הי רותם, מה שלומך? איך עברת את התקופה האחרונה?

הי הי. אני חושבת שיחסית אני בטוב. אני חיה בבניין שבו גם הסטודיו שלי וגם יש חלל עבודה גדול משותף ושכנים סופר נחמדים, כך שהסגר היה מאוד מגוון, עם הרבה אפשרויות שהייה. לא רק בבית… יחד עם זאת, להיות פתאום הורה במשרה מלאה לילדה אנרגטית בת 5, מאתגר מאוד…

אכן. שמחתי לקבל את ההודעה שהתערוכה כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו נפתחת. אני מניח שהכל כבר היה מוכן לפני הקורונה?

כשבוע לפני תחילת ההקמה היה די ברור לאן הרוחות מנשבות. ברגע האחרון בוטלה לי הטיסה לישראל ואת ההקמה עשיתי אונליין. פעם ראשונה שאני חווה הקמה שאני לא נמצאת בחלל: זה כמו לאכול פיצה קפואה – דומה אבל ללא הטעמים האמיתיים…

החלטנו (תמי סואץ ואני) שעדיף להנות מהמומנטום שמאפיין את ההתרגשות שלקראת פתיחה ולהקים את התערוכה. בדיעבד אני שמחה שעשינו זאת, כי דרושה עכשיו אנרגיה של התנעה מחדש, ולהכנס לגלריה שהכל כבר מוכן מכניס אותנו מיד לפוקוס

רותם ריטוב

ספרי רגע למי שלא מכיר, איפה את מסתובבת בעולם ומה הביא אותך לשם

בפברואר 2019 עברנו, גידי בן זוגי והילדה לילה, לברלין. זה קרה אחרי הרבה שנים של מחשבות לנסות משהו שונה, להתרענן, לחוות… אנחנו גרים בפרידריכסהיין, מבסוטים מאוד. אני מגיעה לישראל אחת לחודשיים בערך להקמות ולפגישות סביב התערוכות בגלריה זוזו. נראה איך זה יהיה עכשיו בעידן הפוסט־קורונה…

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני יכולה לספר שאחד המניעים המרכזיים שלנו לעבור לברלין הוא הרצון לאפשר לעצמנו יותר זמן עבודה בסטודיו. לצערי, יוקר המחיה בישראל די שחק אותנו ומצאנו את עצמנו עובדים בשביל לסגור את החודש ולא מוצאים את הזמן הנחוץ לעשייה אמנותית כמו שאנחנו מצפים מעצמנו. ופה… זול יותר, קל יותר. עבדתי המון בסטודיו עד שנכנסה הקורונה.

ויאללה… אני כבר חסרת סבלנות לעבור את המשבר העולמי הזה

כן, כולנו. אז אם לחזור לכתר פלסטיק לבן, מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה? והאם העבודה עליה מרחוק שינתה משהו בפרספקטיבה על הנושא

הרעיון לתערוכה הגיע מתוך עניין בנושאים שמוצאים ביטוי גם בעבודות שלי. יש משהו חזק ומשמעותי בלהיות ישראלי: הערבוב בין ההיסטוריה, הדתות, האמונה, המסורות המקומיות והמיובאות, יוצר סביבת מחייה מורכבת ומקוטבת. מתחת לכל אבן מתחבא סיפור, לאו דווקא שקשור ליהדות או ציונות. אני חושבת שהפוליטיקה הישראלית היא סוג של שיקוף של המורכבויות האלו.

מיכל שכנאי, דם המכבים

מיכל שכנאי, מינימנט 1. צילום: סימה לוין

הקמה מרחוק עם מיכל שכנאי

במרכז התערוכה ״כתר פלסטיק לבן״ עומד האתוס הישראלי. שנים של ימי זיכרון ועצמאות מעצבים את התודעה הישראלית ומנתבים ומחזקים נרטיב מאוד מאוד מסויים. כמובן שגם סתם כך ביום יום זה מורגש מאוד.  שמתי לב שמאז שעברתי לברלין, יש בי משהו שנמשך לצדדים היותר אירוניים או מצחיקים בביטוי אמנותי. גם בתערוכת היחיד שלי באלפרד ״השעיר״, וגם בכתר פלסטיק לבן יש נוכחות ברורה של הומור.

אני מתעסקת בנושאים ״רציניים״; תמיד עבדתי על הדברים ברצינות מאוד גבוהה.‭ ‬אני טיפוס רציני אפשר לומר… אבל, נכנסה איזו קלילות שדוחפת אותי לכיוונים מחייכים יותר. העבודות בתערוכה הן קשות. עצובות.

במפגש שלי עם אלון בסקינד ומיכל שכנאי יעקבי, אני מוצאת את עצמי מתעצבת. יחד עם זאת, העבודות מצחיקות בטירוף. הן פורמות את הדרמה הגדולה ושואלות למה. מה קרה? אולי מספיק עם הדימויים והסימבוליקה הצבאית המונומטלית, יש בזה משהו מצחיק ואפילו מגוחך. כל זאת מבלי לפגוע או לזלזל ברצינות של המשמעויות שלהם.

במפגש שלי עם אלון בסקינד ומיכל שכנאי יעקבי, אני מוצאת את עצמי מתעצבת. יחד עם זאת, העבודות מצחיקות בטירוף. הן פורמות את הדרמה הגדולה ושואלות למה. מה קרה? אולי מספיק עם הדימויים והסימבוליקה הצבאית המונומטלית

אלון ומיכל, שניהם שייכים למשפחות השכול; ״כבוד גדול״… שניהם מעידים כמו הרבה משפחות אחרות, שלהיות משפחה שכולה זה לאבד או לתת משהו מהאבל הפרטי לסיפור גדול וציבורי יותר. קראתי השנה עדויות של משפחות שזו השנה הראשונה שהאבל ביום הזיכרון היה אישי ופרטי ואינטימי ושהייתה תחושת הקלה.

בזכות הקורונה…

איך הגעת לאמנים/עבודות? הכרת אותם קודם?

נקודת המוצא הייתה מיכל שפנתה אליי ומיד נדלקתי עליה ועל העבודות שלה. בעקבותיה חיפשתי את המציגים האחרים. את אלון בסקינד הכרתי דרך תערוכת הגמר במנשר בקיץ שעבר. את איריס ברנע הכרתי דרך מיכל. ואת שחר מרקוס אני מכירה ואוהבת המון שנים. הוא אחד האמנים המרתקים בעיניי שעושים שילוב מופלא בין אירוניה לבין טיפול בלוקאליות.

כשאני אוצרת תערוכה אני מקפידה שיהיה גיוון עד כמה שניתן בין מדיומים. זה קו מנחה שמוביל אותי בבחירת אמנים משתתפים, ובתערוכה כתר פלסטיק לבן יש מיצב, צילום, הדפס, וידאו ואוביקטים

בין אלון בסקינד לשלושת האמנים האחרים יש פער גילאים של לפחות 20 שנה. את חושבת שזה בא לידי ביטוי גם בעבודה? שאפשר לזהות את הפרש השנים?

אני לא יודעת ולא בטוחה שאפשר לראות את זה. אני חושבת שמה שיותר חזק מזה, זה שלמרות פער הגילאים ביניהם, שהוא אכן מעל 20 שנים, עדיין חוויית, נושאי ודימויי השכול מתקיימים. זה מחריד בעיניי. זה עושה לי צמרמורת לחשוב שאין אף קבוצת גיל בישראל שמחוסנת מפני זה. אני חושבת שלצפות בתערוכה שבה אפשר ממש לראות את העקביות הרב־שנתית של השכול שמלווה את הישראליות, יש בזה חוויה רגשית חזקה. זה מה שמעניין אותי וחשוב לי

אלון בסקינד, אימוני קשר

אלון בסקינד, חמ״ל הבושם 36

הקמה מרחוק עם אלון בסקינד

התערוכה הייתה אמורה להיות מוצגת בזמן פסח ויום השואה ויום הזיכרון ויום העצמאות, תקופה טעונה לכשעצמה, שהשנה עברה, כמו שציינת, בצורה אחרת ממה שאנחנו רגילים. את חושבת שהקריאה שלה תשתנה? ואולי השאלה אם את בכלל אופטימית…

התערוכה הייתה אמורה להסתיים מיד אחרי יום העצמאות. התזמון מול מועדי ישראל היה מאוד חזק ומשמעותי לנושא התערוכה ויצאתי מנקודת הנחה שזה ייתן קונטקסט מורחב יותר. אני בטוחה שהקריאה שלה תהיה שונה.

אני בכלל לא יודעת למה לצפות עכשיו אחרי הבידוד. איזה השלכות והשפעות פסיכולוגיות אנשים הולכים להביא איתם לצפיה בתערוכה. בכל מקרה, האתוס הישראלי חי ובועט בכל ימי השנה וייתן בראש גם בלי הרקע של מועדי אפריל.

ולא הבנתי את השאלה על האופטימיות… אולי אנשים יהיו פתוחים יותר להומור כשאין את ימי הזיכרון, השואה והעצמאות ברקע

את עוסקת בשכול, ויש קורונה באוויר, את בברלין כדי לנסות משהו אחר. אז אני תוהה על נקודת ההשקפה שלך על החיים ובכלל, לאור התערוכה. ואולי אנסה לשאול מזווית אחרת: איזו חוויה את מזמנת למבקרים? עם מה היית רוצה או שמחה שהם ייצאו ממנה

קראתי לתערוכה כתר פלסטיק לבן, מתוך מחשבה להצביע על הזמניות של הדברים. הכיסא הזה, הפלסטיק הזה, יש בו משהו כל כך זול וכל כך לא אישי. יחד עם זאת הוא מלווה אנשים באינטנסיביות גם בשמחה וגם בשכול. גם בטקסי יום הזיכרון וגם בטקסי חגיגות כמו שבועות.

אני מעוניינת שאנשים ייצאו מהתערוכה עם חוויה מהורהרת על ״הדברים״. על מה נלחמים. מה המחירים. מה יותר ״שווה״ – קידוש המוות או קידוש החיים. אני שמחה שיש לי את האפשרות להעלות מחשבות ותהיות על נושאים שעדיין נחשבים לטאבו

אני מעוניינת שאנשים ייצאו מהתערוכה עם חוויה מהורהרת על ״הדברים״. על מה נלחמים. מה המחירים. מה יותר ״שווה״ – קידוש המוות או קידוש החיים. אני שמחה שיש לי את האפשרות דרך האמנות להעלות מחשבות ותהיות על נושאים שעדיין נחשבים לטאבו

את יודעת, בדרך כלל אני לא מספר על דברים שאני עשיתי בראיונות, אבל נראה לי שאין ברירה. בעברי התעסקתי לא מעט עם הכיסאות האלו, מכתבה גדולה על ההיסטוריה שלהם שתועדה בספר, ועד עבודה שעשיתי לתערוכה שאצרתי בבית האמנים לפני שנתיים במלאת 70 שנה למדינה, שבה יצרתי מהכיסא את המנורה, סמל המדינה:

ההשראה למנורה הגיעה בכלל מהתמונה למעלה: כשחזרתי מאיזו טיסה והכיסא הזה היה על המכונה לקריאת הדרכונים כדי שנבין שהיא לא עובדת… אפרופו שדות תעופה ואפרופו הומור

גדול הסמל!!! וואו!!! ראיתי את זה איפשהו. הכיסא הפלסטיק הזה, הוא כמו איזה אוביקט ״אובייקטיבי״ חוצה תרבויות, עדות, דתות… והוא כל כך מכוער… לי הוא עושה מיד תחושות של ניכור. אבל, מבחינת דימוי הוא חזק. יש לו סיפור.

אני חייבת להודות שהנוכחות של הפלסטיק פחות חזקה בברלין. אנשים מעדיפים פה כיסאות עץ, או לשים שלט אם מכונה לא עובדת… זה לגמרי הספונטניות והאילתור הישראלי

לגמרי. אז יש לי עוד שאלה אחת, אפרופו הומור, אירוניה, ציניות וכן הלאה: כמה היה לך קשה למצוא עבודות לתערוכה? כי נראה לי שהומור זה לא דבר חזק ביצירה הישראלית

היה קשה מאוד למצוא עבודות בנושאים האלו ושיהיו הומוריסטיות. יש המון קריקטורות אבל זה לא הכיוון. ויש כל מני עבודות שמאופיינות יותר בביקורת פרובקטיבית, וגם זה לא הכיוון. לכן הרחבתי את התערוכה להסתכלות רחבה יותר על דימויים ומוטיבים ישראליים.

שחר מרקוס לדוגמה, לא עוסק בשכול, בטח לא מנקודת מבט אישית. אבל הוא כן מדייק מאוד בבחירות שהוא עושה על הסמלים המרכזיים בתרבות הישראלית: הפלאפל (המאכל הלאומי, המאומץ…), גולדה מאיר, ציטוטים מהתנ״ך, וכו׳ וכו׳. גם איריס ברנע לא מתעסקת בעבודות שלה בשכול אלה בנוכחותם של טקסים חברתיים שמלווים את הישראליות ואת הקיבוציות בפרט

אז מה עכשיו? את בכלל יכולה להגיע לפתיחה בלי להיכנס לבידוד?

לא……

אנחנו גם לא עושים אירוע פתיחה ב־15 למאי. פשוט חוזרים לפעילות. אני מקווה שיהיה אפשר להגיע בהמשך, לטוס ולקיים שיח גלריה

נחזיק אצבעות. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אולי אני יכולה לבקש שיכניסו אותי לבידוד בגלריה: יש משרד עם חלון זכוכית. נראה לי אנשים יהיו מוגנים ממני…

כתר פלסטיק לבן
אוצרת: רותם ריטוב
זוּזוּ, גלריה להנעה תרבותית, רחוב גשר העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר
מציגים:  אלון בסקינד, איריס ברנע, שחר מרקוס, מיכל שכנאי יעקבי
פתיחה: 15.5 (לא יתקיים אירוע פתיחה); נעילה: 27.6

שחר מרקוס, אבות אכלו בוסר. צילום: רותי סלע

שחר מרקוס, מלך הפלאפל. צילום: בן הרצוג

The post חוזרים לגלריות: כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורום מוסדות התרבות והאמנות בישראל יקיים ביום שלישי בצהריים (12.5) אירוע מחאה רב משתתפים, שיתקיים במקביל בכל רחבי הארץ. המוסדות מוחים על המצב הקשה אליו נקלעו בעקבות משבר הקורונה, ומתריעים על מחסור במימון ועל אוזלת היד של משרד התרבות. המוסדות מוחים על היעדר הנחיות ברורות; חוסר החלטה על פיצוי וסיוע כלכלי, לאחר שתקופת ההשבתה הביאה להפסד הכנסות שמוערך בכ־400 מיליון שקל, וכ־150 אלף עובדים מובטלים. עוד טוענים ראשי מוסדות התרבות, שהדרישה לפתוח ולעבוד בתפוסות של 35%־40%, תוביל אותם תוך זמן קצר לפשיטת רגל.

בפורום מוסדות התרבות והאמנות חברים מאות גופים מכל תחומי התרבות בארץ: תיאטרון, מחול, מוזיקה, מוזיאונים, בתי ספר למשחק, פסטיבלים, מוסדות קולנוע ועוד. הפגנת המחאה תתקיים מרחוק – עובדי המוסדות יעמדו על במות התיאטרון, חללי סטודיו, חללי חזרות, מוזיאונים ועוד, ובידיהם שלטים: ׳אסור להשאיר את המוזיאון/מסך/במה הזו ריקה׳. נציגי המוסדות השונים יישאו דברים.

המחאה התארגנה במטרה להעלות לסדר היום הציבורי את גרירת הרגליים של משרד התרבות בכל הנוגע לגיבוש מתווה תפעולי וכלכלי שימנע פשיטת רגל של מוסדות התרבות אשר סגורים כבר שלושה חודשים.

מוזיאון תל אביב. צילום: עמית גרון

לקפוץ ראש לבריכה ריקה

לפי נתוני משרד התרבות סקטור התרבות תורם מדי שנה לתל״ג כ־63 מיליארד שקל. פורום המוסדות הציע מתווה פשוט וישים מטעמו לפני מספר שבועות, אך נותר עד כה ללא מענה וללא דיון מעמיק בנושא. הפורום מצפה ממשרד התרבות שייצג את המוסדות מול משרדי הממשלה, ימלא את תפקידו ויוביל להדברות ולפתרון מיידי.

דני וייס, מנכ״ל המדיטק ויו״ר פורום מוסדות תרבות בישראל מסר ״אחרי שלושה חודשים ללא הכנסות. מצפים ממוסדות התרבות לקפוץ ראש לבריכה ריקה. אין עדיין שום מסלול המסביר איך ימנעו המוסדות מקריסה כלכלית בחודשים הארוכים שבהם יעבדו המוסדות בהפסד וינסו להחזיר לעבודה שחקנים, נגנים, תאורנים ,עובדי במה, מדריכים וסדרנים.

וייס הוסיף: ״עד כה ניתנו המון הצהרות ואפס מעשים. ברור שניתן לפעול אחרת מאחר ובמדינות דוגמת דנמרק, שבדיה, גרמניה ואוסטריה נקבעו מודלים להתנהגות תפעולית ותקציבית שניתן ליישם גם בישראל. במידה ולא תהיה התקדמות בימים הקרובים להבנה כיצד לפתוח את מוסדות התרבות בצורה אחראית ומהיכן יגיע המימון להפעלתם – לא נוכל לפתוח באמצע מאי או באמצע יוני״.

מוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

נדים שיבן, מנכ״ל המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, מתאר את הדילמה בפניה ניצבים המוסדות: ״החלטת משרד הבריאות לאפשר פתיחת מוזיאונים ומוסדות תרבות אחרים ב־17במאי היא למעשה חסרת משמעות, שכן משרד התרבות, האמון על התוויית הנחיות הפתיחה, שותק. ללא פיצוי  על הנזקים הכלכליים שספגנו בשל השבתת המוזיאון מחודש מרץ, ונזקים שאנו עתידים לספוג בשל אובדן הכנסות של ביקורי קבוצות ותלמידים, ניאלץ לפטר חלק משמעותי ממצבת העובדים שנמצאים כיום בחל״ת. יתרה מזו, ההפסדים הכלכליים יאלצו אותנו לשנות את תוכנית התערוכות של המוזיאון ואת התכנים המגוונים שאנו מציעים לקהל הרחב״.

טניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית מוזיאון תל אביב, מסרה: ״מתווה החזרה לפעילות תלוי ברשת בטחון כספית שהמדינה אמורה לתת למוסדות תרבות. אם נצליח לקבל תמיכה נשמח לפתוח את המוזיאון במתכונת מצומצמת כבר ב־1 ביוני. התערוכות שנפתחו מחכות לקהל הרחב ובחלקן יוארכו. עובדי מוזיאון תל אביב התארגנו להיות שותפים במחאה ציבורית של מוסדות תרבות מחר״.

גם ממוזיאון ישראל נמסר, כי למרות הציפייה ליום שבו ניתן לפתוח מחדש את המוזיאון ״מהלך זה לא יוכל להיעשות בטווח הקרוב, וגם לכשיעשה, כפי הנראה יתרחש בהדרגה. חשוב לדעת כי מאז שהמוזיאון נסגר על פי הנחיות משרד הבריאות במחצית חודש מרץ, מוטלות על כתפי המוזיאון הוצאות תיפעול אדירות הנובעות מהצורך לתחזק את מתחם המוזיאון, ומפעולות הכרחיות של שימור, טיפול ואבטחה בחצי מיליון היצירות והמוצגים באוסף ובגלריות המוזיאון; כל זאת בזמן שהכנסות המוזיאון היתדללו מאוד כתוצאה מהיעדר מבקרים.

״בימים כתיקונם, כשליש מהכנסות המוזיאון נובעות מדמי כניסה, המגיעים ברובם מתיירות חוץ, וכן מכניסות של מבקרים ישראלים, אירועי תרבות, הדרכות ועוד. הכנסות אלו, כולן פסקו עם פרוץ משבר הקורונה ואין צפי לחידושן בעתיד הנראה לעין. התנהלות אחראית אשר מציבה בראש סדר העדיפויות את איתנותו הכלכלית ארוכת הטווח של מוזיאון ישראל, חייבת לקחת בחשבון אובדן כה דרמטי בהכנסות. לכן, לא ניתן לשקול את פתיחתו מחדש של המוזיאון בעיתוי הנוכחי, אלא אם כן תתקבל תמיכה נרחבת של המדינה. פתיחת המוזיאון ללא תמיכה כזו, תוביל בהכרח לגירעון עצום אשר עלול לסכן את יציבותו הכלכלית של המוזיאון עד כדי עצירה מוחלטת של פעילותו״.

בין המוסדות המשתתפים במחאה: תיאטרון בית ליסין, מוזיאון אמנות האסלאם, תיאטרון הבימה, תיאטרון הקאמרי, תיאטרון באר שבע, תיאטרון חיפה, מוזיאון תל אביב, מוזיאון ארץ ישראל, מדעטק חיפה, מוזיאון ינקו דאדא, להקת המחול הקיבוצית, עמותת הכוריאוגרפים, להקת בת שבע, תיאטרון תמונע, צוותא, תיאטרון הקומקום, מרכז מחול שלם, הסינפונייטה הישראלית באר שבע, האופרה הישראלית, תזמורת ראשל״צ, תיאטרון החאן, מרכז סוזן דלל, תיאטרון הסמטה, מרכז פליציה בלומנטל, משכן לאמנויות עש חיים אתר עין חרוד, תיאטרון הצפון, מוזיאוני חיפה, עמותת הפלמנקו, תיאטרון הבית, תיאטרון צוותא, מוזיאון הטבע ע״ש שטיינהרדט, מדיטק חולון, מוזיאון העיצוב, המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, סדנאות הבמה, להקת קמע, בת דור באר שבע, מוזיאון מגדל דוד, סינמטק ירושלים, תיאטרון הסמרטוט, תיאטרון הסמטה, סטודיו יורם לוינשטיין, סטודיו ניסן נתיב, סימפונט רעננה, סדנאות הבמה, מרכז תנועה אדמה שדרות, משכן לאמנויות על שם חיים אתר בעין חרוד, מרכז נע לגעת, מוזיאון קסטל, מרכז קהילתי ׳זה פה׳ אשכול, ביה״ס למשחק בית צבי, בי״ס רימון, בית הגפן, בית התפוצות, גודמן בי״ס למשחק, היכל התרבות נהריה, היכל התרבות ת״א, היכל התרבות חדרה, כלים גוף לעבודה כוריאוגרפית, להקת ענבל, להקת קולבן דאנס, להקת קמע, מוזיאון המדע על שם בלומפילד, מוזיאון חצר היישוב הישן, מוזיאון עין דור, תיאטרון פרינג׳ באר שבע, תיאטרון ירושלים ועוד.

The post מחאת מוסדות התרבות: הפסדים של 400 מיליון שקל ו־150 אלף עובדים מובטלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

שמי ליעד שמיר ארבל, אני אמנית, גרה בקיבוץ עינת, שם גם הסטודיו שלי. אני קצת מבולבלת מהמצב, מחפשת את מקומי בתוך המציאות שנוצרה.

לפרויקט הנוכחי שלי שהחל לפני כשנתיים, והסתיים בתערוכה הנוכחית בבית האמנים בתל אביב, יש שני שמות. השם המקורי של התערוכה, אנתולוגיה בלשון אליפטית, יצא מתוך הטקסט שהאוצרת רותי לובין כתבה. הוא מציין ״טקסט חסר״ בספרות הקדומה, המאפשר לכל אחד להשלים את החסר לפי ראות עיניו ומעניק לו פרשנות חדשה. השם השני, רוח אדומה, מתייחס לסדרת העבודות המכילות צבע אדום, המסמל הלך רוח רוחני־שבטי.

תמיד נמשכתי לציורים אקספרסיביים, לראשים, למסכות, לאגדות ולסיפורים. הדמיון תמיד שמר עלי בילדותי כילדה קצת שונה, עם המון סיפורים בראש. כאמנית, אני חוקרת את יחסיי עם העולם ועם הסביבה הקרובה שלי: אני חוקרת את הדמיון שלי ואת הסיפורים שאני מספרת לעצמי. אני יוצרת דמויות שלקוחות מזיכרון קדום, מאהבה לאמנות פרימיטיבית ואמנות ילידית, דמויות המייצגות סימבולים המשקפים הלך רוח, יחסים, ומצבים אנושיים (חופש, חידלון, מוות, חיים, זרע, פרח ועוד).

חוזרים לגלריות >> נגה פרחי בגלריה רו־ארט  •  דליה גל סברדלין בבית האמנים  •  מורן קליגר בגלריה נגא  •  כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו  •  ליעד שמיר ארבל בבית האמנים

בפרויקט הנוכחי עבדתי על בדים גדולים, חלקם מתוחים וחלקם לא, רובם צוירו על בד כותנה שחור בטכניקה מעורבת, צבעי אקריליק, זפת, ורישום באוייל־סטיק ופנדה. הטכניקה התחזקה תוך כדי התהליך, ומאוד התאימה לסגנון הציור שלי.

גדלתי בקיבוץ, והטיולים בטבע גרמו לי להיות אספנית של חומרים מתכלים. בתיק קטן אספתי כל מיני דברים מעניינים: אבנים, עלים, שלד של חיה, פסיפסים, פרחים ועלים לייבוש. נמשכתי לשדות, לרוח, ודמיינתי עולמות קסומים. אחד מהזכרונות שלי הוא תקליט עם יצירותיו של גריג, שאמי הייתה משמיעה לי. בכל פעם שהייתי מאזינה למוסיקה הזו דמיינתי שאני הולכת בתוך יער שאין בו כל תחושת זמן, והמוסיקה היא כמו סיפור.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לימים, כשהייתי צריכה לבחור את פרויקט הגמר שלי ב״ויטל״, חזרתי למחזה פר גינט (שגריג הלחין), המספר על דמות טרולית שיוצאת למסע של חיפוש עצמי בתוך יער מפחיד. שם היא פוגשת דמויות מרתקות שמשקפות את עצמנו ומגלות לנו שאי אפשר לברוח מעצמנו. המחזה נתן לי השראה ליצור פסלים גדולים המייצגים חלק מהדמויות המרתקות שבמחזה.

התהליך שלי הוא תהליך פנימי שמתאים לצורת העבודה שלי. רציתי ליצור ציורים גדולים וממורכזים בעלי אימפקט חזק ובעלי אמירה. אחרי שהציור נחשף לשכבות ארכיאולוגיות, שכבה על שכבה, אני מתבוננת כמעט כמו במדיטציה, ומתוך השכבות נחשפות הדמויות. אחרי שאני מזהה את הדמויות על הבד, אני מתחילה לפתח אותן בהדרגה עד לקבלת דימוי מוגמר. ההשראה שלי יכולה לנבוע מכל דבר כמעט… משיר, מכתם, מהטבע ומצורות שאני מגלה.

לאמנות פרימיטיבית נחשפתי בגיל צעיר כשחברה שלי חזרה מאפריקה והביאה לי חוברת של מסכות אפריקאיות, דבר שגרם לי להתאהבות באמנות הזו שחיברה אותי גם לאמנות ילדית, בסיסית, ראשונית. כרגע הדמויות עומדות להן בבית האמנים, רוצות לדבר אבל אף אחד לא שומע וגם לא רואה אותן. אני מקווה שכל זה יעבור במהרה ושהן שוב יוכלו להשמע ולהראות.

The post חוזרים לגלריות: ליעד שמיר ארבל // אנתולוגיה בלשון אליפטית appeared first on מגזין פורטפוליו.

הצלם יאיר ברק מצא את עצמו במעמד כמעט תנכ״י בחודש שעבר, כשהקיף את הבניין הסגור של מוזיאון תל אביב לאמנות בשדרות שאול המלך. ״עמדתי מול המוזיאון ונזכרתי בסיפור על חומות יריחו, איך יהושע בן נון הסתובב סביבן שבע פעמים והן נפלו״, הוא נזכר. ״בזמן שצילמתי את הבניין הקפתי אותו כמה פעמים, וקיוויתי שאולי בסוף הקירות יפלו והמוזיאון יפתח שוב״.

הנס המקראי לא חזר על עצמו, ומוזיאון תל אביב נותר סגור יחד עם שאר המוזיאונים בישראל. הממשלה אישרה פתיחת מוסדות תרבות באופן מצומצם מ־17 במאי, אך רוב המוזיאונים קראו לממשלה לתמוך כלכלית בעולם התרבות והודיעו שלא יפתחו את שעריהם.

במוזיאון נערכים ומקווים לחזור לשגרה מצומצמת ב־1 ביוני, ובינתיים מציעים סיורים דיגיטליים, הקרנות וידיאו מול בתי העיר וקידום סרטונים עצמאיים של אמנים ישראלים. בשבוע שעבר עלה לאתר מוזיאון תל אביב מיזם ״מוזיאון סגור – אמנים מגיבים למוזיאון״: תמונות שצילמו ברק, ורדי כהנא וגיא יחיאלי ומתעדות את המוזיאון בתקופת הקורונה.

״אני גר קרוב למוזיאון, מבקר לא מעט וגם הצגתי והרצתי בו״, מסביר ברק. ״זה המקום שטבעי לי להסתובב בו, אז בתקופה שהוא סגור מצאתי את עצמי מסתובב סביבו ותוהה על הפער הזה בין הפנים לחוץ ומה קורה למקום כזה כשהוא סגור״.

צילומים: יאיר ברק

הצילומים הגיעו למוזיאון אחרי שפורסמו בדף הפייסבוק של ברק בחודש שעבר. ״צילמתי את המוזיאון מבחוץ, והאמת היא שאת רוב הצילומים שצילמתי היה אפשר לצלם בכל יום ראשון רגיל. אני חושב שזה עניין תודעתי, לא לצלם רק מקום בלי אנשים, אלא לצלם מקום שאתה יודע שהוא ריק ובלי פעילות.

״במהלך השבועיים הראשונים של הסגר, פרסמתי בפייסבוק בכל יום צילומים מערים ריקות אחרות. כשתל אביב ריקה חשבתי שזה יהיה מעניין לפרסם תמונות ישנות של ריקנות, כאלו שצילמתי בזמנים שלא קשורים למגפה. כל פעם שאלו אותי למה אני לא מצלם את תל אביב ולמה אני לא מעלה תמונות של הסגר, אבל האמת שכולם עשו את זה באותו הזמן וזה ממש לא עניין אותי. מה שמושך בעיני הוא הניסיון לרוקן עיר מלאה, לעשות את המניפולציה. אני לא רוצה לצלם את זה כשזה נוח. אבל אולי בגלל זה צילמתי את המוזיאון״.

יאיר ברק: אני אוהב לקרוא למקומות ריקים ״מקומות עירומים״, כי כשאתה רואה רחוב או חלל בלי נפש חיה, זה יוצר תחושה שכל העיר או הבניין עירומים. וכשחלל ריק נחשפת האמת עליו: אנשים מפתחים איזושהי הסחת דעת לגבי מבנים, אבל ברגע שהם מתרוקנים כל המנגנון נחשף. אנחנו רואים את מלוא היופי שלהם או הכיעור שלהם

לתפיסתו, תמונות חללים גדולים ללא אנשים מושכים במיוחד. ״אני אוהב לקרוא למקומות ריקים ׳מקומות עירומים׳, כי כשאתה רואה רחוב או חלל בלי נפש חיה, זה יוצר תחושה שכל העיר או הבניין עירומים. וכשחלל ריק נחשפת האמת עליו: אנשים מפתחים איזושהי הסחת דעת לגבי מבנים, אבל ברגע שהם מתרוקנים כל המנגנון נחשף. אנחנו רואים את מלוא היופי שלהם או הכיעור שלהם. הסטרקטורה נגלית באופן הכי חשוף שאפשר, מהפנט אותי לצפות בזה״.

סדרת התמונות של ברק זכתה לשם ״היקף״, והתמקדה בקירות המקיפים את הבניינים הראשיים של המוזיאון בשדרות שאול המלך. ״זאת הייתה הזדמנות ללמוד את החוץ של המוזיאון, המעבר בין האגף הישן לחדש עניין אותי. אני אוהב את האגף הישן ושונא את האגף החדש של המוזיאון, אז נסיתי לזהות מבחוץ את המקום בו נגמרת הארכיטקטורה שמדברת אלי. 

״מבחינתי הצילומים האלה היו שיר אהבה לסגנון הברוטליסטי שמרכיב את הבניין. באגף הישן יש עמודים ענקיים מחוספסים שאף פעם לא שמים לב אליהם. אני תמיד נמשך לצלם חלקי מבנה, אף פעם לא מצלם בניין שלם. זה חלק מהצורך לחקור את המבנה, להכיר וללמוד את הפרטים שלו, מה מרכיב אותו״.

התעצבנתי שלא חשבתי על זה קודם

בעוד ברק הקיף את אגפי המוזיאון, הצלמת ורדי כהנא הסתובבה בין האולמות העזובים, שאליהם הגיעה בעקבות שיחה עם רותי דירקטור, אוצרת האמנות העכשווית במוזיאון. ״דיברנו על המצב העגום של המוזיאונים והגלריות שנסגרו בגלל הקורונה״, מתארת כהנא.

״רותי סיפרה שיום העבודה האחרון שלה במוזיאון היה נורא עצוב, כשהיא הסתכלה על האולמות הריקים, הפסלים המכוסים והעובדים שמכבים את האור. איך שהיא סיימה לדבר הבנתי שאני חייבת לצלם את זה. כתבתי לדורון רבינא, האוצר הראשי, והתעצבנתי שלא חשבתי על זה שבועיים קודם. הייתי בטוחה שהוא יגיד לי לחכות בתור אחרי צלמים אחרים שבטח חשבו על זה, אבל להפתעתי התברר שהייתי הראשונה שממש ביקשה להיכנס לצלם״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כהנא מספרת שהקשר שלה למוזיאון לא רק מקצועי, אלא אפילו נוסטלגי. ״אנחנו רגילים לראות את האולמות האלה שוקקי חיים. ממש גדלתי במוזיאון תל אביב, בתור ילדה למדתי בחוגים של המוזיאון, הייתי מתפלחת מבית הספר כדי ללכת לתערוכות. אני אפילו מספיק מבוגרת כדי לזכור איך חנכו את המבנה החדש, והיום הוא בכלל המבנה הישן. 

״כשהייתה לי תערוכה במוזיאון יצא לי להסתובב במסדרונות האחוריים שלו, איפה שהעובדים מפרקים ומעבירים תערוכות מתחלפות. הרגשתי בת מזל להיחשף פתאום לעולם שרוחש שם מאחורה. אחרי השיחה עם רותי נזכרתי בתחושה של לראות מקום כל כך מוכר בצורה חדשה, כמעט לא טבעית״.

פסלים של אוגוסט רודן. צילומים: ורדי כהנא

ביאנקה אשל גרשוני בחזית,דגנית ברסט מימין, יהודית לוין משמאל

אלכסנדר ארכיפנקו

הנרי מור בחזית, ז׳ואן מירו משמאל

כמה ימים אחר כך, כהנא כבר מצאה את עצמה נכנסת אל המוזיאון הסגור, מלווה בצוות עובדים מצומצם שחיוני לעבודות השימור של היצירות. ״הייתי מאופקת בכניסה למוזיאון, אבל זה כיף גדול להיות שם לבד. זה לא כמו להכנס לשם ביום בלי כניסת קהל: המוצגים קיבלו הגנה מפני חימצון, חלק גדול מהם כוסה בעטיפה מיוחדת ששומרת עליהם.

״אז הנרי מור, דגה, רודן וג׳קומטי יושבים שם עטופים ומחכים שהמוזיאון יפתח. לפעמים זה נראה בין אמנות מושגית לסוריאליסטית, כמו פסל של ביאנקה אשל גרשוני שכוסה בנייר לבן ומאחוריו תמונה של דגנית ברסט עם דמות שהראש שלה מוסתר במסכה לבנה״. 

ורדי כהנא: מור, דגה, רודן וג׳קומטי יושבים עטופים ומחכים שהמוזיאון יפתח. לפעמים זה נראה בין אמנות מושגית לסוריאליסטית, כמו פסל של ביאנקה אשל גרשוני שכוסה בנייר לבן ומאחוריו תמונה של דגנית ברסט עם דמות שהראש שלה מוסתר במסכה לבנה

כדי להעביר את התחושות מהמוזיאון הסגור, כהנא בחרה לצלם פינות מוכרות במוזיאון, כמו תצוגות האמנות המודרנית והישראלית. ״התאורה הקבועה שמאירה את היצירות כבויה ובמקומה חודרת תאורה טבעית. לכן יש מפל אור ששוטף את האולם ומאיר חלק מהיצירות בצורה ׳לא נכונה׳, אבל התמונה שנוצרת כל כך יפה.

״מצד שני זה צילום טכני ואיטי, עובדים עם מצלמה וחצובה ומקפידים מאוד על פרספקטיבה. זה מאוד לא טבעי לי כי לרוב אני מצלמת בני אדם. מבחינתי זה היה כמו לעשות פורטרט למקום שאני אוהבת״.

מה הכי בולט כשנכנסים פנימה?

״הבדידות של המוצגים. גם הנראות שלהם שונה לגמרי, בגלל התאורה והעטיפות שמכסות אותם. יש כאן משהו נורא מוכר, שנראה זר ומנוכר. אתה מכיר את החלל הזה, מבקר פה כמה פעמים בשנה, ופתאום הוא נראה אחרת. אני חושבת שהמושג ׳ריחוק חברתי׳ מאפיין את הצילום הזה. אם הייתי צריכה להגיד מה מכל הגדרות התקופה אני יכולה לזהות בצילומים שעשיתי, התשובה היא ריחוק חברתי״.

עיר ריקה זה מטורף

לעומת כהנא וברק, שהתמקדו בחלקים השונים של המוזיאון, הצלם גיא יחיאלי ניסה ללכוד את כל המבנה בסדרת תמונות שצילם כשתיעד את העיר בזמן הסגר בחודש שעבר. ״צילמתי המון תמונות, גם של המוזיאון. אני עובד איתם אז שלחתי להם אחר כך את הצילומים״, הוא מספר.

״העיר הייתה ריקה לגמרי, אז מבחינתי זה היה כמו מגרש משחקים: אני אוהב לצלם בניינים כשאין אנשים, אנשים תמיד שואלים אותי איך אני מוחק אנשים מתמונות״ הוא צוחק. ״אבל זה בעיקר לחכות הרבה לרגע הנכון כשלא עוברים אנשים. ופתאום מקומות הומי אדם התרוקנו ברגע, כל המכוניות והאנשים נעלמו״.

בזמן שגרה יחיאלי מתעד במצלמתו לא מעט אנשים, אך בעיניו התרוקנות הרחובות היא גן עדן לצלמים. ״עיר ריקה זה מטורף, היא מקבלת צורה אחרת ואתה מרגיש שאתה עומד בתוך פיסת היסטוריה. היו מקומות שהיה עצוב להסתובב בהם כמו השוק הסגור או החנויות הנטושות, אבל יש קסם באיך שזה נראה.

צילומים: גיא יחיאלי

״מאוד אהבתי לצלם באזור של עזריאלי: בדרך כלל יש שם רכבות ומכוניות ואנשים כל הזמן, ופתאום לא היה שם כלום. אפילו ביום כיפור יש יותר מכוניות, זה ממש גירה אותי לצלם״.

את מוזיאון תל אביב הוא צילם בשעות שונות של היום, בניסיון ללכוד את הצורה הייחודית שלו. ״הבניין של המוזיאון נורא מעניין, כל פעם אני מוצא בו זוויות אחרות. הוא אייקון תל אביבי, מבחינה אדריכלית הוא בנוי בצורה הכי מיוחד מכל הבניינים בעיר. אני מצלם הרבה בניינים בשביל העירייה, אבל הרבה מבנים בארץ מתוכננים בלי עניין מאחוריהם, העיקר שיהיו פרקטיים. במוזיאון עשו מבנה שהוא מיוחד גם מבחינת הצורה שלו״.

גיא יחיאלי: אני חושב שהמוזיאון הוא יצירת אמנות גם מבחוץ. אפילו החללים הפנימיים שלו, גם בלי הציורים והעבודות שתלויים בהם, הם יצירות. ובלילה יוצאים דברים אחרים מביום, בעיקר צבעים אחרים

לצערו של יחיאלי, לא הספיק להכנס ולצלם בתוך המוזיאון, אלא רק להציץ בו מבחוץ. ״ורדי הקדימה אותי! אבל אני חושב שהמוזיאון הוא יצירת אמנות גם מבחוץ. אפילו החללים הפנימיים שלו, גם בלי הציורים והעבודות שתלויים בהם, הם יצירות.

״ובלילה יוצאים דברים אחרים מביום, בעיקר צבעים אחרים. המצלמה תופסת דברים שעין של אדם לא רואה, כמו השתקפויות. הסתכלתי פתאום על הבניין עם הצל הענק שלו, השמיים הכהים והעננים – ולרגע הוא נראה מרחף באוויר״.

The post המוזיאון סגור, אז בינתיים נצלם אותו appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי דנה מה שלומך בימי קורונה אלה?‎

הי חגית, בוקר טוב. הקורונה הזאת היא קצת כמו לונה פארק של רגשות, כרגע אני ממש שגעון, איך אצלך?‎

אני בסדר גמור, עמוסה יותר מהצפוי, שזה טוב. כמי שנודדת  ב״חופשה קבועה״ Permanent Vacation כבר כמה, שש שנים?! איפה אני מוצאת אותך עכשיו? ‎

אני נמצאת במשכן האמנים בהרצליה כרגע, ברזידנס הכי חמוד בארץ, ממשיכה לעבוד על פרמננט־וקיישן‎

זה היה מתוכנן או שמצאת את מקומך שם כפתרון למצב? להגבלת התנועה בעולם?‎

ממש לא מתוכנן. בתוכנית המקורית הייתי אמורה להיות עכשיו בסלובקיה או בבוסניה הרצגובינה, אבל עם השנים למדתי לא לעשות תוכניות ממוקדות מדי, כי הן תמיד משתנות. חזרתי לארץ מצ׳כיה כמה שעות לפני שהם סגרו את הגבולות

דרמטי‎.
אז רגע, איך זה עובד? אולי תקחי אותי להתחלה ותספרי על החופשה הנצחית… יש דבר כזה? 

הרעיון של חופשה נצחית כמובן שלא אפשרי, והוא התחיל בכלל בלי להתכוון. בסוף 2013 נסעתי לחופשה בתאילנד ומאז בעצם לא חזרתי. אז גם פתחתי אינסטגרם והתחלתי להעלות בהתחלה וידאו, ואז גם צילומים. הפרוייקט נרקם בתנועה, ככל שעבר הזמן ״פרמננט ווקיישן״ השתלטה על סדר היום שלי וקבעה את המבט שלי כתיירת נצחית.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כמו הרבה אחרים, אחרי המחאה החברתית (2011) נכנסתי לדכאון. התקווה לשינוי הפכה ליאוש והבנתי שאני צועדת ברחוב ללא מוצא. הנסיעה לתאילנד היתה החופשה הראשונה שעשיתי אחרי שנים, נסעתי בלי תוכנית מוגדרת, פגשתי מלא אנשים וגיליתי שיש דרכים אחרות לחיות, אנשים שהחליטו לצאת מהמרוץ של החיים – של להתקדם בעבודה ולדאוג לפנסיה. זה נתן לי תקווה והחלטתי להמשיך, ובהתאם לזה המטרות שלי והדברים שאני רוצה להשיג השתנו

את בוודאי זוכה למבטי קנאה, הערצה, סימני שאלה ואולי אפילו איבה – איך היא מרשה לעצמה זאתי…

לגמרי. זה בא בתקופות, הרבה פעמים אלו גם התקפות מיזוגניות. האינסטגרם הוא מלך ה־FOMO ולכולנו יש לפחות פיד אחד שהיינו רוצים שיהיה שלנו, אבל האמת היא שהכול בחיים זה עניין של בחירה. אורח החיים שאני מנהלת מושלם בשבילי, ולמען האמת רוב האנשים לא באמת מעוניינים בו. זה לא פשוט בכלל. אחד הדברים היפים הוא כשאנשים שאני נתקלת בהם במסע מקבלים השראה, ומחליטים לעזוב לתקופה מסויימת ולצאת לחופשה ארוכה משל עצמם. הם כותבים לי ומשתפים אותי בהתלבטויות ובחוויות שלהם, אלה אנשים שאני עדיין בקשר חם איתם‎

חיי נדודים – מה המשמעויות העיקריות שאנחנו לא חושבים עליהן? בדידות, נתקים והתחלות חדשות. ומה עם אהבה, משפחה? אני מתארת לעצמי שכל אחד כזה זה ראש פרק. נתחיל מהדברים הפשוטים: גיל, מצב אישי, איפה גדלת ומה למדת?  ‎

אני בת 42, גדלתי בחיפה, למדתי צילום בבצלאל ואחר כך בתוכנית המשך של בצלאל‎. פרמננט־וקיישן הוא הפרויקט הכי מחוייב שעשיתי בחיים, זו אמנות שהיא דרך חיים. אני מבינה שיש הרבה שאלות אישיות שעולות כשמסתכלים מבחוץ על דרך החיים שלי – שאלות על פרנסה, זוגיות והורות. הרלוונטיות של השאלות האלה נעלמת ברגע שבו החיים הופכים להיות עבודת אמנות, פרמננט־ווקיישן הוא בחירה באלטרנטיבה.  ‎

אחד החוקים היחידים שיש לי הוא כל שעתיים להעלות צילום לאינסטגרם, והצילום חייב להיות מה־24 שעות האחרונות. החוק הזה מכריח אותי להיות ערנית ולעבוד כל הזמן, המבט שלי על העולם השתנה בצורה הפשוטה ביותר ‎

דנה לב לבנת

אני רואה את החיפוש כחלק בלתי נפרד מהעבודה. חשוב לי ליהנות מהעבודה, שזה בעצם מהחיים. אחד מהדברים שהובילו אותי מלכתחילה לצאת לדרך היה הרצון לעשות רק מה שטוב לי‎

כל שעתיים כל שעתיים, או רק בשעות הערות?‎

רק בשעות הערות. יש כמובן גם מקומות או נסיעות ארוכות עם אינטרנט בעייתי, ואז החוק לא תמיד עובד. אבל חלק מהעניין הוא לנסות למצוא דרך להעלות את הצילומים בכל מקרה, אני רואה את החיפוש כחלק בלתי נפרד מהעבודה. חשוב לי ליהנות מהעבודה, שזה בעצם מהחיים. אחד מהדברים שהובילו אותי מלכתחילה לצאת לדרך היה הרצון לעשות רק מה שטוב לי‎

וטוב לך? גם אחרי שש שנים?‎

כן, אחרת הייתי מפסיקה. יש לי עוד הרבה מקומות שבא לי להגיע אליהם והמון מקומות שאני רוצה לחזור אליהם והמון אנשים שבא לי לפגוש בדרך, וטעמים שמסקרנים אותי. עוד לא עייפתי מהמסע‎

מיצג כל החיים

השאלה על כל שעתיים נוגעת כמובן למודלים של פרפורמנס קיצוני – כמו זה של האמן הטייוואני  Tehching Hsieh – שבין השאר יצר עבודה שבה החתים כרטיס־נוכחות כל שעה במשך שנה שלמה. בהתאם להגדרות החיים/עבודה שלך, אני מתייחסת לחופשה הנצחית כסוג של מיצג (פרפורמנס). זה נכון לראות את זה כך?  ‎

כן, אין ספק שהעבודה הזאת היא לייף־ארט־פרפורמנס (Life Art Performance, אין מונח מקביל בעברית), אם כי אני לא חושבת שהיא קיצונית כמו של Hsieh. מוסר העבודה שלנו שונה, אבל עם הזמן אני מבינה שאולי ההגדרות שלי לא כל כך שונות כמו שחשבתי‎, בעיקר כשהן נבחנות במבט מבחוץ

כאישה סקרנית (ודי נוסעת בעצמי) אני מזדהה מאוד עם המשיכה להמשיך לנוע. אבל במקביל נראה לי שיש גם קושי בלתי נמנע. צורך להרגיש לפעמים שייכות עמוקה יותר, לראות ספרים (שלך) על מדפים ותמונות על קיר? וגם מן הסתם רגעי חולשה פיזית ורגשית. היו התפרקויות בעבר, היו חרטות?

לפני שנסעתי הייתי אגרנית, היו לי מלא ספרים ותקליטים ופיצ׳פקעס. המחשבה על לא לישון בלילה בבית שלי ובמיטה שלי היתה עושה לי חלחלה. הדירה שלי היתה עולם ומלואו וכשיצאתי ממנה הרגשתי לא שייכת, הייתי הרבה בדיכאון ובעיקר משועממת

לפני שנסעתי הייתי אגרנית, היו לי מלא ספרים ותקליטים ופיצ׳פקעס, הייתי עושה קולאז׳ים אז גם היו לי מלא מגזינים, הייתי אוספת הכל. המחשבה על לא לישון בלילה בבית שלי ובמיטה שלי היתה עושה לי חלחלה. הדירה שלי היתה עולם ומלואו וכשיצאתי ממנה הרגשתי לא שייכת, הייתי הרבה בדיכאון ובעיקר משועממת.

זה לא קל לנדוד עם 20 קילו על הגב, אבל למדתי לאהוב את השחרור הזה, אני חלילה לא מטיפה נגד תרבות הצריכה. ברור לי שברגע שאחליט להתיישב איפשהו אחזור להרגלי הקודמים. כרגע אין לי צורך בספרים ובתקליטים גם העולם באמת כל כך יותר קל, אני קוראת ספרים דיגיטליים ומאזינה למוסיקה בספוטיפיי, צורכת אמנות באינסטגרם‎ – אני חשופה לכל האמנות המערבית וגם לפידים של חתולים ושטויות.

רגעי חולשה, פיזית ורגשית קיימים כמובן. גם בדידות, אבל לא יותר ולא פחות משהיו כשגרתי בדירה. וכך גם חרטות. מהמקום הזה אני חושבת שזה בעיקר אופי של בני אדם‎

מה המטען שאת נושאת ממקום למקום? על מה את מוותרת? ‎

יש לי מוצ׳ילה של 20 קילו, זה המקסימום שאפשר להעלות על מטוס וגם המקסימום שאני מסוגלת להעמיס על הגב, ועוד תיק גב טוב למחשב. כל הדברים מסודרים בפנים – בגדים בסיסיים שמשתנים לפי העונה, מגבת, כלי רחצה, זוג כפכפים וזוג נעלי ספורט. חוץ מזה יש לי מצלמה – FUJI X100F – חשוב לי שהמצלמה תהיה קטנה ונוחה, שלא אחשוב פעמיים אם לקחת אותה איתי. יש מטען וסוללות נוספות; יש לי מחשב מק פרו, עם מטען ושני הארדיסקים חיצוניים; אייפון ואייפד אוזניות; ופאוור בנק גדול ומלא כבלים‎

איפה היית עד כה? איפה היה הכי מדהים ואיפה הכי נורא?

הייתי בעיקר בדרום מזרח אסיה ובהודו; אירופה – מאיסטנבול ועד פורטוגל, חוץ מכל מיני מדינות מוגזמות כלכלית כמו איסלנד, שוויץ וליכטנשטיין; ובאמריקה הדרמתי ממקסיקו עד פרו. יש הרבה מקומות שחזרתי אליהם יותר מפעם אחת, כמו תאילנד, רומניה. אני מתה על מזרח אירופה ותכננתי לנסוע חזרה למקסיקו ביוני, אבל כנראה שזה לא יקרה‎.

בפעם הראשונה שהייתי במולדובה חשבתי שהיא הגיהנום עלי אדמות ושלא אחזור לשם לעולם, ובכל זאת חזרתי אליה ממש לא מזמן, ארבע שנים אחרי, והיא ממש השתנתה לטובה. עדיין היא לא מהמקומות האהובים עלי, אבל אם רוצים להגיע לטרנסניסטריה אז זאת הדרך הכי הגיונית (ובינינו מי לא היה רוצה לבקר בטרנסניסטריה?). אני מתה על אזורים שלמים ברומניה ועל מיאנמר, ועל דרום קולומביה ועוד באמת כל כך הרבה מקומות ‎

טרנס – מה?      ‎

Transnistria, כן, זה מקום שצריך לעשות עליו גוגל וגם תלוי את מי שואלים. לא שמעתי על טרנסניסטריה עד שבמקרה פגשתי מישהו שחשב לנסוע לשם והצטרפתי אליו. כל מקום בעולם הוא מדהים ומרגש מה שהופך אותו למדהים הוא אישי ומשתנה, אך זה תמיד קשור להרגשה שלך, אם ההוסטל נעים ונקי, האנשים שאת פוגשת בדרך, בהוסטל וברחוב משפיעים וכמובן הכי חשוב – כאישה שמטיילת לבד, אם אני מרגישה בטוחה ללכת ברחוב 

לפי מה את עוברת ממקום למקום? באופן ספונטני או שיש תוכנית ״גדולה״, נגיד שנתית או אפילו רב שנתית?‎

בהתחלה עשיתי תוכניות, אבל הן אף פעם לא יצאו לפועל אז הפסקתי‎. גם הבנתי שאם אני ממשיכה בתוכנית אני אפסיד דברים שלא ידעתי עליהם עד שלא הגעתי למקום או פגשתי אנשים בדרך. גם אם הם קשים בהתחלה, השינויים האלה מבורכים‎, הם מתניעים את העבודה. החופש שיש לי מאפשר לי להסתגל ולנצל את המציאות גם כשהיא מבאסת, לפעמים הרגעים האלו הם בדיוק השינוי שאני צריכה בשביל לא להפוך להיות רובוט.

יש כל כך הרבה דברים לא צפויים בדרך שמשפיעים על ההחלטות שלי – החל משיקולים כלכליים, כמו לאן אני יכולה להרשות לעצמי לנסוע או איפה לישון; כמה ימים מותר לי להיות במקום מסוים מבחינת ויזה, ועד מה עושים אם פתאום יש מגיפה עולמית ואי אפשר יותר להמשיך לנדוד. כמעט כל יום אני צריכה לעשות החלטה חדשה.

הקורונה באמת ביאסה אותי כשחזרתי לארץ, בהתחלה לבידוד ואז לבידוד נוסף וחשבתי איך ומה אני יכולה לעשות כאן בתקופה הזאת. כתבתי לרן קסמי אילן (האוצר והמנהל של משכן האמנים הרצליה), והצעתי לו שאגיע להרצליה. זה נראה לי פתרון מושלם

לישון עם אנשים זרים

הפעם הראשונה שישנתי בהוסטל היתה בבולגריה. הרעיון ממש ביאס אותי לחלוק חדר עם עוד אנשים ובלי פרטיות, בבוקר התעוררתי לשכן שעושה יוגה על הרצפה ושניים שיושבים עם המחשב ומנסים להבין לאן לנסוע. היה אור מושלם וצילמתי אותם בהיחבא, אז התחלתי סדרה חדשה שנקראת #lifeinthedorms. זו הסדרת־בת הכי גדולה שאני גם הכי אוהבת בינתיים. מאז התמכרתי לתרבות הדורמס ואני משתדלת להיות בהם כמה שיותר. כשהייתי חולה ומאושפזת תקופה יחסית ארוכה, התחלתי סדרה שנקראה #יומןאישפוז

הצגת תערוכות בשנים הללו?

במשך השנים יצא לי להציג חלקים מהפרויקט. מה שכיף בעבודה הזאת שיש לי כמות עצומה של דימויים שמסתובבים איתי, אני רואה את חשבון האינסטגרם כמוזיאון הפרטי שלי, מקום שבו אני יכולה להציג את העבודה בחינם לכל מי שרוצה. במקביל אני בונה מערך עצום ארכיבי של הדימויים שאספתי – אלה שהופיעו באינסטה ואלו שלא הספיקו ונכנסו ישירות להארד דיסק.

בראש שלי הכל טרי ואני עדיין יכולה לזהות כמעט כל צילום ולדעת איפה הוא צולם, מתי ובאיזה סיטואציה, אך ככל שעובר הזמן יותר קל לי לנתק רגשית את הצילום ואני רואה ובוחנת אותו בעיניים חדשות. זה הזמן שבו אני יכולה להרכיב עבודה חדשה פיזית ולהציג אותה. בשנה שעברה הצגתי וידאו אינסטליישן גדול ומורכב בפסטיבל מוסררה מיקס. עבדתי עליו בדרכים במיאנמר, תאילנד וקמבודיה, היו לי שלושה מסכים לעבוד איתם – מחשב, אייפד ואייפון – וזה מה שהשפיע על גודל המיצב – שלושה מסכים.

לפני כמה חודשים הוצאתי את הספר ״טרה נומדה״ בהוצאת דפוס בית. הספר צולם בשבועיים במרמורש ברומניה. את אורי וננה מההוצאה הכרתי לפני כמה שנים בגינה המשותפת בפלורנטין, דיברנו והמלצתי להם לנסוע לחופשה המשפחתית השנתית שלהם למרמורש, הם באמת נסעו לשם, התאהבו באזור ומאז הם חוזרים. בקיץ האחרון נפגשנו במקרה במרמורש ושם במסעדה חמודה על כוסית של פלינקה ביתית העלנו את הרעיון להוציא את הספר ‎

עכשיו תציגי במשכן בהרצליה?

לפני שנתיים הצגתי בתערוכה קבוצתית במשכן האמנים בהרצליה, בתערוכה שרן אצר, ומאז אנחנו מתכננים את השהות שלי כאן. הקורונה שיחקה לטובתנו ויצרה בדיוק את הזמן המושלם להגיע להתארח כאן. הגלריה כמובן סגורה ואני רואה את המהלך הזה כתערוכה בחלל דיגיטלי.

זה השלב הראשון שלה, ואני מקווה שמהר מאוד נחזור למציאות והיא תמשיך לשלב נוסף. אני לא מכירה את הרצליה ובשבילי השיטוט כאן מושלם, קל לי ללכת לאיבוד, שזאת הפעילות האהובה עלי בעולם. אני ממשיכה לצלם ומעלה כל שעתיים צילום לאינסטגרם שלי ולאינסטגרם ולאתר של המשכן ‎

ומה הלאה? עד כמה את בסטרס מההשהיה הזו – שאורכה לא ידוע, והאם יש סיכוי שזה הסוף של החופשה?‎

אני אופטימית. אני חושבת שמהר מאוד העולם יחזור לקדמותו, יהיו כמובן שינויים (חלקם מבורכים) אבל אנשים לא יפסיקו לטייל. אני מקווה שאני לא אפסיק לטייל. יש לי עוד כל כך הרבה מקומות שאני רוצה לשוטט בהם, שאני לא מוכנה להאמין שזה יפסיק‎

The post תקלה בחופשה: דנה לב לבנת עצרה בהרצליה לרגל הקורונה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

בשנת 2009 יזמתי ואצרתי את התערוכה הראשונה שלי ״זמן קיבוץ: חדר האוכל כמשל״, אירוע אמנות גדול שהתקיים בתוך חדר האוכל הריק של קיבוץ יפעת. חווית המפגש שלי עם המקום, שאגר בתוכו כל כך הרבה חוויות וזכרונות מילדותי, אל מול מראות ריקנותו – עגלות ההגשה והשולחנות ההפוכים, הסירים המפוזרים והפסנתר שמזמן לא כוון, עוררו בי צורך להגיב.

תהליכי ההפרטה בקיבוצים רוקנו את חדרי האוכל בקיבוצים רבים. המבנים הללו, שהיו פעם הלב הפועם של הקיבוץ, יש אומרים שאלו בתי־כנסת חילוניים, בהם התנהלו החיים החברתיים, הרוחניים, הפוליטיים והתרבותיים של הקהילה. חדרי האוכל נותרו ריקים, חלקם הושכרו למטרות מסחריות שונות ומעטים הוסבו למרכזים קהילתיים או חברתיים.

הרעיון היה למלא את החלל של חדר האוכל מחדש, אבל במקום אוכל להגיש אמנות. עגלות ההגשה הפכו למתקני תצוגה לצילומים ארכיוניים של חדרי אוכל בקיבוצים שונים. 40 אמנים הוזמנו להציג את חווית חדר האוכל הקיבוצי שלהם על גבי שולחנות חדר האוכל, באמצעות אמנות פלסטית. במקביל הוצגה בגלריה הסמוכה לחדר האוכל, תערוכת צילום תיעודית, שהציגה תמונת מצב של חדרי אוכל ב־17 קיבוצים, בישראל 2009.

מיכל שכנאי. צילום: איריס ברנע

מתוך תערוכת חדר האוכל כמשל. צילומים: בועז לניר

מאחר שזו הייתה יוזמה עצמאית, לא הייתי רק האוצרת אלא גם המפיקה בפועל; ביחד עם צוות משפחתי מצומצם (עידית רן שכנאי והגר פונדק) גייסנו כספים, חקרנו , הפקנו, יחצ״נו, הוצאנו קטלוג, מכרנו כרטיסים וערכנו רבי שיח. לאירוע הזה הגיעו אלפי מבקרים מכל רחבי הארץ. מאז לא חזרתי יותר לסדר גודל כזה של הפקה, אבל עד היום אנשים זוכרים ומזכירים לי את התערוכה הזו.

בתערוכה הזו בלטו דגשים שחזרו בהמשך בתערוכות אחרות שלי – חשיבות המפגש בין האמנות לחיים, אמנות כאמצעי לעורר דיון קהילתי בנושאים חברתיים ותרבותיים, חיפוש אחר חיבור לקהילות רחבות יותר מקהילת האמנות באופן שמאפשר גם לקהל לא מקצועי לצרוך ולהנות מאמנות, ללא ויתור על איכות המוצגים. חלק גדול מעבודתי עוסק בחיבור למקום, לחלל נתון, להיסטוריה שלו ולסיפור שהוא מספר, וכן בחיזוק שדה האמנות בפריפריה. מאז התערוכה הזו אני מפתחת את האוצרות במקביל להיותי אמנית ומרצה; לעיתים יש קושי למצוא מקום מתאים לכל אחד מקודקודי העשייה.

התחנה האחרונה

בשנת 2015 התמניתי לאוצרת של הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בטבעון. מצאתי את עצמי בגלריה ותיקה, בעלת שם בשדה האמנות, הממוקמת בתוך מרכז הנצחה שהוקם בשנות השמונים על־ידי עמותה פרטית של הורים שכולים למען הנצחה חיה של בניהם; חיבור טעון עבורי בפרט ועבור החברה בכלל, שנוגע בזיקה העמוקה בין אמנות לזיכרון ונצח.

נכנסתי לנעליים גדולות של שתי אוצרות, אסתי רשף וטלי כהן גרבוז. המטרה שהצבתי לעצמי היתה לחזק את הגלריה כמרכז אמנות חי, שמחבר בין שדה האמנות לקהילה. הערכים שהנחו אותי היו רלוונטיות, עדכניות, רב־גוניות, רב־תרבותיות, רב־תחומיות, נוכחות בקהילה המקומית ובשדה האמנות, איכות, עניין, חוויה והזדמנות לשיח. תכנית התערוכות השנתית שומרת על גיוון בתכנים, במדיומים המוצגים, בטכניקות ובייצוג מגוון אמנים ותיקים וידועים לצד אמנים צעירים. במסגרת התערוכות אנחנו מקיימים אירועים ומפגשי שיח העוסקים בסוגיות אמנותיות, חברתיות תרבותיות, פוליטיות רלוונטיות.

מניין, שי אזולאי, מתוך תערוכת יחיד בגלריה בטבעון, צילום: ציקי אייזנברג

מראה הצבה בתערוכה יפה להחריד. צילום: נפתלי מימון

מראה הצבה בתערוכה הלוחש לספינקס, מיכל אגוזי וסשה סרבר

מראה הצבה בתערוכה על גיבורים, ארז ישראלי. צילום: נפתלי מימון

אני מוצאת בקהילה המקומית ובחיבור אליה משאב שמייצר לאמנות תיבת תהודה ייחודית, אליו אני חותרת באופן מתמשך בתערוכות אותן אני אוצרת. אולי זה היתרון של אוצרת שמגיעה מתוך הקהילה לעומת אוצרת המגיעה מהמרכז לפריפריה, ומבקשת לעיתים ״ללמד את הילידים״ (הקהל המקומי) מהי אמנות ראויה, גישה שעלולה ליצור נתק בין הגלריה לקהל המקומי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בשבוע הבא תיפתח אצלנו תערוכת יחיד ראשונה של הציירת רחל נמש, אמנית לא צעירה, אך צעירה בשדה האמנות. רחל חזרה לצייר לפני כשש שנים בסטודיו של אלי שמיר ומפגינה יכולת ושפה ציורית מרשימה (אני רואה כחלק מתפקידי גם לזהות כשרונות שעוד לא קיבלו ״תו תקן״ ולאפשר להם את החשיפה). לרחל נמש, ציורים אקספרסיביים, גדולים ועתירי צבע, וכן רישומי עיפרון. נמש ילידת טבעון, בת להורים ניצולי שואה. בתערוכה שנוצרה לאורך עשור היא מבררת בציוריה את מערכת היחסים המורכבת והכאובה שלה ושל אמה ומבקשת להציג אינטימיות אותה הצליחו ליצור, לראשונה, באמצעות הציורים.

מכל מלמדיי השכלתי

לא למדתי אוצרות בצורה מסודרת. התואר הראשון והשני שעשיתי במכון לאמנות באורנים סייעו לי בהתפתחותי האמנותית, בידע שרכשתי ובתהליכי ההמשגה, אך את הפרקטיקה האוצרותית למדתי מהשטח. ד״ר גליה בר אור, האוצרת המיתולוגית היוצאת של המשכן לאמנות בעין חרוד, היא אחד ממקורות ההשראה עבורי כאוצרת. היא מיצבה את החלל המוזיאלי־הפריפריאלי של המשכן בעין חרוד כמרכזי בשדה האמנות, תוך שמירה על הקשר העמוק עם מורשת המקום, והערכה למבנה המיוחד שלו המהווה השראה לאדריכלים בעלי שם עולמי.

גליה חשפה עבודות של אמנים חשובים ופרקטיקות אמנותיות שלא היו חלק מהזרם המרכזי, אמנים שהודרו מהקאנון, לא הוצגו ולא נחקרו. היא קראה קריאה אלטרנטיבית בהיסטוריה של האמנות הישראלית, וחוקרת גופי עבודה של אמנים משמעותיים. מחשבתה העצמאית מאפשרת לה לא להיות שבויה בזרמים המובילים בשדה האמנות, אלא לשחות מחוץ לזרם ולייצר זרמים חדשים. אירועי האמנות הנהדרים שאצרה בשנים האחרונות בשכונות העיר חיפה, בשיתוף התושבים וקבוצות אמנים מקומיות, ששילבו תערוכות ואירועי אמנות בתוך חללים ציבוריים בעיר, והסירו מחיצות בין האמנות לחיים.

רחל נמש, מוארות, מתוך תערוכת יחיד בגלריה בטבעון. צילומים: ונציאן ורהפטיג

אדוה דררי, שומרת לילה בואי לגן תכלת. צילום: דמה ולרשטיין

מראה הצבה בתערוכה ברוש לאור ירח, אתי אברג. צילום: נפתלי מימון

תערוכת החלומות

תערוכת החלומות שלי (קבורה עמוק במגרה), היא תערוכה אזורית שתתקיים בתוך אסמי תבואה חקלאיים בהתיישבות העובדת. האסמים המונומנטלים החולשים על הנוף ההתיישבותי, שהיו פעם סמלי נוכחות טריטוריאליים, כמעט דתיים, מעין מינרטים של ההתיישבות העובדת, ננטשו במרוצת השנים עם הפסקת פעילותם, ונותרו ניצבים כאנדרטאות אילמות לטכנולוגיות חקלאיות ישנות או כבסיס לטכנולוגיות חדישות כאנטנות סלולאריות.

חוזרים לגלריות >> נגה פרחי בגלריה רו־ארט  •  דליה גל סברדלין בבית האמנים  •  מורן קליגר בגלריה נגא  •  כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו  •  ליעד שמיר ארבל בבית האמנים  •  מיכל שכנאי בגלריה לאמנות בטבעון

המרחב ההתישבותי־הציוני מרתק אותי; הנרטיב שלו, השינויים שמייצגים את האידאולוגיה המשתנה. התערוכה תשאף להשיב את האסמים לתודעה ותאיר זרקור על נוכחותם ותפקודם בנוף הישראלי והקיבוצי. תערוכה מסוג זה היא הפקה רצינית שתחייב תקציבים, תחייב שיתופי פעולה בין ישובים ובין מועצות אזוריות, אבל תשלב את כוחה של האמנות במרקם החיים היום־יומי ותאפשר לרוח האמנות לתחח את אדמת העמק הכבדה.

בקרוב אצלך

מקבץ התערוכות שאצרתי השנה סבב סביב תמות שעוסקות בנשים ובאמהות. זה התחיל מתערוכה קטנה ״האלה האם״ שאצרתי במוזיאון חיפה במסגרת האשכול האחרון ״עושות הסטוריה״, בהשראת צלמיות שנמצאו ומוצגות בקיבוץ שער הגולן. בחנתי את ביטויי הפולחן הנשי בעבודותיהן של אמניות עכשוויות בנות דורות שונים.

במקביל, בגלריה במרכז ההנצחה, נגעו התערוכות בפנים שונות של האמהות: אדוה דרורי במיצב טקסטילי גדול המימדים ״שומרת לילה בואי לגן תכלת״, ובו אוהלים תפורים בתפירת יד סיזיפית מבגדי תינוקות, שעסק בזכרונות מוקדמים מהלינה המשותפת בקיבוץ. רחל נמש (המציגה כעת) עוסקת ביחסי אם ובת, ובתערוכה הבאה יציגו האמניות ורד ניסים וטל שוחט, שגם אצלן נוכחת מאד דמות האם כחלק ממארג היחסים בתוך המשפחה המזרחית, כאשר בני משפחותיהן הם הגיבורים המרכזיים בעבודותיהן.

לבסוף, בכובעי השני כאמנית – השבוע תיפתח בגלריה זוזו להנעה חברתית התערוכה ״כתר פלסטיק לבן״ שאצרה רותם ריטוב, ואני משתתפת בה לצד שחר מרקוס, איריס ברנע ואלון בסקינד.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post חוזרים לגלריות: מגלים אוצרות // מיכל שכנאי appeared first on מגזין פורטפוליו.

ארוחה משפחתית בכפר יהושע

עם פתיחתו המחודשת של בית חנקין בכפר יהושע הוחלט להאריך את הצגת התערוכה ״ארוחת חג״ עד 30.6. התערוכה, שנפתחה לקראת חג הפסח בשיתוף הגלריה לאמנות ברמות מנשה, עוסקת בהתכנסות סביב שולחן האוכל. ימי הסגר והריחוק החברתי־משפחתי בעת משבר הקורונה העניקו לה משמעות נוספת. האמנים המשתתפים: אמירה זיאן, עדי נס, גליה גור זאב, דבורה מורג, מירב הימן, מיכאל ליאני ופרויקט צילום משפחות מכפר יהושע. אוצרות: אורנה אתקין רביב, נטע הבר.

דבורה מורג וגליה גור זאב בבית חנקין. צילום: מ״ל

האגף למבצעי תודעה של מאיה שמעוני

הגלריה בסדנאות האמנים בתל אביב תיפתח ב־19.5 במעונה החדש, ברחוב התבור 32, עם תערוכת יחיד לאמנית מאיה שמעוני, ״האגף למבצעי תודעה״ (ללא אירוע פתיחה). התערוכה עוסקת באינפורמציה ויזואלית ובאופני הניתוח שלה.

התבוננות מרחוק, מעקב וחשדנות מובנית הם הבסיס לנקודת המבט של שירותי ביון באשר הם. אותו מידע שמשמש בסיס לפעילות פיזית במקומות שונים, הוא גם נקודת מוצא חזותית לקשרים בין רבדים של נוכחות פיזית ותודעתית. היכרות מחייבת תקשורת אישית, שמחירה עשוי יכול להיות כבד, אבל זו כנראה הדרך היחידה לביסוס יחסי אמון. הציורים בתערוכה נעים בין מבטים מן החוץ – מבנים, צמחיה ובני אדם נטולי זהות – לפעולה מתוך לב ההקשרים התרבותיים, שהם תוצרי אותם מקומות ואנשים.

מאיה שמעוני בסדנאות האמנים. צילום: אלעד שריג

חוזרים לגלריות >> נגה פרחי בגלריה רו־ארט  •  דליה גל סברדלין בבית האמנים  •  מורן קליגר בגלריה נגא  •  כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו  •  ליעד שמיר ארבל בבית האמנים  •  מיכל שכנאי יעקבי בגלריה לאמנות בטבעון

לי ברבו בגלריה P8

לי ברבו בגלריה P8

גלריה P8  תיפתח מחדש ביום רביעי ה־20.5, עם תערוכת יחיד של לי ברבו ״חור גדול באמצע״ (אוצרת: איריס פשדצקי). ברבו יוצאת למסע בעקבות נדוניה מסתורית שמעולם לא מומשה, ובה כלי מיטה רקומים בעבודת יד, של אישה מבוגרת מארץ רחוקה, שלא התחתנה מעולם. באמצעות צילום וסטופ מושן היא חוקרת את סיפורה של הנדוניה ואת המטען התרבותי המתלווה למעברים בין דורות ומדינות.

ברבו היא סוציולוגית של חפצים, טקסטיל וזיכרונות, שאותם היא חוקרת כמסמכים תרבותיים. התערוכה מסווגת זיכרונות לנושאים ובוחנת אותם תחת זכוכית מגדלת: מה רלוונטי? מה יכול להישאר? איזה זיכרון יוצר מציאות לא רצויה? מה אנחנו שומרות ומה אנחנו בוחרות להשאיר מאחור?
נעילה: שבת, 13.6.

היאם מוסטפה בגלריה במכללת לוינסקי

״נשים מאחורי הפרגוד״ במכללת לוינסקי

היאם מוסטפה מציגה בגלריה של מכללת לוינסקי לחינוך את התערוכה ״נשים מאחורי הפרגוד״, העוסקת  בהתמודדות שלה, כבת  הדור הצעיר בחברה הדרוזית, עם המסורת והמנהגים שבתוכם היא חיה ועליהם גדלה. היא מתמקדת ביחסה של החברה המסורתית לאישה, בשורת דיוקנאות שבהם הפנים כמעט ולא נראים, ובמקומם מופיעים בדים ואריגים. הבד העוטף את הפנים והגוף ממלא את מקום הגוף האנושי הנעדר. במשיכות מכחול אקספרסיביות היא מבטאת דיאלוג בין הפיזי למטפיזי, בין הפנים והחוץ, בין הנראה והנסתר. 

The post חוזרים לגלריות: הרשימה המשותפת // 14.5.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

גיא סגל, בת 22, ציירת וטבחית במסעדה, גרה בירושלים.

דיוקן עצמי

כבר כמה שנים שאני מתעסקת בעיקר בדיוקן עצמי. זה התחיל בתיכון לאמנויות (תיכון אלון ברמה״ש). הרגשתי אז פער בין איך שתופסים אותי לאיך שאני תופסת את עצמי, בעיקר בגלל חינוך מאוד נוקשה מההורים, שלא תמיד ראו אותי כמו שאני; או שאני עוד לא ראיתי את עצמי נכון, משהו באמצע. הבנתי שאמנות אמורה לדבר על איזו אמת גדולה ואובייקטיבית, אפשר להגיד שזה איזשהו חיפוש אחרי אלוהים.

הושפעתי ממגריט, שהתעסק בפילוסופיה של אמת. לקחתי את הרעיון של ״זו אינה מקטרת״ (אלא דימוי של מקטרת), אז מה הדימוי שלי? ניסיתי להבין את המציאות הסובייקטיבית שלי – מי אני, מה זה הגוף שמכיל אותי, האופי שלי. אחרי מאות דיוקנאות עצמיים במראה, התפתח טקס אינטימי. את מול המראה עם עצמך, בחדר. ואת קולטת שאת משהו יותר שלם מפנים. זה חלק מהיכולת שלי בכלל לקבל ולהתקרב לעצמי, וזה עוזר לי גם לקבל את האחר והשונה ממני. אנחנו דור הסלפי. חלק מזרם שמתעסק בעצמו.

דיוקן עצמי על ספה

שדה אליעזר

עירום כאמת

אני מאמינה באמנות חשופה וישירה, בעיניי זה הכרח. אני חושבת שבסוף כל אמנות גדולה חושפת אמת, או מותחת גבול שהאמן התמודד איתו בחייו. קשה לנו להכיל את זה, אנחנו משקרים המון. להתלבש באופן מסוים ולא אחר זה שקר, להתלבש בכללי זה איזשהו שקר, בסוף אנחנו חיות.

הסביבה שלי רואה את זה אחרת ממני. השבוע שלחתי לאבא שלי רישום של עין שעשיתי, והוא אמר ״וואו, ככה ממש רואים את הכישרון שלך. קשה לי להסתכל על העבודות שלך ולפרגן, כי את כל הזמן מציירת איברי מין״. אני מקבלת תגובות כאלה גם בעבודה, אני טבחית במסעדה (עם מלא גברים).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אין לי ברירה, אלה הנושאים שמעסיקים אותי. בגיל ההתבגרות היה לי קשה עם דימוי הגוף שלי, לא הייתי יוצאת מהבית בלי איפור. עניין הנראות היה לא רק מנהל אלא גם משתק. ואז כשמתבגרות, מבינות נשיות, את הכוח שיש לסקס – האם את בוחרת לראות במיניות משהו שהוא שלך או של אחרים?

כאמנית חשוב לי לייצר ולשמר חברה שמכירה בגוף כאמת קיימת. כשאני מציירת מודל עירום זה כמו רגע של פרפורמנס. לרוב אני מציירת אנשים שהם גם יוצרים, וזה הדדי, אנחנו מציירים אחד את השנייה בתורות. אני עושה את זה בשביל עצמי, אבל גם כי אני מאמינה שלהוציא אוביקט חשוף וכן, נותן מקום לעוד נשים וגברים להיות חשופים ופתוחים לגבי עצמם. גם נשים וגם גברים סובלים מחברה שלא מקבלת את העירום שלה, מיניות זה טאבו. אני מנסה לשתף מסע של קבלת הטאבו שלי.

התמקדות בהווה

התחלתי השנה תואר באמנות בבצלאל. מגיעים לבצלאל אנשים מבריקים, גם מרצים וגם סטודנטים. יש בו דברים חיוביים, אבל הוא לא מתאים לדרך שלי. באקדמיה לומדים על העבר וכשיוצרים אמנות, היא חייבת לשקף איזה רגע בחיים של היוצר. כשמתעסקים במה שקדם לנו מפספסים את ההווה. מלמדים אמנות עכשווית (גלובלית ומקומית) אבל הדיאלוג הוא מול מאסטרים ואמנים מכל העולם בעלי שם, לעומת לייצר דיאלוג עם המציאות שקורית אצלנו כרגע. וזה משהו שאני מחפשת ליצור מתוכו.

אני נכנסת לחלק מהשיעורים בזום, אבל די החלטתי לא להמשיך בלימודים. זה לא שחסר לי שם משהו, אלא שכרגע חשוב לי להתמודד עם עצמי וללמוד קראפט. בלימודים בבצלאל פחות מתעסקים בטכניקה, מתוך חשיבה שאמנות היא קונספט, רעיון שעומד מאחורי העבודה. וזה גרם לי לצייר פחות.

יכולת טכנית מבטאת את התפיסה והמקום שהאמן נמצא בו, איפה הוא ממקם את עצמו בהווה שלו. האם את ממקמת את עצמך בתוך החדר שלך בהסגר בזמן הקורונה? או נשמה לכודה בגוף? בתור ישראלית או אזרחית העולם?

המזרקה

המוזה של עצמי

בתקופה שציירתי את ״המזרקה״ יצאתי עם צלם שהיה מצלם אותי הרבה. הייתי מציירת את הצילומים שלו, את החוויה שלי בתור מודל עירום מצולם. זה מאוד תפניתי בשבילי ולא מובן מאליו. אמא שלי גדלה בקיבוץ דתי וחלק מהמשפחה שלי אנשים דתיים. לא היו בחיי מודלים של נשים שאוהבות את עצמן, שממש מרגישות בנוח להיות מי שהן.

בציור הזה אני באיזשהו אופן המוזה של עצמי. הרכבתי חוויה של הארה, תחושה של שליטה וחופש על החיים והבחירות שלי. רציתי לעשות איזשהו גן שופע, יצרי, מיני וחי, אז ציירתי את כל הפירות האלה. וכמה חודשים אחרי זה החלטתי ללכת לעבוד בחקלאות. יש קטעים הזויים עם ציורים, לפעמים הם מזמנים לי דברים.

לא היו בחיי מודלים של נשים שאוהבות את עצמן, שממש מרגישות בנוח להיות מי שהן. בציור הזה אני באיזשהו אופן המוזה של עצמי. הרכבתי חוויה של הארה, תחושה של שליטה וחופש על החיים והבחירות שלי

אחרי הצבא גרתי תקופה קצרה בתל אביב (ברחתי משם מהר), וטיילתי קצת באירופה. הייתי בברלין, סמים ומסיבות וטכנו… הבנתי שאני צריכה להקיף את עצמי באנשים טובים, פתוחים ואוהבים. רציתי לייצר לעצמי שגרה שבה אני יכולה להרוויח מספיק כדי לחיות ולצייר, אז עברתי לשדה אליעזר לעבוד בחקלאות. זה היה ניסיון, עוד לא ידעתי אם אני רוצה ללמוד ולהיות אמנית אקדמאית.

מצאתי את עצמי בצפון עם היפים שהולכים לפסטיבלים של נודיסטים, אז לא הייתה להם בעיה לדגמן לי. עובדים את האדמה ולאף אחד לא אכפת איך הוא נראה, מכינים עוגות מפירות, קמים כל יום עם הזריחה. זה היה מדהים. מצאתי שם ממש חברי נפש. אני אוהבת פשטות ועבודת כפיים: זה דומה ללצייר, זה מאוד מדיטטיבי.

להתחייב לתהליך ולא לעבודות

כשהתחלתי לפרסם ציורים שלי (באינסטגרם) היה לי חשוב לשקף תהליך, כמה שיותר אמיתי וכן, כדי שיידעו מאיפה התחלתי. אני לא מרגישה שבגלל שפרסמתי ציור הוא גמור: אני אשנה אותו אם ארצה, מבחינתי זה חומר ואני משתדלת להיות מנותקת מחומר. יש לי מצפן פנימי ותהליך שאני מחויבת אליו, ומתוכם יוצא קו.

לאט לאט השתפרתי, הבנתי הרבה על ציור ועל התבוננות. זו לא חוכמה לפרסם רק את הדברים הטובים שלך ולצאת לעולם כשאתה לגמרי מגובש. זה בדיוק מה שמייצר פער בין אמנות לבין אנשים שמרגישים שזה לא קשור אליהם. הייתי רוצה שאמנות תהפוך למשהו נגיש יותר ושל כולם, לא רק של מי שלמד והשכיל.

איך את מציגה את עצמך זה פוליטיקה ושיווק. אני רואה את עצמי כאמנית. אמן זה הגדרה מאוד כללית, ואפשר לבטא את אותם הדברים גם בהוראה, בעבודה סוציאלית או בקולנוע, בכל דבר שמעניין אותך. יכול להיות שאני אהיה מורה בסוף; ויכול להיות שאני אפרוץ דרך הציור, שאני אצליח להגיע לאנשים, לזרוע דברים שיובילו לשינוי תרבותי כלשהו. הכוונה היא למצוא את הדרך לעשות כמה שיותר טוב, דרך מה שאני יוצרת. וזה מאוד לא אקדמאי או מרוסן, אלו שיטות שאני מפתחת לבד לגמרי עם עצמי.

לאהוב ולסלוח לעצמנו

החדר שלי הוא גם הסטודיו. יש ימים שזה מאוד קשה, אבל זה חלק מצורת העבודה. אני אוהבת שזה הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני הולכת לישון, והראשון כשאני קמה בבוקר. זה מחייב אותי לתהליך.

כרגע אני נהנית מלצייר בבית, מהשקט. מההסתכלות שלי; הקורונה נראית לי כמו קריאה של היקום שאומרת שזה לא יילך אם נמשיך עם הקפיטליזם המוגזם הזה. העולם כבר לא יכול לשאת את זה, אני רוצה להאמין שזה יעשה טוב. בכללי, אני מאמינה שצריך לנצל את מה שיש. כשהיו לי צבעי פנדה ציירתי בפנדה, וכשהשגתי צבעי שמן ציירתי בשמן.

אני חושבת שכרגע אנחנו צריכים לאהוב ולסלוח לעצמנו, להישאר חומלים ומקבלים לסביבה. לא לתת לפחד ולהיסטריה להפוך אותנו לאדישים. זה זמן טוב להתבונן בעצמנו: אני מוצאת בזה סיכוי להחזרת איזון לעולם.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

The post 20 ומשהו // גיא סגל appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני כחודשיים וחצי, באישון לילה אחד במלון באתונה, באמצע חופשה משפחתית מוגנת מכל רע, שכבתי ערה ומוטרדת. זה היה כמה ימים אחרי שתמר גולדשמידט ואיה קניוק פרסמו בפייסבוק עדות מזעזעת של אסיר פלסטיני בכלא מגידו הישראלי על מצב הילדים הפלסטינים הכלואים בכלא זה. יומיים לפני העדות הזו הן תרגמו את הודעת מועדון האסיר הפלסטיני, שלפיה 30 ילדים כלואים בתנאים אכזריים בבית הסוהר אלדאמון.

לא הייתי מסוגלת לקרוא את העדויות הללו. התחמקתי מהן. כשנתקלתי בהן הפניתי את העיניים הצידה. העברתי מהר לפוסט אחר. לא יכולתי להכיל את זה. הרגשתי שאני חייבת להגן על עצמי, שילדים זה מעבר ליכולת הנפשית שלי. סליחה על הקלישאה, אבל אבא שלי עבר את השואה כילד. התאכזרות לילדים היא עובדה שאין לי כלים להכיל אותה. 

אבל באותו לילה באתונה לא יכולתי יותר לברוח. לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי לראות קרוב. הרגשתי את תנועת הסטת העיניים כתנועה כואבת. הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך להתעלם. שאלתי את עצמי הרבה שאלות באותו לילה. החשובות שבהן היו על הכלים שעומדים לרשותי. מה זה אומר שאני מרצה באקדמיה כמו בצלאל? איזה כלים אני מציעה לסטודנטים שלי? מה אני עושה כאוצרת? מה מכל אלו עומד לרשותי כשאני חושבת על ילדים פלסטינים בכלא?

וחשבתי גם על אנשים כמוני: על קולגות מתחום האמנות והעיצוב. על אנשים שמכשיריהם הם מכחולים ועפרונות, צבעים וצורות, דימויים ורעיונות. איפה כל האנשים הטובים האלה? מעט מדי מאיתנו משתמשים בכישוריהם כאמצעי למחאה. 

שרה בנינגה מציירת למאלק עיסא, בן 9, שנורה בעינו על ידי שוטר ישראלי

עירית אביר מציירת למוחמד, בן 14, שנורה ונפצע על ידי חיילי צה״ל

טל פרנקל אלרואי מציירת למחמוד, בן 13, שנעצר בפברואר 2020

ואז, פתאום, מתוך החושך, התבהרה לי התמונה: הבנתי שאני יכולה לעשות רק מה שאני יכולה, וזה מה שעוצר אותי, במקום להניע אותי לפעולה. לפעמים אני מפגינה. בכיכר רבין, בכיכר העצמאות בפתח תקווה. אני לא פוגשת שם כמעט אף אחד שאני מכירה. ואני בטוחה ויודעת שרבים מחברותיי רוצות לעשות; למחות, לצאת להפגנות, להצטרף לסיורים בשטחים.

הכוונות טובות, אבל החיים. השאלה, הבנתי בלילה ההוא, היא לא איך מוציאים את האנשים החוצה, אלא איך מאפשרים להם להשתמש בכלים שלהם ובתנאים שלהם כדי להשמיע את קולם. 

בעקבות הלילה ההוא

״צייר לי ילד – מעצבים בעד ילדים״ היא יוזמת מחאה שהקמתי בעקבות הלילה ההוא. מיד עם שובי לארץ התקשרתי לעורך הדין מיכאל ספרד, המתמחה בהגנה על זכויות פלסטינים, שקישר אותי עם עמותת ״הורים נגד מעצרי ילדים״. העמותה מסייעת בארגון קבוצות למאבק במאסרי ילדים בכלים המקצועיים של כל קבוצה (אנשי חינוך, רפואת נפש, משפטנים). 

נפגשתי עם עורכות הדין מוריה שלומות ונורית בן חורין, וקיבלתי מהן מידע בנושא ותמיכה רגשית לקראת היציאה לדרך. אחר כך כתבתי קול קורא. הזמנתי אנשים יצירתיים, אמנים ומעצבים, לייצר קול חזותי, נראות, עבור כל ילד וילד. מתוך אינספור עדויות ומקרים אספתי שמות של ילדים פלסטינים עצורים, וניסיתי לחלץ כמה שיותר פרטים מתוך המקורות המוגבלים שעומדים לרשותנו (בצלם, המוקד להגנת הפרט, DCIP – Defense for Children International Palestine, תמר גולדשמידט בפייסבוק).

בהתאם לאינפורמציה שמצאתי בניתי פרופיל לכל ילד עם שמו, גילו, הכפר שממנו בא, תאריך המעצר שלו, סיפור המעצר והתנאים בכלא. כ־200 ילדים וקטינים אסורים כיום בכלא הישראלי. גילאיהם נעים בין 9 ל־18. המידע שניתן להשיג על רובם כמעט אפסי. המשטר הישראלי לא מספק מידע ולא משתף פעולה.

נטע אמיר מציירת, רוקמת ותופרת לעבדללה, בן 12, שנעצר בדצמבר 2019

גליה חי הזמינה בובה לחאפז, בן 16, שהוחזק במעצר מנהלי למעלה מחצי שנה. את הבובה הכינה מנאל, צעירה מהכפר חאן אל׳אחמאר

דנה ברלב מציירת לחמזה, בן 14, שנתפס ברחוב, נאזק ונלקח למעצר בעיניים מכוסות

מתוך החקירה והחפירה למדתי שהפרקטיקה הנהוגה במעצרי ילדים פלסטינים בשטחים חוזרת על עצמה: המעצרים מתרחשים כמעט תמיד באמצע הלילה או ברחוב, הילדים נאזקים ועיניהם מכוסות בפלנלית, הם נלקחים מבלי ליידע את ההורים וללא מפגש עם עורך דין, מונעים מהם שינה, אוכל וגישה לשירותים. חקירת הילד מתרחשת אחרי שעות רבות של טרטור וטשטוש החושים, החתמה על הודאה נעשית בעברית וללא הסבר מינימלי, לעתים קרובות ביותר הילדים מוכים ומובלים במשך שעות ארוכות מבתי המעצר לבית המשפט וחוזר חלילה.

לילדים אין שום אפשרות ליצור קשר עם הוריהם, אין להם טלפונים, לעתים קרובות הם רואים את ההורים לראשונה בבית המשפט. גם כאן העוול עצום: המשפטים נסגרים על פי רוב בעסקת טיעון שנקבעת מראש, ללא יידוע של עורך דין מטעם הילד, וגם ללא מתן כניסה לעורך דין במקרה של משפטים בדלתיים סגורות. גזר הדין – מאסר ותשלום – נקבע לעתים קרובות מבלי שלמשפחה ולילד יהיה מושג מהי בכלל ההאשמה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הסיבות למעצרי הילדים, על פי עורך הדין דניאל שנהר, מנהל המחלקה המשפטית במוקד להגנת הפרט, רבות ומגוונות: לדבריו מדובר בעיקר במקרים של ידויי אבנים, השתתפות בהפרות סדר, הפגנות. לטענתו הרבה פעמים קטינים נעצרים סתם, כדי להוציא מידע על קטינים אחרים. הצבא מתלבש על איזה כפר או שכונה ועוצר המון קטינים שלאו דווקא לקחו חלק במשהו שהצבא יודע עליו, אבל זו דרך להשיג מידע ועל הדרך גם לגרום להם להבין מי הבוס.

עוד עילה למעצר קטינים היא הפעלת לחץ על בני המשפחה. באים לעצור מישהו ולא מוצאים אותו, אז עוצרים מישהו אחר, כולל קטינים, עד שמי שהם מחפשים יסגיר את עצמו. ככל שהכפר קרוב יותר אל התנחלות כך הסיכוי שייעצרו בו יותר קטינים, כמו לדוגמה העיירה עזון, שנמצאת ממערב לקרני שומרון, ובה כבר נעצרו כ־150 מתלמידי התיכון היחיד ביישוב. 

הנני!

יוזמת ״צייר לי ילד״ יצאה לדרך, ו־50 מעצבים, אמנים ואנשים יצירתיים אחרים כבר נרתמו למשימה. כל מתנדב קיבל שם של ילד, במטרה שכל ילד יקבל קול. חלק מהמתנדבות יוצרות חזות, צורה וצבע עבור הילד שלהן, אחרות כותבות לילד מכתב בהמשכים.

יש מי שבחרה לייצר לילד נוכחות באופן חד פעמי, ויש מי שיוצרת עבורו באופן קבוע. ישנם מתנדבים ומתנדבות שעדיין בשלב של אינקובציה, בחיפוש אחר המקום והזמן והדרך שבה יעשו מעשה ויפנו לילד שלהם. ההתנדבות היא הקריאה הראשונה ״הנני!״; הפעולה בוא תבוא בעקבותיה.

יצירה היא הכלי שלנו. היא הקול שלנו. היא השפה שבאמצעותה אנחנו מדברים. היא המפתח שלנו אל הלב של חאפז וחאלד, אחמד ודימא, חמזה וחליל, מוחמד ומאלק, מומן ומחמוד, עמאר ועבדאללה, פאוזי וסולימאן, איברהים ונור, ועוד ילדים רבים אחרים שמדינת ישראל גורמת להם עוול. 

יצירה היא הכוח שלנו לייצר להם נוכחות חזותית, להפר את השתיקה שסביב המדיניות האכזרית שמנוגדת לכל אמנה בינלאומית, ואף כלי תקשורת לא מדווח עליה. בשונה ממיעוט התצלומים שמגיעים מן השטח, שהם קשים מאוד לצפייה, ביכולתנו לייצר ניראות אחרת, שמטרתה כפולה: האחת היא חיזוק והעצמה של כל ילד וילד. השנייה היא יצירת מודעות באמצעות שפה אסתטית ומגרה.

נעמה בנזימן מציירת לח׳ליל, בן 17, שנלקח מביתו באלימות באמצע הלילה

ליאת סאבין בן שושן מציירת לעומאר רביע אבו עייש, בן 10, שנעצר בפברואר 2019

איילת גרי מציירת למחמוד, בן 12, שנעצר בפברואר 2020

המטרה לייצר מסה של מסרים אישיים, חומריים, מצויירים או מאויירים, מודבקים בקולאז׳ים או מצולמים, עשויים מחוטים או מבדים, צבעוניים או מונוכרומטיים, שמחים או עצובים, מנחמים או מצחיקים או מבכים. העיקר שאי אפשר יהיה להתעלם מהם, שידברו בשפה שתחדור את מסך ההשתקה. מדיום הפרסום בימי הקורונה הוא פייסבוק, בשאיפה לגלוש בהמשך גם אל מרחבים אחרים. הפוסטים, שיצאו עד כה בעברית, עתידים להיתרגם בקרוב לאנגלית ולערבית.

מדינת ישראל עוצרת מדי שנה בין 800 ל־1,000 ילדים ובני נוער. בניגוד למצופה, מתחילת מגיפת הקורונה עלה מספר הילדים היושבים במעצר בכלא הישראלי. לאחרונה התיר בג״צ לילדים הכלואים לדבר עם הוריהם בטלפון פעם בשבועיים במשך 10 דקות. 

בין אם האסיר בן 9 ובין אם הוא בן 16, בין אם נעצר סתם ובין אם זרק אבנים, ילד לא צריך לשבת בכלא. אין שום מידתיות ושום מוסריות בשימוש בכלא כאמצעי ענישה זמין והמוני. הסתמיות שבה הפרקטיקה הזו מתבצעת ומתרחשת חייבת להיפסק.

– – –

צייר לי ילד – מעצבים בעד ילדים
משתתפים: נעמה בנזימן, דנה ברלב, מירב טרכטמן כהן, גליה חי, רעות פרסטר, נעם שכטר, נטע אמיר, עירית אביר, רותי קנטור, יולי כהן, דינה גולדשטיין, שרה בנינגה, לליב מלמד, דבי אושרת, נגה חדד, ארבל אגר, רותי ברקאי, ליאת סאבין בן שושן, איילת גרי, מנשה בן מאיר, עמית טריינין, רחלי דור רפפורט, הילה עמר, ענת נגב, מיכל הרדה, רון מי בר, רביד רובנר, מיכל צדרבאום, יאנה בוקלר, שי רוסלר, להב הלוי, שירי קורן בן סיני, דנה בן זקן, שאנה ברייזבלט, גיל אלרואי, נירה אפרתי, עודד אפרתי, דליה נאור, מרב בקין, רונה רוט, מירי אברמסון, מוריה שלומות, נירית בן חורין.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

דינה גולשטיין מציירת למומן, שהיה בן 13 כשנעצר ונאסר

הילה עמר מציירת לדאהוד, בן 13 מעיסאוויה, שנעצר בפברואר 2020

The post טל פרנקל אלרואי // צייר לי ילד appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

רוני פקר, 38, חזרתי לתל אביב לא מזמן אחרי שש שנים בארצות הברית. טוב לחזור.
אתר / אינסטגרם / פייסבוק

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם כפרה עליו.

מה בצלחת?

טבעונית כבר כמעט 20 שנה, מהימים שבהם הייתי הולכת למסעדה ומזמינה סלט עוף בלי עוף.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בשעה טובה ובאיחור קל השבוע תפתח תערוכת היחיד שלי ״שלוש מאוזן״ בגלריית אלמסן (אוצרת: אורית בולגרו). התחלתי לעבוד לקראת התערוכה עוד בשנה שעברה, בזמן שהייתי בשיקגו. לפני שחזרתי לא ביקרתי בישראל כמעט שנתיים ובכלל לא ראיתי את חלל הגלריה. לכן התחלתי משלוש עבודות ענקיות – מעין קירות קנבס צהובים – שעליהן ניסיתי למפות את החלל הזר.

צילומים: ג׳סי מרדית

חוזרים לגלריות >> נגה פרחי בגלריה רו־ארט  •  דליה גל סברדלין בבית האמנים  •  מורן קליגר בגלריה נגא  •  כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו  •  ליעד שמיר ארבל בבית האמנים  •  מיכל שכנאי יעקבי בגלריה לאמנות בטבעון  •  רוני פקר בגלריה אלמסן

את העבודות האלה הבאתי איתי במטוס כשחזרתי לארץ, ושתיים מהן ניצבות עכשיו במרכז התערוכה, נקיות וקרות, אולי מייצגות את ״שם״. מסביבן מוצגות עבודות קטנות וחומריות יותר שעוסקות, כמו רוב העבודות שלי, במתח שבין הצבע כסממן לצבע כחומר. אני חושבת שהתערוכה עוסקת במרחק, אבל לא במובן נוסטלגי, אלא במובן פיזי יותר, בכוח הכבידה של החומר ואיך הוא משפיע על קו האופק.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

שיחקתי פינג פונג עם קרי ג׳יימס מרשל, ואחרי שהוא כיסח אותי הוא אמר שאני חייבת לעבוד על כישורי המשחק שלי. גם פגשתי את ג׳ודי שיקגו אבל מרוב התרגשות לא הצלחתי להגיד לה מילה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

תהליך העבודה שלי בסטודיו לא מוכוון לפרויקט ספציפי או הגשמת חלומות – הוא מתפתח מהחומר, מהמדיום עצמו. עם זאת, לפני הקורונה התחלתי לארגן תערוכה שתציג יצירות של אמנים פעילים ואמנים שמתמודדים עם מוגבלויות שונות. היה לי כבר תקציב חיצוני וחלל תצוגה, אבל אז פרצה המגפה והדברים נכנסו להסגר. אז אני מניחה שזה יכול להיחשב שוב כפרויקט החלומות שלי.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

מסכות בד של DANA's MASKS, אחרי כישלון חרוץ לתפור אותן בעצמי. עצוב שאני מחשיבה את זה כפריט לבוש?

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

צילומים: טל ניסים

The post חוזרים לגלריות: מה קורה // רוני פקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הרבה לפני שנהייתי מעצב תעשייתי, וכמעט מאז שאני זוכר את עצמי, אני כותב. יש תקופות שיותר ויש תקופות שבקושי, אבל כותב לא מעט. בחצי השנה האחרונה אני עמוס מאוד: אין לי הרבה זמן ליצור מוצרים חדשים ואני עובד רק על כמה פרויקטים בודדים. לכן, אחרי לא מעט מוצרים ופרויקטים, החלטתי לאזור קצת אומץ, ולשתף את העולם ביצירה קצת שונה: השירים שאני כותב.

מאז, אני מפרסם כשני שירים בשבוע באופן קבוע בפייסבוק ובאינסטגרם (ולעיתים גם מתגנב איזה סיפור קצר כמו ״כיפור״). במהלך התקופה הזו יצא לי לכתוב שירים על חיי היום־יום, על הורות, על כסף ועל כל מיני דברים שמגיעים לי לראש או נכנסים לי ללב, כמו השיר שנכתב על מוטי בן שבת ז״ל שטבע בהצפות בנהריה, ומאז הולחן והופק, ובקרוב גם ייצא לרדיו. 

בין כל השירים כתבתי גם בהשראת יצירות של אחרים, וממש נהניתי. לדוגמה, שיר שנכתב בהשראת העבודה המטורפת של ליאור בנטוב במנהרות ירושלים, או שירים בהשראת איורים של מאיירים ואמנים מוכשרים כמו בועז סידס, נעמה להב, תמרה קרת, גלית וייסברג, מריאנה רסקין ועוד.

ואז הגיעה הקורונה: החששות, הריחוק והמצב החדש שנכפה עלינו, הובילו אותי להחלטה שלמרות הכל, אני רוצה להמשיך ליצור גם בתקופה זו, והחלטתי לצאת בשיתוף פעולה עם מאיירים כדי להקל קצת על האווירה ולנסות ליהנות. כך נולד פרויקט #מאיור_לשיר. 

איור: סיגל סגל

איור: עדי בן־יוסף

איור: מורן ברק

פרסמתי מעין קול קורא קטן בפייסבוק, שמציע למאיירים לשלוח איורים שיש להם במגירה (ללא צורך לאייר משהו במיוחד), ושאנסה לכתוב שירים בהשראתם. יש לי יראת כבוד גדולה לאיורים, וגם לא מעט חברים מאיירים, שעם חלקם למדתי ועם חלקם לימדתי, אבל אני חייב להודות שלא ידעתי מה אקבל ואם מישהו ירצה בכלל. לשמחתי רוח היצירה לא נעלמה למרות התקופה, והתגובות והאיורים לא איחרו להגיע (-:

עד לרגע זה קיבלתי איורים של למעלה מ־30 מאיירים, ביניהם מאיירים מהשורה הראשונה, בוגרים טריים, סטודנטים ועוד. הסגנונות שונים בתכלית אחד מהשני: איורי עיפרון, עבודות מחשב, איורי ילדים, איורים למבוגרים, איורים שמחים, איורים מורבידיים, הכל מהכל. ברגע שהתחילו להצטבר וראיתי שיש מספיק איורים, התחלתי לכתוב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תהליך הכתיבה שונה מאיור לאיור: בגדול, אני עובר על האיורים ומחכה לראות מה ימשוך לי את תשומת הלב. יש איורים שתוך כמה דקות כבר השיר כתוב, ויש כאלה שלוקח כמה ימים או יותר. ויש גם איורים שאמנם התאהבתי בהם, אבל פשוט לא הצלחתי לכתוב להם שיר. בדרך כלל אני משתדל לא לדעת מה היה הנושא המקורי שעליו מדבר האיור, כי לפעמים אני לוקח את זה לכיוונים אחרים לגמרי, וזה יכול לשבש לי את ההשראה לגמרי.

לצערי – או לשמחתי – אני לא באמת יודע להגיד מה מתניע את ההשראה מהאיורים: לפעמים מדובר בפרט קטן באיור שתפס לי את העין, לפעמים האווירה הכללית באיור, ולפעמים מה שלדעתי האיור מדבר עליו, כמו לדוגמה האיור של תום דניאלי (של זואי קרביץ), שפשוט המבט והפוזה באיור שלחו אותי לכתוב.

איור: תום דניאלי

איור: מריאנה רסקין

איור: גלית וייסברג

התוצר הסופי עולה בפייסבוק ובאינסטגרם, בדרך כלל כשני שירים בשבוע. לא תכננתי לכתוב שירים על המצב או על הקורונה, אבל בחלקם התקופה גם השתלטה על ההשראה, וזה פשוט יצא החוצה, כמו בשיר על הבידוד שנכתב בעקבות האיור של הדר קטן; בשיר על הארוחות בתקופה הזו, בהשראת האיור של גלית וייסברג; או בשיר שנכתב בהשראת האיור של רועי רחמים, אחרי שהילדים שלי תיזזו אותי כל היום.

לא כל השירים הם עלי, אבל חלק מהשירים מאוד אישיים, והפתיע אותי שכל כך הרבה אנשים הזדהו עם המחשבות שלי, כמו לדוגמה בשיר שנכתב בעקבות האיור של מורן ברק. לשמחתי התגובות מפרגנות (ברוב המקרים ), ואמנם אין כאן כל מטרת רווח וכדומה, אבל הרבה פנו אלי ושאלו לגבי ספר/תערוכה. בינתיים הפרויקט רק לשם הנאה, אך כמובן שאני לא פוסל שום דבר… 

בסופו של דבר, השאיפה היא להמשיך להעלות כשניים־שלושה שירים ואיורים בשבוע למשך כל תקופת הסגר, כדי ליהנות ולשמר את הכיף והיצירה גם בתקופה כזו. זו גם הזדמנות טובה להגיד תודה לכל המאיירים המוכשרים ששלחו איורים, וגם שהפרויקט ממשיך, אז אם אתם מאיירים, אתם עדיין מוזמנים לשלוח ואולי גם האיור שלכם יהפוך לשיר.

וכמובן שמוזמנים להמשיך לעקוב באינסטגרם/ פייסבוק (-:

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

איור: הדר קטן

איור: רועי רחמים

The post אביחי שורין // #מאיור_לשיר appeared first on מגזין פורטפוליו.

עד סוף אפריל התחושה עדיין היתה אופטימית. שבוע העיצוב של מילאנו אמנם התבטל השנה, אבל פסטיבל העיצוב הווירטואלי של מגזין Dezeen הצליח להעניק מראית עין של שדה פעיל, שמתאים את עצמו למצב הנוכחי. בין המשתתפים בפסטיבל היה גם המיזם Ventura Projects, אחת הפלטפורמות הנחשבות להצגת עיצוב במילאנו בעשור האחרון, שנתנה במה לעבודותיהם של למעלה מ־80 מעצבים, בתי ספר ומותגים בינלאומיים, שהיו אמורים להציג בשבוע העיצוב של מילאנו השנה.

אולם ביום שישי האחרון – לאחר 10 מהדורות מוצלחות – הודיעה מרגריט וולנברג, המייסדת והמנהלת האמנותית של המיזם, על סגירתו. וולנברג, שהפעילה אותו מטעם החברה ההולנדית Organization in Design, מתמחה בארגון אירועי עיצוב ובייצוג מעצבים. מאז 2010 היא התמקדה במתן במה יוקרתית, מקורית ואלטרנטיבית לפרויקטים של מעצבים מכל העולם, והצליחה לקדם אותם ולתת להם את תשומת הלב והחשיפה הראויות להם.

מרגריט וולנברג. צילום: Jan Willem Kaldenbach

״בצער גדול נאלצתי לחזות כיצד משבר הקורונה פגע בכל תעשיית האירועים בעולם, כולל עולם העיצוב״, כתבה וולנברג. ״ביליתי לילות רבים ללא שינה, בדאגה אם וכיצד אוכל לשמור על החברה שלי או להתאים אותה למציאות החדשה, כדי שתוכל לשרת את עולם העיצוב כפי שעשינו תמיד. בכאב גדול הגעתי למסקנה שלא אוכל להמשיך עם החלום שלי, וכך  גם עם החלומות של מעצבים וסטודיואים רבים. הנסיבות הנוכחיות לא מותירות לי ברירה אלא לסיים את הפעילות של ונטורה פרוג׳קטס״.

האנשים הנכונים

תחילתו של המיזם הייתה מבטיחה: זה היה בשבוע העיצוב של מילאנו 2010. זה היה שבוע עיצוב שגרתי למדי: שום השקה משמעותית של מוצר חדש לא התקיימה בו, שום מסיבה רבת משתתפים שכולם חייבים להשתתף בה, שום מגמה חדשה או כוכב חדש בשמי העיצוב, שום אירוע שייחקק בזכרון. אבל אז הגיע ענן האפר הוולקני: מה שהתחיל כנושא אזוטרי לשיחה נהפך במרוצת סוף השבוע לשיחת היום.

ומלבד אותו ענן, היה מתחם עיצוב חדש שמשך את תשומת הלב. בעבר, היה נהוג להבחין בין סלון הרהיטים המסחרי שנושא אופי שמרני יחסית, מכיוון שמשתתפות בו חברות גדולות ומבוססות, שמנסות לפנות לקהל הרחב ביותר, לבין מתחמים כמו אזור טורטונה (Zona Tortona), שהתאפיין במעצבים צעירים ובעיצובים ניסיוניים יותר. אבל, באותה שנה כבר היה ברור שגם אזור זה לבש צביון מסחרי לכל דבר ואיבד מאופיו הצעיר והחתרני.

וכרגיל, כשאזור אחד מאבד מזוהרו, נולד אזור אחר שטוען לכתר. ב־2010 צץ בחלקה הצפון־מזרחי של מילאנו מתחם ונטורה למברטה, שם נעשה שימוש בין היתר בחללים ששימשו בעבר כמבני תעשייה, כמוסכים ובמבני משרדים שעוד לא אוכלסו. הציגו שם בעיקר מעצבים הולנדים, לצד בוגרי אקדמיות לעיצוב מבריטניה ומהולנד, והתוצאה הייתה מתחם מרענן ויוצא דופן בנוף שבועות העיצוב.

היוזמה נבעה מהאכזבה שחשו מעצבים לאחר ביקור בטורטונה בשנים האחרונות, ומהרצון לגרום למבקרים ״הנכונים״, שמוכנים להתאמץ ולסטות מהמסלול השגרתי, לראות עיצוב צעיר וניסיוני שאינו מנסה להתאים עצמו לאינטרסים מסחריים

פולביה ראמוגידה, נציגת החברה במילאנו, סיפרה בזמנו שהיוזמה להקמת המתחם החדש נבעה מהאכזבה שחשו מעצבים רבים לאחר ביקור בטורטונה בשנים האחרונות, ומהרצון לגרום למבקרים ״הנכונים״, שמוכנים להתאמץ ולסטות מהמסלול השגרתי, לראות עיצוב צעיר וניסיוני שאינו מנסה להתאים עצמו לאינטרסים מסחריים.

ואמנם, אחת התצוגות המרשימות באזור היתה תערוכה של בוגרי האקדמיה לעיצוב של איינדהובן, ששמה הקצר הסתכם בסימן אחד: ״?״. ״שאלות הן ההתחלה של כל דבר״, הצהירה כותרת המשנה של התערוכה, במין מחשבה רפלקסיבית על מה שקורה מסביב. כל אחד מהמעצבים המשתתפים בה עסק בשאלה אחרת שמעסיקה את עולם העיצוב וניסה למצוא לה פתרון עיצובי, שלא התבטא בהכרח באוביקט יחיד. כך נבחנו לדוגמה השאלות איך מסורות מתייחסות לתרבות, מה התפקיד של מטאפורה, אם עיצוב יכול לעמת אותנו עם סטנדרטים כפולים, אם אני עבד למחשב שלי, אם אמנות יכולה להיות פונקציונלית, אילו סוגי רגשות מעורר שיער, ו״שאלת השאלות״ בתחום העיצוב – האם הכל כבר נעשה.

דיזיין בוננזה

שנה לאחר מכן, ב־2011, גם העיצוב הישראלי תקע יתד בוונטורה למברטה. ״הבעלים של גלריה דילמוס סבור שהישראלים תופסים את מקומם של ההולנדים ככוח מוביל בשדה העיצוב, ויש לכך סיבה״, כתב בחשבון הטוויטר שלו מרקוס פיירס, הבעלים והמייסד של מגזין דזין. פיירס הכתיר בציוץ אחר את המעצבים הישראלים כחלק מ״הגיבורים שהציגו השנה במילאנו״.

שתי תערוכות מרכזיות שהציגו עיצוב ישראלי התקיימו במרחק הליכה קצר זו מזו. התערוכה פרומיס־דיזיין, שיתף פעולה של האוצר אלי רוזנברג עם פרופ׳ ואני פסקא, היסטוריון איטלקי של עיצוב – התקיימה במימון משרד החוץ (בסך מיליון שקלים). כ־50 מעצבים ישראלים, צעירים בצד ותיקים, הציגו בה כ־60 פרויקטים שחולקו לחמש קטגוריות: תעשייה, קראפט, ייצור עצמי, מחקר וחזרה לפרימיטיבי.

פרומיס דיזיין, 2011. צילום: Andrea Segato

גלית בגס, מתוך התערוכה היד החושבת, בצלאל, 2011. צילום: מ״ל

התערוכה של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, היד החושבת, חשפה קובץ נבחר של עבודות סטודנטים מהתואר הראשון והשני של המחלקה לעיצוב תעשייתי. התמה המרכזית של התערוכה היה המושג ״תבונת כפיים״, שביטא לפי אוצרי התערוכה חשיבה אחרת בין המוח ובין היד: חשיבה באמצעות עשייה, תהליך שמנוגד למתודולוגיות של תכנון מראש וביצוע תואם. 

הסטודנטים של בצלאל חזרו לוונטורה למברטה גם ב־2012 עם תערוכה נוספת, ״דיזיין בוננזה״. מרבית העבודות היו פרויקטים שהושקעה בהם כשנה של מחקר, פיתוח חומרי ופיתוח עיצובי, המייצגות חתך של התואר הראשון והשני. שם התערוכה צפן בתוכו את חלומותיהם של יוצרים צעירים בישראל ואת תהליך חשיפתן. כמו רגע גילויו של עורק זהב ראשי, הבהלה לאותו ״זהב״ הטמון בכל יוצר ויוצר היא הבוראת רעיון חדש וחושפת אוצר שנדמה כבלום. 

אולם, מה שסימן לאלפי המבקרים במילאנו את ונטורה למברטה כמקום ״הנכון״ להיות בו, היה דווקא – באופן אירוני – המותגים הגדולים. באותה שנה ענקית הריהוט השוודית איקאה, שאינה משתייכת לתעשיית העיצוב האיטלקית (או ההולנדית), הציגה שם מפגן כח מרשים.

זו הייתה בסך הכל הפעם השלישית שאפשר היה לפגוש את המוצרים של איקאה בשבוע העיצוב של מילאנו, ומבין כל חברות הרהיטים, המעצבים הצעירים, הגלריות הוותיקות והפרויקטים הניסיוניים, דווקא התצוגה של חברה שמזוהה עם ריהוט בסיסי לאו דווקא באיכות הטובה ביותר – הצליחה לבלוט. חלל התצוגה הזמני שהקימה החברה באזור, היה מזמין, נעים ומושך לעין.

איקאה, 2012. צילום: מ״ל

״מקומו של עיצוב בבתים אמיתיים״ היתה הסיסמה שליוותה את שלטי החוצות והפרסומים של איקאה, והמסר היה ברור: בעוד שאחרים מנסים להרשים בפריטי ריהוט יקרים מדי או ניסיוניים מדי, באיקאה אפשר למצוא את הדבר האמיתי, את מה שבאמת צריך בבית, ולא פחות חשוב – את מה שכמעט כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות.

הכניסה של איקאה ללמברטה הייתה סימן לבאות: שנה לאחר מכן, ב־2013, המתחם צמח לממדים כמעט מפלצתיים. מה שהיה רק לפני שלוש שנים אזור חדש ומסקרן, נהפך למתחם גדול מדי שקשה להתמצא בו ולעקוב אחרי מאות המעצבים, החברות והמוסדות שמציגים בו. בניסיון לעשות סדר בבלגן חולק המתחם לתת־אזורים שהוקדשו לאקדמיות לעיצוב מכל העולם, להצגת עבודות בתהליך בניגוד לעבודות סופיות ועוד. אבל זה לא עזר.

תחנה סופית: התחנה המרכזית של מילאנו

במשך ארבע שנים – ועד 2017 – הרעננות שאפיינה את ונטורה למברטה בתחילת דרכה הפכה במהרה לבליל של תצוגה. המאמץ שנדרש להגיע לאזור, כמו גם השוטטות האינסופית בין חללי התצוגה, עייפה את המבקרים שהמשיכו לפקוד את האזור. השילוב של כך ושל מחירי השכירות שהאמירו – הביאו את המארגנים לנטוש את האזור ולהשיק ב־2017 מתחם תצוגה חדש במחסנים ההיסטוריים הנטושים של התחנה המרכזית של מילאנו: Ventura Centrale.  

בניגוד לאחות הבכורה של המתחם – ונטורה למברטה, שהתמקדה במעצבים צעירים ואקספרימנטליים – חללי התצוגה החדשים כללו מותגי עיצוב מבוססים ותצוגות שהתאפיינו במאפיינים מוזיאליים. האקספרימנטליות הופנתה למותג חדש – Ventura Future – שהתמקם בלב טורטונה (שעשתה בשנים האחרונות קאמבק מפתיע), עם מעצבים צעירים מכל העולם שמציגים פרויקטים וקונספטים חדשניים בדיסציפלינות מגוונות, המתייחסים לעתיד באופן חברתי, כלכלי, תרבותי או חומרי. 

סלוויאטי, 2017. צילום: Maurizio Polese

בין המציגים שחנכו את ונטורה צ׳נטראלה ב־2017 היו לי ברום הלונדוני, שהציג על גבי קרוסלה מסתובבת ועל רקע מחוספס ואורבני כמה מפריטי הריהוט והתאורה שלו מעשר השנים האחרונות כשהם צבועים בלבן; ומרטן באאס ההולנדי שהציג את מיצב הרמקולים שלו, May I have Your Attention Please. לצידם, אחד המיצבים המרשימים והמפתיעים היה Decode/Recode של חברת Salviati, אחת מיצרניות הזכוכית הוותיקות במוראנו, שהוקמה בשנת 1859. 

המיצב שחקר את תמת המודולאריות בזכוכית, כלל שני חללים תחת הניהול האמנותי של לוקה ניקטו ובן גורהאם. הראשון כלל 53 טוטמים שהורכבו מ־226 יחידות זכוכית ב־15 צבעים וב־10 טכניקות עיבוד שונות. השני כלל 6,072 יריעות זכוכית ב־8 צבעים ובארבע טכניקות עיבוד, שחוברו ל־506 גופי תאורה. התוצאה הייתה מרשימה והפגינה את יכולות העיבוד השונות של סלוויאטי, ושילבה בין מחקר, חדשנות, טכנולוגיה ומסורת; בין הכבוד למה שנעשה בעבר לשאיפה להמציא דרכים חדשות לעבוד עם זכוכית; ובין העיצוב העכשווי לעבר של החברה ושל העיצוב האיטלקי.

שנה לאחר ונטורה צ׳נטראלה כבר הפכה לעובדה מוגמרת, כאילו הייתה שם תמיד, עם מבקרים שעומדים בתור להיכנס לתצוגות השונות וכמה מהמיצבים הבולטים של שבוע העיצוב. אחד המרשימים בהם היה פרויקט הדיינר של חברת קוסנטינו, שתוכנן על ידי האדריכל דייוויד רוקוול וסטודיו 4×2 האמריקאים. החלל עוצב כמחווה לעיצוב האמריקני והעניק פרשנות מודרנית לדיינר הקלאסי שבצד הדרך, עם ישומים חדשניים כמו בר משקאות, עמדות עבודה, אי ושולחנות עשויים בצבעים שונים של  משטחי החברה.

הדיינר של קוסנטינו, 2018. צילום: Stefano Tripodi

בשנה שעברה (2019) חזרה קוסנטינו למתחם עם Raytrace, המיצב שעיצב בנג׳מין הוברט בצורת מנסרה. קרני אור באפילה היו מרכיב־יסוד בלא מעט מהמיצבים והמיצגים באותה שנה: כך במיצב Bodies in Motion של המעצב טוד ברייצ׳ר וחברת Humanscale, שהזמינו את הצופים לרקוד ולהניע את קרני האור בגופם; וכך גם ב־Raytrace, שאורכו היה 25 מטרים וגובהו 6 מטרים. הוא הורכב מ־750 מ״ר של דקטון, המשטחים האולטרה־קומפקטיים של קוסנטינו, והואר על ידי 29 כדורי זכוכית ו־87 נורות LED. 

״אני רוצה שלאנשים תהיה תגובה עצבית וחושית למיצב, ואני מקווה שאנשים יקחו מפה דברים שונים״, אמר הוברט במה שכעת אפשר לקרוא כנבואה שהקדימה את זמנה. ״שבוע העיצוב של מילאנו הוא משוגע, יותר מדי דברים להספיק לעשות, לראות, יותר מדי fomo (הפחד להחמיץ). חלל כמו זה צריך לעזור לך לשכוח, כאילו נכנסת לפלנטה אחרת. בשבילי זה לברוח, להימלט ממה שקורה בחוץ לכמה דקות, לעצור לרגע״.

לא רחוק משם הציג מרטן באס את המשכו של המיצב מהשנה שעברה. תחת הכותרת I Think Therefore I Was (פראפרזה על ״אני חושב משמע אני קיים״ של דקארט), הוא הציב מאות מסכי טלוויזיה שמשדרים במקביל המוני ״ראשים מדברים״ – חלקם מוכרים כמו אובמה, מדונה או נתניהו וחלקם זרים. בתוך הקקופוניה הזו, מי שעצר לרגע והקשיב, שמע את כולם אומרים רק דבר אחד – I think. באס היטיב אף הוא להצביע על הבלבול ועומס היתר שאופף את חוויית שבוע העיצוב, ובאותה נשימה הזכיר לנו שמה שהכי חשוב הוא להמשיך ולחשוב.

אובדן גדול

בשלב זה קשה לנבא מה יעלה בגורלם של אירועי העיצוב הגדולים, אלו שאמורים להתקיים השנה ועדיין לא התבטלו, כמו גם אלו שמתוכניים לשנה הבאה. בהודעה לעיתונות שפרסמה וולנברג ביום שישי לא הייתה התייחסות לחברת האם, Organization in Design, שסביר להניח שספגה אף היא נזק גדול ממשבר הקורונה. 

״למען האמת, אני עדיין לא יודעת אם Organization in Design תשרוד את המשבר הזה אחרי 15 שנות קיומה״, אמרה וולנברג למגזין דזין. ״אבל בשבילי פחות חשוב באיזו דרך אנו שורדים, אלא יותר אם בכל זאת נוכל ליצור דברים רלוונטיים לעולם העיצוב בעתיד, וזה משהו שתמיד עשינו״.

מרטן בס, I Think Therefore I Was. צילום: מ״ל

בתגובה לידיעה על סגירתה של ונטורה פרוג׳קטס אמר מארטן באס ש״ונטורה פרוג׳קטס יצרו מאפס משהו יחודי, והצליחו לחדש ולהרחיב את הקונספט שלהם במהלך השנים. מעצבים רבים, כולל אני, זכו להזדמנות להציג את עצמם באמצעותם. הם העניקו צבע לשבוע העיצוב במילאנו והמבקרים ידעו שהם יכולים לצפות למשהו טוב. הייתי בהלם כשמרגריט התקשרה אלי וסיפרה לי על החדשות. זה אובדן גדול״.

״לעת עתה, אני מסתכלת אחורה בגאווה ובהכרת תודה עצומה על מה שהצוות שלי ואני הצלחנו להשיג בעולם העיצוב״, מסכמת וולנברג. ״עם יותר מ־7,000 מציגים, הצגנו אינספור פתרונות פורצי דרך מדהימים לעולם. אנו מקווים בכנות שהאווירה המתחדשת של אירועי עיצוב גלובליים תחזור בקרוב. יותר מתמיד, כדי להתמודד עם המשבר הזה ועם התוצאות שאחריו, העולם זקוק ליצירתיות, למשחקיות ולכושר ההמצאה שהעיצוב יכול להציע״.

The post תחנה סופית: ונטורה פרוג׳קטס נפרדת ממילאנו appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עידן, בוקר טוב. איך החזרה האיטית לשגרת פוסט קורונה עוברת עליך?

הי בוקר טוב יובל, האמת שאני ממש שמח להשתנות יחד עם התקופה ולבנות עבורי שגרה חדשה, אני חושב שזה די בזבוז לשאוף לחזור לאותה שגרה בדיוק

איך ובמה זה בא לידי ביטוי?

התקופה בבית היתה זמן לחשוב ולתעדף מחדש, נראה לי שזו היתה הזדמנות טובה לנסות ולהבין מה חשוב לנו ולמה אנחנו מעוניינים לתת יותר אנרגיה בהמשך. אני חושב שהמושג קהילתיות קיבל אצלי יותר משקל, ובחנתי יותר לעומק איפה נמצאים היכולות והכשרונות שלי שדרכם אני יכול לתרום לסביבה שלי בצורה משמעותית

יכול להיות יותר ספציפי? מה תכלול השגרה החדשה שלך?

כן, בשנתיים האחרונות אני עובד עם ילדים במוסדות שונים ביניהם מוזיאון תל אביב לאמנות, שם אני מדריך סיורים ומפעיל סדנאות. בתקופה בבית פתאום כל שלושת המוסדות שאליהם הגעתי לעבוד עם ילדים הפסיקו את הפעילות בין לילה. ראיתי מסביבי את העולם עובר למוד דיגיטלי דרך ממשקי וידאו כמו זום, ואני חייב לומר שזו לא היתה אופציה בכמה שבועות הראשונים

למה?

כל סיבה אפשרית שיכלה למנוע מבעדי לעשות את הצעד עלתה לי לראש והמון חסמים. אני מטבעי אמן ויוצר מאוד טקטילי. החומר והמגע הפיזי בו מאד חשובים לי, ובאותה רוח גם הקרבה הפיזית בעשיה עם אחרים

ובטח עם ילדים…

ובטח עם ילדים…

עידן ביטון. צילום: עמרי שפירא

תגיד, מה מושך אותך בלעבוד עם ילדים?

בשלוש השנים האחרונות, במהלך התואר השני לאמנות בבצלאל, התחלתי לעבוד עם ילדים במשרה חלקית, כי זה היה זמין ואפשרי בזמן לימודים. מאז קבלתי מלגת עמיתי בצלאל לעבודה עם ילדים בבית ספר יסודי ומלגת אמן מורה של משרד התרבות. העבודה עם ילדים הפכה להיות משמעותית עבורי, כי היא תמיד מזכירה לי את הסיבות שבגללן פניתי לתחומים יצירתיים. את התהליך האישי המשמעותי שעברתי דרך יצירה אני עובר עם אחרים, ומעודד ומדרבן אותם לנסות ולהתנסות ביצירה.

ילדים פוגשים את עצמם ברגעי יצירה ונפגשים עם צדדים שלהם שהם אוהבים וגם פחות אוהבים: להיות זה שמדרבן אותם להמשיך זו זכות שלימים תתפרש לאהבה עצמית ובטחון עצמי מועצמים

ואני אומר אחרים כי אנשים בכל גיל יכולים להרוויח מהתנסות יצירתית כלשהי, ולא רק ילדים. הכל מאוד רגיש בילדות, מאחר ואלו רגעים שבהם אנחנו מתעצבים להיות המבוגרים שנהיה בעתיד. יצירה היא כלי ביני לבין הילדים שדרכו אנחנו נפגשים בכדי לספק אחד לשני תשומת לב, דרבון ועידוד. ילדים פוגשים את עצמם ברגעי יצירה ונפגשים עם צדדים שלהם שהם אוהבים וגם פחות אוהבים: להיות זה שמדרבן אותם להמשיך זו זכות שלימים תתפרש לאהבה עצמית ובטחון עצמי מועצמים

לגמרי. אז כמו שכתבת, את החשיבות של עבודה (ולא רק עם ילדים) עם קרבה פיזית אני מבין, ותוהה איך היה המעבר לזום

אז לאחר אבל קצר של ימי הקרבה הפיזית ועבודה אמנותית עם ילדים, הגיעה התעוררות. התחלתי לשאול את עצמי פחות מה אנחנו מפסידים מהמצב, ויותר מה אנו עשויים להרוויח ממנו. ואז יצאתי לחקור ולבדוק שיעורי אמנות דרך זום והפסקתי להגיד לא לרעיון…

גיליתי שילדים מבינים בצורה אינטואיטיבית ממשקים של עבודה מרחוק, וברוב המקרים אין להם את השוק שאנחנו המבוגרים חווים עם השינוי הטכנולגי הזה. הם לא חווים את האבל הזה שאני חוויתי, אז הבנתי שגם לי יש הזדמנות ללמוד משהו מהם

מה גילית?

אז כבר בשיעור הראשון, ממש הופתעתי לגלות שזה יכול לעבוד. אמנם צריך להערך לזה בצורה מעט שונה אבל זה בטוח עדיף מלא להנגיש את עצמי לילדים כלל. ילדים יושבים בתקופה הזו בבית וצמאים לשיח מעודד חיובי וכיפי, אפילו אם הוא בצורה וירטואלית. גם גיליתי שילדים מבינים בצורה מאוד אינטואיטיבית ממשקים של עבודה מרחוק וברוב המקרים אין להם את השוק שאנחנו המבוגרים חווים עם השינוי הטכנולגי הזה…

הם לא חווים את האבל הזה שאני חוויתי, אז הבנתי שגם לי יש הזדמנות ללמוד משהו מהם. עוד גיליתי את היתרונות של השיטה: אני יכול להציע את עצמי לשיעור עם ילד שנמצא בכל מקום על פני כדור הארץ תוך שניות ומיד לאחריו לעבור לילד הבא. לילדים יש את היכולת להשאר באיזור הנוחות שלהם (הבית שלהם, החדר שלהם, חדר המשחקים שלהם) וזה גורם להם להיפתח ממש מהר לתהליך

יולי מרכוס

אז איך זה עובד? זה ילדים שהכרת קודם? כמה זמן כל שיעור? מה קורה שם? מה אתה עושה איתם (אני מניח שזה משימות קצרות יחסית)?

אוקיי, אז שיעור הוא 50 דקות ואני עובד עם ילדים שהכרתי קודם וגם עם ילדים שאני לא מכיר בכלל, ואפילו עם ילדים מחו״ל. אני שולח להורים רשימת חומרים (לרוב חומרים זמינים ויומיומיים שיש בבית כבר), והם מכינים שולחן יצירה עבור הילד. בשיעור הראשון אני מפיג פחדים שעלולים לעלות בילד/ה ומדבר איתם על התקופה, על עבודה מול מחשב, על לא ללכת לגן ולבית ספר ואז דרך משימות פשוטות (על פי גיל) אני מתבונן מה הילד צריך ממני…

איזה משימות לדוגמה?

אנחנו מתחילים בלסדר את עמדת העבודה שלנו, להציג ולהכיר את כל החומרים שבחרנו להשתמש בהם (אני מגיע מרקע של מטבח וזה נוכח ). לדוגמה, בעבודה עם טושים אנחנו נבחר עשרה טושים לערך אחד אחד ואת השאר נשים בצד. הילדים יציגו לי כל טוש, יגידו לי את הצבע שלו ומשהו שהצבע הזה מזכיר להם. יש לנו תמיד זמן וקצב איטי זה משהו שאני מעודד…

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אחרי שסידרנו לנו עמדה מוכנה לעבודה ואנחנו מכירים כל דבר שבחרנו שיהיה על השולחן, נתחיל להשתמש בחומרים. לדוגמה, בשיעורים ראשונים אני אוהב לבנות איתם שפה של צורות אישית שלהם, שבה כל צורה מיוצגת על ידי צבע. עם מכלול הצורות הם מתחילים להרכיב אפשרויות שונות של ציורים: הם אוהבים לראות את אינסוף האפשרויות של השפה שלהם. אני מקפיד לקרוא לזה על שמם ״יצרת את השפה של אריאל… אדם… יולי… גל…״.

והכי חשוב: גיליתי שהם נהנים, והם נשארים כי כיף להם. מי אנחנו שנחליט מראש שזה לא עובד? 🥰

תגדיר ״עובד״? כי יכול להיות פער בין זה שהם נהנים וההורים מרוויחים שעה בשקט, לבין ילד שמתפתח מבחינה אמנותית (ואני לא טוען שהוא לא, וגם לא חושב שהתוצר של כל שעה כזו ישר צריך ללכת למסגור)

התפתחות אמנותית היא התפתחות רגשית: ילד שאוהב את מה שהוא עושה הוא ילד שמפתח אהבה עצמית ובטחון עצמי; הוא ילד מפותח אמנותית. טכניקה מאז ומעולם היא משנית עבורי

שאלה מעולה. אני חושב שזה עובד מאחר שאנחנו מרוויחים את כל שלושת הדברים שציינת ויותר. חשוב להדגיש שהעבודה שלי עם ילדים היא לא תלויית תוצרים, למרות שיש לכך ערך משמעותי. התפתחות אמנותית היא התפתחות רגשית: ילד שאוהב את מה שהוא עושה הוא ילד שמפתח אהבה עצמית ובטחון עצמי; הוא ילד מפותח אמנותית. טכניקה מאז ומעולם היא משנית עבורי.

אני גם מלמד הורים להגיב ליצירות של הילדים שלהם וזה חלק מאוד משמעותי (אני מפתח גם סדנה להורים לפיתוח כלים לעבוד דרך יצירה עם הילדים בבית). יצירה היא רק כלי להעניק לילדים את היכולת להיות אנשים שמסתכלים על עצמם בראי באהבה. וכן, הנאה לילדים ו־50 דקות חופש להורים הן יתרונות לוואי של התהליך וגם הם חשובים…

ינאי ואורי אבני שלו

אז מה נראה לך עכשיו האידיאלי? לחזור לפיזי, לדבוק לווירטואלי או לנסות לשלב בין השניים?

היופי הוא והתגלית החשובה ביותר עבורי היא שלא צריך לבחור, אני בכלל בתקופה של מותר ואפשר הכל, אין צורך להגביל עצמנו בבחירה. אני מתחיל להציע סדנאות פיזיות בסטודיו הביתי שלי, ואם לאמא לא מתחשק להגיע מהרצליה או מניו יורק אני יכול לפגוש את הילד שלה בזום…

יפה. משהו חשוב נוסף לספר? מה עוד בתכניות?

אני חייב לומר שהתקופה האחרונה גרמה לי להסתכל על כל מה שעשיתי עד כה ואיפה היכולות שלי לשפר חיים של אחרים באים לידי ביטוי. אני מאוד נהנה לעבוד עם ילדים ומאוד נהנה לקחת את מה שאני לומד מהם לרגעים שלי לבד בסטודיו ולהשאר חופשי ביצירה בדיוק על פי אותם כללים שאני מחנך אותם… זו סימביוזה.

ואני מזמין את כל מי שרוצה לגדול דרך יצירה, להעניק את הזכות הזו לילדים שלו או לדעת טוב יותר איך לתקשר עם הילדים בבית דרך יצירה, לפנות אלי

אדם אבן

אריאל פוני

The post אם לאמא לא מתחשק להגיע מהרצליה או מניו יורק, אני יכול לפגוש את הילד שלה בזום appeared first on מגזין פורטפוליו.

מנכ״ל מוזיאוני חיפה, יותם יקיר, נענה למחאת האמניות המציגות בתערוכה ״עושות היסטוריה״, וחזר בו מההחלטה לנעול את התערוכה חודש לפני המועד המתוכנן. הבוקר (א׳) הודיע המוזיאון, כי התערוכה תישאר על כנה עד למועד הסיום המתוכנן, ב־20 ביוני. עם זאת, המוזיאון אינו מתחייב על מועד הפתיחה מחדש, כך שבפועל יתכן שהתערוכה לא תזכה לחשיפה נוספת. בשבוע שעבר דובר על פתיחה מחודשת בטווח התאריכים 5־15 ביוני. מועד הפתיחה יהיה משמעותי עבור האמניות ולפיו תיקבע האפשרות להגיע לקהל נוסף. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בהודעת המוזיאון נכתב: ״בעקבות תחושת פגיעה של אמניות תערוכת ׳עושות היסטוריה׳, מודיעים מוזיאוני חיפה כי התערוכה לא תורד ותישאר על כנה במוזיאון עד תום התקופה שתוכננה מראש. 

״מוזיאוני חיפה נמצאים בתקופה קשה מאד בעקבות מגפת הקורונה ומצב כלכלי מורכב של אובדן הכנסות במיליונים. כ90% מעובדי המוזיאונים אינם מועסקים כרגע וההכרח להתמודד עם המצב המורכב שנוצר, ילווה את מוזיאוני חיפה עוד תקופה ארוכה.

״עם זאת, לנוכח תחושת פגיעה של האמניות והאמנים שהציגו בתערוכה ועל מנת להסיר כל ספק שלא הייתה כל כוונה לפגוע באיש – הודיע מנכ״ל המוזיאונים כי התערוכה תישאר עד התאריך שתוכנן מראש ה־20 ביוני. הציבור יוכל לבקר בתערוכה לאחר פתיחת המוזיאון בקרוב (תאריך מדויק טרם נקבע). בנוסף, אורחי האמניות יוכלו לבקר בתערוכה גם עוד לפני פתיחת המוזיאון, בתיאום, כפי שנעשה בימים האחרונים״. 

מוזיאון חיפה לאמנות. צילום: סטס קורולוב

כפי שפורסם בשבוע שעבר, האמניות קיבלו הודעה חד־צדדית מהמוזיאון, לפיה הוחלט לנעול את התערוכה ולהחליפה טרם הפתיחה מחדש, והן התבקשו לפנות את עבודותיהן מהמוזיאון במהירות. המוזיאון הסביר זאת בצורך תפעולי, כדי לא לפתוח ולסגור מחדש לצורך הקמת התערוכה הבאה. האמניות, שהמתינו בחודשי הקורונה לפתיחה המחודשת של התערוכה, מחו על ההחלטה ופתחו בהידברות עם הנהלת המוזיאון. לפני שבוע התקיימה פגישת זום של האמניות עם יקיר, וכעת התקבלה ההודעה על שינוי ההחלטה.

מדובר בעשרות משתתפות ומשתתפים מהארץ ומהעולם, בתערוכה חשובה ומוצלחת שעוסקת בפמיניזם ואקטיביזם פמיניסטי. התערוכה חשובה לא רק לאמניות, אלא גם לקהל שוחרי האמנות ולציבור הכללי. חשיבותה רבה גם בנוף התערוכות בעידן שלאחר metoo# שבו העיסוק בשאלות של שוויון וחשיפה ראויה לנשים אמניות בעולם האמנות מקבל משנה תוקף. 

בהינתן הקושי התקציבי המוזיאון היה יכול לבחור להאריך את משך הצגת התערוכה וכך לחסוך בעלויות ההקמה של תערוכה חדשה בתקופה הקרובה.

The post מוזיאון חיפה לא יקדים סגירת התערוכה ״עושות היסטוריה״ (אבל האם יפתח קודם?) appeared first on מגזין פורטפוליו.

סדרת ההרצאות של חגית פלג רותם ב־zoom מתחדשת, עם נושאים ותאריכים נוספים. העיסוק באמנות עכשווית מאפשר להתבונן בחיים דרך האמנות ולהתבונן בעולם האמנות מזווית של אקטואליה: מגיפת הקורונה והשפעתה על עולם האמנות; יחסי כוחות ומגדר; כסף; מגמות וטרנדים באמנות, כמו עיסוק בטבע, אמנות חברתית ועוד. כל אחת מההרצאות מדגימה תופעה ומנתחת אותה, מציגה דוגמאות מהעולם ומהארץ, ולוקחת את הצופים למסע בזמן וברחבי הגלובוס, בעקבות האירועים החמים והעבודות המעניינות ביותר.

התשלום להרצאות בתקופת הקורונה כראות עיניכם (דאנא). העברה בביט / פייבוקס / פפר פיי לטלפון 052-3423221 או בהעברה בנקאית (צרו קשר לפרטים: hagit@prtfl.co.il).

במסגרת המגבלות של משבר הקורונה ההרצאות החליפו סיורים בשטח ועברו למרחב הביתי הנינוח. וכעת, לדרישת הקהל, מועדים חדשים להרצאות ועוד נושאים חדשים:

המוזיאון סגור, כנסו כנסו – על עולם האמנות בימי קורונה / 19.5, 19:00

על סיורים וירטואליים בחללי רפאים, על בדידות, סולידריות ויצירתיות שמוצאת דרכים חדשות בתקופת ההסגר. יוזמות והתמודדות יצירתית של מוסדות ושל אמנים בארץ ובעולם; הנהירה לפעילות וירטואלית אונליין; העבודות המעניינות והתופעות הוויראליות שצמחו בתקופה ייחודית זו; ולבסוף גם מבט אל התוכניות לעתיד ומחשבות על השינויים בהרגלי העבודה והצפייה באמנות. שלישי, 19.5, בשעה 19:00

צחוק מהעבודה – על הומור באמנות / 24.5, 19:00 

מהבננה על הקיר ועד לגזירה ומכירה (אחת אחת) של ציור הנקודות של דמיאן הירסט. על שימוש בהומור באמנות, אירוניה, גיחוך וגרוטסקה, לשם פרובוקציה, ביקורת חברתית או כאסטרטגיה אמנותית. ראשון, 24.5 בשעה 19:00

צילום: מירה נחמן

״שתחיו בזמנים מעניינים״ – קללת הביאנלה בוונציה / 25.5, 21:00 

על קללה וברכה, על אמנות נבואה ותיקון. כותרת הביאנלה בוונציה 2019 ״שתחיו בזמנים מעניינים״, מצטטת קללה סינית עתיקה. מגיפת הקורונה והמשבר הבלתי ייאמן שהביאה איתה נראים כמו התגשמות מהירה במיוחד של הקללה, ועבודות האמנות הרבות בביאנלה וסביבה שעסקו בחרדה לעתיד ובתחושות אפוקליפטיות נראות לפתע רלוונטיות במיוחד (וכך גם אלה שמציעות נחמה ותיקון). קללה או ברכה – לאמנות יש כוח נבואי, וגם יכולת לרפא ולהקל על תחלואי העולם. שני, 25.5, בשעה 21:00

לחיות על הקצה – אמנות טוטאלית / 31.5, 19:00 

אמנות קיצונית, טוטאלית, אמנות שמשתלטת על החיים, חיים שהופכים למיצג. על כמה מהתופעות המרתקות והמוזרות בעולם האמנות – ראשון, 31.5, בשעה 19:00

צילום: מל

אופרה על חוף הים בביתן של ליטא, הביאנלה בוונציה 2019

נשים בעולם האמנות – איפה כולן? / 2.6, 19:00

על פערים היסטוריים; על עליית כוחן ומעמדן של נשים באמנות העכשווית; על אמניות פורצות דרך; על תקרת הזכוכית בעולם האמנות והאם באמת יש רוחות של שינוי בזמן האחרון? אולי זה אפקט METOO# ואולי באמת התקדמנו: בשנים האחרונות נראה שמוסדות האמנות הגדולים עושים מאמץ לתיקון אי״השוויון והצבת אמניות בקדמת הבמה: מהביאנלה בוונציה, דרך תערוכות יחיד גדולות במוזיאונים, גילוי מחדש של אמניות מבוגרות ואפילו כאלה שהלכו לעולמן. ועדיין, אם בודקים את הנתונים, יש פער ניכר בין מראית העין וההד התקשורתי לבין היקף התערוכות, מחירי העבודות והחשיפה הכללית שלה זוכים אמנים גברים לאמניות. שלישי, 2.6, בשעה 11:00

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

The post סדרת ההרצאות של חגית פלג רותם ב־zoom: כל הנושאים, כל המועדים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי משי, בוקר טוב. אני מוכן

הי יובל, בדיוק סיימתי לצפות בסרטים שלי: רציתי להיזכר בהם לפני שנדבר, כבר עברו שלוש שנים מאז….

כן, אבל לפני שנדבר עליהם: מה שלומך? איך החזרה לשגרת פוסט קורונה עוברת עליך?

החיים שלי לפני הקורונה ובזמן הקורונה נראים כמעט אותו דבר ומרגישים קצת אחרת. בגלל שבשגרה אני עובדת מהבית ורק יוצאת לטייל קצת בטבע לנקות את הראש מדי פעם, אז פשוט המשכתי באותה השגרה רק עם קצת פחות הסחות דעת…

איפה הטבע הזה שאת מדברת עליו?

אני גרה עכשיו בקיבוץ כפר סאלד שבגליל העליון: זה קיבוץ שנבנה על צלע של הר, אז כשאני יוצאת זה תמיד לעלות את ההר או לרדת, ויש נוף מהמם

נייס. תמיד גרת בסביבה?

גדלתי בקיבוץ דפנה, שגם הוא בגליל, אבל אחרי הצבא גרתי תקופה במעגן מיכאל, ובהמשך גם בירושלים כשלמדתי בבצלאל

ובמחלקה לאמנויות המסך בבצלאל עשית גם את סימני מים וגם את סימני מלחמה, שכעת כולם יכולים לראות ברשת?

כן. את סימני מים יצרתי בשנה השלישית של הלימודים, וסימני מלחמה היה פרויקט הגמר

סימני מים

ספרי אם כך במה עוסקים הסרטים ומה הביא אותך ליצור אותם

בשנה ג׳ קיבלנו תרגיל ליצור יומן אישי או מקומי בווידיאו, וכשנסעתי לדפנה לבקר את ההורים התחלתי להסתובב עם מצלמה בקיבוץ: רציתי לעשות תיעוד של ההתרחשות וחיפשתי דרמה בקיבוץ. ראיתי את הנחל זורם, הכל היה נראה מאוד פסטורלי, חשבתי שזה יהיה הסרט הכי משעמם בעולם. תוך כדי השיטוט עם המצלמה שמתי לב למקלטים והחלטתי לרדת לצלם שם.

דרך עדשת המצלמה פתאום צפו לי זכרונות ילדות ונעורים במין תפזורת, והתחלתי לערוך את החומרים, לכתוב זכרונות, חלומות, לחפש תמונות וקטעי וידיאו מהעבר שלי ומהעבר הקולקטיבי, כלומר מהחדשות… וכך יצא שהסרטים עוסקים בזכרונות שלי, אבל הם גם מבט על מציאות של מלחמה מתמשכת

וההחלטה על הטכניקה, שהמשיכה גם לאחר מכן?

את הקיבוץ שלי חוצה נחל וגם מקיף אותו. הנחל הוא מקום מפלט בשבילי, מקום ששוטף את המחשבות. צבעי מים גם הם כמו זיכרון או מחשבה נוגעים בדף ומתפזרים, לפעמים אין עליהם שליטה וכך גם מתגלים דברים חדשים בתוך תהליך של אנימציה, שהוא בדרך כלל אמור להיות מתוכנן בקפידה. חוץ מזה, ההורים שלי שניהם אמנים שמציירים המון שנים בצבעי מים, אני מניחה שגם זה השפיע עלי והיה לי מאוד נוח לגשת לזה

יפה. איזה פידבק קיבלת על סימני מים, ואיך התקדמת ממנו לסימני מלחמה: מה נשאר ומה השתנה?

כל שבוע הייתי מגיעה לבצלאל עם כמה שניות של אנימציה: התגובות היו מרגשות ונתנו לי המון חופש להמשיך, למרות שאין לסרט תסריט ברור ומתוכנן; זה היה מאוד משחרר בשבילי… וכשסיימתי את הסרט הוא הוצג בפסטיבלים בעולם, בינהם אוברהאוזן, פסטיבל נחשב לקולנוע אקספרימנטלי. הם ניסו גם להתקשר אלי לראיין אותי לרדיו ולעוד כמה דברים ולא עניתי להם, נורא נלחצתי שתהליך כל כך אישי פתאום נחשף ככה ואני צריכה לדבר עליו באנגלית פתאום.

כשסייימתי את הסרט הרגשתי שיש ממני המון ציפייה להתפתח עם הכיוון הזה, אז ניסיתי ללכת לכיוון אחר, ליצור סרט בדיוני על ילדה שחיה באי בודד, ואחר כך התחילו המון רעשים סביב הדירה שלי בירושלים, היה שם אתר בניה והמון רעש, אז התחלתי לצייר אמבולנסים. מפה לשם ברחתי לצפון, ושם חזרתי לנקודת ההתחלה, לזכרונות, לחיבור בין הטבע למלחמה, שמשתלבים בצורה כמעט הרמונית ביחד

סימני מלחמה

והפעם היה לך תסריט מובנה יותר? בכל זאת פרויקט גמר…

היו לי כל מני קצוות של תסריט; היתה לי תיקיה עם סאונד שהקלטתי של נחל, ציפורים, ממטרות משקשקות ומשקות את הדשא בקיבוץ; היו טקסטים עם תיעוד של חלומות וזכרונות מכל מני שנים; ציירתי המון ציורים וצלמתי את עצמי ואת חברים שלי מטפסים על עצים או יושבים ואוכלים אבוקדו, שיחזרתי את הזכרונות בוידיאו. 

בשלב מסויים לקחתי על עצמי את תפקיד העורכת, וכמו שניגשים לערוך סרט דוקומנטרי, יש עומס מטורף של חומרים, וצריך להחליט מה רלוונטי ומה לא, ובאיזה סדר כל זה יתחבר?

אבוקדו! זו אחת הסצינות האהובות עלי, כשהחייל קופץ לתוך האבוקדו, הוא נעלם בתוכו והקסדה שלו הופכת לגלעין. תהיתי באמת מאיפה הגיעה הסצינה הזו…

כן, קיבוץ דפנה מוקף מטעי אבוקדו. יש לאבוקדו צורה כל כך מעניינת, הוא גם נראה קצת כמו סוג של פצצה…

משי קופלביץ. צילום: אורנה רוטנברג

זה נכון. אז נחזור לעומס המטורף של החומרים ולעריכה: מה הנחה אותך בשלב הזה?

התחלתי את הסרט עם ציור של תינוקת שעל פניה מסכת אב״כ, כמין הסבר לצופים ״תראו, נולדתי ב־89, וב־1990 פרצה מלחמת המפרץ, כולם היו עם מסכות אב״כ, ואני נתקעתי שם״. אחרי זה מגיע האמבולנס שנפתח ונמתח, יחד עם הסאונד שפותח את מהדורת החדשות, ואז נכנסים לתוך העולם שלי שהוא בין אוטופי לדיסטופי. ציר הזמן פועל יותר לפי קצב, דבר מוביל לדבר…

קצת כמו במציאות, שבזמן התקפות הטילים לא היו כל כך אמצעים ויזואליים להיאחז בהם. בעיקר סאונד של טילים והליקופטרים, ומה שראינו בחדשות, זה מה שהזין את כל המצב הזה

אז מה רצית פה שיקרה לצופים? איזו חוויה רצית לזמן להם?

יש המון סרטים על מלחמה ורובם מאוד אלימים, גבריים, אפיים, מהירים, מלאים אקשן… והחוויה שלי היתה מאוד יומיומית, ציוצי ציפורים משתלבים באופן טבעי עם ההליקופטרים, החדשות ברקע, והנחל ממשיך לזרום למרות הכל

אני מרגיש שיש פה איזו תובנת פוסט־קורונה…

אני רגילה ששואלים אותי בראיונות, למה כל הדמויות שלך עם מסכה על הפנים? ועכשיו אחרי ההקורונה נחסכה ממני השאלה הזאת

טוב, עכשיו אני חייב: למה כל הדמויות שלך עם מסכה על הפנים?

יש לי המון תשובות… כל פעם אני עונה משהו אחר

מה התשובה הנוכחית?

אז דיברנו על צבעי מים, ומים, והנחל… והמסכה בסרט סימני מים היא כמו מסכה של צוללנית, נותנת לי חמצן בתוך המים, אבל גם תזכורת לכך שיש משהו מטריד שקורה פה. וככה הדמויות שלי ממשיכות ללכת עם המסכות, ובגלל שאני עושה אנימציה, יש לי אלפי ציורים של דמויות עם מסכות אב״כ, ואני כבר שוכחת שזה חיבור מוזר לפעמים והדמויות הופכות ליצורי כלאיים, שהמסיכה היא כבר חלק מהגוף שלהן.

אני גם אוהבת את הצורה של המסכה, כשגרתי בירושלים היתה תלויה לי מסיכת אב״כ מעל הדלת של החדר

טוב זה קצת מוגזם אבל לא מתערב לך במה שאת תולה בבית…

תגידי, אמרת בתחילת הצ׳אט שחזרת עכשיו לראות את הסרטים, להיזכר בהם. עברו שלוש שנים, הם היו בפסטיבלים, מה קרה שהחלטת עכשיו לשחרר אותם לעולם? ומה ראית בהם עכשיו שלא ראית בהם קודם? או שהיית עושה אחרת?

הטריגר היה שפנו אלי מבצלאל וביקשו לשתף את הסרטים בדף פייסבוק ואינסטגרם. אבל הרבה לפני כן חשבתי שאולי הגיע הזמן להוציא את הסרטים לרשת וחששתי מזה קצת. יש משהו מוזר בתהליך כזה ארוך ואישי, ערימות של דפים ומחשבות מתנקזים ללינק אחד בפייסבוק עם כמה לייקים, זה לא מתחבר לי כל כך.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ועכשיו כשצפיתי בסרטים, נזכרתי בפעם הראשונה שעשיתי אנימציה בצבעי מים, זה היה מרגש ממש לראות את זה חי פתאום. כשעושים אנימציה במחשב אז בכל שלב אפשר לללחוץ פליי ולראות איך זה נראה. כשעובדים ידנית אז מגלים מה יצא רק בסיום התהליך. לפעמים קורה שאני מגלה שכל מה שיצרתי במשך כמה ימים יצא לא טוב ואני זורקת ערימות של דפים, אבל כשזה עובד זה… וואוו!!!

ובסרט הנוכחי ניסיתי להמשיך בגישה הזאת, אבל כל פעם לא יצא לי טוב וגיליתי שממש שכחתי איך עושים אנימציה וכמה זה קשה. אז קניתי אייפד והתחלתי לתרגל מחדש את כל העסק הזה…

מה הסרט הנוכחי? על מה את עובדת עכשיו?

מתוך תהליך העבודה על הסרט הנוכחי

עכשיו אני מתעסקת בזכרונות של אבא שלי ממלחמת יום כיפור. הוא היה טנקיסט ברמת הגולן, ומדי פעם הוא היה מספר לי סיפורים מהמלחמה, זה תמיד היה ההפך מסיפורי גבורה, והוא איכשהו הפך את כל העניין למצחיק ומגוחך… אז החלטתי שהגיע הזמן לשבת ולהקליט אותו, ביקשתי ממנו לספר את כל מה שקרה במלחמה מהתחלה עד הסוף. בהמשך הבנתי שלא ממש היה ברור מתי זה התחיל ואיך זה נגמר…

מה שמעניין זה כשהטנקיסט נמצא בקו הראשון של האש, יש כאוס מטורף מסביבו והוא פשוט יושב בטנק ומקשיב למכשיר קשר. זה מטורף לגמרי להיות בכזה לחץ בלי יכולת לנוע בכלל, אם אין אפשרות לפרוק את המתח בתנועה אז עיקר העניין פה זה מה קורה לו בתוך הראש?

זה יהיה סרט ארוך יותר? ובאיזה שלב שלו את נמצאת וכמה זמן נראה לך שזה יקח?

אני חייבת לציין שברגע זה שמעתי וראיתי הליקופטר בחלון של הסטודיו שלי. אבל כבר הרבה שנים שהכל רגוע פה, נראה לי…

זה יהיה סרט ארוך יותר, בערך 10 דקות, כבר ערכתי את ההקלטות למן סיפור יחסית כרונולוגי, וציירתי בהשראת ההקלטות המון ציורים, סידרתי אותם על הטיימליין, ועכשיו אני עובדת על האנימציה.

בגלל שאני כבר לא סטודנטית, היה לי ברור שהפעם אצטרך לקבל תקציב יחסית גדול מקרנות של קולנוע כדי שאוכל להתמסר לעבודה על הסרט. זה אילץ אותי לעבוד בצורה הרבה יותר מסודרת. אי אפשר להגיע לפגישה ולהגיד שאני חוקרת ומתלבטת ומגלה תוך כדי…

זה נכון… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

נראה לי שזהו, אני אתן לסרטים לדבר…

The post סימני המים והמלחמה של משי קופלביץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

יצאתי לקניות בסופר ולא לקחתי עגלה. העמסתי את כל הקנייה על הידיים, הגעתי לתור לקופה כשהכל מונח בערימה אחת, מוצר מעל מוצר. על נייר הטואלט הנחתי שמפו, מרכך וסבון, מעליהם משחת שיניים, ועל הכל זר עשבי תבלין. הצחיק אותי פתאום להביט בזה, הפער בין החומרים נראה לי מטורף, חשבתי שאין קשר הרמוני בין הדברים שסובבים אותי בעולם.

שלטי פרסומת מסיטים את תשומת ליבי. מספרים גדולים של מחירים המוצגים ברחוב יכולים להיראות לי מאגיים, בעלי מסר סמוי. יש כוח לשלטי פרסומת. אני מדמיינת שפרסומת עם רקע בצבע כחול שתלויה על בניין היא בריכה ענקית שאפשר לקפוץ לתוכה. הפרישה מאפשרת חוייה של דמיון, תלת־ממד בתוך אלמנט שטוח.

לעיתים אופן החיבור והפרקטיקה של תליית פרסומות נראים לי מגוחכים  או אפילו מבעיתים. על שלט פרסומת שבו תלוי צילום פורטרט תקוע מוט ברזל, כיתד בתוך העין של המצולם. חוסר תשומת הלב לפרקטיקת התלייה של הדימוי הוא מראה להלך רוח שקיים סביבנו. המחשבות האלה הן חלק מתהליך העבודה על פסל.

גדלתי לאמא מעצבת במה ואבא ארכיטקט, ובמובנים מסויימם אני מרגישה שהרבה מהתפיסה המרחבית שלי הגיע מהעולמות האלה. בתיכון הדמוקרטי בכפר סבא הייתי מעבירה את רוב שעות היום בחדר אמנות בלי להגיע לשיעורים, כך שסיימתי ללא תעודת בגרות. לפני כשנתיים סיימתי לימודי אמנות בבית ספר בסיס בהרצליה, כשהאפשרות לעבוד בסדנאות המגוונות התאימה לי. התעצבתי כששמעתי שבסיס נסגר בקרוב.

בשנה הנוכחתי אני חלק מתוכנית שהות אמן ב״יפו קריאייטיב״ ובה יצרתי את התערוכה Like a Machine, מיצב תלוי־מקום. את התערוכה אצר אמנון רון והיא נפתחה בימים של תחילת משבר הקורונה. כשבוע לאחר הפתיחה התערוכה ירדה בגלל המצב. בניית אינסטליישנים היא אפשרות מעניינת עבורי, יש בה מנעד רחב של אפשרויות ודינמקה של גדלים, גבהים וצורות. מעניין אותי להפגיש אלמנטים וחללים לא קונבציונליים וליצור בתוכם.

העבודה על התערוכה התחילה ממגזינים שאספתי, ומהם סרקתי דימויים מפרסומות שאהבתי.  העבודות הודפסו ישירות על דיבונד (לוח אלומיניום מרובד) בקנה מידה גדול. בתהליך הסריקה שמרתי על הפגמים המקוריים של קיפולי הנייר והקמטים שנוצרו על הדף. באחת העבודות השארתי את צורת הקריעה של הנייר באמצעות חיתוך בלייזר: ראיתי בנייר גוף שעובר הזדקנות והשוותי את החומר לעור.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

באחת העבודות שילבתי קורקינט חשמלי של חברת Bird, על רקע עבודה המציגה דימוי של ים. Bird אפשרו לי להשאיל לתקופת התערוכה את הקורקינט שלהם. למשטח העמידה של הקורקינט הדבקתי דימוי מפרסומת לקרם גוף. כך קרה גם עם חברת גלגלי הרכב קנדה: הם השאילו לי לתקופת התערוכה גלגלים שלהם, עטופים כמו סוכריות בנייר זהב מרשרש, מוכנות להימכר.

מעניין אותי המפגש הבלתי נמנע בעיניי בין עולם האמנות לתרבות הצריכה. האימג׳ים במגזין אינם החיים האמיתיים, זה פייק רציני וזה ברור, כך גם קרמים לפנים, אבל אנחנו משתפים איתם פעולה כי הם מעוררים בנו לרגע ממד של תקווה.

החווויה האורבנית שבה אני חיה מעסיקה אותי. שיטוט בעיר, רכיבה על אופניים ונסיעה בכביש מהיר הם חלק מתהליך היצירה. אני מבייתת כלי תחבורה לחלל הגלריה. אני מאמינה שמפני שכולנו אבודים בסופו של דבר, אנחנו רוצים להיאחז בכלים שיתנו לנו אנרגיה וכוח להתמודד ולהתקדם בעולם הזה. התאספות סביב כלי רכב, כמו התגודדות נערים סביב קורקינטים ואופניים חשמליים היא פעולה בעלת ממד הישרדותי מבחינתי ויש בה אלמנטים חייתים עתיקים.

לא סתם נוצר פאתוס סביב כלי רכב: יכולת התנועה שלנו בעולם היא דבר גדול. יש גבורה אמיתית בנסיעה על קורקינט (לא מזמן שברתי רגל ברכיבה על קורקינט חשמלי כך שאני לא נוסעת בהם יותר). מעבר לזה שכלי הרכב האלה משרתים אותנו להגעה מקום למקום, הם מעצימים את הקיום שלנו, אנחנו מרגישים גדולים מהחיים.

The post מאיה שהם // Like a Machine appeared first on מגזין פורטפוליו.

מיזם האינסטגרם האמנותי amen_art_project@ שהחל בחודש מרץ, מחבר בין המסכה הרפואית כחפץ לבין משמעותה הייחודית לתקופה זו, משמעות של תקווה ושמירה על חיינו. יוזמי הפרויקט, נעמה ארבל, גיל זובלודובסקי ואורי קריספין, יוצרים ויזמי תרבות, מזמינים אמנים, מעצבים וצלמים לקחת חלק בפרויקט היצירתי.

האמונה שלנו כחברה בכך ש״יהיה בסדר״ טוענת את המסר במשמעויות שונות, באמצעות חשיבה אמנותית וביקורתית. לאדם האינדיבידואלי יש את הכוח להשפיע על החלמת האנושות. כל אחד בסביבתו שלו.

המשתתפים בפרויקט amen_art_project@ מציגים דרכים שונות להתבוננות על המסכה, כל יוצר והפרשנות שלו. עד כה השתתפו במיזם מעל 60 צלמים, מעצבים גרפיים, מעצבי אופנה, מאיירים ואמנים ופלסטיים, מהארץ ומהעולם.

לוגו הפרויקט

lacuna.streetart

בוטיק שווארמה, ביני בוקה

אופן ההשתתפות: מעלים דימוי לעמוד האינסטגרם האישי שלכם ומצטרפים לפרויקט באמצעות תיוג @amen_art_project  והאשטאג #amen_aman. צוות המיזם מאתר את החומרים מדי יום, ומעלה את הדימויים אל דף הפרויקט, המתגבש תוך כדי תנועה כתערוכה דיגיטלית. ניתן להעלות כל דימוי (צילום/ ציור/ וידאו) העושה שימוש במסכה, בכל חומר מדיום וצורה.

המיזם מבקש להפוך את המסכה לסימן של תקווה לימים טובים יותר. בתחילתו של הפרויקט הועלו עבודות בנושאים כמו התקווה אל מול הייאוש, שגרת הסגר והגעגוע לשגרת היומיום הקודמת. בהמשך הועלו עבודות שהתכתבו עם ההקלות והיציאה קרוב לבית, הומור ציני על הלך הרוח של התקופה וגיבורי עת השעה. בימים אלה ניתן להבחין בעבודות יותר ביקורתיות, עיסוק בריחוק החברתי ומבט אל המציאות החדשה המסתמנת. בכך ניתן לראות בפרויקט כאמצעי לסיפור של תקופה, שעדיין מתהווה לנגד עינינו, באמצעות האמנות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

האינסטגרם כפלטפורמה נבחרת לשיתוף והתהוות התערוכה, מאפשר את הפצת העבודות באמצעות היוצרים ברחבי העולם ואת בניית התערוכה הדיגיטלית תוך כדי תנועה. כך ניתנת ההזדמנות לחקור את האפשרויות האמנותיות הטמונות בממשק זה, לשמר את הפרויקט אונליין לזמן בלי מוגבל ולאפשר לפרויקט להתפתח עם הזמן.

אמנים ומעצבים מוזמנים לשלוח עבודות עד 25.5.20. מוזמנים ליצור קשר באינסטגרם הפרויקט amen_art_project@

נטע הדר

The post קול קורא: המסכה הרפואית אות של תקווה appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

אדריכלית הדס מקוב, מתגוררת בקדימה, בעלת משרד ״הדס מקוב אדריכלות פנים״.
אתר / אינסטגרם / פייסבוק

מפרט טכני

תכנון ועיצוב משרדי חברת QUEST, חברה בינלאומית שעוסקת בפתרונות ניטור ואבטחה למחשבים וסביבות ממוחשבות. בשנים האחרונות החברה צמחה באופן מרשים, והעתיקה את משרדיה למתחם עזריאלי בחולון, המשדר יותר עוצמה, בינלאומיות ועכשוויות ממיקומה הקודם. המשרדים משתרעים על שטח של 800 מ״ר, והם משרתים 50 עובדים. 

הפרטים הקטנים

משרדנו ליווה את החברה בשינוי התרבותי שכרוך במעבר למיקום חדש עם תרבות עבודה חדשה. אחד האתגרים היה לספק מענה לדרישות התאגיד העולמי להעביר את כל העובדים, ובכלל זה את ההנהלה, לעבודה באופן־ספייס לאחר שהיו מורגלים לעבוד בקבוצות בחדרים סגורים. 

הדס מקוב. צילום: עדי ארני

החדרים הסגורים שכן שולבו במרחב משמשים כחדרי ישיבות בגדלים שונים וכן כחדרי ראיונות וחדרי ישיבות אינטימיים ״אחד לאחד״, כשההפרדה ביניהם היא באמצעות מחיצות. הבחירה לעשות שימוש במחיצות (חברת My Desk) נועדה לייצר חציצה שקופה ומעודנת בין חללי העבודה לחדרים הסגורים ולהזרים אור פנימה, ולצורך זה נבחרו דלתות עם מסגרת עדינה המאופיינות במראה נקי וקליל והינן בעלות ערכים אקוסטיים מהגבוהים שניתן למצוא.

אתגר משמעותי נוסף היה לייצר תחושת אינטימיות גם בחלל הפתוח, וליצירתה נקטנו בקונספט של ״שכונות״ בחלל: מרחבי עבודה אינטימיים עבור קבוצות של שישה עובדים, המופרדים זה מזה באמצעות מגוון של מחיצות המשלבות אטימות ושקיפות, לוחות מחיקים ונעיצים ואלמנטים אקוסטיים. לצורך שיפור החוויה האקוסטית בחלל הפתוח שולבו בו גם לוחות אקוסטיים, כשהדגש הושם על רווחת העובד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בין עמדות העבודה למעברים מיקמנו מחיצות המשלבות ברזל ועץ בגוון טבעי שמעניק חמימות, והן עוצבו ויוצרו ייעודית במספר וריאציות. כחלק ממדיניות החברה הבינלאומית, נבחרו שולחנות חשמליים מתכווננים המאפשרים עבודה בישיבה/עמידה, כשלכל משטח עבודה הוצמדו מחיצות אישיות המעניקות תחושת מרחב אישי סגור, שעולה/יורד עם השולחן. עמדות העבודה מוקמו בסמוך לקיר מסך שבחלל, כדי לאפשר חדירת אור טבעי לעומק המשרד.

להעצמת תחושת הביתיות והאינטימיות פיזרנו בחלל הציבורי פינות ישיבה המשמשות למפגשים א־פורמליים, כמו גם לעבודה אישית בישיבה או בעמידה. הקפיטריה וחדר ה״פאן״ עוצבו בצבעים חמים ועזים על מנת לייצר חלל שבו יוכלו העובדים להתנתק ממטלות העבודה, ולאפשר להם פסק זמן לדו שיח והירגעות בינם לבין עצמם. 

פרט שולי

כמי שעוסקת בעיצוב ותכנון משרדים, הייתי מוותרת על טרנד של חלל אופן־ספייס פתוח ללא מחיצות, המייצר תחושת דחיסות גבוהה ואגב כך גוזל מהעובדים תחושת הפרטיות. גם בתוך האופן־ספייס אפשר וצריך לייצר יותר פרטיות, והמשרדים הנוכחיים של QUEST מהווים דוגמה לכך. אני חושבת שגם תקופת הקורונה שעוברת עלינו ״מכריחה״ אותנו ליישם זאת.

המשרד בקדימה. צילום: מ״ל

פריטים נבחרים

הסטודיו שלי ממוקם בכל שנות פעילותו בבית שבקדימה, באזור כפרי שלו. המשרד שלנו נשי ואינטימי, כפי שאפשר לראות בצילום של אחד מקירותיו הממחיש את הרצון שלנו לייצר בפרויקטים שלנו תחושה של ביתיות וחמימות לעובדים במשרדים.

לפרטים נוספים

מתוך מחשבה על הגיל השלישי והרצון להעניק לקבוצת גיל זו רווחת קיום, החלום שלי הוא לתכנן דיור מוגן. מעין בית מגורים מכובד שמזמן לדייריו אינטראקציה עם העולם הווירטואלי, שם דגש על איכות חיים עבורם, ומספק סביבת מגורים שמעודדת אותם לפעילות והופכת את חיי היום־יום לחוויה נעימה ואיכותית.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של מידע פנים לחצו כאן

The post מידע פנים // הדס מקוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב עינב: איך עברו עלייך חודשי הקורונה ומה שלומך עם החזרה ההדרגתית לשגרה?

מאוד אהבתי את פסק הזמן, הקורונה תפסה אותי אחרי תקופה עמוסה בין פתיחת תערוכות וסיום סמסטר בבצלאל. החזרה לשיגרה חזרה לאינטנסיביות, יש דברים שחיכו ומשתוקקים לצאת החוצה…

כמו התערוכה ״על המדף״ בבית בנימיני: היא הספיקה בכלל להיות מוצגת?

נכון, הפתיחה נערכה ביום חמישי בערב בתחילת חודש מרץ כשענן הקורונה כבר ממש היה מעלינו, הגיעו מעט מאוד אנשים, וביום שישי כבר נסגרה מערכת החינוך ומוסדות התרבות לקהל. לכן החלטנו בבית בנימיני להאריך את זמן הצגת התערוכה עד חודש יולי ולאפשר לקהל לבוא וליהנות

יפה. ספרי קצת על התערוכה: מה היא כוללת

התערוכה ״על המדף – מהתעשייתי לאישי״ הזמינה אמנים לקחת צלחת תעשייתית רדי־מייד מהארץ או מהעולם ולטפל בה באופן אישי. מה שהיה מעניין בשבילי הוא שחלק מהאמנים שבחרתי לא הגיעו מעולמות החומר הקרמי ונתנו אינטרפטציה אישית שהביאה איתה עולמות חומר אחרים

תום כהן ונטע אשרי, סטודיו BeHold

עינב ברנס אליאסוב. צילום: ניצן אקרשטיין

מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה? מה עניין אותך לבדוק?

חזרתי ארצה לפני קצת יותר מחמש שנים אחרי 11 שנים בחו״ל והתוודאתי לחברת איקאה, שהתפרסה בכל העולם. המחשבה שהבחירות הקניניות שלי בבית, לדוגמה לצלחות או כוסות או ריהוט, נמצאות בבתים אחרים בעולם, ריתקה אותי; מעין הכפלות בלתי נגמרות מסביב לעולם. זה בניגוד לדוגמה לצלחות שעוברות במסורת בתוך המשפחה ומספרות סיפור אישי, היסטורי, משפחתי.

בתערוכה אני מבקשת מהיוצרים להטמיע את עצמם בתוך הצלחת, לשים בה משהו שמבדל אותה ונוטע בה משהו אישי מעצמם

איפה גרת שלא היה שם איקאה…?

במקומות שגרתי כן היה (צרפת, אנגליה, שוויץ), אבל המחשבה הזאת שבארוחת הערב משפחתית בסינגפור לדוגמה, אוכלת משפחה באותה צלחת כמו משפחה משוויץ או מסין עניינה אותי, והתחברה כמובן לשאלות רחבות יותר על כל הגלובליזציה שאנחנו חיים בה, על טשטוש הזהות התרבותי שלנו דרך רשתות בגדים, כלי אוכל, ריהוט. הכל קצת אותו הדבר

איך בחרת את האמנים ומה היו התגובות שלהם?

קיבלתי מעל 60 הצעות לקול קורא! הייתי מאוד מופתעת מההיענות הרבה, אבל אני חושבת שזה נושא שמאוד מעסיק אותנו כחברה. הבחירות שלי היו לפי הצעות שהמתח והדיאלוג בין התעשייתי לאישי בהן היה חזק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לדוגמה, ליזבט ביגר, אמנית זכוכית מדנמרק מטפלת בשברי צלחת שעברה במשפחה לאורך דורות של חברת רויאל־קופנהגן. בעבודתה היא מתעסקת עם השבר של הצלחת, מה היא מסמלת ובחשיבות של הסט המשפחתי בקשר הבין דורי.

דוגמה נוספת אפשר לראות בעבודתו של נוי חיימוביץ, שעוסק בחברת איקאה כסמל לתרבות צריכה: הוא מדפיס על הצלחת שלו אימג׳ים הלקוחים מעולמו האישי בשילוב עם אייקונים גרפים מאריזות איקאה

אליאנורה אורלי אדלביץ׳

בוריס כץ

נעמה אגסי

נעמה אגסי

כמה צלחות מוצגות בסך הכל בתערוכה?

סך הכל מציגים 19 אמנים כשחלקם מציגים צלחת אחת וחלקם 2-3 צלחות העובדות כסדרה, כמו לדגומה בסידרת העבודות המקסימה של נעמה אגסי או בסידרת העבודות של BeHold תום כהן ונטע אשרי.

נעמה יצרה את סדרת העבודות שלה במסגרת שיתוף פעולה עם מעבדת המחקר של אוניברסיטת אמסטרדם. תחת הכותרת Sublime Imperfection היא רוכשת צלחות קרמיקה בייצור המוני בחנויות יד שניה, ושוברת אותן באופן מבוקר. בכך היא מעניקה לאוביקט נופך ייחודי וחד פעמי, היא תופרת את הקרמיקה בחוטי זכוכית דקיקים ויוצרת מתח בין השבר לטיפול העדין.

BeHold מציגות את סדרת ״חדשות מהבית – שוק לוינסקי״: הן בוחנות את החיים בשוק דרך ערבוביה של ריחות, טעמים, אנשים, דעות וצבעים. הן אוספות צלחות רדי־מייד ויוצרות מעין סרוויס אין־סופי מלא בדימויים של דקאלים (מדבקות קרמיות) כמחווה לשוק לוינסקי

אז מה אפשר ללמוד או להבין מהתערוכה? מה הערך של המהלך?

אני מאמינה שהמהלך הזה הצליח להציף למעלה את האמירה האינדיבידואלית. התעשייה כבודה במקומה מונח, אבל יש ערך תרבותי גדול בטיפול ובהטמעה אישית דווקא בתוך Mass Production. המעניין בתוך התערוכה הוא שחלק מהצלחות עצמן במצב התעשייתי שלהן הביאו איתן סיפור אישי, משפחתי, וכך נוצרו עבודות עוצמתיות שמשלבות סיפור בתוך סיפור

התעשייה הקרמית היא בת מאות שנים כך שהריפרור בין אז להיום הוא מתבקש, גם אם רק כפן מחקרי. אנחנו נמצאים תמיד על ציר של זמן ובוחנים מה היה פה קודם, לפנינו, איזה מסורות חומריות נשארו ואיזה נעלמו כתוצאה משינויים בעולם, ואיך אנחנו כאנשים יוצרים מתכתבים עם הסוגיות האלה

הזכרת מקודם שאת גם מלמדת בבצלאל. מה את מלמדת, והאם האם הסוגיות האלו מעסיקות גם את הסטודנטים.ות?

נכון, אני מלמדת במחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית. את שנה ד׳ אני מלמדת סדנה שנתית שנקראת ״פרוייקט הגמר והלאה״, שבה אני מלווה את הסטודנטים לאורך השנה מהחיים האקדמים לחיים שבחוץ. זאת סדנה שמציפה המון חששות, סוגיות ושאלות על החיים ביום שאחרי היותי סטודנט, והיא כוללת שיחות אישיות, הרצאות וימי עיון עם מרצים מבחוץ. 

בנוסף אני מלמדת קורסים שבנויים כשיתופי פעולה עם התעשייה, שני קורסים עם ״ארומה ישראל״ שבהם הסטודנטים התבקשו לעצב ולפתח את ספל הקפה החדשים של ארומה, ובקורס נוסף הם עיצבו את צלחת ארוחת הבוקר. בנוסף ממש סיימתי שיתוף פעולה עם חברת טולמנ׳ס בקורס שעוסק בפיתוח Centerpiece לקולקציות עיצוב איטלקיות. את שנה א׳ אני מלמדת קורס בניית יד.

סוגיות של מתח ודיאלוג בין התעשייתי לאישי בהחלט מעסיקות את הסטודנטים.ות. צריך לזכור שהתעשייה הקרמית היא בת מאות שנים כך שהריפרור בין אז להיום הוא מתבקש, גם אם הוא מתבצע רק כפן מחקרי. אנחנו נמצאים תמיד על ציר של זמן ובוחנים מה היה פה קודם, לפנינו, איזה מסורות חומריות נשארו ואיזה נעלמו כתוצאה משינויים בעולם, ואיך אנחנו כאנשים יוצרים מתכתבים עם הסוגיות האלה

בהחלט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

עכשיו כשהקורונה קצת מאחורינו אני מזמינה את כולם לבוא לבית בנימיני ולראות את כל התערוכות הנהדרות שמוצגות שם

על המדף – מהתעשייתי לאישי
אוצרת: עינב ברנס אליאסוב
בית בנימיני, רחוב העמל 17, תל אביב
משתתפים: חגית אביר, נעמה אגסי, אליאנורה אורלי אדלביץ׳, גליה ארמלנד, תום כהן ונטע אשרי BEHOLD, ליזבט ביגר, דורון נעמה גלפר, דינה כהנא גלר, ורד אליעזרי גנשרוא, אנה דן, חנה הרצוג, נוי חיימוביץ, מירב כהן, בוריס כץ, אנה כרמי, שירה סילברסטון, סבטלנה פיירמן, רותם רוזנבוים וענבר פרים, יעוז ריבנזון
נעילה: 11.7

שירה סילברסטון. צילומים: בני מאור

The post חדש על המדף: יוצרים מטמיעים את עצמם בתוך הצלחת appeared first on מגזין פורטפוליו.