הנהלת הביאנלה בוונציה הודיעה אמש (ב׳) על דחיית התערוכה הבין־לאומית ה־17 לארכיטקטורה לשנת 2021, ובהתאמה, דחיית התערוכה הבין־לאומית ה־59 לאמנות לשנת 2022. בעבר הוסטה הביאנלה ממסלולה במלחמות העולם ופעם נוספת בשנת 1994, אז נדחתה בשנה כדי לחגוג ב־1995 מאה שנה לייסודה.

הבינאלה מתקיימת אחת לשנתיים, אמנות ואדריכלות לסירוגין, ונחשבת לאירוע התרבות הבין־לאומי הוותיק והיציב ביותר בעולם המודרני. בביאנלה משתתפות כ־90 מדינות ששולחות נציגים להציג תערוכות עצמאיות, בביתני הקבע שלהן או בחללים אלטרנטיביים, לצד תערוכה מרכזית רבת משתתפים ובין־לאומית אף היא, שאת משתתפיה בוחרים האוצרים הראשיים. הביאנלה לאדריכלות תחת הכותרת ״כיצד נחיה יחד״ הייתה אמורה להיפתח בימים אלה ונדחתה תחילה לאוגוסט וכעת בשנה שלמה. היא תתקיים בין 29 במאי ל־22 בנובמבר 2021.

הביאנלה לאמנות שהייתה מיועדת לשנת 2021 תתקיים לאורך שבעה חודשים – מ־23 באפריל עד 27 בנובמבר 2022

לורנצו קווין, ונציה 2019

הביאנלה לאמנות שהייתה מיועדת לשנת 2021 נדחית בשנה אף היא, ותתקיים לאורך שבעה חודשים – מ־23 באפריל עד 27 בנובמבר 2022. האוצרת שנבחרה להוביל את הביאנלה הבאה היא ססיליה אלמני (Cecilia Alemani), אוצרת האמנות של פארק ההיי־ליין בניו יורק.

מהנהלת הביאנלה, נמסר כי ההחלטה על הדחייה מגיעה לאחר שיקול דעת והבנה כי יהיה בלתי אפשרי להקים את התערוכה המורכבת והאוניברסלית בתנאים הקיימים: החל משינוע והצבת העבודות בלוח הזמנים הדחוק שלאחר הסרת הסגרים במדינות השונות ופתיחת התעופה והתנועה, שעדיין אינה אפשרית; עבור בקשיי התקציב והפגיעה הכלכלית במשתתפים, וכלה בסיכון הבריאותי שיש לוודא שהוסר כליל, כדי למנוע קטסטרופות נוספות.

איטליה היא אחת הנפגעות הקשות של מגיפת הקורונה – עם כ־225 אלף נדבקים ויותר מ־31 אלף מתים כתוצאה מהמחלה. העיר ונציה עצמה ספגה פגיעה אנושה, לא בכמות החולים אלא בשיתוק המוחלט והמתמשך של הפעילות הכלכלית המקומית, ובעיקר בעצירת התיירות, שממנה מתפרנסת העיר. ונציה למודת מגיפות בעבר, והיא נחשבת למקור המילה הלועזית Quarantine  (בידוד). העיר, שהייתה במשך מאות שנים מרכז בין־לאומי חשוב וצומת מעבר בין אירופה לים התיכון ולארצות המזרח, הקצתה בתקופות מגיפה שפקדו את העולם שוב ושוב בימי הביניים, אי מיוחד לבידוד אנשים וסחורות שהגיעו מאזורים נגועים. הבידוד ליתר בטחון ארך 40 יום – Quaranta באיטלקית – וכך נטבע המונח קוורנטין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הארסנלה במבט על. צילום: Andrea Avezzù La Biennale di Venez

The post הביאנלה בוונציה תידחה בשנה: אדריכלות – 2021; אמנות – 2022 appeared first on מגזין פורטפוליו.

13 שנה חי נלו וולפנסון בישראל, בשנים 1974-1961. במהלך תקופה זו הספיק וולפנסון, כיום בן 77, לרכוש את השכלתו כמעצב גרפי, ולעצב כמה מהפריטים המעניינים שעוצבו בשנות ה־60 בישראל. כיום הוא חי ועובד בקנדה, ואת מרבית זמנו מקדיש לנושא חינוך והוראת עיצוב גרפי, בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת קוויבק במונטריאול, שם הוא משמש כפרופסור. הוא נחשב לאחד המעצבים הגרפיים החשובים בקנדה; בשנת 2010 רכש מוזיאון מונטריאול לאמנויות יפות לאוסף הקבע שלו 27 כרזות בעיצובו.

אותן כרזות הן אלו שבנו לוולפנסון את שמו. את רובן עיצב בעבור אירועי תרבות, כגון תיאטרון ומוזיקה, ובעבור כנסים ואירועים פוליטיים. ״מזה עשרות רבות של שנים, עיצוב כרזות הוא הדרך העיקרית שבה הלכתי. זאת משום שאני מאמין אמונה שלמה בכוחם של דימויים״, הוא מספר. ״בעולמן השקט, אך הרהוט, כרזות תופסות מקום מיוחד. הן מעבירות מטאפורות חזותיות חזקות שדרכן ניתן להבין בקלות את המשמעויות.

ילדים לומדים על אלימות מהטלוויזיה, 2018

יורו 2012

״במקום לתרגם את תפיסת העולם הקונקרטי, הדימוי בכרזות שלי מייצג ׳משהו אחר׳, ולא מציאות מהותית. השיח הגרפי שלי מציית להיגיון של תקשורת אלגורית, בעוד שההבטים האסתטיים והפורמליים של הדימוי הם שיקול שני. עם זאת, גישה מטפורית לא שוללת אוטומטית את עושר הצורה, ולכן הכרזות שלי, שתוכנתו להכות מכה חזותית, מכילות לרוב אגרוף ברזל עטוף בכפפת קטיפה מפוארת״.

לדבריו של וולפנסון, אין לו סגנון אישי מוגדר, שאותו אפשר לזהות מיד. ״אני מאמין שתבנית שחוזרת על עצמה מגבירה את הפורמליזם, ומביאה לתלות מוגזמת בדימויים חזותיים שחוזרים על עצמם, ושבסופו של דבר משפיעים על העבודה״, הוא טוען. ״במקום זאת, העבודה שלי היא רב־גונית. השימוש בצילום, איור או טיפוגרפיה הוא בהתאם לצורך״.

איפה הרעיון?

וולפנסון (Nelu Wolfensohn) נולד בשנת 1943 בבוקרשט, בירת רומניה. כבר בתקופת ילדותו החל לרשום ולצייר. במהלך לימודיו בתיכון עיצב מספר כרזות ואף אייר בעבור הוצאות לאור סטודנטיאליות. לאחר שסיים את לימודי התיכון, ניגש למבחני כניסה במוסד הגבוה ללימודי אומנויות יפות ״ניקולא גריגורסקו״. ״התכוננתי למבחני הכניסה במהלך למעלה משנה, ואף לקחתי שיעורים אצל מאסטרו ידוע, אבל בשל העובדה שמשפחתי כבר נרשמה לעלייה לישראל, לא התקבלתי ללימודים״, הוא נזכר.

כמה חודשים לאחר מכן, בשנת 1961, הגיע וולפנסון עם משפחתו לישראל. הוא התגייס לצה״ל, שם שירת בנח״ל עד שנת 1962. מיד עם שחרורו הגיש בקשה והתקבל ללימודי רפואה בעיר בולוניה שבאיטליה. בשל הסטטוס שלו כעולה חדש בישראל, השגת דרכון היה עניין מסובך. על מנת להאיץ את הנפקת הדרכון החליטו וולפנסון ואביו לנסוע מחיפה למשרד הפנים בירושלים. החלטה זו תשנה את מסלול חייו, מרפואה – לעיצוב.

״בדרכנו לתחנת הרכבת, שוטטנו, אבי ואני, בירושלים״, מספר וולפנסון. ״ברחוב שמואל הנגיד חלפנו על פני בניין ישן. בחלון היה מוצב שלט: בצלאל, בית ספר לאמנות. ההתבוננות בשלט העלתה בי זכרונות מהעבר. ניסינו לפתוח את שער החצר; הוא היה פתוח. נכנסנו לתוך בניין ריק. לא היו סטודנטים, היה זה קיץ, זמן חופשה.

״הסתכלתי קצת מסביב ועמדנו לעזוב את המקום, ואז לפתע יצא מהבניין אדם מבוגר. בהמשך התברר לי כי היה זה מר שוורץ, המזכיר הראשי של בצלאל. הוא שאל לסיבת בואנו. סיפרתי לו אודות העבר שלי בתחום האמנות. לאחר שהאזין לסיפור, הציע כי אחזור עם תיק עבודות״. 

COMMUNICATION ARTS, 1975

וולפנסון ואביו חזרו מירושלים בידיים ריקות, ללא הדרכון המיוחל, אבל עם הצעה לנסות להתקבל ללימודים בבצלאל. וולפנסון החליט לנסות. ״חזרתי לבצלאל, הוא מספר, הפעם עם תיק עבודות מלא ברישומים ובציורים. במסגרת מבחני הכניסה התבקשתי לצייר טבע דומם וגם אות עברית. בתום המבחנים התבקשתי להשאיר את תיק העבודות, לשוב לביתי ולהמתין לתשובה״.

מספר שבועות חלפו, ואז, במקרה, קיבל וולפנסון, ממש באותו היום, גם מכתב וגם שיחת טלפון. המכתב הכיל את הדרכון, ובשיחת הטלפון בישר לו מר שוורץ על הקבלה ללימודים בבצלאל. ״הדילמה הייתה אדירה״, הוא מדגיש. ״לימודי רפואה בבולוניה, או לימודי אמנות בירושלים? מה שעזר לי להחליט היה משבר הטילים בקובה שהתרחש באותם ימים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״לא יכולתי להשאיר את משפחתי לבד ולנסוע לאיטליה בתקופה שבה העולם היה על סף אפשרות של פרוץ מלחמה גרעינית. אז בצלאל הייתה בחירה סבירה, והיות וכבר ציירתי בבית, החלטתי ללמוד במחלקה לגרפיקה שימושית״.

בשל תיק העבודות המרשים שהציג, לצד תוצאות מבחני הכניסה, הוחלט בבצלאל שוולפנסון ״יוקפץ כיתה״ ויתחיל ללמוד החל מלימודי השנה השניה. שם הבין את החשיבות של קונספט רעיוני בעבודת העיצוב הגרפי. לדבריו, כשהיה סטודנט, היה נוהג המרצה, המאייר והצייר יוסי שטרן לאתגר אותו ואת חבריו לכיתה עם השאלה: איפה הרעיון? ״המשפט הזה נחקק אצלי: זו שאלה שמולידה מסקנה אחת: צורה ללא משמעות אינה אומרת דבר. זו גם אקסיומת העיצוב שלי, עד היום״.

נלו וולפנסון, 2019. צילום: Donna Blyth

בול יריד הספרים, 1965, בחתימת נלו וולפנסון. מאוסף רני רדזלי

האוניברסיטה העברית, 1969

לוגו מפקד האוכלוסין והדיור, 1972

בשנת 1963, בעודו סטודנט בבצלאל, החל וולפנסון לעבוד במשרה חלקית כמעצב גרפי זוטר בסטודיו של יעקב אנידי, בעצמו בוגר בצלאל. את הלימודים במחלקה לגרפיקה שימושית סיים בשנת 1965. לאחר סיום הלימודים עבר לתל אביב, שם עבד כמעצב גרפי במשך מספר חודשים, ובשנת 1966 חזר לירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים שירת כשרטט גדודי בגדוד חי״ר ממונע בחזית המצרית. בהמשך הפך לשותף בסטודיו של אנידי, ששמו שונה ל״סטודיו 43״.

במהלך אותו עשור – מסיום לימודיו בבצלאל ועד עזיבתו את הארץ, עיצב נלו וולפנסון פריטים רבים ומגוונים. הוא עיצב בין השאר זהות תאגידית לחברות ומוסדות, כרזות, תוויות יין ועלונים, והיה אחראי על מסעות פרסום. בכמה מהלוגואים שהוציא תחת ידו, נעשה שימוש עד היום, לדוגמה בלוגו ״הקרן לירושלים״ שהוקמה בשנת 1966.

הוא גם עבד עם גופים ממשלתיים: עיצב ארבע מדליות, ואף בול אחד בעבור השירות הבולאי המקומי – את בול יריד הספרים הבין־לאומי בירושלים, שהונפק במרץ 1965, ושאותו עיצב וולפנסון עוד בהיותו סטודנט בבצלאל בשנת לימודיו האחרונה.

היכן לצייר את הקו בחול

בשנת 1974 ארז וולפנסון את חפציו וטס ללוס אנג׳לס, ועבד שם כמעצב באחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארצות הברית. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1976, עבר למונטריאול שבקנדה. ״עברתי כי רציתי לחיות ולעבוד בצרפתית. ייסדתי את סטודיו Nelu Wolfensohn Design, שהתמחה בתקשורת חזותית, בעיקר בבניית זהות תאגידית ובעיצוב לתחום התרבות״. ב־1977 מונה לתפקיד המנהל האמנותי של תאגיד Lavalin Group, תפקיד שבו החזיק כ־14 שנה. תחת הנהגתו הפך Graphisme Lavalin לאחד הסטודיואים לעיצוב גרפי המוערכים ביותר בקנדה.

כיום משמש וולפנסון כפרופסור שמלמד במשרה מלאה, בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת קוויבק במונטריאול – שם החל, בשנת 1992, את קריירת ההוראה שלו. בשנת 2007 יזם את Concepts for All, בנק התמונות הראשון באינטרנט ללא תשלום המוקדש למטרות הומניטריות. כיום האתר הוא רב לשוני ומכיל למעלה מ־ 1,400 תמונות, כולן נוצרו על ידי סטודנטים שלו.

1991, פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של Lanaudière

הפדרציה הבינלאומית לתיאטרון, 1995

התערוכה ״מניפולציות״, 2001

Creation, 1999

וולפנסון מצביע על הבדל משמעותי בין הסטודנטים שאותם הוא מלמד, לבין עמיתיו בני דורו: ״כיום הסטודנטים עובדים באופן עצמאי ולבדם בבית, ורק לאחר מכן הם מציגים בכיתה את מחקרי העיצוב שלהם ואת תוצאותיהם. כשלמדתי בבצלאל, פתירת הבעיות של המחקר ושל העיצוב הגרפי, התרחשו לרוב בכיתה עצמה״.

וולפנסון גם מתייחס לטכנולוגיה העכשווית: ״בזמנו, רק רעיונות, כישורים וכישרון היו חשובים. כיום, הדומיננטיות המוחלטת של הטכנולוגיה קובעת את התהליך היצירתי של העיצוב הגרפי. בתחום החינוך לעיצוב המחשב הפך לכלי ניסיוני אדיר, שגם חוסך זמן. אך יחד עם זאת טמונה בו גם סכנה, משום שהוא מוליך את התלמידים לפתרונות עיצוב פשטניים״.

״האם מעצבים יכולים להיות גם עקביים מבחינה אתית וגם מצליחים מבחינה מקצועית, בו זמנית?״, שואל וולפנסון. ״קשה להאמין שבמהלך קריירה הנפרסת על חיים שלמים, מעצב תמיד יעסוק בפרויקטים שתואמים את עקרונותיו ואמונותיו. על מנת לשרוד מבחינה מקצועית, לרוב הוא יצטרך לעשות ויתורים ולעתים אף להיכנע.

״עד כמה הוא יעמוד בלחץ – זה תלוי באופי ובנסיבות. בסופו של דבר, כל מעצב צריך לבחור היכן בדיוק לצייר את הקו שלו בחול. זו החלטה קשה, בעידן של תחרותיות אכזרית. באופן אישי, לעתים נדירות התפשרתי, ולעולם לא נכנעתי״. 

1996. Object, Need, Desire

פרסי מכון העיצוב של מונטריאול, 2006

BYE BUY, 2012

HOMELESS, 2013

The post נלו וולפנסון: אגרוף ברזל עטוף בכפפת קטיפה מפוארת appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי גוני, בוקר טוב, מה שלומך? ומה שלום העמק?

האמת ששלומי מצויין, כיף פה. למרות שגם מאוד חם כרגע. מרחבים עושים טוב לנפש

כן… הקיץ הגיע לשיאו בחודש מאי השנה. תגידי, איך התגלגלת לעמק חפר בתקופת הקורונה?

היה קול קורא לרזידנסי הזה בארטורה והגשתי. בזמן היותר קשוח של הסגר כמו כולם חטפתי דכאון, היו כמה שבועות די קשים. בשלב מסוים החלטתי בכל זאת לעשות עם עצמי דברים, כדי להוציא את עצמי מהדכאון, היו קצת קולות קוראים שהגשתי אליהם, וזה היה אחד מהם

מה היה בקול הקורא? מה ביקשו להציע/לעשות?

זה היה קול קורא פתוח שבו אתה מציע הצעה לפרויקט שאתה רוצה לעשות. אני הצעתי לבוא ולהסתובב ולצלם את המקום, שלחתי תיק עבודות ועוד תיק עבודות שהיה מורכב מצילומים שעשיתי בקריית ים כשעשיתי שם רזידנסי בזומו. קראתי לזה ״פורטרט מקומי״, שלאו דווקא מכיל אנשים (יכול להכיל אבל לא בהכרח) אלא מקומות, סביבה וכו׳, המקום לכשעצמו. ארכיטקטורה מקומית גם למשל, מה שיש בקיצור

אז התקבלת, והגעת, ומה עכשיו? תארי קצת את המקום, הסביבה

מרחבים עצומים קודם כל. מן הסתם אין פה את הצפיפות שיש בתל אביב. לכן אתה גם יכול להרשות לעצמך להסתובב לדוגמה בלי מסיכה. מסוג הפריבילגיות שיש פה – נוסף על הפריבילגיות שיש במושבים ממילא. הרבה טבע, מרחב לנשימה. חופש מסוים, למרות שאני לגמרי עובדת פה. אני מסתובבת המון. אתמול לדוגמה הלכתי שמונה קילומטרים ברגל, בשיא החום

למה? זה חלק מהיום־יום? הייתה לך איזו שגרה קבועה?

באיזה מובן? למה על מה? על ההליכות?

למה ללכת שמונה ק״מ בשיא החום

או. זאת שאלה טובה ויש לה גם תשובה טובה. קודם כל אני מאוד אוהבת לטייל, תמיד אהבתי את זה. אבל עכשיו עם הקורונה והסגר זה קיבל תוקף יותר חזק, יש בזה ממש הצהרה מבחינתי. מאז שאני פה אני לא מפסיקה ללכת. חום זה קטן עלי נגיד ככה…

אני מרגישה שככל שאני עושה דברים וצועדת קדימה, גם במובן של צעידה ממשית, אני תובעת מחדש את החופש שלי. מרגישה שכל זמן שאני לא מסתובבת פה הוא זמן מבוזבז. לכן לא היתה לי בעיה גם לצאת בשיא החום, כי זה לא מה שיכתיב לי מה לעשות, כמו שהסגר הכתיב לאנשים איך לחיות. אני לא יכולה לתת יד לדיכוי, בין אם הוא חום יוקד או אימת הקנסות והמשטרה

זמן מבוזבז כי זה רק כמה שבועות? או באופן כללי את אוהבת להסתובב ופחות להישאר בבית

גם כי באמת אין לי פה את כל הזמן שבעולם, אמנם אני כבר פה כמעט חודש. אבל עדיין אצטרך לחזור מתישהו. למרות שכבר הייתי בחמישה מושבים, הכל ברגל. אפשר לומר שראיתי הרבה כאן אבל תמיד יש עוד מה לגלות. ובאופן כללי אני מאוד אוהבת להסתובב. גם באיזור המגורים שלי, בין אם להסתובב גיאוגרפית או פשוט לעשות דברים

גוני ריסקין

אז את יוצאת להליכות, לוקחת את המצלמה, ומה תופס לך את העין? ידעת מראש מה בא לך לצלם? זה קרה תוך כדי? צילמת הרבה ובסוף בחרת והבנת מה מעניין אותך? איך זה עבד?

ידעתי מראש מה הכיוונים, לדוגמה מעניינת אותי ארכיטקטורה וסביבה של מושבים, שיש בה התייחסות למקום. יש גם משהו נוסף שמעניין אותי בשנים האחרונות, אבל לא ידעתי ספציפית מה יהיה כאן, אז כן, באיזשהו אופן זרמתי עם זה. גם עשיתי פה וידאו, שהיה בהצעה המקורית אבל לא כדגש. הדגש היה צילום הסטילס

אז מה תפס אותך בסוף?

יש כמה נושאים שמעניינים אותי בשנים האחרונות, ואני עושה משהו שאני מכנה ״אימון צילומי של פרספקטיבות וקומפוזיציות עירוניות״. קשה עוד להגדיר את זה בדיוק כרגע, זה מעין תהליך שאני עושה כבר כמה שנים. לדוגמה מאוד מעניין אותי חצרות של בתים, כניסות לבתים, צילמתי פה הרבה כאלה: הן פסטורליות מאוד אבל גם שוממות מאוד

את יודעת להגיד מה מושך אותך בהן? או שזה פשוט אינטואיטיבי בשלב זה?

כשזה קפוא בתוך צילום זה נראה קצת כמו סצנה מתוך סרט, שיש בה רגע מת אבל גם מותח, אם זה נשמע הגיוני. יש מתח מסוים שמעניין אותי בקפאון. ויש גם את העניין המשפחתי: שני ההורים שלי אדריכלים, וכל הרעיון הזה של לעצור על כל מבנה שמעניין אותך כדי להסתכל בו זה משהו שחוויתי כל החיים. אבל זה סיפור קצת ארוך. אני מרגישה שאני קצת בודקת את זה, אבל זה גם נושא שמעניין אותי, שהגעתי אליו ממילא, בדרך הטבעית שלי, שלא נקבעה עבורי

מה עוד צילמת שתפס לך את העין? חוץ מכניסות לבתים

צילמתי את מה שאני מכנה קומפוזיציות של סביבה. בעצם אפשר לומר שצילמתי פה הכל

יכולה לתת דוגמאות ספציפיות? אולי ממה שמוצג בתערוכה

החלום החדש שלי זה לגור במושב ושתהיה לי קלנועית. אני חושבת שזה כלי רכב די מהמם. הוא מאפשר לך לנוע באיטיות וגם לראות את הסביבה. הוא לא מהיר כמו רכב, אתה יכול לעצור איפה שבא לך. זה לא כמו אופניים, שיש לך מחויבות אחרת איתם.

בתערוכה יש לי חמישה צילומים, והאמת היא שרובם צולמו בסביבה שאפשר להגדיר אותה חצרות, מאוד ריקות מצד אחד, שוממות. עם המתח המסוים שדיברתי עליו קודם שממלא את הריק. יש צילום אחד שהוא ממש בית קברות לקלנועיות, אביזר נחשק פה במושבים, בעיני לפחות. החלום החדש שלי זה לגור במושב ושתהיה לי קלנועית

את סתם אומרת

ממש לא. אני חושבת שזה כלי רכב די מהמם. הוא מאפשר לך לנוע באיטיות וגם לראות את הסביבה. הוא לא מהיר כמו רכב, אתה יכול לעצור איפה שבא לך. זה לא כמו אופניים, שיש לך מחויבות אחרת איתם.

בכל אופן יש צילום של חצר, שהיא גם כניסה לאחוזה מדהימה שמצאתי פה, שהיא קצת אחוזת רפאים, עם רכב אמריקאי שתקוע באמצע, ומסביבו צומח כובע נזיר, שזה צמח פרא שמשתלט על הסביבה. מצד אחד נראה מטופח ומצד שני נראה נטוש ושומם וגם קצת אימתי. מסקרן אותי לדעת מי גר שם, אם בכלל

זה אומר שמיצית את תל אביב ואת חיי הלילה שלה, או שזה לא סותר? אפרופו החלום לגור במושב עם קלנועית

זה לא סותר. אבל אם אפשר לומר את זה רגע: מצחיק אותי הסיפור הזה עם חיי הלילה. מרגיש לי שגם בגיל 70 אני אהיה הצלמת של חיי הלילה למרות שאני עושה דברים אחרים לצד זה, כבר לפחות עשור. זו פשוט סטיגמה שנתקעה. שאם אני מצלמת לילה, בסביבה כמו תל אביב, אז שום דבר אחר לא יכול לעניין אותי. אני חושבת שזה דבר נהדר לצאת מהעיר, מהבועה הזאת, ולהתעניין במה שיש בעולם, במיוחד אם אתה אדם סקרן. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

החלום לגור במושב עם קלנועית, מצטרף בסך הכל לעוד ערימת חלומות שיש לי: הייתי גם שמחה לגור תקופה במצפה רמון לדוגמה, או ערד. זה לא רק מושב. אני פשוט אוהבת להסתובב ולטעום ולחוות…

זה באמת מן טייפקאסט שיהיה לך קשה לחמוק ממנו, אבל הנה, הגענו לזה רק בסוף. להגנתי אגיד שאני לא חושב שהייתי שואל את זה אם לא היית אומרת שאת רוצה לעבור לגור במושב

כן, זה רודף אותי כל הזמן וזה נושא שתמיד עולה. אני צילמתי את חיי הלילה כי זה עניין אותי. גם לא לחלוטין פרשתי משם. אבל אני לא מסכימה עם זה שזה צריך להיות מה שמגדיר אותי, כמו זה שאני גרה בתל אביב. מה שמגדיר אותך זה מה שמעניין אותך, לא איפה אתה חי. פשוט נוח לגור בתל אביב אם אתה עוסק במקצוע מסוים

בהחלט. מה עוד? יש איזה פרויקט מעניין באופק? יש משהו חשוב נוסף לספר שלא אמרת?

כן, בכל מקרה לפני שמגיעים לסוף רוצה להגיד עוד משהו לגבי התערוכה הזאת שעשיתי פה, שיש בה גם וידאו, תשע דקות של נמלים שלא נמצאות בחל״ת והכל מצולם במאקרו. כידוע לך תערוכות בפריפריות הן מראש תערוכות שיש להן סיכוי נמוך לקהל, ואני חושבת שפה זה מקבל תוקף קצת שונה במיוחד בזמנים האלה. התערוכה לא היתה עניין ידוע מראש: לא באתי לפה עם ידיעה שתהיה לי פה תערוכה. זה עניין שהוצע לי בערך אחרי שבוע אחד כאן, ובטח שהסכמתי.

אבל אני חושבת שיש בזה גם אמירה מעניינת, לעשות תערוכה פיזית דווקא עכשיו, כשלא ברור לחלוטין מה קורה עם חללי אמנות, במובן הפיזי של הדברים, שיש מעין ערפול מסוים ועננת אימה. כשהכל הפך לווירטואלי. יש בזה משהו מרגש לעשות תערוכה פיזית דווקא עכשיו: עצם הקיום שלה פה, עכשיו, בזמן הזה, הוא מה שחזק בעיני.

ומי שרוצה, אפשר לראות צילומים נוספים שלי (לא מהתערוכה) בבלוג של ארטורה

גוני ריסקין • כשהלכתי באתי
אַרְטוּרָה, קמפוס רופין, כפר מונש, עמק חפר
נעילה: 21.5

The post גוני ריסקין: החלום החדש שלי זה לגור במושב ושתהיה לי קלנועית appeared first on מגזין פורטפוליו.

איגוד האמנים הפלסטיים פרסם אמש את שמות הזוכים והזוכות בפרסי משרד התרבות לשנת 2019. הפרסים חולקו בשבוע האחרון באיחור של חצי שנה, בעקבות מאמצי האיגוד בחודשים האחרונים, ועקב פניות ובדיקות חוזרות ונשנות שביצעו מול אנשי משרד התרבות בנושא.

לאחר שהתקבלו במערכת פורטפוליו פניות של אמנים ומעצבים שקיבלו את ההודעה על הזכייה, פנינו למשרד התרבות לקבל את רשימת הזוכים, אולם עד למועד פרסום זה הרשימה לא התקבלה. כך, גם הרכב ועדת השיפוט וכן הנימוקים לזכייה – לא פורסמו עדיין.

לפי פרסומי האיגוד, בפרס מפעל חיים זכה האמן פיליפ רנצר. בפרסי אמן צעיר זכו טל גפני, מיכל טוביאס, נירית טקלה, גיא לוי, יעל סרלין, גל עמירם, יניב עמר, אשחר חנוך קלינגבייל, נועה שוורץ לב הר. בפרס עידוד היצירה זכו שגיא אזולאי, יעל אפרתי, עדן בנט, נטע ליבר שפר, אוריאל מירון, דורית פיגוביץ גודארד, ברק רביץ, תכלת רם, איל ששון. בפרס לאמן וידאו בראשית דרכו זכו: יסמין ורדי, כרם נאטור. בפרס לאמן וידאו בכיר זכו דור גז, רועי מנחם מרקוביץ׳, תמיר צדוק.

בפרס העיצוב זכו אריאל לאביאן, נועה סגל, ירמי פינקוס, שירה שובל ואריאל בלונדר, רון תורן.

ירמי פינקוס, מר גזמאי הבדאי, הוצאת נח

The post פורסמו שמות הזוכים והזוכות בפרסי משרד התרבות לשנת 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

לאחר שסיימתי את הדוקטורט בלימודי אמנות ותרבות האסלאם, בחוג ללימודי אסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, עברתי לארצות הברית לשלוש שנים, ולימדתי בפקולטה לאמנות באוניברסיטת אוסטין פיי, טנסי. שם הפקתי לראשונה תערוכה עם אמנים מובילים, היכרות ראשונה עם אוצרות, שהייתה חוויה חיובית ומעצימה. כשחזרתי לישראל ב־2011, מפגש מקרי עם האוצרת שיר מלר־ימגוצ׳י ממוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע, הוביל לאוצרות משותפת בתערוכה ״מבעד לאורנמנט – אחמד כנעאן ואמנות האסלאם״.

לאחר מכן הצעתי את מועמדותי למשרת אוצרת המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע, ובשנת 2012 נכנסתי לתפקידי כאוצרת המוזיאון. אני מאמינה שהגעתי למשרה הזו לא במקרה: אני אוהבת מאד את העבודה שמשלבת בין מחקר אקדמי, יצירתיות, יוזמה וכישורי הפקה וארגון.

המוזיאון הוקם במבנה של מסגד עות׳מאני הכולל אולם תפילה סגור עם כיפה מרכזית גדולה וחצר פתוחה לשמיים. זכיתי לקחת חלק משמעותי בתהליך הקמת המוזיאון, לאחר שיקום ממושך של המבנה והתאמתו להצגת תערוכות. ב־2014 נפתח המוזיאון עם שתי תערוכות שאצרתי: תערוכת קבע בחצר ותערוכה מתחלפת בשם ״קשרים״ באולם הסגור.

שרון לאור־סירק בחצר המוזיאון, לצד מזרקה אריחים של אמן הקרמיקה הארמנית ארמן דריאן. צילום: מל

לתערוכת הקבע בחצר בחרתי בממצאים ארכיאולוגיים המציגים דוגמאות אופייניות לעיטור האדריכלי של אמנות האסלאם: מוטיבים צמחיים, מוטיבים גיאומטריים וכתב. הממצאים חולקו לקבוצות מייצגות של השושלות המוסלמיות ששלטו במרחב החל מהמאה השביעית ועד לתחילת המאה ה־20. במרכז החצר מוצבות שתי מזרקות של אמן הקרמיקה הארמנית ארמן דריאן, וסביבן ניטעו עצים וצמחים אופייניים, שמשווים לחצר מראה של בוסתן מוסלמי.

התערוכה הראשונה, ״קשרים״, הוקדשה לשטיחים – אחד הנושאים המזוהים עם אמנות ותרבות האסלאם. בתערוכה נבחנו היבטיו השונים של השטיח המזרחי כחפץ מרכזי בתרבויות המזרח והמערב, בעבר ובהווה. לשם כך נבחרו לתצוגה שטיחים עתיקים, לצד עבודות אמנות עכשוויות המתייחסות לשטיח המזרחי. בין המוצגים היו שטיחים ויצירות אמנות מאיראן, מטורקיה מהקווקז ומישראל, מהמאה ה־18 ועד ימינו.

השטיחים נחלקו לשלוש קבוצות: שטיחי תפילה, שטיחי גן ושטיחי מדליון, לצידם הוצגו חפצים שהיוו מקור השראה לעיצובם, כגון מנורות מסגד ודפי קוראן. בתערוכה הוצג גם ציור שמן הולנדי מהמאה ה־17, המתאר שטיח מזרחי כפריט מותרות, ומבטא את המפגש הבין־תרבותי והשפעות הגומלין בין תרבויות המזרח לארצות אירופה. עבודות וידאו ותצלומים של אמנות עכשווית, הראו שבימינו השטיח המזרחי ממשיך לשמור על מרכזיותו בחיי היום־יום.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התוכנית האוצרותית של המוזיאון חושפת את המבקרים לעושרה ויופיה של אמנות ותרבות האסלאם. התוכנית מתבססת על ארבעה קווים מנחים: ראשית, הצגת מבנה המסגד שבו מוקם המוזיאון לקהל הרחב, בדגש על האלמנטים האדריכליים והרקע ההיסטורי שלו. שנית, לתערוכות המתארחות במבנה נבחרים נושאים מרכזיים ובולטים מתרבות האסלאם, שגם מוכרים לקהל מחיי היום־יום במזרח התיכון ובישראל.

שלישית, התערוכות מציגות את היחסים הבין־תרבותיים בין העולם האסלאמי לבין התרבויות הלא־מוסלמיות: תרבות המערב והמזרח הרחוק. ורביעית, התערוכות משלבות אמנות עכשוויות, עם זיקה לנושאים ולסגנון של מסורות אמנותיות מוסלמיות.

מראה הצבה בתערוכה קשרים. צילום: עמית גרון

מראה הצבה בתערוכה שורשים וצמיחה. צילום: מידד סוכולובסקי

בהמשך לתערוכות הפתיחה אצרתי עוד תערוכות משמעותיות: ב־2015 התערוכה ״מאיזניק לירושלים״ שהציגה את המפגש בין מסורות הקרמיקה הטורקית והארמנית הירושלמית, ואת הזיקה של שתיהן למסורת הקרמיקה הסינית. ב־2016 התערוכה ״מַכְּתוּבּ״ שהציגה נושא מרכזי נוסף של תרבות האסלאם – הקליגרפיה האיסלאמית.

ב־2018 ״בסוף מערב: אמנות ואומנות מארצות המגרב: מרוקו, אלג׳יר, ותוניסיה״ – תערוכה שהתבססה על אוסף פרטי והציגה חפצי אמנות ואומנות מארצות צפון אפריקה שהצביעו על נקודות המפגש והשפעת הגומלין בין התרבות המקומית של מרוקו, תוניסיה ואלג׳יריה לבין אירופה. ב־2019 ״שורשים וצמיחה: אמנות מסורתית ועכשווית מטורקיה״ – תערוכה בינלאומית שהתמקדה בנקודת החיבור בטורקיה בין העולם המוסלמי המסורתי לבין המערביות המודרנית שחדרה אליה.

התחנה האחרונה

בימים אלה נפתחה מחדש התערוכה שנפתחה בפברואר השנה: ״מזרח – עיצוב מקומי במציאות גלובלית״. התערוכה בוחנת את המושג ״מזרח״ למול תרבות המערב והחיים במזרח התיכון. בתערוכה משתתפים מעצבים שבחירותיהם העיצוביות משקפות את המסורות התרבותיות המקומיות. העבודות בתערוכה הן מבחר מתוך שבוע העיצוב ירושלים 2019, בניהול רן וולף וחן גזית, שהתקיים בבית הנסן בקיץ שעבר.

המעצבים הביאו לידי ביטוי בעבודותיהם פרשנויות שונות למושג ״מזרח״. חלקם פנו להבט הביוגרפי כמי שנמצאים בעצמם בהוויה בין־תרבותית של המזרח התיכון והמערב האירופי. אחרים פנו להקשר היסטורי וגיאוגרפי של ישראל וירושלים בפרט, כצומת ומפגש בין־תרבותי. העבודות משלבות בין מלאכות מסורתיות מקומיות לטכנולוגיות עכשוויות, ויוצרו כפריט ייחודי בעל ערך אמנותי ולא בייצור תעשייתי, אף שחלקם חפצים שימושיים מחיי היום־יום.

בין העבודות הבולטות בתערוכה מוצג ״פרויקט השדכן״, שאצרו דניאל נחמיאס וטארק נסאר, המפגיש בין הכוחות היצירתיים הפועלים בירושלים כיום עם מלאכות מסורתיות שהולכות ונעלמות. שבעה מעצבים צעירים ממזרח העיר חברו לבעלי מלאכה שיוצרים בטכניקות מסורתיות, ובתהליך עבודה משותף, שתועד בווידאו והוצג בתערוכה, הם יצרו יחד עבודות חדשות.

לדוגמה, בעבודה ״תאכל תרבות״ עוצבו תיקי יד, בהשראת פיצוחים, מכלי מיתר מזרח־תיכוניים. בסדרה ״תחיית השרפרף״, שולבה זכוכית חברון כחולה בשרפרפי קש האופייניים לבתי קפה מקומיים.

עביר נג׳אר ויעקוב אל־נתשה בתערוכה מזרח. צילום: עודד אנטמן

מייסון סווילם וסדנת ״ארטיזנה״ בתערוכה מזרח. צילום: עודד אנטמן

תערוכת החלומות שלי היא להציג במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח אמנות מאוסף חלילי, האוסף הפרטי הגדול והחשוב בעולם של אמנות האסלאם, שאסף נאסר ד. חלילי, יהודי ממוצא איראני המתגורר בלונדון

מכל מלמדי השכלתי

השפיעה עליי במיוחד התערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה 2013, ״הארמון האנציקלופדי״, של האוצר מסימיליאנו ג׳וני (Massimiliano Gioni), האוצר הראשי של הניו מיוזיאום בניו יורק. התערוכה כללה למעלה מ־150 אמנים מ־38 מדינות. התערוכה הייתה בנויה כמוזיאון זמני שמטרתו לחקור את הדרכים הרבות בהן משמשים דימויים לארגון ידע ולעיצוב חווייתנו.

זו הייתה תערוכה מרגשת שהכילה יצירות מסתוריות ועוצמתיות ולמעשה יצרה סוג של חדר פלאות כמו בתקופת הרנסנס – יצירות אמנות עכשוויות הוצגו לצד מוצגים היסטוריים, תוך שימוש באמצעי ביטוי שונים: אמנות פלסטית, חפצי אומנות, ספרים, סרטים, תצלומים, קטעי וידיאו, מבוכים, מיצבים ומופעים. בעקבותיה למדתי שניתן לחבר בין עבר להווה, בין אומנות שימושית ליצירות אמנות עכשוויות, וכל זאת בכדי להעביר מסר משמעותי ולעורר חוויה רגשית אצל הצופה. 

תערוכת החלומות

תערוכת החלומות שלי היא להציג במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע אמנות מאוסף חלילי. האוסף נחשב לאוסף הפרטי הגדול והחשוב בעולם של אמנות האסלאם. הוא כולל כ־28 אלף פריטים שאסף במשך חמישה עשורים נאסר ד. חלילי, יהודי ממוצא איראני המתגורר בלונדון. גודלו ואיכותו של האוסף, היו מאפשרים לי לחשוף את הקהל הישראלי לכמה מיצירות המופת של עולם האסלאם. 

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה במוזיאון תתמקד בקשר בין האסלאם לאפריקה. התערוכה תשקף את תהליך חדירת האסלאם למדינות מערב אפריקה, שהתרחש בעקבות המסחר בזהב.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

שאדי פרנסיס מג׳לטון ועארף סייד בתערוכה מזרח. צילום: עודד אנטמן

The post מגלים אוצרות // שרון לאור־סירק appeared first on מגזין פורטפוליו.

מפשוט למופשט, דני קרוון ועתר גבע

בתערוכה מ״פשוט למופשט״ בגלריה בגבעת חביבה דני קרוון ועתר גבע מציגים מפגש בין-דורי, צומחים אל ומתוך המקום. גבעת חביבה היא מוסד שכבר הפך לסמל, סמל שהוא מקום חי. מקום של קיבוץ, מקום של השומר הצעיר, מקום של חברה משותפת, מקום של צעירים ומבוגרים כאחד. האם הוא גם מקום של פשטות? קרוון וגבע יוצרים פשטות משותפת, מופשט הרמוני, תוך שימוש בצומח ובאור, בחול וברגבי האדמה, בגאומטרי ובתעשייתי.

התערוכה, שאצרו ענת לידרור ונועה קרוון, מתבוננת ברעיון הקיבוץ, שקרוון היה מחבריו ועתר גבע נולד לתוכו וחבר בו. האם ערכי הפשטות שהיו חלק כל כך טבעי בקיבוץ ובמשנתו, מהותיים לו? תנועות שלמות נוצרות בעולם היום כראקציה לעודפות בכמויות, בגירויים, בהיצע, בתחרות, באפשרויות. אלו חשות שפשטות כתפיסה היא תשובה טובה למרבית הבעיות שמתקיימות בעולם כעת. בתערוכה משתתפת עבודת וידאו של יעל ברתנא וגרג סמית שנוצרה על וסביב אנדרטת הנגב.

דני קרוון בגבעת חביבה. צילום: מל

אולגה קונדינה בגלריה רוזנפלד. צילום: מל

אולגה קונדינה ברוזנפלד 

מחר (שישי, 22.5) תיפתח תערוכת היחיד של אולגה קונדינה בגלריה רוזנפלד ״קשה עכשיו הקלה אחר כך״ (אוצרת: מיה פרנקל טנא). כותרת התערוכה מצטטת את סיסמת הבנייה של הרכבת הקלה בתל אביב, ומקבלת בצל המשבר הנוכחי משמעות נוספת. הבטחותיהם של מנהיגים ומוסדות השלטון נשמעות היום מופרכות מאי פעם, ונדמה שה״הקלה אחר כך״ מבוששת לבוא.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

קונדינה, הנמנית על קבוצת הברביזון החדש, מחלקת את זמנה בין מרכז לפריפריה, בין ביתה בראש פינה לסטודיו בתל אביב. שעות הנסיעה הארוכות וההתבוננות הממושכת מחלון האוטובוס מגבירים את ערנותה ורגישותה לסביבה, מחדדים את המבט ואת היכולת להבחין בפרטים, בשינויים, בדמויות בלתי נראות – כמו נהגי האוטובוס שהפכו משמעותיים עבורה. בציוריה היא מוהלת את הדיווח הענייני של ציור קלאסי מהתבוננות ברגש קודר, מלנכוליה אורבנית שכמו מוסיפה שכבת צבע נוספת לתמונה. 

נינו הרמן במקום לאמנות

זהבה אדלסבורג במקום לאמנות

ימים אחדים במקום לאמנות

במקום לאמנות בקריית המלאכה תיפתח מחר (שישי, 22.5) התערוכה ״ימים אחדים״ המציגה עבודות שנוצרו בשלושת החודשים האחרונים, כתגובה לסגר ולהגבלות התנועה, לחרדות ולמצבים המוזרים שיצרה מגיפת הקורונה.. העבודות עוסקות במצבי רוח, במגיפה, בבדידות, בחשיפה, בקמילה ובתקווה. משתתפים: אורה בריל, אסנבי, גרא דוידי, גלית ראוכוורגר, דורית טייכמן, הילה ליזר בג׳ה, זהבה אדלסבורג, זיוה כספי, טובה אלדד, יואב ברנר, מיכל לויט־רכטר, נינו הרמן, תרצה אולמן. אוצר: ניר הרמט.

במקביל מוצגת  In Between – תערוכה זוגית של אן שימין וגיא בנאים, העוסקת ביחסים, בטבע, באמיתי ובחיקויי, באהבה ובפטיש. אוצרת: עדה לחובר.

גרי גולדשטיין

גרי גולדשטיין בנווה שכטר

שבועיים נוספים לתערוכת היחיד המצוינת של גרי גולדשטיין ״השתאות״, שנפתחה טרם הקורונה בנווה שכטר, ובה ארבע סדרות חדשות מהשנים האחרונות, מיצב ועבודת סאונד בשיתוף האמנית אתי בן־זקן (אוצרת: שירה פרידמן). גולדשטיין מצייר דיוקנאות שנראים כאילו נלקחו מעולם ילדותו והן מושפעות ממאפייני קומיקס ופופ ארט אמריקאי. הוא מציר על גבי כריכות ספרים, מניח אותן על כוסות יין מטילות צל וכך יוצר דרמה ויחסי מבט מורכבים בחלל הקטן.

בעבודת הסאונד עולה ביתר שאת המוטיב הביוגרפי, כשגולדשטיין מספר על הוריו ניצולי השואה כמהגרים שהגיעו מהתופת ועל ההתבגרות בצל רוחות הרפאים שליוו אותם. זכרונות הילדות, שבממד החזותי קיבלו הד בדמויות המצוירות ואילו בממד התוכני התממשו בטקסטים, קיבלו בעבודת הסאונד ממד נוסף, מופשט: הקולות, צלילי ההגייה, ההתנגנות של המילים שנפרדו ממשמעותן והפכו לזיכרון מוסיקלי.

נעה רז מלמד

סטודיו פתוח: איריס נשר ונעה רז מלמד  

איריס נשר עורכת בסוף השבוע הקרוב תערוכת מכירה בסטודיו שלה. בשנים האחרונות נשר יוצרת כלי קרמיקה עדינים, תמיד בגווני שחור לבן, שנראים כתמונות נוף יפניות או כגרמי שמים. ברוח חג השבועות, הפעם הדגש על כלים לבנים (שביל המרץ 4, שישי-שבת, 12:00-17:00).

נעה רז מלמד עוזבת את תל אביב ועוברת צפונה. לכבוד הפרידה מהסטודיו היא מציגה ומוכרת עבודות מהעשור האחרון: ציורי זפת, פוטוגרמות וצלליות, מגזרות פרחים, פסלוני שעווה, רישומים ועוד (שביל התנופה 5, שישי-שבת, 10:00-16:00).

The post הרשימה המשותפת // 21.5.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

רוני אלמגור, ציירת, בת 30, חיה ויוצרת בנווה שרת, תל אביב.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי

נשואה באושר לאמיר ויש לנו ארנב ושרקנית.

מה בצלחת?

מפרום של סבתולי.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

ביום רביעי נפתחה (אחרי המתנה ארוכה) תערוכת היחיד שלי פילידה בגלריה טובה אוסמן הוותיקה בתל אביב. זו תערוכת יחיד שנייה שלי מאז סיום לימודי האמנות בבצלאל, ואני מרגישה שהיא מהווה ציון דרך משמעותי עבורי. בתערוכה מוצגים ציורי שמן על בד בגדלים שונים ומיצב חלון ראווה, שהוא סוג של הגשמת חלום.

בדומה לעבודות קודמות, אני ממשיכה לעסוק במדיום הציור ולהגיב אליו, כחומר, כמצע דו־ממדי וכמרחב המקיים תנועה והתרחשות בין אלמנטים, ללא כל עיסוק בפרספקטיבה. בד הציור מתנהג כמרחב שבו אני בוחנת תנועות ודימויים דרך פעולות של ״עריכה״, המצאת קומפוזיציות והנכחת הפעולה הציורית ואופן הנחת השכבות. לפעולות האלו לרוב נלווית ג׳סטת צבע או דימוי, המשטיח מחדש את פני השטח הציורי. בציורים מתקיימים המעברים בין ה״סדר״ הציורי, הצורני ומשיכת המכחול המוקפדת, לבין פירוקו של אותו הסדר, שפיכת צבע חופשית או ציור דימוי על דימוי.

ההשראה הראשונית לציורים שלי התחילה מחלונות ראווה והשתקפות הפנים והחוץ בהם. מזה כמה שנים שיש לי חלום לעשות עבודה על מצע שקוף גדול ממדים, שתתנהג כמו ״קיר השראה״ שיהיה בו גודש של דימויים, צורות וציורים אינטואיטיביים. בדיעבד אני מבינה שהגשמתי את זה במיצב שעשיתי בחלון הראווה של הגלריה, קולאז׳ המכיל 100 חלקים של מפל חלבי, שגזרתי והדבקתי, ומאחוריו מוצבת העבודה שלי ״שחיינים״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במהלך הקמת המיצב אנשים עצרו להתבונן בתהליך ובמיצב שנבנה לאט, חלקם ניגשו אלי לשוחח ולהכיר אותי ואת עשייתי, חלקם שיתפו אותי במה הם רואים בחלון ומה ״תפס להם את העין״. האינטראקציה והעניין שהחלון עורר בעוברי אורח ריגשה אותי, אני חושבת שזה גם הדבר שהעבודות שלי שואפות לקיים באיזשהו אופן – להפגיש את הצופה עם דימוי מוכר או מהדהד כמוכר, עם מראה או זיכרון של דבר מה, לגרום לו לעצור, להתבונן, לשהות אל מול ציור.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

האמן יהושע (שוקי) בורקובסקי הוא אחד מהמרצים שליוו אותי במהלך התואר בבצלאל. באחת משיחותנו על התבוננות בציור, הוא השאיל לי לקרוא את ספר השירים ״הבט״ של ישראל אלירז ובו שירים קצרים שנכתבו בהשראת ציוריו של שוקי. לאחר ששכחתי להחזיר לו את הספר, הוא הרשה לי לשמור אותו אצלי ועד היום הוא אצלי בספריה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

הפרויקט הבא שאני חולמת עליו הוא ליצור גוף ציורים גדול על קנבסים זהים בגודלם, שיוצגו כולם ביחד כגריד לאורכו ולרוחבו של קיר אחד שלם ויידמו בתכונותיהם למסכים או לחלונות קטנים.

מהו פריט הלבוש האחרון שקנית?

נעלי סאמפל של Jeffrey Campbell משופרא עודפים, דיזנגוף.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // רוני אלמגור appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי נעה, בוקר טוב לך בלוס אנג׳לס, מה שלומך?

הי חגית, אני בסדר. ואת?

אצלי טוב, אסטרטגיית יציאה… מקווה לחזור לעולם מתפקד בקרוב

כן. זו תקופה מורכבת. כולנו באותו מצב לכאורה, אבל בעצם כל אחד וכל מדינה במצב מאד שונה

ממתי את ב־LA?

עברתי לכאן לפני ארבע שנים עם בן זוגי, איתמר גלעדי. הוא עשה תואר שני בקולנוע ואני ״חזרתי״ לחיות כאן לתקופה מסוימת

היו לך חברי ילדות או משפחה לחזור לחיקם?

כל המשפחה מצד אמי חיה כאן ויש גם הרבה חברי משפחה. אבל כמובן שעכשיו יש גם הרבה חברים חדשים

איך מתחילים? איך מצאת את מקומך, סטודיו, סביבה – היה קשה?

המעבר היה עם הרבה עליות ומורדות, כי באיזשהו אופן חזרתי למקום שכשחייתי בארץ, הרגשתי אליו שייכות גדולה. נולדתי וגדלתי כאן – אבא שלי ישראלי ואמא יפנית־אמריקאית, שניהם עשו כאן תואר שני באמנות בקליפורניה. עברנו לישראל כשהייתי בכיתה ב׳. ויחד עם זאת, מאז שאני פה, במידה מסויימת אני מרגישה הכי ישראלית שהרגשתי אי פעם בחיים. כך שזה די מעניין

ממש. אולי זה הגורל של הילדים ש״זכו״ לגדול בכמה מקומות

כן, כנראה… אני חושבת שמצד אחד זה מקנה עושר תרבותי שמאפשר לחוות את העולם מפרספקטיבות שונות, אבל מצד שני יש כל הזמן שאלות של שייכות, שהן מורכבות. בעיקר במקום כמו ישראל־פלסטין וארצות הברית. מי שייך, באיזו צורה ולמה.

בביקור האחרון שלי בארץ, באחת השיחות עם אמי, היא אמרה לי שלעבור ממקום למקום כל החיים זה כמו לחוות רעידות אדמה קטנות כמה פעמים ביום. כי כל הזמן יש משהו אחר שרגילים אליו, אם זה צורת שיח או דרכי פעולה שונות

צילומים: Esteban Pulido

וגם העולם השתנה קצת מאז?

כן, אני היום בת 30 וזה אכן עולם שונה, במיוחד עכשיו. פה ב־LA אנחנו עדיין בהסגר לפחות עד יולי, ובניין הסטודיו שלי סגור, אז העברתי את הסטודיו הביתה, עד שיפתחו את העיר בחזרה. מעבר למורכבות, אני מוצאת בתקופה הזו הזדמנות לעבוד קצת שונה מהרגיל. אני ממשיכה לעבוד על סדרת עבודות גדולות ממדים, שהתחלתי בתחילת השנה ונקראת Origin. רק שבימים אלו אני יוצרת עבודה גדולה שעשויה מ־360 חלקים קטנים יותר של ריבועים בגודל 20X20 ס״מ, כמו פיקסלים, שיחד יוצרים עבודה אחת ומשתלטים על כל קירות ותקרת החדר.

אני מרגישה שהביטוי הצורני של העבודה הזו מבטא את המוגבלות של לעבוד מהבית, לעבוד בקטן קטן, חלק חלק, שלאט לאט מאפשר למציאות להירקם. יש הרבה חוסר־בהירות בתקופה הזו, לכולנו, כך שזה משמש כמו מעין שעון זמן של התבהרות עבורי

למה 360? את מתכוונת ל־360 מעלות?

חחח האמת שלא, אבל זה גם מעניין. זה מסמל מבחינתי את הא־נורמליות של הדברים הכי בסיסיים שהכרנו. נקודת המוצא הייתה 365 ימים בשנה. ואני בכוונה מייצרת 360, כי זו לא בדיוק שנה כפי שהכרנו. אני יודעת שזה מייצר בלבול ותעתוע, וזה חלק מהעניין. הזמן מקבל משמעות אחרת וכך גם מבחינת מקום העבודה, אני מייצרת חלל אחר בתוך חלל הבית

איך זה התחיל?

העבודה הזו מבוססת על תצלומים של הסטודיו שלי, כשנרטיבים שונים כלולים בתוך פיסת נייר יחידה ומציגים מציאות רב שכבתית; יצירות אמנות בתוך יצירת אמנות, מסגרות בתוך מסגרות ומציאויות חופפות מציאויות אחרות.

החפצים והפסלים המופיעים בעבודות הנייר מתוכננים גם הם להיות מוצגים לצד עבודות הנייר, וכך להעלות שאלות לגבי המציאות הנוכחית שבה אנו חיים; מה אמיתי ומה דימוי של הממשי? מהו האוביקט המקורי ומה הדמיה? 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זה לא חדש שהקפיטליזם והגלובליזציה מטשטשים את הגבולות בין אמיתי לפיקטיבי, בין מציאות לסימולציה. אבל התקופה הזאת מכריחה מעבר קיצוני של המקום הפיזי למקום הווירטואלי וסוחפת את שאלות השייכות לממד אחר לחלוטין – מכניסה את החוץ פנימה ומוציאה את הפנימי החוצה. ולכן השתלת חלל אחד בחלל אחר היא פעולה ששואלת שאלות לגבי ההגדרה הבסיסית של של מקום וזמן.

אני חושבת שהסדרה הזאת תתפתח לייצר מרחב שבו מתקיימות אינסוף מציאויות חופפות בו בזמן, קצת כמו מה שהמרחב הווירטואלי עושה, רק שאני יוצרת אותו בממד הכי פיזי שיש, ומתוך התבוננות בחומר שמבחינתי מאז ומתמיד היה המקור האוביקטיבי ביותר

הכי פיזי שיש – ממגזרות נייר והחומר שראיתי שהצטרף: בטון?

כן. אני מרגישה שעם השנים האמנות שלי יותר ויותר מדברת בתוך צורה מאשר הדימוי עצמו. החיתוך נייר תמיד היה נקודת המפגש שבה בחנתי את הקונפליקט – המתח הזה בין שחור ללבן, פוזיטיב ונגטיב, נכון ולא נכון. מראה של המציאות הדו קוטבית שאנחנו חיים בה, לצערי. והבטון הפך להיות האיזור האפור, ההמשכי והאוביקטיבי בתוך כל המערך

הקורונה תפסה אותך בדיוק אחרי פתיחה של תערוכת יחיד בגרמניה – בגלריה גיזלה קלמנט בעיר בון. איך הרגשת כשהיא נסגרה רגע אחרי הפתיחה?

בבון, בתערוכה Holding Space, יצרתי מיצב שבו ניסיתי לייצר חוויה של התבוננות רציפה במצב של שינוי. אני בוחנת את השינוי המתמיד של הפרשנות שלי למולדת, דרך שכבת מלט דקה שהונחה על רצפת העץ של הגלריה. השכבה ה״זרה״ מדגישה שכבות אחרות הקיימות מתחת לרצפת הגלריה ומבחינתי מעלה שאלות כמו מהי הרצפה המקורית, מהו המצב המקורי של רצפת הבטון, מי שייך לאדמה וכן הלאה. מיקום השכבה ״הזרה״ ברצפה ״המקורית״ מייצג את השכבות הבלתי נראות שקיימות מתחת לפני כל שטח, ההיסטוריה שלה.

מראה הצבה Hollding Space. צילום: Galerie Gisela Clement

מראה הצבה Hollding Space. צילום: Galerie Gisela Clement

שכבת המלט הדקה הזו נסדקת לאט לאט, עם משקל הצופים כשהם מסתובבים בחלל ודורכים עליה. הרצפה הנשברת מדגישה את מושג הזמניות וכיצד השינוי המתמיד משפיע על הדרך שבה אנחנו קוראים את הנרטיב שלנו. השבירה המתמשכת של הרצפה מאפשרת התבוננות ליטרלית בשינוי, מתוך הבנה עמוקה שזה הדבר הקבוע היחיד בחיינו. יותר משייכות, בית ואדמה, כולנו נמצאים בתנועה מתמדת בזמן ומקום.

התזמון של הפתיחה, שהייתה על סף התפרצות הקורונה, מקנה לזה רובד נוסף ומנכיח את השבריריות של חיינו, וכן נוכחות ויזואלית של שינויים דרמטיים ובלתי הפיכים שקורים כל הזמן

נכון, חשבתי על זה, יש שם עבודות של ״תיעוד העכשיו״ – זה הופך לטעון ודרמטי לאור מה שקורה עכשיו

לגמרי, לא היה יכול להיות בתזמון יותר מדויק, למרות שהתערוכה הייתה סגורה רוב הזמן בגלל הקורונה. היא אמנם הוארכה עד סוף החודש, אבל בגדול היא די עמדה ריקה רוב ״חייה״. החוויה בפתיחה של הצופים הייתה אמוציונלית יותר משציפיתי, חלק נבהלו מהשבירה שלפתע קרתה מתחת לרגליהם, חלק לא הרגישו בנוח במרחב והיו אנשים שממש בכו. אני חושבת שהפיזיות של להרגיש משהו כל כך עדין נשבר מתחת לרגליים עוררה הרבה תחושות בהקשר למציאות שבה אנו חיים

אני מתבוננת בעבודות, הפיזיות, הפסלים והרישומים בנייר, קודם כל נפעמת (כמו תמיד) מהווירטואוזיות והטכניקה שלך. שנית חושבת על הניגוד החומרי בין הנייר והבטון (והעץ) המתח ביניהם ומשחקי הכובד

תודה. קצת כמו שמעברים בין מקומות מאפשרים ללמוד את עצמנו אחרת כך גם המעברים בין חומרים, עבורי. לעומת החיתוך נייר שנעשה בריכוז וקפדנות גבוהה, עבודות הבטון הן משחק של מקריות וטעויות. והניגודיות של המשקלים מאפשר נקודת מפגש ושיח בין שפות לגמרי שונות. אני מוצאת שזה חשוב יותר מתמיד בימינו, לדבר עם אנשים ששונים מאיתנו. ואני מנסה לייצר את נקודת המפגש הזו בתוך האמנות שלי

צילום: Galerie Gisela Clement

את עובדת רק בנייר או גם רושמת/מציירת חלק מהדימויים?

זה תלוי. אבל בעקרון אני תמיד מציירת סקיצה כללית, לפעמים גם לפרטים, לפני שאני מתחילה את שלב החיתוך. במקרים מסויימים אני גם מציגה את הרישומים עצמם

ב־360 העבודות הקטנות, כל פריים/פיקסל הוא ״תמונה״ או שהן תלויות זו בזו ליצירת תמונה קוהרנטית?

בעבודה של ה־360 כל פריים הוא פיקסל. שממבט ראשון זו מציאות אחת וככל במעמיקים בעבודה יותר רואים יותר ויותר נרטיבים שזורים בעבודה

נשמע שבזמן שאת עובדת עליה את כבר רואה בעיני רוחך איך היא תהיה מוצגת בחלל. איפה זה קורה?

העבודה הזו מתוכננת להיות מוצגת בתערוכה זוגית בבלגיה בBallon Rouge Collective. יחד עם לואיזה קלמנט, אמנית גרמניה שאני מאד אוהבת

את מאוד פוריה, תערוכות ברחבי העולם – דבר שכעת הופך לקשה יותר וקצת אבסורדי. מתי התערוכה בבלגיה אמורה להיות? יש ספק אם היא תתקיים? אני מבינה שזה תוכנן עוד לפני המשבר, והעבודה שאת יוצרת כעת מתמודדת עם האי־ודאות של המצב

התערוכה הייתה מתוכננת ליוני ובינתיים נדחתה לנובמבר – נראה… אני זורמת. לא נותר לנו דבר אחר לעשות ממש. אני שמחה שאני יכולה להמשיך לעבוד, שיש לי את המקום הקטן הזה לעבד את כל מה שקורה. נחשפת מציאות מאד קשה לפנינו

המצב סביבכם קשה?

כן, הייתי אומרת. למרות שהמציאות תמיד די קשה, עכשיו בגלל שכלום לא קורה סביב, זה נראה יותר מתמיד. אני חושבת שאמנים מטבעם תמיד מתבוננים יותר במה שאינו גלוי או נראה במבט ראשוני או על פני השטח – אלו הדברים שאנחנו מגיבים אליהם ביצירה שלנו. אבל ללא ספק התקופה הזו דוחפת את החברה למקומות עוד יותר קיצוניים.

השהייה של שעות על גבי שעות בהתבוננות זו פריבילגיה (שאנחנו נלחמים עליה) שאין לכל אחד ביום־יום, ועכשיו העצירה הכריחה את כולנו לשהות בהתבוננות הזאת. אני חושבת שזה מאפשר הסתכלות בעלת ערך גבוהה מאד. מרגיש לי עכשיו שיש איזושהי הבנה קולקטיבית יותר, שאנחנו כולנו יחד מודעים לכל הבעיות. כך שבמידה מסוימת זו הזדמנות לשינוי

יש לך תוכניות גם לתערוכה בארץ?

כרגע אין לי תערוכה מתוכננת בארץ אבל אני מרגישה שהגיע הזמן בקרוב ליצור אחת. אני אשמח לעבוד כמה חודשים בארץ, אני מאוד מתגעגעת, עם כל המורכבות 

The post נעה יקותיאלי יוצרת בבית דיוקן רב שכבתי של הסטודיו הנעול appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביום ראשון ה־15 במרץ 2020 בשעה 10:00 כיוונו תאורה. הפתיחה בעוד יומיים, ההתרגשות בעיצומה, ואז בשעה 12:00 הגיעה ההודעה: ״בעקבות מגיפת הקורונה פתיחת התערוכה נדחית״. אנו, ענת שלו וטל מרגלית, אוצרות עצמאיות, בוגרות החוג לאוצרות באוניברסיטת תל אביב. מזה כעשור, אנו עובדות בצוות, יוזמות, חוקרות, אוצרות ומפיקות תערוכות בנושאי תרבות חזותית, נשים, קהילה וחברה. מהות הפרויקטים שלנו היא הנכחה של ״השוליים״ בחללים ובמרחבים ציבוריים.

במהלך שבוע האיור תל־אביב-יפו האחרון, שבו אצרנו תערוכה בבית הבאר, קיבלנו הזמנה מהמרכז הרב תחומי במודיעין־מכבים־רעות לאצור תערוכה קבוצתית לכבוד יום האישה הבינלאומי 2020. זה היה מרענן לבצע את העבודה הפעם ללא הפרק הארוך של היזמות ונרתמנו לפרויקט בשמחה.

פרסמנו ״קול קורא״ לקהילת האמנים המקומית ויישובי הסביבה, ובנוסף פנינו ליוצרות שהכרנו המתגוררות מחוץ לעיר. חשבנו לפעול ממקום של הצלחה ולכן הקריאה היתה לעסוק בנושא השגים של נשים. קראנו מחקרים בנושא, בדקנו מה כבר נחקר והוצג, חשבנו מה אנו יכולות לחדש, והתלבטנו איך לעורר עניין ומחשבה.

נשימצלמות

נעמה כהן ניסן, מצב אישי

נעמה גילה, אהבה בכל שפה

תוך כדי ביקורים בחדרי העבודה של האמניות וצפייה בעבודות שהגיעו אלינו, זיקקנו את הקונספט, את המסר והאמירה והתגבשנו לשלוש תמות: הנכחת עולם של שוויון מגדרי – תהליך של קריאת תיגר על תפיסת עולם פטריארכלית ופמיניזציה של מקצועות גבריים המאפשרת לכל אחת להרגיש שווה; יצירת חברה מכלילה – הרחבת התפיסה של הטוב והיפה שנוצרת בהתייחסות למגבלה פיזית ולזיקנה; גיבוש קהילה – חבירה לפעילות אמנותית משותפת המאפשרת תמיכה, הפרייה הדדית והתפתחות אישית.

תהליך בחירת העבודות היה מורכב ומרגש. בחרנו 12 יצירות בפורמטים שונים; שתי יצירות קבוצתיות נעשו במיוחד לתערוכה. האחת צולמה והופקה על ידי נשימצלמות, קבוצה של 13 צלמות שיצרו טריפטיכון של צילומי מרקמים וזכרונות שעוצבו באופן המדמה הן שמיכת טלאים רקומה והן מקבץ פיקסלים אינסטגרמי. היוצרות תיעדו בסרט את תהליך העבודה שלהן לקראת התערוכה. היצירה השניה נוצרה על ידי קבוצה של חמש אמניות בשם ״בלי חשבון״, שעובדות בסטודיו משותף במגוון טכניקות קראפט, בנושאים הקשורים לקיימות וטבע.

הנכחה של שוויון מגדרי מצאנו במספר עבודות. העבודה ״מצב אישי״ של נעמה כהן־ניסן כוללת 15 צילומי תעודת זהות. בכל אחד מהם מעודכן מצב אישי שונה בטיפוגרפיה: בפעולה זו כהן־ניסן מוחה על קיטלוג מצבה האישי כגרושה. נפחית הברזל אורית וינברג יצרה פסל ברזל ועץ שעוסק באחווה נשית והתגברות על משברים. יעל כץ חנקין, חוקרת דתות, מציגה את היצירה ״אל נולד״ שנוצרה בסריגה: הסצינה מתארת רגע המסמל את המעבר מאמונה באלה כל־יכולה אל האמונה באל שליט. פאתן ג׳יריס, מאיירת בטכניקה של קולאז׳, יצרה עבודות צבעוניות ופורצות דרך.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

עיסוק בחברה מכלילה אנחנו מוצאות בעבודה של הצורפת נעמה גילה, ״אהבה בכל שפה״, שבה היא מנכיחה את שפת הסימנים לחירשים במרחב הציבורי בהשראת הקומפוזיציה של הפסל רוברט אינדיאנה בעבודה LOVE. גם עדי לוינשטין, בציור אקריליק, מנכיחה חוסר מושלמות תוך ראיית השונה כשווה.

את עיצוב התערוכה ביצענו בעצמנו. תכנון התליה היה מאתגר מכיוון שמדובר בחלל תצוגה אלטרנטיבי. בית האמנים של מודיעין־מכבים־רעות ממוקם במקלט בלב שכונת רעות, שהוסב לשמש כגלריה מקומית. השתמשנו במה שעשוי היה להוות מגבלה והפכנו ליתרון: לדוגמה, פתחי יציאות החירום, מזגנים ישנים וחיבורי חשמל גלויים שימשו כרקע מושלם לסדרת הצילומים הצבעוניים של ניצן שתרוג, המתארת עבודה של סוהרות בבית כלא איילון. המיקום חיזק את האימפקט של העבודה.

 סרטו של הבמאי הצעיר, מתי לנג, ״העיניים של רות״, אודות האמנית הוותיקה רות הורם, מוצג בחדר נפרד. הסרט מנכיח את יצירתה של אמנית שנשכחה תוך תיאור התמודדות עם גיל ועם מגבלת ראייה. שתי סדרות של צילומי נשים בשנות ה־80 לחייהן ניתלו משני צידי פתח הכניסה לאזור הצפיה בסרטו של מתי לנג, והיוו מעין שער. תומר אסייג צילמה ברגישות את סבתה הלאה, הצילומים נתלו בטור משמאל. רותם שריד צילמה את סבתה הדינמית בדיור המוגן, וצילומיה נתלו בטור מימין.

התערוכה מוכנה וממתינה לפתיחה, היא משקפת את המצב טרם הקורונה. האם התערוכה רלוונטית גם לימים של אחרי המשבר? לדעתנו כן! בימי קורונה אלה, הדיון בסוגיית הגיל -הסבתות והסבים – נוכח ונוקב. קהילות משפחתיות וחברתיות נוצרות ומתחזקות סביב הזום, ולכן הרגישות ויחסי פרט־חברה יוסיפו להעסיק אותנו בימים הבאים.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

רותם שריד, מתי לנג, תומר אסייג

ניצן שתרוג, היד שאוחזת

בלי חשבון, אורית וינברג

תומר אסייג, נעמה כהן ניסן, יעל כץ חנקין

The post ענת שלו וטל מרגלית // השגתי appeared first on מגזין פורטפוליו.

 הוצאת הספרים של עמותת ״אחותי – למען נשים בישראל״ עובדת בימים אלו על ספר העוסק באמנות עכשווית ואקטיביזם בישראל. הספר הינו אסופת מאמרים העוסקים באמנות ואקטיביזם, ויוצגו בו עבודות אמנות מקומיות, אקטיביסטיות במהותן ובאופיין. ההוצאה מזמינה אמניות ואמנים מתחומים שונים, שרואים ביצירתם פעילות אקטיביסטית, להשתתף בספר. 

תנועת ״אחותי – למען נשים בישראל״, שנוסדה בשנת 2000, פועלת לבניית חברה פמיניסטית שאין בה דיכוי ואפליה של פרטים וקבוצות ושמשתלבת בסביבתה הגיאוגרפית במזרח התיכון, תוך יצירת סדר יום אלטרנטיבי לחברה צודקת ושוויונית יותר. התנועה משתפת פעולה עם נשים שאינן נכללות בהגמוניה החברתית, מהמגוון האתני והלאומי, ושמה דגש על התעצמות כלכלית, השכלתית, חברתית ותרבותית של נשים מודרות ועל יצירת שותפות ערכית ומעשית ביניהן. תנועת אחותי פועלת במגוון נושאים, ביניהם תעסוקה, רווחה, קורת גג, רב תרבותיות, חינוך, מאבק נגד גזענות, סקסיזם והדרה מרובה ועוד. 

אלכס קורבטוב ווננה בוריאן. צילום: מוטי מילרוד

אחותי היא הוצאת ספרים שהוקמה על ידי תנועת אחותי למען נשים בישראל, במטרה להוציא לאור ספרים, קטלוגים ודו״חות מגוונים הבאים לספר את סיפורן של הקהילות המודרות בישראל מתוך תפיסה פמיניסטית רב אתנית ורב לאומית. בשנים האחרונות הוציאה ״אחותי – למען נשים בישראל״ מספר ספרים וקטלוגים העוסקים באמנות ישראלית.

אמניות.ם המעוניינות.ים להשתתף מוזמנות.ים לשלוח דימויים של 2-4 עבודות אמנות:

• דימויים יש לשלוח בקובץ JPG ברזולוציה גבוהה, המתאימים להדפסה בגודל 24*16 ס״מ.
• וידיאו יש לשלוח לינק ליוטיוב, וימאו או כל אתר מארח אחר. יש לשלוח גם שני קבצי JPG מתוך הווידיאו.
• בנוסף, יש לצרף פסקת ביו קצרה וקרדיט מלא של העבודה בעברית ובאנגלית: שם האמן.ית, שם העבודה, שנת יצירה, חומרים, ממדים.

ההצעות ייבחנו וייבחרו על ידי המערכת – עורכות ואוצרות הספר שולה קשת וד״ר טל דקל, האוצרת יערה רז חקלאי ומפיקת הספר בת־שחר גורפינקל. ההוצאה אינה מתחייבת לקבל כל הצעה הנשלחת. 

את החומרים יש לשלוח לכתובת  activistartisrael.book@gmail.com

מועד אחרון למשלוח: 7.6
תשובות יימסרו עד סוף יוני 2020. 

The post קול קורא לאמנות אקטיביסטית של עמותת ״אחותי – למען נשים בישראל״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני כחודש פרסמה עיריית תל אביב הודעה, הקוראת לאמנים להציע יצירות שמתייחסות למצב, שיוצגו במרחב הציבורי. בסוף השבוע הקרוב יתקיים בתל אביב האירוע, ״אסטרטגיות יציאה״; אירוע אמנות רב־מוקדי ורב משתתפים ובו כ־40 פעולות ויצירות אמנות שיוצגו במקביל.

האירוע כשמו כן הוא – חוליה מקשרת בין תקופת ההסגר והמגבלות שהוטלו על תנועה במרחב הציבורי ועל פעילותם של אנשים, גופים ומוסדות בשל מגיפת הקורונה, לבין היום שאחרי המשבר, לקראת חזרה לשגרת חיים תקינה. הוא החל כחלק מהרעיונות שהגו בעירייה לסיוע לאמנים בעיר, בטרם היה ידוע מתי ניתן יהיה לצאת ולהציג את התוצרים. בכך הוא מצטרף לקרן סיוע לאמנים בהיקף של 700 אלף שקלים וליוזמות נוספות.

״התחלנו בזה עוד בתוך הסגר, באפריל, מתוך שאיפה להזרים חמצן למוסדות התרבות העירוניים וגם לספק תקווה ותעסוקה לאמנים״, מספרת צלילית בן נבט, מנהלת המחלקה לאמנויות בעירייה. ״אסטרטגיות יציאה הוא כמו ׳אוהבים אמנות׳ בקטן: הוא התחיל ביוזמה של פעולה בגבולות ה־100 מטר, ומאז התרחב לכ־40 פעולות ויוזמות ברחבי העיר, עם כ־60 אמנים שמעורבים בהן: רקדני בת שבע ואמנים פלסטיים, מעצבים ואדריכלים, הרבה מאוד אמנים ואמניות מכל מיני תחומים״.

צלילית בן נבט. צילום: יפעת זבירין

איך נוצרה המסגרת וההזמנה לאמנים לפעולה?

 ״בתחילת המשבר גם אני יצאתי לחל״ת, אבל מהר מאוד נקראתי לצוות החירום של העירייה. התחלנו לבחון את הכלים שעומדים לרשותנו, למול המצוקות שעלו מהשטח, מזווית הראייה של אגף התרבות של העירייה. במידה מסויימת גם ידינו היו כבולות: הרבה אנשים בחל״ת, המוסדות נסגרו וכולם בבתים – מהר מאוד הבנו שעולם האמנות והתרבות נכנס לא רק לשיתוק אלא למדרון חלקלק מאוד מסוכן וצריך לעשות פעולות, ולו קטנות, כדי לסייע״.

אתם עוסקים יותר בפעילות של גופים או אמנים יחידים?

״החל מאמנים שנקלעו לקשיים כלכליים, ביניהם יש כאלה שהגיעו לכדי מצוקה אמיתית, ועד לעמותות וקבוצות. התחלנו להעביר תמיכות לגופים העירוניים – העירייה תומכת בכ־105 עמותות וגופים ברחבי העיר – מהאופרה ועד לגלריות השיתופיות. זירזנו אישורים והתחלנו להעביר כספים – 50% מהתקציב כבר הגיע לגופים המתוקצבים.

״אנחנו רואים מעבר למצוקה הכלכלית והתפעולית, גם את ההבט התוכני והחשיבות המוראלית של אמנות ותרבות. מה גם שנקלענו – כל העולם – למצב כל כך מוזר, ומי יותר מהאמנים יכול להתבונן על הסיטואציה ולתת לה ביטוי ופרשנות. לצורך זה התחלנו לפתח מסגרות תוכן ולהפנות משאבים, בעזרת קרן רבינוביץ. אלה מצטרפים לקרן לאמנים, שיזם ראש אגף התרבות בעירייה, גיורא יהלום, והיא נועדה לסיוע ומענקי חירום, שלא קשורים ליצירה אמנותית אלא לצרכי מחיה דחופים״.

תרבות היא לא לוקסוס

את התוצאות אפשר היה לראות החל מהשבוע שעבר בפעולה הראשונה במסגרת היערכות החירום – פסטיבל המוזיקה ״סימנים חיוניים״, שהתקיים בשבוע שעבר ואירח 28 מוזיקאים, תושבי העיר תל אביב. במשך שבוע שודרו הופעות חיות לקהל בבית, מבתי המוזיקאים וגם מלבונטין 7, הצימר, בית העמודים ופאפאיתו. המוזיקאים נבחרו על ידי ועדה מקצועית בראשות המנהל האמנותי אסף תלמודי. בין המוזיקאים שהופיעו היו הזאבות, סיסטם עאלי, ג׳נגו, bemet, יוסי מזרחי, בינת אל פאנק, יונתן אלבלק ונומקה.

רון חולדאי: ״תרבות היא לא לוקסוס ולא פינוק. תרבות מנסחת את רוח החברה ואת ערכיה, והיא גם סקטור כלכלי חשוב ביותר שמפרנס 150 אלף איש ברחבי ישראל״

עם פרסום סדרת המופעים אמר על כך רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב־יפו: ״תרבות היא לא לוקסוס ולא פינוק. תרבות מנסחת את רוח החברה ואת ערכיה, והיא גם סקטור כלכלי חשוב ביותר שמפרנס 150 אלף איש ברחבי ישראל״.

לכך מצטרף האירוע הבא, ״אסטרטגיות יציאה״, באוצרות וניהול אמנותי של דפנה קרון, רננה רז ומירב פרץ. ״כל הכסף שהוקצה לעניין הולך רק לתשלום לאמנים והעירייה מימנה את ההפקה הפרסום והשיווק״, מדגישה בן נבט.

דניאל לנדאו במסגרת אסטרטגיות יציאה. צילומים: מ״ל

יסמין גודר

להב הלוי

ליאת סגל

כשאת רואה את זה קורה, את חשה סיפוק ברמה האישית?

״ברמה האישית – אני תמיד מכירה תודה על זה שאני עובדת בתל אביב ויש משהו בעיר הזאת שהוא מאוזן שפוי והרבה יותר תשומת לב מוקדשת לנושא התרבות. עיריית תל אביב, שמטפלת בהרבה דברים שהם לכאורה יותר קריטיים – אם זה האוכלוסייה והרחובות והעסקים שיש לשמור מפני קריסה – ממשיכה לראות בחשיבות של עולם התרבות.

״עצם זה שראשי אגף תרבות הם חלק מצוות החירום, זה הדבר החשוב. ועם כל המגבלות והקושי – אין לי עכשיו תקציבים לשאול מחברות חיצוניות ולהפעיל חברות הפקות. עובד שלנו מתרוצץ בין חללים ריקים ומצלם להקות בהופעות חיות, כולם מאוד מגוייסים ומחויבים. זו עבודה מתוך מקום שמאמין בחשיבות והנחיצות של הדברים.

צלילית בן נבט: ״עצם זה שראשי אגף תרבות הם חלק מצוות החירום, זה הדבר החשוב. מבחינתנו זה מובן מאליו, שהקהילה שאנחנו דואגים ומחוייבים לה היא קהילת האמנות והאמנים, בדיוק כמו שיש קהילות אחרות ויש להן צרכים ייחודיים. גם אמנים הם הלב והדופק של העיר והם חיוניים לא פחות״

״מבחינתנו זה מובן מאליו, שהקהילה שאנחנו דואגים ומחוייבים לה היא קהילת האמנות והאמנים (ובשני הפרויקטים האמנים הם תל אביבים). בדיוק כמו שיש קהילות אחרות ויש להן צרכים ייחודיים, קשישים, הגיל הרך ואחרים. גם עכשיו אגף התרבות פועל עם צוות חירום לקבל פניות ולהבין מה הצרכים והמצוקות ולפעול בכל הרמות כדי שנוכל להשאיר את האנשים בעיר ולהמשיך ליצור״.

והקהל, יודע להעריך זאת?

״אני מאמינה שכן; לא שמעתי אף אחד שאומר שמבזבזים את הכסף על תרבות. על הכל אפשר להגיד מותרות, אבל האמנים הם בדיוק כמו העסקים בעיר. כפי שרון חולדאי דואג לאפשר לעסקים לחזור לפעול אם זה אומר להתפשט על גנים ומדרכות – גם אמנים הם הלב והדופק של העיר והם חיוניים לא פחות״.

איך נראית ההיערכות של מוסדות התרבות לחזרה לשגרה?

״אני משערת שנצטרך להתבונן בבעיות החדשות. המוזיאונים, התיאטראות, כל הגופים הללו שלא מקבלים מתווה לפתיחה ומענה ממשרד התרבות. אנחנו לא נוכל לסתום את החור בתקציב ולשלם משכורות או שכר דירה במקומם – זו לא אוטופיה. אבל כולנו נצטרך לחשוב והגופים עצמם יצטרכו להמציא את עצמם ולמצוא פתרונות ופעילות אפשרית. לפעמים כשיש פחות אמצעים זה מעורר פתרונות לא צפויים״.

אסטרטגיות יציאה: כ־40 פעולות אמנותיות ברחבי תל אביב בסוף השבוע

אסטרטגיות יציאה הוא אירוע רב תחומי שמנכיח את האמנות כפעולה אזרחית משמעותית. האמניות והאמנים יציגו את יצירותיהם שנוצרו ברוח תקופת משבר הקורונה והמחשבות שעלו בעקבות זמן הסגר וההגבלות עימם התמודדו האמנים עצמם והציבור הרחב.

האירוע יבקש להציע מחשבה ופעולה לקראת שינויים אפשריים בחיי התרבות באמצעות בחינה מחודשת של הקשר בין אמנות לקהילה, בין אמנים למרחבים ציבוריים שמישים, תוך הפחת חיים במרחבים והדהוד אישי וקולקטיבי לתקופה הנוכחית.

בין הפעולות באירוע: מיצב תאורה של האמן דניאל לנדאו משתקף בבריכה של כיכר הבימה; למעלה מ־50 איש משתתפים ביצירה חדשה של יסמין גודר, ומטביעים את חותם גופם על בד (כתגובה להיעדרות הגוף מהמרחב הציבורי, והמצאותו בעיקר במרחבים הדיגיטליים); ציור קיר דיגיטלי של האמנית ליאת סגל ברחוב הרצל וציור נוסף של שראון פז בקריית שלום.

סירה בנחל הירקון משיטה זוגות ש״שרדו״ את תקופת הקורונה בטקס שהוא מופע של יחסים מאת דניאל ודורון גליה־קינד; דדה משתלט על דוכן של מפעל הפיס וממותג אותו מחדש; וידאו ארט נשיקות של שחר קרמר ישתלט על המסכים של רחבת הסינמטק הריקה; סיגלית לנדאו מציבה בחזית גלריה הראל ביפו שבשבת העשויה שלטי רחוב ״שאיבדו את ביתם״. המעצב להב הלוי יצר מאז אמצע מרץ 19 פוסטרים חדשים. את פוסטר מספר 20, האחרון לתקופה זו, יציג ויחלק במהלך ימי הפעילות.

אירועי ״אסטרטגיות יציאה״ יוצגו ברחבי תל אביב יפו במהלך חג השבועות – מיום חמישי עד שבת, 28־30 במאי. אוצרות: דפנה קרון, רננה רז, מירב פרץ.

דדה

דב משוטט. צילום: יאיר מיוחס

סיסטם עאלי. צילום: פוטו ג׳ולי

הזאבות בלבונטין 7. צילום: יונתן בוגר

The post צלילית בן נבט: ״אמנים הם הלב והדופק של העיר והם חיוניים לא פחות״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי תמר, בוקר טוב. אני מפחד לשאול כמה מעלות יש עכשיו בערד…

האמת שזה לא המעלות כמו השמש והיובש, אבל לשאלתך 38. יש חלון עם נוף פנורמי למדבר, שקיעה וזריחה. אבל לצערנו, כמו שבדואי כאן צחק על הערדניקים, שאלו מעדיפים לבנות בית ולהגיף חלונות למדבר וטאטא את האבק החוצה כל יום, גם אנחנו הגפנו אותו

כן… בלונדון עכשיו 13 מעלות, ואני מניח שגם בבריסל משהו כזה. מתי אתם אמורים לחזור?

מחכים בציפיה לפתיחת השמים, כדי שנוכל לחזור לבריסל. מדברים על 10.6

אז בואי נעשה רגע תקציר הפרקים הקודמים: מה הביא אתכם לבריסל, מתי, מה אתם עושים שם

לפני כמעט שנתיים התקבלנו לתכנית מחקר בבריסל: זה התאים לשינוי שחיפשנו בעבודה של המותג/סטודיו. החלטנו לסגור את המחלקה היצרנית במוסלין ולהתמקד בייצור של תוכן, חוויה ופרויקטים: עשייה שגם ככה עשינו לצד עיצוב ייצור ושיווק של שתי קולקציות בשנה. 

בבריסל אנחנו עושים תכנית מולטי דיסציפלינרית במחקר אמנותי, עם יוצרים מכל תחומים: מדע, עיצוב, אמנות, כוריאוגרפיה. אנחנו מתמקדים בבגדים היומיומיים כמדים, ובוחנים כיצד הם מסדרים אנשים במסגרות של מקום וחברה. לפני שבאנו לישראל (לשבועיים) הינו עסוקים בפיתוח פרויקט שחוקר ומראין מה אנשים לובשים בבתי סוהר.

כעת זה בהשהייה, והאמת שהפרויקט בבית סוהר נוגע בהרבה תחומים שרלוונטיים גם לעכשיו: ההשהיה של זמן, ההשהיה של החוייה החברתית, ומה אנחנו לובשים כדי לקדם או לאחר את החוויות האלו

האחים מוסלין בביתה של נטע דרור

והגעתם לישראל כחופשה מתוכננת או שלקורונה היה חלק בזה?

הגענו בתחילת מרץ להעביר סדנה במחלקה לעיצוב פנים וסביבה בשנקר והרצאה דרך ארכיון רוז המופלא. הטיסה שלנו חזרה נפלה בדיוק ביום שבו בריסל נכנסה לסגר. זה היה מטורף מידי לטוס. מאז אנחנו שוהים זמנים בארצנו

קטעים. ואיך התגלגלתם לערד?

אנחנו כאן בתכנית שהות של המרכז לאמנות עכשווית של ערד. בכל פעם שאנחנו מגיעים לביקור בארץ אנחנו רוצים להגיש הצעה לתכנית הזאת. כמה ימים לפני הסגר טיילנו באזור, פרסמנו תמונה בסטורי, ובעצתה של גלית גאון, פנינו לאורן עמית (מנהל התכנית) והגשנו הצעה לעבוד פה במשך שלושה שבועות

מה כללה ההצעה?

זה המשך למחקר בבריסל, שקשור בבגדים וחוויה של זמן. באופנה הכל פועם לפי עונות, יום ולילה, אין אנד אאוט ברלוונטיות. חשבנו לבחון מה קורה לבגד בתקופה שהזמן נזיל, מה אנשים מחליטים לעטות על עצמם בבית כשלא צריך להיבחן על ידי החברה, כמו גם איך מסתכלים במראה לפני שיוצאים החוצה (אם בכלל).

במקביל טיילנו המון המון בעיר ובמדבר ובחיבורים הקהים שבין השניים

חשבנו לבחון מה קורה לבגד בתקופה שהזמן נזיל, מה אנשים מחליטים לעטות על עצמם בבית כשלא צריך להיבחן על ידי החברה, כמו גם איך מסתכלים במראה לפני שיוצאים החוצה (אם בכלל)

באופן אישי אני חושב שמעולם לא עשיתי כל כך קצת כביסה… מה מסקנות הביניים מתשובות שקיבלתם?

בגדול מתחילים לנתח. אחת השאלות הפתוחות ששאלנו מנסה להיכנס גם לדרך שבה מעצבי אופנה אולי חושבים, והיא היתה מה הטקסטורה של מחר? הרוב המוחלט של התשובות דיברו על חומר גמיש רך וראשוני. כמו בצק

למה הכוונה? ומה ההבדל בינה לבין מה מה שקורה בהווה או בעבר?

אתה יכול להבהיר את השאלה?

בטח. שאלתם על הטקסטורה של מחר, אז אני תוהה מהי הטקסטורה של היום או של אתמול (הווה או עבר), מה ההבדל ולמה הוא נוצר?

זו שאלה טובה: דיברנו הרבה על פחדים וציפייה, ואיך אלו בהסתכלות על העתיד משנים את החוויה שלו. אחד הסיפורים שעלו היה קשור בגיהוץ, בתסכול על בגד שנלבש במהלך היום, והציפיה לגהץ אותו לקראת מחר. זאת חוויה שהגוף שלנו יכול לעבור בעזרת בגד. זה קשור לשליטה אך גם לאופטימיות גדולה

אתם אופטימיים? עכשיו? בדרך כלל?

אנחנו ממש סקרנים האמת! אין לנו מלאי עומד כרגע, ואנחנו מצטרפים לדילמה שיש למעצבי אופנה שעובדים גלובלי לפי הזמנה, לגבי איך מראים קולקציות, איך חוזרים להתקהליות של הקהילה. כשנחזור לבריסל נוביל ונעבוד יחד עם צוות מעצבים מקומיים לחשוב מחדש על הדרך להציג אופנה ולייצר את הרגע החי הזה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אז כן, אופטימיים  יצרנות מבוקרת, אולי חזרה לבסיס לוקאלי, קשר ישיר ללקוחות, להגדיר מחדש מהו מגע

נייס! ומהבחינה הזו, אם לחזור למה שכתבת מקודם, זה משתלב עם ההחלטה שלכם לסגור את המחלקה היצרנית ולהתמקד בייצור של תוכן, חוויה ופרויקטים: מאיפה זה הגיע? מה הוביל אתכם לזה?

אם כבר סקרנות, אנחנו חתולים שאוהבים שמנת. אם לפני זה עבדנו בצורה שהמכירה של המוצרים הובילה את העיצוב ואת הפרויקטים שבהם עסקנו, כעת אנחנו הופכים את השרוול: הפרויקטים מובילים את העיצוב, שמוביל את מוצר. אנחנו מתכננים לחזור לייצר את המוצרים האלו בקרוב! (אם זה חולצה או תמונה או מזכרת מעבודת חלל). וזה חלק מהעבודה, להסתכל על המערכות שבאנו מהן ואיך אנחנו עובדים בתוכן

את אומרת ״מערכות״ ו״עובדים בתוכן״ וישר קופץ לי בראש הדימוי של יען והכביסה במדבר

כן, האמת שהכביסה מהפנטת אותנו! אתה כתבת על לעשות מעט כביסה, אבל אנחנו רואים בה גם עניין נוסף. שניים למען האמת: ניקיון והצגה של בגדים לציבור כשאינם על הגוף. בזמן השהות שלנו בתכנית פיתחנו את feral intervention. זה התחיל מפרויקט שאנחנו עושים מאז 2011 כשפתחנו את הסטודיו: גרפיטי אנושי שבעזרת כפייה זמנית של הגוף על העיר אנחנו כמו לובשים אותה, ושואלים שאלות (ולפעמים בדיחות) על קו־הביטציה של הבגד הגוף והעיר.

בזמן הסגר, בעת שהזכות לשהות ולגעת ברחובות נלקחה מאיתנו, התחלנו לתייר ולתעד את הדירות הזמניות שבהן גרנו. ללבוש אותן על גופינו, להטמע בהן או להחליף אותן. כשהגענו לערד, העיר גובלת במדבר ברב המקרים ללא גדר. הצטרפנו להרבה אנשים ששוהים באיזורי התווך האלו (תוך כדי מרחק חברתי כמובן!) – חסידי גור, בדואים, ג׳וגרים, דוגס־ווקרס או צעירים שבאים לטבול בגבים: כולם יורדים למדבר בלבוש אחר, מציבים בו את הגוף באופן שונה, נותנים למדבר ולמרחב לגעת בהם בכמות שונה. כל אלו עובדו לסדרת תמונות שבה אנחנו משרטטים מהי אינטרקציה פראית ומהי המבויתת

חסידי גור, בדואים, ג׳וגרים, דוגס־ווקרס או צעירים שבאים לטבול בגבים: כולם יורדים למדבר בלבוש אחר, מציבים בו את הגוף באופן שונה, נותנים למדבר ולמרחב לגעת בהם בכמות שונה. כל אלו עובדו לסדרת תמונות שבה אנחנו משרטטים מהי אינטרקציה פראית ומהי המבויתת

תגידי, איך אתם חושבים השהות שלכם ברזידנסי הזה שינתה או חידדה את המחשבה שלכם לגבי הסוגיות שמעסיקות אתכם? אני יודע שזה רק שלושה שבועות אבל בכל זאת…

שאלה קשה מאוד

אני יודע. אולי זה מוקדם מדי לענות על זה?

כמו שציינו, אנחנו עובדים על פרויקט שממפה בגדים בתוך וליד בתי סוהר. ויש דמיון רב בין הסגר למאסר. רק שבמקרה הזה, כולנו עוברים אותו, כולנו היינו לרגע אנשים שקופים, כולנו בזמן מושהה. חשבנו שאופנה מצווה לשנות בגדים (עונות, להתחדש ולקנות); השיחות גרמו לנו להבין שהשינוי אינו חובה, אלא זכות, לזוז עם הזמן בין כמה גרסאות של עצמנו

מעניין! אני כבר סקרן לראות ולשמוע לאן זה יתגלגל. אם לחזור לאופטימיות, מה עוד מחכה לכם בתכנית בבריסל? כמה זמן נשאר? יש איזה תוצר סופי שאתם מחוייבים לו?

הינו אמורים לסיים ולהגיש בתחילת מאי, אבל זה נדחה לתחילת ספטמבר. התכנית נוגעת בפרפורמנס וסצנוגרפיה, אז סביר להניח שנציג את השאלות ולאו דווקא את התשובות שפורמט שמבקש מהמבקרים ללבוש ולגעת בו. בתקווה שיהיה אפשר כבר לגעת עד אז

לגמרי

MOB & The spatial wear collection, KANAL centre poumpidou Brussels

The post מוסלין ברדרס: מה קורה לבגד בתקופה שהזמן נזיל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אלי, בוקר טוב. מה שלומך? איך אתה מתמודד עם שגרת הפוסט־קורונה?

בוקר טוב, לאט לאט חוזרים לשגרה, שגרה חדשה, בשבוע וחצי האחרון אנחנו בעיקר מנערים את האבק מהסטודיו והשקנו קמפיין הדסטארט שבמסגרתו אנחנו מציעים רכישה מראש של מקומות בסדנאות עתידיות, קיטים ליצירה בבית ומוצרים שונים, כמובן הכל מעץ ממוחזר

אז קודם כל בהצלחה עם ההדסטארט, אבל בוא נלך כמה צעדים אחורה: ספר מה זה מולט ומי עומד מאחוריה לטובת מי שלא מכיר

מולט הוא סטודיו לעיצוב וקיימות, שהקמתי יחד עם עוד שני שותפים – האדריכל ארי ליברסון והמעצב אסף עציון. עיקר הפעילות היומיומית שלנו היא בסדנאות עיצוב ונגרות בעץ ממוחזר, ממשטחי העמסה שאנחנו אוספים מהרחובות ומאזורי התעשיה הקרובים אלינו. הקמנו את הסטודיו לפני כמעט חמש שנים עם הרצון לשתף אנשים בתהליך היצירה והעיצוב בעץ ממוחזר; להנגיש לקהל הרחב עיצוב ונגרות שימושית בגובה העיניים

אלי סער. צילומים: מ״ל

ומה משמעות השם MOLET?

MOdulate your palLET, משחק מודולרי סביב המשטח

הבנתי. אז מה קרה בחמש השנים האחרונות עד הקורונה: מעניין אותי מה עבד כמו שתכננתם ומה פחות, אם היו איזה כיוון חדש או תפנית מפתיעה שלא חשבתם עליה כשפתחתם

בהתחלה העברנו סדנה פעם בחודש כסייד־קיק של שלושתנו, במקביל לעבודה על פרוייקטי עיצוב ואדריכלות. לאט לאט התחילו להגיע בקשות לעוד ועוד סדנאות למשפחות, לצוותים של חברות, לקבוצות חברים וגם לילדים, והלו״ז שלנו התחיל להתמלא בסדנאות. לפני שלוש שנים החלטנו להשקיע את כל כולנו במולט ולפתח עוד פורמטים של סדנאות, ובמקביל לעצב עוד מוצרים שאנשים יוכלו ליצור בסדנה.

הצמיחה והביקוש המשיכו, ולפני שנתיים עברנו מהסטודיו הישן שלנו שהיה כבר קטן מלהכיל את הפעילות שלנו לחלל גדול צמוד לשוק היווני ביפו- המולט האוס. הקורונה תפסה אותנו בנקודה שהעסק כבר נמצא בצמיחה וממשיך כלפי מעלה, וממש בבת אחת באמצע מרץ ירדנו לאפס הכנסות וביטולים של כל הפעילויות שהיו מתוכננות קדימה.

הקורונה תפסה אותנו בנקודה שהעסק נמצא בצמיחה וממשיך כלפי מעלה, וממש בבת אחת באמצע מרץ ירדנו לאפס הכנסות וביטולים של כל הפעילויות שהיו מתוכננות קדימה

נקודת התפנית שבה הבנו את הפוטנציאל ואת הכוח של הסדנאות שלנו היתה כשהתחלנו להעביר סדנאות אימפקט חברתי, סדנאות שבהן המשתתפים יוצרים רהיטים עבור עמותות שעובדות עם אוכלוסיות קצה. זה אימפקט משולש: חברתי, סביבתי ואישי

איזה רהיטים לדוגמה? ואיזה עמותות? איך זה עובד?

התהליך מתחיל בסיור מקדים שלנו במקום של העמותה, שם אנחנו פוגשים את האנשים שחיים שם ביומיום ומבינים מהם מה הצרכים שלהם בתחום הריהוט. כידוע הרבה עמותות בארץ לא מתוקצבות כראוי ותמיד יש להם חוסר בתחום הריהוט או שהריהוט שקיים ישן ובלוי. אחרי הסיור אנחנו מעצבים את הרהיטים לפי הצרכים שעלו בסיור ובסדנה המשתתפים יוצרים את הרהיטים לפי התוכניות שהכנו מראש.

את הסדנאות האלו אנחנו עושים אצלנו בסטודיו או אצל העמותות עצמן, ודואגים שנציגי העמותה יפגשו את המשתתפים ונוצר חיבור מדהים בין מתנדבים שפוגשים את אוכלוסיות הקצה ועובדים יחד איתם.בין העמותות שאנחנו עובדים איתן: עמותת אנוש, אלו״ט, צ׳יימס ישראל, רשת בתי הנוער קדימה, בית הלוחם, עמותת נירים, אליפלט, הגל שלי, הופכות את היוצרות, יוניטף, כפר הנוער בן שמן ועוד הרבה אחרות

מדהים. ואם לחזור לקורונה – איך התמודדתם עם המשבר עד ההחלטה לצאת בהדסטארט? מתי הבנתם שאין לכם ברירה?

הדבר הראשון שעשינו ברגע שהבנו שאנשים הולכים להיות תקופה ארוכה בבית זה לשלוח את חווית הסדנה והיצירה אליהם הביתה. יצרנו קולקציה של קיטים להרכבה בבית, הכוללים את כל החלקים, כשכל מה שצריך זה מברג או פטיש, ולכל קיט יצרנו סרטון הדרכה מפורט.

השלב השני היה לפתח סדנת מולט־זום שבה אנחנו שולחים מראש את הקיטים למשתתפי הסדנה ונפגשים איתם בזום ומדריכים אותם שלב שלב בתהליך היצירה. אנחנו בסטודיו והם בבתים שלהם. אתמול בערב היתה סדנה כזו לעשרה בוגרי תגלית־אקסל. בנוסף פיתחנו ארבע הרצאות בנושאי עיצוב, קיימות, כלכלה מעגלית ואימפקט חברתי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

באמצע אפריל, אחרי שהבנו שייקח עוד הרבה זמן עד שנצליח למלא שוב את הסטודיו באנשים, החלטנו ללכת גם לכיוון של גיוס המונים. הקורונה האיצה תהליכים שחשבנו עליהם הרבה זמן, כמו איך אנחנו הופכים את מולט לדיגיטלי

מה אתם מציעים בהדסטארט? איזה תמורות?

בהדסטרט אנחנו מציעים את הקיטים, מוצרים שונים במהדורות מיוחדות לקמפיין, סדנאות לקבוצות, סדנאות לקהל הרחב. ו2 תשורות מיוחדות – תמיכה השווה תרומת רהיט לאחת העמותות שאיתן אנחנו עובדים ומקום בסדנת אימפקט חברתי, סדנת התנדבות מיוחדת שנעשה לאחר סיום הקמפיין.

בנוסף השקנו ממש עכשיו תוכנית מנויים המאפשרת עבודה בסטודיו שלנו, למי שרוצים ליצור אבל אין להם מקום מסודר בבית

מימין: אלי סער, ארי ליברסון, אסף עציון

אני רוצה לשאול אם אתם אופטימיים, למרות שאני מניח שהתשובה היא כן, אחרת לא הייתם יוצאים בקמפיין, אבל אני אשאל בכל זאת, כי אם מסתכלים מסביב המצב לא פשוט בתחומי התרבות והיצירה

אני מניח שכמו הרבה אנשים בהרבה תחומים התחלנו את המשבר הזה אופ־סימיים (אופטימיות פסימית), ולאט לאט אנחנו מתרגלים למציאות החדשה ולומדים תוך כדי תנועה איך להגיב אליה. היום אנחנו כבר באופטימיות זהירה, כי ברור לנו שאם יהיה הסגר נוסף יהיה לנו כבר קשה להתרומם מזה

כמו הרבה אנשים התחלנו את המשבר הזה אופ־סימיים (אופטימיות פסימית), ולאט לאט אנחנו מתרגלים למציאות החדשה ולומדים תוך כדי תנועה איך להגיב אליה

לגמרי. אני מקווה שאם יהיה, אז שזה יהיה רק גל שני ולא שלישי ורביעי וחמישי… בכל מקרה, אם לא היינו אופטימיים כנראה שלא היינו עושים את מה שאנחנו עושים

כן, עיצוב ויצירה אלו מקצועות לאנשים אופטימיים

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים?

רק שיהיו ימים טובים יותר ושנצליח להפיק את המסקנות מהמשבר הזה ולשנות דברים ברמה האישית, הקהילתית והגלובלית

אמן

צילום: אלה סוורדלוב קרן

The post בעקבות הקורונה: קמפיין ההדסטארט של MOLET יוצא לדרך appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי: מעצב האופנה הד מיינר, בן 33, בוגר המחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל (2012). מיינר הקים את המותג שנושא את שמו מיד לאחר הלימודים; בשנת 2015 היה בין זוכי מענק חממת האופנה של מפעל הפיס, ושנתיים לאחר מכן – ב־2017 – היה המעצב הישראלי הראשון שנכנס ללוח התצוגות הרשמי של שבוע האופנה פריז. בשנה שעברה זכה מיינר בפרס חבר השופטים הנחשב של תאגיד מותגי היוקרה LVMH.
איפה: מפגש זום
מתי: יום רביעי, 20.5
מה: הרצאה כחלק מסדרת ההרצאות ״ללא גבולות״ ביוזמת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל

01. אני מנסה לייצר שפת גוף שונה ממה שאני מכיר

חלק גדול מהעבודה שלי, גם כיום, התחיל בלימודים בבצלאל: היה לי זמן להתנתק מכל מה שהכרתי לפני כן ולהתרכז בעבודה. התחלתי לעבוד עם בגדים שמצאתי סביבי, מבלי לחשוב או להבין, לנסות לעשות דברים שהרגשתי שהם נכונים. הסתכלתי על האנשים סביבי והתחלתי לפרק כמעט כל דבר: אביזרים, בגדים ועוד. 

בקולקציה הראשונה שלי הרעיון היה לקחת פריטים מוכרים מהמלתחה הגברית ולנסות לתת להם מציאות מקבילה – מוכרת מצד אחד, שונה מצד שני. זה קשור לסיפור של התנועה עם הבגד, לממד הפיסולי ולשפת הגוף: גם היום אני מנסה לייצר שפת גוף שונה ממה שאני מכיר, שתתאים למה שאני רוצה להביע. לדגומה, היתה לי קולקציה שניסיתי לקחת מראה פורמלי ולמתוח אותו, לשבש אותו.

הד מיינר. צילום: Cecile Bortoletti

אני מנסה להסיט את הזרקור במלתחה הגברית למקומות אחרים, לטשטש את הסיפור המוכר של סטטוס, סילואטה או זהות. אני עוסק בספייס בין הגוף לבגד, בונה שכבות או מראה נוזלי, משחק עם מידות, מנסה לשבש אותן: פתאום אין מידה, הבגד נהיה אוביקט. אתה מאריך אותו, מגדיל, מקטין, איך שאתה רוצה. יש את השלב שהדגם קיים, ואז פתאום קורה משהו כשהוא על הגוף והכל מתחבר. 

02. לקחת פרקטיקות קיימות וליישם אותן במקומות אחרים

תהליך העבודה של פיתוח קולקציה משתנה מקולקציה לקולקציה: הוא יכול להתחיל בסילואטה, בדגם או בצורה מסוימת, ברעיון קטן או בתובנות מהקולקציה שלפניה וכן הלאה. אני עובד ישר עם בדים, לא עם מוד־בורד. אני צריך חומרים מסביבי, מפזר בדים שמצאתי, דברים שאני אוהב, מתחיל לחבר ביניהם, ואז זה תופס כיוון. מאותו הרגע זה המון מדידות על הגוף, לראות אם זה עובד, לנסות לייצר את הדימוי ואת התחושה שמניעים אותי. 

חשוב לי בשלב מוקדם לראות את התמונה הרחבה, גם זום אין וגם זום אאוט. אני מנסה לעשות לייאאוט של הקולקציה, ומתחיל לעבוד עם הבדים, עם מה שחתכתי, עם איזו צורה או אלמנט שגיליתי, עם משהו שמצאתי ברחוב.

אני לא עובד עם לוחות השראה; ההשראה היא הבגדים עצמם, כשאתה מבין את הסבטקסט שלהם ואז אתה מחכה להפתעות. פשוט צריך להתחיל לעבוד, לא לחשוב יותר מדי ולפתח קונספטים פרטיים, שקשה לצאת מהם אחר כך

אני לא עובד עם לוחות השראה; ההשראה היא הבגדים עצמם, כשאתה מבין את הסבטקסט שלהם ואז מחכה להפתעות. פשוט צריך להתחיל לעבוד, לא לחשוב יותר מדי ולפתח קונספטים פרטיים שמאוד קשה לצאת מהם אחר כך; קונספטים שהם רחוקים מידי מהחומר. הכל אמור לעבוד ביחד, וגם כשיוצא משהו לא טוב חשוב לעמוד מולו ולעבור לשלב הבא, לא ישר לזרוק אותו. 

הד מיינר, קולקציית סתיו/חורף 2020. צילומים: Shoji Fujii

כך לדוגמה, הקולקציה האחרונה שהצגתי בינואר הכילה הרבה מהאלמנטים שעבדתי עליהם בשנים האחרונות, אלמנטים שקשורים להגנה על הגוף, לעבודה בשכבות, כמו פאזל, כשדברים מתלבשים אחד על השני. יש בה הרבה משחק בין החזית לגב: הצד הקדמי של הבגד מראה משהו אחד והגב משהו אחר.

הרבה מהעבודה זה לקחת מתודות קיימות וליישם אותן במקומות אחרים. לדוגמה, לקחת פרקטיקות עבודה של בגדים מחוייטים וליישם אותן בסריגים. או לייצר שתי מידות בתוך בגד אחד, חזית מסוימת וגב אחר, עם אלמנט של הפתעה. הנעליים בקולקציה לדוגמה הן מידה 46 רק באורך, מה שמייצר תנועה ונותן תחושה של משהו שעשוי טוב, שיש לך מקום לחשוב בתוכו, עם חופש תנועה וחופש מנטלי.

03. אתה יוצר קשר עם מפעלים ובמקרה הטוב הם מתחילים להתעניין במה שאתה עושה

חלק מהאימפקט החזק שהיה לקולקציה האחרונה קשור גם לבעלי המקצוע שעבדתי איתם, למפעלים. זו עבודה שמחדדת את העשייה שלך, מאוד ״הנדס־און״, עבודה צמודה עם מפעלים שמצאתי במהלך השנים האחרונות, שמתמחים בדברים ספציפיים. אני עובד עם אנשים בעלי מיומנויות בסיבים מסוימים, שיודעים איזה מניפולציות אפשר לעשות עליהם.

חשוב להכיר את בעלי המקצוע האלה שנמצאים בדרך כלל בבריטניה או באיטליה. אנחנו הולכים לראות את הקולקציות שהם מייצרים, אני מסתובב בירידים, שומע על בעלי מקצוע מפה לאוזן, נתקל באינטרנט. יש מפעלי טקסטיל שהם יותר קריאייטיב בתפיסה שלהם, ומצד שני לפעמים אני הולך דווקא ליצרנים הכי ״משעממים״ ועובד איתם: משנה את הפינישים, שולח רפרנס כדי שנרכיב אותו מחדש, לוקח כותנה ומקצין את המשקל שלה כדי שתהיה דחוסה או רכה במיוחד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

בצמר שפיתחנו לקולקציה האחרונה רציתי ליצור מראה פיסולי; לחתוך את היריעה הסרוגה ולהרכיב אותה מחדש. בהתחלה הם נבהלים מבקשות כאלו, כי הם רגילים לעשות הכל כמו שהם יודעים ומכירים, אבל לאט לאט הם מתרגלים. בהתחלה זה יותר קשה, אבל עם הזמן הם שמחים לראות אותך. המפעלים הם אלמנט מאוד חשוב בתהליך: בבגדים מהסוג הזה זה לא לשלוח סקיצה ולחכות שיגיע דגם; זה די נופל אם מישהו לא הבין מה רצית.

בסריגים יצרנו משהו הרבה יותר רך, יצרנו צמר עם נפילה מיוחדת, שונה. עבדנו עם מפעל סנט ג׳יימס שיושב בצרפת, מפעל סריגים עם 400-500 עובדים, שבעבר יצר את כל הסוודרים של הימאים. הם עובדים עם סריגים מאוד דחוסים ששוברים את הרוח, ובעבודה איתם פיתחנו דווקא סריגים עדינים.

סנט ג׳יימס הוא מפעל ענק, ויש להם אטלייה קטן שבו הם יכולים להיות יותר אקספרימנטליים. שם אתה יוצר קשר עם האנשים, ובמקרה הטוב הם מתחילים להתעניין במה שאתה עושה. צריך לזהות את אלו שיש להם אובססיה עם מה שהם עושים, ברור שזה לא ככה עם כולם, וברור שכדאי להימנע מלעבוד עם אנשים שאין להם עניין בלייצר משהו טוב… זה האתגר במותגים עצמאיים: האינטליגנציה של העשייה. 

04. עיצוב הוא תהליך יצירתי מובנה שיש לו התחלה וסוף

מאוד השתניתי מאז הלימודים, ביכולות לנהל עסק שבסופו של דבר יהיה רווחי, ובמקביל לתקשר את מה שאני עושה. אמנם לתקשר זה פועל יוצר של הדבר, אבל עם כל מה שקורה מסביב – ההבט הפיננסי, הארגוני – אתה הופך להיות מפלצת דו ראשית. ויש גם את העניין של לוחות הזמנים, זה לא חיפוש אינסופי: אתה מחליט על משהו ומוציא אותו לפועל בתכתיבי זמן צפופים. זה אחרת מלהיות סטודנט.

איך אני מצליח? אין לי מושג… הכל נובע ממה שאני מייצר, איפה, מי הפרטנרים, מי הלקוחות. זה הכל קשור אחד לשני, הכל עובד ביחד כל הזמן. חשוב להבין שעיצוב הוא תהליך יצירתי מובנה שיש לו התחלה וסוף, למרות שאני לא בן אדם שעושה יותר מדי תוכניות ואין לי שיטה אחת שעבדה לי.

אתה פשוט עושה ועושה ועושה עד שיוצא מזה משהו. היה לי חלום שתהיה לי קולקציה, ואז היה לי חלום שרציתי שאנשים שיקנו אותה, ומשם זה התפתח. פשוט צריך לעבוד, להבין איפה אתה פועל.

הרבה פעמים קשה לראות את התמונה המלאה, בטח כשאתה סטודנט. אבל אתה צריך להבין לאן הולך מה שאתה עושה; איפה זה ממוקם. זה לא אקט שיווקי מסובך: אם אתה עושה בגדים לאנשים, איפה האנשים האלו?

בסוף צריך להיות מרוכז בעשייה שיש לה טעם, שמחוברת למשהו, שאתה מחובר אליה. צריך שיהיה לך רצון לתקשר עם אנשים. מרגע שיש לך את התובנה הזו הדברים זזים. מה אתה חולק עם האנשים שמסביבך, עם הלקוחות? צריך לקבל החלטות שמרגישות לך נכון: אני רציתי לבדוק מה קורה בעולם, וכשלא הסתדר לי הפסקתי והלכתי לכיוון אחר. דברים קרו. אם אתה בדבר הזה ויש לך את האובססיה הזו, את הרצון להתפתח, לאינטראקציה, דברים מתחילים לזוז. 

05. אם אני חושב ככה, בוודאות יש עוד מאות שחושבים ככה

אף פעם לא ראיתי בירושלים כמקום רחוק מעולם האופנה או לא רלוונטי. זו הייתה נקודת המוצא הפרגמטית שלי כשהגעתי לפריז: השכרתי מקום, פתחתי שואורום, הצגתי בו את הקולקציה הראשונה שלי, ומשם דברים התחילו להתגלגל. כל אחד יכול לעשות את הדבר הזה.

ראיתי מה קורה מסביב, ידעתי מה אני אוהב ומה לא, מה אני רוצה לתקן, ואמרתי שאם אני חושב ככה, בוודאות יש עוד מאות שחושבים ככה. כמובן שצריך גם לתקשר את זה: הדבר החשוב הוא מה מקרין מה שאתה עושה, מה הוא נותן.

דרך השואורום התחלתי להכיר אנשים, ואז הגיעו פניות מכמה חנויות, ואז הגיעה פנייה מהפדרציה שהכניסה אותי לשבוע האופנה, ורק אז עשיתי תצוגה. לא התחלתי ישר מתצוגה: התחלתי מלוק שהפצתי אונליין, ורק אחרי שהבגדים שלי היו בחנויות הגיעה הפנייה מהפדרציה. וגם אז, אחרי הפניה של הפדרציה, לא היה לי כסף ולא הצלחתי להרים את התצוגה.

עונה אחרי זה הם לחצו ואמרו שאם לא ארים תצוגה עכשיו הם יוותרו על ההזדמנות שנתנו לי. זה היה מהלך מכריע שנתן לי הרבה תנופה: בסופו של דבר כל הקולקציות, בעיקר הראשונות, היו מבחינתי דרך לקבוע עובדה שאני קיים.

ללא קירות

המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל מארחת סדרת הרצאות שבה לוקחים חלק שלושה יוצרים בוגרי המחלקה, העוסקים בתחומים של צורפות ואופנה: הד מיינר, עדי טוך ועתי חן.

בהרצאה השנייה בסדרה תספר עדי טוך על עבודותיה העוסקות בחוויה סנסורית ועל תהליך העבודה הייחודי שלה במתכת (יום שני 25.5 בשעה 18:00, להרשמה). בהרצאה השלישית והאחרונה יספר עתי חן על מסעו בעולם התכשיטים, החוויות שגיבשו ועצבו את מערכת היחסים שלו עם עולם החומר, ואת תפיסת עולמו כיוצר (יום ראשון 31.5 בשעה 19:30, להרשמה).

עורכות הסדרה: שלי סתת קומבור, קלודט זורע, שירלי בר אמוץ.

The post 5 דברים שלמדתי מהד מיינר appeared first on מגזין פורטפוליו.

רעות פרסטר מונתה למנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות ומנהלת תחום האמנות בעיר לאחר 19 שנות ניהול של מחלקות החינוך במוזיאון פתח תקוה לאמנות ובמוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקוה. פרסטר, שתחליף את נילי חי בתפקידה כמנהלת המוזיאון, פיתחה את מערך התכניות במוזיאונים וניהלה צוות נרחב של מדריכים, אמנים ושחקנים, תוך דגש על העשרת חווית הביקור לתלמידי מערכת החינוך בעיר ולקהל הרחב. היא קידמה והפיקה פרויקטים חברתיים רבים בתחום האמנות עם קהילות מגוונות בעיר ומחוצה לה. 

כאמנית, הציגה פרסטר תערוכות בארץ ובעולם וזכתה במספר פרסים יוקרתיים על יצירותיה. בשנים האחרונות עסקה גם באוצרות במוזיאוני פתח תקוה ובמקומות נוספים. בעלת תואר ראשון באמנות וחינוך במדרשה לאמנות בית ברל, בה גם לימדה לאחר מכן ותואר שני באוריינות חזותית בסמינר הקיבוצים.

אירנה גורדון. צילום: יואב רבן

רעות פרסטר בתערוכה סביבות עבודה. צילום: לירון ברייר דנציגר

ד״ר אירנה גורדון מונתה לאוצרת ראשית במוזיאון ותחליף תחליף את דרורית גור אריה שפרשה מתפקידה כאוצרת המוזיאון ומנהלת המוזיאון לפני כשנה. גורדון היא אוצרת, חוקרת ומרצה לאמנות; עד לאחרונה שמשה כאוצרת הראשית של סדנת ההדפס ירושלים, שבה, במהלך שני עשורים, יזמה ואצרה פרויקטים רבים העוסקים בהדפס העכשווי וההיסטורי. במקביל אצרה פרויקטים רב־תחומיים שכללו תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם.

בשנים האחרונות גורדון לימדה באורנים, בבצלאל ובמוסררה. חלק מרכזי בפעילותה הוא ליווי אמנים ושיתופי פעולה אמנותיים בין אוצרים, אמנים, תחומי אמנות ומוסדות תרבותיים שונים. גורדון היא דוקטור לפילוסופיה במסגרת לימודי תואר שלישי בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

בנוסף, איריס שנבל מונתה כמנהלת קריית המוזיאונים ושימור המורשת ובין היתר אחראית גם על מוזיאון ראשונים ובית אברהם שפירא. ראש העיר רמי גרינברג בירך את פרסטר לתפקיד מנהלת המוזיאון ואמר כי ״רעות מביאה איתה ידע מקצועי רב וניסיון עשיר בתחום״ ואיחל הצלחה רבה גם לשנבל שצמחה במערכת ומביאה איתה ידע רב וניסיון.

ראש העיר בירך את גורדון עם קבלת המינוי כאוצרת המוזיאון והצטרפותה לצוות הבכיר ואמר ש״מוזיאון פתח תקוה לאמנות הוא מהטובים בארץ והינו אבן שואבת לאירועי תרבות חדשניים, יצירתיים ופורצי דרך. אני מודה לנילי חי שניהלה את קריית המוזיאונים בשנה האחרונה ובמשך שנים ניהלה את האגף לאמנות פלסטית על תרומתה רבת השנים וכעת פורשת לגמלאות ומבקש להודות מקרב לב גם לדרורית גור אריה שסיימה את תפקידה במערכת לאחר שנים שבהן הובילה את המוזיאון והעמידה אותו בשורה הראשונה של המוזיאונים המצוינים והמובילים בארץ״.

The post רעות פרסטר מונתה למנהלת מוזיאון פתח תקוה; אירנה גורדון לאוצרת הראשית appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף בוטיק אינדיבידואל

באחד מביקוריה ביבשת אפריקה, צלמת האופנה והאמנית ויוויאן ססן קנתה ערימה של גלויות תיירותיות גנריות, ונתנה לילדים לצייר עליהם. גלויות אלה עומדות במרכז קמפיין הפרסום המציין עשור להשקת הבושם בל ד׳אפריק (Bal D’afrique, נשף אפריקאי) מבית Byredo.

מותג הבשמים ביירדו הוקם בשנת 2006 על ידי בן גורהאם, בן 42, שנולד לאם הודית ואב קנדי, וגדל בטורונטו, בניו יורק ובשטוקהולם. הוא למד אמנות בבית הספר לאמנות בשטוקהולם, אך מפגש מקרי עם יצרן הבשמים פייר וולף גרם לו להבין שהוא מעדיף ליצור ניחוחות מאשר ציורים. הוא החל את דרכו ללא הכשרה פורמלית בתחום והקים את ביירדו בשאיפה ״לתרגם זכרונות ורגשות למוצרים וחוויות״.

עם חנויות בניו יורק, בפריז, בלונדון, בסיאול ובבייג׳ין, גורהאם הפך לדמות מוכרת בעולם האופנה, והוא הפך לחבר של דמויות מפתח כמו ריקרדו טישי (ברברי), קניה ווסט ו־וירג׳יל אבלו (לואי ויטון), שעימו השיק בשנה שעברה ניחוח במהדורה מוגבלת, פרי שיתוף פעולה בין ביירדו למותג Off White.

לציון העשור לבל ד׳אפריק פנה גורהם לססן בת ה־49, שפועלת באמסטרדם. ססן ידועה בשימוש שלה בצבע ובצורות גאומטריות, ואף הציגה עבודות בתערוכה המרכזית בביאנלה לאמנות של ונציה 2013. בנוסף היא צילמה קמפיינים למותגי אופנה כמו מיו מיו, סטלה מקרטני ולואי ויטון. 

מוזר שעד היום לא היית באפריקה

כן, מעולם לא הייתי באפריקה, למרות שאבי גר שם

זה דורש תיקון… מה אביך עושה באפריקה?

הוא למד במוזמביק והיה בטנזניה ובקניה, שם עשה את התזה שלו על נוודים בשבט המסאי. הוא הוציא ספר בנושא, ואני זוכר איך הוקסמתי מהתצלומים של המסאים: זה היה הטעם הראשון שלי מאפריקה. גדלתי עם אמא שלי, וכשהייתי בן 18, היא נתנה לי את היומנים של אבי לקרוא. יכולתי לקרוא על התקופה שבה אבי חי וטייל באפריקה.

זו הייתה דרך מדהימה להכיר את אבי, אבל זה גם עורר במוחי תמונה מאוד חיה של מהי אפריקה, וממש הוקסמתי ממנה. הניחוח של בל ד׳אפריק היה סוג של הרחבה של אותם זיכרונות ראשוניים. זה קצת מוזר, בהתחשב בכך שמעולם לא הייתי שם, אבל בל ד׳אפריק הפך למכתב האהבה הזה לאפריקה, על המקום המדהים הזה, שמעולם לא הייתי בו

אולי כבר לא כדאי לך לנסוע, לא להרוס את הפנטזיה

לא, אני חייב להיות שם. גדלתי בפרברי שטוקהולם והיו לי חברים רבים ממוצא אפריקני, דור ראשון של מהגרים מניגריה, מגאנה, מסנגל ומאתיופיה. כל כך הרבה פעמים תכננתי את המסע לאפריקה, ותמיד הוא התבטל ברגע האחרון

בן גורהאם. צילום: Matthieu Salvaing

ספרי לי על הנסיעה הראשונה שלך לאפריקה

הייתי בת שנתיים כשאבי ואמי נסעו לראשונה לקניה. גרנו שם כשלוש שנים בכפר קטנטן ליד אגם ויקטוריה, ושני האחים שלי נולדו שם. אבי עבד כרופא בבית החולים היחיד שהיה באזור, ופעם בחודש הוא היה יוצא לכפרים לטפל בחולים. היינו נוסעים שעות ואז מגיעים לאיזה בית ספר בכפר קטן, באמצע שום מקום. כל החולים, אמהות וילדים, התכנסו מתחת לאיזה עץ גדול וחיכו לאבא שלי. בגיל 6 חזרנו להולנד, אבל החוויות האלה צרובות אצלי בכונן הקשיח

ומתי חזרת אחרי זה?

כעבור עשר שנים, בגיל 16, נסענו שוב כל המשפחה. זה היה כמו להגיע ליקום מקביל, מאד אמוציונלי; לא הצלחתי להתחבר שוב לאפריקה. המהפך קרה בשנת 2000, כשהכרתי את הוגו, כיום בעלי. הוא נולד בזמביה וגדל בטנזניה

את חושבת שהחיבור שלכם קשור בזכרונות משותפים?

כן, מאוד: אפריקה קישרה אותנו מייד. אנחנו ביחד כבר 20 שנה ומטיילים שם לעיתים קרובות. יש לנו שם חברים, ואנחנו מנסים לבלות שם כמה שיותר

הרבה מהעבודות שעשיתי בחנו את הקשר בין ריח לזיכרון. הרגשתי שלריח יש את היכולת לעורר רגשות ולהעביר אותך מייד אל העבר ולזכרון. עכשיו כשאת נוסעת לאפריקה לעיתים קרובות, את מרגישה עדיין את הקשר לזכרונות ילדות?

בהחלט. יש ריחות שמעבירים אותי בחזרה מייד: ריח של שריפת עץ לדוגמה. או ריח מסוים של אדי מנוע ולהיות באוטובוס עם הרבה אנשים בחום

אני מנסה להסביר לאנשים שזה קשור לניחוחות מסוימים, אבל זה קשור למקום. אמא שלי מהודו והיינו מטיילים שם המון. הודו היא סביבה מסעירה עבור ילד מאירופה – זה כל כך חושני, עמוס ברעשים ואנשים וריחות. אפילו ריחות הזיהום, כן, גם הריחות האלה, הלחות, צפיפות האנשים בחללים קטנים, ריחות מוכרים, אם כי לא תמיד נחשבים

בעיניך אלו ריחות מושכים?

כן, ריחות מושכים, הם הפכו להיות חלק ממני

ריח גם גורם לנו להרגיש בטוחים או לא בטוחים. לדוגמה דטול, חומר חיטוי, מעורר אצלי מייד זכרונות עזים שקשורים באבא שלי. הייתי הולכת לבקר את אבא שלי במחלקה, שהיתה מלאה באמהות וילדים, ובאוויר עמד ריח חזק של חיטוי. זה ריח ספציפי שנקשר למקום

לדעתי מבחינה פיזיולוגית ופסיכולוגית ריח וזיכרון קשורים זה לזה. את מסכימה? האם ריח הוא כמו צילום עבורך, מעורר זכרונות?

ובכן, כן. לפני זמן מה דיברתי עם חברה של אימי; היא מנורבגיה, ובשלב מסוים היא גם עבדה בבית החולים בקניה כשגרנו שם. היא סיפרה לי שתמיד הצבעתי על דברים ואמרתי Kijk eens Kijk eens, שפירושו בהולנדת ״תסתכלו על זה״, אבל היא תמיד חשבה שאני מדברת על עוגות, כי האופן שבו מבטאים את הביטוי הוא cay-cans.

תמיד הצבעתי על דברים שאיכשהו הרגישו חשובים לי: זה קרה מגיל צעיר, כל הרעיון של להסתכל על העולם ולהכיר ולראות דברים שמרגישים לי חשובים. אני חושבת שסוג האור והצבעים שהם כל כך ספציפיים לאפריקה, וגם במדינות משווניות אחרות כמו הודו, השפיע עלי. האור באפריקה כה פריך והצללים כל כך חזקים, וזה נכנס לצילום שלי

כן, אני יכול לראות את זה

אני זוכרת את האמהות והילדים מחפשים מחסה מפני השמש מתחת לעץ, והצללים שהעלים היו מטילים על בגדיהם ועורם; זה משהו שהעניק לי השראה בהמשך הצילום שלי, סוג כזה של איכות גרפית, צורות וצבעים

זכרונות ילדות של משהו שמעולם לא ראיתי

מתי הבנת שההשתקפויות שלך ייחודיות? יש לך גוף כל כך גדול של עבודה שקשור לאפריקה, מתי זה התחיל להיות חלק מהסיפור שלך?

זה התחיל בשנות האלפיים, כשהתחלתי לנסוע שוב לאפריקה עם הוגו. התחלנו בדרום אפריקה והיינו מסוקרנים מהעיירות – פשוט רציתי לבקר בהן כל הזמן. זה הזכיר לי את הכפר שחייתי בו, הכול היה כל כך תוסס. ב־2004 נסענו למזרח אפריקה והראינו אחד לשני את מקומות ילדותנו. נסענו לבקר בכפר ילדותי לפגוש את האנשים שעדיין הכרתי. טיילנו סביב אגם ויקטוריה וזה היה הרגע שבו משהו התרחש תוך כדי צילום.

במסעותיי הקודמים לעיירות, תמיד צילמתי בסגנון תיעודי. רוב הדימויים מאפריקה שהופיעו בתקשורת המערבית היו בסגנון נשיונל ג׳יאוגרפיק או תמונות על רעב או איידס, צילום שחור־לבן מגורען. אני יודעת שזה נשמע נאיבי, אבל אפריקה הייתה צריכה להיות מוצגת באופן תיעודי. ובכל זאת, איכשהו, כשחזרתי למקומות ילדותי, התחלתי לעשות צילום מסוג שונה – ביימתי את האנשים, אפשרתי להם להיות אישיים וסוביקטיביים יותר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

בטיול הזה היו לי חלומות עזים מאוד בלילה וכל זכרונות הילדות חזרו. הייתי מתעוררת ומשרטטת רעיונות לתוך המחברת שלי, רעיונות סוריאליסטיים שהושפעו מהחלומות שלי. אתה יודע, כשאתה ילד עדיין יש לך חשיבה קסומה, שבה אתה משלב דברים שאינם אמיתיים. זה היה סוג של קליק – לפתע המצלמה הפכה לכלי שיכול לחבר אותי מחדש עם זכרונות העבר שלי

מה שאת מתארת מתחבר לעבודה שלך. את מבינה שיש לי זכרונות ילדות של משהו שמעולם לא ראיתי? לכן העבודה שלך מדברת לבדיוני, לחלום שלי. איכשהו, זה מהדהד אותם בדרך יפה מאוד

זה אינטואיטיבי, קשור לתת מודע

יש איכות מופשטת בצילום שלך, משהו שקרוב יותר לאמנותי מלריאליסטי. הדימוי של חלום הוא דרך יפה לתאר אותו – הוא חי ורגשי ומופשט. אני עובר על כל מה שאבא שלי שלח מאפריקה, גלויות שהיו מעין דרישת שלום, ואני מוצא בהן יופי – באותנטיות, בצבעוניות. זה מופיע גם אצלך

בילינו כמה חודשים בטנזניה. קרוב לעיירה שבעלי גדל בה יש חנות הודית ותיקה בשם Shah Enterprise שמוכרת מזכרות. מנהל החנות, בשנות ה־80 או ה־90 לחייו, הכיר את בעלי מילדותו. הלכנו לבקר בחנות ומצאתי ערימת גלויות ישנות, קניתי כמעט את כולן. כשיצאתי, ראיתי חבורת ילדים יושבת בכניסה וחשבתי בספונטניות לתת להם לצייר על זה, כדרך טובה להעסיק אותם! זה לא היה מבוים ולא מתוכנן, לגמרי ספונטני. היו לי עפרונות בתיק, כי לעיתים קרובות גם אני מציירת על צילומים שלי. באותו רגע בכלל לא חשבתי שאעשה עם זה משהו

אני מרגיש בר מזל שאנחנו יכולים להציג את הדימויים הללו. אפילו לראות איך ילדיי – שהם בני 11 ו־5 – מגיבים לתמונות האלה. יש בהן כוח. אני תמיד מדמיין שבאפריקה קיימת רוח יצירה ייחודית, שאי אפשר למצוא במקומות אחרים בעולם. את מסכימה איתי?

אני לא בטוחה שזה שונה מאוד ממקומות אחרים בעולם. אם אתה מסתכל על תרבויות שונות לאנשים תמיד יש נטייה לעשות דברים יפים; לשנות את המחשבות, את הדימויים ואת החלומות שלהם לאוביקטים, פסלים או כל מה שנוח להם. מה שאני אוהבת באפריקה היא התרבות המונפשת שמעלה חיים נורמליים מאוד; לדוגמה הדרך שבה הם משתמשים בשיר, בריקוד ובתיאטרון לביטוי רעיונות וסיפורים

מקור אינסופי להשראה ורגש

פרויקט הגלויות הפך לפרויקט צדקה

הצדקה מנוהלת על ידי סבתם של הילדים שעזרו לצייר את הגלויות הללו. היא נולדה בטנזניה, יתומה שגדלה עם נזירות. עכשיו, בשנות ה־80 לחייה, היא אישה מכובדת מאוד. היא הייתה אחת הנציגות הראשונות בבתי הפרלמנט בטנזניה והיא עשתה עבודה מדהימה למען הענקת השכלה לנערות צעירות.

בעבר, כשתלמידות בית ספר צעירות היו נכנסות להריון, אסור היה להן להמשיך את הלימודים ולעיתים הן גורשו מהבית. היא דאגה לבתי מחסה וטיפחה אותן. חשבתי שיהיה נחמד להעניק לה את התרומה, דווקא כי היא פועלת מתחת לרדאר

אני מאמין בחיבור בין פרויקטים לאנשים באזור. למרות שבל ד׳אפריק הוא חגיגה אדירה של התרבות והחלומות האפריקאים, צריך להכיר ולהבין שיש גם קשיים וניגודים תרבותיים שרוחשים מתחת לשטח. איזה חוויות העברת לבן שלך על אפריקה?

נטענו בו את זרע האהבה לאפריקה. הוא היה בן שנה כששהינו שם כמה חודשים; הוא למד ללכת על אדמת אפריקה. זה משהו שאנחנו מוקירים. חשוב לראות כיצד אנשים בתרבות אחרת לגמרי חיים. הוא אוהב את זה והוא רוצה לחזור

בן כמה הוא עכשיו?

בן 11

גיליתי שביתי, שהיא גם בת 11, הרבה יותר בוגרת ומודעת מכפי שציפיתי

כן, זה מטורף וזה נכון

יכול להיות שהוא היבנה את הזיכרון שלו על אפריקה דרך הדימויים שלך?

הוא לא ממש מתעניין בצילום שלי! אותו מעניינים רק בעלי חיים! הוא מחובר יותר לטבע ולחיות בר, יודע הכול על נמרים ועל פילים ועל החרקים הזעירים ביותר. כשהיה צעיר יותר שמנו לו סרטים תיעודיים של חיות בר עם דייוויד אטנבורו, אז אפשר לומר שטיפחנו את זה. הוא רוצה להיות ביולוג כשייגדל, או לפחות ולוגר (וידאו בלוגר)

זה נראה לי תקף לגבי כל הילדים בני ה־11

אולי הוא יכול לעשות בלוגים על חיות בר, נחכה ונראה

ואת? האם תמשיכי לחקור את הזכרונות שלך מאפריקה? 

אני מקווה שכן. אני שוקלת מה לעשות הלאה ובהחלט אמשיך לחזור לאפריקה.

זה מקום כל כך עשיר ורב־פנים. וגם הבושם, בל ד׳אפריק, נבנה כך; אפריקה היא מקור אינסופי להשראה ורגש

Byredo, מותג הבישום השוודי, מושק בימים אלה בישראל בבוטיק אינדיבידואל לבשמי נישה בנווה צדק, תל אביב

בוטיק אינדיבידואל. צילומים: גיא יחיאלי

The post הזכרונות מאפריקה, הניחוח משוודיה  appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי יקיר, בוקר טוב. מה שלומך? איך אתה מתמודד עם שגרת הפוסט־קורונה?

הי יובל. אני קצת מתגעגע לזמן הפנוי שהמשבר אפשר לחלקנו להניע תהליכים שאולי יהפכו לפרויקטים חדשים… עכשיו כבר מורגש היטב חוסר הזמן שהחיים התזזיתיים תובעים לעצמם בחזרה

לגמרי. ובוא נתחיל עם מזל טוב על דוד בעל החלומות, עם האיורים הנפלאים של תום זיידמן־פרויד. אני מניח שלא תכננת להוציא אותו לאור בזמן מגיפה…

תודה – היה לי חשוב קודם כל להוציא את הספר ״דוד בעל החלומות״ עוד בחודש מרץ בלי קשר למגיפה שפקדה אותנו. המתרגם מאנגלית, איל לוין, סיים את התרגום בשנה שעברה ואחר כך חלה. מכיוון שמצבו היה רע היה לי חשוב שהוא יזכה לראות את תרגומו האחרון ושייהנה להחזיק את העותקים המודפסים, וכך אכן קרה. כך שבעצם הפרויקט הוא קצת לזכרו

וואלה. לא ידעתי. אני שמח שלפחות זה הצליח. ספר בכמה מילים על הספר לטובת מי שלא מכיר, ואיך התוודעת עליו לראשונה

את תום זיידמן־פרויד ״פגשתי״ לפני 15 שנה בבצלאל בלימודי תקשורת חזותית (בזכות אורה איתן). האיורים שלה המשיכו לרדוף אותי עוד שנים אחר כך, וכנראה שבגלל זה התחלתי לאסוף את הספרים המקוריים שהוציאה בגרמניה, שכיום הם נדירים מאוד. להרבה מהספרים שהוציאה בחייה נוצרו תרגומים עבריים עוד בתקופה על ידי ביאליק, אבל דווקא, ״דוד בעל החלומות״ (David the Dreamer) שהוא יצירה מוקדמת יחסית, נותר מיותם וללא מחקר כמעט.

כשהצלחתי סוף סוף לרכוש עותק במצב טוב של הספר, כמובן שהתפעלתי כמו כולם בעיקר מהציורים. אבל הספר, שנכתב על ידי ראלף ברגנגרן ב־1922, ארוך מאד יחסית לספרים של תום עצמה, והוא כולל הרי גם סיפורים. ההתאהבות הסופית התחילה כשסיימתי לקרוא אותו, את כל עשרת החלומות המדהימים, והבנתי שמדובר באוצר לא ידוע כמעט

מתי זה היה?

זה לקח זמן. הוא כבר כמה שנים נח אצלי על המדף… קראתי אותו ממש בעיון שוב ושוב לפני שנתיים, ואז גם נפלה ההחלטה, בעקבות המחקרים המועטים שקראתי, להוציא אותו מחדש, ובפעם הראשונה בעברית! ולהשלים איזה חוסר. 

דווקא שאר הספרים של תום זיידמן־פרויד כן קיבלו גרסה עברית במרוצת השנים, ואילו ״דוד״, שהוא מעין הדהוד רחוק ל״אליס בארץ הפלאות״ בגרסה פיוטית ומדהימה חזותית, פשוט נשכח קצת מאחור. אולי בגלל שהאיורים הם מעין שלב מעבר, שלב ביניים לסגנון הבוגר והמוכר של זיידמן־פרויד

מה זאת אומרת הדהוד רחוק לאליס בארץ הפלאות? איזה חלומות חולם דוד? ואולי זה גם המקום לספר מה הקשר שלה לזיגמונד פרויד…

זה מעניין, כי ההדהוד ל״אליס״ קורה גם ברמת החלומות (ואכן כנראה שהמאיירת נבחרה לאייר ספר על חלומות בגלל הקרבה המשפחתית לזיגמונד פרויד, שהיה הדוד שלה), וגם ברמת הפרשנות החזותית שהיא העניקה לחלומות. בחלומותיו קורים לו כל מיני טרנספורמציות: דוד הופך לקטן מאוד, משתכפל להמוני דוידים קטנים, או חוזר אחורה בזמן כדי לשחק עם הוריו כשהיו ילדים קטנים…

באיור אחד לדוגמה, כשהטבחית המשפחתית שמבשלת בביתם הופכת לפרח, המקרה הברור לקריצה ל״אליס״ הוא באיור שמזכיר כמעט במפורש את הזחל על הפטריה מהספר של לואיס קרול.

הדבר החידתי ביותר הוא שאנחנו לא יודעים בדיוק כיצד נוצר הקשר בין הסופר האמריקאי, שיושב בבוסטון, ובין המאיירת היהודיה־גרמנית שיושבת בברלין. איך הוא שלח לה את הטקסט? באיזה אופן תקשרו לגבי הפרשנות האיורית?

הדבר המעניין ביותר, ואולי החידתי ביותר הוא, שאנחנו לא יודעים בדיוק כיצד נוצר הקשר בין הסופר האמריקאי, שיושב בבוסטון, ובין המאיירת היהודיה־גרמנית שיושבת בברלין. איך הוא שלח לה את הטקסט? באיזה אופן תקשרו לגבי הפרשנות האיורית? האם הסופר בחר אותה בגלל שהיא אחייניתו של פרויד, שהוא המחבר של ה־ספר בהא הידיעה על חלומות באותה תקופה (״פירוש החלום״)?

מה שבטוח שהעבודה על הספר נמשכה שנים. האיור הראשון, שבו דוד הופך לקטנטן ומפליג באקווריום דג הזהב שלו, התחיל ב־1917. כלומר העבודה על הספר נמשכה כמעט שש שנים משני צדי האוקיינוס האטנלנטי

באמת מעניין… מוזר שאף אחד לא יודע. בכל אופן, מה אתה יכול לספר על הסגנון האיורי שלה בספר?

האיורים עצמם מייצגים איזה שלב מעבר מהסגנון המוקדם של תום זיידמן־פרויד, שהוא מתפתל ומסתלסל יותר ברוח האר־נובו הגרמני (היוגנדשטיל), לסגנון היותר בוגר שלה, שהוא כבר הרבה יותר מסוגנן, גיאומטרי, ומודרני. האיורים של ״דוד״ נמצאים בדיוק בתווך – מצד אחד הם מאוד נקיים ומודרניים, אלגנטיים בהקפדה הכמעט אדריכלית שלהם. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מצד שני הם מלאים בפרטי קטנים ופיצ׳פקעס אקלקטיים באופן פרוע ממש: בעין בוחנת אפשר לראות שם השפעות יפניות, רנסנסיות, שטיחים מימי הביניים ועיצוב של קלפי משחק. כל איור כזה הוא יצירת אמנות קטנה שמזמין פרשנות, גם חזותית וכמובן פסיכולוגית.

הכי מרתקת הדמות של דוד עצמו, שהוא מעין ילד־בובה מסוגנן עם שיער בלונדיני ארוך. הרבה מתבלבלים ורואים בו ילדה

יקיר שגב. צילום: מ״ל

אז יש איורים מדהימים וספר נדיר ועכשיו מה? מה היה תהליך ההוצאה לאור? 

התהליך עצמו, של לברוא מחדש את ״דוד״ בעברית, הוא תוצאה של המפגש שלי כמו״ל בפרויקט הזה ובין כל מיני רמות של עברית ששילב המתרגם איל לוין: מהעברית הכי מליצית וגבוהה (״כלונסאות״, ״מחלצות״, ״ביבר״), ועד לסלנג הכי של ימינו (״אבוש, ״קשקוש״, ״מדליק״). אני תמיד אומר להורים שאם הם לא בטוחים, שיכינו מילון עברי־עברי בהיכון ליד הספר הזה. הוא באמת אוצר בלום של עברית.

השלב הבא היה עבודת עיצוב הספר עם נעמה טוביאס, שהיא זו שהעניקה לספר את המראה השובה־לב שלו. העיצוב של נעמה נעשה בזיקה לספר האמריקאי המקורי, שהוא כבר אייקון עבור האספנים של ספרי תום זיידמן־פרויד – כריכת בד קשה ירוקה עם הטבעות זהב.

נעמה עיצבה את הספר עם המון רגישות לטיפוגרפיה הקלאסית העברית, של תרבות הספר העברי בשיאה בגרמניה של שנות ה־20, אבל עם טוויסטים קטנים של ימינו. לשמחתי גלריה חנינא, שמשמשת גם כהוצאה לאור קטנה אך איכותית, הסכימה להוציא אותו לאור ולכלול אותו בקטלוג שלה

בכמה עותקים הדפסתם? ומי שרוצה לרכוש – כמה עולה ואיפה אפשר?

אז זהו, אמנם הכוונה המקורית שלי היתה ש״דוד״ יהיה זמין מעכשיו לכל בעברית ובאופן הכי נגיש (כי הספרים המקוריים, שמזמן הפכו לנדירים, עולים אגב מאות דולרים, אם לא יותר), אבל הספר החדש נוצר בהקפדה ובתשומת לב עילאית מבחינת העיצוב וההפקה, כך שבסופו של דבר זו כן הפכה למעין מהדורת בוטיק, ב־500 עותקים בלבד. מי יודע, אולי בהמשך, נדפיס אותו שוב…

מכיוון שאנחנו עדיין נמצאים בתקופת פוסט קורונה מבלבלת ולא ברורה, הספר עוד לא יצא להפצה מסודרת בחנויות. בעתיד הקרוב הוא יהיה, כך אני מאמין, בחנויות הספרים העצמאיות. מחירו 100 ש״ח ופתחנו לו תיבת מייל שאפשר להזמין ישירות בכתיבה אליה: davidthedreamer2020@gmail.com

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים?

כן! גם אני מכיר את הכיף וההתרגשות כשמקבלים ספר מאויר באופן מדהים לידיים. ישר רצים לאיורים ומדפדפים קדימה. הספר הזה דורש קצת התמסרות, בכל זאת אלו חלומות וצריך לשקוע בהם. תנו גם לשפה העברית ולסיפורים לשקוע. זה שווה את זה

״דוד בעל החלומות״. מאת ראלף ברגנגרן; איורים: תום זיידמן־פרויד
מהדורה עברית ראשונה; תרגום מאנגלית: איל לוין
הוצאת גלריה חנינא, 2020
עיצוב: נעמה טוביאס

The post דוד בעל החלומות: הדהוד רחוק לאליס בארץ הפלאות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב תל אביב תיפתח בשבוע הבא במוזיאון ארץ ישראל. פתיחת הביאנלה נועדה לחודש מרץ 2020, אלא שאז פרצה ברחבי העולם ובישראל מגפת הקורונה.

צוות המוזיאון הצליח לסיים את ההקמה במאמץ אדיר, רגע לפני שנסגרו מוסדות התרבות בארץ. לקראת הפתיחה המחודשת אמר ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ״כשיפתח מוזיאון ארץ ישראל את דלתות הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל־אביב 2020, נדע כי חזרנו לנהל את חיינו כעיר שהיא מרכז חיי התרבות בישראל״.

הביאנלה תציג במשך שמונה חודשים תמונת מצב עדכנית של תחומי האומנויות והעיצוב השונים, בדגש על קרמיקה, זכוכית, צורפות, טקסטיל ונייר. היא תתפרש ברחבי המוזיאון – באולמות השונים, בתצוגות הקבע ובשטחי החוץ – ותציג לראשונה זה לצד זה בתערוכה מוזיאלית רחבת־הקף, את התחומים השונים כשהם משולבים זה בזה. 

בוריס שפייזמן. צילום: יונה שליי

רונית ברנגה. צילום: מ״ל

מראה הצבה. צילום: הדר סייפן

תחת הכותרת ״גוף ראשון. טבע שני״ יוצגו כ־250 עבודות: אוביקטים פיסוליים, עבודות אמנות, פריטי עיצוב, מיצבים מותאמי־חלל ומיצבי חוץ, עבודות וידאו וסאונד, מיצגים ופרויקטים שיתופיים. ״הביאנלה מפגישה לראשונה במוזיאון ביטויים שונים של אומנות (קראפט) ועיצוב, ומבקשת למפות את היקפם, לזהות נקודות דמיון ושוני ביניהם, ולהצביע על מגמות וכיוונים חדשים״, אומרת אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת ראשית של הביאנלה.

״בגישתה הרב־תחומית היא שואפת לטשטש גבולות מוכרים ולערער היררכיות קיימות בין תחומים ודיסציפלינות. שם התערוכה, ׳גוף ראשון. טבע שני׳, מתייחס לאותו חיבור בלתי אמצעי – פיזי, רגשי ומנטלי – בין היוצר למדיום המשמש לו, כאמצעי לביטוי עצמי ולאותו הרגל שהופך להיות ׳טבע שני׳, כוח מניע ומצפן פנימי״.

ד״ר דבי הרשמן, סמנכ״לית ואוצרת ראשית, מייסדת הביאנלה לאמנויות ולעיצוב תל אביב אומרת ש״פרויקט מוזיאלי חדשני זה, הנערך בפעם הראשונה בארץ, פורץ את גבולות החומר. אנו מקווים שרוחב היריעה ישמש אבן שואבת לקהל מבקרים גדול ומגוון, ויפנה זרקור מעצים על היוצרים והיצירה הישראלית בתחומי הקראפט והעיצוב העכשוויים״. 

בביאנלה, הנערכת בשיתוף עם עמותת אמנים יוצרים בישראל, מוסדות אקדמיים בתחום האמנות והעיצוב ועיריית תל־אביב, מציגים 300 יוצרים ישראלים. לצידם יוצגו שיתופי פעולה עם גופי מחקר אקדמיים: התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל; CIRTex המרכז לחקר הטקסטיל ע״ש דוד וברברה בלומנטל בשנקר; ו־miLAB, המעבדה לחדשנות במדיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020
סמנכ״לית ואוצרת ראשית מוז״א, ומייסדת הביאנלה: ד״ר דבי הרשמן; אוצרים ראשיים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער; אוצרי משנה: מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
פתיחה: 2.6
בלוג הביאנלה: eimuza.org.il

סטודיו מג׳נטה

מאיה גטניו. צילום: מיכה קיזנר

The post הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב תיפתח בשבוע הבא במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

על ציר ההתייחסויות לעיצוב, שנע בין תפיסות פואטיות לתפיסות פרגמטיות יותר ביסודן, המעצב עודד ספיר מתעכב פחות על הבטים פואטיים. עיצוב, לדידו, הוא מרכיב במשוואה הכורכת אותו עם יזמות: ״אני מאמין שהחיבור בין שתי המהויות הוא טבעי, ומשמעותו לגרום לדברים לקרות״, הוא אומר.

״במישור העיצובי, זה אומר שיש לך רעיון ואתה הופך אותו למוצר, ובמישור היזמי זה אומר לא לחכות ללקוח, אלא ליצור כל הזמן ברצף וללא תלות בבריף ספציפי או בפרויקט כזה או אחר. עד כמה שזה נשמע בנאלי, החיים הם מקור השראה בלתי נדלה.

״אפילו צליל שחפץ משמיע או מחבר של ארון יכולים להוליד רעיון לעיצוב חדש. גם אם רעיון כלשהו מתברר כטעות, יש לו ערך בכך שהוא מבהיר ׳מה לא׳ ומוביל לדבר הבא״. 

פעמון לודו. צילומים: יואב גורין

מילק

עודד ספיר (משמאל) ועוז אוחיון. צילום: סטודיו BEAM

ספיר הוא בעליו של סטודיו BEAM לעיצוב תאורה, שאותו הוא חולק בשותפות עם המעצב עוז אוחיון, חברו לספסל הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי במכללת אסכולה־מימד (ז״ל). את מפגשו הראשון עם התחום הוא מגדיר כ״רגע של התגלות״; לא פחות.

״הייתי כבר רשום ללימודי אדריכלות נוף, כשנתקלתי במודעה על יום פתוח שמתקיים במכללה. כסקרן בלתי נלאה קפצתי לראות במה מדובר ומיד הבנתי שאני שם כדי להישאר״. ההבנה הזאת, מסתבר, הוכחה כנכונה, ומה שריתק אותו באותו יום פתוח, ממשיך לרתק אותו מאז כל יום מחדש.

לא רבים על רעיונות

בעבודת הסטודיו הגדרת החלוקה המקצועית בין ספיר לאוחיון נובעת, לדבריו, מההבדלים ביניהם. ״אני ׳פריק׳ של חומרים וטכנולוגיות, שכל הזמן מחפש חידושים ורעיונות חדשים, ואילו עוז הוא ׳פריק׳ של מציאת פתרונות בהבט הפיתוח הטכני של מוצרים. התפיסה שלו חותרת לזיקוק ותמצות התהליך תוך שימור הפוטנציאל שגלום בחומר ובהתייחס אליו, וכך אנחנו משלימים אחד את השני.

״אנחנו לא ׳רבים׳ על רעיונות: העיצוב מתגבש כסוג של משחק פינג פונג שאנחנו מנהלים, והשותפות המקצועית בינינו היא הזוגיות הכי ארוכה שהייתה לי בחיים״. ואמנם, ההשלמה שספיר מדבר עליה מוכיחה את עצמה ב־14 שנות עשייה פוריות, שהניבו גוף עבודות הכולל 13 קולקציות ורשימה ארוכה של פרויקטים בתחום התאורה שביצעו בארץ וברחבי העולם. הסטודיו, המשמש אותם גם כחלל ייצור, ממוקם במושב אחיסמך והיום עובדים לצדם שבעה מעצבים תעשייתיים.

מלאך מסדרת אדיסון. צילומים: יואב גורין

מטרו

לתאורה ולממד שהיא יוצקת לעיצוב אוביקטים כתוכן חומרי נוסף, הוא נמשך כבר כסטודנט, וכל הפרויקטים שלו בשנות הלימודים תמיד עירבו תאורה. ״כשהקמנו את הסטודיו בשנת 2007, זיהינו שבתחום האירועים קיים חוסר/צורך במערכות תאורה מיוחדות, ועיצוב תאורה לאירועים הפך למרכז העשייה של הסטודיו שנקרא אז Beam Design״.

שנות האירועים היו בעבורם שנים אינטנסיביות, שכללו גם ביצוע פרויקטים גדולים בחו״ל והטסת צוותים לצורך זה, אך כשסצינות המסחר והמלונאות בארץ התחילו לפרוח ספיר ואוחיון לא נותרו אדישים. ״זה היה עיתוי נכון להרחיב את זירת הפעילות שלנו, ומשם נסללה הדרך גם לפרויקטים משרדיים, שהיום מהווים נפח משמעותי מעבודת הסטודיו. עבדנו במקביל בכל הנישות, וכשהרגשנו שהתבססנו בתחומים האחרים החלטנו למכור את פעילות האירועים ושינינו את שם הסטודיו לסטודיו BEAM״.

שינוי השם לא שינה את אופי פעילותו, וכמי שמאמינים אמונה גדולה בהתמקצעות, התאורה ממשיכה לעמוד בלב העשייה של ספיר ואוחיון. ״אין גבול לדמיון ולמה שאפשר ליצור עם תאורה, מה גם שהכניסה של נורות הלד סימנה פריצה של ממש והאפשרויות הן אינסופיות״. 

פחות מתחברים לחומרים חדשניים 

הקולקציות מבית הסטודיו מגוונות. כל קולקציה כוללת מספר דגמים, שמרביתם מאפשרים התאמה לדרישות משתנות של גודל, חומר, צבע וכדומה, והחומרים המשמשים לעיצובם הם בעיקר עץ לסוגיו, זכוכית, אקריל ומתכות שונות כברזל, פליז או אלומיניום. ״אנחנו פחות מתחברים לחומרים חדשניים. כנות החומר היא ערך, ולחומרים שאנחנו עובדים איתם יש ערכים שקשה לשחזר״, הוא מדגיש.

הסטודיו מכיל בשטחו מסגריה משוכללת, ובמקביל מקיים שיתופי פעולה עם קבלני משנה לביצוע תהליכים ספציפיים. בתוך כך, עיבוד החומרים ואופני הייצור מתבצעים במנעד טכניקות ושיטות, מהן המשלבות תהליכים חצי תעשייתיים עם עבודת יד.

לוגי ארוך וקצר. צילומים יואב גורין

טיל מסדרת אדיסון

אלנה מסידרת סקץ׳

גופים סרוגים במשרדי אלגוטק (עיצוב סתר אדריכלים). צילום: עוזי פורת

אחת הקולקציות המעניינות שמדגימה שילוב כזה היא קולקציית הסרוגים, שנוצרה בשיתוף פעולה של ספיר עם המעצב אריאל צוקרמן ומעצבת הטקסטיל אדוה ברונר. הקולקציה משלבת סריגת קרושה ידנית משאריות של טקסטיל תעשייתי, כשהיריעות הסרוגות ״מולבשות״ באופנים שונים על כדורי פלסטיק או זכוכית תוך יצירת מופעים אורגניים.

כציון דרך כלשהו בעבודת הסטודיו מציין ספיר את קולקציית SLIMS. ״ניתוחים טיפולוגיים הם חלק מהדינמיקה שלנו בגיבוש עיצובים חדשים, ואחרי תקופה ארוכה למדי שעיצבנו גופים ׳מסיביים׳, התעורר בנו רצון לעצב משהו מינימליסטי יותר.

״כך נולדה סלימס, קולקציה שהיא תרגום מודרני לשפה תעשייתית־מסורתית באופן שבו היא משמרת את הצורניות הנוסטלגית באמצעות מבנה שהוא מעין קונטור בלבד, כשהאור המופץ דרכו מהדהד אותה״. 

סדרת סלימס. צילום: יואב גורין

סלימס על רגל. צילום: יואב גורין

פלויד מסדרת הסלימס. צילום: אלעד גונן

צוללת, הדמייה

הבשורה האחרונה של ספיר ואוחיון היא הרחבת המערך החומרי שמשמש בעיצובי הסטודיו עם שחקנית חדשה: קרמיקה. ״החומר סקרן אותי והלכתי לקורס כדי ללמוד אותו ואת מאפייניו. אחרי שהתנסינו בעבודה איתו יצרנו קולקציה של גופי קרמיקה ׳פשוטים׳, שכבר קיימים על המדף.

״משם עברנו להמשך פיתוח. נכון לעכשיו אנחנו רגע לפני השלמת אבטיפוס לגוף ליניארי־מודולארי בעבודת יציקה, שמופעו המדמה צוללת מתקבל ממספר מודולים״.

הגוף החדש, שאף ייקרא צוללת, עתיד לקרום עור וגידים כמוצר בקרוב, ולצד פיתוחים דוגמתו שמתגבשים כתהליך, ישנם כאלה שקורים על הדרך או שמתבצעים בתפירה אישית ייעודית. לדברי ספיר זה גם חלק מהקסם ומהאתגר שהעיסוק בעיצוב מזמן להם: ״התשוקה שלנו היא לגעת בכמה שיותר דברים, וכך הדינמיקה התמידית והמשתנה היא כמו ארוחת טעימות ארוכה ומתמשכת״.

פרט של קוואטרו. צילומים: יואב גורין

פרט של מילק

פרט של מטרו

The post סטודיו BEAM: ארוחת טעימות ארוכה ומתמשכת appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי היתה בגלריה מאולתרת בבית יגאל אלון, בקיבוץ גנוסר שבעמק הירדן. עד אותו רגע הייתי אמנית ועבדתי לפרנסתי במלונאות. אחרי שלמדתי משפטים במשך שנה באוניברסיטת תל אביב, ועוד כמה חודשים ספרות בתל חי, ולא קלטתי דבר, הרמתי ידיים. מאז נישאתי, עברתי לגור במושב מעל לכנרת, בעמק הירדן, הפכתי לאם ויצאתי לעבוד לפרנסתנו בכפר הנופש רמות. במקביל התחלתי ללמוד פיסול במכון לאמנויות תל חי.

בשנת 2004 יכולתי להרשות לעצמי להפסיק זמנית לעבוד בשכר ועברתי לעיסוק מלא באמנות. חשבתי להקים גלריה בחצר, אך ידיד שהיה אחראי על תחום יזמות ותיירות במועצה האזורית עמק הירדן הציע לי שבמקום להקים גלריה משלי – נחפש יחד חלל פנוי באחד הקיבוצים בעמק ונהפוך אותו בעזרת האמנים לגלריה ול״בית״ עבורם.

בנינו יחד תכנית סדורה ופנינו למוזיאונים בעמק הירדן. מוזיאון ״אדם בגליל״ – המוזיאון להיסטוריה והתרבות של אנשי הגליל, שמוכר יותר כבית יגאל אלון – הרים את הכפפה. מאחר והייתי בראשית הדרך סיכמנו ש״אתגלח על זקנם״ במשך שנה, ללא תמורה, פרט להוצאות נסיעה.  במקביל נודע לי מחברה על קורס לאוצרות שפתחה האוצרת תמי כץ־פריימן בסדנאות הקיבוץ. הצטרפתי מיד. הקורס היה בתל אביב והתחלתי לשוטט באינטנסיביות בגלריות ולראות תערוכות. בשנה השלישית החליפה ד״ר דליה מנור את כץ־פריימן. 

איצי שוורץ. מתוך ״מים שקטים״, 2004

מרוות עיסא. מתוך ״מקום כואב״, 2004

מרוות עיסא. מתוך ״מקום כואב״, 2004

יגאל מירון. מתוך ״מקום כואב״, 2004

מכיוון שבראשית דרכי הייתי ״אוצרת־בוסר״, הזמנתי לתערוכה הראשונה ש״אצרתי״, שאיתה פתחנו את הגלריה החדשה, אמן שהיה גם חבר טוב – איצי שוורץ שמו – שהיו אז מאחוריו יותר מעשר תערוכות יחיד וכמעט 20 קבוצתיות. בעזרתו למדתי, תוך כדי עבודה, איך זה עובד בפועל, החל מההצבה ועד לפרטים הכי קטנים כהכנת הכתוביות עם השמות.

המשמעות היא שהתחלתי את עבודתי כאוצרת עצמאית רק מהתערוכה השניה. זו היתה תערוכה של שלושה אמנים בשם ״מקום כואב״, והשתתפו בה סלו שאול, יגאל מירון (שניהם היו מורים בתל חי) ומרוות עיסא, אמנית צעירה, כמעט לא מוכרת באותו זמן. מירון הציג עבודות מברזל ומאבן, שהילכו על הגבול הדק שבין מופשט לפיגורטיבי, ובין הדו לתלת־ממד. שאול הציג מיצב וידיאו שביטא תחושה של מחנק וחוסר אונים. עיסא עבדה בעיקר בחומר וביטאה את הכאב האישי־מקומי של עקורי בירעם ואיקרית, ביניהם בני משפחתה.

זה לא היה פשוט לעמוד, כאוצרת מתחילה, מול שני מורים שלי לשעבר, ולעמוד על שלי לגבי מיקום או מספר העבודות שיוצגו. אפשר לומר שהתערוכה הזו התוותה לי כיוון ודרך שליוו אותי לאחר מכן בתערוכות שאצרתי

זה לא היה פשוט לעמוד, כאוצרת מתחילה, מול שני מורים שלי לשעבר, ולעמוד על שלי לגבי מיקום או מספר העבודות שיוצגו. אפשר לומר שהתערוכה הזו סיפקה לי תובנה והתוותה לי כיוון ודרך שליוו אותי לאחר מכן בתערוכות רבות שאצרתי. לשמחתי, העבודה המשותפת ייצרה סיעור מוחות והניבה קשרים ארוכי טווח עם שלושת האמנים. 

התחנה האחרונה

אל הפעילות בגלריה של קיבוץ מחניים הגעתי לאחר שהגלריה בגינוסר נסגרה ב־2015. הגלריה עברה לידי הצוות החינוכי במקום וסיימה את חייה כגלריה פעילה לאמנות. זמן מה לאחר מכן הלכה לעולמה האוצרת הוותיקה של הגלריה בקיבוץ מחניים – יהודית כנרי – שאיתה הייתי בקשרי ידידות קולגיאליים. יצא גם שהוזמנתי לאצור שם תערוכה של מרוות עיסא ב־ 2007, והייתי מעורבת ופעילה גם בתערוכת יחיד של יעל ברלב ב־2011, כשכנרי היתה כבר מאוד חולה. 

הגלריה פועלת ללא תקציב, וכל הפעילות נעשית על ידי צוות קטן שאחראי על הניהול השוטף. הכל נעשה בהתנדבות, כולל הצבת התערוכות, ארגון אירועי הפתיחה ואפילו סיוד הקירות. הצטרפתי ברצון לצוות הזה, ללא תמורה, כשמבחינתי היתרון הוא שאני אוצרת רק מספר תערוכות בשנה, את אלה שברצוני לאצור. כך נשאר לי זמן רב לאמנות שלי ויש לי חופש פעולה מלא בתחום האמנותי, דבר הכרחי מבחינתי.

שתי התערוכות האחרונות שאצרתי מוצגות בגלריות של מחניים בימים אלה: קַפְקָא-כָּאן של סימה לוין וזְמַן עַרְבִית של גד פרנק. לוין היא אמנית רב־תחומית, מלאת חיוניות ועזת ביטוי, יוצרת בכמה וכמה תחומים ופורה בצורה יוצאת דופן. הכרתי אותה כשביקרתי ב־2017 בתערוכה נפלאה שלה בגלריה לאמנות במרכז ההנצחה בטבעון ומאז אני עוקבת אחריה בהתלהבות.

לוין מציגה גוף עבודות תחריט וחיתוך עץ שבאמצעותם היא ספק משחזרת ספק יוצרת סיפור־טיול עתיר זכרונות, עם דמות מדומיינת של פרנץ קפקא. הטיול מתקיים ברחובות ובסמטאות של פראג הקסומה, שם ביקרה בעבר ושם כתב קפקא את ספריו, שמהווים רקע והשראה לגוף העבודות הזה. 

סימה לוין. מתוך ״קפקא-כאן״, 2020

גד פרנק. מתוך ״זמן ערבית״, 2020. צילום: רוני הורוביץ

גד פרנק. מתוך ״זמן ערבית״, 2020. צילום: רוני הורוביץ

נאווה הראל שושני

פרנק נולד בגרמניה (1930), עלה ארצה בגיל שנתיים, לחם במערכה על הגליל והקים שם את ביתו, בקיבוץ יפתח, שבו הוא חי ויוצר גם כיום. הוא התוודע מאוחר לאמנות, אך משהתנסה בפיסול באבן ובעץ, הפכו אלה לחומר הגלם המרכזי ביצירתו. הקרבה שלו לטבע באה לידי ביטוי בדמויות היברידיות שיצר, רובן הכלאה בין אשה לציפור, זו שחופשיה לעוף.

משנאלץ לנטוש, מפאת גילו, את החומרים הקשיחים, פיתח טכניקה ייחודית לפיסול בבריסטול, שאפשרה לו להמשיך ליצור. הציפורים המשיכו איתו אל סדרת עבודות חדשה ויוצאת דופן, שבאמצעותה הוא מעלה תמונות מעברו ונפרד מרעייתו האהובה שהלכה לעולמה לפני כשנתיים.

בשנים שאני פועלת בסביבה המרוחקת אחד הדברים המהנים הוא ההתוודעות לאמניות ואמנים נפלאים שחיים ויוצרים בפריפריה. הם פועלים רחוק מהמרכז התל אביבי, מושפעים פחות, אם בכלל, מהאמנות המיינסטרימית וכוחות השוק, ושומרים על יחוד ורעננות

בשנים שאני פועלת בסביבה המרוחקת הזאת – שבה אני חיה, יוצרת ואוצרת – אחד הדברים המהנים בעבודתי הוא החריש העמוק של השטח, הכרוך בהתוודעות לאמניות ואמנים נפלאים שחיים ויוצרים בפריפריה. הם פועלים רחוק מהמרכז התל אביבי, מושפעים פחות, אם בכלל, מהאמנות המיינסטרימית וכוחות השוק, ושומרים על יחוד ורעננות. סימה לוין וגד פרנק הם שניים מהאמניות/ים המרשימים הללו, שההיכרות עימם מעשירה בימים אלה את הגלריות במחניים ואת קהל שוחרי האמנות הפוקד אותן. 

מכל מלמדיי השכלתי

את תערוכת היחיד הראשונה שלי אצרה נעמי שלו, שהלכה לעולמה בשנה שעברה. זו היתה תערוכה בגלריה גרוס המיתולוגית, בגרסתה הייחודית כארון זכוכית שהיה מוצב בדיזנגוף סנטר, נגיש לקהל הרחב. נעמי היתה אמנית שפנתה לאוצרות, וככזו היתה קרובה לליבי מלכתחילה, במיוחד לאור התגובות הפושרות שקיבלתי כשתהיתי אם אפשר לשלב בין שני הדברים. היום זה מובן מאליו ויש אינספור אמנים שהם גם אוצרים (ולהיפך), אך לפני 15 שנים המצב היה שונה. 

נעמי היתה אשה ואוצרת לא שגרתית, בועטת במוסכמות, מלאת הומור וישירה. אהבתה לאמנות היתה בלתי מתפשרת, היא האמינה שאמנות צריכה להיות נגישה לחלוטין לציבור ולא להסתגר במגדלי השן של המוזיאונים. הציגה בחללים לא שגרתיים, החל מארונות הזכוכית במרחב הציבורי, דרך הגלריה־זוטא שהקימה מעל לקברו של בנה, איתי יוטה סאן, ועד לדירה בבוגרשוב.

יונתן אופק. מתוך ״בעלי כנף״, 2017

יונתן אופק. מתוך ״בעלי כנף״, 2017

הגישה שלה, שאפשר ורצוי להציג אמנות בכל חלל, חריג ככל שיהיה, סייעה לי להתמודד במשך יותר מעשור עם הגלריה לאמנות בבית יגאל אלון, שהיו בה קירות מעוגלים מבטון גולמי לצד קירות לבנים, וחלק ממנה אף נמצא בחלל הפתוח של המבואה, ששימש גם כבית קפה.

אני מאמינה גדולה בכתיבה בגובה העיניים, שמאפשרת לקהלים מכל הסוגים לקרוא ולהבין את הטקסטים, ולהיעזר בהם – אם ירצו – בבואם לתערוכה

היא אצרה תערוכות בנושאים לא שגרתיים, הציגה אמנים שעבודותיהם דיברו לליבה – גם כאלה שלא זכו להכרה מהממסד האמנותי – ולא ייחסה חשיבות רבה לטקסטים האוצרותיים, גם כשמסביבה החלה שעתם היפה של כתבי יד מורכבים, שהאפילו לעיתים על היצירות עצמן. יתכן שגם מסוגיה זו הושפעתי, שכן אני מאמינה גדולה בכתיבה בגובה העיניים, שמאפשרת לקהלים מכל הסוגים לקרוא ולהבין את הטקסטים, ולהיעזר בהם – אם ירצו – בבואם לתערוכה.

 תערוכת החלומות

לפני מספר שנים התקיימה בבית הגפן בחיפה תערוכה קבוצתית שאחי, דובי הראל, היה ממארגניה. הרעיון היה להציב תערוכה שמחקה את האופן שבו הציג אלברט בארנס את אוסף האמנות שלו בביתו בפילדלפיה, שהפך למוזיאון קטן ואטרקטיבי. הוא הציג אותן על גבי הקירות בצורה יוצאת דופן, שעוררה גיחוך בשעתו, כשהוא משתמש באינטואיציה שלו ולא בכללים שהיו נהוגים אז לגבי הצגת יצירות אמנות. העבודות נתלו זו לצד זו בהתאם לאסוציאציות שהן עוררו בו, ועל פי הקשרים ויזואליים או תמטיים.

נקודת המוצא של התערוכה בבית הגפן היתה שכל אמן בחר עבודה מסוימת שלו, שהמציגים האחרים בתערוכה הגיבו לה ביצירות משלהם. אהבתי את התערוכה ההיא ואת הרעיון שעמד בבסיסה. אני אוהבת דיאלוג בין אמנים; מוצאת ענין רב בתגובה לרעיונות של יוצרים אחרים, שמתפתחת לכיוונים שונים, בלתי צפויים. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ברקע הדברים קיימת פנטזיה כלשהי ליזום ולאצור רב־שיח שכזה, תערוכה גדולה שבה אציע ליוצרות ויוצרים שאני מעריכה להיכנס לתהליך של יצירה בעקבות תערוכה מכוננת. לתת לזה זמן, לא להביא עבודות מוכנות, לראות את זה ״מתבשל״; ליצור קרקע פוריה לתערוכה שבה אמנים מצטטים, מתכתבים או מגיבים למה שמסעיר או מרגש אותם, או מעורר בהם תגובה אינטלקטואלית. 

האמנים שהייתי מזמינה לקחת חלק בתערוכה כזאת היו כאלה שיש להם מה שנקרא ״מוח קודח״; אמנים עתירי רעיונות, לא הולכים בתלם, רצוי עם חוש הומור ובעלי שפה ייחודית. אני מניחה שהייתי מתחילה מאמני פריפריה מצוינים שפגשתי, כאלה שלא יכלו או לא רצו לעבור למרכז רק כדי לקדם את הקריירה שלהם, ובכך מגיבה לאותן אושיות אמנות הגורסות שאי אפשר להיות אמן רציני ולהישאר בפריפריה. מי יודע, אולי יום אחד זה יקרה.

בקרוב אצלך

אמנם לגלריות במחניים היתה רשימה ערוכה וסגורה של תערוכות מתוכננות למשך כשנה וחצי מהיום, אבל הקורונה טרפה את הקלפים. יתכן שלא כל האמנים ירצו להציג במועד שנקבע להם, מאחר ולא ברור מתי נוכל לקיים פתיחות רבות משתתפים. יש אמנים שתכננו לנסוע לחו״ל וממתינים שהשמיים ייפתחו. לכן קשה לדבר בצורה ברורה על התערוכות הקרובות, מה גם שרק חלק מהן אני אמורה לאצור. 

עם זאת, נמצאת בהתגבשות תערוכה של שלושה או ארבעה אמנים חיפאיים, שפועלים יחד כבר מספר שנים. ויש מספר אמנים שאני עומדת לעבוד איתם. יש דיבור גם על תערוכה בתל אביב שהתבקשתי לאצור. להערכתי אהיה חכמה יותר ואוכל לדייק את המידע רק כש״אדי״ הקורונה ומעלליה ייעלמו לחלוטין מחיינו ונשוב לשגרה מלאה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

שמואל פאר. מתוך ״צבוע פְּלָאוֹת״, 2017

אמירה זיאן. מתוך ״לדעת ספר״, 2015

The post מגלים אוצרות // נאוה הראל־שושני appeared first on מגזין פורטפוליו.