יצירה ומחיקה של שכבות־שכבות על גבי הקנבס. 

עבודה אחרת שניתחה את הקשר בין האמן היוצר לבין חלל המוזיאון היא יצירת המסע של האמנית אפרת גל־נור, ״הדרך לעין חרוד 6#״. עבודת הקיר העצומה שהציגה היא מפה אסוציאטיבית ששרטטה בתום עבודה בת שנתיים, שאליה הקדישה את כל יצירתה באותה התקופה בעקבות קריאה בספרו של עמוס קינן, הדרך לעין חרוד.

גל־נור יצאה ב־2017 לטיול רגלי, חזותי ופיזי כאחד, שבו הלכה מתל אביב אל עמק יזרעאל. במסע נפגשה עם אינספור אנשים ונופים וערכה מחקר שבו תיעדה, צילמה וציירה את רשמיה. גל־נור כותבת שהיא מבקשת בכל גוף עבודותיה ובייחוד בעבודה זו להצביע על הקשר הבלתי ניתן להכחשה בין הטראומה לבין נופיה של ארץ ישראל.

היצירות השונות שהתממשו על תוואי הדרך והבחירה הגופנית באקט ההליכה כטריגר שמניע את האמנות, הם אלמנטים יוצאי דופן ומעוררי חשיבה. זאת מפני שאמנות מסע היא נדירה בהיסטוריה של האמנות הישראלית בכלל, ובהיסטוריה של אמנות נשית בפרט; שכן כתיבת המסע והיציאה אליו היו נחלתם הבלעדית של גברים בעשייה התרבותית המערבית של המאה ה־20. 

נפש עירומה

טרילוגיית התערוכות נחתמה בתערוכה ״נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית״ (אוצרים: סוריה סדיקובה, ד״ר בת שבע גולדמן־אידה ויניב שפירא). התערוכה, שנפתחה בנובמבר 2019 ונחתמה באמצע חודש אפריל האחרון, היא ללא ספק אחד המאמצים הנדירים והמורכבים ביותר שנעשו בשנים האחרונות בשדה האמנות הישראלי.

״זה היה מסע ממש רוחני״, אומר שפירא. ״כמה שחיים סוטין הוא קונצזוס, עבודותיו הוצגו בישראל רק פעם אחת לפני יותר מ־50 שנה. זה אולי האמן היהודי הכי חשוב, אבל הקהל הישראלי לא ראה את העבודות שלו. למה? חידה מאוד גדולה״. 

אולי בישראל של 2020 קל להצביע על הצייר חיים סוטין כאחד מאבני היסוד של האמנות היהודית, אבל המורשת האמנותית שהותיר אחריו מהדהדת לאט, בקצב משלה – בדומה לדרך העקלקלה שעבר האמן היהודי המיוסר בימי חייו הקצרים. יליד שלהי המאה ה־19 ברוסיה, סוטין העתיק את מגוריו לצרפת בשנת 1913. שם הוא חבר לציירים יהודים אקספרסיוניסטיים בני התקופה, כדוגמת מארק שאגאל ואמדאו מודיליאני. הוא נחשב למי שעמד בראש אסכולת פריז, קבוצת האמנים היהודים הגולים, אבל מעולם לא חי חיי רווחה.

סוטין נדד בפריז ובכפריה של צרפת וצייר מאות ציורי נוף ודיוקנאות בסגנון נוירוטי רווי תנועה זולגת וקווים מתוחים שהפך מזוהה עימו, ומצטלצל בשמה הנוגע של התערוכה בעין חרוד, ״נפש עירומה״. אחד מהדיוקנאות העצמיים שלו, שאף הוצג בתערוכה לצד 17 עבודות אחרות פרי מכחולו, הוא בין העדויות הציוריות הרבות שהותיר לקיומו הטרוד והשסוע.

בהיותו בן 50, סוטין נפטר ממחלת כיב הקיבה בפריז במהלך מלחמת העולם השנייה. בעוד שמקביליו שאגאל ומודליאני הפכו נערצים כמעט ללא עוררין, העזבון האמנותי של סוטין נחשף בפני הקהל רק בהדרגה. 

מתוך התערוכה ״נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית״

על אף העובדה שלא זכה לתהילה אוטומטית, סוטין השפיע על אינספור אמנים יהודים שחיו באירופה בימיו וגם כאלו שהיגרו בהמשך לישראל. בין היוצרים שעבודותיהם הוצגו בתערוכה היו גדולי אמני שנות ה־50 בישראל כדוגמת לאה ניקל ואורי ריזמן; אך גם אמנים מתקופות מאוחרות יותר, כמו יגאל תומרקין ואביבה אורי, הצביעו על סוטין כעל מקור השראה. מפתיעות במיוחד היו יצירות של אמנים צעירים – לדוגמה, אמיר נווה ועמית קבסה – שהקו השבור והמבע הרגשי העז של סוטין משתקפים בציוריהם. 

״הצגנו שלושה דורות״, שפירא אומר. ״43 אמנים, משנות ה־30 ועד היום; כולם אמנים שהושפעו מסוטין״. אחת התגליות החשובות ביותר שנולדו עקב עבודה על התערוכה הייתה האמנות של חיים אתר, ״שסוף סוף קיבל את מקומו כצייר ולא רק כמייסד המשכן.

״בעוד שהדיוקנאות שלו מוכרים יחסית, ׳ציורי הבשר׳ שלו – בקר מבותר, שור שחוט ותרנגולות מרוטות – מהעבודות החשופות, האינטימיות והחידתיות שצייר מעודו זכו עד היום לחשיפה מועטה. הצגתן בתערוכה הייתה בגדר גילוי של ממש״. 

שפירא מבהיר שארגון התערוכה היה ״כמעט לא מציאותי. אי אפשר להציג את סוטין, העבודות שלו יקרות מדי, גדולות מדי, שתיים־שלוש דרגות מעל היכולת שלנו. אבל אחת הסיבות להחלטה לעשות זאת היא שיש במוזיאון את האוסף הכי גדול של האמנות היהודית של אסכולת פריז, והם היו המילייה האמנותי שבקרבו הוא חי. להציג אותו בעין חרוד זה היה כמו להחזיר אותו הביתה. כי הרי לא היה לו בית, הוא היה לבד בעולם״. 

כעת שפירא והצוות מנסים להבין איך אפשר לשמר את העניין הרב שעוררה הטרילוגיה, ומתעקשים להמשיך ולהשמיע את קולו של המוזיאון שמספר את סיפורה הנשכח של האמנות היהודית, לצד סיפור התהוותה של האמנות הישראלית. ״כל המהלך של טרילוגיית התערוכות נעשה מתוך רצון להפוך את הסיפור של המשכן ליותר שקוף ופתוח, לשתף את הקהל בארץ ובחו״ל בעבודות. אין ספק שהטלטלה של הקורונה מחדדת את הצורך שלנו להשקיע יותר בהנגשה שלנו, גם בצד הווירטואלי״, שפירא מסכם. 

״במהלך משבר הקורונה התקשנו לעשות זאת, וזה מחייב התייחסות. עם זאת, אני חייב להגיד שאין תחליף לביקור במוזיאון. הנגשה וירטואלית לא יכולה להחליף את החוויה של לעמוד מול יצירה ולראות אותה ממרחק של חצי מטר. החוויה הפיזית, החושנית, זו השפה שאנחנו משתמשים בה״. 

המשכן לאמנות עין חרוד ייפתח מחדש לקהל ב־15.6, בתצוגה של חמש תערוכות חדשות: אלי שמיר – גבולות; מיכאל קובנר – יחזקאל וחצר הקיבוץ, 2008-2013; אורנה בן־עמי – צרור חיים; מריה סאלח מחאמיד – סאלם ותערוכה מהאוסף – חדא כנישתא. ״התערוכות אמנם תוכננו לתצוגה לפני פרוץ וירוס הקורונה״, אומר שפירא, ״אבל מעניין לחוות אותם גם בעידן שאחריו, בבחינת כוחה ועמידותה של אמנות טובה להפיח חיים, לשמש כ׳מכונת הנשמה׳, גם מעבר לטלטלה כזו או אחרת״.

The post לא רק שאגאל: טרילוגיית השנה ה־80 במשכן לאמנות בעין חרוד appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבוע העיצוב ירושלים 2020, שהיה אמור להתקיים השנה בסוף חודש יוני תחת התמה ״קרקס הבריחה״ יידחה למועד חדש לא ידוע. ״אנחנו בורחים מקשיי השגרה אל המרחב הווירטואלי, אל הטבע, אל תרבויות וזהויות אלטרנטיביות, אך מבינים בהדרגה את מחיר הבריחה״, כתבו מארגני שבוע העיצוב בקול הקורא שפורסם מוקדם יותר השנה.

HQ אדריכלים, 90 מעלות, שבוע העיצוב ירושלים 2019. צילום: דור קדמי

כעת, בעקבות הקורונה, הם מספרים: ״לא יכולנו לדמיין אז, כמה רלוונטית תהיה התמה הזאת היום ובאיזו פתאומיות תיסגר הדלת על המפלטים שאנו מחפשים מהמציאות. והנה מצאנו את עצמנו בורחים פנימה, אל קירות הבית והרחק אחד מהשני בעוד אנו מגלים כי ישנם מצבים בהם אין לאן לברוח.

״השנה, נבצר מאיתנו להיצמד לתאריך המקורי, אולם הרלבנטיות של השאלות שאנו מציבים רק הלכה ועלתה. אנחנו הולכים בעקבותיהם של אירועי תרבות רבים ברחבי העולם שנאלצו לבטל או לדחות, אך בכוונתנו להמשיך. אנו מסתכלים קדימה וממשיכים לעבוד במרץ כדי לרקום אירוע שיחקור, יאתגר ויתמודד עם שאלת האסקפיזם, כפי שנוסחה לפני מספר חודשים, בעולם שנראה אחרת לגמרי, וכפי שהיא מתבהרת היום במצב העניינים החדש״. 

כ־30 אלף איש ביקרו בשבוע העיצוב ירושלים שהתקיים בשנה שעברה תחת תמת ״המזרח״. ״גן עדן״, התערוכה שיזם שבוע העיצוב ירושלים בפסטיבל דיזיין־ארט טוקיו, זכתה בפרס הראשון של הפסטיבל. שבוע העיצוב 2020 היה אמור לציין את המהדורה העשירית של שבוע העיצוב ירושלים.

The post בעקבות הקורונה: נדחה שבוע העיצוב ירושלים 2020  appeared first on מגזין פורטפוליו.

גוף ראשון

גלית ראוכוורגר, בת 60. נולדתי בקיבוץ עין חרוד. כבר בתיכון לאמנות למדתי אמנות, ואחר כך למדתי במחלקה לאמנות בבצלאל (בוגרת 1985, זה כבר היה מזמן). אחרי הלימודים התחתנתי עם הצייר יאן ראוכוורגר. נולדו לנו שני ילדים. בננו הבכור הוא אדריכל; הבן הצעיר – נדב – הוא בוגר המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, ויחד יצרנו את העבודה שתוצג בביאנלה. ביום־יום אני עוסקת בצילום ומלמדת הדפס ותחריט במוזיאון תל אביב ובבית האמנים.

נדב ראוכוורגר, בן 30, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל (2015). מאז סיום הלימודים השתתפתי במלגת ״סטודיו ראשון״ בבית בנימיני. זוגתי (גילי אילן) ואני הקמנו את סטודיו דווקא, סטודיו לעיצוב קרמי ולימודי קרמיקה בעיר התחתית בחיפה.

טבע שני

גלית: אנחנו משפחה שעוסקת באמנות ואוהבים לשתף פעולה, כך שזו לא העבודה הראשונה שנדב ואני עושים יחד. העבודה בביאנלה היא התפתחות של פרויקט קודם שלנו, שבו הוזמנו ליצור לתערוכה בנושא אריחים. יצרנו אריחים שהתבססו על צילומים שלי; באמנות שלי אני עוסקת בפוטו־אצ׳ינג, תחריט שמבוסס על צילום. את תוצר הפרויקט ההוא הצענו לקול הקורא לביאנלה, ובעקבותיו הוזמנו לייצר עבודה סייט־ספסיפיק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יצאתי לצלם במוזיאון, ומתוך הצילומים בחרנו פסל של קופידון, קטן מאוד, שנמצא במחלקה לארכאולוגיה. צילמתי אותו דרך הויטרינה. את הדימוי המצולם העברתי לשקף והקרנתי על פלטת נחושת, שאפשרה לי לעבוד איתו כתצריב, להדפיסו כמה פעמים, ולחבר שוב את השכבות, שמהן יצר נדב את הדקאלים.

גלית ונדב ראוכוורגר. צילום: מ״ל

פסל הקופידון במוזיאון. צילומים: מ״ל

גלית ראוכוורגר, צילום מעובד

צילום מעובד, צד שני

אריח בשלבי הכנה

נדב: העבודה ״תווים קפואים״ היא מטאפורה לשאלת החיים והמוות באופן יום־יומי, אנושי. חיפשנו את האפשרות של שילוב עבודה ביחד, בדיקת גבולות, פתיחת החומר לדיבור גבוה ונמוך, הגדלה והקטנה של הדימויים והצגתם ביחד.

הדימויים קיבלו חיים חדשים באריחים הקרמיים, ומהדהדים הרגשה של זרות וגעגועים למקום אחר, קשר לזמן עבר, לאידאלים נאיביים ואוטופיים, ועדיין משתמשים בחומר ממשי. העבודה הסופית היא הצבה של 32 אריחים בגודל 20X20, היוצרים דימוי אחד שלם, ונוצרה מתוך בחינת האפשרויות שעיסוקנו האמנותיים השונים פותחים לפנינו יחד.

נדב ראוכוורגר: הדימויים קיבלו חיים חדשים באריחים הקרמיים, ומהדהדים הרגשה של זרות וגעגועים למקום אחר, קשר לזמן עבר, לאידאלים נאיביים ואוטופיים, ועדיין משתמשים בחומר ממשי

בנוסף, אני מציג בביאנלה עבודה נפרדת שיצרתי עם גילי אלון בסטודיו דווקא. ״רטט״ היא סדרת כדי פורצלן בעלי צורות חדות, כל כלי צבוע ומעוטר בטקסטורה הנעשית בטכניקת Chattering.

הסדרה מבקשת לטשטש את הגבולות בין האדם למכונה; בין החד־פעמי, הקונספטואלי והאמנותי לבין התעשייתי, התכליתי והפונקציונלי, בין הפעולה הפתאומית והיצרית אל מול הדקדקנות האין־סופית של העשייה בקראפט.

און/אוף

נדב: אני רואה את עצמי כאמן ומעצב בתחילת דרכו, שכרגע מתמקד בחומר הקרמי כדי ליצור גוף עבודות במדיום זה. אני מתחבר מאוד לחומר, כך שקשה לי לראות את הרומן הזה נגמר בקרוב, שכן עוד לא גיליתי את מלוא הפוטנציאל והתועלת שאפשר להגיע אליהם מלמידה ועבודה ממושכת בחומר. לצורך יצירת העבודות אני לא מגביל את עצמי לטכניקה אחת; ריבוי שיטות העבודה מאפשר גיוון גדול של נפחים, טקסטורות וצבעים.

גלית ראוכוורגר: אני בדרך כלל יותר בצד של האמנות. מצד שני, הדפס ותחריט תמיד חיים על הגבול בין לבין, וממוקמים יחסית ״נמוך״ בדרגות האמנות, בגלל שיש מהדורה ואין בעצם אורגינל אחד

גלית: אני בדרך כלל יותר בצד של האמנות; העשייה שלי בצילום ובהדפס היא אמנות. מצד שני, הדפס ותחריט תמיד חיים על הגבול בין לבין, וממוקמים יחסית ״נמוך״ בדרגות האמנות, בגלל שיש מהדורה ואין אורגינל אחד, אבל זו האמנות שלי.

גם בקדרות, בקרמיקה, בעיצוב ובאמנות שימושית יש מנעד דומה. בעבודה הזו מתקיימים גם הצד האמנותי וגם הצד הקראפטי, ונוכל לשכפל אותה וליצור מהדורות אם נרצה.

צילום: הדר סייפן

האריחים המודפסים בסטודיו

חייבת/צריכה

נדב: אם לא הייתי עושה את מה שאני עושה, הייתי עוסק במוזיקה; יצירת מוזיקה אלקטרונית והגשתה או תקלוטה.

גלית: אני חושבת שאמנות זה לא לגמרי משהו שאפשר לבחור. כמעט כאילו מישהו כיוון אותך לזה, זה בוחר אותך. אני מאמינה שבכל מקרה הייתי עושה משהו שקשור לאמנות. פעם היה לי חלום להיות שדרנית רדיו, אבל אני באה ממשפחה של אמנים וממשיכה משפחה של אמנים – אז החיים מובילים אותנו.

שמיים וארץ

גלית: בארץ אני אוהבת מאוד לראות אנשים שעובדים בתחריט, עושים כאן דברים נפלאים, למרות שזה איכשהוא לא תחום כזה פופולרי וידוע. אני אוהבת לראות מה שקורה בכברי ובירושלים. בעולם אני אוהבת מאוד גם את התחריטים המופלאים של ויליאם קנטרידג׳, שאמנם מצג עכשיו במוזיאון תל אביב עבודת וידאו, אבל הוא אמן תחריט משמעותי.

נדב: אמן ישראלי שאני מתחבר אליו מאוד הוא עופר ללוש, ואוהב במיוחד את התחריטים ופסלי הראש. מחוץ לישראל, אחת האמניות האהובות עליי כרגע היא פיפין דרייזדייל; צורות מתוחות וצבעוניות חזקה מושכים ומציתים את דמיוני.

אתה נמצא כאן

גלית: בארץ אני מעריכה מאוד גם את בית בנימיני, שמציגם הרבה קרמיקה אבל לא רק. חוץ מאלו אני לא יכולה לומר שאני רואה הרבה אמנות טובה; אני ביקורתית, ובאה ממקום שרוצה לראות את ההכי הכי, ורואים לא מעט דברים שהם לא מספיק.

אבל יש גם דברים טובים; ספרי אמן, לדוגמה. יצאו בארץ ספרי אמן יוצאים מהכלל של בתיה קולטון, אבנר כץ, טסי כהן פפר, דב הלר ואחריו, שחלקם גם השתתפו בתערוכת ספרי אמן שאצרתי במקום לאמנות בקריית המלאכה.

נדב: ההמלצה שלי למוזיאון בעולם היא מוזיאון הטקסטיל בטילבורג שבהולנד. המוזיאון עמוס במוצגים היסטוריים ועכשוויים ממיטב האמנים בעולם הקראפט, וטקסטיל מהווה השראה משמעותית עבורי.

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020
אוצרים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער, מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
פתיחה: 2.6

The post ביאנלה 2020 // גלית ונדב ראוכוורגר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

הגעתי לאוצרות מתוך פעילותי באקדמיה, למרות ששנים קודם לכן עבדתי במוזיאון מאנה כץ בחיפה. זה היה מוזיאון עם צוות קטן וכולנו היינו מעורבים בכל הבט של הקמת התערוכות. שם למדתי הרבה מאוד על אוצרות וכתיבה על אמנות.

התערוכה הראשונה שאצרתי כאוצרת עצמאית היתה התערוכה ״מונח ברקמות העור״ (גלרית מרכז ההנצחה בטבעון, 2002), שעסקה בדימויים של אלם והיעדר ביצירתם של אמנים בני הדור השני לשואה. בתערוכה הציגו אמנים שחשפו לראשונה את הקשר בין יצירתם להבט ביוגרפי זה: שוש קורמוש, גרי גולדשטיין, גלעד אופיר, דבורה מורג, ישעיהו גבאי, יצחק גולומבק, דורית רינגרט, רבקה פוטשבוצקי, מאיר נטיף, טליה טוקטלי ושרון יערי.

התערוכה לא עסקה בייצוג השואה אלא באופן שבו הופנמה ההעברה הבין־דורית של הטראומה אל תוך יצירתם של ילדי הניצולים. מימוש התערוכה היה קריטי לי באותה תקופה (רקע אוטוביוגרפי דומה), וקדם לה תהליך ארוך של קריאת מחקרים ושיחות עם אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה שעסקו במאפייני הדור המסוים הזה. 

אפשר לומר שתערוכה ראשונה זו פתחה אצלי אג׳נדה אוצרותית של עיסוק בשאלות זהות וזיכרון ברובד האישי והקולקטיבי. דיון בתכנים אלה ימשיך להעסיק אותי בתערוכות מוזיאליות נוספות שאצרתי כמו ״הבתים שבבית גרים בדירות״ (מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2008), ששילבה אמנות פלסטית וקולנוע ועסקה בשאלות של זהות עכשווית על רקע חוויות הגירה במשפחה.

זיכרון־תרבות היתה גם התמה המרכזית של הביאנלה ה־8 לקרמיקה ישראלית שנקראה חומר זוכר (מוזיאון ארץ ישראל, 2013). בתערוכות מקיפות אלה גם הבנתי שאני נוטה לאוצרות רב־תחומית (אמנות, קולנוע, עיצוב, קראפט, אופנה וכו׳) ואוהבת את טשטוש הגבולות בין התחומים.

דורית רינגרט, מתוך מונח ברקמות העור, גלרית מרכז ההנצחה בטבעון, 2002. צילום: אברהם חי

הבתים שבבית גרים בדירות, מוזיאון פתח תקוה, 2008. צילומים: סטודיו ונציאן

חומר זוכר, מוזיאון ארץ ישראל, 2013. צילום: ליאוניד פדרול

פרויקט אוצרות, פרטי ובכלל, 2003. צילום: מ״ל

במקביל אני מלמדת שנים רבות במרכז האקדמי ויצו חיפה. בשלב מסוים חיפשתי לעניין את עצמי בתוך תהליך ההוראה: הצעתי למכללה פרויקט אוצרות בין־מחלקתי שבו סטודנטים מהמחלקות השונות יאצרו ויעצבו, בהובלה שלי, תערוכה אחת בשנה לאחר תהליך מעמיק של ביקורי סטודיו ומחקר עיוני.

כך התפתח פרויקט נפלא שנמשך עשר (!) שנים. המעצב המיתולוגי חיים שטייר (ז״ל) הנחה את עיצוב הקטלוג והפקתו, וממנו למדתי עולם ומלואו בתחום העיצוב והפקות דפוס. מטרת הפרויקט היתה לפתח צוות של אוצרים־מעצבים שיפעלו יחד סביב קונספט אחד.

עבודת צוות בתהליך האוצרות – והעיסוק התוכני בשאלות של זיכרון וזהות – הם אלה שהובילו להשתתפותי בתערוכת ״אוצרים בע״מ״ (מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2011) שאצרה רויטל בן אשר פרץ, ועסקה בתפיסות עולם אוצרותיות. ב״חלל שלי״ בתערוכה הצגתי את האמן מאיר פרנקו ז״ל והיא נקראה ״אוצרות זוכרת״. שיתוף פעולה מרגש עם שאול פרנקו (בנו של האמן), המעצב הגרפי כפיר מלכא ואמן הווידאו אסף אורן הוליד מיצב זיכרון מושגי במרכז התערוכה.

מאז שהסתיים פרויקט האוצרות ב־2008 המשכתי לאצור עשרות תערוכות בגלריית המרכז האקדמי ויצו חיפה, שחשפו לסטודנטים ולקהל הרחב אמנים ומעצבים ישראליים רבים עד לסגירתה בתחילת שנה זו.

התחנה האחרונה

התערוכה הנוכחית שאני אוצרת היא תערוכת יחיד מקיפה של האמן רונן סימן טוב, שתיפתח מחר (4.6) בבית האמנים בתל אביב. התערוכה שאמורה היתה להיפתח בערב פסח, בעיצומה של מגיפה עולמית, נושאת את השם ״אחריות ציבורית״ – צמד מלים שנשמע כיום רלוונטי מתמיד, וביתר שאת בהקשר המקומי. 

סימן טוב הוא אמן בעל קול ייחודי בשדה האמנות הישראלי, העוסק בשאלות של מקום וזהות. הוא נע בין ישראליות חילונית לתרבות יהודית ובין האישי הסמוי לאקטואליה חברתית־פוליטית. התעמקותו בטקסטים יהודיים הגותיים מולידה בעבודותיו שאלות הומניסטיות ואוניברסליות. 

רונן סימן טוב, בית האמנים תל אביב, 2020. צילומים: מיכאל אמר

התערוכה מציגה סדרות נייר שנעשו בין השנים 2020-2008. בכולן עולות בדרך זו או אחרת שאלות הנוגעות ללקיחת אחריות, חשבון נפש, חיפוש אחר מנהיגות או דמות אב. האמן פועל בתערוכה זו כמתריע בשער, מציף שאלות בעלות נופך ציבורי באמצעות צלילה לטקסטים יהודיים והבאתם אל הנייר בפרשנות אישית ומטאפורית.

בלב התערוכה מוצגת במלוא היקפה סדרת העבודות המונומנטלית ״תחיית המתים״ – סדרה רבת הקף שלא הוצגה מעולם בשלמותה, וכעת אפשר לחוות אותה במלוא עוצמתה הרעיונית והצורנית. בסדרות הנוספות שבתערוכה אפשר לראות חיבור בין טקסט דתי לתופעות אקטואליות, והן מביאות פרשנות פואטית למצבים קיומיים בהן עוסקת ההגות היהודית. 

בנוסף לשדה התוכן העשיר של יצירתו, מעלה סימן טוב דיון על פעולת הציור עצמה, כשהרישום מהווה אבן יסוד בשפה הציורית שלו, בצבעוניות נזירית ועשירה בו זמנית. התערוכה תלווה בקטלוג מקיף של סדרות הנייר של רונן סימן טוב שהופק בסיוע מפעל הפיס.

מכל מלמדיי השכלתי

תערוכה מעוררת השראה מבחינתי היתה התערוכה  China: Through the Looking Glass – תערוכת אמנות/אופנה שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ב 2015 ונאצרה על ידי אנדרו בולטון. התערוכה עסקה בהשפעת עולם העיצוב הסיני על האופנה המערבית במהלך הדורות. התצוגה יצאה מגבולות אגף האופנה ו״פלשה״ עם פריטי האופנה המערבית אל חללי התרבות החומרית הסינית המוצגת במוזיאון. 

ענת גטניו. צילום: מ״ל

מצבי קיצון, מוזיאון ארץ ישראל, 2017. צילומים: טל גליק

שנה לאחר מכן נחשפתי לעומק החשיבה האוצרותית ולתהליך קבלת ההחלטות של בולטון בסרט הנפלא The First Monday in May, שהוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים. אני זוכרת שבמהלך הסרט כולו לא הפסקתי להתרגש נוכח החשיבה האוצרותית המעמיקה והחכמה, והדיאלוג הנפלא שנוצר בין אמנות ואופנה. באותה תקופה הייתי בדיוק בעיצומו של תהליך עבודה ארוך על מצבי קיצון – נייר ישראלי (מוזיאון ארץ ישראל, 2017), תערוכה רבת־הקף שנעה בין אמנות לעיצוב על כל גווניו, והיא אחת החוויות האוצרותיות המשמעותיות לי ביותר. 

תערוכת החלומות

תערוכה שהייתי רוצה לאצור (והתחלתי כבר לעבוד עליה) היא שוב תערוכה בין־תחומית, שמבקשת לבדוק את החיבור בין עולם העיצוב לאמנויות הבמה, במיוחד בהבט של עיצוב במות ותלבושות. יש לי כמה כיוונים ומחשבות למהלך הזה והוא דורש מחקר רב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זו תערוכה שנוגעת בתרבות הישראלית ואני ממש מקוה שהממסד האמנותי ירים את הכפפה ואוכל לממש אותה… אני מאוד אוהבת תערוכות מוזיאליות בגלל שהן מאפשרות לרוב פעולה מעמיקה וארוכת טווח ושיתוף פעולה מפרה עם מעצבים, שזה תהליך שתמיד מאתגר ומשמח אותי מאוד. 

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שאני עובדת עליה היא תערוכה שתקרא ״חמש בעמק״ ותוצג בגלריה של מרכז ההנצחה בטבעון מסוף יולי 2020. התערוכה מציגה חמש ציירות המתגוררות כולן בעמק יזרעאל: מיכל ויטלס, מרב סודאי, חיה גרץ רן, הילה סלעי וסימה לוין. חמש האמניות, שמדיום הציור משותף להן, התאגדו לקבוצה לצורך דיון והצגה משותפת. הקבוצה רב־דורית ובעלת שפות אמנות שונות, אך נקודת המבט הנשית־אינטימית מחברת ביניהן ובין העבודות בתערוכה. 

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך אוצרים בע״מ, 2011, מוזיאון פתח תקוה. צילום: אסף אורן

אתי אברג׳ל, מתוך הבתים שבבית גרים בדירות, מוזיאון פתח תקוה, 2008. צילום: סטודיו ונציאן

The post מגלים אוצרות // ענת גטניו appeared first on מגזין פורטפוליו.

אלי פטל במוזיאון בת ים

מוזיאון בת־ים לאמנות ייפתח מחדש בשבת (6.6) עם תערוכת יחיד של אלי פטל, ״מאז החלו המדידות״ (אוצרת: הילה כהן שניידרמן). זו תערוכת היחיד הראשונה של פטל בישראל לאחר עשר שנים של הפסקה מתודית, שבהן כיהן כראש המחלקה לאמנות בבצלאל במשך שתי קדנציות. כאמן צעיר היה פטל מאנשי המפתח ב״שיח הזהויות״ באמנות ושם את מזרחיותו מתחת לזרקור. כעת הוא פונה אל שאלת ההכלה: מה מכילה זהות ומה היא מוחקת? מה מקומה של אמנות, ומה תפקידו של הדימוי במשחק רב המפסידים הזה? 

פטל יצר תערוכה הוליסטית ומיוחדת למקום: הוא שבר רבות ממחיצות הגבס בקומה העליונה של חלל המוזיאון העגול, ופער לרווחה את החלונות. הוא הכין את החלל לקראת קבלת גוף עבודות חדש ובמקביל יצר את העבודות, מתוך שאיפה להפוך את המוזיאון ליחידת הכלה אחת, שלמה ופתוחה. התערוכה מתבססת על כ־30 עבודות בפורמט דיוקן, הנאמן לפרופורציות של מסך טלפון סלולרי. אפשר להגדיר אותן כמראות וכהשתקפויות של הנעשה במרחב העבודה היומיומי של האמן: הסטודיו, הרחובות הסמוכים לו והשוק השוכן בקרבתו.

אלי פטל במוזיאון בת ים

לירון גולן וסרמן, יעל תורן, מראה הצבה בבית הגפן. צילום: אבי חי

24 מחוות לאמיל חביבי בבית הגפן

ביום שלישי (9.6) תיפתח בבית הגפן בחיפה התערוכה הקבוצתית ״איש אינו יכול לשאת שני אבטיחים ביד אחת, ושלושה לא כל שכן״ (אוצרת: שרון פוליאקין). שם התערוכה לקוח מתוך ספרו של אמיל חביבי ״סראיא, בת השד הרע״. הרומן מתרחש באזור חיפה ובמורדות הכרמל: בתחילת המעשייה עומד המספר, בן דמותו של חביבי עצמו, על סלע בודד בחוף אל־זיבּ, אכזיב, מנסה לדוג ועורך חשבון נפש עם עברו ועם זהותו כסופר. הוא מכריז כי הדיג הוא מקצועו הראשי והספרות היא רק תחביב מועדף. ומה בדבר הפוליטיקה? היא האבטיח השלישי.

בתערוכה משתתפים.ות 24 אמנים.ות בוגרי.ות תכנית התואר השני (MFA) של החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, שיצרו עבודות בזיקה לספרו של חביבי. חלקם בחרו להתייחס באופן ישיר או מטאפורי לציטוט שהפך לשם התערוכה. העבודות עוסקות במוטיב האבטיח, בחומריותו, בצבעיו, בקשר אל האדמה; וגם בקושי ללהטט בין תרבויות שונות, להתמודד עם ריבוי התפקידים בחברה או במשפחה ובעיקר עם התשוקה לאחוז בכול. אמנים אחרים בחרו להתייחס אל רצועת החוף חיפה־עכו־אכזיב־ביירות, אל מפגש הים וההר, אל הטבע, אל חיפה העיר ואל ואדי ניסנאס, אתרים טעונים שבהם משוטט זיכרונו של חביבי בספרו. 

דן פרברוף בערד

נוף משותף בערד

ביום שישי (5.6) תיפתח במרכז לאמנות עכשווית בערד התערוכה ״נוף משותף״ – פרויקט אמנות השתתפותית של האמנים דוד בהר פרחיה ודן פרברוף (אוצרת: עירית כרמון פופר). הפרויקט מתקיים ברחבי העיר ערד וגולש אל התיישבות הבדואים בבקעת קנאים הסמוכה. הוא מערב פעולה סביבתית וקהילתית, ומבקש לבחון את היחסים בין נוף, תרבות ושימור בהקשר המקומי של שכנות טובה. 

התערוכה היא בגדר פעימה מרכזית מתוך סדרת הפעולות בפרויקט שיימשך עד ספטמבר, ויוצגו בה מיצבים מותאמי מקום, מיצבי סאונד, וידיאו ואוביקטים פיסוליים המשלבים תוצרים של מלאכת יד מסורתית, שנוצרו משיתופי פעולה עם קבוצות נשים סורגות ואורגות מערד ומכפר תל ערד. התערוכה מבקשת להסיט את המבט למורשת אגירת המים המסורתית כמצע לפעילות קהילתית משותפת ומקיימת, ואת האמנים כסוכני שינוי חברתי. 

קרן גלר במוזיאון פתח תקוה. צילום: אלעד שריג

עטלפים במוזיאון פתח תקוה

עטלף זעיר ממדים מזן ״אשף מקסיקני״ שהיה אמור לשמש כפצצה מעופפת מעל יפן, בשירות צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, הוא גיבור תערוכתה של קרן גלר במוזיאון פתח תקוה. גלר מתחקה אחר סיפורם של העטלפים שנרתמו ל״מבצע אקס־ריי״ – ונועדו לשאת על גופם פצצות תבערה זעירות שהפעלתן אמורה הייתה להבעיר בעת הנחיתה את מבני הנייר והעץ האופייניים לאדריכלות היפנית.

התוכנית נגנזה לאחר פיתוח פצצת האטום, וחלק מהעטלפים שהצליחו לצאת ממתקן הניסויים הגיעו לארץ, ונוצר בית גידול ייחודי ומצומצם עבורם בפתח תקוה. לאחר מחקר ובדיקות אולטרסאונד, התגלה שאותם עטלפים נשאו בגופם פצצה שלא הופעלה. מציאות ובדיה, משמשות בערבוביה בתערוכה שאצרה שלומית ברויר.

מעיינה וכטל בברוורמן. צילום: ואדים לידין

מעיינה וכטל בחלל הנסתר

בחלל הנסתר של גלריה ברוורמן תיפתח ביום שישי (5.6) תערוכת היחיד של מעיינה וכטל ״תיאטרון אילם״ (אוצרת: דליה לוין). דימויי אדם ובעלי חיים משמשים כחומר אסוציאטיבי במאגר הפרטי של וכטל. התערוכה היא מעין תיאטרון בובות אילם, בציור ופיסול הסוחף את הצופה לנבכי הנפש, לנוכח דימויים מטרידים ומפייסים כאחד, נוטפי מין ומוות. במקביל נמשכת בגלריה ברוורמן תערוכת היחיד של דוד עדיקא ״שוק שחור״, שנפתחה מחדש.

The post הרשימה המשותפת // 4.6.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

גוף ראשון

ענת גולן, בת 37, נשואה פלוס שניים. צורפת פעילה ויוצרת תכשיטים, חפצים ויודאיקה. בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה והתכנית לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. מלמדת ומרכזת את התכנית ללימודי חוץ בצורפות, במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל ומרצה במכללת אמן.

בימים אלו עסוקה בהפקת ״תכשיטיזם״ (Jewelrism – Jewelry in Jerusalem), שבוע התכשיטים הראשון בארץ שיורכב מתערוכות ואירועים שיתקיימו ברחבי ירושלים. בנוסף, מפעילה סטודיו בבית אות המוצר הירושלמי וממשיכה לפתח את פרויקט הגמר שלי מהתואר השני, שנערך בשיתוף האקדמיה ללשון העברית.

טבע שני

בביאנלה אני מציגה שתי עבודות בשתי תערוכות. האחת, ״עיצורים ותנועות״, המורכבת מסדרת תכשיטים המתארת פה סכמטי בתנועות ההגייה A ,E ,I ,O ,U. באמצעות צלילים, עיצורים, תנועות והמרווחים ביניהם, האדם מפיק קולות ומעניק להם משמעות: תנועת אויר מול עצירתו, ON מול OFF. הצלילים משותפים לרוב השפות הפונטיות בעולם ויכולים לשמש, לכאורה, כבסיס לתקשורת אוניברסלית.

ענת גולן. צילום: גיא און

מתוך תהליך העבודה. צילומים: מ״ל

גב התכשיטים

לפה ולתכשיט כמה תפקידים משותפים: הם משמשים כפתח לביטוי עצמי, כאמצעי תקשורת בין פרטים בחברה וכנקודת מיקוד של המבט, במהלך שיחה בין אנשים. בעבודה זו דימוי הפה מוזח ממקומו הטבעי ומתמקם על החזה בתור תליון או סיכה.

התכשיט מושך את הצופה להתבונן באיבר האלטרנטיבי, לצפות בשפתיו המשתקפות, לנדוד מבלי משים משפה פונטית לשפה חזותית וכמו לנהל שיחה עם התכשיט. התכשיטים עשויים משיניים מלאכותיות (רדי־מייד), פרספקס חתוך בלייזר וציפוי אפוקסי מבריק, משובצים בתוך בתי אבן מכסף העשויים בעבודת־יד.

לפה לתכשיט כמה תפקידים משותפים: פתח לביטוי עצמי, אמצעי תקשורת ונקודת מיקוד של המבט במהלך שיחה בין אנשים. דימוי הפה מוזח ממקומו הטבעי, מושך את הצופה להתבונן באיבר האלטרנטיבי, לנדוד מבלי משים משפה פונטית לשפה חזותית

במעבדה של התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, אציג את העבודה ״אלכימיה בסגנון חופשי״. העבודה כוללת מקבץ של נסיונות חומריים, שעוסקים בשאלה מהי אלכימיה עכשווית ומהו הערך החדש שנוצר בשילוב בין חומרים עכשווים למסורתיים.

אלכימיה, בדומה לצורפות עכשווית, קושרת בין חשיבה סימבולית, קרט חומרי ו״קרט רגשי״. הנסיונות משלבים בין פוליאוריתן לאבקות מתכת כמו תחמוצות ברזל, נחושת קרבונט, שבבי נחושת, כסף וזהב טהור.

האלכימאים שאפו להתמיר חומרי גלם ויסודות נחותים ולהעביר אותם טרנספורמציה ליסודות נעלים, חומרים נצחיים בעלי ערך גבוה. לשם כך הם גייסו כוחות מיסטיים, מאגיים, כימיים ומקורות מהפילוסופיה והמיתולוגיה.

המעבדה החומרית והנסיונות שיוצגו בתערוכה, יציעו ביטויים אסתטיים וערכיים חדשים הנובעים מהרכב החומר החדש והמטען שהוא נושא. הפרויקט נערך במסגרת קורס מחקר יוצר בהנחיית יהונתן הופ.

אלכימיה בסגנון חופשי. צילומים: דור קדמי

און/אוף

גדלתי על ברכי הצורפות המסורתית: ניסור בקשתית, שיוף בפצירה, הלחמה באש, מדידה במילימטרים ובעשיריות המילימטר. הבסיס העמוק של המלאכה, על עבודת היד המוקפדת ותשומת הלב לפרטים מלווים אותי גם כשאני מתרגמת את היצירה שלי למדיומים נוספים. אני צורפת גם כשאני עושה דברים אחרים.

למרות זאת, היצירה שלי מכוונת קונספט, ולכן הבחירות החומריות, הצורניות והטכנולוגיות צריכות לעבוד זו עם זו באופן קוהרנטי ולשרת את הרעיון. אפשר למצוא באוביקטים שלי שילובים בין עבודת־יד בצורפות, חיתוכי לייזר, הדפסות תלת־ממד, אוביקטים מן המוכן, מתכות יקרות, יציקות פוליאוריתן, אפוקסי ועוד. המטרה מקדשת את האמצעים.

רק בתום התהליך מתגלים השילובים המפתיעים בין הקצוות; בין חומרים נמוכים וגבוהים בערכם, בין קראפט מסורתי לטכנולוגיות מתקדמות, בין המוכר לבלתי צפוי. הם אלו שיוצרים שלם הגדול מסך חלקיו, שמתגשם בחוויית הגילוי של הצופה

כל אחד מהאלמנטים שנכנס לעבודה, מקבל יחס שווה ונטול היררכיה, בין אם מדובר בזהב 18 קרט או בצעצוע פלסטיק. ההתייחסות השוויונית מאפשרת לי מרחב יצירה גדול: כשאין חלוקה לנמוך וגבוה – לא מבחינה חומרית וגם לא טכנולוגית – כל שנשאר לי זה לשחק ולשלב בין המרכיבים באופן אינטואיטיבי. רק בתום התהליך מתגלים השילובים המפתיעים בין הקצוות; בין חומרים נמוכים וגבוהים בערכם, בין קראפט מסורתי לטכנולוגיות מתקדמות, בין המוכר לבלתי צפוי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

השילובים המפתיעים הם אלו היוצקים לעבודה ערך מוסף, שלם הגדול מסך חלקיו שמתגשם בחוויית הגילוי שעובר הצופה. אני מנסה לייצר אוביקטים שמעוררים את החושים ומפעילים את הרגש. רוב העבודות שלי נעות על הציר שבין משיכה לדחייה, כאלו שבמבט ראשון הצופה מגיב מהבטן, אוהב או שונא. רק במבט שני מתעוררות שאלות על האוביקט עצמו ועל הנחות היסוד שלנו בנוגע לתכשיטים ומוצרים נחשקים.

שרשר מדליות, The winner takes it all. צילום: דור קדמי

חייבת/צריכה

אם לא הייתי עושה את מה שאני עושה, הייתי אורזת מתנות מקצועית. קיים בעיני פוטנציאל אדיר לקשר במפגש ראשוני בין נותן למקבל, בין צופה ומשתמש. במתנה עטופה (קצת בדומה לתכשיט), האסתטיקה והפרקטיקה שלובים זה בזה, מייצרים רגע חד פעמי של תקשורת וחיבור.

המעניק חווה את חדוות הנתינה והמקבל הופך לילד לרגע, מלא ציפייה ושמחה. באותו רגע מקודש, המתנה העטופה עשויה להכיל כל דבר העולה על הדמיון: סופר־פוזיציה של מתנות המתקיימות בו זמנית ובמקביל, עד לרגע פתיחת האריזה. ממש כמו בפיזיקת קוואנטים.

שמיים וארץ

לורן קלמן (Lauren Kalman) היא יוצרת מולטי־דיסציפלינרית אמריקאית, שמשתמשת בהומור ובגרוטסקה כדי לבחון את הגבולות בין אובייקטים ותכשיטים לבין הגוף, עד כדי הפרעה ושיבוש של הגוף עצמו.

בזירה המקומית אני מעריכה את בתיה מלכא, אמנית ומעצבת קרמית. אני מוצאת הרבה דמיון בין העבודות שלנו, בשכפול מניפולטיבי של דימויים מוכרים ושילוב בין קיטש ומקבריות כדי להעביר מסרים מורכבים. אנחנו באות ממדיומים שונים, אבל אולי זו דווקא הזמנה לשיתוף פעולה.

אתה נמצא כאן

המרכז לאומנות בעץ בפילדלפיה, The Center for Art in Wood, הוא מוזיאון שחוקר את גבולות המלאכה, האמנות והעיצוב העכשווי דרך חומר מרכזי אחד – העץ. זכיתי לשתף פעולה עם האוצרת הראשית, ג׳ניפר נאווה מילקין, במספר פרויקטים בארץ ובחו״ל.

המלצה נוספת היא מוזיאון גלילאו בפירנצה, שמשמר אוסף אדיר של כלי מדידה וחישוב ששימשו את המדענים, האמנים והאדריכלים בתקופת הרנסנס. האוסף נמצא בקטלוג מקוון ומהווה עבורי מקור השראה לחפצים ייחודיים העשויים בעבודת־יד בזכוכית, במתכת ובעץ.

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020
אוצרים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער, מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
פתיחה: 2.6

The post ביאנלה 2020 // ענת גולן appeared first on מגזין פורטפוליו.

אלירן נרגסי, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, 2012, הקים את המותג הנושא את שמו כשנה לאחר סיום לימודיו. בגדי המותג נמכרים באתר, בחנות האטסי ובסטודיו ברח׳ התנופה 3 תל אביב, בתיאום מראש.

מעיל קימונו

אני מרגיש מחובר באופן אישי למעיל הקימונו. הגזרה שלו פשוטה ואני מייחד אותה בכל פעם על ידי פרט אחר, חיתוך, בד או אורך. כשאני או לקוח שלי מתעטפים בו, יש תחושה של קדושה: הוא מעניק מראה דתי, משיחי וארצי. פעם אחת הוא יכול להראות נזירי, פעם אחרת כמו טלית או נביא, ואפילו כפתן מרוקאי. יש בו הכל מהכל.

בין אדם למקום

נולדתי בירושלים וגדלתי במעלה אדומים במשפחה דתית לאומית, וכיום אני חי עם בן זוג בתל אביב. אורח החיים שלי מנוגד לדת לפי התפיסה הכי מצומצמת שלה, אבל לא לפי איך שאני תופס את האמונה שלי. אני מגדיר את עצמי כאדם רוחני, ומאמין שכל אדם נולד כפי שהוא ומגיע לו לאהוב, להיות מאושר ולחיות כפי שהוא רוצה. 

אני לא מרגיש שאני יכול או רוצה להתנתק מהרקע הדתי שגדלתי בתוכו, אז סיגלתי לעצמי דרך חיים שמתאימה לי: אני חוגג את החגים עם המשפחה, משתדל לא לעבוד בשבת בכלל, ובגלל שאני צמחוני גם אין בעיה של בשר וחלב.

אלירן נרגסי. צילום: ערן אבן

קולקציית סתיו־חורף 2020. צילומים: אלינה ברגינסקי

בעבר היו לי תקופות מתריסות וביקורתיות יותר, אבל כיום אני נמצא במקום מפויס ומחפש למזג בין העולמות הכביכול מנוגדים הללו ולהראות את ההתמזגות הזו בעבודה שלי. אני רוצה להראות שאפשר לחיות בהרמוניה עם הניגודים, שאין שום דבר פסול בלהיות הומו או בלהיות דתי, או גם זה וגם זה. מבחינתי אנשים שקוראים לפסול חיים של אחרים בגלל הנטיות שלהם הם לא דתיים אמיתיים, והם עושים נזק לאנשים שמאמינים באמת וביופי.

לוח השראה

בגלל הרקע שלי, כל המתח בין מגדר והומואיות לאורח החיים הדתי מאוד מעסיק אותי. זה אולי נשמע קצת קלישאתי, אבל אני עדיין חי בין הניגודים האלה ומקיים את הדיאלוג התמידי עם רוחניות. גם ברמה האסתטית אני נמשך לנושאים הללו, ובאמצעותם יכול לבטא את אהבתי לטקסטורות וצבעים מונוכרומטיים, וגם לגזרות שמגיעות מהעולם הזה. 

המתח בין מגדר והומואיות לאורח החיים הדתי מאוד מעסיק אותי. זה אולי נשמע קצת קלישאתי, אבל אני עדיין חי בין הניגודים האלה ומקיים את הדיאלוג התמידי עם רוחניות. גם ברמה האסתטית אני נמשך לנושאים הללו

בנוסף, אני אוהב לעסוק בשורשים שלי, ובקולקציה האחרונה עסקתי ברקע המרוקאי, עם נגיעות של סמלים כמו החמסה ומפתחי צוואר, סיומות וסגירות של כפתנים. גם הצבעוניות באה מהעולם הזה ובאופן קצת חריג הכנסתי לקולקציה צבעי סגול ואדום בגוונים מעושנים שמזכירים תבלינים. בכל קולקציה אני מוצא משהו קטן מתוך העולמות האלה ומתפתח איתו באופן אינטואיטיבי וזורם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשעבדתי על פרוייקט הגמר בשנקר התחלתי לאסוף חומרים שקשורים לעולם החרדי, ומהר מאד עשיתי את הסוויץ׳ בחזרה לרקע הדתי־לאומי שממנו באתי, כי חשוב לי לשמור על אותנטיות ולא לספר סיפור שאינו אמיתי מבחינתי. רק ככה אני יכול להמשיך להביא ולבטא את עצמי בלי להפוך את ההשראה לקלישאה. אולי בעתיד זה ישתנה, אבל כרגע העיצוב הוא כלי ביטוי לעולמי הפנימי, וההשראה שלי מגיעה מההתעסקות בו ובנסיון להוציא אותו החוצה. לכן העסק שלי מאד אישי.

גם ברשתות החברתיות אני משקיע את הנשמה ובוחר בקפידה כל גורם, כי זה כרטיס הביקור שלי וכמעט כל לקוחותיי מגיעים אליי מהרשתות החברתיות. אני נוהג לצלם לפחות שתיים־שלוש הפקות בשנה עם הצוות הקטן שלי בשביל לשקף את האוירה והסיפור של המותג באופן מרענן, אישי ומדויק.

שבת חתן

בגדי חתנים הם כיוון שהחל להתפתח בסטודיו בשנתיים האחרונות, די במקרה. הגיע אלי חתן והעליתי את החליפה שהכנתי לו לרשתות החברתיות, הוא העלה לרשתות שלו, ומשם זה התגלגל. בשנה האחרונה היו לי בערך עשרה חתנים שעברתי עם כל אחד מהם תהליך אינטימי ואינדיבידואלי. 

החתנים תאי וינון. צילום: לוז

החתן מתן הלמן. צילום: נתנאל טוביאס

מחמיא לי שמישהו סומך עליי ורוצה שאעצב עבורו את החליפה ליום הזה, במיוחד כי אני לא מתיימר להיות חייט ומציע מראה יותר אלטרנטיבי, עם צבעים ובדים שמתאימים לקיץ הישראלי כמו פשתנים וכותנות. החתן שלובש חליפה שלי רוצה להרגיש כמו נסיך ליום אחד ולבלוט לא פחות מהכלה, ולכן מדובר בדרך כלל בגברים שמגיעים מעולמות העיצוב והאדריכלות, כאלה שמושג האסתטיקה הוא חלק מחייהם. 

החתן שלובש חליפה שלי רוצה להרגיש כמו נסיך ליום אחד ולבלוט לא פחות מהכלה, ולכן מדובר בדרך כלל בגברים שמגיעים מעולמות העיצוב והאדריכלות, כאלה שמושג האסתטיקה הוא חלק מחייהם

אלו רוב הלקוחות שלי באופן כללי, ולכן החלטתי לנתב את הקולקציה הבאה שלי בהשראת בגדי החתנים, כדי להרחיב את המענה הזה ולהתאים אותו עוד יותר לקהל המקומי.

פריז בוערת

כיום אני מוכר דרך האינטרנט או בסטודיו שלי, שאליו מגיעים בעיקר החתנים שצריכים עיצוב מותאם למידותיהם. בהתחלה הייתי נוסע לירידים בינלאומיים כדי למכור את הקולקציה, אבל המרדף לעצב שתי עונות קדימה, למרות שהוא כיף, הוא ממש לא קל ולא תמיד קורה כמו שמדמיינים, אז החלטתי להוריד הילוך.

זה דורש התמדה רבה ותקציב ענק שאין לי כרגע, וחוץ מזה, אני מחפש לייצר אופנה שלא תלויה בטרנדים ובזמן אלא מוצרים שישמשו את הקונים שנים רבות, אז זה בכלל לא רלוונטי. 

אופן העבודה הנוכחי אפילו טוב יותר בעיניי כי הוא מתחבר למגמה של הורדת ההילוך באופנה ובמרוץ החיים, מגמה שהואצה בגלל הקורונה. אולי זה נאיבי, אבל אני באמת מאמין שההאטה שנכפתה עלינו תעשה רק טוב לאנושות ולעולם. 

עונת הקורונה

אני עובד לבד אז בימי ההסגר היתה לי הפריבילגיה להמשיך ולהגיע לסטודיו, גם כדי לשמור על שגרה שפויה כלשהי ולא להיות בבית כל הזמן. מן הסתם לקוחות לא יכלו להגיע אליי בתקופה הזו, היו כמה חתנים שבדיוק החלו את התהליך ונאלצנו להקפיא את זה, והיתה לי מעט מאד עבודה בתקופה הזו לצערי. אבל אני לא דואג במובן הזה, כי שוק החתונות בישראל הוא הכי בטוח שיש ולא הולך לשום מקום, אז אני מאמין שמי שהתחיל איתי את התהליך גם ימשיך אותו. 

סתיו־חורף 2019, צילומים: אלינה ברגינסקי

לגבי התקופה שאחרי הקורונה, יש את מה שאני חוזה ומה שאני מקווה. אני חוזה שלאחר תום המשבר המצב יחזור לקדמותו באופן הדרגתי ואנשים ירצו לפצות את עצמם, ובגלל ההשלכות הכלכליות של המשבר זה אומר שלמעצבים לא תהיה ברירה אלא להוריד מחירים. 

אני מקווה שתרבות הצריכה קצת תתמתן ויינתן יותר מקום לייצור מקומי. אולי זה יאפשר לאנשים לשים לב יותר לאופנה מקומית ופחות להסתמך על יבוא

מה שאני מקווה הוא שתרבות הצריכה קצת תתמתן ויינתן יותר מקום לייצור מקומי. אולי זה יאפשר לאנשים לשים לב יותר לאופנה מקומית ופחות להסתמך על יבוא, וגם בתחומים נוספים – אולי אנשים יחפשו את החופשה הבאה שלהם דוקא בארץ, אם זה יהיה אטרקטיבי כמובן. 

אז אני חוזה שהמצב יחזור לקדמותו בהדרגה, ומקווה שלא יחזור לקדמותו עד הסוף. התקופה הזו צריכה להוות סוג של מעצור שגורם לנו לחשוב על המרוץ שאנחנו נמצאים בו, אחרי זמן וכסף. 

עתידות

מעבר ללהמשיך לעשות את מה שאני עושה ולסיים לעבוד על קולקציית קפסולה חדשה, כבר תקופה ארוכה שיש לי חשק לגעת בתחום של בגדי נשים. היו לי מחשבות רציניות יותר ופחות בנושא, אבל עוד לא הגעתי לזה. אני מאמין שכשזה יצטרך לקרות זה יקרה. בנוסף, אני מייחל לכך שהנפח של בגדי החתנים יגדל. זה מאתגר ומספק אותי מאד. 

סתיו־חורף 2020, צילומים: אלינה ברגינסקי

The post צווארון כחול־לבן // אלירן נרגסי appeared first on מגזין פורטפוליו.